המציאות העברית בגולה העמידה בזמן האחרון שוב על הפרק את שאלת ה“מרכז הרוחני” ויחסו אל ההיקף הגלותי. במשך השנים האחרונות עבר על חיינו התרבותיים בגולה משבר פנימי קשה המעורר דאגה מחרידה לגורל תרבותנו. היסוד המכריע של תרבותנו – הספרות – ירד מעל הבמה, כמעט שחדל מהתקיים בגולה. רוב הסופרים העבריים עזבוּה: מקצתם עלו ארצה ומקצתם השתקעו בעתונאות האידית. העתונות היומית העברית נצטמקה בתחומי שבועונים מועטים; קהל הקוראים נשאר ללא ספרות עברית, ילידת הגולה. לא שרדה אף אחת מהוצאות־הספרים הגדולות, שהצמיחה ספרות כבירה במשך יובל שנים. הירידה הפתאומית הזאת עשתה רושם של חורבן, אם כי חורבן מוזר ומשונה. לא הושם לב לעובדה, ששיתוקה של הספרות העברית חל דוקא בתקופה, כשהלשון העברית שהיתה כלואה בספרים כל ימי חייה בגולה התפרצה החוצה והיא הולכת ונהפכת, זו הפעם הראשונה אחרי חורבן הבית השני, ללשון דיבור, ללשון החיים והעבודה של רבבות צעירים המאורגנים בהסתדרויות ומפלגות שונות, ללשונם הטבעית של רבבות תינוקות וילדים המתחנכים במוסדות החינוך הלאומיים. איש לא שם לב להתגברות התנועה העברית ולהתחלת הפרוצס של הבראיזציה שהתחילה בדור הצעיר, לכל זרמיו האידיאולוגיים השונים.

ירידת הספרות העברית בגולה נתקבלה על ידי ותיקי העסקנים הלאומיים כסימן של תשישות ועקרות רוחנית, כאות של כליון היצירה העברית על אדמת נכר. האופורטוניזם הלאומי ראה בירידת הספרות העברית את גזרת גורלנו בגולה והצדיק עליה את הדין. שוללי הגלות המובהקים ראו בשיתוק הספרות גילוי נורמלי של התבטלות ההיקף בפני המרכז, מקום יצירתנו הטבעית. לאורך כל החזית התחיל הויתור על היצירה העברית בגולה ודוקא בקרב הסופרים והעסקנים הותיקים. סגירת העתון היומי “הצפירה” בפולין שנפסק פעמים אחדות באשמת עריכתו הלקויה וחוסר הנהלה מסודרת, הצמיחה מאמריסטיקה תפלה על שקיעת העתונות העברית בגולה. אבל גדול שבעתים מהחורבן המדומה של התרבות העברית היה החורבן הנפשי של עסקני התרבות העברית שמהרו להתפשר עם המצב. אדישות קרה, עקשית, מטומטמת תקפה את רוב מנהיגי התנועה הציונית לארצותיהם. הציונות הרשמית נתרוקנה מתכנה העברי. העברית הושפלה ונזדלזלה, נדחתה מכסא כבודה לקרן זוית, נמסרה למורים ולנוער, ל“בטלני” התנועה. חורבן נפשי זה בא כעין סיום וחתימה ליחס הציונות הרשמית אל התנועה העברית, שנתן את אותותיו כל שנות קיומה של התנועה הלאומית והגיע למרום־פסגתו בשנות הזוהר של ה“ציונות הגדולה”, ציונות של מדיניות וקרָנות.

על רקע מציאות זו נתחדש הויכוח הספרותי־ציבורי על היחס בין הארץ והגולה. בתור ריאקציה נגד הפסיכוזה של שלילת היצירה העברית בגולה, באה ההשקפה השואפת להפעיל את הגולה בתור מרכז של יצירה עברית. במקום תורת ה“מרכז” של הציונות הרוחנית באה לידי גילוי קונצפציה חדשה והיא “תורת השותפות” בין המרכז וההיקף, שנתחדשה ע“י ד”ר ש. רבידוביץ.

הרבה ציונים – אומר ד“ר רבידוביץ – מחזיקים בשיטתו של אחד־העם, שארץ ישראל צריכה לשמש מרכז רוחני ליהדות הגולה, אבל הם אינם יורדים לסוף כוונתם של המושגים “מרכז” ו”היקף“. היתכן שיהדות הגולה לא תשתתף השתתפות של יצירה ממשית, מתמדת בספרות העברית? כלום “היקף” – פירושו ציבור של אנשים מקבלי רוח וספרות מה”מרכז" בחבילות־דואר פעם או פעמים בשבוע? בארץ ישראל ישבו אנשים מישראל וייצרו יצירות רוח, ובתפוצות ישבו המוֹנים מישראל ויבלעו את יצירותיהם אלה? הללו יהיו “נותנים” והללו יהיו “מקבלים” בלבד? ברור הדבר, שה“היקף”, כלומר יהדות הגולה, יקבל השפעה מהמרכז אך ורק אם יהדות זו שבתפוצות תשתתף בפועל ביצירתה של אותה התרבות העברית ההולכת ונוצרת כיצירת־שותפות בארץ ובתפוצות.

אין אדם חי – אומר ד"ר רבידוביץ – אלא אם כן הוא יוצר, וציבור לאומי – לא כל שכן. אין התפוצות חיות אלא אם כן הן יוצרות. וחובה כפולה ומכופלת עלינו לשקוד על כוח יצירתה של יהדות זו. במדה שיחלש כוח היצירה של הגולה, בה במדה תלך ותרד אף היצירה בארץ.

ד“ר רבידוביץ מעמיד את תורתו על שני עיקרים: 1) יצירה ישראלית־עברית כצורה הכרחית לקיום ישראל בגולה, 2) שלילת המונופולין של ארץ־ישראל לטובתה ולזכותה והכנסת תרבותנו לרשות שותפים. פתרון שאלת תרבות ישראל השלמה צריך לעקרו מרשות־היחיד של א”י ולהניחו ברשות־שותפים של א“י ותפוצות. שאלת היהדות הרוחנית בתפוצות נפתרת מתוך חיי התפוצות גופן ומתוך השתתפות יצירה של התפוצות ביצירת א”י. חיי היהדות בגולה צריכים לעמוד על יסוד היצירה המתמדת – לא רק בתחום הספרות בלבד. כפי שכבר הדגשנו, חולק רבידוביץ על תורתו של אחד־העם, שהעמיד את המרכז־הרוחני שלו על החיקוי. לא החיקוי הוא יסוד החיים, אלא היצירה. מרכז החיקוי לא יציל את ישראל. בכל מקום שישראל חי, עליו להעמיד מרכז של יצירה. ארץ־ישראל אינה צריכה לחשוש למרכזי יצירה כאלה; להיפך, דוקא מתוך חופש פנימי, מתוך יצירה עצמית תקבל יהדות הגולה את מרותה של ארץ־ישראל.

ליחס בין ארץ־ישראל והגולה קובע, איפא, רבידוביץ מונח חדש: שותפות. שותפות אלמנטרית שהיא חיה וקיימת בכוח הגורל, שותפות שאין לאחד משותפיה מנוס ומפלט ממנה. השותפות היא שותפות בין ישראל כאן ושם, בין ישראל וישראל, בין יהדות ויהדות. זוהי שותפות לגורל ישראל, שיוגרל לא כאן בלבד ולא שם בלבד, אלא ברשות השותפות כשהיא לעצמה. שותפות זו היא צורך הכרחי לשני השותפים גם יחד. אם תחדל השפה העברית מהיות שפת ספרות ליהדות הגולה, ייגרם על ידי זה הפסד רוחני גדול לתרבותנו. השתתפותם של סופרי ישראל בספרות העברית לכל ארצות מושבותיהם, – היא תנאי קיום יסודי להתפתחות השלמה של הספרות העברית. חידוש הספרות העברית בגולה יסייע גם להתפשטותו של הספר העברי הארצי־ישראלי בגולה. כי רק יהדות יוצרת זקוקה לו ולא יהדות הסמוכה לשולחן זרים, ויהי גם שולחן ארצי־ישראלי. על ידי משלחת מולים ומוסים הבאים לרכוש בגולה קונים וחותמים לא ייושע הספר העברי הארצי־ישראלי. אבל חידוש הספרות העברית בגולה הוא צורך פנימי ועצמי ליהדות הגולה גופה. ליהדות זו יש שפע של שאלות משלה, שאלות חיים ומחשבה הקשורות בתפוצותיה. הספרות והאמנות והמדע העברי אינם מן המצוות התלויות בארץ, הם הכרח בכל מדינה שאוכלסיה היהודיים מרובים. ספרות הגולה היא סימן של יכולת־יצירה, של בגרות תרבותית, של גילוי עצמי רוחני, וכל אלה לא יתוארו אגב השתתפות בספרות הארץ.

היש בהשקפה זו משום “אוריינטציה גלותית”? רבידוביץ הציוני אינו מטיף לאבטונומיזמוס עברי בגולה. הצורך להעמיד את יהדות התפוצות על יסוד היצירה, להקים בגולה במות ספרותיות וליצור יצירה לאומית עצמית לא היה נפחת אילו היה מתגשם אפילו חלומו של הרצל על מדינת היהודים במלואו. וראיה לדבר, התאמצותן הרוחנית והחמרית של מדינות גדולות התומכות ומטפחות את יצירות מיעוטיהן בארצות שונות. היצירה בגולה היא לא רק שאלה ספרותית־תרבותית, אלא גם שאלה מדינית ממדרגה ראשונה.

אבל כלום אפשר ליצור בגולה? כלום ישוערו חיי יצירה בגיהינום זה ששמו גלות? ורבידוביץ עונה על זה: יודעים אנו יפה, שגיהינום הוא גיהינום, ואף על פי כן – הרי אנו חיים בו ועתידים לחיות בו, ומשום כן עלינו ליחד לעצמנו בעל כרחנו ארבע אמות של חיי ישראל בגיהינום. את הגיהינום אפשר לנצח רק מבפנים ולא מבחוץ. כל הבורח מן הגיהינום מציל לכל היותר את נפשו – – – רבידוביץ אינו מפקפק ביכולת היצירה הספונה בגולה. על יכולת־יצירה זו עלינו לדון לא לפי הסופרים העבריים החיים בגולה, אלא “לפי הכרח היוצר הטבוע ביהדות הגולה גופה, לפי כוחה ורצונה האימננטי, שיבוא לידי גילוי יצירתי בעתיד הקרוב”.