הנפשות:

>
>

מקום המחזה: עיר מחוזית בתחום המושב.

העת: בימי שביתת המסעות ברוסיה.

בין מערכה א' וב' שבועות אחדים.

בין מערכה ב' וג' חדשים אחדים.

 

מערכה א'.    🔗

(חצר. מימין – בית דבורה, בעל דיוטא אחת. בקצה הכותל, בפנים הבמה, יוצאת כמו אגף אכסדרה מחוברה לשבכה של נסרים.

גנה קטנה מוקפה שבכה של נסרים ופתוחה בקרן־זוית מצד שמאל לגן־ירקות גדול, הנראה כאלו הולך הוא ומתלכד עם היער הנשקף מרחוק. ערוגות עגולות של פרחים מסודרות שורות, שורות, סמוך להשבכה עצי אגסים ותפוחים. – יום סתיו בהיר וחם.

דבורה חבושה פאה־נכרית, המקיפה את מצחה כמו זר, לבושה בגדי חול נקיים ופשוטים. חיה לבושה מעיל חם מעוך ומלוכלך, חגורה בסנור כחול רחב ועטופה במטפחת גדולה, שכנפותיה נמתחות מתחת לזרועותיה ומכורכות על גבה בעניבה גדולה היורדת כמו קשור. שתיהן עומדות בפשפש השבכה לצד האכסדרה ומוציאות מהסל המונח לפניהן תרנגלות, זו אחרי זו, כשהן בודקות אותן במשוש ובסקירה מתחת לנוצותיהן ובשקול על גבי הכף. לא רחוק מהן עומד בנימין, מפורר באת רגבי אדמה, משימם מסביב לעץ רך ומכרכו באלומת קש. מרים מדלה ענפים כפופים על כלונסאות שהיא תוחבתם מתחתם ומזרדת את העצים.)

חיה: (רודפת אחרי תרנגלת, שהתחמקה מידה) טפו, איזה פגע־רע. אמרתי “צער בעלי־חיים” ולא קשרתיה מתחת לכנפיה; ועכשיו כלך ודלוק אחריה. אסור לרחם! (תופשת אותה) סימני זקנה (מחליפה רוח) אפילו בריות כאלו מיגעות אותך.

דבורה: אותן לא קשה לתפוש, אפילו כשכנפיהן מותרות. אבל כלך ותפוש בני־אדם, שהסירות רסן מהם. ממש כתרנגלות הדוגרות ביצי בני־אוזים. הילדים שוחים להם על פני המים, הרחק, הרחק, ועיני האמהות נמקות וכלות…

חיה: אני הייתי אומרת, שתּקני זו (שוקלת תרנגלת ביד) לא כבדה, אבל רכה וכלה שומן, חיינו, שכדאי להוציא עוד זהוב. רבי ברוך הלא יהיה אורח לשבת זו. וגם בנימין הלא אורח, אורח בדידו. מלתא זוטרתא? “ירושלמי” בקרוב. הלואי שאזכה אני לכך, רבונו־של־עולם!

דבורה: מסתמא כבר יבוא ברוך שלי, אם ירצה השם. שביתת המסעות כבר חדלה. הלואי שלא יהיה עכוב חדש!

חיה: מה שייך. כמה כלתה נפשי לראותכם. כל הימים היינו שרויים באימת־מות ויראנו לצאת מפתח הבית. חיים כאלו כלום קרויים חיים? אעפ"כ חרדים להם. ימי זקנה הם מתנת אלהים, ואינך רוצה שמתנה זו תתחלל ותתבזה בידי העמלקים ימח שמם!

בנימין: (נגש ומוציא מהסל תרנגלת) מדוע אינכן נמלכות בי? אני אהיה לכן לבעל־יועץ טוב (ממשש) זוהי כחושה! ביצה היא טעונה.

חיה: חייך, מה אתה סח? מתלוצץ בודאי על זקנה שכמותי.

דבורה: מה אַת שומעת לו. המלאך טעה והחליף את הפרשיוֹת באוצר־הנשמות. לו נתן נשמת אשה, ולמרים נשמת גבר.

בנימין: חלילה וחס. איני מתלוצץ. הסתכלו היטב!

דבורה: מרים… בראשית היו לה בחינות. יומם וליל, לילה ויום הגתה בספריה. עכשיו כבר נגמרו בשעה מוצלחת, והנה עסקים חדשים. כל היום הדלת סובבת על צירה. אחת יוצאה ואחת באה. למרביצה תורה ברבים היתה. ועבודת־הבית – מאן דכר שמה!

חיה: (ממששת את התרנגלת) חיינו, הצדק אתו.

דבורה: (נוטלת מיד חיה את התרנגלת ובודקת.) ושאלי את מרים, לא תדע אפילו אם זוהי תרנגלת או תרנגל. אבל מה אנו עומדות כאן? יש לי עוד משְׁיָרֵי החג בשבילך (הולכות).

בנימין: (חוזר למקומו, נסמך על כף האת, כשמכון פניו למעלה) פוּ, פוּ (מנשם) אני מתחיל מזיע. עבודת־פרך היתה לי היום – הכנות הדרך וסדור הגנה; יהי, למצער, שמי מברך בפי בעליה העתידים! (נוהם מתחת לחוטמו).

מרים: הנהימות והתריסות הללו כלפי מי? –

בנימין: כלפי “שובבה” זו, החמה, שמפזרת הילה על עלים נושרין ופרחים נובלים.

מרים: ועל עצים יבשים כמונו

בנימין: פסוק זה אינו בא אלא לתפארת המליצה, אמרי: על עצים רעננים העתידים להשתגשג תחת שמים אחרים…

מרים: אמרת: עצי־יער אלו טעונים הרכבה (מראה על עצים רכים). כן (חושבת) כמה צר, שהגידולים שתחת “השמים האחרים” אינם מוציאים פירות, אלא כשמרכיבים אותם מכאן – ולא להיפך.

בנימין: תבוא עת ויהפך הסדר, ו“חמרי ההרכבה”, שיבואו משם לכאן, יבראו בריאה אחרת לגמרי (נשען ומסתכל למעלה). יפה היא חמה של סתיו זו! אין לה חוצפה גאותנית כלזו של הקיץ. העינים אפשר, פשוט, לנעץ בה. אין כלל סתיו, רק אביב וקיץ!

מרים: אמא אינה מאמינה בשנוי סדרי בראשית כאלו. אחת כתוב: קיץ וחורף, יום ולילה לא ישבתו. גם ב“אביב”, הנשוא עתה על שפתי כל, אינה מאמינה…

בנימין: אַבא ואמא חשבו, כי לא הטריח את עצמו הקדוש ברוך הוא לסגור ארובות השמים בערב סוכות, אלא כדי שיוכלו לקיים מצות ישיבת סוכה. כנראה, גם לנו יש חלק בעולמו. אם זו (מראה על החמה) פזרנית בכל מקום כמו כאן, תהיה לחבורתנו בת־לויה טובה על דרכנו.

מרים: ממשה היתה צריכה כבר להתקבל טלגרמה, אם ה“אורחה” כבר באה. מכתב אין. הפוסתה מערבבת עתה בכלל המוקדם והמאוחר.

בנימין: מצדי אין כל עכוב לנסיעה, הריני מוכן ומזומן. על כל אופן אחבש את חפצי היטב. וכשאַבא יבוא – היידאַ! (הולך ומביא סל־נצרים וארגז).

(דבורה וחיה שבות).

חיה: (לועסת צפיחית מטוגנה בדבש) מה שייך, ראויה לעלות על שלחן מלכים; אלא שה“טוחנות” אינן, לחסקה שלי אַת שואֶלת? בנות יש לה, ממש כפני החמה, אלא בן “קדיש” אין לה, כל הסגולות עשיתי, וכנראה מן השמים מעכבין. קוינו וקוינו… והנה – שוב בת. ילדה. ברוך השם, מתוך צחוק, אבל מה תועלת – בת. איני יכולה לראות בצערה.

דבורה: פתיה ולא יותר. לבן היא מתאוית. בימינו אלה הרי יש הרבה קורת־רוח מן הבנים!

חיה: ובעונותינו הרבים, היא למדנית, קוראת “צאינה וראינה” ו“מנורת המאור”. ומצאה, כי ה“קדיש” הוא ענין גדול. מה שייך, איזו מעשיה ספרה לי.

דבורה: במקושש עצים? –

חיה; חייך, שכך. אבל לא הובררה לי המעשיה, איך היתה?

דבורה: צדיק נסתר אחד מן ה“למד־ואו” היה משכים להתפלל עם הנץ והיה יוצא ליער לאמר פרק שירה יחד את העצים. אנשים הם טמאי־שפתים, והיה מתפלל במנין עם העצים.

חיה: חסקה שלי אינה יודעת לספר כמותך. חתוך־הדבור אין לה.

דבורה: פגע במקושש עצים אחד. “נשמה חוטאת” היה; בכל מדורי־הגיהנום היו מעבירים אותו. יום, יום בעלות השחר היו מורידים אותו, שיקושש עצים לשרפת עצמו. החיוהו ושרפוהו, שרפוהו והחיוהו. יום יום ככה. כמה גדולים היסורים! לא די שהוא נידון באשה של גיהנום, עליו לקושש עוד בעצמו את העצים.

חיה: מה שייך (מניעה ראשה הנה והנה). כדומה למשל, כשהייתי מותחת את ילדי על הספסל ומלקה אותם – לא כלום. אבל כשהייתי כופה אותם להביא בעצמם זרדים ולהתמתח – כפות רגלי היו מנשקים ובלבד שארף מהם. וכאן הרי נשמה.. נשמה חוטאת אמנם, אבל סוף סוף נשמה, חלק אלוה ממעל.

דבורה: נכמרו עליו רחמי הצדיק והלך לבקש בניו של אותו חוטא. מצאם וצום שיאמרו קדיש. בא ליער, והמקושש איננו. לסוף נראה אליו המקושש בחלום וברכו. בניו הצילוהו בתפלת הקדיש מדינו של גיהנום, זהו כחו של קדיש (מהרהרת). צריך בכל זאת לעשות…

חיה: אני מנחמת אותה. דבורה ג"כ ילדה בן כמעט לעת זקונים. צוחקת היא. לה – היא אומרת – יש זכות אבות. אשת תלמיד־חכם, ובעצמה צדקנית, ממש אחת מן האמהות.

דבורה: האמהות תהיינה מתבישות בקבר, מה אַת סחה… העופות לא נשקלו עדיין (הולכות).

מרים: (לבנימין) היום הנך צריך להיות נוח ממעשי ידיך. עסקת כל היום באכרות.

בנימין: כביכול. אלמלי היית רואה אותי חורש, עודר, מושך בקרון ובשורים, אכר ממש. זו היתה עבודה!

(דבורה וחיה שבות)

דבורה: (גומרת סוף שיחה) הלואי היה ברוך שלי שומע בקולי ולא עברנו מפנה־שוקטה שלנו למקום טומאה זה, היו בני ג"כ אחרים. כאן הלא השטן מרקד מכל צד.

חיה: מה שייך. חיינו, שסדנא דארעא חד הוא. גם אצלנו היו מופקרים. שעשו סעודה ביום הכפורים, וכל שפחה מנוולת שייכת לאיזו “סמורקנזציה” בלשונם. קונם, אם הייתי מחליפה סחורה זו (מראה על התרנגלת) בּכתר מלכות. מה שייך, הרי הוא שר יש לו בשמים, וכל ילק וצפרדע קופץ על ראשו. ושאלי, ושאלי אותם, ויאמרו לך, כי הם כבר יושבים על כסא הכבוד.

דבורה: באמת אומר לך, שנמאסו עלי פה החיים. סבא וסבתא – כמה דרוש למחיתם. הבנים הלא אינם זקוקים לנו. הלואי שהיו זקוקים, והיתה דעתנו אולי יותר חשובה בעיניהם. אם העסק יעלה עתה יפה, אמר, שנצרור, בלי נדר, חפצינו ונסע גם אנו לשם, בנימין נוסע עכשיו, מרים תסע בודאי אחריו, ומה לנו, ומי לנו פה.

חיה: חייך, שתמיד חשבתי כך, אבל יראתי לחטוא בשפתי. על מי תעזבי את העניים, שאת דואגת כאם להם. אבל מה שייך, אלהים יש בשמים. תתפללי על קבר רחל, מה שייך.

דבורה: הלואי ויצליח ברוך בנסיעתו זו, אז נתכונן לדרך, אם ירצה השם. משמו, יתברך, מעללי איש. אני אקח סוף סוף זו (מראה על התרנגלת שבידה), נע ונד כל השבוע, יהא לו, לכל הפחות, עונג שבת.

חיה: ואם כן אני יכולה ללכת לי. פנה בשבילי הלא אמצא אצלך גם היום (הולכת אחרי דבורה) יערב לו לרבי ברוך. המרק יהיה ממש מרק של זהב.

(דבורה וחיה הולכות. לאחרי רגעים שבה דבורה וחבילת בגדים בידה.)

דבורה: (לבנימין) איני מבינה כיצד בחור עומד בשדוכים יכול לטפל כל היום בדברי שטות כאלו.

בנימין: כלומר, בחור שצריך לעמוד בשדוכים. אבל תמיד, אמא, דרכך לחפש פגימות. סגולות הטובות אינך רואה כלל. ראי, איך הפכתי שממה זו לגן עדן.

דבורה: אלמלי היית נותן חילך זה לתורה, היית יכול לברוא לי גן־עדן אחר…

בנימין: רואה אני, שרוצה את, כי אעזר לך במלאכת הבית. מכיון שאני הולך בטל. חצים של הבולבסין שבגן הלא עדרתי אני. גזרי עלי עוד, והריני מוכן ומזומן!

דבורה: “גמילות חסד” כזו אני מקבלת בזהוב מ“גוֹים” זרים. לא היה לי לגדל “גוֹי” שלי. אבל מה לדבר. רוח תזזית נכנסת באדם, נוטל הוא כלי זהב ומחליפם בכלי חרס, לוקח משי ומחליפו באניצי פשתן…

בנימין: אַת רוצה מסתמא לנקות הבגדים (מתקדם) למה תמיד “ברוגז”? עונות ראשונים אף הקב"ה בכבודו ובעצמו אינו מזכיר.

דבורה: כשחוזרים בתשובה. אבל כל עבודת פרך מוכן הלז לקבל, אך לא עול תורה. כל הבגדים נתקלקלו במרתף. חודש ימים נתגלגלו שם. סופם של צוררינו יהא כך, רבש"ע! צריך לחבוֹט אדרת־השער של אבא. החורף כבר משמש ובא.

בנימין: (לוקח את האדרת. תולה על חבל מתוח בין שני עצים ומתחיל לחבטה.) וכי לא חבטן יפה אני? הריני חובט ומעלה אבק עד שאי אפשר לראות.

דבורה: (בחיוך) עיני כהות, אבל עוד מבחינות בין דבר לדבר. אותי לא תרמה.

בנימין: אמא מוצאה בכל רמז. אלמלי קם עלי חבטן כזה, כלומר, אלמלי אותי היו חובטים כך! (מתלבש באדרת) חבטי, נו!

דבורה: עכשיו כבר עבר המועד. בילדותך היה צריך לעשות כך. אבל אז הייתם גם אתם אחרים.

מרים: תמיד מדברת אמא בלשון “אתם”. אבל אין זו אלא שטפא־דלשנא' פליטת־הפה, אמא? עלי הרי אין לך טענות. (לבנימין) הכל בגלל חטאותיך פוחז!

דבורה: טענות? אבא גרם לשובבותכם. גם אני איני חית־טרף. אבל הכל יפה במדה ובמשקל. אבא… הוא צריך לבוא, אך טלגרמה אינה.

בנימין: בודאי האחיר מועד צאת המסע מפני תפלת מנחה בצבור. תמיד כך, גם את ארץ־ישראל אתם מאחרים מפני המנחות.

דבורה: ואתה מאחר המנחות מפני ארץ־ישראל שלך. בחיי, לא יזיק לך, אם תלך להתפלל. כאן שוכחים מנחה, ובא"י מפני גודל המצוה תשכח גם להניח תפלין, אבל הארץ הקדושה מקיאה בני אדם כאלו. אבא שוהה, ודאי נמכר היער.

בנימין: ואז תקחו צרור הכסף ותסעו מיד אלי? איזו קבלת־פנים אערוך לכם! שריר וקים, אמא?

מרים: בלי ספק. אמא בעצמה רוצה. התגלגלו לאזני איזו קטעים משיחתה עם חיה.

בנימין: עם חיה אוהבת אמא לדבר בנו. נכשלת ב“לשון הרע” קצת. אין איש שלא יחטא. אבל ארץ־ישראל תכפר; תסעו. אמא? –

דבורה: המתין. הוא מוכר את העור, טרם שנתפש הדוב. ארץ־ישראל שלנו אינה זו שלכם, אבל עלי ללכת. (למרים) בחיי, אם תעזריני מעט במלאכת הבית, לא תעשי, חלילה, פגימות בעולמות העליונים שלך.

מרים: (לבנימין, בנדנוד אצבע) הכל בגללך, שובב! טוביה חטא וזיגוד מנגד, לולא אתה, היתה אמא שוכחתני לגמרי. הריני הולכת, הריני הולכת. (שתיהן הולכות).

(עוברים דקים אחדים. בנימין חובט הבגדים. כשהוא מחלל בפיו מנגינות שונות הבאות בערבוביה. בלומה ומרים נכנסות בלאט הגנה. בלומה מתקרבת בחשאי, כמו בגנבה, לבנימין מאחוריו, עושה קפיצה ומעצמת את עיניו בכפות ידיה. –)

בנימין: מי הוא או מי היא קליפה זו?

בלומה: (כופפת ראשו אליה ומנשקתו).

בנימין: אם בן־אדם או שד, התגלה!

בלומה: (מסירה את ידה) אורחה בהיסח הדעת, מה?

בנימין: תמיד כך, באה אַת בסערה ומתעלמת בסערה, נו, שלום עליכם (מושיט ידו לבלומה ומנשקה) מהיכן, לאן, מה את ומה חייך?

בלומה: בחיי בת־נש פשוטה כמוני איזו חדושים יכולים לחול, אבל אתה בן־אדם, שהיה על קונגרסים ציוניים! ההיית בין המכים או המוּכים? –

בנימין: לא התנערת עוד מאבק הדרך, וכבר את מתקוטטת בי. (למרים) סתמי את פי הלקקנית באיזו ממתקים. טעמה זה בודאי לא שנתה. (לבלומה) כדאית את, שלא אדבר אתך כלל. פתאם – ברוגז! שנה לבלי לכתוב. מה פשעי ומה חטאתי?

בלומה: הלא מכתבי הארוכים היו לך למשא.

בנימין: השערה זו מהיכן? –

בלומה: במקום תשובה שלחת לי חבילת ספרים, בלי שום פתקא. חדוד זה אינו מובן לי עד היום.

בנימין: איזה חדוד. הכל בתכלית הפשטות. לאמתו של דבר, חליפת־מכתבנו פסקה זה שנתים.

בלומה: איך זה שנתים?

בנימין: מחייך, מרשמיך, מעולמך הפנימי לא היה זכר במכתביך. לא טפלת, כנראה, גם בינך ובין עצמך בכיוצא בזה. כל מה שהיה כתוב במכתביך הייתי יכול למצוא בברשיורות באותיות מרובעות, ולמה עוד ליגע את עיני על האותיות המעוקלות שלך. הלא כתבת רק העתקות: קאוטסקי, פלחנוב – ושוב האלילים הללו. כל מה שהייתי יכול להשיב על טענותיך היה ג“כ אפשר למצוא בספרים: הרי ברנשטיין, הרץ, דוד. ולמה עוד הטרחה להעתיק, ולפעמים עוד בשפה מגומגמה, את אשר נדפס בשפה ברורה? במקום מכתבים מסוג כזה הלא מוטב שנחליף ספרים; את אלי – קואטסקי, אני אליך – ברנשטיין; וג”כ נדע מזה, כי הננו בקו הבריאות…

מרים: ועלי למה נתכה חמתך? (לבלומה) הא לך, לפי שעה.

בלומה: (לוקחת ממתקים מצלחת, שמרים מושיטה לה) טוב מאד, טוב.

בנימין: (לוקח אף הוא) מתוק אפילו מדסקוסיות. כשאורחים באים, נהנים

גם אנו מפסולתם.

בלומה: נו, ספרו על חייכם ומכל אשר לכם.

בנימין: אמרתי, שיסתמו פיה בממתקים. כמה מתרככת היא על ידי השפעתם. הוי, לקקנית, מה אספר? (מחליקה על שערות ראשה) הזקנתי לשתי שנים – ויותר לא. גמרתי חוק־למודי. אפילו ב“מזל־טוב”. לא ברכתני. וכיצד? הלא ארץ ישראל, שנואת־נפשך, תהנה מברכה זו. מ“צידה לדרך” שלי, אעפ"כ, תטעמי. (פותח ארגזו) זה כשבוע שאני פותחו וסוגרו, סוגרו ופותחו. (מוציא ממתקים) הזהרי, שלא תכוי בהם, יש להם שייכות לארץ־ישראל.

בלומה: (לוקחת ואוכלת) בכגון דא איני מקפדת. נו, ספר! ובכלל, בכלל? –

בנימין: כלומר, האלילים, הפרינציפים?

בלומה: (לועסת) כלומר.

בנימין: מעשי ידי כבר מספרים את גדולתם בשפה ברורה. הם מחדשים תמיד את נעוריהם, רק “אילותי” הזדקנה קצת.

בלומה: לא בחידות. בשפה פשוטה.

בנימין: אני נשארתי נאמן לכולם, וגם ל“אילותי”*, אע"פ ששנתה מעט את טעמה.

בלומה: אבל, אם היא אליך? –

בנימין: לסתם קרוב ומכר אין מכתתים הרגלים ועושים נסיעות. מסתמא מהבהב עדיין איזה זיק…

בלומה: ושנה זו עבדת באחוזה? –

בנימין: דרשת אפוא בחשאי לשלומי? אהבה ישנה, סוף סוף, אינה מעלה חלודה.

בלומה: ואת, מרים, חזרת מדעתך לנסוע לחוץ־לארץ או דחית מחשבה זו? מעמידה אַת תלמידות בלשון־הקודש. שמך נתמחה בכל הסביבה.

מרים: גם זוהי עבודה, אחות!

בלומה: גם לקיטת גרגרי חול היא עבודה. אבל השאלה, אם היא פרודוקטיבית?

מרים: לך אולי שאלה, ולי היא מנויה וגמורה.

בלומה: אם יורים חצים מעל הסוללות כשיודעים לשון־הקודש או אינם יודעים האם לא אחת היא?

מרים: היריות של יודעי לשון קודש מסוג אחר הן.

בנימין: הוי, נשים! זה עתה נשקתן זו לזו, והנה עקיצות…

בלומה: (מביטה מסביבה ושוקעת במחשבה) הכל כל־כך קרוב וכל־כך רחוק. כמה שעות נעימות בלינו פה, תחת אותם העצים. בלב נערים איזו רגשות חמים, ועמוקים הם, עמוקים, עד שאי־אפשר לדלותם. עֶ, רומנטיזום – ואתה, בנימין, חושב באמת לנסוע לפלשתינה?…

בנימין: ודאי באמת. ולא לשם שחוק, הנה הכל כבר חבוש (מראה על הארגז) ובלומה?… עוד תשתי גם את מהבאר, שאת יורקת לתוכו. גם את תבואי אחרי.

בלומה: כמה בטחון עצמי! כמדומה לי שהכל אני רואה בחלום. היש עוד ציוניות בעולם? הן הגולל נסתם עליה מכבר…

בנימין: הרי לפניך מפכים החיים (מראה על עצמו ומרים) ואת מדברת על סתימת הגולל.

בלומה: אחד בעיר אולי נשאר, אבל את “ההמון” לא תמשוך אחריך.

בנימין: אנחנו איננו מושכים, אלינו באים.

בלומה: הולכים מכם, ולא באים.

מרים: הבאים בסופה, הולכים בסופה.

בלומה: רמז כלפי דידי?

מרים: הן גם את שרת: “עם אהרון היהודי עוד לא אבדה תקותנו”. אנחנו מראים כי שירה זו לא היתה לנו צליל ריק.

בלומה: ילדים היינו אז, –

מרים: גם גדולים שרו. אבל הללו הם מבני מינך. מחר תבוא סערה אחרת ושירה אחרת, והקדוש להם היום יהיה – ילדות…

בלומה: החיים, המדע והמספרים על צדנו.

בנימין: הדסקוסיות סוף סוף מתגברות עלינו. (מפזר שערותיה) איזו מחלפות לך, שערותיך גדֵלוֹת…

בלומה: וגם השכל.

בנימין: בזה עדיין לא נוכחתי (מליט פניה בשערותיה) בכשפים את מגדלת אותן.

בלומה: לפנים שרת עליהן.

בנימין: אשיר גם עתה.

(דבורה נראית בפשפש הגדר, עטופה מטפחת, ומתכוננת ללכת.)

בנימין: הראית כבר את האורחה, אמא? –

בלומה: הדודה אינה שמחה כלל בבואי. על הדוד חביבה הכנסת־אורחים יותר.

דבורה: האצא במחול? רבי זלמלי מוילנא בא? כשאתם באים (לבנימין ולמרים), אף אז איני קופצת לתוך ארון־הקודש.

בלומה: פסול משפחה אני? –

דבורה: פסולין כאלה נתרבו כעת במשפחתנו. הקרובים אינם צריכים לקנא איש באחיו בגלל בניהם, באים ואינם מודיעים, ואחרי ארוחת הצהרים עוד – מהיכן אקח בשר?

בלומה: שבעה אני, וקרובה היא העת, שהכל יהיו שבעים. והדודה לא תצטרך לאסוף נדבות בשביל עניים.

דבורה: ימות־המשיח כבר באו? “לא יחדל אביון מקרב הארץ” כתוב.

בלומה: (בצחקת ערמה) אבל בספרים החדשים כתוב אחרת.

דבורה: בספרים החדשים? אמרי, לכל הפחות, להבדיל. אותם גם אחשורש יכול לכתוב.

בלומה: אחשורש?

בנימין: דרכה של אמא לקרוא למכרינו כנויים מכתבי־הקודש. אחשורש היה שַתְיָן. ולנו יש חבר, שהיה כותב בעתונים ואוהב לפרקים לעשות “מזיגה”. לפיכך זכה לשם זה.

דבורה: לפרקים? הימים אינם מספיקים לו, ועוד בלילות מעמיד הוא את הצלוחיות מסביב למטתו. הללו הם שומריו. וגם הוא מחבר ספריכם; טפו, שומר ישראל!

בלומה: אבל הפעם נתקימה נבואתם. חודש ימים היו החפצים במרתף. ועכשיו שואפים אויר ואור.

דבורה: איזה מענה־לשון, מסתמא מנידה ב“הברזות”, גבאית ב“מעות חטין”.

בלומה: איזו מעות־חטין?

בנימין: אכּספרופריאציה בלע"ז. מלון שלם יש לאמא עם טרמינולוגיה שלה (כלם צחקים).

דבורה: מסתמא שמו גם עלינו מס, ומי יודע, אפשר שנשלם כפלים. אני אשלם כאן ואבא שם… אפילו את התכריכים מעל המתים הם פושטים. (לבלומה) אולי תהיי מליצת־יושר עלינו, “קרובה למלכות” – דבר קל?

בלומה: כלום אינם כדאים לכך? אין פחד ואין אימה, והכל בא על ידם.

דבורה: מתחילה הבאתם את הגזרות עלינו, ועכשיו רוצים אתם, שנאמר לכם: יִישר כח. כמו פרה בעטנית אתם. ממלאה, ממלאה את העביט ומהפכת אותו. אבל לפי שעה, אין מכם אלא בעיטות…

מרים: תמיד היינו כצאן לטבח, גם כשהדור היה כולו זכאי.

דבורה: פקחית! אז הרגו אותנו על קיום המצוות, והיינו יכולים לבוא בטענות לפני אבינו שבשמים, ועכשיו הורגים אותנו על בטולן.

בלומה: (מתחת לחוטמה) אותה הפסיכולוגיה הבורגנית!

דבורה: אבל מפטפוטיכם לא יהיו שבעים העניים (לבלומה) וגם את. בררה לה עת לבוא אחרי הצהרים (למרים). במזנון תמצאי דבר־מה בשבילה. אַ, אַ, הנה אורחות באות אליך. (מביטה מעבר לגדר) כשתתקבל טלגרמה מאבא תקראיני (הולכת).

(נערות בנות י', י"א שנה. תלמידות מרים, נכנסות, סובבות אותה ומתרפקות עליה.)

א': אני יודעת היטב תפקידי.

ב': גם אני.

כֻלן: כֻלנו יודעות. כֻלנו.

א': אומרים, כי מהכנסות הנשף שנערוך, עלינו לתת להם.

מרים: למי להם?

א': להאורגניזציה.

מרים: נוּ, נוּ!

בנימין: ואותי שכחתן?

הנערות: (זו אחרי זו) נו, הננו!

בנימין: קודם כל אציג לפניכן ריבה זו (מראה על בלומה) אפשר לדבר עמה עברית (לבלומה) הרי לא שכחת עדיין את משנתך. אַ, עוד אורח מופיע. הפוחז הקטן שלי!

בן־ציון: (מאחורי הגדר) אני רוצה להכנס.

בנימין: ומי מעכב?

בן־ציון: לקפוץ מעל השבכה אני רוצה.

בנימין: קום וקפוץ.

בן־ציון: אָ, אָ, אקרע את מכנסי, ואח"כ תהא אמא גוערת. תן לי ידך ואקפוץ!

בנימין: הפרחים נדרסים בקפיצותיך. פוחז! גם אתמול בוססת אותם.

בן־ציון: חי נפשי, לא אני, אם לא תתן לי לקפוץ, אני “עושה שביתה”. חי נפשי, שביתה אעשה!

בנימין: במה?

בן־ציון: לא אעזר לך בגן.

נערה א': גם אני אֲאַמֵר.

נערה ב': גם אני. –

נערה ג': גם אנכי.

כֻלן: (בבת אחת) כֻלנו כֻלנו נְאַמֵר.

בנימין: כלכן? מדוע? מה דרישותיכן?

א': אגדה תספר לנו לפני הפרדך מאתנו.

ב': חדשה, לא מהישנות.

בנימין: חדשה?

א': זוהי ראשית.

בנימין: ושנית?

א': עליך לספר לנו מעל ראש העץ, כמו לפני הסוכות.

בנימין: כך? מעל ראש העץ?

א': ושלישית – –

בנימין: גם שלישית?

א': כאשר תהיה בארץ־ישראל תשלח לנו משם גלויות מצוירות.

ב': ופירות.

בנימין: תאנים?

ב': תאנים בעברית, ולא בזרגון.

בנימין: ולא יותר? –

בן־ציון: (רוקע ברגליו וצועק) לקפוץ לקפוץ! ואם אינך מושיט לי את ידך. אני קופץ בעצמי.

בנימין: (נגש לשבכה) נו, פוֹחזי החביב, הלא תעזרני בלעדיהן. אחת, שתים, שלש – קפוץ!

בן־ציון: (קופץ) ודאי אעזור, לי אין עסק עם נערות. כלום יודעות הן לעזור?

בנימין: אחד מרד, השביתה מתבטלת.

הנערות: אנחנו עשינו יד אחת.

בנימין: אין ברירה אפוא. אני מסכים לדרישותיכן.

הנערות:(מוחאות כף) בהן־צדקך?

בנימין: בהן־צדקי.

בן־ציון: ואותי תקח עמך, על ראש העץ. אנחנו יודעים לטפס, אַ? והנערות אינן יכולות? מה? –

בנימין: נו, לעבודה (מציג אותן בשורה) היום צריכה היא להגמר. מחר אולי לא אהיה כבר כאן.

בלומה: (בבדיחות הדעת) בשביל משחקי־ילדים אתה שוכח בי לגמרי?

בנימין: כך מתרגלים להעביד אנשים בשכר איזו אגדות, שמבטיחים להם…

בלומה: תקופה זו סופרת רגעיה האחרונים…

בנימין: והתקופה שלכם? ג"כ מעבירה באגדות, אגדות מסוג אחר. אבל לעזאזל. נדרתי לבלי הסחף היום בדסקוסיות שלכם. משה כבר “גמר”. נוסע יחד אתי. ביסוד איזו פבריקה הוא משתתף, באקספלוטציה. –

בלומה: זוהי תוצאה ישרה מהציוניות.

בנימין: ואני אטפל לפועלים צעירים, ומושבה על יסודות משותפים איסד, על־פי הנוסח החדש שבחדשים, על־פי אָפנהיימר, קורטוב סוציאליזם, כאשר הנך רואה. ואת תבואי ותהיי רופאה, נשים רופאות הרי זה תמיד האדיאל שלי.

בלומה: אני הייתי רוצה לשמוע ה“אני־מאמין” שלך באמת ובתמים, ואתה דוחני בבדיחות.

בנימין: עוד תשמעי, היום אורחה את (מסתבל בפניה) יפית (מסובבה) בכל יפית. פו, איך את עושה שערותיך. בלי שום טעם. כאן צריכה לחיות מקלעת עבותה (מתקן). סמטריה הלא צריכה להיות בכל. הגלגלת שלך, כנראה, לא נחטבה מתחילת בריתה לפי המודה המתהלכת עתה בשוק; כמו להכעיס. ברוך השם, שמחלפותיך יצאו, לפחות, בשלום מגזרת ה“גזיזה”.

בלומה: איזו גזרה?

בנימין: בבקר לא עבות אחד, הנני רואה בהאודטוריה כתריסר מהחברות גזוזות לפתע פתאם. “מגפה” זו על השערות הלכה אחרי כך ופשטה, ועתה שוב שקטה… האם לקולוניה שלך לא הגיעה?

בלומה: והנה בחרת לאומנתך מקצוע האכרות. למה? האנדוסטריזציה הולכת ומתפשטת וכובשת התבל. הפרודוקציה והקפיטל עוברים לידי הפרולטריון. המכונה בכל, וחלוקת־העבודה באה גם בעבודת־האדמה, ואתה מגדל בעלי־בתים זעירים נגד הפרוצס ההסתורי?!

בנימין: וחולצה זו שלבשת מה היא? טעמך היכן? ראי (מראה על העניבה שלו) אין בלבי טינא, חלילה, על הצבע האדום. יכול אני להראותך כמה וכמה “תכשיטים” אדומים בבית־גנזי, אבל חולצה זו אינה הולמת אותך, צועקת השמימה, כי אינה הולמת. עדיין יש לך אותה הבלוזה?

בלומה: אצטליותי הישנות אינן הולמות אותי עתה.

בנימין: בהנחה זו עוד יש מקום לפקפק.

בלומה: והסטאטיסטיקה ג"כ מראה –

בנימין: הסטאטיסטיקה… מה היא אומרת עלי? שוניתי?

בלומה: לצערי, לא. אותו הרומנטיק כשהיה.

בנימין: אבל בפני, בפרצופי?

בלומה: נו יפית. וגם שפמך (מסלסלת אותו) כדמות קשת לו.

בנימין: ודבר חשוב כזה הכרת רק עתה?

בלומה: פגיעה בגאות־הגברים.

בנימין: ובחמדת הנשים. הלא תחליפי מיד החולצה? והשערות כך (מחליקן)

הנערות: (סובבות את בנימין) אגדה, אגדה!

בן־ציון: על העץ, על העץ, וגם אני אתך? אַ?

בנימין: (לבלומה) תראי, איך שאני יכול להתרומם, וגם את אחרים לרומם. (קופץ על אחד הענפים ומטפס. מושיט ידו לבן־ציון) נוּ, פוחז קטן, מהר כחתול! ואגדות אני יודע לספר לגדולים ולקטנים. ועתה פוחזי – נשב. (לבלומה) לפני שנתים אגדה וחלום אחד היו לשנינו; אחרי שנתים – ישובו הימים הראשונים, ישובו – – – עכשיו אני מביט על הכל ממעוף־הנשר. נשיר מעט. הכל נזקק להשראת־השכינה. נשיר השירה, שהיתה משותפת לשנינו, תהיה משותפת. נו, נערות: אחת, שתים, שלש! (שרים כלם).

שֶׁמֶשׁ אָבִיב נָטָה יָמָּה

עַד לִקְצוֹת שָׁמָיִם.

זִיו חַכְלִילִי הוּצַק שָׁמָּה

תַּאֲוָה לָעֵינָיִם.

סָבִיב תִּשְׁלֹט שַׁלְוַת הַשְׁקֵט

עָלֶה בַּל יִתְעוֹרֵר;

עַל ראשׁ גַּבְנוּן בָּדָד, דּוּמָם,

יוֹשֵׁב לוֹ הַמְּשׁוֹרֵר.

הנערות: אגדה, אגדה! לא נשיר.

בן־ציון: (מוחא כף) אנחנו למעלה, למעלה. כשחוליגנים יתנפלו, אפשר להשליך מכאן פצצה, וּטְרָח, טַרַרַח! מה? או לירות באקדח, פוף פף – מה?

בנימין: עוד חרוז אחר, שובבי! בינתים אעיין בדבר ואדע לספר (שרים).

הָה! מִי יִתֵּן כַּנְפֵי נֶשֶׁר,

לִי גַּם לִי תוֹלֵעָה

אוֹ כָאָדָם לוּ אַךְ חָפְשִׁי

אֵשֵׁב אוֹ אֵצֵאָה.

אָז אָעוּפָה, אֶסַע קֵדְמָה,

שָׁם שָׁר מֵת הַלֵּוִי;

שָׁם עַל שַׂדְמוֹת בָּר וָפֶרִי

חִישׁ יֵחָשֶׁךְ כְּאֵבִי.

(מעבר לשדרה נראים בחורים לבושים בגדים פשוטים ובגדי סטודנטים, ובתוכם יוסף. כולם מרימים כובעיהם בבדיחת הדעת.)

בחור א': הנה עקבות החופש גם כאן. בנוה שלום זה ג"כ חדר הרוח (מראה על הבגדים התלויים על החבלים). הכל מתנופף כעל דגלים, ורבי בנימין אינו מתביש לשיר פזמוניו, צפרים חדשות וזמירות חדשות!

בחור ב': דמונסטרציה באנו לעשות נגדך, המוהיקני האחרון! זהו ראשית. ושנית רוצים אנו לערוך סעודת רעים קטנה לכבוד הנצחון הגדול. מיטינג עוד יהיה בפני עצמו, הלא תשתתף, לדידן, היא אמנם בשבילך סעודת־אבלים. אבל אתה הרי אומר, שהציוניות עוד תתגבר עם בוא החופש, ובודאי שתשתתף, ולו למראית־עין, שלא תתבדה – –

בחור ג': מה יש להתוכח עם קשה־עורף זה. אפילו עכשיו אחרי השביתה הפוליטית – אני מדגיש הפוליטית, ולא האקנומית – שגם עִוֵר יוכל להרגיש את הזהרורים המשתפכים בכל, ובגרותו הפוליטית של הפרולטריון דוקרת ממש את העין – אפילו עכשיו חולם הוא על בעלי־בתים זעירים, אכרים יהודים באיזו ארץ־ישראל. אנחנו עומדים על שתי נקודות־מבט שונות, שני צירים הפכיים.

בנימין: נקודות מבט נקנות ונמכרות בחנות יחד עם אקדחים ופגיונים. לנו לבבות אחרים ותכונות שונות. חילי ההגנה נְפַקֵד, בכל זאת, גם היום.

בחור ג': בארץ קונסטיטוציונית אין פרעות, אבל בכל – דרכך לדבר כציוני. פרעות יכולות להתרחש בתורכיה הראקציונית שלך, אבל לא ברוסיה המשוחררה שלנו! בארץ קונסטיטוציונית –

בנימין: קונסטיטוציונית – אמנם כן! אבל רוסיה אינה עוד – אבל יקחכם השד עם הדיסקוסיות שלכם, המלוות אתכם בכל מקום כפגעים רעים. הכנסו. מדוע אתם עומדים כגולמים? אציג לפניכם ריבה זו, שארתי, פסול־משפחה אצלנו. נא: סאשא, יאשא, אָסיפ, יוסף. יקרא כל אחד ואחד שמו בעצמו (נגשים למרים ולבלומה בקידה ומושיטים ידיהם). הללו באי־כחם של כל הגונים הפוליטיים, גם מהעתידים עוד להברא. בינינו, האורחים, ממש אידיליה. חוטמינו שלמים עוד. מ“הברזות” יוצאים בשן ועין. מי יהיו הדרשנים על המיטינג? אני יכול להמליץ על ריבה זו (מראה על בלומה) אמא כנתה אותה כבר בשם “מגידה”. היא משלכם. ואני, כמובן, אדבר כנגד – מקובל?

בחור ג': ברכה לבטלה. הפרולטריון לא ילך אחריך.

בנימין: כל בני־ישראל חביבים עלי.

יוסף: (נוהם) את כלכם יבלע האשמדאי. את כלכם!

הבחורים: אָ אָ. שואה, כבר מתרגשת!

יוסף: את כלכם (לבנימין) מדוע מבלה גם אתה ימים בהגנה העצמית? אתה הלא אינך שוטה הוזה כמוהם, לחשוב, שתפילו את בני המליונים השחורים…

בנימין: שוטה איני. אבל אם למות, צריך למות בדרך כבוד ולא ככלב.

יוסף: ואני אומר לך: חדל לעסוק בנטיעות. היה לנפח וגמוני ברזל לַבַן ובפולסא־דנורא הלקה זקן ונער, איש ואשה, אל תחמל! ולו יחד עם השחורים.

בנימין: תפקיד יפה…

יוסף: את כֻלם, את כל העם! את מתקני העולם על שהם שוטים הוזים מאמינים שיחזירו את העולם למוטב. את בני־אמונתך – על שהם חולמים לברוא לב חדש לעם מת ונבל, ואת כל העם על שהוא בעצמו אינו חי, אינו יכול לחיות – ומסיג רק גבולם של בעלי חיים אחרים…

מן הבאים: (אוטמים אזניהם) אוי אוי, אין מנוס ממנו.

בנימין: אומרים, כי בכל מקום שנצני רקבון מתראים, מתחיל העורב להיות שם אורח תדיר; חוש ריח דק יש לו להרגיש את הפגרים. מאמין באצטגנינות היה רואה גם בבקוריו התמידיים של “עורב שחור” זה (מראה על יוסף) מבשר רע. אבל לי – בואו לשלום! גלגלת זו הלא הציצה פרחי מחשבה וחלומות. גם מאמרים וברשיורות יצרה ועוררה אחרים.

מן הבאים: עבדה לכל עבודות זרות שבעולם –

יוסף: ולפיכך אני מתעב אתכם, לפי שאני יודע את תוך תוככם, ואין לי עונג יותר גדול מראות אתכם, איך שהאחד מסתבך בבלוריתו של חבירו.

בנימין: (בבת צחוק) המונלוג של הַמְלט על הגלגלות השונות שראה בבית הקברות עולה על זכרוני, בשמעי את דבריך, יוסלי!

הנערות: די כבר, די, אגדה, אגדה!

בנימין: מעט ארך־אפים, חברים. עלי לספר לפני לכתי מכם, לכתי מאור לחושך, בלשונכם, אגדה לדור בא זה, (להנערות) על מה אספר, על העורב והשועל?

הנערות: חדשה, חדשה!

בנימין: טוב, אם כן על ממלכת הסערה?

הנערות: טוב, טוב. זוהי חדשה!

בנימין: (בבת צחוק, להבאים) הקשיבו גם אתם, אגדה זו טובה גם לגדולים שכמותכם. אלו הלא הם דברי האחרונים, בּלומה, גם אַת הטי אזן.

הבאים: נוּ נוּ. מענין לשמוע.

בנימין: התחוללה סערה גדולה מאד, הזקנים אמרו: מלאכי־חבלה הביאוה. והצעירים החליטו, שמלאכי־שלום הביאוה, לטהר את הרוחות. אבל חזקה היתה חזקה ונוראה…

בן־ציון: כאותה שהיתה בקיץ? גגות הסֻכות נסחו. כֻלם אֶ אֶ היו מוטלים על הארץ.

בנימין: עוד גדולה מזו. חביבי! צוּרים פרקה, עצים שרשה, בתים. בתים שלמים הרסה…

בן־ציון: אֶ אֶ – גם בתים?

בנימין: וגם היושבים בתוכם. גם בני־אדם צררה בכנפיה ותטלטלם ככדורים קטנים, כפתי־שלג.

בן־ציון: נערות כאלו מסתמא? אל תירא, גברים כמוני לא היתה מטלטלת.

בנימין: גם גברים. פוחזי! בחורים כארזים, כאותם העומדים פה למטה. הכל טס, זקן ונער. ואיש לא ידע את נפשו, ולא ידע מהיכן ולאן. נשם הקרח בכל. וכששתי נפשות אהובות עברו בסערה זו על פני זו ושלחו מבט חם אשה לרעותה – ונתלה קפוא באויר, וכשיד בקשה יד ללחצה, הסיעתה הרוח – ודחפתה; וכששפה התקרבה לשפה לנשקה, נהדפה מהסערה – ושני האחר ננעצו בבשר רעהו…

בן־ציון: והחוליגנים ג"כ נשאו? וראש בראש התרוצץ? כמה יפה. הדבר, האם לא כך?

בנימין: הם נצלו מהסערה. עמוק עמוק בתחתית הארץ ירדו. כאותה החפרפרת… אבל היו מי שאהבו את האור, והאויר, והמרחב, ועל מגדלים פורחים חפצו להתרומם, להיות קרובים להחמה, כמו אנו עתה. הבט, פוחזי החביב, למעלה. דומה שבקפיצה אחת הננו משיגים אותה! אבל אז היתה החמה אף היא מטולטלת ככדור אש מלובן, קפואה וקרה, ואי־אפשר היה להשיגה, ואי־אפשר היה גם להתחמם כנגד אשה – – –

בן־ציון: (מראה למעלה) הנה להקת סנוניות שטות. חתונה להן, מה? –

בנימין: הן עוברות לארצות החמות. ואם יתקפן הקרה בדרכן, אז הן חורזות כנף בכנף, וכף בכף הן מהדקות, וחם להן, ובטוחות הן מפני הרוחות המתרגשות. ככה יכולים גם אנשים, שלב אחד להם, להנצל. ורבים גם נצלו…

ארכה הסערה, והקרה חדר לפני ולפנים, בכל פנה חבויה, והפריח הנשמות והחריבן, ופגרים נשאו באויר, קרים כגלידי קרח וקשים כברזל, וכשברזל הקיש בברזל ורשפין התיזו, עפו ככדורי אש קפואים, בלי חום ובלי אור, ואת עצמם לא יכלו לשאת, פגרים היו בלי רוח חיים, ונשאו רק בכח הסערה…

וכששקטה הסערה, החלו לצלול ארצה גופות, גופות, כפתי שלג. כגלידי קרח – ולא נעו ולא זעו…

והציצה חמה ברה ויפה ממזרח, עמדה כגלגל, והציפה גלי אור וחום, והשיבה רוחות חדשות, קלילות ומלפפות, על פני הפגרים, ואז –

דבורה: (באה פתאם) כיצד אדם אינו מתביש לעשות מעשי ילדות כאלו, ועוד לעין כל. נתקבלה עתה טלגרמה! ראו ממי היא. – (מוסרתה למרים)

בנימין: תהא הטלגרמה “משכון” בידינו. לא נפתחנה עד אשר אמא תבטיח, כי אם היא תביא בשורה טובה מאבא, יצררו חפציהם ויסעו אחרי לארץ־ישראל.

דבורה: אין לבי מפנה להבדיחות שלכם. יושב כתרנגל על דוכנו וקורא. בושה וחרפה. אם הטלגרמה אינה מאבא, צריך הוא לבוא. איני אוהבת לתת הבטחות.

מרים: (קוראת את הטלגרמה ורומזת לבנימין). הבטיחי, אמא, שלכשיביא אבא בשורה טובה מתוצאת נסיעתו. –

דבורה: מה אתם משתטים. איני אוהבת לתת הבטחות. אבל כשהעסק יגמר בכי־טוב – מה לנו ומי לנו פה.

מרים: הבטיחה אפוא. ואבא על צדנו כלו. אבל טלגרמה זו היא ממשה (קוראה) “בשבוע הבא מפליגה האניה. כמעט כל החבורה התכנשה. מהר ובוא.”

מהעומדים: (בתרועה) אָ אָ, עוד יש משוגעים בעולם! לעזוב עתה את רוסיה המשוחררה וללכת לתורכיה – אלהים, כמה גדול גן־החיות שלך!

בנימין: בשעה שחושבים אתם, כי ספינת ישראל השליכה עוגן במי מנוחות, מפליגה ספינתנו בים השחור. צרורי חבושים ומוכנים לדרך. (בצהלה). חבורה שלמה נוסעת אתי, אמא, אמא, חבורה שלמה!

דבורה: צדיקים שכמותך. כל הצדיקים הולכים להתם. עתה יהיה פה ארץ־ישראל.

(מאחורי הגדר נשמעה המולה ההולכת ומתחזקה. פשפש הגדר נפתח בחזקה. מתפרצים צעירים אחדים וקוראים בקול: “הזדינו מהר! ברחוב בית־הנתיבות מתנפלים – – הרג רב – – החילים יורים בהעוברים ובבתים!”

רגע משתררת דממה, הכל נשארים כמו נדהמים, מבטי־תמהון תועים מאחד אל השני. אח"כ מתהוה בהלה. בנימין קופץ מעל העץ. מתחילים לרוץ דרך הפשפש ולקפוץ מעל הגדר.)

המסך נופל לאט לאט.

 

מערכה ב'.    🔗

(בית עלמין. על הדשא הרטוב מתגלגלין עלים כמושין.

המון רב צפוף ממלא את כל השטח, את המישור ואת השבילים שבין הקברים, עד שהקברים אינם נראים כמעט. ארון־מתים אחד עובר, והשני בא.

פה ושם נדחקים אנשים בין ההמון, כשפורשים ארובות ידיהם מימין ומשמאל, ועושים שורות אבלים. אבלים הולכים. ואבלים באים.

דגלים אדומים, וכתנות מלוכלכות בדם מתנוססים מפנות שונות.

מתוך הקהל הצפוף מבצבצים ראשי הדרשנים, הדורשים מעל כסאות וספסלים, דרשן אחר יורד והשני עולה.

אנשים בודדים מברכים בחשאי: “ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר יצר אתכם בדין וכלכל אתכם בדין, והמית אתכם בדין, ויודע מספר כלכם, והוא עתיד להחיותכם ולקיים אתכם בדין. ברוך אתה ה' מחיה המתים;”

כנופיה עומדת וקוראה מעל הלוח “צדוק הדין”: "ברוך הוא כי אמת דינו ומשופט הכל בעיניו, ומשלם לאדם חשבונו ודינו. ידענו ה‘, כי צדק משפטך, תצדק בדברך, ותזכה בשפטך, ואין להרהר אחרי מדת משפטך. דין אמת, שופט צדק! והם על פליטת ציון ידיך ותאמר למלאך: הרף ידיך! ה’ נתן וה' לקח יהי שם ה' מברך!״

המולה חרישית, ערבוביה של קולות, נאקות, קטעי פסוקים וחצאי מלים.

קברנים כורים קברים חדשים.

יום סתיו מעונן.)

קברן א': (עומד וחופר) הע הע, "הזהרו בבר־מינן! הם קוראים שם. “שמא תפילוהו” – שמא תפילוהו, העָ, העָ. המתים דהאידנא אינם מפונקים גדולים; לא טפחום אפילו במותם; רגילים הם למכות –

קברן ב': ממש כבימי החלירע. כלבים לא חדלו מילל – ומלאך־המות סבב בעיר. גזר בחרמש על ימין ועל שמאל, גזר ולא חמל, כבתוך קלחי כרוב, גזר. נפלו אנשים כזבובים, ומנוחה לא היתה לנו בימים ההם. –

קברן א': לא ביום ולא בלילה, טפו, מי פלל, מי מלל. באו חסונים כאלון הנה, באו לקבר אחרים, ופתאם טפו – חפור גם בשבילם קבר!…

קברן ב': ב“טפה המרה” לא היה צריך אז, לכל הפחות להתביש – תיפח רוחם! גמאו בפרהסיא בקבוקים שלמים בכל מקומות הקדושים, ואפילו כאן בין הקברים. כל בני העיר קבעו את דירתם כאן – מאי איכפת לנו? יקבעו לחיים ולשלום, ובלבד שלא יפריעו ל“שובב את הנפש”. והיום, טפו! כלך והחנק במסתרים (מוציא מתוך חלונו בקבוק, מתכופף, גומא ומוסר לחברו).

קברן א': (לוקח בחשאי וגומא גם הוא). אז חפרת קברים ולא ידעת פחד. קמיע נשאת על לבך. ה“טפה המרה” היתה סגולה בדוקה נגד המות, שרבנים ורופאים, להבדיל, צוו עליה. והיום אפילו אנחנו איננו בטוחים בחיינו. אין מנוס ומפלט. אפילו ה“תלוי” בכבודו ובעצמו אינו יכול להושיע.

קברן ב': היו מאחינו בני ישראל שהציגו בחלון את ה“שקוצים”, כדי שיחשבום ל“גוים”. אבל הבל ורעות־רוח! לא נער הוא מלאך־המות, שירמו אותו.

קברן א': הכל מ“נתנה תקף”. כל חמתו שפך עלינו (שר בלאט) “בראש השנה יִ כָ־תֵ־בון, יכתבון, וביום צום כפור, יחתמון. מי בסקילה ומי בחניקה, מי בחרב ומי ברעב, מי ברעם ומי ברעש, מי במים ומי באש, מי בקצו ומי לא בקצו”.

קברן ב': ונתנה תקף, ונתנה תקף! הבנים ממיתים את עצמם ואת אבותיהם. הלואי והייתי זוכה כבר לחפור קבר בשביל הבן שלי. עומד הוא שם בין החבריא עם הדגלים, תבלעם האדמה!

קברן א': ואני את “הקדיש” שלי, אמן וכן יהי רצון. אפילו קבר של עשר אמות על עשר אמות הייתי חופר בשבילו. אמן סלה!

קברן ב': יד אחת את בני “פני־העיר” עשו. מה הם מתהוללים. אף הדלפנים שלנו מתהוללים, חפר, חפר בן שפירא את האדמה עד שחפר קבר לאביו. והתכשיט “כאלו לא היה”! צורת אדם לא היתה לאביו, כשמצאוהו בין ההרוגים, נחתך גזר־דינו לההרג. צריך היה לשוב מדרכו דוקא בשעת הפרעות ולמצא את קברו. אבל מאי איכפת הדבר לבנו, ובלבד שהוא חי וקים! אפילו דמעה לא הוריד, טפו.

קברן א.: והוא רוצה להביאנו לארץ־ישראל. ביום הוא “קברן”, חופר שם בננו, ובלילה “בעל דרשן”, הלואי שיזכו כלם לדרוש לפני מלאך הדומה!

קברן ב.: והרבה ידאגו ה“קדישים” שלנו, כשאנחנו נשכב “בטבורנו למעלה”. הבנים אינם מרחמים על אבותיהם, ולמה ירחמו הגוים? אבל עוד רב המקום פה בבית־הקברות, וידי בריל (מניע את האת בידיו וקיפץ מתוך הקבר), עודן חזקות, ויוכל לקבור את כולם, כולם; אותם ואת דגליהם יחד.

(מתראים בנימין ובלומה)

בנימין: נסתם הגולל. בשבעת הימים הראשונים – אומרים המקובלים – אין מנוחה להמת אפילו בקבר; מדולדל הוא מהחיים, ואינו מחובר עדיין למתים. והנשמה נעה ונדה מהמתים להחיים, ומהחיים להמתים…

בלומה: הנהרגים בשביל אדיאל מרומם, בשביל התקדמות האנושיות, עוד משאירים הרבה נחמה להאבלים, אבל סתם בלי –

בנימין: ואחרי כך עושה הנשמה דירתה קבע כאן. נשמות החיים חוזרות עכשיו ג"כ בגלגל זה… הלא פה כל חמודינו, כאן קבורות התקוות…

בלומה: חזיון זה חולף. הכל יתחדש.

בנימין: תמיד הכו פה שרש פרחי ילדותנו. כאן לבלב עולמנו וכאן נחרב.

בלומה: השפעת הרגע אינה צריכה להסיח דעתנו מההכרה הברורה.

בנימין: כמה כלתה הנפש לקרן אור ביום סגריר, לאמת־צל ביום שרב. ובין השמשות, אחרי יום של עבודת פרך, היינו עוזבים, אנחנו התינוקות, את החומות הכלואות למעבר לגשר, להשיב עלינו מרוחות השדה, להשרות עלינו מאורות דמדומים. מימין ומשמאל האח¹ הירוק, היער המתלחש. בטיסה אחת הננו מעבר לחריץ על האחו. אבל ה“שקצים” וכלביהם מתרגשים עלינו, ועינינו כאלו צורבות מרחוק ירקרק הדשא, ופינו בולע אבק הדרכים.

בלומה: במשטר השורר אי־אפשר היה להיות אחרת. מוטב שנכוון עינינו כלפי אורות העתיד הבוקעים.

בנימין: וחלקה ירוקה השאיר לנו עוד אלהים לפליטה. מסביב לבית־הכנסת היתה. ד' אמות לעשרה ילדים. אבל חזירי וואסיליא בחרוה למרעה, והיו מלחכים עשבה בהנאה יתירה, ומאחורי הגדר של גנם היו ממטירים עלינו אבנים…

בלומה: אבל צריך להתחקות תמיד על הסבות המולידות יחס כזה, צריך להבין –

בנימין: וחלקה אחת יותר גדולה היתה לכל בני עיר־מולדתי, ד' אמות. לכל איש. חפשית כמות היתה… בין “לכו נרננה” ולערבית. בין “שלש סעודות” ו“למנצח” היינו מטיילים בין שדרות האילנות מסביב לגדרה… וסמוך סמוך לגדר כמו מתחככים בה, היו מטיילים זקן ונער. חריץ רחב היה בין תחומי החיים והמתים; וכשבני־הנעורים נסו לעבור עליו, שוב ידו אבנים… המטירו – – ממטירים עוד היום…

בלומה: היריות של עכשיו אינן אלא סימני גסיסה של האויב הנוטה למות – קונטררבלוציה!

בנימין: ואנכי אהבתי את החיים ושנאתי את המצבות האלמות ובתי־החמר, ולא חפצתי שבפרחי ילדותי יהיו חרוזים פרחי־הקברים…

(לא רחוק מבנימין ובלומה עומדת כנופיה קטנה של נשים. מגישים לחוטמה של אחת, שאחרות תומכות בה, צלוחית קטנה, נשמעים קולות: “לא כלום, חולשת הלב, כבר עבר”. אח"כ באות שיחות קצרות בערבוביה ווו אחרי זו.)

– כולנו מוכות אלהים. התחזקי. הוא דין אלמנות ואבי יתומים!

– למה נתכה חמתך עלינו. רבש"ע!

– אנחנו בגלות. הללו הם עקבות המשיח.

– בגלות בידי אדום, בידי עשיו, אבל לא בידי בני אברהם, יצחק ויעקב. הלא את בעלה (מראָה על האשה שהתעלפה) רצחו מופקרים שלנו. איזה מיג² היה! בזבוב על הקיר לא נגע. לא רצה למעל בשליחותו ולמסור כסף בעליו, ומפני זה דינו למיתה? –

– ימח שמם של בתי־דיניהם. דַיָנים חדשים קמו עלינו!

– ימות־המשיח. אח באח יקום, זוהי מלחמת גוג ומגוג. בידו האחת מכה ה' ובשנית מרפא.

בלומה: (כמדברת לעצמה) כסבור אתה, שהגביר, שעוזרו לא מעל בשליחותו, יכיר לו תודה ויתמוך בידי אלמנה זו!?

בנימין: (בהתרגשות) ומה שנקי־כפים נהרג ע"י שלנו אינו נוגע כלל אל לבך? –

בלומה: כל תנועה אוכלת קרבנות. הפרוגרס פוסח על חללים.

בנימין: החללים שלכם הם חללי האות המתה. –

בלוּמה: כיצד אדם, שגדל וחי בעצמו בתוך עוני, יכול לשכוח זכרונות הנוער, הימים שכלתה פרוטה בבית; וכיצד אינו עומד בשורות הלוחמים נגד התקיפים? – ובאיזו שנאה הוא מדבר אודותם!

בנימין: מפני שהרשמים שהשאירו בי הוואסילים הבליעו את הכל, מפני שעוּלם, עול דורות אלפים, הרגשתי על שכמי הרך יותר מעולם של אילי כסף אחרים.

בלומה: אנחנו עומדים אחרי חתימת פרק זה. פרק חדש מתחיל…

בנימין: תמיד יהיה לנו צר המקום; תמיד… גם כששמשות תנפצנה לרסיסים, וזהרורים ונגוהות ישטפו את הכל; הם ישטפו גם את עולמך, את ישותך, את עצמותך ואת נשמתך, ולא תוכלי להיות למה שנוצרת.

בלומה: אבל צריך להתרומם מעל האנטרסים הפרטיים, כשהדבר נוגע להתקדמות האנושיות כולה, גם מעל האנטרסים הלאומיים…

בנימין: (כאינו שומע) ובי הולכת המחאה וגדלה נגד החיים, נגד אותם “העצים היבשים” ההולכים לצוד נפשות במחיר שווי זכויות, נגד הנשמות השפלות ההולכות בפח. חסדים כאלו עשו לנו גם בהשפניה, הכל רוצים בשרפת נשמתנו, ואם ממיתים אותה במיתה קשה או במיתת נשיקה – האם לא אחת היא? אבל אנחנו, המעטים, נברא לכם לב חדש ורוח חדשה.

בלומה: בלבבות אינם בוראים תנועות.

בנימין: רק בלבבות. במוחות ממציאים רק מכונות.

בלומה: והמכונות הן שמסובבות כל גלגל ההסתוריה.

בנימין: וממציאים מכונות גם מבני אדם, ישנם כאלה שנוצרו לכך. אבל אַת תהיי גלגל רע במכונה הכללית. בארץ הסינים יש נעל אחת בשביל רגליהם של כל בני הסינים. רגל אפשר לכווץ ע"פ נוסח ואופנה ידועה, אבל לא נפש… תורה אחת לכל – איזו אירוניה!

בלומה: ההכרה, כי גם אני הבאתי את חלקי בבנינו של העולם המתחדש, ממתיקה לי את הכל…

בנימין: הרמוניה נפשית צריכה להיות. בעלי נפש מרוסקה ולקויה הם בנאים רעים. אַת בדרכך שהתיצבת עליה פוגמת אותה, אַת מתכחשת לתכונתך. אַת ומרקסיסטית אדוקה – אני מוכרח לצחוק. –

בלומה: הלא רואה אתה, כי כך בוראים תנועות.

בנימין: לא חשבונו של עולם אני חושב, אלא חשבונו של עולמנו.

בלומה: דבר איני מבינה;

בנימין: לכאורה, כל מה שהתרחש לפני ימים אחדים, הלא חזון שכיח ומצוי עתה. כלנו קנדידטים למיתה חטופה. מוכנים לה בכל עת ובכל שעה. ואעפ’כ. – –

בלומה: ואף־על־פי־כן? –

בנימין: ואעפ"כ כשהתרגשה השואה הרגשתי, שהנימין פוקעין בלבי: וכולי – פנימה. אותו לעג השטן! מימין ומשמאל מזמזמים באזניך שירי נצחון, והוא כבר הכין זבח חדש. ועשרות אנשים הוכו לפי חרב… ומאות נפצעו… וחיי טהורות הוטמאו, חיי טהורות – משחק שטן כזה!

ואחרי כן כתיתת הרגלים מבית־פקידות לבית־פקידות ומבית־חולים לבית־חולים. מסתלקת כל מחשבה. על שכמך אינך נושא ראש, אלא גוש עופרת כבדה, והוא כאלו מדולדל, ואינך יודע למה הוא בא. ועובר אתה על חיים נהרסים במבט קפוא ואידיוטי, ופוסח אתה על גופות פגרים כעל קסמי עץ וחוטט אתה בהם כתרנגל באשפה – – –

ואתה מבקש… והנך מלוכלך בדם. אין כלל צורת איש לאותם הפנים, והעינים לטושות ומביעות לעג מר ומבט חד וקר, ואִלם הוא, ובאלפי שפות הוא מדבר לך. ועל עצמך אתה מביט כעל איש שדעתו נטרפה עליו…

ועיניך התועות נחות פתאם על איזה נוף ואינן זזות. הנה מתחת לספסל בבית־המתים מבצבץ כנף בגד ידוע לך, והנך נחין ומוציא גוף מקופל בו… הנה גם אבא, שחכינו לבואו, הנהו בין ההרוגים! – – –

הנני את אשר הייתי באמונתי, במשאות־נפשי, אבל הנימין פקעו בלבי. ושקט בקרבי; על פתחי הקבר החדש אני יכול גם להתוכח אתך, כאלו דבר לא קרה. נשקענו עד צואר בעניני המפלגות. אבל רופף קצת בטחוני, כי גדול כחם של המתים, שסוחפים לפעמים אחריהם את החיים הצמודים אליהם. הרמוניה נפשית. צריכה להיות, שלמות הנשמה…

בלומה: אתה מדבר תמיד כאנדיבידואליסט, מה אתה: ניטשיאני, מה?

בנימין: אַת מבקשת להכניס את האדם בשיטה ידועה, אבל רחב הוא האדם מכל השיטות, ואפילו אם הוא קטן, והן נבראו מגדולים כמרקס או ניטשה. אני הנני – אני, ותורתי שלי.

בלומה: האני היחידי אינו יכול לברוא תנועה, השדרות הרחבות של העם לא תלכנה אחריך.

בנימין: לא קבלנו על עצמנו בקבלנות, שנהיה שנים עשר מליון. אנו מעטים במספר, אבל חזקים, מפני שאנו שלנו ועולמנו שלנו. אַת הולכת עם הזרם. ובכח לא תתקימי…

בלומה: (בהתרגשות) אָ. אָ!

בנימין: יותר מדאי יהדות קלטת בתוכך, וברשויות החדשות תהיי נוף זר שאינו נבלע ומתמזמז. אדיאל מפשט שאינו נובע מצורך פנימי, אינו ממלא את החיים. ובשביל סתם התקדמות האנושיות אינם נלחמים, וכשעושים כך, אינם מצליחים…

בלומה: די להראות על רבים הנחים פה (מראָה על הקברים).

בנימין: גם הם נלחמו בשביל שלמותו של עולמם הפנימי, בשביל חופשתם. מחאתם ינקה מתוך צרכיהם הנפשיים. וכשאמרו: בשביל העתיד, בשביל הפרוגרס! אז או שקרו, או היו עובדי אלילים – אַת ע"פ תכונתך לא תוכלי להיות עובדת אלילים…

(מרוחות שונות של בית העלמין מתמלטות הברות קטועות של דרשנים.)

– נהרי הדם והדמעות אינם אלא שמן־משחה במכונת הרבלוציה; ע"י אותה משחה נעשית עבודת המכונה יותר אינטסיבית. –

– מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון, שהיה יושב ועוסק בתורה וספר־תורה מונח לו בחיקו.

– רק קטני המוח וקצרי־הראות יכולים להרתע לאחורם מפני השואה שהתרגשה. הם כיושבים בבקעה עמוקה, שמעל לראשם תלוים תמיד ענני עופרת. –

– הביאו את התנא הקדוש וכרכוהו בספר־תורה, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האש – –

– אנחנו כעומדים מעל ראשי האלפים, המתרוממים מעל הננסים האלה. ורואים את השמש בצאתה, המפזרת את כחות החושך, רואים את השמש המאדימה. הדם הזה שאתם רואים, חברים, (באצבע על הכתנות המלוכלכות) הוא סמל השמש הבוקעת. – –

– אמרה לו בתו: אבא, אראך בכך? אמר לה: אלמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וספר־תורה אתי – מי שיבקש עלבונה של תורה, יבקש עלבוני… אל תשכחו! ספרי־תורה נשרפו, ומי שיבקש – –

– אל לנו לבכות את ההרוגים; בהם אנו רואים גסיסת האויב – – נסיונו האחרון. חג, חג גדול לנו היום הזה!

– והדא הוא דכתיב: כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקדוש־ברוך־הוא סופרן ומונן ומניחן בבית־גנזו. שפכו דמעות. – – –

– ובכן, אל בכי! החופש המחלט מאחורי כתלנו. היום התקרבנו אליו בצעדי ענק.

יוסף: (לצעיר העומד אצלו) אתה מתרגם לשפתך, לשפות אכסטרן, דברי הדרשנים? –

הצעיר: כיצד מתרגם? –

יוסף: הישוב בבית־העלמין מתרבה בפרוגרסיה גאמטרית והישוב בעיר בפרוגרסיה אריטמטית. מהפכות גאלגיות בכל יום. אתמול כל הככר היה מישור והיום גבעות. לך יש בודאי צער שלך.

הצעיר: שלי – שלי – כיצד שלי?

יוסף: אתה, בתור בן אדם מתכונן לבחינות, מצטער בודאי, שהפרעות חלו עכשיו ולא לאחרי הפסח, כמו בקשנוב.

הצעיר: מאי נפקותא? –

יוסף: למה התמימות? בקי אני בכיוצא בזה. אז ימי הבחינות. אולי מתעורר זיק רחמים בלב המנסים. יש יותר שאַנסים להצלחה ואם “נשחטים” – הרי אמתלא מן המוכן. ימי חרום ובהלה.

הצעיר: אתה יוצא מדעתך.

יוסף: למה התמימות? אלו הם הרהורי אקסטרן רגילים, הרהורים כשרים. אפילו כשחרב חדה מונחה על צוארם של בני־אדם שכמותך אינכם פורשים את עצמכם ממשנתכם. כשראית גלגלות מנופצות חזרת על פרקי האנטומיה ובהדם השותת הפרדת בודאי: גופית הדם האדום, הדם הלבן, ערקים, ורדים, חדרי הלב – על פרקי הפיזלוגיה חזרת.

הצעיר: דעתך נטרפה עליך.

יוסף: טפש שבּטפשים. למה הבושה? הדרשנים אינם מתבישים כלל בזה. גם הם אינם פורשים ממשנתם. אתה וספריך אתה, והם וספריהם הם. הכל קונספקטים. קונספקטים ותו לא. מי שעושה מפגעי היום קונספקט לאקונמיקא ומי למדעי הגמנסיה. יודע אני כי חזרת על האנטומיה ועל כמה פרקים מידיעות הטבע – הכל יהיה חומר לדרשות. אפילו בשביל בנימין – מי יודע – אולי הכל ישמש בתור חומר. אם לא ימצא גם הוא, הטוב שבהם, נוחם בצערו. מי תכן רוח האנשים? על מזבח הדעות הלא כל קרבן רצוי. –

(מאחד הרוחות של בית העלמין מתגלגלים פסוקים מקוטעים: “הלאה ממשלת הדמים והביורקרטיה” וקטעי חרוזים מה“ווארשבינקה” ומ“חללים קרבנות נפלנו”. אח"כ השירה הולכת ומתגברת.)

בלומה: (פתאם וברוב פתוס) הנה הם באים. הנה העלובים מדור דור, הבט בפניהם המעוננים המתחילים נוהרים. וראה איך מתעורר האדם שבהם, איך פותח הוא חרצובותיו. להם, להם! מעולם לא היה חלקנו בין אלה, שתדיר משחקים לפניהם אביבים ושמשות, תדיר בכל העתים והזמנים. להם, להם, העלובים והנענים תמיד – תמיד בכל העתים, אפילו כשחמה מוצאה, לכאורה, מנרתיקה, וזהרה נעשה הפקר. להם, להם, שם נבנה יחד את ההיכל שחלמנו עליו, וגדול יהיה ונאה ונאדר… אתה אדריכל טוב – – כן, טוב – – נוצרת לכך. כמה צער נשקפות מתוך עיניך וכמה רחמים, בשעה שעיניך יורות זיקים, מדוע הנך שותק. מדוע אינך זע?

בנימין: שומע אני – זוהי שפה מובנה לי.

בלומה: (מתלהבת) ומהאלמנטים הללו, הבריאים, המוצקים, נבנה ההיכל. וממעין זה יתיז זרם רענן בתוך חיינו הנרקבים, מהפרלטריון, מאותו המקור החי שנשאר עוד לנו לפליטה.

בנימין: (מנענע ביד) כאן מתחילה כבר החנופה הברשיורית.

בלומה: (בהתלהבות) ובדרך אחת נלך. מדוע אתה עומד? אותנו קוראים (מראה על החבורות).

בנימין: אותי קוראים ממקום אחר.

בלומה: (אינה שומעת מתוך התלהבות) ומשאת־נפש אחת לשנינו ושפה אחת.

בנימין: שפתי היא “לשון קודש” זו, שבזחיחות־דעת מיוהרה אַת לועגת לה. היא באר־החיים, שכולכם מצטרכים לה, כולכם, התלושים מההוה ואינכם מחוברים לא אל עבר ולא אל עתיד ממשי… היא תוכל לגלות לכם סוד קיומכם וסבת יסוריכם.

בלומה: (מקשיבה לקולות השירה המתגברת) ושמע, איך מרעימה שירת הדרור, כמה עצמה ועזוז היא מלאה. צורים וכפים היא מעתיקה. נלך (מושכתו ביד) הלא אי־אפשר שלא תבוא. כל הזרמים הולכים לשם. העצמיות, הפסיכיקה הלאומית, שלמות־הנפש – הכל, הכל תוצאה של הגזרה הכלכלית, ותמחנה ותכחדנה בּהשגותה היא, בּכחו של הפרוצס ההסתורי (מושכתו) והכל קרוב לידי מהפכה… החיים הכלכליים משנים צורתם… נלך… (מתרחקת) הלא תבוא. – אני איני יכולה להשאר. שירת־הדרור מושכת אותי (מקשיבה לקול השרים) הלא תבוא אלינו, הלא תבוא –

בנימין: כשאבוא אליכם, אבוא בדרכים אחרים, ובשפה אחרת אדבר. מימי לא הייתי עובד אלילים. גם להאלילים החדשים, שהקימותם לכם, לא אפל אפים. דרכינו מתפרדות… לכי!

(בלומה הולכת ומתעלמת בתוך החבורה של הצעירים. דבורה באה מתוך שורות הקברים ומתקרבת אל בנימין. מרים אתה. לא רחוק מהם שטוחה על אחד הקברים אשה אחת. מרים נגשת אליה, מקשיבה רב קשב, אח"כ אל בנימין, המביט בעינים קמות בתוך האויר.)

מרים: מסכנה זו אינה יכולה כבר לבכות. חשבתי, כי פרחה נשמתה, וכי גם על גבי הקברים כבר שוכבים מתים…

בנימין: אם שוכבים או עומדים – האם לא אחת היא?

מרים: (מביטה) איה בלומה? שם בתוך הדרשנים?

דבורה: נלך, בני, את אבא לא נחיה עוד. ימות־המשיח בודאי. קודם לא יקומו המתים. היו יהודים טובים, יראי שמים. ערב שבת – – צריך ללכת – – מה שם? (מראה על הדגלים) מה שם? אַ אַ – – הם דורשים עוד – – הם עוד מעיזים לעשות ב“מקום הטהור” הזה “כָרזות” – – פה שוכבת אלמנה, שבעלה נרצח מידם ממש – – וכל הפורעניות הביאו הם – גם אבא נרצח על־ידם, על ידי מעשיהם היפים – – כל אלה הקדושים הנחים פה – – ועוד הם מקהילים פה קהלות ודורשים… אני אדרוש לפניהם – – אני אעניקם בדרשה – – (רצה למקום שהחבורה עומדת).

(בנימין ומרים ממהרים אחריה ועוצרים בה. היא מתחמקת מידם ובאה בתוך העומדים.)

דבורה: אני אדרוש לפניכם, רשעים! אתם עוד מעיזים לטנף את המקום הזה (רואה את בלומה) וגם אַת, חצופה, דורשת, גם אַת – – רוצחים – – הנה אשה שטוחה על קבר בעלה, שנרצה מידיכם ממש, ואת כולם רצחתם – –

(מתהוה מהומה. זרועות אחדות אוחזות בה; רוצים להדפה. נשמעים קולות: “זקנה עוברת בטל! הלאה!” בנימין ומרים פורצים להם דרך ומוציאים אותה מידי האוחזים בה).

בנימין: גם אני מזוין (מוציא אקדח מכיסו) וכל מי שישלח יד, דמו בראשו. אומץ־לב כזה היה צריך להיות לכם לשמוע את תוכחתכם ולראות (מראה על המקום שהאשה שוכבת) אשה זוּ מוטלת כמת על קבר אחד מחלליכם הרבים – חללי הדוגמה והברושיורה!

בּלומה: (קופצת אליו) אני בָזָה לךְ, בָזָה בכל מעמקי נפשי. אוטופיסט, רומנטיק! בוז לך הלאה!

קולות קוראים: בוז, הלאה!

בנימין: ואני איני בז לכם. רחם ארחמכם. את כולכם ארחם, כולכם חללי הגלות. כולכם – – השוכבים בתוך הקברים והעומדים עליהם (הולך יחד עם דבורה ומרים).

דבורה: (נרגזה) בואו, בני, בואו. גם היא… הבדלו מהעדה הרעה הזאת. יהא זה טפת נחמה בכוס היגונים שלי! השלך, בני, מלאך־המות זה (מראה על האקדח) אם בסיף – עשיו גבור ממנו. הוא קבל הברכה: “ועל חרבך תחיה” ומעוונו היא התורה. השלך, בני! הלא רואה אתה את הצרות שהביא עלינו…

בנימין: (שותק ועיניו תועות על גבי הקברים)…

דבורה: השלך, בני, את מלאך־המות זה! אבינו שבשמים בלבד יכול לנקום נקמת דמנו השפוך. הנה הביא עליהם יפוניה בשביל קשנוב – הוא יקום… השלך! (רוצה לחפשו בתוך כיסונו).

בנימין: לא, אמא, אי־אפשר. לא אוכל השליכו… הוא דרוש לי – – יהא אולי דרוש לי – לא אוכל –

דבורה: (דוחפתו) כך?… ומה לך איפוא פה – – מה אתה מטמא עפר אבא – – בידים מסואבות בדם, ברגלים הרצות לרצח – – (גונחת) שניהם שכלתי, שניהם. האחד בעולם הזה, ואת השני בשני העולמות. (צונחת על הקבר).

המסך נופל.

 

מערכה ג'    🔗

(חדר לא גדול. מימין ומשמאל דלתות: אחת לחדר־המטות, ושנית למסדרון, מזנון, ספה, שלחן מרובע וכסאות. ארון ספרים. על הכותל תלויות תמונות גאוני וגדולי־ישראל. רבי יצחק אלחנן, משה מנטפיורי. בפנים הבמה ארון בגדים.

דבורה וחיה יושבות אל השלחן. בקצהו עומד המיחם ומזמזם. חיה סורגת פוזמק. בחוץ מילל הרוח, ופתי שלג מתלבטים בזכוכיות החלונות. לפנות ערב.)

דבורה: אנחנו, בני־תמותה, כלום יכולים להשיג דרכי ה'? חושבים אנו. שהוא מקפח שכרנו, ובאמת, אדרבה. איננו יודעים כלל, מהיכן מתגלגלת זכות לאדם. ואולי גם חסקה שלך זכתה.

חיה: חייך, מה את סחה, חסקה, אשה פשוטה, זכתה, ואַת עוסקת כל היום במצות ובמעשים טובים – לא. היכן הוא הצדק?

דבורה: גם צדיקים גדולים נכשלים. מי לנו גדול יותר מתנא. אסור לנסות את ה' יותר מדאי בתפלה ובתחנונים.

חיה: בתפלות כיצד אסור?

דבורה: תנא אחד היה, שחי בדוחק. הסתפק הוא במועט ולא בקש עושר. אבל אשתו הטרידתו: זו תורה וזו שכרה? בקש רחמים!

נעתר לה ובקש, ונתקבלה תפלתו. בין לילה התעשר. צהלה ושמחה אשתו. אבל בלילה הראוהו בחלומו כסא של זהב בעל שלש רגלים.

חיה: בעל שלש רגלים?

דבורה: מן השמים רמזו לו, כי נכּו משכרו בעולם־הבא. ה' אינו יכול להשיב תפלות ריקם; שערי דמעות אינם ננעלים, וביחוד תפלת צדיק, אבל הראו לו, כי אחרי מעשי ה' לא צריך להרהר. שוב בקש התנא רחמים. בין לילה התרושש ולמחרת הראוהו בחלומו את הכסא בשלמותו.

חיה: כן, כן, כלפי מה אַת מספרת לי. כלפי מה, שכחתי. במוחי איזה מיחוש, לא עליך, שכחתי.

דבורה: כלפי חסקה. דואגת היא “לבן קדיש”. אל תנסה את ה‘, אל תדפוק על דלתותיו יותר מדאי. אהיה אני למשל לה. ישבתי בתעניות. בקשתי, ה’ נתן לי בן – ו“קדיש”, “קדיש” אין לי… על הברזות הוא לומד (במרירות) פרק משניות לנשמת אבא. תפילות בינונים ג"כ מתקבלות. אבל בחלום אינם רומזים אלא לתנאים.

חיה: כן, כן, אני וחסקה שלי נשים פשוטות, מה שייך.

דבורה: רואה אַת ויש גיהנום גם בעולם הזה. כדומה למשל, מקושש העֵצים. איך אַת אומרת: כשמותחים ילד ומלקים אותו לא כלום, אבל כשמכריחים אותו להתמתח ולהביא בעצמו שוטים – כפות הרגליים הוא מנשק. הבושה, הבושה העיקר.

חיה: אומרת אני, אומרת – – הרבה אני יודעת מה שאני מוציאה מפי!

דבורה: וגדולים ג"כ נלקים בדרך זה, מולידה אַת בנים, מגדלת אותם. גוזלת שינה מעיניך. ובשביל מה? – שהם יעבירוך במדורי גיהנום, שהם יצליפו על פניך בשוטים ובעקרבּים לעיני כל – – אַת בעצמך מוכרחה להתמתח ולהלקות את עצמך.

חיה: אם אַת כה נפחדה מאימת־הדין, מה נאמר ומה נדבר אנחנו. מה אנו ומה מעשינו, מה שייך.

דבורה: ה' אל רחום וחנון לכל, לא צריך לפחוד. צריך להפקיר את עצמו בידו – ודי. אבל להקים דור טוב – דבר גדול. זקני רבי שלמל’ה ז“ל היה מסביר לנו גודל הענין. עולם האמת הוא נצחי, טרקלין, כמו שכתוב ב”פרק'. והאדם צריך להתקין את עצמו בפרוזדור, שם א"א לאצור מצוות ומעשים טובים, וכמה יכול בן־תמותה לאצור בּימי חלדו המעטים. אבל כשמקימים דורות טובים, אינך פוסק מאצור; לעולמי־עולמים מאספים. ואין בטלה משעממת, ואינם יושבים כשהעטרות על הראש, ומסתכלים רק בפעולות אחרים; ומיתה אין אז. תמיד עבודה, תמיד מצוות ומעשים טובים. אבל כשמקימים דור רע – נפסקת השלשלת

---

חיה: הוא יחזור ודאי בּתשובה, מה שייך, בן תלמיד חכם. ואני איני יכולה להסביר כל זה לחסקה, מה שייך.

דבורה: וכך היה בהיותו חולה, הלא ארבעה כבר שכלתי. כל הסגולות עשיתי שירפא. מה אנו יודעים. כסכורה אַת, מיתת בנים עונש; חייהם, יכול להיות עוד עונש יותר קשה. אלמלי היה “גוי” חלש, הלא היה אסון – דוקא “גוי” חזק גדלתי בתפלותי ובתעניותי. עכשיו הייתי יודעת כבר מה להתפלל – – – הייתי יודעת – – – על צפעונים אסור לרחם – – על רוצחי נפש אב, ואב כזה. הייתי מתפללת – – אבל מתיראה אני לנסות את ה' בתפלות – –

חיה: ודאי שיחזור בתשובה, ודאי.

דבורה: המלך חזקיהו פרש מדרך־ארץ, לפי שצפה ברוח־הקודש, כי מנשה יצא מחלציו ונענש. והנביא ישעיהו אמר לו: בהדי כבשי דרחמנא למה לך? אח"כ בא דור צדיקים. (נגשת אל המוחם וממששת אותו בידה) מרים לא שבה עוד. מאחרת לבוא. מכתתה כל היום רגליה משעור לשעור. היא עוד נשארה נאמנה לי. (הולכת ומביאה גחלים ומשימתם בהמיחם) תתחמם כאשר תבוא. הגיע זמן ערבית. כבר צריך להזדרז, (מתעטפת במטפחת צמר גדולה) נלךְ (מורידה אש העששית, יוצאות).

לדקים אחדים מתרוקנת הבמה. החדר מואר באור כהה. אדי המיחם הולכים ומתנשאים. נכנסים בנימין ובלומה. בלומה צונחת על הספה. בנימין מעלה אור העששית ויושב על ידה. יללת הרוח מבחוץ מתגברת.

בלומה: (חורה ועיניה מפיצות ברק מוזר). ואולי (כמדברת לעצמה) ואולי טובה היא פגישתנו. לא חפצתי בה אחרי היום הנורא – – – לא פללתי לה – – אחרי היום הנורא לא פללתי לה – – –

בנימין: (נשען על כפות ידיו) בשליחות אחת נפגשנו. היכלים לא נוכל לבנות. חללי־הרוח אינם בונים… אבל בתי־חמר נוכל לבנות.

בלומה: לא חשבתי – – – כתבתי לך, וחשבתי, כי אלו יהיו דברי האחרונים – – ואולי תאריך פגישה זו מעט כחותי. הכל שבי גוסס ודועך, ותוהו־ובוהו גדול בכל החושים (מפסיקה) עבודתנו הלא אינה עכשיו עבודה לדורוֹת. הדורשת המשכים ושכל אחד יכול לשלב בה רק חוליה, בהרף־עין היא מתחילה ונגמרה. כל פעולה – חטיבה בפני עצמה (משקיעה ראשה) כל רגע, שאנו מאבדים בו חיי האויב, ברוך לנו – – לנקום ולנקום, לאבד ולהשמיד – –

בנימין: (כמדבר לעצמו). ואנחנו חלמנו על היכלים. חלמנו בימי ילדותנו. ואיך הכל נהפך! אַת, השואפת נקם, המהרסת יום יום חיי אנשים. את, שהיית כה רחמנית. ואני – אני (פוסק).

בלומה: היה חלום, וגם הוא גז – – – לא חפצתי לראותך אחרי היום הנורא – – – אבל בעיני רוח ראיתיך תמיד, תמיד – – –

בנימין: איזו רחמנית! בימי השבתות, בשעת שינת צהרים, היו הקונדסים מעמידים מכמרות לצוד צפרים ויונים, ואַת היית פודה בפרוטות, שקמצת מארוחות הבוקר, את השבויים הקטנים מידי שוביהם… כה גדלו רחמיך (מהרהר). איך החיים מהפכים הכל, מהפכים!

בלומה: כן, במוסר שפתים לא נפתו האכזרים הקטנים. ל“עזרת־נשים” שלחו אותי ואת מרים להיות שם “מגידות”. רק הכסף ענה את הכל –

---

בנימין: והשבויים שנפדו מידכן היו נופלים שוב בפח, ושוב היו נגאלים. ואני חפצתי לחשוף זרועי על הקונדסים, וחפצת לשחדני בפרוטות המקומצות, שלא אכה את השובבים. –

ואז חלמנו, אנו הקטנים, על היכל גדול. שקומה לו וגובה לו, גבוה מבית הכנסת, גבוה מגֻלת הכנסיה, וקנים לו שלישים ורביעים, ושם למעלה ימצאו בעלי הכנף כל צרכיהם, מבלי אשר יצטרכו להטוט בפתים המשלכים החוצה – ואת אמרת: קודם צריך לזכות בגורל הגדול – אהבת אז את ה“חומר הכתום”. כמו שאת שונאה עתה את בעליו – – –ובידים ריקות החילותי את הבנין. כל מה שקטפתי מ“פרדס החכמה” חלקתי אתך. למדתי ומסרתי פרקי תורתי לך. וככה התחיל הבנין.

---

אבל לא הושרה השירה. מבנאים היינו לקברנים, וקברים אנו חופרים לא בשביל מהרסי חיינו בלבד, אלא גם לעצמנו – – –

בלומה: אתה הרכת את לבי והקשית את רצוני. וכשנפגשנו הקיש כבר ברזל בברזל. נסחפתי בזרם. אליליך שברתי, מזבחותיך נתצתי, התכחשתי לאדיאלי הישנים. אבל בך האמנתי תמיד, האמנתי גם בשעה שהתנגשנו כאויבים. מצאתי תוכן אחר בחיים, אבל תמורתך לא מצאתי. חלום אחד רקם את חיינו. לא, אי־אפשר היה שנעבוד בשתי רשויות. האחד מאתנו היה מוכרח לנצח ולעבודה אחת היינו נותנים איש לאחיו את ידו…

בנימין: חלום אחר היה לשנינו.

בלומה: תמיד חשבתי את עצמי לשלך. לא דברנו – ולמה? הכל היה מובן מעצמו, ולמה לדבר בשפה, ולב דבר ללב ועין לעין, חוטי חיינו היו מילדותנו שזורים אלו באלו – ויד מי היתה יכולה להתירם. פה לא נגע בשפתי – – יד לא נחה על שכמי – – ככה היית גם אתה: נזיר מנוער לי – בלי לשון – אהבה, בלי מליצות – – –

בנימין מניח את ראשה על חזהו, מחליק שערותיה, לוחץ ראשו בראשה ומחבקה בזרועותיו. עוברים דקים אחדים. נשמעות נשימותיהם הכבדות, הנטרפות ביללת הרוח מבחוץ.

בלומה: (נרתעת פתאם) אל תגפפני! (מתחמקת מתוך זרועותיו). אל תעשה ככה – (בפחדים) כאלו שדי שחת מנתרים לפני – – כאלו שלדים פורשים זרועותיהם אלי – – אותו השלד הגבוה והנורא – – איני יראה מפני המות – למה לי חיים ששוקצו והוטמאו – – למה? אבל בבוא המות פוסקת הנקמה – והיא כל מקור חיי אחרי חורבן עולמי – – חבקתני… – – שעת הבהלות מתיצבת לנגד עיני – – דמות־דיוקנך התיצבה גם אז נגד עיני – גם אז מתוך איזה ערפל וקורי צלמות – ואיך אחרת? – –ולמי היתה הזכות לחבקני כה, אם לא לך? מי יעיז – אתה ואותו השלד – ומבטך כה רך וחם – – ופה עיני זכוכית – – ומגעך כה עדין, ונשימתך כה מלטפת… ובזרועותיך הנני כמו על כנפים – – והללו היו גרמי ברזל, והכל החניק אותי – – (מתיפחת) למה חבקתני, ואת הכל, כל הנוראות, עוררת בזכרוני – – למה – – אפשר להשתגע – – ואולי – – (מבטה נשאר תלוי באויר).

בנימין: (ברחמים רבים) מדוע אַת מביטה ככה?

בלומה: ואולי באמת יצאתי מדעתי – – אולי; הלא רבות מהקרבנות השתגעו אז – – רבות (בנשימה עצורה) קבורות בחייהן, ומבטן כאלו נקפא מרגע־ זועה זה, ולא נע ולא זע יותר. אפילו האדמה לא יכלה לבלוע עלבון נורא זה, וצועק הוא השמימה – – הזוכר אתה? ספרת מההיכל, שאמרנו לבנות, שהחילונו לבנות – – קטנה כמעט הייתי – – הייתי חולה – – התבישתי להתפשט בפני רופא גבר – – צעקתי – –וכשקמתי אמרת – –תלמדי אַת רפואה – – ילדות כמוך לא תצטרכנה לצעק כשתהיינה חולות – – אַת תרפאי אותן. – אז החל הבנין – – השומע אתה – – ואחרי כל אלה היש שעור וגבול? – – ואולי הכל דמיון מתעה – – כתבתי לך אחרי האסון, שתשליך הכל ותנקם נקמת כבודי, תנקם יחד אתי – – ומי ינקם אם לא אתה? – – ואנחנו נפגשנו במקרה בשליחות הנקמה – – ושמחתי – – ואולי גם זה דמיון מתעה – – ראה: הנה היא היד, חבושה במטפחת לבנה (רוצה לקרע התחבשת) הלא שם נפגשנו… בשליחות אחת נפגשנו… לנקם בעד הדם השפוך נפגשנו… בעד חיינו ההרוסים – – הגד לי האמת: הדעת צלולה? – – ואולי אין אתה אתה כלל – – השלר ג"כ לא היה אתה – – הכל מסתובב כמו גלגל במוחי (משקיעה ראשה בלי אונים) ואיך לבלי השתגע, איך? – הגד הגד –

בנימין: (לוקח ידיה ומשימן בשלו) אַת עיפה, חביבה, עצביך גרויים מלילות נדודים. צלולה דעתך, צלולה. כל זמן שאנו מרגישים כל עומק הצער עוד לא נטרפה דעתנו!

(מבחוץ מתלבטים קטעי נגינה יוצאים כמו מחליל. בנימין מטה אזן כלפי החלון ומקשיב, מחלל קטעי מנגינת “עוד לא אבדה תקותנו” אחת ושתים ושב לבלומה.)

בנימין: מהרי לחדר הזה, יקירה, ונוחי. אמא מתפללת עתה ערבית. תשהה עוד זמן מה הכנסי פה (פותח דלת חדר השינה) עוד עלינו לשוחה הערב. נוחי.

סוגר הדלת אחריה, נגש אל החלון, שוב מחלל ושוקע על אחד הכסאות, כשפניו מכונים כלפי דלת המבוא. נכנסים בחורים אחדים חבושים כובעי־שער ולבושי אדרות־חורף. הצוארונים מהודקים לאזניהם, מנקשים רגל לרגל, אח"כ מניעים הם ידיהם לאורך ולרוחב כמנסרים את האויר.

א.(

ב. הכרסן הצהוב (מראים על המיחם) כבר מקבל את פנינו. בוררר… (כל אחד מוזג לעצמו תה.)

ג. )

א‘: מה אתה יושב, ר’ בנימין, כ“מרה שחורה” היום? “הומר התלין” היכן? האם נטרפו ספינותיך בים? אדרבה, הנני מברכך! לויתן העלית היום בחכה, שלחת דפוטציה מעורכי הזבחים לפלָוֶה, שיקבל מאתה דין וחשבון. אינך חס כלל על קופת חברתנו הדלה. בזבזן היית בעת האחרונה (גומע לגימה אחרי לגימה) פצצות ופצצות… מחירן לא רב. אבל לבורטוריה הלא אין להמכניקים שלנו. (מזעזע את בנימין) מדוע יושב אתה כמו שאינו יודע לשאל? כולנו איננו צוחקים מרוב טובה, אלא מיסורים, מנפש מרה, בדם, כמו שהנשים אומרות, אבל תמיד דיצה וחדוה! (להשותים) כמה מאריכים הם בשתיה! מהר, מהר! הלא העומדים על המשמר יקפאו מקור. השננתם את הסיסמא היטב?

השותים: יודעים אנו, יודעים.

א': כשתראו מרחוק סבתא שלנו הולכת, בעלת בית זה, שמתחממים אנחנו לתנורה ומשברים במימה הרותחים את צמאוננו. איך תהללו?

השותים: (בבת אחת) כך (מחללים) טוב?

א': באין ברירה, טוב גם כך. אינכם מוסיקליים. כך היה יותר טוב מהלל).

וכש“תריחו” אחר מהפוליציה, איזה אות תתנו? –

השותים: (בהתכוננם לדרך) כך (מחללים) טוב? –

א': למעלה מטוב, הפלא! הפוליציה יודעת לפתוח אפילו אזנים אטומות כשלכם, לכו שדים! לעזאזל (יוצאים) את אשר מותיר בית הקברות, בולע בית־האסורים, ואת אשר מותיר הוא – לוקחים בתי־המשגעים ובתי־החולים. ואת אשר כולם מותירים – תועים כרוחות וקבורים בחייהם. אין בית בלי חלל, ומה פלא? שנים שלמות מרפרפת אימת־מות על אנשים, ומה פלא אם יוצאים הם מדעתם?

---

נכנסים בחורים אחדים. כלם נגשים אל המיחם, מוזגים לעצמם כוסות ומדברים, כמעט בבת אחת. –

– לעזאזל! ועוד סערת שלגים מבליעה הסיסמות שלנו.

– עומדים אנו כלפני יציאת מצרים: מתנינו חגורים ומקלותינו בידינו.

– אפילו כוס תה אי־אפשר לשתות במנוחה. לשופטינו יש כבר יותר הרחבת הדעת. אפילו לשוטריהם.

א': ועוד דבר לא יהיה, בזבוז כחות לבטלה. בעת שאנו משוטטים פה בחוצות היינו יכולים לשלוח עוד דפוטציות אחדות לעולם־האמת. עם הדומה לחמור, אני אומר לכם.

ב': מי הוא עם הדומה לחמור?

א‘: העם שבתוכו אנו חיים, כלומר נהרגים. המציא מכונה זו (מראה על המיחם) אין בה חכמה יתירה, אלא נחוצה כאויר לנשימה. פוגרומים – הא סלקא דעתך? הורגים רבבות יהודים, מקימים כנגד דעת־הקהל האירופי, מסתתמים צנורות־ההלואה, מטרידים את המיניסטורים לנסוע לחו“ל, והעצם נשאר סוף סוף בגרון. אימת־הפוגרומים צריך היה להמציא; לא להרוג אלא תמיד לאיים. הממשלה היתה זוכה לשם טוב: מקדמת היא פני הרעה; וזרעו של אברהם אבינו היה כלה מאליו ע”י טירוף הדעת. מחלת הלב והעצבים וכו’ וכו' וכו'. נוּ, שדים, די לכם לשתות. השאירו גם בשביל אחרים. הסיסמא אתם זוכרים? הזהרו, אל תערבבו את היוצרות!

השותים: כך טוב? (מחללים).

א': הפלא! כשרונכם המוסיקלי מתפתח. בשנים כתיקונן הייתם יכולים להיות חזנים נפלאים, חבל על הכשרונות ההולכים לאבוד! (יוצאים) לכו, לכו!

(נכנסים בחורים אחרים)

– נתקבלה טלגרמה מהתחנה הקרובה, הכל בהצלחה, טפו! יום מאושר כזה! אנחנו מסבכים רשתות על כרכים ועירות (מוזג תה) בנקט צריך לעשות לכבודו של בנימין. היה מעשה גאון. יש לך גלגלת. יש, (מתופף על שכם בנימין)

בחור א': שמעו, דינים מומחים! גם לנו יש משפט־שדה־קטל, אע“פ שאין לנו הרחבת־הדעת שלהם, גביתי עדות ע”ד עורכי חובה וגם ע"ד הזביחות המתרקמות עוד. הנני רוצה להעמיד לפני כס משפטכם את המנוולים. בנימין, אולי תמלא תפקיד קטגור?

בנימין: (בראש כפוף כמדבר לעצמו) קטגוריה אחת גדולה כבר נכתבה, והיא נקבעה כמו כמסמרות במוחי, ממלאהו כלו.

א': תהלה־לאל, כבר זכינו לשמוע מלה מפיו.

בנימין: (באותה פוזה) "מקום נטמאו בנות עמך הכשרות בין הכלים, אשה אשה תחת שבעה שבעה ערלים, הבת לעיני אמה והאם לעיני בתה לפני שחיטה ובשעת שחיטה ולאחר שחיטה… ואלה אשר חיו מטומאתן והקיצו מדמן, והנה שקצו כל חייהן ונטמא אור עולמן, שקוצי עולם, טומאת גוף ונפש. מבחוץ ומבפנים

---

(נכנסים עוד אחרים ויוסף בתוכם, שזורק מבט משעמם על כל ויושב.)

אחד הבאים: עלה יפה! נשתחרר! עלתה ההמצאה, והוא יהיה בקרוב

מעבר לגבול. פנטסיה יוצרת יש לך, בנימין.

א': מיניסטר היה יכול להיות במדינת היהודים, היו שולחים אותו לחו"ל להשיג הלואות. מה וויטה לגבי דידיה (מניח את ידו על שכם בנימין) ואתה, אשמדאי, (ליוסף) מדוע פניך כה עצובים, עורב שחור?

יוסף: כל זמן שאני רואה אתכם יושבים על כוס תה בשלום ובאחוה וחוטמיכם שלמים, הנני עצוב.

א': המעט לך, כי אחרים קורעים את חוטמינו, ולא אותם בלבד, אלא גם את ראשינו?

יוסף: אחרים לא יבעירו אתכם, אחד נופל ושבעה קמים, אבל כשיד האחד תהיה בשני – אז תבוא גאולה לכם ולכל העולם.

א': הוי, גלגלת, גלגלת! (אוחזו בבלורית ראשו ומנענע) כמדומה לי, שהסליל העיקרי כבר פקע כאן, ובקרוב תבוא ידיעה בה“ויסטניק”, כי פרח כדור דרך המקום הזה. (מקיש על מצחו של יוסף)

יוסף: כל זמן שעוד יש שריד מכם לא אעשה שטות כזו. שנאתי לכם היא מקור חיי. כאשר תכחדו כלכם מתחת השמים, אז יפסק מקור זה – – אז אולי – –אבל רואה אני יום זה, רואה!

א': קרושבן בשנאתו עושה למצער איזה דבר, ואתה אינך אלא מפטפט.

יוסף: לקרושבן מביא עונג תיקון־עמו, לכם תיקון העולם, ולי לראותכם הולכים וכלים ומתנונים – ומה עלי איפא לעשות? אתם בעצמכם כבר עובדים בשבילי: אוכלים זה את זה, ולי דייני במה שהנני מסתכל ואומר: שישו בני מעי! – –

א': טפו, יצא לגמרי מדעתו. מדבר הוא כחוליגן.

יוסף: אלמלי דעתי היתה כדעת החוליגנים, הייתי מכבד אתכם, הם חושבים אתכם לחרוצים. לכובשי התבל, למנצלי הארץ – אתכם, את הבטלנים היודעים רק לעשות דסקוסיות ואפילו לנקום כהוגן אינם יכולים, אתכם

---

העומדים: אוּ אוּ, אין מנוס ממנו.

יוסף: כלבם מוחות מטומטמים, רק בנימין מבין אותי, אבל לא השיג עוד הנקודה. תה הם שותים, זהו משקה מחזק (מוציא בקבוק מתוך כיסו ושותה) היום יעשו להם הלולא וחנגא לכבוד הקונטררבולציה. אעשה שם בהלה. לי הלא הכל מותר לעשות. פרבלגיות יש לי. חצי מטורף־בדעת, המבדח את הקהל בהפרדוקסים שלו. אבל בהלה שלי ג“כ בהלה, ואח”כ יד ביד – ואני מקבל נחת…

העומדים: נוּ, די כבר, די.

נשמעות צפירות אחרי צפירות, מתהוה בהלה קטנה. האחד נתקל בשני. כוסות אחדות נהפכות, והתה משתפך על הרצפה. כולם נבהלים החוצה. בנימין פותח דלת חדר השינה וקורא: בלומה, בלומה! עיניו תועות מפנה לפנה, לוקח העששית. נכנס שוב אל החדר וקורא: בלומה. בלומה! יוצא, כשהוא מעין בפתקא קטנה, צונח על כסאו, משקיע ראשו בכפות ידיו, מתלבש באדרתו ויוצא במהירות. דקים אחדים הבמה ריקה. אח"כ נכנסה דבורה כפופה וצועדת פסיעות מרושלות, מסירה המטפחת, מניחתה על אחד הכסאות ומביטה מסביב.

דבורה: (לעצמה) כמו אחרי חתונה. הכל מהופך. שלח לה ה' בית־ספרה. (נגשת לכירת החנור) שתתה המים הפושרין והלכה. (מביטה בכירה) המאכלים עוד פה (מנקה הרצפה ומסדרת) מה אומר ומה אדבר. צדיק אתה במשפטך רבש"ע! (נכנסת מרים)

דבורה: (עורכת השלחן) כל היום, כל היום. הביטי בראי, ותראי איזו פנים לך.

מרים: אני שבעה, כבר אכלתי (קוראה מכתב).

דבורה: שבעה ע"י הספרים שלך?

מרים: הקדמת היום לבוא. באת ישר מבית המדרש?

דבורה: מהיכן אם לא משם? שמא מהכרזה? הקדיש שלי מקהיל שם קהלות ודורש. נחת־רוח לי בעולם־הזה ולאבא בעולם האמת – –

מרים: (מביאה מהכירה את הארוחה) ומדוע אינך אוכלת אַת? שבעה אַת בתעניות?

דבורה: בצרות ומכאובים. רוזנצווייג הוא דוקטר, אוכל טרפות ומחלל שבת; לאמר קדיש ליום־הפטירה אעפ"כ בא היום.

מרים: קבלתי מכתב מארץ־ישראל.

דבורה: נוּ.

מרים: נסע נא מפה, אמא.

דבורה: להיכן? האדמה פתחה רק פעם אחת את פיה לבלוע אנשים חיים. לי גם זכות כזו אין. –

מרים: הלא תמיד חפצת לנסוע, אמא.

דבורה: ומה כי חפצתי, אם ה' לא חפץ? אני מרותקה אל קבר אבא. אסע לא"י בדרך אחרת. יחד אתו…

מרים: אם אַת תסעי, יסע ודאי גם בנימין.

דבורה: (קופצת לתוך דבריה) גם הוא! יטיל שם רעש. האבות והאמהות יקומו ממערת־המכפלה לצאת לקראתו. אני מתלוצצת – – יכולה עוד להתלוצץ. סעי לבדך!

מרים: איני יכולה לעזבך לבדך.

דבורה: (במרירות) לבדי? – הקדיש שלי הלא פה.

מרים: לכי לאכול. הן לא תמיתי את עצמך בצומות.

דבורה: כן – לנו יש סיגים ונדרים. על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת (נוטלת ידיה ויושבת אל השלחן וטועמת מהתבשיל) למה אַת משאירה בשר בשבילי? לעת זקנתי אתחיל לעשות לי תפנוקים. היו ימים שלא היה בבית אפילו כדי מזון סעודה אחת, וחשבתי כי אין פורעניות גדולה מזו. הלואי והיו שבים הימים ההם – כשיש מה לאכול – אסור לקחת חטא על הנפש. מדוע אינך אוכלת?

מרים: הן אכלתי כבר.

דבורה: מזל־ברכה נכנס היום בקדרה! (קמה, יוצאת ומביאה קרדום.)

מרים: (נבהלה) אמא!

דבורה: לא יצאתי מדעתי. מתי יבוא הקץ לצרותינו. כמדומה ששתינו כבר די מכוס היגונים, ואין קץ ואין תכלה. שוב פורחות שמועות על־דבר פרעות. צריך להטמין שארית הפלטה. לי לא דרוש כלום, אבל – (מחפשת בארון)

מרים: מה את מחפשת, אמא?

דבורה: את אשר מבקשת אני, לא תוכלי לתת לי אַת.

מרים: התהלים ומנורת המאור אינם בארון־הספרים.

דבורה: הספרים! בלים הם בארון; עזובים כיתומים הם… אבא היה מוציא שארית הפרוטות עליהם… הייתי מוסרם לתלמיד־חכם, אבל איני יכולה להפרד מהם. בואי לעזור לי מעט.

דבורה סוגרת הדלת, מורידה הוילונות, פותחת קרש הרצפה בקרדום, חופרת גומא באת ומוציאה רגבים, רגבים מהקרקע. מניחה שם איזה ארגז, ממלאה הגומא ושוב מניחה את הקרש.

דבורה: (אומרת לקבוע הקרש במסמרות) התכשיטים הללו (בהטעמה) כבר קבורים; עליהם עוד יש לך איזו שליטה (מניעה הקרש יחד את מרים) לכי, לכי! עור ועצמות, ותו לא. והללו תהיינה אמות ותקימנה דורות. בשנותיך נשאתי רחיים על צוארי. פרסות שלמות הלכתי רגלי. עצים חטבתי בגרזן, כשאבא היה חולה חבילות עשיתי ומכרתין (מרימה הקרש ומחליקה הגומא) לא בקשתי עושר כשרוח לנו ג"כ לא נהניתי. חפצתי, כי התכשיט ילמוד תורה מתוך הרחבת־הדעת (מכה בגרזן על הקרש, שוב מרימה ומחליקה את רגבי החול) ובליל אפל אחד תעיתי, ועלי היה לנסוע יחידה עם ערל… כל עצמותי רעדו. אך הקרדום היה לי – – אז היה מותר להרימו על קדקדו – – הכל היה מותר. גם להרוג, גם לההרג בידי עצמו… וה' הצילני. למה? הצילני לצרות ויגון (מכה על הקרש ורוקעת ברגליה, בודקת אם לא ניכר השיפוע, קובעת מסמרות, קמה, נגשת אל ארון הבגדים ומחפשת שם. דופקים בדלת.)

מרים: מי שם?

מאחורי הדלת נשמע: אני, אני. מרים שואלת: מי אני? משיבים: “בן ציון, תני לי להכנס” מרים פותחת הדלת. נכנס בן־ציון.

בן־ציון: משרתת ארורה! אינה רוצה ללותני, רוצה אני לקחת ברכת־הפרידה והיא אינה רוצה ללותני אפילו צעדים אחדים.

דבורה: (מוציאה אדרת שער) צריך לשלחה לת"ח עני. אבא לא לבשה. אלא כשהיה הולך לבית־המדרש (מניחתה, מוציאה איזו בגדים, כורכתם בצניפה, מתעטפת במטפחת, מסתירה את הצניפה תחת שולי המטפחת ומתכוננת לצאת).

מרים: בליל סופה כזה?

דבורה: אינני מן המפונקות. גם בילדותי לא יראתי מפני סופות, עכשיו על אחת כמה.

בן־ציון: דודה דבורה, אינך מתיראה ללכת ברחוב? החוליגנים תולים שם. תולים את כל האנשים שהם פוגשים, רק בחצר אפשר ללכת –

---

דבורה: זקנות אינן נתלות (כלעצמה) לנו אין כבוד כזה – –

בן־ציון: וגם בנימין הולך בשוק, ואינו ירא.

מרים: (לוקחת מחברות, פותחת אחת מהן, מדפדפת. מעבירה הקולמוס הנה והנה) לא. יקירי, אינו ירא.

בן־ציון: כל התלוים יקומו בשעת תחית המתים? מה? סבתא מספרת, כי כל המתים יקומו, כשיבוא המשיח, גם אביך והדוד ברוך. מה, זו אינה אלא בדיה? אָ. מתים יקומו!

(נכנס בנימין).

בן־ציון: מחר אנחנו נוסעים לחו"ל. הכל מוכן אצלנו לדרך. (מתרפק על בנימין) שמע… אתה הלא תספר לי עתה… סוף האגדה… לא ספרת לי… התספר לי עתה?

בנימין: שוב איני יכול לספר אגדות, חביבי.

בן־ציון: אבל רק את הסוף. זוכר אני, כשלא היתה סערה נפלו האנשים כפגרים, ולא נעו ולא זעו, ומה היה להם?

בנימין: אגדה זו אינם מספרים אלא ממקום גבוה, כשנמצאים על צמרת העץ, ידידי! –

בן־ציון: תספר, כאשר יבוא האביב?

בנימין: אם יבוא, אספר, ידידי הקטן.

בן־ציון: ותעלני על ראש העץ?

בנימין: תעלה בעצמך, יקירי, אתה צעיר, ואני זקן.

בן־ציון: (בצחוק) אָ. אָ. כבר זקן! תשלח לי גלויות מצוירות?

בנימין: אשלח אם אוכל.

בן־ציון: וגם אַת, דודה מרים, מארץ ישראל?

מרים: אשלח, חביבי, אבל עליך ללכת. אמא תחכה לך.

בן־ציון: אמא שלחתני הנה. צריך להחביא חפצים; כסבורה היא, שאיני מבין, אָ־אָ!

מרים: פטפטן קטן –

בן־ציון: (מפסיקה) אל תפחדי, לחוליגנים לא אספר. אם יבואו – בקרדום,

בבומבה – טרחח, טרחח – וחסל!

מרים: אבל בוא ואֲלַוֶיךָ.

בן־ציון: (נגש לבנימין, מושיט לו ידו ונושקים זה לזה) ליל מנוחה! ובקיץ נעלה על העץ (יוצא את מרים. בפתח), ליל־מנוחה. בקיץ נעלה!

בנימין: (לעצמו) אנו איננו עולים, אותנו מעלים על העץ – (מחלל מנגינה קטועה. אחרי רגעים אחדים שבה מרים).

מרים: (יושבת על אחד הכסאות) וגם אני שומעת כאן אגדות – – לכלנו יש תפקיד מיוחד. אתה דורש שם, אמא – כאן. ועלי להיות דוממה כאבן ולשמוע, לשמוע – גם זה תפקיד לא קל – –

בנימין: אַת היית תמיד השתקנית הגדולה, מדברת מעט ועושה הרבה – –

מרים: קבלתי היום מכתב ממשה (מוציאה מכיסה ונותנת לו). חיים חדשים

מתרקמים שם בארץ־אבות.

בנימין: (מתוך פזור הנפש) יום שכלו חמה ותכלת היה היום האחרון שישבנו בגנתנו. ארגנו גם אנו לנו אגדות, ולא ידענו, כי הקורים הנמתחים מידינו עוברים על חודו של סייף מתעופף – – אבא כבר היה אז מוטל חלל! –

מרים: הוא כותב, כי נמהר לבוא, אבל אמא אינה רוצה.

בנימין: (לוקח את המכתב) אינה רוצה? –

מרים: מרותקה היא אל קבר אבא, היא אומרת. גדול כחם של המתים. –

בנימין: כלנו מרותקים אל מתים וקברים. כ“א ע”פ דרכו. – גם אני –

מרים: (שקועה במחשבות) כן, כל אחד ע"פ דרכו – –

בנימין: אמא מבקשת תמיד להעלות בזכרוני דמות אבא, להשקיע בה האש שבקרבי. הוי, אותן העינים האלמות מדברות לי: הנקם והנקם בעד המתים!

מרים: לך אמרו: צא ושרף אחרים בשלהבתך, ולי – השרפי בעצמך בה! – – בנימין: אחותי! רז אחד לך אגלה, כשפסחתי על החללים, והחילותי ללכת בין החיים, ולא מצאתי אלא נשמות שרופות, ואת הלב בקשתי, ולא מצאתי בו לא אהבה ולא שנאה עזה, אלא אוצר בלום של שמות ושברי־לוחות. וראיתי כי כלם אינם נושאים את עצמם אלא בכח הסערה; וכשתשך הסערה – יהיו ללעג ולקלס בעיני עצמם ובעיני דור בא. מדולדלים מהחיים ומהמציאות ומשלבים מעולם־דמיונם.. אז הרעים לי קול בלבי: צא והנקם בעד אותם המתים בחייהם!

מרים: הנקמה תמצא בכל מקום. למה לך להיות פה לצנינים בעיני־אמא? –

בנימין: יש וגם עלי עוברת רוח כזו, ואני מוכן להתנפל לפני אמא. להתחטא ולתקן הכל. אבל ברגעי הרהורי תשובה אלו נפתח לפני התהום שבינינו – תהום שרק גלות בת אלפים יכול לבראו. אמא יושבת בפומבדיתא ונהרדעא, בעולם שלפני עשרות מאות בשנים, ואנו נמצאים כבר מעבר למאה הבאה. ואז לחש לי קול: מה שדורות שלמים קלקלו, צריכים דורות שלמים לתקן – – ולעבודה. לדורות אזל כחי – – והנני אומר לי: נקמה אחת, נקמה גדולה! –

---

מרים: צא מהמקום הזה, אולי יתחדשו עלומיך.

בנימין: האש שבקרבי היתה לאוכלת – – מה אעשה בא"י? ושם, בונים בונים נחוצים.

מרים: צא, למצער, לעיר אחרת. לא אומר, כי תשמור את אמירת הקדיש. אבל לא תראה, לכל הפחות. אמא חורבן עולמה בעיניה – –

בנימין: (בלעג מר) אנכי וקדיש! מבית־המדרש – לשדה קטל, מהסדור –לאקדח. בשנים כתקונן אולי הייתי מסוגל לקומפרומיס, לותרנות ולפשרה, אבל עכשיו? – המתים מקשיחים הלב נגד החיים – – וגם את המקום הזה איני יכול לעזוב – לא אעזבנו!

מרים: איני רואה בזה אלא סתם עקשות־לב. עליך לנסוע מפה. – אתה נעשית אכזר!

בנימין: (תופשה בידה). אני נושא פצעים בלבי, שגם שמץ מהם אין אַת יודעת. –

מרים: פצעים – ואני איני יודעת?

בנימין: איני רוצה לְאַבֵד גם אותך, הנפש האהובה האחת שנשארה לי. הא לך וקראי! (מוציא מכתב מכיסו ונותן לה).

מרים: (מעבירה עין על המכתב) מבלומה? היא כתבה לך? –

בנימין: עוד לפני שלשה חדשים נתקבל המכתב.

מרים: ואני לא ידעתי. מדוע? –

בנימין: אקראהו ותדעי. (קורא) “חכיתי כל העת לראותך. קויתי. הרי אתה היית שלי, ואני – שלך. יחד החילונו לבנות עולמנו. יחד היינו צריכים להבנין, וא”א היה שנפרד כך – –

“אבל הכל גז כחלום –”

"הייתי – – הנני קרבן הפרעות האחרונות – חיי הוטמאו ושוקצו – –

כבודי חולל – – “נצלתי מהפחת ובאתי אל הפח” – –

“עכשיו אין לי עוד תקנה –”

"לא היה לי חסר אמץ־לב לעשות קץ לחיי, כלום יש עוד איזה ערך לחיים כאלה? –

"אבל בטרם לכתי, אני רוצה לקחת נקם ממהרסי חיי – נקמה אחת גדולה!

“אותך איני יכולה שוב לראות – – איני יכולה. אתה היית לי סמל הנאצל והנשגב. אתך הייתי יכולה להיות, כשהייתי כמוך, טהורה כמוך – – אבל עכשיו, עכשיו – איך אוכל להמצא במחיצתך –”

“נקמה, נקמה – זו עתה הנני כולי, כל תוכן חיי. נקום גם אתה בעד חיינו ההרוסים!” –

מרים: (רועדת כל העת). עד כאן, עד כאן – – –

בנימין: והיום עוד הזמין אותנו המקרה בשליחות הנקמה! –

מרים: (בעינים לטושות) הזמין? – נפגשתם? –

בנימין: לפני שעה היתה בחדר זה. והנה הפתקא שהשאירה (מוציא את הפתקא. בהתרוממו, מכתבו של משה נופל לארץ). אחרי שהבאתיה לחדר השינה לנוח (קורא). "אל תבקשני, דודי! עשה אתי חסד זה, איני יכולה נשוא מבטך – – כל הזעם בכל נוראותיו ובלהותיו הוא מעלה, ודעתי נטרפת עלי. היה שלום!

מרים: (מתוך התיפחות עצורה) עד כאן, עד כאן (נופלת על צואר בנימין) הוי אהא!

(הפסקה ארוכה)

מרים: בנימין! נברח מפה…

בנימין: (מרים שוב מכתבו של משה ומעיין בו) כן, כן… רוח באה, ומעבירה בכנפיה גרגרים משדות בר למעבר לימים ומהפכת מדבריות לגני־עדן. הרוח יכולה לשאת גם גרגרי רעל, ולהפוך גני חמד ל’מדבריות – – “תחת השמים החדשים – כותב הוא – מתרקמים חיי העתיד שלנו. להיות או לחדול – הכל תלוי בהצלחתם. והבונים פה צריכים להיות אנשים שלמים, שאינם מרעלים בחמרי ההרס… הם צריכים להשיב לכל העם שלמות הנשמה שנגזלה הימנוּ”. – – – משה הוא אחד הבונים – – והשואה שהתרגשה על בלומה יכולה להתרגש גם פה – – גם עליך – – – ועלי לעמוד על המשמר לשמור אותך פה – אם אינך יכולה, לפי שעה, לעזוב את אמא – ואת משה – שם! – – ואני… מפה לא אזוז, לא אוכל. הלא תביני, אלמלא הומתה בלומה, הייתי מוצא עוד נוחם במשך הזמן. המיתה משתכחת. אבל מיתה כזו, מיתה כזו! – – – ועלי להגן עליך ממנה – – לבי, לבי… עדיין לא נהפך לבית־הקברות. עדיין צצים בתוכו פרחים, אבל נובלים הם מיד כפרחי הסתיו – –

מרים: נצא מפה, נצא, לכל ארבע רוחות השמים, נלך –

בנימין: אַת לכי! לכו ובנו! הצילו את העם מחרפת עולם, השיבו לו, את חירותו, את עברו הגזול, אבל אני, אני – שבר־כלי. לי תעודה אחת – הנקמה! אני מטה־זעם קטן בידי הגלות – – נקמה לא לשם תיקון העולם, לא לשם תיקון האומה, נקמה שלא תתן לאיש כלום. נקמה הבאה רק מתוך שנאה עזה, ואין בה אפילו זיק של רחמים – – שומעת את? הרוח מילל וזועף. מתלבטים פתי השלג, ועלי לסובב כל הלילה ככלב (נגש אל הארון ומוציא אדרת־השער) תחת אדרת זו (מתלבש בה) כה חם! איזה כח טמיר יש בה! בשעה שהיא על גבי ועל חזי המכתבים של בלומה, הנני מרגיש זרם –

(נכנסה פתאם דבורה, נרתעה לאחורה ונשארה אח"כ כמסומרה.)

דבורה: אתה?! בן סורר ומורה? ואנכי חשבתי, כי הנני חולמת – – כי את אבא אני רואה – – כך היו פניו בבחרותו – – כך – “קדיש” לא, ובאדרת אבא אתה מעיז להתלבש – – באדרת שהיה מתלבש בה בּלכתו לבית־המדרש. באדרת זו תלך לחברת מרצחים – – רוצחי נפשו – פשוט כרגע האדרת! (מתחילה להפשיטה בחוזק יד.)

בכל העת נשמעות צפירות אחרי צפירות. קולות חלילים ושריקות, הנטרפים בתוך הבהלה. דפיקות חזקות בדלת וקריאות: "הפוליציה באה, הפוליציה!

דבורה: (בהתרגשות גדולה) הפוליציה? – אַ. אָ. טוב! תבוא! אני אמסרך לה בידי. לא לכבודי, אלא לכבוד אבּא, למנוחת נשמתו. (אוחזת בידיה את בנימין) אל תשתמט מידי, יבוא הקץ לענויי, יבוא! – –

בנימין מנסה להתחמק. שניהם מתאבקים. מרים באה בתוכם, ונדחפה ביד דבורה. בנימין חוטף אקדח מתוך כיסונו, צועק: “הניחיני!” כשהוא מכוונו כלפי דבורה. שניהם נרתעים לאחור, שולחים מבטים תועים זה לזה. בנימין מאסף כחותיו, קופץ לחדר השני. דבורה צונחת תחתה. אחרי רגעים אחדים מתראים ז’נדרמים ושוטרים. מאחורי הבמה נשמעים קולות חלילים ויריות בערבוביה.

המסך נופל.

 

מערכה ד'    🔗

(חדר מרובע קטן. מימין מטה העומדת מאחורי קלעים, המפשלים משני עברי הדלת. משמאל שלחן קטן, דרגש, דף ספרים וכסאות שונים. בפנים הבמה דלת.

דבורה שוכבת במטה. מרים וחיה עומדות על ידה, מרכינות את עצמן על גבה ומתרחקות.

ליל חורף.)

מרים: (לחיה) עיפה אַת. לכי לנוח. אמא ישנה, שכבי שם על הדרגש.

חיה: כלום שנה יש לי? מה שייך, הלא כאם, כאחות היתה לי. אל אחטא בשפתי. אינכם יודעים איזה אוצר יש לכם. הלא אמא אינה מדורנו, אלא גלגול מהדורות הראשונים – מהאמהות.

מרים: צריך לתת לאמא סמים. אבל לא צריך להעירה.

חיה: מה יודעים הרופאים. מה יכולים הם לדעת. לעורר ישני עולם מקבריהם היה צריך. להתפלל על קבר אבא. אבל אימת המות עוד לא סרה, מחכים בכל יום לגזרות חדשות. אל תפתח פה לשטן, באלו לא נמלאה כבר סאת צרותינו, וכל אחד ירא לנפשו – –

מרים: הלא אינך יכולה לעמוד על רגליך מתוך נדוד שנה, נומי מעט.

חיה: (מחככת עיניה). והאמת אגיד לך, מתיראה אני לקבל אחריות על עצמי, מה אני – אשה פשוטה, ותו לא. אמא מספרת, כי היה תנא אחד בעל יסורים גדולים, שלא יכול להרפא, ובקש מחבריו שיתפללו שיסתלק מן העולם. בתפלה כזו רוצה אמא, אלא שהיא מתיראה להלאות שמו־יתברך בתפלות – –

מרים: לכי לנוח מעט: הלא שמורות עיניך כבר מתדבקות.

חיה: טוב, טוב (מחככת עיניה בשרווליה), ואם שוכבת אני, כלום עיני נסגרות? מה שייך, האם יש לי תענוג יותר גדול, מאשר לשרתה. הרבה, הרבה אני חיבה לה (הולכת ושוכבת על הספה).

מרים יושבת על יד המטה, כשהיא מליטה פניה בכפות ידיה ומסתמכת במרפקה על ברכיה. הדממה שבחדר נפסקת בנחירות הישנות. דבורה נעורה, מתהפכת על צדה כלפי מרים ומביטה מסביבה.

דבורה: (כמו מתוך תרדמה עמוקה) אותי קראו, קוראים כבר – –

מרים: אין איש בבית –

דבורה: כשאנשים קוראים, אפשר לבלי היות נשמעים להם. אותי קוראים ממקום אחר – –

מרים: זוהי התרגשות עצבים, הרופא אמר –

דבורה: אין שואלים לרופא אלא לחולה – – תני לי מעט מים. עוד לא התפללתי ערבית. –.

מרים: עליך לשכב במנוחה, אמא.

דבורה: כבר אמצא בקרוב מנוחה אם רק יתנו לי, אם רק יתנו –

מרים: אמא –

דבורה: בכל מצוה שעושים בוראים מלאך טוב, בכל עבירה – מלאך רע. ושניהם מלוין את האדם ביום פטירתו. מלאך רע אחד כבר יצרתי – אחד ושקול כנגד מאה. מסתמא לא זכיתי. אבל ללותני לא יוכל – לא ישחיר את פני אחרי סתימת הגולל בפני המלוין אותי – – לאבא היתה עוד זכות זו – אמר אז קדיש – – ואני – גדולים משפטיך ה'!

מרים: אמא –

דבורה: מלראשותי מונח פנקס קטן – ספר חשבונותי. איני ספרא רבא. אבל עולמי התנהג גם כך. בפנקס רשומות הנדבות, שהייתי מקבלת ומוסרת להנצרכים. הדרך כבושה ומפולסה זה כמה שנים. יש הנותנים ויש המקבלים, וצריך למצוא רק את הַמתַּוֵך. טרחה יתירה אין בזה. צריך למסור את הפנקס להרב. הוא כבר ימצא מי שיטפל בזה. – אל תשכחי למסור. אל תשכחי, השומעת את? מה את שותקת? –

מרים: מה אדבר – שומעת אני.

דבורה: אוצרות לא אספתי. ומהיכן? – אבל מעט קמצתי. דואגים לבנים – – למר בר רב אשי לא תנשאי גם את. שני וחמישי לא יצום. לא יושיבני בכותל המזרח בגן־עדן. ומה אדרוש מזרים, אם הבן הוא חוטא ומחטיא. אבל איך שיהיה (קולה נבלע) – לחופה לא אזכה להובילך. כל ימי חכיתי לזה – כל ימי – – ואפילו לנחת־רוח זה לא אזכה. ומי יודע, אולי מוטב שלא אראה… חכיתי להרבה דברים, ולואי לא הייתי רואתם – – הנדוניא שלך תקבלי אחרי חתונתך. כך כתוב בצואה –

מרים: לי אין צורך ב–

דבורה: גם לקדיש וללימוד משניות השארתי – – עוד ישנם יהודים, ועולמו של הקדוש ברוך הוא עוד לא חזר לתוהו, אני מדברת זאת, ולבי אינו מתפקע. קשה מברזל הוא האדם. –

מרים: (בהתגברות עצמית) לי אין צורך בכסף, צריך לבקש עצה איך להציל את בנימין, בידים ריקות מאום אי־אפשר להתחיל. –

דבורה: (בהתרגשות) מה – מה – – בשביל זה, שגם את שמו איני יכולה להזכיר –

מרים: בשביל פדיון־שבוים מוכרים אפילו ספר־תורה.

דבורה: בשביל שבויים כאלה מוכרים ספר־תורה, בכדי שישאירום מבעד לבריחי הברזל –

מרים: (בהתרגשות) את מסרתו, אמא. עליך לדאוג לשחררהו.

דבורה: בן סורר ומורה היו מביאים האבות לבית־דין לסקלהו בידיהם.

מרים, לא לך לדון דיני נפשות. לחטוא חטא כזה –

(בנימין נכנס בלאט, עומד ומקשיב)

דבורה (מתרוממת) האַת שופטי? – (צונחת על הבר ומתנשאת בכבדות) לא לפניך אתן דין וחשבון על מעשי, עוד מעט ואעמוד לפני בוחן לבבות. הוא יודע לב אם, המוסרת את בנה לתלינים. גם לי עוד יש טענות לרבש"ע.

---

מרים: הנני מפצירה, אמא. איני יכולה בעבורך גם לצאת מפתח הבית. נברח מפה, (בקוצר רוח) בשביל הקברים מפקירים הם את החיים.

דבורה: (נושמת בכבדות) לא לא! אחת החלטתי. יודעת את מכבר, כי איני נותנת את עצמי, שיעבירוני על דעתי. –

מרים (בהתרגשות גדולה) אם כן, מוכרחה גם אני ללכת מפה, ללכת אליו – –

דבורה: מה? – מה? –

מרים: לא אוכל השאר –

דבורה: אליו? אליו? (בקוצר נשימה ובקול פוסק ועולה, פוסק ויורד) לכי. לכי. מי מעכב? – חייתי לבדי, אוכל גם למות לבדי. (מתאמצת לקום) לכי, לכי מיד. תני לי למות בלי גסיסה בלי חבוטי־הקבר – – למה את מחכה? או שאקוּם מערש דוי ואגרשך? לכי, לכי – תני לי למות. למות במנוחה!

---

מרים יוצאת, מורידה בצאתה הקלעים. רואה את בנימין עטוף באדרתו. נרתעה פסיעות אחדות לאחורה, נגשת אליו ונופלת על צוארו.

מרים: בנימין, בנימין! נצלת? – יצאת בשלום?

בנימין: עיניך הרואות. בגופי יצאתי בשלום.

מרים: בשלום? – באיזה דרך? –

בנימין: וכי יש נפקותא באיזה דרך? אנשים, שהחיים הם בעינם משחק היכולים לדרוך על פגרים בשויון־נפש, מוצאים כבר דובים להנצל; כל יום ויום מביאים העתונים ספורי־נסים כאלו. מהאויב שבחוץ אפשר להנצל, אבל אויב אחר קם –

מרים: אחר? –

בנימין: יצאתי שלם בגופי, אבל נפשי רצוצה כולה בלי מתום. – מהאויב שבפנים אין מנוס לא בהקיץ ולא בחלום. כצל הוא מלוה אותי, וכצל אינו נתפש. – הנימין האחרונים פוקעים. אין אומר שירה בלב, אין מרנין שם. –

מרים: וגם שירת הנקמה? –

בנימין: גם היא פוסקת. –

מרים: (נגשת לקלעים, מציצה בתוך הסדק ושבה) אמא גונחת. –

בנימין: לכאורה הלא אחת היא, אם מנתקים לאט לאט חיי איש או בבת אחת: אם בקדיש, או באקדח. כך – רוצח נפש, כך – רוצח (מהרהר) אעפ"כ –

מרים: מה? –

בנימין: ואעפ"כ ליל זועה זה נקם בי, שחוק שחק בי, נרתעה היד, חטפה את “כלי המשחית”. מגע אחד – ובידי הייתי פולח לב אמא. מי הוציא ידי, מי החזירה –

מרים: אמא אינה זוכרת הדבר כהויתו. המוקדם והמאוחר נתבלבלו במוחה. חושיה אבדו. היא חושבת, כי הז’נדרמים באו קודם, ונגדם כוננת את האקדח – –

בנימין: כלום לא הרגשתי באותו הרגע. נצנצה מחשבה – הנקמה פוסקת! ולא הרגשתי, כי בבואי להצילה אני נוטל כל כחה. –

כמשוגע רצתי, וצלי רדפני. לחש לי קול: קח נקם בעד כל המפלצת שבראה הגלות, אם אינך יכול להיות במביאי הגאולה; אך הרגשתי, כי לא זהו הקול אלא הֵדו.

תמיד הקיש בביתנו ברזל בברזל. כל אחד ומוחו, כמו שהיתה מרגלא בפומא דאמא. אין ותורים יתירים, אין פשרות רגילות. אבל הנקישות היו אחרות. – עכשיו התערב גוף זה – – במקום שברזל מקיש בברזל, צצים ועולים כחות מגניטיים המושכים אנשים בעל־כרחם מתחת הפטיש והסדן – – והאחד מרועע את השני. – –

מרים: האחד כבר מוטל רעוע – –

בנימין: והשני גם כן. אם מוטל או הולך, היינו הך.

מרים: קבלתי מכתב ממשה (מוציאה ונותנת לו).

בנימין: קראי אַת. כלום איני רואה. הכל מנתר נגד עיני. אי־אפשר היה גם להודיעך כי נצלתי. –

מרים: משה גומר סוף האגדה שבן־ציון דרש ממך שתספר לו.

בנימין: פה באה על הכל השלכת, משם, מי יודע, אולי יש תקוה. אלמלא גרגרי הרעל המובאים מפה לשם, אלמלא גרגרי הרעל, היכולים להרעיל גם אותם! – –

מרים: הם רואים כבר שם התחלת קיוּמה של נבואת יחזקאל – – הם מאמינים בכחותיהם, את עצמם כבר גאלו, ואת כל העם משפלותו, מיסוריו – יגאלו!

בנימין: כן, כן. הם אולי יוכלו. הרבה אש יש בנו. עולמות אפשר לבנות בה. כשעוסקים בבנין, אין הולך לבטלה אפילו נצוץ אחד. יונק ומניק אתה בבת אחת, אבל רוח באה ומפזרת הכל להבל – – האש שבקרבי מתבזבזת, והכנס לא אכניס מאומה – – ועוד מעט ושאריתה דועכת – – ברחי בעוד מועד. בכל יום יכולה להתחיל שואה חדשה. בכל יום מחכים לה! – בגלל זה באתי עתה; מפיצים שמועות עוד הפעם.

מרים: (מתוך פזור־הנפש) הקברים מרתקים, בכל יום קבר חדש – –

בנימין: כאלו כל המחשבות, כל השאיפות מתו. איון שלוה משתפכת עליך עד כדי לעשות ניתוחים פסכולוגיים.

הם משמידים, הם מבעירים נבלים מעל פני הארץ ומאמינים כי מתקנים הם את העולם, מקדמים האנושיות, מקרבים הטוב והרחמים, ואני – לבי במקום אחר. אני – כלום הדרשות באספות והמהומות שאני עושה בתוך העדר המהפך את הזביחות להלולא וחנגא – כלום עבודה כזו יכולה למלא ריקניות שבחיים הרוסים? –

ואולי עוד יש עורק חיים בקרבי. לא מתה גם הנקמה, לא מתה השאיפה אליה. אבל שבוי בידי עצמי הנני. רוצה אני ואיני יכול. גבור כשמשון נשבה גם כן כך. לכאורה שטות. גזיזת־השערות – ומה בכך? ולכאורה ג“כ שטות – הרמת אקדח נגד אמא, ומה בכך. הייתי יכולה להמיתה – ומה? מה מיתה זו רעה מהמתה אטית ע”י שמהרס אני עולמה? שטות. ובכ"ז – שחוק השטן! לעג בי באופן אכזרי והפיל את כלי זיני, עתה כלום אין לי בעולם, כלום. אבל נקמה אחת גדולה. רק אחת, כנקמת שמשון – לאחוז בעמודי הבית ולמות יחד עם פלשתים!

---

לבקש שאהפך לבונה, לבונה – תפלת שוא. אבל נקמה אחת. רק אחת, היתה יכולה לבוא גם על־ידי חרם נשבר כמוני – –

משתררת דממה. מהחדר נשמעים גניחות ושיעול. מרים מפשילה הקלעים. בנימין עומד לא רחוק.

דבורה: (נבהלה) מלאך־המות שלי? – – גם זכות זו לא היתה לי, שלא? ישחיר פני בקבר.

בנימין: אמא, אני איני אשם; הכל הם – – הם – –

דבורה: רגע לפני המיתה הם נעשים רחמנים. מקודם הם ממיתים ואח"כ הם באים. שערי תשובה אינם ננעלים. אם במותי אחזירך למוטב. תהא מיתתי כפרת כלנו. תשמור קדיש, תשמור? –

בנימין: (מתוך פזור נפש) קדיש – כיצד קדיש? –

דבורה: אחרי סתימת הגולל לא להשחיר פני בפני המלוין.

בנימין: (מתוך אותו מעמד־הרוח) לא להשחיר, לא להשחיר.

דבורה: תלך להתפלל?

בנימין: להתפלל. –

דבורה: בתקיעת־כף?

בנימין: מה בתקיעת־כף?

דבורה: שתשמור קדיש. שתחדל להתחבר לחבר הרוצחים, לרוצחי אבא.

בנימין: איני חבר להם, גם לא הייתי – –

דבורה: שתשמור אמירת קדיש להשבע –

בנימין: (כמו נעור מתרדמה) אמירת קדיש, אמירת קדיש. לא אוכל להשבע לשקר –

דבורה: כל התורה כלה הוא מקיים. להשבע אינו יכול – – למה באָת הנה – מי קראך? – לקצר רגעי האחרונים – – צא כרגע, צא! (מנסה להתרומם וצונחת) צא (מנשמת בכבדות) להתעולל בי בא – – עוד זה חסר – לרצוח נפשי בא, לרצוח.

חיה: (נבהלה משנתה, מחככת עיניה בשרולי שמלתה, אח"ב בכנפות סגורה ונגשת אל המפה. בנימין ומרים עומדים כפסילים בפנים מורדים) ה' אתך, דבורניו, חלום טוב ראית. חלום טוב! אשה פשוטה אני, אבל אמרתי, כי יחזור בתשובה, בן ת"ח. מה שייך. איזו רוצחים? ה' אתך – הלא בנימין בא!

דבורה: הוציאו אותו מפה – – עשי לי החסד – מתעולל בבת־מות – לא יאמר קדיש – – לא יאמר.

חיה: בנימניו, ה' אתך! הן זה אי־אפשר. נחם את אמא. מסתמא טעתה, הן אי־אפשר. בן־תורה, מה שייך.

בנימין: (שותק)

דבורה: קראו לאנשים – – אנשים – – כחותי עוזבים אותי – – הוציאוהו מפה. – וגם היא אתו, אתו! –

חיה: (בקול רך) התרחק מעט. למה לך לצער את אמא. וגם את, מרים, עזבת בשעה זו את אמא. אוצר היה לכם. אם כזו (יוצאת לרגע)

בנימין עומד במרחק קטן מהמטה, מרים עומדת סמוכה לה. שניהם שולחים מבטים תועים זה לזה. חיה שבה.

חיה: אימת־מות על כל – – רבונו של עולם! מדוע אינך מרעים הרעם על הרשעים! שרוים כל הימים בפחד. מתיראים לצאת – – יבאו מיד – – יראים לצאת החוצה.

דבורה: לא יאמר קדיש – – אינו יכול לשקר – – על כרחו יאמר. על אפו ועל חמתו –

חיה: (נגשת לבנימין) בנימיניו, רחם על אמא, רחם! תחיה את נפשה, את נשמתה, אולי עוד תחלם, רחם!

בנימין: (משרה עליה מבט תמוה ומוריד את עיניו).

הביתה נכנסים אנשים ונשים ועומדים סמוך למטתה.

דבורה מתחילה מדברת, ובכל העת נשימתה הכבדה פוסקת ועולה, פוסקת ויורדת.

דבורה: איש ואשתו החזיקו מלון בכפר. הוא עסק בתורה ובמצוות, והיא בפרנסת הבית. בן פורת נתן להם ה'. עיניו היו מאירות כשתי אבני שוהם –

חיה: מה שייך, התורה היא מאירת עינים.

דבורה: בא לביתו פעם אחת הגרף. ראה את הנער והכיר כי יאיר לעמו. אפילו עוד היה מרגיש בכך. בקש שימסרו לו את בּנם –

חיה: שימסרו?!

דבורה: נבהלו האבות והחביאו אוצרם הקטן. בקש לתת להם הגרף אפלטרין ופרדסים, אוצרות כסף וזהב, ולא העלה כלום בבקשותיו –

חיה: איזה טפש. מי זה ימכור בן־יקיר בעד אוצרות –

דבורה: ראה הגרף כי בדרך שלום אינו מצליח, התחיל ביד חזקה. ענו אותם, גרשום מהמלון והשאירום בלי מזון סעודה אחת. שלח עליהם גם כלביו ועבדיו, העבירום בכל מדורי גיהנם, ואת בנם לא נתנו – –

חיה: בעד התורה הקדושה, מה שייך.

דבורה: הרגו את האיש והאשה, שרפו את גופם ופזרו את עפרם. אבל ה' הבטיח כי גם ממצולת ים יציל נפשות חסידיו.

נמצא הנער ונמסר לכומר. ככה נתגדל בין הכומרים. לא ידע מקור מחצבתו ואת אלהיו לא הכיר.

כאשר היה עובר במרכבת הגרף דרך רחוב היהודים, ידה גם אבנים בילדי עמו. – –

הגיע כבר לשלש עשרה, ידע כל החכמות שבעולם, ואפילו את האלפא־

ביתא לא ידע –

עמד אביו לפני כסא הכבוד וטען. לא רחמים בקש, אלא טען: כל ימי ישבתי באהלך, נהרגתי על תורתך, וזו תורה וזו שכרה? –

התביש כביכול, התביש בכבודו ובעצמו.

הזמין ה' סלע בדרך, נתקלה המרכבה והשקא התפקעה; סרו לנפח, והנפח היה יהודי נסתר, אחד מל"ו. ובשעה שהיה מכה על הסדן היה מנגן נגוני תורה – –

התעוררו הנימין הנרדמים בלב הנער. עד כה לא היה בין בני יהודים. משמר על גבי משמר שמו, שלא יבוא אתם במגע־ומשא. ועתה שמע שעה שלמה נגוני־תורה, והתעוררו הנימין. אמו ישנתו בנגוני תורה, אביו למד על ערשו, ובהיותו במעי אמו כבר שמע נגוני תורה. –

נסע הנער, אבל, התחיל מתגעגע לנגון זה. מרה שחורה נפלה עליו. לא אכל ולא שתה, חלם בהקיץ. בקש ולא ידע מה הוא מבקש. –

הביאו מנגנים מבירות התבל, מהיכל האפפיור בעצמו. בקשו להשתיק כליון־ נפשו, אבל עוד הגבירו. הוא התגעגע. ולא ידעו כי בכל הנגונים הללו לא ימצא אלא מפח־נפש. –

הביאו מכשף גדול. יש מיני כישוף שמתגברים על כח התורה; בכל הזמנים ישנם. –

חיה: מה שייך, גם בזמננו. –

דבורה: אבל על מטתו בלילה היה עומד אבא ולומד נגוני תורה, ולא נתן שידעכו הנצוצות. –

לאור החמה שר המכשף ולאור הלבנה בחשכת הליל שר אביו. כה נלחמה הטומאה עם הקדושה. –

שוב עמד אביו לפני כסא הכבוד; וגם אמו עמדה; גם היא היתה כבר נשמה צרופה, ושניהם טענו. לא בקשו, אלא טענו, כבעל־חוב הבא בשטר לגבות את חובו.

קדושים היו, נהרגים על שמו, ונשמות צרופות, והם יכלו גם לטעון.

חיה: דבר קטן נשמות צרופות? (מנענעת בראשה.)

דבורה: התראו שניהם לבושים בתכריכים בחלום לפני הגרף, ואמרו: שלח את בננו!

צחק הגרף.

התראו שנית – שוב שחק.

בפעם השלישית התיעץ עם בשופים וחשמנים, והחליטו להוליך את הנער להיכל האפיפיור ולהחזיקו שם סגור ומסֻגר. –

חיה: הדבר קל להלחם נגד כשוף? –

דבורה: אחרי ימים אחדים מצא השמש בבקר בבית־הכנסת נער עברי עטוף בטלית, ערום בלי כתנת, רק עטוף בטלית, נבהל, ורץ להרב. אבל הרב ידע הכל כבר מקודם. –

חיה: כיצד בבית־הכנסת?

דבורה: בציצית ראשו אחזוהוּ אבותיו והביאוהו לבית־הכנסת – –

חיה: [מנענעה בראשה] בציצית ראשו.

דבורה: נשמוֹת קדושים יכולות לטעון – בשטר־חוֹב לבוא לפני רבש"ע. ולא לבקש רחמים – – וביד חזקה מוציאים הבנים ממקום הטומאה והכשוף – – בציצת הראש לבית הכנסת – – בציצת הראש מוציאים – – ביד חזקה – נשמה יהודית אינה אובדת – – לא, אי־אפשר – – כל זמן שהעולם עוד מתקיים, אי אפשר – – ביד חזקה – – בּציצת הראש – –

נשימתה פוסקת, מתחילה מחרחרת בגרונה. קריאות: “מתעלפת, או, אולי, אל תפתח פה לשטן, לפני יציאת נשמה”. סובבים את מטתה. מגישים צלוחית לחוטמה ונשים אחרות מטפלות בה. בנימין עומד כהלום־רעם. מרים מתפרצת בבכי.

חיה: (נגשת אל בנימין ואוחזת בידו). אני יודעת את אמא זה שלשים שנה. – היא גלגול מהאמהות – – אולי עוד ירחם ה' ותשוב אליה רוחה – – ואולי אל תפתח פה לשטן – – נשמה צרופה – – ואתה לא תאמר קדיש – – מלאכים יעמדו על מטתה – – אסור לך לעמוד בד' אמות שלה – – – התרחק מעט (מרחיקתו בחוזק יד) וגם אַת, מרים, מעט. כאן, כאן.

(פושטת ארובות ידיה ואינה נותנת לבנימין להתקרב.)

המסך נופל לאט לאט.

קניגסבערג. בחודש שבט, אתחלה.