הקדמה לספר להבין את בן־גוריון    🔗

ספר זה נכתב כשכותבו מוּנע משני כיוונים שונים. האחד הוא פרשנויות מסולפות על דוד בן־גוריון, שיש צורך לתקנן; והשני, פניות של אנשים, רובם לא מוּכרים לי, אשר לאחר הרצאות שלי על דוד בן־גוריון, אמרו לי, כי ראוי שאכתוב את הדברים שאמרתי, וביתר פירוט. מכל סילופי הפרשנות הרגיז אותי במיוחד הפירוש שרבים נתנו לשם “ממעמד לעם”. שם זה נתן דוד בן־גוריון לספרו, שהוא ספר־יסוד בהשקפת העולם הציונית־סוציאליסטית ונעשה כמעט מוסכם, משום־מה, שמגמתו היא, כאילו, ויתור על המעמדיות (של מעמד הפועלים) למען העם כולו. כל הקורא את “ממעמד לעם” לא יתקשה להבין, כי כוונת המחבר היא שמעמד הפועלים יהיה העם כולו, כשיוגשם הסוציאליזם. הרבה יותר אנשים מכירים את השם “ממעמד לעם” מאשר את תוכן הספר. לכן גם ביקשתי, לחצתי והשתדלתי, אצל חברי הממונים על הוצאת כתביו של דוד בן־גוריון, שתוּצא מהדורה חדשה של “ממעמד לעם” והיא מצויה כיום, כל הרוצה יכול לקרוא.

ספרי זה מתכוון למלא גם תפקיד של ביקורת ספרים, ומגמת המחבר להביא לקריאת יותר ויותר ספרים, בעיקר של דוד בן־גוריון עצמו, אבל גם ספרים על דוד בן־גוריון.

אכן יש לי הערכה רבה – ונתתי לה ביטוי בדפי הספר הזה – לכתיבת ביוגרפיה על דוד בן־גוריון, אולם יש דברים שביוגרפיה אינה יכולה, מטבע ברייתה, להבליט די הצורך, ואולי אפילו לשרטטם בקווים כלליים יקשה עליה. חסרון זה מתכוון ספר זה למלא, הוא רוצה לעזור להבין את דוד בן־גוריון.

אני חייב תודה על עזרה, תמיכה ועצה לרבים מחברי. עבודה רבה מכולם השקיע בספר בני, אבי בראלי, שעבר אתי פעם, פעמיים ושלוש, על כל הספר, עזר בליטושו, התווכח אתי ואילץ אותי להסביר דברים שלבני דורי הם ברורים. הוא העיר לי והאיר את עיני, כי יש דברים שהיו ברורים בשעתם ואינם כל־כך ידועים לדורות שאחרינו. תפקיד זה השלימה עופרה פרי, שעברה על כתב־היד מטעם ההוצאה.

אני חייב תודה לחברי הטובים שקראו את כתב־היד, והערותיהם הביאו לתוספות ושינויים רבי־ערך: מאיר אביזוהר, אשר בן־נתן וחיים ישראלי, ועל כולם שמואל אביעד, שהערותיו המפורטות העידו על כניסה לפרטי פרטים, אילצו אותי להעמיק יותר בנושאים אחדים, חשובים מאוד. תצוין גם עזרת “יד בן־גוריון” בהוצאה לאור של הספר.

ההערה השגרתית של כל מחבר, כי האחריות המלאה לכל השגיאות חלה עליו בלבד, נכונה גם לגבי מחבר ספר זה.

 

אישיות רבת פנים    🔗

התכונה הבולטת ביותר המיוחדת לדוד בן־גוריון היא היותו דמות ציבורית רבת־פנים. הוא היה אידיאולוג, מתווה דרך רעיונית. פן זה שלו ידוע רק למעטים, לקוראי ספר. “ממעמד לעם” מאת דוד בן־גוריון נחשב בצדק לספר היסוד באידיאולוגיה הציונית־סוציאליסטית. דוד בן־גוריון הצטיין גם כמארגן פוליטי כבונה תנועה. פן זה של דוד בן־גוריון מוכר לציבור עוד פחות. הוא זכור רק לאנשים שפעלו במפלגתו וזכו לעזרתו ולעצתו. עם זאת הוא היה מנהיג לאומי, שסחף אחריו את עמו ושינה דפוסי מחשבה בעם. היותו מדינאי בהיר מחשבה, שידע להוליך את עמו להצלחות מדיניות כבירות, הביא לו שם־עולם בעמנו ופרסום בין־לאומי.

הוא קיבל לידיו את ההגה במצב קשה ביותר של העם היהודי, אולי הקשה ביותר במשך כל שנות גלותו. היו אלה הימים שהיטלר עלה לשלטון ותקע את מקל הנדודים בידיהם של יהודי גרמניה, שהרגישו עצמם בטוחים מאוד עד אז. מעמדם הכלכלי של היהודים נהרס כליל במזרח־אירופה, כשצל מאיים חמור יותר מתקרב ואין בידם להושיע. דוד בן־גוריון הביא את העם היהודי אל הפיסגה, אל העצמאות המדינית שנשללה ממנו כל כך הרבה דורות, וזאת מהמצב החמור ביותר שאפשר היה להעלות על הדעת באירופה ותפנית מדינית אנטי־ציונית בבריטניה שנחשבה בקרב החוגים היהודיים לבגידה בציונות מצד בריטניה. הפן האחרון, המדיני, הוא הידוע ביותר, ובוודאי גם החשוב ביותר. הייחוד שלו בפן המדיני הוא שדוד בן־גוריון צדק לא רק בהכרעה בודדת ולו גם חשובה מאוד, כרוב המדינאים הדגולים בהיסטוריה, אשר הכרעה אמיצה ברגע קריטי נתנה להם שם־עולם. הוא צדק בשורה של הכרעות במשך שנים רבות, הכרעות שלא היו קשורות זו לזו. הוא ניווט את עמו שנים רבות מאוד. בדרך כלל, ניהלו המדינאים הדגולים של העמים השונים את ענייני עמם זמן קצר, ברגע של משבר. בן־גוריון העביר את עמו בשלום דרך משברים רבים ושונים זה מזה. דברים אלה רשומים בתולדות ישראל בימינו. היה לדוד בן־גוריון הכוח להכריע לטובת דרך, שנכונותה הוכחה אחר־כך, לכוון את הציבור ליעדים שנראו לו (לעתים לו לבדו) חיוניים. בשנות העשרים הוא הטיל את כובד משקלו בעד “ציונות מעשית”, כל עוד הדבר היה מעשי. הוא היה פרו־בריטי כל עוד תמכה בריטניה בציונות ואיפשרה את גידולנו, וקרא למאבק בבריטים, כשהמאבק נעשה הכרחי. כל העוקב אחרי תולדותיו של דוד בן־גוריון ייווכח, שהוא הקדים לראות התפתחויות מדיניות.

אכן, בכל אישיות גדולה יש, כמובן, ייחוד. יש תכונות והישגים וכן קיימות, כמובן, עובדות ביוגרפיות המיוחדות לאותה אישיות בלבד. גם לדוד בן־גוריון יש כאלה לרוב. הייחוד שיש לעמוד עליו בראשית כל דיון על בן־גוריון הוא רב־צדדיותה של דמותו הציבורית וכן התמשכות הצלחותיו הלאומיות תקופה ארוכה. ריבוי הפנים באישיותו של דוד בן־גוריון סותר, כאילו, את העובדה המפורסמת כל כך, שהוא היה איש של מלאכה אחת, שכל מעייניו היו קודש לשליחותו ושגם במסגרתה ריכז תמיד את פעילותו בעניין אחד, העניין העיקרי שלפניו. אין סתירה בין רב־גוניותו של בן־גוריון לתדמיתו – הנושאים שריכזו את תשומת לבו השתנו, אבל לא עצם העובדה שבכל שלב של חייו היה נושא אחד, אשר למענו הסיט מעליו בן־גוריון הצדה את האחרים. הוא יכול היה להיות מרוכז כולו בתפקידו־יעודו, גם מפני שבכל תקופה מילא את התפקיד שהיה המשימה המכריעה של אותו זמן, וגם משום ששפע הכישרונות השונים שלו גיוון כאמור, את פעילותו. בחייו הציבוריים היה כל הגיוון הדרוש לאדם. לכן יכול היה להיות נזיר־הנאות (לרבות הנאות רוחניות מספרות יפה או מאמנות אחרת). היה לו רב. הגיוון הרב של אישיותו הציבורית ועוצמתה יצרו חוויה אישית אינטנסיבית וגזלו כל כך הרבה מאישיותו הלא־ציבורית, עד כי דומה היה, כי מן הבחינה האנושית הפשוטה – גדולתו של דוד בן־גוריון עשתה עוול כבד לאדם דוד בן־גוריון. גדולתו סגרה עליו, אולי.

בכל אחד מארבעת הפנים הנזכרים בלט דוד בן־גוריון והשאיר רישומים עמוקים. די בכל אחד מארבעת הפנים האלה כדי לעשותו דמות הראויה לא רק שנזכור אותה, אלא גם שנלמד אותה, שנפיק מבן־גוריון לקחים למען העתיד. אכן, זה מה שעלינו לעשות עכשיו, לאחר מותו של האיש, לאחר שתמו סופית כל מאבקיו, לאחר שכל יריביו המפוזרים על פני כל הקשת המפלגתית בישראל – מודים בתפקיד המיוחד במינו שהוא מילא בתקומת ישראל. האומה הכירה בו כבאדריכל המדינה. הכרה זו בבן־גוריון יכולה להיחשב לכללית, אף־על־פי שגם כיום יש המנסים למעט את דמותו של בן־גוריון ולהסביר שהפרזנו בתרומתו. כל עוד חיים אתנו בעלי צלקות מהמהלומות שהוא הנחית על מתנגדיו הציבוריים, יימשכו ניסיונות אלה. הציבור אינו נתפס לתגובות הללו והן נושרות כעלים נידפים. אי־אפשר לערער עוד את הכרת התודה של האומה לדוד בן־גוריון.

הצלחתנו להפיק לקחים מלימוד דמותו של דוד בן־גוריון תלויה בכך שלא נתעלם מהסייגים. דוד בן־גוריון עשה למעננו רבות, אבל הוא לא חשב במקומנו, ולא שחרר אותנו מהצורך לחשוב בעצמנו. אי־אפשר כלל לשאול את עצמנו מה היה עושה דוד בן־גוריון במצב זה או אחר, ולהאמין שפתרנו את הבעיה אם תשובתנו על השאלה היא נכונה. אפשר ללמוד ממנו דרכי מחשבה ודרכים לטיפול בבעיות מדיניות. אין לחפש אצלו תשובה על שאלות שלא נשאלו בימיו. אגב, חלק לא מבוטל מהמצבים הקשים שרבים שואלים את עצמם איך הוא היה נחלץ מהם, הם מצבים שדוד בן־גוריון לא היה מרשה לעצמו לעולם להיקלע לתוכם.

למעשה סיים דוד בן־גוריון את מאבקיו עוד לפני מלחמת ששת הימים, ב־1965, לאחר שרפ“י נכשלה במשימתה להרחיק את לוי אשכול מראשות הממשלה. הוא המשיך בפעילותו ואפילו התייצב לבחירות לכנסת השביעית, בראש “הרשימה הממלכתית”, אבל אלה כבר לא היו מאבקיו הוא. דוד בן־גוריון נתן תמיכה לאחרים; תחילה לאנשים שהקימו סביבו את רפ”י, אחר כך לאנשים שהיו בדעה אחת אתו שאין להסכים לאיחוד עם מפא“י ב־1968, במסגרת מפלגת העבודה הישראלית. מ־1966 עד 1973, ואפילו זמן־מה מאוחר יותר עוד היה מקום בכל זאת ל”בנגוריוניזם“, להגנה ציבורית על בן־גוריון בפני משמיציו, למאבק תחת דגלו, אם כי משנה לשנה היה פחות ופחות מקום לכך. הצורך לעסוק יותר ב”בנגוריונולוגיה“, בלימוד חייו, מעשיו ודרכי מחשבתו, התחיל עוד לפני 1965, לפחות מאז התפטרותו ב־1963. תהליך זה של התגברות ה”בנגוריונולוגיה" על ה“בנגוריוזניזם” הגיע לגמר שנתיים לאחר מותו, משנתקבל בכנסת חוק בן־גוריון, אז נחתם הדבר סופית.

העיסוק ב“בנגוריונולוגיה”, אינו צמוד דווקא לתולדות חייו, אלא הרבה יותר להיבטים השונים של דמותו. הביוגרפיה מגישה לנו את העובדות, וביוגרפיה טובה עוזרת גם לפרשן. חשיבותה של הביוגרפיה של דוד בן־גוריון היא איפוא גדולה. היא מצביעה לפנינו על מקומם של השורשים, מה ינק האיש, מה היתה קרקע גידולו. דרוש מאמץ לא קטן כדי להבחין בהשפעות השונות על דוד בן־גוריון. היה בית אבא והיה שם סבא, שלפי עדותו של בן־גוריון היה לו תפקיד נכבד בחינוכו של הנכד לדיבור עברי. היתה האווירה המרדנית של רוסיה הרבולוציונית. היתה ארץ־ישראל שמצא עם עלייתו אליה בגיל צעיר. היו הלימודים באוניברסיטה התורכית, ובוודאי לא בשורה האחרונה – השנים שעשה בארצות־הברית. יש להבין שפעילותו שם ב“החלוץ” וב“פועלי־ציון” לא היתה מעשהו היחיד. אנשים הזוכרים אותו מארצות־הברית יודעים לספר על שהייה ממושכת מאוד ורצופה מאוד בספריות הגדולות של ניו־יורק ובערים אחרות בארצות־הברית. מובן שבן־גוריון למד לא רק מספרים אלא גם מהמציאות, מהחיים. אכן, הוא למד כל ימיו, אבל אפשר לסמן קו בין תקופת ההכנה ותקופת המעשה של בן־גוריון. דומה כי מוצדק לומר, כי היותו חייל בגדוד העברי וניסיונותיו האישיים והציבוריים בגדוד הם סופו של פרק ההכנות. הפגישה עם ברל כצנלסון במדבר, באוהלי הגדודים – שהיתה הפגישה החשובה ביותר בחיי שני האישים – היתה פגישה של שני אנשים בשלים, שתקופת ההכנה בחייהם נגמרה. המשך הביוגרפיה של בן־גוריון מספר את הסיפור שאנו רוצים ללמוד, שאנו רוצים להבין.

לאחר שמביאים בחשבון את כל מקורות ההשפעה על דוד בן־גוריון, אי־אפשר שלא לייחס חשיבות רבה לכישרונות מלידה שניחן בהם דוד יוסף גרין, שבחר לעצמו את השם דוד בן־גוריון. דומה, כי התכונות מלידה תופסות מקום מכריע בכל דמות היסטורית, ולא רק בדמותו של דוד בן־גוריון. הכישרונות מלידה והתכונות הנרכשות הם שהרכיבו את הדמות הזאת, יצרו מנהיג ומדינאי, אידיאולוג ומארגן. ההיסטוריה אינה מכירה אנשים רבים כדוד בן־גוריון, שנחנו בצירוף הסגולות האלה גם יחד, שבזכות כל אחת מהן לבדה יכול היה אדם אחד להשיג הישגים מרשימים.

 

תרומתו הרעיונית    🔗

חשיבותו העיקרית של דוד בן־גוריון היא, כידוע, היותו מנהיגו של העם היהודי בתקופה מכרעת בתולדותיו. אין זו תופעה רגילה, שמנהיג לאומי, שעיסוקו בהגשמת תכנית מדינית, יתרום תרומה רבת־ערך למחשבה הציבורית, לאידיאולוגיה של תנועתו. מנהיג מדיני נתון בסד של צורכי יום־יום, והללו מחייבים התפשרויות, ויתורים רעיוניים, ואף־על־פי־כן תרם דוד בן־גוריון תרומה חשובה מאוד לגיבושה של ההשקפה הציונית־סוציאליסטית ולניסוחה הבהיר והמשכנע. הספר הרעיוני החשוב ביותר שלו הוא, כידוע ממעמד לעם. בספר זה נאספו דבריו ומאמריו הדנים בייחודה של תנועת העבודה בציונות. התזה המרכזית במחשבתו הייתה, שרק מעמד הפועלים יכול לשרת את הציונות שירות מלא, מפני שרק אצל מעמד זה יש זהות מלאה בין האינטרסים המעמדיים והאינטרסים הלאומיים. השם “ממעמד לעם” מסיר תזה זו ומבטא את התביעה לביטול מעמדות, כדי שכל העם יהיה לעם עובד – תביעה העוברת בספר כחוט השני. שמו של הספר מפורסם הרבה יותר מתוכנו, ורבים טועים בו וחושבים שבשם “ממעמד לעם” התכוון המחבר לטעון למען ויתור על כיתתיות מעמדית למען לאומיות כללית. לפי תפיסתו של בן־גוריון זהו ויתור בלתי־אפשרי, בשל זהות האינטרסים בין הפועל לעמו. בספר ממעמד לעם הוא מתבסס על דעתו בדבר הזהות המלאה בין מאבקו המעמדי של הפועל העברי והצרכים הלאומיים של העם היהודי.

המובאה שלהן אופיינית לרוחו של הספר ממעמד לעם. יש בה הבהירות הבנגוריונית, גם כשהוא דן בנושאים רעיוניים, נושאים שמחברים רבים נוטים לוותר על בהירות כששהם דנים בהם.

– – – כאן נפלגים שני הזרמים בציונות: הבורגני והסוציאליסטי. ההבדל אינו בזה שאחד רוצה רק בציונות והשני שואף גם לסוציאליזם; אלא קודם כל נחלקים על עצם מובנה ותוכנה של הציונות גופה. לא זאת היא השאלה – אם לאחר שארץ־ישראל תיבנה יונהג בא משטר סוציאליסטי אלא – מה הם היסודות הסוציאליים שעליהם תיבנה הארץ? המחלוקת היא לא רק על המטרה הסופית, אלא גם על הדרך למטרה.

הדרך המיוחדת של הציונות הסוציאליסטית אינה מכוונת רק לאחרית־הימים, לאחר שהמפעל הציוני יבוצע והעם היהודי ישב בטח בארצו. בהגשמת הציונות גופה, בדרך להגשמה זו, יבוא לידי גילוי רצונו המיוחד של הפועל העברי. בבנותו את הארץ יחתור הפועל העברי להטביע בה את חותמו הסוציאלי. הפועל העברי, ספוג הכרה סוציאליסטית, לא ישמש מכשיר עיוור בידי ההון, ואם גם יהיה ההון הזה – הון ציוני. יתר על כן, – דווקא – – – מפני שעבודתו תשוקע בבנין המולדת יגלה הפועל היהודי את יזמתו המקורית ועצמיותו היוצרת.

יסוד סוציאלי חדש בבנין הארץ אינו רק צורך נפשי ומוסרי של הסוציאליזם היהודי – אלא הכרח היסטורי ותנאי מוקדם להגשמת הציונות.

– – – בנין הארץ שכולו קפיטליסטי לא יביא אתו הגשמת הציונית. בהתישבות שכולה קפיטליסטית לא תהיה העבודה עברית והאדמה לא תעבור לידיים עבריות. ובלי עבודה עברית ובלי אדמה יהודית הציונות נעשית פלסתר ונהפכת לחזון־בדים.

(“ממעמד לעם” עמ' 21, נדפס לראשונה ב“אידישער קעמפער” ניו־יורק ב־4 בינואר 1918).

במהלך הביוגרפיה של דוד בן־גוריון יש התפתחויות. הוא נעשה במשך הזמן מדינאי מצליח יותר ויותר, רכש ניסיון. מדינאותו של בן־גוריון בשנות השלושים, הארבעים והחמישים, אינה מדינאותו בימי נעוריו. גם כושר המנהיגות שלו התפתח ככל שחלפו שנים בהנהגתו, תחילה בתנועת העבודה ואחר כך באומה כולה. השינויים שחלו בעולם הביאו אותו גם לשינויים בעמדות הנובעים מהשינוי במצב, שאינם בהכרח שינויי דעה או השקפה עקרונית. דבר אחד לא השתנה – דוד בן־גוריון עלה לארץ־ישראל ב־1906 כציוני־סוציאליסט, המאמין באמונה שלמה שחזון השחרור היהודי וחזון השחרור האנושי שלובים ושזורים יחד. באמונה זו חי כל ימיו. היו לו הסתייגויות של מינוח שידובר בהן בהמשך; הוא האמין שציוני טוב הוא ציוני־סוציאליסט, והוא הדין לגבי סוציאליסט – עליו לקבל את הציונות כתנועה המבטלת אי־צדק לעם מקופח, שאינו פחות חמור מקיפוח מעמדי.

בראשית ימיה של המהפכה הרוסית קיווה בן־גוריון לגדולות מהמשטר הסובייטי והתאכזב. הוא קיווה לגדולות, מפני שלא ידע את העובדות – מהו המשטר ומה קורה שם באמת. הוא האמין בסיכויי המהפכה הרוסית להגשים סוציאליזם, כאשר חשב שהיא אנושית אף־על־פי שאינה דמוקרטית. משראה מה קורה שם – התרחק. הוא ניסה להמשיך ולטעון, שלנין התכוון לטוב ורק סטאלין קלקל, אבוא הוא לא הצדיק את מעשי התובעה שנעשו עוד בחייו של לנין. קשה להניח, שהוא לא שינה לרעה את דעתו על לנין, אבל לא ראה הכרח לומר זאת בפומבי, אולי מפני שהדבר עזר לו בוויכוחים עם הסטאליניזם. הנה, הוא, שהעריץ פעם את לנין, אומר מה שאומר על סטאלין. בתגובות של אנשים פרו־סובייטיים בוויכוחים הם אמרו: “אתם פשוט שונאים את מפעל הבניה הגדול”. בן־גוריון רצה ליטול מהם נימוק זה, לפחות לגביו.

מקורם של הלבטים העיקריים של בן־גוריון בשנות העשרים הראשונות לגבי היחס שיש לקבוע אל ברית־המועצות היה בתקווה, שאפשר יהיה לשחרר משם עולים. יש לזכור שאז עדיין פעלה בברית־המועצות תנועה חלוצית גדולה ושהיו שם מפלגות ציוניות, שהכשירו את חבריהן לעלייה. על אף הרדיפות הצליחו מפלגת צ“ס שהייתה קשורה ל”אחדות־העבודה“, וצעירי־ציון־התאחדות, שהיו קשורים ל”הפועל הצעיר", לחלץ מברית־המועצות אלפים רבים של עולים. בצדק חולק שבתי טבת, בספרו “קנאת דוד” (חלק ב'), על הטוענים שבן־גוריון היה פרו סובייטי בראשית שנות העשרים. הוא מסביר היטב, שדוד בן־גוריון רצה להשיג מהשלטון הרוסי כל מה שאפשר בשביל ארץ־ישראל. הוא קיווה להשיג באמצעות הקומאינטרן הקלות לפעילות הציונית בברית־המועצות. לכן לא התנגד בהחלטיות בוועידת הפילוג של “פועלי־ציון”, לקשר כלשהו עם הקומאינטרן. אגב, ברל כצנלסון, שאין חולק על התנגדותו הקיצונית (מן ההתחלה) לדיקטטורה הבולשביסטית, תמך גם הוא – לפי עדותה של אניטה שפירא בספרה הביוגרפי על ברל כצנלסון – בעמדות של בן־גוריון באותה ועידה (עמוד 187). בעמוד 98 של כרך ב' של ספרו אומר זאת טבת באורח בהיר ומשכנע, בהשתמשו בביטויים חד־משמעיים “טכסיסו היה שקוף”, “הוא הציג עצמו כקומוניסט” ועוד.

סיבה נוספת להצגתו של בן־גוריון באותה תקופה כפרו־סובייטי כביכול היא רצונו שהציונות תלמד משיטות הבנייה של ברית־המועצות. כיוון שהוא התפעל ממאמצי הבנייה שלה בשנים הראשונות לקיום המשטר הסובייטי. הבניה בהיקף רחב קסמה לו. הוא רצה בנייה בהיקף גדול ובתנופה רבה בארץ־ישראל.

גם תביעותיו למירכוז (צנטרליזם) חמור בהסתדרות בכלל ובמשק הפועלים בפרט (בנאומו המפורסם בוועידה השנייה של ההסתדרות) מקורן בחתירה למאמצי בניה מהירה. זו לא הייתה תפיסה של סוציאליזם צנטרליסטי. הדבר נבע מהכרתו שמירכוז במשק ההסתדרות ישרת טוב יותר את בניין הארץ ויקנה למשק הציבורי מעמד בכורה. אין לשכוח, שדוד בן־גוריון ראה לנגד עיניו זמן קצר הקצוב לבניית כוח יהודי בארץ־ישראל, ואצה לו אפוא הדרך.

תרומתו לתפיסה הציונית־סוציאליסטית מרוכזת רובה, כאמור, בספר “ממעמד לעם”, אולם ספר זה אינו ממצה כלל את תרומתו הרעיונית. בן־גוריון העלה את המלחמה לעבודה עברית לרמה של מאבק רעיוני מרכזי בציונות. ספרו המוקדש לנושא זה הוא “משמרות”. בן־גוריון נאבק מרה עם תפיסות שהיו יוצרות – אילו ניצחו בציונות – מעמד יהודי עשיר המנצל פועלים ערבים. בן־גוריון, כמזכיר־כללי־למעשה של ההסתדרות, עמד בראש המאבק לעבודה עברית. כהוגה, מתפלמס ומוכיח בשער, הרים בן־גוריון תרומה מכרעת למאבק הרעיוני בעד עבודה עברית.

לא פחות חשובה מכל אלה היא תרומתו למחשבה המדינית. עיקרה אינו בכתובים, אלא דווקא במעשים, אם כי הוא כתב בעניינים אלה דברים חשובים. אחת התרומות החשובות שלו במישור המדיני היא הטפתו הבלתי־נלאית לעמו שיבין את אורח ההתנהגות המקובל בחיים בין אומות. כל מדינה נוהגת לפי האינטרס שלה, ואוסר לנו, מדינה קטנה ומוקפת אויבים, לסטות מהאינטרס שלנו. תרומתו החינוכית־רעיונית במישור המדיני היא גם חינוך הציבור לעמידה זקופה בשער העמים. הגדיר זאת יפה ש"י עגנון בשעתו “אדון בן־גוריון אינו מפחד מגויים”.

 

מדינאותו    🔗

גדולתו של דוד בן־גוריון כמדינאי אינה מתמצית בהחלטה מסוימת או במבצע מדיני אחד – קצר או ארוך יותר – אלא בהנהגה לאומית רבת שנים, רצופה הכרעות נכונות. רבות מההכרעות הללו לא היו מקובלות על רבים והיה דרוש מאמץ ציבורי, כדי לזכות לרוב שיתמוך בהן. רק מאוחר יותר התברר עד כמה היו נכונות. מתנגדים שניסו למצוא שגיאות בפעולתו המדינית העלו נושאים שוליים בלבד. עובדה זו מעמידה במצב לא־נוח גם ביוגרפים שלו ואנשים שכתבו וכותבים על־אודותיו בכוונות טובות. לא נעים לתאר אדם תיאור חיובי בלבד, בלי הערות שליליות, כי ידוע שלכל אדם יש חסרונות, ואם מישהו מתאר דמות בלי חסרונותיה – סימן הוא לו שלקה ב“פולחן האישיות”, אם נשתמש בביטוי הסובייטי האחר־סטאליני, או ב“הערצת גיבורים”, לפי הביטוי שהיה מקובל עלינו תמיד.

בוודאי שגם לדוד בן־גוריון יש ליקויים – אבל לא בשטח זה, לא בדרכו המדינית. דרכו המדינית היא “סיפור של הצלחה” מתחילתה ועד סופה. אין זאת אומרת שהוא הצליח בכל מעשה שעשה – היו דברים לא מעטים שאי־אפשר היה להצליח בהם. דוד בן־גוריון היה מדינאי של עם מדוכא, וגם בסופה של דרכו המדינית היה ראש־ממשלה של מדינה קטנה, מוקפת אויבים, שלא קל לה להשיג את מבוקשה. יש טוענים, כי אילו נקט בן־גוריון עמדה אחרת בתקופה מתקופות מנהיגותו והיה עושה מעשה אחר משעשה, היו תוצאות טובות עוד יותר. אלה הן טענות שקשה להפריך אותן, אבל קשה עוד יותר להוכיח את צדקתן.

דוד בן־גוריון הסיק את המסקנה המובנת מאליה מהעובדה שביחסי עמים מכריע הכוח – הוא החל את דרכו מבניין כוח. זו מסקנה פשוטה כמו כל המצאה גדולה, אבל ההבנה איך לעשות זאת הייתה בשנות העשרים והשלושים רק נחלת מחנה אחד בציונות, אשר דוד בן־גוריון עמד בראשו – תנועת העבודה. היו שדיברו על כוח והיו שבחלו בכוח. תנועת העבודה, שבן־גוריון היה מנהיגה המוכר, לא העריצה כוח, אלא בנתה כוח יהודי. תנועה זו הבינה, לא פחות מהרוויזיוניסטים, שדרוש כוח כדי להגשים את הציונות, אבל הבינה עוד דבר: שדיבור על כוח אינו בונה כוח. בהנהגת בן־גוריון בנתה תנועת העבודה את הכוח היהודי שהגשים את הציונות. תנועת העבודה קראה לנוער היהודי בחוץ לארץ להתלכד לשורות של חלוצים, לעלות לארץ וליישב אותה בצורות התישבות המבטיחות גידול מקסימלי של הכוח היהודי. פעילות זו התמקדה בהסתדרות העובדים, שדוד בן־גוריון היה מזכירה הכללי למעשה בחמש־עשרה שנות העיצוב שלה. תוך המעשה הגדול של בניין כוח יהודי התחזקה תנועת העבודה בתוך הציונות. מאז הגיעה תנועת העבודה להגמוניה בהסתדרות הציונית עמד דוד בן־גוריון בראש ההנהגה הציונית – תחילה לצדו של חיים וייצמן ואחר כך לבדו. זהו השלב שבן־גוריון החל להפעיל בו את הכוח שנבנה (בצד המשך בנייתו של הכוח).

כשחושבים על מדינאותו של דוד בן־גוריון, הכוונה העיקרית היא להכרעות הגדולות ולהישגים הכבירים. הישגים אלה נעשו אפשריים, מפני שדוד בן־גוריון בנה גופי הגשמה שיוכלו להגשים את מה שהוא רצה להגשים. בחמש־עשרה השנים שעמד בראש ההסתדרות הוא עמד בראש בניית כוח בשני מובנים: כוח יהודי בארץ־ישראל שיוכל לדרוש ולהשיג מדינה וכוח פועלי שדוד בן־גוריון היה מנהיגו, שישיג הגמוניה בעם היהודי. דוד בן־גוריון ראה בציונות־סוציאליסטית דרך אחת ויחידה שתוביל מטרה הציונית, כי רק שחרור האדם בתוך חברתו הלאומית משחרר כוחות, כדי לקדם הגשמת מטרות לאומיות. במעשה השני, חיזוקה של ההסתדרות בתוך הישוב, השיג דוד בן־גוריון יכולת לדבר בשם העם מול גורמים שהיו מסיטים אותו לדרכים ללא־מוצא. לא די להיות בעד הכרעה נכונה. המדינאי חייב להשיג רוב בעמו בעד הכרעה כזאת.

הוא נאבק בגורמים רבים. שניים מהם היו מסוכנים ביותר. היה גורם שניסה לייצב עמדה מקסימליסטית יותר משלו. המדובר בעצם לא בגורם אחד בלבד. לא רק הרוויזיוניזם ניסה להיות יותר קיצוני מדב“ג. גם מ”מ אוסישקין והנוהים אחריו בציונות הכללית הימנית, ניסו להיות יותר קיצוניים, ומפעם לפעם גם יצחק גרינבוים ותומכיו בציונות־הכללית הפרוגרסיבית וכן ידידו האישי של בן־גוריון הרב י“ל מימון. אין צורך לצרור את כל אלה ב”חבילה אחת", אבל המשותף להם הוא שהמקסימליזם שלהם היה מילולי, דקלרטיבי. זה נכון בשלמות לגבי הרוויזיוניזם וזה נכון גם לגבי הגורמים האחרים, בכל עניין שהם חלקו בו על בן־גוריון. אין להבין מן הנאמר כאן שאוסישקין, גרינבוים או מימון לא פעלו פעולות קונסטרוקטיביות. הכוונה היא שהמקסימליזם העולה על זה של בן־גוריון לא היה מעוגן בשום מציאות והיה דקלרטיבי גרידא. ויכוחיו עם אנשיו של יצחק טבנקין היו בעלי אופי שונה. ויכוח זה מחייב דיון נפרד. הללו לא לקו בדקלרטיביות. ויכוחיו העיקריים אתהם היו בגלל הסתבכותם בעמדות פרו־סובייטיות. ביקורתם על בן־גוריון במישור הציוני (המקסימליסטי) מקורה בחייץ הסיעתי ואחר כך המפלגתי.

המקסימליזם של דוד בן־גוריון היה רציונלי. הוא העדיף מה שמחזק את כוח היהודים בארצם. הוא היה מוכן תמיד להשתמש בסנטימנטים, כדי לחזק בעזרתם את הכוח הריאלי, אבל לא השתעבד לסנטימנטים. דוד בן־גוריון, שניהל משא ומתן עם ערבים על מדינה יהודית בארץ־ישראל השלמה (השלמה באמת, משני עברי הירדן), תמך ב־1937 בחלוקה נוסח ועדת פיל. הוא הסכים לזאת, כדי להשיג קרש־קפיצה להתקדמות ציונית, לחיזוק היהודים בארצם. בתקופה ההיא היה נימוק נוסף מכריע – התומכים בהקמת מדינה יהודית בשנות השלושים קיוו להציל על־ידיה יהודים רבים מהנאציזם, שאיים כבר אז על אירופה כולה.

דוד בן־גוריון עמד במוקד הוויכוח, שנהפך מפעם לפעם לאלים, עם אצ“ל ועם לח”י, וכן במוקד הוויכוח עם מתנגדי המאבק מקרב חברי ההסתדרות הציונית. מתנגדי המאבק טענו, שבן־גוריון וההולכים בדרכו אינם שונים, בעצם מאצ“ל ולח”י. האחרונים טענו שאין הבדל בין העמדה האקטיביסטית של דוד בן־גוריון וההתנגדות למאבק של חיים וייצמן, יוסף שפרינצק ואחרים. דומה, כי מי שיבדוק את המהלכים של ההנהגה הציונית בראשותו של בן־גוריון בתקופת המאבק עם הבריטים מוכרח להגיע למסקנה, שהיו שלוש עמדות יסוד – עמדת בן־גוריון, עמדת מתנגדי המאבק ועמדת הארגונים הפורשים (אצ“ל ולח”י). היו הבדלים בתוך כל קבוצה, אבל אלה היו הבדלים לא־מהותיים.

לכאורה עמדתו של בן־גוריון היתה עמדת־ביניים בין העמדות של שתי הקבוצות האחרונות הקיצוניות. רק לכאורה. בן־גוריון נאבק באצ“ל ולח”י בנחישות רבה יותר מאשר תומכי וייצמן, ונאבק בתומכי וייצמן למען העזרה במאבק עם הבריטים לא פחות מאנשי אצ“ל ולח”י (שהצטיינו יותר בחרפות ובהמצאת שמות גנאי לחיים וייצמן ולתומכיו).

דוד בן־גוריון נקט באמצעים אלימים במאבק עם הבריטים, אבל המאבק שבראשותו נשאר תמיד צמוד למטרה המדינית, הקמת מדינה יהודית. לכן היו תקופות שהוא הוביל להסתערות ותקופות של הפוגה במאבק, הכל לפי הצרכים המדיניים. מי שילמד את המאבק המדיני והצבאי־פרטיזני, מאבק ההעפלה ו“תנועת המרי העברי”, לא יוכל שלא להתרשם עמוקות מהעובדה שהמאבק היהודי היה מאבק מתוחכם, בלי שגיאות מדיניות. הצגת עמדה תקיפה בזמן המתאים, הסכמה לפשרה גם כן בזמן המתאים. היו שלא הבינו, כי המטרה המדינית מחייבת גם מעשים שהקשר בינם ובינה אינו בולט כל־כך – מעשיה של “תנועת המרי העברי” ב־1945 וב־1946. דוד בן־גוריון זכר תמיד שהמטרה של כל פעולות המרי בארץ היא הפעלת לחץ מדיני על בריטניה. תנועת ההעפלה, הברחת יהודים ניצולי השואה לארץ־ישראל, אף־על־פי שלא היו בידם רישיונות כניסה לארץ מטעם ממשלת המנדט הבריטית – תפסה מקום מרכזי במאבק שבראשותו. ההעפלה היתה לחץ כבד על בריטניה.

הוא דחה לחלוטין את הטענה־הפחד של מתנגדי המאבק, כי הבריטים ישמידו את היישוב. ראשית, הוא הבין שבריטניה הנחלשת, אחרי מלחמת־העולם השנייה, לא תוכל להרשות זאת לעצמה – אם כי לא היו לו אשליות לגבי עוצמת רשעותו ושנאתו של השלטון הבריטי אלינו, בייחוד של שר החוץ ארנסט בווין. שנית, דוד בן־גוריון טען כי בלי מאבק דרמטי שיזעזע מוסדות ארץ ויגייס את דעת־הקהל בעולם לא תבטל מן העולם ההחלטה הבריטית לחסל את הציונות. הרשעות הבריטית לא תספיק להשמדת היישוב, בגלל חולשת בריטניה, אולם רשעות זו תמנע שינוי פרו־ציוני בבריטניה בלי מאבק אלים, אנטי־בריטי.

אשר לארגונים הפורשים – חוד המחץ של ויכוחו אתם היה המרות הלאומית. הוא הסביר ללא־לאות, שכדי להשיג מטרה מדינית נחוצה פעולה מתואמת, כשהכוחות הלוחמים שלה סרים למשמעת הגוף המנהל את הפועלה המדינית. מובן מאליו שמפקדה צבאית המצווה על פעולות בלי שהיא סרה למשמעת הדרג המדיני תטעה לא פעם, תפעל בשעה לא נכונה ותפגע במטרה לא נכונה. הדוגמה הבולטת ביותר היתה רציחת חבר הקבינט הבריטי לורד מוין בימי מלחמת העולם. העתונות היהודית והלא יהודית סיפרה על התנגדותו לציונות. ראשי לח“י לא ידעו כלל שחל שינוי בעמדתו ועוד פחות מזה היה בכוחם להעריך את ההשפעה המזיקה שיש לרציחתו על דעת הקהל מזה ועל ידידו וינסטון צ’רצ’יל מזה. עם זאת ידע ד. בן־גוריון לנצל לטובה, במידת האפשר, את קיומם של הארגונים הפורשים. הוא הצליח להפוך למנוף הסברה את העובדה שיש קיצוניים ונואשים, שאפילו ההנהגה הציונית הקיצונית, בראשותו, אינה מתגברת עליהם. כל מי שבא לטעון שאצ”ל ולח“י תרמו למאבק להקמת המדינה מוכרח להגיע למסקנה, שהם עזרו להנהגה הצינות שבראשות בן־גוריון לזכות בהחלטת או”ם כבסיס למלחמת העצמאות. בן־גוריון ידע, כאמור, לנצל גם את מתנגדיו במחנה הציוני (אצ“ל ולח”י), כדי ללחוץ לעמן פתרון שהיה המקסימלי האפשרי בעיניו, חלוקת הארץ שבמסגרתה תוקם מדינה יהודית ברוב שטחי ארץ־ישראל המערבית ולא בכולה. הם ראו בפתרון זה בגידה. טענתם המאוחרת, שהם עזרו להקמת המדינה היא בעצם טענה שהם עזרו להשגת “בגידה” זו.

מאבק רעיוני נחרץ ניהל דוד בן־גוריון עם גורמים מינימליסטיים. הגורם הבהיר ביותר במחשבה המינימליסטית היה “ברית־שלום” בראשותו של ד“ר מגנס (מאוחר יותר “איחוד”). תפיסתם של הללו הייתה שיש לקבוע בהגשמת הציונות קצב התקדמות כזה שאפשר להשיג למענו הסכמה ערבית. דוד בן־גוריון, שלא נלאה מעולם בחיפוש מסילות להסכם יהודי־ערבי, לא הסכים בשום אופן להתנות התקדמות הגשמתה של הציונות בהסכמה ערבית. הוא היה בטוח, כי רק אם נעמיד את התנועה הלאומית הערבית בפני עובדות מוגמרות, נוכל להגיע להסכם אתה, ברבות הימים. ויכוחו זה עם “ברית שלום” נשאר אקטואלי גם אחרי מותו, כש”שלום עכשיו" וגורמים דומים בעלי שמות שונים הם היורשים הרעיוניים של “ברית־שלום”.

משהושג ההישג הגדול – החלטת עצרת או“ם ב־29 בנובמבר 1947 – פרצה מלחמת הקוממיות. דוד בן־גוריון נעזר בגורם שהוא בחל בו רעיונית ומוסרית, אבל ידע שעזרתו הכרחית. ביוזמתה של ברית־המועצות קיבלנו את הנשק הצ’כוסלובקי, שהיה חיוני להדיפתה של הפלישה הערבית. דוד בן־גוריון היה מודע לחוקים הנהוגים בחיים הבין־לאומיים ולא עלה על דעתו להיות חייב תודה לסובייטים. לאחר שנגמר הפרק הזה הוא פנה למערב שאתו רצה לקשור את גורלה של ישראל, גם מפני שרצה במדינה דמוקרטית הקשורה בתפוצה היהודית בעולם החופשי וגם מפני שהאמין, שזה מועיל לחיזוקה של מדינת היהודים. לפני מדינאים יהודים אחרים, הוא הבין ש”אי־הזדהות" לא תהיה אפשרית למדינת ישראל ולא תשרת את צרכיה המדיניים, לא תספק לה נשק מגן, לא עזרה חומרית ולא שום דבר אחר הדרוש למדינה המקבצת את גלויות עם ישראל. באותו זמן הבין כבר בן־גוריון, שאנגליה וצרפת חדלו להיות מעצמות עולמיות ושארצות־הברית וברית־המועצות באו במקומן, שינוי גלובלי זה לא הפריע לו לעשות “אינטרמצו” עם צרפת ואנגליה במבצע קדש, כדי להתגבר על מכת ה“פידאיון” ולפתוח את מצרי טיראן לשיט ישראלי אל המזרח הרחוק.

מדינאותו של דוד בן־גוריון הייתה אידיאולוגית רק במטרות שלה. היא הייתה צמודה למציאות ולכן פרגמטית־קיצונית בדרכים למימוש המטרות האלה. השקפת העולם שלו והמאוויים הלאומיים שלו קבעו מטרות שהוא חתר אליהן בדרכים מעשיות, בדרכים שהיו לרשותו.

 

כישרונו הארגוני    🔗

אנשים שעבדו במחיצתו של דוד בן־גוריון בתקופות שונות מעידים כולם על כישרונותיו הארגוניים, בצד מנהיגותו, מדינאותו ותרומותיו במישור הרעיוני. כישורים ארגוניים הם הנושא הקשה ביותר לתיאור ולהסברה. בהיותה עניין מעשי מאוד, אין היכולת הארגונית ניתנת בנקל לתיאור מילולי. אף־על־פי־כן הכרח לעסוק גם בה, כי בלי תיאורה אין המכלול שלם. אין להבין את דמותו של דוד בן־גוריון בלי כישרון זה, שהיה כלי נשק חשוב במאבקיו. זהו חלק בלתי־נפרד מן הדמות ויש לו תפקיד גדול בהישגיו של דוד בן־גוריון.

כושרו הארגוני של דוד בן־גוריון התבלט כבר בשלב מוקדם למדי. כמזכיר ההסתדרות הוא חידש גישות ארגוניות. הוא בנה מוסדות וקבע יחסים בין גורמים בתוך ההסתדרות, שתרמו תרומה ניכרת לכך, שתוך זמן קצר מאוד היא צמחה להיות כוח גדול מאוד בישוב ואחר כך כוח מכריע. מבנה מוצק זה גרם את תרומתו לכך שההסתדרות הייתה למכשיר חשוב כל כך, ראשון במעלה בחשיבותו, בבניית הכוח העברי בארץ־ישראל, לקראת הקמתה של מדינת ישראל. בדיונים של הוועד־הפועל, של מועצות ההסתדרות ושל ועידותיה, מסופר על מאבקים ארגוניים של דוד בן־גוריון. עמדותיו, שנתקבלו ברוב המקרים, חישלו את ההסתדרות לקראת מילוי תפקידיה. חלק מהדברים, אלה שיש להם גם אופי עקרוני, נכללים בספרו “ממעמד לעם”. רום המכריע מתוארים בפרוטרוט בחלק השני של הספר “קנאת דוד” מאת שבתי טבת.

כושרו הארגוני של דוד בן־גוריון בא לידי ביטוי גם בתקופות מאוחרות יותר. אנשים שהיו עדים למאבק האיתנים בין בן־גוריון וז’בוטינסקי על נפש הציונות בפולין, ב־1933, מספרים שנוסף לכל ההסברים האחרים לניצחונו של דוד בן־גוריון על זאב ז’בוטינסקי היה תפקיד נכבד גם לכישרונותיו הארגוניים של דוד בן־גוריון. ז’בוטינסקי נאם ורק נאם. דוד בן־גוריון ישב בין נאום לנאום בישיבות עם פעילים, וניצח על העבודה הארגונית של תנועת העבודה במערכת הבחירות לקונגרס הציוני ה־18. מערכת בחירות זו הייתה גורלית במאבק על דמותה של הציונות על יכולתה להתגשם.

ידועה היתה בפולקלור המפלגתי של מפא“י האמירה הבן־גוריונית: “אני אהיה הסגן שלך”. כאשר היתה מערכת בחירות חשובה, היה בן־גוריון בא למפלגה ואומר לאחראי על הבחירות שימשיך למלא את תפקידו, ואילו הוא, דוד בן־גוריון, פשוט יעזור על ידו, יהיה סגנו, כביכול. תחילה נהג לעשות זאת בסניף תל־אביב. זה היה בימי המנדט. העיר העברית הראשונה היתה אז הלב של כל מערכת בחירות. אחר כך, כאשר המערכה בערי הפיתוח, שנבנו לאחר קום המדינה, נעשתה מכרעת יותר ויותר, העביר דוד בן־גוריון את פעילותו כ”סגן" אל מרכז המפלגה.

הפעילות הזאת היתה בחלקה הגדול פעילות של פיקוח. הוא היה מתעניין בכל פרט ופרט, מה קורה בסניף משנה ומה קורה בריכוז המצביעים הכי קטן והכי מרוחק. מובן מאליו שהסמכות האישית שלו עזרה לא במעט לפתור בעיות שהכבידו על ניהול מערכת הבחירות. כישרונו הארגוני התבטא גם בכך שהפתרונות שלו היו פתרונות של שכל ישר. פעילות זו של דוד בן־גוריון איפשרה לו ללמוד מכלי ראשון מי הפעילים הארגוניים המביאים תועלת, ומי הם אלה “העושים רוח”. מכיוון שהיתה לו השפעה גדולה על קידומם של אנשים, איפשרה הפעילות הזאת לבנות את התנועה, מן הבחינה הארגונית, על אנשים מוכשרים יותר.

קשה כמובן, לומר במה התבטא כוחו הארגוני הגדול. עניין ה“סגן” ופעילותו הארגונית במערכת הבחירות בפולין ב־1933 הם במידה רבה שימוש ביוקרה של מנהיג לצרכים ארגוניים ולא רק כישרון ארגוני. עם זאת עלינו לקבל את עדותם של האנשים שנפגשו אתו בפעילות הארגונית שלו. בנושאים קטני־ערך ובנושאים גדולים יותר, ההיגיון הארגוני שלו היה היגיון ישר. העצות שלו התקבלו בעיקר מפני שהוא היה דוד בן־גוריון, אבל הן היו עצות ארגוניות הגיוניות ולכן קבלתן הביאה תועלת לתנועת העבודה. הרבה מאוד אנשי ארגון במפלגתו ובהסתדרות מעידים שהם למדו ממנו רבות בשטח הארגוני.

פעילות זו נתנה לדוד בן־גוריון עוד יתרון אחד גדול. הוא היה קשור ישירות אל העסקנים מהדרג הבינוני והנמוך. עובדה זו עזרה לו לשמור זמן רב על ויטאליות בהבנת הציבור ותחושותיו. המרחק של רובד העסקנים הנמוך מהציבור הרחב הוא קטן בהרבה מזה של מנהיגים המוקפים בעיקר עסקנים. בדרך כלל, הללו מרוחקים בעצמם מהציבור. ויכולתם לגשר בין המנהיגים והציבור קרובה לאפס. ראוי לציין שמעט כל האנשים שעבדו אתו בעבודה ארגונית נטו לשמור על נאמנות אישית לדוד בן־גוריון גם כאשר הרוב במפא"י פנה נגדו.

בדרך כלל מנהיג לאומי מאבד במשך הזמן את המגע עם מאוויי הציבור ומגיע לעשיית יותר ויותר שגיאות, עד שהוא מאבד את ההשפעה. זוהי אחת הסיבות העיקריות לתחלופה די מהירה של אישי שלטון במשטרים דמוקרטיים. כידוע, אחת התופעות המעניינות לגבי הקריירה של דוד בן־גוריון היא שהוא שמר על כוחו האלקטורלי עשרות שנים ורק בקע מבפנים (פרשת לבון) כירסם בהשפעתו. קשה כמובן, לחקור את הסיבות להתמדת כוחו האלקטורלי. נראה לי שהקשר הארגוני הבלתי־אמצעי היא אחת מהן.

ההבנה שארגון הוא דבר חשוב מאוד בחיים הציבוריים קבעה לא במעט את חלוקת הזמן של דוד בן־גוריון, את העדיפויות והקדימויות שלו בעבודה. כידוע לא נהג דב“ג לבזבז זמן, הוא לא עסק בדברים לא־חשובים, שאפשר היה להשאיר אותם לאחרים. לדוד בן־גוריון, החסכן הגדול בזמן, היה פנאי, הרבה פנאי, להתיישב במרכז מפא”י ולבדוק מה קורה בהכנות לבחירות ביקנעם או במצפה־רמון. היו שחשבו שדוד בן־גוריון “מבזבז את עצמו”. הוא הבין טוב יותר.

ייתכן מאוד שתרומתו הארגונית במפא"י (ולפני כן באחדות־העבודה) איננה רק פרי כישרון טבעי. יחיד מקרב ראשי הציבור, הבין דוד בן־גוריון שהדבר חשוב, שהמלאכה הארגונית אינה דבר־מה בזוי שפני העדה אל להם ללכלך בה את ידיהם. כיוון שהדבר חשוב כל־כך, הוא לא השתעמם בעבודה ארגונית כפי שמשתעממים בה רוב המנהיגים. עם זאת, אין ספק שדרוש לזאת גם כישרון טבעי. דוד בן־גוריון היה אדם שידע להתרכז יפה בעניין שלפניו. כושר הריכוז שלו עזר לו מאוד להצליח בעבודה ארגונית. המחייבת את האדם קודם כל לארגן את עצמו. הוא ידע לעשות זאת, ידע יפה.

 

מנהיגותו    🔗

דוד בן־גוריון המנהיג לא נולד בכתונת פסים. הוא לא היה מהמנהיגים ש“מן היום הראשון היה ברור, כי …”. כלל וכלל לא היה ברור. סיפורו שונה לחלוטין מסיפורם של מנהיגים שגאונותם בלטה והוכרה עוד בילדותם, בנעוריהם או לכל המאוחר בראשית פעילותם הציבורית.

כוונת הדברים גם ליחסם של הללו, שעד יומו האחרון (וגם אחר כך) חלקו על הרבים, אבל לא רק להם. היו לבן־גוריון בני פלוגתא אשר לא רק התנגדו לדרכו ולמעשיו, אלא גם כפרו בעוצמתה של אישיותו. הללו נחלקו לשני סוגים. הסוג האחד הוא בני פלוגתא רעיוניים למיניהם, ממחנות פוליטיים שונים. הסוג האחר הוא שונאים אמוציונליים, ששנאתם היא תוצאה של פגיעה אישית או משפחתית שפגע בהם בן־גוריון (בנו של נפגע או קרוב משפחה אחר). היו נפגעים רבים, מכיוון שבן־גוריון היה חריף מאוד בפולמוסיו, לא דאג ליחסיו עם המתפלמסים עמו אלא רק לתוצאת הוויכוחים. ויכוחיו היו מרובים, מכיוון שהוא לא חיפש את ההסכמה הכללית, אלא את הדרך שנראתה לו כמוליכה אל המטרה. רק כאשר ההסכמה הכללית היתה נחוצה בהחלט למען המטרה עצמה, הוא התאמץ להסתגל אליה. בהכרח איפוא רבו הנפגעים ולא רק יריבים מפלגתיים. לעתים היו הנפגעים מנאמני תנועתו. היו בהם גם אנשים מוכשרים מאוד, שדוד בן־גוריון קיצץ בהשפעתם משום שהיה משוכנע, כי היא עלולה להביא נזק להצעדת העם אל עצמאותו או לביצורה של מדינת ישראל לאחר שזו קמה – אם בגין התלהבות־יתר ואם מחמת קטנות־אמונה (התוצאות של הפכים אלה אינן שונות זו מזו כל כך). היו בהם אנשים שפגיעתם בתדמיתו של בן־גוריון לא היתה קשה, מכיוון שהמניע היה ברור על פניהם בדברם ובכותבם – אלה הם שונאי בן־גוריון, שהמניע שלהם היה ידוע לציבור. היו אחרים שפגיעתם היתה רעה, מפני שהמניע האישי שלהם היה פחות ידוע. חלקם של אלה בניסיונות להשמיצו בסוף ימיו אינו קטן.

העדר “כותנת פסים” במנהיגותו של דוד בן־גוריון אינו מתמצה בקיומה של איבה מושרשת זו אליו. העובדה הקובעת היא, שגם ההכרה בו כמנהיג וגם גדולתו כמדינאי נעשו נחלת הכלל רק מאוחר, אולי מאוחר מאוד. בכרך הראשון של הביוגרפיה המפורטת שכותב שבתי טבת, “קנאת דוד” הוא מספר בפרוטרוט על קשייו של בן־גוריון במסגרת “פועלי־ציון” וביישוב בכללו בארץ־ישראל בימי השלטון העותומני, ובציונות של ערב מלחמת־העולם הראשונה. עבודתו היסודית של הביוגרף והבנתו שעובדות אלה אין בהן לפגוע בדמותו של בן־גוריון, מאפשרות לנו להציץ בעובדות שיש בהן להסביר את עומק הבנתו של בן־גוריון לנעשה “למטה” – לא תמיד הוא היה “למעלה”. יש גם בזאת הסבר־מה למעשיותו של דוד בן־גוריון בחיים הציבוריים, עד תקופה מאוחרת מאוד בקריירה הציבורית שלו. אכן, אחת התופעות המוזרות ברישום תולדותינו היא הנטייה של אישים להאדיר גם את התחלותיהם. מי שנעשה חשוב אחר־כך, התאמץ קשה כדי להוכיח שהיה חשוב מאוד מן ההתחלה. דוד בן־גוריון לא עשה זאת, אולם רבים אחרים ניסו לעשות זאת למענו, בכוונה טובה. התוצאות לא היו כל כך טובות, מכיוון שהאמת על בן־גוריון יפה יותר מכל ניסיון לפארה.

ברית החברות שכרתו ביניהם דוד בן־גוריון וברל כצנלסון בהקמת “אחדות־העבודה”, הקמתה של מפלגתם והצלחתה להיעשות למפלגת הרוב בתנועת העבודה, הן שהעלו את בן־גוריון להנהגת תנועת העבודה. בן־גוריון אינו הדמות היחידה שגדולתה לא בלטה לעין־כול מראשית דרכו. יש סיפורים מעניינים בביוגרפיות רבות של אישים שהונחו מחסומים על דרכם ושלא בקלות הצליחו לדלג מעליהם. לעומת זאת יש סיפורים דראמטיים יותר על הופעות מטיאוריות של אישים – כך בתולדות העמים וכך בתולדות ישראל, לרבות בתולדות תנועת התחייה שלנו. הייחוד שבעלייתו של דוד בן־גוריון למנהיגות לאומית הוא בצירוף של עלייה אטית, של צורך מציק להתגבר על מחסומים של התנגדות עקרונית ורשעות אישית – ולפעמים צירוף של השתיים – עם עליה מטיאורית בסיומה של כל תקופה. עד פגישתו עם ברל כצנלסון היה דוד בן־גוריון “אחד מראשי” – הוא היה אחד מראשי “פועלי־ציון” והוא היה אחד מראשי תנועת התנדבות לגדוד העברי באמריקה. מעמדו עלה כל הזמן, אבל באטיות רבה. דוד בן־גוריון הלך לפגוש את ברל כצנלסון בעקבות מאמרו של ברל “לקראת הימים הבאים”, שדב"ג קרא והסכים עם הכותב בכול. אין בידנו תיאור של הפגישה מזווית ראייתו של ברל כצנלסון, אלא רק מזו של דוד בן־גוריון, שהאריך ימים כשלושים שנה אחרי חברו. מכל מקום, מפגישה זו וממה שאירע בעקבותיה בא זינוק מטיאורי של דוד בן־גוריון אל המקום הראשון בהנהגת תנועת העבודה בארץ. הפגישה הזאת יצרה ברית ציבורית וחברות אישית, שהקימה את “המנהיגות הזוגית” בתנועת העבודה. ברל כצנלסון עשה כל שביכולתו כדי להציב את בן־גוריון בראש התנועה ואחר כך בראש האומה. מאותה פגישה ועד מותו של ברל כצנלסון, לאחר כחצי יובל שנים, היה חלק ניכר מפעילותו הציבורית של ברל כצנלסון (“עבודה נוספת” של איש, שעיקר פעילותו היה בתחומים רוחניים) מוקדש לקידום מנהיגותו של דוד בן־גוריון ולמניעת כל ניסיונות של חתירה תחתיו.

ברל כצנלסון היה המבטא הבהיר של גדולתו של דוד בן־גוריון. יש שתי גירסאות על דבריו של ברל כצנלסון ונראה כי שתיהן נכונות, מפני שברל אמר זאת פעמים רבות, לאו דווקא באותן המילים. ברוב המקרים הוא אמר, כי “דוד בן־גוריון הוא המתנה הגדולה שנתנה ההיסטוריה היהודית לדורנו” ולפחות פעם אחת הוא התבטא, באורח יותר קרוב לתפיסה דתית או מסורתית, ואמר “מתנת שמים” (במקום הביטוי החילוני, “ההיסטוריה היהודית”). הנסיבות מעידות, כי ברל כצנלסון היה לא רק המבטא הבהיר ביותר של גדולתו של דוד בן־גוריון, אלא גם הראשון שהבחין בה, ימים רבים מאוד לפני כל האחרים. מי שסובר אחרת דומני כי עליו הראיה.

יש מקום לתמיהה. ברל כצנלסון העדיף כל ימיו עול מורים (יוסף חיים ברנר, נחמן סירקין) והסתייג ממנהיגים, לרבות מחיים וייצמן, שגם ברל וגם בן־גוריון קיבלו את דרכו והיו משענתו הנאמנה ביותר במשך תקופה לא־קצרה. ברל כצנלסון הספקן, הרואה את “שני צדי המטבע” בכל עניין, קשר את פעילותו עם זו של דוד בן־גוריון, אשר אצלו היה הכל חתוך – “ככה זה”. ברל כצנלסון, שבא לציונות מתוך פסימיזם עמוק לגבי סיכויי היהדות בגולה (“חוף אחרון”) בנה סולמות, כדי שדוד בן־גוריון יעלה בהם מעלה מעלה. דוד בן־גוריון בא לציונות בדרך הפוכה, דוד בן־גוריון פשוט האמין כי די בכך שהעם היהודי ירצה להיגאל ויתאמץ במידה מספקת למען מטרה זו כדי שייגאל.

בהקמת “אחדות־העבודה” – איחוד ה“בלתי מפלגתיים” עם “פועלי ציון” – הועמד דוד בן־גוריון בראש, וניצחונה של “אחדות־העבודה” בתוך תנועת הפועלים עשה אותו לא רק למזכיר ההסתדרות בפועל, אלא גם למנהיגם המוכר של פועלי ארץ־ישראל. יש גם אינדיקטורים אובייקטיביים לקביעת מעמדו. הוא היה האיש שעמד בראש הרשימות לבחירות, גם במוסדות שלא הוא היה המועמד להיות הנציג של התנועה לפעולה יום־יומית בהם. גם בוויכוחים בעל־פה בציבור הרחב היה מקובל שדוד בן־גוריון הוא מנהיגם של הפועלים, ואילו ז’בוטינסקי – של הרוויזיוניסטים. אנשי תנועת העבודה דאגו תמיד לציין, שאין בתנועת העבודה יחסי מנהיג ותנועה כמו בקרב הרוויזיוניסטים, ושבתנועת העבודה תיתכן גם תיתכן החלטת רוב שבן־גוריון חולק עליה, אבל אל היה ויכוח על כך, אם המנהיג הוא דוד בן־גוריון או מישהו אחר.

עליה מטאורית שנייה היתה לדוד בן־גוריון כשנקבע בתנועת העבודה, שזכתה להגמוניה בציונות, כי דוד בן־גוריון ינהל בשמה את המדיניות הציונית. מוזר כיום להזכיר זאת, אבל בחירתו של דוד בן־גוריון לראשות הסוכנות היהודית (בשני שלבים: תחילה הוא היה פורמלית רק חבר ההנהלה ורק כעבור שנתיים – יושב־ראש) עוררה תדהמה בממסד הציוני ובחלקי הממסד היהודי שאהדו את הציונות. פה ושם היה גם לעג. הדעה המקובלת היתה שהוא “אמנם” מנהיג פועלים מוכשר, אבל לא הוא האיש המתאים לעמוד בראש העם היהודי. היום, ביודענו מה קרה מאז ועד שדוד בן־גוריון סיים את הקריירה הציבורית שלו, תמיהה זו נראית לנו תמוהה והלגלוג – מגוחך. לא כך נראו הדברים לרבים בשנת

1. דוד בן־גוריון עצמו פקפק תחילה. לחצו ושידולו של רעו ברל כצנלסון גברו על פקפוקיו והיסוסיו.

אכן, לא היתה לו ברירה. התנועה שהוא עמד בראשה זכתה ברוב קולות והתחייבה בהנהגת הציונות. בצדק דרשו משה שרתוק (שרת) ואליעזר קפלן, שאחד משני ראשיה של התנועה, דוד בן־גוריון או ברל כצנלסון, ישתתפו אתם בשליחותם בהנהלת הסוכנות. על דרך ההומור נהג דוד בן־גוריון לספר שנים רבות לאחר זאת, “מכיוון שברל היה יותר חכם ממני, מצאתי את עצמי בהנהלה…”. האמת היא שב“חלוקת העבודה” שביניהם, שהיתה מבוססת על האופי השונה של כישרונותיהם, היה ברור שדוד בן־גוריון הוא המועמד המתאים לפעולה המדינית, להנהלת הסוכנות היהודית.

אם עשה דוד בן־גוריון משהו כדי “לבנות” את תדמיתו המנהיגותית, לא נתגלה הדבר. כל מה שאפשר לומר הוא, כי “לא ייתכן שלא עשה…”. אכן, עשייתו היתה בעבודה אינטנסיבית, במאמץ עצום לגולל את האבן הכבדה מפי הבאר. בן־גוריון פעל פעולה מדינית שכיום אין חולק על כך, שהכיוון שנאבק עליו היה הכיוון הנכון. הוא נאבק בתוך האומה על מעמדה העליון של התנועה הציונית – היה האיש שהפך את ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית ל“מוסדות הלאומיים”, שהיה להם שלטון ריאלי על בני־אדם עוד לפני שהיה להם שלטון על טריטוריה.

השלב הבא, השיא במנהיגותו של דוד בן־גוריון, בא עם ניצחון דרכו המדינית, כאשר התברר לכול, כי דרך זו הובילה להקמתה של מדינת ישראל.

ברל כצנלסון לא זכה לראות את מדינת ישראל שקמה ולא את העם המכיר בהגדרה שהוא הגביר את הופעתו של בן־גוריון בזירה הציבורית הרבה מאוד שנים לפני שהדברים נעשו ברורים לעין. כשגדולתו של דוד בן־גוריון נפרשה לעין־כול, נשמעו דבריו של ברל כצנלסון על “מתנת ההיסטוריה היהודית לדורנו” כדברי נבואה.

 

סופר ונואם    🔗

קשה לדון על דוד בן־גוריון כסופר וכנואם, מפני שהוא בעצם לא היה סופר או נואם במובן המקובל של מונחים אלה. הכתיבה והנאום היו בשבילו אמצעי בלבד, אמצעי להשפיע על בני־אדם. לא היתה לו התייחסות לאמנות הדיבור או לאמנות הכתיבה כעניין לעצמו. במידה מסוימת הדבר נכון גם לגבי מדינאים אחרים, אבל דוד בן־גוריון הביא את השימוש האינסטרומנטלי בדיבור ובכתיבה לשלמות – הוא לא התאמץ להיחשב לנואם מזהיר או לסופר מחונן, אלא אך ורק למי שצודק בטענותיו. דומה, כי נוח היה לו למשל, שיאמרו בציבור, כי ז’בוטינסקי נואם מוכשר מבן־גוריון, אלא שבן־גוריון הוא הצודק בריב ובוויכוח ביניהם. כך היה גם לגבי כתיבתו הספרותית. אפילו כאשר כתב על התנ"ך – שלא לדבר על כתיבתו המדינית או הרעיונית – חשוב היה לו לשכנע. לשם כך יכול היה לחזור על דבריו יותר מפעם ולפעמים יותר מפעמיים. לא תואר של סופר היה חשוב לו, אלא שיסכימו לדבריו.

דוד בן־גוריון כתב ספרים לא־מעטים, גם אם לא נביא בחשבון את הכרכים של נאומים והרצאות שנאספו לספרים בידי אחרים, “במערכה”, “בהילחם ישראל”, “חזון ודרך”, כשהוא עצמו כבר לא היה פנוי לכך. האמת היא שגם ספריו הקודמים בנויים בעיקר על מאמרים ועל נאומים שכתב – אלא שהוא עצמו קיבץ את “ממעמד לעם” ושיווה לספר שלמות רעיונית וגם שלמות של ספר. כך גם לגבי “משמרות” ו“אנחנו ושכנינו”. הוא הדין גם לגבי ספרים שיצאו לאור לאחר התפטרותו ב־1963. ייחוד יש לספר שחתום עליו ס.ש. יריב, ויכוח חריף עם השומר הצעיר, המרוכז בנושא מוגבל אחד.

אף־על־פי־כן אמר פעם יוסף אהרונוביץ לאייזיק ברודני (יצחק בראלי) עמיתו בניהול בנק הפועלים, שדוד בן־גוריון הוא הסופר החשוב ביותר מאנשי “אחדות־העבודה” (המדובר, כמובן, ב"אחדות־העבודה המקורית, זו שהתאחדה ב־1930 עם “הפועל הצעיר”). דבריו של יוסף אהרונוביץ מתייחסים, כמובן, לסופר במובן מסוים מאוד, כוונתו היתה לפובליציסטיקה של תנועת העבודה הארצישראלית, שעיצבה אותה מבחינה רעיונית. יוסף אהרונוביץ שהיה העורך הראשון של סוג ספרותי זה ואיש ספרות כל ימיו הוא בעל סמכות בנושא זה. דומה שקביעתו מקורה בבהירות הביטוי של בן־גוריון ובעובדה שכמה מהניסוחים הרעיונים הטובים ביותר הם פרי עטו של דוד בן־גוריון. גם אחדות מההגדרות הפולמוסיות שהגדילו את משקלה של תנועת הפועלים בציבוריות הציונית, בארץ ובגולה, הן פרי רוחו של בן־גוריון.

מי שמעיין בכתבים של בן־גוריון שנכתבו לפני עשרות שנים ומשווה אותם לסגנונם של אחרים באותו זמן תמה עד כמה סגנונו של דוד בן־גוריון התיישן פחות משל אחרים. אחת הסיבות לכך היא החתירה הקיצונית של האיש לפונקציונליות בכתיבתו, וסיבה אחרת היא שחסרות אצל בן־גוריון מטבעות לשון בנות־זמנן. הוא לא נתפס כמעט מעולם לביטויים אופנתיים. ייתכן שהדבר נעוץ בבדידותו של האיש. הביטויים האופנתיים הם פרי חיקוי חברתי. דוד בן־גוריון היה נעדר תכונה זו (מעטים היו האנשים שהוא “נתפס” אתם לשיחת חולין קלה ונטולת משמעות וגם אתם לעתים רחוקות). דומה, כי הזרויות היחידות או כמעט היחידות שבכתבים ישנים שלו הן המלים הלועזיות, שהוחלפו מאוחר יותר במלים עבריות. תמצא בכתבים ישנים שלו, למשל, את השימוש ב“דיסציפלינה” במקום משמעת וכיוצא באלה. ייתכן שיוסף אהרונוביץ הבחין גם בזאת בחוש עורכים שניחן בו, כשאמר מה שאמר על דוד בן־גוריון כסופר.

נאומיו של דוד בן־גוריון מתאפיינים כאמור, בחזרות, בדבקות במטרה בלי סטיות לצדדים. גם נאומיו הארוכים ביותר מרוכזים בנושא שעליו דיבר, שבו דן. מובן מאליו שנאומיו הגדולים והמפורסמים הם אלה שהוא ביטא בהם את העם היהודי, היה הדבּר של התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ, ואחר כך של מדינת ישראל, כלפי עולם זר ולעתים עוין. עמידתו מול תקיפי עולם הקנתה לו אהדה עצומה בעם היהודי – החל מתקופת המנדט, בימי מלחמת הקוממיות ואחר כך במדינת ישראל. בנאומים אלה הוא היה המבטא הגדול של תקומת היהודים. היו נאומים רבים שאנשים אמרו לעצמם ולאחרים, כי מתוך לבם־הם הוא אמר מה שאמר, היו נאומים ששינו דעה של הרבים. לפחות שנים מנאומיו הגדולים של דוד בן־גוריון מלאו תפקיד זה. האחד מימי המנדט, שפורסם בחוברת מטעם מפא"י “תשובה לדבר השליט”. היה זה נאום תשובה לנציב העליון הבריטי העוין לציונות, הרולד מק־מייקל, שפרסם יום לפני כן תכנית כלכלית־מדינית, שנראתה במבט ראשון פרוגרסיבית מאוד. דוד בן־גוריון ניתח את מהותה בנאום באסיפת הנבחרים וטחן אותה עד דק. הוא הראה את העורמה שבתכנית אנטי־ציונית זו, שכל מגמתה היתה להצר את רגלי היישוב היהודי בארץ־ישראל.

נאום לא פחות חשוב נשא דוד בן־גוריון ברדיו בשנות החמישים על יחסי ישראל־גרמניה, הנאום בקע מהרדיו לרחוב, מכל בית, מכל חנות, מכל קיוסק והדברים השפיעו גם השפיעו, אפשר היה כמעט למשש בידים איך משתנה דעת־הקהל בעקבות נאום זה, שבה להסביר כי אין נקמה על מה שעשו לנו הנאצים, ואילו כדי שישראל תתפתח, כדי שעם ישראל יהיה עם נושא מדינה ועם שמדינתו מגינה על בניו, נחוץ לקיים יחסים נורמליים עם גרמניה האנטי־נאצית שבמערב. הקשרים נחוצים ליהודים ולישראל יותר מאשר לגרמניה.

מי שחושב שאפשר לקרוא את נאומי בן־גוריון כדי ללמוד איך בונים נאום – טועה. כל נאום שלו היה קשור וצמוד למה שיש לו לומר “כאן ועכשיו”. הוא לא התבייש לחזור שוב ושוב על אותם הדברים, כאשר היה צורך בכך כדי שייקלטו בציבור.

הלצה שהילכה בקרב תומכיו ומתנגדיו גם יחד היתה ששאלוהו פעם למה הוא חזר על אותו דבר פעמים רבות כל כך והוא השיב: “האמת היא רק אחת!” יש בזה איפיון חשוב של אופיו בכלל ושל נאומיו וכתיבתו בפרט. הוא תמיד שירת את האמת, את האמת כפי שנראתה לו, כמובן.

 

עבודה עברית    🔗

המאבק לעבודה עברית העסיק את דוד בן־גוריון יותר שנים מכל נושא אחר. זהו המאבק שבשרותו החל דוד בן־גוריון את חייו בארץ, כשהוא אחד הפועלים המנסים לברוא מצב חדש במושבות, לעשותן של יהודים לא רק בבעלות על הנחלאות, אלא גם בעבודה. המאבק לעבודה עברית העסיק את דוד בן־גוריון יותר מכל נושא בודד אחד כשעמד בראש הסתדרות העובדים והוא המשיך להעסיקו, במידה לא־מבוטלת, גם בשנים הראשונות לכהונתו בסוכנות היהודית, עד שהמאבקים המדיניים דחו כל נושא אחר, חשוב ככל שיהיה.

המאבק לעבודה עברית היה המאבק שברא את תנועת הפועלים הארצישראלית, והוא היה החידוש הגדול שהיא הביאה לציונות. לא רק בעלי נחלאות יהודים יתיישבו בארץ, גם פועלים יהודים יעבדו את אדמתה. כשדוד בן־גוריון עלה לארץ היה מאבק זה כבר בעיצומו, והוא הצטרף לשורות, תחילה ביהודה ואחר כך בסג’רה. כל ימיו דיבר בערגה על ימי סג’רה, כעל ימיו הטובים והמאושרים ביותר. אף־על־פי־כן, כוחות המנהיגות שהיו אצורים בתוכו מנעו אותו מסירוב לקריאה אל תפקידי מנהיגות, תחילה בפועלי־ציון ואח“כ באחדות־העבודה, בהסתדרות, במפא”י ובתנועה הציונית, במדינת ישראל.

אף־על־פי שהוא עסק כל־כך הרבה במאבק לעבודה עברית, לא הרבה דוד בן־גוריון לכתוב על נושא זה. עיקר דבריו על עבודה עברית מקובצים בספרו “משמרות”, וגם ספר זה לא הוקדש כולו לנושא זה.

אולי אין זה מקרה, שתוך כדי טיעון למען זכות העבודה לפועל היהודי במשקו של האיכר היהודי, הוא מביא נימוק ממיטב הטיעון של התנועה המקצועית בוויכוח על זכויות וחובות במשטר של בעלות פרטית על אמצעי יצור:

האיכר רוצה להיות שולט במשקו – אבל משק זה זקוק לעבודה שכירה, והעבודה נעשית רק על־ידי אדם חי שנקרא פועל. גם לפועל זה יש משק וזהו כוח עבודתו. כוח זה הוא הונו היחיד, ועליו הוא קיים, ומשק זה של הפועל אינו יכול להיות נתון אך ורק לשרירות לבו של המעביד. (“משמרות” עמ' קי"ח)

חלק ניכר מדברי דוד בן־גוריון על ענין העבודה העברית חשובים רק לשעתם. הדברים אמורים בוויכוח על עלות השכר כחלק מעלות היצור בפרדס. לעומת זאת הנימוקים העקרוניים שלו בעד עבודה עברית יפים גם היום, מול השתלטות העבודה הערבית על ענפי משק, כאשר רבים המעסיקים, פרטים ולא־פרטיים, הטוענים שאין להשיג פועל יהודי. אחרים אומרים שמעז יצא מתוק, והמגע־בעבודה יביא ליחסים טובים יותר בין יהודים בישראל וערבים פלשתינים. נימוקים אלה אינם חדשים. משה סמילנסקי הוא אביהם־מולידם. ב“משמרות” יש גם תמצית של דברי סמילנסקי, שדוד בן־גוריון מביא על־מנת להפריכם. המובאה המחודדת ביותר שאפשר למצוא בדברי דוד בן־גוריון בעניין זה היא דווקא מתשובה שלו לאחד מראשי תומכיו של משה סמילנסקי בוויכוח זה:

– – – מדבריו של ר' ב. יש ללמוד שהעבודה הערבית במשק יהודי עלולה לשמש אמצעי להבנה הדדית ולקירוב הלבבות. ההסטוריה של הישוב היהודי מפריכה הנחה זו. ההתקפות על היהודים בארץ אירעו בישובים המעורבים ובמקומות עבודה ערבית (פתח־תקווה, רחובות, חדרה, ירושלים, חברון, צפת וכו'). לא ראינו בשום מקום בעולם שפועלים לא יהודים העובדים אצל בעלי־בתים יהודים ישמשו גורם להפחתת האנטישמיות. בכל ארץ מאשימים את היהודים שהם מנצלים את עם הארץ. על יסוד מה סובר ר' ב. שכאן ישתנו היוצרות?

(משמרות, עמ' קל“ז, קל”ח).

בתפיסתו של דוד בן־גוריון יש חפיפה בין תביעתו הציונית לעבודה עברית וערעורו הסוציאליסטי על זכויות מקודשות של הקפיטליסט:

– – – במשטר הרכוש הכוח בידי בעל־הבית להעסיק את מי שהוא רוצה, אבל אין תנועת הפועלים ואתה התנועה הציונית יכולה להכיר בזכות קפיטליסטית זו הפוגעת בזכות־הזכויות שלנו, בזכות העם כולו, בזכותו לעבודה. לא הבעל־בית שעיניו רק לבצעו יהיה השופט ההסטורי על זכות העבודה של העם היהודי – – –

(“משמרות” ע' קנ"ג)

כידוע הצלחת המאבק לעבודה עברית היתה חלקית מאוד, ורוב הפועלים במשק המטעים היהודי הפרטי היו ערבים. תנועת העבודה מצאה אפיק אחר, ההתיישבות העובדת. דוד בן־גוריון לא הרבה לעסוק ישירות בהקמתה, אולם הוא הגן עליה בתוך התנועה הציונית, היא נהנתה מכוחו האלקטורלי באומה ומאהדתו. אין זה מקרה כלל, שכאשר החליט לפרוש לנגב – שראה בו את עתיד המדינה – בחר ללכת ליישוב קיבוצי בנגב, לשדה־בוקר.

אמנם הגורם העיקרי שהציל אותנו בסופו של דבר מגורל של מיעוט נצחי בארץ (אין אפשרות להגיע לרוב יהודי בארץ כשהפועלים הם ערבים) הוא ההתיישבות העובדת, אולם בשום פנים ואופן אין לזלזל בתפקיד של משק המטעים הפרטי בהתפתחותו של מעמד פועלים יהודי בארץ. משקי ההתיישבות העובדת קמו על יסוד הכשרה קודמת במושבות הוותיקות. הקיבוצים החלו מפלוגות עבודה במושבות, וגם את המושבים בנו חלוצים שלפני כן עבדו במושבה.

המאבק היה חריף, ודוד בן־גוריון לא חסך את שבט לשונו מאלה שהעסיקו ערבים, במקום להעסיק יהודים. מענין לציין שגם בלהט הויכוח לא שכח הפולמוסן החריף דוד בן־גוריון את זכויות הראשונים:

הפועל העברי לא ישכח ולא יטשטש את הזכות ההיסטורית הגדולה של הראשונים, אשר לפני חמישים שנה הניחו את היסוד להתישבות החדשה ולחקלאות העברית בארץ. אם יש מי־שהוא ראוי לשם הכבוד הנערץ, אשר נתמעך מרוב שימוש בימינו, אבל העתיד להיזכר ברטט קדושה ואהבה בדורות הבאים, השם “חלוצים”, – הרי הם אלה שהעפילו לפני יובל שנים לתקוע יתד ראשונה בחולות־יהודה השוממה והעזובה ולחדש אחרי אלף ושמונה מאות שנים את הברית בין ישראל וארצו. שום משגה שנעשה אחר כך אין בכוחו להעיב את זיוו וערכו של “מעשה בראשית” זה. השם היקר “בילו” שלאורו עלינו לארץ אנחנו, בני העליה השניה והשלישית, לא ידעך בלבנו אף פעם. אולם דווקא מפני שכבוד הראשונים יקר לנו, לא נשלים עם חילול מפעלם.

(“משמרות” עמ' קי“ח – קי”ט)

 

“המוסדות הלאומיים”    🔗

ביטוי או מונח החודר לחיים הציבוריים, שהכל משתמשים בו ואיש אינו זוכר את מקורו, הוא תופעה רגילה בחיינו, הן בתקופת המדינה והן לפני כן, בתקופת היישוב. ספק רב אם אפשר לחשוף במחקר מי היה הראשון שהשתמש בביטוי “המוסדות הלאומיים” ובאיזה מובן. מכל מקום ביטוי זה נהפך למושג בעל משמעות רעיונית־ערכית וגם בעל מטען רגשי ניכר. האיש שהעלה את המשמעות הרעיונית והמדינית של הביטוי האמור לדרגה גבוהה היה דוד בן־גוריון.

המונח צף בשנות השלושים, ומבחינה מוסדית הכוונה היתה להנהלת הסוכנות היהודית ולוועד הלאומי ליהודי ארץ־ישראל. יודע ח"ן ידעו שיש עוד מוסד, כפוף להנהלה הציונית, אבל בעל סמכות מיוחדת בהכרת חבריו, ויש לו גם מידה של עצמאות מוסדית, בתוקף הסכם מיוחד. כוונת הדברים היא לפיקוד העליון של ארגון ההגנה העברית. מ־1937 היה פיקודו העליון מורכב ממספר שווה של נציגי השמאל והימין ביישוב (בלי הרוויזיוניסטים, שהמשיכו להתגודד לחוד באצ"ל). אמנם בהכרעות בעלות אופי מדיני מעולם לא התנגדה ההגנה להחלטות הסוכנות היהודית, אבל בהרגשת בני־אדם היא היתה, כאמור, אחד משלושת “המוסדות הלאומיים”.

כאשר נבחר דוד בן־גוריון להנהלת הסוכנות, היתה הסוכנות היהודית אחד הגופים שפעלו בארץ־ישראל, אך לא החשוב ביותר. היה לה מעמד מיוחד במנדט, מעמד שממשלת פלשתינה (א"י) יכלה למלאו תוכן או לרוקנו מתוכן. הממשלה הבריטית פעלה בדרך שונה בתקופות שונות. בדרך־כלל היא לא עזרה לסוכנות יתר על המידה, אבל היתה זהירה בפגיעותיה במוסד הציוני העליון. אשר למעמד הציבורי, ההסתדרות הציונית היתה אחת המפלגות בעם היהודי, וגם בארץ־ישראל גופא לא היה מעמד הבכורה הציבורי שלה מוכר ומובן מאליו.

דוד בן־גוריון שינה מצב זה מעיקרו, וזו היתה אחת התרומות החשובות שלו להצלחתה של הציונות. הביטוי “המוסדות הלאומיים” שימש אותו במאבקו להשלטת המוסדות הציוניים על היישוב בארץ. הצלחתו בעניין זה היתה כה רבה, עד שמוצדק לומר, כי ל“ממשלה היהודית” היתה שליטה על אנשים, עוד לפני שהיתה לה שליטה על טריטוריה.

הוויכוחים על מרות לאומית עברו כחוט השני בכל המערכות הציבוריות בימי המנדט הבריטי. הראשונים שהציגו תביעה למרות לאומית היו דווקא חוגי הימין ביישוב, אלא שתביעתם היתה מופשטת – מרות בלי מקור מרות ובלי מדיניות מטילה מרות. לא היה ברור להם מי המוסד שיטיל מרות ומה יהיה הקו שינחה אותו. כן היתה זו תביעה מעמדית־אינטרסנטית, תביעה למרות לאומית ביחסי עבודה. הם לא גרסו שום מרות לאומית על המשק, על כיוונו, הסתעפויותיו או על רווחיו. הנושא היחיד שרצו להטיל בו מרות (על הפועל) היה יחסי עבודה, הנושא היחיד שלפועל יש בו עניין מעמדי. הם דרשו בוררות לאומית ביחסי עבודה כדי למנוע שביתות. הם לא הסכימו שתהיה בוררות לאומית על הייצור כולו, שתקבע מה ייצרו (לפי האינטרס הלאומי), לא עלה על הדעת שתהיה התערבות בהחלטות הנהלה. רק נושא אחד רצו למסור להכרעה לאומית – שכרו של הפועל ותנאי עבודתו. בזאת היה אי־צדק. ההסתדרות, בראשותו של דוד בן־גוריון, לא הסכימה למרות כזאת, והציעה בנושא זה הצעות משלה.

בן־גוריון היה הראשון שניסה לגבש ולארגן מרות מדינית, מרות על המעשה המדיני ועל ההתאפקות המדינית (שהוא חלק אינטגרלי מהמעשה המדיני). הוא ניסה והצליח במידה כלל לא־קטנה.

מרות יהודית בלי שלטון יהודי, בכפיפות לשלטונם של זרים, אינה דבר חדש בחיי הציבור היהודי. היו דברים מעולם. חיי היהודים בימי המשנה היו חיים לא רק תחת שלטון רומא, אלא גם לפי כללים של הסנהדרין ובית־הדין. יש דוגמאות לא־מעטות של אכיפת מרות יהודית, ולפעמים היא נאכפה אך ורק “למען יראו וייראו”, כדי שלא יהיו פורצי גדר בעניינים חמורים. גם בגולה היו ליהודים הזדמנויות לארגן את חייהם תוך מרות עצמית. לריש גלותא בארץ בבל (היא עיראק של היום) היתה מרות מדינית לא מבוטלת, שהיתה מעוגנת במשטר הפרתי והפרסי. גם ב“ארבע הארצות” במזרח־אירופה היתה מרות יהודית מובהקת.

ההבדל בין מרויות אלה והמוסדות הלאומיים שטיפח דוד בן־גוריון הוא גדול. גם בארץ־ישראל בתקופת המשנה וגם בגולה היתה מטרת המרות אך ורק הישרדותו של הציבור היהודי כציבור בני־אדם מיוחד. ערכה של הישרדות זו היה אדיר, כמובן. בזכותה יכול היה העם היהודי להחזיק מעמד במשך תקופה כל כך ארוכה של העדר עצמאות והעדר חיים לאומיים, לשמור על זהות לאומית ועל שאיפות לאומיות. למרות הלאומית היה חלק לא־מבוטל בכושרו של העם היהודי לשמור על ישותו. גם יכולתה של הציונות לקום, להתפתח ולרשת ארץ, היא תוצאה של החזקת מעמד זו, אם כי הציונות היא מהפכה בהווי החיים היהודי ולא המשך טבעי.

למרות הציונית, למרותם של המוסדות הלאומיים היה תפקיד כפול – לא רק הישרדותו של היישוב העברי בארץ־ישראל (קראו לזאת אז: “שמירה על היש”), אלא גם פריצה מדינית לקראת התעצמותו של היישוב, לקראת קימומה של מדינה יהודית. דוד בן־גוריון השתמש גם במסורת היהודית של קיום מרות עצמית בקרב יהודים, ונתן לה צביון חדש. הוא גם הסביר ללא־לאות, שבלי ריכוז המאמצים, במרות המוסדות הלאומיים שנבחרו באורח דמוקרטי, לא נוכל להשיג את מטרתנו הלאומית.

היו פורצי גדר, כידוע. אין להתפלא על כך. בכל זאת מידת המרות שהושגה בימי היישוב היא מדהימה, כשזוכרים שמדובר במרות לאומית וולונטרית ללא אמצעי אכיפה שלטוניים, כשהשלטון הוא עוין רוב הזמן, וכאשר יש פורצי גדר אשר הרימו דגל רעיוני שקרא לפריצת גדר. פורצי הגדר הרעיוניים הראשונים היו החרדים הקיצוניים, שסירבו להיכלל בכנסת ישראל, המסגרת הרחבה של יהודי ארץ־ישראל. רק מאוחר מאוד, הצליח בן־גוריון לכנוס תחת כנפי המאבק למדינה יהודית את “אגודת־ישראל”, ונשארו מחוץ למסגרת הלאומית רק הקנאים הקיצוניים עוד יותר, “נטורי קרתא”.

הפרישה הצבאית מההגנה היתה מעשה חמור הרבה יותר. ראשיתה בראשית שנות השלושים¹, כאשר מפקדים מארגון ההגנה העברית סירבו לקבל את מרות המפקדה. הם הקימו גוף נפרד, שנהגו לקרוא לו בשם “הגנה ב'” או “ההגנה הימנית”, ורק מעטים ידעו שאנשיו קראו לעצמם “הארגון הצבאי הלאומי”. לפרישה זו היתה הצדקה רעיונית מסוימת, מכיוון שההגנה לא סרה למרות לאומית כללית, אלא לזו של הוועד הפועל של ההסתדרות. הסיבה למרות ההסתדרות על ההגנה היתה פרגמטית יותר מאשר עקרונית. כשהוקם ארגון ההגנה במקום “השומר”, היתה המרות החדשה מפלגתית – בידי “אחדות־העבודה”. החידוש היה בהרחבתה של המרות בהשוואה לזו של “השומר”. “השומר” ו“בר־גיורא” קיימו מרות קשוחה על חברי “השומר”, אבל לא קיבלו על עצמם שום מרות מחוץ לארגונם. עם כינון הממשל הבריטי בארץ היה ויכוח ביישוב כולו ובתנועה הציונית בדבר נחיצותה של הגנה בלתי־חוקית. היו שהאמינו, שדי בהגנה שייתן ליישוב השלטון הבריטי החדש, שהוא שלטון אירופי. זאב ז’בוטינסקי תמך בהתגוננות באמצעות לגיון יהודי חוקי בתוך הצבא הבריטי. היו שפקפקו ביעילות ההגנה הזרה, הבריטית, אבל הסתפקו בהתארגנויות מקומיות להגנה עצמית. “אחדות־העבודה” היתה הגוף המאורגן היחיד שהיה מוכן לקבל עליו לקיים את ארגון ההגנה. לכן גם מתנגדיה המפלגתיים, אשר ראו הכרח בקיומו של ארגון הגנה ארצי, הסכימו למרותה הציבורית של “אחדות־העבודה” על ההגנה. כשקמה ההסתדרות, היא קיבלה על עצמה אחריות על ההגנה וסמכות לקביעת דרכה. הדבר נעשה בכוח הרוב של “אחדות־העבודה” בהסתדרות.

קיומה של “הגנה ימנית” דירבן את המשא־ומתן לקביעת מרות לאומית כללית על ההגנה. אנשי “ההגנה הימנית” ותומכיהם בהנהגת הנבחרת של הציבור לא הסכימו למסור את הסמכות על ההגנה המאוחדת להסתדרות הציונית או לוועד הלאומי, מפני שבשניהם היתה הגמוניה פועלית. כדי לקיים את אחדות הגופים הוולונטריים, ויתרו בן־גוריון, אליהו גולומב וחבריהם על העקרון הדמוקרטי הטהור בניהול ההגנה, והסכימו להקמת מפקדה (או מטה) שתורכב חצי־חצי, מהימין והשמאל (הרוויזיוניסטים לא הסכימו לאיחוד, בנו מחדש את “ההגנה הימנית”, וקראו לה אך ורק בשם הנפרד: “ארגון צבאי לאומי”, ובקיצור אצ"ל). לאחר שנים אחדות הוסכם שמשה סנה יהיה ראש מטה ניטרלי, מוסכם על הימין ועל השמאל, (הוא היה אז ממנהיגי הציונים־הכלליים א').

התיאור המפורט בא לחזור ולהדגיש איך ניהל דוד בן־גוריון את מאבקי המרות שלו – תוך ויתור פה ואכיפה שם. העיקר בעיניו היה להתקדם בבניית מרות לאומית שתוכל לנהל מאבק לאומי. הניסיונות להכניס את הרוויזיוניסטים ואת הארגונים הפורשים (אצ“ל ולח”י) תחת כנפי המרות הלאומית לא פסקו. נכלל בהם גם ניסיונו של דוד בן־גוריון להשיג הסכם עם ז’בוטינסקי, (בתקופת “ההגנה הימנית”) ונכללת בהם, כמובן, “תנועת המרי העברי”, שבמסגרתה קיבלו האצ“ל ולח”י מרות לאומית, אמנם לזמן קצר. גם המעשה החמור ביותר, ה“סזון”, מקורו בחתירה למרות לאומית ולמניעת מעשים שאילו היו נמשכים, היו מעמדים את המאבק היהודי במצב בלתי־אפשרי. כאשר ניסו אצ“ל ולח”י לקיים פעולות טרור מרדניות בימי מלחמת־העולם, היה ברור שהמשכן של פעולות אלה יציג את היישוב העברי כמי שהפריע למאמץ המלחמה של בעלות־הברית. לרציחת לורד מויין היה הד בין־לאומי עצום, לאו דווקא ההד שיוזמי המעשה קיוו לו. ההד לא היה הבנה למצבו המיוחד של העם היהודי ולגורלו אלא הנחה שגם מצד היהודים יש “גיס חמישי” שיש לעקור אותו משורש.

היה צורך דחוף להפסיק כל פעילות עד גמר המלחמה ויהי מה. מכיוון שלח“י קיבלה על עצמה לבטל “בינתיים” כל פעולה, התרכז ה”סזון" באנשי אצ“ל. בספרו על לח”י מסביר נתן ילין־מור, שלח“י נכנעה, בעצם, לאולטימטום של ההגנה. ילין־מור טוען, שהוא הסביר לגולומב, שלאחר רצח לורד מויין מוכרחים אנשי לח”י לעבור תקופה של ארגון פנימי. יפה. זה הספיק לגולומב.

לאידיאולוגיה של מרות לאומית היה כוח עצמי לא־מבוטל בוויכוחים שהיו ביישוב. לא אחת אמרו אנשים: אמנם דעתי היא כזאת וכזאת, אבל אני מקבל את מרות המוסדות הלאומיים, ואתנהג לפי הוראותיהם. חשיבות מיוחדת היתה למרות הלאומית, בגלל התנאים האובייקטיביים של המאבק היהודי אי־אפשר היה להסביר כל עמדה בשעתה. היו דברים שרק לאחר זמן הוסברו. הנושאים המדיניים החשובים ביותר חייבו סודיות. היו גם סודות שחייבה המחתרתיות של ההגנה. למשל, הצורך להביא לארץ־ישראל בחשאי את המכונות הגדולות של “תעש” (התעשייה הצבאית), חייב תקופת הפוגה לא־קצרה, שהיתה לא מובנת לרבים מאוד מתומכי הקו המדיני של דוד בן־גוריון בימי המאבק להקמת המדינה (1948־1945). קשה לתאר איך היינו עומדים במלחמת הקוממיות, בלי כלי הנשק שיצרו מכונות אלה.

אחד מהישגיו הגדולים של דוד בן־גוריון הוא שעוד לפני שהיתה מדינה ליהודים, לפני שהיה שלטון יהודי על טריטוריה, היה שלטון יהודי על בני־אדם. זה היה כוח מדיני, צבאי וכלכלי, שתרם תרומה מכרעת להקמתה של מדינת ישראל.

 

“השאלה הערבית”    🔗

בעמדתו של דוד בן־גוריון לשאלת היחסים היהודים־ערביים – בימי המנדט נהגו לקרוא לזאת “השאלה הערבית” – חלו שינויים דראסטיים. אין אלה שינויים בדעה, בהשקפה או בהתייחסות ערכית לנושא. השינויים הם בחלקם פרי לימוד שלמד בן־גוריון את העובדות ובחלקם פרי שינויים במצב.

ביסודו של דבר היה ברור לדוד בן־גוריון כל ימיו, שהארץ הזאת תהיה ארץ עברית, ארצו של העם היהודי. הוא רצה מאוד להשיג זאת תוך הסכמה או לפחות השלמה מצד תושבי הארץ הערבים. הדבר מעולם לא היה תנאי בעיניו. אף־על־פי שהדבר לא היה תנאי, הוא ראה חשיבות עצומה בהסכם כזה, הן מבחינת הרגשות של היהודים, שיהיו בטוחים שאין הם עושים עוול, והן כדי לחסוך במאמצים במאבק עם הערבים למען המאבק העיקרי, להפרחת שממותיה של הארץ.

תחילה גילה בן־גוריון אופטימיות, שהיתה שורש תפיסתו הציוניות והאמין כי הכל יעלה יפה ביחסים עם הערבים, מכיוון שאנו מביאים להם אך טובה, הן טובה חומרית והן איכות חיים וכיוצא באלה. בהמשך הזמן התברר לו שאין הדברים כל כך פשוטים כפי שתיאר אותם הרצל ב“אלטנוילנד” בדמותו של הערבי רשיד, ידידו של דוד ליטבק. עדיין לא היה ברור לבן־גוריון שהשאלה הלאומית, השאלה אם הארץ תהיה ארץ ערבית או ארץ יהודית, היא הקובעת. הוא ניסה שנים לא־מעטות לחפש דרכים להתגבר על ההתנגדות. הוא נאחז בתקווה שזו התנגדות של החוגים השליטים או של המעמדות העליוניים, בחברה הערבית. הוא גייס אפוא את הפן הסוציאליסטי. בהשקפות שלו – שהאמין בוֹ במלוא הכנות – למען הפן הציוני בהשקפותיו. זהו הפשר למאבק למען ארגונו של הפועל הערבי – “ארגון משותף” ו“ברית פועלי ארץ־ישראל”. הדבר לא עלה יפה, אולם המאמץ נמשך כל השנים. פעילותה של ההסתדרות כל ימי המנדט בקרב המיעוט הערבי היא המשך לדרך שבן־גוריון קבע בזמן שהוא עמד בראשה.

הבסיס שלו ליחסים יהודיים־ערביים היה חד־משמעי: זכויות אנוש לערבים בארץ יהודית, בחברה יהודית. לכן הוא התנגד למחיקת התיבה “עבריים” משמה של ההסתדרות, בשנות השישים. זה קרה כשהוא היה מנהיגה של מפלגת מעוט אופוזיציונית, רפ"י. הרוב חשב אז שמחיקה זו אינה מעלה ואינה מורידה ויש בה מחווה כלפי חברי ההסתדרות הערבים. לא – אמר בן־גוריון – את בניין היחסים עם הערבים יש להשתית על כך שהם שווי זכויות במדינה יהודית והם שווי זכויות בתנועת פועלים עברית.

בימי היותו ראש ממשלה, ידע דוד בן־גוריון, שאין לו פתרון טוב לשאלה הערבית. הוא ידע שאנו מתקדמים בהגשמת הציונות בלי הסכם עם הערבים ושאין מזה מנוס, אם אין אנו מוכנים לוותר על הגשמה ציונית בהיקף מתקבל על הדעת. כך יהיה גם כאשר תגיע העת להרחיב את ממדיה של ישראל ולכלול בה את כל ארץ־ישראל – אין סיכוי שהדבר ייעשה בהסכמת הערבים אלא ב“דרך אחרת”, כפי שכתב לפני עשרות שנים לבנו עמוס.² כיוון שכך נמנע ראש הממשלה דוד בן־גוריון, ככל האפשר, ממגע עם המיעוט הערבי, לא היה לו מה לומר להם – או ביתר דיוק לא היו בפיו דברים שהוא קיווה שיתקבלו על דעתם.

בתקופת המנדט, כשנעשה ניסיון לארגן פועלים ערבים באיגוד מקצועי, הוא קיווה שהמאבק המעמדי בציבור הערבי יקרב אלינו את הפועל ואת הפלח העני. הניצול שהאפנדי ניצל את בני עמו הוא מהמחפירים בעולם, והמנוצלים רואים לידם חברה שונה ולידם מתבסס כוח של פועלים יהודים, המוכנים לעזור להם להיאבק על תנאיהם. כל זה היה נכון, אבל לא עזר. אין התופעה הערבית יחידה בעולם, שרגשות לאומיים או יצרים לאומניים מנעו מאבק של פועלים על עניניהם המעמדיים. מרקס טען שלפועל אין מולדת. הרבה מאוד פועלים, בני עמים שונים, לא הסכימו אתו. בחלק מאותה תקופה היה דוד בן־גוריון נכון להסכים לנוסחאות מדיניות ותרניות מאוד, כדי לזכות בדבר שהיה אז החשוב ביותר: המשך התעצמות היהודים בארץ־ישראל בעלייה ובהתיישבות. כך הוא וברל כצנלסון היו מוכנים להבטיח, בראשית שנות השלושים שגם כאשר יהודים יהיו רוב מוחלט בארץ, השלטון יהיה יהודי־ערבי. הנחת היסוד היתה שקודם־כול נגיע לכך שנהיה רוב מוחלט בארץ, ואז כבר נפתור איכשהו את הבעיות האחרות.

בעיית השלטון נעשתה אקטואלית כשהבריטים הסתלקו, למעשה, מתמיכה בהמשך גידולנו בארץ, ואז הוא הסכים למה שהיה המקסימום האפשרי, חלוקת הארץ בין יהודים וערבים. בפרק הבא יוסבר – בלוויית מובאות מדבריו – שהחלוקה היתה בעיניו פתרון זמני שנועד להבטיח את המשך גידולנו.

קשה לקבוע מה היתה עמדתו לגבי יישוב הסכסוך עם מדינות ערב. הוא לא הגיע לטיפול מעשי בעניין, כי בימיו הקרקע לא היתה בשלה לכך. התעוררו אצלו מפעם לפעם תקוות, למשל בימי שלטונו הקצר של מוחמד נגיב במצרים. הוא רצה לבחון אפשרויות של יוזמות שונות, אבל נזהר בדרך כלל מדחיקת הקץ והבין כי רק חיזוקה של ישראל מקרב שלום עם מדינות ערב – קודם כל בחיזוקה המספרי (עלייה! עלייה!) וגם חיזוקה הרוחני, המוסרי והמשקי. כוחה הצבאי קשור גם הוא, כמובן, לסיכוי של השלמה ערבית אתנו, אבל הוא קודם־כל תנאי לכך שנחזיק מעמד עד שיגיע השלום המיוחל.

לאחר שבן־גוריון נואש מן הסיכוי לשנות את יחסם של הפועלים הערבים אלינו, בזכות עזרתנו למאבקם המעמדי, אבדה תקוותו שהערבים יהיו מרוצים מקיומנו בארץ וקיווה רק שישלימו עם קיומנו, השלמה המותנית בכך שנהיה חזקים מאוד. חתירתו התרכזה בנושא זה – התחזקותנו.

 

חלוקה ושלמות הארץ    🔗

על יחסו של דוד בן־גוריון בתקופה האחרונה של חייו לחלוקתה מחדש של ארץ־ישראל המערבית, אחרי מלחמת ששת הימים, יש יותר מדעה אחת. חסידי נסיגה מיהודה ושומרון מזה ומתנגדי חלוקתה מחדש של ארץ־ישראל המערבית מזה מנסים “לגייס” את בן־גוריון להגנת עמדות שלהם, יותר משמנסים להבין את עמדותיו, דעותיו ומניעיו. לכן תשובותיהם חתוכות וחד־משמעיות, אם כי עמדתו היתה לא כל כך חד־משמעית, ולכן הן שונות זו מזו מן הקצה עד הקצה. מי שאינו בא לגייס את יוקרתו הלאומית של דוד בן־גוריון למען עמדתו־הוא, אלא רוצה להבין את האיש עצמו, יתקשה להשיב על השאלה בדבר יחסו ועמדתו. העוקב אחרי מחשבתו של דוד בן־גוריון ואחרי גישתו לבעיות, שהוא טיפול בהן כיו“ר הנהלת הסוכנות וכראש־ממשלת ישראל, מוכרח להגיע למסקנה, שדוד בן־גוריון הגיב תגובות שונות על מצבים שונים. הכול לפי התנאים המשתנים. כך לגבי חלוקתה של ארץ־ישראל המערבית, כך לגבי זכותנו על עבר־הירדן המזרחי ואפשרויות התיישבותנו בו וכך לגבי שאלות מדיניות אחרות. היו לו עמדות עקרוניות קבועות, והיתה לו נכונות רבה לשנות את הטקטיקה לפי הצרכים המשתנים. מי שאינו מבחין היטב בקו הרעיוני הישר, עלול לטעות בנקל ולייחס משמעות רעיונית־ערכית לעמדות טקטיות חולפות. דוגמה לכך היא תמיכתו ב”פריטט" יהודי־ערבי בשלטון על ארץ־ישראל ב־1931, כאשר נחוץ היה לבטל את “הספר־הלבן” של פספילד ואת הלוך־הרוח האנטי־ציוני שהוליד אותו ונמשך גם אחרי ביטולו. הבעיה היתה המשך העלייה וההתיישבות – עמדות מדיניות אפשר יהיה לשנות. אם הצהרה בזכות “פריטט” עוזרת, הוא היה נכון להצהיר.

חסידי הנסיגה הנתלים בדוד בן־גוריון מצטטים את דבריו אחרי מלחמת ששת הימים, כי תמורת שלום־אמת יש להחזיר את כל השטחים, פרט לירושלים המזרחית ורמת־הגולן. מי משמאזין לדבריהם באוזן קשובה מתפלא במקצת על שרובם מבליעים בשעת ציטוט את המלה “אמת” (שלום־אמת – אמר בן־גוריון). דוד בן־גוריון לא רק שלא הבליע תיבה זו, אלא נהג להדגישה הדגשת־יתר. לא לגמרי ברור, אם הנכונות להחזיר שטחים תמורת שלום־אמת היתה בעיניו טכסיס הסברתי או עמדה מדינית. לא מן הנמנע שהוא הניח, כי בדרך זו קל יותר להסביר את המשך אחיזתנו באזורים שצה"ל כבש ב־1967 עד שיאוכלסו ביהודים.

מאוחר יותר, לפני מותו, כתב דוד בן־גוריון הקדמה לספר חברון בשם “אחותה של ירושלים” (בן־גוריון השתמש בתעתיק התנכ"י – ירושלם). ושם נאמרו דברים אחדים על חשיבותה של חברון, שאינם עולים בקנה אחד עם ויתור על עיר האבות, עיר ראשית המלוכה של בית דוד: “שלוש ערים תפסו מקום גדול ויחיד במינו בהיסטוריה הקדומה של עמנו: שכם, חברון וירושלם”. במשפט זה הוא פותח את ההקדמה שלו לספר. “בחברון מתחילה ההיסטוריה העברית”, הוא קובע בהמשך, ומסביר ששם כרת אברהם את הברית הראשונה (עם אחי אשכל ואחי ענר) ושם קם הצבא העברי הראשון (זה שחילץ את לוט ואנשיו מהשבי). דוד בן־גוריון מזכיר, כמובן, את מערת המכפלה ואת קבורת אבות האומה בעיר זו. אשר לשכם הוא מציין, שאליה בא יעקב בשובו מפדן ארם. אין הוא שוכח לציין גם שדוד מלך ישראל, שהעיר ירושלים קשורה בשמו יותר מאשר בכל שם אחר, מלך תחילה בחברון.

דוד בן־גוריון מסיים את דבריו וכותב: – – – “ונעשה משגה עצום אם לא נישב את חברון, שכנתה וקודמתה של ירושלם, בישוב יהודי גדול והולך בזמן הקצר ביותר. זה יביא גם ברכה לשכנים הערבים. ראויה חברון להיות אחותה של ירושלם”.

הטוענים בשמו של בן־גוריון לשמירה על כיבושי צה“ל במלחמת ששת הימים תולים את יתדותיהם לא רק בפסוק כתוב או נאמר זה או אחר, אלא בעיקר בכך, שהוא היה הלוחם הקנאי להרחבת ממדיה של הציונות. אף־על־פי־כן, גם לגבי התקופה שדוד בן־גוריון היה מנהיג האומה יש פנים לכאן ולכאן. לא פחות מחיים ויצמן לחם דוד בן־גוריון בעד קבלת תכנית החלוקה של לורד פיל ב־1937, וניווט את הציונות להסכים לחלוקה ב־1947. כאשר דוד בן־גוריון נאבק בעד הצעה כלשהי – ביחוד הצעה שקשה מאוד להשיג למענה רוב בציבור ובמוסדות הנבחרים שלו – נהג להחריף את הוויכוח. במצבים כאלה נהג לכתוב ולומר דברים, שלא היה אומר או כותב לפני כן ואחרי כן. זאת גם בוויכוחי־פנים וגם בוויכוחי־חוץ. מי שינסה להסתמך על ציטוטים מדבריו בוויכוח על החלוקה ב־1937 יחטא להבנת דרך פעולתו של דוד בן־גוריון. מכיוון שהוא הבין יפה את המשמעות המדינית האקטואלית הרבה של אמירות ופסוקים כתובים שלו, הוא ויתר לפעמים על ההיבט ההיסטורי, ואמר בדיוק מה שהיה נחוץ לו באותו זמן. לכן אסור להסתמך על דברים שפורסמו בשעתם ולשעתם בלבד כהוכחה לדעתו העקרונית הקבועה של בן־גוריון. לעומת זאת כדאי לעיין בספרו “שיחות עם מנהיגים ערבים” (דברים שלא פורסמו כלל בזמנם, אלא לאחר שנים רבות), ולהיווכח שבשיחות אלה חתר בן־גוריון להשיג הסכמה ערבית למדינה יהודית משני עברי הירדן. ספר זה פורסם כמובן, ללא אילוצים אקטואליים והוא מבטא אפוא יפה את תפיסתו העקרונית של דוד בן־גוריון. הוא לא הסתפק בארץ־ישראל המערבית בלבד. גם במכתב מיום 4.6.1937 לאשתו (“מכתבים לפולה ולילדים” עמ' 172) הוא מציין ש”יש תקווה קלה שנוכל להתיישב בעבר הירדן" (במסגרת תכנית החלוקה) מובן שאין פירושו של דבר, כי אילו בעלי־דברו הערבים היו מציעים לו הסכם יהודי־ערבי, שלפיו על הציונות להסתפק בפחות מזה, היה משיב בשלילה. הצעה ערבית כזאת היתה מחייבת להסיק מסקנות.

דוד בן־גוריון הבחין בין מצבים שונים. יש מצבים המחייבים התפשרות, ויש מצבים שיש להציג בהם דרישה יהודית מלאה. דרישה זו אינה תיאורטית גרידא, אלא דרישה שחותרים להגשמתה המלאה, ורק כאשר אי־אפשר להשיגה מסתפקים בהגשמתה החלקית. לאחר מלחמת־העולם הראשונה כתבו ברל כצנלסון ודוד בן־גוריון במצע של “אחדות־העבודה” דרישות מלאות – כינון ארץ־ישראל כמדינה יהודית. משנחתמו הסכמי סן־רמו ואושר המנדט, נגנזו גם התכניות הגדולות, ובן־גוריון התרכז בעבודה מעשית אפורה, בבניית הכוח היהודי. לקראת תום מלחמת־העולם השנייה העלו דוד בן־גוריון וברל כצנלסון את תכנית בילטמור, שגם היא גרסה ארץ־ישראל כמדינה יהודית, כלומר ריבונות יהודית על הארץ כולה והפעם בתוספת שהתחייבה מגידולו של הישוב היהודי – מדינה יהודית לאלתר. תכנית זו לא גרסה חלוקתה של ארץ־ישראל המערבית. היתה בה דרישה יהודית מלאה. התוצאה היתה חלוקה. זו היתה ההתפשרות הפרגמטית עם המציאות.

גם כשהסכים בן־גוריון שתכנית־בילטמור תלבש צורה של חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית בחלק ממנה, הוא לא זנח את תקוותיו לגבי חלקי הארץ האחרים. בסוף ספטמבר 1948, בטרם הסתיימה מלחמת הקוממיות, אבל עצם הקמתה של מדינת ישראל היה כבר עובדה, הציע דוד בן־גוריון לערוך מתקה כללית לכיבוש הרי בנימין ויהודה, שתתחיל מרמאללה ותגיע עד חברון ועד הירדן וים המלח – מתקפה לכיבוש כל המרחב שהיה אז בידי הלגיון הערבי (צבא עבר־הירדן). הוא הציע לעשות זאת לאחר פיצוץ המשאבה בלטרון ופעולה של הלגיון הערבי במודיעין. הרוב בממשלה החליט שלא לעשות זאת, ובן־גוריון ציין ביומנו: “לאושרנו לא היו הללו (הרוב בממשלה) צריכים להצביע לעשות רוב הפעולות שנעשו במשך השנה”. קיימת עדות שמשה שרת, אחד המתנגדים להצעת בן־גוריון אמר אחר־כך לבן־גוריון, כי אילו לא היתה הצעתו מרחיקת־לכת כל כך, הוא היה תומך בה. פרט פיקנטי: מרדכי בנטוב, איש “השומר־הצעיר”, תמך אז בהצעת בן־גוריון. לימים קרא דוד בן־גוריון לאי־קבלת הצעתו “בכייה לדורות”.

אם יאמר מי שיאמר, שההבחנה של בן־גוריון היתה בין מה שהושג במלחמת הקוממיות למה שלא הושג בה וראה בהישגיה גבול אחרון, טופחים על פניו דברים שרשם בן־גוריון ביומנו עם הרצחו של עבדאללה, כעשרה חדשים לאחר “הבכייה לדורות”.

ביומנו מיום 20 ביוני 1950 מספר בן־גוריון על רצח עבדאללה (מזכירו הצבאי נחמיה ארגוב סיפר לו על כך תוך כדי סיור במעברות בשרון והסיור נפסק, כי בן־גוריון מיהר לתל־אביב לבדוק מה קורה בעקבות שינוי זה באזור). למחרת הוא רושם ביומנו, שהוא שאל את סגן הרמטכ"ל מרדכי מקלף (הרמטכ"ל יגאל ידין היה חולה), מהו הכוח שאפשר יהיה לשלוח לכבוש את השטח עד הירדן (כלומר את יהודה ושומרון) במקרה שירושת עבדאללה תסופח לעיראק (בשתי המדינות שלטה אז שושלת ההאשמים). הוא מוסיף בסיפוק:

יש לנו שלוש חטיבות מגויסות ועוד חמישה גדודים מגויסים. בהתראה של ארבע ימים אפשר לגייס שבע עד שמונה חטיבות מוגברות, מלבד תותחים ושתי טייסות. לדעת מוטקה [מרדכי מקלף] זה יספיק לכיבוש השטח ויש לנו כוח רזרבי לשמור על קוי הגבול הסורי והמצרי.

כידוע, כוחות עיראק לא נכנסו לעבר־הירדן המרחי ולא נוצרה הזדמנות לכבוש את הגדה המערבית שסופחה לפני כן לירדן. חתירתו של בן־גוריון לשינוי הגבולות נזכרת שוב ביומנו לאחר יומיים (23 ביוני). משה שרת אמר לו, שיש להבהיר לצירי בריטניה וארצות־הברית שאם הסטטוס־קוו ישתנה, יתעוררו שאלות חמורות. על כך השיב לו בן־גוריון, שהסטטוס־קוו כבר השתנה, כיוון שיורשי עבדאללה אינם עבדאללה. בן־גוריון לא סמך על ממשלת בריטניה דאז (יורשי בווין), וקיווה לתימוכין מצ’רצ’יל. הוא אמר למשה שרת, שיש להסביר לצ’רצ’יל שאנו מוכרחים להגיע לירדן, ואולי גם לסואץ, ולהפוך את תעלת סואץ לתעלה בין־לאומית. דברים אלה פורסמו ב“מעריב” בסוכות תשמ"ג (ביום הולדתו ה־97 של דוד בן־גוריון). ומשום־מה לא חוללו מהפכה בהבנת עמדותיו של דוד בן־גוריון על חלוקה ושלמות הארץ.

יש עניין רב גם בעדות של משה דיין בספרו “אבני דרך”. בעמוד 255 הוא מספר על הפגישה החשאית בצרפת לפני מבצע סיני. בן־גוריון גולל שם – מספר דיין – את רעיונו לפתרון כולל של בעיות ישראל־ערב. הוא היה מוכן לתת לעיראק (שהיתה אז האשמית ופרו־בריטית) להשתלט על עבר־הירדן המזרחי בשני תנאים: שתיישב בתוכה את כל הפליטים הערבים; שכל השטחים שממערב לירדן יצורפו לישראל בתור חבל אוטונומי (הוא הציע זאת בזמן שישראל לא שלטה לא ביהודה ולא בשומרון). הצעה נוספת שלו היתה, שלבנון תשתחרר מחבלים מוסלמיים שלה, כדי להבטיח את קיומו של הלבנון הנוצרי (לרבות, כנראה, מחשבה על סיפוח דרום לבנון לישראל, שבן־גוריון בוודאי היה מודע גם לחשיבותו להשקיית ארץ־ישראל). אשר למצרים, בן־גוריון דיבר על תעלת־סואץ שתהיה בשליטה בין־לאומית ועל מצרי אילת שיהיו בשליטת ישראל. אין פירושו של דבר, שהוא האמין, כי הצעה זו היתה מעשית; פירושו היה הצגת עניינה של ישראל בשלמותו.

הוא היה מוכן להסתפק בהרבה פחות מהמקסימום, כשאין אפשרות להשיג את המטרה המלאה. הוא היה מוכן בהחלט להתפשר למען התקדמותה של הציונות; הוא לא גרס את האמירה של זאב ז’בוטינסקי “תיבש ימיני אם אשכחך שמאל הירדן!”. יש מקום לפקפק, אם ז’בוטינסקי עצמו התייחס במלוא הרצינות לאמירתו זו.³ בן־גוריון דחה אותה מכל וכל – לא רק כמדיניות מעשית לא נכונה, אלא גם כשיטה עקרונית, כדרך חינוכית בשביל האומה. הוא לא גרס “הכל או לא כלום”. עם זאת, חתירתו היתה להגשמה ציונית בכל ארץ־ישראל. כאמור, לא כל כך פשוט להוכיח זאת מתוך כתביו הגלויים. מספרו “שיחות עם מנהיגים ערבים” ברור אל מה הוא חתר, אבל היה זה בכל זאת משא־ומתן, ובן־גוריון ידע (מה שלא ידעו מנהלי המשא־ומתן לשלום עם מצרים), שבמשא־ומתן מדיני אין מתחילים מהסוף, אלא מגישים הצעות למיקוח.

לבירור עניין זה כדאי איפוא מאוד לבדוק את מכתביו. הללו אמורים לבטא קצת יותר בגלוי את עמדותיו הבסיסיות. אכן, גם מכתבים לחברים ומתנגדים הם כמעט חומר גלוי אצל בן־גוריון, לפיכך גם בהם יש זהירות והתאפקות. לעומת זאת, מכתב אל בנו, עמוס, מבטא מה שחשב בן־גוריון האדם, בן־גוריון האב, הבא לחנך את בנו למחשבה יהודית נכונה בעיניו. עמוס בן־גוריון היה בתנועת הנוער “מחנות העולים”. בימי הוויכוח על החלוקה שהציעה ועדת פיל, התנגדו כמעט הכול בתנועת “המחנות העולים” לחלוקת הארץ (סיסמת־היסוד של חוברת “בבריתך” שהוציאה תנועת־הנוער הזאת היתה – אין מחלקים מולדת, אין גוזרים חיק־אם). במכתב מלונדון ב־5 באוקטובר 1937 מסביר בן־גוריון לעמוס את עמדתו, ישנה שם פיסקה זו:

“נכניס למדינה כל היהודים שאפשר להכניס לתוכה: לפי אמונתנו העמוקה אפשר יהיה להכניס יותר משני מיליונים. נקים משק יהודי רב־ענפים, חקלאי, חרושתי וימי. נארגן כח־הגנה משוכלל, צבא מובחר – אין לי ספק שהצבא שלנו יהיה מהמובחרים בעולם – ואז אני בטוח שלא ייבצר מאתנו להתישב בכל שאר חלקי הארץ, אם מתוך הסכמה והבנה עם שכנינו הערבים ואם בדרך אחרת”.

(מכתבים אל פולה ואל הילדים עמ' 211)

באותו מכתב כותב דוד בן־גוריון גם משפטים אלה:

" – – – כמובן, איני אוהב את חלוקת הארץ. אבל הארץ שמחלקים היא למעשה לא בידינו, היא בידי הערבים והאנגלים. בידינו יש רק אחוז קטן, פחות ממה שמציעים לנו; פחות, הרבה פחות, ממה שמגיע לנו וממה שאנו רוצים".

(“מכתבים אל פולה ואל הילדים”, עמ' 211, מתוך מכתב אל עמוס מלונדון 5.10.37)

פסוקים אלה מבטאים את דעתו של בן־גוריון. זה מסביר גם את חתירתו, בשיחות עם מנהיגים ערבים, להסכמה ערבית להקמתה של ישראל רבתי וגם את חתירתו לחלוקת הארץ, כדי שאפשר יהיה להקים מדינה יהודית לאלתר. כדאי לזכור את האמירה “אבל הארץ שמחלקים היא למעשה לא בידינו”. ב־1937 זה היה נכון.

לדבריו, כי למען שלום־אמת עלינו להיות מוכנים להחזיר את כל כיבושי צה“ל, להוציא ירושלים ורמת הגולן – יש שני הסברים. האחד מתחום מדיניות הפנים והאחד מתחום מדיניות החוץ. ב־1967 היה בן־גוריון בטוח, שהמשטר הפנימי בישראל הוא רע מאוד. הביקורת שלו על ממשלת לוי אשכול הלכה וגברה. מאז התחדדה מריבתו עם הממסד של מפא”י (לאחר שאשכול ביטל הסכם־פשרה ביניהם בשנת 1964) הביאו אליו אנשים שונים מידע מגוון בגנות השלטון והשליטים. הוא שמע דברים שלא ידע לפני כן, כי לא שמע עליהם, ולפעמים לא רצה לשמוע. עכשיו היתה אוזנו כרויה לשמוע מידע זה ולהאמין בו, מה עוד שלחלק מהמידע הובאו גם הוכחות. הוא חשש מאוד, ששלטון זה לא יצליח לעכל היטב את כיבושי מלחמת ששת הימים. הוא חשש מהליקויים, שנתגלו אחר־כך בשלטון המערך והביאו לנפילתו. משלטון הליכוד בוודאי לא ציפה לישועה. אשר למדיניות החוץ, אמנם מלחמת ששת הימים היתה, כאילו, הגשמת הדברים שכתב לעמוס בנו " – – – ואם בדרך אחרת". בכל זאת חשש כנראה בן־גוריון, שההתרחבות הזאת באה קודם זמנה מבחינת כושרה של ישראל לבנות מדינה יהודית בכל ארץ־ישראל המערבית, (נחוץ היה שאיחודה מחדש של הארץ יבוא כשיש בישראל הרבה יותר יהודים משהיו ב־1967). אולי ראה מראש את הקשיים הבין־לאומיים והמזרח־תיכוניים שהלכו והתבלטו בשנים שלאחר מותו.

יש עניין גם בתשובה שהוא ענה לסופר “ידיעות אחרונות” בטבריה, שראיין אותו בהיותו בנופש בעיר זו: “יש שתי מפלגות, שלמות הארץ ושלום, אני שייך לשתיהן”. איש אינו מתנגד לשלום. בן־גוריון אמר שהוא גם בעד שלמות הארץ (“ידיעות אחרונות” 4.3.69).

מכל מקום, בן־גוריון לא יכול היה להתיימר לקבוע מדיניות חוץ לישראל לשנים שלאחריו. כחוט השני עובר בהנהגתו המדינית הקו של התאמת מדיניות לתנאים משתנים. יתר על כן, אין לקבוע לפי אמירות של בן־גוריון, שכשהוא לא בשלטון, מה היה עושה אילו היה בשלטון בשנת 1967 ואחריה. גם זה מסוג הספקולציות של “מה היה אילו”. גדולתו של המנהיג והמדינאי דוד בן־גוריון לא היתה בכושרו לייעץ למנהיגים אחרים, אלא בכושרו ליישם מדיניות נכונה, כאשר הוא עצמו מנווט את הספינה.

אשר לצד העקרוני, מובן שאין להסתמך על דוד בן־גוריון בקביעת מדיניות, הדורשת לוותר על כל דבר שאי־אפשר להשיג למענו הסכמה ערבית (בינתיים). התנגדות של הערבים לתכנית ציונית לא פסלה מעולם בעיני דוד בן־גוריון תכנית כזאת. הנימוק ש“אין מנהיג ערבי שיסכים לזאת”, מעולם לא היה נימוק מכריע בקביעת דרכו המדינית.

 

הממלכתיות בתפיסתו    🔗

מאז קמה מדינת ישראל ועד סוף ימיו, לא חדל דוד בן־גוריון לדרוש העדפה ברורה של ענייני המדינה על פני אינטרסים חלקיים, לרוב מפלגתיים. שלא בצדק ראו בזאת התרחקות מענייני הפועל ומההשקפה הסוציאליסטית. דוד בן־גוריון לא טען מעולם, שיש להעדיף את ענייני המדינה על ענייני הפועל, משום שלפי תפיסתו אין סתירה ביניהם, ולא תתכן כלל סתירה כזאת. יכולה להיות סתירה בין אינטרסים ארגוניים או אלקטורליים של מפלגת הפועלים מזה והאינטרס הלאומי הכללי מזה. יכולה להיות סתירה אפילו בין אינטרס מוסדי כלשהו של הסתדרות העובדים הכללית ואינטרס של המדינה. בכל מקרה כזה דרש דוד בן־גוריון עדיפות מלאה לאינטרס הלאומי, וטען שזו היתה דרכו של הפועל העברי בציונות מיום שקמה תנועת העבודה בארץ־ישראל. אמנם לטווח ארוך אינטרס של התנועה המקצועית או של משק פועלי הוא אינטרס של הפועלים, אבל לטווח ארוך גם האינטרס של המדינה הוא אינטרס של הפועלים, אזרחיה.

כוחה של תנועת העבודה בא לה בזכות הנאמנות הזאת, מפני שלא העדיפה מעולם את האינטרס הצר שלה כתנועה על פני האינטרס של הציונות. גם הגנתה של מפא"י על האינטרס של הפועל היתה בקו הבנגוריוני, הגנה על ענייני הפועל בתיאום עם האינטרס של המשק ולא בסתירה לאינטרס כללי זה. לפני קום המדינה, כאשר היה צורך ליצור דפוסים ממלכתיים של טרם־עצמאות, קל היה, יחסית, להוכיח לפועלי ארץ־ישראל את הצורך הגדול לדאוג תחילה את דאגת הציונות, ולהעדיף את האינטרס הלאומי־הציוני על פני אינטרסים של חלק מהציבור. לאחר מלחמת הקוממיות, כשהחלו להתגבש דפוסי החיים במדינה היהודית, התבררה עוצמתו של הכוח הפוליטי שיש למוסדות המדינה, והתעורר תיאבון להיעזר בכוח זה למטרותיה של מפלגת השלטון, הנושאת בעיקר העול ומבטיחה שהעניינים ינוהלו בדרך הנכונה – לדעת חברי אותה מפלגה.

בן־גוריון היה שותף מלא לגאווה המפלגתית של אנשי מפא“י בדבר התועלת הלאומית הגדולה שיש בשלטון מפא”י במדינה. הוא לא היה שותף למסקנות מסוימות שהסיקו רבים מעמיתיו בהנהגת המדינה מדעתם הטובה על מפלגתם. בעצם הוא האמין, כי ענייניה של מפא"י יובטחו אך ורק בדרך אחת, דרך הנאמנות המלאה לאינטרס הכללי. רק בדרך זו יכיר העם ביתרונה על פני מתחרותיה, ימשיך לתת בה אמון, ואף יגדיל את האמון הזה.

בן־גוריון האמין שאפשר לעשות מעשים גדולים להמשך הגשמת הציונות בכוחה של המדינה, בסמכות של ממשלה. הוא היה משוכנע, שבניין המדינה בדרך סוציאליסטית (הוא העדיף לומר: “בדרכו של הפועל”) יצא נשכר מפעילות אינטנסיבית יותר של המדינה על כל הכלים, המכשירים והאמצעים שלרשותה. בהקשר זה הוא דיבר על “מדינה חלוצית”. הוא אבי הביטוי הזה. בן־גוריון האמין, שמשמעות הביטוי ברורה לכל ולא טרח להסבירו. מתקבל על הדעת שהוא התכוון למדינה המעדיפה דרכים חלוציות של בניין ופיתוח, ולא רק יזמוּת המחפשת רווח במקום שהוא נמצא. אין פירושו של דבר שהוא היה צנטרליסט, שהוא רצה להרחיב את הסמכויות של המדינה על כל מישורי החיים, כדי להבטיח את האינטרס הלאומי. באותה תקופה החל בן־גוריון להיזהר מעודף הכוח שבמרכוז (צנטרליזם). נטיות צנטרליסטיות היו לו דווקא בתקופה קודמת, כשעמד בראש ההסתדרות, בייחוד בהתחלה. אחת הסיבות לתביעתו לשינוי שיטת הבחירות היתה החשש מהנטייה לצנטרליזם. שיטת הבחירות היחסית מעודדת צנטרליזם בכל מפלגה⁴. אמנם הוא חשש מאוד מפני הפיצול המפלגתי שהשיטה היחסית מעודדת, והחתירה לבטל את הפיצול היתה העיקר בעיניו; אבל הטריד אותו גם העדר תלות של הנבחר בבוחריו ובריכוז הכוח במנגנונים מפלגתיים ובוועדות מינויים מפלגתיות – שתי תופעות המקבלות חיזוק בשיטת הבחירות היחסיות. תמיכתו הנלהבת בשינוי שיטת הבחירות מתחה את יחסיו עם המנגנון שתמך בו. המנגנון לא היה מעוניין בתלות הנבחר בבוחרים, אלא בתלותו של הנבחר במנגנון בלבד.

אין אמת בטענה, כאילו היה בדרישה של בן־גוריון לממלכתיות סממן של אטתיזם. בן־גוריון לא ניסה מעולם לפגוע בסמכויות של קיבוץ, קבוצה, מושב או קואופרטיב (שאינו בנוי על מונופולין, אלא על עבודת חבריו בלבד) לטובת המרכוז הממלכתי. להתיישבות העובדת היה תמיד מקום נכבד במחשבה ובסנטימנט שלו. המקרה היחיד שהוא הפעיל את סמכות ההסתדרות במאבק בתוך קיבוצים היה במאבקו לטובת המיעוט בגדוד־העבודה, שהיה מאבק נגד צנטרליזם קיצוני בתנועה הקיבוצית.

הוא רצה שיועברו לממשלה מוסדות ופעילויות מסוימים, שעד קום המדינה היו בידי גופים שונים (בעיקר בידי ההסתדרות). מוסדות ווֹלונטריים אלה נוצרו ופעילויות אלה נעשו במסגרתם, בזמן שלא היתה עדיין מדינה יהודית עצמאית. לכן לא היתה אז אפשרות אחרת. הוא האמין שזהו אנכרוניזם שהמדינה תהיה מנוטרלת מפעילויות מסוימות שבימי היישוב נעשו במסגרת מוסדות לא־ממשלתיים, בהעדר מדינה יהודית. זה היה גם היסוד לתביעתו, שענייני קליטת עולים יועברו מהמסוכנות היהודית לממשלה. אילו היה שינוי זה מתגשם בימי שלטונו, והתוצאות שנראו רק בשנות השבעים היו לנגד עיניו, ייתכן מאוד שהיה חוזר בו מעמדתו בעניין זה. הסוכנות היהודית, מוסד שתפקידו לרכז את מאמצי העם היהודי למען ארץ־ישראל, אינה דומה לגוף ווֹלונטרי בתוך ישראל. כמו במאבקים אחרים, שהוא ידע שלא יצליח בהם הצלחה מלאה, הוא נטה גם להפרזות. הוא קיווה שבזאת יצליח להסיט קצת יותר את “מקבילות הכוחות” לכיוון הרצוי בעיניו, לכן הוא אמר שבמדינת ישראל, ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית הן מיותרות. אין להניח אפוא שמחשבתו השקולה – בלי ההפרזות האמורות – פסלה מכל וכל פעילות של הסוכנות היהודית.

יסוד מכריע בגישתו של דוד בן־גוריון לרעיון הממלכתיות היה מאבקו למען שורה של תפיסות ההולמות עם־נושא־מדינה. מחשבתנו הציבורית התגבשה באלפי שנות גלות, כשלא היתה עלינו אחריות לקיומה של המדינה עוניינו המדיני שחרר אותנו מדאגות של מי שיש לו נכסים מדיניים. משקמה מדינה יהודית, נחוץ לדעת איך לשמור עליה ולטפח אותה. רעיון הממלכתיות מחייב גישה ריאליסטית למדיניות חוץ, וריאליזם לא היה בעיניו אך ורק “אשרי אדם המפחד תמיד”. ריאליזם כלל בעיניו גם חתירה למיצוי כל האפשרויות שישנן במציאות. זה מחייב גם הידברות עם מי שכדאי למדינת ישראל להידבר אתו, גם אם אין הוא מוצא חן בעינינו. הכלל הידוע “אויבו של אויבי הוא ידידי” חייב להיות לנגד עיניו של עם־נושא־מדינה.

גם תרבות היחסים הפנימיים, ביחוד במישור המפלגתי־ציבורי, מחייבת שינוי יסודי, שלא לפי הרגלינו הישנים. זו סיבה נוספת למאבקו לשינוי שיטת הבחירות. בן־גוריון ידע, שמבחינת “העסקונה” של המפלגות, לרבות מנהיגים לאומיים, המדינה והחיים המדיניים העצמאיים באו לעולם לפתע־פתאום. הם לא היו מוכנים לזאת. מאבקו של אדריכל המדינה למען ממלכתיות בא למתוח גשר על פני התהום שבין המצב המדינתי והלוך־הרוח של ימי טרום־המדינה.

הלוך־הרוח זה היה גורם רב־השפעה. השפעתו ניכרה עד סוף ימיו של בן־גוריון והיתה לו השפעה, גם על המהלכים שהביאו להרחקתו ממפא"י. יש להבין שהמדובר לא רק בהלוך־רוח רווח בציבור. יש לו שורשים הסטוריים בהוויה החברתית־ציבורית בישראל. בחיים הציבוריים שלנו, שהמפלגות קדמו בהם למדינה וקדמו אפילו לכלים הממלכתיים־למחצה מתקופת המנדט, היתה למפלגות השפעה רבה על חבריהן, כי הן גילמו בתודעת רבים את הרעיון הלאומי. ביתר דיוק, אצל חברי כל מפלגה גילמה אותו מפלגתם־הם. הגישה הממלכתית־הדמוקרטית שבן־גוריון לחם למענה, חתרה להתגבר על עודף החשיבות שייחסו חברי המפלגות השונות למפלגותיהם.

 

“לא ציוני”, “לא סוציאליסט”    🔗

ההכרזות של דוד בן־גוריון “אני לא סוציאליסט” ו“אני לא ציוני” מועדן קרוב זה לזה. ה“לא סוציאליסט” קדם במקצת ל“לא ציוני”. כידוע, בראשית ימיו של הבולשביזם הרוסי האמין דוד בן־גוריון שבברית־המועצות נעשה ניסיון אמיתי להגשים סוציאליזם. גם כאשר התנהגותה של ברית־המועצות איכזבה אותו לחלוטין, הוא ניסה להיאחז באמונה שלנין התכוון ברצינות לסוציאליזם ושהרשע של הסיפור הוא סטאלין. הוא ניסה להיאחז באמונה זו, לא אהב שיפריכוה, אבל לא ניסה להוכיח, שלנין היה דמות ראויה להערכה חיובית.

מאמרו המקיף של משה בילינסון⁵ “לנין” נדפס תחילה ב“קונטרס” של “אחדות העבודה” באביב 1925 (סמוך למות לנין), וברל כצנלסון כלל אותו בספר “במשבר העולם”, שנכללו בו מאמרי משה בילינסון בשאלות הסוציאליזם ונושאים בין־לאומיים אחרים. מאמר זה נכתב בראש ובראשונה כתשובה לדברים שכתב אליעזר ליבנשטיין (לימים ליבנה), שהיה אז פרו־סובייטי קיצוני. האמת היא, שיותר משהתכוון בילינסון לליבנשטיין, הוא התכוון לדברים שאמרו דוד בן־גוריון ויוסף שפרינצק באסיפה שכינסה ההסתדרות לזכרו של לנין. הם אמרו מה שאמרו, כדי לשפר אווירה, כדי לאפשר פעילות ציונית בברית־המועצות ובעיקר עלייה ממנה. לא היתה מחלוֹקת ביניהם ובין בילינסון על עיוות הסוציאליזם ברוסיה, רק הבדלי הדגשה. הם לא גרסו את החדות שבתפיסתו של בילינסון, שהבין כבר אז, כי לנין והלניניזם הם בהכרח אויב נחרץ של הציונות. משה בילינסון סיכם אפוא את מאמרו במשפטים חד־משמעיים על התהום בין הלניניזם לציונות. גם הנימוק הציוני לא נראה לבילינסון כנימוק לטשטוש פשעי הבולשביזם. הוא לא האמין שהבולשביזם ישלים עם ציונות האוהדת את הסובייטים. הוא אומר בין היתר, כי “בין הקונצפציה של ארץ־ישראל סוציאליסטית ובין הקונצפציה של הלניניזם אין כול נקודת מגע”, וכן כי “לפני תנועת הפועלים בארץ־ישראל עומדת הבחירה – עם לנין ונגד ארץ־ישראל עברית או בעד ארץ־ישראל עברית ונגד לנין”. כיום אלה הן אמיתות שהמציאות הוכיחה אותן במשך עשרות שנים, אבל ב־1925 היה האופי האנטי־סוציאליסטי של הבולשביזם כלל לא ברור. דוד בן־גוריון עשה את ניסיון הבדיקה הציוני־סוציאליסטי עד תום. משנוכח לדעת שאין סיכוי, הצטרף לתפיסה האנטי־סובייטית של ברל כצנלסון ומשה בילינסון. אולי מותר לומר, שההבדל בינו וביניהם הוא, שהם נהגו כאנשי הלכה, כהוגי־דעות וכמחנכי תנועה, ואילו דוד בן־גוריון עשה גם מה שחייב לעשות המדינאי – לבדוק את כל האפשרויות, גם את אלה שאינן מבטיחות הרבה. מכל מקום, אכזבתו מברית־המועצות היתה מלאה, הן בגלל מלחמתה בציונות בתחומיה והן בגלל אופיו האנטי־סוציאליסטי של המשטר. אף־על־פי־כן הוא האמין תמיד, שעוד ייפתחו שעריה ליציאת יהודים, וחזר על כך בהזדמנויות רבות, אבל הוא לא קשר עוד את סיכויי העלייה בהימנעות מביקורת נוקבת וכנה על המשטר הטוטליטרי האכזרי ברוסיה, שסילף את מושג הסוציאליזם.

האמירה של דוד בן־גוריון “אני לא סוציאליסט” קשורה באכזבה אחרת שלו, באכזבה מסוציאליסטים שתפיסתם את הסוציאליזם היתה קרובה מאוד לשלו. הוא לא גרס הבחנה בין ציונות וסוציאליזם. כשניהל את שיחותיו עם אנשי הלייבור לביטול “הספר הלבן” של פספילד הוא דיבר אתם כציוני־סוציאליסט והסביר את העניין מנקודת ראות ציונית־סוציאליסטית אינטגרלית. הוא דיבר בשכנוע פנימי עמוק על חובתם של סוציאליסטים לתמוך בציונות, בשחרורו של המשועבד שבקרב העמים. “הספר הלבן” של פספילד בוטל ב“איגרת מקדונלד”, ולכן לא נפגעה אמונתו של בן־גוריון בסוציאליזם בעולם. מדיניותה של בריטניה הלייבוריסטית לאחר מלחמת־העולם השניה היתה בשביל בן־גוריון לא רק מתקפה מדינית קשה שיש להדוף אותה. אכן, היא נהדפה במערכה מדינית משולבת במאמצים חצי־צבאיים בראשותו של דוד בן־גוריון. מדיניות זו של הלייבור היתה בשבילו גם מהלומה רעיונית קשה.

בימי המאבק הקשים אמר אחד מרעיו לדרך של דוד בן־גוריון, שמואל יבניאלי, מראשי תנועת העבודה, על ארנסט בווין: “חשבון ציונות לחוד וחשבון סוציאליזם לחוד”. הוא המשיך להתייחס בכבוד ובאהבה למפעל הסוציאלי הגדול של ממשלת אטלי־בווין, להלאמה החלקית ולכינון מדינת הרווחה הבריטית שהיתה למודל לארצות רבות.

דוד בן־גוריון, בעולמו הנפשי הסגור והשלם, לא היה בנוי להבחנה כזאת. בשבילו לא היו ציונות לחוד וסוציאליזם לחוד, אלא ציונות־סוציאליסטית. הוא לא השלים עם כך, שבשביל סוציאליסט בריטי הציונות אינה חלק חשוב כל־כך מהשקפת עולמו. הוא היה משוכנע, שאי־הצדק שעשה העולם לעם היהודי הוא כה חמור, עד כי תיקונו הוא תנאי בל־יעבור לכינון משטר של צדק בעולם. מכיוון שהמפלגה הסוציאליסטית הבריטית לא עמדה במבחן זה – פסול בעיניו הסוציאליזם שלה. מכיוון שהיא היתה המפלגה הראשית באינטרנציונל שחידש את פעילותו, הרי הסוציאליזם הבין־לאומי אינו ראוי לשמו. אם הוא בכל זאת מחזיק בשם זה, הרי הוא, דוד בן־גוריון, מוחל להם על השם – שגם הבולשביקים הרוסים נזקקים לו – והוא מכריז “אני לא סוציאליסט”. אם סטאלין הוא סוציאליסט, או בווין הוא סוציאליסט אזי בן־גוריון אינו סוציאליסט, ולדעתו גם כל המפעל הסוציאליסטי של פועלי ארץ־ישראל שהיה לו חלק נכבד כל כך בייזומו, ביצירתו ובהפעלתו, אינו סוציאליסטי.

זמן־מה אחרי המאבק עם ממשלת אטלי ובווין בבריטניה הוא אמר “אני לא ציוני”. כידוע נסתיים המאבק בניצחון הציונות – לא במעט הודות להנהגתו רבת ההשראה והכישרון של דוד בן־גוריון – וקמה מדינת ישראל. בהפגנות האנטי־בריטיות צעקנו: “מדינה יהודית!”. “עלייה חופשית!”. משקמה המדינה היהודית נעשתה העלייה חופשית והיהודים שהורשו לעלות – לא עלו. העלייה ההמונית שבנתה את אוכלוסייתנו באה מארצות שמדינת ישראל הביאה מהן את היהודים שישבו בהן. מרובן – פשוט הצילה אותם. דוד בן־גוריון נדהם נוכח תופעה מוזרה זו, ובייחוד הרעימה אותו הססנותם של המנהיגים הציונים, שרק יוצאים מהכלל מתוכם עלו.

האמת היא שלא היתה זו הפעם הראשונה. בראשית שנות העשרים היתה הארץ פתוחה, למעשה, לעלייה. חיים וייצמן קרא אז לעם היהודי את קריאתו המפורסמת: “אייך?” ולא נענה. בעשור הראשון למדינת ישראל היה הדבר בולט יותר וחמור יותר. דוד בן־גוריון קרא למנהיגי הציונים להוות דוגמה אישית ליהודים אחרים ולעלות לארץ־ישראל. הם לא נענו. הוא היה מאוכזב מאוד ושאל שאלה נוקבת: מה ההבדל בין ציוני שאינו עולה ולא־ציוני שגם הוא עוזר לישראל עזרה חומרית ומדינית?! לא ניתנה תשובה מבוססת לדבריו, אבל הרוב במפלגתו ובמפלגות אחרות הבין שדברים אלה, כשהם נאמרים מפי דוד בן־גוריון, הם אולי מועילים, כי יש תועלת בגישה זו של יחיד, מורם מעם וגם בהשמעתה מפיו, אבל אין לעשותה מדיניות מעשית, מכיוון שלא די שמדיניות תהיה הגיונית וצודקת מבחינה עקרונית, עליה להיות גם מעשית ומועילה. בישום גישתו של דוד בן־גוריון (שמסקנתה היתה פירוקה של ההסתדרות הציונית) אין מביאים לעלייתו של יהודי נוסף, אלא שוברים כלים, שאפשר יהיה להיעזר בהם להגשמה ציונית.

ייתכן מאוד, שגם דוד בן־גוריון עצמו לא התכוון שיקבלו את הצעותיו הקיצוניות. ייתכן שהוא רצה רק להשפיע בדרך של הלם, הוא לא ניסה מעולם לגבש רוב במפא“י בעד הכרעה לפירוק ההסתדרות הציונית. כאשר הוא אמר “אני לא סוציאליסט”, הוא לא הציע לפרוש מהאינטרנציונל, אם כי ההאשמות שלו כלפי ארגון זה, שלא מחה נמרצות על מדיניות הלייבור בארץ־ישראל (מדיניות אשר אליבא דבן־גוריון היתה אנטי־סוציאליסטית), היו חמורות יותר מהאשמותיו כלפי הציונים שאינם עולים (אבל מנסים לעזור לישראל ככל שיוכלו לעשות מרחוק). הסיבה לכך היא, כנראה, שהוא חשש שיקבלו את תביעתו, ושהדבר יגרום נזק גם למפא”י כמפלגה, ובעיקר לישראל, שנעזרה לא במעט בקשרים הבין־לאומיים של מפא"י ושל ההסתדרות.

“אני לא ציוני” של דוד בן־גוריון נתקל לא רק במתנגדים ששמעו את חרפתם בשקט – והמשיכו לשבת בגולה. היה מנהיג שקרא תיגר על עמדתו בגלוי, ויצא בהכרזות רעיוניות הפוכות. ד“ר נחום גולדמן היה אז נשיא ההסתדרות הציונית, והוא קם להגן על ארגונו מפני דוד בן־גוריון. כידוע, לא תמך ד”ר גולדמן בלב שלם בהקמת המדינה, והיו לו הרהורים וספקות לגבי מרכזיותה בחיי היהודים. סיסמתו היתה: “עם הפנים לגולה”. בימים ההם לא היה ידוע מה שידוע כיום על פעילותו של ד“ר נחום גולדמן בשנת 1948. בשנת 1978 (לאחר מותו של בן־גוריון) נפתחו ארכיונים סודיים לפי חוק הסודות הרשמיים האמריקנים, ופורסם רשמית בוושינגטון, שערב הכרזת המידה ביקר חבר הנהלת הסוכנות דאז, ד”ר נחום גולדמן, בסטייט דיפרטמנט, ביקש לשמור על דבר ביקורו בסוד מפני חבריו בהנהלת הסוכנות, ויעץ עצות טובות לממשל האמריקאי איך ללחוץ על הנהלת הסוכנות ועל מה שהיה קרוי אז מינהלת העם שלא להכריז על הקמת מדינה יהודית ב־15 במאי, עם תום המנדט. פתיחת ארכיונים בריטיים גילתה, שד“ר גולדמן נהג לבקר בשגרירות הבריטית שהיתה כפופה לשר־החוץ בווין בוושינגטון, ומסר שם מידע על היחסים הפנימיים והמריבות בהנהלת הסוכנות היהודית. בזמן הוויכוחים על עלייה ועל מרכזיותה של מדינת ישראל, לא ידע, כמובן, דוד בן־גוריון על מעשיו אלה של ד”ר גולדמן. איש לא ידע במחנה הציוני, מלבד ד"ר גולדמן עצמו. ייתכן מאוד שעמדתו בוויכוח עם בן־גוריון על עלייה, ושורה של עמדות מדיניות מאוחרות יותר שלו הושפעו מרגש אשמה על אותם ביקורים חשאיים בסטייט דיפרטמנט ובשגרירות הבריטית. מכל מקום נעשה לבן־גוריון ברור לגמרי, שאם ההגדרה “ציוני” הולמת את גולדמן, אין היא יכולה להלום גם אותו.

בוויכוח במפא"י היתה גולדה מאיר התומכת העקבית והקיצונית בעמדות של בן־גוריון כלפי התנועה הציונית. בן־גוריון וגולדה מאיר אמרו אז, שיהודי לא־ציוני החי בישראל קרוב להם מבחינה רעיונית יותר מהציונים־בעיני־עצמם שאינם עולים לישראל. כוונתם היתה בעיקר לחרדים מאגודת־ישראל. על השאלה, ומה בדבר הקומוניסטים, השיבה גולדה מאיר (בוודאי גם על דעתו של בן־גוריון) שהם אינם בעלי דעה זו או אחרת, אלא סוכני מעצמה זרה. על השאלה ומה בדבר “הכנענים” או אנשים “הפעולה השמית” (אגודה קטנה שפעלה בישראל בסוף שנות החמישים והסתייגה מציונות כאידיאולוגיה ודרשה ויתורים מפליגים מאוד לערבים), לא השיבו לא בן־גוריון ולא גולדה מאיר.

מי שמנסה לעקוב אחרי התבטאויותיו ואחרי ויכוחיו של בן־גוריון על המונחים “ציוני” או “סוציאליסט” לא יכול שלא להגיע למסקנה, שהענין קשור במונח בלבד ושאין לו קשר למושג. לגבי ציונות, זה היה מובן לכל מן ההתחלה – וכי יעלה מישהו על דעתו שאדריכל מדינת ישראל אינו ציוני? אשר לסוציאליזם, התקבל משום מה הרושם בחלקים גדולים של הציבור, שהוא התרחק מהשקפת העולם הסוציאליסטית.

היו לכך סיבות אחדות. התופעה של מנהיג פועלים סוציאליסטי בנעוריו, שנעשה שמרן בשנות מנהיגותו המאוחרות ידועה בכל העולם (בייחוד בצרפת), ולמה לא יקרה כדבר הזה גם לדוד בן־גוריון, כשהוא עצמו “מעיד” על כך? ספרו האידיאולוגי “ממעמד לעם” יצא לאור בזמן שהוא עבר לפעולה לאומית כללית. אנשים שלא קראו את הספר (או שקראו ולא הבינו מה שקראו) פירשו את השם כוויתור על המעמדיות למען העם, בעוד שהכוונה היתה מעמדית מאוד – מעמד הפועלים הוא זה שבונה ארץ לעם היהודי והוא שעתיד להיות העם כולו. “ממעמד לעם” יצא לאור, כאמור, בזמן שבן־גוריון העביר את פעילותו ואת תשומת־לבו לעניין הציוני המדיני, וגם זה עזר לפירוש הלא־נכון לכותרת של ספרו. המפרשים בשטחיות לא שמו לב שהספר נכתב רובו ככולו בשנות העשרים (זהו אוסף של מאמרים שנתפרסמו בעיתונים ובצירופם יש משנה סדורה של ציונות סוציאליסטית).

הסיבה לביטויים “אני לא סוציאליסט” ו“אני לא ציוני” היא משותפת. בן־גוריון לא היה זקוק לסמלים. מחשבתו הוא הפשיט את התוכן מהצורה, ולכן יכול היה לוותר בקלות על דגל או על סמל, על סיסמה או על שם של רעיון. אמנם הוא היה מודע לכך שהציבור זקוק לסמלים ולדגלים, לסיסמאות ולצורות. הוא עצמו היה מטובי מחברי הסיסמאות. עם זאת נראה היה לו, שכאשר סיסמה או שם של רעיון משמשים גורמים עוינים רבי־עוצמה מוטב לוותר עליהם. אולי הוא לא התכוון כלל לוותר על הגדרות “ציונות” ו“סוציאליזם”, אלא רק לבטא בדרכו הקיצונית את ויכוחיו הקשים עם יריבים ומתנגדים.

למונחים מקובלים יש כוח חיות משלהם. כשהמדובר בשמות של רעיונות יש נאמנויות לשם. אין שום הצדקה שהציונים, בוני ארץ־ישראל, ייוותרו על המונח “ציונות”. לטובת ציונים־שאינם־עולים. אין שום הצדקה שסוציאליסטים שבנו קיבוץ ומושב, קואופרטיב ומשק מוסדי ברשות תנועת הפועלים ייוותרו על המונח סוציאליזם לטובת אחרים. במקום לוותר על המונחים היה טוב יותר, אילו השקיע בן־גוריון את כושר הפולמוס שלו בהוקעת מתנגדיו כלא־ציונים וכלא־סוציאליסטים. בוויתורו הוא לא השפיע לא על הסוציאליזם הבין־לאומי ולא על הציונות העולמית. הנזק שיכול היה להיגרם לא נגרם, מכיוון שתנועתו הציונית־סוציאליסטית לא קיבלה את גישתו, לא הסכימה לוותר על המונחים, או בעצם על המונח הכפול: ציונות־סוציאליסטית. הנזק היחיד – וגם הוא לא מבוטל – הוא נזק לדרך שבה מבינה האומה את דוד בן־גוריון. מפא"י שמרה אמונים למינוח הציוני־סוציאליסטי, אבל בלחץ קשיי ההגשמה הציונית סטתה מדרכה החברתית. האחראים לכך היו אחדים מעוזריו של בן־גוריון, אשר לימים היו לקשים שביריביו. כל מה שאפשר לומר על דוד בן־גוריון עצמו הוא, שלא התערב בדבר ולא מנע תהליכים של התרחקות רעיונית.

מכל מקום דוד בן־גוריון חי כל ימיו כציוני־סוציאליסט ומת ציוני־סוציאליסט.

 

מדיניותו הקואליציונית    🔗

בכל שנות פעילותו בהסתדרות לא נזקק דוד בן־גוריון לקואליציות. רוב הזמן הייתה בה מפלגת רוב, קודם “אחדות־העבודה” ואחר כך מפא“י. השותפות של “אחדות־העבודה” עם “הפועל הצעיר” לפני הקמת מפא”י הייתה טבעית. אמנם היו חריגות בשותפות זו, היו למפלגת המיעוט טענות, אולם לא פעם היו נוצרות בריתות בוועד הפועל של ההסתדרות של חלק מאנשי אחדות־העבודה עם חלק מאנשי הפועל הצעיר. מתוך הכרך השני של ספרו הביוגרפי של שבתי טבת, “קנאת דוד” (חלק ב') עולה בבירור שיוסף אהרונוביץ, ממנהיגיו הראשונים במעלה של הפועל הצעיר, היה אחד האישים שנתנו תמיכה מלאה לבן־גוריון, בצד חברים ממפלגתו של דב"ג, ובהם אליהו גולומב ושמואל יבניאלי.

כשהוטלה על דוד בן־גוריון שליחות אחרת, בהסתדרות הציונית, היה עליו להחליט על קואליציות, תחילה בהסתדרות הציונית ואחר־כך בממשלת ישראל. מאז היתה “מדיניות קואליציונית” של דוד בן־גוריון. מדיניות זו אינה עקבית, ואין טעם לחפש בה יותר מדי עקרונות. זוהי מדיניות פרגמטית מאוד, שתכליתה היתה לאפשר לבן־גוריון ולמפא“י לנהל את העניינים לפי הבנתם, כלומר לפי מצעה של מפא”י, שבן־גוריון היה שותף בכיר בחיבורו ומעולם לא התקבל בו פרק שהוא חלק עליו בקיצוניות. הנושא העיקרי שבן־גוריון לא הסכים בו עם הרוב היה שאלת “הזרמים בחינוך”, אבל הוא לא יצא למאבק בנושא זה. די היה לו ברישום התנגדותו.

כאשר ניצחו פועלי ארץ־ישראל לראשונה בבחירות לקונגרס הציוני הי"ח (1933) בפראג ושלחו את דוד בן־גוריון וחברים נוספים להנהלה הציונית (ה“אקזקוטיבה”), היה צורך ליצור לגיטימציה לשלטון הפועלים. ותיקי הציונות היו קצת במבוכה על שבחירות דמוקרטיות העלו להנהגה ציונית אנשים שלא היו מוכרים כמורמים מעם ומתנועה. בקונגרס הקודם, ב־1931, הודח חיים וייצמן מנשיאות ההסתדרות הציונית, אבל במקומו נבחר נחום סוקולוב, שהיה דמות ציונית מוכרת מהשורה הראשונה. עתה היה ניסיון להעמיד במקום המנהיגים המוכרים את נציגי מפלגת הפועלים המנצחת. מרבית המנהיגים הציוניים הוותיקים האמינו שאי־הצטרפותם להנהלה הציונית תאלץ את הפועלים לוותר על ניצחונם בבחירות, כי לא יוכלו לנהל את הציונות.

במצב זה החליט בן־גוריון לעשות מעשה נועז למדי בתנועה ווֹלונטרית, להקים הנהלה בקואליציה מצומצמת מאוד, שהיתה לה תמיכה של קצת יותר ממחצית הקונגרס. היא הכילה את נציגי הפועלים ואת קבוצתו הקטנה של יצחק גרינבוים, הרדיקלים. מאחר שיצחק גרינבוים היה ממתנגדיו החריפים של וייצמן, לא היה אפשר להחזיר את וייצמן לנשיאות (כפי שרצו בן־גוריון, ברל כצנלסון ויתר נציגי הפועלים). נחום סוקולוב נשאר על כנו עוד שנתיים. בשתי השנים הללו (1935־1933) התבססה ההגמוניה הפועלית בציונות במידה כזאת, ששוב לא היתה נתונה לשום ספקות. הציונות הכללית הוותיקה קיבלה זאת וגם “המזרחי” (שפזל קצת לעברו של ז’בוטינסקי) קיבל את הדין. יציאתם של הרוויזיוניסטים מההסתדרות הציונית השלימה את התהליך, ובקונגרס הי“ט בלוצרן (1935) יכול היה בן־גוריון לגבש לעצמו מדיניות קואליציונית כפי שרצה. עמדתו ותפיסותיו בנושא זה מסוקרות היטב בשורה של מכתבים לילדיו שנכתבו עם גמר הקונגרס, והן פורסמו בספר “מכתבים לפולה ולילדים”. הנושא נדון במכתבים אחדים, החל מעמוד 96. התמצית של עמדתו היא רצונו לכלול את מירב הכוחות הציוניים בקואליציה ולהטיל עליהם מרות של רוב ווֹלונטרי בתוך הקואליציה הזאת. בן־גוריון הצליח לעשות זאת ב־1935, והוא שמר על הצלחתו זו כמעט תמיד בשלמות, עד להקמת המדינה, שיש בה מוסדות מרות אחרים לגמרי מאשר בתנועות וולונטריות. במשך כל השנים שפעלו בהן המוסדות הלאומיים היה הכרח להתפשר, לפעמים גם על חשבון העקרון הדמוקרטי. “האיחוד האזרחי” בארץ־ישראל היה מוסד־גג של מעסיקים ויזמים וחוגים שונים של הימין בארץ־ישראל. יכולה היתה לצמוח בתוכו נטייה לשיתוף פעולה עם הרוויזיוניסטים ועם אצ”ל (במקום עם ארגון ההגנה). ב־1937 הצליחה תנועת העבודה לבטל שותפות בענייני ביטחון בין הימין האזרחי לרוויזיוניסטים ולצרף את הראשונים להגנה. זה נעשה במחיר ויתור על עקרונות דמוקרטיים, מתן מחצית הייצוג לימין האזרחי, שלא היה זכאי לזאת משום בחינה. זו היתה מדיניות קואליציונית פרגמטית, שמנעה התערערות המרות הציונית, שמרה על המסגרות והבטיחה את המשך ההגמוניה הפועלית בנושאים החשובים ביותר, לרבות ארגון ההגנה (למעשה, אם כי לא להלכה).

עם קום המדינה קמו מסודות ממלכתיים. המצב השתנה מיסודו. מאותו זמן קובעת המפה המפלגתית בכנסת. למפא“י בהנהגתו של דוד בן־גוריון לא היה רוב בכנסת, אבל לא היתה מעולם מפלגה שהיתה לה מחצית הנציגות של מפא”י. משקלה של מפא“י נקבע לא רק בזכות גודלה היחסי אלא גם בזכות העובדה שמתנגדיה לא היו מסוגלים, מסיבות רעיוניות, להתחבר לחזית אחת נגדה. פעמים ספורות היו התחברויות כאלה לשם הפלת הצעה של מפא”י או הכשלת מדיניות שלה. “קואליצית ניר” הכשילה את בחירתו של ברל לוקר לתפקיד יו“ר הכנסת עם פטירתו של יוסף שפרינצק, אולם בתום תקופת כהונתה של כנסת זו נבחר שוב נציג של מפא”י יו"ר הכנסת.

זכורה הסיסמה שהטיל דוד בן־גוריון לגבי הרכב הממשלה: בלי חרות ובלי מק“י. סיסמה זו היתה מכוונת כמובן נגד חרות, מכיוון שאיש לא העלה על הדעת לצרף את מק”י לממשלה. לעומת זאת חרות לא היתה פסולה בחוגי הימין. גם מספר חברי הכנסת מטעמה היה גדול בהרבה מזה של מק“י. יחסו של בן־גוריון לחרות היה שלילי מאוד. הוא היה משוכנע, שהסיסמאות של אבא אחימאיר מראשית שנות השלושים לא נעקרו לחלוטין מן התנועה הרוויזיוניסטית. הוא לא סלח להם על הפרישה הצבאית (אצ"ל) מימי טרום־המדינה. הוא ראה בחומרה רבה את פעילותו של מנחם בגין בימי הוויכוח על השילומים. עם זאת אין ספק, שהיה יסוד פרגמטי מוצק בסיסמה הגוזרת על שותפות עם שתי מפלגות אלה. בזאת יצר בן־גוריון כנסת קטנה יותר, שיש בה למפא”י רוב מוחלט או כמעט רוב מוחלט. זה הקל עליו לבנות קואליציות ששלטו בישראל בדרך שהוא רצה בה. מסיבה זו העדיף בן־גוריון קואליציה, שהמפלגה השנייה בכוחה בכנסת לא תהיה בתוכה. בכנסת הראשונה היתה זו מפ“ם. אכן, היו סיבות מדיניות שמנעו את הכללת מפ”ם בקואליציה ב־1949. זו היתה תקופת ההתקרבות של מפ“ם לקומוניזם ולברית־המועצות. אמנם תהליך זה הגיע לגמר התפתחותו רק ב־1951 או אפילו ב־1952, אבל התהליך המואץ הורגש יפה גם ב־1949, ולא איש כדוד בן־גוריון יטעה בו. עם זאת, גם הצלחתה היחסית של מפ”ם בבחירות לכנסת הראשונה (היא יצאה מהבחירות כמפלגה השנייה אחרי מפא"י), הרתיעה את בן־גוריון מלהכלילה בקואליציה. אמנם היתה פנייה למפ“ם שתצטרף לקואליציה, אבל לא נעשה ניסיון לגשר על פני חילוקי־הדעות בין מפא”י ומפ“ם, ובלי מאמץ יתר התקבל סירובה של מפ”ם להצטרף לממשלה.

בכנסת השנייה היו אלה הציונים־הכלליים שירשו את מעמד־הבכורה היחסי של מפ“ם (שסבלה ירידה ניכרת). הם נשארו מחוץ לקואליציה, גם כן לאחר פנייה פורמלית, אף־על־פי שגם הם לא היו לא חרות ולא מק”י. בן־גוריון כלל אותם בממשלה, רק כשהוברר בהחלט שתוצאת הבחירות לכנסת השנייה היתה חד־פעמית (בעקבות המצוקה באספקה ובעקבות העלייה המונית). רק אז ניאות בן־גוריון לקבלם לממשלה.

נטייתו של בן־גוריון היתה לקואליציה עם מפלגות הדורשות משהו בנושא שהעסיק אותו פחות, ובתמורה הן מאפשרות לו לנהל את העניינים העיקריים של ישראל כהבנתו. זו גישה מובנת ופשוטה למדי. יותר קשה ומסובך להצליח בזאת. דוד בן־גוריון הצליח.

 

יחסו לדת ולדתיים    🔗

דוד בן־גוריון לא היה דתי. לא הפריע לו כל עיקר שהוא נשא את אשתו בבית־משפט אזרחי בניו־יורק ושהם מעולם לא קודשו בחופה כדת משה וישראל. הוא לא הקפיד על שום מצווה שבין אדם למקום, אפילו לא על מצוות שרבים מקרב הלא־דתיים נזהרים בהן. רבים מחבריו לדעות נעשו “קצת־דתיים” בהיותם קשישים יותר. בן־גוריון לא חש צורך נפשי לבקר בבית־כנסת, לומר “קדיש” אחרי אמו או אביו. הוא לא עשה מעשה כלשהו של שיבה למקורות הדתיים – היו לו מקורות אחרים לגמרי.

גם גישתו אל הבלתי־נודע והתפעמותו מסוד החיים וממוחו של האדם מקורן היה לא־דתי. דווקא יחסו העמוק מאוד לתנ“ך הבליט את היותו יהודי לא־דתי, אם כי החשיב את האמונה באל אחד כיסוד מוסד של עמנו. הוא ראה בתנ”ך יצירה לאומית של עם ישראל ולא משהו שאלוהים נתן לישראל. יסוד הבחירה היה בעיניו בחירת עם ישראל באלוהי ישראל ולא להיפך.

תפיסתו זו לא הפריעה לו להעדיף את הדתיים כשותף קואליציוני רצוי יותר, במשך רוב שנות מנהיגותו בסוכנות היהודית ובממשלת ישראל. לא מעטים מאנשי מפא“י רצו בשותפות זו ובוויתורים לדתיים, משום שחשבו ש”לא תזיק" קצת יותר דתיות בישראל. לרבים מהם לא היתה אמונה מוצקה בלאומיות הלא־דתית ובתפיסה הרוחנית־תרבותית של היהודים החופשיים. בן־גוריון לא היה שותף לספקותיהם לגבי אפשרות התפתחותה של תרבות יהודית חופשית ולא ל“לא יזיק” הספקני שלהם. עולמו הרוחני היה בנוי על התפיסה היהודית של הציונות הלא־דתית, תפיסה הבנויה על לאומיות יהודית בעלת שורשים הסטוריים, בלי הקפדה על שמירת מצוות.

דוד בן־גוריון העדיף את הקואליציה עם הדתיים בשל טעמים שונים לגמרי. הנימוק הראשון במעלה היה שלילי – השותפים־בכוח האחרים היו רעים יותר בעיניו, דרישותיהם היו קשות יותר וחמורות יותר. הוא לא היה מוכן להתפשר עם דרישות מפ“ם אל מדיניות החוץ הישראלית, ולא רצה לוותר לציונים־הכלליים, שרצו חיים קלים יותר לישראלים על חשבון קליטת העלייה (סיסמתם: “תנו לחיות בארץ הזאת”). הדתיים דרשו דרישות דתיות מרגיזות, אולם לדעתו היה על אזרחי ישראל לשלם גם מחיר זה למען בניית מדינתם, שאם לא כן לא תהיה לישראל ממשלה שתוכל להתמודד עם הבעיות המדיניות והחברתיות הקשות, שהיא ניצבה מולן לאחר מלחמת הקוממיות. אכן, מבחינת הדגשים של מפא”י בראשות דוד בן־גוריון, היו הדרישות של מועמדים אפשריים אחרים לקואליציה חמורות הרבה יותר.

הנימוק השני היה חששו מפני מלחמת־תרבות. הוא ידע, שהסנטימנטים הדתיים באוכלוסיה הם רבים ועמוקים. כוחן האלקטורלי של המפלגות הדתיות אינו מבטא אלא חלק קטן מהסנטימנט הדתי הרווח באוכלוסייה. היה חשוב בעיניו אפוא להתרחק מסכנה של מלחמת־תרבות. כשדרישות הדתיים חרגו ממה שהוא היה מוכן להסכים לו, לא נרתע מפירוק (זמני) של הקואליציה אתם, אבל גם אז נזהר ממלחמת־תרבות ומינה שר דתות דתי מאוד – את הרב יעקב משה טולידאנו. אין ספק כי במינוי זה הוא הביא בחשבון, שהסנטימנט הדתי הלא־מפלגתי (זה שאין לו ביטוי בהצבעה בעד מפלגה דתית), משפיע יותר בקרב בני עדות־המזרח מאשר בקרב יוצאי אירופה. הנימוק השלישי להעדפת הדתיים היה יחסו האישי לרב יהודה לייב מימון, ויחסו הציבורי־תנועתי ל“הפועל־המזרחי”, בייחוד ליסודות החלוציים שבו. יחסו של בן־גוריון ל“הפועל המזרחי” היה אופייני למפא"י שבראשותו.

עם זאת יש לציין, שכאשר לדעתו נחוץ היה להיאבק בדתיים, הוא לא נרתע מזאת. מאבק כזה פרץ עוד בתקופה מוקדמת של מנהיגותו, כשהפועל־המזרחי ניסה להתחרות עם הסתדרות העובדים (כשבן־גוריון עמד בראשה) כמקבל עבודה ומחלק עבודה. שבתי טבת עומד על כך בפרוטרוט בכרך שני של ספרו “קנאת דוד”. רק משוויתר “הפועל המזרחי” על המאבק, והשתלב בפעילות המקצועית של ההסתדרות, נשתנה יחסו של דוד בן־גוריון אליו לחלוטין.

המאבק הרעיוני של בן־גוריון בדתיים בנושא המדיני היה, כמובן, מאבק עם “המזרחי” (שפזל לא־פעם אל כיוונו של ז’בוטינסקי) ולא מאבק עם “הפועל־המזרחי”. “המזרחי” הושפע במקצת מהכריזמה של ז’בוטינסקי, ואילו “המזרחי” בארץ־ישראל המנדטורית היה שותף פעיל של חוגי הימין הלא־דתיים (בייחוד בעיריות ובמועצות המקומיות). סיבה צדדית לחתירתו של בן־גוריון בימי המנדט לברית עם הדתיים היתה מגמתו לנתק את “המזרחי” מהקשרים עם ז’בוטינסקי ועם הרוויזיוניסטים. עד כמה הוא צדק בזאת התברר שנים אחדות לאחר מותו, כאשר המפד"ל נתכנסה תחת כנפיו של מנחם בגין.

דוד בן־גוריון היה כידוע אמן המשא־ומתן הקואליציוני – בזאת הודו כל מתנגדיו. הוא קבע לעצמו מטרות במשא־ומתן, ובדרך־כלל השיג אותן. כדי להקל על עצמו במשא־ומתן עם המפד“ל, הוא חתר כל השנים לצרף גם את “אגודת־ישראל” לקואליציה, אבל סירובם של גדולי התורה שלל ממנו אפשרות להצליח בזאת. הוא רצה ב”אגודת־ישראל" לא רק כמתחרה למפד“ל. היו לו סיבות נוספות להעדיף את “אגודת־ישראל” על המפד”ל. כשהוא היה ראש־ממשלה, בלטה האנטי־ציונות של “אגודת־ישראל” פחות מאשר בתקופת הקואליציה עם מנחם בגין. גם תביעותיה של “האגודה”, בדרך־כלל, הפריעו פחות לאזרחי ישראל הלא־דתיים. בשנות החמישים נגעו תביעותיה בעיקר לאנ“ש, ולא כוונו להטביע אופי חרדי על המדינה כולה. הם היו צנועים יותר מהמפד”ל, בתביעותיהם הסקטוריאליות, משום שהיו מפלגה הרבה יותר קטנה וגם מפני שהיו לא־ציונים. אנשיהם הבינו, אם כי לא הודו בכך, שהתנגדות האדמו“רים לעלייה לפני השואה, היתה משגה פטלי (פטלי במובן הראשוני של המונח – גורם למוות). הם לא ראו את עצמם כשותף שווה־זכויות במדינה הציונית. גם יחסם למדינה לא חייב אותם להיאבק על כך שהיא תהיה ברוחם, מכיוון שממילא המדינה היתה קצת זרה להם. השינויים שחלו ב”אגודת־ישראל" מאז אינם שייכים לכאן.

כאמור, חתירתו לשיתוף “אגודת־ישראל” בממשלה נשארה משאלת־לב, מאז פרשה “אגודת־ישראל” מהממשלה עוד בראשית קיומה של מדינת ישראל. המשא־ומתן המעשי התנהל אפוא עם המפד“ל (ולפני כן עם שתי המפלגות שמאיחודן היא קמה). כשבודקים את המשותף בין ויתוריו של בן־גוריון למפד”ל מזה ואת הנושאים שהוא התעקש עליהם מזה, אפשר להבחין בקו ברור. הוא ויתר (לפעמים הפריז בזאת) בכל דבר שיש בו משום הכבדה על חייה של האוכלוסייה הלא־דתית. לא הפריע לו שאין אוטובוסים בשבת (מלבד בחיפה, שהיתה בה מסורת של תחבורת אוטובוסים בשבת). הוא הסכים לכך שחוק הנישואין יהיה דתי, אם כי הוא עצמו, אמור, נשא את אשתו בנישואין אזרחיים, ומובן אפוא שעקרונית הוא צידד בנישואין אזרחיים. זו היתה בעיניו הטרדה לא־נעימה ולא־מוצדקת ותו לא. כשהטרדה זו נהפכה ממשית לבני אדם העדיף שכל מקרה ימצא את פתרונו. הוא רצה באוכל כשר במטבחי צה“ל, אם כי הוא עצמו לא הקפיד על כשרות במטבח שבביתו, מכיוון שרצה למנוע ויהי־מה צורך בהקמת יחידות דתיות בצה”ל.

בן־גוריון היה עקשן הרבה יותר כשבאו אליו בתביעות שהיה בהן לחזק את המפד“ל ואת ההשפעה הדתית בישראל. על כך היו כל המשברים בין מפא”י והדתיים. יש יוצא מהכלל אחד – כשהוקם החינוך הממלכתי, הוא הסכים שיישאר הזרם הדתי, במסווה שקוף למדי של ממלכתיות – חינוך ממלכתי־דתי, שהוא חינוך ברשות המפד"ל. יוצא מהכלל הזה הוא חשוב מאוד, כמובן, אבל הוא מקרה יוצא דופן והיו סיבות מיוחדות לוויתור שוויתר בן־גוריון. הקמת החינוך הממלכתי היתה אקט קשה ומסובך, והוא לא רצה להכביד עוד יותר בהכללת הזרם הדתי בתוך החינוך הממלכתי הכללי. החינוך הממלכתי נוסד תוך כדי הקמת קואליציה עם הציונים הכלליים, שעצם הקמתה פגעה קשות בדתיים (הם הורחקו ממשרדי ממשלה חשובים), והוא ידע שעוד יזדקק לדתיים. אל לו לריב אתם יותר מההכרחי ביותר. אולי השפיע עליו נימוק נוסף. דוד בן־גוריון רצה שערכים יסודיים של “זרם העובדים בחינוך”, בעיקר החינוך לעבודה ולחלוציות, יהיו ביסוד החינוך הממלכתי לא רק להלכה אלא גם למעשה. הוא ידע שיהיו קשיים רבים בהגשמת הדבר. אולי נראה היה לו שהשארת הדתיים מחוץ למסגרת של החינוך הממלכתי, שהוא רצה להטביע עליו חותם של זרם העובדים ובעיקר חותם חלוצי, תקל על תנועת העבודה להשליט את רוחה על החינוך הממלכתי. אי־הצלחתה של תנועת העבודה בעניין זה חורגת מתחום דיוננו.

כשמסכמים את יחסיו של דוד בן־גוריון עם המחנה הדתי יש אפוא לומר, כי אין יסוד לא לטענות של דתיים בדבר יד ברזל המוליכה ציבורים דתיים לאפיקורסות, ובאותה מידה אין יסוד לטענות של מתנגדי דת קיצוניים המתארים אותו כנכנע לדתיים. הוא נקט ב“מדיניות האפשרי” במצב שהיה נתון בו. יש לציין, שהוא הצליח במגעיו עם הדתיים־לאומיים כמעט לאורך כל הדרך. הם היו שותפים נאמנים בעניינים העיקרים, ו“המחיר” שגבו לא היה גבוה מדי, באותה תקופה.

 

יהודים וגרמנים – ישראל וגרמניה    🔗

בתום מלחמת־העולם השנייה, משנתגלתה השואה במלוא זוועתה, התפתחה בקרב היהודים באורח ספונטני איבה קשה ביותר אל העם הגרמני. אף־על־פי שעוד במהלך המלחמה היה ידוע, שדבר־מה איוֹם ונורא קורה בתחומי השלטון הנאצי, הרי רק עם שחרור שארית־הפליטה נתבררה האמת במלואה. השנאה היתה לכל גרמני באשר הוא גרמני. יהודים לא רצו לשמוע על “גרמנים טובים”. הנימוק שאשם המשטר ושאשמים רק מי שהיו נאצים ולא כל הגרמנים, נשמע כדמגוגיה, מפני שהמאמץ של גרמניה לכבוש את העולם לא היה מאמץ של מפלגה, אלא של אומה, והניסיון להכחיד את העם היהודי היה אף הוא – לפי תפיסת היהודים לאחר השואה – ניסיון לאומי כללי, של העם הגרמני כולו.

אצל יהודים בכלל – וציונים במיוחד – לא נקלט אפילו הנימוק, שמחנות ההשמדה העיקריים היו בפולין ולא בגרמניה, מפני ששם במזרח־אירופה, האוכלוסייה היתה אוהדת יותר למעשה ההשמדה מאשר האוכלוסייה בגרמניה. גם סיפורי האכזריות של פולנים וליטאים, אוקראינים ובני עמים אחרים לא מיתנו את האיבה לגרמנים. אם העם היהודי ידע לנטור שנאה לספרד על גירוש יהודים ועל האינקוויזיציה, הרי על דורנו לעצב יחס דומה לגרמניה ולעם הגרמני – זו היתה הדעה וההרגשה הכללית בקרב היהודים עם תום מלחמת־העולם.

פרצה ראשונה בחומת השנאה היהודית לעם האחראי להשמדה נפרצה מיד עם השחרור, לפני הקמת המדינה. הצורך להוציא אל הפועל את הבריחה הוא שפרץ את הפרצה הזאת. במציאות של אירופה ב־1945 ו־1946, היתה אפשרות אחת ויחידה לארגן את בריחת היהודים לכיוון ארץ־ישראל. היה הכרח לרכז יהודים במחנות עקורים על אדמת גרמניה הכבושה, ביתר דיוק באזורי הכיבוש המערביים של גרמניה – תוך העדפת האזור האמריקני (מכיוון שהבריטים גילו עוינות להגשמה הציונית, כלומר להמשך הבריחה לכיוון ארץ־ישראל ).

הצרכים הלאומיים היו כל כך ברורים, עד כי לא היה מקום לוויכוח אם להקים על אדמת גרמניה מחנות עקורים. נשמע קול בודד פה ושם, אבל לכלל ויכוח המחייב הכרעה הדברים לא הגיעו. בלי מעשה זה אי־אפשר היה להקים את תנועת הבריחה, אשר נוסף על הצלת יהודים היה לה גם משקל מכריע במאבק המדיני (הן השפעה על הוועדה האנגלו־אמריקנית ועל ועדת אונסקו"פ והן על דעת־הקהל העולמית, באמצעות העיתונות). התפקיד הראשוני של הבריחה היה, כמובן, לאפשר את מאבק ההעפלה, שהיה הציר המרכזי של כל היאבקות יהודית להקמת מדינה חופשית. עם זאת, הקמת מחנות העקורים על אדמת גרמניה ביטלה את ההקבלה עם ספרד של האינקוויזיציה, ספרד שהיהודים גורשו ממנה ונשבעו בשעתם שלא לשוב אליה אי־פעם. לכן בטלה גם חשיבותו של הנימוק, כי מה שעשו לנו הגרמנים במאה העשרים חמור פי כמה ממה שעשו הספרדים מאות שנים לפני כן.

ההכרעה להקים מחנות עקורים בגרמניה – תוך העדפת דרומה של גרמניה, בווריה, שהיתה בכיבוש אמריקני, והיה לה גבול עם צ’כוסלובקיה של בנש־מסריק, שדרכה אפשר היה להסתנן – היתה הכרעתם של האנשים במקום (בייחוד שליחי הבריגדה היהודית), אבל הם היו זקוקים לאישורו של דוד בן־גוריון ולהתערבותו אצל השלטונות הצבאיים של ארצות־הברית, כדי להשיג בשביל המפעל היהודי הקלות פורמליות והקלות של העלמת־עין. דוד בן־גוריון אישר את הקו של חלוצי הבריגדה, והשיג הקלות רבות ממפקדי הצבא האמריקנים. המודבר, כמובן, בביקורו אצל שארית־הפליטה, זמן־מה לאחר תבוסת הרייך השלישי, ביקוּר שזכה בשעתו לפרסום רב בארץ ובעולם היהודי.

בכל זאת נשמר בעינו יחס ההחרמה של היהודים כלפי גרמניה. המחנות הוקמו בחסות שלטונות הכיבוש, כשהגרמנים היו משועבדים לכובש ומושפלים מאוד. הקמת המחנות לא שינתה מיסודה את הרגשת היהודים, שהשנאה לעם המשמידים תהיה שנאת־עולם.

בימים שהעם היהודי נאבק על זכותו להקים מדינה והחל לבנותה, החל העם הגרמני קם מאפרו. הגרמנים שהיו תחת שלטון כיבוש של מעצמות המערב השיגו, בשלבים אטיים, עצמאות מדינית. הרפובליקה הפדרלית הגרמנית, זו שהכל קוראים לה גרמניה המערבית, נהפכה למדינה. תחילה היא לא היתה כל־כך ריבונית, אבל התהליך התגבר, ובראשית שנות החמישים היתה גרמניה המערבית ריבונית, אף־על־פי שצבא לא־גרמני חנה בשטחה. צבא זה הגן עליה מפני הדוב הרוסי, ששלט בחלק אחר של גרמניה. (הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית או מזרח גרמניה, כפי שקוראים לה), ואיים לשטוף את אירופה המערבית, כשהוא עובר דרך גרמניה המערבית. הצבא המוצב במערב־גרמניה התערב פחות ופחות בענייניה, עד שהתערבות זו נמוגה לחלוטין. היה ברור, שככל שיעבור זמן תהיה גרמניה יותר ויותר מקובלת ב“משפחת העמים” ותהיה פחות זקוקה לאישור ממדינת היהודים לכשרותה האנטי־נאצית.

הבירור הפנימי בישראל על שילומים מגרמניה החל זמן־מה לפני שהדבר נתפרסם רשמית. הדיון וההחלטה במרכז מפא“י התקיימו יותר משנה לפני הדיון בכנסת בעניין זה. בראש התומכים בהסכמה לפתוח במשא־ומתן עם גרמניה על שילומים עמד דוד בן־גוריון, שענה נמרצות למתנגדיו. צירוף של שיקולים שונים קבע את עמדתו בעניין זה. בקרב התומכים בשילומים היו בעלי גישות שונות, שהושפעו מנימוקים שונים. היו, כמובן, אנשי ה”לעולם תיקח". חלק מהם טענו ששילומים יחזירו רק חלק קטן מהרכוש השדוד מיהודים, ואחרים לא נזקקו אפילו לנימוק זה. עמדה אחרת בדיון הציגו בעלי תפיסה מדינית פרגמטית, שמבטאה העיקרי היה בן־גוריון. לפי תפיסה זו, הבעיה היא לא לכעוס על משמיד העבר, אלא להיאבק עם הרוצים להשמיד בעתיד, למנוע שואה נוספת. לשם כך נחוץ לחזק את מדינת ישראל, הן מבחינה צבאית והן מבחינה כלכלית. אכן, כל השנים נאבק בן־גוריון על כך שכספי השילומים לא יוצאו אלא לחיזוק התשתית הכלכלית של ישראל (בעיקר היה מרוצה מקנית אניות לחברת “צים” מכספי השילומים, בגלל החשבתו את הים ואת הימאות). רמת המחייה בישראל עלתה בעיקר בזכות כספי הפיצויים האישיים, ואילו רוב כספי השילומים לאומה הוצאו למטרות קונסטרוקטיביות.

בקרב תומכי המשא־ומתן על שילומים היו גם בעלי גישה עקרונית־מוסרית. המבטא העיקרי שלהם היה פרץ נפתלי, יליד גרמניה, שעד 1933 היה מראשי הסוציאל־דמוקרטיה הגרמנית (אם כי, היה כבר ציוני גם לפני עלייתו של היטלר לשלטון). פרץ נפתלי אמר באותה ישיבת מרכז מפא"י, שהוא תומך במשא־ומתן עם גרמניה לא כל כך בשל הצד החומרי (הוא אמר משהו שנשמע ממנו ספק אם ההסכם יצא לפועל, ואם תצמח ממנו ברכה חומרית לישראל), אלא מטעמים עקרוניים. אני רוצה – אמר נפתלי – לקבל מגרמניה כל דבר מועיל לישראל. אין אני רוצה בשום אופן לקבל מגרמניה תורה גזענית, וגזענות אינה רק התנכלות לעם היהודי. פסילתו של כל אדם שאֵם גרמניה ילדה אותו, גם היא גזענות. אחד הנואמים לפניו דיבר על אי־נכונותו ללחוץ את ידו של כל גרמני. נפתלי השיב, שיש גרמנים שהוא ילחץ את ידם ברצון. הוא סיפור על פועל גרמני, שהסתכן קשות כדי להבריח את נפתלי ומנהיגים סוציאל־דמוקרטים אחרים אל מחוץ לגרמניה הנאצית.

דוד בן־גוריון האזין לדבריו של פרץ נפתלי, והדברים נתקבלו על דעתו. כל השנים הוא טען וחזר וטען לא רק למען העניין המעשי. הוא גם נאבק על כך שיש “גרמניה אחרת”, הוא לא גרס גישה גזענית אנטי־גרמנית.

בן־גוריון חשש מפני עיוותים בתחושה הלאומית ובהתנהגות הלאומית. משום־מה לא חשש מפני ההיפך מזה, מפני שיכחת השואה והתמכרות יהודים ליחסים עם גרמניה. הוא לא ראה מראש את התופעה הזוועתית של יהודים הבונים קהילות חדשות בגרמניה, ולא מעטים מהם עוסקים בכל מעשה אסור ובכל מעשה נטול כבוד, כשהם מנצלים את אי־רצונם של גרמנים אנטי־נאצים בני הדור האחראי להשמדה לפגוע ביהודים (גם ללא קשר להיותם יהודים).

סכנות רוחניות אלה ראה מראש המשורר נתן אלתרמן, שתמך בשילומים אולם התנגד קשות למדיניות של בן־גוריון כלפי הגרמנים. זהו כמעט הנושא המדיני היחיד שאלתרמן חלק בו על בן־גוריון. מערכת יחסים נאה מאוד היתה בין המדינאי והמשורר. בנושא זה הם אולי השלימו זה את זה, זה את ראייתו של זה.⁶

 

קשריו עם המנגנון    🔗

סיפור לעצמו הוא מערכת היחסים שהתפתחה בין דוד בן־גוריון מזה והמנגנון המפלגתי שתמך בהנהגה שבראשותו מזה. עד קיץ 1944 לא היתה קיימת בעיה זו או כמעט שלא היתה קיימת. קשריו של בן־גוריון עם המנגנון הוגבלו למערכות בחירות, שמפא"י (ועד 1930 – אחה"ע) נאבקה בהן עם מפלגות אחרות. העניינים הפנים־מפלגתיים – מעמדם וקידומם של תומכיהם של ברל כצנלסון ודוד בן־גוריון היו בתחום טיפולו של ברל הרבה יותר מאשר בתחומו של בן־גוריון. ברל היה מי שעסק בטיפוח אנשי ציבור, בחינוך צעירים ובהכשרתם של פחות צעירים וכן בהעלאת המתאימים (בעיניו) לתפקידי הנהגה, בהדגישו גם כישורים והתאמה לתפקיד וגם נאמנות רעיונית. נוסף על הנאמנות הרעיונית העסיקה את ברל כצנלסון שאלת הנאמנות האישית לבן־גוריון. ברל האמין, שטובת עם ישראל וטובתה של תנועת העבודה מחייבים להציב את בן־גוריון בראש. לדעתו של ברל כצנלסון היה בן־גוריון המנהיג הלאומי שיש לעזור לו למלא את יעודו. יתכן שהוא חש, כי הוא עצמו לא יאריך ימים. אכן, ברל כצנלסון חי רק 58 שנים, ולשנים אלה נדחס כל מה שהספיק להגות, לתכנן ולפתח – חלק ניכר מהן הוקדש לקריאה, לעיון ולימוד. צמידותם של ברל כצנלסון ודוד בן־גוריון זה לזה קבעה למעשה שנאמנות אישית לאחד היתה נאמנות גם לרעהו.

בדידותו המדינית המפורסמת של בן־גוריון נעשתה שלמה עם מותו של ברל כצנלסון. עד אז היה לו רע ושותף לפעילות המדינית ולחווייתה. מותו של ברל הטיל עליו גם עומס תפקידים שהיה פטור מהם בחיי רעו. בן־גוריון לא ניסה למלא את כל התפקידים של ברל כצנלסון. זה היה בלתי־אפשרי. נושאי חינוך, נוער, העלאת מנהיגות צעירה בתנועה – כל אלה נשארו ללא טיפףול מרכזי טוב וחסר פניות מאז מותו. דוד בן־גוריון לא היה פנוי לזאת, וכנראה חסרו לו גם סבלנות ועוד סגולות הדרושות לעניינים אלה. מכל מקום, בן־גוריון היה מוכרח לעסוק במבנה הפנימי של המפלגה. בנושאים אלה עסקו עד 1944 שני המנהיגים יחד. בן־גוריון סמך על ברל בהערכת בני־אדם יותר מאשר על עצמו, וברל סמך על דוד בן־גוריון יותר מאשר על עצמו לגבי מבנים ארגוניים וחלוקת סמכויות בין מוסדות. עכשיו נאלץ בן־גוריון לטפל בכל אלה לבדו. לאיש בצמרת שמסביבו לא היתה סמכות אישית מספקת כמו לברל כצנלסון. במערכות בחירות היה תפקידו של ברל מצומצם מאוד. גם בקביעת סיסמאות בחירות ונושאים לתעמולה וגם בעבודה התעמולתית והארגונית היה בן־גוריון במרכז הבימה, ואילו ברל נחבא בתא שביציע – הוא שמר על ריחוק מהמולת בחירות. גם במאבקים הארגוניים עם האופוזיציה בתוך מפא“י היה בן־גוריון הדמות הפעילה והנחרצת. חשיבותו של ברל כצנלסון היתה רבה בטפול באנשים שהיו נאמניהם של “ברל ובן־גוריון” (כך נהגו לקרוא לצמד המנהיגים) וכן במגעים עם בודדים. השפעתו של ברל כצנלסון על אנשים העבירה לא פעם אנשים בעלי משקל אינטלקטואלי לתמיכה ב”ברל ובן־גוריון“. נוסף לזאת היה לאנשי האופוזיציה בתוך מפא”י, בראשותו של יצחק טבנקין קושי מיוחד במינו בכך, שהם ראו עצמם לפתע כמתנגדיו של ברל כצנלסון.

היה אפוא קשר הדוק בין דוד בן־גוריון למנגנון המפלגתי גם לפני מותו של ברל, אבל בן־גוריון לא תמך אז במנגנון ובאנשיו במאבקים פנים־מפלגתיים. מכיוון שגם ברל כצנלסון נזהר מלתמוך במנגנון, לא התקדמו אז אנשי המנגנון בהיררכיה המפלגתית. ההבחנה בין מנהיגות ומנגנון היתה חדה, אם כי במונח מנגנון או מנגנון מפלגתי הכוונה היא למושג שלא כל כך קל להגדיר אותו בכתב. לעומת זאת במציאות המפלגתית – בכל מפלגה בארץ ובעולם – הוא ברור לגמרי, לפעמים ברור יותר מדי… המדובר באנשים המקיימים את המגע היום־יומי השוטף עם מה שקוראים באנגלית “שורשי העשב” של החיים הציבוריים, עם ציבור עממי רחב. אלה הם מזכירי סניפים של המפלגה ומזכירי מועצות הפועלים, מי שעושים את מלאכת היום־יום של מפלגה במרכז המפלגה, על מחלקותיו. אלה הם אנשים שאינם ידועים בציבור ואינם נושאים במשרות רמות אשר עין הציבור צופייה אליהם, אבל במוסדות הפנימיים של המפלגה יש להם השפעה על קבוצות גדולות של מצביעים (במרכז המפלגה ובוועידותיה וכן בבחירות פנימיות שכלל חברי המפלגה מצביעים בהן). הם שומרים על השפעתם זו ולא תמיד הם בוררים באמצעים לשמירה על מעמדם.

הדוגמה המפורסמת ביותר לרעה של מנגנון מפלגתי הנעזר באמצעים לא־כשרים היא המפלגה הדמוקרטית בניו־יורק, הקרויה “טאמאני הול” (על שם הבית שמשרדי המפלגה הדמוקרטית מוקמו בו). דוגמה זו מפורסמת יותר מאחרות, אולם ספק אם היא הרעה ביותר, גם באמריקה עצמה. ההאשמות שהאשימו יריביו של מנגנון מפא“י את אנשיו היו שהם דומים יותר מדי ל”טאמאני הול“. מנגנון מפלגתי הוא, כמובן, הכרח לכל מפלגה, והוא התפתח גם במפא”י. כאמור, שני המנהיגים טיפלו בו בשותפות ובחלוקת עבודה שאמנם לא הוכרז עליה, אבל היתה ידועה ומובנת לכול. אחרי מותו של ברל כצנלסון הוטלו כל התפקידים של הנהגה בדרג עליון על שכמו של דוד בן־גוריון לבדו. אין בזאת כדי להפחית ממשקלם של מנהיגים אחרים ומכובדים אחרים, אך איש מהם לא השתווה במשקל ובסמכות לא לברל כצנלסון ולא לדוד בן־גוריון.

כאמור, עד לפטירתו של ברל כצנלסון לא היה בן־גוריון מעורב הרבה בקידומם של אנשי המנגנון. הוא לא קידם את אנשיו ולא עיכב את קידומם. אחרי מותו של ברל השתנו דברים רבים. עכשיו נאלץ בן־גוריון לעסוק בקידום אנשים ובחירתם לתפקידים רמים. בן־גוריון עצמו הקפיד הרבה פחות מאשר ברל על נאמנותם של אנשים אליו. ברל כצנלסון עצר התקדמות של אנשים שהוא ראה בחוש שיפריעו אי־פעם לדוד בן־גוריון. אכן, האנשים שהפילו את בן־גוריון ממעמדו בראשית שנות השישים (הם החלו בפעולה זו קודם לכן) היו רובם ככולם אנשים, שברל עיכב את התקדמותם בהיררכיה המפלגתית ואשר זינקו לצמרת רק אחרי מותו. היוצאים מן הכלל מעידים על הכלל. מוצדק לומר, שאותם אנשי ציבור, שהתקדמותם עוכבה בחיי ברל כצנלסון ושהעיכוב בוטל עם מותו, היו בחלקם אנשים שינקו את כוחם מהמנגנון ולו היתה מסורה נאמנותם. בשביל רבים מהם היה המנגנון זהה עם המפלגה והאידיאולוגיה שלה. לימים התלכדו אנשים אלה באורח מסודר יותר וקראו לעצמם “הגוש” (כלומר גוש של סניפים ותאים לתיאום פעילות בעיקר בכל הנוגע לקביעת אנשים לתפקיד). “הגוש” שפעל בעיקר אחרי קום המדינה – היה למעשה התארגנות של המנגנון המפלגתי לשמירה על מעמדו, על מעמדם של אנשיו ושל מנהיגים שצמחו מתוכו. כל עוד בן־גוריון היה ראש־ממשלה ומושך הקולות הגדול של מפא“י, היה “הגוש” נאמן לו. קשה לומר מה היתה התפתחות הדברים אלמלא נפטר ברל כצנלסון בדיוק בזמן שנתפלגה מפא”י והאופוזיציה – הקיבוץ־המאוחד וסיעה ב' – הקימה מפלגה חדשה. מערך היחסים של “הגוש” עם דוד בן־גוריון, שהתפתח שנים אחדות אחרי הפילוג, בראשית שנות המדינה, היה טיפוסי למערך יחסים בין מנהיג ומנגנון. “הגוש” של מפא“י לא עשה מעשים פליליים ובלתי־מוסריים חמורים כל כך כמו אלה שנעשו ב”טאמאני הול" של ניו־יורק, בייחוד במאה ה־19 (“טאמאני הול” הוא שם דבר, ובעצם נעשו במקומות אחרים בארצות־הברית מעשים חמורים לא פחות מאשר בניו־יורק), מכיוון שהמנגנון של מפא“י היה שונה בעיקרו מהמנגנונים בארצות־הברית. אין להשוות את מערך היחסים בין בן־גוריון למנגנון ליחסים שהיו מקובלים שם. הנשיא פרנקלין רוזוולט, שנעזר ב”טאמאני הול", נזהר מלהזדהות פומבית עם “טאמאני הול”, ואילו הנשיא הארי טרומן גילה אומץ־לב ציבורי בלכתו להלוויה של פנדרגסט, “הבוס” המפלגתי של הדמוקרטים במיזורי, שתמך בהארי טרומן בראשית דרכו הציבורית ועזר לקידומו לפני שנבחר להיות נשיא ארצות־הברית. היה זה אומץ־לב ציבורי, מפני שלהיות ידיד של “בוס” מפלגתי נחשב לדבר־מה לא מכובד כלל וכלל.

מערך היחסים בין דוד בן־גוריון ו“הגוש” היה בנוי על כך שהוא נעזר ב“גוש” ולא רצה לראות באילו אמצעים משיג את כוחו הציבורי. דוד בן־גוריון האמין שהגוש (או האנשים שהוא האמין להם, ובמשך זמן רב לא ידע כלל שהם מאורגנים בגוש) מביא תועלת למפא“י בבחירות לכנסת, להסתדרות ולעיריות. על מי שבא להאשים את בן־גוריון בעניין זה לזכור שני דברים, גם שזו תופעה כללית במשטרים דמוקרטיים וגם שדב”ג עצמו היה, בסוף ימיו, שותף לביקורת זו עליו. אחת הדוגמאות הבולטות היא, כאמור, רוזוולט שנשען על “טאמאני הול” בניו־יורק. במשטר נציגים דמוקרטי קשה מאוד, כנראה, להימנע מקבלת תמיכה מנגנונית כזאת. על כל פנים, אין מנהיגים לאומיים הלוחמים למען דמוקרטיה במפלגתם מול פגיעות מצד גורמים מנגנוניים.

אילו נבדקו הדברים יפה היה מתברר, כי בשיטות של “הגוש” בישראל לא היה אפשר להשיג הישגים חשובים בבחירות שמשתתפת בהן האוכלוסייה כולה. תאיו לא היו בנויים כלל לטיפול באוכלוסייה כולה. הוא פעל בקרב חברי המפלגה בלבד. “הגוש” הועיל רק בבחירות פנים־מפלגתיות והבטיח שההנהגה תשוב ותזכה לאמון מחודש, מתקופת כהונה לתקופת כהונה. אשר לבחירות לכנסת, הציבור הישראלי תמך בבן־גוריון, ואילו “הגוש” טען שזהו הישגו הארגוני. גם בזה יש הבדל בין “הגוש” ו“טאמאני הול”, אבל הבדל זה הוא לרעת “הגוש”. אין ספק שהמנגנונים המפלגתיים בארצות־הברית משפיעים על תוצאות הבחירות לנשיאות ולקונגרס שם.

יש סימנים לכך שגם בתקופת השיא של השפעתו ופעילותו המדינית, הבין בן־גוריון שמשהו פגום בתחתית הפירמידה, אלא שלא נתפנה לעסוק בזאת, כי הועיד את מרצו לעניינים שהיו חשובים ודחופים בעיניו יותר. ידידיו של שרגא נצר – שהיה ראש “הגוש” בתקופה של הנאמנות של “הגוש” לדוד בן־גוריון – מספרים וחוזרים ומספרים ששרגא נצר הציע לדוד בן־גוריון שתהיה ביניהם חלוקת תפקידים וסמכויות – “לך המדינה ולי המפלגה”. אין הם מספרים שבן־גוריון התנגד לכך. הוא היה מוכרח להתנגד, משום שהכיר יפה את הזירה הציבורית האמריקנית וידע ש“חלוקת תפקידים” כזאת, שהיא אופיינית בין מנהיגים ו“בוסים מפלגתיים” בארצות־הברית, יוצרת מפלגות בעלות אופי שונה לגמרי מהאופי החלוצי שהוא רצה בו. בתקופה של ירידת השפעתו, חרה לדוד בן־גוריון הדבר שאנשי ההנהגה פנו לו עורף, ולא כאב לו כלל שכמה מאנשי “הגוש” פנו לו עורף. הוא ידע יפה שזה אורחם ורבעם, ואין להם “חמצן” כשהם באופוזיציה בתוך המפלגה. כאשר חלק מ“הגוש” המשיך לתמוך במיעוט במפלגה, התפלא על כך בן־גוריון וציפה שהם ינשרו אל הרוב. אלה מהם שפרשו ממפא“י עם רפ”י שינו את כל דרך פעולתם. לגבי אחדים מהם היה זה שינוי זמני בלבד, ואילו אחרים הפיקו לקח רציני יותר ממה שקרה, והמשיכו בחיים הציבוריים בדרך החדשה שאימצו לעצמם.

לזכותו של “הגוש” בתקופת בן־גוריון יש לומר, שהוא הבחין בקפידה בין מנהיגות ומנגנון. אנשיו עסקו ב“עבודה שוטפת” למען המפלגה והמדינה (כך האמינו בכל לבם), וכאשר מישהו מהם פיתח שאיפות של הנהגה – פרש ממלאכת הגוש והשאירה לחבריו, והם עזרו לו בדרכו החדשה. הגוש המאוחר יותר הדיח מקרבו את מייסדו שרגא נצר. “הגוש” החדש הזה לא מנע את המשך פעולתם המנגנונית של אנשים מתוכו שנהפכו לשרים בממשלה. להיפך, הללו נשארו ראשי הגוש.

שרגא נצר הודח מראשות הגוש מפני שבמידה מסוימת הוא העדיף נאמנות לדוד בן־גוריון על נאמנות למפלגה ולמנגנון שלה, לאותם אנשם עצמם שמילאו תפקידים ממלכתיים ראשונים במעלה ולא החלישו את אחיזתם במנגנון ב“הגוש”. זה חטא בל־יכופר במוסדות מנגנוניים. יורשיו־מדיחיו חטאו בחטא אחר, עירוב בין מנגנון ומנהיגות. חטא זה תרם תרומה נכבדה למפולת של 1977. הגוש החדש היה נאמן למנהיגות החדשה, והיה מוכן לכל התקפה על דוד בן־גוריון ועל תומכיו (רפ"י), כשם שהגוש הקודם היה נאמן לדוד בן־גוריון.

יש לומר שאי־יכולתו של דוד בן־גוריון להתמודד עם הבעייתיות של קיום המנגנון ושליטתו בתקופת השיא של השפעת בן־גוריון, לא מובנת ולא מוצדקת ככל שתהיה, מקורה גם בכך, שאדם אחד יכול לעסוק במספר מוגבל של עיסוקים. מגבלה זו חלה גם על דוד בן־גוריון. הוא ידע שיש במנגנון סכנות לא־קלות. אולי קיווה שיספיק להתמודד עם הבעיה ולהתגבר על הסכנות, אך לא עלה בידו.

 

התפתחות היחסים עם הקיבוץ המאוחד    🔗

מהות יחסיו של דוד בן־גוריון עם הקיבוץ המאוחד שונה, מיחסיו עם מתנגדים אחרים. שנים לא מעטות היה הקיבוץ המאוחד הגרעין הקשה של תומכים בעמדות של בן־גוריון והיה המשענת הציבורית העיקרית שלו. קשריו עם יצחק טבנקין לא הגיעו לשלמות שביחסיו עם ברל כצנלסון, אבל דומה כי מוצדק לומר, שגם לגבי בן־גוריון וגם לגבי ברל היה טבנקין האדם שהתקרב יותר מכל אדם אחר להיות “צלע שלישית” במשולש אחד אתם. זאת בשנות העשרים וגם בראשית שנות השלושים, עד שהתחיל להתהוות הקרע בינם ובין טבנקין.

ההגדרה הכללית “הקיבוץ המאוחד” אינה שלמה, מפני שגם לאחר הקרע, תמיד היו בקיבוץ המאוחד תומכים בהשקפותיהם של “ברל ובן־גוריון” ובוועידת נען של הקיבוץ המאוחד, לקראת סוף שנות השלושים, הם אפילו השיגו רוב. ההזדהות של תומכי טבנקין עם הקיבוץ המאוחד כמרכז הכוח הציבורי שלהם ומרכז ההשראה היחיד גרמה לכך שהם ולא מתנגדיהם יהיו מזוהים עם “הקיבוץ המאוחד”.

יש סימנים לכך, שטבנקין הבחין לפני בן־גוריון ולפני כצנלסון בקרע ההולך והמתהווה. בן־גוריון וכצנלסון לא האמינו, כנראה, כי ויכוחים אלה או אחרים שטבנקין נשאר בהם במיעוט עלולים ליצור חלוקה לשני מחנות נפרדים בתוך מפא“י – שלא לדבר כלל על פילוג מפלגתי ופילוג בקיבוץ המאוחד. חברים שהיו נאמנים בשנות העשרים גם לטבנקין וגם לברל כצנלסון (וממילא לדוד בן־גוריון), ורק כשנבקעה הקרקע ונפערה תהום רעיונית בינם ובין טבנקין בחרו ב”ברל ובבן־גוריון" העידו (ואולי גם פרסמו באיזה מקום), כי עוד בשנות העשרים היה אפשר לשמוע ביטויי מרירות קשים מפי טבנקין, כאשר נשאר במיעוט ב“אחדות־העבודה” – כגון “אנו הקומוניסטים נשארים תמיד לבדנו”. מתקבל על הדעת שבביטוי “קומוניסטים” הוא התכוון אז לחברי קיבוץ (קומונה) יותר מאשר לקשר רעיוני עם ברית־המועצות.

יחסו השונה של טבנקין לאיחוד עם “הפועל הצעיר” היה, כנראה, מכריע בקעקוע הרגשת ה“ביחד” השלמה שלו עם דוד בן־גוריון וברל כצנלסון, שלא רק תמכו באיחוד זה ולחמו להשגתו, אלא גם הלכו אליו בלב שלם ובכוונה לבטל כל חציצה בתוך מפא“י החדשה בינם ובין אנשי “הפועל הצעיר”. אין שום עדות, כי מנהיגי הרוב במפא”י חשדו שטבנקין ותלמידיו עלולים להסיק מסקנות מרחיקות לכת. גם דוד בן־גוריון וגם ברל כצנלסון המשיכו לראות בקיבוץ המאוחד מכשיר הגשמה עיקרי של השקפותיהם והמשיכו להאמין, כי השפעתו המכרעת של חברם יצחק טבנקין בקיבוץ המאוחד מבטיחה שגוף זה יתמיד בדרך הרעיונות שנראה להם.

הם חשו בענני הסופה רק במאבק נגד ההסכם שהגיע אליו דוד בן־גוריון עם זאב ז’בוטינסקי, הסכם אשר משאל חברים בהסתדרות דחה אותו. יצחק טבנקין היה הרוח החיה בהתנגדות להסכם. חשדם התעורר לא בגלל ניצחונו של טבנקין עליהם במאבק זה (כמה מנהיגים ואנשי ציבור שהיו נאמנים להם בכל לפני כן ואחרי כן היו שותפיו של טבנקין בהתנהגות להסכם זה), אלא בגלל דרכי המאבק החריפות שטבנקין נתן להן יד.

הרגשתו הקשה של דוד בן־גוריון באה לביטוי במכתב שכתב משוויצריה לילדיו הגדולים גאולה ועמוס ב־14 בספטמבר 1935. במכתבו הארוך הוא מתאר את הקונגרס הציוני הי"ט בלוצרן ואת כל מה שאירע בו (אגב, מכתב זה הוא שיעור מצוין במדע המדינה ומסביר את מניעיו ודרכי מאבקיו הציבוריים של דוד בן־גוריון). בסוף דבריו הוא כותב:

מכל הגופים שבהסתדרות ובמפלגה הקרוב לי ביותר הוא הקיבוץ המאוחד. לא בכל אני מסכים לו, וכמה ממעשיו בשנים האחרונות הם לא טובים בעיני. קרובים לי גם הגופים האחרים, אפילו “השומר הצעיר” שאינו במפלגה, אולם בקיבוץ המאוחד נתגלמו רוב המאוויים הקרובים לי ביותר, ובכמה מחבריו אני רואה את ההתגשמות של הטיפוס המובחר של פועל יהודי. ואם ביני ובין חברים אלה יש חילוקי דעות, לא במטרה אמנם, אלא בדרך להגשמה, אבל בתקופת ההגשמה הדרך היא הקובעת, הרי אין אני רואה עצמי כשליח הציבור.

(מצוטט לפי “מכתבים אל פולה ואל הילדים” עמ' 148).

יחסו המיוחד של דוד בן־גוריון לקיבוץ המאוחד נבע מן התפקיד המיוחד שזרם זה מילא – לדעתו של דוד בן־גוריון – בארץ, כשהעמיד את עצמו, אפילו יותר מתנועות קיבוציות אחרות, לרשות כל המשימות הלאומיות. היה בו המשך לרוח של “גדוד־העבודה”, לפני שנפגע מבחינה רעיונית. הקיבוץ המאוחד נראה היה לבן־גוריון קרוב יותר מכל גוף אחר לאידיאל של חלוציות, של מסירות שלמה, עד תום, לצרכיה של הגשמת הציונות. בכל הוויכוחים הפנימיים בתנועה הקיבוצית, דרכו של הקיבוץ המאוחד היתה לרוחו – קיבוץ גדול ופתוח, קולט עולים (לא רק חניכי תנועת נוער מסוימת), שיש בו תעשייה נוסף על החקלאות. גם המרות המרכזית החזקה יותר בקיבוץ המאוחד נראתה לו מועילה להגשמת הציונות. עוד בימי הוועידה השנייה של ההסתדרות הציע להנהיג בהסתדרות כולה משטר חלוצי בעל מרות מרכזית, ומה שהתפתח בקבוץ המאוחד היה הקרוב ביותר להשקפה זו. נוסף על זאת, בקיבוץ המאוחד היו חברים שזיקתו אליהם היתה לא רק ציבורית אלא גם אישית. הבולט שבהם הוא, כמובן, חברו מילדות שלמה לבקוביץ (לימים לביא), שיחד גדלו בעיירת מולדתם פלונסק, ושהיה הדמות החלוצית הטהורה והשלמה ביותר – החלוץ המתמסר תמיד למשימה העיקרית של התקופה. הוא שמר על רעננות חלוצית גם לאחר שהזקין ואפילו אחרי ששיכל את שני בניו במלחמת הקוממיות.

במשך הזמן קרו שני דברים שציננו את יחסו של דוד בן־גוריון להנהגת הקיבוץ המאוחד. הרוב בקיבוץ הוביל למשימות, שלא כולן תאמו את מה שבן־גוריון ראה כמרכז ההגשמה הציונית; הם פילגו את מפא“י והיו גורם חשוב באופוזיציה בהסתדרות, שדוד בן־גוריון פסל אותה מכול וכול. באותו זמן חדל הקיבוץ המאוחד להיות שלמות אחת מבחינה ציבורית ורעיונית. קמה בו אופוזיציה למנהיגותו של יצחק טבנקין, אופוזיציה ששמרה אמונים ל”ברל ובן־גוריון“. באופוזיציה זו קיווה בן־גוריון לראות את המשכו של הקיבוץ המאוחד המקורי, זה שהוא העריץ כל כך. אנשי טבנקין יצרו את סיעה ב' במפלגה ואחר כך התפלגו ממפא”י. יחסי החברוּת שנשמרו – אם כי רדומים במידה רבה – בין בן־גוריון וכצנלסון מזה וטבנקין מזה היו פרשה שעיקרה יחסי אנוש, והצד הציבורי שבה נמוג והולך, אף־על־פי שבן־גוריון וכצנלסון המשיכו להאמין שסופו של איחוד תנועת הפועלים לנצח את כל הפילוגים ואת כל המחלוקות.

מקורה של המחלוקת שגבהה בין טבנקין וסיעה ב' מזה ודוד בן־גוריון, ברל כצנלסון והרוב במפא“י מזה, היה בהיתפסותם של טבנקין ואנשיו לאהדה גוברת לברית־המועצות. הוויכוח על חלוקת הארץ (בימי ועדת פיל 1938־1937) לא היה מכריע. כידוע, ברל כצנלסון התנגד לכך שהתנועה הציונית תאמץ את רעיון החלוקה, והדבר לא העיב כהוא זה על יחסיו עם בן־גוריון ולא קירב אליו את טבנקין ותומכיו. גם הסנטימנטים האקטיביסטיים בקיבוץ המאוחד (בשנות המאבק בספר הלבן) לא היו הגורם הקובע. אמנם בן־גוריון היה מרוסן יותר בביטויים בנושאים מדיניים מאשר אנשי “אחדות־העבודה” החדשה (טבנקין ואנשיו קראו למפלגה החדשה שהקימו עם פרישתם ממפא"י “אחדות־העבודה”, על שמה של המפלגה שפעלה בשנות העשרים בראשותם של דוד בן־גוריון וברל כצנלסון). הריסון נבע מכך שעליו היתה מוטלת האחריות, והם יכולים היו להרשות לעצמם ביטויים ותביעות קיצוניים, בידיעה שמישהו ירסן את מעשיהם. קל להוכיח שלא האקטיביזם הקיצוני של הקיבוץ המאוחד קבע במחלוקת. בשאלות פרסונליות לא היה היחס של אנשי טבנקין אל האקטיביסטים הקיצוניים ביותר במפא”י טוב יותר מאשר אל אחרים. אחד מאנשי מפא"י, שחוגי אחדות־העבודה החדשה השמיצו קשות היה אליעזר ליבנשטיין (אח"כ: ליבנה), שהיה קיצוני באקטיביזם מדיני וביטחוני לא פחות מהם ואולי גם יותר. היו סיבות רעיוניות ואמוציונליות לשנאתם אל ליבנשטיין (שפרידתו הרעיונית מהם ועזיבתו את קיבוץ עין־חרוד היתה מלווה בטריקת דלת חזקה מאוד וכתיבתו האנטי־סובייטית היתה חריפה ביותר), אבל לא היו סיבות כאלה לגבי אחרים, למשל אלעזר (“לסיה”) גלילי מאפיקים, שגם הוא היה מנושאי הדגל הראשיים של עמדה אקטיביסטית קיצונית ולא נהנה משום יחס מיוחד מצד אחדות־העבודה החדשה.

אין מנוס מן המסקנה, כי הנושא שהביא לפילוג בין בן־גוריון ומפא"י מזה לטבנקין ואחדות־העבודה מזה היה תהליך של התקרבות טבנקין ואנשיו לברית־המועצות. מתהליך זה נבעה הברית עם יסודות אופוזיציוניים באגודות המקצועיות בעיר, שהיתה נוחה להם גם מבחינה רעיונית (מאבק מקצועי קיצוני נוח למי שטוען למהפכנות) וגם מבחינה מעשית־אלקטורלית. כדי להוות כוח פוליטי היה נחוץ בעל־ברית עירוני, משום שהמשקל הכמותי של הקיבוץ המאוחד היה בהכרח מוגבל. הברית בין סיעה ב' בעיר והרוב בקיבוץ המאוחד הקימה סיעה ארצית וסללה את הדרך לפילוג.

התפתחות רעיונית וארגונית זו ניתקה את זיקתו המיוחדת של בן־גוריון אל גוף זה. הוא נוכח שהמיעוט בקיבוץ המאוחד לא יתפתח להיות גורם שיוכל להטיל על שכמו את המשימות שהטיל על עצמו הקיבוץ המאוחד. הוא התייחס באהדה אל חבורה זו ששמרה לו אמונים, אבל לא בהרבה יותר מאהדה. הוא לא קיווה שהם יהיו המנוע הגדול למעשים הגדולים שהיו דרושים, שהתקופה חייבה.

כאשר הם עזרו עוז ובשנת 1951 התפלגו מהרוב הפרו־סובייטי בקיבוץ המאוחד, (בשיא ההתקרבות של טבנקין ואנשיו אל ברית־המועצות) והתאחדו עם חבר־הקבוצות, קיווה בן־גוריון שאיחוד זה מקים מחדש את הגוף החלוצי שירים את הדגל שנשמט מידי הקיבוץ המאוחד (לפי הבנתו הוא, כמובן). מכאן ביטויים מפליגם בנאומו בוועידת היסוד של “איחוד הקבוצות והקיבוצים”, בסוף 1951.

משכבה היחס המיוחד של בן־גוריון אל ראשי הקיבוץ המאוחד הוא לא שב ונדלק מחדש. פרשת יחסיו הקשים אתם בשנת 1948 היא נושא נפרד, הקשור יותר בעמדתו של בן־גוריון לבניין צה“ל, אבל יש עוד עובדה המעידה על אי־חידושו של היחס הישן. משהצליחו בראשית שנות השישים מנהיגים אחרים של מפא”י להביא ל“מערך” בדרך לאיחוד עם אחדות־העבודה היה זה דוד בן־גוריון שהתנגד לזאת, ערב פרישתו ממפא“י. אמנם היו לכך סיבות שהזמן גרמן, אבל לא היה מורגש כלל שקשה לו להתנגד לשובם למפא”י; זה לא היה בעיניו שובם של “המגלמים בתוכם את הטוב שבציבור”, כפי שכתב לילדיו שלושים שנה לפני כן במכתב שצוטט בראשית פרק זה.

 

עבודה שכירה בקיבוץ    🔗

לדעתו של דוד בן־גוריון היה המפעל שכונה “קיבוץ־גלויות” בראשית שנות החמישים החידוש המהפכני של ימינו, “העלילה הגדולה והחדשה, שלא היתה עוד דוגמתה בתולדות ישראל, ואשר רק היא נושאת בכנפיה מהפכת גורלנו” (מתוך נאום בכינוס בעין־חרוד – תל־יוסף, מצוטט לפי “חזון ודרך” ג' עמ' 18). בהמשך דבריו הוא עמד על גדולת ניצחוננו במלחמת הקוממיות, ומיהר להוסיף: " – – – אבל אל תזוח דעתנו! בלי קיבוץ גלויות מדינה זו לא תעמוד, לא תיכון, לא תיבנה, לא תתגונן" (שם עמ' 20).

קליטת העולים שבאו אז לישראל נקראה “קיבוץ גלויות”, מפני שבאו לארץ גלויות שלמות: שארית הפליטה שלא הושמדה בארצות ההשמדה באירופה, יהודי בולגריה, יהודי תימן, יהודי עיראק ומאוחר יותר – יהודי צפון־אפריקה. מובן שזה לא היה קיבוץ גלויות ממש, מכיוון שלא עלו כל היהודים, לא מארצות־הברית ולא מברית־המועצות; ובכל אחת משתי מדינות ענקיות אלה היו יותר יהודים מכל היהודים שנתקבצו אז בישראל.

בן־גוריון ראה מה שלפניו, מה יש לעשות עכשיו, לאחר תום מלחמת תש"ח. המשימה העיקרית לאחר המלחמה היתה בעיניו קליטת העולים שאפשר היה להביאם ופרודוקטיביזציה של המוני עולים אלה. זו היתה בעיניו משימה חלוצית שאין חשובה ממנה. באורח טבעי הוא ראה בתנועה הקיבוצית מנוף להגשמת המשימה הזאת, כפי שבעבר היא היתה מנוף להגשמת משימות שהזמנים השונים גרמון. העולים נשלחו לכל חלקי הארץ. נבנו עיירות פיתוח, הוקמו עיירות יהודיות במקום עיירות ערביות נטושות (בית־שאן, למשל) והוגדלו ערים קיימות (טבריה, למשל). במקומות אלה לא היתה תעסוקה. לא היו בקרב העולים בעלי יוזמה שיקימו שם מפעלים, לפחות לא בזמן הראשון. הפתרון היחיד היה תעסוקה לעולים כשכירים בקיבוצים שבסביבה. זו היתה האפשרות היחידה.

המשקים הקיבוציים הביעו אי־רצון מהצורך להיות למעסיקים של פועלים שכירים שלא רצו להיות חברי קיבוץ. עבודה עצמית היתה עקרון יסודי של הקבוצה הארצישראלית, ועקרון זה לא היה פחות חשוב מהשוויון ומהשיתוף, שבין חברי הקבוצה עצמם. חברי הקיבוץ לא רצו להיות למעסיקים ולמנהלי עבודה של פועלים אחרים.

בנאום בעין־חרוד – תל־יוסף פנה דוד בן־גוריון אל חברי הקיבוץ־המאוחד (לפני הפילוג, כשהקיבוץ המאוחד כולו והמשקים שלו היו גופים משותפים לחברי מפא“י ולחברי מפ”ם). הוא תבע משומעיו להיחלץ לקליטת העולים, שאמנם אינם באים לחיות בקיבוץ, אבל נחוץ לעזור להם להיעשות עובדים פרודוקטיביים. הציפייה שלו היתה שחלק מהם יהיו גם חקלאים טובים. הוא מזכיר לשומעיו, שהקיבוץ המאוחד, לא היה מימיו תנועה מסוגרת, הפותרת אך ורק את בעיותיה היא, ואף לא אי בודד ומסוגר בים החברתי הכללי של ארץ־ישראל: הקיבוץ המאוחד אינו יכול – הסביר בן־גוריון – להתנזר מקליטת המוני העולים שאינם מצטרפים לחברות בקיבוץ. הוא לא דיבר אל הקיבוץ המאוחד בלבד, ולכן דיבר באופן כללי. אבל דבריו התבססו על ערכים ועל ניסוחים רעיונים שהיו מקובלים על הקיבוץ המאוחד. הוא הסביר, כי אסור לתנועה הקיבוצית להישאר מחוץ למעגל העשייה העיקרי של התקופה – קליטת העלייה ההמונית בחייה וביצירתה של ישראל.

כשבן־גוריון ניהל מאבק למען עניין מסויים, הוא לא נהג להודות בקיום “נקודות” לטובת העניין האחר. הוא לא הודה אפוא שעבודה שכירה במשקים קיבוציים היא בעיה חברתית ורעיונית בשביל התנועה הקיבוצית, שהדבר יפגע קשות במבנה החברתי של הקיבוץ, שהוא החממה השומרת על הרוח החלוצית של חבריו. הוא הבין זאת יפה, אבל קיווה שהעבודה השכירה של העולים החדשים בקיבוצים תהיה זמנית, עד שהעולים יתערו בארץ, יצמיחו מתוכם יוזמה כלכלית וינהלו משק לעצמם, על־פי רוחם־הם. אולי הוא קיווה שהיכרות של העולים עם הקיבוץ תוך כדי עבודתם בו תקרב רבים מהם לקיבוץ. בכל הנאום אומר בן־גוריון וחוזר ואומר, שיש לראות בזאת תקופת מעבר, עד שהעולים ילמדו את תנאי הארץ ואת חקלאותה. בסוף דבריו הוא מרחיק לכת ומגביל את מועד העבודה השכירה לזמן קצר: “משק קיבוצי הקולט עולים – ולו רק לשנה או לחצי שנה – ומדריכם בחקלאות וגם משלם להם שכר בעד עבודתם – אינו ‘מזהם’ עצמו בעבודה שכירה, אלא מעלה עצמו לשירות החלוצי העליון בתקופתנו: לשירות קיבוץ גלויות” (“חזון ודרך” ג‘, עמ’ 39).

הוא לא התכוון כלל שתיווצר בישראל תופעת־קבע של עיירות פיתוח, שמפרנסיהן – ברובם או בחלקם הגדול – יהיו עובדים שכירים במשקים קיבוציים שבסביבתן. הוא האמין שתהיה יותר יוזמה לקליטת חלק גדול יותר מהעולים כחברים במשקים הקיבוציים שהעסיקו אותם. הוא האמין, שההסתדרות תשכיל לברוא בתוכם יוזמות קואופרטיביות שונות – אלא שהוא עצמו לא עסק בזאת. משהשיג את מבוקשו, תעסוקה לעולים, פנה לעיסוקיו. הוא קיווה, שתתמיד אותה התנגדות עקרונית לעבודה שכירה שהוא נתקל בה, אף־על־פי שעבודה שכירה בקיבוצים תהיה לעובדת־חיים, והתנגדות זו תיצור אפיקים אחרים לתעסוקת עולים. זה לא קרה, מפני שהעבודה השכירה בקיבוצים צמחה לא על רקע תביעה של דוד בן־גוריון, ולא רק הצורך הלאומי להעסיק עולים חדשים מעיירות הפיתוח שליד המשקים הקיבוציים טיפח אותה. אולי זוהי הסיבה הסמויה לכך שהעבודה השכירה התמידה ולא נמצא לה פתרון נאות.

זמן קצר אחרי מאבקו להעסקת עולים חדשים בקיבוצים החל בן־גוריון במאבק אחר, גם הוא למען קליטת העלייה ההמונית. הוא פנה לצעירים במושבים ובקיבוצים שיתגייסו לעזרת מושבי העולים. מהתחלות אלה של מושב הוא ציפה שיהיו הפאר של עליית שנות החמישים. הוא קיווה שהן יהיו היצירה המיוחדת של עלייה זו, יצירה שהיא תרומתה המיוחדת לבניין הארץ. בן־גוריון ראה את המושבים האלה נאבקים על המשך קיומם, וחרד שמא ייכשלו. הוא קרא אפוא לבני המושבים ולבני הקיבוצים לעזוב את בתיהם לשנה או שנתיים ולהתיישב במושבי העולים, לחיות עם העולים, ללמד אותם עבודה חקלאית ולעזור להם לבנות מושב עובדים, הבנוי על הקואופרציה בשיווק ועל עזרה הדדית בכל שטחי החיים.

הנאום של דוד בן־גוריון שצוטט כאן מיוסד כולו על ערכיו של הקיבוץ המאוחד, ערכים שדוד בן־גוריון היה אחד ממעצביהם, אף־על־פי שהוא עצמו לא היה חבר בקיבוץ המאוחד. הוא הדגיש בדבריו את ערכיו החלוציים הכלליים של הקיבוץ המאוחד, שבזכותם ראה את עצמו הקיבוץ המאוחד תנועה חלוצית עדיפה מתנועות קיבוציות אחרות. בזכות ערכים אלה היה הקיבוץ המאוחד קרוב ללבו של בן־גוריון, גם כשהיה לו ריב קשה עם מנהיגיו, כנאמר בפרק הדן ביחסיו עם הקיבוץ המאוחד.

 

עדות המזרח    🔗

מבחינה מסוימת מותר לומר שדוד בן־גוריון לא הבין כלל את הבעיה העדתית, בעית עדות המזרח. מבחינתו – היא מעולם לא היתה קיימת. הוא לא ראה בעצמו אשכנזי, אלא יהודי בלבד. במכתב שכתב זמן קצר לפני התפטרותו מראשות הממשלה, מנסה בן־גוריון להסביר, כי בעיית הפער אינה עדתית, אלא יהודית־כללית או מעמדית: בעלי יכולת ואמידים מזה ועניים ומשפחות מרובות ילדים מזה. הוא טוען באותו מכתב, כי “מן ההכרח לראות גם את בעיית הפער – כפער בין יהודים ויהודים, ולא בין אשכנזים לספרדים”. בהמשך המכתב הוא מתאונן, שיש ספרדים עשירים שאינם דואגים לעניים, כשם שיש אשכנזים עשירים כאלה. הוא תובע לסתום את הפער “עוד בדור הזה”.

במכתב אחר מאותה תקופה אומר בן־גוריון דברים המצלצלים כנבואה, בשל דברים שהתפתחו לתופעה חמורה אחרי מותו: “בכל עדה יתכנו דמגוגים שירצו להיבנות מפער זה, ועקירת הפער היא חובת כל אזרחי המדינה ללא הבדל, מפני שהם יהודים ולא מפני שהם יוצאי תימן או מרוקו או רומניה או פולין”.

ספק רב אם העז מישהו להשמיע באוזניו ביטויי גנאי על עדות המזרח, אבל ידוע היה לו שיש התבטאויות כאלה, ואפילו ניסיונות להעטות עליהם הלכה מדעית־כביכול. מכאן דבריו הנחרצים ביום העצמאות החמישי למדינת ישראל. הוא אמר בין היתר:

– – – מבחינת המהות האנושית והתכונות היסודיות אין כל הבדל בין עדות שונות, ואין מונופולין לשום שבט בישראל בסגולות־דעת ובכושר עבודה וביתרון־חלוציות. יוצאי אירופה ואמריקה, כילידי אפריקה ואסיה, מוכשרים במידה שווה להגיע לאותה רמה תרבותית וחברתית, אם יעמדו באותם התנאים ויקבלו אותו החינוך. משימת דורנו היא להעניק לעולים ולבני־העולים עשוקי השכלה וחינוך בארצות מוצאם הירודות, ברכת התרבות העברית והאנושית, ואין זו משימה של המדינה בלבד, אלא חובת־אחים של כל אחד מאתנו, של כל מורה, מחנך, סופר, עובד ותיק ואזרח נאמן, ובראש וראשונה של הנוער החלוצי והמחונן, – להקנות לעולים בכל הגילים ערכי התרבות ונכסי הרוח שעליהם גאוותנו.

(מצוטט לפי “חזון ודרך” ד' עמ' 211־210)

הבעיה העדתית היא במקורה בעיית זרות. יהודים ממזרח־אירופה, שעלו לארץ בבגרותם התקשו לעכל – בהרגשתם, אם כי לא בשכלם ובהבנתם – את העובדה שילדים יהודים מארצות האיסלם הם אכן ילדים יהודים, אם כי אינם נראים כמו ילדי ה“חדר” בעיירתם. נחוצה אהבת ישראל רבה, לא רק רמת אינטליגנציה מסוימת ולימוד העניין, כדי לחוש באחדות הגורל היהודי והמהות היהודית המשותפים לכפר או לעיירה בהרי האטלס ולעיירה בפולין או באוקראינה.

דוד בן־גוריון לא יכול ההיה לחוש זרות זו כלפי בני עדות המזרח. המושג שלו על יהודי לא היה קשור לא ליהודי תימן ועיראק, ולא ליהודי פולין וליטא. אי־הבנתו של דב“ג את הבעיה העדתית נובעת גם מכך שמושג העם היהודי בתחושתו לא היה צמוד מעולם לדורו בלבד. ישראל בארצו, בתקופת התנ”ך, היה מושג חי בתחושתו הלאומית, ושם אין, כידוע, חלוקה שהיא פרי הגלויות השונות. עם ישראל לדורותיו היה “העדה” שלוֹ, ולאו דווקא יהדות מזרח־אירופה. היהודי שעל הציונות לברוא, לפי תפיסתו, יונק מההסטוריה הקדומה של עמנו, כשהיה בן־חורין.

הוא דיבר אמנם יידיש כהלכה, וכשהיה עליו לנאום בשפה זו היה נואם מזהיר גם בלשון זו. עם זאת הוא היה בהחלט משוללי הגולה בתוך התנועה הציונית. ההבדל בינו ובין רוב שוללי הגולה מקרב הציונות־הכללית היה בכך שהזיקה העקרונית שלו לעממיות היהודית הביאה אותו להכרה בערכה של תרבות יידיש. אף־על־פי שהיא נוצרה בגולה ולכן היא נחותה מתרבותם של יהודי ארץ־ישראל.

יחסו של בן־גוריון למורשתם של בני עדות המזרח מושפע, כמובן, משלילת הגולה המונחת ביסוד השקפתו הציונית – אבל אך ורק כחלק מתפיסה כללית של ההיסטוריה של כל העם בתקופת גלותו. אין אפוא שחר לטענה שהוטחה בו לאחר מותו בדבר כוונה לנטרל (והיו שאמרו אפילו “לעקר”) את תרבותם המקורית של בני עדות המזרח, כדי להבטיח עליונות “אשכנזית”. הצגת הדברים באופן זה מעידה על אי־הבנה מוחלטת של גישתו של בן־גוריון, ובמקרים אחדים גם על כוונת זדון.

מנקודת־ראותו טבעי היה שייראה לדוד בן־גוריון, שהבעיה היא בעיית מועד העליה לארץ, יותר משהיא בעיית ארץ המוצא. הוא ניסה להציג את מה שמכנים “בעיית העדות”, כפער בין ותיקים ועולים וכן, כאמור, כפער מעמדי. חרה לו מאוד הפער המעמדי, בעיית הדלות. לכן הוא חתר לפתרונה של הבעיה “עוד בדור זה”. בעיית מועד העלייה נפתרת מאליה עם הזמן. הטרידה אותו בעיית הפער המעמדי. אשר לשאלת ארצות המוצא, הוא דרש מיהודים לראות עצמם כפי שהוא ראה אתם, כיהודים בלבד – בלי חלוקה עדתית. במכתב שהוזכר לעיל הוא אומר:

– – – ויש מספר גדול של יהודים שאינם לא אשכנזים ולא ספרדים, אלא יהודים ועלינו לעשות הכל שמספר זה יתרבה, זאת אומרת להעמיק את הכרת האחדות היהודית ללא הבדל מוצא.

אכן גם יחדלו הישראלים לראות את עצמם כבני עדה זו או אחרת, אלא כיהודים בלבד, גם אז לא תיפתר בעיית הפער האמיתית: בין אלה שיש להם ואלה שאין להם. לכן דרש “לראות את בעיית הפער בכל חומרתה וסכנתה”.

במבול הדעות וההסברות שהובעו בישראל בעקבות הגל העדתי המיליטנטי עם הבחירות לכנסת העשירית ב־1981, נשמעה גם האשמה כלפי בן־גוריון בעניין ריבוי הילודה. היו שהרחיקו לכת, באומרם שהוא רצה הרבה ספרדים עניים בשביל השכבה השלטת האשכנזית. מקובל כיום שאין לפתור על בעיית הריבוי הטבעי היהודי בישראל (הזקוק להמרצה ניכרת) בעזרת ממוצעים בין משפחות שיש להן עשרה ילדים ומשפחות שיש להן ילד אחד או שניים. בן־גוריון, לעומת זאת, האמין בתום לב, שמשפחה מרובת ילדים היא ביסודו של דבר משפחה ברוכת ילדים. הוא ידע, שיהדות מזרח־אירופה נהפכה לרוב בעם היהודי תוך תקופה הסטורית לא ארוכה, מפני שהמשפחות היהודיות במזרח־אירופה, גידלו בדרך כלל ילדים רבים מאוד. ריבוי הילודה לא הפריעה ליהדות מזרח־אירופה להתפתח, ליצור תרבות יהודית שכולנו נהנים מפירותיה, (לרבות שוללי גלות קיצוניים כמו בן־גוריון) וגם להקנות לבניה חינוך כללי ברמה גבוהה יותר ממה שהיה בסביבתם הלא־יהודית. מה שהיה אפשר בתנאי גלות משפילים – מדוע אי־אפשר יהיה במדינה יהודית?

הוא חשש שלא יצליח להשפיע על משפחות שיש להן ילד אחד או שניים שיולידו עוד ילדים, וקיווה לשטוף את מיעוט הילודה הזה בעזרת בני עדות המזרח (או כפי שהוא קרה להם: “העולים החדשים”). מכאן גם קביעת הפרס לאם היולדת ילד עשירי, פרס שמבטאי דעת־הקהל הרבו ללגלג עליו, ואילו אמהות רבות היו גאות בו מאוד. הוא גם הועיל להן. גישה זו לא עמדה במבחן, ולימים התברר שהיתה מוּטעית. רק בתקופה שלאחר התפטרותו מהממשלה, ובעיקר לאחר מותו, נערכו מחקרים ונקבעו דעות בדבר הקושי לפתור בעיות חברתיות, כשהורים מחוסרי מקצוע מביאים לעולם ילדים רבים, בלי שתהיה להם יכולת להעניק לילדיהם את הדרוש לילד ולילדה. מכל מקום טעותו של בן־גוריון בעניין זה לא גרמה נזק, היא לא השפיעה על היקף הילודה. הפרס שהוא קבע לאם יולדת עשרה הועיל אולי במקצת לאלה שהיו להם עשרה ילדים, אבל הוא לא דירבן את גידול הילודה.

דוד בן־גוריון רצה להתגבר על הבעייתיות העדתית גם בעזרת סמלים. הוא דיבר על רמטכ“ל תימני, שיהיה פעם לצה”ל. הוא הבחין יפה בין רמטכ“ל תימני לחברי כנסת ונציגי ציבור אחרים מבני עדות המזרח. מה שנחוץ אינו קביעת אנשים מבני עדות שונות לתפקידים ציבוריים יצוגיים – בין שהם מתאימים ובין שאינם מתאימים – אלא העלאת רמתם של מועמדים לתפקידים מכל רבדי האוכלוסייה והכשרתם לכל תפקיד בחברה. לא יצויר, לדעתו, רמטכ”ל שאינו הטוב שבמועמדים לתפקיד זה. הוא רצה פתרון יסודי של הבעיה – שיגדל ויצמח איש שמוצאו מהעדה התימנית, למשל, והוא יהיה הטוב שבמועמדים לתפקיד הרמטכ"ל. זהו קו מחשבה דומה מאוד לדברים שהסופר סמי מיכאל (מחבר הספר “שווים ושווים יותר”) שם בפי גיבורו שאול – חלוץ ולוחם בן העדה העיראקית – הרוצה להגיע להישגים של ממש בחברה הישגית.

דוד בן־גוריון המעיט בחשיבותו של ההבדל בין בני עדות שונות, כיוון שזהו הבדל גלותי, פרי מציאות גלותית: החלוקה לעדות מקורה בגולה. כל מה שקרה בגולה הוא בשבילו חלום רע, שהתחייה היהודית היא יקיצה ממנו.

 

יחסיו עם בני אדם    🔗

זמן־מה לאחר הפילוג מפא“י־רפ”י, סופר בקרב חברי רפ“י, כי דוד הכהן התריס כלפי פעילי רפ”י בשיחה קלה: “אתם חושבים שאתם חברים של דוד בן־גוריון?! שטויות! החברים שלו הם יהושע בן־נון, דוד המלך, יהודה המכבי, בר־כוכבא…” (מצוטט על פי השמועה). אילו היה דוד הכהן בקיא יותר בהתייחסותו של דוד בן־גוריון לעברנו הלאומי, לא היה משמיט מהרשימה את עוזיהו מלך יהודה, בשל כיבושה של עציון־גבר, היא אילת.

אנשי רפ“י מעולם לא העמידו עצמם בדרגת חברים של דוד בן־גוריון, אם כי הוא עצמו השתמש במונח זה, הן ברפ”י והן ברשימה הממלכתית. ברור לגמרי שהמונח המגדיר את היחס בין בן־גוריון לאנשיו ברפ“י לא היה “חברים”. אנשי רפ”י היו, אולי, תלמידים של בן־גוריון ואולי תומכיו או חסידיו.

השאלה הנוקבת, אולי הנוקבת ביותר, על דמותו של בן־גוריון היא האם היו לו בכלל חברים. אכן, היו יחסי חברות בין ברל כצנלסון ודוד בן־גוריון. בלי הבנת היחסים בין שניהם, אי־אפשר כלל להבין את אופיה ואת התפתחותה של תנועת העבודה בדור הראשון. היה בין שני מנהיגים אלה של “אחדות־העבודה” ואח“כ של מפא”י שיתוף־פעולה מופתי, גם כאשר חצצו ביניהם חילוקי דעות – ויש להבין שחילוקי דעות בנושאים ציוניים או סוציאליסטיים היו עניין חמור מאוד לגבי אנשים אלה, ש“בכל נפשך” היה אופייני להם כל כך. עם זאת, ספק אם החברות ביניהם חרגה בהרבה מגבולות הקשרים שביעוד הציבורי המשותף. כל אחד מהם היה יקר ללבו של האחר. אבל קשריהם היו, ביסודו של דבר, בתחום העיסוק הציבורי והיעוד הציבורי.

בן־גוריון סיפר פעם שהיו לו שלושה חברים, והוא מנה אותם לפי סדר כרונולוגי של ראשית ההיכרות ביניהם: שלמה לבקוביץ' (לביא), יצחק בן־צבי וברל כצנלסון. בהזדמנות אחרת צירף את יבניאלי והשמיט את לביא. אין להניח שהמושג חברים, בכל פרשנות שהיא, חל על יחסיו עם מישהו מלבד ברל כצנלסון. אנשים אחרים, היו שותפים קרובים שלו בפעילות בתקופה מסוימת. הם זכו לחיבתו ולהערכתו של בן־גוריון גם אחר כך. את סגור לבו לא פתח לפניהם. האם פתח אותו לפני מישהו?

היו אנשים, מעטים, שהיה לו יחס לבבי אליהם. רושמי רשומות מעידים שרננה, בתו הצעירה, נהנתה מיחס מיוחד אליה מצד אביה, ואולי לכן היא תמהה כל כך, כשאנשים אחרים דיברו על קשיחותו האנושית ועל סגירותו בפניהם. מי שיחקור במיוחד את יחסיו עם בני־אדם יגלה, אולי, שבקרב ההנהגה התנועתית בת־דורו היו אנשים שהיה לו יחס מיוחד אליהם, על כל פנים הרבה יותר מאשר לעושי דברו שבאו במקומם בתהליך שהחל קצת לפני הקמת המדינה. הדבר יישאר בגדר ספק, עד שייחקר ועד שיימצאו הוכחות חותכות בדבר יחסו אל אישי הצמרת הראשונה בתנועת העבודה, זו משנות העשרים והשלושים. בן־גוריון נמנע מלדון בפומבי באנשים אלה לאחר מותו של כל אחד מהם, לא ביטא את הערכתו לפעולתם הציבורית ולא עשה דבר לשמור על זכרם. לכן קשה להעריך את יחסו אליהם, שלא על סמך מחקר מדוקדק. הוא השתתף בלוויות רק כאשר תפקידו הרשמי אילץ אותו לעשות זאת (לווייתו של לוי אשכול לא היתה הראשונה שהוא נעדר ממנה, ואולי לא רק האיבה שהתפתחה בלבו אל אשכול גרמה לכך).

הוא נמנע מלהשתתף באזכרות, ועוד פחות אהב לנאום באזכרות. הוא עשה זאת רק כאשר תפקידו חייב אותו לכך, או כאשר אישים שלא נוח היה לו להרגיזם הטרידוהו בעניין כזה. הוא התנגד, לא רק עקרונית להעלאת “ארונו של” לארץ (הוא טען שזו ארץ ליהודים־חיים). היוצא מהכלל היחיד, שהבאת ארונו היתה לרוחו, היה תיאודור הרצל. בן־גוריון החשיב מאוד את תרומותיו של הרצל – בניין הכלי הארגוני, ההסתדרות הציונית, והפריצה אל דעת־הקהל, היהודית והלא־יהודית. הוא החשיב זאת יותר מאשר אחרים.

הוא השתתף בקבורת ארונו של בר בורוכוב בכינרת לא רק מפני שאיש זה היה מורה ההלכה של “פועלי־ציון”, אלא בעיקר משום שזלמן שזר סגר עליו ולא איפשר לו להיעדר.

לא יכול להיות ספק בכך, שבהזדמנויות שונות הוא זכר בלבו את ראשוני התנועה, ומפעם לפעם חש בחסרונו של מי מהם – בעיסוק המסוים של האיש או בתרומתו להכרעות כלליות בתנועה. לא ניתן לזה ביטוי. אין ודאות שיתגלה בעתיד סימן של יחס כזה ביומניו או ברישומים אחרים. קשה לומר בבירור מה הסיבה לכך. ייתכן שיחסו לחיים ולמוות ואולי גם הפחד מפני הבלתי־נודע שבמוות השפיעו עליו יותר מאשר על אנשים אחרים.

התגובות התמוהות שלו על מותם של ברל כצנלסון או על מות תומכים ועוזרים שנפטרו תוך כדי עבודתם אתו, אם כי היו צעירים ממנו, מצביעות על כך שההסבר הוא ביחסו לבעיית המוות בכללותה. בערוב יומו היה מדבר יותר על סוד החיים ועל הנעשה במוחו ובזיכרונו של האדם וכן על מהות המוות. היה מזכיר בהקשר זה את עיסוקיה של בתו, פרופ' רננה בן־גוריון־לשם. ייתכן שעיסוקה של הבת בביולוגיה התירו את לשונו והניעוהו לדבר בעניין שהציק לו גם לפני כן, אלא שהיה כמוס עמו.

קו אופייני ביחסו לבני־אדם היה תביעתו להישגים, להצלחות. משאיכזב אתו אדם, הוא לא היה קיים עוד בעיניו; לעומת זאת דאג בן־גוריון לקידומו של מי שהצליח במשימות ולא הסכים שיפגעו בו לרעה. לעתים קרובות נמנע מלעזור לאנשים שהיו תומכיו המסורים ביותר, וקירב לא פעם אנשים שידע שיש בלבם התנגדות למנהיגותו ואולי אפילו טינה כלפיו, אישית. בצדק טוענים שהוא לא היה זקוק לעידוד של תומכים, כי מעמדו היה איתן (כאשר נעשה זקוק לזאת – היה כבר מאוחר). סופר כאן כבר, כי בראשית דרכו היה זה ברל כצנלסון שדאג לקידומם של נאמניו של דוד בן־גוריון. גם גישה זו, אי־התחשבות בתמיכה בו, חיזקה את הדעה הרווחת, ש“אין לו יחס לאנשים”. יחסו לאנשים היה שונה מהמקובל, אולם אין זה העדר יחס.

אדם שבהשקפתו היה מקום כבוד לזכותו של האדם לאושר, שהיה חסיד קיצוני של שוויון האשה, לא יכול להיות נעדר יחס לבני־אדם. יש אמת באמירה של דוד הכהן, בדבר חבריו “האמיתיים” של דוד בן־גוריון. העבר היהודי היה חי בלבו ומילא תפקיד חשוב בחייו. היו לו גם חברים חיים, אבל לא במובן המקובל בקרב הבריות. הוא היה אדם בודד, אפילו יותר מאשר אנשים אחרים בראש צמרת שלטון, וידוע, שכל מי שעומד בצמרת שלטון נגזרה עליו בדידות נוראה. הוא לא שיתף אחרים בבעיותיו (אמנם את בעיותיו בעסקי ציבור חילק במידה רבה עם ברל כצנלסון, אבל הוא נפטר כמעט שלושים שנה לפניו!), אולם היו בהחלט אנשים שהוא שמח בשמחתם וכאב לו בכאבם.

דוד בן־גוריון לא היה איש אופנות, וגם המנהג הישראלי המקובל שלפיו נוהגים לקרוא חבר, ידיד ורע, לעמית בעבודה או בפעילות ציבורית, למי שיש לך אינטרסים משותפים כלשהם אתו, גם אופנה־צביעות זו לא היתה נחלתו. לכן מעטים כל כך היו האנשים שהיו מסוגלים להביא אותו לשיחת חולין. מי שזכו לכך ידעו, שגם בשיחות החולין שלו היתה חכמה רבה ואפשר היה ללמוד מהן הרבה. עם זאת רבו האגדות והגוזמאות על חוסר הקשר שלו עם בני־אדם. למשל, סופר (גם הודפס במקומות שונים) שפעם, לאחר שברל כצנלסון שמע תלונות מאנשים שונים, ניסה להסביר לבן־גוריון שמוטב שלא יעליב אנשים, גם כאשר נגרם בזבוז זמן על שיחות חולין עם אנשים שאין לו עניין לבלות את הזמן בחברתם. לאחר זאת בא אליו שלמה גרודזנסקי, בן־גוריון קיבל אותו בסבר פנים יפות, ביקשו לשבת ואמר: “פטפט, פטפט…”; ובכן סיפור זה אינו נכון. ברל לא ניסה לשנות את אופיים היסודי של בני־אדם, ובוודאי לא את אופיו של איש הבזלת, דוד בן־גוריון. בן־גוריון כיבד את שלמה גרודזנסקי ואהב לשוחח אתו על כל נושא. לא היה אפוא צורך לא בעידוד ולא בהטפה כדי להניעו לשמוע את “פטפוטיו” של גרודזסקי. איש זה הוא דוגמה טובה לאדם שבן־גוריון המעיט להיפגש עמו בגלל עיסוקיו והצטער על כך. יתר־על־כן, יש גם הוכחה חותכת, אובייקטיבית יותר, לכך שאין אמת בכל הסיפור הזה, שזכה לתפוצה לא קטנה. ברל כצנלסון נפטר ב־1944, ואילו שלמה גרודזנסקי עלה לישראל רק לאחר קום המדינה. מתי אפוא יכול היה המעשה להתרחש? סיפור זה סופר באריכות, כדי להדגים עד כמה דבקו בבן־גוריון סיפורים לא נכונים בנושא זה, היחס לבני־אדם, יחס שהיה בהחלט מורכב.

 

“ברל ובן־גוריון”    🔗

אכן, במאבקו להציב את דוד בן־גוריון בראש העם היהודי כדי שיוכל להגשים את הציונות, הרבה ברל כצנלסון לדאוג ליחסיו של דוד בן־גוריון עם בני־אדם, עם אישיה של מפא"י, חושבי מחשבתה ומבטאי דרכה. ברל רצה מאוד שדוד בן־גוריון יגלה יחס לבבי יותר לאישי תנועה, ומגמתו העיקרית היתה – הבטחת הנאמנות של התנועה לדוד בן־גוריון. ברל כצנלסון מעולם לא דאג ליחסים שבין שניהם, יחסיהם היו ללא דופי, במידה שיש יחסים ללא דופי בין שני אישים עצמאיים ברוחם. גם כשאמר מי מהם מלה שלא לשבח על רעהו ידעו השומעים – לפחות הנבונים שבהם – שאין לאמירה שום חשיבות. לעתים רחוקות היה זה פרי רוגז חולף, ולרוב מטרתה היתה רק לבטא את הדעה המקובלת שאין אדם ללא חסרונות.

מנהיגותה של מפא“י עד פטירתו של ברל כצנלסון בקיץ ה’תש”ד, 1944, היתה מנהיגות זוגית – השניים היו מנהיגיה של מפא"י. במרוצת השנים שחלפו מאז, טושטשה במקצת עובדה זו, שהרי ברל כצנלסון נפטר שלושים שנה לפני בן־גוריון, ובשלושים השנים הללו הגשים בן־גוריון את הדברים הגדולים שאליהם חתרו השניים.

המנהיגות הזוגית של השניים ביטאה גם את שני הכוחות שהניעו את התנועה – הפסימיזם והאופטימיזם. ברל כצנלסון הגיע לציונות ולארץ מתוך אמונה מוחלטת, שאין שום תקווה אחרת לעם היהודי. הוא לא היה בטוח שנצליח להגשים את הציונות, ביטחונו היה בכך שהדרכים האחרות הן ללא מוצא, הן מבוי סתום באורח הרמטי. הוא קרא לציונות ולארץ־ישראל בשם “חוף אחרון”. שורש נשמתו של דוד בן־גוריון, לעומתו היה אופטימי – הוא האמין שהכול תלוי בעם היהודי, שאם יתאמץ די הצורך, ייגאל.

לכן דבריו של יוסף חיים ברנר דיברו כל כך מעט ללבו של דוד בן־גוריון, בעוד שרעו, ברל כצנלסון, ספג לתוכו כל מה שכתב סופר הייאוש היהודי. לכן גם נזקק ברל לקשר עם דוד בן־גוריון. הוא כאילו רצה שיידבק בו משהו מהאופטימיזם והאמונה היוקדת בהצלחת הציונות שקרנו מדוד בן־גוריון. שני היסודות האלה, הפסימי והאופטימי, הזינו את נפשה של תנועת העבודה בציונות (ובמידה רבה את הציונות כולה) והשלימו זה את זה.

אכן, גם דוד בן־גוריון היה ער לקשיים ולסכנות, ופחד מהם פחד לא־מבוטל. היו זמנים שהוא חשש שהכול מתמוטט. עם זאת, הכוח היסודי בנפשו היה הכוח של אמונה אדירה ביכולת הגנוזה בעמנו. אפשר להביא לכך מובאות לאין־ספור מדבריו ומכתביו, אולם אין הכרח לעשות זאת, כי רוב המובאות הללו מפורסמות וצוטטו לרוב, בהזדמנויות מתאימות ולא מתאימות.

דוד בן־גוריון היה מודע מאוד לחשיבות של היסוד הפסימי בניווטה של מדיניותנו, כי היה לו יותר כוח להצילנו משגיאות מאשר ליסוד האופטימי. אחרי מותו של ברל כצנלסון, כשניטלה ממנו היכולת להתייעץ עם רעו, הוא העמיס על עצמו, לעתים באורח מלאכותי במקצת, גם את התפיסה הפסימית של ברל כצנלסון, כדי להיעזר בשתי הגישות למען ההכרה הנכונה.

ההכרעה האחרונה שהשניים קיבלו היתה בדבר “תכנית בילטמור” (או “תוכנית ירושלים”, כפי שבן־גוריון דרש לכנותה), תמציתה היתה שעם תום מלחמת־העולם השנייה יגיש העם היהודי לאומות המאוחדות, המנצחות, את תביעתו – לכונן את ארץ־ישראל כמדינה יהודית, לאלתר. בשלב זה נפטר ברל כצנלסון והותיר את דוד בן־גוריון בודד בצמרת.

בשנות השלושים הופיע ספר על שורה של אישים ציוניים מהמאה הי“ט ששמם נשכח מלב, מכיוון שנפטרו לפני שפעילותם נשאה פרי ונודעה ברבים. זה קרה גם לברל כצנלסון, אולם לא במידה כל כך קיצונית. בכל זאת לא נשכח האיש. דמותו רק עומעמה. הדבר קרה, במידת־מה, גם לאליהו גולומב, שנפטר ממש לפני שפעילות ההגנה התרחבה (“תנועת המרי העברי”), שנים ספורות לפני שהארגון שהוא בנה נעשה תשתית לצה”ל.

משורה של מעשים והכרעות של ברל כצנלסון, אפשר להסיק שהוא ידע או חש, כי לא יחיה עד זיקנה ושיבה (הוא נפטר בהיותו בן 58!); לכן, כאמור, הוא בדק נאמנויות לפי היחס של אדם זה או אחר לדוד בן־גוריון. שלושים השנים המכריעות שבין פטירת האחד ופטירת רעהו השכיחו במידה רבה שבשנות העשרים, השלושים וראשית שנות הארבעים, מנהיגיה של מפא"י היו “ברל ובן־גוריון”. המסורת היהודית, התובעת להבדיל בין החיים והמתים הביאה לכך שלא נוח היה להסביר את אופי המנהיגות הכפולה של שני האישים האלה שהשלימו זה את זה יפה כל־כך.

דוד בן־גוריון היה מארגן מצוין של התנועה ונואם־תועמלן מזהיר, והוא נעזר באנשים שהשפעתו של ברל כצנלסון הביאה למפלגתם. ברל כצנלסון הזין את נפשות חניכי התנועה ועסקניה מכל הדרגים ומכל שטחי העשייה ברוח ובחזון שטיפחו השניים, על בסיס המחשבות והרעיונות של אישים שפעלו לפני היותה של התנועה או כשהיתה בחיתוליה – נחמן סירקין ויוסף חיים ברנר, בר בורוכוב וא"ד גורדון. המדינאי דוד בן־גוריון הפעיל כוח זה, שהם הקימו למען הגשמת הציונות הסוציאליסטית. בוודאי, השניים לא היו לבדם. היו אתם רבים, וכל אחד מרבים הללו הרים תרומה ייחודית חשובה ביותר בבניין התנועה ובהפעלתה. עם זאת ייחודם של השניים בלט, וכל חבריהם הכירו בייחוד זה. איש מראשי התנועה לא התבטל מפניהם, אבל איש גם לא התמודד אתם. פעם אחת התגבש רוב לבטל החלטה ששניהם היו מאחוריה (ההסכם עם ז’בוטינסקי), אבל גם אז לא ערערו על מנהיגותם.

מקורו של השיתוף בין השניים היה אידאולוגי – לכל אחד מהם היה ברור, שהמשימה שהיתה יקרה ללבם יותר מכול, מחייבת גם מרכזיות של שניהם בהנהגת התנועה וגם ידידות ללא מחיצות ביניהם. הם נתנו לתנועתם את שני אלה בלב שלם. אם יקבץ מישהו את מה שכתב ואמר בן־גוריון על ברל כצנלסון, בחייו ואחרי מותו, יהיה זה ספר מעניין ומאלף על ברל כצנלסון. מכל מה שכתב ואמר דוד בן־גוריון על ברל כצנלסון מזדקר הפסוק המפורסם שאמר בהספד על ברל כצנלסון: “מה ברל, הארי שבחבורה, פועל כינרת, מורה הדור”. במשפט זה ביטא בן־גוריון בתמצית את שחשו הרבים. שתי המלים הראשונות (“מת ברל”) נאמרו באינטונציה המתאימה, שביטאה את רחשי הלב של רבים־רבים, כפי שהדבר בא לביטוי מפורט בפרק הראשון בספרה של א. שפירא “ברל”, הדן בלוויתו. המשך המשפט בא לפרש: הארי שבחבורה, כלומר ראש וראשון, “פועל כינרת” – איש מגשים, ולבסוף תרומתו הכבירה – “מורה הדור”.

ברל כצנלסון היה הראשון שהבחין בגדולתו המיוחדת של דוד בן־גוריון, אולי עוד לפני בן־גוריון עצמו. ל“ארי – פועל – מורה” בהגדרת בן־גוריון יש מקבילה מעניינת מאוד בדברי ברל על דוד בן־גוריון שנזכרה בפרק על מנהיגותו של דב“ג. בהתרסה כלפי אנשי סיעה ב' במפא”י שראו תיגר על מנהיגותו של דוד בן־גוריון אמר ברל כצנלסון: “אתם מדברים על בן־גוריון? אתם יודעים מיהו בן־גוריון? בן־גוריון הוא המתנה הגדולה שנתנה ההיסטוריה היהודית לדורנו”. הוא אמר זאת פעמים אחדות. לפחות פעם אחת הוא השתמש בביטוי בעל קונוטציות דתיות: “שנתנה ההשגחה העליונה” במקום הביטוי החילוני־רציונלי “ההסטוריה היהודית”. אמירה זו המבטאת את מנהיגותו של דוד בן־גוריון מבטאת גם את היחסים בין “ברל ובן־גוריון”.

חלק ניכר ממעריצי האחד נוטים לנסות לגמד קמעה את דמותו של האחר, כדי להבליט יותר את נושא הערצתם. נסיון הגימוד לא רק לא נכון וסותר את העובדות, אלא גם מזיק למשימה של העלאת דמותו של אחד מהם. במנהיגות הזוגית שלהם היה הוד מיוחד שאי־אפשר להבינו כאשר מנסים להנמיך את קומתו של אחד מהם. העדר תחרות ביניהם היה קל יותר בשל הכיוון השונה כל כך של כישרונותיהם ונטיותיהם, ובכל זאת אי־אפשר שלא להגיע למסקנה, שהרמוניה כזאת של תיאום, לאורך יותר מעשרים וחמש שנים, היתה אפשרית רק מפני ששניהם ביטלו את השאיפות האישיות שלהם לטובת העניין שהם שירתו. כשהיו ביניהם חילוקי־דעות (בעיקר בשאלת החלוקה ב־1937), הם ידעו לשמור על ה“ביחד” המלא ועל החברות הטובה. אכן אין אדם נעשה מנהיג אם אין בו יותר מקורטוב של שאפתנות ואהבה עצמית. אין להניח שאלה חסרו לשניהם, אלא שפעילותם המשותפת מוכיחה על יצרי עשייה למען הכלל, שהיו חזקים לאין שיעור מכל שאפתנות ואהבה עצמית. היו ביניהם הבדלים לא רק בכיוון הכישרונות והנטיות. היו גם הבדלים במנטליות, שבאו לידי ביטוי ביחס לרוויזיוניסטים או בשאלות האיגוד המקצועי, ולכן היו גם הבדלים בהבעת דעות. אבל, כאמור, הם הקפידו לתאם ביניהם ולפעול תמיד ביחד.

רבים יודעים לספר על פגישות בין ברל לבן־גוריון לאחר פרידה ממושכת (שהייה בחו"ל, לרוב של דוד בן־גוריון, אך לעתים גם של ברל כצנלסון). מפניו של כל אחד מהם קרנה הידידות האישית, הם היו מאושרים זה בהצלחתו של זה; למשל, נאומו המונומנטלי של דוד בן־גוריון “תשובה לדבר השליט” (הופיע בחוברת מטעם מפא"י), שהוא קרע בו את מסכת הצביעות של תכנית כאילו פרוגרסיבית, שבאה בעצם להעביר משאבים מהמשק היהודי בארץ למשק הערבי. יום לאחר הנאום הזה באה אל ביתו של ברל כצנלסון חבורת צעירים, מאנשי תנועות הנוער של ארץ־ישראל העובדת, שדבקו בו ובמפא"י, חרף תמיכת רוב חבריהם בסיעה ב'. באותו יום קרן ברל מאושר, הוא אמר וחזר ואמר: “האם קראתם את דברי בן־גוריון? דורות יתחנכו עליהם!”.

המכה הקשה ביותר שהוכה דוד בן־גוריון במהלך חייו הציבוריים היתה פטירתו של ברל כצנלסון. לא היה איש שיוכל למלא את תפקידו של הנפטר הדגול. בן־גוריון עצמו היה עסוק במילוי תפקידיו־הוא. הוא העמיס על עצמו חלק מתפקידיו של ברל כצנלסון, אבל גם למען חלק זה לא יכול היה להקדיש את הזמן והמחשבה הדרושים. ההסבר להרבה רעות שאירעו לדוד בן־גוריון ולתנועה שהוא עמד בראשה הוא פטירתו ללא עת של ברל כצנלסון.

 

“פליטות־פה”    🔗

אחת האשמות שהטיחו בדוד בן־גוריון היתה ש“פליטות־פה” חמורות שלו גורמות נזק מדיני. בוודאי, היו לו גם פליטות־פה, אולם מה שמקובל כ“פליטות־פה” של דוד בן־גוריון היה לעתים קרובות אמירות מתוכננות היטב ונכונות. יודגם כאן סיפורן של “פליטות־פה” אחדות.

“נהרוס את האימפריה הבריטית”

“נהרוס את האימפריה הבריטית” היא “פליטות־פה” שגרמה נזק חמור למנהיגותו של דוד בן־גוריון וזכתה בשעתה לתהודה רבה. יריביו השתמשו בה נגדו יותר מאשר באחרות. הדברים נאמרו בישיבת של מועצת מפא"י, בסוף אוקטובר 1930, כתגובה לספר הלבן של פספילד.

גם מחבר הביוגרפיה של דוד בן־גוריון שהושלמה, מיכאל בר־זוהר, מוקיע אותו חד־משמעית בעניין זה (“דוד בן־גוריון” עמודים 226־225). הוא טוען כי בן־גוריון “איבד את חוש המידה” ובמידה לא מבוטלת של לגלוג הוא מסיים את הנושא הזה במשפט: “האימפריה בריטית ניצלה מבלי דעת ונשארה על עמדה”.

המשפט שצוטט רבות מפי דוד בן־גוריון הוא כאמור: “נהרוס את האימפריה הבריטית”. זהו רק סיכום של דבריו. מהקשר הדברים קל להבין את כוונתו. דוד בן־גוריון אמר באותו נאום: “אם כוח היצירה, אשר נתגלה בתוכנו, ייבלם על־ידי האימפריה הזדונית הזאת, יתגלה הכוח המפוצץ ונהרוס את האימפריה הזאת העקובה מדם” (מצוטט לפי ספרו של מ. בר־זוהר עמ' 226). בן־גוריון חזר אז מלונדון משיחות מדכאות מאוד עם ראשי השלטון בבריטניה, שהיו אז אנשי מפלגת הלייבור (היו לו קשרים עקיפים אתם הודות לחברות משותפת באינטרנציונל הסוציאליסטי וקשרים ישירים שאנשי תנועת העבודה בארץ־ישראל פיתחו עם אנשי הלייבור). הוא ידע שמצב הציונות קשה, ושבריטניה מתנכלת לה, אבל הוא לא ציפה לספר הלבן על חומרותיו האיומות. מי שקורא את דבריו באותה מועצה מוכרח להבין שהוא לא התכוון לניצחון הציונות על האימפריה, כפי שייחסו לו מבקריו.

דברים אלה נאמרו במצב של ייאוש. מה אמר דוד בן־גוריון? הוא אמר שאם תוגשם מדיניות הספר הלבן והציונות תיהרס, יווצר בנוער היהודי המיואש כוח שידרבן את גורמי המרד באימפריה הבריטית. יש לזכור, כי בימים ההם שלטו הבריטים ברבע מכדור הארץ, ובשביל שוחרי־חופש רבים בעולם היה זה הרבע החשוב ביותר מבחינת מאבקי השחרור. כוונת בן־גוריון לא היתה שהציונות תעמיד כוח צבאי שיחריב את האימפריה, כדי להציל את הציונות. מי שקורא את דברים בדייקנות (אפילו רק את הציטטה הארוכה והמאלפת שהביא מ. בר־זוהר) יכול להבחין בזאת בלי קושי. הוא מדבר על “אבקה קטנה מאוד” המפוצצת סלעים גדולים מאוד.

לא צודק אפוא בר־זוהר בקביעתו, שמול הביקורת הקשה שבודדה אותו, נאלץ בן־גוריון להיסוג, לפרש את דבריו כתכנית פעולה לעתיד הרחוק, למקרה שיכלו כל הקיצין. הוא לא נסוג מדבריו. הוא פשוט לא אמר דברים אחרים. חלק משומעיו פירש פירוש מוטעה את דבריו על הריסת האימפריה. במקום כוונו דבריו למקרה של כלות כל הקיצין. וקל מאוד להבחין בזאת.

דבריו מבטאים רוח של אי־התקפלות ויהי מה, כערך בפני עצמו, גם שכאין תקווה.

“החם הגרוזיני”

“פליטת־פה” מפורסמת אחרת שייכת אף היא לתחום של יחסי עמים, אבל מכיוון שלתנועה הציונית לא היו אז יחסים עם ברית־המועצות של סטאלין, היתה חשיבותה מוגבלת לוויכוחים הרעיוניים בתוך הישוב העברי בארץ־ישראל. באחת ההתכנסויות כינה דוד בן־גוריון את סטאלין “החם הגרוזיני הזה”. שומעיו, גם אלה שלא ידעו רוסית, ידעו שברוסית משתמשים במלה “חם” כמילת גידוף קשה, הבאה לציין את בורותו של אדם וגסותו. יצחק בן־אהרן, שהיה בקהל השומעים, עמד בחלקו האחורי של האולם, קרא לעברו דרך כל האולם: “איך אתה מעליב ראש מדינת איכרים ופועלים?”. הדברים נאמרו כאשר סיעה ב' היתה עדיין במפא“י, אבל התהליך של ההתקרבות אנשיה לעמדות פרו־סובייטיות קיצוניות היה כבר בעיצומו. דוד בן־גוריון ציפה, כנראה, לקריאת־ביניים מעין זו. הוא ידע שהוא ידהים לא רק את חסידי המשטר הרוסי, אלא גם אנשים מיושבים בדעתם, שאינם אוהבים להתנגח עם מעצמה חשובה ופוחדים מאוד מ”אובדן חוש הפרופורציה". מכל מקום תשובתו נשלפה כמוכנה מראש: “ראש המדינה הסובייטי הוא נשיאה, קלינין, שאני מכבדו. אני דיברתי על מזכיר מפלגה נבזה שאני בז לו”. תושבה זו השאירה את תומכי המשטר הסובייטי במבוכה. הם לא רצו להודות, שכל החוקה הסובייטית, המציגה בראש הפירמידה את קלינין, וקובעת גם משרת ראש־הממשלה (אז כיהן מולוטוב בתפקיד), היא פארסה אחת גדולה ובעצם ראש המדינה הוא סטאלין, המזכיר־הדיקטטור של המפלגה הקומוניסטית.

בדבריו תרם בן־גוריון למאבק הרעיוני עם הפרו־סובייטיות, מאבק שנישא בעיקרו על כתפיו של ברל כצנלסון, לאחר מותו של משה בלינסון⁷. בן־גוריון ראה עצמו בדרך כלל מנוע מעיסוקים אלה, בתוקף תפקידיו המדיניים, כדי למנוע שההתנגדות הרעיונית לברית־המועצות תפריע הפרעה כלשהי לסיכוי הקל ביותר ליחסים מדיניים אתה. אמנם באותו זמן לא קיוון בן־גוריון לשינוי קרוב בעמדת ברית־המועצות כלפי הציונות. גם שחרור יהודים מברית־המועצות לעלייה לארץ־ישראל, שהיה חשוב בעיניו ביותר, לא נראה קרוב. אף־על־פי־כן היה עליו להביא בחשבון סיכוי להידברות כלשהי, ולו גם חלקית ביותר. אכן, לאחר פלישת היטלר לרוסיה, כשהיא לחמה על נפשה וחיפשה ידידות במערב התקיימה פגישה בין בן־גוריון למאיסקי (דיפלומט רוסי בכיר ממוצא יהודי). פגישה זו לא הניבה תוצאות, לפחות לא־מיידיות, אם כי יש סברה שהיה קשר – רופף ועקיף – בינה ובין העמדה שביטא גרומיקו באו"ם ב־1947.

דוד בן־גוריון עקב בעניין רב אחרי מאבקיו הרעיוניים של חברו ברל כצנלסון, וידע יפה שחוסנה הרעיוני של תנועתם תלוי בתוצאות המאבק הרעיוני על תמיכה, ולו גם חלקית בברית־המועצות. הוא חיפש דרך להשתתף בו, בלי להזיק לתפקידו המדיני. הדרך שמצא היתה שיטת פליטות־הפה, שכלפי חוץ הוא יכול להתנער מאחריותו להן ואילו כלפי פנים ישאירו את רישומן. הוא בחר יפה ב“פליטת הפה” שלו, ותרם בעזרתה תרומה כפולה. היה בה משום התייצבות ברורה של מנהיג רב־יוקרה לימין ברל כצנלסון. אפשר היה, לפני כן, לטעון מפה לאוזן, בשיטה שהיתה מקובלת מאוד על אנשי סיעה ב', כי עמדתו שונה מזו של חברו (מכיוון שבעבר היה בן־גוריון פרו־סובייטי במקצת, לפחות נחשב פרו־סובייטי ולא מיחה על כך). באנגלית יש ביטוי שתרגומו הוא: “התייצב למניין”, בנושאים שלא כל כך נוח להיחשף בהם. היתה זו תקופה של גל פרו־סובייטי בעולם. הכל ראו את המערב נכנע להיטלר צעד אחרי צעד. הפן השני של התרומה הכפולה הוא כאשר בן־גוריון מחליט לתמוך בעמדה, הוא רוצה גם לתרום משהו לשכנוע המתנגדים ב“פליטת הפה” שלו ובתשובה לקריאת הביניים הוא הציג את אופיו הארגוני של המשטר הסובייטי בכל צביעותו, לאחר שהביע את דעתו על אופיו של העומד בראש ברית־המועצות.

הצביעות החוקתית הזאת של ברית־המועצות נמוגה, מכיוון שבימינו ראש המדינה הסובייטית נושא גם בתפקידים ממלכתיים נוסף על תפקידו המפלגתי, אם כי גם כיום מקור הכוח הריאלי בברית־המועצות הוא בתפקיד של מזכיר ראשון של המפלגה השלטת. זהו תפקידו העיקרי של השליט ברוסיה. בתקופה ההיא – כאמור – לאמירתו של דוד בן־גוריון ערך כפול – גם הזדהות עם מאבקו הרעיוני של ברל כצנלסון וגם תרומה לוויכוח עם חסידי משטר הדיקטטורה.

אמירת הגויים ומעשה היהודים

אחת האמירות של דוד בן־גוריון שזכו להד גדול – לביקורת קשה מזה ולאהדה, ואפילו להערצה, מזה – נאמרה במסדר חיילי צה“ל ליום העצמאות תשט”ו (1955). בן־גוריון חתם את נאומו במילים: “עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!”.

אין צורך להוכיח שזו לא היתה פליטת־פה, אלא משפט שאומרו חשב יפה אם לומר אותו ואיך לנסח אותו. מבקריו של בן־גוריון החלו להביא לגיון של הוכחות, שהגויים יכולים גם יכולים להצר את רגלינו ולהרע את עתידנו. הם התעלמו מכך שבן־גוריון לא אמר, כי עתידנו לא יושפע ממה שיעשו הגויים. הוא אמר שעתידנו אינו תלוי במה שהם יאמרו.

היה בדבריו רצון להקטין את ההתפעלות וההתרשמות של חוגים מסוימים של הממסד הממשלתי הישראלי באותם הימים מכל מלה שאמר מישהו בעל עמדה שלטונית בארץ זרה, או בכלל איש בעל השפעה בעולם הלא־יהודי. חשוב היה בעיני דוד בן־גוריון להביא את המחשבה המדינית הישראלית להבחנה בין אמירות של גורמים בחוץ־לארץ ומעשים שלהם. היה ברור לו ששנים רבות תיאלץ ישראל לעשות מעשים שלא ימצאו חן בעיני שליטי עולם, וגם לא בעיני דעת־הקהל בעולם, שענייני העם היהודי ומדינתו רחוקים מהבנתה, ושהיא משופעת מאוד מהאינטרסים הלאומיים בכל ארץ.

בן־גוריון ראה מראש את התעצמות הערבים במסגרות האו"ם והבין שיהיו גינויים, שיהיו החלטות לא־נעימות שילכו וירבו הצהרות של אישים הפוזלים לעבר אויבינו, בעלי הנכסים הרבים. הוא ראה הכרח לחסן את דעת־הקהל שלנו, בעיקר את העושים במלאכה המדינית, מפני התרשמות־יתר מאמירות. הוא עצמו הבחין היטב בין “מה יאמרו הגויים” למה שהם יעשו. כאשר התברר לו, לאחר “מבצע קדש”, שהגויים (האמריקנים והרוסים) יעשו משהו חמור ביותר – הוא נתן את הוראת הנסיגה, שהיתה מכאיבה למדי למי שחלם רק יום אחד לפני כן על שיבת היהודים לאי יוטבת ולמפרץ שלמה, מי ששאף לבינאומה של תעלת סואץ וידע משהו על האפשרויות הגלומות בחצי־האי סיני.

באמירה של בן־גוריון לא היתה אי־התחשבות בעולם הרחב. הוא היה מודע תמיד לכך, שיש גורמים חזקים יותר מאשר היהודים והערבים יחד. הוא רצה ללמד את היהודים להבחין מתי המצב חמור ומתי אפשר לספוג גינוי ולהמשיך בדרכנו, לשרת את האינטרס הישראלי לפי הבנתנו.

הבחנה זו של בן־גוריון בין מה יאמרו הגויים והמעשים שלהם לא נולדה ביום העצמאות תשט"ו. היא מופיעה בבהירות רבה בנאומו בישיבה העשרים של מועצת המדינה הזמנית (כ“ג באלול התש”ח 29.9.1948):

לולא ידענו להבחין בין מה שאומרת ממשלה ובין מה שהיא מוכנה ומסוגלת לעשות, לא היתה קמה מדינת ישראל. טעותם של יועצינו, לבל נקים את המדינה, היתה לא בזה שהפריזו בגודל הכוח העומד מאחורי מארשאל – בזה לא היתה שום הפרזה – אלא משום שלא ידעו להבחין בין מה שנציג אמריקה אומר ובין מה שצבא אמריקה עושה.

(מצוטט לפי “בהילחם ישראל” עמ' 266)

יש עוד היבט חשוב לאמירה מפורסמת זו ואין לשכוח אותו. הדברים נאמרו בשלהי הפעולה הרחבה שיזם בן־גוריון לעזרת מושבי העולים, פעולה שנשאו על כתפיהם רבים מבני המושבים ומעטים מבני הקיבוצים (להם היה קשה יותר להשתלב בפעולה, כי הם לא הורגלו במשק המושבי שבקרבו היה צורך לפעול). באמירתו של בן־גוריון היה רצון להחזיר אותנו אל המעשה, אל ההבנה שאת עתידנו יעצב המעשה שנעשה, הרבה יותר מאשר הדיבור.

זמנה של אמירה זו היה בשנותיה הראשונות של המדינה, כשלא חלף עדיין השכרון של “הגענו עד הלום”, “אחרי אלפיים שנה” וכיוצא באלה. בן־גוריון טוען וחוזר וטוען, כי “המדינה עדיין לא הוקמה”. הוא רוצה בהמשך ההסתערות הציונית. לשם כך היה נחוץ לו שהיהודים יבינו, כי העיקר הוא מה יעשו היהודים.

“אום־שמום”

הביטוי “אום־שמום” שהשמיע דוד בן־גוריון זכה לתהודה רבה בישראל. הוא השמיע את הביטוי הזה בישיבה סגורה מאוד של ממשלת ישראל, ב־29 במרס 1955, בשעת דיון מדיני, שהפרוטוקול שלו הוצא מספר הפרוטוקולים של הממשלה, בגלל חשאיותו הרבה (גם התפוצה המצומצמת של הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה היתה רחבה מדי בשביל דיון כל כך סודי). הסיבה לסודיותו של הדיון נמוגה אחר מלחמת ששת־הימים. בן־גוריון הציע שישראל תכבוש את רצועת עזה, שהיתה מקור בלתי־נדלה של רוצחים היוצאים לישראל, ותחזיק בה עד להסדר. משה שרת מספר זאת ביומנו האישי שפורסם לאחר מותו, ומתאונן על כך שהגדול המדינאים היהודים דיבר בחוסר־אחריות על הארגון הבין־לאומי וכינה אותו “אום־שמום”. מתקבל על הדעת, שמשה שרת או מישהו אחר בממשלה שאל את דוד בן־גוריון אם אינו חושש לתגובת האו“ם, ובן־גוריון פטרו ב”אום־שמום".

אכן מאז נאגר ניסיון רב, וברור לנו שלישראל אין ברירה, אלא להפר פעם אחר פעם הוראות של או“ם. דוד בן־גוריון אמר את אמירתו (אשר הוא או אחרים נתנו לה פומבי מאוחר יותר), כדי להביע שני דברים: מוגבלות כוחו של האו”ם ואי־היותו ארגון למען צדק בין־לאומי. אין לחשוש יתר־על־המידה מפני כל החלטה של או“ם; עלינו להיות מוכנים לכך שארגון זה יקבל החלטות קשות ושאנו לא נקיים אותן. לקראת מצב זה נחוץ קודם־כול שיהודי ארץ־ישראל לא יתייחסו אל או”ם ביראת־כבוד מופרזת ולא יחשבו שהחלטתו היא החלטה אובייקטיבית מחייבת של העולם הגדול, שאנו חלק ממנו. או“ם אינו ממשלה עולמית, לא רק משום שאין לו כוח לאכוף את החלטותיו, אלא גם משום שמבנהו ודרך קבלת ההחלטות שלו מחייבים קנוניות בין מדינות ומונעים קבלת החלטות צודקות או אובייקטיביות. אין באו”ם דאגה כללית למין האנושי כולו (לפחות לא בגופים המדיניים שלו – דאגה בין־לאומית קיימת, במידה מוגבלת, בארגון הבריאות, ארגון החקלאות וכיוצא באלה). בעצרת או"ם ובמועצת הביטחון שלו יש אומות ריבוניות הדואגות כל אחת לעצמה – ועלינו לדאוג לעצמנו.

יותר משזלזל בן־גוריון בכוחו של הארגון הזה, הוא ראה הכרח לשכנע את אזרחי ישראל לא לחשוש שמא איננו צודקים כאשר או“ם מגינה אותנו. מבחינה זו זהו “אום שמום”. לגבי השפעתו, בן־גוריון היה מודע לה יפה – גם להשפעתו של האו”ם וגם למגבלותיה של השפעה זו.

---

ודאי שהיו לדב"ג גם פליטות־פה שהוא הצטער עליהן. אלה אינן זכורות יפה כל כך, כי חשיבותן היתה מועטה. פליטות־הפה המדיניות והרעיוניות שלו ראויות לכינוי “פליטות־פה” אך ורק כשסוגרים אותן בתוך מרכאותיהן הכפולות.

 

אהבתו לתנ"ך    🔗

אחדים ממעריציו של דוד בן־גוריון ניסו לטעון, שהוא היה חוקר חשוב של התנ“ך. לא מטעמי צניעות מופרזת, שלא היתה אופיינית לו (הוא סלד ממנה כמו מפני רברבנות), הוא גרס, שאמנם הוא אוהב תנ”ך, לומד תנ“ך, מתעמק בתנ”ך – אבל רחוק מלהיות מורה הלכה בנושא זה. אכן, אפשר להבין את התנ“ך, בלי להיזקק לדבריו של דוד בן־גוריון על התנ”ך (שרובם קובצו, לאחר מותו, בספר “עיונים בתנ”ך"). לעומת זאת אי־אפשר להבין את דמותו של דוד בן־גוריון בלי להבין את עומק זיקתו לספר הספרים. עוד לפני שהיתה לו מולדת בארץ־ישראל, היו התנ"ך והלשון העברית מולדת בשבילו, והוא שמר להם אמונים גם כשכרת ברית עולם עם הארץ.

דוד בן־גוריון המדינאי לא הרבה לדבר על כך שהמקור לזכותנו על הארץ מצו בתנ“ך, מפני שהבין שנימוק זה – חזק ככל שיהיה בתחושתם של יהודים – אין לו בדרך כלל השפעה על לא־יהודים. למעטים מקרב אומות העולם המושפעים מנימוק זה אין צורך להזכיר את התנ”ך כמקור לזכותנו על הארץ, אולי הזכרת הדבר אפילו פוגמת. עם זאת הוא עצמו היה ספוג בתחושת זכותנו על הארץ, זכות שמקורה בתנ“ך. בשיחה עם אנשי־שלטון בריטיים, ניסה פעם מישהו לומר לדוד בן־גוריון שהמנדט הוא ה”בייבל" של הציונות. בן־גוריון הפסיקו ואמר: “להיפך, התנ”ך הוא המנדט שלנו!".

אולי זה מוזר בעיני רבים, שרציונליסט לא־דתי כדוד בן־גוריון נצמד בעוצמה כזאת אל התנ“ך. בסערת ויכוח הוא אומר: אני עומד רק על התנ”ך. לא מעניינים אותי השינויים אחר כך. אני רוצה להבין את התנ“ך. אני חותר לכך מימי הראשונים (ויכוח עם חוקר התנ“ך הנודע יחזקאל קויפמן, לפי “עיונים בתנ”ך” עמ' 113). מעמדו של התנ”ך בעולמו הרוחני של בן־גוריון יכול להיראות מוזר רק בעיני מי שאינו יודע את מהותה של הלאומיות היהודית החופשית, אשר התנ“ך הוא אבן־שתייה שלה, על ערכי המוסר הגדולים שלו, על סיפוריו ההיסטוריים ועל שירתו הגדולה והפרוזה המפוארת שלו. בעיני בן־גוריון התנ”ך הוא הבסיס לשמירה על ייחודו התרבותי של העם היהודי, והוא הגורם המכריע בתחושתו הלאומית של בן־גוריון עצמו. הרגשת ההשתייכות הראשונית שלו היתה לעם המתואר בתנ“ך, והוא חתר כל ימיו להחזיר את העם היהודי שבדורו למצבו המפואר בימי התנ”ך. לדברים אלה יש הד במכתבו ליצחק דמיאל שווייגר:

– – – רק עכשיו, משנעשינו שוב עם חפשי בארצו, ואנו נושמים מחדש את האוויר שהקיף את התנ“ך בהתהוותו, הגיע, נדמה לי, הזמן שנוכל לעמוד על מהותו ואמיתו של התנ”ך – גם ההסטורית והגאוגרפית וגם הדתית והתרבותית.

(“עיונים בתנ”ך" עמ' 48).

למעיין בדבריו של דוד בן־גוריון על התנ“ך ועל היהודים בימי קדם לא ברור מה קדם למה בתחושתו של האיש – הרצון להחזיר לבני עמו שבדורו את תפארת העבר או הרצון להחזיר למציאות את “האוויר שהקיף את התנ”ך”. לא ברור היכן נקודת הכובד של תפיסתו – שחרור העם וריבונותו בארצו או החייאתה של ההוויה שהולידה את התנ"ך. מכל מקום אין ספק שלשני אלה היה מקום בנפשו של דוד בן־גוריון.

בקרב מתנגדיו שומרי המסורת היו שהאשימו אותו בנטייה ל“כנעניות” (ההשקפה הרואה בישראלים עם חדש, כמו אוסטרלים או קנדים, אלא שלנו יש זיקה לעבר הרחוק של הארץ שאנו מיישבים). אין לומר שפרשנות זו של עמדותיו היא מופרכת מכול וכול, אם כי ביסודה היא לא נכונה. אכן, המקור של ה“כנעניות” הוא בשלילת הגולה הקיצונית שהיתה רווחת בציונות ובהתרפקות על עברו של העם כריבון בארצו. המשורר יונתן רטוש ותלמידיו, אלה הקרויים “כנענים”, עשו צעדים נוספים. הם דחו מעליהם לחלוטין את יהודי הגולה (לא רק את מצב הגלות), והכניסו תחת כנפי אהבתם גם עממים ולאומים אחרים שהיו בארץ. הם כלל וכלל לא הבדילו לטובה את האמונה באל אחד. מורם ורבם יונתן רטוש שר שירים לבעל, שהם כמעט שירי פולחן דתי, ואילו בן־גוריון העלה על נס את האמונה באל אחד מול האלילות. לא עלה על דעתו לבטל את היצירה הרוחנית המאוחרת של העם, והוא התעניין גם בפירושי התנ“ך שיש בדברי תנאים, אמוראים ופוסקים מאוחרים. הוא לא התכחש כלל וכלל לכך שהקשר שלו עם בני־ישראל שבתנ”ך עובר דרך תור הזהב בספרד והאינקוויזיציה שבסופו, מושמדי מגנצה וורמיזא, קרבנותיהם של נושאי הצלב, ודרך פלונסק – לירושלים ולסג’רה. בן־גוריון לא ראה סתירה בין עמו שבדורו ו“האוויר שהקיף את התנ”ך“. בשבילו יהודי מזרח־אירופה ומערבה, צפון־אפריקה וקדמת אסיה ויתר התפוצות הם־הם בני התנ”ך.

התנ“ך היה בעיניו יצירתו המופלאה של העם היהודי, והפריעה לו התיאוריה הדתית, כאילו אלוהים בעצמו הוא שיצר יצירה זו ובחר בעם ישראל לתתה לו. היצירה היא יצירת העם שדוד בן־גוריון היה גאה להימנות עם בניו. העם הזה הוא העם הנבחר, מפני שהוא בחר באל אחד. לשון אחר: עם ישראל הוא העם הבוחר… יסוד הבחירה בתחושתו של דב”ג הוא בחירת עם ישראל באלוהי ישראל ולא להיפך. (" – – – כי על־ידי בחירת ישראל באל אחד ויחיד נעשה ישראל לעם נבחר, עם סגולה" – “עיונים בתנ”ך" עמ' 190). מקור הגאווה הלאומית שלו אינו בכך שאל גדול ורחוק בחר בעם שלו, אלא בכך שהעם הזה יצר יצירה גאונית ובכך שעם זה היה העם שהעדיף אל אחד והשליך אחר גוו את האלילות. הוא היה גאה על ערכי הרוח שפותחו בעמו בשחר ההיסטוריה, והאמין בחשיבותם לקיומנו ולעצמאותנו.

בהרצאה על חינוך הצבא והעם, שנשא לפני הפיקוד הבכיר של צה"ל, זמן קצר לאחר קום המדינה, הוא אמר בין היתר:

קיום עצמאות מוסרית ומחשבתית זו של העם היהודי מחייב מאמץ נפשי מתמיד לא פחות מקיום עצמאותנו המדינית והכלכלית, כי בעצמאותנו הרוחנית מתנקשים לא פחות מאשר בעצמאותנו החומרית, והכוחות העומדים נגדנו במאבק האידיאי הם עצומים ורבים לאין ערוך מאלה שעומדים נגדנו במערכות אחרות. אבל לא ניבהל: מאבק רעיוני לא הוכרע מעולם בחיל ובכוח, אלא ברוח, ורוח ישראל לא ישקר. עדים על כך ארבעת אלפי שנות תולדותינו.

(“עיונים בתנ”ך" עמ' 28).

בדברים אלה באה לידי מיצוי תפיסתו של בן־גוריון, שהמאבק לעצמאות רוחנית ישראלית והמאבק לעצמאות מדינית הם שני פנים של מאבק אחד. מי שאינו נאמן לעצמאות רוחנית של העם לא יצלח לשמירת עצמאותו המדינית או הכלכלית. ברל כצנלסון שידל את תלמידיו וחסידיו לקרוא דרך קבע בתנ“ך, והאמין שהקריאה בו תזין את נפשותיהם טוב יותר מכל קריאה של ספרות אחרת. בן־גוריון לא ניסה להשפיע על אחרים שיקראו, אבל הוא עצמו קרא וקרא, התמיד לקרוא בתנ”ך.

היו לו דעות על נושאים שונים בתנ"ך, הוא נאבק על דעותיו גם מול בעלי סמכות ראשונה במעלה, שהוא העריץ את בקיאותם בספר הספרים. הוא האמין, למשל, שבני־ישראל לא ישבו במצרים זמן רב כל כך, והעיקר: שחלק מהעם העברי לא ירד מעולם מצרימה, ושעולי מצרים התאחדו בכנען עם אחיהם לאמונה באל אחד קונה שמים וארץ. הוא התווכח נמרצות עם פרופ' קויפמן, אם כי מתוך כבור רב, כמובן, אל אוצר הידיעות של הפרופסור. ניכר שהוא רצה מאוד, שפרופ' קויפמן יאמץ לו את ההשערה על קדמות היהודים בארץ־ישראל, יחקור בעזרת כלי המחקר שלרשותו ויוכיח אותה.

בן־גוריון לא גרס שההנחה על קדמות ישראל בארצו דרושה לו בשביל היהודים בהווה, אם למטרות חינוך לאומי לארץ־ישראליות ואם למטרות מדיניות – להביא עוד הוכחה לעולם הזר בדבר זכותנו על הארץ. ייתכן שלא מגמה הקשורה לדורו הדריכה את בן־גוריון בעניין זה, אלא אמונה תמימה שהוא מצא חוט נוסף אל העבר הקסום של העם. הוא בונה תלים על ההבחנה בין השמות, כאילו המושג “בני־ישראל” הוא מושג מצמצם, ואילו “העם העברי” הוא מושג רחב יותר ש“בני־ישראל” הם חלק ממנו. הוא לא האמין שאלה אינם פשוט שמות נרדפים – פעם משתמשים בשם זה ופעם באחר.

כאמור, בוודאי שהיו, ויהיו, חוקרי תנ“ך חשובים יותר מדוד בן־גוריון, אבל ספק אם היו וספק אם יהיו אוהבי תנ”ך קנאֵי תנ"ך, גדולים ממנו.

 

עברית ויידיש    🔗

ביחסו של דוד בן־גוריון ללשון העברית כשפת התחייה היהודית לא היו היסוסים. הביוגרפיה הלשונית שלו קבעה: עברית. בגיל צעיר מאוד החל לדבר עברית, ללמוד את השפה היטב ואפילו לחשוב בעברית. אולי הוא עמד אפילו במבחן שקבע חיים נחמן ביאליק ל“עבריוּת” של יהודים: הוא גם חלם בעברית.

עובדות אלה ראויות לתשומת־לב רבה יותר משניתנה להן עד כה. ראוי היה שפסיכולוגים, במיוחד המתמחים בפסיכולוגיה של ילדים, ינסו להתחקות אחרי ההשפעות שיש לזיקת־יסוד זו ללשון העברית על הדבקות השלמה של דוד בן־גוריון המבוגר בתחייתו של עם ישראל בארצו. מכל מקום עובדה היא, כי הפעילות הציבורית הראשונה שלו באגודת הנערים “עזרא” סבבה ברובה סביב הלשון העברית. נערים אלה רצו להפוך את פלונסק, קהילתם, לקהילה דוברת עברית, בתקופה שבה רבים מגדולי הספרות העברית לא האמינו עדיין בתחיית הלשון העברית כשפת דיבור וכשפת חיים.

ראוי היה לחקור גם את ההשפעה של היות הלשון העברית לשון טבעית ראשונית של דוד בן־גוריון על דרך כתיבתו. אשר לסגנונו העברי של דוד בן־גוריון, מפתיע עד כמה מעט התיישנה הלשון בכתבים שכתב לפני עשרות בשנים. דומני כי אחד ההסברים לכך הוא התכליתיות האופיינית לדרך כתיבתו, כמו לדרך מחשבתו של האיש. החלקים הפחות־תכליתיים בכל כתיבה הם הנוטים להתיישן מהר יותר מן הבחינה הסגנונית. ייתכן כי אחת הסיבות העיקריות להתיישנות מעטה של סגנון כתיבתו היא, שדוד בן־גוריון נמנע מלהשתמש במטבעות לשון אופנתיים. מובן שאופנתי מתיישן מהר יותר. העדר אופנתיות בכתיבתו אינו רק פרי הצמידות של האיש אל המקורות הלשוניים, בייחוד אל המקרא, יחסו לתנ"ך הוא נדון לעצמו, בפרק הקודם, ואין ספק כי גם הוא השפיע על זיקתו האינטימית אל הלשון העברית. אופיו של דוד בן־גוריון, היותו איש מסוגר מטבע ברייתו, תרם גם הוא לניקוי כתיבתו ממטבעות לשון אופנתיים. כל המעיין בכתביו, לרבות כתביו המוקדמים, ייווכח כי לא קל לקבוע, שהדברים נכתבו לפני ארבעים שנה, חמישים שנה ויותר.

דוד בן־גוריון לא נהג לחדש מלים בעברית. היו אישי ציבור שהעזו לחדש מלים אף כי ידיעתם בלשון לא עלתה על שלו. לדוד בן־גוריון היה יותר דרך־ארץ אל הלשון ואל מקורותיה, ואולי אהבתו הרבה למקורות מנעה ממנו להוסיף עליהם. לדידו היו העם היהודי, ארץ־ישראל והלשון העברית בבחינת החוט המשולש.

הוא היה חבר “פועלי־ציון” בימי העלייה השנייה, לא מפני שמפלגה זו הייתה אז יידישיסטית, אלא אף־על־פי שהיא לא היתה נאמנה ללשון העברית כלשון התחייה היחידה. אגב, בן־גוריון לא הודה מעולם ש“פועלי־ציון” בארץ־ישראל, היא מפלגה יידישיסטית וגם פעל נמרצות למען הלשון העברית במפלגתו “פועלי־ציון”. עם זאת אין לומר בשום פנים ואופן, כי בן־גוריון היה שותף לאנטי־יידישיזם הקנאי של רבים בציונות. הוא לא היה שותף לגישתם של מתנגדי יידיש קיצוניים, מכיוון שציונותו היתה עממית, ואילו הם היו ימניים כמעט כולם. הם היו חלק ממה שדוד בן־גוריון קרא אנשים “הציונות הבעל ביתית”, והוא בחל בציונותם; בוודאי שלא קיבל את גישותיהם בענייני תרבות ורוח. האנטי־יידישיזם של הימין שזלזל בלשונו של המון העם לא יכולה היה, כמובן, להיות לרוחו, אולם בן־גוריון לא אהב במיוחד את הלשון היהודית העממית, יידיש, מפני שהגה אהבה ללשון אחת ויחידה – עברית. עם זאת השתמש בן־גוריון ביידיש בחופשיות בכל פעם שהיה לו צורך בכך, ולא היו לו כל מניעות או עכבות בעניין זה. נאומו הגדול והמפורסם בקונגרס הי“ט (לוצרן, 1935) נישא ביידיש; בלשון זו הסביר מה הוא מתכוון לעשות כשיהיה יו”ר הנהלת הסוכנות. גם בקונגרסים אחרים דיבר לרוב יידיש, כדי שיבינו אותו גם הצירים מהגולה. היו מעט מאוד צירים שלא ידעו יידיש, ולעומת זאת רבים מן הצירים לא ידעו עברית. הוא בחר בלשון דיבורו בחירה אינסטורמנטלית. העניין שדיבר עליו היה חשוב בעיניו יותר מהלשון.

שלא כמו רוב דוברי העברית בדורו, אשר קל היה להם יותר לדבר יידיש, בן־גוריון דיבר עברית בקלות יותר מאשר יידיש. ב“מכתבים לפולה”, עמ' 163 הוא אומר: " – – – וכיוון שדיברתי יידיש היה המאמץ עוד יותר מיגע“. דוד בן־גוריון היה חסר סנטימנטים ליידיש, סנטימנטים שהיו לרעו ברל כצנלסון (לשניהם לא היו ספקות לגבי לשון התחייה שלנו) ולרבים מאישי תנועת העבודה. לעומת זאת היו לו סנטימנטים ל”פועלי־ציון“, והוא היה מוכן ללכת לקראתם דרך ארוכה, כדי להקל עליהם להיפרד מעיקרי ה”פלטפורמה", שהיה הכרח להיפרד מעליהם.

כאשר ראשי “אחדות־העבודה” (הכוונה למפלגה שבן־גוריון וברל כצנלסון עמדו בראשה ולא למפלגה שנפרדה ממפא"י ב־1944 ואימצה שם זה, בשל היוקרה שהיתה לו) נתפנו לעסוק בענייני מפלגתם בגולה, הם ראו, כמובן, הכרח להביא לאיחוד בין צ“ס (“ציונים סוציאליסטים”) ו”פועלי ציון" (או “פועלי־ציון ימין”, כפי שנהגו לקרוא להם, כדי להבחין בינם ובין “פועלי־ציון שמאל”). “אחדות־העבודה” היתה בשביל שתי המפלגות הללו מפלגתם הארצישראלית. ל“פועלי־ציון” היתה יומרה לראות ב“אחדות־ההעבודה” “סניף” ארצישראלי של “הברית־העולמית של פועלי־ציון”, ואילו צ“ס ראו ב”אחדות העבודה" מפלגה המקרינה עליהם רעיונית, ואילו הם זורמים אליה על המוני חבריהם, עם עלייתם.

אין ספק שצ“ס הזרימה הרבה יותר עולים לארץ מאשר “פועלי־ציון”, גם מפני שהיתה גדולה הרבה יותר וגם מפני שאחוז גדול יותר מחבריה הגשימו את מצוות העלייה. גם הזדהותם הרעיונית של ראשיה בגולה עם “אחדות העבודה” היתה שלמה יותר מאשר זו של ראשי “פועלי־ציון” בגולה. הדבר בלט בייחוד בשאלת הלשונות. אנשי צ”ס לא היו זוללי יידיש. היתה להם עתונות עניפה ונפוצה בשפה זו בכל ארצות מזרח־אירופה, ובסניפי מפלגתם דיברו, כמובן, יידיש. צ“ס העדיפה את שפת היידיש על שפות זרות שיהודים דיברו בהן. עם זאת תמכה מפלגה זו בקנאות בבתי־ספר עבריים בגולה, כיוון שעמדתה היתה שעל בתי־הספר לחנך נוער יהודי לעלות לארץ־ישראל, ושם מדברים עברית. מי שרואה את תלמידי בתי־הספר כעולים־בכוח מכין אותם לארץ־ישראל, גם בלימוד עברית. “פועלי־ציון”, לעומת זאת, העדיפו בתי־ספר ביידיש. צ”ס השפיעה השפעה ניכרת על התפתחות החינוך היהודי בליטא. לכן שם היה עיקר החינוך היהודי הן יסודי והן תיכוני חינוך עברי.

ביוזמת “אחדות־העבודה” נקראה ועידת איחוד של שתי המפלגות, ומנהיגיהן נפגשו כדי להתגבר על שרידי חילוקי־הדעות בין המפלגות. מטעם אחדות־העבודה" היו בפגישה בן־גוריון וברל כצנלסון, מטעם “פועלי־ציון” שלמה קפלנסקי וברל לוקר ומטעם צ“ס אייזיק ברודני (אחר כך יצחק בראלי) וישראל אידלסון (אחר כך ישראל בר־יהודה). אנשי צ”ס הופעתעו מכך שבן־גוריון וברל כצנלסון תמכו ב“פועלי־ציון” בכל הנקודות שבמחלוקת, אם כי היו מוכנים לכך נפשית, שבאיחוד תודגש “פועלי־ציון” יותר מצ“ס, אף־על־פי שמשקלה המספרי של צ”ס היה גדול בהרבה, במספר החברים בחו“ל ובעיקר בעולים לארץ־ישראל. הם נדהמו, כשגם בשאלת הלשונות תמכו מנהיגי “אחדות־העבודה” ב”פועלי ציון“. יש להניח כי בן־גוריון וברל כצנלסון לא החשיבו את הוויכוח, והניחו שבחיים לא תהיה השפעה לניסוחים שיתקבלו. הם רצו להקל על “פועלי־ציון”, מפלגה בעלת שורשים ובעלת ותק, והאמינו שקל יותר ומסוכן פחות “לכופף” את אנשי צ”ס, אשר רק לפני שנים אחדות היו עדיין כמעט תנועת־נוער, “צעירי־ציון”. נושא זה לא עלה שוב במגעים בין אנשי צ“ס שעלו לארץ מיד אחרי ועידת האיחוד הזאת, ו”אחדות־העבודה", ובשום מקום בכתובים לא הוסבר מדוע זכתה “פועלי־ציון” לתמיכה זו. רק ב־1945, כשחזר דוד בן־גוריון מביקורו המפורסם אצל שארית הפליטה באירופה, הוא מסר דין־וחשבון על מסעו. לפתע נפנה אל אחד המאזינים לדבריו וקרא: ברודני, יהודי ליטא שבמחנות הם נפלאים, וכולם דוברי עברית מצוינת!… מעטים מהשומעים ידעו לקשר בין משפט זה לאירוע שקדם לו בעשרים שנה.

זמן־מה לאחר מלחמת־העולם השנייה, בעיצומו של המאבק עם הבריטים לכינון מדינה יהודית, הגיעו לארץ כמה מראשי הפרטיזנים היהודים מפולין. נציגיהם הופיעו בדיון במרכז מפא"י ודיברו יידיש, כמובן (הם לא ידעו עדיין עברית). הדברים היו חדשים לשומעים, ובוודאי שהיו בהם פרטים מדהימים על עומק האסון ועל העמידה של יהודים שנאלצו להתגונן בפני “אחיהם” לנשק הלא־יהודים כמעט כמו מפני אויביהם הגרמנים.

לאחר שנשמעו הדברים, קם דוד בן־גוריון ותיאר את התרגשותו הרבה והתרגשות כל השומעים לדברים אלה, והוסיף: אף־על־פי שנאמרו בשפה זרה וצורמת. השומעים נדהמו, והדבר נתקבל כאחת מפליטות־הפה של דוד בן־גוריון. אולי לא נדע לעולם מדוע הוא אמר מלים אלה. לא מתקבל על הדעת שזו היתה פליטת־פה. אין ספק שהוא הכין את דבריו בראשו, בזמן שהקשיב לסיפורם של העולים. זה גם לא היה המקום והזמן לסלידה מפני יידיש. להיפך, זו היתה הזדמנות לחוש הזדהות עם המוני יהודים שדיברו בלשון זו.

מתקבל על הדעת שאמירתו זו שיקפה את מחשבותיו תוך כדי שמיעה על כך שיהודי מזרח־אירופה הושמדו. הם לא יעלו לארץ־ישראל לרשת אותה. רוב היהודים שיבואו הם מארצות האיסלם, ובשבילם יידיש היתה ותהיה “שפה זרה וצורמת”. אמירה זו היתה הד למחשבותיו של דוד בן־גוריון והקדמה לדירבון מבצעי “מרבד הקסמים”, “עזרא ונחמיה” והעלאת יהודי בולגריה, מרוקו וארצות אחרות. באמירה של בן־גוריון היה ניסיון להביא לתודעת שומעיו, כי העם היהודי הוא מושג רחב יותר מאשר דוברי יידיש, ולכן יש עתיד לציונות, חרף האסון שהנחית היטלר על העם היהודי.

ככל שהזקין האיש, התחדד יחסו לעברית ולתנ“ך, והוא אהב לחזור שוב ושוב על הסיפורים איך לימד אותו סבו עברית, עוד בסוף המאה הי”ט בעיירה היהודית־פולנית פלונסק.

 

לא שבע־רצון    🔗

הקו האופייני ביותר בדיוקן הציבורי של דוד בן־גוריון הוא החתירה קדימה: בכל הכוח, ואם אפשר גם בעזרת כוח שאיננו. לאחר קום המדינה היו נפוצים בקרבנו שני ביטויים לשמחה הגואה: “אחרי אלפיים שנה” ו“הגענו עד הלום”. הוא, שהיה לו חלק נכבד, יותר מכל אדם אחר, בכך שאחרי אלפיים שנה הגענו עד הלום – לא היה שותף להלוך־רוח זה, דומני אף לא לרגע קל.

הלוך־רוח זה של שביעות־רצון מעצמנו סתר את אופיו. מה שהושג עניין אותו אך ורק במידה שהיה צורך להגן על ההישג פן יתקפח, פן יימוג, יתנדף או יסתלף. מעייניו רוכזו במה שלא הושג עדיין, במשימות שיש להגשים. כמעט שלא היו דרושות לו אתנחתאות, ובוודאי שלא כדי ליהנות ממש שהושג.

סיפור נאה ואופייני בעניין זה מספר עוזרו הקרוב במשך שנים רבות, שמעון פרס, בספרו “לך עם האנשים”. הדיוקן הראשון מתוך שבעה שהמחבר משרטט בספרו הוא דיוקנו של דוד בן־גוריון. בפתח הפרק הזה מספר שמעון פרס על ביקור של דוד בן־גוריון בדימונה. בבית־הספר שאלו התלמידים את דוד בן־גוריון שאלות שונות וביניהן, מה היה היום שהוא היה הכי שבע־רצון בו בחייו. תשובתו של דוד בן־גוריון, בציטוטו של שמעון פרס, בעמוד 15, היתה “שביעות־רצון – מה זה? לשם מה זה דרוש? אם אדם נהיה שבע־רצון, מה הוא עושה אז? אדם שהוא שבע־רצון שוב אינו שואף, אינו חולם, אינו יוצר, אינו תובע. לא. לא היה לו אף לא רגע אחד של שביעות־רצון”.

סיפור זה אינו רק קוריוז שהביא שמעון פרס על פגישה של דוד בן־גוריון עם ילדים. בסיפור זה יש קו אופי טיפוסי של דוד בן־גוריון, אולי קו האופי החשוב ביותר, שתרם תרומה מכרעת לבניינה של אישיות שיכולה היתה לפעול כפי שפעל דוד בן־גוריון.

לדוד בן־גוריון היו רגעים של התרוממות־הרוח, של שמחה ושל פורקן ממתח איום. אין זו שביעות רצון. הוא הגיע להתרוממות־רוח גדולה בהקמת אחדות־העבודה המקורית, מפני שקיווה שזו תהיה המנוף הגדול להגשמת הציונות. היו לו רגעי התרוממות־רוח בעלייה על הקרקע של יישובים שהיו מפתח להתפשטות ציונית גדולה. היו לו גם רגעי התרוממות־רוח בוועידות חשובות, כמו הוועידה שהקימה בקבוצת כנרת את איחוד הקבוצות והקיבוצים.

היו לו שמחות – כשנעשתה פעולה צבאית בהצלחה ובלי נפגעים. רבים סיפרו על שמחתו כשהגיע הנשק מצרפת, בזמן שכל כך קשה היה לישראל להשיג נשק (מול אספקה מאסיבית לערבים), ולהבדיל, הוא שמח על הצלחות של מפא"י בבחירות. מובן שהיו לו גם שמחות פרטיות.

היו לו רגעי פורקן גדולים, לאחר שנודע לו, כי הצלחנו בהצבעה באו“ם בכ”ט בנובמבר, או לאחר שדחה את כל ההפצרות והאיומים, והכריז על הקמת המדינה. היו לו גם רגעי פורקן לאחר נאומים בעלי חשיבות מיוחדת או בגמר מאבקים ציבוריים וכדומה.

המשותף בכל התרוממויות־הרוח, השמחות והפורקן, הוא שהם היו לקראת העתיד, בסיומו של שלב ובראשיתו של שלב. במונח שביעות־רצון הבין דוד בן־גוריון הסתפקות בהישג הקיים. זה היה היפוכו של אופיו.

כשהוקמה אחדות־העבודה המקורית (הוא היה בחו"ל בזמן ועידת היסוד של ההסתדרות), הוא ראה לנגד עיניו את המעשים הגדולים שהיא תעשה. בעליה על הקרקע של יישוב ראשון באזורו, ראה לנגד עיניו אזור התיישבות שלם. בהקמת איחוד הקבוצות והקיבוצים הוא קיווה שהוא יהיה ארגון חלוצי מקסימליסטי, שהיה פטור מסייגים של אידיאולוגיות זרות, שדבקו בקיבוץ־המאוחד, ארגון שירתום את חבריו למשימות החלוציות ללא רתיעה.

הוא כתב על הרגשותיו עם החלטת או“ם בכ”ט בנובמבר. כשהעם היה נתון בשמחת ההישג, כשהעם היה שבע־רצון, היה דוד בן־גוריון נתון כולו להמשך, לצורך להדוף תוקפנות ערבית, וזו אכן באה מהר מאוד. כאשר הכריז את ההכרזה הגדולה בתולדות העם היהודי, ראשו ולבו היו נתונים למערכה הגדולה שרק מכוחה יהיה ערך היסטורי להכרזה. הוא כאב את נפילת גוש עציון והעיר העתיקה, אבל היה מרוכז בהכנות למערכות הבאות – על הדרך לירושלים, על שחרור הגליל והנגב.

שביעות־רצון שיש בה השלמה עם ההישג הקיים, הסתפקות בקיים, היו ממנו והלאה.

שירו של ביאליק “ברכת עם”, אשר תנועת העבודה רצתה לעשותו להמנון לאומי במקום “התקוה”, מבטא בחלקו העיקרי את גישתו של דוד בן־גוריון: “מי בז ליום קטנות? הבוז למתלוצצים” או “מקו לקו קוממו שממות עולם ובנו בניין עד!” לעומת זאת, יש שם בית אחר שנאמרו בו דברים שדוד בן־גוריון לא היה מסוגל לקבלם. הוא לא גרס מעולם ש“הבאים – ובניתם וטחתם ושדתם – – – " הוא נאבק שהכל יעשה מייד, על כל פנים שהמירב ייעשה, ולא לדחות שום דבר, לא לדור הבא ולא לשנה הבאה. הוא ידע להעריך כל פירור של עשייה, כל התקדמות בהגשמה הציונית וידע ש”עמלכם לא שווא", אבל מעולם לא אמר: “רב לכם אחי”. אין כוונת הדברים לומר שהיו לבן־גוריון השגות על שירו של משורר התחייה. יש הבדל בין המשורר הקורא ומבטא את העם מזה ומנהיג־מדינאי המביא את העם לעשייה ומארגן אותה.

משה שרת הגדיר פעם יפה את התרכזותו של דוד בן־גוריון בעיקר, בשיחה עם סם המבורג. הוא אמר לאיש שיחו (“יומן אישי”, כרך ג' עמ' 796, מיום 25 בפברואר 1955) שההגדרה “נחמד” אינה הולמת את דוד בן־גוריון, אלא ההגדרה “גדול” וכן שאין זה נכון שבן־גוריון מעוניין בשלטון דווקא, אלא: “– – – הוא איש השואף תמיד לעסוק בעניין הנראה לו באותו זמן כעניין החשוב ביותר”.

פרקי תש"ח

 

ההחלטה להקים מדינה יהודית    🔗

נחישותו של דוד בן־גוריון להכריז על הקמתה של מדינת ישראל, עם סיום המנדט הבריטי לא היתה פרי הכרעה חדשה. זמן רב לפני תש"ח בא בן־גוריון לידי מסקנה, כי יש כורח למהר ולהקים מדינה יהודית, בשלב מוקדם יותר של הגשמת הציונות משחשבו ראשיה לפני כן. לכן תמך, עם חיים וייצמן ואחרים בחלוקת הארץ ב־1937. עוד בימי המאורעות של 1936, כאשר פעלה הוועדה המלכותית בראשות לורד פיל, הוא נוכח שיש להקים מדינה יהודית לאלתר, בחלק מארץ־ישראל (חלק גדול ככל שיינתן לנו). מסקנתו של בן־גוריון נגזרה מן ההנחה, שהסידור שהיה קיים מאז ראשית המנדט לא יוכל להימשך. סידור זה מסר ליהודים (קרי: הנהלת הסוכנות היהודית) אחריות על העלאת יהודים לארץ והתישבותם, ואילו האנגלים היו אחראים על האדמיניסטרציה ועל הביטחון. החיסרון העיקרי של ההסדר הישן היה שהאנגלים היו אלה שקבעו את היקף העלייה. אשר להעדר עצמאות במסגרת הסדר זה – היתה התנועה הציונית מוכנה לוויתור זמני, לדחות את השגת העצמאות עד לאחר היותנו לרוב בארץ־ישראל.

שנים רבות לאחר רצח ארלוזורוב, התפרסם “יומן ירושלים” שלו, ובו מכתב אל ד"ר וייצמן המביע אי־אמונה, כי יימשך שלטון בריטי שיאפשר עלייה והתיישבות. הוא העלה תכנית פנטסטית של השתלטות צבאית יהודית על ארץ־ישראל, וזאת בתקופה שהכוח היהודי בארץ היה עדיין קטן אפילו מזה של ערביי ארץ־ישראל. חזק מהיהודים והערבים גם יחד היה השלטון הבריטי. לא היה שום סיכוי שהוא יפנה את מקומו לטובת דיקטטורה יהודית על ארץ־ישראל. הרעיונות הללו של ארלוזורוב מקורם ביאוש עמוק מאפשרות של שינוי לטובה בעמדות של בריטניה. יאוש זה היה מופרז או לפחות מוקדם מדי. התייחסות דומה למצב הביאה את בן־גוריון למה שקרוי פליטת־פה שלו על הריסת האימפריה (ראה הפרק “פליטות פה”).

אכן, ארלוזורוב העלה מחשבות אלה בתקופה קשה ביותר לציונות. יחסיה עם בריטניה היו בשפל, וכוחה ללחום בבריטים היה קטן עדיין. עוד לפני מותו של ארלוזורוב – אחרי כתיבת “יומן ירושלים” – בא שינוי זמני ביחסים הציוניים־בריטיים ובמצב הציונות בכלל. בשנות השלושים, אחרי מותו של ארלוזורוב, עלו לארץ יהודי גרמניה ונמשכה עליה ממזרח־אירופה. העולים שינו את יחסי הכוחות בין יהודים וערבים בארץ. מאורעות 1936, שבאו בעקבות השינוי ביחסי הכוחות, יצרו שוב מצב חדש – הקשיים של הבריטים עקב התנגדות הערבים לבית הלאומי עוררו את בריטניה לשנות כיוון במדיניותה בארץ־ישראל.

לאחר הנסיון לחלק את הארץ בין היהודים והערבים (ולשמור בשלטון בריטי את ירושלים ופרוזדור ממנה אל הים), הגיעו הבריטים למסקנה שהאינטרס שלהם מחייב להקריב את הבית הלאומי, כדי לפייס את הערבים. זאת לא רק בגלל ההתפרעויות של הערבים בארץ־ישראל, אלא בעיקר בגלל היריבות הבריטית־גרמנית הגוברת. הם לא חששו שהיהודים יעבירו את תמיכתם לגרמניה הנאצית, אבל פחדו שהערבים יעשו זאת.

שוב התהפך הגלגל ביחסים בין הציונות ובריטניה, והבריטים חזרו והיו למכשול המפריע בהגשמת המשימות העיקריות של הציונות, עליה והתישבות. השאלה היתה, באיזו דרך על הציונים לבחור, כדי להתגבר על המכשולים. אפשרות אחת היתה לרצות את הערבים ולמתן את הדרישות הציוניות, במגמה להשיג את מה שאפשר היה להשיג במסגרת מנדט בריטי בארץ־ישראל אשר יש בה רוב ערבי. זו היתה, בקווים כלליים, דרכה של “ברית שלום”. הדרך שבחר בה דוד בן־גוריון היתה ויתור על תיווך בריטי בהגשמת הציונות וחתירה לריבונות יהודית, לפחות בחלק מארץ־ישראל.

הדבר הדחוף ביותר בשביל הציונות היה שהמאורעות ידוכאו. לשם כך היו נחוצים צעדים קיצוניים יותר מאלה שהבריטים היו מוכנים לנקוט. לכן כותבים דוד בן־גוריון ומשה שרתוק (שרת) בתזכיר לנציב העליון, מסוף אפריל 1936, שמאורעות אלה הם מרד ערבי, וכי יש לדכא אתו בכוח רב ולא להשתעשע באשליות שהוא ידעך מאליו. הביטוי “מרד ערבי” בתזכיר זה הוא אמצעי לשכנע את הבריטים שיחמירו באמצעים הצבאיים. בחיים הציבוריים שלנו השתמשו במונח “מאורעות”. לימים, שקמו יורשים רעיוניים ל“ברית שלום”, הם קראו למאורעות “מרד ערבי” בכוונה אחרת לגמרי מזו של דב"ג ושרתוק.

הקבוצות השונות שבחרו לעצמן שם משותף לכולן, “מחנה השלום”, ירשו את קו המחשבה של י.ל. מגנס ואנשיו מ“ברית־שלום”. גם אנשי “ברית שלום” גרסו, שיש להגיע להסדר שלום עם הערבים, בתנאים שהניחו שהערבים יסכימו להם באותו זמן (ה“עכשיו” של הימים ההם). כל דבר אחר היה בעיניהם “לא ריאלי”. הם היו אז “שלום עכשיו”. מובן שהתנאים השתנו מאז ימי “ברית־שלום” ועד ימי “שלום עכשיו”, והערבים יסכימו כיום לדברים ששום מנהיג ערבי לא היה מסכים להם בימי המנדט הבריטי, אבל העקרון של “ברית שלום” הוא שמנחה את “שלום עכשיו”. הם קוראים למאורעות “מרד ערבי”, כדי שנבין טוב יותר, לדעתם, את האופי של התנועה הלאומית הנאבקת בנו. המרחק בין המונח “מרד ערבי” של דוד בן־גוריון ומשה שרת מזה ו“המרד הערבי” של יורשי “ברית־השלום” מזה הוא כמרחק שהיה בין דוד בן־גוריון ומשה שרת ל“ברית־השלום”. התביעות של הערבים הביאו את הממשלה הבריטית לנסיגה מהמנדט ותנאיו. “ברית־שלום” חיפשה דרך להתקדמות ציונית אטית ביותר, כי אנשיה סברו שיש להכפיף את ההתקדמות להסכמה מצד הערבים. דוד בן־גוריון עלה על דרך אחרת לגמרי.

הסכמת רוב הציונים להקמת מדינה יהודית בחלק מא"י היתה תוצאה של הערכת מצב, הערכה שאי־אפשר להגשים את הציונות בדרך אחרת. במחצית השנייה של שנות השלושים היתה מסקנתו החד־משמעית של דוד בן־גוריון, כי אין תקווה להמשך העליה וההתישבות בחסות האדמיניסטרציה וההגנה של הבריטיים, כפי שהיה עד אז. הצינות המינימליסטית של “ברית שלום” לא היתה פותרת שום שאלה לאומית יהודית, ואפילו למינימליזם יהודי זה לא היו שותפים ערבים. מכאן הסכמתו של בן־גוריון לחלוקת הארץ, כדי שתקום מדינה יהודית בגבולות שאפשר היה להשיג אז. ברל כצנלסון, רעו ושותפו להנהגת תנועת הפועלים, חלק עליו, בלי שיציע הצעה אחרת. ברל כצנלסון לא האמין שאפשר להשיג בשנות השלושים מדינה יהודית אפילו בחלק מארץ־ישראל, וחשש שהסכמת היהודים לחלוקה תקבע רק מה לא יינתן ליהודים, בלי לקבוע מה יינתן. זו היתה ההתנגדות האינטליגנטית ביותר לתכנית החלוקה של שנות השלושים. תוך התחשבות בהתנגדות זו, הסכים הרוב בתנועת העבדוה והרוב בהסתדרות הציונית לא לקבל החלטה פורמלית בעד החלוקה, אלא לתמוך בבדיקת ההצעה. בזאת ניתן להצעתה של ועדת פיל סיכוי, בלי שהתקבלה התחייבות יהודית כלפיה, ובלי שהיהודים ויתרו (וזה היה העיקר בעיני ברל כצנלסון) על חלקי ארץ־ישראל שלא סומנו למדינת היהודים המוצעת. היו מתנגדים אחרים להצעות ועדת פיל. הם דחו את רעיון החלוקה מכל וכול – גם אם תביא להקמת מדינה יהודית בחלק מארץ־ישראל.

מאז לא נסוג עוד בן־גוריון מהעמדה, שהמשך התקדמותה של הציונות מותנה בעצמאות לאומית לאלתר וזאת לא משום דחיקת הקץ, אלא מהכרה מדינית בהירה שהגיעה השעה לקום ולהיאבק על העצמאות המדינית.

מאוחר יותר, בימי מלחמת־העולם השנייה, הגה בן־גוריון את “תכנית בילטמור” (שהוא התעקש לקרוא לה “תכנית ירושלים”). בתכנית זו נקבע, כי יש לדרוש מהאומות שינצחו את היטלר לכונן את ארץ־ישראל (כולה) כקהילייה יהודית. כשבן־גוריון הסכים להצעתה של ועדת או“ם לחקירת המצב בארץ־ישראל, בדבר חלוקה (מה שקרוי “גבולות 1947”), היה זה בשל אותם שיקולים שהביאוהו לתמוך בתכנית החלוקה של ועדת פיל בשעתה. מאז כ”ט בנובמבר 1947 עד הקמת המדינה ואחרי כן, לא היתה קיימת עוד למעשה התנגדות של מקסימליסטים המתנגדים לוויתור על חלקים מארץ־ישראל, אם כי אצ“ל ולח”י המשיכו לשלם מס־שפתיים להתנגדותם הקודמת. “השומר הצעיר”, שתמך עד אז במדינה דו־לאומית, גם הוא הסכים, למעשה, למדינה עברית בחלק מארץ־ישראל. היתה רק התנגדות של גורמים אחרים, שידובר בהם להלן.

כל הנאמר כאן בא להסביר, שבעצם לא בחדשים אפריל־מאי 1948 החליט דוד בן־גוריון להכריז על הקמת המדינה. החלטה זו היתה קיימת יותר מעשר שנים, ומי שעקב אחרי התבטאויותיו של המדינאי היהודי לא יכול היה לטעות לגבי דעותיו, עמדותיו וכוונותיו. אף־על־פי־כן הוצרך בן־גוריון לשוב לשקול בדבר, כאילו לא היה מוחלט אצלו זה עשר שנים. בתקופה הקצרה שלפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, פרץ ויכוח קשה בעניין זה, עקב ערעור על הכוונה להכריז על הקמת המדינה. המערערים לא היו אלה שכאבו את הוויתור על חלקי ארץ־ישראל שלא ייכללו במדינה היהודית, כי אם מי שההכרזה נראתה להם כאקט של חוצפה מדינית, שיגרור אחריו עונש כבד. נהגו לקרוא להם “ויצמניסטים”, וגם הם קראו לעצמם כך, אם כי חיים ויצמן עצמו היה בעד ההכרזה (רבים מהם לא ידעו על עמדתו החיובית של חיים ויצמן).

בחוץ־לארץ, בתנועה הציונית, עמד בראש המערערים על הקמת המדינה ד“ר נחום גולדמן. בפרק “לא ציוני”, “לא סוציאליסט” סופר, כי ד”ר נחום גולדמן לא בחל אפילו במגעים חשאים עם השלטונות האמריקניים, ויעץ להם איך ללחוץ ביתר־יעילות על חבריו בהנהלת הסוכנות היהודית, כדי למנוע את “ההכרזה המסוכנת”. הארכיונים האמריקניים והבריטיים הסודיים שנפתחו לציבור לאחר שלושים שנה אינם מחמיאים לאיש, שנעשה אחר הקמת המדינה נשיא ההסתדרות הציונית. יש בהם לגלוג על גולדמן וגם עובדות שאין להסבירן, כמו בקשתו מהאמריקנים שלא יספרו לחבריו בהנהלת הסוכנות על ביקורו בסטייט דיפרטמנט ועל דבריו שם. לעמדתו והתנהגותו של נחום גולדמן היתה השפעה מזיקה על המאמץ להקמת מדינה, נוסף להשפעה שהיה לדבר עליו עצמו ועמדותיו המאוחרות יותר.

חלק ניכר מחברי מינהלת העם (זו שההכרזה על המדינה עשתה אותה לממשלת ישראל) התנגדו אף הם להכרזה. נימוקיהם דמו לאלה של ד"ר גולדמן. התנהגותם היתה שונה לחלוטין. הם שמרו אמונים ועזרו ככל יכולתם, נמנעו מכל הפרעה.

היה לחץ אמריקני כבד. מזכיר המדינה ג’ורג' מרשל הזמין אליו את משה שרתוק (שרת), ואמר לו דברים קשים ביותר על כוונת “מועצת העם” להכריז על מדינה. על כך השיב לו משה שרת, שיביא את עמדת מרשל לפני חבריו. הוא הוסיף, כי לצערו לא יוכל להמליץ עליה.

תוך כדי ויכוח נזרקה לזירת הדיונים גם כביכול־עמדה, שלפיה יש לדחות את הקמת המדינה “בשבועות אחדים”. איש לא הסביר מדוע “בעוד שבועות אחדים” ייטב להכריז על הקמת המדינה. לא הציונים קבעו את התאריך המיוחד הזה. הבריטים הודיעו שב־15 במאי מסתיים המנדט הבריטי. זה היה בה“א באייר, שחל בשבת. לכן הוקדמה ההכרזה ביום. בכל תאריך אחר היה קשה יותר להכריז על הקמת המדינה. רק לגבי הכרזה בתאריך זה, אפשר היה לטעון שהיא נועדה למנוע חלל ריק בארץ־ישראל. האיש שעמד מול הלחצים והשידולים האלה היה דוד בן־גוריון. לשם כך נחוץ היה שילוב בין שיקול־דעת וכושר עמידה איתנה. הוא שמע נימוקים, שקל כל אחד מהם ובכל פעם חזר והחליט, שיש להכריז על הקמת מדינה יהודית ושמה מדינת ישראל. אכן, דוד בן־גוריון החליט יותר מפעם אחת על הקמת המדינה. אף־על־פי שההכרעה התבשלה בתנועה הציונית זמן רב ובן־גוריון עצמו היה שלם אתה עשר שנים, היתה ההכרעה הלאומית בשנת התש”ח (1948) הכרעה קשה וחמורה, מבחינות אחדות.

ראשית, דבר אחד הוא הכרעה בדבר הצורך להקים מדינה, כשהמעשה שיש לעשותו מיד הוא להיאבק למענה מאבק ארוך, כשאין רואים אפילו שביב אור בקצה המנהרה; סיפור אחר לגמרי הוא הכרעה, כי בתאריך מסוים, קרוב מאוד, יוכרז שמעתה קיימת מדינת ישראל, על כל הכרוך בכך. במצב הראשון תופסת ההלכה היהודית, שאין אדם מתחייב על דבר שלא בא לעולם, ואילו בשני תופסת האימרה: “כאן רודוס, קפוץ כאן!”

שנית, בהחלטה להכריז על המדינה תמכו בבן־גוריון אנשים לא־מעטים שהערכת המצב שלהם היתה הפוכה משלו. שוללי ההכרזה על הקמת המדינה חששו מפני פלישת צבאות ערב לארץ־ישראל כפי שהוא חשש. לעומת זאת רבים מתומכיו של בן־גוריון בעניין ההכרזה האמינו בתמימות שלא תהיה פלישה. דוד בן־גוריון היה בטוח שאכן תהיה פלישה, מכל מקום פעל מתוך ההנחה שתהיה פלישה, ושארגון ההגנה יהדוף אותה בעזרת כוחות שהנהגת היישוב תצליח לארגן. לא כל כך פשוט להשיג הכרעה – והכרעה גורלית כל כך – בעזרת תומכים שאתה יודע שהערכות המצב שלהם אינן נכונות ושבזכותן ניתנת לך תמיכתם.

שלישית, בקרב המתנגדים נמצאו חברים במפלגתו, שהוא צעד אתם יחד שנים רבות, וכן שותפי קואליציה פוטנציאליים, שהוא רצה מאוד בתמיכתם. לעומת זאת בקרב התומכים בעמדתו היו גם אנשי מפ"ם, על שני חלקיה, שבן־גוריון התייחס בחומרה רבה הן לאוריינטציה הבין־לאומית שלהם והן לפעילותם המפלגתית בצבא. חומרת יחסו נבעה לא מכך שהם האמינו שתצמח טובה למדינת ישראל מקשרים עם ברית־המועצות דווקא, אלא מפני שהם ראו בהתברגות ישראל במערך המדיני הסובייטי ערך רעיוני־מוסרי עליון. בעיני דוד בן־גוריון ראיית גורם זר כמרכז הערכי והרגשי היתה חמורה מאוד.

בן־גוריון הופיע בציבור כנחוש החלטה. אכן, החלטתו היתה ברורה – אבל היא היתה מסקנה של הרבה בירורים שערך האיש עם עצמו, בבחנו את כל האפשרויות, אחרי ששקל אחד לאחד את כל הנימוקים בזכות ההימנעות מההכרזה. הוא בא למסקנה, שהסיכוי היחיד של הציונות הוא בהכרזה על מדינה, והסיכונים שבאי־הכרזה עולים בהרבה על אלה שבהכרזה. הוא פעל, רק אחרי שהגיונו הקר הפיל את כל הנימוקים בזכות אי־ההכרזה, ופעל כאילו לא התלבט לפני כן כלל וכלל.

יש, כידוע, ויכוחים על מידת ההשפעה של אישיות דגולה על מהלכים היסטוריים. דמותו של דוד בן־גוריון בהכרעה על הקמת מדינת ישראל ומשקלו בקבלת הכרעה חיובית תורמים לחיזוק עמדתם של אלה שלדעתם המנהיגים הם הקובעים גורלות.

 

הנופלים במלחמות ישראל    🔗

דוד בן־גוריון – שהופיע כלפי חוץ כנחוש החלטה ונטול ספקות – היה מתייסר כאמור הרבה לפני קבלת החלטה, וכל ימיו חשש מפני החלטות מוטעות שיגרמו נזק לישראל, כי הוא ידע עד כמה מסוכן לטעות בדרג המדיני העליון. החלטות הגורמות לאבדן חיי אדם היו לו הקשות ביותר. בהגיונו הוא ידע יפה שאין מנוס, וכי הקמתה של מדינת ישראל והתבססותה מחייבות פעולות קרביות, שנופלים בהן עוד ועוד בחורים, אבל לבו היה קרוע בשל ההכרח לשלוח אנשים לקרב ואולי למותם.

לקראת עשור למדינת ישראל דובר עדיין על תביעות מישראל, שתיסוג לגבולות שהתווה או“ם בהחלטתו מ־29 בנובמבר 1947. בן־גוריון השיב שרק מי שיוכל להחיות את מתינו במערכות תש”ח יוכל לדרוש זאת מישראל. בעולם נתקבלו הדברים כהחלטה נחושה שלא להסכים לגבולות המגוחכים של 1947. אכן, היתה בהם החלטה נחושה כזאת. היו, בוודאי, שראו בדיבורו על הנופלים מעין תירוץ שלא לוותר על שטחים. רק מי שידע את מערכת הרגשות והמניעים של דוד בן־גוריון, ידע כי היתה כנות עמוקה מאוד בנימוק שהוא הביא.

מכל המעשים שהיה עליו לעשות בחייו, הקשה ביותר היה שליחת אנשים לקרב, ביודעו שלא כולם ישובו ממנו. זו היתה אחת משתי הנקודות הרכות ביותר בנפשו של האיש שנחשב לקשוח מאוד, כמעט חסר־רגשות. תדמית זו היתה לא נכונה, לא רק בגלל שתי הנקודות הרכות ביותר בנפשו. הנקודה הרכה האחרת בנפשו היא היחסים בין אם ובנה, בן ואמו. אמו נפטרה בהיותו ילד, וחסרה לו כל ימיו. יחסה החם אליו נשאר בזיכרונו ובתחושתו לאורך חייו, ולכן חש בכאב מיוחד את הרגשתה של כל אם שבנה ניטל ממנה, וחייו ניטלו ממנו עצמו.

לאחר מותו של דוד בן־גוריון הופיעו ספרים אחרים מפרי עטו, חלקם מהדורות חדשות של ספרים שהופיעו בחייו וחלקם ליקוטים מדבריו, כתביו ומכתביו, שלוקטו אחרי מותו. בקרב האחרונים נודע ערך מיוחד לספר שאינו עב־כרס, הקרוי “מלב אל לב”, שהוא אוסף מכתבים של דוד בן־גוריון אל הורים שכולים, הורים לחיילים שנהרגו במלחמות ישראל, רובם במלחמת הקוממיות. מלחמה זו הקיזה מדמנו יותר מכל מלחמה אחרת – גם במספרים מוחלטים ובוודאי ביחס לגודל אוכלוסייתנו ערב הקמתה של מדינת ישראל.

הנוטל לידו את הספר הזה לקריאה עלול להניח שזוהי עוד אסופה, מאת האיש שהעם היהודי חב לו כל כך הרבה, ולכן דבריו מעניינים, כלומר ספר, אשר יותר משאפשר ללמוד ממנו, הוא מרגש ולכן מושך אותך לקריאה. עוד קו לדמותו של דוד בן־גוריון. אין זה כך כלל וכלל. ספר זה מקרב את קוראו לבעיית השכול בישראל. הוא ספר חשוב לא רק להבנת בן־גוריון, המוטיבציות שלו, העכבות והדחפים, אלא גם להבנת הנושא עצמו, לתחושת מלוא כובדו של הנושא האיום ביותר במערכות התקומה של היהודים בארצם. רובו של הספר – מכתבים שכתב בן־גוריון לאבות ולאמהות של נערים שנפלו במערכות ישראל (רובם נופלים במלחמת הקוממיות). בסופו, מעין נספח, יש כמה דברים שאמר בן־גוריון באזכרות, באירוע להופעת כרך נוסף של “גווילי אש” ובמקרים דומים.

לא כל כך ידוע, כי דוד בן־גוריון, גם בימים הטרופים ביותר והמתוחים ביותר של היותו קברניטה של ישראל, היה קורא כל ספר לזכרו של חייל שנפל במערכותינו. זוהי עובדה. מכתביו להורים שכולים ששלחו לו ספרי־זיכרון אינם דומים כלל זה לזה (ספק אם יימצא משפט אחד זהה במכתבים שונים, אם כי רעיונות חוזרים יש ויש). בכל מכתב יש התייחסות לאיש המסויים ולספר המיוחד שהוגש לבן־גוריון (רוב המכתבים הם תגובה על ספר זיכרון לבן, שהוריו שלחו עותק לדוד בן־גוריון עם הופעתו). יש דברי הסכמה נלהבים לדברי אחדים מהכותבים, יש דברי ויכוח מאופקים ומלאי־כבוד עם דבריהם של אחרים. הנימה החוזרת הבולטת ביותר היא דמות האם. יחסו של בן־גוריון לנושא זה, יחסי אם־בן מקבל עמקות נוספת בקריאת טקסטים אלה, מכיוון שמדובר כאן לא באם שהשאירה את בנה הקטן יתום, אלא באם אשר בנה שבגר השאיר אותה שכולה. יחסו העמוק של בן־גוריון לאובדן חיים צעירים במלחמה בולט מכל שורה, גם כשהוא דן בכך במפורש ובייחוד כאשר אין הוא דן בזאת.

דוד בן־גוריון היה מקסימליסט מדיני, אבל לא על חשבון חיי אדם. הוא היה היפוכו של גנרל גרנט האמריקני, שנאמר עליו, כי לא היה סופר את חייליו שנפלו בקרב. דוד בן־גוריון ספר ושקל, העריך ודאב.

מן המפורסמות הוא, שדוד בן־גוריון ידע להתרכז בעניין אחד שנראה לו עיקרי, ושום הטרדות – אף לא של אנשים שאהב – לא הסיטו אותו לשום צד. הוא שמר על זמנו מפני בזבוז ויש על כך סיפורים ומעשיות לרוב. לקריאת ספרי זיכרון אלה היה לו פנאי. הוא פינה זמן לצורך זה. הוא קרא כל ספר שהגיע לידיו על אדם שנפל במלחמותיו, והכל יודעים שיש הרבה מאוד ספרים כאלה. בן־גוריון קרא זאת לא רק כקריאת חובה של האיש שהחליט החלטות שהובילו אנשים למותם. הוא השתוקק להבין את נפשותיהם של הנופלים, של אלה ש“הלכו ראשונה”. מכיוון שכתב את המכתבים העוסקים בספרים אלה אדם שיחסו לענין היה עמוק כל כך, יש משמעות רבה לספר “מלב אל לב” כספר ביקורת על ספרות זו. אולי יימצאו בין קוראיו אנשים אחדים שיקומו לחקור את ספרות הנופלים בקרב, להשוות בין הספרים ולנסות ללמוד מספרות זו על אופיו ועל מניעיו של הלוחם היהודי במלחמות ישראל.

ידוע יפה יחסו העמוק של בן־גוריון להורים שכולים, ליתומי מלחמה ועוד יותר – לזכרם של הנופלים עצמם. מותר אולי לומר, שיחסו אל הורים של נופלים בקרב נבע גם מהאי־יכולת שלו ליצור קשר עם הנופלים בקרב בעצמם. הם היו העיקר בעיניו. עם זאת אין ספק שהוא ראה בציבור ההורים השכולים ציבור מיוחד במינו, אנשים שכולנו חייבים כלפיהם, כי הם שילמו את המחיר היקר ביותר תמורת היכולת שלנו ושלהם לחיות במדינה יהודית. דווקא מפני שהעניין היה כה חמור בעיניו, הפריע לו שהיו הורים שכולים שהבליטו את אסונם־ייחוסם – אבל התאפק מגילוי הסתייגותו זו, מפני שהיותם הורים שכולים עולה בחשיבות על התנהגות לא כל כך הולמת של מישהו מתוכם.

ידוע ומפורסם יחסו אל רבקה גובר, “אם הבנים”. כאשר היא באה למרכז מפא“י והתריסה כנגדו על התפטרותו מהממשלה (בפעם הראשונה) ולכתו לשדה־בוקר ואמרה דברים קשים ביותר – שאין לו זכות לנטוש את המצפה שהופקד עליו – אמר בן־גוריון שדבריה הלמו בו כפטישי־אש. הוא לא זז מהחלטתו, אבל גם יחסו אל ההולמת בו בפטישי־אש לא השתנה לרעה כל עיקר. אם יאמר מי שיאמר, כי זהו יחס לאחת התומכות הנאמנות ביותר במנהיגותו, יהיה זה לא מדויק. זה היה יחסו גם להורים שכולים שהיו אנשי ציבור שחלקו עליו, רבו בו והפריעו לו לא מעט במילוי המשימות שלפניו. בכל מגע עם אב שכול הוא היה מודע לכך שלפניו אב שכול, בין שזה היה ידידו יצחק בן־צבי או מתנגדו בתוך מפא”י, יוסף שפרינצק.

 

ירושלים במלחמת הקוממיות    🔗

בהיסטוריה הצבאית של ישראל, בפרקי מלחמת הקוממיות, אי־אפשר להתעלם ממרכזיותה של המערכה על ירושלים. גם הערבים עשו מאמץ ניכר בחזית זו דווקא, מפני שהם קיוו להישג נכבד וקל – ירושלים היתה בלבו של שטח מיושב בערבים, אשר רק נקודות יהודיות ספורות היו בו, כמו קרית־ענבים, מעלה־חמישה, עטרות. ההחלטה להשקיע מאמצים רבים בחזית ירושלים היתה, כמובן, הכרעתו של דוד בן־גוריון. הוא נתן עדיפות לירושלים, לב ההיסטוריה היהודית, אפילו בהשוואה לעמק הירדן, ערש ההתיישבות העובדת, התיישבות שהוא ראה בה גולת הכותרת של מאמצי התחייה היהודיים.

קל לומר כיום, שהוא צדק, מכיוון שגם עמק הירדן עמד במערכה. אולי היתה זו גם הערכה נכונה של כוח העמידה העצום הגנוז בדגניה א‘, בדגניה ב’, באפיקים, בבית־זרע וביישובים אחרים בעמק הירדן. מכל מקום זו עובדה, שכאשר באו אליו חבריו הוותיקים וזעקו שעמק הירדן בסכנה, הוא אמר שאין לנו כוחות לשלוח לשם – נשלח לשם לעזרה אדם אחד, יליד דגניה, משה דיין.

שימת הדגש של בן־גוריון על ירושלים במלחמת הקוממיות נעוצה בעיקרה בתולדות עמנו בארץ וביחסם של יהודים לעיר זו במשך כל תקופת הגלות. כמעט כל עיר בירה תופסת מקום חשוב בתחושתו של עמה, אבל מקומה של ירושלים בהיסטוריה של עם ישראל ובכיסופים שלו לשוב וּלהיגאל בארץ אבותיו הוא מיוחד במינו בקרב העמים. יש עמים שהחליפו ערי בירה ויש עמים שלא החליפו. ברוב המקרים ערי בירה שבאו במקום בירות עתיקות הן פחות חשובות לעמיהן מאשר ערי בירה אצל עמים שבכל תולדותיהם היתה עיר בירה אחת. אצלנו המצב אחר. היו לנו מרכזים אחרים בתולדותינו, ובכל זאת ירושלים היא – ירושלים… שילה היתה המרכז הדתי בימי עלי ושמואל. לשכם היה ייחוד גדול (דוד בן־גוריון עומד על כך בפרוטרוט בספרו “עיונים בתנ”ך"). חברון היתה בירתו הראשונה של דוד המלך. אחרי מות שלמה, היתה לממלכה הצפונית בירה משלה. היו לה ערי בירה זמניות, וּמימי המלך עומרי היתה לה בירה קבועה – שומרון. לעתים קראו לממלכה הצפונית כולה שומרון, על שם עיר הבירה הזאת. אחרי חורבן בית שני היתה ביתר מרכזו של מרד בר־כוכבא. לפני המרד היתה יבנה המרכז הדתי, ואחרי המרד עבר המרכז לגליל.

בכל זאת ירושלים היתה הלב של הכמיהה היהודית באלפי שנות גולה – כך היה בכל הגלויות. שמה של העיר הרעיד את כל נימות הלב היהודי. דוד בן־גוריון החליט, כי לא ייתכן שירושלים לא תיכלל במדינה היהודית המוקמת. אם אי־אפשר לכבוש את ירושלים שבין החומות, על הר הבית שבה, לפחות נציל למען מדינת ישראל את ירושלים המערבית, החדשה. בישיבת הוועד הפועל הציוני, ערב הכרזת המדינה, הוא אמר בין היתר: "ערכה של ירושלים לא ניתן להימדד ולהישקל ולהיספר, כי אם יש לארץ נשמה – הרי ירושלים נשמתה של ארץ־ישראל ". (בהילחם ישראל, עמ' 90).

אין שמץ של אמת בטענה, שבן־גוריון לא רצה שצה“ל יכבוש את העיר העתיקה. שונאיו המובהקים שבקרב בעלי טענה זו אינם זקוקים להסברים לאי־רצונו, כביכול, לכבוש את העיר העתיקה. הם רואים בזאת פרט נוסף שגם בגללו הם שונאים אותו. אחרים מגלים יותר תחכום. הם מבינים שאדם אובייקטיבי לא יקבל טענה סתמית כזאת כלפי דוד בן־גוריון. הם אומרים, אפוא, שהוא פחד מפני מה שיעשו חיילי ישראל בקודשי הנוצרים והמוסלמים, אם יצליחו לכבוש את העיר העתיקה. אכן, בן־גוריון היה ער לסכנה זו, סכנה תרבותית־רוחנית ומדינית גם יחד. הוא דאג מראש שיובטחו המקומות הקדושים לדתות האחרות, אם יצליח צה”ל לכבוש את העיר העתיקה. יש על כך עדויות בכתב, הוראות ששלח למפקד חטיבת עציוני. היו הוראות ברורות מבן־גוריון לעשות מאמץ לפרוץ לעיר העתיקה – אם זה יהיה אפשרי ולא כרוך בקרבנות רבים – והיו הוראות ברורות להבטיח שחיילי צה"ל לא יתפרעו ולא יפגעו בקדוש לנוצרים או למוסלמים.

יחסו של דוד בן־גוריון לירושלים לא נבע רק מדיעותיו מהי משמעותה בשביל כלל היהודים. היא היתה יקרה גם ללבו־הוא. אין להבין אחרת את מאבקו העקבי למען ירושלים העברית במלחמת תש“ח ואחר כך למען ביצור מעמדה של ירושלים כבירת ישראל אחרי מלחמת הקוממיות. הוא ניצל כל הזדמנות להעביר יסודות של שלטון מתל־אביב לירושלים במסגרת מאבקיה המדיניים של ישראל. המאבק המדיני על ירושלים היה בעיניו אחד החשובים ביותר. כשנתקבלה באו”ם החלטה על בינאום ירושלים, לא היה הכרח להגיב בהעברת משרד החוץ לבירה, אבל נוצרה הזדמנות מדינית והוא ניצל אותה, כמובן. זו רק דוגמה. כך נהג פעמים אחדות. הוא חזר וניצל הזדמנויות להעביר עוד מוסדות לירושלים.

עם זאת, כל העוקב אחרי מחשבתו של דוד בן־גוריון ואחרי מעשיו יגיע למסקנה, כי מקורו של העניין שגילה בן־גוריון בירושלים היה לא רק היותה יקרה ביותר ללבותיהם של היהודים בכל הדורות. הוא החשיב גם את מיקומה של ירושלים במרכז הארץ. בארץ־ישראל הכוללת את הנגב, עד אילת, ירושלים היא באמצע הארץ. הוא היה מודע לחשיבותה של העיר, לא רק כמקשרת בין העבר היהודי והעתיד, אלא גם לחשיבותה המדינית־אסטרטגית בשביל מדינת ישראל המחודשת.

במערכה על ירושלים ועל הדרך אליה היו גם מפלות. יש על כך האשמות שונות והאשמות־שכנגד. אין כאן כוונה להיכנס לעובי־הקורה של הוויכוח הצבאי והצבאי־למחצה בנושא הירושלמי. יש להזכיר רק קרב אחד, שיריבי בן־גוריון מנופפים בו ומטיחים אותו באיש – קרב לטרון העקוב מדם. דוד בן־גוריון היה משוכנע שירושלים העברית הגיעה עד קצה הגבול ביכולת העמידה שלה ושהסכנה גדולה. יש הכרח במתקפה מכיוון השפלה, שתכריח את הצבא של עבר־הירדן להוציא יחידות מירושלים ולהפנותן להדיפת מתקפה יהודית ממערב. צה"ל ההולך ומוקם לא היה מוכן לכך די הצורך. לא היה מנוס מקבלת החלטה קשה ומכאיבה ביותר, בידיעה מראש שהאחראי ישא באחריות הכבדה ויואשם בהאשמות קשות. בן־גוריון נטל על עצמו עול זה. היו לידו אנשי־צבא מקצועיים והם שהחליטו על פרטי המבצע, אבל בן־גוריון נטל על עצמו את מלוא האחריות מפיו יצאו פקודותיהם.

אין זה המקרה היחיד שבן־גוריון נטל על עצמו את התפקיד כפוי־הטובה. ב־1956, לאחר מבצע קדש, בן־גוריון, שלא אמר מעולם כי הוא שנתן פקודה להיכנס לסיני, הדגיש הדגש היטב, כי הוא שנתן פקודה להיסוג מסיני.

אשר לירושלים, לא מעטים נאבקים על הכתר של מגן ירושלים בימי תש"ח; יש רק אשם אחד בקרב לטרון (קרב שגם הוא מילא תפקיד בהגנת ירושלים) – דוד בן־גוריון. אין לשנות זאת, הוא עצמו קבע שכך יירשם בדברי־הימים.

אולי בזאת היה גדול עוד יותר מאשר בעניינים אחרים, שגדוּלתו הוכרה בהם.

 

מההגנה לצה"ל    🔗

בקרב ותיקי ההגנה יש הרגשת אי־נוחות מכך שדוד בן־גוריון לא החשיב כאילו, את ארגון ההגנה העברית. לדעה זו יש מהלכים, אף־על־פי שאין לה יסוד במציאות.

לעיוות זה יש שתי סיבות. האחת, שדוד בן־גוריון החשיב מאוד את המפנה שחוללה בתולדותינו הקמת המדינה. הוא, שבנה את כוחם של “המוסדות הלאומיים”, הדגיש עכשיו את מה שהם לא היו מסוגלים לעשות, ואילו המדינה תהיה מסוגלת. קיומו של צה“ל לא היה מוצר לוואי של עצמאותנו, אלא עניין עיקרי – אולי לב עצמאותנו – מפני שהיכולת להגן על בני עמנו מפני זרים, להיות בלתי־תלויים באחרים (טובים או פחות טובים) בהגנה על חיינו, יכולת זו היא תמצית הגאולה. מכאן ההבחנה החדה שלו בין ארגון ההגנה העברית וצבא ההגנה לישראל. עם זאת אין זה דבר בטל שצבא ישראל נקרא צבא ההגנה, לא רק מפני שצבאנו נועד להגנה ולא להתקפה, אלא מפני שצה”ל צמח מארגון ההגנה.

שנית, בימי הקמת צה“ל העריך בן־גוריון שמפקדים ששירתו בצבא הבריטי במלחמת־העולם צברו ניסיון צבאי רב מאחרים. אמנם הם היו שם אנשי ההגנה ושליחיה, אבל צמיחתם לתפקידי פיקוד והכשרתם הצבאית לא היו במסגרותיה של ההגנה. במבט לאחור נראה שבן־גוריון הפריז בהחשבת היכולת של אישים אלה, חניכי הצבא הבריטי, במלחמתו של צה”ל. תרומתם של מפקדים שצמיחתם היתה בהגנה עצמה, על יחידותיה – פלמ“ח, חי”ש, יחידות אחרות – היתה גדולה יותר משציפה שתהיה. מכל מקום, נטייתו להחשיב יותר את חניכי הצבאות הסדירים הזרים (ובעיקר הצבא הבריטי, שבמסגרתו שירתו במלחמת־העולם השנייה רבים מהמתגייסים לצה"ל) אין לה ולא כלום עם דעתו על ההגנה ועל תפקידה ההיסטורי בהקמת המדינה.

בפקודת היום שכתב בן־גוריון להקמת צה“ל ב־כ”ב באייר תש"ח (31.5.1948) נאמר בין היתר:

בלי הנסיון, התכנון, כושר הפעולה והפיקוד, הנאמנות ורוח הגבורה של ההגנה לא היה הישוב עומד במבחן־הדמים האיום שבא עליו בששת החדשים האלה, ולא היינו מגיעים למדינת ישראל. ובספר דברי הימים של עם ישראל יזרח פרק ההגנה בהוד ובגאון שלא יכהו לנצח.

יש התבטאויות רבות מאוד של דוד בן־גוריון, בכתב ובעל פה, המדגישות את התפקיד הגדול של ארגון ההגנה העברית. הוא אמר וכתב זאת במהלך מלחמת הקוממיות ואחריה. דברים אלה שזורים על פני כל ספרו “בהילחם ישראל”. בהקדמה לספר זה, שנכתבה יותר משנה אחרי מלחמת הקוממיות, הוא מסביר את הסיבות לכך שאין עדיין ספר על תולדות מלחמת השחרור, ואומר בין היתר: “– – – אין לנו עדיין תולדות ההגנה ובלי תולדות ההגנה אין לכתוב את תולדות המלחמה”.

דעתו בצורה מתומצתת מובאת בהמשך ההקדמה הזאת:

לצבא ההגנה לישראל היה ציוד וזיון שלא היה ולא יכול היה להיות להגנה במחתרת, תחת שלטון זר, ואיש לא יפחית חשיבותו המכרעת של הציוד שניתן בידי צבא ההגנה לישראל במאבק ההיסטורי: חשיבות התותחים, מכונות היריה הכבדות, מטוסי הקרב, המפציצים, המשוריינים והטנקים, כלי המשחית הימיים, הנשק האנטי־אווירי והאנטי־טנקי וכו' שלא היו בידי ההגנה. בלי כלים אלה לא היינו יכולים לעמוד – אבל לא באלה ניצחנו. ציודו של האויב בכל מיני כלי נשק עלה על זה שבידינו, ולא אלה הכריעו הכף במלחמה. קבע האדם שניתן בידו התותח והמטוס והטנק והמשחית הימי. ואדם לוחם זה הורישה לנו ההגנה. (“בהילחם ישראל” עמ' 8).

בראשית תולדותינו שלובה טרגדיה נוראה של ראש וראשון ממנהיגי עמנו, משה. הוא שהוציא את בני ישראל ממצרים והוליך אותם במדבר, שחרר אותם מהעבדות, לרבות העבדות הפנימית, והכין אותם לבוא ולרשת את הארץ המובטחת. הוא לא עבר את הירדן, ורק מהר נבו הביט וראה את הארץ. תולדות עמנו מלאות באנשים כאלה, לא משיעור קומתו של משה, אבל גם גורלם היה גורל נבו – אנשים שהכינו תהליכים חשובים ביותר, וכאשר הדברים התגלו לעין כול ותפסו את עין כול – הם כבר לא היו. יש שנפטרו, יש שזקנו ולא היו מסוּגלים למלא תפקיד. היו כאלה גם בארגון ההגנה העברית וראש וראשון שבהם, אליהו גולומב, שנפטר שנים ספורות לפני קום המדינה. היו שנשארו בחיים, אבל גילם לא איפשר להם להשתלב בצה“ל השתלבות של ממש. היו שהצליחו להשתלב, אבל כבר לא מלאו תפקיד מרכזי כמו לפני כן, בהגנה. זה יצר רגישות רבה להערכה שמעריכים את העבר הקרוב. לא תמיד היה דוד בן־גוריון רגיש לזאת די הצורך, ופה ושם סיפק עילה לטוענים כלפיו, שאין הוא מכיר בחשיבותו של הבסיס שעליו הוא מקים את צה”ל. זאת אף־על־פי שבהזדמנויות שהיה צורך בכך הוא אמר וחזר ואמר, כתב וחזר וכתב על חשיבותם של ארגון ההגנה ומפקדיו. הוא הדגיש יפה, שההגנה עיצבה את העברי הלוחם, וחינכה אותו להיות החייל היהודי שניצח במלחמת הקוממיות. הוא סיים נאום למפקדים, בתקופת המעבר מהגנה לצה"ל, באומרו:

ההתגוננות הצבאית אינה ממצה את מלוא תוכנו של ארגון ההגנה – אלא את תפקידיו כלפי חוץ בלבד. לארגון ההגנה יש גם תפקיד חלוצי כלפי פנים – לשמש לוז מוסרי ומסד של משטר ציוני בישוב.

(מצוטט לפי “בהילחם ישראל” עמ' 18).

בספר “בהילחם ישראל” נאמר “הארגון”, אבל כל מי שהיה חבר ההגנה בימים ההם יודע שאז נהגו לקרוא להגנה בשני שמות הסוואה “הארגון” ו“השורה”.

מפקדים בהגנה לא אהבו את הבעות האכזבה שלו, כשהתברר לו שבראשית מלחמת הקוממיות לא היה יותר נשק משהיה, וחשבו שהוא מאשים אותם. האמת היתה שמיעוט הציוד שהיה לנו עם פרוץ הקרבות לאחר החלטת או"ם ב־29 בנובמבר 1947 היה בעיניו הוכחה נוספת להכרח להקים לנו מסגרת עצמאית, מדינה יהודית. כשהוא דן דיון היסטורי בתולדות התחייה היהודית, בתקופה שלפני הקמת המדינה, תפס אצלו תמיד ארגון ההגנה העברית מקום של כבוד.

 

צבא אחד    🔗

היו שני גורמים שונים זה מזה לחלוטין שבן־גוריון נאלץ להיאבק בהם, כדי להביא לכך שיהיה לישראל צבא אחד, שלמפלגות השונות לא תהיה השפעה עליו, אלא באמצעות הכנסת הקובעת ממשלה. הגורם האחד היה ארגוני הפורשים, אצ“ל ולח”י, שניסו לא לקבל את מרותם של המוסדות הלאומיים. הגורם האחר היה קבוצת מפקדים בהגנה (לא רק בפלמ"ח!) שניסו להתבצר כחבורה סגורה, בלתי־רשמית, בתוך המערכת הצבאית החדשה. מוקד ההשראה הציבורי של קבוצת מפקדים זו היה הקיבוץ המאוחד. חלקם היו חבריו וחלקם אוהדים של “אחדות־העבודה פועלי־ציון”, שהיתה בימי מלחמת תש“ח חלק ממפ”ם. הללו לא איימו מעולם בנשק על החלטות הממשלה הזמנית או על מי שבא לבצע החלטות אלה. בזאת – ולא רק בזאת – הם נבדלו הבדל חשוב ומכריע מאצ“ל ומלח”י.

רק מן הבחינה העקרונית, שהיא גם מופשטת במידה לא־מעטה, מותר לדבר בנשימה אחת על שני המאבקים שניהל דוד בן־גוריון: האחד עם אנשי אחדות־העבודה (שהיו אז במפ"ם כאמור) על פיקודו של צה“ל ועל ביטול מטהו הנפרד של הפלמ”ח; והמאבק האחר – לביטול קיומם הנפרד של ארגוני הפורשים, אצ“ל ולח”י. מעולם לא היה ספק במשמעת של אנשי אחדות־העבודה. הם לא היו מועמדים לפרישה צבאית. אף־על־פי־כן יש קשר עקרוני בין שני המאבקים, מפני שמגמותיהם של מפקדי ההגנה, שנאמנותם הראשונית היתה לקיבוץ המאוחד ולהנהגתו הציבורית־רעיונית – גם היא הפריעה לאחדות על־מפלגתית בצבאה של המדינה המוקמת.

שני הנושאים טעונים רגשות עמוקים, ולא כל העובדות הכרוכות בהם ברורות ומוסכמות על הכול. יש גירסאות ופרשנויות שונות בדבר פרטים שונים. ספק אם הפרשנויות משנות את המסקנות המתבקשות לגבי אירועים אלה, מפני שהשאלות הקשות ביותר הן אל מה חתרו מי שלא השיגו את מבוקשם. בדרך כלל מאוויים והרהורי־לב אינם נושא לדיון מן הסוג שלפנינו, אבל בעניין זה חשיבותם מרובה. כאשר דנים למשל בשאלה, מה היה נכון ומוצדק בעניין האנייה “אלטלנה”, אי־אפשר לוותר על דיון בשאלה מה היתה כוונתם של אנשי אצ“ל, מובילי האנייה. כאשר דנים בצעדיו של בן־גוריון לשינוי פני המפקדה וביטול האוניפורמיות הציבורית־מפלגתית של צוות המפקדים, אי־אפשר שלא להביא בחשבון את השאלה, מה היו נטיות הלב של אנשי החבורה המלוכדת של מפקדים אנשי אחדות־העבודה, שזר לא יכול היה להתחבר אליהם. אשר ללח”י, גם על מעשיהם יש לדון בלי להתעלם מהכוונות. למשל, רצח ברנדוט לא היה רק פעולה נגד גורם זר, נציג או"ם, אלא גם ניסיון מכוון לקבוע עובדה, כי בירושלים פועלים לא על דעתה של הממשלה הזמנית.

אכן, לא מנהיג אחד בהיסטוריה נאלץ להיעזר בגורם אופוזיציוני אחד, כדי להתגבר על גורם אופוזיציוני בקוטב ההפוך – ואחר כך להתגבר על העוזר. היו שהצליחו בזאת והיו שנכשלו (אחת הסיבות לכך שאלכסנדר קרנסקי שבר את מפרקתו היתה שהוא נזקק לעזרת הבולשביקים לדיכוי התקוממות ימנית). בן־גוריון, לעומת זאת, הפעיל את הפלמ"ח (שהיתה בו הגמוניה מוחלטת של אנשי אחדות־העבודה) נגד “אלטלנה”, בזמן שפעילותו לשינוי פני המטה הכללי היתה בעיצומה. הוא יכול היה לעשות זאת, מפני שידע שיוכל לבטוח בלויאליות של המפקדים בהגנה. הוא היה בטוח שהם לא יפרצו גדר ולא יפעלו להפרת הוראות של הדרג המדיני הדמוקרטי, שבן־גוריון עמד בראשו.

כל עוד אליהו גולומב היה בין החיים, לא היתה סכנה גדולה של התעצמות גורמי כוח אופוזיציוניים בהגנה. אמנם בשנים האחרונות לחייו, כשאנשי הקיבוץ המאוחד התכוננו כבר לפילוג (גולומב נפטר שנה אחת לאחר הפילוג), נשתנו הדברים לרעה. יש סימוכין לדעה, שאליהו גולומב התכונן לצאת למערכה רעיונית על דמותה של ההגנה, ועל כך שלא יהיו בה מקודי משמעת צדדיים. מובן שהבעיה החמירה במהירות עם מותו. אנשי מפא“י בפיקוד העליון, שבאו במקום אליהו גולומב, היו אנשים טובים, אבל ניסיונם היה מועט, והשפעתם על בני־אדם היתה פחותה מזו של קודמם. לכן לא היה בכוחם להתגבר על ישראל גלילי, על יצחק שדה ועל תומכיהם. אשר למשה סנה, פעילותו המפמ”ית הגלויה החלה לאחר שהתפטר מההגנה.

המצב נעשה חמור ביותר ב־1948, גם מפני שהעצמאות פתחה אפשרויות שונות, לרבות שימוש בהשפעה של הצבא החדש, וגם מפני שההתקרבות של מפ“ם (שכאמור אחדות העבודה היתה חלק ממנה באותה תקופה) לאידיאולוגיה של ברית־המועצות התפתחה לתופעה מסוכנת. היה מקום לחשש מפני השתעשעות במחשבה, שאפשר לחקות את מעשי הבולשיביקם, מפני ש”יש סיטואציה מהפכנית". הספר “עשרת הימים שזעזעו את העולם”, הספר שלנין אישר אותו כספר הקלאסי על מהפכת אוקטובר, נשר מחיקם של רבים.

לדוד בן־גוריון היה יסוד להניח, שקבוצת מפקדים זו, שהשתלטה על המינויים בהגנה ואחר־כך בצה“ל, מפלה לטובה את אנשי שלומה ומקפחת את תומכיו־הוא. כאמור, באותה תקופה היתה מפ”ם מאוחדת. האיחוד בין “מפלגת פועלים השומר הצעיר” ו“אחדות־העבודה־פועלי־ציון” בא לעולם זמן קצר מאוד לפני הקמת המדינה. בזמן שהללו היו במפלגות שונות, היו אלה אנשי השומר הצעיר שהזהירו את אנשי מפא“י ואת בן־גוריון מפני השתלטות של אחדות־העבודה על המינויים בהגנה – וביחוד בפלמ”ח – והביעו תמיהה על שמפא"י מרשה זאת.

אין ספק שהדברים שאמר בן־גוריון על פירוק מטה הפלמ“ח היו דברי אמת, והם מרוכזים יפה במכתב לחבר פלמ”ח פצוע, שביקש שלא יפורק הפלמ“ח (רק מאוחר יותר נודע שהמכתב של חבר פלמ"ח פצוע אל בן־גוריון היה מכתב פיקטיבי). הוא הסביר את חוסר הטעם הארגוני בקיום מטה פלמ”ח. עם זאת אין ספק שבן־גוריון רצה למנוע התפלגויות מפלגתיות בצה“ל ואפילו באורח בלתי־פורמלי. לכן נעשה מאבקו נחוש יותר ודחוף כל כך בעיניו. כשקוראים כיום את דברי הפולמוס של שני הצדדים – הדבר לא נוח, מאוד לא נוח, למתנגדיו של בן־גוריון. דבריו של בן־גוריון גם משכנעים יותר וגם עומדים יפה יותר במבחן הזמן. קל להוכיח שלא היה עוד צורך ב”ראש מטה ההגנה" (תפקידו של גלילי). שר הבטחון הוא הקובע במינויים בכירים בצבא. לא היה גם צורך אובייקטיבי במטה נפרד לפלמ“ח, כשחטיבותיו לחמו במקומות שונים בארץ, ללא קשר מבצעי ביניהן. עם זאת, אין ספק שהנימוקים העניניים שדובר עליהם בגלוי היו רק פן אחד של הנושא, והרצון למנוע שימוש מפלגתי בצבא או בחלק ממנו היה פן חשוב גם הוא. מתנגדי בן־גוריון ניסו להעלות נימוקים אלה יותר בגלוי, אם כי קצת בהסוואה. הם אמרו שנחוץ כוח צבאי פועלי, שיגן על ההסתדרות מפני אויב מבפנים. בזאת הם לא אמרו בדיוק מה שחשבו. הם רצו “להגן” גם על מישהו בתוך מחנה ההסתדרות. הם רצו שהצבא יושפע ממפלגתם, בן־גוריון ומפלגתו אתו השיבו חד־משמעית: למדינה יש צבא אחד ולא יהיו בה צבאות פרטיים, אפילו לא של ההסתדרות. לכן, כשמפ”ם הביאה למוסדות ההסתדרות הצעת־החלטה בעניינים אלה, הרוב – קרי: מפא“י – לא קיבל כל החלטה לעצם העניין, אפילו שונה ממה שרצתה מפ”ם, אלא קבע שהנושא אינו בסמכות ההסתדרות והיא לא תדון בנושאים ממלכתיים, שהם בסמכות המוסדות הזמניים של המדינה.

היחס המחמיר לנטיות בתוך המחנה הפועלי לבדלנות בצה“ל נתן לדוד בן־גוריון תוקף מוסרי לעמידתו הבלתי־מתפשרת כלפי שרידי הפרישה של אצ”ל ולח"י. על מה שקרה סביב “אלטלנה” יש סיפורים שונים זה מזה, ובוודאי יימשך ויכוח על כך גם בדורות הבאים. בתולדות התחייה העברית בארץ־ישראל יש פרשיות אחדות שהיחס אליהם מזכיר ויכוחים הנערכים עד היום בסקוטלנד סביב האשמות הדדיות בין בני שבט (“לקאן”) לשבט, על קרבות, מלחמות ומאבקים מלפני מאות בשנים.

לא נדון בפרטים אלה. די אם נקבע שכאשר האנייה “אלטלנה” התקרבה לחוף, לא הסכים מטה אצ“ל לדבר שהתבקש מאליו – שהנשק כולו, עד אחרון הכדורים, יימסר לצה”ל, ושהאנשים שעל סיפון האנייה יתגייסו לשורות צה“ל. הם רצו בחלק מהנשק (או בכולו) בשביל אצ”ל, שלא התפרק אז בירושלים (אבל חייב היה להתפרק!). הם רצו לנהל משא־ומתן עם ממשלתה של ישראל. זאת ועוד, רבים מאנשי אצ“ל שהיו כבר בצה”ל ערקו מיחידותיהם, ובאו לחוף לקבל את האנייה על נשקה. זה היה המבחן החמור ביותר לקיומה של ישראל כמדינה ריבונית. החטא הראשון של מפקד אצ“ל, מנחם בגין, היה, שלא הודיע לממשלת ישראל שהאנייה הפליגה, מיד עם הפלגתה; והחטא העיקרי הוא, שלא הודיע שהאנייה וכל מה שעליה עומדים לרשות צה”ל.

מובן שאין להניח שאנשי אצ“ל רצו להזיק לישראל. הם האמינו, שהסכנות שהם מעמידים בהן את ישראל הן כדאיות, כי כתוצאה מהן תהיה לישראל ממשלה טובה, שלהם. אי־אפשר שלא להבין, כי היה ב”אלטלנה" ניסיון להיאבק על השלטון בישראל, אבל בדרך שהיא כלל וכלל לא דרך לגיטימית במדינה דמוקרטית. עם זאת אין ספק שתולדות ישראל יזכרו למנחם בגין לטובה, שהתגבר על להט יצריו, נכנע ומנע מלחמת אזרחים.

הצלחתו הגדולה של דוד בן־גוריון אינה רק בדיכוי הניסיון הזה, אלא בכך שאחריו לא סטו עוד אנשי אצ"ל לשעבר מהעקרון הדמוקרטי במאבקי שלטון, ועמדו מול לגלוגו של האידאולוג המקובל עליהם, אבא אחימאיר, שדיבר בזלזול על המאמינים שאפשר לשנות שלטון בעזרת פתק הבוחר.

גם התקרית החמורה בעניין השילומים לא חרגה מהפגנה אלימה, אמנם אלימה מאוד. בדיעבד, אולי זה לא כל כך רע להיסטוריה של מדינת ישראל, שלא בקלות נתקבל בארץ עניין השילומים. גם מי שמבין את מלוא חשיבותם של השילומים לחיזוקה של ישראל (מי יודע מה היה מצבנו כיום בלעדיהם) ומבין שישראל ממילא לא היתה מסוגלת להחרים את גרמניה לאורך ימים – חייב להבין שטוב שנשמעה זעקה של אי־הסכמה, אם כי היא נעשתה בשיטות פסולות, ובעליה לא צדקו מן הבחינה המדינית. זעקתם־הפגנתם נבעה מנבכי ההרגשות של עם מושמד.

האקורד האחרון בפרישה צבאית היה רצח הרוזן ברנדוט. רצח זה חיסל את הפרישה בירושלים – הן של אצ“ל והן של לח”י. אוהדי הפורשים אומרים, שהרצח נתן לבן־גוריון עילה לחיסול הפרישה. תומכי בן־גוריון אומרים, שהרצח הציג את דחיפות הצורך לבטל את הפרישה. אין סתירה בין שתי הגירסאות. הבעיה אינה אם הרצח הזיק לישראל הרבה או מעט, ואם העדרו של ברנדוט מהזירה (וּמינויו של ראלף באנץ' במקומו) הועילו הרבה או מעט. השאלה היא, אם אפשר לנהל מערכה, כשהפעילות בשטח מנותקת מניהול המערכה המדינית. במצב זה, כשפורשים מנהלים מדיניות בשטח, בלי שהם יודעים מה קורה במשא־ומתן המדיני, עלולים לחול שיבושים איומים.

הדוגמה הבולטת היא רצח לורד מוין, רצח שהיום אין ספק שהוא גרם נזק רב. אנשי לח"י, כמו הקהל הרחב כולו (לרבות חברי ההגנה וגם מפקדיה), היו בטוחים שהאיש היה אויב הציונות. אמנם ידיד גדול הוא לא היה, אבל כיום ידוע לכל (אז ידעו זאת וייצמן, בן־גוריון, שרת, גולומב ועוד יהודים לא רבים), כי ערב הירצחו הוא חתר לפתרון שלא היה אנטי־ציוני מעיקרו.

הצורך הדחוף שנתגלה לאחר רצח ברנדוט לגדוע כל פעילות צבאית נפרדת, שלא על דעת הממשלה נבע לא רק מתוצאות הרצח הזה, אלא מהחשש מה הללו מסוגלים לעשות עוד. היה גם הכרח להוכיח לגורמים זרים שניהלו משא־ומתן אתנו, שהממשלה הזמנית שהם נושאים ונותנים אתה היא השולטת במצב ולא קבוצות פרטיזניות עצמאיות.

כיום אחדותו של צה"ל ועמידתו המובהקת לרשות ההכרעה של “הדרג המדיני”, קרי: ממשלה נבחרת הם נכסי צאן ברזל של ישראל. לא תמיד זה היה כך. דוד בן־גוריון נלחם על כך קשות, הושמץ על כך קשות, וניצח גם את כל מי שנאמר בשיר שלהם שאלוהים בחר בהם לשלטון וגם את מי שחשבו את עצמם לחלוצים הנאמנים ביותר, אשר לכן “מגיע” להם.

 

תמיכת מוסקבה    🔗

הקמת המדינה היתה הנושא היחיד שהציונות זכתה בו לתמיכה ממוסקבה, ורק בתקופה של הקמת המדינה לא היה יחסו של השלטון הבולשביסטי אלינו עוין. מנאומו של אנדרי גרומיקו בכנס מיוחד של עצרת או"ם באביב 1947 החל עידן חדש, וקצר, ביחסה של ברית־המועצות אל הציונות ואחר כך אל מדינת ישראל.

דוד בן־גוריון לא היסס לקבל את עזרת הרוסים, קודם את העזרה המדינית בגיבוש החלטה בעצרת או"ם ואחר כך גם תמיכה צבאית, עקיפה, דרך צ’כוסלובקיה. הוא היה בטוח, שהרוסים לא יזכו להשפעה בישראל בזכות עזרתם. עם זאת לא היו לו שום אשליות לגבי היחס של ברית־המועצות לישראל. הוא ידע שזהו יחס חולף שסיבתו זמנית. בן־גוריון לא שגה באשליות, מפני שידע שהריב הבסיסי בין הבולשביזם והציונות לא שכך עם הקמתה של מדינה יהודית. הריב הוא בין שתי תפיסות יסוד.

בעיה שהתעוררה מיד עם הופעתה של צירת ישראל הראשונה במוסקבה, גולדה מאיר, היא בעיית יהודי רוסיה וזכותם לצאת מהגלות ולעלות לארץ־ישראל. יחסם של היהודים לישראל בא לידי ביטוי ביחס לנציגתה של המדינה, והיא ידעה לטפח יחס זה. דוד בן־גוריון היה מהקיצוניים שבקרב הציונים בתביעה שכל יהודי יעלה לארץ, ולכן היה קיצוני במאבקו נגד העמדת מכשולים ליהודים הרוצים לעלות. הבולשביקים רואים בעניין זכותם של יהודי ברית־המועצות לעלות לישראל עניין פנימי שלהם. ישראל גם היא רואה בזכות העלייה עניין פנימי, אבל של העם היהודי.

הריב בין הציונות והבולשביזם הוא גם ריב על נפשם של צעירים יהודים בארצות לא בולשביסטיות. בעינינו, הם מסיטים נאמנות של נוער יהודי לאפיקים לא לו, מנכרים אותו לעמו, ומשתמשים באידיאליזם טהור, פרי רוחה של היהדות, לנושאים זרים ומוזרים. בעיניהם, הציונות כופתת נוער אידיאליסטי טוב לערכים צרים ומוגבלים של ספק אומה ספק עדה דתית, שבעיותיה הן חסרות־חשיבות בהשוואה לעולם הגדול ובעיותיו.

המאבק על נפשם של צעירים יהודים אלה התנהל בייחוד באירופה, בשנות העשרים, השלושים והארבעים, ולבש צורה שונה בשנים שלאחר מלחמת־העולם השנייה, כשעיקרו בארצות־הברית ובאמריקה הלטינית.

עתה המתחרה של הציונות אינו בדיוק הבולשביזם, אלא תנועות קרובות לו שמוסקבה רוצה ביקרן. ביסודו של דבר אין שינוי. זהו מאבק על נפשם של צעירי היהודים, על נפשה של האינטליגנציה היהודית.

הצורך המדיני הסובייטי לעקור את האימפריה הבריטית מפיסת ארץ זו (כמו מכל מקום אחר) הביא את ברית־המועצות לתמיכה בתביעה הציונית, מכיוון שהערכת המצב שלהם הביאה אותם למסקנה שרק היהודים מסוגלים לסלק מכאן את הבריטים. לכן תמכו בתכנית החלוקה בעצרת או"ם, ולכן נחוץ היה להם גם שתוכשל התכנית הבריטית של בווין להביא למפלת ישראל במלחמת הקוממיות (כדי שהיהודים יתחננו לפני הבריטים שיבואו להצילם מיד הערבים).

שיקול זה גבר, זמנית, על כל השיקולים הקבועים, והביא לתמיכה של ברית־המועצות בחלוקת הארץ בעצרת או“ם, להכרעה סובייטית בזכות אספקת נשק צ’כי לישראל הלוחמת. ברכבת האווירית הראשונה של נשק לישראל (להק תובלה אווירית) הובא נשק צ’כי ליחידות הלוחמות של “ההגנה” ואחר־כך של צה”ל.

כדי להשיג עזרה זו בחימוש הסכים בן־גוריון ששמואל מיקוניס מנהיג מק“י אז, יהיה המתווך, אם כי היה ברור לו שהדבר מחזק מפלגה שהוא כלל לא האמין בנאמנות שלה לטווח ארוך, למדינת ישראל ולעם היהודי. נראה כי מק”י הדאיגה אותו אך מעט. הוא היה סמוך ובטוח שמפלגה זו, שתלותה במעצמה הרוסית היתה גלויה והתנגדותה לציונות ברורה, לא תרכז סביבה כוח אלקטורלי שיסכן את הליכתה של ישראל בדרכה־שלה, בלי נאמנויות צדדיות. הוא חשש הרבה יותר מפני מפ“ם, שהטשטוש בעמדותיה יכול היה לבלבל יהודים רבים. לא מן הנמנע שיחסו של בן־גוריון אל מפ”ם החריף בימי תש“ח־תש”ט, גם מפני שהתמיכה הזמנית של ברית־המועצות בישראל עלולה היתה לבלבל יהודים, שיכלו לראות בהשתעבדות של מפ"ם לברית־המועצות (ובימים ההם התפתח במפ“ם תהליך של השתעבדות רוחנית גוברת ל”עולם המהפכה") תופעה “לא נוראה”, בגלל ידידותה של ברית־המועצות לישראל. ידידות זו הניעה את ברית־המועצות להכיר בישראל “דה יורה”, הראשונה מכל המדינות, לאחר שטרומן הקדים אותה, וארצות־הברית היתה הראשונה שהכירה בישראל “דה־פקטו”. לכן היה הציר הסובייטי פוול ירשוב במשך זמן־מה “זקן הסגל הדיפלומטי” בישראל.

ההתרחקות היתה בלתי־נמנעת. בן־גוריון לא פקפק בכך שישראל תקבל מהלומה סובייטית ברגע הנוח למוסקבה. לכן לא היה לו איכפת להיות הראשון הנוקט צעד של התרחקות. לא היה לו צורך בשום “אליבי”, לא היה נחוץ לו להוכיח למישהו שישראל אינה אשמה בהתרחקות. כאשר יחסי ישראל עם ארצות־הברית חייבו צעד פרו־מערבי מובהק (בימי מלחמת קוריאה) הוא ננקט.

שנת תש“ח, וקצת אחריה, היתה התקופה שדובר בה רבות על כך שמדיניות החוץ של ישראל היא מדיניוּת של “אי־הזדהות”. אנשי מפ”ם משכו ל“קצת הזדהות” עם ברית־המועצות. בן־גוריון לא התווכח כלל עם אי־ההזדהות, אבל היה ברור לו שהיא תיבול מהר מאוד. בקרב הדיפלומטים הישראלים ואנשי משרד החוץ היו רבים שנתפסו לקסמה של אי־ההזדהות עם אחד משני הגושים העולמיים נגד משנהו והזדהות עם “העולם השלישי”, שהיה אז בראשית התעוררותו.

בן־גוריון לא היה שותף לאשליות אלה, אם כי טיפח כל זיק של סיכוי להתקרבות בין ישראל ומדינה זו או אחרת באסיה (אפריקה לא היתה עדיין עצמאית). הוא רצה בקשרים עם “העולם השלישי”, אבל לא האמין שנוכל להיות שותף מכובד בברית מדינות העולם השלישי, אשר לערבים ולאיסלם יש בה, בתוקף העובדות, מקום מרכזי. הוא העדיף קשרים עם מדינות בודדות בעולם השלישי, וקיווה לתוצאות מקשרים עם בורמה. הוא ניסה ללמוד את העולם הבודהיסטי, מפני שקיווה שהתחרות שלו עם האיסלם תיצור קירבה בין הבודהיזם וישראל.

הפרידה של בן־גוריון מהעזרה של הסובייטים היתה ללא תוגה. אדרבה. הוא תמיד חשש קצת מפני עזרה סובייטית. בשעות הפנאי אהב בן־גוריון לנוח בחיק הפילוסופיה היוונית, נושא שהטריד אותו רוחנית, אולם לא חייב אותו לפתור בעיות ולכן נשא אופי של מנוחה. חזקה עליו שהציץ גם באיליאס של הומרוס, מכל מקום האזהרה המפורסמת שלא שמעו לה בני טרויה – “הזהרו מהדנאים גם כשהם מביאים דורונות” – היתה נר לרגליו. הוא נזהר יפה מהאימפריאליזם הרוסי.

 

כ"ט בנובמבר    🔗

בבדיקת יחסו של דוד בן־גוריון להחלטת העצרת הכללית של האו“ם ליצור בארץ־ישראל מדינה יהודית ומדינה ערבית, יש להבדיל יפה בין מה שהוא חשב על מקומה של ההחלטה בהיסטוריה של התחייה היהודית למה שהוא חשב שנחוץ לומר לעם בישראל ולעולם החיצוני על ההחלטה מכ”ט בנובמבר. יחסו להחלטה ייבדק אפוא אך ורק לפי התנהגותו ולאו דווקא לפי כל הציטוטים שאפשר להביא בשמו על ההחלטה. כמו בכמה עניינים אחרים, דבריו שנאמרו בפומבי על החלטת העצרת היו חלק מהפעולה המדינית שלו, ולא שיקפו במדויק את מחשבתו ואת הערכתו. עובדה היא שבן־גוריון התכונן שנים למאבק צבאי שיעדו המיידי יהיה הקמתה של מדינה יהודית חפשית, אולם לא החל במלחמת הקוממיות עד שהאו"ם החליט לחלק את ארץ־ישראל, כשבחלק ממנה תוקם מדינה יהודית, והבריטים הודיעו על תאריך סיום שלטונם המנדטורי. היו דרושות גם החלטת העצרת וגם ההודעה הבריטית. שום הודעה בריטית חד־צדדית בדבר סיום המנדט לא היתה מספקת, כיוון שכל עוד המוסד הבין־לאומי שבא במקום חבר־הלאומים לא ביטל את המנדט, היו הבריטים רשאים לחזור בהם מכל הודעה, בתירוץ קל ואולי אפילו בלי תירוץ.

הארגונים הפורשים, לח“י ואחר־כך אצ”ל, ניסו להכריז על מלחמת הקוממיות בתאריכים מוקדמים יותר, ואלה היו הכרזות־סרק שהביאו לקצת מהומות ולטרור דמים, אבל לא יותר מזה. אי־אפשר היה להפוך זאת למלחמת קוממיות, לא רק מפני שהרוב המכריע ביישוב העברי והרוב המכריע בקרב לוחמיו נשמע למוסדות הלאומיים בראשות דוד בן־גוריון ולא לפורשים. אי־אפשר היה להפוך זאת למלחמת קוממיות, מצליחה, מפני שנוסף לבריטים, ששלטו בארץ, היו בה גם ערבים, והם לא התלהבו כלל מהפיכתה של פלשתין לארץ־ישראל. כדי שתתאפשר הצלחה במלחמת הקוממיות, היה הכרח שהבריטים ישאירו אותנו עם הערבים פנים אל פנים ואתם בלבד. לשם כך היתה חיונית החלטה פורמלית של עצרת האו“ם. מכאן חשיבותו של התאריך, כ”ט בנובמבר, מכאן חשיבותה של ההחלטה. אלה הם גם מגבלותיה. האו"ם לא הקים את מדינת ישראל. החלטתו היתה תנאי הכרחי, אבל בשום אופן לא תנאי מספיק.

האו“ם לא ניסה להעמיד כוח צבאי או כוח אחר, שיהיה בידו לכפות על מתנגדי חלוקת הארץ את החלטתו. לא היה צורך לכפות זאת על היהודים, אבל היה צורך לכפות זאת על הערבים, מכיוון שהם התנגדו. הם הודיעו מראש שיטלו נשק בידיהם, כדי לסכל החלטה הגוזלת מהם, לפי דעתם, את רוב שטחה של מולדתם, פלשתין. אמנם אז עדיין לא דיברו על אומה פלשתינית נפרדת, זה בא לעולם מאוחר יותר, אבל אמרו שפלשתין היא ארץ ערבית, חלק מהמולדת הערבית, העתידה להתאחד בקרוב. ספק רב אם האו”ם יכול להעמיד כוח שיכפה את רצונו של הגוף הבין־לאומי. מכל מקום הוא לא עשה זאת. בצדק אפוא היה בן־גוריון מדגיש וחוזר ומדגיש, שלא האו“ם הקים את מדינת ישראל, אלא כוחו העצמאי של העם היהודי – קודם ארגון ההגנה העברית ואחר כך צה”ל.

בדבריו הפומביים נטה דוד בן־גוריון להצניע את תפקידו של האו“ם ולהבליט את המעשה העצמאי של יהודי ארץ־ישראל בעזרת יהודי העולם (הוא אהב מאוד לפאר את חלקם של מתנדבים יהודים מחוץ־לארץ במלחמה הקוממיות). תכליתו העיקרית בכך היתה בוודאי חינוכית. בן־גוריון האמין, כי לא ייתכן, שגאולת עם המביאה אותו גם לזקיפות קומה לאומית תהיה מתת־חסד. לדידו, עם יכול להתייחס בגאון אל עצמאות מעשה ידיו. ראייה זו אינה סותרת היעזרות במצבים בין־לאומיים נוחים. היה גם נימוק מדיני להמעיט בחשיבותה של החלטת האו”ם. בן־גוריון ידע יפה, שהחלטת כ“ט בנובמבר היא פרי מצב זמני, חולף. הוא היטיב לדעת, כי שוב לא יהיו באו”ם החלטות נוחות לישראל. הוא חשש מהידרדרות במצבה של ישראל במוסד הבין־לאומי, ולכן היה מעוניין להקטין את יוקרתו של האו"ם בקרב היהודים, כדי שבעתיד יוכלו לעמוד מול החלטות מזיקות לישראל בלי להרגיש שהם כפויי־טובה.

טריגווה לי הנורבגי, שהיה אז המזכיר הכללי של האו“ם, אהב מאוד להתפאר בהחלטת כ”ט בנובמבר של ארגונו. הוא היה ידיד ישראל, הוא ראה בהחלטה מעשה טוב, ורצה שארגונו יקבל מירב האשראי בעדו. הוא היה קצת מופתע וקצת נעלב על שהיהודים, בעקבות דוד בן־גוריון, מקטינים את משקלה של החלטת האו"ם כגורם בהקמתה של מדינת ישראל.

אף־על־פי שבן־גוריון רצה להדגיש את הצד העצמאי שבהקמת המדינה, הוא נזהר לא להרחיק לכת בזאת, מפני שלא רצה להסתבך לא בדברי שקר ולא בדברי רהב לאומיים, שגם נזקם החינוכי אינו קטן.

בספר “בהילחם ישראל” מאת דוד בן־גוריון שזורות אמירות רבות שלו על כ“ט בנובמבר ועל החלטת עצרת האו”ם. יש בספר פרק מיוחד, דבריו במסיבת עתונאים ב־28 בנובמבר 1948, ערב יום השנה הראשון להחלטתה של עצרת האו"ם (שם, עמוד 335). דברים אלה נאמרו באורח חגיגי, ביום השנה להחלטה, ובכל זאת יש בהם זהירות רבה. הכותרת לפרק זה בספרו היא “שני תאריכים”, 29 בנובמבר – תאריך ההחלטה; 30 בנובמבר – היום שהחלו הערבים במלחמתם לסיכול ההחלטה. ללמדך שכלל וכלל לא די היה בהחלטה. כדי שתקום מדינה יהודית, היה צורך בכוח יהודי להדיפת התקפה של הרוצים לסכל את ההחלטה.

אף־על־פי־כן קבע בן־גוריון נוהג, שראש־הממשלה נפגש עם עורכי העיתונים למסיבה חגיגית כל שנה בכ“ט בנובמבר. דוד בן־גוריון ידע יפה גם את מקומו של יום כ”ט בנובמבר בתולדותינו וגם את מגבלות השפעתו. הוא הדגיש שחשיבותה של ההחלטה מכ“ט בנובמבר היתה בהיבט המדיני הבין־לאומי של מאבקנו, והיה חשוב בעיניו שיהודים יבינו, שהיבט זה הוא רק פן אחד של הבעיה, ושהיה צורך להתגבר על מכשולים רבים אחרים, אשר האו”ם לא עזר לנו להתגבר עליהם, ואולי לא יכול היה לעזור.

אכן, יש לדוד בן־גוריון חלק בהאפלה שמאפיל יום העצמאות על כ“ט בנובמבר. הוא קבע והוא לימד את אזרחי ישראל, שהמעשה של היהודים היה הרבה יותר חשוב מהחלטת האו”ם. אף־על־פי־כן לא רצה בן־גוריון לקפח את חלקה של ההחלטה, ומכאן קביעתו שראשי־הממשלה של ישראל יקיימו ביום זה פגישה עם עורכי העיתונים ויצהירו הצהרה מדינית, שתפורסם בכל כלי התקשורת.

 

גבולות 1947 – גבולות 1949    🔗

לא פעם נאמר, שאילו היו הערבים מקבלים את החלטת עצרת האו“ם ולא היו יוצאים למלחמה – היתה הציונות מסתפקת בגבולות שהקצתה עצרת האו”ם למדינה היהודית, גבולות שנקראו בפינו “גבולות 1947”. לקראת העשור למדינת ישראל, בתשובה לתביעות מישראל שתיסוג לגבולות 1947, אמר דוד בן־גוריון – כאמור בפרק על חללי צה“ל – כי רק מי שיוכל להחיות את חיילי ישראל שנפלו בקרבות תש”ח יוכל לדרוש זאת מאתנו.

בן־גוריון לא ייחס חשיבות מכרעת לגבולות המוזרים שציירה עצרת האו“ם, אם כי ניצח מירושלים על המאמצים שנעשו בניו־יורק לכלול עוד שטח ועוד שטח בגבולות המדינה, מאמצים שמשה שרת היה הרוח החיה בהם. לבן־גוריון היה ברור, שהערבים יצאו למלחמה, ושהגבולות שייקבעו במלחמה הם שיהיו גבולותיה של ישראל. וכך היה. כך נוצרו גבולות 1949. היה חשוב מאוד בעיניו היכן ייעצר צה”ל במלחמת תש“ח, אבל היתה לו מערכת שיקולים מורכבת מאוד, אשר נשקלו בה גם הקשיים המדיניים וגם הצורך לסיים את המלחמה ולהתחיל במפעל הבנייה של המדינה. לכן לא הרשה למשה דיין לכבוש את הדרך להר הצופים, לאחר תום הקרבות בירושלים בתש”ח, כשמשה דיין היה כבר מפקד ירושלים. לדעת בן־גוריון היה כבר מאוחר מדי למבצע כזה. הוא הביא בחשבון לא רק את ההכרח לגמור את המלחמה, אלא גם את הצרכים המעשיים של המדינה המוקמת והולכת. לכן קצף כל כך על הרוב בממשלתו שלא אישר פעולה צבאית לכיבוש לטרון (ופתיחת דרך קצרה יותר מירושלים לשפלת החוף), וכן אזור נרחב בהרי יהודה, ולימים קרא לזאת “בכייה לדורות”.

במלחמת הקוממיות כיוון בן־גוריון את צה“ל לתיקון עוולות מסוימות שעשתה עצרת האו”ם בעניין הגבולות. אחת מהן היתה שאלת הגליל המערבי, שלא נכלל במידה היהודית ששרטטה עצרת האו"ם, אם כי בתכנית חלוקה קודמת, תכנית פיל, הוא נכלל במדינה היהודית. גם המאבק הגדול ביותר, על ירושלים ועל הדרך אליה, היה מאבק לשינוי לטובתנו בגבולות המדינה היהודית.

אין לומר שהושגו כל השינויים שבן־גוריון רצה בהם. הוא רצה מאוד בירושלים העתיקה, לפחות ברובע היהודי, וכלל לא היה מצטער אילו היה גוש עציון נגאל. רוב העיוותים תוקנו, והעיקר כמובן היה שהושגה רציפות במדינה היהודית. בתכנית החלוקה של עצרת האו"ם היו בעצם שלוש מדינות יהודית ושלוש מדינות ערביות. שלוש המדינות היהודיות האלה הן הרבה פחות ממדינה אחת.

המאבק המדיני על הגבולות נמשך שנים רבות. התביעה שישראל תיסוג לא נולדה אחרי מלחמת ששת הימים. השינוי שחל במלחמת ששת הימים הוא שחדלו לדרוש מישראל (לפחות לא בגלוי) שתיסוג גם משטחים שצה“ל כבש במלחמת תש”ח, מגבולות 1949. עד 1967 גם גבולות 1949 היו מפוקפקים בעיני גורמים מסוימים בעולם.

בישיבה הרביעית של מועצת המדינה הזמנית (י' בסיוון ה’תש"ח, 17.6.1948), בתשובה לוויכוח אמר בן־גוריון בין השאר:

– – – אחד מחברי המועצה שאל: למה אנו אומרים, שנחזיר את השטחים הכבושים? להד"ם! אין אומרים שנחזיר, ואין אומרים שלא נחזיר. לא יהיה מחכמה להודיע, שלא נחזיר את השטחים הכבושים – ולא יהיה מחכמה להודיע, שנחזיר אותם. עוד לא הגיעה השעה להודעות ממין זה. אל יתהלל חוגר כמפתח. הדבר עדיין לא נגמר; לא כל מה שרצוי שיהיה בידינו הוא בידינו – ולא כל מה שבידינו, מובטח שישאר בידינו. עוד נצטרך אולי (ואני מוסיף את המלה אולי רק מתוך זהירות יתירה) להילחם על כל שעל אדמה שבידינו על כל מה שלא בידינו. יש ביכולתנו לשחרר הרבה יותר, מאדמת המולדת, אבל לא הגיעה עדיין השעה להודיע מה נעשה בשטחים המשוחררים.

(מצוטט לפי “בהילחם ישראל” עמ' 143)

בשנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל היו על מפותיה שני קווי גבול, גבולות 1949 היו מסומנים בקו רציף וגבולות 1947 בקו מרוסק, ללמדך שאמנם הגבול האמיתי הוא זה שנקבע בכוחו של צה"ל, אבל קיים עוד גבול או קיימת עדיין בעיה של גבול. תוך שנים אחדות נמחק מהמפות הקו המרוסק, כי הוא איבד כל משמעות. לא היה צו ממשלתי למחוק את הקו המרוסק, לא היתה מדיניות לגבי מפות, היתה מדיניות בשטח, שמחקה הלכה למעשה כל הבחנה בין שטחי ישראל משני עברי הקו המרוסק. מעולם לא קבעו בשנות החמישים הראשונות עדיפות התיישבותית דווקא לשטחים שמעבר לקו המרוסק. יהודים התיישבו משני צדי הקו המרוסק, וכך מחקו אותו למעשה. בן־גוריון היה אחראי למדיניות זו יותר מכל אדם אחר.

נשארו בעיות גבול שלא נפתרו זמן רב, ביחוד בגבול עם סוריה. היו שם שטחי הפקר ושטחים מפוזרים שהפריעו מאוד לישראל. אלה היו בעיות מציקות אבל לא מסוכנות, “בעיות שאפשר לחיות אתן”.

 

אופיו של צה"ל    🔗

גם מתנגדיו של דוד בן־גוריון מודים שמגיע לו התואר בונה צה“ל. הם נוטים להגדיל את חלקו הרב בבניית צה”ל בייחוד בצמידות לביקורת שלהם על היבט זה או אחר בצה“ל, אבל גם אז, במשתמע, הם מסכימים להערכה הכללית בדבר חלקו המכריע בעיצובו של צה”ל. כשדנים בנושא זה נחוץ להבחין בין מה שבן־גוריון רצה – למה הוא חתר – מזה למה שהושג בפועל מזה. הראשון פרוש באורח בהיר ביותר בכתביו (במאמרים שונים ב“הילחם ישראל” ובכרך הראשון של “חזון ודרך”) והשני פרוש על פני הארץ כולה – צה"ל כמו שהוא.

חלק מדפוסי צה“ל נקבע עוד בימי המלחמה עצמם, אם כי אין ספק שצה”ל שלאחר מלחמת הקוממיות היה שונה בהרבה ממה שהיה בימי מלחמה גדולה זו. בחלקה הראשון של המלחמה לא היתה עדיין מסגרת של צבא. את המלחמה על הקיום של יהודי ארץ־ישראל ניהל ארגון ההגנה העברית. בן־גוריון ניצח על מלחמה זו, והוא שהוביל מההגנה לצה"ל.

צה“ל אידיאלי, כפי שבן־גוריון רצה שיהיה, היה צבא העומס על עצמו תפקידים רבים ומגוונים בשירותה של מדינת ישראל. הוא רצה שהצבא יהיה שותף, במעשה ובחוויה של אנשיו, למפעל הלאומי הגדול, קליטת העלייה הגדולה. עם זאת הוא לא שכח לרגע את תפקידו העיקרי של צה”ל – הגנה על מדינת ישראל והגנה על אזרחי ישראל. לשם כך עליו להיות גם צבא מקצועי טוב וגם צבא גיבורים, צבא המצליח לטפח בתוכו אומץ־לב, התגברות על הפחד הטבעי של האדם, ונאמנות של אחים לנשק, תחושה של אחד בעד כולם וכולם בעד האחד.

תחילה האמין בן־גוריון, שבעידן שנפתח עם הקמת המדינה, מועיל יותר הניסיון של הקצינים העבריים, שליחי ההגנה בצבא הבריטי, מאשר ניסיונם של מפקדי ההגנה שפעלו אך ורק במחתרת, אולם אחר כך הוא למד להעריך גם את ניסיונם של מי שכל פעולתם היתה במסגרות העצמאיות של היישוב העברי.

דוד בן־גוריון רצה צבא חלוצי, אבל לא גרס שחלוציותו של צבא נמדדת בגינונים חיצוניים רשלניים ובמשמעת רופפת. הוא תבע סדר מופתי בצה“ל, ותביעה זו היתה בנויה על הנחת היסוד של כל הצבאות, שאם מתרגלים להקפיד על מצעד אחיד של חיילים, גם יורים במתואם וכדומה. ענין המשמעת הדאיג אותו מאוד, מכיוון שידע שהוא עוסק בצבא של יהודים, עם אינדיבידואליסטי ביותר – לטוב ולרע – אשר לכל לאחד מבניו יש “דעה משלו”. המשמעת המוחלטת דרושה גם לביצוע המשימה הצבאית וגם להבטחת השליטה המוחלטת של ממשלתה הנבחרת של האומה בצבא (לימים החלו לקרוא לזאת: שליטת “הדרג המדיני”). לשם כך הונהגה בצה”ל גם ההצדעה – לאחר שמצדיעים למפקד יש פחות נטייה להתווכח אתו. הוא דאג לחובות החייל וזכויותיו והשקיע מחשבה ומאמץ בעיצוב חוקת השיפוט הצבאי.

חרף זאת, היה זה דוד בן־גוריון שהכניס לצה“ל גם את המושג של פקודה בלתי־חוקית שאין להישמע לה. אחרי ההרג בכפר־קאסם בפרוץ מלחמת סיני, הוא הגיב בחומרה רבה. לא כל כך חשוב היה לו גובה העונש שיוטל על האשמים, כפי שחשוב היה בעיניו לשתול בלבבות הקצינים והחיילים של צה”ל, שיש לשמור על צלם אנוש גם ביחסים עם אויב או עם אוכלוסייה שהיא אולי עוינת. עם תום מבצע סיני היו לצה"ל משימות הסברה קשות ומסובכות, ובן־גוריון דרש שתינתן עדיפות להסברת פרשת כפר־קאסם.

כאמור, מעולם לא הסכים בן־גוריון שמשהו יסיט את צה“ל ממילוי תפקידו היסודי – ביטחון ישראל. ביטחון ישראל היה קדוש בעיניו, כי הוא המגן על יהודים מפני השמדה. כל התפקידים שהוא ייעד לצה”ל וכל תווי האופי שהוא רצה לקבוע בצה"ל אינם במקום משימתו הביטחונית, אלא באים לחזק את כושרו הצבאי, ולנתב אותו כך שיהיה מועיל יותר לחברה הישראלית גם בתחומים אחרים. הוא היה משוכנע, שצבא שיש לו מעורבות עמוקה בכל בעיות ישראל יהיה גם צבא טוב יותר.

דוד בן־גוריון חשש שמא ייווצר נתק בין צבא מקצועי מזה ועם בונה ויוצר מזה. הוא לא רצה משהו דומה לרומא והלגיונות שלה. הוא רצה שצה“ל יהיה שותף למפעל הגדול שהחל עם תום מלחמת הקוממיות, שיהיה שותף מלא במאמץ הלאומי העצום של קליטת המוני העולים וההתיישבות במרחבים שנפתחו להתיישבות. הוא האמין, שהשותפות אפשרית, אם אנשי צה”ל יטו שכם בכל מקום שנחוצה היתה עזרתם. כאשר שטפונות פגעו במעברות, הוא הוציא את צה“ל ממחנותיו ושלח את אנשי הצבא לעזור, לעודד ולפתור בעיות. זו היתה לא רק פעולת קליטה מצוינת של עולים – ההילה של צה”ל הרעיפה משמעות מיוחדת לעזרה שמקבלים מחייל או מחיילת הבאים לעזור במצוקה כל כך קשה כפי שהיתה אז במעברות. כניסת צה"ל למעברות היתה גם שיעור מצויין במחויבות חברתית לחיילים עצמם (אז רובם היו עדיין בני היישוב שהיה בארץ לפני קום המדינה).

דוד בן־גוריון היה להוט מאוד להתחיל במפעל הגדול שלמענו קמה המדינה, קליטת המוני יהודים בארץ. לכן התנגד למבצעי קרב נוספים, שאולי היו מביאים תועלת בקביעת גבולות יותר נוחים. נחוץ לדעת לסיים מלחמה, כאשר אפשר לעשות זאת, נהג לומר בשלהי מלחמת הקוממיות. מתוך אותם נימוקים הוא השתדל לאחר המלחמה למנוע את ההכבדה על בניית המדינה שיש בהחזקת צבא גדול. הוא נאבק על שחרור מהיר של חיילים מצה“ל בתום המלחמה, ובהדרכתו התגבש המבנה של צבא קבע וצבא סדיר קטנים מאוד, שתפקידם לעמוד מול אויב עד שיגויס הצבא, כלומר המילואים. צבא הקבע והצבא הסדיר הם גם הגרעין הקולט את המילואים בשעת הצורך. מחשבה רבה הושקעה בצה”ל – בהדרכתו של בן־גוריון – איך לפגוע פחות ככל האפשר בתיפקודו האזרחי של איש המילואים ועם זאת גם לשמור עליו בכושר קרבי וגם למנוע את התנתקותו מצה"ל בהלוך־רוחו. גישה זו אפיינה את שנות החמישים של מדינת ישראל, כאשר דוד בן־גוריון שלט בקביעת הנעשה בה והלוך־הרוחות בה.

בן־גוריון היה מוטרד מאוד מהקושי להבטיח את אופיו החלוצי של צה“ל. הוא רצה שכל חיילי צה”ל יעסקו בעבודה חקלאית־חלוצית, אבל הצלחתו בזאת היתה מצומצמת – הקמתו של הנח“ל (נוער חלוצי לוחם), שבמסגרתו משרתים חניכי תנועות הנוער. הנח”ל איפשר לחניכי התנועות לשרת ביחידות קרביות מעולות ועם זאת נשמרו בו הגרעינים החברתיים שנועדו להקים יישובים (לרוב יישובים קיבוציים) באזורי הפיתוח של ישראל. רבים ממפקדי צה“ל לא ראו בעין יפה את קיומו של הנח”ל, ורצו לפזר את אנשיו (“חומר אנושי” מצוין) בקרב יחידות צה“ל שהיו זקוקות לאנשיו בתור מפקדי שדה. בן־גוריון סירב. בזכות התעקשותו פזורים על מפתה של הארץ יישובי הנח”ל שנוסדו לאחר קום המדינה.

צה“ל מילא תפקיד גדול מאוד במיזוג הגלויות. לא מעטים מהנישואים הבין־עדתיים הם פרי היכרות של בנים ובנות בעלי רקע שונה לגמרי שנרקמה בשרות הצבאי. צה”ל מילא תפקיד מכריע בהפיכת עולים צעירים לישראלים לכל דבר. כל זה קרה “ממילא”, אבל העין הפקוחה והאוהדת “מלמעלה” – לא רק עינו של בן־גוריון אלא גם של מפקדים רבים שהושפעו ממנו – טיפחה תהליכים אלה. גולת הכותרת של מאמצים אלה היתה לימודים במסגרת צה"ל, הוראת עברית לעולים שהתגייסו לפני שידעו עברית די צורכם וגם לימודים כלליים לחיילים שלא עלה בידם ללמוד עד גיוסם, בעיקר בגלל קשיים כלכליים.

מפקדים רבים בצה“ל יודעים לספר על הכרעות נכונות של בן־גוריון בהכוונת צה”ל למאמץ בשטח מסוים, לפעמים על חשבון שטח אחר. הוא תרם בזאת תרומה חשובה להתעצמותו של צה“ל. כושרו להכריע הכרעות נכונות בסדרי עדיפויות נבע בעיקר מהשכל הישר שניחן בו וגם בהיותו מביט תמיד קדימה. הוא לא היה שבוי בקסמי העבר – לא בהישגי העבר ולא בטראומות של כישלונות עבר. אופי ההדרכה של בן־גוריון מנע מקציני צה”ל “להתכונן למלחמה שעברה”. הוא לימוד אותם לצפות לעתיד ולהתכוון אליו.

אחרון מאבקיו

 

ההדחה והמינוי    🔗

לפי שורת ההיגיון, המועד שמתחילה בו ירידת השפעתו של מנהיג מדיני, הוא כאשר נמצא בשיא השפעתו. לגבי דוד בן־גוריון אין זה נכון. התהליך שהביא לירידת השפעתו החל לפעול עוד בטרם הגיעה השפעתו לשיאה. השפעתו הגיעה לשיאה אחרי מבצע קדש, על הניצחון הצבאי הישראלי הגדול ועל ההצלחה המדינית – פתיחת מצרי אילת, הפסקת פעילות הפידאיון והכרה בין־לאומית ראשונה בישראל כגורם־כוח במזרח התיכון, כגורם שיש להביאו בחשבון לבריתות מדיניות וצבאיות, שיש להתחשב בעמדותיו בשאלות שונות של האזור. גם הנסיגה מסיני לא הפחיתה מערכו של מבצע קדש, במידה שתפגע ביוקרתו של בן־גוריון. בעקבות שיא זה במדיניות חוץ וביטחון באה הצלחתו הגדולה בבחירות לכנסת הרביעית (1959). מפא“י, בראשותו, זכתה לניצחון גדול בקלפיות ו”קפצה" מ־40 צירים ל־47 (בבחירות יחסיות זהו נצחון מרשים מאוד, בייחוד כשמדובר במפלגת שלטון). בתוך מפלגתו הוא הצליח להזרים “דם חדש” לצמרת בדמותם של חמישה אנשים, שלא היו “בתור” להנהגה: משה דיין, שמעון פרס, אבא אבן וד"ר גיורא יוספטל נכנסו לכנסת ולממשלה. לתפקיד מזכיר המפלגה נתמנה יוסף אלמוגי, גם הוא לא “מועמד הטבעי” מצמרתה של העסקונה המפלגתית.

כל הקבוצה הזאת עלתה לצמרת לפי הכרעתו של דוד בן־גוריון, ובשום פנים ואופן לא לפי רצונה של צמרת המפלגה. פורמלית נעשה הדבר לפי הכרעה דמוקרטית של מוסדות המפלגה – המוסד הדמוקרטי ביטל את רצונו מפני רצונו של דוד בן־גוריון, למנהיג לא היה שום צורך לכפות את מנהיגותו. זאת לא היתה הכרעה קלה בשביל המנגנון, והעובדה שהיא נתקבלה בלי חריקות מעידה על מידת היוקרה והכוח הציבורי של בן־גוריון ב־1959. שיא השפעתו היה ב־1959, הן השפעתו הבין־לאומית, הן אחיזתו בדעת־הקהל הישראלית והן שליטתו בתוך מפלגתו, מפא"י. אף־על־פי־כן, הרוצה לתאר את ירידת השפעתו של המנהיג־המייסד של מדינת ישראל חייב לחזור שנים אחדות אחורנית, ולהתחיל לכל המאוחר בסכסוך פנימי קשה, שבן־גוריון היה מעורב בו בשנת 1956.

כאשר נראה היה לכל שבן־גוריון נמצא בשיא השיאים של הצלחה מדינית וציבורית, ישבו שני אנשים, איש איש בפינתו, והיו גורם מכריע בתהליך שהביא לשינוי דראסטי במפא"י – משה שרת ופינחס לבון.

משה שרת לא עשה שום פעולה אקטיבית לפגוע באיש שהרחיק אותו ממשרד החוץ. הוא התווכח עם בן־גוריון נמרצות על הערכות של העבר ותקף אותו בכעס רב על כל ביטוי לא־זהיר לגבי עמדות שלו, של משה שרת, בסוף תקופת כהונתו כשר החוץ. הוויכוח הקשה ביותר היה על דברים שאמר בן־גוריון בגבעת־חיים (איחוד), אשר לפיהם – כך טען שרת – הסתבר שבהיותו שר־החוץ מנע שרת או עיכב אספקת מטוסים לישראל. שרת ראה בדברי בן־גוריון אלה ועילה לקרע מוחלט ביניהם. לשווא ניסה בן־גוריון לטעון שלא התכוון כלל למה שמשה שרת הבין מדבריו, ואחרי שנים אף התנצל. שרת לא מחל ולא סלח. עם זאת משה שרת לא ארגן שום אופוזיציה, אפילו לא ניסה להטיף לזאת. בתחילה הוא ניסה להפריד, אינטלקטואלית, בין יחסו של בן־גוריון אליו (בזאת לדעתו חטא בן־גוריון חטא כבד) מזה ובין הדמות של בן־גוריון המתמודד עם בעיות המדינה המוקמת מזה. רק מאוחר יותר היטשטשה אצלו הבחנה זו. “עלילת גבעת־חיים” תרמה אף היא לטשטוש בהבחנה הזאת.

בנאום הראשון של שרת לקראת חגיגות העשור למדינה (1958), הוא דיבר על בן־גוריון, ובדבריו על האיש שהרחיק אותו ממשרד־החוץ לא היה שמץ ממרירותו האישית כלפיו. על כך תקפו את שרת קשות, ש“הוא מנשק את השוט”. משה שרת גילה רגישות מובנת לביקורת זו, ובן־גוריון הוצנע בנאומיו המאוחרים יותר לכבוד עשורה של ישראל. אחרי שנים הלכו והחריפו ביטויו של שרת על בן־גוריון, הן לגבי היחסים ביניהם והן בנושאים אחרים.

הדחת משה שרת ב־1956 מתפקידו כשר־החוץ יצרה בעיה במעמדו של דוד בן־גוריון כמנהיג המפלגה, אולם לא מפני שמשה שרת יצר אותה. היא נוצרה אובייקטיבית, מפני שמפלגת פועלי ארץ־ישראל על רבדיה השונים – החל מהצמרת וכלה בחברים מהשורה בעיר ובכפר – התקשתה מאוד לעכל את סילוקו. אם תורשה קצת פשטנות המועילה להסברה, ייאמר כך: קשה היה לציבור המפלגתי לשאת את העובדה, שהמנהיג הנערץ סילק את אחד המנהיגים האהובים. על הסיבות להרחקת משה שרת ממשרד החוץ נכתב הרבה מאוד, אך רק מעט מן הטענות הוכחו. על דרך הפרפרזה מהמימרה הידועה, שהרבו כל כך לעשות ממנה פרפרזות, אפשר לומר: מעולם לא נכתבו מילים רבות כל כך שאינן משכנעות כלל…

לכאורה סיפק משה שרת עצמו הוכחה לכך, שמי שרצה במבצע קדש חייב היה להרחיקו. הוא חזר מהודו זמן קצר אחרי מבצע קדש, כולו קוצף על מבצע זה, שהרחיק מאתנו את הודו (כאילו רצתה הודו אי־פעם לחדול מלהיות ידידתה של מצרים הנאצריסטית ומלהתייחס בשלילה קיצונית לישראל). הקושי, כמובן, הוא בכך שאיש אינו יודע “מה היה אילו”, כלומר מה היתה עמדתו של משה שרת, אילו היה שר־חוץ ומקבל את הדיווחים שחדל לקבל עם התפטרותו, על ההתפתחויות באנגליה ובצרפת מזה ועל הסכנות במצרים מזה. לעומת זאת מהידוע לנו כיום ברור לגמרי, כי דוד בן־גוריון לא התכוון עדיין לפעולה בסדר גודל של מבצע קדש כאשר הרחיק את שרת ממשרד־החוץ. זמן רב אחרי ששרת חדל להיות שר־חוץ, עדיין לא החליט בן־גוריון, אם לצאת למבצע זה או להימנע ממנו. יש עדויות רבות על כך, למשל, עדותו של משה דיין בספרו “אבני דרך”. דוד בן־גוריון עצמו מעולם לא טען שהיה צורך להרחיק את שרת מתפקידו למען מבצע קדש. אחד מנושאי המחלוקת בין ראש־הממשלה לשר־החוץ היה שמשה שרת החשיב יותר מבן־גוריון את שתי המעצמות המערב־אירופיות (בהשוואה לארצות־הברית). בן־גוריון נהג לטעוֹן, שאחרי מלחמת העולם השנייה פנה זיוון המדיני של בריטניה וצרפת. אילו משה שרת היה בממשלת בן־גוריון בזמן שנזדמנה אפשרות לפעולה מתואמת עם צרפת ובריטניה – התנגדותו של שרת לא היתה צפויה מראש. אין ללמוד מהתנגדותו בזמן שלא היה בממשלה על מה שהיה אומר או עושה, אילו המשיך להיות שר־החוץ. ב“יומן אישי” מאת מ. שרת, כרך ו' עמ' 1566 מנסח המחבר את הסיבה להחלטת בן־גוריון להרחיקו בבהירות שאין למעלה ממנה: “ניגוד אישי וסתירה מזגית ביני ובין דב”ג, אשר דב“ג מיאן לשאת בה”.

משה שרת ראה במבצע קדש מבצע שנעשה בלעדיו, שהוכן בהעלם ממנו (אולי הוא חשד שההכנות החלו מאחורי גבו עוד בהיותו שר־החוץ). הוא היה משוכנע שנעשה לו גם עוול אישי, כשהמתכננים ידעו יפה שהוא יהיה בבירת הודו כשיפרצו הקרבות. חומר יותר: הם אף לא ניסו להזהיר אותו. לזאת נוספה החוויה האישית בהודו, שכמובן הגדילה את חשיבותה של התגובה ההודית במערכת שיקוליו. הנימוקים בגנות “ברית עם האימפריאליסטים” השפיעו על מי שהשפיעו – לא על משה שרת. קשה, כאמור, לשער כיצד היה נוהג משה שרת כשר־החוץ לפי תגובותיו אחרי הדחתו. דומני שגם לגבי משה שרת וגם לגבי דוד בן־גוריון – עם כל ההבדלים האישיים העצומים ביניהם – אסור לדון על עמדות מדיניות שהיו נוקטים בהיותם בשלטון, לפי דעותיהם לאחר שחדלו לכהן.

מדוע אפוא סולק משה שרת? בשיחות רבות עם כותב דברים אלה – בשנים מאוחרות יותר – אמר בן־גוריון שכהונתו של שרת כראש־ממשלה גרמה לשינויים כאלה במשה שרת שהפריעו לדוד בן־גוריון לעבוד אתו. הכתוב ביומני שרת מתקופה זו מסביר בעקיפין את דבריו של בן־גוריון. יש לזכור גם, שכאשר חזר בן־גוריון לראשות הממשלה, הוא בהחלט רצה בשרת כשר־חוץ שלו. אי־רצונו התגבש אחר כך, תוך כדי עבודה.

מכל מקום, בין אם היה צורך בזאת ובין אם לאו, מבחינת מנהיגותו של בן־גוריון במפא“י, קובע דבר אחד: הרחקת האיש שהיה עד אז “מספר שתיים” בהנהגה המדינית ובצמרת מפא”י עוררה תהיות, ספקות ותחושת סכנה בקרב הצמרת, שבן־גוריון נשען עליה. הדחת שרת החלישה את מעמדו של בן־גוריון, וזאת בלי ששרת עצמו נקף אצבע. אמנם החלשה זו לא באה עדיין לכלל ביטוי, כאמור. שלוש שנים אחריה נכנעה צמרת המפלגה לרצונו של בן־גוריון וצירפה לתפקידים בכירים את מי שהוא רצה בהם. עם זאת, הדחת שרת פעלה כגורם רדום, שמאוחר יותר הניב תוצאות חמורות ביותר לגבי יכולות של דוד בן־גוריון להנהיג את מפא"י.

בשלב מאוחר יותר פעל משה שרת ביתר תוקף נגד בן־גוריון, אבל אז השפעתו היתה כבר קטנה. השפעתו על הציבור פחתה בגלל “הזיכרון הקצר” של ציבור לגבי מנהיגים. בקרב הצמרת היא פחתה בגלל הרגשת אי־הנוחות כלפיו, שנבעה משני גורמים. ראשית, הרגשת אשם על שנתנו יד להרחקתו, לא הגנו עליו בפני הדברים שאמר עליו בן־גוריון בגבעת־חיים וגם התרחקו ממנו בתקופה הראשונה להפסקת כהונתו כשר־החוץ. שנית, אלה שקמו על דוד בן־גוריון לא חשבו כלל על משה שרת כעל מועמד לתפקידי הנהגה, גם לפני שהאיש חלה את מחלתו. בקרב ההנהגה שמרדה בבן־גוריון היו רבים שיחסם אל שרת ודעתם עליו היו קשים מאלה של “צעירי בן־גוריון”, ששרת הטיל עליהם את האשם בחרחור בינו לבן־גוריון.

הפעילות של משה שרת במאבק נגד בן־גוריון באה, כאמור, מאוחר יותר. יש להדגיש זאת, בעיקר מפני שבזיכרון הציבור טבוע עמוק יותר רישומה של הפעילות המאוחרת של שרת בעניין זה ולא הסבילות האבירית בשלב הראשון. ראוי להבחין יפה בין התקופות השונות בהתנהגות של משה שרת כלפי בן־גוריון.

לעומת סבילותו האבירית של משה שרת בולטת מאוד פעלתנותו של פינחס לבון, שחזר לזירה עם הדחת משה שרת, ונעשה מזכיר ההסתדרות. מינויו של לבון היה משגה חמור, אולי החמור ביותר בכל המשגים הפרסונליים שעשה בן־גוריון מימיו, אם כי לבון נשאר בזכרון הציבור כמזכיר הסתדרות מצוין. הוא נחשב ל“מזכיר חזק” וכדומה, – אבל איש אינו יכול לציין פעולות של לבון בהסתדרות מ־1956 עד 1961 (מועד הדחתו מתפקיד זה), שלא היו קשורות לגיבוש כוח נגד דוד בן־גוריון ולחתירות תחתיו כראש־הממשלה ותחת האנשים שלבון האמין, כי בעימות שהוא התכונן לו הם יתמכו בבן־גוריון. גם המעשה החיובי, חלוקת “סולל־בונה”, נעשה לא בלי מחשבה על העימות העתיד לבוא.

אין להניח שבן־גוריון ראה בלבון מזכיר הסתדרות אידיאלי. הוא היה מעדיף לתפקיד זה איש יותר עממי, יותר מעורב עם אנשים ובעיקר בעל ניסיון וידע באיגוד מקצועי. על הערכתו של בן־גוריון את פינחס לבון כמזכיר ההסתדרות, אפשר ללמוד מהסיפור הבא: בשיחה עם ידיד קרוב של אליעזר קפלן (מנהל בנק הפועלים, יצחק בראלי) התאונן פינחס לבון (זה היה, כמובן, בפעם הראשונה שהוא היה מזכיר הסתדרות, לפני כניסתו הראשונה לממשלה), על היחס של אישי המדינה אליו ואל ההסתדרות. לבון סיפר, כי כאשר אמר לבן־גוריון (בתגובה על הסדר מסוים שלא נראה ללבון) שהוא יתפטר, השיב לו בן־גוריון: “אז נחזיר את נמיר ממוסקבה, הוא יסתדר עם הפועלים יותר טוב…” כשלבון סיפר זאת לקפלן – כך התאונן – לא הגיב קפלן ועבר לנושא אחר.

לעומת זאת, בן־גוריון החשיב מאוד את תרומתו של לבון לסיעת מפא"י בכנסת, ורצה בו מאוד בממשלה. עוד בתקופת כהונתה של הכנסת הראשונה, בחר בו בן־גוריון כשר החקלאות והמזון, לאחר שדב יוסף סחף אל עצמו בתקופת הצנע גלי ביקורת עצומים של הציבור. היה מחסור במצרכים, בעיקר במצרכי מזון, שגרמו לו סיבות אובייקטיביות. דב יוסף התמודד עם הבעיות בכישרון ארגוני לא קטן, אבל נכשל ביצירת תקשורת עם הציבור. לפני מינויו כשר החקלאות והמזון היה לבון, כאמור, מזכיר ההסתדרות. הוא נעשה מזכיר ההסתדרות עם פרישת יוסף שפרינצק מתפקיד זה, ב־1948. פינחס לבון נחשב למי שהיה מזכיר הסתדרות טוב לעומת זאת היתה הכרה כללית, שפינחס לבון נכשל בתפקידו כשר החקלאות והמזון. תמיכה של דוד בן־גוריון איפשרה לו להחזיק מעמד בתפקידו בממשלה עד שניתנה לו עילה להתפטר (או ביתר דיוק: לא להצטרף לממשלה שהוקמה לאחר הבחירות לכנסת השנייה).

בן־גוריון המשיך לתמוך בפינחס לבון, ובהזדמנות הראשונה צירף אותו לממשלה כשר־בלי־תיק, תפקיד שאי־אפשר להיכשל בו. כאשר פרש בן־גוריון לשדה־בוקר, ומפא"י החליטה, שלא כדעתו, כי משה שרת יהיה ראש־הממשלה, דרש דוד בן־גוריון שפינחס לבון יהיה שר הביטחון, והדבר קם. הוא היה שר הביטחון בממשלת שרת עד התפטרותו בעקבות הכישלון במצרים.

ייתכן שמבחינתו של בן־גוריון המינוי־מחדש של לבון לתפקיד מזכיר ההסתדרות בשנת 1956 היה המשך תמיכתו האישית בלבון. שיקול־הדעת, שהביא את בן־גוריון למנות את לבון כמזכיר ההסתדרות לאחר שמילא תפקיד זה בעבר, היה לכאורה הגיוני מבחינה כוחנית, מבחינת השמירה על מנהיגותו של בן־גוריון במפלגתו. משהגיע בן־גוריון למסקנה שאין לו ברירה ושעליו להביא להתפטרות שרת ממשרד החוץ, הוא חיפש דרך אלגנטית. הוא ניסה להיאחז באמירה של שרת ולהביא לבחירתו לתפקיד מזכיר כללי של מפא"י (תפקיד שהיה מוציא אותו ממילא ממשרד החוץ). אכן, נחוץ היה מאוד מזכיר מפלגה בעל יוקרה. משה שרת לא העלה על דעתו תחילה, שבן־גוריון פשוט אינו רוצה בו כשר חוץ. רק לאחר ששרת סירב להיות מזכיר המפלגה, הביא בן־גוריון להתפטרותו מהממשלה. ההכרעה החמורה לסלק את שרת אירעה כאשר כבר היה בתנועה “מובטל” שנחשב איש צמרת – פינחס לבון. לשם מה לו לבן־גוריון שני “מובטלים” כאלה? פיטורי שרת ממשרד החוץ יצרו (בשרשרת מינויים) מקום פנוי בראשות ההסתדרות. לבון, שהורחק שנתיים לפני כן מתפקיד שר הביטחון לאחר הכישלון במצרים, נשלף מקרן־זווית לתפקיד מזכיר ההסתדרות. הצבתו בצל אירעה בשעה שבן־גוריון היה בשדה־בוקר. עשו לו זאת אחרים. בן־גוריון הוא שהחזיר אותו לתפקיד הנהגה ראשון במעלה, מזכיר כללי של הסתדרות העובדים. מדוע יצא קצפו של פינחס לבון על בן־גוריון דווקא?

לבון חשב אחרת. הוא לא האמין אף לרגע, כי בן־גוריון לא ידע על פרטי “העסק־הביש” במצרים, ולא התעמק בעבודה ובמסקנות של ועדת אולשן־דורי (שחקרה מה קרה במצרים וקבעה שאין לדעת בבירור אם לבון נתן אישית הוראה להפעיל את הרשת במצרים) ולא התעניין בנסיבות הרחקת לבון מהממשלה ומההנהגה. לבון ידע בוודאות, שהוא עצמו העביר לבן־גוריון העתקים של מכתבים אחדים, וביניהם למשל את העתק המכתב שהוא אומר בו, כי מטעמים שלא יהיו מובנים לאדם הגון, אין הוא מוכן לדבר עם לוי אשכול (פתק שמשמעותו לא הובהרה עד אחרי מותם של כל הנוגעים בדבר). לא עלה על דעתו, שדוד בן־גוריון לא היה סקרן לברר מה מאחורי כל זה. יש עדויות של נאמניו של לבון, שהוא אמר, וחזר ואמר בהזדמנויות רבות, ששום בר־דעת לא יאמין, כי בן־גוריון לא בדק כל פרט באירועים שהביאו להתפטרותו של לבון ממשרד הביטחון, מאורע שהביא להחזרתו משדה־בוקר. בין אם יש בר־דעת שיאמין לבן־גוריון (שאמר במפורש, כי לא חקר ולא דרש) ובין אם אין – ברור שפינחס לבון לא האמין לו. לפי יחסו אל בן־גוריון מתקבל על הדעת שלבון האמין, כי בן־גוריון גרם למפלתו במשרד הביטחון.

עם התמנותו למזכיר כללי של ההסתדרות החל לבון לבנות “אימפריה”. הדרך שהוא בנה אותה, האנשים שקירב והכיוון שהוא כיוונם אליו, מעידים שהוא ייעד תפקיד אחד ויחיד ל“אימפריה” הזאת – לקעקע את מנהיגותו של דוד בן־גוריון. כאמור, היתה זו הפעם השנייה שלבון נעשה מזכיר ההסתדרות. לפני כן, בימי הקמת המדינה, הוא היה, כאמור, מזכיר ההסתדרות לאחר שיוסף שפרינצק – מורו ורבו – נבחר ליושב־ראש בית־המחוקקים (קודם מועצת המדינה הזמנית ואחר־כך הכנסת). לא רבים הבחינו, שיש הבדל מכריע בין הדרך שלבון ניהל בה את ההסתדרות בתקופת הכהונה הראשונה לדרך שבחר בה בתקופתו השנייה. בתקופת כהונתו השנייה הוא נעשה קנאי לכוחה ולעצמאותה של ההסתדרות. זאת לזכור: פינחס לבון היה פינחס לוביאניקר, איש “הפועל הצעיר”, ממייסדי “גורדוניה”. מעט דברים היו שנואים על חסידי אסכולה זו כמו פרזיולוגיה מעמדית. הם היו פתוחים מראש ל“כלל־ישראליות”. בגלל אופיה של מחשבתם הציבורית מקדמת דנא, הם היו מועמדים טבעיים לתמיכה במה שהיה קרוי אז “ממלכתיות”.

לבון סיגל לעצמו את נוסח הדיבור של מתנגדיו בתוך תנועת העבודה. נוסח דיבור זה עזר להעמיד את ההסתדרות מול הממשלה, והביא לו תמיכה מצד מפ“ם ו”אחדות־העבודה". בוויכוח ב־1961 על הרחקתו מתפקידו היו לו תומכים לא־מעטים שראו בו “מזכיר טוב”, “מזכיר חזק”, איש שבנה את כוחה של ההסתדרות. רק מעטים בקרב מי שרצו בחיזוקה של ההסתדרות הבחינו, שמעשיו של המזכיר “החזק” לא חיזקו את כושרה של ההסתדרות למלא את תפקידיה בשרותו של האדם העובד או בשירותו של הרעיון הסוציאליסטי. שיקולים כוחניים הכתיבו את התנהגותו של לבון, ושיקולים כוחיים בלבד. מעשיו עשו אותו עצמו חזק יותר לקראת התמודדות, שהוא צפה את בואה, התכונן לקראתה וחיכה לשעת כושר.

מעשיו של לבון מזה ועלבונו האישי הכבד של שרת מזה היוו מוקד לאופוזיציה. זו לא היתה אופוזיציה למפלגת פועלי ארץ־ישראל, לא לדרכה, לא לעמדותיה המדיניות ולא למשטר הפנימי בתוכה, אפילו לא להנהגתה (אם כי פינחס לבון לא תמיד הצליח להסתיר את הבוז העמוק שהוא רחש לרוב אישי ההנהגה). זו היתה אופוזיציה למנהיגותו של דוד בן־גוריון ולהתקדמותם של כמה אנשים צעירים יותר – אחדים מהם בחיי הציבור ואחרים בפקידות הבכירה של הממשלה.

אכן, יש הבדל נוסף בין תקופתו הראשונה של פינחס לבון כמזכיר ההסתדרות ותקופתו השנייה. בפעם הראשונה כשנבחר לתפקיד זה היה ספק בממסד התנועתי אם הגיע כבר הזמן להפקיד שליחות זו בידי איש שלא נמנה עם ראשוני התנועה ומייסדיה. בפעם השנייה לא היו ספקות כאלה. פינחס לבון נחשב עתה לאיש הצמרת העליונה, שחלקה כבר היה מאנשי העליה השלישית. לעומת זאת אז היו עליו דעות שליליות מאוד בקרב האישים שעלו לצמרת יחס אתו, במקום הראשונים. בני דורו היו חשדניים יותר וזכרו לו את העדר הלויאליות שלו לראש הממשלה, כשהיה שר הביטחון. אירועי 1954, שבן־גוריון לא היה מודע להם (אם כי הובאו לידיעתו) כללו לא רק את “העסק הביש”, אלא התנהגות כללית של מי שהיה שר הביטחון כלפי מי שהיה אז ראש הממשלה. אנשי צמרת אלה, שלימים התנגדו להתקפותיו הקשות של בן־גוריון על לבון – יחסם אל לבון היה ביסודו של דבר שלילי.

חלק מהם הושפע אולי גם מתופעות שלא היו קשורות ביחסיו כשר הביטחון עם שרת ומפרשת “עסק הביש”. שרת מביא ב“יומן אישי” (כרך א' עמ' 127) את הצעתו של לבון לפרק את הנח“ל ומציין שזו הצעה משונה מצד אבי “גורדוניה”. ב”יומן אישי" שזורים קטעים מעניינים וחשובים על לבון. לא ייתכן כלל שעובדות אלה לא השפיעו על כל חברי הממשלה, כפי שהשפיעו על משה שרת. למשל, בכרך ג' עמ' 632 מסופר על פגישת שרת־ברקת, ב־23 בינואר 1955 ושרת מספר מה הוא אמר לברקת, שבא לבקש על לבון:

אמרתי כי עם כל פשעי לבון נגדי – ההסתה וההעלמה והרמאות – אין מצדי אליו שמץ של יחס כאל יריב שביקש להכשילני והתנשא לתפוס מקומי, כאל מי שמעל בחברותו כלפי והתעלל בסמכותי. ישנם פשעים ומומים הרבה יותר חמורים המהווים רעה חולה מבחינה ממלכתית, לא אישית. לבון הוכיח כי גם באופיו וגם בשכלו יש יסודות שטניים. הוא זמם מעשי זוועה שנמנעו הודות להתקוממותם של רמטכ"לים – עם כל נכונותם של אלה לכל מעשה הרפתקני. דיין היה מוכן לשוד מטוסים וחטיפת קצינים מרכבות. אך הזדעזע מההצעה [של לבון] לגבי רצועת עזה. מקלף תבע יד חופשית לרצוח את שישקלי, אך הוא התחלחל כשנתן לו לבון פקודה מטורפת לגבי אזור הספר של “המפורז” הסורי. לבון אחראי לזוועה של קהיר גם אם גירסתו העובדתית נכונה ב־100 אחוז. הוא שייצר וטיפח בצבא את הרקע שאיפשר את מעשי הטירוף – שהכשיר גם את הפקודות הבלתי־מוסמכות שניתנו בכיוון זה. לבון אחראי ליצירת משטר של דיווח כוזב, פריקת עול הסמכות המדינית של הממשלה, השמצתה ברחבי הקצונה.

במקם אחר (כרך ב‘, עמ’ 562, מיום 29.7.54) מספר שרת ביומנו, כי לבון אמר לארן, שמשה שרת ינהל את ועדות שביתת הנשק ושהוא, לבון, ייזום תקריות…

הדברים הקשים ביותר על פינחס לבון הם אולי הדברים שמשה שרת אמר במזכירות מפא"י, ב־11 בפברואר 1961 בימים שהוא הגן על פינחס לבון מפני הדחה. בפרק אחר יובאו דברי שרת בדבר הסיבות להגנתו זו. דברי שרת מצוטטים לפי “יומן אישי” כרך ב' עמ' 769:

– – – הורכבה ועדה מרכזת חדשה בוועד הפועל וחברים אחדים שהיו בוועדה המרכזת לא נכללו בוועדה המרכזת החדשה. חבר אחד [ראובן ברקת] שמילא תפקיד מרכזי מאוד בוועדה המרכזת הקודמת שלרגל אי־הזדהות עם איזו החלטה זרק את התפטרותו. במקום להגיד לחבר הזה “תשקול, נברר, נשב יחד” ההתפטרות הזאת נחטפה [על־ידי מזכ"ל ההסתדרות פינחס לבון] והחבר הזה הוצא ונותק מכל דבר ואחר כך אם מישהו סידר לו מסיבת פרידה, אזי בלשו ובדקו מי האיש שסידר לו מסיבת פרידה – – – והיתה חברה בוועדה המרכזת [סנטה יוספטל] והיא קמה בבוקר וקראה בעתון שהיא אינה בוועדה המרכזת החדשה. איש לא דיבר אתה, איש לא אמר לה מלה והרי היה לנו, לכולנו, כל היסוד לחשוב שהיא מלאה תפקיד נכבד מאוד בוועדה המרכזת הקודמת.

אלה הם רק חלק מהעובדות והתיאורים שמביא משה שרת על לבון. בקצפו של בן־גוריון על לבון באה אפוא לידי ביטוי דעה רווחת, אלא שביטויו של בן־גוריון היה חריף יותר ומסקנתו כלפי האיש החלטית, כדרכו.

 

“צעירים” ו“צעירים”    🔗

קבוצת הצמרת במפא“י של סוף שנות החמישים חששה מאוד שדוד בן־גוריון מתכוון לפסוח עליה ולהביא ליצירת ממסד שלטוני צעיר יותר, שעיקרו אנשים שעבדו במחיצתו הקרובה – בצה”ל, במשרד הביטחון ובמשרד ראש־הממשלה. אחדים מצעירים אלה גילו שאיפות לעבור לפעילות ציבורית בזכות עצמם, כלומר להיעשות נבחרי ציבור. שני הבולטים שבחבורה זו – משה דיין ושמעון פרס – היו בעלי רקע ציבורי קודם, ובמידת־מה גם טדי קולק ואהוד אבריאל (האחרון לא עבד במחיצת בן־גוריון, אבל היה יוצא ונכנס בלשכתו).

קבוצה זו נקראה בציבור “צעירי בן־גוריון”, להבדיל מקבוצת חברים שנהגו לקרוא לה “צעירי המפלגה”, והיא פעלה כאופוזיציה פנימית למען דמוקרטיזציה במפלגה. משפשט משה דיין את מדיו לקראת פעילות ציבורית, ושמעון פרס התכונן לעבור מפקידות ממשלתית בכירה (מנכ"ל משרד הביטחון) לפעילות ציבורית, התאחדו שתי קבוצות הצעירים. אברהם עופר היה השושבין מצד “צעירי המפלגה” להתקשרות זו, ודיין־פרס ראו בו מנהיג של “צעירי המפלגה”. ספק אם נוצרה קבוצה ראשונית אחת, מכיוון ש“צעירי בן־גוריון” לא גילו פתיחות מלאה כלפי “צעירי המפלגה”. עם זאת אין להטיל ספק במניעים הכנים של דיין־פרס בהצטרפם למאבק האופוזיציוני של “צעירי המפלגה”. הם אמנם הועמדו בראש קבוצת הצעירים המאוחדת, אבל זו היתה התייצבות בראש קבוצה שהיה ידוע להם ש“הגוש” ינסה להצר את צעדיה, כפי שעשה – בהצלחה מרובה – ל“צעירי המפלגה” עד אז. הם קיוו ש“להם זה לא יקרה”, בזכות תמיכתו האקטיבית של בן־גוריון. הם האמינו שיתגברו על התנגדות “הגוש”, ועוינותו. אולם, הם נטלו על עצמם סיכון למען עניין שחשבוהו לצודק ולנחוץ למפא"י – דמוקרטיזציה של המפלגה.

אשר ל“צעירי המפלגה”, יש סימוכין להנחה, שבן־גוריון לא החשיב חבורה זו ביותר. הוא סירב להקשיב לרוב התביעות של “צעירי המפלגה”, מלבד התביעה לבחירות אזוריות. הוא תמך בבחירות אזוריות עוד מימי הקמת המדינה, תמיכה פסיבית תחילה, מאוחר יותר – אחרי ש“צעירי המפלגה” פתחו במערכה זו ולקו בגינה – הרים בן־גוריון דגל זה ועשה אותו לדגלה של מפא“י. גם בנושא זה הדגשים היו שונים. “צעירי המפלגה” ראו את העיקר בתלות הנבחר בבוחרים ובהפחתת תלותו במנגנון מפלגתי. הם ראו בנטייה למשטר דו־מפלגתי, הנוצרת כשיש בחירות אזוריות, יתרון נוסף של השיטה האזורית. בן־גוריון ראה במשטר דו־מפלגתי עיקר, ובנושאים שהעסיקו את “צעירי המפלגה” הוא ראה יתרון נוסף. התביעה להנהגת בחירות אזוריות בישראל היתה תביעה לתיקון המשטר הדמוקרטי. בעיני “צעירי המפלגה” ה”דמוס" היה העיקר, ואילו בעיני בן־גוריון – ה“קרטיה”. זה נבע מנקודות תצפית שונות.

מכל מקום, אין ספק שהוא לא התנגד כלל וכלל להצטרפותם של “צעיריו” לקבוצה אופוזיציונית זו. ייתכן גם שלא ידע ש“צעירי המפלגה” שנואים כל כך על “הגוש”, שבאותה תקופה היה משענת נאמנה של בן־גוריון והוא לא התכוון כלל להחלישו. בן־גוריון לא הכניס את ראשו לבעיות הפנים־מפלגתיות – האם הדמוקרטיזציה ש“הצעירים” תובעים מועילה לבניין תנועה או שהיא תזיק לתפקוד המפלגה. דיין ופרס, שהיו קרובים ברוחם ל“צעירי המפלגה”, למדו את הנושא בנקל ונעשו שותפים מלאים להשקפות של “התנועה להתחדשות המפלגה”, ש“צעירי המפלגה” ניסו להקים שנים אחדות לפני כן. ספק אם הם ניסו לענין בזאת את דב“ג. מכל מקום הוא לא התעניין בזאת עד לתקופה מאוחרת מאוד, עד שתומרן להיות מיעוט במפא”י. ארי אבנר, ממיסדיה של רפ“י, השתתף בפגישה של אנשי רפ”י במערכת הבחירות ב־1965, שדובר בה מרות על לחצים שמפעילה מפא“י, כדי להצר את צעדי רפ”י, וכשנשאר ארי אבנר ביחידות עם בן־גוריון שהמשיך בטיעון־הריטון הזה אמר לו תומכו המושבע שהביקורת החריפה ביותר שיש לו, לאבנר, על בן־גוריון, היא שתופעות אלה צמחו תחת ידיו בתור מנהיג המפלגה, וזה חמור בין אם ידע ושתק ובין אם לא ידע – למה לא ידע? דוד בן־גוריון הישיר מבט אל אבנר ואמר בקולו והיגויו האופייניים: “ביקורת זו – צודקת”.

המנהיגות היתה מפוחדת, כאמור, מכוונותיו של בן־גוריון לגבי “צעירי בן־גוריון”, שהיו בבחינת נעלם לגביה. המנגנון המאורגן ב“גוש” נאבק ב“צעירי המפלגה” מסיבות הקשורות באינטרסים שלו. קל היה, גם למנגנון וגם למנהיגות של שנות החמישים, לערבב בין שתי הקבוצות, שעתה פעלו כקבוצה אחת. המנהיגות שצמחה מהמנגנון, ברובה, היתה מרוצה לעזור במאבק עם צעירי המפלגה ולהיעזר במאבק עם צעירי בן־גוריון. המנגנון גם הוא היה מרוצה מהעזרה שקיבל. מי שלא ערבב מעולם היה דוד בן־גוריון. הוא הבחין יפה בין אלה שרצה בקידומם ואלה שהיה אדיש לקידומם. סיבה נוספת שגרמה לערבוב היתה המוצא התנועתי של הצעירים. שמעון פרס היה אחד מהחבורה המקורית שהיתה מתכנסת בביתו של ברל כצנלסון בראשית שנות הארבעים. חבורה זו הביאה לשינוי דראמטי בהתייחסות הדור הצעיר של אמצע שנות הארבעים למפא“י. ערב התפלגותה של סיעה ב' ממפא”י, סחפה הסיעה אתה את הנוער של המפלגה, והיתה סכנה שמפא“י תישאר מפלגת זקנים. זה לא קרה בזכותה של קבוצת חברים קטנה ששינתה את פני הדברים בנוער הארצישראלי של אמצע שנות הארבעים, גם ברובד הצעיר, של תנועות הנוער, וגם בזה הקשיש קצת יותר. אנשים אלה הקימו את “המשמרת הצעירה” שהתפתחה (לפני מלחמת תש"ח) לגורם רב־השפעה בקרב צעירים, בני 25־20, והם ששינו לחלוטין את יחסי הכוחות בתנועות־הנוער החלוציות. רוב האנשים שעשו זאת היו מזוהים עתה כ”צעירי המפלגה“. שמעון פרס, מראשי “צעירי בן־גוריון”, גם הוא אחד מחבורה זו בשעתה. הוא עמד בראש הפעילות בנוער העובד. פעילותו של משה דיין לפני קום המדינה היתה מרוכזת כמעט כולה ב”הגנה“, אבל היו קשרים בין מייסדי “המשמרת הצעירה” וחברים קרובים לה ברוח העוסקים בביטחון (או בנושאים אחרים). משה דיין גם נבחר למרכז מפא”י ערב הקמת המדינה, כאחד הנציגים של “המשמרת הצעירה”.

רובה הגדול של החבורה התגבש ב“מועדון צעירי המפלגה” (לאחר מלחמת הקוממיות), ונעשה הגורם העיקרי בהתלכדות אופוזיציונית במפלגה. חרף זכויות העבר של חבריה, הם היו נרדפים באמצע שנות החמישים ובסופן. הצרו מאוד את צעדיהם בחיים הציבוריים ופה ושם היו גם פגיעות במקום העבודה, מפני ש“הגוש” הצליח לשכנע שהם “סתם עושי צרות”. בוויכוח העקרוני עם “הצעירים” גילה “הגוש” חולשה ניכרת, אבל מי שהיה לו משקל מכריע במוסדות המפלגה לא היה זקוק לנימוקים מכריעים. גם הטענה, כי “צעירי המפלגה” הם “קרייריסטים” נשארה תקועה באיזה מקום, מפני שכל בר־דעת הבין שהיאבקות אופוזיציונית מפריעה למי שמתכוון “לעשות קריירה” במפא“י של שנות החמישים, זו הבטוחה בעצמה כל כך. הטענות של “צעירי המפלגה” על אורח החיים המפלגתי ועל הדמוקרטיה הפנימית במפא”י קיבלו חיזוק בהופעתו של גורם אופוזיציוני של ותיקים בעלי זכויות. בשנות החמישים פעל חוג “המעורר” בראשותם של ד“ר יוסף מאיר מקופת־חולים וד”ר יחיאל הלפרן מ“דבר”. “המעורר” העלה תביעות דומות מאוד לאלו של “צעירי המפלגה”, והחלו ניסיונות הידברות בין שני הגופים האופוזיציוניים. פטירתו של ד"ר מאיר ופעולה דורסנית קשה של המנגנון בלווית החלטה פורמלית במפלגה שאסרה על החוג להתקיים, פירקו את “המעורר”.

מאוחר יותר בלטו רבים מ“צעירי המפלגה” בתמיכתם במאבקיו של דוד בן־גוריון, לרבות בהקמת רפ“י, אולם בתקופה של ראשית הסכסוך בצמרת מפא”י פעל רק עצם קיומה של חבורה זו והקשר של דיין־פרס אתה לחידוד היחסים של הצמרת והמנגנון עם בן־גוריון. הוא לא הסכים לוותר על שיבוצם של “צעיריו” בתפקידים בכירים במפלגה. התקשרותם עם “צעירי המפלגה”, שהמנגנון פסל לא השפיעה עליו. ספק אם היה מודע לזאת בכלל. לכן היתה ללבון, בשלב המוקדם, תמיכה מלאה של “הגוש”, לרבות תמיכה של חסידים מובהקים של בן־גוריון. כל זמן שהם קיוו, כי פגיעת לבון תהיה רק בדיין ובפרס, ואילו את בן־גוריון ישאיר לבון מחוץ לטווח פגיעותיו היו כל ראשי “הגוש” מוכנים תמוך בלבון. שני תהליכים שינו מצב זה די מהר – לבון עבר להתקפה חזיתית על דוד בן־גוריון עצמו, ואילו בן־גוריון הראה שלא ייתן “לזרוק לכלבים” את דיין ואת פרס.

גם עתה המשיכו רוב אישי הצמרת לתמוך בלבון, אבל “הגוש” פוצל. בתחילה עיקר משקלו של “הגוש” היה לצדו של דוד בן־גוריון. רק בשלב מאוחר מאוד (כשבן־גוריון כבר לא היה ראש־ממשלה), הוטל עיקר משקלו של “הגוש” לצד ההנהגה שלאחר בן־גוריון. ב“גוש” היו תנודות בתמיכה, שבעיקרן היה מאבק בין אינטרסים של מנגנון מזה ונאמנות אישית של חלק מאנשיו לדוד בן־גוריון מזה. בזמן שדוד בן־גוריון היה ראש הממשלה היה המצב פחות ברור. גם האינטרס של “הגוש” היה מחולק, מפני שהתמיכה בראש־ממשלה היתה הבסיס לקיום “הגוש”. אז תמך הרוב ב“גוש” בבן־גוריון, אף־על־פי שאישי ההנהגה הקרובים ל“גוש” (גולדה מאיר, זלמן ארן, מרדכי נמיר) התנגדו להדחת לבון מתפקידו כמזכיר ההסתדרות. בימים הבאים, כאשר דוד בן־גוריון קרא תיגר על מנהיגותו של לוי אשכול (בלי שיהיה מוכן להיות ראש־ממשלה בעצמו!) התייצב הרוב הגדול של “הגוש” לצד לוי אשכול, לצד ראש הממשלה. ההכרה בחובתה של מפא"י לכונן ממשלה היתה טבועה עמוק. מכיוון שאין מועמד אחר לראשות הממשלה – יש לתמוך בלוי אשכול.

 

ההכנות לסכסוך הראשון ותחילתו    🔗

הזיהוי של קבוצת הצעירים כולה כתומכי בן־גוריון היה נוח מאוד למי שהתכוון לקרוא תיגר על מנהיגותו הבלתי־מעורערת עד אז של דוד בן־גוריון במפא“י. כאשר פינחס לבון החליט לערער את סמכותו של בן־גוריון במפא”י – תחילה הוא נמנע מלתת לכך פומבי – היה חשוב לו להשיג תמיכה מ“הגוש”. לשם כך הוא הצביע על כל קבוצת הצעירים כתומכי בן־גוריון, אף־על־פי שניהל שיחות עם אחדים מ“צעירי המפלגה” כדי שיתמכו בו בוויכוח ובעימות. היה רצוי לו ש“הגוש” יחשוב שכל “הצעירים”, לרבות “צעירי המפלגה”, תומכים בבן־גוריון ובדיין־פרס בעימות עם לבון, מפני שעיקר העוינות של “הגוש” היתה מופנית דווקא ל“צעירי המפלגה”. הם־הם שערערו על שיטות הפעולה של “הגוש”. לבון קיווה לזהות את התמיכה בבן־גוריון עם מאבק הצעירים נגד “הגוש” למען דמוקרטיזציה במפלגה. הוא קיווה להפנות את “הגוש” כולו נגד בן־גוריון. לשם כך הסתיר תחילה את מאבקו הישיר בבן־גוריון והציגו כמאבק נגד דיין־פרס בלבד – מ“הצעירים”.

בתקופה שבין 1956 ו־1960 הכין מזכיר ההסתדרות דאז את מתקפתו. ספק אם קבע מראש מועד או שהמועד נזדמן לו כשפינחס ספיר, שר המסחר והתעשייה דאז, הביא לו ראיות או מה שנראה היה כראיות, כי בנימין ג’יבלי, יריבו בוויכוח על האחריות לאסון בקהיר, (שהביא להתפטרותו של פינחס לבון יותר מחמש שנים לפני כן) זייף מסמך חשוב.

כאמור, מי שבודק את פעולתו של פינחס לבון בהסתדרות בתקופת הכהונה השנייה ומשווה אותה לזו שבתקופה הקודמת, לפני כניסתו לממשלה, לא יוכל שלא להיווכח, כי עיקר עניינו היה לאגור כוח פוליטי לקראת המאבק. מ־1959 אצה לו הדרך לא רק בגלל יצרים פוליטיים, אלא גם מפני חששו שמא יהיה “מאוחר מדי”. בשנה זו היו שתי מערכות בחירות שהצטיירו בציבור המפלגתי כמחולקות בין שני הצדדים, פינחס לבון ו“הגוש” מזה, דוד בן־גוריון ו“צעיריו” מזה. בבחירות לוועידת ההסתדרות שהתקימו תחילה, אלה שהיו באחריות לבון ו“הגוש”, הפסידה מפא“י מייצוגה, ואילו בבחירות לכנסת הרביעית זכתה בהגברה ניכרת של כוחה (17.5 אחוזים). נראה היה אפוא ש”צעירי בן־גוריון" מתחזקים לעומת אנשי לבון.

לקראת המאבק הפנים־מפלגתי עסק פינחס לבון באגירת כוח בשני מישורים – במישור הארגוני ובמישור ההסברתי (בעיקר בעיתונות). הוא הצליח מעל למשוער בשטח העיתונות, ונכשל מאוד בארגון. הצלחתו של לבון במישור ההסברתי־תקשורתי קשורה לא רק בפעילות מתוחכמת מצד אנשיו, אלא גם בצורה המגושמת שתומכי בן־גוריון טיפלו בעיתונאים. כישלונו הארגוני נבע בעיקר מאי־יכולתו שלא להעליב אנשים שהיו דרושים לו למאבקו, הוא הרחיק מעליו אנשים שהיו דרושים לו למאבקו בפגיעות ובעלבונות (הבולט שבהם – ראובן ברקת).

אין ספק שגם מגמות כלליות בדעת־הקהל עזרו ללבון. היתה עייפות משלטונו של דוד בן־גוריון, שהיה שלטון הקורא למשימות ולהעפלות, תמיד למשימות נוספות ותמיד להעפלות נוספות. היה רצון לחסות קצת בצל האמירה “הגענו עד הלום”, ואילו דוד בן־גוריון קרא תמיד: “אויב לפניך”! עם זאת נהנה פינחס לבון גם מתמיכה של מפלגות יריבות למפא“י, אשר קיוו שתמיכתן בו בערעור מעמדו של בן־גוריון תערער את מפא”י כולה. ינשור ממנה מאגר גדול של קולות, ויווצר מצב של “יש שבר במצריים”.

מתקבל על הדעת שלבון ידע, שמצבו טוב בדעת־הקהל וכלי התקשורת אוהדים אותו, והעריך בטעות שמצבו במנגנון המפלגה, בשלד הארגוני שלה ובמוסדותיה הנבחרים מבוסס הרבה יותר מכפי שהיה באמת. הערכת מצב מוטעית זו גררה החלטה להתחיל במאבק גלוי. התקדמותם של “הכוכבים” הצעירים של דוד בן־גוריון – “צעירי בן־גוריון” – יצרה בקרב “הגוש” והצמרת הרגשה של “קרקע בוערת”, שחייבה את לבון להשתמש בהזדמנות הראשונה שתיפול לידו. במצב דברים זה נזרקה הידיעה שנזכרה קודם, זו שהביא פינחס ספיר לפינחס לבון בדבר הזיוף.

פינחס לבון זרק את הכפפה לדוד בן־גוריון. הוא עשה זאת בשורה של הופעות בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ובהדלפת דבריו לכל העיתונים. עד אז לא דלפו ידיעות מוועדה זו. כאמור, תחילה לא הכל הבינו, שהוא יצא למערכה להפלת דוד בן־גוריון עצמו. אנשי “הגוש” שמחו לתמוך בהפלת שניים מהצעירים, משה דיין ושמעון פרס, שהיו שנואים על “הגוש” יותר מאחרים בקרב “צעירי בן־גוריון”, מפני שקשריהם עם “צעירי המפלגה” היו הדוקים יותר. עד מהרה התבררה הטעות – ההתקפה היא על בן־גוריון. בן־גוריון עצמו לא נטה כלל וכלל להיכנס למחבוא ולתת את דיין ופרס טרף ללבון.

בזאת החל המאבק שקראו לו בימים ההם “פרשת לבון”, ואשר המשתתפים בו, לרבות העיקריים שבהם, לא שיערו לאן יתגלגלו הדברים. כיום אנו יודעים שמאבק זה זיעזע קשות את המדינה כולה, ואילו את מפא“י ערער לחלוטין. המאורעות התפתחו בקצב מהיר למדי, והעסקנים וממלאי התפקידים בדרגים השונים נאלצו לקבוע עמדה – לכאן או לכאן. מעטים מאוד היו האנשים שקבעו את עמדתם לפי מה שאירע או לא אירע לדעתם, בפרק זמן הקצר שפינחס לבון היה שר הביטחון. רבים מאוד קבעו עמדה לפי יחסם למנהיגותו של דוד בן־גוריון בעבר, ונרתעו מכל זריקת בוץ על האיש ועל דרכו. היו גם שהושפעו מהסכמתם למעשהו של דוד בן־גוריון בהעלאת האנשים החדשים שהוא העלה זה עתה. גם בצד השני התייצבו אנשים, ברובם הגדול לא לפי שיקולים של אמת ושקר לגבי מה שקרה שנים אחדות לפני כן ב”עסק הביש“. היו שראו בפינחס לבון נושא דגלה של ההסתדרות, דגל עצמאות הפועל והתפיסה המעמדית הציונית־סוציאליסטית, ואילו תביעותיו של דוד בן־גוריון מהמפלגה ומההסתדרות נראו להם כטשטוש ערכים. לבון שיחק את משחקו בעניין זה בזהירות לא־מעטה. הוא השיג לעצמו תמיכה בעזרת נימוקים אלה בתוך מפא”י (וכן את תמיכת מפ“ם ו”אחדות העבודה"), בלי שמישהו יוכל לצטט מפיו אמירות מפורשות שאינן מתאימות לחניך מובהק של האסכולה של “הפועל־הצעיר”. “אחדות־העבודה” ומפ“ם תמכו בלבון לא רק כדי להאדיר את ההסתדרות (לפי דעתם־תקוותם), אלא גם מתוך המניע המשותף לכל המפלגות – לפגוע במפא”י באמצעות הפגיעה בבן־גוריון.

היו שתמכו בלבון מפני שנראה היה להם, שהתועלת הממלכתית או המפלגתית בהמשך שלטונו של דוד בן־גוריון נמוגה והולכת, ויש להציל את המדינה מ“היורשים”. משה שרת הוא דוגמה בולטת לכך. די להשוות את הזהירות כלפי לבון בדבריו בוועדת חוץ וביטחון בעקבות פניית לבון לוועדה (גם דברי שרת דלפו, כמובן) למה שכתוב ביומנו על התקופה שפינחס לבון היה שר הביטחון – על תקופה זו נסב הוויכוח – ולהיווכח ללא צל של ספק, מה היו מניעיו של משה שרת. יש גם עדויות מפיו הוא, שלפי דעתו לבון הוא אמנם דמות שלילית, אבל דיין־פרס גרועים ממנו. משה שרת היה בטוח, כי “צעירי בן־גוריון” הם שהסיתו את בן־גוריון נגדו. כדי להימנע מפגיעה בלבון בעדותו בוועדת חוץ וביטחון, נמנע שרת מלדבר על התנהגותו של לבון כלפי ראש הממשלה, משה שרת, בזמן שהיה שר הביטחון בממשלתו – ובכלל הוא נמנע מלומר דברים שהיו פוגעים בלבון. ביומנו הוא ראה עצמו חפשי לגלות הרבה יותר, אבל כאשר היומן פורסם, הגילוי לא יכול היה כבר להשפיע על העימות הכוחני. אז כבר כל הוויכוחים הללו היו נחלת העבר, ורוב “הנפשות הפועלות” לא היו עוד בין החיים.

אין כתב אשמה חמור יותר על פינחס לבון מאשר ספרו של משה שרת “יומן אישי”. שרת הבין יפה וביטא כהלכה את אחריותו הישירה של לבון ל“עסק הביש” במצרים והדברים נאמרו ביומנו פעמים רבות, בצורות שונות. ביום 18.1.55 הוא מספר (עמוד 672) על שיחה שביטויו של ארן על לבון בה היה “כמוהו כדין מיתה מכל בחינה מוסרית וציבורית”. שרת מצטט מפי ארן, באותה שיחה, את אמירתו של ברל כצנלסון על פינחס לבון: “מוח בהיר בנפש עכורה”. ביטוי זה היה נפוץ בשיחות מפה לאוזן, אך דומני שלא ראה אור דפוס עד לפרסום יומני שרת. הביטוי זכור לי בשינוי קל: “מוח מזהיר ונפש עכורה”.

ב־ 15.1.55 כותב שרת (עמוד 656): – – – אך הובהרה עוד יותר אחריותו המדינית והמוסרית של לבון למבצע הסיוט, גם אם יוכח כי גרסתו על אי־מתן הפקודה מצדו היא אמת לאמיתה. בשורה של מקומות מסביר שרת שפינחס לבון אחראי לא רק “אחריות מיניסטריאלית”, אלא הוא יצר מצבים שהובילו למבצע. בכרך ג' עמ' 684 מיום 26.1.55, הוא מביא את דעתו הנחרצת של שאול אביגור בדבר אחריותו המוחלטת של לבון.

בפתק שמביא עורך “יומן אישי” בסיומו של כרך ב' יש לא רק עדות על דעתו של שרת אלא דברים שמגיני פינחס לבון יתקשו מאוד להשיב עליהם. לא ידוע אל מי נשלח הפתק, כנראה אל זלמן ארן תוך כדי ישיבת ממשלה. נאמר שם שהיו לו שתי שאלות להציג ללבון ולא הציגן – מתוך רחמנות. מדוע לבון לא סיפר לראש הממשלה על קיומו של מנגנון זה במצרים?! מדוע, כאשר קרה האסון, הוא לא פנה אל ראש הממשלה מיד לטכס עצה ולבקש עזרה?! משה שרת קובע, ש“מצפונו האשם לא נתן לו לפנות אלי”.

בן־גוריון תקף את לבון קשות במהלך הוויכוחים, לא כל כך קשות כפי שהוא מותקף ב“יומן אישי”. לא הובאו כאן אלא דברים מעטים מרבים המצויים ב“יומן”. מדוע אפוא התייצב שרת במלוא שיעור קומתו לימין לבון, למנוע את הדחתו? תשובה לשאלה זו מצויה במכתב של שרת המופיע ב“יומן” בכרך ג' בפרק “חרושת זוועות” (שיש בו מסמכים מאוחרים יותר). מכתב זה נשלח לכלתו ולבנו שהיו במוסקבה בזמן שהתחוללה בארץ “הפרשה”. המכתב כולו הוא רב עניין, אך יצוטט פה רק הקטע העונה על השאלה ששאלתי:

– – – כיום אני נגד חיסולו של לבון – לא משום שחיסול זה אינו מגיע לו; להיפך, לפי תורת “על דאטפת” זה צריך להיות עונשוֹ לאחר חיסול הלל דן, ראובן ברקת ועוד – אלא משום שמבחינה אובייקטיבית אני בעד הצלת ד"ר ג’קיל, אם אפשר לבלום את מיסטר הייד. כן אני נגד חיסולו משום שבנסיבות הנתונות זה נצחון לכת שסכנתה אינה פחותה בעיני – במישור אחר ובנוסח אחר. וכן אני נגד חיסולו מפני שאפשר להגיע אליו רק דרך גילוי כל הלוטים וחשיפת כל הנגעים אשר אין כלל לשער את תוצאותיהם ההרסניות לגבי המפלגה והכלל כולו.

---

סיפור המעשה כפי שאירע במצרים ובחדרי חדרים בישראל מסופר בספרו של דוד בן־גוריון “דברים כהוויתם”, שהופיע בהוצאת “עם הספר” ב־1965. כאמור, הדברים כהווייתם לא היו גורם דומיננטי בהשתלשלות הפרשה, ומבחינה זו מותר בהחלט לקצר בהם, אבל היתה להם השפעה מכרעת על דוד בן־גוריון עצמו, ומכאן חשיבותם הנוספת בכל הנוגע לתיאור דמותו ודרכי חשיבתו, מכאן גם חשיבותו של הספר “דברים כהוויתם”. יש להבין כי בן־גוריון הוטרד בעיקר מן הפסיקה המשפטית־למעשה של הממשלה בעניין “עסק הביש”, ועל כך עוד יסופר, ומהופעתו של פינחס לבון בוועדת החוץ והביטחון, הופעה שגם אחדים מתומכיו התקשו לעכלה מפני שהיתה שלוחת־רסן. אשר לאסון בקהיר, ראה בן־גוריון בו כנראה טעות בתום־לב ובאי־רצון להתייצב מאחוריה – חולשה.

המפתח לאירועים במצרים ב־1954 הוא בעובדות בסיסיות אחדות, שאין כל ויכוח על היותן אמת. המעשה שנעשה במצרים, שכונה לימים “עסק ביש”, תוכנן בהדרכתו של פינחס לבון. לפי הוראתו עבר הנושא מתכנון של אפשרות רחוקה, “לכל מקרה” (וכאלה יש בכל מדינה למאות, בלי שתהיה לכך משמעות כלשהי), לתכנון מבצעי ממש. עסק בזה בנימין ג’יבלי, שבגלל איסורי הצנזורה דאז קראו לו בעיתונים “הקצין הבכיר”. היה ידוע בקרב כל אנשי הממסד הביטחוני (בצבא ובמשרד הביטחון) וגם ל“יודעי דבר” ממסד הממשלתי בכלל, שבנימין ג’יבלי הוא “האיש של” פנחס לבון. כשם שלבון לא הקפיד על כבודו ועל סמכויותיו של ראש־הממשלה משה שרת שמעליו, כך נהג גם לעקוף את הרמטכ"ל משה דיין הכפוף לו. המכשיר העיקרי לעקיפת דיין היה ראש אגף המודיעין, אלוף בנימין ג’יבלי. ידוע גם שמשה דיין התנגד נמרצות לכל תכנית הפעולה במצרים שלבון־ג’יבלי הפכוה למבצעית, באמונה תמימה שיש בה משום הצלה לישראל. משה שרת, ראש־הממשלה, לא ידע על כך דבר וחצי דבר, וזה לא קרה מתוך רשלנות, אלא בגלל כוונה ברורה. לבון ידע, שמשה שרת יתנגד לתכנית ויגייס להתנגדותו רוב בממשלה.

הוויכוח התמקד בנקודה מאוד לא־חשובה – האם פינחס לבון נתן או לא נתן הוראות לביצוע הפעולה. קראו לזאת “מי נתן את ההוראה?” – ביטוי שחדר לפולקלור הישראלי. אחת השגיאות הטאקטיות של דוד בן־גוריון היתה שהוא לא התנער מהשאלה הזאת, ולא אמר, כי לא זה העניין העיקרי.

אכן, ההדלפות מנאומיו של פינחס לבון בוועדת החוץ והביטחון לא התמקדו בשאלה זו, אפילו לא במה שקרה במצרים בכלל. הטענות בדבר מתן ההוראה היו רק עילה ונקודת־מוצא. היתה זו תשפוכת של השמצות על מערכת הביטחון ועל הצבא, צירוף דברים מוזר, בלי להוכיח דבר וחצי דבר. חברי הוועדה האמינו לו, והציבור שקרא את ההדלפות האמין אף הוא, מפני שהמדובר היה באיש מפלגת השלטון, שהיה אמור שלא להעליל. הוא היה שר הביטחון והוא יודע. האנשים לא העלו על דעתם שמניעים של מאבקי כוח פנים־מפלגתיים יכולים להיות כל כך חזקים – אפילו יותר חזקים ממאבקי כוח בין־מפלגתיים. מאז נצטבר בישראל ניסיון עשיר בשטח זה.

צמרת מפא"י ראתה הכרח, קודם כל, להפסיק דיון זה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. היא החליטה שיש למנות ועדת שרים לדון בעניין. תחילה היו בוועדה חמישה שרים, ומייד הוסיפו שנים – כדי לתת סיפוק לסיעות הקואליציה השונות – והוועדה זכתה לשם: “ועדת השבעה”. כאן אירעה אי־הבנה יסודית בין דוד בן־גוריון לתומכו העיקרי בממשלה, לוי אשכול, שעד אז היה איש הצמרת היחיד שלא היתה לו התנגדות לדיין ולפרס. אי־הבנה זו התגלגלה ככדור שלג ופערה תהום בין השניים.

 

מהדחת לבון להתפטרות בן־גוריון    🔗

מוזר למדי שרבים מחסידי דוד בן־גוריון בצמרת ובמנגנון של מפא“י לא הבינו מיד, שפינחס לבון זרק כפפה לבן־גוריון. הם השלו את עצמם, שאם יינתן לו לטרוף את משה דיין ואת שמעון פרס, הוא יסתפק בזאת. במאבק הבחירות לוועידת ההסתדרות, ב־1959, הטיל לבון, שהיה אז מזכיר ההסתדרות, וטו על הבלטתם של השניים כנואמים מטעם מפא”י. במערכת הבחירות לכנסת, שבאה מיד לאחריה, הם היו – יחד עם אבא אבן וגיורא יוספטל – הנואמים “המבוקשים”. הירידה של מפא"י בהסתדרות והעלייה בכנסת בלטו במידה כזאת, שכל איש במנגנון “הבין” שלבון מוכרח היה לחסל את השניים שפסל, פן יתחזקו במהירות ויסכנו אותו. לכן חשבו אנשי “הגוש” שהמטרות של המערכה שהחל בה לבון הם דיין ופרס. עבר זמן עד שהבינו, כי הכפפה שזרק לבון, לעברו של דוד בן־גוריון נזרקה.

בן־גוריון עצמו לא היה שותף לראיה הלא־נכונה של תומכיו ב“גוש” לגבי כוונות לבון, וגם לא היה מוכן לת את דיין ופרס טרף ללבון. יתר על כן, הוא ראה בהתנהגותו של לבון בוועדת החוץ והביטחון הפרה גסה של כל הכללים של חברות משותפת במפלגה אחת. לבון נקט שיטה שאי־אפשר כלל להתגונן בפניה בדרך הפשוטה של הפרכת הדברים. בתוך המבול של דברי הסרק היו חבויות גם האשמות נכונות (רובן לא חמורות כמו האשמות הסרק). מתנגדי מפא“י עלצו וחברי מפא”י – פניהם חפו. לא היה ספק לשום איש מהו מקור ההדלפות מוועדת החוץ והביטחון. כאמור, גם רבים מתומכיו המובהקים של פינחס לבון התקשו להגן על התנהגותו זו. בשביל בן־גוריון זה היה סוף פסוק ביחסיו עם לבון. שרי הממשלה ואישי צמרת ותיקים אחרים חשבו תחילה, כי עתה מבין בן־גוריון את הבעיה הקריה לבון, והוא “יתיישר” אתם ביחסם לאיש מוכשר זה, שהיה מוכשר לכול. הם לא תיארו לעצמם שהוא ירחיק לכת מהם, עד כי יוותר על טאקטיקה מועילה כלפי לבון למען הכרעה עקרונית בלתי־מתפשרת.

כדי להפסיק את מחול השדים בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת הוקמה, כאמור “ועדת השבעה”, ועדה של שבעה שרים בראשות שר המשפטים פינחס רוזן, שנועדה לבדוק את הנושא ולקבוע איך לטפל בו. עם הקמת הוועדה לא היו עדיין חילוקי דעות בין ראש־הממשלה דוד בן־גוריון ושר האוצר שלו לוי אשכול. בצדק ראה עצמו אשכול נציגו של בן־גוריון בניסיון להרגעת הרוחות, לרבות הקמת “ועדת השבעה”.

העבודה המשותפת של דוד בן־גוריון ולוי אשכול היתה רבת שנים והושתתה על אמון מלא. אשכול לא נזקק להדרכת בן־גוריון בפרטים. הוא הבין תמיד – וחשב שהבין גם הפעם – את המגמה הכללית הרצויה לבן־גוריון. לדעתו נחוץ היה קודם־כל להביא לידי רגיעה, ורק בשלב שני, לא לאורם של זרקורים, לטפל בפינחס לבון כפי שמטפלת צמרת פוליטית באחד מאנשיה שסרח ולפי דעתה נהג בעמיתיו שלא בהגינות.

באותו שלב, וגם קצת לפי כן, התרכז, כאמור, הוויכוח הציבורי בשאלה צדדית שחשיבותה שולית: “מי נתן את ההוראה?” היה ידוע לכול שפינחס לבון ובנימין ג’יבלי תכננו פעולה זו, והעבירו אותה לשלב מבצעי (שמו טיל על כן־השילוח ללא נצרה), וכל זה בהעלמה מכוונת מידיעתו של ראש הממשלה דאז, משה שרת. פינחס לבון טען, שג’יבלי הפעיל את הרשת בלי שהוא, שר הביטחון, הורה לו לעשות זאת; ואילו ג’יבלי טען, שהשר הממונה עליו נתן לו את ההוראה. ייתכן מאוד שהוויכוח הזה היה מגוחך אפילו יותר משהוא נראה אז. ייתכן שהוראה לא ניתנה כלל מהארץ – לא מפי לבון ולא מפי ג’יבלי. ראש הרשת הישראלית במצרים נתגלה, לאחר זמן, כאיש לא־מהימן – ואולי אפילו סוכנם של המצרים, פשוטו כמשמעו. מכל מקום, לאחר שכל העובדות והתאריכים נבדקו (לאחר שנים, כי בזמן האירועים אי־אפשר היה לבדוק הכול), הסתבר שחלק מהפעולות במצרים נעשו, כנראה, לפני שיצאה הוראה כלשהי מישראל. בדיקת התאריכים עושה את הוויכוח בין לבון לג’יבלי, למגוחך עוד יותר. נושא זה מספר בפרוטרוט ספרו של חגי אשד על הפרשה, הקרוי “מי נתן את ההוראה”.

מכל מקום, “ועדת השבעה” פסקה – ברור שלבון לא נתן את ההוראה. הדבר עורר את חמתו של בן־גוריון. היו לכך שתי סיבות, סיבה עקרונית וסיבה מעשית. ציניקנים, חכמים בעיני עצמם, נוהגים לומר: “אנו יודעים, אנו יודעים!”, ומזלזלים בשיקול העקרוני אצל מנהיג לאומי, מפני שגם הוא פוליטיקאי. יש הוכחות לחשיבותו של הצד העקרוני בעיני דוד בן־גוריון. הוא יכול היה להקטין לאין שיעור את הנזק הפוליטי – נזק בדעת־הקהל, לעצמו ולמפלגתו – אילו נקט בדרך פחות עקרונית.

בן־גוריון ראה בפסיקה משפטית (מי לא אשם, ובמשתמע – מי אשם, מכיוון שלא נאמר שגם ג’יבלי לא נתן הוראה) מצד ועדת השבעה (הרשות המבצעת) ערעור היסודות של ממלכתיות דמוקרטית. כאשר לבון בא אליו, חודשים אחדים לפני כן, בקיץ 1959, וביקש שיכריז על טיהורו בעניין “העסק הביש” מ־1954, השיב לו בן־גוריון שאין הוא שופט ושאין הוא רשאי לפסוק מי אשם ומי חף מפשע. לבון הציניקן המושבע לא האמין בכנות תשובתו של בן־גוריון, וזו היתה שגיאתו הגדולה. לבון הסיק מדברי בן־גוריון שראש־הממשלה נגדו, וזה לא היה נכון כלל וכלל. להיפך. האנשים שהיו סביב בן־גוריון באותם ימים מעידים, כי דב“ג נטה אז להנחה שלבון צודק בריבו. שגיאה זו של לבון היתה הגורם לשורה של מהלכים שהביאו לחיסול משקלו הציבורי של לבון ולערעור מעמדה של מפא”י.

עקרון ההפרדה בין רשות מבצעת לרשות שופטת הנחה את בן־גוריון בהתנגדותו החותכת למסקנות “ועדת השבעה”. הוא נתקל בעניין זה יותר באי־הבנה מאשר בהתנגדות: הרי בן־גוריון הסכים שתקום ועדת שרים? מי נכבד יותר משבעה שרים לפסוק בעניין כזה? נכון הדבר שבן־גוריון הסכים לקיומה ולפעולתה של הוועדה – בתנאי ברור שהיא תקבע אפיקים לטיפול בפרשה, ולא תוציא משפט על אשמים וחפים. תפקידה בעיניו היה רק להפסיק את ההשתוללות בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת. השרים הם נכבדים מאוד, לא פחות (וגם לא יותר) משופטים, אבל לשופט אסור לקבוע מהי מדיניות החוץ או המדיניות הכלכלית שעל מדינת ישראל לנקוט, ושר אינו רשאי לפסוק מי אשם ומי לא אשם. כל נכבד – בתחומו. עקרון זה היה חשוב מאוד בעיני בן־גוריון, אשר החשיב כל כך את ההיצמדות לעקרונות ממלכתיים בחייה של ישראל. הוא זכר אחדות מ“מחלות הילדות” של הממלכתיות הישראלית, שגם לו עצמו היה חלק בהן, ועל כך בוודאי הצטער צער רב. אחת מהן היא שבתאריך מאוחר מדי חדלו שירותי הביטחון לעסוק בנושאים שאסור להם לעסוק בהם. מחלת ילדות בגיל קשיש מסוכנת הרבה יותר.

גם אלולא היו נימוקים מעשיים להתרסתו כנגד מסקנת ועדת השבעה, גם אז היה נוהג בדיוק כפי שנהג. אכן, היו גם סיבות מעשיות. בזמן שוועדת השבעה פסקה מה שפסקה היה כבר זיהוי, בדעת־הקהל, בין בן־גוריון והאשמות על לבון; והנה, ועדת השרים, שרי ממשלתו של בן־גוריון, מנקה את פינחס לבון מכל אשמה. על כל פנים כך התפרשו הדברים בציבור, שלא ידע כי לבון יצר אפשרות להפעיל בקלות את הרשת, ושהעלים במתכוון עובדות רבות מידיעת ראש־הממשלה משה שרת. דוד בן־גוריון התפטר ועמו הממשלה, כחוק. הוא ידע שהתפטרותו אינה מבטלת את החלטות הממשלה והכנסת שאישרו את מסקנות הוועדה, אבל התפטרותו הקלה על מצפונו. ספק אם ידע, שהתפטרות הממשלה תחייב בחירות חדשות בתנאים לא נוחים למפא"י, אולם ברור שנימוק זה היה קל משקל בעיניו.

אחת הסיבות להערצת בן־גוריון בממסד המפלגתי היתה כוחו האלקטורלי. ירידת כוחו זה וזלזולו בצרכים אלקטורלים של מפא“י הפחיתו ממשקלו בתוך המפלגה. שגיאתו העיקרית של לוי אשכול היתה, שהוא העריך רק את הנימוק המעשי וזלזל בנימוק העקרוני. אשכול חשב, שגם בן־גוריון מחשיב את הנימוק המעשי בלבד. הוא קיווה להסתדר עם בן־גוריון בעניין המעשי, תוך הזנחת הצד העקרוני. ההצעה הראשונה שהועלתה במפא”י בעקבות התפטרות הממשלה היתה להקים ועדת בוחן, בראשותה של גולדה מאיר, שתדון בהופעותיו החמורות של לבון בוועדת החוץ והביטחון. הצעה לבדוק את הצד המפלגתי של הנושא, בלי לעשות דבר בעניין “ועדת השבעה”, לא היתה בדיוק מה שבן־גוריון רצה, מכיוון שהצעה זו לא תיקנה את העוול החוקתי של “ועדת השבעה” (לימים נהגו תומכי בן־גוריון לכנות את החלטת “ועדת־השבעה” “עיוות הדין”). עם זאת “ועדת בוחן” מפלגתית היתה דרושה, לדעתו, בלי קשר ל“וועדת השבעה” – מפני שהופעותיו של לבון בוועדת החוץ והביטחון היו בעיני דוד בן־גוריון בגדר שערורייה. לדעתו, די היה בהופעות אלה כדי שמפא"י תשלול מלבון זכות לייצגה, גם בלי שום נימוק אחר.

הדבר לא קם, כי גולדה מאיר לא הסכימה לעמוד בראש “ועדת בוחן”. שוב נטל לוי אשכול יוזמה, והביא לכך שלבון יודח מתפקידו כמזכיר ההסתדרות. ההדחה בוודאי לא היתה קו ההתנהגות המפלגתית שבן־גוריון רצה בו, אבל הוא השלים אתו, בגלל שתי סיבות: האחת, הוא באמת היה בדעה שאסור להפקיד את הנהגת ההסתדרות בידי אדם שהוכיח חוסר־אחריות ציבורית כזאת, והשנייה, הדחת לבון הוכיחה לו שהממסד המפלגי עדיין תומך בו ושהוא יעניש את הפוגע בבן־גוריון כפי שפגע בו פינחס לבון בפומבי.

96 חברי מרכז מפא"י הצביעו נגד הדחת לבון. מיעוטם היו תומכי לבון “בטוב וברע”. רובם עשו זאת משיקולים אחרים. הם חששו, שסילוקו של לבון יחזק מאוד את “צעירי בן־גוריון” וזאת הם ביקשו למנוע ויהי־מה. הם היו מוכנים להסתכן בהסתלקותו הסופית של בן־גוריון מהממשלה, ובלבד שכוחם של דיין־פרס לא יגבר. אולי הבינו אחדים מהם, שממילא שירותו של דוד בן־גוריון בממשלה הולך ומסתיים. היו גם שהצביעו נגד הדחת לבון, מפני שהיו בטוחים שיהיה רוב בעד ההדחה ורצו שהרוב הזה יהיה קטן יותר. זאת במישור המפלגתי.

במישור הממלכתי נתהווה מצב שמנע סיכוי להרכיב ממשלה חדשה מתוך הכנסת הרביעית (כי המפלגות השותפות בקואליציה רצו בחירות, ביודען שהן לא נוחות למפא"י אבל נוחות להן). הבחירות לכנסת החמישית הוקדמו אפוא. מפא“י הפסידה בבחירות אלה חמישה מושבים בכנסת. לאחר הבחירות הוקם “מועדון ארבע המפלגות”, של מועמדות לקואליציה עם מפא”י, שהחליטו לנהל את המגעים שלהן עם מפא“י כדי לחזק בזאת את כוחן ולהחליש את מפא”י. יש סימוכין להשערה, כי הן רצו שבן־גוריון לא יהיה עוד ראש־הממשלה. לוי אשכול ניהל את המשא־ומתן אתן בכישרון רב, והיה לו יסוד לקוות, שהצלחתו להחזיר ולהושיב את בן־גוריון על כס ראש־הממשלה תיזכר לו לטובה ושבן־גוריון לא יתרעם עליו עוד בגלל אותה “ועדת השבעה” האומללה. היו סימנים לכך שיושבו ההדורים בין בן־גוריון לאשכול, אם כי חילוקי־הדעות לגבי “ועדת השבעה” נשארו בעינם.

דוד בן־גוריון התפטר ביוני 1963, קצת פחות משנתיים לאחר הבחירות לכנסת החמישית. זה זמן חשב בן־גוריון שהגיע זמנו לפרוש (הוא התקרב לגיל 77), ובאחרונה החל לחוש שההזדקנות מתחילה להפריע לו יותר ויותר במילוי תפקידו. הוא החל להתאונן יותר ויותר על שכחה. האמת, כפי שהיא ידועה לאנשים שהיו במחיצתו, היא שהיו לו “ימים טובים”, אבל גם “ימים רעים”. “הימים הטובים” הזכירו את בן־גוריון בימיו הטובים, ואת הרעים מוטב לא לזכור. כך אי־אפשר לנהל ממשלה, אמר בלבו. כשצפה פרשת המדענים הגרמנים במצריים, עברו ימים אחדים עד שהוא היה מסוגל להגיב, וגם זאת לאחר שסגן שר הביטחון שמעון פרס עוררו לכך. אמנם לא נגרם נזק לישראל מאיחור התגובה, אבל זה היה, כנראה, אות אזהרה חמור בעיני בן־גוריון, והוא הסיק את המסקנה והתפטר. המדובר בפעילות של מדענים גרמנים שעזרו לפתח נשק התקפי מסוכן במצריים, שלא על דעת ממשלת גרמניה המערבית, אך ללא הפרעה ממשית מצדה. גולדה מאיר והממונה על שירותי הביטחון, איסר הראל, תמכו בפעולה מדינית מקיפה וקולנית נגד הפעילות הזאת, גם תוך פגיעה ביחסי ישראל עם גרמניה המערבית. בן־גוריון החשיב מאוד, כידוע, את היחסים המתרקמים בין ירושלים ובון, וקיווה שהם יתרמו רבות לביטחונה של ישראל – לכלכלתה וגם למדיניותה.

היה גם היבט ציבורי. הכוונה אינה לפעילות הישירה של לבון נגדו ולפעילות העקיפה של רבים אחרים. אלה גרמו נזק למעמדו וגם פגעו בו אישית, אבל ספק רב אם הם קירבו את התפטרותו מהממשלה. האנשים שהיו במחציתו יום יום, התרגלו להעריץ לא רק את שכלו ואת כישרונותיו, אלא גם את יכולתו לשמר, גופנית, את יכולתו לעבוד. הם מדגישים את ההיבט הציבורי. הם לא תיארו לעצמם שאפילו דוד בן־גוריון מזדקן וטענו – וטוענים עד היום – כי התופעות הגופניות שנזכרו לעל הן מאוחרות יותר, ולא הן שגרמו להתפטרותו ב־1963. לפי גרסה זו יחסיו עם לוי אשכול ועם גולדה מאיר גרמו להתפטרותו. אכן, יחסו אל שני שרים בכירים אלה היה לבבי מאוד ועמוק מאוד, והוא חש שיחסם אליו הולך ומשתנה לרעה. רצונם להיפטר ממנו הביאו, לפי גרסה זו, להתפטרות. לחיזוקה של גרסה זו יש לספר על מאמר שכתב בן־גוריון ערב התפטרותו על עניין המדענים הגרמנים. הוא שלח אותו ללוי אשכול ולגולדה מאיר, והם סברו שמוטב לא לפרסם מאמר זה. המאמר לא פורסם והוא גנוז במכון למורשת בן־גוריון בשדה בוקר. ההתפטרות אירעה לאחר שיחה ארוכה של דוד בן־גוריון עם גולדה מאיר ומפתה מאוד אפוא, לראות השיחה זו סיבה להתפטרות. תוכן השיחה לא נודע.

לעומת זאת חזר בן־גוריון ואמר לאחר ההתפטרות, כי הוא התפטר מרצונו החופשי. אמירות אלה נאמרו בזמן שהוא לחם במלחמה ציבורית קשה ומרה בלוי אשכול וגם בגולדה מאיר. הוא ידע, שהעלבון שהם עלבו בו היה עדיין נשק חד במאבק זה – לרעתם. אף־על־פי־כן עמד על גרסתו שהתפטר מרצונו, כלומר לא בגלל לחץ ציבורי כלשהו. ספק אם נדע אי־פעם יותר משאנו יודעים כיום על התפטרותו ועל סיבותיה.

 

“ממשלת המשך” וההתרחקות    🔗

כאשר לוי אשכול הציג את ממשלתו הראשונה לפני הכנסת, ביקש וקיבל את אמונה, הוא קרא לממשלתו ממשלת המשך לממשלה שבראשה עמד דוד בן־גוריון. אכן, השפעתו של לוי אשכול על הממשלה האחרונה שלא בראשותו היתה עצומה. גם לפני כן, זה שנים, הוא היה בעל השפעה ראשון במעלה, וקבע בכל ענייני הכספים והכלכלה במדינה, מעין “ראש ממשלה כלכלי”, שהכול דיברו בו כב“יורש מיועד”. טבעי היה אפוא שממשלה בראשותו תהיה “ממשלת המשך”, לזו שבראשותו של דוד בן־גוריון. מובן שלא היה כל ספק, כי לא יחול שום שינוי במדיניות הכלכלית של ממשלת ישראל.

בעניינים המפלגתיים הפנימיים בירכו הכול על שובו של זלמן ארן לממשלה בתפקיד שר החינוך והתרבות – איש לא הבין מדוע הוא התפטר לפני כן מתפקידו זה. גם במדיניות החוץ והביטחון לא השתנה הקו ולא השתנתה הדרך. בשלב מאוחר יותר – לאחר פילוג מפא“י־רפ”י, בתקופת הכנסת השישית – ניסו לוי אשכול ואבא אבן לגבש סגנון חדש. הם דיברו על “רוח טשקנט” (בעיר זו קיימו הסובייטים ועידה הודית־פקיסטנית, שהביאה להפסקת מלחמה בין שתי המדינות של תת־היבשת ההודית). דיבור זה לא הבשיל מדיניות שונה מזו של בן־גוריון. לעומת זאת “רוח טשקנט” היתה מקובלת בשעתה על רבים ממבטאי הציבור והועילה לבעליה במישור הפנימי. גם ביחסים עם גרמניה המערבית לא חלו כל שינויים, אם כי ערב התפטרותו של דוד בן־גוריון מהממשלה היה, כאמור, ויכוח ער סביב נושא זה.

שרת החוץ גולדה מאיר תמכה, בעיקרו של דבר, בדעות הממונה על שירותי הביטחון איסר הראל, שהתפטר בגלל התנגדותו לעמדה שקבע דוד בן־גוריון. עמדתו של ראש הממשלה החדש לוי אשכול היתה זהה עם זו של קודמו, תוך פחות נכונות להגן עליה בוויכוחים פומביים. היו לו פחות קשיים ליישם אותה, מכיוון שמתנגדיה הקולניים היו תומכיו הנלהבים במאבקי־הכוח הפנימים, בעיקר “אחדות־העבודה” אבל גם מפ"ם.

עלייתו של לוי אשכול לכס ראש־ממשלה לא היתה כרוכה אפוא בשינויים מדיניים כלשהם, גם לא בינוים אישיים, לפחות לא במינויים רשמיים. בן־גוריון פרש מחברות בממשלה, אבא אבן נתמנה סגן ראש־הממשלה וזלמן ארן, כאמור, חזר והיה לשר החינוך והתרבות (תפקיד שהחזיק בו לפני כן, עד התפטרותו מהממשלה בראשוּת בן־גוריון). אפילו סגן שר הביטחון, שמעון פרס, נשאר בתפקידו, אם כי בחירת סגן שר הביטחון (אצל מי שהוא ראש הממשלה ושר הביטחון) היא עניין להכרעה אישית מאוד. אף־על־פי־כן הורגש – כמעט מהיום הראשון – שינוי בולט באווירה במדינה. אמנם לא חל שינוי בתיפקוד של אנשי בן־גוריון המובהקים (אלה שלימים פרשו עמו לרפ"י), אבל מעמדם האישי ירד ומעמדם של אנשי “אחדות־העבודה” עלה. עוד לפני הקמת המערך בין מפא“י ל”אחדות־העבודה" הם החלו נכנסים לחוג הפנימי הלא־פורמלי של השלטון, ואילו משה דיין ושמעון פרס הורחקו ממנו, אם כי לא בבת־אחת.

הביטוי “דה־בנגוריוניזציה” נדפס לראשונה בשבועון “העולם הזה” וייצב תביעה מפורשת של חוג קטן מאוד. לעומת זאת, במעשי הממשלה וראש הממשלה היו מחוות אין־ספור כלפי כמיהה זו, ומחוות אלה הגדילו את הכמיהה, העמיקו את שורשיה, והפנו אותה גם לחוגים שלא היו בהם אפילו ניצנים של “דה–בנגוריוניזציה”, אלא רק קרקע נוחה לקליטתם. החלה “דה־בנגוריוניזציה” לא פוליטית, לא שינויים בקווי מדיניותו של בן־גוריון, אלא בכל הנוגע ליחס לאיש דוד בן־גוריון, לאנשים שהוא קירב בסוף תקופת שלטונו ולכל “הממסד הבנגוריוני”.

בלטו עובדות רבות של “דה־בנגוריוניזציה” לא עקרונית־ערכית. דומה כי עניין צדדי יכול להבהיר את כוונת הדברים טוב יותר מאשר הרבה דברים חשובים יותר: יומן קולנוע⁸נתן סיכום שנתי, בראש השנה, שנה ורבע לאחר התפטרותו של בן־גוריון כשהוא היה פעיל והעסיק את דעת־הקהל בהצהרות, בנאומים שהכול ציטטו וגם בוויכוחים שונים. בסיכום שנתי לראש השנה תשכ"ה, הוצגו תריסרים של אישי ציבור, אדם אחד “נשכח” – זה ששמו קשור לנצח עם עצמאות היהודים. אכן, זה לא לגמרי מדויק. נרמז עליו משהו: המצלמה עוברת מנושא לנושא (מאירועי השנה), ומעבירה את הצופים משביתה חשובה בשנה ההיא אל העלאת ארונו של זאב ז’בוטינסקי, ואז נשמע הקול שמאחורי המצלמה: "– – – והיו לא רק שביתות, הצלחנו להתגבר על שנאה ואיבה, שמקורן בעבר, והעלינו את – – – ". הרמז היה ברור.

אין ספק כי לוי אשכול לא הורה לנהוג בדוד בן־גוריון לפי הנוהג שהשתרש בקרב פקידי הממשלה, ברדיו וביומן הקולנוע. הוא רק לא עשה דבר למנוע זאת, ובחר לעצמו “מקורבים” ששנאתם את בן־גוריון היתה סימן־היכר ראשון במעלה לקירובם. היו גם דוגמאות אחדות שונות, של “מקורבים” משותפים לבן־גוריון ולאשכול, שיש לומר עליהן – היוצא מהכלל הבא לאשר את הכלל, למשל כותב נאומיו של לוי אשכול, ארי אבנר.

ידועה מאוד הנטייה של לוי אשכול להרבות בהתיעצויות, לשמוע עוד ועוד דעות, עוד ועוד נימוקים בעד ונגד. אל ייחשב לו הדבר לגנאי; להיפך. והנה, משנעשה לוי אשכול ראש־ממשלה ושר ביטחון, החל עוסק בדברים שלא עסק בהם עד כה, וויתר לחלוטין על עצתו של מי שקדם לו בתפקיד זה. בהזדמנות מסוימת התנצל על כך אשכול ואמר, כי ניסה להתייעץ עם בן־גוריון, אבל בן־גוריון לא רצה להקשיב לו כלל. אכן, בן־גוריון התפטר מראשות הממשלה כדי לא להיות מוטרד בבעיות השוטפות של השלטון, ובהן לא היה טעם לפנות אליו בבקשת עצה. היה טעם לפנות אליו בעניינים מיוחדים, שבהם היה מקשיב־גם־מקשיב ומשיב־גם־משיב. למשל, קביעת הסידורים לביקור האפיפיור בישראל, זמן־מה לאחר שלוי אשכול היה לראש הממשלה, ביקור שנשארה סביבו הרגשה לא־נוחה, שמא לא נהגנו כראוי מבחינת כבודנו הלאומי. ברור שאין שום חובה להתייעץ עם מי שהיה ראש־ממשלה, אבל האמנם יש על כך איסור חוקתי? האם לא היה הגיוני להתייעץ אתו? היו דוגמאות אחדות שאי־התיעצות גרמה ל“דם רע”. רשאי היה, כמובן, אשכול לנהוג שלא כדעת דוד בן־גוריון בעניין מיקומו של המצעד ביום העצמאות ב־1964. אכן, אילו שמעו את דעתו של בן־גוריון והיה מוסבר לו מדוע חולקים עליו, היה ויכוח זה נשאר בגדר ויכוח חולף ללא משקע. הוא הדין לגבי העלאת עצמותיו של ז’בוטינסקי לישראל. מותר־גם־מותר היה כמובן, ללוי אשכול לתת את “הפקודה” הזאת, אבל לא הכרחי היה שבן־גוריון יקרא על כך בעיתון. סמוך להחלטת הממשלה בעניין זה ביקר אצלו אשכול במקום הנופש שלו ודיבר אתו על דברים רבים, רק לא אמר לו שהוא מבטל החלטה רבת שנים של קודמו בתפקיד.

השנתיים שבין התפטרותו של בן־גוריון מהממשלה להקמת רפ"י היו שנתיים של הידרדרות ביחסים בין בן־גוריון ולוי אשכול. חסידי בן־גוריון הבחינו בעיקר בפגיעות של ראש הממשלה החדש בקודמו, ואילו לנגד עיניהם של תומכיו־נאמניו של אשכול בלטו הפגיעות והזלזולים של המנהיג־המייסד של מדינת ישראל בראש ממשלתה החדש. כמי שהיה צד בוויכוח, כמי שתמך בכל חום לבו בדוד בן־גוריון, קשה לי לטעון לאובייקטיביות, אך נראה לי שכאשר יקום חוקר אובייקטיבי ויבדוק את החומר – הכל כתוב, הכל רשום – ייווכח לדעת שהפגיעות בדוד בן־גוריון קדמו בזמן לפגיעות שפגע הוא. במידה שיש ערך להבדל שבין סיבה למסובב, ההבדל הוא לטובת דוד בן־גוריון. הבחנה זו טושטשה בזיכרון הציבור, מפני שפגיעותיו של בן־גוריון היו קשות יותר, גלויות וישירות יותר וחדות יותר. הן שנשארו בזיכרון הכלל.

הפגיעות בבן־גוריון היו שונות ומגוונות, וביסודן החיזור הבולט של לוי אשכול אחרי כל היסודות האנטי־בנגוריוניים בציבוריות הישראלית, החל באישי ציבור וכלה בפרחי־שירה. בן־גוריון ראה, לפתע, שאנשים שהוא החשיב בהיותו ראש־ממשלה (ושמע עליהם ביטויי־שבח מפי לוי אשכול) נדחים הצדה ומתייחסים אליהם כאל בלתי־מהימנים, צומחים במקומם אנשים אחרים, וכל זה נעשה במהירות, כאילו במירוץ עם הזמן. נוצר בקרב הפקידות הבכירה ובקרב העסקנים מצב שקירבה אל בן־גוריון היתה מסוכנת להתקדמותו של אדם בקריירה האישית שלו ולהיפך – ריחוק ואפילו איבה אל ה“בנגוריוניסטים” היו לתעודת־הכשר.

אין איש יודע מתי בדיוק הגיע בן־גוריון למסקנה, שיהיה עליו לפרוש מן המפלגה שהוא היה מראשי מייסדיה לפני הרבה שנים. נראה כי כשנה לפני הפילוג החלה מחלחלת בו ההכרה שלא יהיה מנוס מפנייה לבוחר מעל ראשה של מפא"י. מה שאירע במשך השנה קירב את הפילוג יותר ויותר, עד להכרזה על הקמת רשימה נפרדת.

מכל מקום, בשלהי קיץ 1964 הוא שוחח יום אחד בביתו בתל־אביב בשדרות קרן־קיימת (כיום: שדרות בן־גוריון) עם שניים שהיו אחר כך ממייסדיה של רפ"י, מאיר אביזוהר ואני. “הזקן” הבריק באותה שיחה, שפע רעיונות מקוריים ומעניינים בנושאים שונים זה מזה, אך מפעם לפעם חזר לנושא שהטריד אותו כל כך: הצורך להעדיף את האינטרס הממלכתי הכללי על זה של חלקים באומה, על זה של מפלגה. יצאנו מעל פניו תוהים. הוא דיבר אל שני אנשים, שבעבר התווכח אתם קשות, כדי לרסן את פגיעותיהם במפלגה, כשתקפו את הנהגתה למען עניינים כלליים, בתקופת ההתקוממות של “צעירי המפלגה”. ההרגשה שלנו היתה: הוא מתכנן מהלומה כבדה למפלגה ומתחיל להכין את עתודותיו לקראת זאת.

בקרב האנשים שהיו סביב בן־גוריון בתקופה ההיא מקובל היה לחשוב, שההכרעה הפנימית שלו, שאין לגשור שום גשר בינו ובין אשכול (ולכן בינו ובין כל ההנהגה שפעלה בהדרכת בן־גוריון בשנות החמישים ועכשיו – בהנהגת אשכול), נבעה מביטולו של הסכם בין הצדדים בקיץ 1964. זה קרה לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה בדק את החומר שנאסף בשביל בן־גוריון על “הפרשה”. הוא פסק שיש לדון מחדש באירועי “העסק הביש”. מ־1954, ואין לדון מחדש על פעולתה של “ועדת השבעה”, מכיוון שאין לממשלה סמכות לדון את מעשי קודמותיה. בפגישה מפלגתית לא־פורמלית הוסכם שהכול יקבלו את המלצות היועץ המשפטי. הגשמתן תהיה מעין סוף פסוק לוויכוח הפנימי במפא"י.

זו היתה הכרעה שקשה מאוד היה לבן־גוריון לקבלה, מכיוון שהנושא שהיה חשוב בעיניו היה העיוות שעיוותה, לדעתו, ממשלה בראשותו, כלומר “ועדת השבעה” שהכרעותיה אושרו בממשלה. עם זאת הוא הבין, שלא ייתכן לדרוש (ולקבל) מראש הממשלה יותר ממה שהיועץ המשפטי מציע. יתר על כן, חזקה על דוד בן־גוריון שהוא הבין שיש היגיון ממלכתי מאחורי המלצות היועץ המשפטי, להימנע מלחקור את מעשי הממשלה הקודמת. הוא הסכים אפוא לפשרה הזאת, לוי אשכול הסכים, כל העסקנים סביבם שמחו שמחה רבה והרימו כוסיות משקה.

לוי אשכול הלך לביתו, התייעץ עם מי שהתייעץ, והודיע שהוא מבטל את ההסכם ושאירועי 1954 לא ייחקרו.

ההסכם היה קנה קש שהוגש דוד בן־גוריון. ביטולו היה אפוא הקש ששבר את הגב, לא את גבו של גמל, אבל את האמון שנתן דוד בן־גוריון באשכול ובחבריו, אמון שעד אז שרד ממנו משהו.

 

בדרך לפילוג מפא"י    🔗

בפברואר 1965 התכנסה ועידת מפא“י; תומכיו של אשכול היו רוב בוועידה. מבחינתו של בן־גוריון היו שני נושאים שהמחלוקת בהם עלולה היתה להביא לקרע במפלגה, אם לא יתחשבו בדעתו. הוא לא היה מוכן להסכים להפסקת הבירורים ולהשאיר את קביעותיה של ועדת השבעה על כנן, ולא הסכים למערך עם אחדות־העבודה, במהות ולפי הסעיפים שנקבעו במגעים הלא־פורמליים שבין הצמרת האנטי־בנגוריונית מזה והמנהיגות של “אחדות־העבודה” מזה. בכל אחד משני הנושאים היה צד עקרוני וצד מעשי. בן־גוריון הדגיש בכתיבתו ובדיבוריו את הצד העקרוני, ואכן הוא היה חשוב בעיניו יותר, מכיוון שהאיש היה כבר מעבר למאבקיו הציבוריים – המאבק עם צמרת מפא”י היה מאבקו האחרון, והוא היה מודע לזאת.

בעניין “העסק הביש” ו“ועדת השבעה”, הצד העקרוני היה כמובן קביעת איסור חמור על הרשות המבצעת להיכנס לתחומה של הרשות השופטת – אל יטלו לעצמם שרי ממשלה תפקידי שיפוט ואל יטלו לעצמם זכויות של שופטים בלתי־תלויים. בן־גוריון לא הבחין בכך שבמאבק העקרוני הוא כבר ניצח. הוא הצליח ליצור מצב המבטיח שבעתיד לא תהיה שום “ועדת שבעה” – שרים לא ישימו עצמם שופטים. אכן, לא רק בן־גוריון לא הבחין בזאת. איש לא הבחין בזאת, מפני שהביטוי החיצוני בציבור היה הפוך. נראה היה שמאבקו של בן־גוריון מלוגלג, שאין מייחסים לו כל חשיבות. היו ביטויים פומביים רבים שהביעו אי־אמון בכך שבן־גוריון ותומכיו פועלים מתוך מניעים עקרוניים. בתגובות שנשמעו בפומבי לא נשמעה הסתייגות כלשהי מההליך שהכעיס כל כך את דוד בן־גוריון. לאחר שנים אחדות התברר שהלקח נלמד, וששוב לא יהיו פלישות של שרים לתחום המשפט. הלקח נלמד אולי יותר מדי. לפחות בסוף שלטונו של המערך היתה השפעה מופרזת של היועץ המשפטי לממשלה על הכרעות מסוימות שלה. אמנם היועץ המשפטי גם הוא חלק מהרשות המבצעת, אבל מקובל בציבור שהוא משפטן שאינו נתון לשיקולים פוליטיים.

יש להניח, שהכעיס מאוד את בן־גוריון שבגלל נושא זה הוא הושמץ קשות ויוחסו לו כוונות שלא היו לו כלל. אנשים שעבדו אתו, שראוהו ושמעוהו מסיח לתומו, ללא הכנה, אומרים שבן־גוריון היה סבור תחילה שלבון צודק במאבקו, אלא שלא רצה להיות הפוסק בעניין זה, מן הטעם העקרוני, שראש ממשלה איננו שופט. רק במהלך העניין, כשחדר יותר לעומקו, שינה את דעתו על פינחס לבון ואת יחסו אליו. יחסו אליו הורע עד כדי כך, שהוא כינה אותו בישיבת מרכז מפא“י “זמרי” (העושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפינחס – שמו הפרטי של לבון). יש להניח, כי בן־גוריון רצה מאוד שהתנהגותו של לבון תיחשף, ושהצבור לא יראה בו קרבן תמים לעריצותו של שליט זקן, כפי שהדברים הוצגו בכלי התקשורת בישראל של שנות השישים הראשונות. בן־גוריון לא הצליח בזאת, לפחות לא בשלמות. לבון נשאר בהכרת חלקים גדולים של תנועת העבודה דמות חיובית. חלק מהדברים שבן־גוריון רצה שיהיו ידועים לא נודעו ברבים, עד היום, וחלק אחר אמנם נודע, אבל באיחור רב, ולא השפיע משום־מה. משפורסם “יומן אישי” של משה שרת והוא צוטט בהרחבה ודובר בו לא מעט, צוטטו כמעט רק הדברים שנגעו ליחסי דוד בן־גוריון־שרת, וּמחבר היומן מציג את עצמו כקרבן. מהפרקים המאלפים על תקופת היותו של שרת ראש־הממשלה צוטטו רק הפיסקאות המציגות את מחבר היומן באור שלילי, של אדם קטנוני הנתון לעניינים חסרי־ערך (כמו, למשל, מיקומו של ראש־הממשלה אחרי יו"ר הכנסת בלוויה ממלכתית). כלל לא עשו רושם דבריו של שרת על פינחס לבון והתנהגותו כשר ביטחון חסר־לויאליות לראש־הממשלה. משה שרת לא כתב בעניין זה הכל – מכיוון שלא הכול היה ידוע לו. היו גם פעולות, ובעיקר דיבורים, של לבון מאחורי גבו של שרת. היחידים שהסיקו מסקנה מהכתוב ביומן בענייני שרת־לבון היו חסידיו המובהקים ביותר של לבון, שהתרכזו עד אז ב”חוג רעיוני על שם משה שרת“. הם הסירו את שמו של משה שרת מהחוג שלהם. זה לא היה כל כך חשוב, מכיוון שהחוג הזה – שמעולם לא חרג ממסגרת מצומצמת ביותר – שבק חיים לכל חי עד מהרה. החוג אינו קיים, אבל עד היום נחשב לבון לדמות חיובית, הן בתנועה הקיבוצית, שמרוכזים בה רבים מתלמידיו מ”גורדוניה", והן בממסד ההסתדרותי.

הנושא השני, המערך עם אחדות־העבודה, הסעיר יצרים הרבה פחות מהעניין הראשון. אולי זו תופעה אופיינית לחברה הישראלית שוויכוחים מן העבר מסעירים אותה כל כך. שאלות המערך עם “אחדות־העבודה” היו נושאי עתיד, שום ריח של שערורייה לא נדף מהם, אבל חשיבות רבה היתה להתהוויות הללו לגבי עתידה של תנועת העבודה. הנושא המהותי שהטריד את תומכי דוד בן־גוריון, ואולי גם אותו עצמו, אם כי הוא לא נתן לכך שום פומבי, היה אופי ההידברות בין מנהלי המשא־ומתן על הקמת המערך. זו לא היתה רק הידברות “בעד” אלא גם הידברות “נגד”. הדבק העיקרי שחיבר את אנשי “אחדות־העבודה” עם תומכי אשכול היה הרצון לעצור את התקדמותם לצמרת של “צעירי בן־גוריון” (שכבר התחילו אז לאבד את הזכות להיקרא “צעירים”). יגאל אלון היה האיש שהוביל את “אחדות־העבודה” ממצב נחות ביותר – אופוזיציה בתוך מפלגת אופוזיציה (מיעוט במפ"ם) – לשותפות מכובדת במפלגת השלטון. השלב הראשון, יציאה ממפ“ם, לא היה כרוך בשום בעיות בתוך “אחדות־העבודה”. האיחוד עם “השומר־הצעיר” לא נקלט, והפרידה היתה בלי מכאובים, כמעט בלי התנגדות פנימית. פילוג מפ”ם חל ב־1954. בתוך מפא“י היו חששות, שמא “אחדות־העבודה” ללא מפ”ם והמתרחקת מתלות רעיונית בברית־המועצות, תהיה כוח מושך לצעירים על חשבון מפא“י. לשם כך נקרא כינוס של צעירים בבית־ברל בהשתתפות משה שרת. הכוונה היתה לתקוף את “אחדות־העבודה”, בין היתר כגורם המתפלג תמיד. מקרב המשתתפים קמו אחדים שהפכו את הקערה על־פיה, בתובעם לקבל בברכה את יציאת “אחדות־העבודה” מהשבי ולקרוא לה לאיחוד עם מפא”י (משה שרת בדברי הפתיחה קרא לה להיכנס למפא"י). הופכי הקערה על־פיה היו אחר־כך מתומכי בן־גוריון, ואחדים מהם ממקימי רפ"י (הדברים שנאמרו בכינוס זה פורסמו בחוברת מטעם מרכז מפא“י: “הפילוג במפ”ם”).

יגאל אלון התכוון להביא את “אחדות־העבודה” למפא“י. קודם־כול הוא יצר מצב שיהיה ברור כל שאחדות־העבודה היא שותף טבעי לכל ממשלה בראשות מפא”י, והחלו שיחות לא־רשמיות בין אנשים שונים ממפא“י עם אנשים מ”אחדות־העבודה“, בעיקר עם יגאל אלון. בשיחותיו עם אנשיו ב”אחדות־העבודה" התברר ליגאל אלון, שנחוץ למצוא את “הרשע שבסיפור”, כדי להקל על אנשי הקיבוץ המאוחד לעבור מאופוזיציה מרה למפא“י אל הפוזיציה, מפא”י, ואם לא מוצאים רשע כזה – להמציאו. התבקש ממש, כי “הרשע שבסיפור” יהיו “צעירי בן־גוריון”. היה אינטרס משותף ל“אחדות־העבודה” ולצמרת הקשישה יותר של מפא"י, שהיתה מעוניינת בהצגת “צעירי בן־גוריון” כגורם שלילי לקראת העמדתם בקרן־זווית. אנשי “אחדות־העבודה”, בני דורו של יגאל אלון וגם קשישים יותר, רצו לבוא במקומם כיורשיהם המיועדים של לוי אשכול, גולדה מאיר, זלמן ארן וחבריהם. אכן, אלון הצליח לרשת רק את תפקידם של שר החינוך זלמן ארן ושל שר החוץ אבא אבן. זה לא היה בדיוק חלומו הגדול. איש אינו ידוע מה היתה התפתחות הדברים אילו נכרתה ברית בין משה דיין ויגאל אלון.

כדי להגשים מטרה זו, ברית אנטי־בנגוריונית, נשכחו היריבויות הישנות. אנשי “אחדות־העבודה”, מי שהיו סיעה ב‘, שכחו לגמרי את סיעה ג’, את “המנגנון המדכא פועלים” וכו' וכו' וכו‘. הגירסה “המתוקנת” היתה, שהם עזבו את מפא"י ב־1944 כאילו בגלל דוד בן־גוריון… בתקופה שקדמה לפילוג ב־1944 היו אנשי הקיבוץ המאוחד שותפים לביקורת החברתית של סיעה ב’ העירונית על המנגנון ההסתדרותי והמפלגתי, שהתרכז בסיעה ג‘. עם “בוגרי” סיעה ג’ זו הם כרתו עכשיו ברית נגד דוד בן־גוריון ואנשיו. אמנם גם בקרב תומכי בן־גוריון היו אנשי סיעה ג', אבל בקרב תומכי אשכול הטביעו את חותמם.

הצד הבלתי־פורמלי של הבעיה היה שבין לוי אשכול, גולדה מאיר, וחבריהם מזה, וישראל גלילי עם יגאל אלון וחבריהם מזה, התגבשה תכנית למפלגת שלטון חדשה, ש“צעירי דוד בן־גוריון” ותומכיו המושבעים האחרים של “הזקן” (למשל, יוסף אלמוגי) יהיו מחוצה לה, אם כי לא מחוץ למפלגה באופן רשמי. הכוונה היתה, כנראה, לתמרן את הגרעין הקשה של המיעוט הבנ־גוריוניסטי במפא“י למצב דומה לזה שהיו נתונים בו “צעירי המפלגה” במפא”י בשנות החמישים.

בתכנית זו אי־אפשר היה כלל להיאבק, מכיוון שהיא לא בוטאה בגלוי. הכול היה מתחת לפני השטח. ספק אם יתגלו אי־פעם תעודות המוכיחות זאת. אין להניח שהדברים שנאמרו נרשמו. מכל מקום, בן־גוריון לא עסק בנושא כוחני זה בפומבי. הוא דיבר על סעיפים בהצעה להסכם מערך עם “אחדות־העבודה”. הוא לא התלהב כלל מעצם הרעיון של מערך, כי ראה בו תחליף רע לאיחוד מלא. הוא הדגיש שתי נקודות עיקריות: אסור לוותר ל“אחדות־העבודה” בענין שינוי שיטת הבחירות לכנסת ואסור שלבחירות לוועידת ההסתדרות ילך מערך אחד שיתפצל אחרי הבחירות לשתי סיעות במוסדות ההסתדרות.

אשר לעניין הראשון – כידוע טען בן־גוריון בחום רב, זה שנים, שענייני המדינה קודמים לענייני המפלגה. מכיוון שמבחינת ענייני המדינה חשוב מאוד לשנות את שיטת הבחירות (לוי אשכול וגולדה מאיר היו תמימי־דעים אתו בזאת), אסור לוותר על־כך – ולו גם זמנית – לשם היערכות טובה יותר בתוך תנועת העבודה. לוי אשכול ותומכיו השיבו שלטענתו זו של בן־גוריון, אין שחר, מכיוון שממילא אין סיכוי לשנות את שיטת הבחירות בפרק הזמן שנקבע להקפאת הנושא. אין שום ויתור מעשי בהקפאה, הם טענו. בעיני בן־גוריון היה להקפאת הטיפול בשינוי שיטת הבחירות ערך עקרוני וגם סימפטומטי. אם “אחדות־העבודה” מתכוונת לאיחוד – אין לה עוד סיבה להתנגד לשינוי שיטת הבחירות. לדעתו מקור ההתנגדות של המפלגות הקטנות היה בחשש שהשינוי יפגע בהן כמפלגות עצמאיות. בהמשך ההתנגדות לשינוי שיטת הבחירות נראה לו כשמירת אופציה לפילוג מחודש. מכל מקום, בלי שינוי שיטת הבחירות כל איחוד הוא רופף. ייתכן גם שהוא חשש כי הוויתור הזמני על שינוי שיטת הבחירות ייהפך לקבוע. אכן, מפלגת העבודה לא חזרה לתכנית לשנות שיטת הבחירות לשיטה אזורית־רובית ואימצה שיטת ביניים. הדבר היה כשבן־גוריון כבר היה לגמרי לא פעיל בחיים הציבוריים, אבל הוא בהחלט היה לא מרוצה משיטת הביניים שמפלגת העבודה אימצה במקום החלפת שיטת הבחירות היחסיות לשיטת בחירות אישיות־רוביות (בדומה לבריטניה). יש יסוד לדעה שבסעיף שינוי שיטת הבחירות אפשר היה להגיע עם “אחדות־העבודה” לנוסחה נוחה יותר לתומכי השינוי.

לא היה שום רצון להקל על בן־גוריון ועל תומכיו המובהקים.

לא פחות חמורה בעיניו היתה ההצעה לגבי מערך בהסתדרות. הוא קצף על הרעיון שתהיה רשימה אחת של מפא“י ו”אחדות־העבודה" בבחירות לוועידת ההסתדרות ולמועצות הפועלים ורשימה זו תתפצל אחר־כך לשתי סיעות. “זו הונאת הציבור!” זעק דוד בן־גוריון. בעניין זה התברר שהגזים. ייתכן שבגלל הפילוג בין מפא“י ורפ”י, וייתכן שגם אלמלא היה פילוג כזה – עובדה היא ש“אחדות־העבודה” לא מימשה את זכותה לקיים סיעה נפרדת בהסתדרות, מכיוון שההתקרבות בין מפא“י ל”אחדות־העבודה" במערכת הבחירות יצרה מערך יחסים הדוק ביניהן, ומכיוון ש“אחדות־העבודה” היתה להוטה למהר ולהיות חלק אינטגרלי מהרוב השולט.

בוועידת מפא"י זכה לוי אשכול לרוב בשני הנושאים, ובן־גוריון לא הופתע מההצבעה בוועידה. חרה לו מאוד נאומה של גולדה מאיר באותה וועידה. בפני התקפות של משה שרת הוא היה מחוסן לגמרי. לא היה לבן־גוריון ספק, כי רוגזו של שרת נובע ממקור אחד בלבד, הרחקתו ממשרד החוץ. מתנגדים אחרים עניינו אותו פחות. תגובתו על נאומה של גולדה מאיר נכתבה במכתב אישי אל מחבר דברים אלה (צוטט בספרו של מיכאל בר־זוהר “בן־גוריון” עמ' 1579 יחד עם נאומה של ג. מאיר).

לאחר הוועידה הוברר שתומכי אשכול מתכוונים לממש את היותם רוב לא רק כדי להגשים את החלטות הוועידה, אלא גם כדי לגבש את המפלגה לפי ההיערכות האנטי־בנגוריוניות החדשה. הטענה היתה: “אנו לא נגד בן־גוריון”, אבל עומדים על המשמר כדי לאפשר ללוי אשכול לנהל את העניינים. כותב שורות אלה פרסם בימים ההם הצעה, על דעתו בלבד (ללא התיעצות עם חבריו במיעוט במפא"י), שיוחלט כי דוד בן־גוריון יוצב בראש רשימת המועמדים של המערך (מפא“י–אחה”ע), אף־על־פי שיודיעו מראש, כי מועמד המערך לראשות הממשלה הוא לוי אשכול. אילו קיבל זאת הרוב, היה אולי אפשר לאחות קרעים ולמנוע קרע מוחלט. הרוב במפלגה לא רצה אמנם קרע מוחלט, אבל לא רצה בשום פנים ואופן במעשה הפגנתי המבטל את ההתגבשות של רוב ומיעוט, התגבשות המותירה את “צעירי בן־גוריון” מחוץ להידברויות אינטימיות על דרכה של המפלגה. אחרי הוועידה עשו לוי אשכול, גולדה מאיר וחבריהם את כל מה שאפשר לעשות, כדי להפוך את התגבשות הרוב סביב שתי שאלות חשובות לרוב קבוע במפלגה, המותיר את המיעוט הבנגוריוניסטי במצב של “לא לגמרי”, שיש להיזהר מהם.

אחרי זמן מה ביקרתי את בן־גוריון בביתו, וביומנו של בן־גוריון נרשם ביקור זה, וכן שדעתי היתה כי על המיעוט פשוט להציע את בן־גוריון לראשות הממשלה, גם בלי לקבל את הסכמתו מראש. הדברים נרשמו ביומנו בלי כל הערה. מתקבל אפוא על הדעת שההצעה נראתה לו. זמן־מה לפני שיחה זו כתבתי, כאמור, ב“דבר” (10.3.1965) הצעה לרוב החדש במפלגה שייזום את הצגת בן־גוריון בראש רשימת המועמדים לכנסת השישית, אם כי לוי אשכול יהיה מועמד לראשות הממשלה, והדבר ייאמר גלויות. פנייה זו נשארה ללא מענה. מאחר שהרוב לא נטה להצעת פשרה, האפשרות שנותרה למיעוט היתה לנסות להתמודד תוך הצבת בן־גוריון כמועמד לראשות הממשלה.

חבריו הקרובים של לוי אשכול היו ערוכים למאבק עם “צעירי בן־גוריון” להמעיט ככל האפשר לפגוע בבן־גוריון עצמו, אבל לוי אשכול עצמו נטה יותר ויותר נגד בן־גוריון, וזאת בגלל ההתקפות האישיות הקשות של בן־גוריון על אשכול. התקפות אלה ניזונו גם מהאכזבה הקשה של דוד בן־גוריון מלוי אשכול, מהאיש שהוא הועיד לראשות הממשלה ונאבק שנים להבטיח שהוא יהיה ראש־הממשלה ומנהיג המפלגה אחריו. בסוף כהונתו של בן־גוריון כראש־הממשלה היה לוי אשכול לויאלי יותר כלפיו מאשר תומכי אשכול. לויאליות זו בטלה, ועד מהרה נשתנה יחסו של אשכול שינוי קוטבי.

בעקבות אחת ההתקפות של בן־גוריון על אשכול, דרש ראש־הממשלה משריו להסתייג מדבריו של בן־גוריון, שאם לא כן לא יוכלו לכהן בממשלת אשכול. הוא טען שההסתייגות אינה עניין פורמלי. איך אפשר לפעול בממשלה כשלא מסתייגים מדברים כל כך קשים על ראש־הממשלה? לאחר שנתיים וחצי, כאשר משה דיין היה שר הביטחון בממשלת אשכול, הוא עצמו אמר בוועידת רפ“י, שהליכה לאיחוד עם מפא”י מיועדת להביא לכך שלוי אשכול לא יהיה ראש־ממשלה ושפינחס ספיר לא יהיה שר האוצר. הדובר הפעם היה שר הביטחון עצמו בעוד שב־1965 דרש לוי אשכול הסתייגות מדבריו של מי שלא היה חבר הממשלה בעצמו. הפעם הדברים לא הביאו לשום תגובה של אשכול – המצב הפוליטי היה אחר.

מכל מקום,ב־1965 הביאה תביעת אשכול להתפטרות יוסף אלמוגי מחברותו בממשלה (הוא היה אז שר הפיתוח והשיכון) ולהתפטרותו של שמעון פרס מתפקיד סגן שר הביטחון. לוי אשכול קיבל ברצון את התפטרותו של יוסף אלמוגי, וניסה להניא את שמעון פרס מהתפטרותו, אך נכשל בכך.

כך נפרץ עוד סכר בפני פילוגה של מפא"י.

 

רפ"י – רשימת פועלי ישראל    🔗

סיום מאבקיו של דוד בן־גוריון היה הקמת רשימה נפרדת, בראשותו, שפנתה אל הבוחרים מעל ראשה של מפא“י. כל מה שאירע אחרי כן לא היה עוד מאבק של בן־גוריון, אלא הבעות דעה או מתן תמיכה לאחרים – תחילה ברפ”י ואחר כך ב“ממלכתית”, כשניסה לעזור לאלה שהתנגדו – כמוהו – להצטרפות רפ"י לאיחוד המשולש, להקמתה של מפלגת העבודה. בשנותיו האחרונות הוא השלים עם קיומה של מפלגת העבודה, עם איחוד שלא נראה לו תחילה, אולם הוא לא הצטרף כחבר למפלגה. הוא מת כאזרח בלתי־מפלגתי של מדינת ישראל.

גם בקרב תומכיו היו לבן־גוריון קשיים בהקמת רשימה נפרדת. תומכי דוד בן־גוריון לא נטו לפילוגים וראו בהתנגדות לפילוגים ולמפלגות קטנות ערך בפני עצמו. עמדות אלה התנפצו בעקבות קשיחותו של הרוב החדש במפא“י מזה, ובעקבות תביעתו הנחרצת של בן־גוריון להקים רשימה נפרדת לבחירות לכנסת השישית מזה. במחנה “המיעוט” במפא”י נסתמנו חילוקי־דעות בדבר אפשרות של הליכה ברשימה נפרדת לבחירות הקרבות והולכות. חלק מ“המיעוט” היה מחוץ לחשבון לגבי מהלך כזה. אבא חושי ורוב אנשי חיפה אמרו זאת בפירוש. שרגא נצר ורוב תומכי “המיעוט” מתוך אנשי “הגוש” לא אמרו דבר, אולם היה מובן מאליו שהברית שלהם עם “המיעוט” נפסקת מאליה על גבול הנאמנות המוחלטת למפא“י. מ”הצעירים“, שהיו חוט השדרה של “המיעוט”, היחיד שאמר “לא אלך לפילוג” וגם לא הלך, היה אהוביה מלכין. משה דיין התנגד לפילוג כמו אהוביה מלכין, אבל הצטרף בסופו של דבר לרפ”י. בקרב האחרים היה נטוש ויכוח, אבל היה מוסכם שעושים יחד כל מה שיוחלט לעשות. לא היה כל כך ברור למי הסמכות להחליט. מטה “המיעוט” היה מוסד שאיש לא בחר בו. לבן־גוריון היתה סמכות רעיונית ומוסרית עצומה בחבורה זו, אבל איש לא אמר שיש למסור לידיו בלבד את ההכרעה בדבר המעשה שייעשה במשותף.

האפשרות של פילוג במפא“י הועלתה כבר פעם, לפני תקופה זו, בפגישות לא־פורמליות של “הצעירים”, בלי קשר למאבק בצמרת המפלגה וללא קשר לבן־גוריון ובמאבקו. בדיונים על אפשרות של פילוג השתתפו אחדים מ”צעירי המפלגה" ומ“צעירי בן־גוריון”. השתתפו גם אחדים מאלה שמאוחר יותר היו מאנשי אשכול. לעומת זאת, לאחדים מ“צעירי המפלגה”, שהיו אחר כך בקבוצה הבנגוריוניסטית לא היה חלק באותם דיונים.

כשהחלו להסתמן חילוקי־הדעות החדשים, היו שסברו שיש להקים רשימה נפרדת לבחירות לכנסת השישית, כדי ליצור מצב פרלמנטרי שיאלץ את “הרוב” במפא“י להתחשב בתביעותיו של בן־גוריון ולהכיר במעמד הציבורי של קבוצת “המיעוט”. הכוונה לא היתה בשום פנים ואופן לפילוג לטווח ארוך, להקמת מפלגה נוספת בישראל. מתנגדי ההצעה הזאת טענו שפירושה, למעשה, יהיה פילוג והקמת מפלגה חדשה. הם לא ראו ב”פרשה" נושא להקמת מפלגה חדשה.

היה הבדל גדולבין התכנית החדשה מזה, ומחשבות הבוסר על פילוג שהיו בעבר בקרב “הצעירים” מזה. קודם כל – דוד בן־גוריון. ראשותו מקנה ממד אחר לכל מעשה. שנית, באותה תכנית, שהתממשה עד מהרה בהקמת רפ“י, לא היתה כוונה להקים מפלגה חדשה, אפילו לא להביא למפנה מהפכני במנהיגות של מפא”י או בדרכי פעולתה. הכוונה היתה ליצור מצב פרלמנטרי מסוים בכנסת השישית, שימנע ממפא“י אפשרות להקים ממשלה בראשות לוי אשכול (שבן־גוריון פסל אותו כמועמד לתפקיד זה מכל וכול), שיימצא מועמד פשרה (ממחנה “הרוב” אבל איש מתון יותר ביחסו לבן־גוריון ולתביעותיו וכן למיעוט), שהמפלגה תתלכד מחדש ועד מהרה תעלה ארוכה לפצעי הקרע הזה. חישובים אלה הושמו לאל, כידוע. הדבר קרה לא בגלל מיעוט המצביעים בעד רפ”י, אלא בגלל הגל הגואה של הצבעה אנטי־בנגוריונית – בעד אשכול. הצביעו בעדו אנשים שהיו מתנגדים מושבעים של מפא“י. חישובים אלה התנפצו על הסלע של את”א, ראשי תיבות של “אזרחים תומכי אשכול”. במציאות היתה את"א: אזרחים מתנגדי בן־גוריון. קשה להבין ממרחק זמן את האווירה האנטי־בנגוריונית ששררה ברחוב באותה תקופה. היתה אווירת איבה דחוסה סביבו.

חברי מטה “המיעוט” להוציא את יוסף אלמוגי דחו את הערכות המצב של חסידי הרשימה הנפרדת, בלי להשיב עליהן. בכלל, הם לא נטו לשתף חברים רבים בשיקוליהם, וגילו באותה תקופה נטייה פטרנליסטית מוזרה, שביטויה הבולט ביותר היה בהצעה שהציע שמעון פרס בביתו של בן־גוריון בערב שהסתיים בהקמת רפ“י. הוא הציע לקהל נאספים גדול שבא לשם מכל חלקי הארץ, שכל אחד יאמר את דעתו וילך, ואז יישאר המטה והוא כבר יחליט… וזאת לאחר ניסיון קודם של מטה “המיעוט” להחליט בלי לשתף ציבור רחב יותר. ההצעה לא נדונה כלל, ואולי המציע לא הרבה לחשוב לפני שהעלה אותה. עצם העובדה ששמעון פרס, שהיה אמון על הגישה הציבורית שטופחה ב”חוג הצעירים" יכול היה להציע הצעה כזאת, מעידה על האווירה ששררה במטה “המיעוט”.

לפני ההכרעה באותה ישיבה התעוררה בעיה קשה. בן־גוריון אמר ברורות שהוא לא יישאר במפא“י “זו”, ושאם לא תהיה רשימה נפרדת שתפקידה לשנות את פני מפא”י, הוא יישאר “בודד ומבודד”. בדבר יחסם של אנשי מטה “המיעוט” אל דוד בן־גוריון אין כל ספקות. כל השנים היו אנשים אלה מוכנים ללכת אחריו לכל אשר ילך, והלכו בסופו של דבר גם אז – בניגוד גמור למה שהם חשבו לנכון.

הם לא השיבו לחברים ששאלו אותם מה תגובתם ל“בודד ומבודד” של בן־גוריון. היו גם שאלות אחרות. משה חביב ז“ל (נפל במלחמת ששת הימים) שאל – והוא היה אדם שלא קל היה להשתמט מלהשיב לו! מאיר אביזוהר ויזהר סמילנסקי (הסופר ס. יזהר) שאלו וחזרו ושאלו. איש מאתנו לא קיבל תשובה. כאשר השיחה היתה בטלפון, התגובה על השאלה “בלי בן־גוריון?!” היתה שתיקה ארוכה, וכאשר היתה זו שיחה פנים אל פנים – הרכנת ראש. באחת השיחות, כאשר שמעון פרס ידע שאני בא אליו בשליחותו של דוד בן־גוריון, הוא הפנה אותי אל משה דיין ואמר: “ואתה מוכן לפילוג בלי משה?!” אמרתי לו שאם זו הבעיה בעיניו, שיעזור נא לנו לשכנע את משה דיין, ולא נצטרך להתחלק בין “משכנעי דיין” ו”משכנעי פרס". שתיקה ממושכת.

המחשבה, התכנית – ומבחינתם של המתנגדים: המזימה – שבהקמת הרשימה הנפרדת היתה בנויה על ראיית המצב הפרלמנטרי בכנסת החמישית. לפיו הוערכו הסיכויים בבחירות לכנסת השישית. רק לאחר מעשה התברר שבכל ההערכות הושמטו גורמים ששינו את התוצאה לגמרי. בכנסת החמישית היו למפא“י 42 חברי כנסת, לאחה”ע – 8 (ביחד 50) ל“חרות” ולליברלים (מאוחדים עדיין עם ל"ע), 17 לכל מפלגה, למפד“ל 12, למפ”ם – 9, למק“י – 5, לאגו”י – 4, לפא“י – 2, לרשימות הערביות הקשורות למפא”י – 4. לקראת הבחירות לכנסת השישית הוקמה גח“ל, ומי שהיו הפרוגרסיביים פרשו מהמפלגה הליברלית והקימו את “הליברלים העצמאיים”. מק”י התפלגה, והופיעו שתי רשימות קומוניסטיות: רק“ח ומק”י.

סביר היה להניח שאילולא הסערה במפא“י והופעת רשימה נפרדת בראשותו של דוד בן־גוריון, היה “המערך” החדש עם אחה”ע זוכה בפחות מחמישים חברי כנסת. התקבל על הדעת שחלק ממצביעי אחה“ע לא ימשיכו לתמוך במפלגה אופוזיציונית־לשעבר זו, ולא יצביעו בעד השלטון רק מפני שהצטרפו אליו, כשותפים זוטרים, גם יגאל אלון וישראל גלילי. צפויה היתה נשירה קלה מצד זה. כל השנים זכתה מפא”י גם בקולות אזרחיים־ימניים, שהצביעו בעד בן־גוריון וראו במפא“י מפלגה שמאלית, אמנם, אבל פרגמטית ומתחשבת בצרכי כל האוכלוסיה. חלו שני שינויים: בן־גוריון חדל לעמוד בראש, והצטרף להנהגת המפלגה יסוד שחשדו בו בדוקטרינריות והיה לו גם עבר פרו־סובייטי. התקבל על הדעת שגם הצטרפות אחה”ע תסיר קצת קולות של מי שהיו מצביעי מפא“י. זה היה חלק מחשבונם של מתנגדי הרשימה הנפרדת, שקיוו כי המפלה תהיה כה גדולה, עד שבלי רשימה נפרדת יפול לוי אשכול, ו”הרוב" יחפש ברית מחודשת עם “המיעוט”.

כוחה של מפא“י כל השנים היה בנוי על העדר סיכוי של הידברות חיובית בין כל המפלגות היריבות לה. הן היו יכולות להידבר על עניין שולי מבחינה שלטונית, כמו יושב־ראש כנסת לסוף תקופת כהונה שיוסף שפרינצק הותיר במותו (כשמפא"י הציעה מועמד שלא היה מקובל עליהן). במצב קיצוני הן היו יכולות להידבר על הצגת תנאים למפא”י (“מועדון הארבע”), אבל היה תמיד ברור שהן לא יוכלו להרכיב ממשלה בלי מפא“י. אילו נוצר פעם מצב שקיימת אפשרות – ולו גם תיאורטית בלבד – להקמת ממשלה בלי מפא”י, היה מצבה רע מאוד.

לרשימה הנפרדת היה סיכוי ליצור סכנה כזאת למפא“י. הסכנה היתה מוחשית הרבה יותר משנדמה לרבים לאחר מעשה. ידוע שבכנסת השישית הרכיב אשכול ממשלה ללא קושי מיוחד, עם רוב גדול ונוח. מה שפחות ידוע לרבים הוא, שאילו שלושה (!) מושבים בכנסת היו נקבעים אחרת משנקבעו, היה לוי אשכול נתון במצב בלתי־אפשרי לחלוטין. תוצאות הבחירות לכנסת השישית היו, לדעת הכל, ניצחון אדיר לאשכול ולהנהגת מפא”י. אילו ניצחון זה היה קצת יותר קטן – הכל היה שונה.

נתאר לעצמנו שרפ“י היתה מקבלת אותם עשרה נציגים שקיבלה בכנסת השישית, שמפד”ל לא היתה מאבדת חבר כנסת (11 בכנסת השישית במקום 12 בחמישית) וגח“ל עם “הליברלים העצמאיים”, לא היו מאבדים שלושה מקומות אלא רק מקום אחד.⁹ גם אילו אלה היו תוצאות הבחירות, היה זה נצחון אלקטורלי גדול ל”מערך" של מפא“י ואחה”ע, אבל היה נוצר בכנסת מצב שהיה מאפשר רוב של 61 חברי כנסת בלי מפא“י (גח“ל, רפ”י, מפד“ל, ל”ע, אגודה ופא"י). לפני שמישהו היה מנסה לגבש ממשלה סביב רוב זה, היו אנשי מפא”י מבחינים בסכנה. לוי אשכול היה מכריז שהוא מרוצה מנצחונו הגדול בבחירות, אבל למען החזרת האיחוד וכו' הוא מציע שמישהו אחר ירכיב ממשלה ויחזיר את האחדות למפא“י. היה נמצא מועמד מוסכם על שני הצדדים והכל היה בא על מקומו בשלום. אין ספק, שלוי אשכול עצמו ותומכיו היו מעדיפים החזרת רפ”י למפא“י תמורת ויתור אישי על פני ממשלת גח”ל–רפ“י. מבחינתה של רפ”י היה הסדר עם מפא"י מילוי משאלתה. כשמתברר שהמדובר בשינוי של שלושה (!) חברי כנסת בלבד אין זה נראה כמשהו שהיה בלתי־אפשרי.

זה לא קרה, כידוע.

לכשלונה של רפ“י בבחירות גרם בראש ובראשונה הסנטימנט האנטי־בנגוריוני, שהתגבר בשנים שלפני 1965, בחלקו בעקבות “הפרשה”, אולם בעיקר בגלל אופיו המתוח והמותח של השלטון הבנגוריוני. את”א, שהצילה את אשכול היתה, כאמור, יותר אנטי־בנגוריונית משהיתה פרו־אשכולית אם כי אין לזלזל בסימפטיה שעורר אל עצמו האיש לוי אשכול, ובתקווה לרגיעה שתלו בו חוגים רחבים. חרף התדמית של ימינה ממפא“י שהיתה לרפ”י, היו יסודות ימניים מובהקים שתמכו באשכול באמצעות את“א זו. לאת”א היו מנהיגים ודוברים וכל היתר, אך אברהם עופר הוא שהיה הרוח החיה בהתארגנות זו. אברהם עופר היה מראשי “צעירי המפלגה” שנפרד מרוב חבריו ותמך בלוי אשכול.

למצבור השגיאות שעשתה רפ“י במערכת הבחירות לכנסת השישית יש חלק באי־הצלחתה לממש את ציפיותיה. השגיאה הראשונה היתה במישור הארגוני. למשקיף מבחוץ היא נראית פחות חשובה משהיתה בשעתה, אבל היא הפחיתה במידה ניכרת הצטרפות של עסקני מפא”י לרפ“י. אחרי הפגישה המייסדת בביתו של בן־גוריון, היה צורך לקבוע מיהו הבעלים של הרשימה הנפרדת, מיהו הגוף המייסד של רשימה זו. היו שתי אפשרויות – אפשרות ציבורית רחבה יותר, שהיתה מקנה לרשימה אחיזה רחבה ככל האפשר בתוך חבר הפעילים של מפא”י ואפשרות מכווצת, שאיפשרה יותר פתיחות אל חוגים שמחוץ למפא“י. הטעות הארגונית היתה שהועדפה הדרך השניה. הדרך הראשונה היתה לקרוא לכל צירי ועידת מפא”י המוכנים להצטרף לרשימה הנפרדת ולו גם במחיר סילוקם ממפא“י (בתקווה שהסילוק הוא זמני), וכינוס כזה יבחר במוסדות הרשימה. במקום זה הוחלט שהחברים המצטרפים לרשימה שהיו חברי מזכירות מפא”י יהוו “ועדה מדינית” (אחר כך צורפו עוד ועוד חברים לגוף זה, בלי לקבוע שיטה בצירופים). אמנם היתה גם מועצה זמנית, אולם לא היתה לה שום השפעה, למעשה. למועצה צורפו כמעט כל הפעילים של רפ"י, בלי בדיקה.

מובן מאליו שמתן סטאטוס ברפ“י לכל מי שהיה ציר בוועידת מפא”י האחרונה היה עוזר לקרב אל הרשימה יותר פעילי מפא“י ומגביר את האינטרס של מפא”י באיחוי הקרע. לעומת זאת המבנה שנקבע יצר מצב רוח יותר לבלתי־מפלגתיים המצטרפים לרשימה – הם היו שווים לגמרי בזכויותיהם ברפ“י לעסקנים ותיקים ומנוסים, שלא היו חברי מזכירות מפא”י. אכן, אנשים אחדים שניסו לקפוץ באמצעות רפ“י אל החיים הציבוריים, תוך עקיפת שלבים של קשיי קליטה בעולם סגור למדי זה. אילו המאבק של רפ”י היה סתם מאבק על קולות בקרב אזרחי ישראל, היתה השאלה הקובעת היכן יש מאגר קולות גדול יותר בשביל רפ“י – בקרב מפא”י ומצביעיה או מחוצה להם. כיוון שהמאבק של רפ“י היה בעל אופי מיוחד, כשגריעת קול ממפא”י היתה חשובה לה הרבה יותר מתוספת קול לעצמה (כאשר הקול הנוסף בא לא ממפא"י) היה המבנה שרפ“י קבעה לעצמה משגה חמור. אילו היו מצטרפים לרפ”י יותר עסקנים ממפא“י, היו גדלים סיכויה לגרוע קולות ממפא”י. לעומת זאת המבנה שהוחלט עליו הרחיק ממנה עסקנים שחששו שהם יהיו בה כמי שנולד זה עתה, ללא זכויות הוותק הציבורי שרכשו לעצמם. שיטת ההתארגנות הבריחה ממנה אנשים שהיו מוכנים להצטרף לאופוזיציה נגד “הגוש”, והנה רפ"י פותחת את חייה לפי אותה מתכונת – מדברת על דמוקרטיה ובונה היררכיה.

אחד הנימוקים לבחירת השיטה המכווצת היה החשש לחשוף חולשה – היה מתברר שאחוז קטן של צירי ועידת מפא“י תומכים ברפ”י. פעילי רפ“י לא הבינו שהם במצב שונה מזה שהיו בו בהיותם במפא”י, בעצם מצב הפוך. למפא“י נחוץ היה תמיד להיראות חזקה, כדי שתהיה באמת חזקה יותר, כמפלגת שלטון היה בה כדי למשוך אליה את הנמשכים לכוח. רפ”י לא יכלה להיראות ככוח גדול ולא היה לה שום סיכוי למשוך קולות הנמשכים אל הכוח. להיפך, הפגנת חולשה היתה עוזרת לה. רק שונאי רפ“י חששו שמא היא גורם כוח וחשו לעזרת אשכול. אי־הבנה זו גרמה לעוד משגה או מחדל. רפ”י היתה זהירה וביישנית בהבלטת מעשים של מדיניות־כוח בלתי־דמוקרטית, שעשו אנשי מפא“י במקומות אחדים (מושבי עולים שמנעו מחבריהם פגישה עם דוד בן־גוריון, מעשים קשים בעיירות פיתוח). יזהר סמילנסקי (הסופר ס. יזהר) היה הקיצוני בתביעה להוקיע זאת, אבל אלה שנהגו כאילו שהם פוליטיקאים “מקצועיים” חשבו זאת לתמימות מסוכנת, פן יובלט שרפ”י אינה גורם כוח, ולכן אפשר לעשות לה מעשים כאלה.

ברפ“י התקבצו יסודות שונים. נוסף ל”צעירים" שהיה להם ניסיון במאבקים לדמוקרטיזציה ולהט לנושא זה, היו גם אנשי מנגנון ותיקים, שהכירו את מעשיה אלה של מפא“י מבפנים – הם לא היו מסוגלים להתרגש מהם ברצינות, לא האמינו בתועלת שבמחאה ציבורית עליהם ולא אהבו את המחשבה שמישהו יזכיר להם מעשים דומים שלהם עצמם ממערכות בחירות קודמות. אנשי “הגוש” שהצטרפו לרפ”י היו מעטים, אך השפעתם היתה רבה. ראשי רפ“י ראו בהם אנשי־מקצוע בניהול מפלגה בהשוואה ל”צעירים".

המבנה הארגוני המשובש והעמדת פני “תקיף” גרמו נזק; אולם הנזק שגרמה ההסברה המשובשת של רפ“י היה חמור שבעתיים. נעשו שתי שגיאות הסברה חמורות, שהרסו את סיכוייה של רפ”י. השאלה שהבוחר שאל את עצמו היא היכן מקומה של רפ“י בספקטרום הציבורי. האם זו מפלגה “ימנית”? חלק מהמחנה הפועלי או חלק מהמחנה הימני? שאלה זו היתה עדינה מאוד, מפני שהמאבק של רפ”י לא היה מנותק לחלוטין – כאמור לעיל– מאפשרות לאיים על מפא“י בקואליציה עם הימין. עם זאת הכרח היה לרפ”י לזכות בקולות של השמאל, אחרת לא תשיג דבר. היתה לה זכות לקולות אלה, מפני שהיא היתה בשר מבשרה של תנועת העבודה, ולא התכוונה כלל לבטל את הישגיה החברתיים/משקיים של תנועה זו – להיפך. היא התכוונה לקדם הישגים אלה בעזרת ריפוי הנגעים ובגיזום ענפים שהתיבשו מזמן.

שמעון פרס הגדיר את מיקומה של רפ“י במלים ספורות ובצורה חותכת: “לא מימין למפא”י, לא משמאל לה, אלא קדימה”. ביטוי מוצלח זה, שלא חזרו עליו, נבלע במסע הסברה שהיסוד הימני בלט בו במידה שהבריחה לא מעט בוחרים, שראו עצמם נאמנים לציונות־הסוציאליסטית. סיסמה אומללה אחת מילאה תפקיד מזיק בהצגת רפ“י כמפלגה ימנית. מישהו רצה להתחכם וכתב סיסמה נגד מרקסיזם… מפא”י מצדה לא הוציאה בכל מערכת הבחירות שום סיסמה בגנות רפ"י שעזרה לה יותר משעזרה לה סיסמה אומללה זו של יריבתה. בלי קשר למעמדו של המרקסיזם בתנועת העבודה החשידה סיסמה זו את בעליה ביחסו לסוציאליזם בכלל.

נושא עדין אחר היה נושא הפילוגים בתנועת העבודה, כשצל של השוואה לא נעימה מרחף על רפ“י – רמזי מקדונלד. היו סימנים חיצוניים דומים. רמזי מקדונלד היה מנהיג נערץ של מפלגת העבודה הבריטית, שהוליך אותה לניצחונה הראשון בבחירות, הוא היה הסוציאליסט הראשון אשר מלך בריטניה הטיל עליו להרכיב ממשלה. בשם אידיאולוגיה לאומית־כללית הוא פילג את מפלגת העבודה הבריטית, כרת ברית עם השמרנים ולבסוף נשאר בלי כוח ציבורי משלו, תלוי לגמרי בחסדי השמרנים הבריטיים. בגידה זו של מקדונלד בתנועה שהוא היה מראשי בוניה היתה לצל שרדף את תנועת העבודה הבריטית, שפחדה מאז מפני מנהיגים מבריקים מדי. לבגידתו היתה השפעה גם על תנועות פועלים אחרות. ההשוואה בין בן־גוריון ומקדונלד לא היתה מוצדקת מכל בחינה מהותית, קודם כול מפני שמקדונלד עשה מה שעשה כדי להישאר ראש־ממשלה (כשה“לייבור” לא יכול היה להחזיק בשלטון בתנאים שהרוב במפלגה כפה על רמזי מקדונלד). בן־גוריון נאבק שנתיים לאחר התפטרותו, בלי שום כוונה להיות ראש הממשלה. מקדונלד פילג את ה”לייבור" על נושא חברתי מובהק (תמיכה במובטלים). מאבקו של בן־גוריון היה בנושא שונה לגמרי. ההשוואה נחשבה ללא הוגנת, ואנשי מפא“י לא העזו להשוות את בן־גוריון למקדונלד, לפחות לא בפומבי. מה עושה רפ”י? מחלקת ההסברה שלה מצטטת מאמר מאת משה בילינסון על מקדונלד: “לסיום פרשה פוליטית אחת”. אמנם הציטטה שרפ“י ציטטה היתה נוחה לה, אך לא נחוץ היה להיות גאון, כדי להבין שמפא”י תרחיב מייד את היריעה, ואכן היא ציטטה הלאה והלאה מאותו מאמר, ציינה מראה מקום והפנתה בעזרתה האדיבה של רפ“י, את הזרקורים אל נושא מאוד לא רצוי לרפ”י – מקדונלדיזם. לשגיאה ה“מקדונלדית” היתה השפעה מסוימת באקטיבה הציבורית, אולם בקרב המוני המצביעים חשוב הרבה יותר היה שרפ“י, לא קיימה את הבטחתו של ראש מטה הבחירות שלה – היא לא התייצבה קדימה ממפא”י אלא בפירוש – ימינה (נגד “המרקסיזם”…).

קראתי תיגר במועצה של רפ“י על קו ההסברה הימני והזמנתי את חברי לשמור על ה”פ" שברפ“י (רשימת פועלי ישראל) – ההיענות היתה קצת מאוחרת, וגם אז לא נשתנה הרבה. ברגע האחרון שופץ המצע של רפ”י, בהשפעתו המכרעת של משה דיין, שהצטרף לרפ“י לפני אישור המצע, ונתן יד להבטיח – לפחות במצע – שרפ”י לא תהיה למפלגה ימנית. לעומת זאת מערכת ההסברה נשארה ימנית והבריחה מרפ“י לא מעט אנשים שהצביעו בעד “המערך”. אולי היא עזרה לרפ”י לזכות בקצת קולות אחרים, שהיא לקחה מגח“ל ומל”ע, אבל כמוסבר לעיל, קולות אלה לא הועילו להצלחת מאבקו של דב"ג.

היה עוד נושא שרפ“י שגתה בו בהסברתה שגיאה חמורה ביותר. היה ברור לכל, שהרוב הגדול בקרב בעלי זכות הבחירה אינו תומך בעמדת ד. בן־גוריון ב”פרשה“. הלוך הרוח שתומכי אשכול הפיצו בנושא זה – “נמאס לעסוק בעבר” – נקלט יפה. אף־על־פי־כן צריך היה להיות ברור למעצבי ההסברה של רפ”י שאסור לה להשתמט מנושא זה. ממילא רפ“י פונה רק למיעוט, ועל מיעוט זה נחוץ היה לנסות להשפיע גם בנושא שלשמו בעצם הוקמה רשימה נפרדת. היה עליה לנסות לשנות לטובתה את דעתם של חלק מהמצביעים. קו ההסברה של רפ”י היה התחמקות מהנושא – למה לעסוק בעניין שרוב הציבור מתנגד בו לדעתנו? במציאות של מערכת הבחירות ב־1965 גם זה היה משגה.

לכן נגמר המאבק הכוחני במפלתה של רפ“י, במפלתו של דוד בן־גוריון. עצוב למדי שביוגרפיה ברוכת הצלחות נגמרה בכשלון, אבל למען הצדק – ולא רק למען הסיום הטוב – יש לציין כי מאבקו של דב”ג זכה לנצחון עקרוני. כל מעשה דומה למעשיה של “ועדת השבעה” לא יתכן עוד. שם ממשלה לא תשים עצמה שופטת. אשר לנושא המפלגתי־פנימי, גם אנשי מפלגה קנאים ביותר מודים כיום בתביעתו־סיסמתו של דוד בן־גוריון: המדינה עדיפה מהמפלגה.

עקרונותיו ניצחו לאורך כל החזית – וזה העיקר.

 

ספרים שנזכרו בספר    🔗

ספרי דוד בן־גוריון:    🔗

אנחנו ושכנינו, הוצאת “דבר”, ת“א תרצ”א.

בהילחם ישראל, הוצאת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, 1952.

במערכה, “עם עובד”, ת"א, 1957.

דברים כהווייתם, "עם הספר ", 1965.

חזון ודרך, “עם עובד”, ת"א, 1962־1957.

מכתבים אל פולה ואל הילדים, “עם עובד”, ת"א, 1968.

מלב אל לב (מסכת השכול), משרד הבטחון, ההוצאה לאור, ת“א, תשל”ז.

ממעמד לעם, “עם עובד”, תשל"ה.

עיונים בתנ"ך, “עם עובד” והמחלקה לחקר המקרא, 1969.

על הקומוניסם והציונות של השומר הצעיר (חתום – ס.ש. יריב), הוצאת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, תשי"ג.

פגישות עם מנהיגים ערבים, “עם עובד”, 1967.

תשובה לדבר השליט, חוברת מטעם מפלגת פועלי ארץ־ישראל, לפי נאום באסיפת הנבחרים, ירושלים, י“ז באדר ב', תש”ג; מופיע גם ב“מערכה”, כרך ב‘, עמ’ 212.

ספרי מחברים אחרים:    🔗

אבני דרך מאת משה דיין, “עידנים”, ירושלים ו“דביר” ת“א, תשל”ז.

בין המשורר למדינאי (אלתרמן–בן־גוריון), הוצאת הקיבוץ־המאוחד, תשל"ג.

בן־גוריון מאת מיכאל בר־זוהר, “עם עובד”, 1975.

“ברל” מאת אניטה שפירא, “עם עובד”, תש"ם.

במשבר העולם מאת משה בילינסון, הוצאת “דבר”, ת"ש.

הפילוג במפא"י – חוברת בהוצאת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, 1955.

יומן ירושלים מאת חיים ארלוזורוב, הוצאת מפלגת פועלי ארץ־ישראל.

לך עם האנשים מאת שמעון פרס, “עידנים”, ירושלים, 1979.

ספר חברון, ערך עודד אבישר, “כתר”, ירושלים, תש"ל.

עיונים בשיטות בחירות מאת מאיר בראלי, “עם עובד”, תשל"ב.

קנאת דוד מאת שבתי טבת, הוצאת שוקן, כרך א‘, 1976, כרך ב’, 1980.

שווים ושווים יותר מאת סמי מיכאל, “בוסתן”, 1974.