כפי שהדגשנו נתרכזה התנועה העברית – בראשית ימיה של התנועה הציונית – בתחומי הטיפול והטיפוח של הלשון העברית. אחת מצורותיה הארגוניות היותר שכיחות היו – האגודות להפצת שפת עבר. בארצות אירופה המערבית היו נפוצות האגודות “שפה ברורה”. מטרתן היתה: להחיות את הלשון על ידי הדיבור העברי. פעולתן נצטמצמה בתחילה בחוגים צרים של משכילים ואינטליגנטים, ע"פ רוב צעירים מתלמידי בתי הספר התיכוניים והגבוהים. האגודות “שפה ברורה” שהיו בתחילתן – אגודות לגמגום עברי נהפכו לאט־לאט למרכזים קטנים של דיבור עברי. להתפתחותן סייעו הרבה טובי הסופרים העברים, שעודדו ועוררו בהרצאותיהם ונאומיהם את האינטליגנציה היהודית להקנות לעצמה את ידיעת הלשון העברית.

ראשית התעוררות התנועה של הפצת הלשון העברית בגליציה (אוסטריה) חלה בשנת 1895. בשנה זו הוקמה בגליציה רשת של בתי־ספר מיסודו של ברון הירש. תכנית הלימודים של בתי־הספר הנ"ל הכילה מלבד הלימודים הכלליים של בתי־הספר הממשלתיים גם את לימוד השפה העברית. בין הראשונים אשר סללו את הדרך להפצת הלשון העברית בגליציה אנו מוצאים את מורי בתי הספר, הסופרים יצחק פּרנהוף, (עורך ה“ירדן” והמו"ל של “ספרי שעשועים”), צבי אליעזר טלר (עורך ה“איתנים”), המורים גרינס ופישבך (מחברי ספר־הלימוד “עוזר הילדים”) ואחרים. בשנת 1897 נתקיימה ועידה של מורי־בתי־הספר מיסודו של ברון הירש. מספר בתי הספר מטיפוס זה הגיע אז בגליציה בלבד עד ל־41 כמעט בכל בית ספר היה מצוי מורה עברי לאומי. תחת השפעתם של המורים העבריים קמה בקרב הנוער שאיפה עצומה ללימוד הלשון העברית.

עם התגברות התנועה הציונית באוסטריה בשנת 1896–97 התגברה גם התנועה להחיאת הלשון העברית והפצתה. בוינה נתרכזה התנועה בחוגי הסטודנטים, שנמצאו תחת הדרכתו של ד"ר נתן בירנבוים (מתתיהו אחר); בלבוב – עמדו בראש התנועה הסטודנטים יהושע טהון, מרדכי ארנפרייז ויצחק לייב לנדוי. בשנת 1896 נוסדו בערים שונות אגודות “שפה ברורה”, שתפקידן היה להפיץ את הלשון העברית לא רק בקרב הנוער המתלמד, אלא גם בקרב הסטודנטים והבוגרים. בית הספר הראשון “שפה ברורה” נוסד בלבוב על יד האגודה הציונית “ציון” על ידי המורים שורץ ורפאל סופרמן. בשנת 1898 כבר נתקיימו בערי גליציה 23 סניפים. באספת המורים שהתכנסה בשנת 1898 החלט ליצור על יד כל בית־ספר “שפה ברורה” מועדון בשם “עבריה”, שבו צריכים להתאסף כל חובבי השפה העברית לשם דיבור עברי ושמיעת הרצאות עבריות.

בהתחלת המאה העשרים נתאשרו אגודות “שפה ברורה” על ידי הממשלה האוסטרית ומאז מתחילה התפתחותו המהירה של החינוך העברי במדינה. מענינים הם פרטי התקנון של “שפה ברורה בסטניסלבוב, שנתקיימה ע”י האגודה הציונית “ארץ־ישראל”. תפקידה היחידי של “שפה ברורה” היה: לטפח ולהפיץ את הלשון העברית. האמצעים להשגת מטרה זו הם: 1) החזקת בית ספר עברי גן־ילדים, סמינריון למורים ופתיחת סניפים של בית הספר; 2) עריכת הרצאות עבריות.

מענין סעיף התקנון ע“ד מהותה וסמכותה של הועדה הפדגוגית. ועדה זו, הקיימת על יד האגודה, מורכבת מיושב ראש, שני חברי הועד של האגודה, מנהל־הענינים וכל חֶבֶר המורים. הועדה הפדגוגית עצמאית בענינים הפדגוגיים ואחראית לפני הועד בעד החלטותיה. אל תכנית העבודה של הועדה הפדגוגית שייכים: 1) עיבוד תכנית הלימודים; 2) בחירת מנהל ביה”ס; 3) קביעת ספרי הלימוד; 4) דיון והכרעה בכל השאלות הפדגוגיות. מנהל הענינים מטפל בעניני המצב ההיגיֶני של בית הספר, גבית שכר הלימוד והדאגה לסדר הפנימי של ביה"ס.

עובדה אפינית היא, שהתקנון הנזכר נתאשר בשפה הגרמנית, אף על פי שגליציה נהנתה מאבטונומיה מדינית והשפה השלטת בה היתה הפולנית. הלאומיים כאילו רצו בזה להתבדל מהפולנים “בני דת משה”, שידם היתה אז תקיפה ביהדות הגליצאית. בכל עיר ועירה נפתחו בתי־ספר כאלה, ולא עוד אלא שהיו ערים, כמו למשל צ’רטקוב, שבהן התקיימו שני בתי ספר לנערים ולנערות. רוב בתי הספר נקראו בשם “שפה ברורה”; בקולומיה בשם “שפה חיה”, בדרהוביץ בשם “עבריה” וכו'. גליציה היתה המדינה היחידה, שבה הנהיגו את המבטא הספרדי בבתי הספר.

כפי שהדגשנו, די גדול היה חלקו של הנוער האקדימאי בתנועה העברית. עם ייסוד האגודה האקדמאית “אמונה” בלבוד ו“השחר” בקרקוי, התחייבו מנהיגיהן לבקר את ערי גליציה לשם תעמולה וליצירת קרן לייסוד בתי"ס. האורגן האקדימאי “מוריה” (1903) שהוצא בשפה הפולנית הקדיש הרבה מאמרים לתנועה העברית. גם “המצפה” (1904) הדפיס מאמרים נלהבים וקוריספונדנציות על התנועה העברית והתפתחותה. ביניהם יש להדגיש את שורת מאמריו של הסופר הגליצאי אברהם לֶבֶנסארט על “החינוך”. אבל האישיות המרכזית בתנועה הרוחנית של גליציה היה בלי ספק שלמה שילר, שהוכתר בשם התואר “אחד העם הגליצאי”. הוא היה שייך למשפחת העסקנים והסופרים (אברהם קורקס, אדולף שטנד, גרשון ציפר) שהתרכזו מסביב לעתון הפולני “Przysziość” (עתיד). אבל בו בזמן, שחבריו טפלו בעיקר בעסקנות מדינית וציבורית, התמכר שילר – הרוסי שבחבורת הגליצאים – להעמקת המחשבה הציונית והעברית. “התנועה העברית – כותב ר' בנימין על שלמה שילר – היתה לשילר משהו יותר מתנועה לשונית. תנועה עברית היתה לו רמז וסמל ואסמכתא גם לענינים אחרים – להרמת רוח העם, לחיזוק האידיאליוּת שבו. העברית – בתור אמצעי חנוכי־עממי, העברית – כזיוּן רוחני. כה השקיף על עבודתו. לא לפלא הדבר, כי עמד בראש ההסתדרות של בתי הספר העבריים בגליציה ובבוקובינה, ולא לפלא הדבר, כי היה זה תור הפריחה למוסדות האלה. כשבעים מורים עבדו אז בשתי מדינות אלו. הם הקימו תלמידים מעריצים ומתוך כך – אבות מסורים, והקהל העברי הלך והתרבה והתפתח והשתכלל. ועידות שנתיות למורים, לועדי בתי־הספר, לאגודות העבריות ועל כולם – “יום העברים” הנהדר, הראשון בכל העולם – כל אלה פעלו להרחיב ולהעמיק את רעיון תחית השפה בכל השדרות, התאחדו השבלים הבודדות, קמו ונהיו לתנועה עממית, תנועת התחיה העברית”.

ביחוד התרחבה התנועה העברית בגליציה בשנות 1904–5 עם תגבורת זרם ההגירה של יהודי רוסיה, שברחו לאוסטריה מחמת המציק. המורים העברים יוצאי רוסיה הוסיפו גוון חדש לחינוך העברי. התנועה העברית הלכה והתפתחה על המצע הרחב של התנועה הציונית המוגברת. המלחמה בחסידות הקנאית ובהתבוללות הוסיפה עוז ואומץ פנימי לתנועה העברית. עמוסת מסורת של יצירה וקרונת תקוות מזהירות נכנסה העבריות הגליצאית לתוך תקופה חדשה של תנועה עממית גדולה ומעונפת.

אחרת היתה ראשית התפתחותה של התנועה העברית ברוסיה. סוף תקופת ההשכלה היה תקופת משבר לתרבות העברית. זו היתה עבריות־סתם, עבריות משכילית, בלי אידיאל לאומי־מדיני, עבריות שהיתה מליצית ומלאכותית לא רק בלשונה, אלא גם במהותה. עבריות זו לא הצילה רבים מנושאי דגלה מרגשי יאוש ודכדוך נפש, (“למי אני עמל”), מהתבוללות אישית ואפילו משמד (אורי קובנר, אבא שפירא). עם נצנוץ חיבת־ציון התחילה במעמקי העם תסיסה עברית, תנועת חיבת הלשון. אחד־העם, מנדלי ואחרים – מבשרים ביצירותיהם תקופה חדשה של לשון חיה ומדויקת, אשר ירשה את מקום לשון המליצה התנכית. הלשון העברית, הספרות העברית לבשו צורה מודרנית. אבל הנשתנה היחס הציבורי אל לשוננו ותרבותנו? הסטירה החריפה של ד. פרישמן על “המלמד ועזו” (פזמון לחנוכה) עשתה כנפים בכל המחנה העברי והוקיעה לעיני כל את הצד השלילי של “חיבת”־הלשון התפלה, שאין עמה מעשה של ממש. ואמנם, נראו הסימנים הראשונים של הפעולה העברית. על יד בית הספר הישן, שהלך והתרוקן מתוכן ומערך חינוכי, הלך ונבנה בית הספר החדש על פי השיטה הטבעית. הסתמנה תנועה חלוצית רחבה של הדיבור העברי. בארץ ישראל כבשה אז העברית כיבושי־חינוך ניכרים. בקונגרסים הציוניים הראשונים נגולה בפעם הראשונה שאלת התרבות העברית בגולה. יחד עם זה ניבעו בהם הניגודים האידיאולוגיים הראשונים, שנתחדדו בקונגרסים הבאים ונהפכו ל“קולטור־קַמף” ציוני. היחס השלילי של “המזרחי” להכנסת שאלת התרבות אל מסגרת העבודה הציונית הביא לידי ליכוד הכוחות העבריים ואירגונם בתחום התנועה הציונית. מלחמת־דעות זו שמשה כוח דוחף פורה בראשית גיבושה של התנועה העברית.

נושא הדגל של מלחמת התרבות העברית בקונגרסים ומחוצה להם היה – ה“סיעה הדימוקרטית”, שנוסדה בשנת 1901 בבזל לפני הקונגרס החמישי. בתכנית הסיעה הוקצע מקום בראש לשאלת התרבות העברית. לפיה – “העבודה הקולטורית הלאומית היא תוצאה ישרה של מושגי הציונות וחלק חשוב מהעבודה הציונית. העבודה הקולטורית היא סינטזה בין הרוח העברי והקולטורה הכללית. חשובות ביותר הן עבודות כהרחבת ידיעת הלשון העברית וההיסטוריה העברית, המובילות באופן בלתי אמצעי להרמת הערכים הקולטוריים הלאומיים. אבל מאידך גיסא דרוש להפיץ ידיעות כלליות בין המון העם, למען הרים ע”י זה את מדרגת השכלתו ולהכשירו להבנת הרעיוןו הלאומי".

יוצריה וראשי מדבריה של ה“סיעה הדמוקרטית” היו ל. מוצקין המנוח וד“ר ח. ויצמן. כבר בקונגרס החמישי נתנה הסעה הדמוקרטית את אותותיה ונלחמה בעוז ומרץ על עבודת התרבות והחינוך בציונות. בקונגרס זה התנגשו צירי ה”מזרחי“, שהתנגדו להכנסת התרבות העברית אל תכנית הפעולה הציונית בחברי ה”סיעה הדימוקרטית“, שראו בתרבות העברית אחד מעיקרי הציונות. ראשי הסיעה, מוצקין, ד”ר קלויזנר ואחרים הסתערו על הרבנים י. ריינס ורבינוביץ, אשר הכריזו את התרבות העברית ל“סכנה, לאסון לאומי”. בדברי בקורת חריפים התקיפו את מתנגדיהם וגם לא נמנעו במלחמתם מאמצעים נועזים לפי נימוסי הזמן ההוא. אחרי אשר נדחתה בהשפעת הרבנים ההצבעה על הצעות ועדת־התרבות עד לאחר בחירת ההנהלה והועד הפועל, כלומר לאחר גמר הקונגרס, קמו שלושים צירים של הסיעה הדימוקרטית ועזבו לאות מחאה את הקונדרס. יציאה זו מאולם הקונגרס עשתה אז רושם כביר על הצירים וביחוד על ד"ר הרצל, שהבין מתוך אינטואיציה את רצינותה של הפגנה זו.

בה במדה שנתבלטה ונחדדה בציונות וחיי הציבור היהודיים שאלת התרבות, הלכה ונסתמנה בחוגי העברים השאיפה ליצור מסגרת הסתדרותית לרעיון ולפעולה העבריים. עצם המלחמה בעד הרחבת הסמכות של ההסתדרות הציונית גם על עניני תרבות עברית נבעה מתוך הכרת הצורך לרכז את כל עניני הלשון והתרבות העברית במסגרת של אירגון עולמי. ה“סיעה הדימוקרטית” האמינה לתומה, שההסתדרות הציונית העולמית היא שתמלא את התפקיד האירגוני הזה במלואו. (ל. מוצקין, “הפרקציה העממית”, לוח אחיאסף תרס"ג). בנידון זה שמשה הסיעה ביטוי נאמן להשקפות בני דורה. אבל באותו הקונגרס החמישי כבר נתגלה – אם כי עדיין בצורה מסותרת – ההכרח ליצור הסתדרות מיוחדת לצרכי התרבות העברית. הכרח זה נגרם חוץ מהניגודים העיוניים המפלגתיים גם ע“י הדיספרופורציה בין העבריות, שהיתה מושרשת בנשמת כל העם ובין הציונות הצעירה, שטרם הספיקה לכבוש את רוב מנין האומה. הרעיון של יצירת הסתדרות עברית מיוחדת, שכבר ניסר בחלל העולם העברי, לבש צורות שונות ומשונות. בתור קוּריוזום יש להזכיר את הצעתן של ראובן בריינין ליסד סנהדרין או אקדמיה ישראלית, אשר תרכז את הנהלת כל הענינים הלאומיים והסוציאליים של העם היהודי. אקדמיה זו צריכה היתה – לדעתו – לשמש מקום קיבול וריכוז לכל התרבות הישראלית בגולה. האקדמיה תקים ארכיון לאומי וספריה לאומית, אשר תאצור את כל הצורה התרבותית של העם; היא תחייב את חבריה מכל הארצות והמפלגות להשתמש בשפה העברית ולהעדיפה על השפות הלועזיות; היא תיצור את המלון העברי האקדמי, אשר יחיה וירחיב את הדיבור העברי בגולה; היא תיסד קתדראות־עם לחכמת ישראל ואוניורסיתה בא”י וכו' וכו'. (“ההצעה ע”ד ייסוד סנהדרין" – לוח אחיאסף, תרס"ג). ההצעה היתה באמת מזהירה, אבל רחוקה מהמציאות.

הראשון שנתן ביסוס עיוני ומעשי לשאלת יצירת הסתדרות עברית מיוחדת – היה אחד העם. את השקפותיו בשאלה זו הביע בהרצאה מקיפה, אשר הרצה בועידה הציונית במינסק, שמלאה תפקיד היסטורי בהתפתחות התנועה העברית ברוסיה.