הימים הדוהרים בשטפם מסיחים את הדעת ומשכיחים. כן גזירת החיים. גזירה על החיים כי ישכחו את אשר אבד ואין להשיב עוד. אך חבריו הנאמנים של א. מ. קולר לא הסיחו את דעתם ומראשית ימי האבל אמרו ועשו למען פזורי מאמריו, – משנת תרע"ב עד שנתו האחרונה ולהקים את מורשתו הרוחנית על נחלתו.
בהאסף מבחר יבולו הספרותי יתגלה לעין כל דורש רשומות התנועה, כי הוא אחד מנושאי דברה הנאמנים, ומהעומדים על משמרת הענינים הראשונים במעלה. לא הייתה כמעט שאלה שניסרה באויר הציבור שלא יגיב עליה בהגיונו הבהיר ובלהט יחסו לשאלות הציבור והאומה. ועם כל זאת לא נגלה לבעלי האסופות בספריהם.
היה משהו בכתיבתו שניתן להבלע, כמים החיים הנבלעים באדמה ולא נודעים. אולם בדבריו היה לפה לרבים, רבים מן הציבור ודבריו הפרו בשעתם לא אחת וכוחם עמד עמם עד היום. עם מאמרו הראשון, כמעט, נגלתה בו מדת השאיפה לצדק ולשויון בחברתנו. באותה שעה שב. כצנלסון ז“ל זעק את זעקת־תביעתו ל”משפט צדק" לתימני חדרה יצא א. מ. ק. וקרא תגר על ההפלייה מבית, במכסת הקרקע שנקבע במושב נחלת־יהודה מיסודם של חובבי־ציון. (מאמריו “הלכה למעשה” ו“מתוך המחנה” הפועל־הצעיר תרע"ג). לכל גל של עליה, לכל שבט ולכל עדה עולה יש חבלי־קליטה המיוחדים לה וגורלה היא.
עליית תימן מראשית ימיה, עוד משנת תרמ“ב, עין טובה היתה עליה בין עסקני הישוב. ושילובה בציבור העובד, בימי העליה השניה לא היתה ניתנת במידה זו לולא קמה לה מסירות־אנשים מכל שורות ציבור הפועלים (ובודדים משכבות ישוב האכרים), שעזרו עמם והקלו עליהם את משא השנים הראשונות. בין הפועלים לא היה זה מוגבל בתחום מפלגה אחת בלבד: גם חברי הפועל־הצעיר, גם חברי פועלי־ציון, גם בלתי מפלגתיים ו”חברי השומר" כאחד שקדו על האחזותם במושבות למן הימים הראשונים. והיו דעות שונות בתוך כלל הציבור על עליית תימן. היו גם שחששו מן “האלימנט התימני” לא כמתחרה בלבד כי אם גם כיסוד נחשל, ריאקציוני. אך כנגד זה עמדו להם ש. יבנאלי ור' בנימין, יוסף שפרינצק ו“אח” (מ. חריזמן) בעטם ובמעשיהם ואנשים מן השורה – בדאגות יום יום בפועל־ממש.
א. מ. ק. לווה אותם בשורות מאמרים וסיפר על עניים ומרודם בשומרון וביהודה בשנים הראשונות, אך לא חסך גם את שבט מוסרו מהם בראותו סטיות מערכי התנועה בישוביהם.
עם קום “אחדות העבודה” בתר"פ, שבקשה לאחד את כלל תנועת הפועלים, לבשה אותו רוחו של יוסף ויתקין, להט אמונתו ועוז חזונו. “מתוך עצם חיינו התלויים על הר־געש בארץ־ישראל וברוב ארצות פזורינו, צצה ועולה מאליה התביעה הנמרצת לאיחוד כל כוחות הנוער השואף לשחרורנו, מתלבט יותר ויותר הכרח־החיים בגיוס כל חלקי תנועת העבודה המפוארים. כי הנה הגיעה השעה, שעת העבודה הגדולה ויחד אתה – המלחמה הגדולה, מלחמה לחיים ולמוות. כל יום אשר יעבור ויעזוב אותנו נחשלים כמו עד כה מרחיק אותנו יותר ויותר ממשאת־נפשנו. החיים לא יחכו, במהירות יזרמו ויפרחו בארצנו – ואוי לנו אם לא נעמוד מאורגנים וערוכים להטותם למסלולנו, כי אז ישליכו אותנו מעל פניהם” – (“לקראת ועידת פועלי ארץ־ישראל”).
היה בין הראשונים לארגון תנועת הקבוצה, למן הכינוס בטירה (אלול, תר"פ) גם עמד במערכותיה בפולמוס עם יריביה, בויכוח הגדול עם מ. סמילנסקי (בשנת תרפ"ז). הוא לא שנה הלכות חדשות במסכת הקבוצה, אך חי את חייה במחשבה – ועתים גדולות בפועל ממש – והעיר בשורת מאמריו שאלות לתיקון ולפילוס חייה החברתיים.
בשאלות ההסתדרות והמפלגות לא פסק מקרוא לאיחוד הלבבות בין כל הגושים, אך לא נרתע מלהגיד את דעתו לכל פלג מן הפלגים למפלגתו ולמפלגות היריבות. הוא לא גמגם בשום שאלה מן השאלות שניסרו בחלל הציבור. הוא לא ראה כל הצדקה ויסוד לפירוד זולת החומות המבדילות והאידיאולוגיות המלאכותיות אשר שורש אין להן במציאות ובמפעל חיינו; קרא חמס על הגושים ומזכירויות הגושים, העוסקים לא רק בענינים המיוחדים של הפלג, כי אם גם חורגים לענינים כלליים בהחלט של ההסתדרות. – “היו שחלמו לפנים על ביטול החברות הכפולה המוטלת על כל פועל. והיא החברות להסתדרות לחוד ולמפלגה לחוד, ושאפו לכלול את כל עניני תנועת העבודה בצורת ארגון אחת. החלום הזה לא נתגשם. אך איש לא פילל, כי יבוא זמן ועל כל חבר בהתישבות תוטל חברות משולשת בגוש, בהסתדרות ובמפלגה”. והוא זועק על זרעי הפירוד וההתפוררות הנותנים אותותיהם בהסתדרות. מלחמה אישית ושנאה הדדית המספקות חומר לריב דברים בלתי פוסק בעיר ובכפר כאחד. הוא לא עייף מלקרוא לאחדות התנועה הקבוצתית ולהשבת כוחה של ההסתדרות לחלוש על הדברים כביאת כח של שלמות אחת.
אבן מקיר תזעק: “אין כל צידוק, אין כל יסוד לכל המלחמה הקשה הזאת במחננו. במחנה העבודה, עם כל חילוקי־הדעות שבתוכנו ויהיו עמוקים אשר יהיו, הרי בעיקר המעשה הציוני־הסוציאליסטי, אנו מאוחדים ויכולים לפעול ביחד, במדינה, בעם, בציונות כאשר בהסתדרות, תוך ויכוח חפשי בפנים בכל שאלות היום והמחר ויד חפשית לשכנוע הדדי בעבודה התמידית המשותפת, בדיבור ובכתב”.
– “צו גורלנו הפועלי והציוני הוא, כי יעשו מאמצים גדולים – לא אעיז לאמר לאיחוד, אלא לחזית פועלים משותפת, לשיתוף אמת על כל הכוחות העצומים הגנוזים בתנועת העבודה, ביעוד הדור הזה בישראל שלפניו לא היה ואחריו לא יקום כמוהו. הוא היעוד המשיחי של בנין מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות בתוכה”. (נחפשה דרכינו, תשי"א).
מאמריו ורשימותיו על מאורעות בישוב ועל מאבקנו עם הבריטים הן כתבי־עדות רוטטים על מאורעות ודברים בעצם התרחשותם.
על שאלתנו עם הערבים כתב: “פנינו לשלום אך לא נרתע ולא ניחת אם הערבים יפריעו לנו, יתגרו ואף ירצו להלחם בנו, כל אימים עלינו לא יצליחו ולא ימישו אותנו ממפעל הדורות אשר נטלנו על עצמנו: הצלת העם היהודי וגאולתו בארצו. מרגישים אנו בכוחנו כי נוכל לעמוד, גם אם יתגרו בנו מלחמה, כי אם אמנם הכמות על צדם – הרי יש לנו כוח אשר איננו אתם: הכוח של העומד בגבו אל הקיר, של זה אשר הגיע אל התחנה האחרונה ומכאן לא יזוז, של זה אשר אין אסון כאסונו ובידו המפתח לחיים או למות” (במאמרו עם עדות הערבים, אדר תש"ו).
עם קום המדינה התפעם לבו. ולא נרתע מלכנות את התקופה בשם המפורש: ימות המשיח. מקבילים לו ברוח זו היו מאמרי ש. יבניאלי (שיצאו בחוברת “בנגוהות הימים”), ומאמרי ש. לביא. (מסות ד. בן־גוריון בימים ההם הן פרשה לעצמם).
וכשפשט החולין במחנה והרדיפה אחר רמת חיים גבוהה, הרדיפה אחר התעשרות ונגע השחיתות, קרא למשטר של עליה, להוי פשטות וצנע, להורדה אכזרית של רמת־החיים שהתנפחה ללא כל יסוד, להגדלת הייצור והקטנת הצריכה, ישנה ושילש את תביעותיו בנושא זה השכם והערב. ולפרקים נתגנב הטון של המוכיח בשער. אך אין בני־אדם להוטים לקבל דברי תוכחה ולשנות מעשיהם לפיהם. חזקים ממנו בכשרונותיהם הפובליציסטים ועזים ממנו לא פעלו בדבר הזה, ולא שינו את פני הדור. אך אם יש תקנה לנו לעתיד, אם נעמוד ביום אחד לפני פרשת דרכים ללא מוצא – זוהי הדרך לתקומתנו הכלכלית והמוסרית כאחד.
ב. 🔗
עלם צעיר היה א. מ. קולר בעלותו לארץ, בשבט תרס"ט (1909). אחד ויחיד ממשפחתו, השני מן העיירה. רך וסנטימנטלי. על האצבעות הענוגות היה לאחוז במעדר ובכל מלאכה מפרכת ולא עברו ימים רבים והעלם הענוג הוכיח לעצמו ולאחרים כי יכול יוכל.
גם חוסר עבודה ידע, גם קדחת, גם חבלי־קליטה בסביבה החדשה, גם שממון מציק, כאשר ידע אותו לא אחד מן האנשים שעלו אז לארץ בשממונה. אך שפירי־החיים בציבור הפועלים כבר היו בהתרקמותם. יוסף זלצמן ז"ל (נהרג אח"כ על ידי הערבים בשדות כנרת) בא אליו לרחובות שבה עבד, בשליחות ב. כצנלסון, כי יבוא לעבוד עמהם בסימון חלקות האדמה שנרכשו בקלנדיה, לקנותה קנין ראשון בעבודה. ואתם גם בן־ציון צ’ורנומורסקי (הוא בן־ציון ישראלי, איש כנרת). שבועות מעטים אלה אתם בעבודה, שיחותיהם, שיחם ושיגם בינם לבין עצמם, חרתו רשמיהם בו לאורך–ימים. היכרות זו עם ברל, חבר המרכז החקלאי, מביאה אליו את ההצעה, לו ולחברים, לקבל את העבודה בפרדס גן־שמואל העזוב על אחריותם הם. שנות גן־שמואל לא. מ. ק. עם כל הקושיים וההתלבטות לקבוצה בימים ההם; העזיבות מדי שנה בשנה וחיפושי מילואים לקבוצה. אסונות חברים שנפלו ממחלות הקדחת־הצהובה ומאסונות־תאונות, מכת הארבה ומלחמת העולם הראשונה, עם כל אלה –היו השנים השלמות והפוריות ביותר בחיי העבודה של א. מ. קולר בארץ.
עם ייסוד “הסתדרות פועלי השומרון” בתרע“ו נבחר לועד המרכזי שלה והכינוסים מדי שבוע בשבוע בביתו של דוד רמז ז”ל בזכרון־יעקב היו בית המדרש שלו לעבודה ציבורית ולנשיאת אחריות בעד הכלל הפועלי.
עם יסוד אחדות־העבודה, שהיה אחד הנלהבים לה, ואחר ייסוד ההסתדרות הכללית והסתדרות הפועלים החקלאים נבחר למרכזה ועבר לעבוד בו. לא עברו ימים רבים והוא היה הסופר של המרכז. על כל תלם ותלם במפעלות המרכז נשא את דברו, וספרי הדין וחשבון לועידות החקלאיות שלו חרגו מתחומם והנם ספרי ערך במפעלי התישבותנו וקורותיהם גם לדור הבא.
האסון הגדול במות בנו בכורו בן־ציון, בדמי עלומיו, זעזע את כל הוייתו ולא יכול היה להמשיך בעבודתו בעיר עוד. אז עבר עם משפחתו לגבע. – “דומם יעמוד האדם לפני סוד גורלו. בתוך החיים יחסה החדלון ובצד הפריחה יהלך הכליון, מעורבים התחומים – ומי ישכיל להבחין באותות. החיים והמות אחוזים זה בזה לבלי הפרד. על כן ישלים האדם עם מר גורלו: מדי יוכה יעמוד רגע המום וישתות דם – ויוסיף לשרך דרכו בנתיב־החיים הפתלתול” (בדבריו על מות בן רעו: אריאל קדשאי) “נתיב החיים הפתלתול” והנסבך מאז לא הניח אותו כל ימי חייו, הוא נשא את סבלו ויגונו בלי קול כמעט. אבל וקודר מבפנים ומואר ומאיר מבחוץ; אך גם עבודתו בתחום הציבור לא הניחה לו. הוא היה בין מייסדי ועדת הבקורת המרכזית, ועל עבודתו בה עד אחרית יומו העידו חבריו שעבדו עמו, כי הוא היה הכתובת למתדפקים על שערי המוסד, ומרי־נפש ונפגעים מצאו אצלו אוזן קשבת. לב מבין ואוזן קשבת לצרת הפונה אליך – אף זה משהו לקשיי־יום ולנפגעי גורל. גם תבע את עלבון היחיד והקשבה לו ממוסדות־ציבור. הלא כה דבריו: – “יש להקשיב לבקורת הניתכת על דרכי הנהגת המוסדות ועובדיהם ויחסם לציבור הבא עמהם במגע. יש להאזין לתרעומות מצד פלוני ואלמוני במוסדות או בעובדיהם ולחפש את דרך האמת כדי לתקן בלב־שלם, כי רק באלה יכון בית הסתדרותנו, אף יאמץ ויעצם בפנים, אם יעקור מן השורש כל יסוד לערעור האמונה והאימון בקרב קהל החברים. ונדע גם זאת: בריב שבין הפרט החבר לבין המוסד לא תמיד הצדק על צד המוסד, ואין לך דבר החותר תחת יסודות ההסתדרות מאשר עוות־דין במקרה כזה. הכלל מחוייב להיות תמיד טהור וצודק בריבו עם הפרט” (“כתום המערכה”, תש"ב).
ברבות השנים, עם הגיל, מתגברות סגולות בן הרב, הדואג לעדתו ורואה את עצמו אחראי על הכלל והפרט כאחד. גם מדות מחזרות אחרי אכסניא שלהן. מדת הרחמים, רגש האחוה והאהבה לאדם וערבות־הדדית. מהיר תגובה, בהיר ביטוי ונמרץ בכתיבתו – אנין דעת, רוך משיי בתכונתו, עדין־נפש ונעים הליכות, טוב עין, רגיש לסבלות זולתו ונכון לעזור יותר ממה שבכוחו לעשות.
מראשית השנים היה לו צורך – וגם יכולת – ללוות חברים מן השורה, רבים רבים, בדברי־הספד ובציוני נרות נשמה. אף אלה מצטרפים לדפים מוארים בכתביו. אך זו שבת את שבתו האחרונה במוסד “אהבה” בחיפה בכינוס חברים: אך זה כתב את מאמרו “נשוב אל התנ”ך" עבור הכינוס בירושלים. אך זה סיפר כי הנה נמלאים לו חמשים שנה לעלייתו לארץ מראשית עלומיו לעבודה ולחברות בתנועה. ושער השבעים קרוב להיפתח לפניו, והוא במלוא רעננות נפשו.
אחת ושתיים זעק על הרצח בדרכים והתאונות הבלתי פוסקות הקטסטרופליות, והנה מצא אותו הגורל באותה דרך, בדרכו אל כינוס התנ"ך במבואות ירושלים.
– וגדול הכאב.
ניסן, תשי"ט. מרדכי שניר
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.