על ספּך, בית אלהים, אנכי עומד ומביט על כתליך הנושנים והנאהבים, וכמעט אשר לא יקום בי רוח לבוא אל הבית פנימה. כמו זר היה לי כלֿֿאשר מסביב פה. מעולפים צללים נשקפים אלי ספריך הישנים מתוך הארונות אשר על פני כתליך, והם רומזים אלי. ראה, עיף ויגע באתי אליך, שבתי אליך ובאתי, מני עמים זרים ומארצות רחוקות. אי לא הייתי עד עתה! ועתה הנני חרש אשר נשבר, ריק אני וערם ואין כל. לא נתנו לי דבר ואני מה הרביתי לבקש. עתה אין אנכי מבקש עוד דבר בלתי אם מעט נחמה. תנני נא ואבכה פה את לבי הפצוע ואתה שמע ֿ הלא אזנים לכתליך. הוי, עד מה בקשתי לי אוזן!
על ספּך אנכי עומד וכל-אשר מסביב פה מביט אלי והוא זר ונכרי ככה. האם באמת הייתי זר לך? ואם את לשוני לא תבין עוד? מה-שונו פה כל הדברים, הוי מה שונו!
התזכור? – הימים היו ימי חדש אלול. “הימים הנוראים” כבר שולחים את צלליהם מלפניהם וכל-אשר מסביב ילך הלוך ונורא. השמים תלוים כעופרת מלמעלה והלב אשר בקרב כבד ככה. הנער הקטן יודע כי גדולות ונוראות, אשר את שחרן לא ידע, הולכות לקראתו. אימה ופחד נופלים על אדם, והאדם איננו יודע מה. קודר יוצא השמש מחופּתו הדלוחה ומבית-המדרש ישמע קול ממושך אשר לאחד השופרות באין-נחמה ומלא שממון. מן הבית עולה קול המזמור “לדוד אדני אורי וישעי” – מזמור זה אשר ידבר על האור ועל הישע ואשר פעולתו פעולה להפך: עומד העולם כלו באין קו אור ובלי נטף ישע. השחוק גוא על פני כל שפה. מן העצים נושרים העלים הכמושים והצהובים. הרוח נושב ומיבב. מחנות שלמות נוסעות ויוצאות אל הקברים אשר בחצר המות. אמי יוצאת גם היא ואני עמה…
ואחרי כן “הסליחות” הראשונות עם “יתגדל” הראשון. שומע אנכי את הנגון הנפלא ההוא, ועוצב אשר לא אדע שחרו ואי-נחמה עד בלי קץ תוקפים אותי. ואחרי כן “זכור ברית”: זכור את הברית אשר עם אברהם ואת עקדת יצחק – ואני עוצם את עיני וקורא לי לעזרה את אברהם, למען אשר יבוא אלי ויושיעני, ואת יצחק העקוד, וקולי תמים ככה ולבי תמים ככה עם כולי ועם אלהי, אשר רק האלהים האחד יקום ויושיעני. ואחרי כן ליל ראש השנה הראשון עם “תן פחדיך” הראשון. ופחד נופל עלי וייראוך כל המעשים – ואני גם אני הנני מעשה ויראתי “אותו”. וממשלת זדון תעביר מן הארץ – ואני טרם אדע מה–זה זדון וכל עצמותי בי תרעדנה. הוי אל אלהי הטוב והרע, עד כמה אנכי יודע עתה את הזדון ומה-זאת ממשלת זדון ועד כמה הסכנתי עמם עד כי עצמותי לא תרעדנה בי עוד! ואולם אז הייתי נער ולא ידעתי. ואחרי כן באנו הביתה. כמו רוח רגז ומעיק ירד וירבץ על-כול ואין דובר דבר אשר איננו נוגע אל עצם הענין. אבי לא ידבר כמעט. בוצע הוא לכול לחם חלה עם דבש ומברך עליו. נותנים לכל בני הבית מן הזכרים ראשי דגים ומברכים עליהם. מחלקים לכל גזרי כרוב ומברכים עליהם. כמו חלום יורד עלי ויתקפני. יושב אנכי ואינני יודע את הנעשה בי. ואחרי כן הנה מסכת “ראש השנה”, הנה הספר “לקוטי צבי”, הנה ה“תהלים”. תהלים מחצות הלילה ועד הבוקר. ובוקר חדש, עצל וקר וצח, יוצא על פני הארץ…
אים עתה כלם? – האבות נוסעים ב“ימים הנואים” אל ערי הרחצה ויושבים שם עד עבור הימים הקדושים, כי ככה ייטב להם שבעתים באין רואה ובאין שומע. הבנים אינם. הלכו ובאו עד השערים, אשר היו סגורים לפניהם ואשר חשקה נפשם בם ככה, ולא שבו עוד אחרי לכתם. ואלה אשר נשארו עמנו מה-שונו פניהם. הקדושה חלפה והפחד חדל. כל אשר מסביב יפה עתה וחפשי שבעתים – כל אשר מסביב נמאס עתה וריק שבעתים.
התזכור? – אל העמוד עומד החזן ובוכה. כל מלה – דמעה. בעד החלונות חודר האור, יגע ותפל כלו. וכמו אנחה רובצת בתוך הרוח. ופתאם אנכי שומע: “עשה למען יונקי שדים, עשה למען תינוקות של בית רבן”, ואני יודע כי בי מדברים הם עתה. אני הוא התינוק של בית רבו אשר בגללי מוטלת החובה על אלהים לעשות למען עמו – ואני בוכה פתאם בקול גדול. בכל לבי אני חפץ להושיע לעמי, ולהושיע לו ככל אשר אוכל וככל אשר עלה בחלקי אני. ואני שומע: “…משך עלינו השעבוד ואָרך עלינו עול גליות והננו בכל יום הולכים ודלים, ברבות השנים אנו נמעטים ובסגות הזמנים אנו נצערים” – ואני מבין פתאם את כל אשר ידובר בזה, ודמי יקפא בי בתוך גידי. ואני שומע ויודע: על הקדושים ידברו פה, אשר שחטו ואשר שרפו ואשר גזרו אותם לגזרים. ועל האמות ידברו, אשר לקחו את בניהן ותשחטנה אותם בעצם ידיהן ואחרי כן מתו עמם גם הן, בטרם בוא הערלים להתעלל בהן. ועל האנשים ידברו, אשר באו אל בית-הכנסת ויבעירו בבית-הכנסת אש ויציתו אותו וישרפו עמו יחד ועם ספרי-התורה, בטרם יעלו הגוים לטמא אותם. ועל “האנוסים” ידברו, אשר נאנסו להיות זרים לעמם ואשר ברב סכנה חרפו את נפשם לבוא לכל-הפּחות פעם אחת בשנה באחד הימים הקדושים אל בית האלהים להיות עם אחיהם יחדו – ואני, הנער הקטן, מבין את כל אלה, וחמלה באין-קץ תוקפת אותי. אין אנכי יודע עוד את אשר אני מדבר על-פי המחזור – ורק יודע אנכי כי יהודי אָני.
אים עתה כלם? – ראה כל אשר בא על אבותינו ועל אבות אבותינו בא עלינו ועל זרענו גם אנחנו, דבר אחד לא נפקד – ורק כי שלמה עתה דעתנו שבעתים. הרגשתנו חדה בנו עתה על אחת שבע ואנחנו מרגישים את כל הנוראות שבעים ושבעה מאבותינו. משך עלינו השעבוד בכל נוראותיו וארך עלינו ועל הגלות עד בלתי יכלת עוד לשאת בו והננו הולכים ודלים מיום אל יום, משעה אל שעה. ואת אחינו שחטו לעינינו ואת אחיותינו טמאו ואת ילדינו גזרו לגזרים ויתנום לפרפּר לעיני אמו- תיהם. וגם אלה “האנוסים” יש לנו בקרבנו, אשר זרים היו לנו וכמו נכרים. מיום אל יום ילך מספּרם הלוך וגדול ומחודש לחודש – מחנה גדול ונורא מאד! וגם בתי- כנסיות הועלו באש ונשרפו עם ספרי-התורה יחד, ורק כי המציתים אשר הציתו אותם לא היו עוד אחינו ובשרנו, כי אם זרים. כח “קדוש השם” חדל.
ועוד גם זאת: אם נבוא אנחנו ונחבר לנו הסליחות ונשאיר אחרינו יוצרות ופיוטים על-דבר צרותינו אשר אין להן גבול – מי יקרא ומי יאמר את פזמונינו אלה בימים אשר יבואו ובדורות המאחרים? אנוסינו אנחנו אינם באים עוד אל בתי הכנסיות אשר לנו. אלה אשר הלכו מעמנו לעולמים. ואם אנחנו קוראים היום “עשה למען תינוקות של בית רבן” – איה הילדים אשר יבינו את זאת ואשר יתנו בבכי קולם? הילדים האלה, התינוקות של בית-רבן החדשים, הלא בקשו להם מקומות אחרים, אשר משם הם אומרים לבוא עד השערים הסגורים לפניהם…
ומחר מה יהיה? וממחרת המחר? וביום השלישי? – צר לי גם עליהם, על מציקינו ומענינו, עד לחמלה. הן כמעט כלו כל הגזרות הרעות וכל העלילות מאוצר המוח החושב אשר לאדם עד בלתי יכלת להוסיף ולחדש עוד חדשות, ואי מזה יקחו למעננו מצוקות חדשות מעתה ועד עולם? – אביט אל תוך הערפל הפרוש על העתיד ולבי בי יזוב זוב דם. אין תמורה ואין תקוה קרובה. ואם אתפלל רגע לאלהי אורי וישעי – ומתה התפלה על פתחי פי.
על ספּך, בית אלהים, אנכי עומד ומביט אל כתליך הנושנים והנאהבים. כמו זר היה לי כל אשר מסביב! – תנני נא ואבכה פה את לבי הפצוע ואתה שמע – הלא אזנים לכתליך הוי עד מה בקשתי לי אזנים!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.