הקטע שלפנינו שייך לספרות המיוחסת לדיוניסיוס איש האַרֶאוֹפַּגוֹס (כלומר – איש המועצה השיפוטית העַתיקה של אתונה, שמקום מושבה היה בגבעת האל אַרֶס הסמוכה לאַקרופּוליס), הנזכר בברית החדשה כתלמידו של פאולוס, אחד מאותם שפגשו את פאולוס בביקורו באתונה, והצטרפו לאמונתו (מעשי השליחים יז, לד). ייחוס זה יסודו בעדוּת הכְּתבים עצמם, אך אין לתת בו אמון. כמו רבים ממקורות הדת, גם כתבים אלה הִנם פסֶוודו־אפיגראפיה (בקטע שלפנינו מצוטטת גם אמרה מפי בַּרתולומַיוס, אחד משנים־עשר שליחי ישו, שאינה ידועה ממקורות אחרים). מחברם האמיתי של הכתבים, שאיננו יודעים את שמו, חי כארבע־מאות שנה אחרי דיוניסיוס, כפי שהסיקו החוקרים מן המונחים והמושגים המצויים כאן, שמקורם בניאו־אפלטוניות של המאה החמישית לספירה, אותה פילוסופיה מיסטית פגנית, שלבשה כאן לבוש נוצרי. הייחוס לתלמידו של פאולוס עזר בוודאי להתקבלותם של הכתבים, שהמיסטיקה האקסטטית שלהם, המדברת על ביטול הנפש בישות אלוהית אימפרסונאלית, רחוקה ביותר מן האמונה הנוצרית הרגילה ומן המיתוס והתיאולוגיה הנוצריים.

הכתבים תורגמו ממקורם היווני ללטינית (בפעם הראשונה במאה התשיעית, בידי הפילוסוף הניאו־אפלטוני יוהַנֶס סקוֹטוּס אֶריגֶנָה (כלומר – יוחנן הסקוטי, איש אירלנד), והיו ליסוד המיסטיקה הנוצרית של ימי־הביניים, וגם על זרמי מחשבה אחרים היתה להם השפעה רבה (למשל על תומַס איש אַקווינַס, ראש הסכולסטיקאים הנוצרים, איש המאה השלוש־עשרה), ולא בתור הנצרות בלבד. גם על היהדות השפיעו, בדרכי עקיפין, כתבים אלה או דומים להם, כפי שייווכחו לדעת רבים מקוראי התרגום שלפנינו. לצורכם של אחרים נציין כאן נקודות־השוואה מרכזיות.

העלייה המחשבתית והמיסטית שבְּדרך השלילה מוּכרת ביהדות מסֵפר חובות הלבבות לר' בחיי אבן־פקודה ומסֵפר מורה נבוכים לרמב“ם, והתיאור הדיאלקטי והפרדוקסאלי של האלוהות באוקסימורונים דוגמת החשיכה המוארת מעל כל אור, או מה שמעבר לכל הוויה, יימצא גם בספרות הקבלה, ובעיקר בספר הזוהר, כגון בצירוף “בוצינא דקרדינותא”, שפירושו “שביב של קדרות”, או בכינוי “אַיִן” המיוחס בספר זה לבחינה העליונה של האלוהות (למשל בזוהר ח“א, דף קמז ע”א). פירושה המלולי של המלה “אוקסימורון” הוא “חכם־טיפש”, ואכן גם דוגמה זו תימצא בתיאור האלוהות, גם בכתבים הדיוניסיים וגם בספר הזוהר: בקטע שלהלן נפגוש את הסיבה הראשונה של המציאות כשהיא מתוארת כ”חסרת מִלה" – במקור: אָלוֹגוֹס – היא המלה המשמשת ביוונית גם כתואר לבהמה שאינה מדברת. פרדוקס כזה נמצא גם בזוהר בתיאור הפרצוף האלוהי העליון, הנקרא “עתיק”. עתיק זה מתואר כמוח הסתוּם מכל עֵבר, וכדי להמחיש זאת מצטט הזוהר מָשל הדיוט הנוגע לטבע הזקֵן והסנילי: “וזה מה שאומרים: זקן דעתו סתומה ומוחו סתום, שקט ושוכך” (זוהר ג, דף קכח ע"ב, בתרגום מארמית).

גם סגנון הכתבים הדיוניסיים קרוב, מבחינות מסוימות, לסגנונם של כתבים יהודיים מיסטיים, ובראשם ספר הזוהר. הדבר ניכר ביותר בשימוש הרב בסופרלטיבים, שלא מצאתי דרך לתרגמם אלא בתבנית הסופרלטיבים הזוהריים, מסוג “טמירא דכל טמירין”. לשון הכתבים היא אכן מיוחדת במינה: מצד אחד היא מדויקת ודידקטית (הקטע שלפנינו כתוב כמכתב הדרכה לתלמיד בשם טִימוֹתֶאֹוס), ומצד שני זאת מעין שירה המרבה במלים ומדברת גדולות, סוחפת ומתלהבת – וטובעת בערפל, המזכיר את הישויות העליונות המתוארות בה, החשוכות מרוב אור.

הקורא העברי ישמח לגלות בקטע שלפנינו את משה רבנו העולה על הר סיני, שדווקא הוא משמש כאן כמופת של מיסטיקאי. משה אינו מתעניין כאן בקבלת תורה ובהנהגת העם. ההגבלה והטוהרה, שמיעת הקולות וראיית הלפידים – שבתורה מיוחסים לעם כולו (שמות יט 15–10; כ 14) – מציינים כאן את שלבי התעלותו האישית של משה, ושיאה מתואר כאן מתוך התבוננות עמוקה בפסוק “וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל־הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר־שָׁם הָאֱלֹהִים” (שמות כ 17). התבוננות כזאת מאפיינת את החיבור הזה, ששמו, “התיאולוגיה המיסטית”, ניתן להיתרגם גם כ“עיון מסתורי בדברי האל”.