עוד לא ראיתי מימי אספניות כמו רקאני וגמאני. כל דבר שניתן לאיסוף, מוצא את מקומו בחדרן. מקופסאות ריקות וצנצנות עד צעצועי חיות. לאלה יש להן חיבה מרובה, ומיספר בעלי חיים מכל המינים, בעלי רגל אחת, שתיים וארבע, ממלא את כל פינות החדר, מבצבץ מתחת למיטות ומציץ מתחת לכל כר.
גם מיספר רב של חיות אינו מספק את הבנות. כי, לאחר שניתן שם לכל צעצוע, נקבע לו מקום בחדר, ולאחר ששיחקו בו יום אחר יום, נמאס הדבר. מה שדרוש עתה, זו חיה ממש. חיה מהלכת שמאכילים אותה, חיה שנובחת או מייללת, שמכניסה שמחה לבית. יחד חלמו על יצור כזה, ואפילו רמזו כמה פעמים להוריהן על כך. אולם אבא ואמא התעלמו מהרמזים, ורק אמרו שבעל חיים בבית הוא טרדה, אפילו אם אוהבים אותו.
פעם שיחקו רקאני וגמאני ברחוב, כשנטפל אליהן כלב, עקב אחריהן, רץ איתן, והביט עליהן בעיניים נבונות מתחננות. היה זה כלב רחוב, לא יפה ביותר, רזה ומוזנח, מרופש ומרופט עד כדי כך שקשה היה להבחין בצבע פרוותו האמיתי.
כאשר סיימו הבנות את המישחקים ושבו הביתה, נלווה אליהן הכלב הזר, צעד איתן צעד אחר צעד, ואפילו עלה אחריהן במדרגות. השאירו אותו הבנות בחוץ, פרצו בשמחה הביתה ושאלו את אמן:
“אמא, נחשי איזה אורח הבאנו לך?”
אמא הסתכלה בבנותיה והחלה לנחש, כפי שמנחשים בחידון הטלויזיה:
“מישהו קטן? מישהו גדול? אחד מילדי השכנים? חבר כיתה שלכן? איזה דוד? ואולי הסבא בכבודו ועצמו?”
פרצו הבנות בצחוק ואמרו:
“לא, אמא, אורח עם ארבע רגליים.”
“ארבע רגליים?” חזרה האם בתמיהה והמשיכה בניחוש, “קטן? גדול? פיל? דוב? אריה? חי או מת?”
“חי!” צעקו הבנות, “ויש לו זנב, פה מלא שיניים, והוא עוד לא ביקר אף פעם אצלנו בבית.”
“אז איך אני יכולה לדעת מי זה?” שאלה האם.
“פשוט!” אמרה גמאני, “תפתחי את הדלת ותראי!”
“אם הוא עוד לא הסתלק.” הוסיפה רקאני.
ניגשה אמא לדלת ופתחה אותה. לפניה עמד הכלב הזר, מסתכל בה בעיניו העצובות, מקשקש בזנב לאות ברכה, מתחנחן, כאילו ביקש שיכניסוהו. ריחמה אמא על היצור המשונה, ובגלל הפצרות בנותיה הניחה לו להכנס, אבל רק בתנאי:
“אם אתן רוצות בכלב, עליכן לדאוג לכל הטיפול בו. זאת אומרת – לרחוץ אותו, להאכיל אותו, לטייל איתו בחוץ, לדאוג לנקיונו, ולשמור עליו שלא ינבח יותר מדי, שהשכנים לא יבואו ויתלוננו. לי אין זמן ורצון להתעסק איתו.”
“אנחנו מקבלות על עצמנו את הכל, אמא.” אמרה רקאני, “אבל, אמא, איך נוכל למנוע ממנו שינבח?”
“זה לא ענייני.” השיבה האם, “העיקר, שלא יפריע לשכנים.”
“אני חושבת,” הוסיפה רקאני, “שהוא כל כך רזה ומדולדל, שבטח אין לו בכלל כוח לנבוח. אל תדאגי, אמא.”
מיד ניגשו האחיות לבצע את חובתן החדשה. ראשית רצו להאכיל אותו – כל כך מיסכן ומורעב נראה בעיניהן. פה פרץ ויכוח סוער בין הבנות: גמאני טענה שאבא מקפיד על רחיצת ידיים לפני האוכל, ואיך אפשר לתת למלוכלך הזה אוכל מבלי שהתרחץ? במה הוא טוב מהן? רקאני טענה שכשהן רעבות, הן חוטפות מכל הבא ליד, ובכלל לא שמות לב לרחצה.
“אם הוא ימשיך להיות רעב,” הוסיפה, “הוא עוד יכול להתנפל עלינו ולטרוף אותנו.”
נימוק זה שכנע את גמאני, כי מי רוצה שכלב יטרוף אותו, ועוד כלב מלוכלך שכזה? הוא יכול להכניס להן חיידקים לגוף.
“גם נגיפים.” הוסיפה רקאני הידענית, “בואי ונאכיל אותו.”
“טוב! בסדר!” הסכימה גמאני, “בואי ונאכיל אותו.”
לאחר שהאכילו את הכלב בקערה מלאה פרוסות חלה טבולות בחלב מתוק, הכניסוהו, למרות התנגדותו, לאמבטיה. שם שפשפו במים וסבון, רחצו בשמפו לשערות, יבשו אותו היטב במגבת ישנה, הברישו את פרוותו הדלה, ואפילו הוסיפו קצת בושם של אמא, כדי שיריח טוב וימצא חן בעיניה. אסור לה להתחרט על שהסכימה להחזיק את הכלב בביתם.
עתה הביאו רקאני וגמאני את הכלב לפני אמא. אם כי היה נקי ושבע, לא התאושש מהרחצה ועמד עלוב ורועד.
“ועתה, בנותי החמודות, הגיע הזמן למצוא לו שם. לאחר שמצאתן לו בית, ראוי הוא גם לשם. מה אתן מציעות?” שאלה.
“נקרא לו טני, קיצור של השם קָטַנִּי.” הציעה רקאני.
“אבל הוא כלב גדול.” טענה גמאני, “הוא יעלב. נקרא לו דולי מהשם גדול.”
“אי אפשר,” התנגדה האם, “דולי זה שם של כלבה ולא של כלב.”
“אם כן, נקרא לו תוֹקי,” הציעה רקאני, “קיצור של מָתוקי.”
“לכלב העלוב הזה?” קראה האם בצחוק, “לשְמוּצֵס כזה תקראו מתוקי? הוא הרי דומה יותר לתן מאשר לכלב. אני חושבת שכדאי לקרוא לו תני, מהמילה תן.”
“אי אפשר.” טענה רקאני, “אם נמצא איתו לרחוב ונקרא לו ‘תני!’ יופיעו כל התנים. והם הרבה יותר מסוכנים מהשמוצי הזה.”
פתאום אורו עיני הבנות, והן קראו ביחד:
“שמוצי! שמוצי! שמוציק שלנו!”
וכך נשאר שמו לדורות.
כשחזר אבא הביתה וראה את היצור החדש המסתובב בביתו, לא היה מאושר כלל ממראה עיניו.
“אם כבר כלב,” שאל, “אז למה לא איזה כלבלב קטן ונחמד, מין פיצי־פוצי. אבל, שמוצי? – חסר חן ועם פרצוף מחודד של תן?”
אבל כשראה את שמחת בנותיו, חשב בלבו שלמעשה זה בכלל לא חשוב איך נראה הכלב, ומה שחשוב זה שהוא אהוב על הבנות.
לכן נסע למחרת העירה, והביא קולר חדש ויפה, שהולבש על צווארו של שמוצי בחגיגיות, בעודן שרות את הפזמון שחיברו לאירוע:
יש לשמוצי כבר קולר,
הוא נראה ממש כמו שָׂר,
גם השר עונד לו תג
בדש בגדו ביום של חג.
מיד לאחר טקס ענידת הקולר יצאו הבנות עם אוצרן המתהלך על ארבע לרחוב. שיראו כולם! שיתפוצצו מרוב קנאה!
וכי למי ברחוב כולו יש כלב גדול כזה עם קולר חדש?
יום יום, עם סיום הלימודים בבית הספר, לא השתהו הבנות לפטפוט עם חברותיהן, אלא חשו הביתה, לשמוצי שלהן. תמיד מצאו אותו רובץ על חתיכת שטיח בלוי שהועמד לרשותו.
הכלב החכם ידע שעליו לרבוץ ולהחליף כוח לקראת מה שמחכה לו לאחר שהבנות ישובו מבית הספר. פה תרכב אחת מהן עליו, פה תתרוצץ השניה איתו בכל החדרים, כדי לאלפו ולהכינו לקראת מירוץ הכלבים. מכל אותות החיבה וההערצה, בקושי נתנו לו לנשום ולנוח לרגע.
אולי בגלל כל החיבה הזאת, נזכר שמוצי בבעליו הקודם, שלבטח מתאבל על אובדן כלבו האהוב ואולי… מוטב שלא נמשיך בניחושים ונספר, שבוקר אחד, כאשר השאירה האם את הדלת פתוחה לרגע קט, התחמק שמוצי, נעלם ואיננו. הבנות לא רצו לוותר עליו.
“איזה כפוי טובה,” יבבה רקאני, “מה לא עשינו למענו? אלמלא אנו, היה מתהלך רעב ומוזנח. איזה פויה של כלב!”
"אנחנו לא ביקשנו אותו לבוא אחרינו, "התרעמה גמאני, “הוא רץ אחרינו, וממש התחנן שנכניס אותו. נכון, אמא? איזה איכס!”
“איכס שמיכס,” אמרה האם, “אין מה לכעוס עליו. אם הוא באמת אוהב אתכן – הוא עוד יחזור.”
ואכן, כעבור זמן מה הופיע שמוצי לפתע, כפי שנעלם. מוכה ופצוע, מוזנח ורעב, ובמקום הקולר החדש תלויה על צווארו חתיכת חבל פשוט וגס. ממש כלב נטוש.
לשמחת הבנות לא היה גבול. שוב רחצו אותו והאכילו אותו, ליטפו אותו ונישקו אותו. אבא סירב בכל תוקף לקנות לו קולר חדש, אך הבנות חסכו את הכסף מדמי הכיס שלהן, וכשהיה להן הסכום הדרוש, יצאו עם שמוצי, קנו לו קולר חדש עם דיסקית שעליה חרוטים שמו וכתובתו, כדי שידעו לאן להחזיר את שמוצי אם יעלם שוב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.