לעוזר רבין

למחרת, כשחזר לפנות ערב מהמשרד, טילפן מאיר אל אביו כדי להיוודע מה שלום אימו, ואביו, ששעה קלה לפני כן חזר מבית־החולים, מהביקור השני שערך אצלה באותו יום, אמר שמצבה הוא ללא שינוי, אלא שהיא מדוכדכת ואדישה, ושהוא שוחח אִתה והשתדל לבדר את רוחה, בעיקר דיבר אִתה על נסיעתם הקרובה לחוץ־לארץ, ולבסוף אמר שהיא חזרה וביקשה שאיש לא יבוא לבקר אותה, ומאיר קיבל את בקשתה בהקלה, מה שאין כך אביבה אשתו, שקנתה צרור פרחים ובערב ערכה אצלה ביקור קצר, וכן גם למחרת, בשעות הצוהריים, ואילו מאיר, אף כי רק פה ושם, בשוליים, התרופפה מעט שאננוּתוֹ, טילפן לידיד שלו מימי הקיבוץ, שעבד בבית־החולים בתפקיד בכיר בתחום הניהולי, וביקש ממנו שישתדל במחלקה הפנימית למען אימו, וכעבור עוד יום ניגש בעצמו לבית־החולים כדי לברר אצל הרופאים מהו בדיוק מצבה, ובעיקר כדי לנצל את התערבות ידידו ולעורר אותם לפקוח עליה עין באופן מיוחד.

במבוא המחלקה הרחב והמואר היטב, בפינה הרחוקה, ממש מול עיניו של מאיר, שנכנס וסגר אחריו בזהירות את דלת הזכוכית, על גבי מיטה לבנה, שכבה אימו על גבה, רגלה האחת מוצגת כפופה בנוחיות, ופניה נשואות אל התיקרה. מאיר נעצר סמוך לפתח, ובעוד הוא מתבונן בה מופתע מהפגישה הפתאומית, התעורר בו ספק אם אומנם זאת היא אימו, משום שהכרית, שעליה נח ראשה, ובעיקר הצינוריות, שאליהן היתה מחוברת, הסתירו מעט את פניה, אבל הוא לא התקרב למיטתה, אלא עשה עוד צעד או שניים ונשען אל דלפק תחנת־האחיות, ומשם חזר והשקיף עליה, ועדיין לא ידע אל נכון אם זאת היא, או מישהי שדומה לה בתנוחת הרגל ובצורת היד ותנוחתה הרפויה לצד גופה ובמעט השיער השחור שביצבץ מעבר לקצות הכרית על קטע פנים חיוורות ולא די ברורות, ובעיקר במשהו בלתי נתפס אשר נאצל ממנה והגדיר לגמרי את אימו. אחר־כך פנה אל האחות, שישבה מעבר לדלפק, והציג את עצמו ושאל אותה לשלום אימו, ואגב כך הזכיר באופן רפה ומובלע את ידידו ואת העובדה שהתעניין באימו, והאחות, שהיתה טרודה בכל מיני רישומים, העיפה מבט לכיוון מיטת אימו ואמרה בצורה האדיבה והעניינית ביותר שמצבה לא טוב ושעומדים להעביר אותה למחלקה לטיפול נמרץ, וכשהיא רומזת לעברה בראשה הציעה לו שיגש ויערוך לה ביקור, ומאיר אמר שהוא לא רוצה לפגוע בסדרי בית־החולים ולהפריע בשעה שאיננה שעת ביקור, הוא יבקר אותה לפנות ערב, בשעה המיועדת לכך, והאחות אמרה “אתה לא מפריע. אבל איך שאתה רוצה”, ומאיר אמר שהוא בא בשעה הזאת אך ורק כדי להיוודע מהו מצבה, וחזר והזכיר, ושוב באופן רפה ומובלע, את ידידו ואת העובדה שהתעניין באימו, והאחות אמרה “כן, הוא דיבר פה עם מישהו. נדמה לי שעם ד”ר אפלבויים", ואחרי שענתה לטלפון חזרה ואמרה שמצבה של אימו לא טוב ושעשרים וארבע השעות הקרובות יהיו גורליות לגביה, והשתקעה בניירות שלפניה.

מאיר נסוג מעט, ושהה רגע, והעיף מבט פרידה באימו לפני שיילך, ואף־על־פי־כן נשאר לעמוד על־יד הדלפק, שכן, הוא הרגיש שעדיין לא סיים את שליחותו, והסתכל באחות ובאימו, שבקצה השני של המבוא, אשר מפעם לפעם הניעה מעט את רגלה המורמת ופעם גם את ראשה, היא נראתה לו שרויה בשלווה נעימה ואי־צורך, והוא התלבט אם לגשת אליה ולהפר את שלוותה, ובעיקר התלבט אם לפנות שוב אל האחות ולבקש ממנה שיפקחו עין באופן מיוחד על אימו, הלוא לשם כך בא, ואגב כך לחזור ולהזכיר את ידידו, והפעם באופן ברור ותקיף, האופן שבו עשה זאת קודם גרם לו אכזבה מציקה, אלא שהוא נרתע ואמר לעצמו שהאחות עסוקה ושדברים מעין אלה עלולים רק לעורר התנגדות, ובצדק, ושממילא יטפלו בה כפי שצריך, על־כל־פנים כפי שמטפלים בכל חולה, ומיותר להאיץ, והוא העיף עוד מבט באימו ופנה לצאת, אבל כשהתקרב לדלת הזכוכית נכנס בעדה אחד מעובדי בית־החולים, שהסיע לפניו מכשיר מכוסה, ומאיר התעכב משום שהתעוררה בו ההרגשה שהעובד הולך אל אימו, ואומנם העובד הסיע את המכשיר אל מיטתה, שם הסיר מעליו את הכיסוי, חיבר אותו לחשמל, בדק אותו רגע וחיבר אותו אל אימו, הוא עשה את הכל בעצלתיים וכלאחר־יד שבשיגרה, ואחר־כך הפעיל אותו, ובעוד הוא מעשן ומתלוצץ עם אחת האחיות עקב אחרי פעולתו. מאיר שכבר ראה את עצמו מחוץ לבית־החולים, היסס רגע וחזר ונשען אל דלפק תחנת־האחיות, עכשיו לראשונה חש שאומנם צפויה סכנה לאימו, ומשם המשיך להשקיף על עובד בית־החולים, שנראה היה לו כי הוא עושה את עבודתו ברשלנות, ועל אימו, ותוך כדי כך, נוכח התחושה המתעצמת של אסון מתקרב, אשר עוררה בו את הרגשת החובה לעשות כל מה שביכולתו כדי להדוף אותו, ובעוד הוא חושב לחמוק ולהסתלק, הרי אימו אינה יודעת כלל שהוא נמצא פה, חזר וחשב לגשת אל העובד והאחות, אל כל האחיות כולן, ולבקש מהם שיטפלו באימו בתשומת־לב מיוחדת, והוא שינן בראשו את הדברים שיאמר ואף גילגל אותם בפיו, פעם בתקיפות ופעם בבקשה, כמעט בתחינה, אבל הוא נשאר עומד על מקומו, ידו מונחת על הדלפק, אילו הקדים לצאת מפה בכמה דקות כבר היה עכשיו ברחוב המוצף שמש חורפית נעימה, וחזר ואמר לעצמו שהעובדה שהם נינוחים ומחייכים אינה אומרת שאינם עושים כל מה שביכולתם, אין ספק שהם אומנם עושים כן, הרי זאת היא חובתם, ועל־כל־פנים בקשתו לא תועיל, ואולי אף תזיק, משום שתעורר בהם כעס עליו ועל אימו. לבסוף, באותן תנועות שיגרה מיומנות, התיר העובד את אימו מהמכשיר והחליף משפטים אחדים עם האחות, מאיר לא קלט אלא את תנועות השפתיים והראש ואת החיוכים הקלים, הכל התנהל כאילו מעבר לזכוכית אטומה, והאחות כיסתה את אימו בשמיכה דקה, לבנה, וקראה לשני עובדים אחרים, שבאו והסיעו את מיטת אימו, ומאיר רצה לגשת ולומר לה משהו, ולו רק לגעת בכתפה, אבל הוא המשיך לעמוד בלי נוע והסתכל בהם ובמיטה עד שנעלמו מעבר לדלתות, אשר בעומק המסדרון, שהוליך אל תוך המחלקה ואז, אחרי היסוס קל, פנה אל האחות, שמעבר לדלפק, וביקש ממנה שימסרו לאימו שהוא היה כאן ושהוא דורש בשלומה, והאחות אמרה “בסדר”, ורשמה לפניה, והוא אמר “תודה”, ואחרי היסוס נוסף ביקש ממנה שתרשום לפניה את מספר הטלפון שלו וביקש שאם יהיה צורך שיזעיקו קודם כל אותו ולא את אביו, והאחות חזרה ואמרה “בסדר”, ורשמה את המספר, והוא חזר והודה לה ויצא מבית־החולים בהרגשה של רווחה ומועקה.

בשעת ערב מאוחרת, כשמאיר ואביבה חזרו הביתה מסרט, מסר להם בנם שכשעתיים לפני כן טילפנו מבית־החולים וביקשו שיבואו היות ומצבה של אימו אנוש, והם פנו מייד וירדו ועצרו מונית וכעבור דקות לא רבות כבר צעדו במסדרונות השוממים של בית־החולים ועלו למחלקה לטיפול נמרץ, שם, על הספסל שבמסדרון, לפני דלת הכניסה הלבנה של המחלקה, באור מנורות הניאון, ישב אביו מכווץ וחסר ישע, וכמעט שנאבד בין אחיו ואשת אחיו, הדודה חיה, ובין אלמנתו של ציימר ושכנה מהבית הסמוך, ופניהם מאובנות מבהלה ומתדהמה, והן הפשירו מעט רק כשראו את אביבה ומאיר, שהתקרבו ובירכו את כולם בתנועות ראש ובכמה מלים ממולמלות חרש. מאיר התיישב על־יד אביו, אשר הסתכל בו בתחינה ולהרף עין הופיעה בעיניו המוכות, הדעוכות מחיים, הבעה רופפת של תודה, ואפילו של הקלה, כאילו היה בעצם הופעתו של מאיר, שהתמהמהה, הבטחה כלשהי לישועה, אלא שהיא התפוגגה מייד ונמחתה בלי להשאיר זכר בפניו ההמומות מאובדן עצות וייאוש, ומאיר הניח ברפיון את ידו על כתפיו, ופנה אל אלמנתו של ציימר, שבשר פניה הגדולות היה ספוג בכי עומד לפרוץ, ושאל אותה לשלומה, ואחר־כך אמר משהו לדודו ומשהו לשכנה מהבית הסמוך, ואחר־כך השתתק, וישב כך, כמעט בלי להוציא הגה, והסתכל בקיר שלפניו עם הדלת המוגפת של המחלקה, ולפעמים, לרגע, בעימקי המסדרון, שנראה כמנהרה עזובה, ואילו אביבה שוחחה חרש עם הדודה חיה, בעוד הדוד קם לפתע ממקומו והתחיל לפסוע הנה והנה, ידיו מאחורי גבו. כל תשומת לבם היתה מרוכזת, כתלויה על נימה, בדלת המחלקה, אשר אי־שם מאחוריה, באחד החדרים הלבנים, שאיש מהם לא ראה, מוקפת ודאי מכשירים ומכונות, הלכה אימו ומתה בעצם הרגעים הללו בלי שניתן יהיה עוד למנוע זאת, לאיש מהנוכחים לא היה ספק בכך ואיש מהם לא ציפה לנס, וכל מה שנשאר היה להמתין בהכנעה או באימה להודעה הסופית, וזה מה שעשו פה בהמתנתם החרישית, ובעוד מאיר, מכונס בשתיקתו, ניסה וחזר וניסה לשווא לקלוט את מה שמתחולל, שכן, למרות מאמציו חמקו הדברים ממחשבתו כאילו היו כדור חלק מעשן או שהתכווצו למגע המחשבה והתפוררו עד לפרטים תפלים, נדושים וצדדיים, מה שהותיר בו הרגשה כבדה של אכזבה ובושה, הרגיש איך הוא מתרחק ונאטם, והחלל שנפער סביבו נמלא שוויון־נפש, שהתפשט כאדים אפרוריים בחזהו ובפניו החתומות, ובידו, אשר נחה כצינור ריק על כתפי אביו, שגם בעד חליפתו השבתית, שלבש משום־מה, יכול היה לחוש בבהלה הנוראה ובחוסר־הישע המחריד, שמילאו את כל נקבוביות גופו ואת כל נימי נפשו וקפאוּ בהן עד שהם עצמם היו לגופו ולנפשו, ומאיר עשה תנועת חיבוק קלה בידו, כדי לתת לו בכך אות של אהדה, וקירב אותו אליו, גוף מובס והלום ייאוש, אשר מפעם לפעם השמיע משהו לא ברור או פלט אנחה, שנבלעה מייד בשממון המואר של המסדרון. כעבור זמן־מה, כמעט בלי רחש, נפתחה הדלת, והופיע רופא צעיר עם שפם שחור, וכולם קפאו ותלו בו את עיניהם בדומיה דרוכה, והרופא השתהה רגע סמוך לפתח והסתכל באנשים באי־נוחות, כאילו חיפש מישהו לא מוכר, ואחר־כך פסע פסיעה אחת או שתיים לתוך המסדרון, ואביו של מאיר קם, גם האחרים עשו כן, ועמד לפניו בקומה שחוחה ותלה בו עיניים מתות ומפצירות. הרופא משך קלות בכתפיו, מאיר אמר לעצמו שהוא מארגנטינה, ומבטו חמק בריפרוף על פני הקבוצה הקטנה, שהתגודדה לפניו והסתכלה בו בלי להמיש ממנו את עיניה, בדומיה שהשתררה ניתן היה לשמוע את הרחשים שבתוך הקירות, ובקול כבוש, לא גבוה מהדומיה עצמה, אמר “זהו. היא מתה”, ומבטו התפזר ושוב עשה תנועה קלה בכתפו. מאיר לא זע ולא נע, הוא רק תמך ברפיון באביו, שהשמיע נאקה עמומה ולפת את ראשו, ואלמנתו של ציימר התחילה להתייפח חרש בכל פניה ועיניה האדימו, הדוד והדודה רק הוסיפו לעמוד המומים, והרופא אמר, הוא פנה בעיקר אל מאיר ואביבה, שאם רוצים אפשר יהיה להיכנס בעוד רגעים אחדים כדי לראות אותה בפעם האחרונה, ואחר־כך אמר כמה מלים על סיבת המוות ועוד משהו, הוא חיפש את הדרך הרכה ביותר להינתק וללכת, והוסיף עוד מלים אחדות, ובבילבול הכבוש, הלא־ניכר כמעט, כתנועות צל־עלים רפויות על קיר, שהתחולל עכשיו, אחרי שפג מתח הציפיה הנוראה, פנתה אביבה אל מאיר ושאלה אותו בשקט אם הוא רוצה להיכנס לראות את אמו, ומאיר אמר “לא, אני לא רוצה”, ונסוג מעט מאביו, אשר באותו רגע, בבת אחת, התרוקן כולו, כאילו נהפך לשק עור מדולדל ובו קצת חפצים, וחזר ונשמט על הספסל, כשהוא מתייפח בקושי, כמעט באילוץ, ותוך כדי כך אמר “לא, זה לא יכול להיות. היא הרגה את עצמה, והרגה אותנו”, הוא חזר על כך שוב ושוב, והדוד, שתמך בו עכשיו, ניסה להרגיע אותו, אבל בלי תוקף, השכנה מהבית הסמוך הצטרפה אליו במלים רופפות, ואילו הדודה חיה הניחה את ידה על כתפו ואמרה “שיבכה, שיבכה. הוא צריך לבכות”, בעוד אלמנתו של ציימר מתמוגגת בבכי וחוזרת בקול מלא דמעות ואומרת “היא היתה אשה נהדרת. לא היתה אשה כמוה”, היא אמרה זאת לעצמה ולדוד ולדודה ולאביבה ולמאיר, שנד באי־רצון בראשו לאות אישור, ואחר־כך התרחק מכולם, כדי להימצא, כביכול, לבדו עם צערו, סירוב זועף לשמוע ולדבר השתלט עליו, וכך עמד, נבדל לעצמו, אפוף תחושה מעיקה של אכזבה, שלא הצליח לנער מעליו, בזווית העין ראה איך אביבה והדודה חיה נעלמות בעיקבות הרופא מעבר לדלת המחלקה, שכן, הכל נראה בעיניו עלוב ואפילו מאולץ, ורחוק מאוד מהשגב הנורא, האישי כל־כך, היורד עד עימקי הנפש ומתגלגל כרעם אפל בכל נבכיה, שצריך היה להיות בכל זה, ככלות הכל ברגע זה מתה אמו, וכעבור דקות אחדות, כשאביבה והדודה חיה חזרו, קם הדוד ופנה ברכות אל אביו של מאיר ואמר “נלך”, והניח את ידו על כתפו, ואביו של מאיר זקף מעט את ראשו והסתכל בו במבט תוהה, שכן, בשום אופן לא יכול היה להסכין עם העובדה שהנה כַך, ברגע זה, רגע אפרורי ולא ניכר החולף ללא שוב בסתמיות גמורה, הסתיים הכל ובלי תקנה, והדוד חזר ואמר "בוא נלך'', ותמך בקלות בזרועו, אבל הוא הוסיף לשבת על הספסל, לא בהתעקשות אלא באפיסת דעת, והסתכל במבט עמום ומבקש על נפשו בדוד ובדודה חיה ובאלמנתו של ציימר ובאביבה ובמאיר, שמיהר להסיט ממנו את עיניו, והדוד אמר “אין לנו יותר מה לעשות פה”, הוא אמר זאת בנימה רכה ומלאה הצטדקות, ואלמנתו של ציימר, פניה נפוחות מבכי, הסתכלה אנה ואנה ואמרה "רק לפני שלושה ימים היא ניכנסה אלי ולקחה קצת שמן'', ואביבה הניחה ברכות את ידה על גבו של אביו של מאיר ואמרה “אתה מוכרח ללכת”, ואחזה אותו בזרועו והם התחילו לצעוד לאט לאט, מלווים על־ידי שאר בני החבורה, דרך המסדרונות השוממים של בית־החולים אל היציאה, ובתוך כך תקפה את מאיר ההרגשה שהאוויר הולך ונפער סביבו, ושהאדמה, אשר מתחת לריצפה שעליה הוא צועד, נבקעת לכאן ולכאן, והוא צועד מרחף בחלל פעור, ריק מכל, בתחושת טירדה לא־מרפה שהם שכחו מאחוריהם משהו אשר אין לשכוח אלא ששוב אי אפשר לחזור ולקחתו.

ביום שישי, כשיצא בגמר העבודה מהמישרד ופנה וצעד עם אחד העם, ותחושת התקרבות השבת מילאה את אוויר הרחובות, אשר בתוך תוכה של התכונה הרבה, החולית, שהתנהלה בהם כבר אפשר היה לחוש בהתרוקנותם, תקפו אותו געגועים צובטים אל אימו, אשר למרות הפתאומיות והסירוב הלכה עובדת מותה ונקבעה בהותירה אחריה, אומנם, שובל דק של זרות, ובעוד הוא צועד שליו ומכונס וקולט באפס דעת את מראות הרחוב, הסביבה הזאת דובבה את לבו תמיד מחדש, אמר לעצמו שזאת תהיה השבת הראשונה בלעדיה, ובאותו הרף עין כמעט חש ממש בגופו איך טבעת־הקשר, שאחזה יחד וליכדה את כל קצות החוטים, ניתקה ונפלה, והשטיח הצר והארוך, כשטיח שנפרש במסדרונות, כך משום־מה הוא הצטייר בראשו, המתחיל אי־שם, במרחקים הבלועים בחשיכה עבה שהעין לא חודרת בעדם, ומגיע עד אליו, נפרם, לפי שעה אומנם רק בקצותיו, אבל זה לעולם וללא תקנה, לפי ששוב אי־אפשר יהיה לשזור ולארוג אותו מחדש, ולחזור ולחבר אותו עם אביו עם אשתו עם בניו עם אחותו, אשר טילפנה מבוסטון והודיעה שבגלל משהו שקשור בילדים היא דוחה את בואה בימים אחדים, הלוא ממילא לא התקיימה הלוויה ולא היתה כל סיבה להזדרז להגיע בתאריך מסויים עם בעלה, שמתמיד לא חש כלפיו אלא זרות, וכן גם כלפי ילדיה, את הבת הקטנה הכיר רק מתוך צילומים ששלחה להורים אולי אחת לשנה, ועם הדודים והדודות למיניהם, חלק מהם כבר מתו או התרחקו או השתנו במראם במידה כזאת עד שהפכו לצל זר, מעורר מועקה ודחיה, של מה שהיו, ועם המכרים ובני העיר ועם הידידים, חברים נידחים של הוריו ב’בחרות הסוציאליסטית' וב’מפלגה‘, פנים לא־נשכחות מתוך צילומים ישנים וביקורים בביתם כאילו־אתמול־היו, ספק אחים וקרובים מאחים ספק ידידים לשעה, מה נעמו לו וחיממו את לבו הקירבות הללו, ועם ביל גורמן עם פניו הסמוקות והראש בצורת כדור רגאבי, שנעלם אי־שם באמריקה, בלי לכתוב מלה ובלי להשאיר כתובת, ואשר לא ידע על מות אימו, וכנראה שגם לא יידע עד שימות בערירותו הנוודית, אם לא מת זה כבר, באיזה בית דירות ישן או באיזה בית זקנים יהודי, ובתוך כך, בעוד הוא שקוע במחשבות הללו, חזרה ותקפה אותו ההרגשה שמשהו שסכך וחסה עליו סולק, ובבת אחת, בפעם הראשונה בחייו, נחשף לגמרי לסכנות הנוראות של העולם, ושעכשיו, עם מותה של אימו, הגיע תורו למות, משום שהיא, בעצם קיומה, חצצה בינו לבין המוות, והוא החליט לפנות לאלנבי כדי להימלט מעקת המחשבות הללו, ופנה וצעד עם בלפור, בצל עצי הפיקוס רחבי הצמרות. סיעה של ילדים פרצה בצהלה רבה מבית־הספר, אחרים התרוצצו בצעקות ובצחוק בחצר, והוא התעכב רגע והסתכל בהם עד שהתפזרו מעט ופינו את המידרכה, וכשהמשיך עלה בדעתו להיכנס ל’הכל טרי’ ולאכול חמין ומעיים ממולאים כדי לבדר קצת את רוחו, וחיוך עצור, מלא משובה, התפשט בתוכו, ובעוד הוא מזרז קצת את צעדיו, שנעשו קלילים ורווחים יותר, ראה לנגד עיניו את חלון הראווה הקטן עם הצלחת עם הכופתאות והצלחת עם גוש הבשר המבושל והצלחת עם המעיים הממולאים, הנחים בה כנחש עקלתון, והוא אמר לעצמו, כמעט בקול, “אני אוכל את זה לזיכרה”, והחיוך התרחב והשתפך בתוך פניו, ואחר־כך אמר “הרי היא כבר לא תבשל לי צ’ולנט ומעיים ממולאים לעולמים”, והחיוך התרחב עוד ובקע מפניו, וצחוק לבבי, בלי קול, מילא אותו.

מאיר עלה במדרגות הישנות ונכנס למסעדה, ואחרי שסקר את חדר האכילה הגדול, האפלולי מעט, הכל היה בו כפי שזכר, דבר לא השתנה, חזר והתיישב בחדר האכילה קטן, זה שבכניסה, כשפניו אל הרחוב, שנשקף בעד הדלת הגבוהה, המראה של אלנבי היה דרוש לשלמות הרגשתו, ואף־על־פי שידע מה הוא מתכוון להזמין עיין בתפריט וחזר ועיין בו עד שהאשה המגישה ניגשה אליו, והוא הזמין חמין ומעיים ממולאים וחזרת ובקבוק בירה. האשה רשמה לפניה את ההזמנה והלכה, והוא תלה את מבטו ברחוב והסתכל בנחת, מצונף בשלוותו, בתנועה הבלתי־פוסקת שהתנהלה בו, ומפעם לפעם חזר והעיף עין בתפריט, הוא אהב כל פרט ופרט שהופיע בו, ואפילו את צורת האותיות המוכרות והדפוס, עד שהאשה חזרה ושמה לפניו את מה שהזמין, וכן סלסילת פלסטיק עם פרוסות של חלה טריה, והוא הודה לה בלבביות מודגשת וסקר את הצלחת, נהרה מאושרת התפשטה בתוכו ונאצלה על פניו המחייכות, ולקח לידיו את הסכין והמזלג וחזר ואמר לעצמו שהוא אוכל את זה לזכר אימו, ובזהירות רבה, עדיין לא כחלק מהאכילה, הוא ביקש להשהות את הדבר עד כמה שאפשר, חתך לעצמו חתיכה מתפוח אדמה שחום ושם אותה בפיו, ושהה רגע וחזר ואמר לעצמו, ושוב בלי כל צער, שעכשיו, שהיא מתה, שוב לא יזכה לטעום לעולם מהמאכלים הללו באותו הטעם המיוחד שהיא הכינה אותם, והמחשבה הזאת, הבאנאלית, העבירה בו לרגע תחושה נעימה של עצבות, והוא חייך ובצע חתיכה מהחלה ולש אותה בקלות והסתכל ברחוב, ואחר־כך התחיל לאכול וחשב לעצמו שכשאדם מת הוא לוקח איתו מן העולם לא רק את דמותו וקולו ותנועותיו, אלא גם את טעמיו המיוחדים והחד־פעמיים, ואחר־כך, בעוד הוא אוכל ומביט פה ושם ברחוב וחוזר בראשו שוב ושוב על הדברים הללו, היה בהם איזה נועם מיוחד, ראה את אימו באותו אולם חשוך, היה זה חושך צח ושקוף, הדומה למטבח ריק ונקי של קיבוץ עם שולחנות וכיורים מבהיקים מנירוסטה, הוא ראה אותה כצללית בהירה, נעדרת תווים, אבל הוא ידע בוודאות שזאת היא, אלא שמייד אמר לעצמו שבמקום הזה ודאי איננה נמצאת כבר מזה כמה ימים, המקום נקבע בדעתו כמקום שהייה ארעי, והוא ניסה לאתר אותה בדמיונו במקום אחר, אלא שהיא נעה ונדה בלי הרף ממקום למקום, כל המקומות לא היו אלא תחומים ערטילאיים שלא ניתן היה להחזיק בה בהם, עד שהחזיר אותה אל האולם ההוא, המוגדר, לא היה לו ספק שבמקום הזה אומנם היתה אחרי מותה, שם שהתה רגע והתגלתה לעיניו בדומיית המעמקים חסרי התנועה של ים סרגאסו, שנראה לו כים המלח, אבל גדול ועמוק ממנו במידה כזאת שנדמה שהוא קבוע בחלל שאין־לו־סוף ובמקום דוק הערפל החום־אפרפר הוא מכוסה בשדות ענקיים של אצות, שעוררו בו פחד טמיר, ואחר־כך, כמעט באותו הרף מחשבה, נהפכה לכתם כהה, דק, כאילו כתם של דיו, שנסדק והתפורר לפירורים קטנים והיה לענן כסוף־אפרורי, כמו אפר סיגריות, שהתפשט והלך, זאת היתה היא, הוא ידע זאת בוודאות, ונישא באוויר הצלול, מתחת לכיפת השמיים הכחולים להפליא, ממזרח, מעל לכיכר העיריה, ואחר־כך מדרום, ואחר־כך מצפון, מכיוון הירקון, בתנועה משוכה־מתערסלת ומתהפכת פתאום, כסיעה ענקית של זרזירים, בסתיו, מעל לשדות הקיבוץ, ולאט לאט, אולי בגלל משב הרוחות, התרחב הענן ואיבד את אחדותו הקיימת ברפיפותה, ולבסוף נפרם והדלדל ונמוג, חלק מפירוריו נישאו ברוח והוסיפו לרחף אי־שם במרחבים המשחירים והולכים של החלל, שבריקותו הכדורית צפים הכוכבים ושלוליות של גזים מלוהטים, וחלק נשרו ונטמעו ברגבי האדמה, ובעלי הצמחים, ובמים, שם שקעו ברחיפה במצולה הכחולה־ירקרקה, נישאים בעדנה בזרמים לא־מורגשים כמעט, עד לקרקעית הרכה כעריסה של מים וחול וצמחים לטפניים, המוקפת עלטה כבדה וסלעי מגור עם דגי מעמקים וחיות־ים, המאיימים במראיהם ובחרישותם הגלומה, ובמקום הזה, בעוד עידנים אשר אין להם שיעור, אחרי שיחלחלו בעד הנימים הדקים והסבוכים, נימי האוויר ונימי האדמה ונימי הצמחים, הוא ראה את הנימים הללו כסבך נימי שורשיה של שבולת, אבל גדולים לאין קץ, כמובן, ישובו ויתלכדו כדי להיות שוב מה שהיו, ולרגע עברה בו תחושה של אושר ועונג, הלוא הזמן סופו לנצח, ואחר־כך אמר לעצמו בקובלנה, החיוך המעונג כבר נימחה מפניו, שאילו לא תרמה אימו את גופה למדע, בשעות הראשונות גרם לו הדבר נחת ומילא אותו גאווה, והיו קוברים אותה כי אז היתה חדלה לנוע ולנוד, והיה מקום אחד, מוגדר, שהיה יודע כי בו היא נמצאת ובו תימצא תמיד, ואליו יכול היה לבוא כדי להתייחד איתה, או, לפחות, בו יכול היה למקד את דעתו בחשבו עליה, והוא הסתכל באופן מוצנע בבחורה הגדולה עם השיער הצהוב, הפרוע, ועם הפנים הרחבות והעייפות שנכנסה למסעדה ובהססנות רבה, בהסתגרות, התיישבה על־יד השולחן שלפניו, כשגבה אליו.

קטעים מספר שיראה אור ב־1981 ב“ספרי סימן קריאה”

ג’ודי וְקֶנִי: מתוך סידרת “חתונה” (תל־אביב, 1972)