השקפותיו של רבידוביץ שהובעו בכנסיה העברית בברלין ובשורה של מאמרים, עוררו פולמוס ממושך בעתונות העברית בארץ ובגולה (א. שבדרון, מ. קליינמן, א. ברש, י. רבינוביץ, פ. שיפמן ואחרים), שהוסיף קוים חדשים לפרובלימטיקה העברית בגולה. אשר ברש, בנאומו אשר נשא במסיבת קלוב־“הפן” בארץ ישראל נגע, בסמיכות לדבריו של רבידוביץ, בפרובלימה חשובה: ספרות של עם או ספרות של שבט? הנגזר עלינו ליצור ספרות של שבט ארצי־ישראלי או ניתנה לנו היכולת ליצור ספרות־עם רחבה המקיפה את כל היהדות בגולה? ברש מתנגד לתרבות של שבט, כי השבט טרם נתבגר להיות מרכזי. אמנם, ארץ־ישראל היא הלוז בשדרתנו, בבת עיננו ואנו מוכרחים להאחז בנקודה זו, אבל אי־אפשר להפקיר את כל הגוף בשביל בבת־העין. ההצטמצמות במציאות הארצי־ישראלית בלי חזון של עם יוצר בהיקף העולמי תביא לידי הצטמקות ולא לידי התרכזות. ספרות שאיננה מבטאה את כוחות היצירה הפוטנציאליים של כל העם – סופה להתנוון.

אם ארץ ישראל תתבדל מהגולה היוצרת, לא תיצור ספרות של שבט במובנה החיובי של המלה; לכל היותר תיצור ספרות פרובינציונלית, בעלת צביון לבנטיני. תקותה ועתידה של ספרותנו היא, איפא, בעבודת יצירה משותפת של העם העברי בארץ ובגולה. אמנם, בארץ יימצא תמיד החלק הפעיל שנתברך בתנאי יצירה יותר נוחים מאשר כל חלקי העם שבגולה. אבל אם החלק הקטן הזה לא יצרף לספרותו יצירה לאומית־אנושית של כל היהדות העולמית, אז גם ספרות זו נידונה לירידה שאין אחריה תקומה.

אנו מוצאים בספרותנו גם דעות שונות מזו. לפי דעת הרוב (י. רבינוביץ, פ. שיפמן) אין סכנה לתרבותנו מהשבטיות וההתפוררות התרבותית, שהן חזיון מתמיד בחיי עמנו. התרבות הפרובינציונלית, השבטית לא עצרה מעולם בעד יצירת תרבות־עם. להיפך, מבחינה היסטורית כל תרבות היא פרי מזיגה של תרבויות שבטים. יש שתרבות שבט אחד העולה ברוחו על יתר השבטים מתקבלת על ידיהם ונעשית תרבות־עם. כך נהפכה תרבות יהודה – ליהדות. אבל גם אחרי התלכד השבטים לעם בן תרבות, אחת עדיין מתקיימת על ידי תרבות־העם, גם תרבות מקומית, פרובינציונליות או שבטית. גם בימי הבית השני יצר הקיבוץ הארצי־ישראלי תרבות־עם, שהשתלטה על כל האומה ויחד עם זה צמחו תרבויות שבטיות באלכסנדריה, בבבל, בפרס וכו', שהיו שונות במהותן. חזיון השבטיות לא חדל גם בימי הבינים והוא הולך ונמשך עד ימינו.

י. רבינוביץ אינו מפחד מפני השבטיות: בכל דור ודור היתה העברית מחיה ומפרה את השבטים הנובלים. אם יש לפחד, הרי לזה שגם השבט הארצי־ישראלי יתפורר לאבק שבטים. יש סכנה שמא יבולע לשבט הארצי־ישראלי משטף השבטים האחרים הפורצים ארצה מהתפוצות ושמא יקום גם כאן ריבוי שבטים לשוניים, כשם שכבר יש בארץ ריבוי־גוונים דתי וסוף דבר, שניהפך לעם פוֹלִיגְלוטִי, שיצא מכלל שבט ולא בא לכלל האומה. ואם כן, באיזה כח תפעיל ותחייה העברית הארצי־ישראלית את שבטי־ישראל בגולה? תשובתו של רבינוביץ היא אחד־העמית. רבינוביץ רואה את ירידת התרבות העברית בגולה ומצטער, שדור שלם עזב את התרבות ואינו משתתף כמעט ביצירתה. אבל הוא מקוה, שגאולתה תבא מן הארץ. על אדמת המולדת יקום ויחזק אחד משבטי ישראל, ואם יהי “שבט חי, פורה ויוצר, ימשוך אחריו גם את הגלות”.

פ. שיפמן מרחק לכת בהשקפתו. אף הוא אינו ירא מפני השבטיות. לדעתו, השבטיות היא לא רק הכרחית, אלא אפילו מועילה בתנאי פזורינו: יש בה משום מלחמה פרטיזנית לאומית, כשכל קיבוץ ארצי מגין על עצמו בכוחותיו הוא. אבל הוא אינו מסתפק בהשפעה מהמרכז בלבד. ההשפעה הזאת תלך ותגדל עם התגבשות היכולת התרבותית בארץ ועם התגברות הצורך בגולה לקבל את השפעת המרכז. שיפמן דורש פעילות תרבותית בגולה. חיי עמנו רב־השבטים בגולה מתפתחים תחת השפעת גורמים שונים, שחלקם מפרידים בין שבט לשבט, כמו למשל הנטיה להתבדלות מקומית וחלקם מקרבים את השבטים, כמו למשל ההתאגדויות הענקיות הלאומיות, הסוציאליות והפילנטרופיות של היהודים. צריך איפא לנטוע את ההכרה בלבות הקיבוצים השונים, שאין לנו הצלה מירידת תרבותנו אלא על ידי יצירה לאומית תרבותית משוכללת בטיבה ונפוצה בקרב כל שכבות עמנו, כדי להגביר את הגורמים המאחדים על הגורמים המפרידים בחיינו. שדה גידולה של תרבות לאומית זו – היא הארץ והגולה, כל ארצות מגוריהם של בני ישראל. ארץ ישראל היא מרכזנו. מרכז רוחנו בלי מרכאות, מרכז רוחנו ונפשנו, באשר היא המולדת. אבל הננו עומדים עדיין על סף בנין המולדת. במובן תרבותי – תמול שלשום באנו אל הארץ. ומשום כך מוקדם עדיין לדבר ומכל שכן לשפוט על ההשפעה הרוחנית של הארץ. מה, איפא, היחס בין המרכז והגולה? היחס הזה – לדעתו של שיפמן – הוא לא שותפות של יצירה, אלא שיתוף של יצירה. השותפות היא פרי חוזה או קנוניה מתוך חופש רצון והכרה. השיתוף – הוא הכרח מתוך יחס נפשי ללא תנאי וללא חוזה. בין מולדת ובנים אין יחס של שותפות. הבנים ממלאים את חובת המולדת, אם גם אין מתן שכרה בצדה.

ההבדל בין שתי ההגדרות הסותרות זו את זו אינו אלא דיאלקטי בלבד. למעשה משתמשים שני הסופרים בפָעַל אחד לשם הגדרת היחס, שניהם מטילים את חובת הפעולה המשותפת על הארץ ועל הגולה. והוא המכריע. שיתוף זה – פירושו: טיפוח הלשון והתרבות העברית בגולה מתוך שיתוף אידיאל לאומי ואחדות תרבותית, חינוך הדור הצעיר והכשרתו לקראת בנין הארץ, השתמשות בתרבות הארצי־ישראלית בתור אמצעי יסודי לתעמולה הציונית, יצירת קשר מתמיד עם מוסדות התרבות בארץ, תמיכה מוסרית במפעלי־תרבותה ויצירת שוק רחב בגולה בשביל תוצרת־הרוח הארצי־ישראלית. מאידך גיסא תשתתף הארץ באופן מתמיד ופעיל בחיים התרבותיים של הגולה על ידי עסקניה ושליחיה; העתונות הארצי־ישראלית תפתח לרווחה את דפיה לכל התופעות והמאורעות המתרחשים בעולם התרבותי בגולה; ראשי העסקנים בארץ ישתתפו במוסדות ההנהלה של התנועה העברית בגולה; הארץ תפעיל את היצירה התרבותית בגולה על ידי תמיכה מוסרית וחמרית. השיתוף הזה, כשהוא לעצמו, ישמש מקור לדחיפות רוחניות, לחילופי נסיונות ומחשבות, לגילוי הכוחות הרוחניים והנפשיים המכשירים בכללותם את הקרקע ליצירה. הגשמת מלוא התכנית של שיתוף־יצירה זה לא־תתואר אלא ע"י ליכוד כל הכוחות העבריים בארץ ובגולה המכירים באחדות־תרבותה הלאומית של האומה הישראלית, במסגרת של הסתדרות עברית אחת והיא ה"ברית העברית העולמית\”.