אתם ודאי סקרנים לדעת מאין צצו שני שמות חמודים כמו “רַקְאֲנִי” ו“גַמְאֲנִי”. לא כל יום נתקלים בשתי אחיות עם שמות כאלה.
ובכן, כל זה קרה לאחר שנולדה לנִילי אחות קטנה. לשמחתה לא היה קץ. תינוקת קטנטונת כזאת, ידיים כמו לבובה, ופה קטן כמו… כמו.. לא יודעת…
“אמא!” פנתה נילי לאמה, “עכשיו אני האחות הבכורה, וגם אני רוצה לעזור במשהו.”
“את יכולה,” אמרה האם, “למצוא לה שם. כמו שאני מצאתי לך שם כשנולדת.”
“נקרא לה גילי.” הציעה נילי, “או שירלי… או אורה… או תהילה… לא! הכי יפה – זה גילי. כולם ידעו מיד שהיא אחותה של נילי.”
העלו מן המחסן את העריסה הישנה של נילי, ניגבו אותה היטב מאבק, צבעו אותה מחדש, ונילי יצאה עם אמה לקנות קישוטים חדשים לעריסה.
עתה יכלה נילי להתפאר לפני חברותיה ולספר להן בגאוה על אחותה התינוקת. איך רוחצים אותה, איך היא יונקת, כמה היא צחקקונת…
אך לכל שמחה בא קץ. האחות הקטנטונת היתה מתוקה וג’ינג’ית, וכולם אהבוה. אבל למה, חשבה נילי, שרק בגילי יטפלו כל הזמן? ומה איתי? כולם מסתכלים רק אליה, מחייכים רק אליה, מתפעלים מכל תנועה שלה, ולא רק אמא, גם השכנות והדודות, כולן באות רק לראות את גילי, והרי אני חכמה פי כמה מהצרחנית הזאת, ויפה פי… המון… מהעכברונת שבעריסה. ואיפה אני? איפה אני?
כך נדבק לנילי הכינוי “איפה אני”. בהתחלה קראו לה כך אבא ואמא, ואחר גם הידידים והשכנים. נילי לא היתה מאושרת משמה החדש. כאשר קראה לה פעם הגננת “איפה אני”, השיבה ברוגזה – “פה אני! פה!”
“אל תתרגזי.” אמרה לה הגננת, “זה דוקא שם חמוד. כשאני הייתי קטנה כמוך, קראו לי בבית ‘בכל מקום’, כי הייתי מתרוצצנית נוראה ותמיד חיפשו אותי בכל מקום. אבל אם את רוצה אז נקרא לך נילי, ודי.”
“בטח!” צעקה נילי, “תקראו לי נילי.”
ונילי, למרות שקינאה באחותה הקטנה, אהבה אותה מאוד, ולא נעלבה כאשר גילי התחילה לקרוא לה “פו־ני”, קיצור מ“איפה אני”. שתיהן שיחקו בכל הצעצועים של נילי, ונילי גם סיפרה לגילי סיפורים על כל צעצוע.
גילי גדלה מיום ליום. היא עזבה את העריסה ואת הלול והחלה לדדות בחדרים, מועדת ונופלת וקמה וממשיכה לצעוד צעדים קטנים.
יום אחד, הגיעה גילי לערימת הצעצועים של נילי. היא התיישבה ביניהם, והתחילה לתלוש את אוזני החתולים, למשוך בזנבות החיות השונות, ולקרוע את הפרוות היפות בציפורניה הקטנות, וכל הזמן קשקשה ופטפטה עם עצמה. למזלם של הצעצועים, הקדימה נילי לשוב הביתה. כשראתה את אחותה השובבה מורטת ומציקה לצעצועים, צעקה עליה:
“לכי מפה! זה לא שלך! מי שמשחק בהם זה רק אני… רק אני משחקת בהם, כי הם שלי ולא שלך, ואל תקלקלי לי אותם!”
החלה גילי לבכות:
“גם אני לוצה! גם אני לוצה! גם אני!”
“לא!” המשיכה נילי לצרוח, “פה רק אני יושבת! אלה צעצועים שלי ושלי ושלי! אני לא אתן לך לשחק בהם אף פעם, כי את קלקלנית וטיפשה וילדה רעה. את שומעת? רק אני משחקת בהם!”
וגילי צרחה עוד יותר:
“אמאאא! גם אני! גם אני! אמאאא!”
האם באה בריצה לקול הצעקות, הרגיעה אותן, נתנה להן ממתקים, נשקה לשתיהן ולבסוף אמרה:
“יופי שבתופי! מעכשיו יש לכן שמות חדשים, מהיום נקרא לכן ‘רַקְאֲנִי’ ו’גַמְאֲנִי'.”
עוד לא ראיתי מימי אספניות כמו רקאני וגמאני. כל דבר שניתן לאיסוף, מוצא את מקומו בחדרן. מקופסאות ריקות וצנצנות עד צעצועי חיות. לאלה יש להן חיבה מרובה, ומיספר בעלי חיים מכל המינים, בעלי רגל אחת, שתיים וארבע, ממלא את כל פינות החדר, מבצבץ מתחת למיטות ומציץ מתחת לכל כר.
גם מיספר רב של חיות אינו מספק את הבנות. כי, לאחר שניתן שם לכל צעצוע, נקבע לו מקום בחדר, ולאחר ששיחקו בו יום אחר יום, נמאס הדבר. מה שדרוש עתה, זו חיה ממש. חיה מהלכת שמאכילים אותה, חיה שנובחת או מייללת, שמכניסה שמחה לבית. יחד חלמו על יצור כזה, ואפילו רמזו כמה פעמים להוריהן על כך. אולם אבא ואמא התעלמו מהרמזים, ורק אמרו שבעל חיים בבית הוא טרדה, אפילו אם אוהבים אותו.
פעם שיחקו רקאני וגמאני ברחוב, כשנטפל אליהן כלב, עקב אחריהן, רץ איתן, והביט עליהן בעיניים נבונות מתחננות. היה זה כלב רחוב, לא יפה ביותר, רזה ומוזנח, מרופש ומרופט עד כדי כך שקשה היה להבחין בצבע פרוותו האמיתי.
כאשר סיימו הבנות את המישחקים ושבו הביתה, נלווה אליהן הכלב הזר, צעד איתן צעד אחר צעד, ואפילו עלה אחריהן במדרגות. השאירו אותו הבנות בחוץ, פרצו בשמחה הביתה ושאלו את אמן:
“אמא, נחשי איזה אורח הבאנו לך?”
אמא הסתכלה בבנותיה והחלה לנחש, כפי שמנחשים בחידון הטלויזיה:
“מישהו קטן? מישהו גדול? אחד מילדי השכנים? חבר כיתה שלכן? איזה דוד? ואולי הסבא בכבודו ועצמו?”
פרצו הבנות בצחוק ואמרו:
“לא, אמא, אורח עם ארבע רגליים.”
“ארבע רגליים?” חזרה האם בתמיהה והמשיכה בניחוש, “קטן? גדול? פיל? דוב? אריה? חי או מת?”
“חי!” צעקו הבנות, “ויש לו זנב, פה מלא שיניים, והוא עוד לא ביקר אף פעם אצלנו בבית.”
“אז איך אני יכולה לדעת מי זה?” שאלה האם.
“פשוט!” אמרה גמאני, “תפתחי את הדלת ותראי!”
“אם הוא עוד לא הסתלק.” הוסיפה רקאני.
ניגשה אמא לדלת ופתחה אותה. לפניה עמד הכלב הזר, מסתכל בה בעיניו העצובות, מקשקש בזנב לאות ברכה, מתחנחן, כאילו ביקש שיכניסוהו. ריחמה אמא על היצור המשונה, ובגלל הפצרות בנותיה הניחה לו להכנס, אבל רק בתנאי:
“אם אתן רוצות בכלב, עליכן לדאוג לכל הטיפול בו. זאת אומרת – לרחוץ אותו, להאכיל אותו, לטייל איתו בחוץ, לדאוג לנקיונו, ולשמור עליו שלא ינבח יותר מדי, שהשכנים לא יבואו ויתלוננו. לי אין זמן ורצון להתעסק איתו.”
“אנחנו מקבלות על עצמנו את הכל, אמא.” אמרה רקאני, “אבל, אמא, איך נוכל למנוע ממנו שינבח?”
“זה לא ענייני.” השיבה האם, “העיקר, שלא יפריע לשכנים.”
“אני חושבת,” הוסיפה רקאני, “שהוא כל כך רזה ומדולדל, שבטח אין לו בכלל כוח לנבוח. אל תדאגי, אמא.”
מיד ניגשו האחיות לבצע את חובתן החדשה. ראשית רצו להאכיל אותו – כל כך מיסכן ומורעב נראה בעיניהן. פה פרץ ויכוח סוער בין הבנות: גמאני טענה שאבא מקפיד על רחיצת ידיים לפני האוכל, ואיך אפשר לתת למלוכלך הזה אוכל מבלי שהתרחץ? במה הוא טוב מהן? רקאני טענה שכשהן רעבות, הן חוטפות מכל הבא ליד, ובכלל לא שמות לב לרחצה.
“אם הוא ימשיך להיות רעב,” הוסיפה, “הוא עוד יכול להתנפל עלינו ולטרוף אותנו.”
נימוק זה שכנע את גמאני, כי מי רוצה שכלב יטרוף אותו, ועוד כלב מלוכלך שכזה? הוא יכול להכניס להן חיידקים לגוף.
“גם נגיפים.” הוסיפה רקאני הידענית, “בואי ונאכיל אותו.”
“טוב! בסדר!” הסכימה גמאני, “בואי ונאכיל אותו.”
לאחר שהאכילו את הכלב בקערה מלאה פרוסות חלה טבולות בחלב מתוק, הכניסוהו, למרות התנגדותו, לאמבטיה. שם שפשפו במים וסבון, רחצו בשמפו לשערות, יבשו אותו היטב במגבת ישנה, הברישו את פרוותו הדלה, ואפילו הוסיפו קצת בושם של אמא, כדי שיריח טוב וימצא חן בעיניה. אסור לה להתחרט על שהסכימה להחזיק את הכלב בביתם.
עתה הביאו רקאני וגמאני את הכלב לפני אמא. אם כי היה נקי ושבע, לא התאושש מהרחצה ועמד עלוב ורועד.
“ועתה, בנותי החמודות, הגיע הזמן למצוא לו שם. לאחר שמצאתן לו בית, ראוי הוא גם לשם. מה אתן מציעות?” שאלה.
“נקרא לו טני, קיצור של השם קָטַנִּי.” הציעה רקאני.
“אבל הוא כלב גדול.” טענה גמאני, “הוא יעלב. נקרא לו דולי מהשם גדול.”
“אי אפשר,” התנגדה האם, “דולי זה שם של כלבה ולא של כלב.”
“אם כן, נקרא לו תוֹקי,” הציעה רקאני, “קיצור של מָתוקי.”
“לכלב העלוב הזה?” קראה האם בצחוק, “לשְמוּצֵס כזה תקראו מתוקי? הוא הרי דומה יותר לתן מאשר לכלב. אני חושבת שכדאי לקרוא לו תני, מהמילה תן.”
“אי אפשר.” טענה רקאני, “אם נמצא איתו לרחוב ונקרא לו ‘תני!’ יופיעו כל התנים. והם הרבה יותר מסוכנים מהשמוצי הזה.”
פתאום אורו עיני הבנות, והן קראו ביחד:
“שמוצי! שמוצי! שמוציק שלנו!”
וכך נשאר שמו לדורות.
כשחזר אבא הביתה וראה את היצור החדש המסתובב בביתו, לא היה מאושר כלל ממראה עיניו.
“אם כבר כלב,” שאל, “אז למה לא איזה כלבלב קטן ונחמד, מין פיצי־פוצי. אבל, שמוצי? – חסר חן ועם פרצוף מחודד של תן?”
אבל כשראה את שמחת בנותיו, חשב בלבו שלמעשה זה בכלל לא חשוב איך נראה הכלב, ומה שחשוב זה שהוא אהוב על הבנות.
לכן נסע למחרת העירה, והביא קולר חדש ויפה, שהולבש על צווארו של שמוצי בחגיגיות, בעודן שרות את הפזמון שחיברו לאירוע:
יש לשמוצי כבר קולר,
הוא נראה ממש כמו שָׂר,
גם השר עונד לו תג
בדש בגדו ביום של חג.
מיד לאחר טקס ענידת הקולר יצאו הבנות עם אוצרן המתהלך על ארבע לרחוב. שיראו כולם! שיתפוצצו מרוב קנאה!
וכי למי ברחוב כולו יש כלב גדול כזה עם קולר חדש?
יום יום, עם סיום הלימודים בבית הספר, לא השתהו הבנות לפטפוט עם חברותיהן, אלא חשו הביתה, לשמוצי שלהן. תמיד מצאו אותו רובץ על חתיכת שטיח בלוי שהועמד לרשותו.
הכלב החכם ידע שעליו לרבוץ ולהחליף כוח לקראת מה שמחכה לו לאחר שהבנות ישובו מבית הספר. פה תרכב אחת מהן עליו, פה תתרוצץ השניה איתו בכל החדרים, כדי לאלפו ולהכינו לקראת מירוץ הכלבים. מכל אותות החיבה וההערצה, בקושי נתנו לו לנשום ולנוח לרגע.
אולי בגלל כל החיבה הזאת, נזכר שמוצי בבעליו הקודם, שלבטח מתאבל על אובדן כלבו האהוב ואולי… מוטב שלא נמשיך בניחושים ונספר, שבוקר אחד, כאשר השאירה האם את הדלת פתוחה לרגע קט, התחמק שמוצי, נעלם ואיננו. הבנות לא רצו לוותר עליו.
“איזה כפוי טובה,” יבבה רקאני, “מה לא עשינו למענו? אלמלא אנו, היה מתהלך רעב ומוזנח. איזה פויה של כלב!”
"אנחנו לא ביקשנו אותו לבוא אחרינו, "התרעמה גמאני, “הוא רץ אחרינו, וממש התחנן שנכניס אותו. נכון, אמא? איזה איכס!”
“איכס שמיכס,” אמרה האם, “אין מה לכעוס עליו. אם הוא באמת אוהב אתכן – הוא עוד יחזור.”
ואכן, כעבור זמן מה הופיע שמוצי לפתע, כפי שנעלם. מוכה ופצוע, מוזנח ורעב, ובמקום הקולר החדש תלויה על צווארו חתיכת חבל פשוט וגס. ממש כלב נטוש.
לשמחת הבנות לא היה גבול. שוב רחצו אותו והאכילו אותו, ליטפו אותו ונישקו אותו. אבא סירב בכל תוקף לקנות לו קולר חדש, אך הבנות חסכו את הכסף מדמי הכיס שלהן, וכשהיה להן הסכום הדרוש, יצאו עם שמוצי, קנו לו קולר חדש עם דיסקית שעליה חרוטים שמו וכתובתו, כדי שידעו לאן להחזיר את שמוצי אם יעלם שוב.
מעשה שהיה, כך היה:
יום אחד יצאה גמאני אחר הצהריים מביתה, והבטיחה לאמה שיוצאת היא רק לשחק, רק לרגע. אמא היתה עסוקה מאוד, ולא שמה לב שבתה הקטנה לא שבה הביתה. בינתים החשיך היום, הערב בא, פנסי הרחוב נדלקו כבר.
הלילה הגיע, וגמאני איננה.
יצאה אמא לחפש אותה ברחוב, קראה לה בקול רם, נכנסה לשכנים כדי לשאול אותם אם הקטנה אצלם או אם ראו אותה ברחוב, והחלה לדאוג אם לא קרה, חלילה, משהו לילדה.
כאשר מישהו מתחיל לדאוג, והדאגות ממלאות את ראשו, הוא מתמלא חרדה והעצב נכנס ללב. השכנים הטובים לא באים לעזור בחיפוש, אלא נדים בראשם ומוכנים לעוץ עצות. “למה באמת לא תפני למישטרה?” הם שואלים, “במישטרה יודעים איך למצוא ילדים תועים. רק השוטרים מסוגלים למצוא ילדה כמו גמאני בלילה. יש להם פנסים חזקים, יש להם רמקולים, ובשעת הצורך הם מגייסים את מישמר הגבול ואת ילדי בית הספר ובסוף הם מוצאים את הילד. תמיד מוצאים, אפילו אם זה לוקח להם זמן. יש להם מסוקים, וניידות… כדאי לך לפנות למישטרה.”
כששמעו את העצות מהסוג הזה, התחילה רקאני לבכות. מה יהיה עכשיו? מה על גמאני? מה קורה לה?
כמה מהשכנות והידידות שהופיעו בריצה כששמעו מה קרה, הגדילו את המהומה בבהלה שלהן, וגמאני איננה.
שמוצי, הכלב, התעורר משנתו לשמע כל הרעש והמהומה. הוא לא הבין למה פתאום מתמלא הבית אנשים רועשים, שמתרוצצים וקוראים בו כאילו זה הבית שלהם. אמא עצובה, רקאני מתייפחת, חכו רגע – איפה גמאני החברה שלו?
רק אז התחיל להבין שכל הרעש בגלל גמאני. הקשיב שמוצי לדיבורים ולויכוחים ולהצעות, וקפץ ממקומו כאילו עקץ בו זבוב.
“האו!” קרא, כאילו אמר – אני אמצא את גמאני! אל דאגה!
ניגשה אליו רקאני, ליטפה אותו ושאלה:
“איך תמצא אותה? כבר רצנו ברחובות, כבר שאלנו אצל השכנים. אף אחד לא שמע ולא ראה אותה. ואתה ישנת כל הזמן, אז איך תוכל למצוא אותה עכשיו? איך?”
“האו.” אמר שמוצי.
ורקאני הבינה מה אמרו עיניו הנבונות:
שזה יהיה סוד בינינו, רקאני, אני בעצם כלב מישטרה. יש לי חוש ריח מפותח מאוד, שעוזר לי למצוא כל ילד אבוד.
“אז למה לא סיפרת לנו אף פעם על כך?” לחשה לו רקאני.
“ש… ש… ש…” הזהיר אותה שמוצי.
ורקאני הבינה:
אני כלב של מישטרה חשאית. אסור לי לספר על כך, ואסור שאף אחד ידע, כי אחרת…
“בסדר!” אמרה רקאני בחוסר סבלנות, “אז איך תמצא אותה? אתה לא צריך איזה בגד שלה?”
שמוצי כשכש בזנבו בהתלהבות.
לאחר שרקאני הבינה ששמוצי יכול לעזור, הכניסה את הכלב לארון הבגדים שלהן, וסגרה עליו את הדלת, כדי שיוכל להריח כרצונו. כשהחל לגרד בדלת הארון, פתחה את הדלת. שמוצי פרץ ישר מהארון ורץ אל רקאני, עמד לפניה ונבח בקול רם.
“הב! הב! הב! – מצאתי אותה! אתם רואים?”
“טיפש!” צעקה עליו רקאני, “לא את הבגדים שלי אתה צריך להריח, אלא את בגדי גמאני.”
ראתה אמא מה קורה, ניגשה לארון והוציאה משם חולצה של גמאני.
שמוצי הריח אותה, רץ כמטורף למירפסת, נעצר לפני מכונת הכביסה ונבח:
“הב! הב! הב! אתם רואים?”
“שמוצי, מה אתה מבלבל את המוח!” צעקה עליו רקאני.
“זאת לא אשמתו.” הרגיעה אותה אמא, “היום כיבסתי את בגדיה של גמאני, וגם את החולצה הזאת. איזה כלב חכם זה שמוצי שלנו. אני באמת מתחילה להאמין, שהוא כלב מישטרה.”
“לא רק כלב מישטרה.” הפסיקה רקאני את אמה, “הוא גם…”
“ש… ש… ש…” נבח שמוצי, כאילו אמר – הבטחת לי לא לגלות לאף אחד.
הביאו ושמו לפני שמוצי ילקוט עם ספרים ומחברות של גמאני. הריח והריח, פרץ דרך הדלת החוצה, כשאחריו רצים האם, רקאני, השכנות והידידות וכמה מהילדים הסקרנים שברחוב, רצים ורצים.
לבסוף נעצר שמוצי, וכל הטור אחריו, לפני שערי בית הספר.
“זה לא יתכן.” אמרה אמא, "אמנם גמאני היתה פה לפני הצהריים, אבל שערי בית הספר נסגרים, ואף אחד לא יכול להכנס לחצר בית הספר אחרי הלימודים. אני ראיתי אותה בבית אחרי ארוחת הצהריים. “שמוצי!” פנתה האם לכלב בחומרה, “תפסיק עם ההצגות, ותוליך אותנו למקום שבו היא נמצאת עכשיו! אם אתה באמת כלב מישטרה, אתה חייב לדעת איפה היא אחרי כל ההרחות שלך!”
התגרד שמוצי בכף ימין, באוזן ימין, קפץ שלוש קפיצות באויר כפי שתמיד הוא נוהג כשהוא רוצה ללכוד זבב טרדן, נבח בקול רם, והחל לרוץ חזרה לכיוון הבית.
כולם רצים אחריו כמקודם, ומתנשפים.
שמוצי פרץ לחדר הילדות והחל לנבוח בקול על יד מיטת גמאני.
וראה זה פלא. באמת שכבה גמאני במיטתה בבגדיה, כי עייפה מהמישחק בחוץ, שכבה לנוח קצת ונרדמה.
היתה השמחה רבה, כולם ליטפו את ראש הכלב הפיקח, ואמא הוסיפה לו מנה כפולה של עצמות דשנות רקאני ואמא הבטיחו שמעתה לא יעליבו אותו יותר אף פעם ולא יאמרו שהוא טיפס וגולם. כי למי יש חוש ריח שכזה? כי מי היה מוצא את גמאני, בלי שמוצי החכם שלנו?
“את רואה,” אמרה רקאני, “שמוצי שלנו משתעמם. הוא רובץ כל היום על השטיח ומפהק מאוזן אל אוזן. עוד מעט ידביק גם אותנו בַּפַּהֶקֶת וגם אנחנו נתחיל לפהק.”
“הוא לא מפהק. זה רק נדמה לך. הוא רוצה ללכוד את הזבוב שמטייל לו על קצה האף.” השיבה גמאני, “את לא רואה איך הוא מגרש אותו?”
“בשביל לגרש זבוב אחד, יש לו לשמוציק, זוג רגליים קדמיות וזנב ארוך ושעיר. מי מגרש זבובים בפיהוק? – אני אומרת לך שהוא משתעמם.” עמדה רקאני על דעתה.
“טוב, אז הוא משתעמם. אז מה את רוצה שנעשה כדי שיפסיק לפהק?” שאלה גמאני ברוגז.
“אפשר לספר לו סיפור מעניין.” הציעה רקאני, “אבל שיהיה סיפור מתח אמיתי. כזה שמפחיד.”
“טוב, תספרי לו את.” אמרה גמאני, “את הספְּרנית של המישפחה.”
“בסדר.” הסכימה רקאני והתיישבה על יד הכלב, “פעם אחת רצה אריה להתנפל על שמוצי שלנו…”
“איזה אריה? מה פתאום אריה? איפה יש פה אריות?” הפסיקה אותה גמאני, “את חושבת שהוא טיפש כזה? שהוא יאמין?”
“יש אריות.” התגוננה רקאני, “הנה למשל – אריה, החבר שלך מבית הספר.”
“גם כן אריה!” אמרה גמאני בזלזול, “שמוצי שלנו יכול לאכול אותו לארוחת בוקר.” “אז… נגיד שזה אריה… החבר שלי מהכיתה. בסדר?” שאלה רקאני.
“זה, הג’ינג’י, הפחדן הזה?” צחקה גמאני, “אם שמוציק יזרוק עליו מבט בעיניים עצומות – הוא יברח חת שתיים. גם כן אריה…”
“אז מה נעשה”? התרגזה רקאני, “אנחנו צריכות למצוא אריה שיתנפל על שמוצי. אחרת זה לא יהיה סיפור אמיתי. רק אריה מסוגל להפחיד את הגיבור שלנו. שמוצי,” פנתה אליו רקאני, “אתה מפחד מאריה? אתה הגיבור הגדול?”
“אהו! אהו! אהו!” פיהק שמוצי, ושערותיו סמרו כמו אצל חתול העומד לברוח מפני כלב הרודף אחריו. עיניו החומות בערו.
“בטח!” שאגה רקאני, “את רואה בעצמך שהוא פוחד נורא מאריה. כל שערותיו סומרות.”
“זה שמוצי הפחדן.” השיבה גמאני בזלזול, “הוא הרי פוחד מכולם.”
“אבל ראית איך הוא נובח על כולם?” אמרה רקאני, “אפילו ילדים גדולים בורחים, כשהם שומעים אותו נובח.”
“את חושבת שהוא נובח בגלל שהוא גיבור?” צוחקת גמאני “הוא נובח מפחד. כאילו אמר – אל תתקרב אלי! אני אנבח! אקרא לבעל הבית שלי והוא ירביץ לך! כזה פחדן הוא…”
“אז מה יהיה עם הסיפור על האריה?” שאלה רקאני, “הנה שמוצי שוב מתחיל לפהק. מה לעשות?”
“תוסיפי לסיפור שלך איזה דוב פנדה.” יעצה גמאני, “שיפחד חזק חזק…”
“טוב.” הסכימה רקאני, “אתה שומע, שמוצי? פעם אחת רצו האריה והדוב פנדה להתנפל עליך. הם לא נבהלו מהנביחות שלך, והלכו והתקרבו אליך, הלכו והתקרבו… עוד מעט… וכמעט השיגו אותך!”
“האו! האו! האו!” נהם שמוצי ושערותיו סמרו עוד יותר.
“תפסיקי עם זה!” צעקה גמאני, “את לא רואה איך השערות נעמדות לו בפרווה? עוד מעט יפלו כולן וישרו ארצה, ושמוצי ישאר קירח לגמרי. כדאי שתספרי לו עכשיו סיפור רגיל, בלי מתח, כדי שהשערות שלו יהיו כרגיל”.
“אני לא מסכימה.” התעקשה רקאני, “אני רק התחלתי, והם בכלל עוד לא התנפלו עליו. הם רק רצו להתנפל…”
“את יודעת,” הציעה גמאני, “אולי כדאי שהם לא יתנפלו עליו…”
“אבל הם כבר הולכים ומתקרבים, ואני לא יכולה לעצור אותם.” מחתה רקאני.
“אז תספרי שכאשר הם התקרבו קרוב קרוב,” המשיכה גמאני, “הם הניעו את זנבותיהם לאות ידידות, ושאלו את שמוצי שלנו מה שלומו.”
“אבל זה לא יהיה סיפור מתח ככה.” התרעמה רקאני, “ואני רוצה דוקא להפחיד אותו קצת, כדי שיפסיק לפהק כל הזמן. איזה פהקן! אז בואי נספר שהאריה והפנדה נכנסו לעובי היער כדי להתייעץ איך לתפוס את שמוצי. איך לפתות אותו שיתקרב.”
“אבל אין פה יער.” מחתה גמאני, “את חושבת שהוא לא יודע את זה?”
“אבל, אם נעמיד פה כמה עציצים מהמירפסת נוכל לעשות כאילו זה יער. אולי נוכל אז…”
“אבל את אמרת לעובי היער, ובשביל עובי היער לא יספיקו כל העציצים שבדירה. הם גם כל כך נמוכים, שהוא יראה מיד את האריה ואת הפנדה ויסתתר מתחת למיטה. הנה מה שיצא מהסיפור שלך!” צחקה גמאני.
“אז נתפוס אותו בקולר, וניקח אותו לשם.” הציעה רקאני.
“לא!” אמרה גמאני בתקיפות, “אם נלך אתו, האריה והפנדה יתנפלו גם עלינו, ואז מי יספר את הסיפור עד הסוף? אולי נספר לו על ציפור ענקית שבא ממרחקים, אולי איזה נשר, ורצתה לחטוף אותו?”
“נשר… נשר…” לעגה רקאני, “נשרים יש רק בהרים גבוהים, בפסגות ההרים. שם הקן שלהם, וזה רחוק מה כמ טימבקטן לפחות. נשר לא יבוא לישראל בגלל איזה שמוצי כזה. בכלל, אם אינני טועה, נשר לא חוטף כלבים. בכל הסיפורים שקראתי, הנשר מתנפל על טלה או גדי, חוץ מזה…”
“חוץ מזה,” הפסיקה אותה גמאני, “כבר לא צריך לספר לשמוצי סיפור מתח. המיסכן הזה נרדם מפחד, ועכשיו הוא ישן שנת ישרים, כמו שכתוב בספרים…”
משעמם לילדות. נמאס להן הכל. כמה זמן אפשר לחזור על אותם מישחקים?
“את יודעת.” אומרת רקאני, “משעמם לי. עוד מעט אתחיל לפהק כמו שמוצי. אפילו הוא נמאס עלי. אז מה נעשה?”
“נבקש את אבא. הוא תמיד מלא רעיונות.” ניחמה אותה גמאני.
מובן שגם הפעם הפתיע אותן אבא בהפתעה אמיתית. גם הוא חיבב בעלי חיים, ואם כבר חידוש בבית, אז למה לא חתול? מה רע בחתול? זה יהי שינוי אמיתי לעומת הרבצן והישנן הזה, שמוצי.
אבא הביא מהעיר חתול חום עם כתמים לבנים סביב עיניו ופיו. מיד כשראו אותו רקאני וגמאני, רצו ששמו יהיה כמו ליצן. ליצן־ליצני־צני!
צני התביית מהר, טיפס על הספות, והרשה בטובו הגדול גם ללטפו. מזמן לזמן היה מתמתח כולו, מכף רגלו עד קצה זנבו, מתכדרר לכדור קטן, עוצם את עיניו הצהובות ונרדם. לעומתו היה אפילו שמוצי ערני. עבודה רבה לא היתה לצני בבית זה. העכברים נמלטו מפניו מיד כשהגיע, והמישחקים שעממו אותו. וכי למה לא? הריח פה… הריח שם… עיקם את אפונו הקטן, ומרוב שמעום החל להסתובב סביב שמוצי.
בתחילה קצת חשש מאויבו הטבעי והמסורתי. אבל לאחר שראה את שמוצי משתעמם כמוהו ומחפש חברה, התקרב אליו בזהירות. כך נעשו חברים טובים ואפילו רבצו זה על יד זה.
רקאני, הידענית, שמה לב שצני הולך ורזה מיום ליום.
“את יודעת,” אמרה לגמאני, “זה, צני שלנו, רזה כמו מקל. הסתכלי בו – עור ועצמות.”
“אולי הוא חולה.” השיבה גמאני, “מרוב געגועים להוריו או למישפחה שלו?”
“מה פתאום?” התפלאה רקאני, “כתוב באנציקלופדיה לנוער, שחתול אף פעם לא מתגעגע. הוא גם לא יודע איך עושים את זה.”
“אז למה הוא מרזה כל כך?” שאלה גמאני, “אני שמתי לב, שהוא גם חדל לאכול. חייבת להיות איזו סיבה.”
“אולי הוא נדבק משמוצי,” תמהה רקאני, “הוא רובץ על ידו כל היום, אז אולי הוא נדבר ממנו?”
“מה פתאום.” אמרה גמאניף “לשמוצי יש תיאבון של סוס.”
“אבל גם הוא רזה.” העירה רקאני.
“שמוצי גם לא יכול להשמין,” צחקה גמאני, “כי אם הוא ישמין, איך יוכל להסתתר מתחת הספה? הוא לא יוכל להדחק לשם, ומה יקרה אם יפחד פתאום?”
“אני חושבת,” הרהרה גמאני בקול, “שאם צני מתגעגע, אז הוא מתגעגע לעכברים. שימי לב איך עיניו מתרוצצות בחוריהן, ואיך הוא מריח כל סדק בקיר.”
צדקו הבנות. צני בא מגזע ציידי עכברים, ושום אוכל אחר לא ערב לחכו. הוא אהב רק עכברים. תפוס ואכול! תפוס ואכול! מה לו חלב? מה לו גבינה? מה לו שמנת? הוא רוצה עכבר. מיאו! מיאו! – עכבר.
“אמא, תראי,” התייפחה גמאני, “הוא עלול למות, המיסכן. אולי ננדב אותו לשכנים? אולי יש אצלם עכברים?”
“למה הוא רוצה דוקא עכברים, אמא?” שאלה רקאני.
“הוא דומה לי.” השיבה האם בצחוק, “גם אני שונאת עכברים, ואם הייתי חתול – הייתי גם אני תופסת את כולם.”
“איכס!” קראה רקאני. “את לא היית אוכלת אותם. את סתם מדברת כך. איכס!” “לרוץ אחריהם, לצוד אותם ולאכול אותם… הוא משוגע, החתול הזה.” הוסיפה גמאני.
“אבל צריך למצא עצה.” טענה רקאני, “תראו כמה הוא רזה, המיסכן. עוד מעט לא יראו אותו בכלל. ימות ודי.”
“יש לי עצה.” קראה האם, “הביאו את האגרטל הגבוה, נמלא אותו בחלב מהול במים והרבה סוכר, ועל קרקעיתו נניח את עכבר הגומי הלבן שלכן. נראה מה צני יעשה.”
וכך עשו. הן הכניסו את עכבר הגומי הלבן לתוך האגרטל, בעוד צני מסתכל בהן בעניין רב. את האגרטל מילאו חלב וסוכר מהול בהרבה מים, כדי שאפשר יהיה לראות את העכבר דרכו, והעמידוהו באמצע החדר. אחר כך התיישבו על הספה, כאילו זה לא עניינם, שוחחו ביניהן ופזלו לעבר האגרטל.
צני התקרב בעצלתיים לאגרטל והציץ לתוכו. כשראה את העכבר בקרקעיתו, הסתמרר כולו. נפש הצייד התעוררה בקרבו. עיניו הבריקו כשני לפידים. לשונו השתרבבה החוצה והוא החל ללקק את שפתיו. הוא התכונן כולו לזינוק אל תוך האגרטל, אלא שפי הכלי היה צר מדי, וצני לא יכול להגיע בכפו עד העכבר.
“נראה מה הוא יעשה?” לחשה גמאני.
“שתקי!” קראה רקאני ברוגז, “הוא עוד עשוי להתייאש ולהסתלק מכל העניין. העמידי פנים שאת לא מסתכלת בו.” צני החל להסתובב סביב האגרטל, כאויב הבא לכבוש את המצוד ממארב. הוא ניסה להפוך את האגרטל, אלא שהכלי היה כבד בגלל החלב שבתוכו. צני הרהר והרהר, ופתאום אורו עיניו החכמות. הוא ניגש לפי האגרטל ובלקיקה אחת טעם מן החלב. נראה שהנוזל מצא חן בעיניו. אז הוא הכניס את ראשו והחל לשתות בעדינות. הוא ליקק וליקק, מבין שאם ישתה עד הסוף, יגיע עד העכבר – הסעודה האמיתית שאהב.
צני שתה ושתה, עד שלא יכול יותר ונרדם. מזמן לזמן התעורר משנתו, התמתח כקפיץ, וחזר לשתיה. אבל הדרך עד לעכבר ארוכה, ארוכה מאוד. שלושה ימים עברו עד שגמר את כל החלב, ואז, רק זנבו בלט החוצה, כי רובו היה שקוע בתוך האגרטל.
כאשר הגיע סוף סוף אל עכבר הגומי, הסתכל בו בבוז, פרכס כמה פעמים, והניא את זנבו לאות ביטול – זה מאכל! למה הייתי טיפש כזה? החלב טעים בהרבה מעכברים של גומי… פיכס!
מאותו יום התחיל צני לאכול בתיאבון מכל המטעמים שרקאני וגמאני שמו לפניו, והוא הלך והשמין מיום ליום, עד שנראה יותר נקניק מאשר חתול. בקושי זז צני ממקומו, ואפילו שמוצי חדל לשחק איתו. עם כזה שמן, שבקושי מתנועע? – גם כן חבר.
אם עכבר מזדמן לבית – הוא עובר ממש מתחת לאפו של צני וצוחק ממנו. צני מסתכל בו בעין אחת פקוחה בחוסר עניין וחושב בלבו – שירוץ… אולי טיפש אחר מבין החתולים ירצה לרדוף אחריו… לי די במה שמגישים לי ישר לפה.
רקאני וגמאני הלכו לדלת לאחר שנשמע הצלצול, ושמעו את קולות ההתנשפות מאחורי הדלת. שתיהן קראו בקול:
“דוד צ’רלי בא! אמא, דוד צ’רלי בא!”
הדלת נפתחה, וראשון נכנס כלב סקוטי, שפרוותו עשירה בגווני שחור מנומר פסים ונקודות לבנות. כלב מכובד, יפה ונקי –צ’רלי.
אחריו באו בני הזוג אהרוני, ומר אהרוני אוחז בקולר, כי הרי אין זה נאה להוליך כלב במיוחד כלב חשוב כצ’רלי, ללא קולר.
צ’רלי כיבד את הבנות בנהימת חיבה, וצעד בכבדות, מתנשף כקטר רכבת, ישר למיטבח. הוא קיווה למצוא שם סעודה כיד המלך, ערוכה ומוכנה לכבודו בלבד. הרי הוא הדוד צ’רלי, שהואיל לבוא במיוחד מתל אביב, כדי לבקר את שתי האחיות החביבות.
לאחר שראה שכל כיבוד לא הוכן למענו, התאכזב מאוד. הוא נעצר לכמה דקות במיטבח והרהר מה לעשות. צ’רלי הוא כלב מנומס להפליא. מימיו לא הוציא נביחה מיותרת מפיו, לא נזף באיש, ואפילו כשנעלב כיסה על עלבונו בשתיקה ובמבט אילם, כאילו אמר – מה אפשר לצפות ממי שלא יודע מה זה נימוס. לכן כולם כינו אותו – צ’רלי האנגלי. הבנות הבינו מה סיבת אכזבתו, ורקאני אמרה לו:
“סלח לנו, דוד צ’רלי, לא ידענו שתבוא. אחרת היינו מכינות לך אוכל שאתה אוהב. הפעם תצטרך להסתפק בחלב ממותק, כי אין לנו שום דבר אחר בשבילך.”
גמאני רצה והביאה את הקערה שלצ’רלי, ורקאני מילאה אותה חלב מתוך והוסיפה לתוכו פרוסת חלה.
צ’רלי כאמור, היה מאוד מנומס, ואף פעם לא אכל את ארוחותיו בנוכחות בני אדם. הוא גם לא התנפל בפראות ורעבתנות על האוכל, כרבים מבני מינו. לכן, העמיד פנים שאין לו כל עניין בקערה, הסתובב ויצא מן המיטבח.
הוא נכנס לחדר האורחים, כדי לקבל את פני בעלי הבית ולהנות ממנת הלטיפות והחיבה שלהם. לא רק חתולים משתוקקים לליטופים, גם הכלבים אוהבים שילטפו את ראשיהם, שיעבירו יד אוהבת על פרוותם, ושיגרדו קצת בין אוזניהם. כך הם יודעים שאוהבים אותם ושהם רצויים בבית.
לאחר הלטיפות, הפינוקים ודברי החיבה, פנה צ’רלי הזקן שוב למיטבח, כדי להנות בשקט ושלוה מהקערה המלאה. לתדהמתו, מצא אותה ריקה, ולידה עומד חתול עם פרצוף ליצן ולקק בהנאה את שפמו הלח עדיין מהחלב המתוק. עומד החצוף ומביט בעיניו הצהובות בצ’רלי בלעג.
כלב אחר היה מתנפל ללא היסוסים על החתול ומענישו במקום בכמה נשיכות. אולם, לא כך מתנהג צ’רלי. הוא היה כלב מנומס מדי מכדי להקים שערוריה בבית זר בגלל קצת חלב.
סוף סוף, הרהר בלבו, הרי אינני רעב. את ארוחתי אכלתי בביתי ועל הקינוח הזה אני מוכן לוותר… אבל אני לא מוכן לוותר לחתול, ובמיוחד לא לחתול שמן כנקניק, שודאי זולל כל היום ומאומה לא חסר לו. אבל לֶקח צריך ללמד אותו. כדי שלא יהיה חצוף כל כך כלפי חשובים ממנו.
החתול – צני – היה פיקח מאוד. הוא הסתכל בחשדנות בפרצוף הכלב הזקן, שמר על תנועותיו וקרא את מחשבותיו. מיד ראה שיבוא על עונשו בגלל לקקנותו, אך לא התחרט כלל. הוא גם לא חשש ביותר, כי ידע שהוא זריז בהרבה מהכלב המכובד הזה, ויוכל להמלט ממנו בכל עת. אלא שבמיקרה, ואולי דוקא בכוונה, עמד צ’רלי בפתח הדלת וחסם את דרך מנוסתו של החתול.
ראה צני שעליו להתפייס עם הכלב, אחרת מר יהיה גורלו. אבל איך לפייסו?
כרגע הוא זועם על מאוד ומי יודע אם לא יתנפל עלי? צריך לעשות זאת בעורמה. הן אנו, החתולים, חכמים בהרבה מן הכלבים הטיפשים האלה. אם זה היה שמוצי? – איתו קל להתיידד והוא עצל מדי מכדי לריב איתי. אולי אם אדבר איתו על משהו אחר הוא ישכח?
צני פנה לכלב:
“מה שמך, כלב מכובד?”
הוא רוצה להערים עלי ולהתחנף, חשב צ’רלי בלבו, הוא חושב אותי לכלב שוטה, כמו כל הכלבלבים המתרוצצים מבולבלים בחצרות וברחובות. הוא לא יודע שיש לו עניין עם כלב זקן ומנוסה. אבל הנימוס מחייב לענות לו.
לכן השיב בנהימה:
" שמי צ’רלי הסקוטי. קוראים לי גם – האנגלי."
“צ’רלי המהולל? אתה צ’רלי, שרקאני וגמאני לא מפסיקות לספר לי עליו?” התחנחן צני.
“ומי אתה, חצוף קטן, שהעזת לשתות את החלב שלי?” השיב צ’רלי בנהימה.
“חלב שלך?” העמיד החתול פנים תמימים. “איל ידעתי זאת, לא הייתי נוגע בו בכלל. בחיי כל החתולים!”
“אני הולך להזמין הנה את הילדות, והן יגידו למי הוכן החלב, ועוד בקערה שלי!” נהם צ’רלי מרוגז.
יופי, חשב צני בלבו. שיצא להביא את הילדות – אני אסתלק לי מכאן ואף אחד לא ימצא אותי. שרק ילך, הרי מהילדות אין לי מה לחשוש, כי אני חבר שלהן.
אולם צ’רלי הבין את מזימתו של צני, ולכן פתח בנביחות רמות שהריצו למיטבח את הילדות.
“שוב עשית זאת?” נזפה קראני בצני, “אתה שתית אל כל החלב של צ’רלי? הא? ככה מקבלים אורח?”
“איזה עונש ניתן לצני?” שאלה גמאני, “זה באמת לא יפה, מה שהוא עשה. אתה פויה, צני.”
“פויה, שמויה!” אמרה קראני המעשית, “בואי ונמזוג לצ’רלי עוד קערת חלב. תראי כמה הוא כועס על צני שלנו… הרי במכת כף אחת יכול צ’רלי להפיל את צני, להרביץ לו ואפילו לנשוך אותו.”
“לנשך? צ’רלי?” תמהה גמאני, “אבל אף פעם הוא לא נשך מישהו. כל מה שהוא יודע, זה להתנהג בכבוד כמו איזה לורד. כזה מנומס.”
“אם אני היית אוכלת את המנה שלך, היית שותקת לי?” שאלה רקאני בכעס.
“את כל המנה או קצת מהמנה?” ניסתה גמאני להתחכם.
“את כל המנה.” התעצבנה רקאני.
“אז הייתי קופצת ואוכלת את כל המנה שלך! שתדעי לך!” השיבה גמאני.
“אבל, את לא אוהבת את מה שאני אוכלת… צריך לבשל לגברת שכמוך תבשילים במיוחד.” אמרה רקאני בלעג.
“ואת אוכלת את הכל, כמו… כמו… צני. עוד מעט תהיי שמנה כמוהו, ממש נקניק!” כעסה גמאני.
ראה צ’רלי, שהישועה לא תבוא לו מהבנות, הטיל מבט מאיים בצני והחליט להסתלק מהמיטבח. רק אז נזכרו בו הבנות, ומילאו שוב את הקערה. אחר כך, כדי לא להפריע לו, אספה רקאני את צני הרשע בידיה וכולם יצאו מן המיטבח. צ’רלי הביט בקערה, חייך לעצמו חיוך של שביעות רצון, והחל ללגום בעדינות ובמתינות מהחלב.
עוד לא נולד החתול שיוכל לסדר אותי, אמר לעצמו בסיפוק.
קר בבית, ובחוץ קר יותר. רוח קרה נושבת, העננים שחורים ומפחידים. עוד מעט ירד גשם, ואולי אפילו ברד. כולם מכורבלים בסודרים ובמעילים, לכולם קר, כמו שאומרים: “איזה מזג אויר! אפילו כלב לא יכול לצאת החוצה במשג אויר כזה.”
ואם מדברים על כלב, למה לא לספר על שמוצי? הנה קרב פורים, חג התחפושות, החג השמח ביותר לילדים. אמא עסוקה בהכנת תחפושות לרקאני וגמאני, ואף אחד לא דואג לשמוצי, שגם הוא רוצה להתחפש.
“הב! הב! גם אני רוצה להיות לא כלב בפורים. הב! הב!” מי, אם לא קראני וגמאני, חייב לדאוג לכך שגם שמי יהיה מחופש בפורים? הרי אי אפשר לצאת בלעדיו לרחובות העיר, כי כל אחד המכיר את שתיהן ישאל מיד:
“איפה החבר שלכן? זה המהלך על ארבע? שכחנו איך קוראים לו…”
ישבו השתיים וחשבו איך ומה לעשות.
“אולי יתחפש לפיל?” הציעה גמאני.
“לא!” התנגדה רקאני, “מיד ידעו כולם שזה לא פיל. אם רק יראו את רגליו הדקות – ידעו. לפיל יש רגלי פיל, כמו עמודים, ולכלב רגלי כלב – כמו מקלות.”
“אז אולי…” הציעה שוב גמאני, “יתחפש לדוב. אני אתן את התחפושת שלי משנה שעברה, ואמא תתאים לו אותה.”
“לא! בשום אופן לא!” קראה רקאני, “את יודעת שדוב וקוף הולכים על שתיים, ושמוצי עוד לא יודע ללכת ככה. אפילו אם נותנים לו עצם מגבוה, הוא מיילל ומייבב ומחכה שיזרקו לו אותה לרצפה. גם כן דוב!”
“נכון!” הסכימה גמאני, “צריך לחפש לו תחפושת של הולך על ארבע. אז אולי יתחפש לאריה?”
“ומה יהיה על הרעמה?” שאלה רקאני, “לשמוצי אין רעמת שערות על הראש.”
“זה לא כלום,” אמרה גמאני, “אפשר לסדר את זה, אם נכין לו רעמה מלאכותית מחתיכת פרווה ישנה של אמא. העיקר זה ללמד אותו שלא ינבח, חס וחלילה, צריך ללמד אותו לשאוג כמו אריה.”
“זה רעיון נהדר,” התלהבה רקאני, “ואם הוא לא ידע או לא ירצה לשאוג – נשאג אנחנו במקומו ואף אחד לא ידע. מה שמדאיג אותי זה… ההליכה המלכותית של האריה, שהוא מלך החיות. ככה תמיד כותבים על המלך…”
“מה זה הליכה מלכותית?” שאלה גמאני, “זה משהו מיוחד?”
“בטח!” התפארה רקאני, “זאת צעידה איטית כמו של מלך. מלך לעולם אינו רץ – כולם רצים לפניו. הוא הולך לאט, לבוש ארגמן, ואחריו בגד ארוך שנסחב, מחזיקים בו ילדי האצילים. על ראשו כתר כבד מזהב עם אבנים יקרות. לכן הוא הולך לאט, כדי שהכתר הכבד לא יפול לו מהראש.”
“את זה אפשר לסדר, אני חושבת, את ההליכה המלכותית…” הרהרה גמאני, “אפשר לקשור לו אבן כבדה לזנב, כדי שלא ירוץ מהר.”
“טוב. גם זה מסודר.” אמרה רקאני, “עכשיו יש לנו רק עוד בעיה אחת. איך ניקח אותו? אם ניקח את שמוצי בקולר, תכף יראו כולם שזה לא אריה אמיתי. אפילו אריה מאולף בקרקס לא לוקחים עם קולר. הוא מסתובב חופשי וקופץ לפי פקודה או לפי הצלפת שוט.”
“אז אולי גם אנחנו ניתן לו להסתובב חופשי, בלי קולר, כמו אריה אמיתי?” הציעה גמאני.
“אם הוא יתרוצץ חופשי,” הזהירה רקאני, “אני חוששת שילך לאיבוד בין כל הילדים שיהיו בפורים ברחוב, או שיתחבא באיזו פינה ואף אחד לא יראה אותו. אז מה יצא לנו מזה?”
“מה קרה לכן?” התערבה אמא, “אם אתן רוצות לשתף את שמוצי בתחפושת פורים, אולי כדאי לשאול אותו? כי אולי הוא לא יסכים בכלל?”
“הוא יסכים! הוא יסכים, אמא!” צעקו הבנות, שתיהן יחד.
ורקאני הוסיפה:
“שמעת איך הוא נבח ורצה תחפושת. אם תסדרי לי רעמה, אמא, תראי שהוא יראה ממש כמו אריה אמיתי.”
“סידרנו לו גם הליכה מלכותית.” צהלה גמאני “עם אבן בזנב. וזאת ההצעה שלי.”
חיפשו בין האלטע זאכן, מצאו חתיכת פרווה שתתאים לצבע שערותיו של שמוצי, סחבו אותו לפני הראי והלבישו לו את הרעמה. כשראה שמוצי את עצמו עם רעמת האריה, התחיל לנבוח על דמותו שבראי, יילל ונהם, שערותיו סמרו מפחד והוא כמעט התעלף.
“אוי ואבוי,” אמרה גמאני, “עם פחדן כזה לא נוכל לצאת לרחוב. הוא עוד יכול לקלקל את כל התהלוכה, ולא נקבל שום פרס עבורו. אני חושבת שיותר טוב למצוא לו תחפושת פשוטה יותר.”
“מה למשל?” שאלה רקאני, “את אומרת שיש לך הצעות.”
“למשל… של כלב מישטרה, עם כוכב על המצח, כדי שכולם ידעו.” הציעה גמאני.
“יופי!” הסכימה רקאני, “הוא באמת כלב מישטרה. את זוכרת, אמא, איך הוא מצא את גמאני במיטה שלה, בזמן שכולנו התרוצצנו בחוץ וחיפשנו אותה, וכמעט כבר הלכנו למישטרה?”
“בסדר, בסדר!” הסכים שמוצי בנביחה, כי הרעיון באמת מצא חן בעיניו. “עוד תתגאו בי וכולם יקנאו בכן ויריעו לכן!”
אבל הוא לא יהיה כלב מישטרה־חשאית, כי אז אסור יהיה לו לנבוח… הב!
ודאי סיפרתי לכם, ילדים, שרַקְאֲנִי וגַמְאֲנִי שתי האחיות הן אספניות מאין כמוהן. הכל הן אוספות – אבנים, צדפים, בולים, מפיות, פקקים, צנצנות, קופסאות מכל גודל ומין, עטיפות ועוד ועוד ועוד. יש להן אוסף עצמם של חיות, עשויות עץ, שעוה, מתכת, סמרטוטים, פלסטלינה, זכוכית, קרמיקה ועוד. אפילו כלב חי יש להן ושמו שמוצי. את כל האוספים הן תוקעות לחדרן, הנראה כמוזיאון או כגן חיות.
בכל מקום תדרוך כף רגלך היא תתקל בדוב פנדה, באריה קירח, בקופיקו, בכלבים, חתולים וציפורים. ועל כל זה אפשר להוסיף את הבובות הרבות שהתקבלו במשך השנים, ואת כל שאר האוספים.
נעשה המקום צר לבנות. החפצים תפסו כל שולחן, ארון, כיסא ומיטה, ולבנות כבר לא נותר מקום להכין את שיעוריהן. איפה יוכלו לשבת לקרוא ספר? איפה ישנו בלילה? איפה יזללו ממתקים?
הבעיה גדלה עוד יותר, כשאמן הכריזה חגיגית, שהיא לא מוכנה יותר לסדר את חדרן, ועליהן לסדר אותו בעצמן.
לא ידעו הילדות מה לעשות, ופנו לאמן.
רקאני אמרה:
“אמא! אין לנו יותר מקום בחדר, כי החיות תפסו את כל השטח. אולי תרשי לנו להעביר חלק מהן לחדר האורחים?”
“איזה חיות, למשל?” שאלה האם בחשדנות.
“למשל… את העכברים.” הציעה רקאני.
“לא! בשום אופן לא! אני פחדת מפני עכברים.” נבהלה האם.
“אבל, אמא…” ניסתה גמאני להרגיעה, “אנחנו רק… אלה לא…”
“לא בא בחשבון! שום עכבר לא יכנס הנה!” השיבה האם בתקיפות, “הם יבריחו את כל האורחים. ומה יגידו עלי, שאני מגישה עכברים לאורחים? או ירמזו לי שהגיע הזמן להכניס גם חתול הביתה? אני לא מסכימה.”
יצאו הבנות עצובות מן הבית.
“היא לא הסכימה.” אמרה גאמני בצער.
“על אמא לא אומרים ‘היא’.” תיקנה את דבריה רקאני.
“טוב!” חזרה גמאני, “אמא לא הסכימה. ומה נעשה עכשיו? כבר אין לנו מקום לשום דבר בחדר. עוד מעט נצטרך לגור בחוץ.”
“נכון!” אמרה רקאני, “צריך למצוא פתרון. אולי נפנה לשכנה? יש לה שני כלבים והבנות שלה אוהבות חיות. הן גם חברות טובות שלנו, ובטח יבקשו מאמא שלה לעזור לנו.”
“יופי!” הסכימה גמאני, “נלך! אבל, אל תציעי לה עכברים, כי כל המבוגרים פוחדים מהם. זה נורא מצחיק, מחיות קטנות כאלו… אפילו שמוצי לא פוחד מפניהם.”
באו הילדות לשכנה, שיש לה שני כלבים. לאחר ששמעה השכנה את הצעת הילדות, נשקה לשתיהן, הושיבה אותן על הספה ושאלה בחביבות:
“איזה חיות אתן רוצות להכניס אלי הביתה?”
“למשל,” גמגמה גמאני, “נאמר… למשל… כמה ג’וקים קטנים, כאלה חמודים, שסבא שלח לנו.”
“מה? ג’וקים?” הצטעקה השכנה, “רק עכשיו ריססתי את כל הבית כדי להפטר מהם ומנמלים ומקרציות ומפרעושים, והבית נקי, ואתן רוצות שאכניס הנה ג’וקים? אף פעם! לא! ושוב – אף פעם!”
“אבל…” גמגמה רקאני בעצב, “אלה ג’וקים נחמדים…. הם לא…”
“אולי בשבילכן הם חמודים, אבל אני מקבלת צמרמורת, כשאני רואה אחד מהם. בשום אופן! זאת ממש חוצפה לבוא אלי בהצעה הזאת.” אמרה השכנה וגירשה את האחיות.
“היא לא הסכימה.” אמרה גמאני בצעה, “ננסה לפנות לגננת מהגן שלי של שנה שעברה. הילדים שם אוהבים חיות, ויהיה להם במה לשחק. שמעתי כשסיפרה לאמא כמה מעט צעצועים יש לה שם ואין לגננת כסף לקנות עוד.”
“זה רעיון יופי!” הסכימה מיד רקאני, “רעיון מצוין! הפעם בטח נצליח. בואי, נמהר!”
“רק אל תדברי על ג’וקים.” יעצה גמאני, “המבוגרות האלה פוחדות מג’וקים יותר מאשר מעכברים. ראית איך היא התרגזה? איזה פחדניות! בחיי, שמוצי הוא גיבור לעומתן.”
באו שתי האחיות לגן, והגננת יואלה שמחה לקראתן. שתיהן בילו בגן זה כמה שנים, והיו ילדות טובות ושובבות. הגננת הזמינה אותן לגן, הושיבה אותן על הכיסאות הנמוכים, וליטפה את ראשן בחיבה. לבסוף שאלה:
“מה מביא אתכן אלי? ילדות גדולות כמוכן בטח לא מתגעגעות לגן.”
רקאני הסבירה לגננת יואלה, שיש להן עודף חיות בבית. רבות מהן כפולות, רבות מיותרות, רבות נמאסו עליהן, ואין לשתיהן כבר מקום להסתובב בחדר. הן מוכנות להעביר לגן חלק מהחיות, כדי שיהיה לילדים במה לשחק בגן.
“יופי!” קראה הגננת יואלה, “באמת יפה מאוד. תמיד אמרתי לאמא שלכן, שאתן בנות נחמדות וטובות. איזה חיות אתן רוצות להביא לי? דובים? אריות?”
“לא כל כך גדולות.” אמרה רקאני בהיסוס, “חוץ מזה, הדובונים ישנים איתנו במיטה ולא נוכל לתת לך אותם. אולי תסכימי לאיזה חיות קטנות יותר?”
“למשל מה?” התעניינה הגננת.
“למשל, כמה נחשים.” הציעה רקאני.
“מה? נחשים?” קפצה הגננת חצי מטר באויר מרוב השתוממות, “נחשים? – האל ישמרנו! זו סכנה נוראה לילדים. חס וחלילה! חס וחלילה!”
“אבל,” מלמלה גמאני, “אלה לא…”
“לא רוצה לשמוע על שום נחשים, ארסיים או לא!” הזדעקה יואלה, “רק זה חסר לי. לא! בשום אופן לא! איך זה שאתן, שתי ילדות נבונות כמוכן, מוכנות להעלות על הדעת שאני אסכים להחזיק ולגדל פה נחשים?”
הלכו הילדות המיסכנות לביתן עצובות. אמן פגשה אותן ושאלה לפשר הפנים החמוצים של ילדותיה האהובות.
“רצינו להעביר חלק מהחיות לשכנה ולגננת יואלה, והן סירבו.” סיפרו הבנות בעצב.
“מה הפלא?” אמרה האם, “הצדק איתן. אתן רוצות להכניס לבית נקי עכברים חיים, שיתרוצצו בין הרגליים? כל פעם שארים רגל, אחשוש ממשהו נדרס ומייבב. אני הרי כל כך מפחדת כשאני רואה עכברוש רץ בכביש? פיכס!”
“אבל, אמא!” הרגיעה אותה גמאני, “לא עכברים חיים, עכברים מגומי… צעצועים!”
“צעצועים?” תמהה האם, “אז למה לא אמרתן מיד? זה דבר אחר לגמרי! אסדר לכן אפילו מדף מיוחד בחדר.”
“היא הסכימה.” קראה גמאני באנחת רווחה.
“על אמא לא אומרים ‘היא’.” תיקנה אותה רקאני.
החזאי שחזה חמסין – צדק. באמת באה רוח רחמה ועטפה הכל בחום לוהט, האויר רעד מחום. בני אדם נעלמו מהרחובות, הסתתרו בבתים, הורידו את התריסים ושתו משקאות קרים.
הצמחים עמדו ולא זזו, כשעליהם רפויים, וכלבי רחוב התחבאו בצל העצים שבחצרות ומתחת לשיחים, לשונם משורבבת החוצה, והם מתנשמים בכבדות. הציפורים הפסיקו לשיר ולצייץ והן הצטופפו בקרבת הברזים שבחצרות, בתקוה שאולי יטפטפו כמה טיפות מים, כדי להחיות את נשמתן.
רק מאי, החתולה של שריק, לבנה ונקיה כתמיד, מטיילת החום הלוהט הזה, ונהנית ממנו היום היא גיבורת החום… מלכת החום… היא היחידה המהלכת בחוץ ביום חמסין זה ועיניה הצהובות מלאות גאוה…
שיסתתרו להם כולם! הנה היא משתרעת פה, באמצע החצר, מיישרת את זנבה, מתהפכת, כשבטנה כלפי מעלה, שתחמם אותה השמש הטובה… ככה… יופי!…
פתאום נפתח חלון בקומה הראשונה של הבית, וזרם מים קרים ודלוחים ניתך בעוז מלמעלה, ישר על מאי. קפצה החתולה ממקומה, מבוהלת, הסתכלה לכל הכיוונים, מיאווו! מאיפה באו המים המרגיזים?
ומה היא רואה? – בחלון עומדת שריק, שריק שלה, כשדלי ריק בידיה, וצוחקת… וצוחקת. שערוריה שכזאת!
בקפיצות ארוכות מדלגת מאי על המדרגות, קופצת ונאחזת בידית הדלת, ומושכת אותה כלפי מטה. הדלת נפתחת, ומאי פורצת בסערה לתוך הבית, מסומרת כולה, שערותיה כמחטים, כולה ציפורניים ועיניים כועסות.
“למה עשית לי את זה?” שואלת מאי בזעם.
“ראיתי אותך בחצר בחום הלוהט הזה, רובצת כמו פגר, עם הבטן למעלה, וחשבתי שאת עומדת להתעלף. לכן שפכתי עליך מים, כדי שלא תתעלפי.” עונה שריק בצחוק.
“להעיר אותי במים דלוחים ומסריחים?” רותחת מאי מכעס.
“לא מסריחים ולא מלוכלכים,” מתגוננת שריק, “זה בסך הכל המים ששטפתי איתם את הרצפה.”
“אם הם לא היו מלוכלכים – אז אני הולכת לקפוץ ישר לתוך המיטה שלך. ואת תראי איך שהשמיכה שלך תראה.” מאיימת מאי ברוגז.
“שלא תעיזי! אמא תגרש אותך החוצה!” מזהירה שריק את מאי הרוגזת, “אבל… אל תכעסי עלי, מאי… היתה לי כוונה טובה… באמת, רציתי רק לעורר אותך קצת. בואי, אעשה לך מיקלחת עם סבון ריחני שלי, ומיד תשובי להיות נקיה כמו תמיד. את גם תשכחי מהר מה שעשיתי כי כמו שאמא אומרת – לחתולים יש זנב ארוך וזכרון קצר. כשאני שוכחת משהו, אמא אומרת שיש לי זכרון של חתול.”
מאי הלכה אחרי שריק לאמבטיה ושם רחצה אותה שריק היטב. היא באמת חזרה להיות לבנה כתמיד, אבל לא שכחה מה ששריק עשתה לה ונשבעה לעצמה להחזיר לשריק יום אחד על מה שעשתה לה.
אותו ערב, כמו בכל ערב, לפני ששריק הולכת לישון, אמא מכינה לה כוס חלב, ומוסיפה לה עוד שתי כפיות סוכר לכוס. הפעם, עוד לפני ששריק הספיקה לבחוש את החלב בכפית שבידה, קפצה מאי על השולחן, הכניסה את קצה זנבה לתוך הכוס, ובחשה בחלב בזנבה.
“את גועלית!” כועסת שריק ופוצרת בבכי, “עכשיו, את תשתי את כל החלב.”
“ברצון! בעונג רב!” משיבה מאי בשלוה.
בין רגע, עוד לפני ששריק תוכל להתחרט על דבריה, הכניסה מאי את פיה עם שפמה הארוך לתוך החלב, ושתתה אותו בלקיקות גדולות עד הסוף. אחר כך ליקקה את שפמה והסתכלה בעיניים תמימות על שריק.
אותו לילה שכבה שריק לישון בלי החלב שלה.
למחרת בבוקר, כשרצתה שריק לנעול את נעליה, כדי לרוץ לבית הספר, הרגישה בהן משהו קשה. הכניסה שריק את ידיה לתוך הנעליים, כדי לבדוק מה זה, והוציאה מהן שני מקקים מתים.
שריק צווחה וצווחה, עד שהאמא הגיעה במרוצה, מבוהלת כולה, לחדרה של שריק. אמא זרקה את מקקים המתים לפח, והסתובבה כדי להעניש את מאי, כי ידעה שהיא עשתה זאת.
אולם מאי העמידה פנים כאילו היא ישנה על שמיכתה של שריק, כאילו אין לה יד בתעלול הנורא הזה.
מאותו יום סבלה שריק רבות מתעלולי החתולה שלה. פעם היא מצאה את הבובה האהובה עליה פצועה וקרועה, פעם גילתה שכל הסרטים בשמלה שהתכוונה ללבוש למסיבת בית הספר קרועים.
תמיד העמידה מאי פרצוף תמים, כאילו זהו הפעם הראשונה ששמעה על כך, אם כי עיניה הצהובות והבוערות העידו שאין זה כך.
פעם, אחרי ששריק מצאה את סימני ציפורניה של מאי בדפים הקרועים של המחברת שלה, לא יכלה להתאפק יותר, ורצה אל דובי, הדוברמן של השכנים, כלב חביב וידידה הטובה.
שריק העירה אותו מתנומתו וביקשה:
“דובי, אתה מוכן לעשות משהו למעני?”
“למענך? – הכל!” השיב דובי הטוב.
“אני שונאת אותה… אני שונאת אותה!” קראה שריק ביאוש.
“את מי? את החברה שלך?” תמה דובי להתפרצות הבכי של שריק.
“לא! – את מאי! החתולה החצופה והמרשעת! היא עושה לי צרות צרורות. אני לא יכולה לסבול את זה יותר! בבקשה, דובי חמוד, עשה לי טובה. תגרש אותה רחוק רחוק, לתמיד! שלא תחזור אלי יותר.”
“אבל, אני לא יכול, בחיי… אני אוהב אותה… היא כל כך לבנה ונקיה, ותמיד מריחה כל כך טוב מסבון ריחני. לא, באמת שאני לא יכול, תאמיני לי. גם את מריחה טוב, ולכן אני אוהב גם אותך, את שתיכן.” אמר דובי והחל לרחרח את בגדי שריק.
“תפסיק עם זה!” צעקה עליו שריק, “אני באתי אליך שתעזור לי, ולא כדי שתרחרח את בגדי. ומה אני אעשה עכשיו?”
“את יכולה לגרש אותה בעצמך…” אמר דובי בכעס.
“אני לא יכולה, אני לא מסוגלת לעשות את זה.” בכתה שריק.
“אז תבקשי את אמא שלך שתעשה את זה בשבילך.” יעץ לה דובי והביט בה בעיניים עצובות.
“אבל,” פרצה שריק שוב בבכי, “גם אני אוהבת אותה. היא באה אלינו הביתה בזמן שהיה חתלתולה קטנה כזאת, עם אפון ורוד חמוד כזה… אני לא יכולה, אני לא יכולה, מה לעשות?”
“את יכולה לברוח מהבית.” אמר דובי לאחר הרהור ארוך.
“ואיפה אני אישן בלילות?” שאלה שריק.
“תוכלי לישון אצלי, פה, על הרצפה לידי, ואני אשמור עלייך.” הציע לה דובי בנדיבות
“ואיזה אוכל יהיה לי?” שואלת שריק בבכי.
“תאכלי איתי, מהצלחת שלי.” המשיך להציע דובי טוב הלב.
“אתה אמנם כלב טוב, דובי, אבל למה אני צריכה לברוח מן הבית?” בכתה שריק, “אני לא עשיתי שום דבר רע…”
“זה הכל בגלל המים המלוכלכים…” גמגם דובי במבוכה.
“אתה יודע על כך?” התפלאה שריק.
“כולם בחצר שלנו יודעים על כך… כולם… מישהו ראה אותך עומדת בחלון ושופכת את המים על מאי, וסיפר לכולנו. את באמת באמת אשמה, שריק… כולם בחצר אומרים ככה.” הוסיף דובי בעצב.
“אז מה אני יכולה לעשות?” שאלה שריק, ועיניה מלאות דמעות.
“את יכולה לבקש סליחה ממאי, וכדאי שתמהרי, כי כמו שהכלבים אומרים – לחתולים זכרון ארוך כאורך זנבם.” אומר דובי.
“לא! לעולם לא! לבקש סליחה מחתולה מגעילה שכזאת? – אף פעם!” קראה שריק בזעם והביטה ברוגזה על דובי.
“היא לא מגעילה,” מחה דובי בתקיפות, “לפחות לא היתה כזאת עד ששפכת עליה את המים המלוכלכים. היא כל כך לבנה, ומריחה נעים, אני אוהב אותה, וגם אותך, יש לך ריח נעים…”
“תפסיק לדבר שטויות, דובי! אם אתה לא מסכים לגרש אותה, אז אני אצטרך לעשות את זה בעצמי. וחבל.” נאנחה, “כי גם אני אוהבת את המיפלצת המתוקה הזאת…”
שריק חזרה הביתה ועיניה אדומות מבכי. כשראתה אותה אמא, נבהלה מאוד, ושאלה אותה מה קרה:
“מישהו הרביץ לך? מישהו העליב אותך? אולי נפלת וקיבלת מכה?”
אז סיפרה לה שריק הכל. על החמסין, על הגוף של מאי השרוע בחצר, על דלי המים המלוכלכים, כמה רגזה מאי, כל על המעשים הרעים שהיא מעוללת לה מאז…
הרהרה האם בדבר זמן רב. לבסוף ניגבה את עיני בתה ואמרה:
“אין ברירה. את באמת צריכה לבקש סליחה ממאי.”
“אבל, אמא, איך מבקשים סליחה מחתולה?” שאלה שריק.
“כמו בין ילדים,” השיבה אמא, “עושים שולם־שולם.”
“ומה אם מאי לא תסכים?” המשיכה שריק לשאול, “דובי אומר שלחתולים יש זכרון ארוך כאורך זנבם. אולי היא תזכור לי את זה כל ימי חיי? מי יודע מה היא עוד מסוגלת לעשות לי?”
“אני רואה,” אמרה אמא, “שבאמת הגיע הזמן להשלים ביניכן. מאי, מאי, בואי הנה!”
מאי יצאה מתחת למיטה של שריק, שם רבצה והקשיבה לכל השיחה. היא התקרבה לאט לאט, כי פחדה מעונש. בקפיצה אחת עלתה על השולן, הסתכלה בשתיהן בעיניה הצהובות והבוערות, ולבסוף הושיטה כף אחת לשריק, ליקקה את פניה וגרגרה.
שריק חיבקה את מאי ונישקה אותה. הן סלחו זו לזו על הכל. ומאותו יום חזרו להיות חברות כמו קודם. דובי, ששמע כי הן השלימו ביניהן, הניע זנבו הקצרצר בשמחה, וליווה את שתי הידידות שלו במבט מלא הערצה.
כאשר התעורר תולי משנתו, היתה השעה מוקדמת מאוד. הוא פקח עין אחת בלבד, כי אם היה פוקח את שתי העיניים בבת אחת – היה מתעורר לגמרי ולא היה יכול להמשיך בנמנום. תולי הניע את אפונו, וידע שעדיין חשכה בחוץ.
השעה מוקדמת, חלפה מחשבה בראשו, אם אזוז ממקומי בין החתלתולים, הם יתעוררו ביללות ויעירו גם את ההורים שמקפידים מאוד בענייני שינה, והם אסרו עלנו בפירוש לקום מוקדם.
אני חייב להרדם שוב ולחלום על משהו נחמד.
הרעב עוד לא הציק לו, הבוקר היה חמים ורענן, ותולי פיהק פיהוק קל, עצם את עינו הפקוחה, ולאט לאט שקע שוב בתנומה.
זוג עיניים קטנות מציץ אליו מבין חרכי הקיר.
זה בטח אותו עכברון שמתרוצץ בחצר כשאנחנו ישנים, חשב תולי, לא אפחיד אותו, לא, שיטייל לו קצת. שם, במאורתו, חם וחשוך, אז למה לא יצא קצת לאור היום? בטח גם הוריו העכברים אסרו עליו לצאת החוצה והזהירו אותו שלא לצאת לבד…
אבל, גם אני לא שומע תמיד בקול הורי, הרהר תולי, גם לי מתחשק לפעמים להשתובב ולהתרוצץ… אז מה אם הוא עכברון? אז מה? אסור לו? אולי אצא לשחק איתו קצת? הוא יסכים, לבטח יסכים… ואחר כך יתרברב לפני אחיו ואחיותיו ששיחק עם חתלתול, והם יקנאו בו…
אבל, במה נשחק? – אני יודע במישחק החתול והעכבר, מישחק יפה… נכון, העכברים לא מתלהבים מהמישחק הזה. הם אמנם זריזים מאיתנו, החתולים, ורצים מהר יותר, אבל הם קטנים בהרבה, וקפיצה אחת שלנו שווה הרבה צעדים קטנים שלהם. לא, זה לא מישחק הוגן. אבל אם לא היינו יודעים לקפוץ קפיצות כאלה – לא היינו לוכדים אותם לעולם. כי העכברים חשדניים, זהירים, ומהירים כשדים.
באמת, למה לא נפסיק לרדוף אחריהם וללכוד אותם? מה הם אשמים שהם עכברים? זה לא יפה מה שאנחנו עושים להם. אבא אומר שהם האויבים שלנו, ואם הם לא היו – היה לנו אוכל בשפע, כי הם באים בלילות אל פחי האשפה וגומרים את כל האוכל.
מזלנו, אומרת אמא, שבמשך היום שומרים החתולים טוב טוב על הפחים, והמיפלצות הקטנות לא מעיזות להתקרב, וככה יש לנו ממה להתקיים.
אבל, אני – אין לי תיאבון גדול. אני מעדיף מישחקים על אוכל. גם לטרוף עכברים אני לא אוהב. אמנם לימדו אותי איך לעשות את זה, אבל לא כדאי לי. עכבר גדול אפילו קצת ממפחיד אותי. ועכבר קטן – אין בו כלום. אז למה לא נחיה איתם בשלום? – הם כל כך חמודים ומצחיקים. שהם יאכלו בלילה ואנחנו נאכל ביום… יש מספיק לכולם…
העכברון הקטן הזה יכול להיות חבר שלי ולשחק איתי. נמאס לי לשחק כל היום עם חתלתולים אחרים… הם דוחפים אותי, הופכים אותי מצד לצד, קופצים על גבי ושורטים בציפורניים. איזה מין משחק זה? למה לי לשחק איתם?
וההורים – אם הם לא רבים ביניהם ולא נלחמים בחתולים אחרים, הם מחלקים לנו מכות כף וציפורן ואוסרים עלינו את הכל – אל תנמנם! אל תשכב על הגב עם הרגליים למעלה, כי אתה צריך להיות מוכן בכל רגע לקפוץ על הטרף.
בינינו, החתולים, אין רחמים. כל אחד מוכן לשרוט את פניו של השני בגלל איזה פירור קטן. ככה זה…
לעתים, אני מעדיף להשאר רעב ולא להתנפל על האוכל כמו, כמו כלב רע. וכל החתלתולים האחרים פוזלים לער המנה שלי, כדי לראות אם היא לא גדולה יותר מהמנה שלהם. אם אשכח את עצמי לרגע קט ואחלום קצת, מיד נעלמת המנה שלי.
אולי, באמת, לא כדאי לי להמשיך להיות עם כל החתלתולים האחרים. לישון אני יכול בכל מקום, יש הרבה חצרות. ואין כמו לישון תחת עץ מוצל, מלא ציפורים.
ומה יהיה עם האוכל. אולי לא יתנו לחתלתול כמוני לגשת לפח האשפה? ועכברים אני לא רוצה לאכול… אני יכול לשחק איתו, מה יש לו לחשוש ממני? הן אני חתלתול קטן…
שכחתי, יש עוד העכברון הקטן… לבטח אינו יודע לרוץ מהר, ואוכל להשיגו בקפיצה אחת או שתיים… אבל, מה יהיה על המישחק שרציתי לשחק איתו? אני יכול אולי למצוא עכבר אחר לשחק איתו? כך המשיך תולי לחלום, עד שאחיו החתלתולים העירו אותו ביללות שלהם.
פיֶיר החתול לא הצטיין ביופיו. פרוותו המלוכלכת והפרועה הראתה ממבט ראשון שהוא חתול חצר, חתול רחוב, חתול פחי אשפה, מהסוג הפשוט והרגיל.
פייר יצא לעולם יום אחד עם מיספר רב של אחים ואחיות, חתלתולים מכל הגוונים, שהצטופפו מיד סביב האם החתולה, כדי לינוק ממנה. לאחר שגדלו קצת ועיניהם נפקחו, החלו לשחק ביניהם.
אז ידע פייר, שהוא לא מחבב את החיים האלה. להתגרד כל היום בגלל המון הפרעושים, לשמש מטרה לאבנים של פרחחי הרחוב, או לבעיטות של מבוגרים כשהם מוריקים דלי אשפה לפחי החצר, או לזרמי מים מלוכלכים ששופכים עליהם מחלונות הבתים אם עולה יללת חתולים בלילה…
לא, זה לא בשבילו! כאשר יגדל, יהיה חתול לעצמו, רק לעצמו. לעת עתה אין ברירה. הוא קטן עדיין וכיצד ימצא מזון אם יתרחק ממישפחתו?
לאחר שגדל ולמד להגן על עצמו, קראה לו אמו:
“לך!” אמרה לו, “הסתלק לחצר אחרת. כאן, בחצר, יש יותר מדי חתולים ואין לנו מספיק אוכל לכולנו! עכשיו, כשאתה חתול גדול – לך לדרכך!”
הסתלק פייר מהחצר שבה נולד. בכלל לא כעס על אמו… באמת, הצדק איתה – החתולים מרובים והמזון מועט, לא מספיק לכולם. חוץ מזה עוד קודם רצה להיות לבד, רחוק מכולם, חתול לעצמו.
בתחילה, הוא לא כל כך הצליח. גם בחצר החדשה שבחר בה, התגוררו חתולים רבים, ונלחמו ביניהם בציפורניים וביללות על כל פירור ופסולת מזון. והוא – חתול זר, שרק עכשיו בא, גורש לעתים קרובות החצר והתהלך רעב ונכלם. האם לזה שאף? האם כך נראה אותו עולם חיצון, עליו חלם? ולמה מגרשים אותו מכל מקום?
נכון, הוא גאוותן מדי ולא מוכן לריב עם חתול אחר בגלל קצת מזון, זה לא מתאים לאופיו. הוא אינו פראי כחתולי חצר אחרים.
אבל פייר ידע שהוא אינו חתול מכוער. הוא אולי קצת מוזנח, אבל עם קצת טיפול וליקוק עצמי, הוא יכול בקלות להיות כמו כל אחד מאותם חתולי בתים שנהנים ממקום שינה רך ונוח, בקיץ מוגן מחום ומזבובים ובחורף מגשם ומקור, הם גם מקבלים אוכל חם ומתוק בקערה, כך לפחות מספרים חתולי הבית.
אנחנו, חתולי החצר, מביטים על חתולי הבית מלמעלה למטה, כמו על חתולים נחותים מאיתנו. מה הם בסך הכל – צעצועי אדם, שעשועים שמחזיקים כדי שיהיה מה ללטף. ואלה, המפונקים, חושבים שכל חתול שאין לו בית, הוא בכלל לא חתול, סתם חיה שמוכנה לטרוף את כולם בגלל קצת ואכל, שחתולי הבית אפילו לא מסתכלים בו.
מה עדיף? חתולי הבית המצוחצחים, אלה שמדיפים ריח סבון ריחני וחיים בלי שמץ דאגה? או חתולי הרחוב ופחי האשפה, הגאים בחירותם ובעצמאותם?
חתולי החצר, שנלחמים ביניהם, רבים על כל דבר וחיים בחוץ, בשמש הלוהטת, בקור הצורב ובגשם המרטיב? או חתולי הבית שמצאו מחסה, טיפול ומזון במחיר חירותם? מי מקנא במי?
נדמה לו, לפייר, שפתאום התחילו האנשים שגרים במירפסת מעליו לרמוז לו, לפתות אותו, שיבוא אליהם. משונה! אולי זה רק נדמה לו?
אבל, פעם, נכון… פעם כאשר קפץ למירפסת הזאת, ככה סתם, מצא קערה לאה חלב ופרוסות חלב טבולות בו, כאילו הקערה מוכנה למענו. לא חשב הרבה, שתה את כל החלב וזלל את פרוסת החלה. באמת, היה טעים…
עם הזמן גילה פייר, שתמיד קל יותר לקפוץ קפיצה קלה למירפסת ולהנות מקערה מוכנה, מלאה אוכל טעים, מאשר להלחם עם שכניו לחצר על כל פירור. לאט לאט חדל לפחוד מהאנשים שגרו בבית, וליקק חלב אפילו בנוכחותם, כשהם עומדים מעליו ומתבוננים בו.
הוא אפילו העז ונכנס לדירה, טייל בזנב מורם בכל החדרים, סקרן לדעת מה נמצא בכל מקום. אבל אף פעם לא שהה שם זמן רב. מה אכפת לו איך נראה ביתם מבפנים? מה לו ולבית הקריר והמרווח הזה?
הוא חתול לעצמו ולא לאחרים!
יום אחד עלה פייר בקפיצה למירפסת ולא מצא את הקערה במקומה הקבוע. הוא התהלך מאוכזב במירפסת ושפמו הלבן מורם לאות אי שביעות רצון. מה קרה פתאום? איפה הקערה שלו?
לפתע גילה שהקערה, מלאה כמו תמיד, נמצאת בתחתית ארגז גדול. הסתובב סביב הארגז והיסס. למה דוקא שם? לגשת או לא לגשת? אם יכנס לארגז, יהיה כמו כל חתול ביתי. למרות… שאוכל זה אוכל, ואם הם רוצים דוקא להסתיר את הקערה בארגז – אולי מגשם, אולי מאבק, אולי מפני חתולים אחרים…
קפץ לארגז והחל לאכול מהקערה, ולא שם לב שמיכסה הארגז נסגר מעליו פתאום, והוא נשאר בחשכה. מה קורה פה?
הוא חיכה שהמיכסה יתרומם שוב, אבל במקום זה – מישהו, שם בחוץ, הרים את כל הארגז, נשא אותו מחוץ לדירה, ירד איתו במדרגות הבית והעמיסו על מכונית מלאה חפצים שונים שראה דרך סדק בארגז.
חוצפה שכזאת! מה הם חושבים להם? ללכוד אותו כמו עכבר לתוך המלכודת?
פייר החל להשתולל, לשרוט בציפורניו, לנשוך בשיניו את דפנות הארגז, אבל ללא הועיל.
המכונית זזה מהמקום, הקערה התהפכה, והוא נתקל בקיר הארגז. לא לשא לא התפתו חתולים אחרים מחצרו לטעום מקערת האוכל. הם חכמים ממנו, הרבה יותר חכמים…
עייף פייר ממילחמתו בדפנות הארגז החזק, ונרדם. המשאית נסעה שעות רבות, וכאשר נעצרה לבסוף עדיין ישן פייר, כי ראשו כבד עליו מרוב מחשבות, רוגז ועייפות. כאשר פתח את עיניו, מצא את עצמו במקום זר, בדירה שונה מזו שהכיר. האנשים אמנם היו אותם אנשים, אבל הדירה היתה מרווחת יותר, ללא מירפסת שממנה אפשר להציץ לחצר או לקפוץ לתוכה. היא היתה בקומה גבוהה יותר, וגם החצר, שאותה ראה פייר דרך האשנב הקטן של חדר האמבטיה, שונה ואחרת – יש בה צמחים רבים הממלאים את השטח, ולמעשה זה יותר גן מאשר חצר. אין בה זכר לחתולים, פחי אשפה מוסתרים, ובכלל, איזה עולם זה? – לא שומעים יללות, לא רואים את מישחקי החתולים.
כיצד לצאת מפה?
נכון, האנשים טובים אליו, שוב מעמידים את הקערה שלו מלאה חלב טעים לפניו, אבל הוא אינו רוצה בו. פוחד מהם… פוחד אפילו להרדם, פן יקחו אותו שוב ויעבירו אותו למקום חדש. אמנם הם מביטים עליו ברחים, כאילו מהססים אל לשחררו.
לבסוף החליטו שאולי יתרגל למקום החדש, סילקו אפילו את הארגז הארור…
אבל, לא! הו אחתול לעצמ, והוא עוד יראה להם!
באחד הימים חזרו האנשים הביתה, עברו בכל החדרים ולא מצאו את פייר. לאן נעלם החתול? הדירה נמצאת בקומה שישית, וחתול לא יכול לקפוץ מגובה כזה. יצאו החוצה, הסתובבו תחת חלונות דירתם החדשה, אבל החתול נעלם ואיננו, כאילו בלעה אותו האדמה…
הם התחרטו על שלקחו אותו איתם לדירתם החדשה, ועוד בדרך כזאת… באמת, זאת היתה שטות… חתול גאה כזה…
אם רצו בחתול משלהם – יכלו לקנות להם אחד כזה מבוית, משעשע, חתול נקי ונאה, ללא בעיות.
אחד מילדי השכנים, שהכיר את פייר וראה אותו עומד לעתים קרובות על אדן החלון, מציץ למטה בעיניים עגומות, סיפר להם, שראה את פייר רובץ פצוע באחד המיגרשים הריקים שמחוץ לעיר.
הם יצאו לחפשו, ומצאוהו פצוע קשה. כאשר ראה אותם מתקרבים אליו, רצה להתרומם ולברוח. אבל לא היו לו מספיק כוח, רגליו התעקמו מתחתיו, ובקושי זחל זחילות אחדות.
רצו לקחתו על הידיים ולהביאו איתם הביתה כדי לטפל בו.
אבל החתול סירב.
למרות חולשתו הרבה, חשף את ציפורניו ואת שיניו החדות, ולא זז ממקומו.
נתמלאו עיני האנשים דמעות חרטה וכאב. עקשנות שכזאת!
– פצוע קשה ודוחה את עזרתם.
הלכו הביתה, הכינו קערה מלאה כל טוב, וחזרו למיגרש הריק. שמו את האוכל לפניו בזהירות. יאכל או לא יאכל?
הציץ פייר בקערה המוכרת לו היטב, ושבגללה…
הרהר והרהר.
לבסוף גבר הרעב על גאוותו. אט אט זחל עד הקערה וניסה ללקק מתוכה. בלי כוח הגיע בקושי לשולי הקערה…
הפעם נספר לכם על חתול פשוט ששמו אפורי. הוא לא היה חתול מגזע מיוחס, וגם לא הצטיין ביופי מיוחד, ושמו – אפורי – ניתן לו בגלל צבעו. בדבר אחד נבדל אפורי משאר החתולים – הוא היה חתול צמחוני שלא אכל בשר. מיום שנולד נשבע שלעולם לא יבוא בשר לפיו. די לו בהחלט בקצת חלב, שיירי פרוסה או גבינה לבנה ומים נקיים.
חתול, לדעת אפורי, חייב להיות משוגע כדי לרוץ אחרי עכברים, לצוד אותם ולטרוף אותם. איזה מין אוכל זה עכבר? – סתם חתיכת פרווה אפורה וזוג עיניים מתרוצצות מפחד. בגלל האוכל הצמחוני שאכל, נשאר אפורי רזה כמו מקל. אומנם היה זריז, והחתולים קינאו בו על כך, אבל הם לא הבינו בשביל מה הוא צריך להיות זריז, אם הוא לא מנצל את הזריזות כדי לצוד עכברים.
עם הזמן היה אפורי צמחוני יותר ויותר, והביט בתיעוב על חתולים אוכלי בשר. הוא גם לא פחד לספר לכולם את דעותיו. בכל מקום היה עולה בדילוג אחד על כיסא או חומה או מדרגות כניסה ואפילו על ערימות אבנים או פוסלת, וכך נאם בהתלהבות וסיפר כמה זה מועיל ומהנה לאכול רק מאכלי חלב.
החתולים לא אהבו את אפורי ביותר. הם לעגו לו, בזו לו והסתלקו בכל פעם שהופיע. הם חשבו שהוא בוגד, לא רצו להאזין למה שאמר, והאמיצים שבין החתולים התנפלו עליו, שרטו אותו בציפורניהם, וגירשו אותו מחצרם. רבים מהם ערכו לו מקהלת יללות כשדיבר, הפריעו והציקו לו.
אפורי לא התייאש למרות הפרעות אלו. הוא המשיך בדבריו, אבל קהל מאזיניו השתנה והיה עכשיו רק… עכברים. הם הפכו להיות חסידיו הנלהבים, היו כרוכים אחריו והלכו אחריו לכל מקום שבו רצה לדבר. העכברים לא הסתפקו במחיאות כפיים לכל מילה שאמר אפורי, לפעמים הם אפילו רצו לפניו, נושאים שלט ענק שעליו הדביקו את תמונת אפורי, וכתבו עליו:
“יחי אפורי, מלך הצמחונים!”
כאשר באו העכברים לרקוד ולשמוח סביב אפורי, נהנו החתולים, אויביו המושבעים של אפורי, ממה שעשה. רק שמעו על המקום שבו תכנן לדבר, התארגנו וחיכו בסבלנות שכל העכברים יבואו.
החתולים הסתתרו בפינות חשוכות והאזינו בחיוך ערמומי לדברי השטות של אפורי. ברגע שסיים את דבריו והעכברים החלו למחוא כפיים, זינקו החתולים האורבים ממקום המחבוא שלהם ותפסו בקלות את העכברים המבולבלים. וכך, לאט לאט, לא נשארו לאפורי עכברים שיבואו להקשיב לו, כי אף עכבר לא העז להופיע ולבקר באספות שערך.
אפורי היה עצוב. החתולים לא אהבו אותו וגירשו אותו מכל מקום שבא אליו, ולא נתנו לו לגשת לאף פח אשפה, וכך אילצו אותו לצוד עכברים כשהיה רעב. אפורי היה רזה יותר ויותר כי לא יכול לאכול מהפחים, ועכברים הוא לא רצה לצוד.
יום אחד פגש אפורי את ג’ינג’י – חתול גדול ועצלן. ג’ינג’י היה צהוב כולו, מראשו הגדול עד זנבו, ולמרבית ההפתעה היה גם הוא צמחוני. ג’ינג’י לא היה צמחוני מלידה או מרצון אלא צמחוני מעצלות. הוא פשוט התעצל לרוץ אחרי העכברים, כדי לצוד אותם.
אפורי התעניין לדעת על יחס החתולים אל ג’ינג’י. האם הם רודפים גם אותו?
צחק ג’ינג’י ואמר:
“לחתול יש פה בשביל לאכול ולא בשביל לדבר. אני חי בשלום עם כולם, ואף חתול לא פוגע בי לרעה.”
“ובכל זאת,” המשיך אפורי לחקור, “החתולים יודעים שגם אתה לא אוכל בשר? מה הם עושים כשהם רואים אותך ליד הפחים, כשאתה לא אוכל עכברים?”
“מה, אתה חושב שאני אוכל מפחי האשפה המסריחים שלהם?” שאל ג’ינג’י בבוז, “אני אוכל את האוכל שלי במועדון הצמחונים.”
“מועדון הצמחונים?” התפלא אפורי, “מימי לא שמעתי עליו. אני צמחוני ולא ידעתי שקיים משהו כזה.”
“בטח!” הוסיף הג’ינג’י בגאוה, “זה מועדון לכל החיות הצמחוניות, לא רק לחתולים. יש בו כלבים וחתולים, זאבים ודובים, ואפילו קופים. כולם אצלנו צמחונים. במועדון כולם אוכלי פירות וירקות ודברי חלב. כלם מתחבקים ומתנשקים כמו ידידים טובים כל היום.”
“זה ממש גן עדן!” התפעל אפורי, “ואיך נראה המועדון?”
“כמו מועדון,” סיפר הג’ינג’י, “דוב זקן, ששיניו נשרו וכבר לא היה לו כוח לצוד בנה אותו. הוא צירף אליו כל חיית טרף שהסכימה לוותר על אורח חיים של צייד. כל חברי המועדון מאושרים לקבל אוכל מן המוכן, שמגישים להם סביב שולחן ארוך באולם הגדול של המועדון.”
“ואיך האוכל שם?” היה אפורי סקרן לדעת.
“האוכל טעים מאוד.” התפאר ג’ינג’י, “בזכות ז’אק הטבח. הוא קוף. שימפנזה שבילה את כל ימיו בגן החיות. הוא אוהב מאוד לבשל, ולהוסיף מלח, פלפל ותבלינים בכפו הנדיבה. כשהוא חותך בצל למרק, הוא בוכה, והדמעות זולגות ישר לתוך המרק. זהו ‘מרק הדמעות’ המפורסם של מועדון החיות הצמחוניות.”
“ומי מספק לכם את כל האוכל?” הוסיף אפורי לשאול, “אתם בטח לא יכולים למצוא ירקות, פירות, תבלינים ובצל בפחי האשפה.”
“אני רואה,” לעג לו ג’ינג’י, “שלא שמעת על אגודת צער בעלי חיים. שם דואגים שאף בעל חיים לא יסבול מרעב או מכל סבל אחר.”
“ואיך אפשר להצטרף למועדון הזה?” לחש אפורי, “להגיד את האמת אני רעב מאוד, כי החתולים מגרשים אותי מכל מקום ולא נותנים לי אפילו לגשת לפחים. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה טעמתי משהו.”
ריחם ג’ינג’י על חברו החדש, והביא אותו למועדון. שם לקח אותו לדוב הזקן. ג’ינג’י המליץ על אפורי, סיפר שהוא צמחוני מושבע, שאף פעם לא בא אל פיו בשר.
באו החיות של המועדון והתאספו סביב אורחם החדש. אפורי סיפר להם על כל מה שעבר עליו ועל גורלו המר. החיות השתתפו בצערו, הושיבו אותו במקום נכבד והעמידו לפניו קערה של מרק הדמעות המפורסם.
בזמן הארוחה, התפאר אפורי בנאומיו לטובת הצמחונות הוא כל כך התלהב מדברי עצמו, שכמעט סיפר לחיות שזכה לתואר:מלך הצמחונים".
אבל ג’ינג’י, שישב ליד אפורי, הזכיר אותו שלא להתפאר יותר מדי, כדי לא לעורר קנאה בין חברי המועדון. התואר “מלך הצמחונים” מגיע בצדק לדוב הזקן, שהקים את המועדון, והוא לבטח לא ישמח לשמוע שחתול שאף אחד לא מכיר אותו יספר שהוא מלך הצמחונים.
אבל אפורי לא קיבל את עצתו של ג’ינג’י. כשראה שכל החיות פונות אליו באדיבות, החליט להתגאות בפניהן, וסיפר וסיפר: איך הריעו לו העכברים ומחאו לו כף, איך החתולים קינאו בו וצדו את העכברים.
“ובכלל, ידידי החדשים, זה באמת כבוד גדול למועדון שלכם, לארח בו חתול חשוב ונכבד כמוני. את כל חיי נתתי למען הצמחונות…”
קמה מהומה באולם. כל החיות קפצו ממקומותיהן, דפקו על השולחן, והפכו את קערות המרק המהולל. השימפנזה הזקן, שראה לתדהמתו שקערות האוכל שכל כך טרח להכין הפוכות, התרגז מאוד. הוא, לראשונה בחייו, רצה להתנפל על אפורי, לאחוז בגופו הכחוש ולהשליכו החוצה.
הדוב הזקן נהם בקול, והשתיק את הנוכחים.
“זאת חוצפה,” נהם, “שחתול פשוט וטיפש כזה, שאפילו לא התקבל עדיין להיות חבר במועדון שלנו, מתפאר כל כך בפטפוטים שפטפט. אם הוא כל כך רוצה להתפאר – שילך לחתולים הטיפשים כמוהו. מי מכם מוכן לעזור לי לסלק את החתול הזה מהמועדון שלנו?” שאל הדוב את החיות.
אפורי לא חיכה שיסלקו אותו. בזריזות התחמק מבין החיות ובדילוג אחד נמצא בחוץ. הוא הסתובב נעלב ועצוב. איפה נשמע שאותו, את אפורי, שכל עכבר משתחווה בפניו וכל חתול מקנא בו, יגרש דוב זקן, חסר שיניים? לא, הוא לא זקוק להם ולא יחזור אליהם לעולם! לעולם!
עברו ימים, ומצבו של אפורי הורע. עתה נזכר בגעגועים במרק הדמעות שאפילו לא הספיק לטעום ממנו. עכשיו הוא צריך למצוא את מזונו בפחי אשפה ולהלחם בחתולים פראים ומלוכלכים. החתולים שכחו בינתיים את מינהגיו ואת דבריו, ופטפוטיהם קירבוהו אליהם. הם שיתפו אותו בשאריות, ואפילו הרשו לו לישון בחברתם.
רק בלילות חלם אפורי שהחתולים מכבדים אותו ומעריכים את חוכמתו. הוא חלם, שהם בחרו בו להיות שופט בקטטות שלהם, ולאות תודה שמו לפניו את השאריות השמנות והטעימות ביותר. כך זלל, השמין מיום ליום, הלך וגדל, עד שנעשה החתול השמן והגדול מבין כל החתולים. אז, כמובן, בחרו בו למלך.
אפורי היה מתעורר שמח, ומספר לשכניו החתולים על מה שחלם.
אבל החתולים לא הביטו בו בהערצה, או נהגו בו בכבוד, אלא ציוו עליו לשתוק, כי פטפוטיו מפריעים לשנתם. וכשאפורי לא הפסיק להטריד אותם בתיאור חלומותיו, התנפלו עליו, כמו פעם, והזהירו אתו שלא יחזור אליהם. התהלך אפורי מיסכן ועלוב. כל שאיפותיו וחלומותיו להצליח הסתיימו בגירוש, עלבונות ומכות. עכשיו הוא חייב לנדוד לארץ רחוקה, שבה יוכל אולי לדבר באין מפריע.
פעם פגש את החתול הג’ינג’י, שמן ומצוחצח יותר מתמיד, והציע לו שיתלווה אליו.
ג’ינג’י צחק לו בפרצוף, ליטף את שפמו והשיב לו, שהוא מעדיף אוכל שבא ללא כל מאמץ, על אלף נאומים תפלים וחלומות שאין איתם ולא כלום.
לורד היה כלב אנגלי, אציל וגזעי. הוא הקפיד מאוד על נקיון פרוותו השחורה והמבריקה, והיה מנומס מאוד. אף פעם לא שכב לרוחב השטיח, כפי שנוהגים לעשות כלבים חסרי חינוך, שלא אכפת להם אם אנשים יתקבלו בהם ויפלו. אם במיקרה נתקל מישהו בלורד, ודרך על זנבו, היה לורד מתרומם ומתנצל באדיבות:
“סליחה! זאת באמת אשמתי!”
כלבי הרחוב לא אהבו את לורד. בעיניהם היה לורד כלב גאוותן, שאינו רוצה להיות בחברת כלבים פשוטים. ובאמת לורד התרחק מחברת כלבים חסרי בית, כי היו פרועים, מלוכלכים, מלאי פרעושים, ונבחניים מדי. הוא גם לא הבין, מה יש להם להתרוצץ כל היום ברחובות? כלב מהוגן, חשב, אינו נוהג כמוהם.
אבל כל הילדים והאנשים ידעו שללורד לב זהב. אם ראה מישהו שמתקשה לעבור את הכביש – מיד הופיע לצדו, ועזר לו לעבור לצד השני של הכביש. בכל פעם שראה ילד קטן שרוצה לעבור את הכביש באור אדום, אחז בבגדו בשיניו ולא נתן לו לעבור עד שהופיע האור הירוק. לכן, קראו הילדים ללורד – “השוטר”.
פעם רכב ישי הפרחח על אופניו בירידה בכל המהירות, בצעקות פראיות, כמו אינדיאני. בדיוק באותו רגע רצה לורד לעבור את הכביש. ישי ניסה בכל כוחו לעצור ברגע האחרון את האופניים, אבל לא הצליח. ישי פגע בלורד באופניו ופצע אותו קשה ברגלו.
לורד שכב באמצע הכביש, מייבב מכאב, ולא יכול לזוז ממקומו.
במיקרה הייתי עד לתאונה וריחמתי מאוד על הכלב. חששתי שבכל רגע עלולה להופיע מכונית שתדרוס את הכלב הפצוע. לכן, בעזרת כמה ילדים העברתי את לורד למידרכה ורצתי להודיע ליהודה, שלורד היה שייך לו, על התאונה.
יהודה הופיע מיד בריצה. הוא צעק על ישי, שעמד ורועד וחיוור כולו.
הערתי ליהודה, שידחה את הצעקות לזמן אחר, כי עכשיו צריך להביא את לורד מיד לרופא, כדי שמצבו של הכלב לא יחמיר עוד יותר.
יהודה קרא למונית.
הכנסנו את לורד בזהירות למונית ונסענו לדוקטור קרוגלר, רופא חיות מרחוב בלפור.
דוקטור קרוגלר הכיר את לורד עוד מזמן שהיה גור קטן. כל שנה נתן לו זריקה נגד כלבת וטיפל בו. הרופא חיבב את לורד באמת ולאחר שבדק את הנזק שנגרם לכלב אמר ליהודה: “לורד שלך ישאר פה איתי במרפאה עד שיהיה בריא לגמרי. אם אני אשחרר אותו היום, הוא עלול לצלוע תמיד.”
“חס וחלילה!” נבהל יהודה, " תשאיר אותו אצלך, דוקטור, עד שיהיה בריא. אני אשלם עבור הכל – הטיפול, הריפוי והאוכל."
“אל תחשוש, יהודה,” הרגיע אותו הרופא, “לורד יקבל אצלי טיפול מעולה, כאילו היה הכלב שלי. מיד כשיבריא, אודיע לך מתי תוכל לבוא לקחת אותו חזרה.”
יהודה ואני ליטפנו את הכלב המיסכן, נפרדנו לשלום מהרופא החביב, ושבנו עצובים הביתה.
כעבור כשבועיים בא אלי יהודה וסיפר לי שלורד הבריא, וכמעט שלא נשאר סימן מהתאונה. שנינו נסענו לרופא לקבל את לורד.
הכלב פגש אותנו בקפיצות ולקיקות שמחה, ויחד החזרנו אותו לביתו של יהודה.
עבר זמן, ופעם נפגשתי עם דוקטור קרוגלר במסיבה. והוא סיפר לי סיפור מופלא על לורד, שבאמת קשה להאמין שקרה:
“פעם אחת,” סיפר לי הרופא, "הרבה זמן אחרי שלורד חזר ליהודה, שכבתי אחר הצהריים לנוח על הספה במירפאה. פתאום שמעתי גרידה בדלת. הופתעתי, כי לא היו אלה שעות הקבלה שלי. קמתי ופתחתי את דלת המירפאה.
ומי אתה חושב גירד על הדלת? – לורד, הכלב של יהודה, שהביא כלב פצוע קשה והביט עלי בעיניים עצובות, כאילו ביקש ממני שארחם גם על חברו הנפגע ואטפל בו. מה היית עושה במקומי?
הכנסתי את שניהם למירפאה. חברו של לורד היה כלב רחוב מוזנח ומלוכלך, בניגוד לחבריו המצוחצחים תמיד, אבל היה חייב לקבל את הטיפול מיד.
ניגשתי לטפל בפצע הקשה בגבו של הכלב. לורד עמד על ידו כל זמן הטיפול, כאילו לעודדו. לאחר הטיפול האכלת את הכלב הפצוע מרק חם והשכבתי אותו לישון על שטיח המיועד לכך.
לורד שכב לידו ולא רצה לעזוב אותו. אולי חשש שאם ילך – אסלק את חברו לפני שיחלים.
צלצלתי ליהודה וסיפרתי לו מה קרה. יהודה שהכיר את כלבו ואת טוב לבו, הרשה לו לשהות אצלי עד שחברו יחלים. לאחר שהכלב הפצוע החלים, רחצתי אותו בסבון, יבשתי אותו, והברשתי יפה את הפרווה שלו. אבל הוא נקשר אלי ולא רצה לעזוב. יחד עם לורד שבא לבקר לפעמים, שמרו על הבית, הלכו עם סל ובתוכו פתק לחנות, והביאו אלי את המיצרכים.
מזמן לזמן היו השניים מגיעים למירפאה עם כלב פצוע, והייתי מטפל בו, ומאכיל אותו. כך זכיתי לחבורה גדולה של כלבים, שבעזרתם ובעזרת הילדים שבשכונה הקמנו את ‘מגן כלבים אדום’. יחד דאגנו לכלבים מוכים ופצועים, וטיפלנו בהם."
כאשר ראה הרופא שאותם כלבים שהגיעו אליו פרועים ומלוכלכים הפכו בהדרכת לורד לכלבים נקיים, מנומסים ונחמדים, התחיל להציע אותם לכל מיני ידידים ומכרים, וכך זכו הכלבים לבית חם ולידידים אמיתיים.
הכלבים הפכו להיות ידידיו הטובים של ד"ר קרוגלר. אם ראו כלב פצוע או חולה, לקחו אתו מיד לרופא החיות. כולם שמעו על הרופא המטפל בחיות. כתבו עליו בעיתונים ואפילו ראיינו אותו בטלויזיה. וכשראו זאת רופאי החיות האחרים בעיר, עשו גם הם כמוהו.
ולורד, לורד הכלב הטוב שהתחיל בכך, לא היה גאוותן. הוא היה כלב טוב ומבין, וכולם כיבדו אותו: בתערוכת כלבים אחת הועלה על הבמה, ולקול מחיאות הכפיים זכה בתואר “כלב השנה”.
אוריאל הוא סופר, שיושב וכותב ספרים. הספרים שלו חשובים, ואנשים רבים קוראים אותם, נהנים, ומספרים אותם לידידיהם. כל היום הוא יושב וכותב, ועוזי הבולדוג החום, מפהק ומשתעמם לצדו.
אבל כמה זמן אפשר כך לרבוץ על שטיח ולהסתכל באוריאל ולא לעשות כלום? לבסוף, לא יכול להתאפק יותר, ופנה לעבר אוריאל:
“אוריאל, אולי מספיק היום לקרוא ולכתוב? תראה כמה יפה בחוץ. כולם מטיילים, ורק שנינו יושבים בבית. קום, אוריאל, ונצא קצת לאויר הקריר והרענן!”
הסתכל בו אוריאל והרהר בלבו: “מי יודע מה חושב לו עוזי הפיקח? הרי כל הבוקר טיילנו, כד שרגלי כאבו ועייפתי מאוד. בטח יש לו משהו בחוץ.”
אוריאל קם ממקומו. שם את הקולר על צווארו של עוזי, נעל את הדלת ושניהם יצאו החוצה. עוזי משך את הרצועה ורץ קדימה, ואוריאל נמשך אחריו.
ראשו של עוזי מלא רעיונות, ובכל טיול איתו יש איזו הרפתקה מעניינת, שאחר כך משוחח ואריאל עליה עם חבריו המשכילים.
גם הפעם טיילו שניהם כמחצית השעה, עד שעוזי הגיע לחצר גדולה מוקפת גדר גבוהה. במרכז החצר עמדה מלונה גדולה וחזקה, מלונה של כלבי שמירה.
אוריאל לא שאל את עוזי מה קורה, כי ידע מראש שכלבו מכין לו הפתעה.
לכן, מיד לאחר שהגיעו אל החצר, התיר אוריאל את הרצועה מצווארו של עוזי, שנכנס לתוך המלונה. לאחר דקות ספורות יצא ממנה עוזי ואיתו עוד כלב, דומה לעוזי כשתי טיפות מים.
מיד הסביר עוזי שזהו אחריו ושמו – פוזי.
פוזי הושיט את כפו, ואוריאל לחץ אותה בכל הרצינות, כמו שעושים עם אורח חשוב. אוריאל התיישב על הקרקע בין שני הכלבים וליטף את ראשיהם.
“נו, מה העניינים?” שאל אוריאל לבסוף.
“אתה רואה, אוריאל,” אמר עוזי, “יש לנו בעיה. אולי יש לך פתרון?”
“ומה הבעיה?” שאל אוריאל בזהירות.
“כפי שאתה רואה, אחים תאומים אנחנו.” הסביר עוזי, “ביום שנולדנו, קראו לנו עוזי ופוזי. כל כך דמינו זה לזה, שקשה היה לדעת מיהו מי.”
“מה הבעיה?” תמה אוריאל, “הרי לכל אחד מכם יש בית אחר.”
“נכון.” חייך עוזי, “אבל נניח לרגע שאתה עוצם את עיניך ואנו מתחלפים במקומותינו, תוכל להבדיל בינינו ולהגיד מיהו מי?”
הסתכל אוריאל בשני הכלבים זמן רב, ולבסוף נענע בראשו לשלילה.
“ובכן,” המשיך עוזי את דבריו, “גם עכשיו אתה לא בטוח, שאני עוזי והוא פוזי. מאין לך מי יצא ראשון מהמלונה? עכשיו לא תהיה בטוח לעולם, שאני עוזי והוא פוזי.”
"באמת, מה אעשה עכשיו?, שאל אוריאל במבוכה.
“באמת,” חייך עוזי, “זאת בעיה. עכשיו אין לך ברירה, ואתה חייב לקבל את שנינו לביתך.”
“איך זה אקח את אחיך איתי?” שאל אוריאל, “יש לו בטח בעלים, שיכעסו עלי.”
“לא, אין לו בעלים.” השיב עוזי בעצב. “הם ניספו בתאונת דרכים. הוא אחי התאום, ואני לא יכול לתת לו להיות כלב עזוב.”
הויכוח נמשך, אבל אוריאל כבר ידע שאין לו ברירה, ולבסוף הסכים.
בדרכם הביתה קנה אוריאל קערה נוספת, ואוכל לשני ידידיו, ושני קולרים – אחד ירוק ואחד כחול – להבדיל בין עוזי לפוזי.
יום אחד, בזמן שאוריאל יצא לבקר את חבריו לבדו, פרצו שני גנבים דרך החלון. עוזי ופוזי, שרבצו ונמנמו בפינת הפרוזדור, התעוררו ביחד, קרצו זה לזה בחיוך של הסכמה, וזחלו כמו שני אינדיאנים לחדר שבו חיטטו הגנבים במגרות. בבת אחת הם זינקו על הגנבים מאחור, נגסו במיכנסי הגנבים, נבחו ונהמו ואיימו בעיניהם.
הגנבים הקימו קול צווחה ויבבה. השכנים ששמעו זאת ידעו שאוריאל איננו, וכשראו את החלון הפתוח, נכנסו לוודא מה קורה. מיד הבינו שפורצים חדרו לדירת אוריאל, והזעיקו את המישטרה.
השוטרים הופיעו בדיוק כשאוריאל הגיע וידיו מלאות במיצרכים שקנה במכולת, והם חיכו לראות מה יעשה אוריאל במצב כזה.
אוריאל לא התבלבל. הוא נתן לכלבים פקודה להניח לגנבים, אבל ביקש שיפקחו עליהם עין. הוא חיטט בכיסיהם, הוציא מתוכם את כל מה שגנבו אצלו, הניח הכל על השולחן. רק אז שמו השוטרים אזיקים על ידי הגנבים, והוציאו אותם מהדירה בדרך לתחנת המישטרה.
אוריאל פנה לשכניו והודה להם על שהצילו את רכושו.
“לא נכון!” תיקנו אותו השכנים, “אנו באנו רק לאחר מעשה. אתה צריך להודות לכלביך הנאמנים. הם לכדו את הפורצים. אתה רואה, אוריאל, משתלם להחזיק אותם ולדאוג להם. הלואי שלנו היו שומרים כאלה!”
“משתלם?” הרהר אוריאל, “זאת לא המילה הנכונה. מי שאוהב כלבים – הם חבריו, ובין חברים אחד עוזר לשני כמה שהוא יכול.”
ואוריאל ליטף את ראשם של עוזי ופוזי, גירד קצת מאחורי האוזן ועל הבטן, וכיבד אותם בעצם שמנה.
“תגידי לי, דובתי היקרה, מה נעשה עם גורי בננו הקטן? מין פרא דוב שאין כמוהו. האחים הגדולים שלו מתנהגים כמו דובונים לכל דבר. משחקים במישחקים של הדוב והצייד, ולומדים לצוד חיות קטנות ולהתגונן מחיות גדולות. עוד מעט אפשר כבר לשלוח אותם ליער ללא דאגה. אבל גורי מטפס כל היום על עצים כמו חתול, משחק עם הקופים המכוערים והצווחנים, ומחקה אותם בכל תנועה. מה לעשות? מה לעשות?” התלונן הדוב השחור לפני אשתו, הדובה.
“שמעתי,” אמרה הדובה, “שאחיו הבכור ניסה לשתף אותו במישחקי הדובים, וגורי השובב עשה לו פרצוף מצחיק וחצוף, וברח. להתנהג ככה לאח הבכור? איפה נשמע דבר כזה? מה לא עשינו כדי שינהג כבן אדם ולא כפרא יער… אולי פינקנו אותו יותר מדי?” נאנחה הדובה ודמעות עמדו בעיניה.
גורי שהסתתר בין עלי העץ והקשיב לשיחת הוריו, צנח פתאום מהעץ, ניגש אל אמו וליטף אותה בכפו הקטנה.
“אל תבכי.” אמר, “מה רע בזה שאני משחק עם הקופים? – הם נורא מצחיקים… אני לא בן אדם – למה לי לנהוג כמוהו? תמיד אמרתם לי שהבן אדם הוא האויב שלנו, רודף אותנו, משמיד אותנו, רוצה בפרוה שלנו כדי לחמם את עצמו. אתם מזהירים אותנו, שאנחנו צריכים להזהר ממנו, או למה שאהיה כמוהו? יותר טוב, שאהיה חיה נחמדה כמוכם.” הוסיף גורי והביט בהוריו במבט מלא הערצה.
“אבל,” טען אבא דוב, “איך תוכל להיות חיה כמונו, אם אתה משחק כל היום עם הקופים האלה? מה רע באחים שלך? והם אוהבים אותך כמונו.”
“אבל אבא!” השיב גורי, “אתה לא מבין, אני לא רוצה לשחק עם האחים שלי. הם כל היום רבים, דוחפים ומרביצים זה לזה. כולי מלא פצעים בגללם. זה נקרא מישחק? הם דובים פראיים ולא חיות נחמדות. אני מעדיף את הקופים, איתם תמיד שמח. הם מפטפטים באופן מצחיק ומשחקים במחבואים. הם כל כך זריזים, והדובונים נראים כמו גלמים על ידם. אני נהנה מאוד איתם ולומד זריזות ועוד המון דברים שיהיו חשובים לי כשאגדל.”
“אני רואה,” נהם אבא דוב בזעם, “שאין מה לעשות איתך. את עושה פרצופים כמו הקופים, וזריז כמוהם, ועוד מעט גם תצרח כמוהם, במקום לנהום כמו דוב אמיתי. אני חושב שאשלח אותך אל סבא. הוא יחנך אותך, ויוציא לך את השטויות מראשך הפוחז. שם, אצל סבא, אין קופים, ואולי תפסיק שם לטפס על עצים. חוץ מזה יש לסבא כף דוב כבדה, ואם הוא לא יחנך אותך, גורי, אף אחד לא יצליח לחנך אותך. הרי לא תוכל להשאר תמיד קשור לאמא שלך.”
“אבל אני רוצה להשאר איתכם,” בכה גורי, “טוב לי איתכם…”
“אולי, באמת, נשאיר אותו עוד קצת…” התערבה הדובה, “הוא עוד כל כך קטן… אולי, כשיגדל, יתבגר…”
“לא!” נהם אבא דוב בתקיפות, “את יודע כמוני שאין מה לעשות עם השובב הזה. מחר בבוקר אשלח אותו עם אחיו הבכור אל סבא.” עתה פנה אל גורי, “אחיך הבכור ישמור עליך בדרך, שלא תעשה שטויות, שלא תיפול לתוך מלכודת ביער, שהציידים לא ילכדו אותך וישימו אותך בכלוב באיזה גן חיות. הרבה דברים תלמד בדרך הארוכה אל סבא. תצטרך ללמוד למצוא מזון לבד, וללמוד איך להתקדם ביער בזהירות הדרושה.”
למחרת יצא גורי עם אחיו הבכור לדרך הארוכה. ימים ולילות התגנבו מגזע עץ אחד לשני, הריחו את האויר מסביבם, אם הרוח לא נושאת איתה ריח של בן אדם, עברו יערות ושדות, חצו נחלים ונהרות, ובלילות ישנו בבורות עמוקים שחפרו בציפורניהם באדמת היער. הם אכלו גרגירי יער בלבד, כי חיות קטנות ברחו מהם ולא היה להם זמן לצוד.
עוד דרך ארוכה ורבה היתה לפניהם, כי סבא דוב גר מעבר ליער הגדול, וקשה במיוחד הגיע למאורתו. הרעב הציק להם מאוד.
האח הבכור רגז מאוד על גורי, שבגללו הוא צריך לסבול את הדרך הארוכה, במקום לשחק עם אחיו, ולאכול מהטרף שהביאו ההורים. והנה – הדוב הה, שמתנהג כמו קוף, עוד מעז להתלונן כל הזמן על רעב ועייפות והוא – הבכור – עוד חייב לעזור לו ולעצור כל רגע בגללו.
לכן זירז הדוב הבכור את גורי בדחיפות ומכות, ונהם נהימות רוגז.
לילה אחד כאשר רבצו בבור מלא עלים, והתכוננו לישון, העמיד גורי פנים כאילו מרוב עייפות הוא ישן, וחיכה עד שאחיו הבכור ירדם. נמאסו עליו המכות, והרעב, והדרך שאין לה סוף.
גורי זחל בזהירות ובשקט מן הבור, ומשהתרחק קצת התחיל לרוץ בכל כוחו לעומק היער. הוא רץ ורץ, עד שהתעייף. כשלא מצא מאורה או בור עמוק מספיק, טיפס על עץ גבוה, מן הקופים למד שאין מחסה יותר טוב מעלים של עץ גבוה, שם הציידים לא יכולים לראות אותו. לאחר שהסתדר בנוחות בין הענפים, נרדם חיש מהר.
אחיו הבכור של גורי התעורר בבוקר, ולא מצא א גורי על ידו. הוא קפץ מהבור, והתחיל לחפש את אחיו הקטן, אבל לא הצליח למצוא אותו. הוא לא היה מספיק זריז כדי לטפס על עץ גבוה, ולהשקיף משם על כל הסביבה, והוא חשש לנהום בקול, כי אולי הציידים ישמעו אותו.
כשהתייאש, המשיך בדרכו לבד, למקום שם גר סבא דוב. הביתה פחד האח הבכור לחזור, כי חשש מכעסו של אבא דוב כשידע שגורי נעלם, ועכשיו הוא לבדו מול כל הסכנות שיש ביער לדובון קטן ותמים.
בינתים התעורר גורי פתאום לקול קריאות חזקות בקרבת מקום מחבואו. הוא גלש בזהירות מהעץ, הסתתר מאחורי הגזע, והציץ בסקרנות.
במרחק קטן ממנו עמדו על רגליהם האחוריות שני יצורים משונים, קטנים כמוהו, פניהם חלקים, ועל גופם כל מיני בדים שבטח מכסים את פרוותם. במקום רגליים שעירות ויחפות, היו רגליהם בתוך קופסת עור סגורה עם שרוך.
עדי אמר ליואב:
“תראה כמה הרחקנו בתוך היער. עכשיו אני בכלל לא אתפלא אם פתאום יופיע דוב מאחורי אחד העצים ויתנפל עלינו.”
“אל פחד.” הרגיע אותו יואב, “ביער הזה אין דובים, כי הוא קרוב מדי למקום מגורי האדם. אבל, אם יופיע פתאום דוב, אין לך מה לפחוד מפניו. אתה יודע שהדובים פחדנים מבני האדם, ולכן הם לא תוקפים אותם. הדובים גיבורים רק כשהם נלחמים ביניהם על דבש הדבורים. אם הייתי פוגש אחד מהם, לא חשוב כמה יהיה גדול ונורא, הייתי מבריח אותו במחיאת כף אחד.”
גורי, שנעלב מדברי יואב, קפץ ממחבואו, החל לנהום מכעס, ורץ לעבר שני הילדים הנדהמים.
הוא הסתכל בהם בבוז ואמר:
“מי אתם? איזה מין חיות אתם? מי אתם, שאתם לא מפחדים מדובים?”
“אנחנו לא חיות. אנחנו ילדים.” הסבירו עדי ויואב לדובון. כשראו, שהוא לא מבין את דבריהם, הוסיפו, “אנחנו… גורים של בן אדם.”
ראו הילדים בעיני הדובון שהוא פוחד, ליטפו אותו ואמרו לו:
“אל תפחד, לא נעשה לך כלום, גם לא ניתן לאחרים לעשות לך משהו. אנחנו רואים שאתה גור של דובים. איך קוראים לך?”
“קוראים לי גורי, ויש לי אחים גדולים מכם, שיודעים להתגושש, להרביץ ואפיל לצוד. אם תעשו לי משהו רע – אקרא להם, והם יטרפו אתכם.”
צחקו הילדים, והשיבו:
“הבטחנו לך כבר שלא נעשה לך שום דבר. אנחנו רוצים להיות חברים שלך ולשחק איתך. בוא איתנו, ותראה איפה אנחנו גרים. אבל, א ם אתה חושש מפנינו, תשאר ביער. אנחנו לא נספר לאף אחד שפגשנו אותך.”
הרהר גורי בלבו. אחרי שתעה בדרך, הוא ידע שלא ימצא את השביל שיחזיר אותו למגורי מישפחתו, ומוטב לו שיצטרף לשני גורי אדם אלה. הם באמת חביבים אליו, ואין לו מה לחשוש מהם.
אם זה לא ימצא חן בעיניו, תמיד יוכל לברוח ליער, כי הוא זריז מהם בריצה.
גורי הצטרף אל שני הילדים ושמע מהם על כל נפלאות האדם. על הבתים הגבוהים שיש בהם גינות, על עגלות הנוסעים בלי סוסים, על מישחקים של גורי אדם, ועל בית הספר שבו יושבים הרבה מאוד ילדים ולומדים מאדם גדול. גורי קצת קינא בילדים על שיש להם חברים, שלא מרביצים זה לזה ודוחפים כל היום, כפי שאחיו הגדולים עושים. הוא כל כך התלהב מסיפוריהם, שכאשר הציעו לו תחרות ריצה, הסכים מיד, רץ איתם ולא שם לב שהם נכנסים לשער בניין גדול מלא ילדים רועשים.
היתה זאת שעת ההפסקה והתלמידים הרבים הקיפו מיד את גורי. כל אחד מהם רצה ללטף אותו בראשו השעיר ולמשש את פרוותו השחורה. אפילו הילדים הקטנים שנמלטו בצריחות כשראו את הדובון החמוד, ורצו להזעיק את המורים עזרה, התקרבו לאט לאט, מבוישים, וניסו לכבד את גורי בפרוסות לחם עם ריבה.
גורי הרעב זלל בכל פה. אחר כך שיחק עם הילדים כדורגל ותופסת, והראה את זריזותו הגודלה בטיפוס על עצים ובקפיצה מענף לענף, כמו שהקופים לימדו אותו. כשנגמרה ההפסקה, הלך עם הילדים הקטנים לכיתה, וישב איתם ליד השולחן בכיתה.
בהתחלה עשה פרצופים שהצחיקו את הילדים. אבל אחר כך השתתק, והקשיב למורה שצייר בגיר על לוח שחור כל מיני סימנים מצחיקים כשהילדים חוזרים אחריו.
גורי הצטרף לילדים שקראו בקול רם, והשמחה בכיתה היתה רבה.
המורה שיבח את גורי על שישב בשקט ובנימוס ולא הפריע לשיעור.
“אחרי הלימודים,” הזמין המורה את גורי, “בוא להתארח אצלי. אני גר לבד בדירה ויש לי שם מקום פנוי עבורך.”
גורי הלך איתו, קיבל שטיח רך באחד החדרים, קערה גדולה ונקיה לאוכל, וסינור קצר. בעיר נהנה גורי מהרחיצה באמבטיה שבה אהבה להשתכשך, ולהתנגב במגבת הרכה.
עם הזמן, התחיל גורי לעזור למורה בבית. הוא רחץ את הכלים אחרי הארוחות, ניגב במטלית את האבק מהרהיטים ומהספרים, ורכב על המטאטא בשמחה. לבשל לא למד, כי פחד מאוד מהאש, אחרי שנכווה כששם את כפו בתוך סיר מרק רותח, כדי להוציא ממנו משהו טעים עבורו.
גורי אפילו למד לערוך יפה את השולחן, ולכבד בממתקים את התלמידים שבאו לביקור. מעט מדברי המתיקה הוא הסתיר לעצמו אבל המורה לא כעס עליו.
חבריו בכיתה שיתפו את גורי במישחקים ובתעלולים, וגם הביאו לו מחברות, עפרונות, ציורים וצעצועים רבים. לקראת החורף אספו ביניהם כסף, וקנו לו מיכנסיים אדומים וחולצת צמר כחולה עם שרוול ארוך. במיכנסיים גזרו פתח מיוחד לזנבו הקצר, כדי שירגיש בנוח. הילדים אפילו ניסו לקנות לו נעליים, אבל גורי סירב בתוקף, ואמר שנעליים רק יפריעו לו בטיפוס על העצים, ושבכלל לא קר לו אף פעם ברגליים.
ואחיו הבכור של גורי?
לאחר שעבר דרך ארוכה ומעייפת, הגיע לסבא דוב הזקן, וסיפור לו בבכי על הצרה של גורי שברח לו, ואיך חיפש את גורי בכל מקום ולא הצליח למצוא אותו. עכשיו, סיפר לסבא דוב, הוא לא מעז לחזור הביתה, כי הוא פוחד מכעסו של אביו.
ריחם עליו סבא דוב, האכילו, וציוה עליו לנוח מן הדרך.
לאחר כמה ימי מנוחה, קרא סבא דוב לאח בכור, ונהם עליו מאוד על טיפשותו. הוא הורה לו לחזור ליער מיד ולחפש את אחיו הקטן, כי הוא רוצה לראות את גורי אצלו.
“אני מוכן, סבא,” השיב הדוב הבכור, “אבל איך אמצא אותו ביער הגדול? כבר חיפשתי וחיפשתי אותו ולא הצלחתי למצוא אותו.”
“אילו היה לך קצת שכל, כמו שנכד של דוב מהולל כמוני צריך,” הרעים עליו סבא דוב את קולו העבה, “היית לומד מזמן לגלות עקבות. אחרת אי אפשר בכלל ללמוד לצוד. צריך גם לדעת להבחין בין סוגי העקבות – אם הן טריות או ישנות. עכשיו אתה צריך לחזור למקום שבו ישנתם בלילה שניכם, ולהגיע ממנו למקום שבו נמצא גורי כעת.”
“אבל איך אמצא את המקום שבו ישנו שנינו? זה אחד מבין הבורות הרבים ביער, ואין עליו שום סימנים מיוחדים.” התנגד הדוב הבכור.
הניד הסב את ראשו כאובד עצמות:
“אומרים שאם תחפש טיפש אחד בין המרובים – תמצא אותו תמיד בין הדובים. הרי אמרתי לך, שאתה צריך ללמוד ראשית כל את מלאכת העיקוב.”
“אז תלמד אותי, סבא!” התחנן הדוב הבכור, “אני מוכן ללמוד כל מה שתלמד אותי.”
יצא סבא דוב עם האח הבכור ולימד אותו את תורת העיקוב: את כיוון העקבות, מהיכן באו ולאן הן מוליכות, האם הן של חיה גדולה או של חיה קטנה, מה סימני האצבעות של כל חיה, האם החיה הלכה לאט או נמלטה על נפשה. עוד לימד סבא דוב להבחין במלכודות, להריח את האויר, ולחוש ממרחק את קרבת הציידים.
לאחר שלמד את כל מה שעליו ללמוד, נפרד הדוב הבכור מסבא דוב ויצא לדרכו.
ראשית חזר על העקבות של עצמו, ונזהר שלא לערבב אותן בעקבות הרבות שחצו את השבילים ביער. היה זה החלק הקל, ותוך כמה ימים הגיע בדיוק למקום שבו מצאו הוא וגורי מקום לישון בפעם האחרונה.
משם היתה הדרך קצרה. אבל הדוב הבכור היה שקוע כל כך בעיקוב והרחה, עד שלא שם לב שהוא נכנס לחצר מלאה ילדים רועשים ומשתוללים.
כשראו הילדים את הדוב הגדול מופיע בחצר, נבהלו נורא, ונמלטו בצריחות לתוך הבניין, כדי להסתתר. המורים סגרו את החלונות ואת הדלתות והזעיקו את המישטרה. השוטרים הופיעו מיד וכיוונו רובים לעבר הדוב הבכור, שלא ידע מרוב מבוכה אם להסתתר או לברוח.
למזלו הרב, ממש באותו רגע הופיע גורי, שהיה עסוק קודם בהעתקת האותיות מהלוח. רק כשהתחילו הצעקות, הבין שקרה משהו.
הוא נדחק בין הילדים אל החלון והכיר מיד את אחיו הבכור. גורי רץ לקראתו בנהימת צהלה, חיבק אותו וליקק את פרצופו.
השוטרים, שהכירו את גורי, הורידו את נשקם וחיכו לראות מה יקרה עכשיו.
הדוב הבכור לא הכיר את גורי בתלבושתו המשונה, והמשיך לעמוד מבוהל, מוקף שוטרים. הוא נהם מרוב פחד, וחשף את שיניו הגדולות.
גורי הרגיע אותו, קרא לו בשמו, הוליך אותו אל הכיתה והושיבו על ידו.
ישב הדוב הבכור, המום כולו ממה שקורה סביבו, מהמורה, מהתלמידים, מהשוטרים, מהפעמון שצלצל בסוף ההפסקה. הוא לא ידע מה לעשות – אולי בכל זאת כדאי לו לברוח ולחזור ליער שבו הוא מתמצא היטב?
המורה אמר לילדים לא לשים לב לנוכחותו של הדוב החדש, כדי שיפסיק לפחוד. הוא ניסה להמשיך בשיעור, כאילו לא קרה שום דבר. ולאחר סיום הלימודים, הזמין המורה את הדוב הבכור להצטרף אל אחיו ולהתארח אצלו, כי באמת יש מספיק מקום.
הדוב הסכים, אחרי שגורי סיפר לו על הבית הנוח והמזון הטעים, ושניהם הגיעו לביתו של המורה.
המורה הוסיף שטיח רך עבור הבכור, שם לפניו אוכל בקערה גדלה, ושב לחדרו.
לאחר הארוחה סיפר גורי לאחיו הבכור מה שקרה לו, איך פגש את הילדים, איך הם התייחסו אליו בחביבות, ואיך הוא לומד יחד איתם בכיתה. הוא כבר למד לקרוא ולכתוב, ולמד גם מישחקים נחמדים, כמו כדורגל, גולות וקלאס.
הדוב הבכור סיפר לגורי מה שקרה לו מאז שנשאר לבדו ביער, על הביקור אצל סבא דוב, על תורת הגישוש – תורת ההליכה לפי העקבות.
“ואיך ידעת להגיע אלי?” שאל גורי בסקרנות.
“לפי העקבות.” השיב הבכור בגאוה, “גורי, סבא דוב באמת התרגש עלי, והייתי חייב ללמוד מהר מהר את תורת העיקוב. בוא, נצא לדרך מיד!”
“לא.” התנגד גורי, “לא אוכל לעזור את בית הספר לפני גמר שנת הלימודים. בוא נשאר פה כמה חודשים, ואחר כך נצא לדרך. אתה צריך לנוח אחרי כל הדרך שעברת, ולאסוף כוח לקראת הדרך הארוכה שלפנינו.”
כבר למחרת, יצא הדוב הבכור לשחק עם הילדים בחצר בית הספר. אמנם בתחילה היה לו קשה להתרגל למישחק שבו לא נוהמים אחד על השני ולא דוחפים או מרביצים זה לזה, אלא רצים כמטורפים אחרי כדור קטן בשביל לבעוט בו שוב ושוב, כדי שיתעופף באויר. הרבה יותר פשוט לתפוס את הכדור בידיים, לרוץ עד השער, ולהכניס אותו לשם בלי כל הבעיטות וההתרוצצות.
במהרה התרגל הדוב הבכור לחברת האדם, להיות דובון חמוד כמו גורי. גם הוא זכה לבגדים נאים, למד לעזור בבית, ואפילו לצחצח נעליים ולהבריק אותן יפה עד שאפשר להבחין בהן בפרצוף. גם בספורט הצטיין, ואפילו עלה על אחיו הזריז כי היה חזק ממנו. לבסוף נעשה השוער הטוב ביותר של קבוצת הכדורגל של בית הספר.
כשהסתיימה שנת הלימודים, הזכיר הדוב הבכור לגורי את הביקור אצל סבא דוב. למרות ששניהם התרגלו למקום מגוריהם החדש, ולחבריהם החביבים, נפרדו האחר הבכור וגורי מהמורה ומילדי בית הספר בצער רב. הילדים נתנו להם ילקוט אחד מלא פרוסות לחם מרוחות בדבש, ובילקוט שני שמו מחברות, עפרונות צבעוניים וכדור גדול למישחק. כך, מצויידים בכל המתנות שנתנו להם הילדים, הלכו הדובים לעבר המאורה של סבא דוב.
כאשר כמעט הגיעו למטרתם, חפרו בור, הטמינו בו את ילקוטיהם ואת בגדיהם, וכיסו הכל בשכבת עלים עבה, כדי שלא יחדרו מי גשם. אחר כך קפצו למי פלג ושהו בו זמן רב, כדי להסיר מעצמם כל ריח משהותם בין בני אדם. הם ידעו שסבא דוב לא יסלח להם לעולם אם יבחין בכך.
בנהימות צהלה ושמחה הגיעו השניים אל סבא דוב וסתא דובה, שהריחו אותם מכל הצדדים, ליקקו אותם באהבה, וכיבדו אותם בדבש טרי ומתוק. כשבועיים נשארו אצלם, וכל הזמן נזהרו שלא לומר מילה או לעשות מעשה שיספר על כך שהיו בין בני אדם.
לבסוף ליווה אותם סבא דוב בדרך הביתה.
מיד לאחר שסבא נעלם, והם היו בטוחים שחזר למאורתו, שבו השניים על עקבותיהם למקום שבו הסתירו את הילקוטים.
לאט לאט התקרבו הביתה. ליד ביתם הסתירו בין עלי עץ גבוה את הילקוטים, כי חששו שהחיות השונות יחטטו בבורות וימצאו את הילקוטים. אבא דוב שם לב מיד עם בואם שבניו נעשו מנומסים יותר, וחשב שזה בזכות החינוך הטוב שלימד אותם סבא דוב, הידוע בכפו הכבדה ובתקיפותו.
לאט לאט במשך הזמן, סיפור השניים להוריהם את כל מה שקרה להם, ולאחר היסוס סיפרו גם על שהותם בין בני אדם. ההורים לא כעסו בגלל, והיו מוכנים להקשיב לסיפורים עד שעה מאוחרת בלילה. רק אז הורידו האח הבכור וגורי את הילקוטים מהעץ, וכאשר הופיעו בפעם הראשונה בבגדיהם המשונים, התגלגלו ההורים והאחים מצחוק, ועשו את עצמם כאילו הם רודפים אחרי הדובים הצעירים כדי לתפוס את הזנב הקצרצר הבוקע מהחור שבמיכנסיים.
באמת, מיכנסיים עם חור!
בגן החיות של תל אביב חיו בשלום פיל ופילה. הם נהנו מביקורי הילדים שכיבדו אותם במטעמים שונים, והראו לילדים כל מיני תעלולים שידעו לעשות באף הארוך שלהם – בחדק. הילדים לא פחדו מהפילים בכלל, והצטופפו ליד הכלוב שלהם, מוכנים להסתכל בהם שעות על שעות.
יום בהיר אחד המליטה הפילה פילון קטן וחמוד. שני ההורים המאושרים ליקקו, פינקו ושיחקו עם הפילון. גם בעיני הילדים מצא הפילון חן, והם אהבו לראות את קפיצותיו ואת דילוגיו המסורבלים והמשעשעים.
עברו ימים, הפילון גדול, החדק שלו התארך, והוא התחיל להריע בו בקול רם. קראו לו כולם – “החצוצרן”, כי תרועותיו הגיעו מקצה הגן עד קצהו, והילדים אהבו לעמוד סביבו ולשמוע את התרועות.
אולם בלילות, כשלא חדל הפילון להריע לעתים גם מתוך שינה, הודאגו אבא פיל ואמא פילה. מה יגידו יתר שוכני גן החיות?
הם ניסו ללמד את חצוצרן להפסיק את תרועותיו בדברי שיכולים ובשכנוע, לפחות שיפסיק את תרועותיו למשך הלילה.
“אפילו האריות והדובים, מלכי הגן,” אמרו לו, “לא משמיעים את קולם בלילה. גם הצבוע הצוחק והינשוף הפטפטן, שהן חיות ליליות, לא מעזים להפריע את שנת החיות בצחקוקיהם ובציוציהם. אפילו הקופים הדברנים, שבמשך כל היום פיהם לא נסגר לרגע, ישנים את שנתם בלילות ללא צווחה. רק אתה היחידי שמפריע את מנוחת הגן.”
אך דברי ההורים לא הועילו.
הפיל והפילה החליטו להעניש את בנם במכות בחדקיהם בכל פעם שהריע. הפילון נעלב, ודווקא בגלל העונש – הריע תרועות רמות יותר, שהביאו את הוריו ליאוש גמור.
בביקורו הבא של רופא גן החיות, החליטו ההורים לשאול בעצתו.
“זאת מחלה מדבקת?” שאלו, “ומה לעשות כדי להפסיקה?”
הרופא צחק, בדק את הפילון מכל צדדיו, ליטף את חדקו ולבסוף אמר:
“לא! זאת לא מחלה, חס וחלילה! הפילון פשוט נולד שובב, והוא אוהב לשתף כל אחד בשמחתו. טוב תעשו,” אמר לפיל ולפילה, “אם תתאזרו בסבלנות ותסבירו לו, שהוא מפריע לשינת הלילה. יתכן… אולי… שבעוד זמן, לאחר שיגדל קצת, יבין שתרועותיו מפריעות ויפסיק אותן.”
“בסדר.” הסכימו הפילה והפיל, “נעשה כפי שאמרת.”
הסבירו אמא פילה ואבא פיל לפילון, כפי שיעץ הרופא, אך הוא ממשיך בשלו – תרועה גדולה, תרועה קטנה, תרועה גדולה, ושוב ושוב, ללא הפסקה.
החיות שחיו בשכנות לפילים, החלו להתרגז מהרעש שנשמע בלילות מכלוב הפילים. השכן הקרוב ביותר, הקרנף, מחה נמרצות ודרש שיעבירו את “חצוצרן” לכלוב שלו, והוא כבר יאלף אותו עם הקרן שלו, כמו שהוא מאלף את הקרנפים הקטנים. איפה נשמע כדבר הזה, שפילון קטן וטיפש ירעיש עולמות ויפריע לשנת כל החיות בגן? איזה הורים הם, הפילים, שאינם יודעים לחנך את בנם?
אפילו הדובים הזקנים וכבדי השמיעה היו מתעוררים בלילה לקול המחאות של החיות נגד תרועות הפילון השובב. הם החלו לנהום נהימות רמות, ויחד איתם כל שאר דיירי גן החיות – הנמרים והאריות שאגו, הצבוע צחק, התן ילל, ציפורים צייצו, הדובים נהמו והקופים הנרגזים צרחו על שהעירו אותם משנתם.
המהומה הזאת ארכה כל הלילה.
עובדי גן החיות היו אובדי עצות. הם רצו מכלוב לכלוב כדי להרגיע את בעלי החיים, ובכלל לא שיערו שתרועותיו של הפילון החמוד והאהוב גרמו לרעש מחריש אוזניים כזה.
בבוקר, כשבאו עובדי הגן לעבודה, לרחוץ את הכלובים ולהאכיל את בעלי החיים, היו החיות כל כך נרגזות, עד שאיש מהעובדים לא רצה לסכן את חייו ולעבוד בקרבתם. בגלל חוסר המזון, החלו החיות הרעבות לקרוא בנהימות ושאגות. וכשהגיעה השעה לפתוח את הגן לביקורים הרגילים, חשש המנהל שיקרה לילדים אסון מהחיות הנרגזות, סגר את הגן ותלה שלט שהגן סגור עד להודעה חדשה.
סגירת גן החיות בפני מבקרים היא חמורה ביותר. באין מבקרים, לא נמכרים כרטיסי כניסה, ובאין הכנסה ממכירת כרטיסים – אין כסף לקניית מזון לבעלי החיים ולתשלום משכורות למטפלים בבעלי החיים. דבר זה עלול לגרום לחיסול הגן.
קרא המנהל לעובדים וחקר אותם אחד אחד. עובדי הגן סיפרו למנהל שלא קרה שום שינוי – כמו בכל יום קיבלה כל חיה את מנתה הקבועה, הכלובים נוקו, המים הוחלפו, הבריכות של התנינים ושל ציפורי המים מולאו מחדש.
"אם כן, אז מהי הסיבה לכל הרעש והמהומה? שאל המנהל.
אחד העובדים נזכרת בתרועות החצוצרן, ואמר שיתכן שזאת הסיבה לרוגז ולמרד החיות.
המנהל לא רצה להאמין לדבריו.
הפילו הקטן? זה שכולם אוהבים? שדוקא הוא יהיה הבעיה? – לא יתכן!
אבל העובד עמד על דעתו.
“במקום להאשים את העובדים,” אמר, “יותר טוב לבקר בכלוב הפילים ולבדוק מה קורה שם.”
הסכים המנהל לדברי העובד הותיק, וכל הנוכחים נעו לכיוון כלוב הפילים.
מרחוק כבר נשמעו התרועות הרמות של הפילון בליווי קולות המחאה של החיות השונות. פני המנהל הרצינו.
אם כך הדבר – יש לסלק מיד את הפילון מהגן. לסלקו וחסל!
“ומה יהיה על הוריו?” שאל העובד הנאמן, “הם ימותו מצער.”
“ומה יהיה אם בגלל שנסלק את הפילון, יפסיקו הילדים לבקר בגן שלנו?” שאל עובד אחר.
ניגשו כולם לכלוב הפילים.
הפילה והפיל עמדו מבוישים ונפחדים. ניכר מפרצופיהם, שהם אובדי עצות ולא יודעים איך לרסן את בנם הקולני. רק הפילון שמח לקראת הבאים, והביע את שמחתו בתרועות מחרישות אוזניים.
המנהל והעובדים נאצו לסגור את אוזניהם, והביטו בכעס על הפילון.
“אכן, צדקת.” התנצל המנהל בפני העובד הותיק ופנה לשאר העובדים, “תגידו אתם, יש לדעתכם דרך להשתיקו?”
“אלי אם נפחיד אותו?” הציע אחד העובדים, “יש כלוב אחד ריק, על יד הכלוב של האריות והנמרים ואני בטוח שקרבתם תשפיע על הפילון שלא להריע.”
“אין ברירה,” אמר המנהל, “עשו כך, ונראה אם זאת התרופה לצרה.”
באותו ערב העבירו את הפילון החצוצרן לכלוב הריק. כשראה הפילון את מבטם הזועם של האריות והנמרים ושמע את הנהימות המאיימות שלהם, פחד הפילון שהנה הגיע סופו. הוא לא הבין למה שמו אותו קרוב כל כך לחיות הגדולות. בכלל לא עלה על דעתו, שתרועות החדק שלו הפריעו לכל הגן. הוא ראה שהן מעוררות קריאות התפעלות אצל הילדים שהצטופפו ליד הכלוב שלו, ומשמחות את כל שוכני הגן החיות.
מרוב פחד, שכב בפינת הכלוב החדש ולא הוציא הגה מפיו. העובד שבא לבקרו מפעם לפעם, כדי לראות מה שלומו, ראש שעצתו הועילה. היה זה הלילה השקט הראשון בגן החיות.
למחרת, כבר אפשר היה לחזור לסדר יום הקבוע ולהתחיל בכל העבודות השגרתיות של ניקוי והאכלה.
לאחר כמה לילות שקטים בכלוב החדש, החליט המנהל שהפילון למד לקח, ומעתה יתנהג כראוי. הוא נתן הוראה להחזיר את הפילון לכלוב הוריו, שעמדו במשך הלילות עצבנים וחרדים לשלום הפילון שלהם, ולא נגעו באוכל או במים.
מהשקט בלילות, הבינו הפילים שבנם נרפא ממחלתו.
וכשראה הפילון החמוד את הוריו, הריע לכבודם בתרועה כפולה ומכופלת, על שניצל בנס משכניו – האריות והנמרים.
הפילים נדהמו לשמוע את הקולות הבוקעים מחדקו של בנם הקטן. מה יעשו? איך יעמדו שוב מול כל החיות הנוהמות והצורחות? עכשיו לא נשאר להם אף ידיד בכל גן החיות. יש למצוא עצה – הרהרו הפילים בינים ובין עצמם – אפילו העובדים, שעד עתה התייחסו אל הפילים בחיבה, הפסיקו לנקות את כלוב הפילים, הביאו להם רק שיירי מזון, והרחיקו את הילדים שבאו לבקר את הפילים. אם המצב ימשך, יסלקו גם אותנו מהגן, ונמות מרעב כי איזה גן חיות יסכים לקבל אותנו עם הבן החצוצרן, לאחר שהשמועה על התנהגותו הקולנית תגיע ודאי לכל מקום.
גם מנהל גן החיות חיפש מוצא. בדיוק באותו שבוע הגיע מיכתב מהנהלת גן החיות בעיר תל־שדה. במיכתב ביקשו ממנהל גן החיות שלנו לעזור להם למצוא פיל, אפילו פילון קטן, כדי לגוון את אוסף בעלי החיים בתל־שדה.
ללא כל היסוס השיב המנהל, שהוא מוכן לעזור להם.
“אם תשלחו משאית” כתב להם, “תוכלו לקבל פילון חמוד שיודע להריע בחדק שלו ממש כמו פיל מבוגר.”
כאשר הגיע הטנדר מתל־שדה, נפרדו אמא פילה ואבא פיל מבנים. לפי תנועות אוזניהם הארוכות נראה שהם נרגשים מהפרידה. הם איחלו לו הצלחה בגן החדש, והוסיפו הרבה עצות, איך להתנהג בתל־שדה.
הפילון החצוצרן היה דוקא מרוצה לעבור דירה, מעכשיו יפסיקו הוריו להכות אותו בחדק שלהם על כל תרועה, ויותר לא ישימו אותו בכלוב הריק שליד האריות.
לאחר נסיעה ארוכה וטלטול רב, הגיע לתל־שדה. את הפילון הכניסו לגן החיות, ונתנו לו כלוב קטן וישן ללא חצר לטיול. הסתכל הפילון סביבו והתעצב מאוד. ימים רבים שתק ולא הריע.
בכל העיר שמעו על הפילון החדש, וילדים רבים באו לכלובו והתאכזבו מאוד לראות כמה הוא שתקן. הם חשבו שהפילון בודד ומתגעגע להוריו, הרי הוא עדיין פילון קטן. לכן, פינקו אותו הילדים ושיחקו איתו, עד שהתרגל למצבו החדש והתעורר לחיים חדשים.
כאשר חידש הפילון החצוצרן את תרועותיו הרמות, החליטה הנהלת הגן לייסד מקהלת בעלי חיים, יחידה בעולם מסוגה. היא צירפה לפילון ברווזים ותיקים, צפרדעים, כלבים, וציפורי שיר רבות.
במשך היום ערכה המקהלה קונצרטים בניצוחו של קוף מאולף, המחזיק בננה בכפו. הפילון שלח להוריו צילו ם מהקונצרט, והשמועה על הצלחתו התפשטה מהר בגן החיות התל אביבי. ואבא פיל ואמא פילה התגאו בבנם. יתר החיות בגן החיות בתל אביב קינאו בפילים והצטערו שעל שהפילון עזב אותם. איזה רעיון – מקהלה של בעלי חיים.
למשה האיכר לול תרנגולות, סוס משא באורווה, חצר גדולה מגודרת ובה מלונה לכלבו זריז, ורפת מרווחת שרבצו בה פרה הולנדית לבנה בעלת כתמים שחורים, ועגל קטן חביב, המדלג לידה.
הפרה – מוּ־מולי, נתנה חלב רב והיתה שקטה ונוחה לחליבה, והעגל שלה – מ־מאיר, היה אהוב על כל ילדי הכפר שבאו לבקרו, לשחק איתו, ונהנו מהדילוגים המשעשעים שלו.
כשהיה מ־מאיר בגיל רך, נהג לגמגם, וכאשר שאלוהו הילדים מה שמו, היה עונה בגמגום: " מ…מ…מ־מאיר." ועל השאלה מה שם אמו, השיב::מו…מו…מו־מולי." ומאז נשארו שמותיהם מ־מאיר ומו־מולי.
משה האיכר דאג לשוכני הרפת, והתקין מנעול חזק על הדלת. אולם, כידוע, גנבים מומחים יכולים להתגבר גם על מנעול חזק. ובאחד הלילות החשוכים פרצו את דלת הרפת וגנבו את מו־מולי. מ־מאיר, העגל, הסתתר מאחורי ערימת השחת ולכן לא הצליחו הגנבים לגלות אותו.
לאחר שהסתלקו, קפץ מ־מאיר החוצה, רץ לדלת בית האיכר, דפק בה בטלפיו, ולא הפסיק לגעות “מו..מו…”
משה המנומנם שמע את הדפיקות בדלת, והבחין בגעיה של עגלו החמוד והתעורר לחלוטין, ומחשבה נוראה הבזיקה במוחו – זה בלתי אפשרי! הרי נעלתי את מ־מאיר ואת מו־מולי ברפת, כמו בכל לילה… אין זאת… אלא אם כן… אוי ואבוי לי!
מיהר משה האיכר לרוץ אל הרפת, ומה רואות עיניו? – הרפת פרוצה וריקה. מו־מלי האהובה נגנבה. איזה אסון! מה עושים עכשיו?
הוציא האיכר משה את סוסו מהאורווה, רתם אותו לכרכרה, ודהר לתחנת המשטרה הסמוכה, להודיע על הגניבה. בתחנה ראה רבים משכניו, שהופיעו נרעשים, מבוהלים ומלאי חימה, ובפיהם תלונה דומה. השוטרים ניסו להרגיע את הנוכחים, והבטיחו שיחקרו בדבר, רשמו את התלונות ושילחו את האיכרים חזרה לכפרם.
בינתים התאושש מ־מאיר מתדהמתו, והחליט לפעול מיד להצלת אמו. מיד העיר את זריז, הכלב השומר, והאשים אותו שישן בזמן שהגנבים פרצו לרפת, ולא שמר על החצר. “עתה,” הזהיר מ־מאיר את זריז,
“לאחר משה יחזור מהמישטרה, אין ספק שהוא יגרש אותך מן המשק לתמיד.”
“אוי ואבוי לי!” יבב זריז, “מה אעשה? אז מה אם ישנתי קצת בלילה? אני לא יכול לשמור גם ביום וגם בלילה? באמת גנבו את מו־מולי?”
“כן. באמת.” אישר שוב מ־מאיר, “אבל אם אתה רק תייבב ותתגרד כל הזמן, זה לא יעזור למו־מולי.”
“אבל במה כלב מיסכן כמוני יכול לעזור למו־מולי?” תמה הכלב.
“אתה יכול, ועוד איך!” הבטיח לו העגל, “רק תזדרז.”
“אני מוכן!” קרא זריז המבוהל, “אבל איך אני…”
"אמנם אתה עצלן וישנוני, "הפסיק אותו מ־מאיר, “אבל יש לך חוש ריח, כמו לכל כלב, ואתה יכול לרוץ קדימה בעקבות הגנבים ואני – אחריך.”
“לא!” התנגד זריז, “בגלל שלך יש ראש גדול וחכם משלי, אתה תהיה המנהיג. בוא ונרוץ שנינו, אתה תגיד לי מה לעשות, תגן עלי בטלפיך אני אשמור עליך בשיני החדות.”
שניהם יצאו מיד לדרך, כשאפו של זריז מרחרח כל הזמן את האדמה. הם התקדמו מהר, ובכיוון הנכון, למרות הלילה החשוך. כשעייפו, ועצרו לנוח קצת, לחש מ־מאיר לזריז:
“מה דעתך? אתה חושב שאנחנו רחוקים מהם?”
“אני לא יודע.” השיב לו זריז, “אם הם רצים מהר כמונו – לא נוכל להשיג אותם לעולם.”
“לעולם… לעולם…” לעג לו מ־מאיר, “הרי הגנבים יכולים להתקדם רק בלילה, ולקראת אור היום הם יצטרכו להסתתר, כי כל אחד יוכל לגלות אותם ממרחק.”
“אתה באמת חכם,” שיבח זריז את חברו. “אם נזדרז אני חושב שאפשר לתפוס אותם עוד הלילה.”
גונבי הבקר באמת עשו כל מאמץ כדי לברוח עם הפרות הגנובות. הם גנבו באותו לילה בהמות מהרבה רפתות בכפר, וכל רצונם היה להתרחק כמה שיותר מהר, אך הדבר לא עלה כלל וכלל בידם. הפרות הגנובות סירבו לרוץ, והתחמקו משוביהן ורצו לשוב לכיוון ממנו באו. לכן נאלצו הגנבים העייפים לעצור ולנוח לעתים קרובות, הם התרגזו, קיללו והיכו את הבהמות בשוטים ובמקלות שבידיהם, אבל זה רק הוסיף על המהומה הרבה. נעירות החמורים המוכים התערבו בגעיית הפרות והעגלים המבוהלים, והתקדמות העדר הגנוב הואטה עוד יותר.
תוך שעתיים השיגו מ־מאיר וזריז את העדר הגנוב. כששמעו מרחוק את קולות הנעירות והגעיה, נעצר מ־נאיר ולחש לזריז:
“אתה זריז, רוץ מהר לכיוון הכפר שאורותיו נראים מפה, והזעק את הכלבים. הם בודאי יעוררו בנביחותיהם העזות את האיכרים שיבואו עם הרובים שלהם ויתפסו את הגנבים.”
“ומה אתה תעשה?” שאל זריז מודאג, “אם תרוץ קדימה – הם יחטפו גם אותך!”
“לא!” השיב מ־מאיר, “אני אחכה כאן. אבל אם הגנבים יזוזו עם הבהמות – אלך בעקבותיהם, ואתה תמצא אותי ותבוא אחרי.”
זריז הסכים ונעלם בחשכה. מ־מאיר נשאר על מישמרתו, כדי לעקוב אחרי תנועות הגנבים.
תוך מחצית השעה התקרבה להקת כלבי הכפר בקולות נביחה רמים. האיכרים, שרצו בעקבות כלביהם, ירו באויר וצעקו. הגנבים נבהלו מהרעש הבא מכיוון הכפר, נטשו את העדר הגנוב ונמלטו על נפשם.
המצילים הוליכו את הבהמות לכפרם וחילקו אותן בין רפות האיכרים, כדי שיוכלו לטפל בהן, עד שיבואו בעליהן לקחת אותן.
לאחר שהסתיימה כל המהומה, חזרו מ־מאיר וזריז הביתה.
הם מצאו את משה האיכר עומד בפתח החצר וסופק כפיו, כי חשש שגם עגלו האהוב וכלבו הנאמן נפלו בידי הגנבים. כשראה את שניהם בריאים ושלמים, חיבר אותם וליטף אותם על ראשיהם.
כששמע על גבורת השניים סלח משה לכלבו, שיבח את אומץ ליבו ואת חוכמת העגל, ואמר לשניהם:
“אין כמוכם! אתם ממש גיבורים! אבל אתם ודאי עייפים מכל הריצה הזאת. לכן, לכו לישון ומחר השכם בבוקר נצא יחד לכפר ההוא לקחת את מו־מולי.”
זריז הלך לישון עם מ־מאיר ברפת, כדי לשמור עליו, כי הדלת היתה פרוצה. שניהם רבצו זה על יד זה ונרדמו חיש מהר. למחרת בבוקר, עם הנץ החמה, לאחר שאכלו לשובע, יצאו לדרך ברגל. כשהגיעו לכפר, עברו לאט לאט על יד בתי הכפר והציצו לכל חצר. כאשר ראו את מו־מולי קשורה לעמוד בחצר אחת, שמחו לקראתה ודפקו על דלת בית האיכר. זה יצא מפתח ביתו לקראתם, ומשה הודה לו על שהציל את פרתו. הוא התקרב אל מו־מולי, כדי להתירה ולהחזירה לכפרו.
ואז, לפתע, קפץ האיכר ממקומו, העמיד סבר פנים חמור, וטען שהוא לא הציל שום פרה, ובכלל – זו פרתו. הוא תפס גם את מ־מאיר, ואמר שגם העגל שלו. זה העגל שברח אתמול מהרפת, והרי ניתן להבחין בדמיון בינו לבין פרתו.
לאחר שמשה התאושש מתדהמתו, על דברי השקר של האיכר, צעק עליו ואמר שהוא בטח זה ששלח את הגנבים לפרוץ את הרפתות והאורוות בכפרו.
האיכר העמיד בפני נעלב, והוסיף, שמשה החצוף גם גנב את עגלו החמוד, וגם בא בחוצפתו ומעז לטעון, שהפרה שלו. הרי כל אחד בכפר יודע, שהוא מגדל את הפרה מזמן שהיתה עגלונת קטנה. מיד הוא הולך להזעיק עז רה ולעצור את משה.
משה צער, כעס ורגז. לאחר שנרגע קצת, אמר:
“אם הם באמת שלך, אולי תגיד לי מה שמם?”
“תהילה ושפיציק.” השיב האיכר ללא כל היסוס.
“ואני אומר לך, שאה נוכל רמאי!” התרגז משה, ופנה אל הבהמות:
“מה שמכן? אמרו לו, לנוכל!”
“מו… מו… מו־מולי…” געתה הפרה.
“מֶה… מֶה… מ־מאיר…” – געה העגל בקול חמוד.
“אתה רואה.” קרא משה בתרועת נצחון, “הם שלי ואני הולך לקחת אותם.”
“מה החוכמה?” לעג האיכר, “הן הרי הכל יודעים, שכל פרה גועה מוּ, וכל עגל גועה מֶה. זו פרתי וזה העגל שנולד פה בחצר. ואם זה לא מוצא חן בעיניך, אתה רשאי ללכת ולהתלונן במישטרה. ועכשיו, הסתלק מכאן, בטרם אני אקח אותך למישטרה.”
חזרו שלושתם לכפר, לאחר שמ־מאיר, התחמק מידי האיכר שלא העז לרדוף אחריו, וידיהם רקות. משה ניגש מיד לתחנת המישטרה וסיפר לשוטר, נרגש כולו, מה קרה בכפר ההוא ועל התנהגות האיכר שאצלו נמצאת הפרה.
השוטר הרגיע אותו, והבטיח שיטפל בעניין למחרת, כי השעה מאוחרת ועבודה רבה עדיין מחכה לו בתחנה. הוא גם אמר שבינתים הגיעו תלונות נוסופות של איכרים, על כך שנגנבו מהם בהמות, ומוטב שמשה יפגש עם השאר, וכולם יצאו יחד, בבוקר השכם.
למחרת, כשהגיעו האיכרים לכפר, והשוטר בראשם, פנו ישר לביתו של הנוכל. לתדהמתם ראו שבחצר קשורה פרה אחר, ולא מו־מולי של משה.
“איפה מו־מולי שלי?” התפרץ משה בכעס לעבר האיכר שעמד בפתח ביתו.
“איזה מו־מולי? מי זאת מו־מולי?” העמיד האיכר פנים. “ומי אתה בכלל, מה אתה עושה בחצרי? אני לא מכיר אותך, ודורש שתסתלקו כולכם מיד!”
“אבל… עוד אתמול עמדה פה הפרה שלי, קשורה לעמוד.” טען משה ביאוש.
“האם הפרה הזאת היא מו־מולי שלך?” שאל האיכר בפנים חמורים והראה על הפרה הקשורה בחצר.
“לא!” גמגם משה, “זאת לא פרתי.”
“בטח!” לגלג עליו האיכר, “זאת לא יכולה להיות פרתך המהוללת, משום שהיא פרתי. אתם רואים, הוא שקרן!” קרא לעבר האיכרים שעמדו מסביב.
“לא בדיוק!” קרא אחד האיכרים, שעמד מאחורי משה והקשיב לכל הויכוח, “זאת אמנם לא מו־מולי של משה, אבל זאת מרתה הפרה שלי, שנגנבה אתמול מהרפת שלי. ואתה, פרצוף שכמותך, אתה אינך אלא גנב ונוכל, כפי שאמר שכני משה.”
“תוכיח זאת!” קרא האיכר ברוגזה.
“אפשר לוודא זאת בקלות.” התערב השוטר, שעד עתה לא לקח חלק בויכוח, “נקרא לאחד השכנים שלך ונשאל אותו.”
השכן, שעמד בחלון ביתו והסתכל בהם, הגיע מיד, והשוטר שאל אותו אם הפרה הקשורה לעמוד היא של שכנו.
“לא!” השיב השכן ללא היסוס. “הוא שקרן. אף פעם לא היתה לו פרה, והוא עצל מדי, ולא יטפל בפרות. זאת אחת הפרות שראש הכפר חילק בינינו, לאחר שהצלנו אותן אתמול מידי הגנבים. הן נמסרו לנו רק עד שיגיעו בעליהן החוקיים.”
השוטר מיהר לאסור את האיכר הנוכל, ובעליה של מרתה התירה מן העמוד כדי להוליכה איתו.
“אבל… איפה מו־מולי שלי?” צעק משה. “שאלו את הנוכל מה עשה בה. הרי אתמול היא היתה אצלו. הוא חייב לדעת איפה היא.”
אבל האסיר פנה ללכת עם השוטר ולא ענה לו. משה היה אובד עצות. לאן יפנה? איפה יחפש?
ברגע זה חש שמישהו מושך אותו בשולי מיכנסיו. היה זה זריז, כלבו, שהחל לרוץ קדימה, ומ־מאיר רץ אחריו בכל כוחו. וכל בעלי הבהמות הגנובות בעקבותיהם.
כך הגיעו לבית שעמד בקצה הכפר. בחצרו עמדה מו־מולי וגעתה משמחה כשראתה את מ־מאיר ומשה.
“הנה, פרתי!” הכריז משה והצביע על מו־מולי.
“פרתך?” תמה האיכר שהופיע פתאום מפתח ביתו, “לא יתכן! הרי אני גידלתי אותה פה, אצלי במשק.” כאשר התקרב מ־מאיר לאמו, והחל ללקקה מרוב שמחה, אחז בו האיכר בכוח והוסיף, “סוף סוף חזרת, עגל חמוד. חששתי שכבר שברחת ואיזה גנב חטף אותך. רוב תודות לכם שהחזרתם לי אותו.”
“אבל אלו בהמותי! כל הכפר שלי מכיר אותן!” התרתח משה “אנא! שאלו אותם! כולם יגידו לכם. כל הכפר.”
“מה לי כפר ומה לי שְמָר.” עמה האיכר ברגז, “אבל אני מוכן לומר לכם את השמות שלהם. שם הפרה מו־מולי ושם העגל מ־מאיר.”
“נכון.” אישר משה, “אלה השמות שלהם. אבל אתה יכול לשאול מי שאתה רוצה כאן, והם יעידו שאלה הבהמות שלי.”
אנשי כפרו של משה נשבעו לשוטר, שאכן אמת בפיו, ואלה בהמותיו מתמיד. אז לקח השוטר גם את הנוכל השני, והוליך את כולם לביתו של ראש הכפר, שם סיפר על כל מה שקרה.
“אכן, בושה וחרפה.” הניד ראש הכפר את ראשו בבושה, “צריך להעניש אותם. הם מוציאים שם רע לכל התושבים. ואתה,” פנה לשוטר, “קח את האיכרים שבאו איתך יחד בין כל בתי הכפר, ואתם תיקחו כל פרה וכל חמור, ששייכים לכם. ובשם הכפר כולו אני מבקש את סליחתכם על מה שקרה.”
התפזרו כולם בין הבתים ובראשם השוטר וראש הכפר. משה קורן מאושר כולו, הוליך את מו־מולי שלו. זריז ומ־מאיר רצו קדימה, וזריז בישר על בואם בנביחות חזקות, ומ־מאיר ליווה אותו בגעיית שמחה.
אתם ודאי יודעים, שיש סוסים ויש סוסים. לא כל הסוסים שווים. יש סוסי עבודה שעובדים בשדה עם האיכר, יש סוסי משא שמושכים קרונות ומרימים משאות, יש סוסי רכיבה שעליהם רוכבים פרשים בצבא, שוטרים שמשגיחים על הסדר בערים הגדולות, ובהופעות חגיגיות רוכבים עליהם חיילי מישמר המלך לפני מרכבת המלך.
המיוחסים ביותר בין סוסי הרכיבה הם סוסי המירוץ. לאלה יש סייסים מיוחדים, שמטפלים בהם, מנקים אותם, מאכילים אותם ומוציאים אותם לריצות קצרות ולמירוצים. הם גרים באורוות מרווחות ונקיות להפליא. לא כל סוס רכיבה יכול להוית סוס מירוץ, כי לא כל סוס יודע לרוץ מהר. לכן בוחרים את סוסי המירוץ מבין הסוסים הגזעיים, ולכל סוס כזה יש ספר עם תולדות המישפחה של מדור לדור, ובו – שמו, שם אביו, שם סבו, אבי סבו ועוד הרבה פרטים.
לאיכר משה היה סוס – יאני. יאני היה דור שלישי במישפחת סוסי מירוץ, ובמישפחתו היו שזכו בפרסים נכבדים בתחרויות מירוץ. אבל יאני שלנו שימש במשקו של האיכר משה סוס עבודה לכל דבר.
למשה האיכר היתה אשה – יעל, ולא היו להם ילדים. משה היה חקלאי חרוץ, ועבד כל היום במשק, כשיאני עוזר לו בנאמנות. כיון שהיה סוס ממושמע ונוח, לא צעקו עליו או היכו אותו, והוא ניחש תמיד מראש את רצון משה. נוסף לעבודתו בשדה, רתמו אותו לעגלה בכל פעם שנסעו העירה. פעם, כשמשה החזיק בידית המחרשה בזמן החריש, נתקלה רגלו באבן גדולה שבלטה מן הקרקע, והוא נפל ורגלו נשברה. שכב משה על האדמה, נאנח מכאב, ולא ידע איך להזעיק עזרה. לא היה איש בשדה המרוחק.
יאני הסוס עצר מיד, הסתכל אחורה, וראה את משה שוכב על הקרקע ונאנח. יאני הבין שמשהו קרה למשה. במשיכה חזקה שחרר את המחרשה מהאדמה, ופנה בריצה לחצר המשק כשהמחרשה נגררת אחריו.
כאשר ראתה יעל את יאני חוזר מהשדה לבדו עם המחרשה, הבינה שמשהו קרה למשה. במהירות התירה את יאני מהמחרשה, רתמה אותו לעגלה, ושניהם יצאו לדרך.
יאני לקח את יעל ישר למקום התאונה ועמד בסבלנות במקומו, עד שמשה הצליח לעלות על העגלה בעזרת יעל. הם יצאו במהירות לעבר בית החולים הקרוב.
בבית החולים פנו ל“חדר מיון”. זהו אולם גדול שאליו מגיעים החולים לבדיקה ראשונית, ובו קובעים הרופאים אם יש צורך לתת לחולה עזרה ראשונה בלבד או לאשפז אותו בבית החולים.
הרופא שבדק את משה וצילם את רגלו, קבע שרגלו שבורה בקרסול. הוא שם עליה שכבת גבס לבן, ואמר שמשה יצטרך להשאר כמה ימים בבית החלים לטיפול.
יעל חזרה הביתה עם יאני עצובה מאד. היא התירה אותו מהעגלה, ויאני חזר לאורווה שלו.
מעתה, היתה יעל עסוקה מאוד. נוסף לעבודתה הרגילה – בלול ובבית, היתה צריכה לעשות גם את עבודות בעלה. היא חלבה את הפרה מו־מולי, הובילה את כדי החלב לצרכניה, רחצה בלול את הביצים, מיינה אותן ולקחה אותן למקום הריכוז. בנוסף על כך דאגה לנקיון המיבנים במשק, ודאגה שלא תפרוץ מחלה העלולה לסכן את בריאות בעלי החיים. כל אותו זמן היה יאני חופשי. הוא יכול לצאת מהחצר, לטייל בסביבת המשק, וללחוך מהעשב הטעים שבצדי הדרכים. הוא יכול לבקר את כלב השמירה, זריז, ולשוחח איתו. אולם הוא החליט על דרך אחרת. מבלי להרהר הרבה, חמק מהחצר ורץ לכיוון בית החולים.
כשאר הגיע לשערי בית החולים, ראה השוער את מבטו הרציני של יאני, הבין שמשהו קרה, ופתח בפניו את השער. יאני רץ ישר למחלקה שבה שכב משה. כשראה שהוא גדול מדי מכדי לעבוד בדלת המחלקה – הציץ דרך החלונות הפתוחים עד שהגיע לחדרו של משה.
הכניס את ראשו דרך החלון וצנף בשקט.
משה שמח לקראת יאני ואיתו שמחו יתר החולים. כל מי שיכול קם ממיטתו וניגש אל החלון, כדי ללטף את ראשו של יאני החביב.
מאותו יום הכירו אותו כל החולים במחלקה. הם הכינו חתיכות סוכר וסוכריות, כדי לכבד את יאני כשיגיע. אפילו הרופאים והאחיות, שלרוב מחמירים עם מבקרים המפריעים להם בעבודתם, שמחו לקראת יאני. הם גילו שהופעת הסוס מביאה ברכה רבה למחלקה. החולים התעודדו, והם מחלימים מהר יותר.
מי ששמחו יותר מכולם היו הילדים במחלקת הילדים, שליד המחלקה שבה שכב משה. הם נעשו חבריו של יאני, רכבו על גבו, וליטפו אותו, וסיפרו לו סיפורים.
היו ילדים שלא רצו לחזור הביתה, ולא רצו לעזוב את יאני הנחמד.
יאני הרגיע אותם, ונפרד מכל אחד ואחד בלקיקת לשון, צהל לכבודם, ולקח אותם על גבו לסיבוב פרידה. משה האיכר סיפר להם על הסוסיאדה בעמק יזרעאל, והזמין את הילדים לבוא ולראות שם את יאני בתחרות.
כולם הבטיחו לבוא.
לאחר כמה ימים, כאשר החלים משה מפצעו, הופיעו בבית החולים יעל, יאני והעגלה. בשמחה וצהלה נשא אותם יאני חזרה למשק.
מיום שחזרו למשק, עבדו כולם במרץ רב, כדי להשלים את הפיגור שנוצר בגלל מחלת משה. הם חרשו, זרעו שתלו והשקו מהבוקר עד הערב.
כאשר הגיע מועד הסוסיאדה בעמק יזרעאל, הכין משה סלים מלאי פירות מהכרם ומהפרדס, ויעל טרחה והכינה עוגות ועוגיות. את כל זה הכינה לילדים שהזמין משה. ואכן, נאמנים להבטחתם, הופיעו כל הילדים עם הוריהם, הקיפו את העגלה וליטפו בחיבה את יאני.
אחד ההורים, רוכב מובחר, הסכים להתמודד במירוץ
כשהוא רוכב על יאני. ואכן, בהשמע היריה מאקדח ההזנקה כאות להתחלת המירוץ, נזכר יאני שהוא למעשה צאצא של סוסי מירוץ מיוחסים ודהר בכל כוחו. כל חבריו – הילדים, והוריהם – עמדו בקהל ועדודדו את יאני. יאני זכה בפרס חשוב וכולם באו לברכו על הנצחון.
אחד הילדים התקרב אליו וענד על צווארו של יאני שרשת, ובה חרוט:
"ליאני, חברנו,
באהבה מכל הילדים, שעזרת להם להחלים בבית החולים."
יאני היה גאה מאוד על הנצחון במירוץ, ועל חיבת הילדים. הוא הניע את ראשו לאות תודה, וצהל לעבר חבריו הקטנים.
- אילנה רונן
- נורית רכס
- צחה וקנין-כרמל
- שלי אוקמן