אתם ודאי סקרנים לדעת מאין צצו שני שמות חמודים כמו “רַקְאֲנִי” ו“גַמְאֲנִי”. לא כל יום נתקלים בשתי אחיות עם שמות כאלה.

ובכן, כל זה קרה לאחר שנולדה לנִילי אחות קטנה. לשמחתה לא היה קץ. תינוקת קטנטונת כזאת, ידיים כמו לבובה, ופה קטן כמו… כמו.. לא יודעת…

“אמא!” פנתה נילי לאמה, “עכשיו אני האחות הבכורה, וגם אני רוצה לעזור במשהו.”

“את יכולה,” אמרה האם, “למצוא לה שם. כמו שאני מצאתי לך שם כשנולדת.”

“נקרא לה גילי.” הציעה נילי, “או שירלי… או אורה… או תהילה… לא! הכי יפה – זה גילי. כולם ידעו מיד שהיא אחותה של נילי.”

העלו מן המחסן את העריסה הישנה של נילי, ניגבו אותה היטב מאבק, צבעו אותה מחדש, ונילי יצאה עם אמה לקנות קישוטים חדשים לעריסה.

עתה יכלה נילי להתפאר לפני חברותיה ולספר להן בגאוה על אחותה התינוקת. איך רוחצים אותה, איך היא יונקת, כמה היא צחקקונת…

אך לכל שמחה בא קץ. האחות הקטנטונת היתה מתוקה וג’ינג’ית, וכולם אהבוה. אבל למה, חשבה נילי, שרק בגילי יטפלו כל הזמן? ומה איתי? כולם מסתכלים רק אליה, מחייכים רק אליה, מתפעלים מכל תנועה שלה, ולא רק אמא, גם השכנות והדודות, כולן באות רק לראות את גילי, והרי אני חכמה פי כמה מהצרחנית הזאת, ויפה פי… המון… מהעכברונת שבעריסה. ואיפה אני? איפה אני?

כך נדבק לנילי הכינוי “איפה אני”. בהתחלה קראו לה כך אבא ואמא, ואחר גם הידידים והשכנים. נילי לא היתה מאושרת משמה החדש. כאשר קראה לה פעם הגננת “איפה אני”, השיבה ברוגזה – “פה אני! פה!”

“אל תתרגזי.” אמרה לה הגננת, “זה דוקא שם חמוד. כשאני הייתי קטנה כמוך, קראו לי בבית ‘בכל מקום’, כי הייתי מתרוצצנית נוראה ותמיד חיפשו אותי בכל מקום. אבל אם את רוצה אז נקרא לך נילי, ודי.”

“בטח!” צעקה נילי, “תקראו לי נילי.”

ונילי, למרות שקינאה באחותה הקטנה, אהבה אותה מאוד, ולא נעלבה כאשר גילי התחילה לקרוא לה “פו־ני”, קיצור מ“איפה אני”. שתיהן שיחקו בכל הצעצועים של נילי, ונילי גם סיפרה לגילי סיפורים על כל צעצוע.

גילי גדלה מיום ליום. היא עזבה את העריסה ואת הלול והחלה לדדות בחדרים, מועדת ונופלת וקמה וממשיכה לצעוד צעדים קטנים.

יום אחד, הגיעה גילי לערימת הצעצועים של נילי. היא התיישבה ביניהם, והתחילה לתלוש את אוזני החתולים, למשוך בזנבות החיות השונות, ולקרוע את הפרוות היפות בציפורניה הקטנות, וכל הזמן קשקשה ופטפטה עם עצמה. למזלם של הצעצועים, הקדימה נילי לשוב הביתה. כשראתה את אחותה השובבה מורטת ומציקה לצעצועים, צעקה עליה:

“לכי מפה! זה לא שלך! מי שמשחק בהם זה רק אני… רק אני משחקת בהם, כי הם שלי ולא שלך, ואל תקלקלי לי אותם!”

החלה גילי לבכות:

“גם אני לוצה! גם אני לוצה! גם אני!”

“לא!” המשיכה נילי לצרוח, “פה רק אני יושבת! אלה צעצועים שלי ושלי ושלי! אני לא אתן לך לשחק בהם אף פעם, כי את קלקלנית וטיפשה וילדה רעה. את שומעת? רק אני משחקת בהם!”

וגילי צרחה עוד יותר:

“אמאאא! גם אני! גם אני! אמאאא!”

האם באה בריצה לקול הצעקות, הרגיעה אותן, נתנה להן ממתקים, נשקה לשתיהן ולבסוף אמרה:

“יופי שבתופי! מעכשיו יש לכן שמות חדשים, מהיום נקרא לכן ‘רַקְאֲנִי’ ו’גַמְאֲנִי'.”


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 56318 יצירות מאת 3577 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22249 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!