לנילי מירסקי

פאריס, נובמבר 1978

עמדנו בשער הפתוח ולא העזנו להיכנס. החצר הגדולה נראתה מוזנחת כתמיד וכמוה הבית הגדול בן שתי הקומות שעמד בקרחתו של פרדס רחב־ידיים, זקן ודליל. גג הרעפים האדומים עוד הזכיר בגינדורו את תפארתו הקודמת של המקום וכמוהו גם שדירת הדקלים הגבוהים שהוליכה מן השער אל המדרגות הגדולות שבחזית הבית. לפנים ישבו כאן “המיליונרים”. הם באו מאירופה ובנו להם בגבולה של המושבה אחוזת איכרים בלב פרדס שאמרו להשביחו ולעבדו. עד שנשלמה בניית הבית פרצה מלחמת־העולם ושיבשה להם את תוכניתם. הם קמו ועקרו לאמריקה. בבית הגדול נשארו קרוביהם העניים, משפחתו של פסח שקיבלה פינה באחד האגפים. הם הופקדו על שמירת האחוזה והטיפול בפרדס: אבל המשימה כבדה עליהם מאוד. תפארתו וגודלו של הבית ומרחביו הגדולים של הפרדס היו עצומים, והם הסתגרו והצטמצמו בפינתם כחוששים מן המפולת שתמחץ אותם. אביו של פסח נעשה עגלון, ואילו הבית, חצר־האחוזה והפרדס הגדול שקעו עם השנים בעזובה והרס. לא־פעם עברנו מול השער הזה. עינינו התרגלו להקיף במבט אחד של היסח־דעת את הבית והחצר והבריכה החרבה ושדירת הדקלים, מצבת זיכרון לאגדת המיליונרים שעברו כאן לפני שנים רבות. ידענו כי אי־שם באחת מפינות הבית הנהרס והולך מסתתרת משפחתו של פסח. יש שהיינו רואים את הסוס רועה בין ההדרים הזקנים או את אמו של פסח תולה כבסים בחצר. אבל מעולם לא נכנסנו לשם.

היתה שעת אחר־הצוהריים באחד מימי השרב של תחילת האביב. ריח חריף של אבק וגללים עמד באוויר. היכרנו היטב את הריח הזה. זה היה ריחו של פסח. מקובל היה עלינו שפסח אינו מתרחץ וכי הוא מעדיף לישון ליד הסוס של אביו. הדבר היה עניין להלצות רבות בשנים שעברו. אבל לאחרונה פסקו הבדיחות בעניין זה, אם מפני שנמאסו מרוב שימוש או מפני שכבר בגרנו דיינו להבין את טעמן הרע ואולי מפני שאישיותו של פסח חדלה לעניין אותנו. כשהגיע אלינו היה מבוגר מאתנו, כי נאלץ לשבת יותר משנה אחת בכמה כיתות, ואנו עשינו אותו לאחד משעשועי ילדותנו. גם המורים לא חסכו ממנו עקיצות מחוכמות עד שנואשו ממנו והניחו לו לשבת בתוכנו, עֵד דומֵם ולא־מאשים לתמורה המתחוללת בנו, ממלאה אותנו תכנים חדשים ודמויות חדשות. ואולם בעומדנו מול השער הפתוח וריח האבק והגללים המוכר לנו כל־כך, אך חריף פי־כמה, תוקף את חושינו, חזר ועלה בלבנו זכר הבדיחות הנושנות והתפלות על פסח.

“אין ברירה, צריך להיכנס”, אמרה נעמי ופניה העגלגלות הסמיקו בחיוך של מבוכה. אך היא לא עשתה שום צעד קדימה. תחת זאת הביטה באלי שפירא. לכולנו היה זה נסיון ראשון ולא ידענו מה מצפה לנו שם וכיצד עלינו לנהוג; רק זאת ידענו: שאסור לנו לברכם לשלום בבואנו ובצאתנו וחלילה לנו לצחוק או אף לחייך שם. עיניו הכחולות של אלי שפירא הצטמצמו קצת בסוקרן את שדירת הדקלים שלפנינו, כמפקד המוליך את חייליו לאזור מסוכן והוא אומד את אורך הדרך, את הסיכונים ואת סיכוייו של הכוח לעבור אותה בשלום.

אריק אמר: “אני לא מבין מדוע כל הוועד צריך ללכת אליו. לדעתי, ארבעתכם מייצגים מצויין את חמשת חברי הוועד. אני בטוח שתסתדרו בלעדי. חוץ מזה, אני אתחיל לצחוק שם. אני אומר לכם: תמיד במצבים כאלה אני מתחיל לצחוק. אני מכיר את עצמי, תשמעו לי. ואני גם שונא את הצביעות הזאת. אף אחד מכם לא מרגיש שום צער על פסח ועל מה שקרה לו ואני לא סובל את הטקסים המזוייפים האלה. שלום!”

אלי שפירא נתן בו את עיניו: “אתה נכנס עם כולנו”.

“ותשתדל להתאפק ולא לצחוק”, הוסיפה נעמי, “ולא לנסות להצחיק אותנו”.

“אני לא אחראי למה שיקרה לי שם”, הזהיר אריק.

“אז הגיע הזמן שתתחיל להיות אחראי”, אמרה רחל הימן וזקפה את ראשה בארשת גאיונה. היא היתה יפה מאוד, היא ידעה זאת והיא היתה חברתו של אלי.

אריק חש כי שוב עויינים אותו. הוא היה בטוח כי הטינה הזאת באה מפני שהעז לבטא תמיד מה שכולנו חושבים בסתר לבנו אך איננו מעזים להודות בו. הוא כבר הכיר את החילופים התדירים האלה שבין היענות לקוצר־רוח והיה קשוב להם מאוד. להיטותו המוקיונית לזכות תמיד בתשואות הכשילה לא־פעם את מאמציו להסתגל במהירות למצבים חדשים ולהפיק מהם רווח קל.

נכנסנו לשדירת הדקלים שהיתה מרוצפת לפנים באריחים גדולים ועתה שרדו מהם מעטים בלבד ורובם שבורים. ליד מדרגות הכניסה עצרנו וצָפינו סביבנו. לא נראה איש בפתח הבית ולא ידענו כיצד להגיע אל מגוריו של פסח.

“אולי נלך לפי הריח?” הציע אריק בלחש, כמסית למזימה, חוזר לבדיחות הישנות ונענה בבת־שחוק כבושה על פניה של רחל הימן, שלנוכח פניו החתומים של אלי הזעימה מיד את עיניה בהבעת סלידה ותוכחה. צבועים, אמר אריק בלבו, ואת מלכת הצבועים. הוא יחס לה השפעה רעה על אלי. מאז בואה אלינו, השתלטה מיד על אלי וקלקלה לדעת אריק את הידידות האמיצה שביניהם שלא תהיה עוד לעולם מה שהיתה. אריק שנא אותה אך השתדל לא להראות לה זאת.

“הנה זה שם”, אמר אלי והורה בידו על כניסה צדדית משמאל הבית. לא־הרחק משם עמדה העגלה ויצוליה שמוטים על הקרקע.

אלי דפק על הדלת. פתח לנו אחיו המבוגר של פסח שעתה ראינו אותו לראשונה. הוא נעלם לפני שנים מן המושבה וסיפרו עליו דברים שונים וסותרים. היו שאמרו כי נתפס בגניבה וישב בבית־הסוהר. והיו שטענו כי לא נתפס אלא הצליח להתחמק ברגע האחרון מידי המשטרה וברח בתחפושת אשה לחוץ־לארץ. לעומתם היו שטענו כי השתתף באחת הפעולות הנועזות של אצ"ל, הוגלה לאפריקה ואחר כך יצא לשוטט בעולם. יתכן כמובן שפשוט עקר למקום אחר בארץ ומאחר שלא נראה במושבה זמן רב פרחו השמועות המשונות האלו. אף הוא היה אדמוני כאחיו אך לא גולמי ומכוער כמו פסח. נעמי אמרה אחר־כך כי חשה משהו “קר, שחצני ואכזר” בחריצי עיניו הירוקות של הגבר הצעיר. הוא הכניס אותנו אל הבית ללא אומר ודברים. בחדר ישבו רק פסח ואביו ועמם שתי זקנות שמיררו בבכי. פסח קם לקראתנו ואביו ציווה עליו: “תביא עוד כיסאות”. פסח יצא להביא את הכיסאות.

אחת הזקנות פסקה לרגע מבכיה ושאלה: “אתם מהבית־ספר?”

“כן”, ענה אלי.

“מהמורים עוד לא בא אף אחד”, אמר אביו של פסח, אך לא נשמעה בדבריו תלונה או מרירות, זה היה רק ציון עובדה ובצידה מין הבטחה שהפירעון לא יאחר לבוא.

פסח חזר עם הכיסאות. התיישבנו בשורה ליד הקיר ולנגדנו ישבו פסח ואביו ואחיו ושתי הזקנות הבוכיות. שעה ארוכה כנצח ישבנו בדממה, שהופרה רק בגניחותיהן של הזקנות ובחריקת הכיסא של פסח, שלא מצא מנוחה על מקומו.

אלי ישב ופניו שלוות, רציניות, ולידו רחל מביטה לסירוגין בנו ובאלי ובאבלים היושבים מולנו. נעמי הסתכלה בזקנות הבוכיות, לא גרעה עין מהן, ולרגע היה נדמה לי כי עוד מעט תקום ותצטרף אליהן ותבכה עמן, כל־כך היו פניה מביעות צער וכאב. אני הצטמצמתי על כסאי ותליתי את עיני בנקודה כלשהי בחלל החדר, מחכה בדאגה שמישהו יפצה את פיו ויאמר משהו. ואולי, חשבתי, מנהג הוא שאין מדברים בבית אבלים, אך גם אז תהיה הדממה הזאת קשה מנשוא עוד זמן רב. מזווית עיני ראיתי את אריק צופה בנו, בוחן את הבעותינו ותגובותינו. הוא מצא יותר עניין בנו מאשר בפסח ובמות אמו ובמשפחתו האבלה. תמיד היינו נתונים לתצפיותיו ולביקורתו. הוא ארב לנו, עט על כל מעידה או טעות או פליטת־פה שהיו עשויות לשמש למהתלותיו, לחיקוייו או לפיליטונים שלו שהיה מחבר למסיבות הכיתה. עכשיו אסף כנראה חומר לעקיצותיו לשעה שנצא את ביתו של פסח.

פסח הפר את הדממה: “זה ועד הכיתה”, אמר לאביו והורה עלינו באצבעו. “כל הכיתה בחרה אותם בהצבעה”.

“למה לא בחרו אותך?” שאל אחיו ולא ידענו אם הוא מהתל בו או שואל בתום לב.

פסח גיחך במבוכה. הוא נראה כחתול שהוטבל במים וכל צורתו גולמית ומטושטשת. הוא ישב וגופו המגודל כפוף אל ברכיו. שיערו הג’ינג’י גזוז ללא כל הגיון, והנמשים הגדולים, הכהים, מכסים את פניו כמסיכה. גבותיו היו בהירות כל־כך שלא נראו כמעט מתחת למצחו הצר, ועיניו היו שני סדקים חסרי־צבע. ואף־על־פי־כן, באותו רגע חשתי בו משהו חדש: המוות שעבר בביתו כמו טבע עליו איזה אות מסתורי, שפך עליו אור מסויים של נוכחות אחרת.

“זה הולך לפי הציונים?” התעניין אביו של פסח.

“לא!” קרא פסח, “אמרתי לך: זה לפי בחירות בהצבעה”.

“הה!” קרא אביו בהפתעה, אך פניו לא גילו אם אכן נפתרה לו הבעיה.

עיניו של אריק התנוצצו בהנאה רבה מאחורי זגוגיות משקפיו. קשה היה לגלות את המתרחש בלבו של אריק. אולי לא התעניינו אז באמת במניעי זולתנו, כל־כך היינו שבויים בעצמנו ובמתחולל בתוכנו. אבל לי הציקו השאלות האלו. מה השד המוזר המתרוצץ בתוכו, מה טעם הבולמוס שלו לעוט תמיד בשמחה על מישהו שנתפס בחולשה או כֶּשֶׁל, למה הוא מחפש תמיד בכל אדם ובכל דבר את המגוחך? האם הוא חושש מפני חולשתו שלו, מפני חשיפתה? מה היא? הוא הקים סביבו חומה וחייו אתנו היו כבריחה מתמדת, לעיתים מלחמת התגוננות תוקפנית, נואשת, על הערכתנו, אולי על חיבתנו. בתוך כך איבד לא־פעם את חוש המידה והטעם הטוב.

זכרתי היטב כי בבית אבלים אסור לצחוק ואסור לומר את המלה שלום. בעיני היה לאיסור זה תוקף חמור מאוד, מאגי כמעט, כאילו יקרה משהו נורא אם ישמע כדבר הזה בין כותלי הבית. שיננתי לי זאת כל עת ישיבתנו שם, כדי שלא אכשל מתוך כוח ההרגל ובצאתי אומר שלום. חששתי שמא מישהו מאתנו יכשל בזה. שוב נפלה שתיקה. החום בחדר היה כבד ואנו ישבנו ללא־ניע, גבותינו נשענים אל הקיר, מחכים לישועה.

אחיו של פסח אמר פתאום: “כבר יש זוגות אצלכם בכיתה?”

פסח פרץ בצחוק. תמהתי אם שכח את אמו המתה, שהוא מרשה לעצמו לפרוץ כך בצחוק, משוחרר מכל איסור. אחיו חיכה לתשובה ונתן עיניו ברחל הימן. הוא מדד אותה מכף רגל ועד ראש בעניין רב. אחר־כך הביט באלי. הוא הבחין בקשר בין שניהם. אלי אמר: “כן, יש זוגות”.

האח נראה מרוצה מן התשובה ואלי הסמיק.

פסח אמר: “הם שניהם זוג”, והראה באצבעו על רחל ואלי.

אחת הזקנות מחתה את דמעותיה בשרוולה ואמרה: "העיקר שתהיו בריאים ושההורים שלכם יהיו בריאים גם כן''.

אחיו של פסח חייך אל רחל והיה משהו מפוקפק בחיוכו. הוא פצה את פיו לומר משהו, אך באותו רגע קם אלי ואנו קמנו אחריו. האבלים נשארו יושבים במקומותיהם ואנו עשינו לבדנו את דרכנו החוצה. לרווחתי, לא אמר איש מאתנו את המלה שלום. הלכנו בשדירת הדקלים ואווירו של החוץ היה משיב נפש לאחר המחנק שבבית. היגענו אל דרך העפר ואלי עצר רגע והתבונן בבית הגדול שבקצה השדירה כאילו ניסה להבין משהו שרק התצפית המרוחקת עשויה להבהיר לו. הלכנו וחיכינו למוצא פיו של אריק. היינו זקוקים לזה עכשיו. אבל הוא ידע זאת ושתק. כמו שחקן מפונק חיכה שיפצירו בו. ידענו שלבסוף לא יוכל לכבוש את יצרו.

"אותי מעניין'', אמר אריק, “איפה הם שכרו את שתי המקוננות שלהם ואם משלמים להן יומית או בקבלנות, לפי כמות התוצרת שלהן”. ומיד הוציא מגרונו מין צווחה דקה ומשונה: “העיקר שתהיו בריאים, ושההורים שלכם יהיו בריאים גם כן, והדודים והדודות והשכנים…”

כולנו פרצנו בצחוק. לא יכולנו לעמוד בפני החיקויים שלו שהיו תמצית הגיחוך והכיעור.

“אוי אתם רעים”, אמרה נעמי, “כמה שאתם רעים”, אבל היא עצמה התפתלה עם כולנו בצחוק גדול ודבריה ליבו עוד יותר את צחוקנו. מעוצם הצחוק לא יכולנו להמשיך וללכת. עלינו על הגבעה, נשענו על אחד העצים שבדרך וחיכינו עד שישובו עשתונותינו, אחר־כך, היינו אפסי כוחות, התיישבנו על הקרקע וגבינו אל העץ מקיפים אותו מכל עבריו. הדמדומים התחילו. מצד אחד נראו בתיה האחרונים של המושבה במורד הגבעה ומצד שני שדות ופרדסים עד קצה האופק. אמרתי בלבי כי יש לנצור את הרגע הזה היטב בזכרוני כרגע של חסד. זה היה מאותם רגעים נדירים שנפרצים בהם גבולות סמויים ונשכחות טינות נושנות והזמן כאילו נעצר. התנשמנו בכבדות, גנחנו ולא אמרנו דבר. כל אחד מאתנו צפה אל הגיזרה שלו ולא הביט אל היושבים לצדדיו כי תחושת היותנו יחד היתה חזקה מכל מראה עיניים. ההתפרקות הזאת הביאה עמה נועם נפלא של ידידות שקיוויתי כי ימשך עוד ועוד כדי שיתחזק בזכרון לשעות ולימים אחרים שיבואו. נעמי התעוררה ראשונה:

“ראיתם את האח שלו? עושה רושם של דון־ז’ואן גדול”.

“עלי הוא עשה רושם של חולה מין”, אמרה רחל והבעת סלידה חסודה היתה על פניה.

“בטח”, אמר אריק, "הלא כל הזמן הוא הסתכל עליך. מצאת חן בעיניו''.

“שטויות!” מיחתה רחל בחיוך דק של שביעות־רצון.

“אין לי חשק ללכת עכשיו לחזרה”, אמר אלי.

אולי גם הוא לא רצה שהשעה הזאת תסתיים במהירות. בערב נועדה לו חזרה בלהקת ריקודי העם של התנועה. סדר יומו היה מלא תעסוקות: כספורטאי היה מתאמן בקבוצת הנוער של הפועל, ומלבד היותו מדריך בתנועה אף ניגן באקורדיון ורקד בלהקת המחול. ולאחר כל זאת עוד נמצא לו די זמן להכנת השיעורים ולקריאה בספרים מדעיים. הוא היה תלמיד מצטיין. הוא ידע תמיד מה רצונו ולא היה דבר שיסיט אותו מדרכו. הזמן ציית לחוש הסדר ולמשמעת הפנימית שלו. על כן כשאמר כי אין לו חשק ללכת לחזרה ידענו כי עוד מעט יקום וילך כמתוכנן ולא יניח לעצמו להיסחף במצב־רוח חולף.

ואכן כעבור דקות אחדות קם וניער את העפר מעל מכנסיו הקצרים. הוא עשה צעדים אחדים, עצר רגע וצפה לכיוון המושבה שלרגלינו, אחר־כך הביט לאחוריו – אלינו. היה זה אך טבעי שנקום ונלך עמו.

כשהיגענו אל קן התנועה כבר ירד הערב והשרב הוקל. אריק ואני היינו היחידים בחמישה שאינם חברים בתנועה זו – אריק פרש ממנה בעקבות המריבה שלו עם אלי. גם לאחר שהתפייסו לא חזר אריק אל הקן וכל עניין תנועות הנוער נעשה בעיניו מזוייף, מגוחך וילדותי. נכנסנו אל הצריף לראות את החזרה של להקת המחול. רחל ואלי ניגשו מיד אל הפינה שהתגודדו בה הרוקדים עם מדריכם ואנו ישבנו על ספסל עץ ארוך והסתכלנו בהם. כעבור דקות אחדות הם פינו מספסלים את מחצית שטחו של הצריף, יצרו להם רחבה לריקודים. כולם חלצו סנדלים והבנים פשטו חולצה וגופיה כי חם היה בפנים. הם הסתדרו זוגות־זוגות, המדריך היכה בתוף והזוגות יצאו במחול. חיוך של ביטול היה בעיני אריק כשהסתכל ברוקדים. הוא נהג לטעון כי ריקודי העם האלה אינם ריקודים ואינם עממיים, אלא מלאכותיים, מגוחכים ומכוערים. הוא העדיף, כך אמר, את הפולקלור העממי, האמיתי, היונק מן המקורות הקדומים של העם ולא מהמצאות של איזה קיבוצניקים מטורפים. הוא הירבה להתעניין בתרבות השבטים הפרימיטיביים באפריקה כי לדעתו השתמרו בה הדברים האמיתיים. ואילו בעיני יפים היו הריקודים האלה ונעימותיהם המזרחיות העדינות וגעגועי ימים קדומים המשתקפים בהם. כך בערך דימיתי בלבי את עם כנען הקדום, מדיף ריח זיעה ואבק, כריח הממלא אותה שעה את חלל הצריף. פני הרוקדים היו אדומים, משולהבים, וגופם רטוב מזיעה. אריק היה מחווה לנו לעיתים בחיקוי נלעג את תנועות המחול, אך נעמי שישבה לצידו, מכונסת בעצמה, בלעה בעיניה את אלי ורחל שהיו זוג גם בלהקת הריקודים. האדמומית שפשתה בלחייה גילתה כי עברה בה מחשבה אסורה. אלי היה יפה בריקודו. פלג־גופו העליון, העירום, היה שחום ובוהק מזיעה, והבוהק הזה הבליט את יצירי גוו האתלטיים, את קימורי שריריו, את כתפיו הרחבות, את חזהו המוצק ומותניו הצרות; כל תנועותיו אמרו גמישות, ציות לרצונו, קרנו כוח וביטחה. ורחל היתה שעונה על זרועו כפרח ענוג, שיערה שחור מאוד, פניה ארוכות ועדינות ועיניה גדולות וכהות, מלוכסנות במקצת, גיזרתה צרה וכל־כולה רוך ואצילות. למול היופי הזה חשה נעמי את דלותה, ושוב אחז אותה הרצון להימחות מעל פני האדמה – יחד עם שניהם. היא היתה מסורבלת במקצת ונמוכה, רגליה עבות, וקווצות שיער בהירות ופראיות היו מוטלות ללא־חן על מצחה ועורפה. היא אהבה אותו במסתרים אהבה כבושה, נחנקת, חסרת תקווה והיא נאבקה בעצמה שלא להניח לזה להתגלות לעולם. היא כתבה אליו שירים ומכתבים שהסתירה במגירתה הנעולה והיתה בטוחה שלעולם לא תדע אהבה, מפני שמין קללה רובצת עליה. היא שיחרה את קרבתו, היתה מעורבת תמיד בפעילות שהוא שותף לה אבל לא עברה אף־פעם את הגבול לבל ייוודע לו הדבר. היא היתה מסורה לאלי ורחל בכל לבה, והם החזירו לה ידידות ונאמנות, חיבבו אותה על שכלה הטוב, על ישרותה, על טוּב־לבה ועל רגישותה. הם העריכו את רצינותה בכל דבר שהיא עוסקת בו. נעמי היתה קוראת במסיבות ובחגיגות את השירים שאהבה, מתוך ספרים שלא היכרנו ולא היו בתוכנית הלימודים. לא שיערנו עד כמה אישי יחסה אל השירים האלה, עד כמה היא מבטאה בקריאתם את המיית־לבה הסודית. אולי רק אריק חש זאת, כי היתה ביניהם מין הבנה סמויה והערכה הדדית שנרקמו באחווה רבת שנים ולא השתבשו ברגשות שמעבר לזה.

הרוקדים עשו מנוחה ואלי ורחל שבו והתיישבו לצידנו על ספסל העץ, מיוזעים ומתנשפים.

“הוא עשה צחוק מהריקוד כל הזמן”, אמרה רחל וחייכה בעייפות, "אתם חושבים שלא ראיתי?''

“אני?!” היתמם אריק. “מה פתאום? זה נורא יפה, בחיי! למה אתם לא מאמינים לי אף־פעם? זה באמת יפה!” ובתוך כך היה מקמט את מצחו אותו קימוט אירוני אופייני לו וידו על לוח לבו כצדיק שהואשם על־לא־עוול. "בחייך'', פנה לעברי, “תגיד, אני עשיתי צחוק מהריקוד?” הוא ידע כי אם ישאל את נעמי היא תאמר את האמת. היא לא ידעה לשקר.

“אני ראיתי”, אמרה רחל, “בזמן הריקוד הסתכלתי וראיתי אותך”.

אלי אמר: “פעם נסחוב אותך בכוח ונכריח אותך לרקוד יחד עם כולם, כמו כולם, שגם אתה תרגיש פעם אחת מה זה לא להיות שונה, מיוחד, מקורי, עליון, הכי־חכם”.

ובאומרו את הדברים האלה לפת אלי את צווארו של אריק כמנסה לחנקו. אריק פירפר תחת ידיו מנסה להשתחרר מן הלפיתה. אבל אלי צחק ולא הניח לו. “תרקוד?” שאל, “תרקוד עם כולם?” נעמי הסתכלה על המחזה בדאגה כלשהי. היא ידעה שהיפים עשויים להכאיב בלי־דעת, גם כשכוונתם לטובה, ואפילו מתוך חיבה וידידות, אבל תמיד בשל אותה שטחיות קלילה ואנוכית שהם שרויים בה. כשהירפה אלי את אחיזתו היו שתי בהרות אדמדמות על צווארו של אריק, אבל הוא העמיד פנים שלא כאב לו כלום. הוא סבל מקצרת ונעמי חששה שמא תגרום לו הלפיתה הזאת התקף של חנק. לא ידענו הרבה על טיב מחלתו. בעיני היא היתה מסתורית במקצת. אריק התחמק מלדבר עליה כששאלתיו פעם מה בעצם הוא חש בעת ההתקפים. זה פקד אותו בנוכחותנו רק לעיתים רחוקות; פעם או פעמיים זה אירע לו בכיתה בעת שיעור והוא יצא מיד אל חדר האחות, כנראה קיבל שם טיפול כלשהו והלך הביתה.

“תרקוד?” חזר אלי על שאלתו.

“בטח!” אמר אריק, “ועוד איך אני ארקוד!” הוא התאמץ לחייך, “וזה יהיה מין ריקוד כזה שיוציא לכם את החשק לרקוד יותר”.

המדריך קרא לאלי ורחל והם שבו אל הרוקדים. החזרה התחדשה. עכשיו רקדו מחול עממי רוסי ורחל רקדה עם בן־זוג אחר מפני שאלי שעמד במרכז המעגל ניגן באקורדיון. זה היה אקורדיון ישן ומקולקל של הקן, ואלי היה מורגל באֶמיליו־סופראני שלו, על כן היה נד בראשו בקוצר־רוח כשיצא אקורד צורם או צליל מסויים נסתם ולא נוגן. הוא היה מרוכז בנגינתו, שמט את ראשו לאחוריו וראינו את פיקת גרונו הבולטת עולה ויורדת בנשימתו ומדי בולעו את רוקו.

כשיצאנו אל החשיכה עברה על פנינו רוח קלה ונעימה. הלכנו כברת דרך ולא דיברנו. נפלה עלי אותה עצבות מוזרה שלא ידעתי מניין באה. מין תחושה של חוסר־טעם בכל ואי־שייכות אמיתית לשום דבר. תמהתי אם גם הם חשים זאת ושמא זה רק ליקוי שלי, שכל רגע של שמחה תובע ממני לשלם בשעות של עצבות. הכל מסביב נראה דועך, תועה, אבוד. הבתים המוארים, האנשים העוברים על פנינו ברחוב, חברי אשר לצידי, כאילו אזל מלאי המרץ שבטבע והתחיל המאמץ האחרון להחזיק מעמד – מאמץ חסר סיכוי. ולא היה שום דבר שאפשר להתגעגע אליו או להאמין בו באמת. האם משום כך גם הם שותקים?

אלי ורחל הרחיבו את צעדיהם והלכו לפנינו. הם החליפו כמה דברים בלחש. כשגמרו להסתודד עצר אלי וחיכה עד שנדביק אותם. הוא ניגש אל אריק, הניח את זרועו על כתפו וחיבקו.

“כאב לך מקודם?”

אריק מיחה: “מה פתאום! לא כאב לי שום דבר”.

“אז למה אתה עצוב? רחל אומרת שלא הייתי בסדר”.

“אני לא עצוב. בחייך, אלי אל תיהפך לאמא שלי”.

אריק השתמט מחיבוקו של אלי והתחיל לצחוק בקול. היכרתי את צחוקו זה המלאכותי, המאולץ, הדחוק מאוד. “למה אתה דואג לי כל־כך?” שאל אריק. אך אלי כפה עליו שוב את חיבוקו ואמר: “סליחה. לא רציתי להכאיב לך”. מנהגו של אלי לבקש סליחה בכל הזדמנות הביך אותנו לא־פעם מזה שנים. היו לו מנהגים משלו ואין לדעת היכן למד אותם. הוא נהג על־פי כלליו ללא בושה, מתעלם מן הכללים שלנו שהיו מובנים מאליהם וטבעיים מאוד. לא תמיד הצלחתי לנסח לעצמי את הכללים שלו כשהייתי תוהה על התנהגותו. הלכנו עוד כברת דרך בשתיקה.

צפירת הסירנה של מכונית הכבאים נשמעה מאחורינו וכעבור רגע עברה על פנינו במהירות ונעלמה בקצה הרחוב. ימי השרב הראשונים של האביב הביאו עמם תמיד שריפות והן היו בעיני כמו אותות אזהרה המתגלים כל פעם במקום אחר, להתריע על סכנה אחרת, כללית, חמורה יותר לאין־ערוך. לא ידעתי מה היא אבל חשתי אותה. לא פחדתי מפניה, אף היא לא הצליחה לעורר אותי מהרגשת התיפלות שפקדה אותי הרבה באותם ימים. כעבור שעה או שעות אחדות היתה הרגשה זו עוברת מאליה אבל לא מסתלקת כליל אלא ממשיכה להתנגן ברקע, חלושה, חדגונית ומרוחקת. ידעתי שזו תקופה קשה והעדפתי שלא להבין אותה ולחכות לסיומה. ברגעים כאלה רציתי תמיד להיות לבדי, אבל הרצון היה חלש כל־כך ורגלי משכו אותי הלאה, עוד ועוד יחד אתם ללא כל מטרה. הם חדלו לעניין אותי וכל־כולי הייתי שקוע בעצמי. בלכתי עמם הייתי מפליג במחשבתי לדברים אחרים. שעות רבות הייתי מבלה בביתי ליד מקלט הרדיו, מחפש תחנות רחוקות בגלים הקצרים כאילו היו בהן שידורי־סתר המכוונים אלי מטעם כוחות שאינני מכיר. בתוך בליל השריקות והחריקות והקולות המתחזקים וגוועים לסירוגין וצלילי הנגינה והזימרה המתפרצים ונחנקים נתגלה לי עולם אכזר וחמקמק. היו בלוח־התחנות מרחבים של דממה ולעומתם התגודדו על נקודה אחת עשרות קולות, נצמדים זה לזה בקנאות עיוורת, נאבקים על מקומם בכל כוחם, מתאמצים להתיש זה את זה, להחריש את כל הקולות האחרים, לגבור, להכניע ולשלוט. היה ברור לי כי הנקודה הזעירה, המסויימת, בלוח־התחנות נבחרה באקראי גמור ואין לה שום עדיפות על אין־סוף הנקודות הריקות במרחבי הדממה מסביבה, שהיו עשויות לשמש ברווחה כל אחד מן הקולות. אבל כולם נדחקו בעקשנות דווקא אל אותה נקודה עצמה. הבינותי שלא על הנקודה הם נאבקים אלא על חייהם, ואין להם חיים במקום שלא יאבקו עליו עד להתאבדותם. שכן ברגע שגבר אחד הקולות על יריביו והודיע על נצחונו יהיר, חזק וצלול, יכולת לדעת כי שעתו עוברת ועד־מהרה יתחיל לדעוך וקול אחר יחזק ויגבר עליו עד שיסולק מדרכו. אלה היו יצורים מעולמות אחרים, הם דיברו בלשונות וברעשים שלא היכרתי ובמנגינות שלא שמעתי מעודי. אך לעיתים היתה מנגינה מוכרת נשמעת במהומת המלחמה וידעתי שמישהו מעולמנו נמצא שם, אבל לא התעוררה בי שום העדפה, שום אהדה של שייכות כלפיו ולא יחלתי לנצחונו. עקרון המלחמה הזאת ותבניתה עניינו אותי יותר מתוצאותיה לאחד המשתתפים. האמנתי שכל מקלט רדיו קולט בגלים הקצרים צירופי־שידורים שונים על פי מרווח הדירוגים בלוח־התחנות שלו ועל כן השתלשלות הצירופים שאני קולט מיוחדת לי בלבד, מציגה לי אפשרויות שעדיין איני יודע לפענחן אך הן רבות משמעות מאוד. הורי תמהו להיצמדותי אל המקלט ולא ראו בעין יפה את ביטול־הזמן הזה. בפנותם אלי או בשאלם אותי איזו תחנה אני מחפש הייתי נבהל כמקיץ פתאום מהזיה עמוקה, כל־כך הרחקתי לכת בתוך עצמי וכל־כך נותקתי מן החוץ. ולעומת זאת, היו שעות של מרץ וסקרנות. חברי קיבלו בעיני חשיבות רבה. הייתי מנסה לנחש את מחשבתם הכמוסה ביותר, לאתר את ההבדל בין המתרחש בתוך־תוכם באמת ובין ההצגה שהם מציגים לזולתם. (אך עדיין לא הבינותי כי ההצגה החברתית יש בה אמת לא־פחותה מן המחשבה הכמוסה וכי שתיהן מבטאות באופנים שונים, כמו בשתי שפות אותו דבר עצמו.) הרגעים שבהם התעניינתי בחברי וניסיתי לקרוא את מחשבתם הקנו לי תחושה של השתחררות וכוח, כאילו ביצרתי לי מקום בתוכם, לרצונם או שלא לרצונם, אחיזה שהיא שלי בלבד. ואילו בהסתגרי בעצמי דימיתי כי אני מוותר על הכל תמורת דבר גדול מאוד. יש שהייתי נלכד להנאתי בקורים רכים של רשת אין־סופית, שוקע בחלום מלא בבואות של אהבה ואפוף בחומו הלח והמיטיב של המוות. כל אחד מחברי ידע פחות או יותר מה רצונו להיות בבוא היום, כך לפחות שיערתי, ואילו אני עוד נאחזתי בשיירי ההזיה והגעגועים הישנים.

כעבור שבוע חזר פסח לבית־הספר, התיישב במקומו ובבוא השיעור לאנגלית לא התכווץ עוד כהרגלו בפינתו כשראשו שמוט בין כתפיו וכל־כולו מבקש להיעלם או להתמזג עם הקיר אלא זקף את ראשו מול המורה בֶּנוֹ והביט ישר בעיניו כמתגרה. פניו קיבלו ארשת חדשה, בוטחת יותר. המורה בֶּנוֹ הבחין בו מיד לאחר היעדרותו הממושכת ובעיניו כבר היה החיוך האירוני, המתקתק והמעליב שהיה מזומן אתו תמיד כלפי פסח.

“ברוך הבא, פסח!” קרא המורה בֶּנוֹ, “חסרת לנו בשבוע האחרון. רצינו לשמוע את הניתוח שלך לשיר ‘אוֹדָה לרוח המערבית’ מאת שלי, שלמדנו כאן ולא היה מי שיעשה את זה במקומך. מה עשית כל הימים האלה? עכשיו שאתה פה, אנחנו שקטים. אם חורף בא, הן האביב כבר לא ירחק”.

המורה בֶּנוֹ סקר בעיניו את הכיתה, מחכה לקולות הצחוק המתעוררים תמיד לאחר הערותיו השנונות לפסח. אולם קיר של דממה ניצב מולו.

הוא היה מורה צעיר יחסית שעלה מאחת מארצות מרכז־אירופה. יצא לו שם של רודף שמלות ושובר לבבות. תקופה מסויימת היו כל בנות הכיתה מאוהבות בו פרט לאחת שהוא אהב כנראה באמת, רחל הימן. היא טענה שהוא “מלוקק ומגעיל”. הוא היה גבה־קומה, פניו גרומות ושזופות תמיד כפני המחליקים על השלג ועיניו בהירות, קרות כפלדה ומתנשאות. נחיריו רטטו תמיד בחושניות, כאילו הריחו באוויר ניחוחות שאנו קטונו מהכירם.

פסח ישב נינוח ומחייך. המורה בֶּנוֹ הביט לסירוגין בפסח ובכיתה ועננה של דאגה ירדה עליו. הדממה נמשכה. הוא העיף עלינו מבט חקרני כשואל: מה לא בסדר? לרגע נראה אובד־עצות, אך מיד התעשת, חזר ועלה לקתידרה, צפה עלינו שוב בהבעת הסלידה וההתנשאות ונעשה קצר וענייני. הורה לנו לפתוח את הספר בעמוד מסוים, קרא את שירו של וורדסוורת על פרחי האביב והסבירו. כך דיבר שעה ארוכה לבדו, מבקש להעביר את הזמן בינו לבינו עם השירה האנגלית ולהימנע משיח אתנו. אבל הוא קלט את ההתלחשויות, את מבטי האיבה ואת ריח המרי שעמד בחלל החדר. הוא קם וסקר אותנו שוב מעל לקתידרה. לא היתה עליו עוד הבעת הסלידה והגאווה. פניו היו שלוות ומרוכזות.

נעמי שלחה פתק לאלי. פניה היו אדומות מרוגז והתרגשות. אריק מלמל איזו בדיחה ורחש ההתלחשויות גבר.

נראה על פני המורה בֶּנו כי גמלה בלבו החלטה. הוא ירד מן הקתידרה וניגש אל שולחנו של אלי: "אולי תגיד לי בבקשה מה כל ההתלחשויות וההתייעצויות האלה? אי־אפשר להמשיך ככה בשיעור''.

אלי לחש באוזנו מה שלחש והמורה בֶּנוֹ אמר: “אני לא ידעתי. אחרי השיעור אני אזמין אותו לחדר המורים ואתנצל”.

“לא”, אמר אלי, “לפני כל הכיתה, כמו שפגעת בו בנוכחות כולם”.

עיני הפלדה של המורה בֶּנוֹ נפערו בזעם: “לא! אני לא אשאל אותך איך להתנהג ואל תיתן לי פקודות”.

הוא חזר ועלה לקתידרה. “פסח, אחרי השיעור תיכנס אלי לחדר המורים”, הודיע ביובש וסבר כי בכך השקיט את הרוחות. והוא חזר אל השיר האנגלי.

בהפסקה הוחלט להכריז על שביתה עד שהמורה בֶּנוֹ יתנצל לפני פסח בנוכחות כל הכיתה. אלי ניגש אל פסח ודרש ממנו לבל ילך לחדר המורים. אבל פסח לא היה נרגש מהסערה שהתחוללה סביבו. הוא ישב במקומו בוטח ומחייך את חיוכו החדש שעוד לא הורגלנו בו ואמר: “זה בכלל לא איכפת לי מה שהוא אמר ואני לא יודע מה אתם רוצים”.

"שהוא יֵדע שיש גבול לחוצפה שלו'', רתחה נעמי, “לא כל דבר הוא יכול להרשות לעצמו”.

“הוא בטח לא ידע”, אמר פסח. “מה נטפלתם אליו? תמיד הוא מדבר אלי ככה. זה נכנס באוזן אחת ויוצא מהאוזן השניה. תעשו לי טובה ותעזבו את זה”.

הוא דיבר בביטחה והיה כוח בהבעת פניו. כאילו הבין את מניעינו יותר משהבנו אותם בעצמנו, כאילו חש שרצוננו להתמודד עם המורה בֶּנוֹ ולנסות להשפילו חשוב לנו יותר מעלבונו של פסח. אך אנו לא שעינו לדבריו. גם לאחר שהלך לחדר המורים וחזר משם כעבור שעה קלה והתיישב בפינתו – עמדנו על דעתנו כי תהיה שביתה. המנהל ניסה לדבר על לבם של חברי הוועד לראות בהתנצלותו של המורה בֶּנוֹ לפני פסח את סיום הפרשה. אך אלי עמד על דעתו ואנו חיזקנו את ידיו.

השיעור הבא עמד להתחיל ואנו התקבצנו בחורשת בית־הספר, מסרבים להיכנס לכיתה. רוח המרי והסכנה העבירה בנו מין שמחה עצבנית. הפחד מפני תוצאות המעשה קירב את הלבבות, כאילו לא היה די בכוחו של היחיד לעמוד בזה ועל כן עלינו לשאוב כוח איש מחברו ומרוח ההתלכדות. אריק עמד נשען על עץ, ידיו בכיסיו והוא מגחך להנאתו. גם אותו הדביקה החדווה הקדחתנית. אך בעיקר שמח על ההזדמנות לראות את כולנו אחוזי תזזית. היה בחיוכו משהו שאמר: הכל מוכר, כבר ראינו את הדברים האלה ואנחנו יודעים איך הם יגמרו.

אחד התלמידים קרא: “איפה פסח?”

פסח לא היה אתנו. עיניו של אלי חיפשו אותו בתוכנו ולא מצאוהו. מצחו של אלי התקמט בדאגה ורוגז מן הסוג שרואים לעיתים בדיוקנות של מהפכנים גדולים ולוחמי חרות וצדק. “הוא בטח נשאר בכיתה, המטומטם”, מלמל אלי. הוא הלך לחפשו. אנו נשארנו בחורשה שקועים בעניינינו.

אלי נכנס לכיתה וראה את פסח יושב במקומו, פניו על כפות ידיו ומרפקיו על השולחן, עיניו מנומנמות למחצה.

“למה אתה לא עם כולם?” שאל אלי.

“אני לא רוצה”, השיב פסח.

“אבל אנחנו עושים את כל זה בשבילך”, מיחה אלי.

“בלי טובות! זה בכלל לא מעניין אותי”, אמר פסח. “אמרתי לך שתעזוב את זה”.

אלי קרב אליו, הניח בידידות את ידו על זרועו וניסה למושכו.

“אל תיגע בי!” אמר פסח וזינק ממקומו. “אתה רוצה ללכת מכות?”

אלי נדהם. ובטרם מצא דבר לאומרו הסיר פסח במהירות את חולצתו, עט עליו, אחז בכתפיו והתאמץ למושכו ארצה. אלי ניסה להשתמט מאחיזת ידיו אך הלפיתה היתה חזקה מאוד. מהלומת אגרוף בבטנו הוציאה את אלי משליטתו העצמית המפורסמת ומשלוותו האולימפית. הוא התחיל להשיב מלחמה. אך המלחמה היתה קשה והוא לא יכול לגבור על פסח. כשנכנסנו לכיתה לחפשו, ראינו את השניים אחוזים זה בזה, מתפתלים על הרצפה, מתנשמים ומתנשפים רטובים מזיעה. כמה תלמידים ניסו מיד להפריד בין השניים, אבל אלי קרא בקול חנוק וגבוה מאוד: “אל תתערבו, אני אגמור אותו”. מעודנו לא שמענו את אלי מדבר בקול משונה שכזה.

הקפנו אותם במעגל וצפינו במאבק. שלא כבמקרים קודמים של התכתשויות שהיו מלוות הערות וצחוק וקריאות עידוד עליזות של הצופים, ניצבנו הפעם שותקים ומצפים כאילו עמד להכרעה משהו גורלי, משהו הנוגע לכולנו. קול נשימותיהם הכבדות נשמע בחדר וסאון הגוף הנחבט ברצפה. אלי אימץ את כל כוחותיו אך נתקל בכוחו של פסח, שנשאר דרוך כקפיץ, לא־מותש, שריריו תפוחים וגוו גמיש, רחב, פועל בתואם ובעוצמה. טיפות של זיעה נשרו מן השיער האדום בבתי־שחיו.

כוחותיו של אלי אזלו. פסח הכריעו ארצה, הזדקף מלוא קומתו והתנשם נשימות ארוכות. חזהו היה תופח ומתכווץ לקצב נשימתו, רחב וגבוה, ורצועה דקה של פלומת שיער צהבהב נמשכה באמצעו, משיפולי הצוואר ועד המותניים. הוא נשא את ראשו והביט בנו. מעולם לא ראיתי את עיניו ירוקות כל־כך, ניבטות בנו שקטות ואכזריות. לא היה זה עוד החתול הרטוב שהיכרתי. לפנים כמו היה משהו שהעיק מבחוץ על צורתו הטבעית, מנע אותה מלהתמלא, פגם בה, רופף את קוויה וטישטש אותה עד כדי גולמיות, ועתה התעוררה הצורה הפנימית, התגברה, והכתיבה את קוויה לחוץ. הוא ניצב וטרפו לרגליו, כמו חיה צעירה ופראית שכל־כולה זקיפות ותואם, עד לזיפי השיער האדום שלראשו, מחייך בשלווה, בבוז לכל איום אפשרי, ללא סיפוק או הפתעה על הישגו, ללא סקרנות לרישומו עלינו, ללא כל רגש. ידעתי שכל העומדים סביבי רגישים ליופי המוזר, הבלתי־צפוי, שהתגלה לעינינו. ראיתי זאת בסומק המבוכה והפחד שעל לחיי הבנות אשר חיית הפרא שפרצה את סוגרה הצמיתה אותן למקומן, ובעיני הבנים שרגשות אשר לא ידעו על קיומם מילאום עלבון וחוסר־מנוחה. אבל אני אהבתי תמיד את יופיים של המנוצחים, את התדהמה הנופלת על פניהם, כאילו הופנטו או נשבו לקסם זר ומדיח, את בכיו של הגוף שהוכרע ונכנע, את אנקת חוסר־האונים החנוקה המתמלטת מתוכם, את שברון לבם על בגידת הגוף ועל גאוותם שנרמסה. על כן, לא גרעתי את עיני מאלי, שאריק סייע לו לקום והוא דחה את עזרתו, מתבונן סביבו בעיניים מצומצמות, כמקיץ מתרדמה עמוקה, ממתח את צווארו ואת זרועותיו, פניו מתעוותות פתאום, אינן יכולות לכבוש את הבעת הצער והכאב. עיניו נעצרות על פסח העומד מולו, מחייך בעיניים ירוקות, לטושות כעיני חתול פרא, ואז הוא עושה את הדבר שרק אלי מסוגל לשכמותו על־פי כללי ההתנהגות המיוחדים שלו: הוא ניגש אל פסח ומושיט לו את ידו לשלום. פסח נדרך מיד לזינוק שמא מנסה אלי להערים עליו באיזה תכסיס מחוכם. הוא מפשק מיד את רגליו לאשש את עמידתו, מטה את גוו קדימה, בוחן בחשד את פני אלי ולבסוף מושיט אליו מרחוק יד מהוססת.

אלי יצא החוצה אל הברזיה לשטוף את פניו. ידענו שהוא רוצה להיות לבדו ואיש לא התלווה אליו. אף לא רחל שהתיישבה על מקומה בכיתה, מהורהרת, ופניה אינן מגלות את אשר עם לבה. אלי גחן על שפת האגן של הברזיה, חפן את המים והתיזם על פניו בכוח רב, כמעט בחמת זעם, כמעט בשנאה עצמית, כאילו ביקש להעניש את עצמו על חטא שחטא ועמד להסתגף. הוא הצליף והצליף מים על פניו ולא חדל. עיניו התכולות האדימו ממגע המים כאילו בכו והקילוחים שזרמו על פניו דמו לדמעות ענקיות. הוא סגר את הברז, עמד ללא־ניע והניח למים לקלוח על צווארו, על כתפיו ועל גופייתו הלבנה שהתגלו מבעד לכותנתו אשר נקרעה בהתכתשות. הוא עמד רגע מרוכז. החצר היתה ריקה מאדם כי שיעורים התנהלו בכל הכיתות. הוא עצם את עיניו, משתדל לאמץ את מחשבתו ולזכור אם אכן כבר אירע לו הדבר הזה קודם־לכן. מתי? מדוע כה חזקה בו התחושה שכל זה כבר אירע פעם, שהוא עצמו כבר התנסה בזה, פרט לפרט; אולי בימי הילדות הרחוקים ביותר, אולי בחלום שנשכח, אולי במימד אחר של זמן?

בשובו אל הכיתה ישבו כולם במקומותיהם והמנהל והמחנך עמדו להטיף לנו מוסר. בראות המנהל את אלי נכנס לחדר, חולצתו קרועה וכולו נוטף מים, נבהל: “מה זה!” צעק. אלי עמד בפתח, עיניו מושפלות ולא אמר דבר. הוא צעד אט־אט אל מקומו, לקח את חפציו, עבר זקוף ושלֵו בין השולחנות, לא חנן איש במבט ויצא את הכיתה.

פסח בהה אל החלון. אותות ההתכתשות כבר לא ניכרו בו. כל זה לא נגע בו. מרפקו היה על השולחן, סנטרו נתמך בכף־ידו ועיניו מחכות למשהו שיתרחש בחצר הנשקפת לו מן החלון. מצחו היה מתקמט לרגע כאילו התאמץ לחשוב או ריכז את מבטו במשהו ומיד היו פניו חוזרות ומתבהרות.

מסיכת הנמשים הכהים נעלמה אט־אט מפניו במשך אותו קיץ, כאילו גבר עליה הכוח הפנימי, חתר תחתיה ופורר אותה ומבעד לה נתגלו לנו פנים שלא היכרנו. בתחילה נפקחו העיניים הירוקות, שלפנים היו שני סדקים חסרי־צבע ומתוכן ניבטה עתה חיית הפרא שאינה יודעת שום חוק אלא רק את תיאבונה וחירותה. בתחילה עוד היה זה מבט חשדן, מהוסס, מתחמק ממגע, חושש ממלכודת, מודד את הצעדים בארץ הזרה, כאילו היה זכרו של שבי קדום רודפו ומרתיעו. גבותיו וריסיו שלפנים היו בהירים מאוד ולא ניכרו על הפנים התחילו להתכהות ועטו על העיניים צל של מסתורין. והנה לא עוד אימת השבי והרתיעה ממגע, אלא קריאת תיגר לכל מי שיעז לעבור את גבול המעגל האסור בכניסה. ומתחת לרשת הנמשים המתפוררת והולכת נחשפו עצמות הלחיים הגבוהות, שהשרו על הפנים מתח עצור ואדנות, והשפתיים שהסתמנו עבות, בשרניות וחושניות. זיפי השיער הג’ינג’י שהיו פזורים תמיד בערבוביה על קדקדו ומצחו צימחו והיו לבלורית אדמונית ויש שהיה מעביר בה את אצבעותיו אט־אט, במין התמכרות סתומה או מסיט את התלתל הסרבן שצנח תמיד על מצחו ונגע בגבתו השמאלית, ובתוך כך היה מטלטל את ראשו בתנועה של גינדור חסר־חן. הוא היה ממעט דברים, לא היו לו חברים מבין התלמידים בכיתה, פרט לכמה נמושות שהיה משחק עמם לעיתים כדורגל בחצר בית־הספר. הם יראו אותו והעריצו אותו מפני שהיה מבוגר מהם בכמה שנים והם אף ראו איך גבר על אלי שפירא; אך הוא לא הגה להם חיבה כלשהי.

עוד לא ידענו איך להתייחס אליו. בבוא החורף כבר לא נותר בו כמעט שריד מן ההוויה הקודמת, הגולמית, שהיתה לנו במשך שנים עניין לבדיחות ולהשפלה, ואל ההוויה החדשה עוד לא הסתגלנו. אילו היה זה תלמיד חדש היה קל יותר לקשור אתו קשר, אך בהסתכלנו על פסח דימינו תמיד לראות את צילו הקודם מדדה כמה צעדים מאחוריו, שקוף ומתחטא. עד שנוכחנו לדעת כי היפות בבנות הכיתה מבקשות את קרבתו.

אם היופי הוא תואם האברים והקומה, מידתו הנכונה של כל פרט ויחסו אל הפרטים האחרים, שילובם האסתטי של צבע העיניים והשיער וגון־העור, כי אז הלם תואר זה את אלי שפירא. היה אפשר להבין את יופיו של אלי. אלמלא התגלח כבר היו פניו כפני נערה יפהפיה בשיערו השחור ובעיניו התכולות, בגבותיו הדקות המצויירות בתואם רב ובריסיו הארוכים, השחורים, הנוסכים רוך מהורהר במבטו, בחיטוב פניו ובגונם; וגופו היה מעוצב לפי כל כללי היופי והמידה הנכונה, תמיר, מפותח, אתלטי. אבל אם היופי הוא אותה קרינה פנימית, מסתורית, הנשקפת אלינו במבט העין, בהבעת הפנים, ביציבת הגוף ובתנועותיו, בכל אלה יחדיו ובעוד דבר־מה שאין לו שם אך הוא טובע את חותמו על המכלול ומשרה על הצופה תחושת סכנה – כי אז אכן היה יופי בגלגולו החדש של פסח. אך אני התקשיתי להבין את טעמו של יופי חדש זה אף שחשתי בנוכחותו. הוא היה זר למושגי. לא הבינותי לְמה כיוונו מבטי הערגה המצועפת בטינה מתחסדת, שנתנו בנות הכיתה ואף היפות בהן, בפסח שהיה מהלך בתוכנו כאורח לא־קרוא, כמסיג גבול, כמתגרה. הוא נראה כשליח מארץ רחוקה ועויינת, פראית ואפלה. המבטים וההסתודדויות, האיבה והמבוכה שעורר פסח בלבבות, עוררו אותי להתאמץ וללמוד את טיבו של היופי הזה, הסתום לי. אך ככל שהתאמצתי העליתי שלעומת השלווה והאמון שעוררה בי דמותו של אלי, השרה עלי פסח אי־ודאות וסכנה. ובכן, זה הדבר?

מישהו סיפר יום אחד בכיתה כי שמע שראו את פסח שוכב עם נחמה הזונה בחצות הלילה בבית־הקברות. בית־הקברות היה תמיד התפאורה הלילית הנבחרת למיני סיפורים כאלה. ידעתי שאין כל אמת בסיפור זה, אבל משום־מה, בעל־כורחי, זה הצטייר בדמיוני באור משכנע מאוד. כפי שראיתי את דמותו החדשה של פסח, נוח היה לי להאמין בסיפור. דימיתי אותו ואת נחמה הזונה מרקדים עירומים לאור הירח בין המצבות. כל דבר משונה ולא־בריא היה מתקבל על דעתי בנקל אם היה אמור על פסח. הסיפורים פרחו והבדיחות רבו והלכו. הפיליטונים של אריק היו מלאים רמזים ועקיצות מגוחכות על עלילות־האהבים של פסח, שטלטלו אותנו בצחוק גדול. אבל פסח לא צחק. הוא ישב שווה־נפש בעת הקראתם בשעות עונג־שבת בימי שישי. בתחילה נזהר אריק שלא לנקוב בשמו של פסח בפיליטונים האלה, כי אין לדעת איך יגיב חתול הפרא המכונס בפינתו, שרוי בשקט מדאיג ורק שרירי הלסת שלו נעים בקצב, כפעימה של מנגנון דרוך כאילו השחיז את שיניו. אט־אט נעשו הרמזים מפורשים יותר והיתה בהם חדווה של התגרות בסכנה. לא היה בעיני אריק דבר פסול לבדיחה ולא נעלם כמדומה דבר מעינו. אלי אמר לו: “תיזהר, הבחור הזה חולה־נפש, הוא לא־שפוי והוא מסוגל לכל דבר”. אבל אריק היה ככפוי שד. תמונת אלי המוטל מובס על רצפת הכיתה לעיני כולם לא הרפתה ממנו גם כעבור חודשים. העלבון הצורב פגם בשנינותו. שוב לא היה צופה מן הצד, ההומור שלו נעשה לעיתים גס, מאולץ. הוא ארב לכל תנועה של פסח, לכל מלה שהפרה את שתיקתו המנומנמת.

העלו אור חשמל בכיתה מפני שהיום החשיך פתאום והשמיים היו טעונים עננים שחורים. אהבתי את הרגעים האלה שלפני המבול ואת הרוך המטעה שהם משרים על אווירת החדר. הסתכלתי סביבי על חברי לראות את תוצאת האור הזה עליהם. היתה תכונה בשולחנות שסביב אריק. שיערתי שהוא העיר איזו הערה מצחיקה. הוא עצמו נשך את שפתיו כדי לכבוש את צחוקו, וכל חזהו פירפר במאמץ הזה. הוא רמז לי שאביט על פסח. הסתכלתי לאחורי וראיתיו יושב אל שולחנו ולא היה בו שום דבר מיוחד. השמועה עברה משולחן לשולחן. ראיתי את הבנות מסמיקות ומליטות פניהן בידיהן והבנים מגחכים בהנאה ובמבוכה. המורה לספרות, מורה חדשה, צעירה ונעימה שחיבבנו, חשה כי תשומת הלב מתרכזת אי־שם בירכתי הכיתה. היא ביקשה שקט והקשבה אך הערתה שיחררה את הצחוק שהשתדלו הכל לכבוש בתוכם. אפשרות נוכחותה מול מה שאירע לפסח היתה מרעישה ומצחיקה מאין כמוה. המורה לספרות שלא היתה רגילה ליחס כזה מצדנו התמלאה עלבון ורוגז ומאחר שראתה כי פני הכל מכוונים אל פסח הסיקה כי עולל איזה תעלול או אמר משהו שהצחיק את כולם. היא ניגשה אל שולחנו וביקשה ממנו לצאת את הכיתה.

פסח נשאר יושב רגע במקומו, חוכך בדעתו. “לא שמעת?” קראה המורה לספרות, “אמרתי לך לצאת!” הוא הביט על כולנו. דימיתי לראות בוז על פניו. הוא אזר עוז וקם. כשעמד ראיתי מה שראו חברי מן הצד ואני לא ראיתי כי שולחנו הסתיר לי את מחצית גופו: תפיחה גדולה בלטה מתוך מכנסיו. הוא עיווה את פניו בארשת השלמה וצער וצעד בין השולחנות. אך בעברו ליד שולחנו של אריק, עצר רגע וחייך חיוך של התגרות כאילו אמר לו: הנה, הסתכל וצחק כאוות נפשך, לא איכפת לי. המורה לספרות שגילתה מה עורר את הצחוק באה במבוכה ואמרה לפסח לפני צאתו את הכיתה: "עוד מעט הם ירגעו מהצחוק הטפשי שלהם, תחכה חמש דקות בחוץ ותחזור. בסדר?''

היא סיימה בשאלה כדי לרכך את חומרת העונש. אך פסח כבר לא השיב לה. הוא היה בחוץ, במרחב הטבעי שלו. כעבור רגע ראיתיו ממקומי, מבעד לחלון, בחצר בית־הספר הריקה, תחת שמיים שחורים כעופרת, בועט בקופסת פח ישנה, משחק עם עצמו כדורגל.

לאחר דקות אחדות חזר פסח אל הכיתה והתפיחה כבר נעלמה ממכנסיו. בתום השיעור הוא ניגש אל אריק והלה נרתע מיד בתנועת התגוננות. אבל פסח הרגיעו: “אל תפחד. אני לא רוצה להרביץ לך כי אתה חלש. אבל אם יש לך כל־כך הרבה שכל ואתה חכם כמו שאתה חושב, אז למה הראית את זה גם לבנות? השתגעת? איזה מין בן אתה?”

טענתו של פסח התקבלה על לב שומעיו, גם על לב אלה שנהנו וצחקו בשיעור לספרות, ואלי אמר לאריק: “הגזמת הפעם”. ושוב חש אריק כי כולם נגדו, אין הוא מסתגל במהירות מספקת לשינויים ואין שום קשר בין הדברים שהוא עושה לבין מה שקורה לו. וללא אישור והסכמה וחיבה חש אריק בדידות עד כדי אובדן. הוא העווה על פניו את החיוך הדחוק שלא אהבתי לראות על פניו, כדי שלא יתגלה צערו. אחר־כך חזרנו שנינו יחד מבית־הספר כי אלי הלך לאימון בהפועל.

אריק אמר: “הרבה אנשים אומרים, תשמח שאתה צעיר, זה הגיל הכי יפה, תמיד תתגעגע לימים האלה. אבל אני יודע שהם אומרים את זה מתוך צביעות. אני אף־פעם לא אתגעגע לתקופה הזאת. מחזיקים אותנו כמו עבדים. אנחנו מוכרחים לעשות רק מה שאומרים לנו, כל אחד מנסה להשפיע עלינו, לחנך אותנו, לתרום לנו משהו. למה לא עוזבים אותנו בשקט, להיות מה שאנחנו באמת? תזכור מה שאני אומר לך: אני אף פעם לא אתגעגע לימים האלה. אני רוצה להיות חופשי ולעשות את הדברים הכי נוראים, שאף אחד לא יגיד לי אם זה בסדר או לא והאחריות תהיה עלי”.

אמרתי לו: “אולי אנחנו עוד לא אנשים שלמים, אולי עוד חסר לנו משהו, איזה כוח, איזה שכל מיוחד, כדי להגיע לחופש ולעצמאות כאלה?”

“להיפך!” קרא אריק, “אתה יודע שלפי המדע האדם נמצא בשיא התפתחותו בגיל שלנו? עד גיל שמונה־עשרה, עשרים לכל היותר. זה היה יכול להיות גיל נהדר, אם היו נותנים לנו לחיות אותו בצורה נכונה. אבל כשנוכל לחיות כמו שאנחנו רוצים, כבר תתחיל ההזדקנות האיטית, עד המוות. אחרי גיל עשרים כבר הגוף מאבד כל יום כוח, השכל מתנוון ומצטמק לאט־לאט”.

חייכתי. חשבתי שזו עוד אחת מהבדיחות שלו. הוא עמד על דעתו. מעולם לא דיבר אתי ברצינות שכזאת. מעולם לא חשתי כל כך את נכונותו לדבר אתי בגילוי־לב כזה מפני שנחשבתי תמיד בעיניו לילדותי. “אל תצחק”, אמר, "זה דבר שכל ביולוג יודע כיום. תשאל את אלי. קראנו את זה שנינו בעיתון מדעי אמריקאי שאביו מקבל. אם אתה רוצה, אלי יראה לך''.

סברה כזאת לא עלתה עד אז בדעתי. חייתי בהרגשה שהכל עוד לפני ולא נותר לי אלא לעבור את התקופה העגומה הזאת. שום דבר לא נקבע ועוד לא התקלקל, ועדיין אפשר להעביר את המחשבה בתקוות, בדמיונות, בהזיות, עד בוא רגע האמת עם הגיוס לצבא. והנה מתברר שדווקא אז כבר מתחיל התהליך הנורא של ההזדקנות וההתנוונות. האם משום כך אריק ציני כל־כך? אולי זו סיבת היאוש שלו (מעולם לא היה ספק בלבי כי הוא מכיר את היאוש יותר מכולנו ומסתיר זאת מפנינו; אולי זה סודו הגדול). הוא מיטיב מאתנו לדעת את ההחמצה הגדולה של חיינו בשיאם. בחנתי את פניו של אריק והיה דומה כי התהליך הקטלני של ההזדקנות כבר נתן בהם את אותותיו. אולי מפני שהדבר נודע לו בטרם עת, בדרך לא־כשרה, ללא היתר, כאילו היתה בו נקמתו של איזה אל על סקרנותו המופרזת. היתה בפניו מין חמיצות לא־נעימה, שפתיו הצרות הביעו כאב עצור ועיניו, כיוון שחדלה להגיע אליהן ההזרמה הקבועה של שנינות וברק ערמומי, נראו מתות מאחורי המשקפיים.

“אתה מתכוון”, ניסיתי להפריך את התורה הזאת, “שבעצם אחרי גיל שמונה־עשרה מתחיל המוות”.

“בוודאי!” קרא אריק בקוצר־רוח, כאילו איני יורד לסוף דעתו, “ומה חשבת? שהמוות הטבעי הוא מקרה פתאומי, תאונה שקורה לאדם בגיל הזיקנה? ככה זה בסרטים וברומאנים אבל לא במציאות. לפי תגליות המדע המודרני כל החיים שאחרי הנעורים הם מוות איטי. כל רגע מתים עוד ועוד תאים בגוף ועוד ועוד חלקים במוח מתנוונים ונרדמים לעולמים. האדם נחלש יותר ויותר מבחינה גופנית ושכלית”.

ניכר באריק שהוא נהנה הנאה משונה להפחידני בתורה הזאת וכי הוא מגזים במתכוון. היגענו אל פרשת הדרכים והשמיים עדיין היו כמו כיפה שחורה מעלינו, קרובים להתפוצצות. אבל אני רציתי להמשיך ולדבר אתו. לעיתים רחוקות הזדמן לי לדבר אתו ברצינות. ראיתי שגם הוא מעוניין בזה. אולי מפני שנפגעה גאוותו בכיתה ובעיקר מפני שאלי היה בין המסכימים להאשמתו של פסח ואמר לו: “הגזמת הפעם”. התיישבנו על שפת המדרכה, הנחנו את תיקינו לצדדינו והוא שתק רגע. ניסיתי שוב להפריך את התורה הזאת: “אם כל זה נכון ומפורסם כל כך ורק הצעירים בעצמם לא יודעים על זה, אז המסקנה היא שכל העולם של המבוגרים מסתיר את הדבר בסוד מהם, בכוונה…”

“וכאשר נגלה את זה – כבר יהיה מאוחר מדי, המוות כבר יהיה בתוכנו ואנחנו נמשיך ללכת עם זה ונזדקן ונזדקן ונסתיר את זה בסוד מהצעירים שיהיו אחרינו? כן! זה בדיוק כך! ואתה יודע שהשנים האלה שבין ההתבגרות וגיל עשרים הן השנים של היכולת המינית הגדולה ביותר? אבל החברה בנויה כך שאנחנו נחשבים לתינוקות מבחינה מינית. לא מכינים אותנו לזה בזמן, אין שום מסגרת לפעילות מינית של צעירים. להיפך, זה נחשב לשערוריה, לסטיה, לפשע”.

“אז שום דבר לא שווה להאמין בו, לשאוף אליו, לחלום עליו?” שאלתי.

“הדבר היחידי ששווה לשאוף אליו”, אמר אריק, “זה להגיע לפיסגה. אבל כשאתה כבר על הפיסגה ואתה לא יכול ליהנות מזה ולנצל את זה מפני שאתה כמו עבד ומה שמחכה לך זו רק הידרדרות ושקיעה, לְמה יש לקוות ועל מה יש לחלום? אתה לא מבין? אנחנו עכשיו על הפיסגה, במקסימום שלנו, ואין לנו מה לעשות עם זה, מפני שאנחנו כבולים כמו עבדים בתוך מערה, בלי לראות את האור האמיתי שבחוץ ואנחנו חיים עם צללים”.

“אז איך אתה חושב לחיות?” שאלתי. הייתי בטוח תמיד שלאריק יש רצון ברור ותוכניות מוגדרות לדרכו בעתיד.

“כשאני ארגיש שאני מתחיל להזדקן, אני אתאבד”, אמר ללא פאתוס, ביובש מעשי, תכליתי, יום־יומי. “אבל הצרה היא שיתכן שבאותו רגע, בגלל החולשה והטמטום שכבר יתחילו לפעול עלי לא יהיה לי האומץ או השכל להבין מה קורה לי באמת ולעשות את המעשה הנכון. ואני אשקע בזה כמו כולם. זה יהיה המבחן האמיתי שלי ואני מקווה בכל־זאת שאני אעמוד בו. אם הייתי מאמין באלוהים, הייתי מבקש ממנו רק טובה אחת: שישמור על הפיכחון שלי ברגע ההוא. אבל אני לא מאמין באלוהים. לכן אני צריך לזכור תמיד את הדברים שאני מבין עכשיו ולא לתת לזמן ולחולשה לשנות את דעתי”.

“והוריך יודעים על זה?”

ידעתי שהשאלה תסגיר לו מיד את הילדותיות שלי, שאריק לעג לה תמיד. אבל אני אך ביקשתי להמחיש לעצמי את החלטתו בתוך חייו הממשיים; הדברים חדלו להיראות בבירור כשציירתי בנפשי את אריק במסגרת הטבעית שלו, כלומר במשפחתו, בעולם האנשים האחרים. היכרתי את הוריו. הם היו זקנים הרבה מהורי; (יתכן שאימת הזיקנה באה לו מתוך חייו עמם) והם פינקו אותו מאוד בזכות כשרונותיו ומחלתו. ניסיתי לקשר את דמותם עם החלטתו הגורלית ולהעמיד את המעשה במבחן של מציאות ממשית. המחשבה הזאת עוררה בי כאב ותחושת אשם משונה שרק בשעות הערב של אותו יום הבינותי את סיבתה. התחרטתי על שהיצגתי את השאלה הזאת. אבל אריק לא צחק על שאלתי הילדותית אלא נתן בי מבט של יאוש, מצטער על כל המאמץ ששיחת לריק כדי לפקוח את עיני לאמת.

“מה זה שייך להורי?” שאל בזעף כאילו היטלתי עליו אחריות שאינו מוכן לקבלה. “אני אומר להם איך לחיות? אני בחרתי אותם להיות הורי? הרי זה רק מקרה שאני הבן שלהם. נכון, אני אוהב אותם מפני שחייתי אתם מיום שנולדתי והם הקריבו בשבילי הרבה אבל האהבה הזאת היא לא מעלה מוסרית אלא החולשה שלי. את האהבה האמיתית צריך לבחור, לכבוש אותה, לכאוב אותה ולא לקבל אותה מהמוּכָן. וזאת לא החולשה היחידה שלי. יש לי חולשות, אני לא מכחיש. אבל אין לי שום סיבה להתגאות בהן. יש לי פחדים, אני יודע שהם לא הגיוניים, אבל זה לא עוזר לי להיפטר מהם, הם יותר חזקים ממני. כשהורי ימותו זה יכאב לי נורא. כמובן, אם לא אתאבד לפני־כן, ואני מקווה לעשות את זה. אבל הכאב הזה לא הגיוני. הרי כל יום הם מתים עוד קצת ועוד קצת, כל יום אני כאילו נפרד מאיזה חלק שלהם שכבר לא יחיה לעולם. אבל הרגע האחרון יהיה קשה, מפני שמבחינה רגשית חלק גדול ממני ימות יחד אתם. אז מה? אני אתן לזה לשנות את דרך־חיי?”

“ואלי יודע על ההחלטה שלך?” שאלתי. ידעתי שזה האדם היחיד שיש לו השפעה על אריק.

“אלי יודע, כן”, אמר אריק מהורהר ושתק. אחר כך הוסיף: “אלי כבר לא מה שהיה פעם. אבל הוא עוד שווה יותר מכולם”.

השעה היתה מאוחרת. קמנו משפת המדרכה ועמדנו להיפרד לשלום. עייפות נפלה עלי. הייתי צריך לעכל את הדברים. לא־כל־כך את דעותיו של אריק והתורות שהוא דוגל בהן אלא את מצב־רוחו המיוחד שהתגלה לי רק אותו יום ואיך ליישב את זה עם דמותו המוכרת לי מזה שנים. תהיתי לא־פעם על הסוד שלו. חשתי שיש לו סוד, כמו לכל אדם. הסוד הזה, כמו שד נאמן, מלווה כל אחד מאתנו, מגן עלינו ומכוון את צעדינו ואנו גומלים לו בציות ובהסתר בתוכנו. הסוד הזה, חשתי, עושה כל אחד מאתנו למיוחד ולבלתי־מובן לפעמים. ובכן, זה סודו? לא אהבתי את אריק. לא אהבתי את שחצנותו, את בטחונו המוחלט בחוכמתו ואת נטייתו לזלזל באחרים, אף כי לא פקפקתי בשכלו ובידע שלו שהיו הרבה מעל למה שהיכרתי. לא ידעתי מה דמותי בעיניו וזה היה חשוב לי. הוא לא הניח לי לשגות בתקוות רבות:

“אתה נורא ילדותי. בטח לא הבנת כל מה שאמרתי לך”, ושוב חזרה אל פניו ההבעה המשועשעת, הצינית. אולי החליט להקל עלי ולהופיע לשם סיום בצורה שאני רגיל לראותו בה תמיד; ואולי חשש כי גילה יותר מדי ומיהר לשלם את חוב הנאמנות לשד הסודי שלו. נפרדנו לשלום והוא פנה שמאלה. בטרם המשכתי בדרכי הביתה סקרתי אותו מגבו ולא היה עוד ספק בלבי: המוות האיטי כבר מכרסם בו. הוא הלך כמי שאינו שולט בגופו, גורר את רגליו, גבו כפוף, ראשו כבוש בקרקע, הילקוט מיטלטל בימינו, עלול להישמט כל רגע מידו ולפול ארצה, שמאלו בכיס מכנסיו. כך נחרתה דמותו בזכרוני. כך הוא זכור לי עד היום.

כעבור רגע היתה התפוצצות בשמיים ופרץ הגשם הגדול. הוא נפל עלי לא־הרחק מביתי, אבל עד שהגעתי כבר הייתי רטוב כולי. היה משהו מאיים בהתפוצצות זו של הטבע; לא היו ברקים ורעמים אך המטר היה עז ועבה כל־כך וחבט על הקרקע בכוח כה רב שדימיתי לשמוע את הרעש הפנימי המתלווה, כפי שמספרים, לרעידות האדמה. הבהלה שאחזה אותי ומנוסתי וכניסתי רטוב הביתה ניערו אותי מרישומה המעיק של השיחה עם אריק, שהשתדלתי להסיחה מדעתי. אבל בערב, בשבתי עם הורי לארוחה, פרצה סערת ברקים ורעמים וכבה אור החשמל בבית. אמי העמידה על השולחן עששית נפט שהיתה שמורה בארון להזדמנויות כאלו. פני הורי נמלאו צללים ופתאום עלו בי באחת הדברים שאמר אריק על מותם האיטי של הוריו, וחנקו את גרוני. לא היתה זו עוד המחשבה הנוראה והאנוכית על מות ההורים שיותיר אותי בלעדיהם, המחשבה שהחרידה את ילדותי, אלא צער כבד מנשוא על שאיני יכול לעשות דבר להצלתם. מעולם לא חשבתי אותם לזקנים. הם היו תמיד חסרי גיל. אבל צללי העששית כרסמו אותה שעה בפניהם ובצווארם, פערו בהם חורים, עיוותום עד לבלי־הכר, טבעו עליהם את האותות הגורליים. זיקנה נוראה קפצה עליהם וידעתי שאלמלא חששו להכאיב לי היו צועקים מרה. אבל הם ישבו שותקים כבני־ערובה של כוח סמוי ואכזר, סולחים כתמיד לחולשתי ולאנוכיותי, מחכים בסבלנות ובהשלמה לביצוע גזר הדין. עתה היה דומה שהבינותי מה אמר אריק על הוריו שכל יום הם מתים קצת וכל יום הוא נפרד מחלק שלהם שכבר לא יחיה לעולם. הם התחילו לדבר ביניהם אך אני לא שמעתי מה דיברו, ידעתי שהם מעמידים פנים למעני, להשלות את נפשי ששום־דבר לא קורה, שהכל כרגיל, כדי שלא לצערני וכדי שאדע ששום חובה אינה מוטלת עלי. זה החריף עוד יותר את כאבי על אזלת ידי. היטב ידעתי כי לשווא אני מענה את נפשי בהזיה וכי עוד מעט יִדָלק החשמל והסיוט יפסק, אבל כבר לא הייתי בטוח כי בהידלק האור אצדק יותר או אראה אותם בצורתם האמיתית. נתקפתי צורך עז לבכות. מכבר שכחתי את טעם התחושה הזאת. זמן רב לא פקדה אותי. והנה הגיחה כמו עווית מתוך מעמקי בטני, שוטפת את החזה והצוואר, ולא ידעתי כיצד לעצרה. חשתי כי עלי להיאבק בזה בכל כוחי עד שיידלק החשמל. ניסיתי לבדר את דעתי במחשבות שונות, שיננתי לעצמי כי אך במקרה הם הורי ואינם אלא שני זרים, לא אני בחרתי בהם, אבל לבי ידע כי המקרה הזה הוא המקרה של חיי וכי אני בוחר בהם שעה שעה ורגע רגע, מדעת ושלא מדעת, דבק בשני הצללים האלה ולא אוכל להרפות מהם. אותו רגע נשמעה קריאת אחי הקטן מחדרו והוא פרץ בבכי. אולי החושך החרידו. תמיד היתה נורה קטנה דולקת במסדרון כל הלילה והוא היה רגיל לאורה הקלוש. הפסקת החשמל החשיכה עליו את חדרו. אחזתי מיד את העששית ואמרתי כי אלך לראות מה לו. יצאתי את החדר וחשתי כי כבר הוקל לי. קרבתי אל מיטת אחי וגל של אהבה הציפני. רכנתי אליו והוא חדל מבכיו, הביט בי רגע כאילו לא הכירני, עצם את עיניו וחזר ונרדם. עמדתי עוד רגע בחדרו שריח־שנתו המיוחד במינו ממלא את חללו, אהבתי את הריח הזה, שאפתי אותו אל ריאותי. המועקה לא התפרקה אלא חזרה וירדה אל המקום שיצאה מתוכו, מצפה אולי להזדמנות הבאה.

בשובי אל החדר אמרה אמי: “הוא בטח חלם חלום רע”. והאור נדלק בבית.

בסוף השליש נקרא פסח אל המנהל ונאמר לו כי אם לא יתקדם בלימודיו לא יוכל לגשת לבחינות ולא יהיה עוד טעם בישיבתו בכיתה. מיד נמצאו מתנדבים ומתנדבות מבין הטובים בכיתה לסייע לפסח להדביק את הפיגור בלימודיו. הוא לא ביקש זאת מאיש, ואולי אף היה מעדיף להיפטר מהעול הזה אבל הוא לא יכול לעמוד בפני ההתעניינות והרצון הטוב שגאו מכל עבר. אחר־הצוהריים היו נשארים אתו בבית־הספר להכין יחד אתו את השיעורים ולהסביר לו בתוך־כך מה שלא הבין. אלי שפירא שנטל על עצמו ללמדו מתמטיקה אף טען שהוא “לא מטומטם בכלל”. תלמידה אחת שהוריה עלו מאמריקה ניסתה ללמדו אנגלית. אריק, היחיד שלא נסחף בגל ההתלהבות הזאת טען: “זאת סתם צביעות. זה לא יעזור. הוא לא בשביל לימודים. מילא”, גיחך, “אני עוד מבין למה הבנות כל־כך רוצות לשבת אתו לבד וללמוד אחרי־הצוהריים, אבל הבנים? הלא הוא סתם חיה”.

“לא נכון, אריק, הוא בחור נחמד”, מיחתה נעמי, “אבל יש לו בעיות ואנחנו חייבים לעזור לו. הוא כבר הרבה יותר חברותי ממה שהיה פעם וצריך לקרב אותו”.

בעיניו של פסח ראיתי כי לא נוח לו בכל זה. החיבה והפופולריות שאפפו אותו פתאום הציקו לו לא־פחות מן ההקנטות והעלבונות שהיה סופג לפנים ולבטח יותר מן האדישות והשיכחה שנפלו עליו לאחר־מכן. אך כמו שידע לשאת את עלבונו בשקט ובהכנעה קיבל את הדין גם עכשיו. אבל איזה חוש אמר לו כנראה שזה מסוכן לו יותר. הוא הירבה מתמיד לחייך ולדבר ובחיוכו נחשפו טורי שיניו הצהבהבות ועיניו הירוקות הבליחו אור קר ומוזר. הבנות גילו בזה אותות של ידידות ורצון. כשאחת התלמידות ישבה עמו ללמוד אחר־הצוהריים הביאה עמה בדרך־כלל את חברתה, “כדי שלא ירכלו”. אבל הסיפורים עברו מפה לאוזן ואין לדעת מה בהם אמת ומה בדוי. כל אחת מהן התהלכה מלאת סוד ומסתורין כאילו ידעה על פסח מה שלא נודע לזולתה. עקבתי אחריו וראיתי איך בטחונו מתפורר והולך, איך המעגל האסור בכניסה, שלפנים הגן עליו בקנאות, נפרץ ומצטמצם והולך והוא נדחק בפינתו. גם אריק ראה זאת:

“הם מנסים לאלף חיה רעה”, אמר, “ויש שלוש אפשרויות. או שהיא תיכנע, תתביית, תתרגל לכלוב ותאבד את כל הכוח הטבעי שלה; או שהיא תישבר ותמות אחרי זמן קצר, מפני שלא תוכל להתרגל לחיים בכלוב; או שהיא תתנפל יום אחד על המאלפים שלה ותטרוף אותם”.

“ואיזה אפשרות תקרה לדעתך?”

“הראשונה”, אמר אריק להפתעתי, “היא הכי גרועה בשבילו ואני חושב שזה בעצם מה שכולם רוצים”.

“חשבתי שתהמר על האפשרות השלישית”, אמרתי.

“הלוואי!” חייך אריק בהנאה כשצייר בנפשו את האפשרות הזאת.

אלי לא הסכים לדעת אריק. היה אפשר לראות כי סר החסד מעל ידידותם. אלי הירבה להטיח בו דברי ביקורת: “תמיד אתה צריך להיות שונה, מיוחד, מקורי. זאת צורה ילדותית ורצון להתבלט, זאת תוצאה של אי־השלמה עם המציאות”.

“אני חושב שאני רואה את המציאות יותר טוב”, אמר אריק, “אבל אני נאמן לעצמי”.

“לא נכון”, רגז אלי, “אתה מחפש בכל דבר כוונות נסתרות ומזימות ולא יודע לקבל את הדברים הפשוטים”.

שניהם עמדו ליד לוח המודעות, מול ביתו של אלי, מחכים לרחל שהיתה בשיעור לפסנתר; אריק ניצל את היעדרה כדי לדבר עם חברו ביחידות ובגילוי־לב גמור, כדרך שנהגו לפנים.

“אנחנו כבר לא חברים כמו שהיינו פעם”, אמר אריק בעצב.

“אבל שום דבר לא כמו שהיה פעם, אתה לא מבין, אריק? הכל משתנה במהירות, דברים חדשים נכנסים לתמונה”.

“פעם הערכת הרבה יותר את דעתי והיה לך חשוב לשמוע אותה; עכשיו אתה מתנגד אוטומטית לכל דבר שאני אומר. לפעמים נדמה לי שאתה מפחד שאם תסכים אתי, זה יהיה על חשבון העצמאות שלך; כאילו אתה שונא אותי”.

“זה לא נכון!” מיחה אלי בתקיפות. “אבל כשאני לא מסכים אתך אני אומר לך את דעתי. מה אתה רוצה, שלמען הידידות אני אגיד כן לכל דבר שאתה אומר?”

“הכל התקלקל מאז הריב ההוא”, אמר אריק, “הכל התחיל משטות אחת גדולה שאתה ניפַּחת”.

“אתה התנהגת בצורה מכוערת, אריק, אמרת דברים שאסור לך להגיד, ואתה הודית בזה בעצמך כשבאת לבקש סליחה ולהשלים”.

“אתה עוד תבין יום אחד שרחל סכסכה בינינו מתוך קנאה”.

“אתה עוד פעם חוזר לזה?” אמר אלי בנעימה מאיימת, “אם מישהו קינא זֹאת לא היתה רחל”.

“היא לא יכלה לסבול את הידידות שלנו, היא הרגישה שזאת פינה סגורה בשבילה והיא החליטה להרוס את זה”.

“זה לא נכון, היא מחבבת אותך הרבה יותר ממה שאתה חושב”.

“אתה כבר לא מחבב אותי יותר”.

“למה אתה מדבר שטויות? אתה מתנהג כמו ילד מפונק. אתה רוצה לעצמך את הכל. את כל תשומת־הלב, את כל החיבה, את כל ההערכה. אתה לא מוכן להתחלק בזה עם אף־אחד. מה שאתה לא מבין זה שיש דברים מחוץ לידידות, ויש דברים שהם חזקים יותר מהידידות. הם כמו איתני־הטבע, אי־אפשר להילחם בהם, זאת מלחמה אבודה, אפשר רק לשתף אתם פעולה, לנצל את האנרגיה שלהם, להפוך אותם מאויבים לשותפים – או להילחם נגדם ולהישחק. זאת מלחמה אבודה, אריק, ואתה נלחם מלחמה אבודה. וכשאתה מתחיל להבין את זה, אתה נהיה עצבני, היסטרי. אותו דבר בקשר לפסח. מה איכפת לך כל־כך שאני עוזר לו ומקרב אותו? זה על חשבונך? זה על חשבון הידידות שלנו? מה אתה מפחד?”

“פעם חשבנו שהידידות שלנו תהיה מעל לכל הדברים האחרים”, אמר אריק במרירות, “גם אתה האמנת בזה”.

“בחייך”, אמר אלי, “תשתחרר מהמושגים הילדותיים האלה. מה זאת אומרת מעל לכל הדברים האחרים? כאילו שיש סולם של דרגות. אבל הדברים לא באים אחד על חשבון השני, אחד מעל לשני. אני רוצה אהבה ואני רוצה ידידות ואני רוצה להתקדם בחיים ואני רוצה לתרום למדינה ולחברה והכל אצלי באותה דרגה של חשיבות. מי שמקדיש את עצמו רק לדבר אחד משתגע בסוף. רק האיזון הנכון והשילוב שבין כל הדברים עוזר להגשים כל אחד מהם. אתה עוד לא השלמת עם הקשר ביני ובין רחל. אז תכניס לך לראש: אני את רחל אוהב והיא חשובה לי מאוד ואני מתכוון לקשור אתה את חיי. ולהיות ידיד שלי זאת אומרת להיות גם ידיד שלה. וכשתהיה גם לך חברה ותאהב אותה, אז גם אני אתנהג ככה ואולי אז גם אתה תבין את זה יותר טוב. אני לא יודע למה – אבל אתה לא רוצה להתבגר, אתה כאילו רוצה להמשיך לנצח את הילדות עם כל הבטחות־הנאמנות שלה, ועם הטקסים שלה. אבל בשבילי זה נגמר. אותי מעניין העתיד שלי ואני לא מתגעגע למשחקים הישנים. תתחיל ללמוד לחיות עם העובדות החדשות”.

“יש עוד דברים שאתה חושב שאני לא בסדר בהם?”

“גם זה אחד מהמשחקים הישנים. אני לא יודע למה אתה מנסה תמיד למשוך אותי לזה. בסדר. אני אגיד לך. יש שני דברים שאתה לא בסדר לדעתי. ראשית, למה עזבת את התנועה?”

“זה היה אחרי שרבנו…”

“ומה אשמה התנועה?”

"לא רציתי לראות אותך. שנאתי אותך''.

"אני לא היחידי שמסתובב בקן''.

“אבל אתה היית החבר הטוב שלי. אתה לא מבין?”

“אז למה אתה לא חוזר עכשיו?”

“כי אני לא מאמין ברעיונות האלה”.

"ואז האמנת בהם?''

“לא. אבל האמנתי בך, הערצתי אותך וחיקיתי אותך בכל דבר”.

“מה יש לך נגד הסוציאליזם למשל?”

“ואתה מאמין בסוציאליזם? בשוויון? כל אחד לפי יכולתו וכל אחד לפי צרכיו?”

“כן, בהחלט, למה זה נראה לך כל־כך מגוחך?”

“מפני שאתה הרגשת תמיד ועד היום אתה מרגיש שאתה שווה יותר”.

“אני לא חושב שמגיע לי לקבל יותר ממה שנותנים למישהו אחר”.

“ואתה גם לא מתכוון ללכת להגשמה. ואתה יודע שהחיים בקיבוץ הם לא בשבילך. ואתה מתכונן ללכת לעתודה האקדמאית שזה לא בדיוק להמשיך עם הגרעין בנח”ל".

“ראשית, אפשר למצוא סידור של פשרה. חוץ מזה, עוד יש הרבה זמן עד הצבא והרבה תוכניות יכולות להשתנות. ועוד יש לי תפקידים שאני יכול לתרום בתנועה”.

“לי אין שום דבר שאני יכול לתרום”.

“אתה כועס שאני אומר לך את הדברים האלה. אתה ביקשת את זה”.

“להיפך, אני רוצה את זה. ומה הדבר השני?”

“שתפסיק לדאוג כל הזמן ולשאול אם מחבבים אותך. זה מביא במבוכה, זה מכוער ורכרוכי. אדם צריך להרגיש אם מחבבים אותו או לא ואין טעם לדבר על זה”.

הדברים האלה פגעו הישר בלבו של אריק והכאיבו לו מאוד. הוא ידע שאלי צודק ושנא את עצמו ואת חולשתו. הוא חש שאינו מסוגל להמשיך בשיחה הזאת וכי יאמר דברים שהוא עתיד להתחרט עליהם. על כן לבש את ההבעה המוקיונית שלו ואינפף בקול נלעג: "אלי, אתה מחבב אותי?''

“כן, מותק”, עיוות גם אלי את קולו, “אני משתגע אחריך”.

ושניהם פרצו בצחוק שנועד לשים סוף לשיחה.

כעבור שעה קלה סיימה רחל את השיעור לפסנתר והצטרפה אליהם. אריק הלך עמם לקן התנועה. נעמי כבר היתה שם, עמלנית ונלהבת כתמיד. בבואם, הזדרזה לבשר להם את הבשורה: “אתם יודעים, יש לו חליל ערבי והוא מנגן בו נפלא. עזרתי לו היום בספרות ופתאום הוא הוציא מהילקוט את החליל שלו, כזה חליל ערבי, אתם יודעים, מבמבוק, שאחיו הביא לו בזמן המלחמה, שלל מאיזה כפר שכבשו. ומאז הוא שומר אותו. ביקשנו שינגן לנו משהו אז הוא חילל את דבקה רפיח, והוא מנגן ממש יפה. יש לו כישרון לזה”.

“אולי תקחו אותו שינגן לריקודי הרועים שלכם, זה יהיה הדבר האמיתי היחיד בכל ההופעה הזאת”, אמר אריק.

רחל פרצה בצחוק: “אתה שתשתוק, אריק, אתה בכלל לא בתנועה וכאן אין לך זכות הביקורת”.

“באמת”, אמר אלי בהפתעה מבודחת, “מה אתה עושה כאן בכלל? אסור לך להיות בקן הזה שבגדת בו ועזבת אותו. אגב, למה עזבת את התנועה?”

נעמי חשה שאריק אינו מאמין להתפעלותה מנגינתו של פסח וסבור שהיא משכנעת את עצמה להתפעל מזה, כדי להיטיב עם פסח. הדבר חרה לה מאוד. הרי אריק לא שמע את נגינתו, מניין לך הביטחון הזה?

ההיכרות בין אריק ונעמי נמשכה ברציפות מימי גן־הילדים; שלא כמוני שהצטרפתי אליהם רק באחת מכיתות בית־הספר העממי, לאחר שובי עם משפחתי למושבה. גם בימי משבר ההתבגרות כשהיתה התרחקות בין הבנים והבנות, נמשכו ביניהם היחסים האלה. הם היו מסוגלים ללכת יחד ולשתוק בלי שהשתיקה תגרום להם איזו אי־נעימות או מבוכה. אף־על־פי שהציניות של אריק והרגשנות של נעמי עשאום לשני ניגודים, נמשכה ההבנה הסמויה ביניהם; הם ידעו כמעט לנחש מראש זה את תגובת זה וחשו כמו בטלפתיה את המתרחש בלבו. לאחר שעשו כברת דרך עם אלי ורחל, נפרדו מהם והלכו לבדם הביתה. נעמי אמרה:

“בזמן האחרון אני חולמת כמעט כל לילה אותו חלום בלהות: אני קמה בבוקר ולא רואה כלום ואני מבינה שהתעוורתי. אני רוצה לצעוק ולא יכולה. אף אחד לא מאמין לי שאני עיוורת, לא מוכנים לעזור לי, אבל אני לא רואה שום־דבר ואני יודעת שכבר לא אתרפא מזה לעולם. כשאני מתעוררת מהחלום הזה, במקום שארגיש שמחה והקלה שאני לא עיוורת ושכל זה היה רק חלום, אני ממשיכה להרגיש כאב ויאוש נורא, כאילו החלום ממשיך להתרחש בתוכי וההתעוררות היא רק הפסקה זמנית”.

“צריך לחפש ב’פשר החלומות' של פרויד. אולי יש שם הסבר לחלום כזה”, אמר אריק בקרירות מבודחת במקצת.

נעמי ידעה שהוא אינו אוהב לשמוע את חלומותיה, אך היא המשיכה לספרם לו, כי לא היה לה אדם אחר שתוכל לחלוק אותם עמו. והיא היתה מוכרחה לספרם. היא לא גילתה לו מעולם את דבר אהבתה הסודית והמיוסרת לאלי, אבל היא שיערה שהוא חש במשהו. זה נמשך כבר שנתיים והחל עוד בטרם הגיעה רחל הימן למושבה. לא היה שום סימן שהמועקה הזאת תשכך אי־פעם. היו לילות שהיא התהפכה על משכבה ללא־הרף, בוכה בדממה ומבקשת את נפשה למות. גופה היה מבוזה בעיניה, היא שנאה אותו על שנדחה, על הקללה שהמיט עליה. היא ידעה שלא תיאהב עוד לעולם וכי נגזר עליה למות בתולה זקנה. כשהיתה מציירת בנפשה את אהבתם של אלי ורחל, היתה צעקה מבקשת להתמלט מתוך גרונה, כל־כך היה הכאב צורב. היא ידעה שאין לה כל סיכוי לזכות באהבתו, שהיא מטיחה את ראשה בקיר אטום, אבל לא היה כוח שיסיט אותה מן הקיר הזה. ההשפלה והחנק ליוו אותה לכל מקום, בכל מעשה שעשתה, ביחסה לעצמה ולזולתה. היא לא יכלה לחשוב על שום דבר אחר. כל החיוניות והלהט הפנימי שהעניקו לה נעוריה הושקעו במאבק ביסורים האלה ובפעלתנות שניסתה, לשווא, להסיח בה את דעתה מן הכאב. בתקופה הראשונה של התאהבותה, כשנתיים לפני־כן עוד היה משהו מרומם־לב בהרפתקה. האהבה מילאה חלל ריק בנפשה. היא חשה כאחת מגיבורות הרומאנים, היא התענגה על התוגה החשאית שאחזה אותה וחייה נראו לה כהזיה. גם לאחר שנוכחה לדעת כי אין לה סיכוי להיענות אמרה לחיות את החוויה הזאת בינה לבינה, למצות את היופי והמסתורין שיש ברגש זה, הנפלא ברגשות האנושיים, לשמור אותו לעצמה בלבד, למצות אותו כמו שהוא ברגעי התעוררותו הראשונים, להרוות בו את צמאונה ליופי ולטוהר. אבל עד־מהרה הבינה כי נקלעה למלכודת וכי דבקה בה מחלה ממארת. היא נעשתה מרירה ונואשת, אוויר הפסגות נהפך למחנק. ובלילות, כשהיא מתייפחת בבכי, היא הודקת את הכרית על פיה לבל ישמעו הוריה הישנים בחדר הסמוך את בכיה. השנתיים האלה צבעו את חייה בצבע מחלתה. רק בשירים שקראה ושכתבה בעצמה והסתירה במגירתה הנעולה מצאה שותפי־סוד לאסונה. יש שהיתה קוראת בשיר ושמעה קול ידידותי מדבר אליה, כאילו נשלח במיוחד לנחמה, מישהו בשירים זכר אותה, חשב עליה, הבין את כאבה. אבל לא היתה בזה שום גאולה לקללה שנפלה עליה.

“אני אפתור לך את החלום”, אמר אריק.

“כן?” שאלה נעמי בספקנות.

“למעשה, את רוצה להיות עיוורת, זאת אומרת, להיצמד לעולם הפנימי שלך ולא לראות את המציאות”.

“אז למה זה כל־כך מפחיד אותי ומכאיב לי?”

“מפני שאת יודעת שזה לא נכון, שאת משקרת לעצמך, שאת לא עיוורת באמת ושאת רואה את המציאות. היית רוצה להיות עיוורת, לחיות לפי הכוונות שלך ולא לפי העובדות האמיתיות. את יודעת למשל שהנגינה של פסח בחליל שלו זה סתם קשקוש אבל את מנסה לשכנע את עצמך ואותנו שהוא מנגן נפלא, שיש לו כישרון גדול. כי זה מתאים לכוונות שלך, שהן טובות כנראה, על כל פנים, את מאמינה שהן טובות”.

“מאיפה אתה יודע שהוא לא מנגן נפלא, הרי לא שמעת אותו?”

“מספיק לי ששמעתי אותך. זה אומר את הכל. אבל מה שגרוע יותר זאת הצביעות של כולכם, שגם את נדבקת בה. אתם חושבים שאתם עושים לו טובה אבל אתם עושים לו רעה גדולה. אתם מנסים לשנות אותו, שהוא יהיה כמו כולם. אבל הוא לא כמו כולם. הוא אחר, הוא שונה ואתם לא יכולים לסבול מישהו שיהיה אחר, יוצא־דופן. כולם צריכים להיות אותו הדבר. אתם לא נותנים לו לחיות כמו שהוא רוצה לחיות וכמו שהוא צריך לחיות, לפי הטבע שלו. אתם הורסים אותו לאט־לאט, אתם מסרסים אותו כמו שמסרסים חתול שעשועים כדי שישמין וישכח את הכל וידע רק לשעשע את בעלי־הבית. אתם הופכים אותו לגיבור, אתם מעלים אותו מעלה־מעלה כדי לזרוק אותו בסוף ולשבור אותו. מאז שהוא נהיה יפה אתם לא יכולים לסבול שהוא יושב בצד וחי את חייו האמיתיים. היחס האמיתי היחיד בין בני־אדם שאתם מכירים זה יחס של שליטה; או שאתה שולט או שאתה נשלט. אבל אתם לא יכולים להשלים שמישהו לא ישתתף במשחק הזה, כי אז הוא נהיה חזק מדי ומאיים עליכם. בגלל זה שונאים תמיד בחברה את הזר, את השונה. לי לא איכפת מפסח, אני לא סובל אותו ולא סובל טיפוסים מהסוג הזה, אני חושב שהוא סתם חיה, אבל איכפת לי ממך, שגם את נהיית צבועה כמו כולם”.

"למה אתה אומר אתם, אתם, אתם? ואתה לא עושה ממנו צחוק כל הזמן, מעליב אותו, לועג לו בפיליטונים?''

“אמרתי לך שאני לא סובל אותו. זה היחס האמיתי שלי אליו. אני לא מנסה לשנות אותו, לשפר אותו, לשלב אותו בחברה. אתם עושים את זה, על זה אני לועג ומזה אני עושה צחוק”.

“אבל הוא רוצה את זה, הוא מעוניין להיות אחד מאתנו, איזה זכות יש לנו למנוע את זה ממנו? הוא לא חיה, הוא בן אדם כמו כל אחד אחר”.

“הוא לא רוצה את זה באמת. אתם מגרים את נקודת־התורפה שלו, נקודת־התורפה של כל אדם. כל זה מתחיל להחניף לו, הוא מסתחרר בעצמו מזה שכולם מוקסמים ממנו כל־כך ונדבקים אליו. אף אחד לא יכול לעמוד בזה. לזה התכוונתי כשאמרתי שאתם מסרסים אותו; כדי שלבסוף לא יהיה לו שום כוח־התנגדות ויהיה אפשר להרוס אותו”.

“אז לפי דעתך אין שום קשר בין הכוונות האמיתיות ובין הכוונות שאנחנו מאמינים בהן?”

“על כל פנים, אין שום קשר בין הכוונות והמעשים. בזה אני בטוח”.

לא־פעם רצה פסח לברוח למקום רחוק. הוא זכר כי עוד בילדותו היה בורח מן הבית ופעם אף התחבא בפרדס רחוק יום תמים עד שמצאוהו הפועלים, הביאו אותו למושבה ושם הכירו מישהו והחזירו הביתה. אבל כשגדל חלם על מרחבים אחרים, רחוקים יותר, שאפשר לנוח בהם ולעשות מה שמתחשק. כשהתחיל להימשך לבחורות צייר לו את המקום הזה בצורת גדת־אגם שנשים עירומות רוחצות בו בנחת, כאותו ציור שראה בחנות התמונות ליד בית־הכנסת הגדול. לעיתים קרובות היה מעיין בתמונה ההיא, מנסה לעמוד על טיבן של הנשים האלו, לברור לו את הרצויה מכולן. אחר־כך, בהשראת סרטי קולנוע שראה שיבץ את האגם בתוך חוות בוקרים. הוא ידע כי כדי להגיע אל המקומות ההם צריך קודם כל לברוח מן המקום הזה. הוא, שלא יצא כמדומה מימיו את גבולות המושבה תיכנן בריחות מרחיקות־לכת: להתחבא בבטן אוניה המפליגה לחוץ־לארץ, להתגנב מעבר לגבול אל אחת הארצות הערביות, למצוא מקום נידח ומבודד בנגב, מקום שאיש אינו יודע עליו ולהקים שם הכל במו־ידיו. ותמיד התקשרו התוכניות האלו עם המחבוא שבו הסתיר אביו את הכסף. על כן, כשבא מנחם יום אחד לבקש כסף קיווה שאביו יעמוד על דעתו ולא יתרצה לו, אף־על־פי שאהב את אחיו וסבל בראותו אותו בכאבו.

“מאיפה שאני אקח כסף, מנחם?” שאל אביו של פסח.

“יש לך, אני יודע, אתה יושב על הכסף ולא רוצה לעזור לי”, אמר אחיו של פסח, קירב כיסא ממקומו ליד הקיר והתיישב ליד אביו. פסח עצמו ישב על הספה ועקב אחר שיחתם בפנים קפואות.

“אני לא אומר לך ללכת לשחק קלפים ולהפסיד את כל הכסף שלך. מי שמפסיד שלא ילך לשחק קלפים”, אמר האב.

“מה אתה מבלבל את המוח?” צעק מנחם, “איזה קלפים? אני אומר לך שזה בשביל להשקיע בעסק. השותף משקיע וגם אני צריך לתת משהו, וחסר לי הכסף הזה. אתה רוצה שאני אפסיד את הפרנסה שלי? וגם מגיע לי קצת מהירושה של האמא”.

“הירושה של האמא!” פרץ האב בצחוק מר. “אתה צריך אולי לחזור למקום שהיית שם כל השנים. הם עוד לא ריפאו אותך”.

פניו של מנחם התכרכמו מכעס. אסור היה להזכיר לפניו את המקום ההוא.

“אתה עוד תשלם ביוקר”, אמר לאביו, “ביוקר!” הוא נתן מבט בוחן בפסח:

“איפה הוא שם את הכסף?”

“אני לא יודע”, שיקר פסח שמשך משם לא־פעם ללא רשות.

“למה הוא לא עובד?” צעק מנחם והורה על אחיו. “מה הוא מבזבז את הכסף שלנו ואת הזמן בגימנסיה? הוא לא עושה שום דבר. מה אתה רוצה, שהוא יהיה פרופסור?”

“ראשית כל זה לא הכסף שלנו, זה הכסף שלי”, תיקן האב בנחת, “וחוץ מזה אני רוצה שהוא ילמד בגימנסיה. ככה מתחשק לי. עוד יהיה לו מספיק זמן לעבוד”.

ההערה על המקום שישב בו מנחם כל השנים ערערה בו את שליטתו העצמית. הוא הסתכל כל הזמן סביבו, כאילו חיפש משהו להוציא עליו את חמתו ולשברו.

"אני לא איכפת לי ללכת לעבוד', אמר פסח, “אבל האבא רוצה שאני אלמד”.

“אפילו אם היה לי הרבה כסף, לא הייתי נותן לך כלום”, התגרה האב במנחם. “כבר נתתי לך הרבה כסף ואני יודע על מה שאתה מוציא את זה: על בגדים ועל בחורות ועל קלפים. לא בשביל זה אני עובד כל הימים. בגילך אתה כבר יכול להתפרנס בעצמך. ואתה יודע כמה שילמנו בשביל המקום ההוא”.

מנחם קפץ כנשוך־נחש ממקומו והתנפל על אביו. פסח חש מיד להגן על אביו אבל מנחם התנגד בכוח ולא חדל לצעוק לעבר האיש: “אני אהרוג אותו, בחיי שאני אהרוג אותו!” פסח השתלט עליו, הפרידו מאביו והידק את זרועותיו מאחורי גבו. פניו של מנחם היו אדומים ועיניו כמו הוצפו דם. “תעזוב אותי”, ביקש את פסח, “אני לא אעשה לו כלום”. פסח הניח לו ומנחם התיישב על כיסאו. הוא הליט את פניו בידיו ופרץ בבכי.

“אם הוא חושב שהדמעות שלו יעזרו, הוא טועה. זה בכלל לא משפיע עלי”, אמר האב.

פסח הניח את ידו על כתף אחיו וניסה להרגיעו. הוא אהבו יותר מכל נפש בעולם ולא יכול לראותו בכך. מנחם חדל מבכיו והלם באגרופיו על הכיסא:

“מה אני אעשה? מה אני אעשה?” חזר ומלמל. הוא פנה אל פסח: “אני חייב כסף, הרבה כסף ואין לי להחזיר. הם לא נותנים לי מנוחה, הם יזרקו אותי לבית־הסוהר או שפשוט יהרגו אותי. אני מפחד להסתובב בחיפה. הם ימצאו אותי בכל מקום. אני אבוד, אתה מבין מה זה?”

פסח נענע את ראשו בהבנה.

“אין לזה סוף”, נאנח האב. “בפעם האחרונה שנתתי לו כסף אמרתי לו שלא יקבל יותר. די! אין לי! מה אני, באנק? מה הוא רוצה מחיי? שהוא יסתלק מהבית הזה ושאני לא אראה אותו יותר!”

מנחם הלך לחדר־הרחצה, קינח את עיניו והסתרק. שעה ארוכה עמד ליד המראה ובחן את פניו. הוא לבש את מעילו ובשובו אל החדר אמר לפסח:

“הוא עוד יתחרט על זה. תזכור מה שאני אומר לך”.

ויצא את הבית בטריקת־הדלת.

תקופה מסויימת חלם פסח כי יקח אתו למקום־בריחתו את נחמה הזונה. נחמה לא היתה זונה במלוא מובן המלה, אך זה היה שמה במושבה. היא היתה דווקא בת אחת המשפחות הטובות אבל בנעוריה השתבשה דרכה פתאום. היא פרקה עול ותיאבונה לגברים לא ידע שובע. היא התחילה להתלבש בהידור מופרז וזול, צבעה את פניה באיפור צעקני ובערבים היתה נוסעת לתל־אביב, יושבת שם בבארים וחוזרת בשעת לילה מאוחרת, שתויה, פרועה ומקומטת, מסתגרת בחדרה השמור לה בבית הוריה וממררת בבכי. היו ששמעו את בכיה של נחמה בלילות הקייץ כשהחלונות פתוחים. הוריה נשאו בשתיקה גאה את החרפה וטיפלו בנחמה במסירות ובאהבה. היא היתה לפנים נערה יפה, בהירת־שיער ודקת גיזרה. אך השנים הרעו לה מאוד. היא שמנה ופניה התעגלו והעלו פימה, שיערה שהתחיל להתכהות נצבע ואיבד את רעננותו וכשהיתה מדדה על עקביה הדקיקים והגבוהים היה משהו גס, כמעט בהמי בהופעתה. כשהכירה את פסח היתה כבת שלושים.

זה היה ימים אחדים לאחר מות אמו. היא עברה בדרך־העפר היורדת מן הגבעה. פסח עמד ליד גדר ביתו והסתכל בה. היא עוררה בו תשוקה עזה, לא־כל־כך בשל הופעתה החיצונית אלא בשל ההבטחה הנרמזת בה, שהיא עשויה להעניק לו את הדבר אשר הוא נכסף אליו כל־כך. היא היתה אמונה במבטים כאלה. היא עצרה וחלצה את נעליה, כמו אמרה לנער מתוכן את העפר. בתוך כך סקרה אותו רגע, נשענת אל הגדר.

“ג’ינג’י, אתה גר פה?” שאלה אותו. הוא הנהן בראשו וחייך אליה. הוא מצא חן בעיניה. היא אמרה שתעתה בדרכה ואינה יודעת כיצד לחזור למרכז המושבה. הוא הבין שלא לכך התכוונה. הוא הוליך אותה לפרדס שסביב ביתו, הרחיק עמה עד קצהו אל פינה נסתרת שידע כי אין מזדמנים אליה. נחמה התנפלה עליו כאילו אמרה לבלעו חיים. כשחזר אותו ערב לביתו ידע כי לא יוכל עוד לחיות בלעדיה. היא היתה באה כמעט יום־יום אל דרך־העפר והוא חיכה לה בקוצר־רוח ובחשש: חרד היה שמא ימאס עליה יום אחד והיא תחדל לבוא. כשהתחילו לקרב אותו בכיתה והוא נוכח לדעת כי יש בו משהו המייחד אותו מיתר הבנים ומושך אליו את הבנות, נעשה לבו גס במקצת בנחמה. אבל הוא האמין כי היא שגרמה לו את התמורה כשהפכה אותו לגבר ואם יחדל להתראות אתה עלול הקסם להיעלם. לא עלה בדעתו שהוא נער יפה. על כן המשיך לשכב עם נחמה בפרדס והדבר נעשה לו שיגרה. יום אחד ביקשה ממנו כסף. הוא קם והביט על גופה המוטל לרגליו על האדמה, מפרפר ברעבון שאין להשביעו והתמלא סלידה ושנאה כלפיה. הוא בעט בה ואמר: “תלכי קיבינימאט!” היא נדהמה מתגובתו וקראה לו לשוב אליה, אבל הוא התלבש ואף לא הביט לעברה. “טיפש אחד, אני רק צחקתי!” קראה אליו. כשהיה לבוש, בעט בה שוב ואמר: “תלכי קיבינימאט!” נחמה פרצה בבכי והוא השאירה במקומה והלך הביתה. מאז לא ראה אותה ולא חש בחסרונה.

בשעת לילה מאוחרת, כשפסח ואביו כבר ישנו באו שוטרים להעירם. מנחם נתפס כשניסה לפרוץ לחנות של חומרי־בניין. למחרת בבוקר הלכו לראותו בתחנת המשטרה. פניו של מנחם היו חיוורים וחסרי־הבעה, עיניו פעורות ובוהות למרחקים וידיו אוטמות את אוזניו כאילו התגונן מפני רעש שאין לשאתו; כמו ביום שלקחו אותו למקום ההוא.

השרון היה מלא בוץ. בכל אשר היבטנו ראינו אך בוץ סביבנו. שדות, עצים ירוקים ובתים קטנים ומישורים גדולים של בוץ כהה. מי הגשמים שירדו בשבועות האחרונים לא חלחלו עדיין ומקווי מים רבים היו נוצצים במרחבים הכהים האלה כמו חלונות לשמיים. במשאית הצבאית שהסיעה אותנו ישב חייל רזה ומשופם, חבוש כיפה סרוגה. לא היכרנו אותו. הוא נשלח להיות לנו מדריך. הוא שפע מצב־רוח טוב: “גדנעים!” קרא בקול וניסה להסות את קולות השיחה והצחוק שמילאו את המשאית, “אולי נתחיל לשיר כמו בני אדם”. ומיד הרים את ידו כמנצח ופצח בשיר: “אמר רבי עקיבא, אמר רבי עקיבא, על שלושה דברים העולם עומד…” אבל אנו לא היכרנו את השירים האלה, נפלה דממה לרגע ופרצנו בצחוק. הוא צחק עמנו. שמו יגאל, הוא בוגר בית־הספר החקלאי בפרדס־חנה והוא ידריך אותנו בנטיעות. תפקידנו היה לשתול אקליפטוסים באחד המחנות הצבאיים בשרון. כל הארץ היתה נתונה אז בקדחת של נטיעות אקליפטוסים. אבל עלינו הוטלה משימה סודית במיוחד: העצים שנשתול נועדו להסוות את המחנה ממטוסי האויב. זה היה שירות לאומי של הגדנע והעבודה עתידה להימשך שלושה ימים. כולנו קיבלנו ברצינות ובהרגשת חשיבות את התפקיד הזה, פרט, כמובן, לאריק שהתחכם ושאל את יגאל המדריך:

“אם כך, זה יהיה סימן להם – כל מקום שיראו אקליפטוסים, יֵדעו שיש שם מחנה צבאי ויפציצו אותו”.

“לא!” אמר יגאל, “לאט־לאט כל הארץ תהיה מכוסה אקליפטוסים, כמו מסך ירוק שיכסה עליה והם לא יֵדעו להבחין מלמעלה”.

היה משהו מרנין־לב בחזון שכל הארץ תהיה יער גדול של אקליפטוסים. אלי הוציא את האקורדיון שלו מן התיבה וניגן את השירים שאהבנו ואנו שרנו בהתלהבות להמתיק את החששות מפני הלא־נודע. כולנו היינו לבושים בבגדים ישנים שנועדו לשמשנו כבגדי־עבודה ובנעליים גבוהות, ואת בגדינו הטובים הבאנו עמנו בתיקים כנדרש בהוראות. מעולם לא ראיתי את הכיתה בבגדים משונים כאלה, עלובים כל־כך. באחת ההפסקות שעשינו בשירה נשמע פתאום קולו של אריק מחקה גניחת זקנה רצוצה ושבעת־אסונות: “אוי, יהודים! לאיפה הם מובילים אותנו? מה יעשו אתנו? אמרו שזה רק לעבודה, אבל תמיד הם אומרים ככה. שאלוהים ירחם עלינו!” כולנו פרצנו בצחוק. רק יגאל הזעיף את פניו ולא אמר דבר. המשאית סטתה מכביש השרון ונכנסה לדרך צדדית וצרה, בין פרדסים ושדירות ברושים ואקציה. ממקומו בקצה המכונית ליד הפתח היה פסח מוציא את ראשו ובלוריתו האדומה היתה מתבדרת ברוח, מכסה את מצחו ועיניו. השמיים היו תכולים ונקיים מעננה והמרחבים היו שטופי אור רך של תחילת האביב. על הכל היה שרוי ריחה של פריחה משכרת.

כעבור זמן קצר היגענו אל המחנה. המכונית עברה בשער ועצרה ואנו הצטווינו לרדת. לא־הרחק מן השער עמד חייל ליד חבית והבעיר בה ניירות.

“יהודים!” הרים אריק זעקת שבר, “הגיטו בוער!”

יגאל קרא: “להסתדר בשורות”. הסתדרנו בשורות והוא עמד לפנינו בפישוק רחב, ידיו מאחורי מותניו, זקוף, פניו קודרות וכולו אומר שררה.

“אתם במחנה צבאי!” הודיע, “ומעכשיו והלאה תהיה כאן משמעת צבאית מלאה. אתם כחיילים לכל דבר. איך קוראים לך?” הוא הורה באצבעו על אריק. אריק מלמל את שמו. “תצא מהשורה ותיגש אלי”. אריק ניגש אליו. “לא שמעתי איך קוראים לך”, אמר יגאל. אריק חזר על שמו בקול רם. “הבדיחות שלך מגעילות, אתה שומע?” צעק יגאל. "שמעתי גם מה שאמרת במכונית. אתה בטח אדם חולני אם אתה עושה צחוק מדברים כאלה. יכולתי להעמיד אותך למשפט צבאי על זה אבל הפעם אני מתעלם. אולי עוד לא ידעת מה זה להיות בצבא. איך אתה מעיז להגיד דברים כאלה? שום דבר לא קדוש בעיניך? אף אחד לא הכריח אותך לבוא הנה. אם אתה רוצה אתה יכול להסתלק עכשיו. אבל אם אתה נשאר אז תסתום את הפה ותתנהג כמו כולם''.

אריק שתק. רק חיוך דק היה על שפתיו ועיניו כאילו אמרו מאחורי המשקפיים: “עוד נתראה בבדיחה הבאה”.

היינו כשלושים נערים ונערות והוקצה לנו צריף ארוך למגורים. הוחלט כי קצהו האחד ישמש את הבנים וקצהו האחר ישמש את הבנות והמרווח שבין הקצוות ישאר ריק, כחיץ. נורות עירומות השתלשלו מן התקרה בשורה, לאורך הצריף שנועד לאכסן כחמישים חייל. כל אחד מאתנו תפס לו מיטה ליד חבריו והניח עליה את חפציו. תפסתי את המיטה שליד אריק, ומאחוריה היתה מיטתו של אלי. אריק התיישב על המיטה והסתכל על חבריו המסדרים את חפציהם, לבושים בבגדי־העבודה המשונים והנעליים הגבוהות. “תסתכל”, אמר לאלי, “ילדי טהרן!”

“תיזהר”, אמר אלי, “הוא מסתובב כאן והוא ישמע את זה. תפסיק עם הבדיחות האלה כי הוא כבר שם עליך עין והוא יכול לעשות לך צרות”.

“אני מצפצף עליו ועל כל הצבא”, אמר אריק בקול רם, מתגרה בסכנה. “אל תהיה תמים. הוא לא יכול לעשות לי כלום. אנחנו לא חיילים והוא מנסה להפחיד אותנו”.

“זה נכון”, אמר אלי, “אבל צרות הוא יכול לעשות לך”.

כעבור שעה קלה הוציא אותנו יגאל מן הצריף בטור של שלשות והוליך אותנו אל קצה המחנה. עמדנו בסככה של פח, בלב שטח נרחב מוקף גדר תיל משלושת עבריו ובוססנו בבוץ העמוק. בסככה היו מאות קופסאות־פח חלודות ובהן שתילי האקליפטוסים וערימה גדולה של אתים ומעדרים. חמימות נעימה היתה שרויה באוויר. המחנה עצמו היה מכוער ומוזנח למדי: ציבור של צריפי עץ גדולים וישנים בלב מישורים של בוץ כהה וסמיך. ריחות הפריחה הגיעו אלינו אך את השדות והפרדסים לא ראינו, רק את אפס־קצם, הרחק מעבר לגבולות המחנה, על קו האופק. עמדנו ליד החבלים הדקים שנמתחו לסמן את שורות העצים, הבנים חופרים את הגומות והבנות מניחות את השתילים ומהדקות את הקרקע סביבם. נעלינו הגבוהות התכסו בוץ וכעבור שעה לא־ארוכה התלכלכו גם בגדי העבודה לחדוות כולנו.

בצוהריים הובלנו אל חדר־האוכל של המחנה, שהחיילים סעדו בו אותה שעה. היבטנו עליהם ממקומנו ברתיעה. הם היו שונים מן החיילים שהיכרנו ושדימינו בלבנו. רובם היו עולים חדשים, נמוכי־קומה וקודרי־פנים שהתלבטו כזרים בתוך מדי הצבא שאינם למידותיהם, מלמלו עברית רצוצה או שפות זרות. היה משהו מדכדך במראה החיילים האלה, לא ראינו עוד אנשים כמותם. הם דמו יותר לעדת שבויים או לאסירי־עולם מאשר לאנשי־צבא. זולתם היו בחדר־האוכל קומץ חיילים וחיילות אמיתיים, שנראו עצלים וחסרי־דאגה.

אחרי הצוהריים נערכה תחרות. יגאל הכריז כי הזוג שישתול את מספר העצים הרב ביותר בזמן קצוב יקבל סמל. הוא אף הראה לנו את הסמל העשוי ארד ומצויירת עליו את־חפירה מעוטרת בענף (של אקליפטוס, כנראה). כל אחד מהבנים מצא לו את שותפתו והאות ניתן. כעבור שעה קלה היה אפשר לראות את פסח ושותפתו מקדימים את כולנו ומרחיקים והולכים בשורה שלהם. פסח היה מקפץ כשד וחופר את הגומות במהירות מדהימה וכאשר ראה כי שותפתו אינה מצליחה להדביק אותו, היה חדל מהחפירה, ניגש אליה ומסייע לה בנטיעה. ומיד חוזר וקופץ אל המקום שהגיע אליו מקודם וממשיך בחפירת הגומות. החיזיון הזה היה מרתק. בסיימו חפירת גומה היה פסח מרחף אל מקום הגומה האחרת ותנועות האת בידו וכל תנועות גופו היו גמישות, מדוייקות, עגולות, רכות ומפליאות ביופיין, כתנועות מחול. כולנו עמדנו מעבודתנו והסתכלנו בו. יגאל המדריך אף הוא פער את עיניו בתדהמה וטען כי גם בבית־הספר החקלאי בפרדס־חנה לא ראו כדבר הזה. כשסיימו פסח ושותפתו את השורה שלהם, עמדו רחוקים והביטו בנו. הנערה התנשמה בכבדות ואילו פסח פרץ בצחוק של ניצחון. לראשונה ראינוהו צוחק כך, בפה מלא, מעומק הלב, טופח על מותניו בהנאה. שמענו את קול צחוקו מתגלגל ובא עד אלינו, שהיינו מורגלים בעיקר בחיוכיו ובשתיקותיו.

חלוקת הפרס נעשתה רק לאחר שסיימנו כולנו את השורות שלנו. פסח המתין בינתיים עם שותפתו ליד יגאל המדריך. כשחזרנו אליהם, הקיפו כולם את פסח, הפליגו בשבחו, טפחו על כתפיו ועל עורפו והוא שוב צחק. משהו נפתח בתוכו ברגעים האלה, הוא קרן שמחה וכוח וגאווה. לראשונה ניכר בו שהוא חש באמת כאחד מאתנו. יגאל לא ויתר על הטכס. הצטווינו להסתדר בשלשות, מולנו עמדו זוג המנצחים בתחרות. כשניגש יגאל לענוד את הסיכה לצווארונו של פסח, שוב פרץ בצחוק גדול כאילו זו רק מהתלה והוא מסרב להתייחס אליה ברצינות.

בערב חזרנו אל הצריף והתיישבנו על מיטותינו. אריק שכב פרקדן ונראה שלא חש בטוב. כמה בנות פצחו בשירים רוסיים בשני קולות ואלי הצטרף אליהן וליווה אותן באקורדיון. אט־אט נאספו כולם במדור הבנות והצטרפו אל השירה. פסח שכב במלוכסן על מיטת אחת הבנות, את ראשו השעין על ירכה, עצם את עיניו וברגליו שנגעו ברצפה פעם את הקצב. שאלתי את אריק מה לו. הוא הסיר את משקפיו והניחם על אדן־החלון שלמראשותיו. הוא חיכך את עיניו. הן היו אדומות כאילו בכה. הוא התלונן על כאב ראש שתקפו. בעונה זו של השנה הכל פורח והפריחה הזאת גורמת לו צריבה בעיניו. זה נשמע לי מוזר אבל שיערתי שיש לזה קשר עם מחלתו. כשניסיתי להתעניין יותר בהשפעת הפריחה על מחלתו השתמט מתשובה.

במדור הבנות גברה ההתלהבות. קרבו את המיטות עד שנוצר משטח אחד גדול ומרופד וכולם השתרעו עליו בערימה, בנים ובנות, אלה נשענים על אלו וחובקים את כתפיהן ואלי יושב בתווך ומנגן באקורדיון את שירי הערב הרוסיים, מלאי העצבות המתוקה. רחל הימן, ראשה על ברכו, ניצחה בידה על הזימרה.

ניסיתי לבדח את דעתו של אריק. "אתה זוכר, פעם אמרת לי שהחברה צריכה לתת לצעירים מסגרת לפעילות מינית חופשית; הנה – ", הצבעתי בידי על החבורה שבמדור הבנות, “הנה זה מתגשם”.

אריק חייך בלאות גדולה, אף לא הפנה את ראשו להסתכל בכיוון ההוא. “אתה יודע”, אמר, “בחברות הפרימיטיביות עושים למתבגרים טכס חניכה, מבודדים אותם מתחומי השבט, אוספים אותם במקום מיוחד והזקנים מסבירים להם מה מותר ומה אסור, איך צריך להתנהג עם האשה, והכל בטכסים ובפולחן דתי. כך הופכים אותם לגברים. כשהם יוצאים משם, הם יכולים לשכב עם כל בחורה פנויה. זה יפה, לא? אבל אצלנו זה אקליפטוסים ושירים מהתנועה”.

הצטרפתי אל המזמרים. נמשכתי אל ההתלכדות הזאת. נעמי זימרה בעיניים עצומות וברגש רב, כדרכה תמיד. כשהבחינה שאני לידה, לחשה באוזני כדי שלא להפריע לשירה: “תראה כמה שהיא יפה”. וסימנה בסנטרה לכיוון רחל הימן, שישבה בתווך, ראשה על רגלו של אלי ושיערה הארוך, החלק מפוזר על כתפיה, צווארה דק וארוך וצחור, וכתונת החאקי הגדולה ששאלה כנראה מאחיה הגדול מוטלת עליה ברישול מלא־חן. לרגליה היו גרביים לבנים, דקים והן היו מכונסות מתחת לברכיה. עיניה השחורות, הגדולות, המלוכסנות במקצת היו מהורהרות כאילו חלמו. אלי שישב מאחוריה חייך את חיוכו השליו, הנדיב, המחמם את הלב. אחת הבנות צעקה פתאום בתלונה מתחנחנת: “פסח שולח ידיים!” פסח צחק: “לא נכון, זה נדמה לך”, אמר, “את רוצה אולי, אבל אני לא אעשה לך את הטובה הזאת”. וחברתה אמרה: “אל תרמה, גם אני ראיתי!” ושתיהן פרצו בצחוק והתחילו להסתודד. פסח אמר: “אני לא יודע איפה הידיים שלי, מי שמתקרבת אליהן – זה על אחריותה”. אף אחת מהבנות לא ויתרה על מקומה לידו.

יגאל נכנס אל הצריף וניכר בו שדעתו נוחה מן האווירה החברתית. “חבר’ה!”, קרא, “כיבוי אורות!” החבורה התפרקה והחזירו את המיטות למקומן. יגאל הביא עמו חבל דק, מאותם חבלים שנמתחו לסמן את שורות הנטיעות, מתח אותו בין שני חלונות מקבילים וקשר היטב את קצותיו. על החבל הזה תלה כמה שמיכות. כך הקים פרגוד שהסתיר מעינינו את מיטות הבנות. אחר־כך נסוג כמה צעדים לבחון את מעשה־ידיו. הוא היה מרוצה. בתוך כך הבחין באריק ששכב על מיטתו, מובדל מן החבורה שהיתה במדור הבנות. הוא ניגש אליו.

“מה יש לך? למה אתה לא עם כולם?”

“לא מתחשק לי”, אמר אריק בעייפות.

“אתה בטח באת הנה להוריד את המוראל של כולם?”

אריק לא השיב. אלי שעמד בריחוק מקום וראה את שניהם מדברים, חשש לצרות ובא בריצה אל מיטתו של אריק.

“מה קרה?” שאל אלי, “הוא כבר אמר משהו?”

יגאל צחק: “מה אתה רץ כל פעם להציל אותו, אתה השומר שלו?”

המדריך חיכה עד שיעלו כולם למיטותיהם, בירך אותנו ללילה טוב, כיבה את האורות ויצא את הצריף. מיד בהישמע סגירת הדלת התחילו כולם לדבר ולצחוק כאילו היה קשה לעכל את העובדה שנישן באמת במקום הזה ובעצם כל העניין אינו אלא העמדת פנים. פתאום נפתחה הדלת, האור נדלק ויגאל עמד בפתח ופניו זועפות. “כיבוי אורות”, קרא, “זאת אומרת שקט מוחלט. מי שיוציא מלה אחת אחרי שאני אכבה את האור, מסולק מהצריף והולך לישון עם השין־גימלים!” הוא עמד עוד רגע באור, שותק לתת יתר תוקף לדבריו וכיבה את האור. הוא נשאר עומד בחשיכה לרגע עד שיצא את הצריף. האיום פעל היטב. אף אחד מאתנו לא רצה לישון מחוץ לחבורה וגם שיערתי שכולם ציירו בנפשם כמוני את השין־גימלים המסתוריים, שכנראה עונש נורא הוא לישון במחיצתם, בדמות העולים החדשים שראינו יושבים בחדר־האוכל או מתגודדים בין צריפי המחנה, זרים וקודרים כאנשים נרדפים.

היתה דממה בצריף. רק קול הנשימות נשמע ושיעול שעלה לעיתים וחריקה של מיטה. עצבות אחזה אותי ולא יכולתי להירדם. שמיכות הצמר הצבאיות היו זרות ודוקרניות וריח רע עלה מהן, זה ריח החיילים שהשתמשו בהן לפני, שדבק בהן במשך השנים ולא יכולתי לשאתו. המיטה לא היתה נוחה. בחוץ נשמע קרקור הצפרדעים. תמיד היתה מקהלת צפרדעים מנסרת ברקע הלילה הראשון שלי מחוץ לבית ותמיד היה זה לילה עצוב ומלא חרטות. נוכחתי לדעת שבחיי קורים לי הדברים פעמיים, חוזרים ונשנים כאילו העמיד להם הזמן מראה. מכל הטיולים זכרתי עתה את טיול הגמר של בית־הספר העממי. נסענו אז לגליל ולנו תחת כיפת השמיים בחורש של טבחה, על שפת הכנרת. וגם שם ניסר בדממה קרקורן הנתעב של הצפרדעים וכאז כן עתה לא יכולתי להירדם ולבי היה מר עלי. כל אירועי היום וחזות הימים והלילות שעוד יבואו נראו לי תפלים, מיותרים, מעיקים. שמעתי סביבי קולות נשימה קצובה וידעתי שכולם נרדמים והולכים. מבעד לחלונות נראו פנסי המחנה ואורם החיוור הטיל בהרות על כמה מיטות ועל רצפת הצריף. קולות צחוק נשמעו בחוץ וצעדי נעליים מסומרות על משטח הבטון ודיבורים בערבית, והם רחקו והלכו עד שלא נשמעו עוד. ושוב שלטה בחוץ מקהלת הצפרדעים, מנסרת וחורקת בעקשנות שטנית, ללא־לאות. נפשי יצאה אל חדרי ואל הורי ואל אחי הקטן הישנים בשעה זו בבית. פתאום שמעתי תזוזה לימיני. הסתכלתי הצידה ומאחורי מיטתו של אריק ראיתי את אלי מפשיל אט־אט את השמיכות מעליו, מתיישב במיטתו ומביט סביבו. אחר־כך קם אט־אט, משתדל שלא להקים רעש ועמד בתחתוניו. הוא סקר את המיטות בשני עברי הצריף להיווכח שכולם ישנים. עצמתי את עיני והעמדתי פני ישן. אך מיד פקחתין וראיתי את צלליתו חומקת אל מאחורי פרגוד השמיכות של מדור הבנות. כעבור רגע יצאה עמו רחל ובצלליתה בלטו שני הכתמים הבהירים של התחתונים והחזיה. הם נשאו על זרועותיהם את השמיכות והסדינים והבגדים של רחל, הלכו אט־אט אל שטח ההפקר שבין שני המדורים מעבר מזה של הפרגוד והניחו את משאם על אחת המיטות הריקות. הם התקינו חרש את המצע וכשסיימו, עלו למיטה והתכסו בשמיכות מעל לראשיהם. מזווית עיני עקבתי אחר התמונה הזאת. אור של חלום היה שפוך עליה. כבני אלים נדמו לי שתי הצלליות המתקינות את מצען בדממה ובזריזות. לא שמעתי אף רחש ולא יכולתי לראות תזוזות כלשהן בשמיכות שכיסו אותם כי מיטתם היתה מרוחקת מעיני. אבל היטב חשתי איך נוכחותם ממלאה את לבי כמו את כל חללו של הצריף החשוך ערפל של יופי ומסתורין וגעגועים שאין לשאתם. הדלת במדור הבנות נפתחה. מישהי יצאה החוצה.

התהפכתי אל הצד האחר, לעבר מיטתו של אריק. כשני מטרים הפרידו בין מיטותינו. החלון שלמראשותיו הטיל בהרת־אור חיוורת על מיטתו ומעל לתלולית השמיכות ראיתי את שעונו בעל הספרות הזרחניות ואת שתי עיניו נוצצות בחשיכה. רציתי לומר לו משהו, לחלוק אתו את רגשותי, אבל הייתי רחוק מכדי שאוכל ללחוש לו ואיש זולתנו לא ישמע.

נעמי ראתה אותו ניגש בתחתוניו אל מיטתה של רחל. רחל חיכתה לבואו. מיד כשעבר את הפרגוד, התיישבה במיטתה. לבה של נעמי הלם בה בחוזקה. היא חשה כאילו מיטתה מתנועעת לקצב ההלמות הזאת. לא, אלוהים! התחננה לנפשה, רק לא זה, פה, עכשיו, מולי. רחל קמה במהירות ממיטתה ואספה את הסדינים והשמיכות, חלק מהם הטילה על זרועותיו של אלי, נטלה את בגדיה ושניהם חמקו מעבר לפרגוד. נעמי לא ידעה להיכן הם הולכים אבל צלליתם נשארה עומדת לפניה, חיה וצורבת, במקום שעמדו בו רגע קודם־לכן, מסרבת להימחות, כאילו נטבעה לתמיד על רשתית־העין. היא ראתה אותו מחבקה בזרועותיו ומנשקה על פיה. הם התגפפו לפניה שעה ארוכה ונעמי עצמה את עיניה בכאב קשה מנשוא. ועדיין ניצבו לפניה חבוקים, שוקטים, צמאים למגע האהבה.

חם היה לה במיטתה למרות הרעד שאחז אותה. היא הסירה מעליה אחת משתי השמיכות, התהפכה על משכבה וראשה היה כבד עליה מאוד. תחושת חנק לפתה את צווארה. היא ניסתה להסיח את דעתה מן המכאוב, כמו מלים של השבעה שיננה לעצמה מן הזיכרון בתי שירים שאהבה, ששמעה בהם קול פנימי שלוח אליה, אולי יהיה בכוחם להעבירה בכוח־קסם אל מקום אחר, אל מנוחה, אל טוהר. נפשי בך היום רוצה לשכון נשכחת… אתה לי יער עב, כבד־כוח ועצוב. לוּ רק ראית איך בין לילה ובין שחר התחננו ידי על דלתך – לשוב. אבל הגוף התקומם ולא נשמע לה. בחילה קשה העיקה עליה והיא חשה שתיאלץ לצאת ולהקיא. נעמי קמה ממיטתה, התעטפה בשמיכה ויצאה חרש בפתח שבפינת מדור הבנות. בחוץ היו שמיים בהירים וקרים. היא דשדשה עד לבית־השימוש והקיאה שם. כשהתאוששה מן ההקאה ניגשה אל הברז שליד משטח הבטון של הצריף ושטפה את פניה. ההקאה הקלה עליה במקצת. היא התיישבה על שפת הבטון והביטה בשעונה. היא הסתכלה על השמיים, שואפת נשימות עמוקות מאוויר הלילה כדי להתחזק. שעה ארוכה ישבה בחוץ והביטה אל השמיים. שוב ושוב ניסתה לאמץ את כל כוחה ולמצוא דבר לעשותו, להתעסק באיזו מחשבה מרגיעה, לשקוע בהזיה משחררת אך לא נמצא לה דבר. היא ניסתה לקום אך משקולות כבדות מאוד הצמידו את רגליה למקומן. היא לא ידעה להיכן תלך ולשם מה, אבל חשה כי ישיבתה שם ברגעים האלה קשה מכפי כוחה. מתחת לשמיכה הצבאית העוטפת אותה עדיין טלטלה את גופה הלמות־הלב הפראית, המתקוממת, המנסה להתפרץ החוצה. היא חששה כי כוח התנגדותה לא יעמוד לה הפעם. היא הליטה את ראשה בשמיכה וניסתה לבכות. אך הכאב נתקע עמוק בגרונה ובחזה וסירב להתפרק. אף־על־פי־כן נשארה וראשה עטוף בשמיכה. זוג הצלליות המתגפפות פקד אותה שוב ושוב והיא לא הצליחה לסלקן מנגד עיניה. אולי להישאר כך תמיד, אמרה בלבה, מתחת לשמיכה, כמו בתוך אוהל סגור, אטום, בלי אוויר, בלי לראות כלום, בלי לשמוע כלום, בלי להיראות לאף־אחד ולהיגמר לאט־לאט, להיעלם, כי אי־אפשר עוד להמשיך במקום הזה ואין שום מקום אחר שאפשר ללכת אליו ואי־אפשר אפילו לקום או לשנות את תנוחת־הגוף וגם אי־אפשר להמתיק את הכאב בתקווה שהשינוי אכן ישנה משהו; כל האפשרויות סגורות מתחת לשמיכה הזאת והעולם שבחוץ שוקע ונעלם ונשארות רק שתי צלליות חבוקות בחשיכה, לבדן, בקצה הדרך, בקצה כל הדרכים.

היא מנסה לפרוש את ידיה כדי לפתוח את קצות השמיכה העוטפים את ראשה אבל זרועותיה אינן נשמעות לה, מרפקיה מהודקים אל חזה כאילו קפאו במקומם עם כל הגוף ואין היא יכולה להזרים אל הזרועות חיוּת וכוח־תנועה. האוויר בתוך השמיכה נעשה חם ומחניק ונשימתה קשה עליה. אולי זהו זה, אולי זה בא, אולי זה מתחיל לקרות, כך, בלי לשער מראש, בדעיכה איטית. תקווה לשחרור ולמנוחה עברה בה והביאה עמה מטעמם האמיתי של השחרור והמנוחה, אך הרווחה המדומה הזאת לא ארכה אלא רגע כי אי־משם הגיח פתאום ממעמקיה דחף של פחד. גופה נבהל והתקומם, אם מפני חוסר האוויר או מפני מחשבתה המסוכנת, רעד עבר בה וידיה פתחו באחת את שולי השמיכה וגילו את פניה. אווירו הצונן של הלילה היה עז, חריף ומלא ריחות פריחה. לרגע אפף אותה מין שיכרון עד כי שווי משקלה אבד לה והיא התנודדה על מקומה. היא פקחה את עיניה ושאפה אל קרבה את האוויר, כמו שעשתה בשבתה על שפת הבטון לאחר שהקיאה. רטט הפחד והסכנה שהזעיק אותה על־כרחה עורר בה מקורות רדומים של כוח ורצון להתגבר. אט־אט נרגעה הלמות הלב. היא ישבה כך עוד שעה קלה ועייפות ירדה עליה. היא הסתכלה בשעונה וגילתה כי רק כעשרים דקות עברו מאז צאתה את הצריף. על־פי עייפותה דימתה בלבה כי שעות רבות עברו עליה בחוץ ועוד מעט יעלה השחר. כשחשה כי תוכל להירדם קמה ונכנסה אל הצריף. היא עמדה רגע עד שהתרגלו עיניה לחשיכה, סקרה את מיטות חברותיה השקועות בשינה עמוקה, שלווה, מיטיבה. מיטתה של רחל עדיין היתה ריקה. נעמי הסירה מעל גופה את השמיכה ופרשה אותה על שמיכותיה האחרות, נכנסה מתחתן ועצמה את עיניה. סוף־סוף חדלו לרדוף אותה זוג הצלליות החבוקות ורגע של ארגעה עמד לבוא. נעמי הכירה את השלוות המדומות הללו הפוקדות אותה לעיתים ברגעים של פעלתנות או בעייפות הגדולה שלאחר המאבקים, לאחר היאוש. היא ידעה שהמנוחות האלו לא יימשכו יותר מרגע, כמו מקסמי־שווא המתגלים לתועים במדבר, אבל היא התמכרה אליהם בכל כוחות השיכחה שיכלה למצוא בתוכה.

התעוררתי משנתי עם אור ראשון. כולם ישנו סביבי. מיד הסתכלתי על מיטתם של אלי ורחל. היא היתה ריקה ומסודרת כשהיתה בערב ואלי ישן במיטה שמאחורי אריק. התחלתי לפקפק אם ראיתי מה שראיתי בלילה או היה זה חלום. אריק נחר נחירה קלה בשנתו. ידו השתלשלה מן המיטה, מדולדלת כידו של מת. אך השעון שעל פרק ידו הזכיר לי את הלילה ואת עיניו שראיתי ערות בחשיכה. הוא היה איפוא עד לדברים. לבי עוד היה מר עלי מאז הערב ושני הימים ושני הלילות שעוד נותרו לנו נראו לי ארוכים ומייגעים מאוד. בשורה מולי ראיתי את מיטתו של פסח. הוא היה מכוסה עד מותניו ופיו פעור בשנתו. הוא ישן בבגדי העבודה המוכתמים בבוץ ועל צווארונו היתה סיכת הנוטע. במדור הבנות התחילה תזוזה. מישהי התעוררה כנראה ויצאה את הצריף. לא חשתי כלפי הישנים סביבי את החמימות שהיתה בי בליל אמש כשזימרנו יחדיו. הם היו לי זרים כל־כך וחברתם היתה לי לכורח ולמועקה. כעבור שעה ארוכה נכנס יגאל אל הצריף להעירנו בצעקות “בוקר טוב!” מן השמיכות הגיחו פני הישנים, קמוטים בהבעת כאב ועייפות, כאילו שבו מדרך־יסורים מפרכת. לא נשמעו עוד קולות הצחוק והדיבורים. אלי קם ראשון, פניו רציניות, כמעט קודרות. הוא נטל עמו את כלי הרחצה והמגבת ויצא. אריק נרדם שוב. הערתי אותו והוא אמר: “כן, ילדי טהרן מוכרחים לקום עכשיו”, וחייך חיוך של קוצר־ראיה ויאוש. כשעמדנו למסדר הבוקר ראיתי כי פני כולם נפלו. שיערתי שכולם חשים כמוני. עד־מהרה נוכחתי לדעת כי אלי ורחל אינם יחדיו. גם בשבתנו בחדר־האוכל לארוחת הבוקר הם ישבו בנפרד, היא עם חברותיה והוא יחד אתנו. תמהתי מה אירע ביניהם בלילה. לעיתים היה אלי מגניב מבט חטוף לעברה וחוזר ומתכנס בעצמו. אריק שהכיר כנראה את מצבי־הרוח האלה ואולי ידע מה נפל ביניהם בלילה נמנע מלדבר אליו.

יצאנו אל הנטיעות ועבדנו ברוח נמוכה. לקראת הצוהריים באו שתי חיילות לראות את פסח בעבודתו. כנראה היו ידידותיו של יגאל והוא סיפר להן על התחרות. הן ביקשו להיווכח אם לא הגזים בתיאורו. אבל גם פסח עבד ללא־חמדה. הן ניגשו אליו והוא זקף לעברן את צווארו בסקרנות. במבטיה של אחת החיילות, בלונדית שמנמנה ויפת פנים קלט את הקריאה המוכרת לו. הוא חייך אליה את החיוך המסתורי, צמצם את עיניו וידיו על מותניו. היא אמרה לו בחיוך מצודד: “בחייך, ג’ינג’י, תעשה את זה כמו שעשית אתמול בתחרות”. הוא אמר: “אני לא רוצה, עכשיו זה לא תחרות”, וצחק.

בארוחת הצוהריים ישב עמה פסח לשולחן החיילים ולא חש שום אי־נוחות בתוכם. מצב־רוחו התעודד קצת מאז הבוקר, אך לא רוחו של אלי, שלא דיבר כמעט עם איש ולא הצליח לכסות על עצבותו. נעמי היתה בוחנת אותו לעיתים במבטיה והוא חש זאת, אף נתן בה פעם אחת עיניים זועמות. רחל שישבה עם חברותיה הצליחה יותר מאלי לכסות על מצב־רוחה, אך לרגעים ניכר גם בה. סקרתי אותם לסירוגין וגם הניתוק הזה ביניהם נראה לי אפוף יופי חלומי, כאילו דבקו בו משיירי קסמו של הלילה, כאילו הוסיף עוד מימד של תעלומה לזוג הצלליות העירומות שהתקינו את המצע למשכב ואף עתה הלכו אחרי רחל ואלי לכל מקום, כשומרים נאמנים. לא דיברתי עם אריק על אשר אירע בין אלי ורחל בלילה, ולא רק מפני שחששתי כי יבוז לי על סקרנותי, אלא גם מפני שהחזיון הזה יקר ללבי מאוד ורציתי עדיין להשאירו אפוף סוד, כמו שהוא.

בשובנו בערב אל הצריף שוב חוברו כל המיטות במדור הבנות אך הלב לא הלך אחר הזימרה. תחת זאת דיברנו ואריק, שבמשך היום חזרה אליו הרגשתו הטובה, הבריק והצחיק את כולנו ועקץ את הבנות על הימשכותן חסרת־המעצורים אחר קסמיו של פסח היפה. דחקנו בו שישב לכתוב את הפיליטונים והשירים ההיתוליים למסיבת הלילה האחרון. הוא טען כי יכתוב רק אם ישוחרר מעבודות הנטיעה למחרת היום. נעמי, האחראית על המסיבות הבטיחה לשכנע את יגאל להסכים לוויתור הזה. שוב היתה ידידות וחמימות שרויה על הכל, אך אלי ורחל עדיין לא החליפו מלה ביניהם וישבו רחוקים זה מזו. פסח קם פתאום ויצא מן החבורה. הוא ניגש אל מיטתו ולבש את הבטלדרס האפור שלו. שיערנו כי יש לו פגישה עם החיילת הבלונדית והסתכלנו בו בחיוך. כמה מאתנו העירו הערות מבדחות. אך הוא לא השיב לנו בחיוך, אף לא בצחוק כדרכו לאחרונה אלא השליך ברוגז את הבטלדרס על מיטתו והסתכל עלינו בזעם ובחשד. אותו מבט של חיית הפרא האוסרת ליקרב אליה חזר וניבט מעיניו. שוב לא היה אחד מאתנו, אלא אותו זר עויין ודרוך לקדם כל סכנה. הוא סקר אותנו אחד לאחד במבטו, גחן שוב על מיטתו, לקח את הבטלדרס ויצא את הצריף.

הסתכלנו זה על זה בתימהון. “מה קרה לו?” שאלה נעמי, “ראיתם באיזה שנאה הוא הביט עלינו?” עלבון אישי נשמע בקולה.

“הוא באמת שונא אותנו”, אמר אריק, “ובצדק. אנחנו משגעים אותו”.

“איזו רעה למשל עשינו לו?” שאל אלי באירוניה מופגנת.

“תוך כמה חודשים שינינו את היחס שלנו אליו והוא נהפך מאפס לגיבור. אתם חושבים שאפשר להסתגל לזה?”

“אבל הוא שהשתנה!” קראה רחל הימן, “ואנחנו שעוד לא הספקנו להסתגל לזה”.

“כולנו השתנינו”, קבע אלי מהורהר, “הכל השתנה”. ולא ניתן לשמוע בקולו אם הוא קובע זאת בשביעות־רצון או במורת־רוח. אבל משום־מה היה דומה לי כי הוא אומר זאת בעיקר על עצמו ועל מה שקורה לו. באומרו זאת, הביטה אליו רחל ממקום שבתה והבעת פניה אמרה: האומנם? ואריק השפיל את עיניו כאילו בוש לפגוש את מבטו של אלי. היתה לי הרגשה שגם אריק יודע מה אירע בין אלי ורחל וכי שלושתם שותפים לסוד שאינני יודע. ופתאום כאב לי הדבר מאוד ולא הסתפקתי עוד ביופיה של התעלומה. היה לי הרושם שהם מדברים על פסח ומתכוונים למשהו אחר, שזו רק לשון סמלים, מין צופן המשמש אותם לחשבון נפשם, כדי שלא יובנו לזולתם. ולא נמצאתי ראוי לבוא בסודם.

“יש לו כוח של גבר ושכל של תינוק”, אמרה אחת הבנות ופרצה בצחוק גדול לשמע דבריה.

“לא נכון!” מיחתה נעמי, “את לא מכירה אותו. יש לו שכל בדיוק כמו לכולנו”.

“לפעמים הוא מסתכל עלינו”, אמר אחד הבנים, “בזלזול כזה, ברחמים, כאילו אנחנו תינוקות מטומטמים על־ידו”.

“להתבגר”, אמר אלי, “זה להתעורר מחלום. אני לא אומר חלום טוב או חלום רע – אבל צריך להתעורר ממנו”.

“להתעורר מחלום”, אמר אריק, “זה גם לבגוד בו”.

אלי כיווץ את גביניו, כמו לא ירד לסוף דעתו. הוא הביט באריק במין טינה:

“איזה התחייבות יש לאדם כלפי החלומות שלו?”

“החלומות הם הדבר העמוק והאמיתי ביותר של האדם”, אמרה נעמי.

“אבל אין להם שום שייכות להתנהגות המעשית בחיי יום־יום. להיפך”, טען אלי, “הם יכולים רק להפריע לשיקולים הנכונים, להיגיון”.

“אבל החיים זה לא רק היגיון ושיקולים נכונים!” קראה נעמי בנהמת־לב. “הרגשות משפיעים לא־פחות מהשכל, אולי יותר; יש מלחמה ביניהם כל הזמן”.

“אז זה רע מאוד”, אמר אלי. “אני לא מקנא במי שזה קורה אצלו”.

“יש אנשים שבכלל אין להם רגשות”, אמרה רחל. “כמו שיש אנשים עיוורי צבעים. זה כמו מום מלידה”. היא לא הותירה ספק למי מכוונים דבריה.

אריק קם: “יש לי עכשיו רגש שאני מוכרח ללכת לחרבן”.

“אל תבגוד בחלום הזה”, צחק אלי; לראשונה נראה צוחק אותו יום.

אריק יצא אל החושך. הצינה הבריחה את מעט החיילים שבמחנה אל צריפי־המגורים שאורותיהם הקטנים היו זרועים במרחבי הבוץ האפורים, הריקים. הוא הלך כברת־דרך וראה את צלליותיהם הקטנות של שני שומרים מהלכים לאורך הגדר, נשקם על כתפיהם והם משוחחים בתנועות־ידיים רחבות. קולותיהם לא נשמעו כמעט בשל ריחוקם ממנו. הם המשיכו והלכו ונעלמו מאחורי אחד המיבנים שהסתיר את הגדר. אריק התחייך פתאום לעצמו: אילו הלכתי עכשיו ועקרתי את כל שתילי האקליפטוס ששתלנו… מחר בבוקר היו רואים את זה… מאות על מאות של אקליפטוסים קטנים עקורים, זרוקים על האדמה עם השורשים למעלה! הוא לא יכול לכבוש את צחוקו כשדימה בנפשו את יגאל המדריך מגלה את החיזיון הזה. הוא המשיך והלך בדרך שנכבשה בבוץ. הוא שנא את שיחות־הנפש הקבוצתיות שנעשו שכיחות בשנה האחרונה והסתיימו תמיד בוויכוח על קיומו של האלוהים. הוא התחרט על שנשאר בצריף ולא יצא לפני־כן ואמר מה שאמר על הבגידה בחלומות. רגליו הוליכוהו, אולי מתוך הרגל בן יומיים אל שטח הנטיעות. בהתקרבו אל סככת השתילים, ראה דמות יושבת שם וגבה אל עמוד העץ. כשקרב עוד יותר ראה את פסח. ברגע הראשון נבהל וחשש שמא גם החיילת הבלונדית מסתתרת שם בחשיכה והוא מפריע את התייחדותם. אבל פסח ישב לבדו ובראותו את אריק קרא אליו בזעם: “מה אתה רוצה?”

“שום דבר”, אמר אריק, “הלכתי סתם. לא ידעתי שאתה פה”.

''אז עכשיו אתה יודע", אמר פסח.

אריק הפך את פניו והתחיל לחזור על עקבותיו.

“תבוא רגע”, קרא פסח.

אריק חזר אליו.

“הרבה פעמים רציתי להרביץ לך אבל אני יודע שאתה חלש והתאפקתי”.

“למה רצית להרביץ לי?”

“כי אתה עולה לי על העצבים עם החוכמות שלך”.

אריק שתק. הוא הביט על היושב מולו, מרפקיו על ברכיו והבחין בברק עיני החתול המנצנץ אליו באפלה.

“אני שונא אותך”, אמר פסח.

אריק תמה מדוע הדברים האלה מכאיבים כל כך. האם למלים יש כוח פוגע כשלעצמן, ללא הבדל בפי מי נאמרו; ואולי צמאונו לחיבה ולהערכה עז כל־כך שגם חיבתו של זה כבר דרושה לו; ואולי, בלי דעת, אירע לו מה שאירע לכולם ופסח ממלא תפקיד בנפשו, נעשה גם אחד מגיבוריו?

“מפני שאני חלש?”

“לא. מפני שאתה מעליב כל הזמן. אין לך שום בושה. אתה חושב שאתה יותר חכם מכולם. אתה חושב שאני לא מרגיש שעושים ממני צחוק? אני יודע שכולם עושים צחוק אבל אני מצפצף. גם עליך עושים צחוק, מאחורי הגב שלך, מה אתה חושב?”

“אבל זה לא נכון”, אמר אריק, "אף אחד לא עושה ממך צחוק, אתה פשוט לא מבין מה קורה''.

“אל תדאג”, אמר פסח, “אני מבין מצוין מה קורה. אבל לא איכפת לי. בשבוע הבא אני בין־כה מפסיק ללמוד והולך לעבוד עד הצבא. יותר לא תראה את ‘פסח היפה’”.

“נעלבת מפני שאמרתי שאתה יפה?” תמה אריק.

“לא אומרים דברים כאלה. אני לא בחורה”.

“בגלל זה הסתלקת מהצריף?”

“אני לא יכול לסבול את זה יותר”.

“כולם חשבו שיש לך פגישה עם החיילת”.

''זה לא העסק של אף־אחד לאיפה אני הולך".

“תשמע”, אמר אריק בהתרגשות פתאום, “היופי זה הדבר הכי נפלא שיש בעולם. זה הדבר היחידי שכדאי לחיות בשבילו. הלוואי שאני הייתי יפה – הייתי נותן בשביל זה…”

“אתה באמת מכוער”, קטע פסח את דבריו, “אתה נראה כמו זקנה”.

“אני יודע”, אמר אריק.

“אתה יכול ללכת עכשיו לצריף אל החבר’ה ולעשות צחוק ממה שאמרתי לך”.

“אני לא אדבר על זה בכלל”, אמר אריק, “תאמין לי שאני לא אעשה ממך צחוק, אני מבטיח לך; אתה מאמין לי?”

“אמרתי לך שזה לא איכפת לי”.

“אבל לי איכפת שתאמין לי; אני מבטיח לך”.

“טוב בסדר, תעזוב אותי”, אמר פסח בקוצר־רוח.

אריק פנה והלך לדרכו. הוא לא הבין מה אירע לו, מדוע התרגש ולמה אמר את הדברים שאמר. שוב אחזה אותו מועקת הכישלון והתחושה שאין קשר בין מה שהוא עושה ובין מה שקורה לו. הוא עמד והביט לאחוריו. פסח נעלם ממקומו. הסככה היתה ריקה. אולי בכל־זאת יש לו פגישה עם החיילת?

משנכנס אל הצריף כבר הציעו כולם את מיטותיהם אף־על־פי שיגאל עוד לא בא להכריז על כיבוי אורות. אלי כבר שכב במיטתו. כולנו היינו עייפים מאז הלילה הקודם. אריק התיישב על שפת המיטה של אלי.

“זה לקח לך הרבה זמן”, חייך אלי.

“הסתובבתי קצת במחנה”, אמר אריק. “עלה בדעתי רעיון נהדר: תאר לעצמך שהייתי יוצא עכשיו ועוקר את כל השתילים ששתלנו במשך יומיים. מחר בבוקר כשהיינו יוצאים לעבודה, הוא היה רואה את זה. תאר לך את הפרצוף שלו ברגע ההוא. אפילו בפרדס־חנה לא ראו דבר כזה!”

שניהם פרצו בצחוק ואלי אמר: “אוי אתה טיפוס שלילי, הרסני, אויב העם!”

כשנכנס יגאל לכבות את האורות, הבחין במיטתו הריקה של פסח ושאל איפה הג’ינג’י. אלי קפץ מיד ואמר שהוא יצא לשירותים.

“לילה טוב”, אמר יגאל, כיבה את האורות ויצא.

לא נשמעו עוד קולות הצחוק והדיבורים. העייפות הכריעה אותנו. אני קיבלתי את פניה בברכה. ידעתי שהערב אמצא בה נוחם על צער הזרות והחרטות שהציקו לי בליל אמש. כבר נשמעו הנשימות הקצובות וקול נחרתו הקלה של אריק ותמהתי אם הפעם כבר ישן אלי במיטתו כל הלילה. אך ידעתי כי אפילו יתרחש עוד חיזיון לילי בינו ובין רחל, כבר לא אראנו. השמיכות כבר לא היו כל־כך דוקרניות ומסלידות בריח מגעם של אחרים שדבק בהן והמיטה כבר לא היתה כל־כך בלתי נוחה והכובד הנעים פשט והלך בתוכי וכשעמדתי להירדם, שמעתי את דלת הצריף נפתחת. פקחתי את עיני וראיתי את פסח מגשש אט־אט את דרכו בין המיטות עד שהגיע אל מיטתו. הוא הסיר את הבטלדרס שלו, חלץ את נעליו ונכנס בבגדיו מתחת לשמיכות.

בצאתנו בבוקר לנטיעות נשאר אריק בצריף עם נעמי ובנות אחדות ששוחררו מן העבודה ועמלו בהכנות למסיבת הערב. הוא נשאר לחבר את הפיליטונים שלו. “בין כה וכה הוא לא עושה כלום כל הזמן, רק עושה צחוק מהעבודה, מפריע לאחרים ומוריד את המוראל”, אמר יגאל, “אז שיביא איזה תועלת”. יגאל ייחס חשיבות רבה להווי החברתי ולמסיבת הסיום שנועדה להיות גולת הכותרת שלו. הבנות עסקו בקישוט הצריף ובהכנת הכיבוד, ונעמי ניצחה על המלאכה ביעילות ובהתלהבות האופייניים לה. ובעוד חברותיה מדביקות שרשראות נייר צבעוניות, ניגשה אל אריק המתבודד באחת הפינות בצריף וכותב את הפיליטונים. על דף נייר רשמה לעצמה, לצד פרטים ארגוניים רבים שעליה לזכור, את התוכנית האמנותית: שירה בציבור בליווי אלי, הופעה של פסח בנגינת חליל רועים ערבי, שירו של אלתרמן בקריאתה, הפיליטונים של אריק, מזנון וריקודים. כשנפלו עיני אריק על הופעתו של פסח, עיווה את פניו:

“השתגעת? בשביל מה צריך את זה?”

“אריק, אני לא רוצה לדבר על זה יותר. אתה לא שמעת אותו מנגן ואתה סתם שונא אותו. זה יוצא מן הכלל, תאמין לי”.

“נעמי’לה”, אמר אריק, “אני בטוח שאת מתכוונת רק לטובה. אז תשמעי לי, תעזבי את זה. את עושה לו רעה. אלי יודע על זה?”

“בוודאי”, אמרה נעמי, “והוא ילווה אותו באקורדיון. גם הוא חושב שזה יכול להיות נחמד”.

''הה", אמר אריק, “הם ינגנו יחד. יופי. בסדר”. ונעמי לא הבינה על מה האירוניה.

בנטיעות היה מצב־הרוח מרומם. לקראת הפרידה רופף יגאל את כבלי המשמעת ולא הקפיד עוד על קצב העבודה. הוא התלוצץ אתנו כל הזמן. אלי ורחל שוב היו ביחד, וכמו שלא ידעתי מה נפל ביניהם אותו לילה, לא ידעתי מה הביא את פיוסם. בשמחה שנפלה על כולם והדביקה גם אותי ניטשטשו דברים רבים מזכר היומיים הקודמים, הכל נמחה לפני ההרגשה הנעימה שטוב לנו כאן, ונפלא להיות יחד וחבל שכל זה עומד להסתיים. רוחו של פסח היתה טובה עליו, וגם יציאתו הזועפת בערב־אמש נשכחה מהלב. הלא ידענו כי התנחם בזרועותיה של החיילת הבלונדית, שלא נראתה משום־מה אותו יום בחדר־האוכל. כעבור זמן־מה אזלו השתילים בסככה ולא נמצאה לנו עוד עבודה. התיישבנו כולנו וזימרנו. יגאל התעקש ללמדנו משירי בני־עקיבא שאחדים מהם היו יפים באמת.

“הערב במסיבה”, אמר יגאל, “אני רוצה שיהיה שמח ביותר. שכל המחנה ישמע את זה. לא יהיה כיבוי אורות ומצידי תוכלו להשתולל ולרקוד עד אור הבוקר”.

“חכה עד שתשמע את הפיליטונים והחיקויים של אריק”, אמרה רחל. “הוא יודע לחקות ולהצחיק שאפשר להשתגע מזה”.

“ואתה, ג’ינג’י, את מי תחקה במסיבה?” שאל יגאל שחיבב את פסח מאז נצחונו בתחרות. פסח שזכר כי עליו לשמור בסוד את דבר־הופעתו, כך הבטיח לנעמי, אמר: “אני אחקה את הצבוּע. שמעתם פעם צבוע צוחק בלילה?”

הוא קם, הקיף את פיו בשתי כפות ידיו, נשא את פניו השמימה ופרץ ביללה ארוכה שנהפכה למין צחוק אכזר של יסורים ושמחה לאיד גם יחד. צעקה דקה, מתלוננת, עולה ויורדת, קרבה ומתחזקת ומתרחקת. ראינו את עורקי צווארו תופחים במאמץ ויללת הצחוק הזאת לא היה לה סוף, כל־כך ארוכה היתה נשימתו של פסח. כשסיים, היו פניו אדומים והוא התנשם נשימות עמוקות. פניו היו שבעי־רצון מהצלחתו כי כולם הריעו לו, ויגאל אמר:

“בחיי שזה דומה. זה בדיוק ככה. היו לילות שהסתובב איזה צבוע בשדות שלנו. לפעמים היה נדמה שהוא על־יד הבית, ממש מול החלון. זה היה פחד. כשהיינו שומעים את הצחוק הנורא הזה, זה הקפיא את הדם. אף־פעם לא ראינו אותו. בשבילנו זה היה רק קול, אבל כמו קול של בן־אדם שצוחק מתוך שנאה ומתוך כאב אכזרי נורא. זה נשמע בדיוק ככה, כמו שהוא חיקה את זה. ובגלל הצחוק הזה המציאו על הצבוע כל מיני אגדות. אמרו שקודם הוא אוכל באכזריות את הנבלות ואחר־כך מתחיל לצחוק בלעג ובשנאה לחיות המסכנות שאכל. כמובן שאלה שטויות. לבסוף ראינו פעם אחת צבוע מת. ומה ראינו? בסך הכל חיה די עלובה שהולכת לחפש נבלות לאכול והיא מפחדת מאתנו יותר ממה שאנחנו מפחדים ממנה. והצחוק של הצבוע זה בכלל לא צחוק. החיות לא יודעות לצחוק. זאת קריאת קשר, קריאת כיוון לחברים שלו וקריאת אהבה לנקבה בעונת החיזור. זאת השפה שלהם, כמו הנביחה של הכלבים והיללה של התנים והקולות של שאר החיות”.

בתוך כך שקע יגאל בנושא החביב עליו יותר מכל: הווי בית־הספר החקלאי בפרדס־חנה. ואנו שמענו ברצון את הסיפורים כי רוחנו היתה טובה והחייל בכיפה הסרוגה היה חביב עלינו והצטערנו שניפרד ממנו בקרוב ולא נראנו עוד. כך עברו שעות היום עד לפנות־ערב. כשעמדנו להתפזר הזכיר לנו יגאל כי על כולנו להתרחץ וללבוש את בגדינו הטובים שהצטווינו מראש להביאם למחנה. “ומי שיהיה בבגדי עבודה, מסולק מהמסיבה. ושיהיה שמח כי אני מביא אתי אורחים”.

על־פי הבעת פניו המסתורית והמשועשעת הבנו כי שתי החיילות, שאחת מהן אהובתו של פסח, יבואו עמו.

שיערתי שלרובנו היתה זו המקלחת הראשונה בצוותא. תמהתי אם כולם חשים כמוני בושה להיראות בעירומם ועוד יותר מכך לראות את ערוות חבריהם. אבל ידעתי כי מביש יותר להתחמק מן הכורח הזה, כלומר להודות בבושה, לתת לה שם מפורש כל־כך. צעדנו איפוא בתהלוכה קולנית אל המקלחת, המגבות על כתפינו ואריק שצעד לפני הפך רגע את פניו וחייך אלי מין חיוך עכור של איש מובל לגרדום. זכרתי מה סיפר לי על טקסי ההתבגרות בשבטים הפרימיטיביים. אולי גם זה מין טקס שכזה שיום אחד חייבים לעבור אותו. היה משהו חשוד במצהלה המלאכותית של שמחה והתעוררות שליוו את הצעידה למקלחת; בעליל ניכר בהם שהם מעודדים את עצמם, משביעים את הפחדים ואת הרוחות הרעות כלוחמי השבט היוצאים לקרב. רק פסח לא היה בתוכנו. האם בוש כל־כך במערומיו או שזו עוד אחת מההיעלמויות המסתוריות שלו? היה ברור לי כי כולם חשים כמוני, אך צרת הרבים לא חיזקה כלל את רוחי אלא נתנה יותר תוקף לחששותי.

ריח קשה עמד בביתן המקלחות של החיילים וזה היה בעיני רקע נאות לחיזיון העומד להתרחש בו.

“הי, אין כאן אור!” קרא מישהו. “המנורה מקולקלת”.

כמה מביני דבר ניגשו אל המתג וסובבו אותו שוב ושוב, ללא הועיל. חיפשו מתג אחר ולא נמצא. ראיתי רווחה מתפשטת על פני חברי. היתה שעת דמדומים והמקלחת כבר היתה שרויה באפלולית.

“חסר עוד שלא יהיו מים חמים”, אמר אלי. הוא התפשט ראשון ופתח את המים במקלחת. ניכר בו באמת כי לא בוש כלל במערומיו. המים היו חמים וטובים לרחצה. אט־אט התפשטנו כולנו והשתדלנו לנהוג בטבעיות מרובה אך גם באפלולית היה אפשר לחוש את הפנים המתחמקות ואת הפחד, המבוכה והחיפזון לסיים את העניין ולשכוח אותו מהר ככל האפשר. והנה כעבור הרגע הראשון, העגום כל כך, התעוררה פתאום שמחה אמיתית. אט־אט עברה בינינו כחשמל משחרר וחשתי אותה יחד עם כולם. משהו אירע לנו ולא ידענו מה הוא. הבטנו ישר זה בגופו של זה ללא כל הרהורי אשמה. כאילו כבר סרה מעלינו לעולם חרפת הגוף, כאילו הודחה במי המקלחת, יחד עם הזיעה והאבק שדבקו בנו בשלושה הימים האחרונים ולא נדע עוד את טעמה המשפיל. התחושה שעברנו יחד מבחן קשה והידיעה כי אך בהיותנו יחד יכולנו לו חוללו בלב כולנו הכרת־טובה הדדית ואחווה והדרך היחידה לבטא את שמחת השחרור הזאת היתה ללא מלים ומשפטים, אלא בצעקות רמות וביללות חסרות מובן.

בצאתנו נקיים ומטוהרים מטקס הרחצה, כבר היתה בחוץ חשיכה גמורה ושירה אדירה התפרצה מתוכנו, שירת הניצחון של החוזרים מן הקרב האחרון.

כל מראהו של הצריף שונה. שרשראות־נייר נתלו מקיר אל קיר ועל הנורות העירומות הותקנו אהילי קרטון צבעוניים. כל מיטות הבנים חוברו יחדיו וסודרו בחצי־גורן לשמש לישיבה. השטח שפונה נועד לריקודים. על החבל שלפני מדור הבנות נתלו שוב השמיכות, כדי לאפשר להן להתלבש, לאחר שובן ממקלחת החיילות. גם אנחנו עמדנו להתלבש. לאחר שהורגלנו לראות זה את זה שלושה ימים בבגדי העבודה הישנים והמוכתמים בבוץ, קרנה מין חגיגיות מופרזת בכותנותינו הלבנות. שיער כולנו היה רטוב מן הרחצה והבהיק באורות הצריף. פסח נכנס, המגבת על כתפו ושיערו רטוב. לאחר שהקדים אותנו ונוכח לדעת כי אין אור במקלחות, הורה לו אחד החיילים על מקום אחר ושם מצא ביתן משוכלל וחדיש יותר.

נעמי יצאה ממדור הבנות בחולצה מרוקמת וחצאית־קפלים כחולה־כהה. תחת זרועה היה ספר השירים. היא קראה אל מאחורי הפרגוד: “אפשר לפתוח?” ומשנענתה בחיוב, משכה את השמיכות מעל לחבל ואחת הבנות באה לקפלן. ליד הקיר עמדו שולחנות צבאיים ועליהם הכריכים, המשקאות הקלים ודברי־המתיקה. גל של חיבה וגאווה עברנו כלפי הבנות שלנו, שטרחו להכין כל זאת וכל־כך היטיבו.

“שאף אחד לא יעיז לגעת בכיבוד!” הכריזה נעמי.

“בסדר”, קרא לעברה אלי, "אני שומר''.

נעמי יצאה את הצריף והלכה אל הפנס שליד משטח הבטון, עמדה להתייחד עם השיר שעליה לקרוא במסיבה. כל־כך היתה עסוקה בארגון שלא הספיקה להתכונן לקריאה, והיא התייחסה לכל דבר ברצינות וביסודיות. היא התרכזה בדף שלפניה ופתאום ראתה את פסח יוצא מן הצריף וקרב אליה.

“אני צריך לקפל את השרוולים”, אמר פסח, “ואני לא יודע לעשות את זה. זה לא יוצא לי בסדר. את מוכנה לקפל לי?”

נעמי הניחה את הספר לרגליה על משטח הבטון וכשהזדקפה, נשא פסח את ידו והניחה על כתפה. היא התחילה לקפל את השרוול. היא ראתה את סמל הנוטע מנצנץ על צווארון הכתונת הלבנה ופתאום חשה את קצות אצבעותיו נוגעים בצווארה. רתיעה של הפתעה עברה בכל גופה והיא התאמצה לכבוש אותה ולהתעלם מן התקרית. אבל אצבעותיו לא נתקלו במקרה בצווארה. היא חשה את לטיפתן, הן החליקו את הצוואר וירדו עד הכתפיים וחזרו ועלו. היא המשיכה לקפל את השרוול והרגישה כי עיניו נעוצות בה, בוחנות את תגובתה. אך היא לא ידעה כיצד עליה להגיב. היא תמהה אם זה גורם לה עונג באמת. היא לא נמשכה מעודה אחר פסח, תמיד רק על האחד והיחיד חלמה, על הבלתי־מושג. ואף־על־פי־כן רצתה לדחות ככל האפשר את גמר קיפולו של השרוול ואת הרגע שבו יאָלץ להסיר את אצבעותיו מעל צווארה. מגע האצבעות הזרות שהעביר בה ברגע הראשון צמרמורת של הפתעה ועשה את בשרה חידודים, התחיל להמיס בתוכה משהו שהיה קפוא זמן רב. כמו בחלום חשה את חום האצבעות ואת רוך מגען ואת רחש נשימתו החמה העוברת לידה ואת ברק עיניו המישירות מבטן אל עיניה וידעה כי היא מוכנה לתת את נפשה בעבור הרגעים האלה. היא המשיכה לקפל אט־אט את השרוול, ליישר כל קמט בטבעת־הבד וכשהגיעה מעל למרפקו חשה את קימור השריר של זרועו הממלא את נפח השרוול. היא הוצרכה למאמץ כדי להפוך שוב את הקיפול, כל־כך היה הבד מהודק על השריר. אצבעותיו עלו מצווארה וליטפו את לחיה. מין עדנה גאתה בתוכה, עדנה חדשה שלא הכירה ולא שיערה שתימצא בה והכרת־טובה לנער הזר שלא אהבה מעודה ומגע אצבעותיו על צווארה מחזיר לה כמו בקסם את החום האבוד ואת רצון החיים. פתאום הוא יקר לה כל־כך והיא לא ידעה אם יש בכלל גמול על הברכה הזאת.

היא סיימה את קיפול השרוול, הרהיבה עוז והביטה בעיניו. הוא הוריד את ידו מעל כתפה וחייך אליה. השיער הרטוב שינה את מראהו. במקום הבלורית הגדולה והמתולתלת היה השיער מסורק חלק ומהודק אל הראש. תסרוקתו זו והכתונת הלבנה שיוו לו לפתע מראה של ילד. עיניו הירוקות חייכו אליה ברגש ובחום שלא ראתה בהן מעודה. הוא הניח את ידו השניה על כתפה, אך בטרם התחילה שוב בקיפול, שמעה את קולו:

“נעמי, את הכי טובה מכולם. אותך אני אוהב באמת”.

מיד נקוו דמעות בעיניה והיא לא יכלה לעצרן. היא בושה בדמעותיה והסיטה את פניה הצידה. הוא הסיר את ידו מכתפה, אחז את סנטרה וכיוון את פניה אל מול פניו.

“למה את בוכה? אמרתי לך שאני אוהב אותך, שאת כל־כך טובה”.

“אני יודעת”, אמרה נעמי וקולה רעד, “אני נורא מתרגשת מזה”.

הוא חיבק אותה בשתי ידיו. היא חשה את לחיו מתהדקת חמימה על לחיה. עיניה היו עצומות והיה דומה לה שהיא מרחיקה והולכת מן המקום שהיא עומדת בו, הרחק־הרחק מכל המקומות המוכרים לה שבכל אחד מהם השאירה משהו מחרפתה ומיסורי־מחלתה. אך פתאום עבר אותה רטט שבא מן החוץ. היא פקחה את עיניה, ראתה את אורות הצריף וידעה שעלולים לראותם. בעדינות הרחיקה את פניו מפניה ואחזה את היד ששרוולה עוד לא קופל.

“יכולים לראות אותנו”, אמרה נעמי, "מישהו יכול לעבור כאן''.

“אז מה יש?” שאל פסח. הוא הניח לה לקפל את השרוול השני.

“את יודעת”, אמר, “אני לא בא יותר לגימנסיה. אני מפסיק ללמוד”.

זה היה צפוי. הוא לא עמד בבחינות השליש למרות כל המאמצים לעזור לו. אבל הודעתו נשמעה לה עתה כחדשה מפתיעה, מכאיבה מאוד.

“לא תראו אותי יותר”, הוסיף פסח, “אני הולך לעבוד בבניין עד הגיוס, עוד כמה חודשים”.

“אז המסיבה הערב היא גם מסיבת־פרידה ממך”, אמרה נעמי.

הוא צחק חרש.

היא עדיין לא רצתה להיפרד ממנו. “השנה האחרונה”, אמרה, “היתה בכל זאת יפה, לא? לפחות יהיו לך זכרונות טובים מהתקופה הזאת”.

“לא”, אמר פסח, “בכלל לא”.

“אתה לא מרגיש טוב ביחד עם כולם?”

“לא”, אמר פסח, “אני בכלל לא ביחד עם כולם. אני רק עושה את עצמי. אני כל הזמן לחוד. פעם אהבתי להיות לבד, אבל עכשיו אני כבר לא יכול. פעם לא היה איכפת לי מה שאומרים עלי ועכשיו אני שומע דיבורים כל הזמן ואני לא יודע אם זה טוב בשבילי או לא. אבל אני יודע שזה רק משחק. כולם משחקים את זה וגם אני משחק את זה. וכמו שזה התחיל סתם באיזה יום, זה גם יגמר פתאום, סתם. אני לא מאמין לאף־אחד. אלה לא חברים. רק לך אני מאמין כי את טובה באמת ואת אולי מחבבת אותי. אני מרגיש את זה. בשביל זה אני אוהב אותך. אני בכלל לא רציתי לנגן במסיבה בחליל, מה אני אעשה צחוק מעצמי, אבל את ביקשת כל כך שאני אביא את החליל וראיתי שאת כל־כך רוצה, אז אני עושה את זה בשבילך”.

“תיכף אני אתחיל עוד פעם לבכות”, אמרה נעמי, התחייכה אליו ובחנה מקרוב את פניו כפי שלא העזה עד לאותו רגע, כאילו ביקשה לחרות את תווי פניו בזכרונה, כאילו לא תראנו עוד לעולם. “אתה יודע, אף־אחד לא אמר לי אף־פעם דברים כאלה, אף־אחד לא התייחס אלי אף־פעם ביופי כזה ובעדינות כזאת. גם אני לבד, נורא לבד, ולא טוב לי. לא סיפרתי את זה לאף־אחד, אבל אני רוצה שאתה תדע את זה. מפני שעוד שבוע כבר לא נראה אותך יותר בגימנסיה ויתכן שכבר לא ניפגש יותר לעולם. אולי נעבור זה מול זה ברחוב במושבה אחרי הרבה זמן, כמו שני אנשים זרים ובקושי נאמר שלום אחד לשני. אולי גם נתבייש בזיכרון הזה. אבל הייתי רוצה, כל־כך רוצה שתזכור אותי ותזכור לטובה את הרגע הזה שעמדנו כאן מאחורי הצריף. כי אני אף־פעם לא אשכח אותך, אף־פעם!”

היא אחזה בכוח את ידו ואת ידה השניה הניחה על לחיו, לספוג את חומה ולשמר על הכף את המגע הזה, שלא ידעה כמוהו.

"אם את רוצה נוכל להיפגש גם אחרי שאני לא אלמד'', אמר פסח.

אבל נעמי כבר לא שמעה את דבריו אלה, היא הביטה בחשש אל הצריף המואר:

“מוכרחים לחזור לצריף, עוד מעט יצאו לחפש אותי. תיכנס קודם ואני אבוא אחר־כך. אני צריכה להתכונן לקרוא את השיר”, היא הצביעה על הספר המוטל לרגליה. הוא התכופף, הרים את הספר, הביט בו רגע ונתנו בידה. שוב חייך אליה, הלך אט־אט אל הצריף עד שנבלע בפתחו.

נעמי נכנסה כעבור דקות אחדות וכולם היו לבושים ומוכנים למסיבה. עדיין חיכו לבוא יגאל ואורחיו. חסרו דקות אחדות לשעה שנקבעה לתחילת המסיבה ויגאל הקפיד מאוד לדייק כפי שדורשת לדבריו המשמעת הצבאית. ואכן בדיוק בשעה נכנס עם שתי החיילות. הם התיישבו על המיטה שבמרכז חצי־הגורן ואלי ניגן באקורדיון “הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”. כולנו הצטרפנו אל הזימרה. לאחר ששרנו עוד כמה שירים קם יגאל וביקש את רשות הדיבור. הוא הפליג בחשיבותה הצבאית של העבודה שעשינו ועל תרומתה לביטחון ולמדינה, על העונג שהיה לו להדריכנו ועל צערו שכבר מחר בבוקר אנו נפרדים. וכדי שנזכור את הימים הנפלאים האלה ונתגאה בהם, יענוד על צווארון כל אחד מאתנו את אות הנוטע. הוא הוציא מתוך קופסה את הסמלים וקרא מגליון השמות איש בתורו לקבל את האות. הוא ענד לכל אחד מאתנו את הסיכה ולחץ את ידנו בחגיגיות. היה דומה לי כי פני פסח קודרים במקצת. לא שיערתי שעד כדי כך החשיב את זכייתו בסמל הזה. כשתמה ענידת האותות, חזרנו וזימרנו את השירים עד שלדעת נעמי התחממה האווירה דיה להתחיל בתוכנית האמנותית. היא קמה מפינתה (תמיד ישבה בפינה במסיבות שאירגנה), רמזה לאלי להפסיק את הנגינה וכשהשתרר שקט, הודיעה:

“פסח יופיע עכשיו לפנינו בנגינת חליל־רועים ערבי. הוא ינגן את דבקה רפיח”.

ההפתעה פעלה יפה. נפלה דממה שהופרעה בכמה מחיאות־כפיים ובלחישות של אי־אמון. פסח דילג מעל למיטה, ניגש אל ערימת התיקים שנאספו בפינת הצריף, פתח את תיקו והוציא ממנו את החליל. זה היה קנה־סוף עבה כצינור־מים ומנוקב לאורכו. פסח דילג בחזרה למקומו, התיישב, קירב את החליל במלוכסן אל פיו, קמץ את שפתיו ונשף. שום צליל לא בקע. הוא ליקק את שפתיו בלשונו והיטיב שוב את קמיצתן על הנקב, כיוון את החליל בזווית הדרושה לו ונשף שוב. הפעם בקעו כמה צלילים חלושים ולאחריהם פלחה פתאום את האוויר מין שריקה עזה, גסה, צורמת משונה – ולא עוד. הוא אחז את החליל בשתי ידיו, בחן אותו כתוהה מה התקלקל בו ופתאום נקמצו אצבעותיו בזעם על הקנה כמו אמרו לשברו, הוא הביט לפניו, חוכך בדעתו אם לשבור אם לאו ורתיעה עברה בגופו כששמע את קולות הצחוק. כמה פרצו בצחוק וצחוקם הדביק את האחרים ומיד היה כל הצריף אחוז צחוק גדול, רעמים מתחזקים והולכים של צחוק. פניו של פסח האדימו. הוא ניסה לצחוק יחד אתנו כאילו היתה זו בדיחה משותפת, אבל התקף הצחוק הזה שהרעיד את קירות הצריף דחה את השותפות. פניו של פסח הרצינו והלכו ומבעד לדמעות־הצחוק שערפלו את עיני ראיתי איך הוא יושב נדהם, המום, נהרס אט־אט.

נעמי קמה וניסתה להסות אותנו. “זה כלי קשה מאוד לנגינה”, צעקה בכל כוחה להתגבר על הרעש, “לפעמים בהתחלה הצליל לא יוצא מדויק”. כרגיל במקרים כאלה ליבו דבריה עוד יותר את השמחה והצחוק נעשה מחריש־אוזניים, מתגלגל ומתמוטט כמו מפולת. “אלי!” צעקה ביאושה, “אלי, תעשה משהו!” אלי שהתיישב ללוות את נגינתו של פסח כבש את ראשו באקורדיון שעל ברכיו וכתפיו רטטו מצחוק. הוא זקף את ראשו והתאמץ לשוות לפניו סבר של רצינות: “חבר’ה”, הוא אמר, “חבר’ה, תפסיקו בחייכם…” אבל קולו נשבר וגעה בצחוק וידיו טלטלו את האקורדיון עד כי היה חשש כי ישמט מעל ברכיו ויפול. נעמי התיישבה בפינתה והליטה את עיניה בידיה. יגאל ושתי החיילות נפלו כמעט מן המיטה שישבו עליה, כל־כך התפתלו בעווית הצחוק שאחזה אותם. הצחוק הזה נמשך עוד שעה ארוכה ולא חדל, אלא התגבר מכוח עצמו, עד שאזלו כוחותינו ונשימותינו קצרו. הסומק העז שהיה בתחילה על פני פסח נעלם ופניו נעשו חיוורות וקפואות. עיני החתול הירוקות בהו זרות וריקות מהבעה כאילו לא ראו אותנו, כאילו הוא יושב בחלל אחר, רחוק ובלתי־מוגדר. ומבעד להריסותיו הנופלות חומה אחר חומה, גדר אחר גדר, בלחץ אותו כוח פנימי שהאמנתי כי פעל בתוכו והכתיב את התמורות על חיצוניותו, נחשף והלך גרעינו של אותו יופי שהתגלה לנו במשך אותה שנה מכוסה באופנים שונים ובדרגות שונות. בהתגלותו האחרונה שהיתה כרגע לנגד עיני דימיתי לראותו מעבר לצורות, כאותם דברים המתקיימים רק להרף־עין, בזיק של מחשבה; זה היה יופי מנושל מכל צורה, ריק מכל הבעה, מעורטל מכל חושניות, מנוער מכל זיקה חיצונית, נקי מכל תלות. חיוורון הפנים והאש הקרה שלחשה בעיניים הירוקות, הפעורות יותר מתמיד, השפתיים העבות, הפשוקות במקצת כאילו נאלמו לנצח, הבליטו את הטוהר הקפוא של יופי זה, אשר לאחריו כבר לא יתכן אלא רק המוות עצמו. ואני שאהבתי תמיד את יופיים של המנוצחים לא גרעתי עין מפסח ולא ראיתי עוד יופי כיופיו באותם רגעים.

רק כעבור זמן רב תמו הגניחות והעוויתות וההתפתלויות וקוצר־הנשימה. הקולות גוועו לאיטם. ישבנו אפסי־כוחות ומתנשמים בכבדות ואפילו מאמץ הדיבור קשה לנו. נעמי חיכתה עד שנרגעו כולם, הסירה את ידיה מעל עיניה, קמה והביטה בנו ללא אומר, בתוכחה ובעצבות. היא שאלה את פסח: “אתה רוצה לנסות עוד פעם?” שוב פרצו קולות הצחוק שניסה לשוב לסורו, אך הם לא הדביקו את כולם, זה כבר היה יותר מדי. פסח לא השיב דבר, הוא לא ראה אותנו, אף לא הפנה את ראשו אל נעמי. כמו מהופנט בהה אל אותה נקודה מסתורית בפנים קפואות. הוא לא היה אתנו.

נעמי הרהרה רגע חוככת בדעתה, ידיה רעדו באחזה את הספר אבל מיד הסתמנה החלטה על פניה: המסיבה חייבת להימשך כמתוכנן. היא פתחה את ספר השירים, טיהרה את גרונה בשיעול קל ועצמה את עיניה להתרכז. היא פקחה את עיניה, הביטה ישר בעינינו ואמרה את השיר:

בבית הראשון עדיין הפריעה התרגשותה לריכוז ולא היה בקריאתה הביטחון והרגש שהיכרנו. היא עשתה אתנח, העיפה מבט בספר ושוב נשאה את עיניה אלינו ודקלמה:

קולה נחנק פתאום ואגרופיה נקמצו על שתי כנפות הספר בכוח עז. ראיתי את אצבעותיה הקצרות מלבינות בהתהדקן על הכריכה. היא השתעלה, כמו ביקשה שוב לטהר את גרונה והמשיכה בדקלום.

קולה נשבר ודמעות הציפו את עיניה. היא לא יכלה להמשיך בקריאה. רגע עמדה מולנו בוכיה והביטה בנו, אולי מאשימה, אולי מתחננת להצלה, סגרה את הספר וחזרה אל מקום ישיבתה בפינה.

אריק ניגש אליה. הוא ניסה לעודד את רוחה, אבל היא התייפחה בבכי ולא הצליחה להגות את הדבר שהתאמצה לומר לו: הכל באשמתי. רחל התיישבה לידה וחיבקה אותה ונעמי בכתה בכי מר אל חיקה. יגאל היה מודאג ושתי החיילות, כאחיות גדולות ומנוסות, ניגשו לייעץ ולסייע. כאשר התאוששה נעמי ביקשה את אריק לקרוא את הפיליטונים שלו ולהמשיך בניהול המסיבה במקומה.

אריק עמד לפנינו אובד עצות. המעבר בין שמחת הצחוק המפרק שלאחר הופעת פסח ובין בכיה של נעמי היה חריף כל־כך, שהשרה עלינו אי־נוחות מתוחה. לבו של אריק לא היה לפיליטונים שלו. הוא הביט באלי וביקשו שינגן שוב לשירה בציבור. כך קיווה שמצב־הרוח יחזור לתיקונו. בתחילה היתה השירה קלושה ומהוססת אך אט־אט התעוררה וגברה. תוך כדי השירה ראינו את פסח קם ממקומו, הולך אל הפתח ויוצא. נעמי נבהלה והחוותה מיד בגופה כוונה לקום וללכת אחריו, אולי לדבר על לבו שיחזור, לנסות לתקן את הקלקלה, אבל אריק שישב לידה אחז במהירות את ידה ומשך אותה לשבת. אחר־כך לחש משהו באוזנה והיא השתכנעה להישאר במקומה.

כשהגיעה שעתו של אריק לקרוא את הפיליטונים שלו כבר פגה המתיחות והלבבות הוכשרו לצחוק שוב. הוא קרא את “המנון ילדי טהרן” שחרז לפי נעימת שיר ידוע ואחר־כך שרנו את הפזמון יחד אתו. הוא הציג תיאור מבדח של יום בנטיעות והוסיף עליו חיקויים מוצלחים של כמה טיפוסים מתוכנו וגם לא חסך את שבטו מיגאל המדריך ומסיפוריו על בית־הספר החקלאי בפרדס־חנה. יגאל הגיב בצחוק וברוח טובה כנדרש בהזדמנויות כאלו. כשתמו הפיליטונים והחיקויים של אריק חזרה ללבנו השמחה והרעב הציק לנו. האות ניתן וכולנו עטנו על המזנון.

כששבענו ניגן אלי ריקודי הורה ואנו הקפנו אותו במעגל וחוללנו סביבו בהתלהבות. ושוב עלה סביבי ריח הזיעה עם האבק שהיה מלווה תמיד את הריקודים ועתיד להשתמר בזכרוני עד היום כריח הנעורים. גם יגאל ושתי החיילות הצטרפו אל המעגל וקראו עם כולנו: “המתבן של מזרע עולה באש!” מתוך המעגל ראיתי את אריק יושב עם נעמי על אחת המיטות, נאמן לאחווה הנושנה שלהם. הם שוחחו ואריק דיבר בהבעת רצינות ובגרות וצער יותר משראיתי על פניו אי־פעם. חיבה גדולה התעוררה בי על אריק וסילקה מלבי את שמחת הריקוד. יצאתי את המעגל, עמדתי מן הצד והתבוננתי בו, בחנתי את פניו השקטים, הנבונים, המהורהרים מאוד. מה זה היה להם שכה הפליאני? שוב לא היה זה אותו אריק שהיכרתי שנים רבות. כאילו נקרעה מעליו באותם רגעים מסיכה והפנים החדשות קרנו מין שלווה פנימית עצורה ורבת־כוח ובדידות טהורה ויפה כל־כך. האם הוא ידע על השינוי שהתחולל בו פתאום? רציתי לגשת אליו, לשבת לידו, להיות בקרבתו, להיות שותף למחשבתו, שותף לאחווה הנאמנה בינו ובין נעמי, שותף לתמורה שהתחוללה בו, לקבל מקום בעולמו שחששתי כי נסגר לפני עם השתנות פניו. האם אבדה לי ידידותו של אריק? מעולם לא היתה ידידותו יקרה לי כבאותם רגעים, כאשר נגלה לפני כאדם חדש שיצא לדרך ארוכה והגיע אל מחוז־חפצו, הרחק מעבר לאופקי. קרבתי אליהם והם פסקו משיחתם. נעמי נתנה בי את חיוכה העצוב, המתנצל, המובס. התיישבתי לידם ושלושתנו שתקנו. קולות השירה ורקיעות הרגליים של הרוקדים נשמעו לי עתה, בשבתי מחוץ למעגל, כפעימת הקצב של מנגינה אחרת, לא־מוכרת אבל עקשנית וסוחפת, שחיוכה של נעמי היטיב לבטאו. כולנו הובסנו, אמרתי בלבי, נוצחנו במלחמה שתוצאותיה הוכרעו מראש. הסתכלתי בחברי הרוקדים במעגל ומתוך שמחתם הקולנית ופניהם המיוזעים והמשולהבים עלתה באוזני צעקה: לשוב הביתה, לשוב אל הזיכרון. כשהסתכלתי על אריק היה דומה לי כי הרחיק לכת יותר מכולם: הוא נראה כמי שהרים ידיו, נכנע, ויתר על הכל. האם זה פשר התמורה שהתחוללה בו ונתנה בפניו את ארשת הטוהר והעוצמה שכה יקרו לי וכה הפחידו אותי? רציתי לומר לו משהו אך לא ידעתי מה הדבר שיחזיר אל הפנים החדשות את אריק הקודם. נעמי אמרה: “אולי תיגש עכשיו?” ואריק השיב לה: “לא צריך, לא כדאי”. ידעתי שהם מדברים על פסח. זכרתי מה אמר פעם אריק על פסח ועל אילופה של חיית הפרא, כשהתנבא על אחת משלוש אפשרויות. האם צדק גם הפעם? רציתי להזכיר לו זאת. הבטתי אליו וראיתי שפניו אינם נענים לי. לבו לא היה לשיחה עמי. תמהתי היכן פסח ומה הוא עושה. רק אריק ידע שהוא יושב לבדו בסככת השתילים, שבוי בידי כוחות שאין לאדם שליטה עליהם.

יגאל והחיילות נפרדו מעלינו. השעה היתה מאוחרת והמסיבה גוועה. פתחנו את החלונות לאוורר את הצריף והתחלנו בסידורו לקראת השינה. הבנות ניקו את שיירי הכיבוד, השולחנות הצבאיים פורקו והמיטות הושבו למקומן. כעבור שעה קלה כבר היו השמיכות תלויות על החבל שבין שני המדורים ואולם למרות עייפותו של הגוף עדיין רגשו הרוחות ולא רצינו לישון. שכבנו במיטותינו ודיברנו עד שממדור הבנות עלתה התלונה כי אנו מפריעים להן להירדם. אלי קם ממיטתו וכיבה את האור. הוא עוד לא הספיק להתכסות היטב בשמיכותיו ודלת הצריף נפתחה. פסח נכנס, התעכב קצת ליד הפתח, הלך אל המתג והעלה את האור.

הוא נראה חיוור וקפוא כסהרורי. אט־אט צעד אל מיטתו ועמד לידה להתפשט. הוא פשט את כותנתו הלבנה ואת הגופיה ואת נעליו ואת מכנסיו ותחתוניו ועמד עירום כולו. אחר־כך הלך אט־אט אל הפרגוד ותלש ממנו במשיכה אחת את השמיכות, ניגש אל המתג של מדור הבנות והעלה את האור גם שם. אחת הבנות צעקה בבהלה ולא יספה. כולן שכבו עירות במיטותיהן ללא ניע, עיניהן פעורות. הוא לא שמע דבר ולא ראה איש. עיניו היו קרות ואכזריות. אט־אט צעד עירום הלוך ושוב לאורך הצריף, מקיר עד קיר, כחיית פרא בסוגרה, הולך וחוזר במעגל וקצב הילוכו גבר עוד ועוד עד שהיה לריצה ולדהרה מבוהלת. דממה היתה בצריף, רק את רחש כפות רגליו היחפות על הרצפה שמענו ואת חרחור נשימתו הקצובה. הוא עצר פתאום והביט אל ערוותו. ראינו את הזיקפה הגדולה שהזדקרה מתוך סבך השיער האדום. הוא הקיף את פיו בכפות ידיו והשמיע את צעקת־צחוקו של הצבוע, ושוב התחיל במרוצה, והצעקה לא תמה, יללת הצחוק הדקה, הארוכה והנוראה הזאת הסתחררה סביבנו והתגלגלה מקצה ועד קצה, כאילו לא יצאה מגרונו אלא הגיעה ממקום רחוק, שלא נכיר לעולם. אט־אט ניטשטשה דמותו בסחרחורת ולא נראה עוד אלא הכתם האדום, כמו שלהבת שחגה סביבנו במהירות, מאיימת להתלקח ולהתפשט ולהבעיר את האש הגדולה שתשרוף את הכל.

ג’ודי וְקֶנִי: מתוך סידרת “צללים”