הקומיסר היה משוכנע לחלוטין, כי בני אדם אמיצים נהרגים לעתים נדירות יותר מאשר מוגי לב. אוהב היה לחזור על דעתו זו וכעס כאשר מי שהוא התווכח עמו על כך.

אנשי הדיביזיה אהבוהו ויראו מפניו. היתה לו דרך מיוחדת משלו להרגיל בני אדם למלחמה. תוך כדי ההליכה בצוותא היה עומד על טיבו של אדם. מוציאו מסגל המטה או מהגדוד ומבלי להניח לו להתרחק כמלוא הצעד, היה מובילו יום תמים לכל מקום ששומה עליו לבקרו. ומדי צאתו להתקפה, היה מוציא גם את האיש הזה, וצועד לצדו.

והיה, אם עמד האיש במבחן – בערבו של אותו יום היה הקומיסר עורך עמו היכרות נוספת.

– שם משפחתך? – ישאל לפתע בקולו המקוטע.

המפקד הנדהם מודיע את השם.

– ושמי קורניב – יאמר הקומיסר ויושיט לו יד – קורניב. הנה, יחד שוטטנו, יחד רבצנו על גחוננו, ועתה, הבה ונכיר איש את רעהו.

בשבוע הראשון לאחר הגיעו אל הדיביזיה שיכל שני מפקדים, שלישים. הראשון נתפש לפחד ועלה מהחפירה כדי לזחול בחזרה. מקלע קצרו.

ובאותו ערב, בשובו אל המטה עבר הקומיסר בשויון נפש מחלט על פני הגויה של השליש מבלי להסתכל בה, אפילו.

השליש השני נפצע בעת התקפה, כדור פלח את חזהו. הוא שכב אפרקדן בתוך החפירה, אשר זה רק נכבשה, גמע בצמאון את האויר וביקש לשתות. מים לא היו עמדם, מעבר לדרך מוטלות היו גויות הגרמנים. אצל אחת מהן התגוללה מימיה. נטל הקומיסר משקפת והסתכל בה שעה ארוכה כמבקש לדעת הריקה היא אם מלאה. אח כך גרר בכבדות את גופו המגושם, והלא צעיר אל מעבר לדיק ובהילוך מתון, כדרכו, התקדם בשדה.

אין לדעת משום מה לא ירו בו הגרמנים. רק לאחר שהתקרב אל המימיה, הרימה, נערה, תחבה אל מתחת לבית שחיו והסתובב כדי לשוב על עקבותיו, רק אז פתחי עליו באש. ירו אל גבו. שני כדורים פגעו במימיה. סתם באצבעותיו את הנקבים והמשיך בדרכו כשידיו הפשוטות לפנים מחזיקות במימיה.

משרק קפץ חזרה לתוך החפירה העבירה בזהירות, לבל ישפכו המים, לידיו של אחד הלוחמים.

– השקוהו!

– ומה אילו מצאת אותה ריקה? שאלו אחד סקרן.

– הייתי שב לכאן ושולח אותך לחפש אחרת, מלאה! – השיב לשואל ונתן בו מבט זועף.

לעתים קרובות היה עושה מעשים, שלאמיתו של דבר, אסור היה עליו, כקומיסר הדיביזיה לעשותם. אלא שרק בדיעבד היה נזכר, כי אכן אסורים עליו מעשים כגון אלה. אותה שעה התרעם על עצמו ועל כל מי שהזכיר לו את דבר המעשה. אף הפעם היה כך. משהביא את המימיה לא קרב עוד אל השליש, דומה, כאילו שכחו כליל, בהיותו נתון כולו לסקירת זירת הקרב. כעבור חמש עשרה דקות קרא למפקד הפלוגה.

– נו, האם כבר העברתם אותו אל הפלוגה הרפואית?

– אי אפשר, חבר קומיסר, מוכרחים לחכות עד אשר יחשיך.

– עד אשר יחשיך – ימות, – והקומיסר פנה ממנו לאות, כי סיים את השיחה.

לא יצאו חמש דקות ושני חיילים, כפופים מחמת אש הכדורים, נשאו את גופו הדומם של השליש בחזרה בדרך שדה החתחתים. ללא סימן להתרגשות כל שהיא הסתכל הקומיסר בהולכים. תמיד בשעת הסכנה, היה נוהג מידה שוה לגבי עצמו ולגבי זולתו.

– מתים האנשים – לשם כך מלחמה בעולם. אלא שהאמיצים נהרגים לעתים נדירות יותר.

החיילים התקדמו באומץ, לא גחנו על הקרקע, זכרו, כי נושאים הם פצוע. על כן, משום כך, האמין קורניב, כי יגיעו למחוז חפצם.

בלילה, בדרכו חזרה אל המטה, סר הקומיסר אל הפלוגה הרפואית.

– נו, מה נשמע, מחלים, רפאתם אותו? – שאל את המנתח.

נדמה לו, לקורניב, כי אפשר ואף מן ההכרח הוא שכל משימה בחזית מן הדין שתיעשה באותה המהירות: הספקת ידיעות, היציאה להתקפה, רפוי פצועים.

וכאשר המנתח ספר לקורניב, כי השליש מת מאבדן דם, נשא הלה את עיניו בתמהון.

– כלום משיג אתה את אשר פיך דובר? אמר בקול שקט, כשהוא תופש למנתח בחגורת השכם ומושכו אליו – בני אדם נשאוהו דרך של שתי פרסאות, תחת מטר של כדורים למען יחיה. ואתה אומר – מת. לשם מה, איפוא, נשאוהו?

על כך שהוא עצמו הלך תחת מטר כדורים להביא את המים, לא אמר קורניב ולא כלום.

המנתח משך בכתפיו.

– נוסף על כך – המשיך הקומיסר בהשגיחו בתנועתו של הלה – הרי היה זה בחור אמיץ, חייב היה להשאר בחיים, כן, כן, חייב היה – חזר בכעס. אינכם עובדים כהלכה.

המנתח הביט אחריו. ברור, הקומיסר אינו צודק. אם לשפוט לפי ההגיון, הרי כל דבריו אינם אלא שטות. ואף על פי כן היתה בדבריו מידה כל כך גדולה של כוח ובטחון, עד שברגע הראשון נדמה לו, למנתח, כי אמת היא, שאמיצי לב אינם צריכים למות. ואם מתים הם, משמע שאין הוא ממלא את תפקידו כראוי.

– שטויות! – קרא בקול, בנסותו להתנער מרעיון משונה כל כך. אלא הרעיון לא הרפה ממנו. נדמה לו, כי במו עיניו רואה הוא כיצד שני חיילים נושאים פצוע בדרך שדה־חתחתים, שאין קץ לו.

ופתאם, כמדבר על דבר שנחרץ והוחלט מכבר, פנה אל עוזרו, שיצא אל המרפסת לעשן.

– מכאל לבוביץ', שומה עלינו להעביר מחר בבקר שתי תחנות חבישה נוספות על רופאיהן קרוב יותר לחזית.

רק עם שחר הגיע הקומיסר אל המטה. הוא היה מדוכדך ואת האנשים, שנקראו להתיצב לפניו, היה משלח במהירות בלתי רגילה, במסרו להם הוראות קצרות, לרוב מתוך ריטון. היה בכך משום חשבון ותכסיס ערמומי, הקומיסר אהב שיהיו האנשים נפטרים מאליו כשהם מרוגזים. סבור היה, שאדם מסוגל לבצע כל דבר. ובגדפו אותם, מעולם לא גידף בגלל אי יכלתו של האיש, אלא תמיד רק על שום שהיה לידו לעשות ולא עשה. ואם הרבה האיש לעשות, נזף בו הקומיסר על שום מה שלא עשה יותר מזה. כאשר בני אדם נרגזים – הרי הם מטיבים לחשוב. אהב להפסיק את השיחה בעודה בעיצומה, כי רצה שבן־שיחו יבין רק את עיקרם של הדברים. ודווקא על ידי זה גרם לכך, שאנשי הדיביזיה היו מרגישים תדיר בנוכחותו. ברגע זה, שאדם עומד לפניו, עשה את הכל, כדי שיהיה לזה במה להרהר עד לפגישתם הבאה.

בבקר קבל דו“ח על אבדות יום אתמול. תוך כדי קריאת הדו”ח נזכר במנתח. אכן, היה זה בלתי נאה מצדו לומר לרופא ותיק ומנוסה, כי אין הוא עובד כהלכה. אולם אין דבר, מוטב שיוגיע את מוחו, אפשר, יתרגז ויהגה דבר מה־טוב. לא הצטער על דבריו שכבר נאמרו. העגום מכל היתה העובדה, שהשליש מת. אלא שלא התיר לעצמו להגות בדבר זה יתר על המידה. שם לא כן שומה עליו להתאבל על רבים מאד. זכור זכרם אחר כך, אחרי המלחמה, עת מוות פתאומי ייחשב למקרה, לאסון. ולפי שעה – המוות הוא תמיד פתאומי. מוות אחר אינו קיים בשעה זו, על כן הגיעה השעה להתרגל בכך. אך למרות זאת נעצב על לבו ובקול יבש הודיע לראש המטה, כי השליש שלו נהרג ויש להמציא לו שליש אחר.

השליש היה בחור קטן־קומה, בעל שערות בהירות ועיני תכלת, אשר רק זה מקרוב סיים את חוק למודיו וזו הפעם הראשונה שבא לחזית.

כשביום הראשון להיכרותם חייב היה ללכת יחד עם הקומיסר בראש יחידתם, אל הבטליון, בדרך השדה המוגלד בכפור סתוי, אשר פגזים התפוצצו בו לעתים קרובות, השתדל לא לפגר אף בצעד אחד אחר הקומיסר. הוא הלך לצדו, כדינו של שליש. מלבד זאת, נראה בעיניו אדם מגודל וכבד־גוף זה המהלך הילוך מתון כל כך, כבלתי פגיע: כל עוד יהא מהלך לצדו – לא יאונה לו כל רע. וכאשר הפגזים החלו מתפוצצים לעתים תכופות למדי ונתברר, שהגרמנים מבקשים לפגוע דוקא בהם, החלו הקומיסר ושלישו משתטחים כפעם בפעם על הקרקע. אלא שמיד, עוד טרם יתפזר עשן ההתפוצצות שבקרבתם, היה הקומיסר קם על רגליו וממשיך בדרכו.

– קדימה, קדימה – היה מרטן – אין מה לחכות כאן.

ממש על ידי החפירה הקבילה את פניהם התפוצצות־קילשון. מוקש אחד התפוצץ לפניהם, השני מאחוריהם.

הקומיסר קם על רגליו, כשהוא מנער את עצמו.

– הנה, רואה אתה, אמר תוך הליכה בהצביעו אל הבור שנכרה מאחוריהם. – אילו נבהלנו והיינו משתהים, היתה זו פוגעת בנו. תמיד צריך להתקדם במהירות. – נו, ואילו החשנו יותר את צעדנו, אזי… ומבלי לסיים הניד השליש את ראשו לעבר הבור שלפניהם

– עורבא פרח! – אמר הקומיסר. – הם זממו לפגוע בנו דוקא כאן, אלא שהפגז לא הגיע. ואילו הספקנו להגיע לשם, היו מכוונים למקום ההוא ושוב היו מחטיאים.

השליש חייך: אין ספק, הקומיסר חומד לו לצון. אולם פני מפקדו היו רציניים בהחלט. הוא היה משוכנע כי אמת בדבריו. והשליש נתמלא אמון באדם זה. אמון המתעורר לפתע בשעת קרב ואינו פוסק עוד לעולם. את מאת הצעדים באחרונה צעד קרוב מאד לקומיסר, ממש מרפק אל מרפק.

בדרך זו נעשתה היכרותם הראשונה.

עבר חודש. נתיבות הדרום היו פעמים קפואות ופעמים מרופשות וקשות למעבר. רווחו שמועות, כי שם בעורף נערכים חילות חדשים להתקפת נגד, אולם, לפי שעה המשיכה הדיביזיה אשר דללה בינתיים, בקרבות־מגן עקובים מדם.

היה ליל סתו דרומי אפל. הקומיסר ישב בתוך המלונה והתקין את מגפיו המרופשות על יד תנור הברזל קרוב לאש כדי ליבשם.

בבקרו של אותו יום נפצע קשה מפקד הדיביזיה. ראש המטה הניח על השלחן יד חבושה במטפחת שחורה ותופף קלילות באצבעותיו. ודבר זה, שהנה הצליח לעשות כן, שימח את לבו.

– נו, מילא, בן אדם עקשן אתה – המשיך, בשיחה, אשר כפי הנראה, נפסקה קודם לכן. – נניח שחולודילין נהרג משום שפחד, אולם הגנרל הרי היה אמיץ לב, – מה תאמר לכך?

– לא היה, כי אם ישנו. ואכן חיה יחיה. – אמר הקומיסר והסב את פניו לאות שאין לו עוד מה להוסיף על דברים אלה. אולם ראש המטה משך בשרוולו ואמר בקול שקט, כדי שאיש מלבדו לא ישמע את דבריו המרים:

– נו, טוב, ישאר בחיים, ספק הוא, אך נניח אולם הרי מירונוב לא יחיה, זבודצ’יקוב לא יחיה, וגם גברילנקו לא יחיה. הם מתו, והרי כלם אנשים נועזים. ואיך דבר זה מתישב, איפוא, עם התיאוריה שלך?

– אין לי כל תיאוריה – אמר הקומיסר בקול פסקני. רק זאת יודע אני, כי במסיבות שוות מתים הנועזים לעתים נדירות יותר מאשר מוגי הלב. ואם שמותיהם של כל אותם האנשים שהיו אמיצי לב ואף על פי כן נהרגו, אינם יורדים מעל שפתיך, הרי זה משום שפחדן, כי ימות – שמו נשכח עוד בטרם יקבר וכאשר מת איש אמיץ, שמו נשמר בזכרון. על אודותיו מדברים, כותבים. אנחנו זוכרים רק את הנועזים בלבד. זהו. ואם בכל זאת אתה קורא לכך תיאוריה – כרצונך. תיאוריה העוזרת לבני אדם לא לפחד – תיאוריה טובה היא.

השליש נכנס לתוך הבקתה. במשך חודש ימים קדרו פניו ועיניו עיפו. אולם מחוץ לאלה נשאר אותו נער, כפי שהכירהו הקומיסר ביום הראשון לבואו. לאחר שהקיש בעקביו הודיע, כי בחצי האי, משם הוא בא זה עתה, מתנהל הכל בסדר, מלבד זאת, שמפקד הפלוגה קפיטן פוליקוב נפצע.

– מי ממלא את מקומו? שאל המפקד.

– לויטננט וסיליב מהכתה החמישית.

– ומי בכיתה החמישית?

– סמל אחד.

הקומיסר הרהר דקה קלה.

– קפאת כהוגן? – שאל את השליש.

– את האמת אומר – כהוגן.

– שתה יי"ש.

הקומיסר מזג מהקומקום מחצית הכוס וודקה והשליש, מבלי להסיר את סגינו ורק בהתירו בחטיפה את כפתוריו, גמע את הוודקה בגלימה אחת.

– ועתה שוב וסע חזרה, אמר הקומיסר. אני חרד, בנת? מחובתך להיות שם בחצי האי לעינים שלי. סע.

השליש קם. בתנועה אטית, כשל אדם אשר עז רצונו להתענג עוד דקה נוספת בחמימות, רכס את קרס הסגין. אולם מאחר שרכסו לא התמהמה עוד, בהתכופפו לבל יתקל במשקיף נעלם באפלה. נשמעה נקישה של דלת.

– בחור טוב, – אמר הקומיסר, בהביטו אחריו. באנשים כאלה בוטח אני, כי לא יאונה להם כל דבר רע. מאמין אני, שישארו שלמים והם מאמינים, כי שום כדור לא יפגעני. וזהו העיקר. הצדקתי, רב סרן?

ראש המטה תופף באטיות באצבעותיו על גבי השלחן. אדם אמיץ מטבעו. לא אהב לפתח תיאוריות בקשר לאומץ־לב, לא משל עצמו ולא משל זולתו. אולם ברגע זה נראה לו כי הצדק עם הקומיסר.

– “כן” – אמר.

העצים פצפצו בתנור. הקומיסר ישן, ראשו שמוט על מפה צבאית, ידיו פשוטות ברחבה, כאלו ביקש ליטול בחזרה את השטחים המסומנים על פניה.

בבקר יצא הקומיסר בעצמו אל חצי האי. לימים לא אהב להזכר באותו יום. בלילה נחתו בו לפתע הגרמנים ותוך קרבות עזים השמידו את כיתת החלוץ החמישית – את כולה, לא נותר ממנה איש.

במשך היום נאלץ הקומיסר לעשות דברים, שלא היה עליו לעשותם כלל. בבקר אסף את כל אלה שנזדמנו תחת ידו והובילם שלש פעמים להתקפה.

האדמה, אשר הוגלדה בשכבת כפור דקה היתה חרושה שוחות מוצפות דם. גרמנים רבים הושמדו או נלקחו בשבי. רבים מהם שניסו להגיע בשחיה אל הגדה שלהם טבעו במים הקרים.

השליך הקומיסר את רובהו המכודן והעקוב מדם, שכבר מיותר היה וסייר את חצי האי. רק המתים בלבד עשויים היו לספר לו את קורות אותו הלילה. אולם גם המתים יודעים לדבר. בין גויות הגרמנים התגוללו גופותיהם של חילי הכיתה החמישית. מהם שכבו בתוך החפירות, נקובים בכידונים לופתים בידיהם הקפואות את רוביהם המנופצים. אחרים, אלה שלא החזיקו מעמד, התגוללו בשדה פתוח, בערבה הקפואה: הם רצו וכאן השיגם הכדור. במתינות עבר הקומיסר על פני שדה הקרב הדומם והתבונן בצורה, בה מוטלות הגויות ובפני החללים הקפואים ועל פיהם היה מנחש, כיצד התנהג הלוחם ברגעי חייו האחרונים. אפילו נוכח המוות לא השלים עם פחדנות. אילו רק יכול, קובר היה את האמיצים לחוד ואת הפחדנים לחוד. למען יהיו גם אחרי מותם, כבחייהם, נפרדים אלה מאלה.

בדריכות התבונן בפני השוכבים, – חפש ביניהם את השליש. לא יתכן שהשליש ברח או נפל בשבי האויב, חייב הוא להמצא כאן בין המתים.

לבסוף מצא הקומיסר את השליש הרחק מהחפירות, הרחק מהמקום, בו לגבו והשניה פשוטה לפנים, לופתת לפיתת מות את הנשק. על חזהו, על חולצתו נקרש הדם. שעה ארוכה עמד הקומיסר מעליו, אחר כך קרא לאחד המפקדים, בקשו להפשיל את החולצה ולבדוק אם נגרם הפצע מכדור או מכידון.

אף הוא עצמו היה מסתכל בו, אלא שידו הימנית, שנפגעה בעת התקפה ברסיסי רמון, נתלתה אזלת אונים מעל כתפיו. במורת רוח הסתכל בחולצתו, ששרוולה נחתך עד לכתף, על התחבושות ספוגות הדם, אשר נחבשו בחטיפה. לא הפצע עצמו, כי אם העובדה שנפצע, העלו את חמתו. הוא, אשר נחשב בדיביזיה כבלתי נפגע! הפצע בא לא בעתו, מן ההכרח לרפאו ככל האפשר יותר מהר ולהשכיחו.

המפקד הפשיל את החולצה ופתח את הגופיה.

– נפצע בכידון – אמר בהרימו את ראשו ושוב גחן על גופת השליש ונשתהה כדקה ליד הגופה הדוממת.

כאשר קם הביעו פניו השתוממות.

– עדיין נושם – אמר.

– נושם?

במאומה לא גילה הקומיסר את התרגשותו. טרם נתחור לו אם צריך הוא להתרגש לעובדה שאדם זה נשאר בחיים. הוא שכב כאן, הרחק מאחורי החפירות, מן הסתם ברח. ואף על פי כן – לא! לא יתכן. רק לעתים נדירות טועה היה במשפטו על בני אדם.

– שנים לכאן! – פקד קצרות. – מהר על הידים אל תחנת העזרה הראשונה. אפשר שישאר בחיים.

פנה והמשיך בסיוריו בשדה.

“היחיה או לא?” שאלה זו שמשה במחו בערבוביה עם שאלה אחרת – כיצד התנהג בקרב, מדוע נשאר מאחורי כולם בשדה. ושתי השאלות נתמזגו מאליהן לאחת: אם התנהג כהלכה, באומץ – משמע – חיה יחיה. לבטח יחיה.

וכאשר השליש חזר כעבור חודש מבית החולים אל מטה הדיביזיה, חיוור וכחוש, אך בהיר־שער ותכול־עינים, דומה לנער כמקדם, לא שאלו הקומיסר דבר, ורק בשקט הושיט לו את ידו השמאלית, הבריאה.

– והרי אז לא הגעתי אפילו אל הכיתה החמישית – אמר השליש – נקלעתי במעבר, נותרו לי עוד כמאה צעדים כאשר…

– יודע – הפסיקו הקומיסר, – יודע הכל, מיותר להסביר. יודע שבן חיל אתה, שמח שנשארת בחיים.

בקנאה הסתכל בנער, אשר חודש לאחר הפצעו פצע אנוש, היה שוב חי ובריא. ובהניעו בראשו אל ידו החבושה אמר בקול עצוב:

– ואנחנו עם המפקד איננו עוד בגיל זה. חודש שני ועדיין לא הגליד. ואצלו החודש השלישי. כך מנהלים אנו את הדיביזיה – בשתי ידים. הוא בימנית, ואני בשמאלית.

תירגם א. סלמן