קשה היא הכתיבה על חבר שזה עשרות בשנים היית רגיל להתהלך אתו, לשוחח, לשמוח ולתנות במשותף. והנה יום אחד – חסל ואיננו!
קולר המתון, השקט, המשרה כמעט יראת־כבוד וכובד ראש במחיצתו – ודוקא לו אירע מה שאירע…
הוא שהיה מתריע כ"כ על הפחזות, על ההפקרות, על חוסר אחריות וזהירות – דוקא הוא הוא שנפגע מתוך כל אלה באסון הדרכים הקטלני…
שנים חיינו יחד. לכאורה הכרנו זה את זה. אבל, כמו שקורה בחיי קבוצה – חי אתה עם חבר שנים ואעפ"כ אינך מכירו ולפעמים נעלמים ממך דוקא קווי־דמות עיקריים, קובעים בקלסתר־פניו הרוחני.
קולר היווה דמות שונה מרוב החברים בקבוצה. על כל היותו איש־ציבור־וחברה – ועדים לכך העיסוקים שעסק בהם שנים כה רבות בצרכי ציבור וגם ההשתתפות הבלתי־משוערת של רבים ורבים באסון־מותו, עדים לכך המוני הידידים והמוקירים, שבקרוהו בעודו בחיים ואשר גם חלקו לו את הכבוד האחרון – אעפ"כ חי היה לו את חייו העצמיים, במבודד ובמופרש מהסובב אותו, בעולם מרוחק כאילו, בתחום של מושגי־חיים וערכים משלו. דומה היה כאילו נישא הוא מכל הסובב אותו, משקיף ממרום משלטו שלו המבודד, על פני החיים והמונם, בודק ובוחן אותם בעינו שלו ורואה אותם מזוית־ראייה משלו המיוחדת.
היתה בו, כביכול, מין שמרנות אצילה, מעוררת כבוד ולפעמים פתיעה, שעם כל היותה חיה את חיי השעה ובעיותיה, לא איבדה את הקשר לערכי המורשת הנצחיים, ערכי־היסוד, שבלעדיהם ובחסרונם הכל תלוי על בלימה, נטול שורש וחסר־שחר…
הוא היה נצר ממשפחת רבנים. ספג תורה ויהדות משחר ילדותו. מעורה ומושרש במסורת היהודית, ספוג אוצרותיה וגם ב“התפקרו”, בצאתו את בית־אבא הרבני, נשא אתו, כנראה ללא טינה וללא סתירה, ערכים מרובים, שרוב בני תקופתו, שהתפקרו גם הם, זנחו אותם מתוך קיצוניות פזיזה ו“עקרונית” קלת־דעת. עם כל היותו חדור ערכי המהפכה הרוחנית, שהתחוללה בקרב בני דורו – זכה ולא שפך את “המים עם התינוק”. היה משהו באופיו, שסייעו לו לשכן בכפיפה אחת גם מהפכנות יסודית בתפיסת־החיים־והחברה וגם לנצור את גחלת המסורת היהודית השרשית והנאצלת. נשתיירה לנו בו דמות, שהסינתיזה בין החדש והישן התקיימה בו במין הרמוניה מופלאה ששיוותה לבעיות השונות אופי מיוחד שאינו מצוי במחיצתנו.
הוא היה איש־תנועה ברמ“ח איבריו. לא היתה בעיה מבעיות חיינו, שלא חי אותה ולא נקט עמדה כלפיה. בכל שאלה היה, לכאורה, קיצוני ובלתי מתפשר. אעפ”כ עם כל חומרתו, ידע לשמור תמיד את הפרופורציה הראויה בין המטרה והאמצעי, בין האידיאה ובין האדם המגשים אותה.
האדם היה לגביו המטרה העליונה, בתחומה של התנועה כבתחומה של הקבוצה. הוא תבע הרבה מאיש הקבוצה, אבל קודם כל ראהו כבן־אדם, הזקוק להתחשבות ולגישה מיוחדת. את הקבוצה ראה קודם כל כמקום־חיים לאדם על צרכי ועל סיפוקיו, אם כי מעולם לא התעלם גם מהחובות שלו כלפי הקבוצה.
בכל אשר עשה היה איש העבודה והאחריות. בנוסח משלו. זאת הכרתי באופן אישי, דוקא בזמן האחרון. אינה לי הגורל ועבדתי במחיצתו בפרק הזמן, כשערך ועבד על הספר “יוסף גוריון”. השתוממתי להיווכח כמה ידע, בגילו זה קרוב לשבעים, לעבוד ללא לאות, לעשות לילות כימים, לוותר על חלק מחופשתו – ובלבד להוציא מתחת ידו דבר מתוקן כראוי.
היתה בו דיקנות כמעט “פדנטית” לגבי כל פרט ופרט מעשייתו, למן החיפוש אחר הביטוי ההולם ועד לקביעת צורת־וגודל האות, ועד לטיב הנייר, צורת הכריכה, מראה העטיפה, וכל פרט העסיקו אותו ואת מחשבתו בטרם חרץ את משפטו וחתך את החלטתו.
יחס זה לעבודה, ולכל עבודה שעשה, הן במשק והן מחוצה לו, נבע מתוך עצם ישותו וגישתו לכל ענין. גם בעסקי ציבור דיקדק בקטנות כבגדולות. הוא לא רק היה איש הצניעות והמתינות, אלא גם איש הצנע. חייו היו בצנע רב בכל הנוגע לסיפוק צרכיו. יצא לי לראותו בימים אלה בארחו ובסעודותיו והשתוממתי לראות עד כמה הסתפק בהכרחי בכל הנוגע להנאותיו החמריות.
הוא היה איש הידידות השקטה והחברות הטובה, גם בקבוצה וגם מחוצה לה. היה נענה לכל הפונה אליו ומוכן להושיט עזרה ככל יכלתו. בשבילו – סוציאליזם וקבוצה היו קודם כל עזרה לחלש, לזקוק, קודם כל חברות טובה.
הוא היה איש תרבות וספר. כל חייו ליוותה אותו “חולשה” גדולה ביחסו לבעיות תרבות שונות. בזמן האחרון עסק הרבה בבעית “התודעה היהודית”. לא היתה זו “ריאקציה” פתאומית שבגיל. “תודעה” זו ליוותה אותו, כאמור, כל השנים. היא היתה חלק מישותו, מתפיסת־החיים שלו. אלא שעכשיו, משהתעוררו חברים לדעה, חבר אליהם בכל חום לבו ועשה כמיטב יכלתו לחזקה ולדרבנה.
ו“חולשתו” לשפה העברית. קודם כל ידעה על בוריה. ידעה עוד מבית אבא וגם כאן בארץ עסק במשך שנים בכתיבה ובעריכה וצלל בכל מכמניה. ומהיותו יסודי וקפדן בכל אשר עשה – היה גם מהמחמירים לגבי השימושים בה.
חוג התענינותו בשטחי התרבות העברית הקיפה תחומים רבים. הוא היה חבר פעיל ומסור גם לחוּג חקר התנ"ך ובהרצאתו, שלא זכתה להיקרא, בכנס האחרון, הפאטאלי עבורו, אנו רואים את יחסו העמוק לנכס הלאומי־תרבותי הזה.
קולר היה פורטיני בכל הליכותיו, הן בחיי יומ־יומו והן ביחסו לבעיות התנועה והקבוצה לא תמיד קיבלו את דעתו, יכלו לקבל את דעתו, אך תמיד עורר כבוד בתום־לבו ובנאמנותו לערכים.
עם מותו הסתלקה מאתנו דמות, יחידה במינה, אשר התהלכה לה בדרכים משלה, אל אותן המטרות שכולנו הצבנו לעצמנו. היתה זו דמות, שאיחדה בקירבה פורטינים עקבי עם אצילות־מטבע, קפדנות עם גישה הומנית, לבעיות האדם והחיים, מהפכנות עם צמידות למורשת, ותרנות אנושית עם נאמנות עליונה לערכים.
על כגון אלה אומרים: חבל על דאבדין!
אליהו נחשון
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.