הועידה המינסקאית נתכנסה בימי ב–ח אלול תרס“ג (22–28 לאוגוסט 1922) במעמד 526 צירים. המלחמה הקשה בין הזרם הדימוקרטי, אשר דרש להכניס את התרבות העברית אל תכנית הפעולה הציונית ובין הזרם הדתי, אשר התנגד לזה, הולידה את הצורך להעמיד את השאלה לבירור ולהכרעה על הבמה הציונית של היהדות הרוסית. בועידה הרצו נ. סוקולוב ואחד־העם על שאלת התרבות, ושניהם דרשו להכניס אותה אל תכנית הפעולה הציונית. אחד־העם בהרצאתו המְקיפה (נדפסה בשם “תחית הרוח” בעפ"ד) ניתח את שאלת הקולטורה ניתוח מעמיק, הסביר את הערך המכריע של התרבות העברית בבנין המרכז הרוחני בארץ, קבע את הסיסמה היותר חשובה של עבודת־ההוה הציונית, (במקום: “כבשו את בית הקהילה – כבשו את בית הספר”!), מתח בקורת חריפה על האורתודוקסיה הציונית, שנסתבכה בסתירה פנימית ביחס לשאלת־התרבות והכריז על הרעיון של יצירת הסתדרות מיוחדת לשאלת התרבות. אחד־העם, מתוך רצון לשתף את שני חלקי־הציונות היסודיים בעבודת־תרבות משותפת, ובעיקר – בעבודת החינוך הלאומי, שאליה היתה מכוונת בעיקר התנגדותו של “מזרחי”, הכריז על עיקר האבטונומיה הגמורה בשדה החינוך לכל אחת מהמפלגות, אשר תגן על שלמותה ובטיחותה של ההשכלה הדתית. באי־כח “המזרחי” (הרב ריינס ורבינוביץ) עמדו בתוקף על דעתם ודרשו להוציא את התרבות מכלל הפעולה הציונית בניגוד לדעת הפרקציה (מוצקין, ויצמן) והנייטרליים, אשר דרשו להכניסה אל תכנית העבודה הציונית. ברוב דעות נתקבלה החלטה פשרנית והיא: **”כדי להגשים את החלטת הקונגרס הציוני על הלאמת החינוך ובשים לב לקיומם של שני זרמים – דמוקרטי ודתי – ביחס לשאלת התרבות, בוחרת הועידה בשתי ועדות, המורכבות ע“י באי־כח שני הזרמים והעובדות באופן עצמאי וברשות עצמם**”.

כפי שאמרנו, עורר אחד־העם בועידה המינסקאית גם את שאלת הייסוד של הסתדרות מיוחדת לעניני התרבות. אחד־העם ראה צורך בקיומה של הסתדרות מאורגנת אשר תעמוד על המשמר ותגן על הכוחות (הרוחניים) האובדים והנידחים, שלא יצאו לרשות אחרים, ותתמוך כל פעולה וכל יצירה, אשר ברכה בה לאיזה מענפי הקולטורה, ועל הכל – תעמול להתקרב לאט לאט אל המטרה העיקרית: ייסוד המרכז הרוחני בארץ אבותנו“. ההסתדרות הציונית הקיימת עתה אינה יכולה ואינה צריכה, לדעת אחה”ע¹, לטפל בעניני קולטורה מפני כמה טעמים. ראשית, מפני שההסתדרות הציונית מציגה לעצמה מטרות מסוימות, והן תעמולה ציונית, חינוך לאומי וחיזוק המוסדות הציוניים, שאף הגשמתן היא למעלה מכוחותיה; שנית, מפני שאין הסתדרות אחת יכולה לרדוף אחרי שתי מטרות, השונות זו מזו בתכונתן ודורשות כל אחת דרכים אחרים ואנשים אחרים. ושלישית, מפני שעדיין לא הושגה אחדות הרעיון הלאומי במדה כזו, “שכל המחזיקים בו יהיו שוים בהשקפותיהם על כל חלקיו, גם ביחס אל המטרה וגם ביחס אל האמצעים”… מתוך הנימוקים האלה קרא אחד־העם ליצירת אורגניזציה מיוחדת, שתאסוף אל קרבה את כל אלה “המכירים את ערכה של הקולטורה הלאומית ושואפים לגידולה והתפתחותה החפשית”.

מובן מאליו, ששתי ההסתדרויות הללו, המתכוונות סוף סוף למטרה אחת, לתחית ישראל, – קשורות זו בזו בקשר של יחס פנימי והשפעת־גומלין. הצעתו של אחד־העם קדמה לזמנה ונדחתה על ידי הועידה.