הביבליוגרפיה הנתונה לפני הקורא איננה שלמה. לא היתה זו מטרתנו לרכז כאן את החומר הביבליוגרפי המפוזר בכל הספרות העברית לביבליוגרפיה זו — אופי שימושי של חומר־עזר ולכל המתענינים בשאלת התנועה העברית וביחוד — לנוער; היא מקיפה את הספרות המטפלת בפרובלימות הלשון, התרבות והחינוך העברי, שהופיעה רק בלשון העברית בתקופה זמן משנת תר“ס (מלבד ספרים מועטים שהופיעו קודם) עד תרצ”ה. לא הכנסנו לתוכה את הספרות הקודמת שנתישנה וחדלה מהיות אקטואלית. החומר הביבליוגרפי כולל את הבעיות העיוניות של התרבות העברית בתחומי הגולה בלבד. בביבליוגרפיה קבענו את היצירות שהופיעו בצורת ספרים וקונטרסים, כמו כן את המאמרים שנדפסו בספרי־שנה, רבעונים, ירחונים ומאספים. מה שנוגע לשבעונים, נמנענו מלהביא אותם, הן מפאת אפים הז’ורנליסטי המכריע, הן מפני שהחומר אינו מצוי ברובו בשוק. החומר סודר לפי המדורים דלקמן: 1) התנועה העברית; 2) הלשון העברית; 3) ריב הלשונות; 4) התרבות העברית; 5) הספר העברי והפצתו; 6) הדיבור העברי; 7) המבטא והכתיב העברי; 8) האמנות העברית; 9) החינוך עברי בארצות שונות; 10) ביבליוגרפיה.

Ï. התנועה העברית

אחד־העם. תחית הרוח. “על פרשת דרכים” חלק ב'. קל"ב. ברלין.

אי אפשר להטיל על ההסתדרות הציונית את העבודה לתחית ה“קולטורה” מכמה טעמים. צריך לברוא בשביל עבודת הקולטורה אורגניזציה מיוחדת בלתי תלויה.

מ. קליינמן. כנסית הציונים במינסק. “לוח אחיאסף”, ורשה, תרס"ג 1902.

שאלת התרבות בכנסיה המינסקאית. בירורים להרצאתו של אחה"ע.

הקונפרנציה ההאגית. דין וחשבון של “עבריה”, קרקו, תרס"ט.

דין וחשבון של הועידה ההאגית שנתכנסה בימי א־ג, ט' אלול תרס"ט בימי הקונגרס הציוני.

אל העבריים (כרוז). הוצ. מרכז “עבריה”, קרקו, תרס"ח.

מרכז “עבריה” הוציא חוברת “על דבר תחית הלשון הלאומית והעבודה הקולטורית בעם”. “עבריה” שואפת לתת פתרון רדיקלי לשאלת התרבות הלאומית ע"י החיאת הלשון העברית בגולה.

דין וחשבון של הועידה לשפה ולתרבות העברית בברלין. ורשה, תר"ע (1909).

פרוטוכול מפורט של הועידה. הרצאת מ. בובר על ערך הלשון העברית בתחית האומה.

דין וחשבון לשפה ולתרבות העברית בוינה. ורשה, תרע"ג.

פרוטוכול מפורט של הועידה. מכיל הרבה הרצאות וביניהן: על “הספרות היפה” של ד. פרישמן, על “הספר העברי” — של ח. נ. ביאליק, על “הדיבור העברי” של י. קלויזנר, על “שוק הספרים העברי” — של טש’רנוביץ ועוד.

ד"ר יוסף קלויזנר. הקונגרס הציוני ה – XI והועידה העברית השלישית. “השלוח”. כרך 29, דף 361, 1913.

שאלת הלשון העברית בועידה השלישית של ציוני רוסיה בוינה. עמדתו של ז’בוטינסקי בשאלת הלשונות הועידה השניה ללשון ולתרבות העברית בוינה והערכתה.

הכנסיה העברית בברלין. ברלין, 1932. הוצ. “הברית העברית העולמית”.

דין וחשבון של הכנסיה. מכיל הרצאות: ד“ר ש. רבידוביץ על “יסוד ברית העברים”, מ. קליינמן על “הקונגרס העברי”, ד”ר א. רוזנפלד על “הנוער והתרבות העברית” ועוד. גם חוזרים של “הברית העברית העולמית”.

יהודה סולודוחה. השקפה על התפתחות האגודה ופעולותיה. “השפה”, תרע"ב, פטרבורג, חוברות ב־ג.

סקירה על הוסד אגודת “חובבי שפת עבר” ברוסיה. פעולת המרכז בפטרבורג והסניפים בערי השדה. ההבדל בין האגודה וההסתדרויות העבריות שקדמו לה. פרטים חשובים על התפתחות האגודה אנו מוצאים גם בפרק “מחיי האגודה וסניפיה” שנדפס ב“השפה”.

הועידה הארצית הראשונה של “תרבות” בפולניה. “תרבות”, ורשה, שנה א' חוברת ג' תרפ"ב.

דין וחשבון מפורט של הועידה הראשונה של “תרבות” בפולניה. ראויות לתשומת לב ההרצאות של ד“ר פ. שניאורסון ומ. בייגל על “הדרכים החדשות בחינוך”, פ. שיפמן על “ההשכלה מחוץ לבית הספר”, פ. לחובר וא. שטייגמן על “מצבה של הספרות העברית”, ד”ר י. טהון ו"ר י. כהן על “המבטא העברי”, ח. גרינברג על "הבימה העברית “, וד”ר לוין — על צורת הסתדרותה של “תרבות”.

“תרבות”, ידיעות הוה"מ של הסתדרות “תרבות” בפולין. חוברת 24 (שנת 1935) ו 25־26 (שנת 1935), ורשה.

דו"ח מפורט מפעולות הועד המרכזי לקראת הועידה הארצית החמישית של הסתדרות “תרבות”; החלטות שנתקבלו בועידה.

דו"ח של הועד המרכזי של “תרבות”. ורשה, תרפ"ח.

דו“ח מפורט מפעולת מרכז “תרבות” בפולין משנת תרפ”ה עד תרפ"ח; הוגש לצירי הועידה הארצית השלישית של “תרבות” בפולין.

הכינוס הפדגוגי המרכזי של הסתדרות “תרבות” בפולין. “אפקים” 4־6 Nr. שנה שניה, 1933־34, ורשה.

כולל שורה של הרצאות עיוניות ומעשיות על החינוך העברי בפולין לכל גילוייו וגם החלטות הכינוס.

אגרות. עלון לחקירת מצב בתנועה העברית, יצא מטעם ועדה אינציאטורית לקריאת קונגרס עברי. תל־אביב.

כולל מאמרים: נתן ביסטריצקי — על ההסתדרות העברית העולמית ועל הקונגרס העברי כעל אמצעי לה; פרופ. ד"ר יוסף קלויזנר — קונגרס עולמי לתרבות עברית; שושנה פרסיץ — הצעה לתקנת הספרות העברית; מ. מ. אוסישקין — קרן לחינוך ולתרבות.

יוסף ליאון. לתולדות התנועה העברית בגרמניה. “דבר עברית " — קובץ לשאלות הדיבור העברי והפצת הספר העברי. חוברת א'. קובנה, תרפ”ט.

זכרונות על ראשית התנועה העברית בגרמניה. ייסוד האגודה “שפה ברורה”. כינוס המועצה (1909) לקראת הקונגרס. טופס הכרוז ע"ד כינוס “הקונגרס לשפה ולתרבות עברית”.

ד"ר ז. לוריה. אגודות לדבר עברית. “שאלת היום” חוברת א' וב' וילנה, 1918.

דודש לימד אגודות עבריות לדיבור עברי. אין למזג את האגודה העברית עם הסתדרות ציונית. תכנית ממשית לארגון האגודות.

ה. זלטופולסקי. התחיה. ברלין, תרע"א.

מדבר בהרחבה על התחיה התרבותית; מברר את הסיבות שהגיעו ליצור מוסד עליון לתרבות העברית “סני”, שנקרא אחרי כן בשם “הסתדרות לשפה ולתרבות העברית”; קובע פרטים של תכנית־עבודה ומציע לכנס קונגרס לתרבות.

ד"ר ש. רבידוביץ. אם לא כאן — היכן? (הרצאה) הוצ. “ברית עברית עולמית”, לבוב תרצ“ג. נתפרסמה גם ב”מאזנים", שנה ג' גליון ט־י.

מבקר את רעיון החיקוי של אחד־העם וקובע במקומו את רעיון שותפות־היצירה של המרכז והגולה. גם הגולה צריכה להיות מרכז של יצירה. הארץ והגולה משתתפות יחדיו בבנין התרבות העברית.

פ. שיפמן. לעתידה של התנועה העברית. “כנסת”, ספר א', תל־אביב, תרפ"ח.

נלחם ביאוש שתקף חוגים ידועים, אשר לא יאמינו בעתידה של התנועה העברית בגולה. הפרוצס של קליטת תרבות זרה ע"י היהודים הולך ומסתיים, ומתעוררים כוחות חדשים הדורשים תרבות עצמאית. אבל כדי ליצור תרבות, עלינו להתגבר על המעצורים הפנימיים ולהבריח את רפיון־הרוח שבמחנה העברים.

ל. צנציפר. עשר שנות רדיפות**. (מגילת הגזרות על התנועה הציונית ברוסיה הסוביטית), הוצ. הועדה ההיסטורית של ברית “קבוץ גלויות”. תל־אביב, תר"ץ.

מקיף את כל פרשת הרדיפות והגזרות על התנועה הציונית והעברית ברוסיה משנת 1919 עד 1930. הספר מכיל הרבה ידיעות ותעודות.

ברוך סטופניקר. ענויי היהודים ברוסיה הסוביטית. תל־אביב, תרצ"ב.

הפרק הראשון מוקדש לרדיפת התרבות העברית. תכנו: רדיפת הדת העברית, טירור נגד הדת, השפה העברית, ה“חדרים”, הסופרים העבריים וכו'.

החלוץ ברוסיה. לתולדות החלוץ הבלתי־ליגלי. הוצ. משלחת חו“ל של החלוץ הבלתי־לגלי ברוסיה. תל־אביב, תרצ”ב.

כולל ידיעות גם על הפעולה התרבותית של החלוץ ברוסיה.

ש. לפניצקי. ההסתדרות העברית באמריקה. “מקלט”, כרך ד', ספר עשירי תר"ץ.

תוצאות הועידה השלישית של “ההסתדרות העברית באמריקה” והכיוון החדש שהשתלט בה. במקום תעמולה צריכים לבא מעשים: סידור החינוך (ייסוד סמנריון למורים), דאגה לספר ולעתון העברי.

י. בורלא מן המסד. “ברית העם”, חוברת א', תל־אביב, 1934.

בירור תפקידיה של ה“ברית העברית העולמית”. יסודות פעולתה הם: הלשון, תרבות־הרוח והיצירה האמנותית.

IÏ. הלשון העברית.

א. ש. הרשברג. ההשתלמות ההיסטורית של רעיון תחית הלשון העברית. אודיסה, תרס"ט, הוצאת “עבריה”

הוראת המושג “תחיה”; סקירה כללית על מהלך ההתפתחות של השפה העברית; העברית במשפחת הלשונות השמיות; העברית בתקופת הבית הראשון ואחריה; יחס חכמי התלמוד אל הלשון העברית; ערך תחית הלשון בזמננו.

ד"ר שמעון ברנפלד. תחית השפה בימי הבינים. “השפה”, חוברת א', סיון תרכ"ב, פטרבורג.

גם בימי הבינים לא היתה העברית לשון מתה ועברה דרך של התפתחות מזהירה. סימניה: קביעת חוקי הלשון ודקדוקה, יצירת המשקל הפיוטי, פריחת השירה העברית, יצירת הסגנון המדעי וכו'.

ד"ר שמעון ברנפלד. השפה העברית בהתפתחותה. “השפה” נומר ב־ג תרע"ב.

סקירה היסטורית על התפתחות הלשון העברית החל מתקופת הקדם, שבה עמדו בני ישראל ביחסי תרבות עם עמי כנען, בני צור וצידון, עמון ומואב — דרך תקופת ההשפעה של הלשון הארמית עד תקופת בית־שני, שבה הושפעה הלשון העברית על ידי היונית והרומית.

ד"ר י. קלויזנר. עברית עתיקה ועברית חדשה. “לשוננו”, כרך ב' חוב. א' תל־אביב, תרפ"ט.

המחבר דורש להעדיף את הלשון החדשה על לשון הראשונים, שהיא האחרונה בכל השכבות הלשוניות. דורש לשים קץ לחיקוי המיכני לצורות הלשון העתיקות, לשחרר את הלשון מכבלי הדקדוק ולהשליט לשון חיה וטבעית. רעיונות אלה כלולים גם במאמרו: “האנרכיה הלשונית”. “השלוח” כרך מ"ג.

ד"ר י. קלויזנר. מוצאה של לשון המשנה. כתבי האוניברסיתה ובית הספרים בירושלים. “קדם ויהדות”, מחקר י“א תרפ”ג.

לשון המשנה בשתלשלה מן העברית העממית המקראית שלפני גלות בבל. לדעת המחבר, מעבר זה מלשון מקראית ללשון המשנה לא בא באופן טבעי, אלא נעשה ע"י “בית דין של חשמונאים”. בית דין זה היה קובע חוקים, ומשום כך היה זקוק ללשון ברורה ומדויקת. יצר את הלשון שנקראה אחרי כן בשם “לשון המשנה” או “לשון החכמים”.

אוצר ישראל. עברית. אנציקלופדיה, חלק שביעי, ניו־יורק, תרע"ד.

שמות השפה העברית. הלשון המקורית. התערבות הלשון הארמית. לשון המשנה. התערבות הערבית בעברית. העברית — שפה טבעית. מרחיבי הלשון בתקופת המשנה ובתקופה החדשה. התנגדות להרחבת הלשון. הדיבור העברי.

מ. צ. סגל. לשון המשנה. (מוצאה ותולדותיה). “מדעי היהדות”, כרך א', ירושלים תרפ"ו.

המחבר נלחם בדעה שלשון המשנה היתה יצירה מלאכותית. לדעתו הלשון המשנית היתה לשון מדוברת ולא לשון ספר. לשון המשנה נתפתחה לא על פי חוקים קבועים ומוצקים ולא על פי חיקוי מלאכותי לדוגמאות קלסיות, אלא בתור לשון חיה וטבעית, שינקה את חיותה ממקור הדיבור העממי — בתקופת המשנה.

א. קרלין. הרחבת הלשון במשנה ובתלמוד. “שפתנו”, קובץ א' רודיסה, תרע"ז.

שפת המשנה אינה בריה בפני עצמה, אלא דרגה בהתפתחותה של הלשון העברית. שפת התנ“ך נהפכה בדרך של הרחבה ללשון המשנה. הרבה מלים תנכ”יות — הונחו ונתרחבו בלשון המשנה למושגים יותר מופשטים או מקיפים. על התפתחות לשון המשנה תחת השפעת לשון המקרא מעידה גם העובדה שמקורות המשנה היותר ישנים קרובים ללשון כה"ק במקורותיו המאוחרים.

א. מ. ליפשיץ. עברית וארמית. “שפתנו”, קובץ א', אודיסה תרע"ז.

הארמית והדיאלקטים שלה; השפעת הארמית על העברית; הגבול בין שתי הלשונות. השעבוד של מלים הארמיות בלשון העברית.

פרופ. צבי פרץ חיות. הלשון העברית בימי האמוראים. “השלוח”, כרך ט"ו, דף 350.

האמוראים, אע"פ שדיברו ארמית, השתמשו בלשון העברית בתפילותיהם, בדרשותיהם, באגדותיהם ובלשון חכמה.

י. ל. קנטור. ערך הלשון העברית בחיי ישראל. “רשפים” חלק ב' הוצ. “צנטרל”, ורשה.

מתנגד למרחיבי־השפה המשחיתים את יפיה של הלשון העברית.

ד"ר י. ל. קצנלסון. השפה והסגנון. “השפה”, חוב. א', תרע"ב.

מתנגד לבולמוס ההרחבה שתקף הרבה סופרים; מאידך גיסא מדגיש, שאת המלים החדשות הנחוצות לנו לצרכי המדע וחיי יום־יום צריך לדלות ממקור ספרותנו העתיקה או ליצור אותן ברוח הלשונות השמיות.

ד"ר יוסף קלויזנר. מרחיבי הלשון ומתנגדיהם. “השלוח” כרך א' 1896, ברלין.

אין לפחוד מפני התרחקות העברית החדשה משפת המקרא. תנועת הרחבת הלשון היא תוצאה טבעית של התפתחות הדיבור בארץ. חוסר המלים מכריח ליצור מלים חדשות. גם הספרות החדשה המצטיינת בדיקנות התיאור והציור דורשת הנחת מונחים חדשים ומדויקים.

ד"ר ש. ברנפלד. מניחי הלשון. “זכרונות ועד הלשון” חוברת ו', תל־אביב, תרפ"ח.

מתנגד לשיטת־הלימוד ה“טבעית” הקרויה “עברית בעברית “. שפה שפסקה התפתחותה הטבעית וחדלה להיות חיה בפי העם יכולה להיות שפה ספרותית, דתית, אבל לא שפה חיה, עממית (?). מתנגד בכל תוקף להרחבת הלשון העברית ע”י “ועד הלשון”. שפה מתרחבת ומתעשרת באופן טבעי, על ידי שימוש ספרותי, אבל לא ע”י יצירת מלים מלאכותיות.

ד"ר א. מזיא. מזניחי לשון. “זכרונות ועד הלשון”, חוברת ו', ת“א, תרפ”ח.

תשובה על מאמרו של ד“ר ברנפלד: “מניחי הלשון”. אצל כל העמים הנאורים קיימים ועדי־לשון, אקדמיות וחברות, שמטרתם לשכלל את הלשון ולחדש מלים. מבטל בראיות חותכות את נימוקי ד”ר ברנפלד, שאינו מאמין בתחית הלשון העברית. על תשובה זו השיב ד“ר ברנפלד במאמרו “על הרחבת השפה” (¹נדפס בהצפירה תרע”ו, ובשנת תרצ“ח — “בזכרונות ועד הלשון”. תשובה זו עוררה תשובת־משנה של ד”ר א. מזיא “על שימוש הלשון ופירוש המלות”, שנדפסה “בזכרונות ועד הלשון”. חוברת ו' תרפ"ח.

צבי הר־זהב. 1) תערובת של לשונות במקום לשון המשנה. 2) לאיזו לשון נזקק? “לשון דורנו”, תל־אביב, י"ג להכרזת בלפור.

מוכיח, שרק לשון המשנה היא הלשון העברית הטבעית ורק אותה בלבד אנו צריכים להנהיג בספרות ובדיבור.

נ. ה. טורטשינר. תחית הלשון. “מאזנים”, חוברת ג', תל־אביב, תרצ"ד.

בהחיותנו ובהרחיבנו את הלשון עלינו לדאוג, שזו לא תתרחק ללא צורך מלשון העבר.

י. ח. טביוב. שפת עבר החדשה. כל כתבי. הוצאת “מוריה” — “דביר”, ברלין, תרפ"ג. (נדפס ב“השלח”, כרך י')

התפתחות הלשון העברית מתקופת הבית השני עד תקופת ההשכלה. המחבר מטפל בעיקר בלשון המשנה. ההבדל בין לשון המקרא והמשנה. פרוצס התרחבותה של לשון המשנה ע"י הקנית הוראות חדשות למלים עתיקות. לשון המשנה הטביעה חותמת על כל הספרות התלמודית. הלשון העברית בימי הבינים ובראשית התקופה החדשה.

ד"ר א. ש. קמיניצקי. הלשון העברית. “השלוח”, כרך י"ד 1904 קרקוי.

הלשון העברית במשפחת הלשונות השמיות: המקורות של הלשון העברית העתיקה. תולדות הלשון העברית: תור הזהב, תור הכסף. לשון המשנה, לשון ימי נבינים ובעיקר לשון הספרות הפילוסופית. אמצעים אחדים להרחבת הלשון העברית.

מ. ב. שניידר. תורת הלשון בהתפתחותה. וילנה א’תתנג לחהבה"ש.

סקירה על תולדות הדקדוק; הלשון העברית והלשונות השמיות; התכונות המיוחדות של הלשונות השמיות; תולדות הלשון העברית; הלשון העברית עד גלות בבל ומגלות בבל עד חתימת כה“ק; הלשון העברית בתור לשון מדוברת אחרי חורבן הבית הראשון; הלשון העברית מזמן חתימה כה”ק עד חתימת המשנה; לשון המשנה; הלשון העברית בתור לשון מדוברת מחתימת כה"ק עד חתימת המשנה ומחתימת המשנה עד הימים האחרונים. הכתב, האורתוגרפיה, המסורה, הניקוד.

צבי הר־זהב. יסודות החיאת הלשון המשנה; הלשון העברית בתור לשון מדוברת. “לשון דורנו”, תל־אביב, י"ג להכרזת בלפור.

1.  צריך להחיות את לשון המשנה, כי לשון זו היתה סמוך למיתתה; 2) צריך להשתמש בכל האוצר הגדול של הלשון ואסור לדלדלה; 3) בהרחבת הלשון קודמים המקורות העבריים, אחריהם — הלשונות השמיות ואחריהן — האריות; 4) יחד עם לשון המשנה עלינו לקבל גם את דקדוק המשנה ולהתאים לחוקיו וכלליו את הלשון והדיבור; 5) גם הכתיב צריך להיות לפי חוקי הדקדוק ורוח הלשון. 6) הכתב נתקדש במשך מאות שנים בתור כתב לאומי־דתי ואינו ניתן להתחלף באחר.

אליהו ספיר. הרחבת שפתנו והערבית. קובץ מכתביו. יפו, תרצ"ג.

אגב פולמוס עם ד“ר ש. ברנפלד ומ”ל לילינבלום מוכיח, שהלשון הערבית השמיעה בדורות העבר השפעה עצומה על העברית. יש להרחיב את הלשון העברית, על חשבונה של הערבית שהיא יותר קרובה לרוחנו מהארמית.

ח. נ. ביאליק. חבלי לשון. כל כתבי. חלק ב' תרפ“ג, ברלין. נדפס ב”השלוח" כרך י"ח 1906, אודיסה.

1) הואיל ולנו הלאומיים יש צורך כללי, נפשי בתחיתה הגמורה של לשוננו העברית בדיבור ובכתב כאחד. שכבר יש לה סימנים ממשיים בא"י — יש לנו איפא על מה להשען בעבודת שכלול לשוננו בכלל; 2) הרחבה לחוד וגידול והתפתחות לחוד; הגידול והתפתחות לעולם קודמים במעלה מן ההרחבה; 3) מלון עברי שלם ומשוכלל, מלון של כינוס הרכוש הלשוני מכל הדורות במלא גידולו והתפתחותו — הוא קודם איפא לכל מעשי ההרחבה ותרגומי מלונים; 4) תקנתה הגמורה של הלשון העברית לא תבא אלא עם תחיתה הגמורה בדיבור. (מסיכומי המשורר).

א. ציוני. שאלת הקולטורה ושאלת הלשון. “השלח”, כרך י"ז (דף 97) 1907.

מתנגד באופן נמרץ לשניות הלשון. במרכז עבודתנו התרבותית צריכה לעמוד תחית הלשון. ואסור לטשטש את הצורך החיוני הזה בדיבורים מפוצצים ע"א קולטורה, שכל אחד מכניס בה תוכן אחר (אחד העם — את יעודי הנביאים, ברדיצ’בסקי – “שינוי ערכין” וכו'). הלשון העברית מיהדת הכל, אפילו את הרעיונות היותר מהפכניים.

נחום סוקולוב. להחזיר עטרה ליושנה. “ברית העם”, חוברת א', תל־אביב, 1934.

הלשון העברית וגלגולי התפתחותה. השפעתה על לשון העמים ותרבותם. הכרת ערך הלשון ע"י העם הישראלי. חשיבותה בעד תחית האומה, הצד השוה שבין העם ולשונו. כרקטריסטיקה של הלשון העברית חוֹבת התנועה הציונית כלפי הלשון העברית.

י. אפשטיין. עברית בעברית. “השלוח”, כרך ד' ברלין 1898.

אחדות ממעלותיה של השיטה – הן: 1) השיטה הטבעית מעסיקה את כל חושי הילד ומותאמת לתפיסתו החל מ־4 שנים; 2) בהגיע הילד לשש שנים ידע את יסודוֹת הלשון ויוכל לקרוא את ספורי התורה; 3) תרגילהו לבלתי הוציא דבר מפיו בטרם שיתברר לו פירושו על פי מראה עיניו; 4) ע"פ השיטה הטבעית מעכל הילד את לימודיו מהרגע הראשון ואינו מאבד זמן לתרגומים והסברות; 5) התלמיד מתרגל לחשוב בשפה העברית ובבאוֹ לכתוֹב בה עליו רק להעלות על הניר את הרשמים שכבר נחרתו במותו; 6)² לגבי השיטה הטבעית אין צורך להוציא בכל מדינה ספרי למוד מיוחדים, וכל מורה עברית יכול ללמד את שפתנו בכל ארצות תבל מבלי לדעת את שפתן.

נ. סוקולוב. מגפת המליצה הנכריה. “מאזנים”, חוברת ו. תל־אביב, תרצ"ד.

מותח בקורת על ההתנגדות למליצה העברית. ההתרחקות מהמליצה מביאה לידי השתטחות הלשון או לידי רדיפה אחרי מליצה זרה המנוולת את יפי לשוננו. דורש לשקוד על ניקוי הלשון ממליצה נפרזת.

י. כרמל. נוסח וסגנון. “גליונות”. חוברת ד', תל־אביב. תרצ"ד.

הנוסח ("השתעשעות בלשון לשם הלשון) והסגנון. השואת הלשון העברית ולשונות אירופיות מבחינת הנוסח והסגנון, בלשון העברית דוֹחה הנוסח את הסגנון.

IÏI. ריב הלשונות.

ז. אפשטיין. הסכנה הז’רגונית ומהותה. “השלוח”, כרך כ"ב, אודיסה, 1910.

האידית לא תתרומם למדרגה של הבעת המחשבה הלאומית הישראלית בהיקפה העולמי. על ידי הכרת זכות הלשון האידית אנו משנים את האופי ההיסטורי של תרבות ישראל. רק העברית שומרת על קשרנו עם היהדות ההיסטורית.

מרדכי בן הלל הכהן. שפת הגלות “לוח אחיאסף”, דף 381, ורשה, תרס"ג.

רואה באידית לשון עממית מדוברת ודורש לדבר בה אל המוני העם ולנצלה לצרכי התנועה הלאומית. באידית צריך ליצור ספרות מובנת להמוני העם, אבל אין לעשותה ללשון לאומית וספרותית. האידית אינה צוררת לעברית, באשר היא לשון זמנית ומקומית.

א. ל. לוינסקי. חיי עולם וחיי שעה. כל כתבי, חלק ג' אודיסה, תרע"ג, הוצ'. “יבנה”.

פולמוס־דברים בין המחבר ובין שלום־עליכם בשאלת האידית. רק מה שנוצר בעברית יישמר לדורות: היצירות שנתחברו בלשונות אחרות ניצלו רק על ידי תרגומן העברי. האידית היא בעיני המחבר מכשיר לאומי הקובע ברכה לתנועתו הלאומית, אבל לא נכס לאומי בפני עצמו.

הרשימה “יוחנן הסנדלר לפנים והיום” שנכתבה בתור תשובה לרבניצקי היא סאטירה חריפה על התנועה האידית המודרנית.

מידד מכתב ממידד לאלדד. “לוח אחיאסף”, ורשה, תרס"ג, דף 507.

מידד (רבניצקי) במכתבו לאלדד (שלום־עליכם) מותח בקורת על העברים הרודפים את ה“ז’רגון” מתוך רגש של “משכיליות” ואריסטוקרטיות מדומה. יחד עם זה מגנה את חסידי הז’רגון הקיצוניים, השואפים להרים את שפת העם למדרגת לשון לאומית.

ד"ר י. ל. קצנלסון. עברית וז’רגון. (הלשון והחינוך) הוצ. מרכז “עבריה”, קרקו, תרס"ז.

נאום באספה הכללית של “חברת מפיצי השכלה” בפטרבורג 1906. מתנגד להוראת האידית בתור לימוד עצמאי בבה"ס של החברה, וכמו כן להוראת הלימודים הכלליים באידית. האידית איננה תריס בפני ההתבוללות. הספרות האידית יונקת לשדה מהספרות העברית ובמות הספרות העברית תמות עמה גם הספרות האידית. עם ביטול תחום המושב ברוסיה, יהי הז’רגון שפה מתה. לכל היותר תהיינה לנו שתי שפות מתות — אחת עם ספרות בת שלשת אלפים שנים ואחת עם ספרות בת שלושים שנים.

אחד העם. ריב לשונות. “על פרשת דרכים”, חלק ד' ברלין, “יודישער פערלאג”.

לשון לאומית פירושה: לא לשון הדיבור, אלא לשון הקולטורה הלאומית. אין “זיווג שני” נוהג בחיים הלאומיים. עצם הופעתה של “הלאומיות הזרגונית” הוא סימן שהלשון מתחילה להשכח. יחס העם אל הז’רגון ואל הלשון העברית. הפחד שהתנועה הז’רגונית הפילה על העברים הוא פחד שוא.

ח. נ. ביאליק. שאלת הלשונות בישראל. (הרצאה בקובנה כ' אלול תר"ץ) “העולם”, גליון מ“א ומ”ב 1930.

שאלת־הלשונות אפשר לפתור רק במתודה היסטורית. ההיסטוריה תלמדנו, שעם ישראל דיבר בתקופות גלותו בהרבה לשונות, ובאחדות מהן — בארמית ובערבית — יצר יצירות חשובות, אבל קיום נצחי נבטח רק ליצירות עבריות. ומשום כך השתדלו גדולי האומה לתרגם לעברית את היצירות, שנתחברו בלשונות לועזיות. לאידית יש זכות ואפשרות של קיום, כל זמן שהיא דבוקה בעברית ויונקת ממקורה. מן הרגע שהיא פורשת מן העברית, היא מאבדת את עולמה. מהספרות האידית ישאר לדורות רק מה שיתורגם לעברית.

מ. קליינמן. לשונותינו. “השלוח”, 1908, אודיסה.

אם נכריז על אידית כעל שפתנו הלאומית היחידה, נהיה מוכרחים לוותר על קרוב למחצית היהודים שאינם מדברים אידית. ומשום כך אנו מחשיבים את הלשון העברית המגשמת את רעיון האחדות הלאומית כלפי פנים וכלי חוץ. מאידך גיסא אסור לנו לזלזל באידית, שבה מדברים המוני העם. מסקנת המחבר: לדרוש מהממשלה שתכיר בשתי לשונותינו כאחת ותשאיר לנו להתוות גבולות ביניהן בחיים ובחינוך.

פ. שיפמן. אחדות הלשון. “השלוח” כרך ל"ה, 1918, אודיסה.

מבטל את הדעה, ששאלת הלשונות היא שאלת מעמדות. בלי אחדות של לשון אין אחדות של תרבות; בזה מודים גם העברים גם האידישאים ומשום כך שואפים גם שניהם להשליט את הלשון שלטון יחיד בחיים וביצירה. המחבר מציע תכנית עבודה, כדי לסייע לפרוצס ההיסטורי של השלטת העברית בחיינו. דורש מהעברים, שיכניסו הרבה מלים עבריות לאידית, כדי להפוך אותה לדיאלקט עברי. (ראה י. ח. טביוב).

י. ח. טביוב, הלשון העברית. כתבי. הוצ. “מוריה” — “דביר”. ברלין, תרפ"ג.

היסודות העבריים בז’רגון הם מרובים ועלינו להשתדל להרבות מלים עבריות בשימוש הז’רגון, כדי להפוך אותו במשך הזמן ללשון עברית טהורה (?). הסיבות שהשפיעו על הכנסת היסודות העבריים לז’רגון. בסוף המאמר — רשימת המלים והמבטאים העבריים, התלמודיים והמחודשים שנמצאים בלשון האידית של ליטא, רייסין וזמוּט.

מ. א. יחיאלי. לשאלת השפה, ציריך, הוצאת “המצפה”, 1921.

מתנגד לאידית. כרקטריסטיקה של שונאי העברית לסוגיהם השונים. ביטול הנימוקים של האידישאים. מלחמה בכפילות הלשונות הלאומיות.

מ. שיינקין. עתידותיה של השפה העברית. “לוח אחיעבר”, רובץ ב', ניו־יורק, תרפ"א.

דן בעיקר על עתידה של האידית באמריקה. מציין, שהדור השני של יהודי אמריקה כבר מדבר אנגלית.

ד"ר י. קלויזנר. הסכנה הקרובה. “השלוח” כרך ט"ו.

דן על תופעות דיהיסטוריזטוריות, שנתגלו בתקופתנו ומציין את התנועה האידישאית כאחת החוליות בשלשלת התנועות הדיהיסטוריזטוריות, שמגמתן — להשמיט את הקרקע ההיסטורי מתחת לרגלי ישראל. כל תנועה שביסודה מונח רעיון הדיהיסטוריזציה סופה להביא לאחר זמן ידוע גם לידי דינציונליזציה.

חיים ארלוזורוב. ניו־יורק וירושלים. כתבי ח. ארלוזורוב. כרך ה', מכתב חמישי. תל־אביב, תרצ“ד. גם “התקופה”, כרך כ”ו, הוצ. שטיבל, תל־אביב.

סקירה על דרכי התפתחותה של היהדות האמריקנית והערכת הכוחות הפועלים בה. התפשטות הטמיעה הסוציאלית והטמיעה הלשונית הכרוכה בה. הדור הצעיר היהודי מדבר אנגלית. סיכויי האידית.

מתתיהו מיזס. לשאלת הלשון היהודית. “העתיד” חלק ג', ברליון — וינה, תרפ"ג.

מתנגד לדעתו של אחד־העם שלשון העם איננה לשונו הלאומית של העם. להיפך מוכיח, שכל עם מוותר על לשונו הספרותית שאינה מוכשרה יותר לספק את צרכי נפשו. כך עזבו הרומנים את הרומית; הצרפתים, האיטלקים והספרדים הרימו את לשונותיהם העממיות למדרגה של לשונות ספרותיות.

מיכה יוסף בן גוריון. בדבר הלשון; בדבר לשון וספר; שניות. “בשדה ספר”, חלק א' ליפסיא, תרפ"א.

שתי לשונות ספרותיות היסטוריות לנו — עברית וארמית. אנו עברים־ארמים בלשוננו. סופרי ישראל בתקופת ההשכלה ובזמננו כתבו גם בשפת המקרא גם בשפת התלמוד, גם עברית גם רבנית. שניות דומה לזו רואה המחבר גם בספרות הישראלית המודרנית — היא עברית ואידית. לכל אחת תחום יצירה מיוחד ואין אחת יכולה לרשת את מקום חברתה. האידית היא לשון ההוה, שבה אנו רק בחינת מקבלים מחיי יום יום; אסור לנו לתת, כי עד ידי הנתינה, כלומר “שכלול” הלשון אנו משחיתים את יפיה.

צבי ויסלבסקי. עשרים שנה לטשרנוביץ. “התקופה”, כרך כ“ה. הוצ. שטיבל, תרפ”ט.

סקירה על צמיחתה של התנועה האידישאית והתפתחותם המהירה של עתונותה ומוסדותיה התרבותיים אחרי הועידה. יחסן של שורות־העם השונות לאידית היה חיובי, ואף על פי כן עדים אנו היום לסימני ירידה של התנועה הזאת. לשון המדינה כובשת את עמדותיה של האידיה. יובל העשרים עורר בחוגי האידישאים חשבון־נפש על שאלת עתידה של התנועה.

י. קויפמן. גולה ונכר. הוצ. “דביר”, תל־אביב.

הלשון האידית היא חלק בלתי נפרד של התרבות הגיטואית. ע"פ רוב יצרו היהודים בגיטו החדש דיאלקט חדש. מלבד הדיאלקט הזה זקוקים היהודים גם ללשון המדינה. פילוג זה של לשון העם מעיד על חולשתו של הדיאלקט האידי. לעמים נורמליים יש רק לשון אחת. בארצות אירופה המזרחית שבהן משתמשים היהודים בדיאלקט האידי, מזדקקים הם ללשון המדינה. המעבר אל התרבות החילונית יקרב את קצה של האידית שעתידה להשתכח מישראל.

ד"ר,. קלצקין. גלות וארץ. “תחומים”, דביר. ירושלים־ברלין. תרפ"ה.

הז’רגון מתקיים עדיין בזכות שרידי החומה של הגיטו. העברית תפסה את מקומה מחוץ לחיי יום, יום, וגם עכשיו תוכל להיות מעין מדור לנשמה היתרה של האומה. אבל הז’רגון הוא שפת החיים של הגיטו ולא יוכל להחזיק מעמד, כשיגיע לידי התנגשות בשפת החיים של הסביבה הזרה. אעפ"כ צריכים אנו בעבודתנו להשתמש גם בעברית גם בז’רגון, (ששניהם יחד אינם בני־קיים בגולה) בתור אמצעים לאומיים.

ד"ר א. רופין. התפרדות השיתוף הלשוני. הסוציולוגיה של היהודים. כרך ב', הוצ. שטיבל, תל־אביב, תרצ"ג.

שנויי לשון בתולדות היהודים; פריחת הלשון האידית עד תקופת ההשכלה. ירידתה באירופה המערבית והתיכונית. סימני ירידה של האידית בארצות אירופה המזרחית. מספרים סטטיסטיים. תחית הלשון העברית בארץ־ישראל. התפשטות הלשונות הלועזיות בקרב היהודים. שנוי־הלשון ותוצאותיו בחיי היהדות.

IV התרבות העברית.

אחד־העם. תחית הרוח. “על פרשת דרכים”, חלק ב' דף קי"א.

העבודה הרוחנית צריכה להתפתח בשני דרכים: 1) ליצור בארץישראל מרכז רוחני, כדי להחיות את התרבות העברית, את הספרות ואת המדע העבריים; 2) לחדש את החינוך בגולה וליצור בתי ספר מבוססים על יסודות לאומיים. העבודה הראשונה מכוונת לשם תחית הרוח העברית המקורית; השניה מכוונת להרמת המצב התרבותי בישראל.

מ. י. ברדיצבסקי. דרכים (לשאלת התרבות). בכרך ב' הוצ. שטיבל, ליפסיה, תרפ"ב.

היתה לנו תרבות התנ"ך, תרבות היהדות האלכסנדרונית, תרבות התלמוד, תרבות של פילוסופיה דתית, תרבות הקבלה ואחרים, אבל עתה נקרעו החיים באהלי יעקב לקרעים שאינם מתאחים. היפלא הדבר שמיטב בנינו הולכים “לנטור כרמי זרים”? המחבר גומר בקריאה, שגאולת היחיד קודמת לגאולת הכלל.

ד"ר,. קלצקין. גלות וארץ. “תחומים”, דביר. ירושלים־ברלין. תרפ"ה.

ההתבוללות היא לא רק חטא לאומי, אלא גם חטא אנושי, קשים מתבוללי ישראל לאומות העולם כספחת. התרבות הכללית היא צרה לאומית לנו בנכר, במדה שהיא מביאה אותנו לידי התבוללות, הואיל ואנו מחוסרים כלים לאומיים, כדי לקלוט בתוכם את התרבות הזרה, אבל אנו נבנים ממנה, עד כמה שאנו מכוונים דרכנו ליציאה מן הגלות ונוטלים עמנו את הרכוש התרבותי שרכשנו מהתבוללות.

נ. סירקין. מן היהודיות אל העבריות. “תרבות”. שנה א‘, חוברת ה’ –42־44. תרפ"ב

כוחה של האידיות היה גדול וחיובי בתור אמצעי לקולטורה, להשכלה המונית ולאירגון הפרולטריון במלחמת קיומו. אבל כשניסתה להתרומם למדרגה של ספרות אמיתית ולהציג כף רגלה בשדה השירה והפילוסופיה — קצר כוחה. סופה של האידיות להוליד את העבריות. “העבריות תהיה קדושה־חילונית: דם החיים, חיי ההווה היוצר ובונה יזרום בעורקיה ורוח־העתיד יעטוף אותה באדרת הקדושה”.

פ. שיפמן. על התנועה העברית. “החינוך”, שנה עשירית, חוב. ג־ד, תרפ"ז.

אין בונים תרבות על תנאי. השיתוף ביצירת התרבות הוא צווי מוחלט ליחיד. על ידי היצירה מתקשר היחיד עם האומה ועל ידיה עם האנושיות. אין לאדם מישראל דרך אחרת להתקשר עם האנושיות, אלא על ידי התרבות העברית, שצריכה להיות — תרבות לשמה.

אחד העם. הלשון וספרותה. כל פרשת דרכים, כרך א', הוצ. יידישר פרלג 1921.

התפתחות הלשון והספרות העברית בימי הבינים. המחשבה היתה המניע הראשי להרחבת הלשון, הספרות החדשה מעדיפה את רגש היופי על המחשבה, ולפיכך לא יכלה ליצור לשון מדויקת בהתאם לצרכי המחשבה של זמננו. הרחבת הלשון, כפי שהיא באה לידי גילוי בספרותנו החדשה, היא מלאכותית. רק ספרות המזינה את המחשבה, לשונה מתרחבת בדרך טבעי, ומשום כך עלינו לשים לב לא לעניות הלשון, אלא לדאוג לפיתוח המחשבה.

א. מ. בורוכוב. מקור ותרבות. “מעברות”, כרך א‘, חוברת ד’, יפו.

האמן המתאר את חיי ההמון בלשונו הוא — יותר קרוב להם מהסופר המתאר את העם בלשון העם. במקרה הראשון ענין לנו עם תרגום מלשון החיים ללשון האמן, ובמקרה השני — עם תרגום שני (תרגום מלשון החיים ללשון האמן ומזו — ללשון העם). יוצא, שהסופר העברי החי בעולם הדמיון והמחשבה העבריים — הוא מקורי והסופר האידי — הוא מתרגם.

א. שטיינמן. התרבות העברית. “תרבות” שנה א‘, חוברת א’, ורשה 1921.

תרבותנו בגולה היתה בעלת תוכן יהודי בלי צורה נאותה; ע"י תחית תרבותנו אנו באים להשיב לה צורה לאומית. תחית העברית דורשת קנאות, וזאת צריכים לדעת עסקני התרבות בזמן שהצד שכנגד מבקש לעקור את העברית מן השורש.

ד"ר י. קלויזנר. ירידת הספרות וחובת הסופרים. (הרצאה) “השלוח”, כרך מ“ג, ירושלים, תרפ”ה.

הסיבה העיקרית של ירידת הספרות היא — ניתוק הקשרים בין החיים ובין הספרות. כל התנועות החברתיות של ישראל במאה האחרונה היו מעורות בספרות העברית (ה“השכלה”, חיבת ציון, הציונות המדינית).

יעקב כהן. כלפי פנים וכלפי חוץ (מכתב גלוי). “סנה”. ורשה, כרך א' תרפ"ט.

עברית היא לשוננו הלאומית לא רק כלפי פנים, אלא גם כלפי חוץ, בדרישותינו כלפי הממשלה. עלינו להדגיש את יחסנו זה לעברית בלי פשרות וויתורים. מתנגד לפוליטיקה של הצירים היהודים בסיים הפולני, אשר דרשו זכויות בשביל בתי הספר העבריים והאידיים גם יחד. על מכתב גלוי זה ענו הצירים י. גרינבוים וד"ר י. טהון, (“סנה”, דף 385). שהסבירו את נימוקי הפוליטיקה של ה“חוג” היהודי בסיים, על תשובות אלו באה תשובתו של י. כהן.

ח. נ. ביאליק. דברים שבעל־פה. ספר א. תל־אביב, תרצ"ה, הוצ. “דביר”.

נאומים שנשא המשורר והרצאות שהרצה משנת תרע"א עד ימינו, בקונגרסים, בועידות, ובכינוסים על שאלת הלשון, החינוך והתרבות. אגב סקירות מקיפות וניתוחים מעמיקים קובע המשורר בסגנונו הקלסי יסודות ועיקרים בכל השאלות הנוגעות לתחית רוחנו. ספר מופת לחקר מהותה של התרבות העברית, החשובים שבנאומים וההרצאות: על אמריקה; תחית הספרדים; הספרות והסופר העברי; לשאלת התרבות העברית (40 דפים); הציונים הכלליים ועבודת התרבות.

ח. נ. ביאליק. מכתב אל העורכים. הוצאת “דביר”, ספר א', פרלג ברלין, תרפ"ג.

מקדם בשמחה את הופעתו של מאסף עברי לחכמת ישראל במערב. מדבר קשות עם יוצרי “חכמת ישראל” בגרמניה, שפירסמו את מיטב יצירותיהם בגרמנית, רק מה שנכתב בעברית נשאר לדורות והפרה את המחשבה והמדע העברי.

תרבות וחינוך ב“החלוץ”. הוצ. “החלוץ” ורשה 1934.

מדברי חברים במועצה הארצית של ה“חלוץ” בפולין (1934). רעיונות והגיונות על תרבות העבודה. “לא תרבות כשלעצמה, תלושה, כי אם תרבות המחוברת לקרקע ולמפעל” (מדברי ההקדמה).

V. הספר העברי והפצתו.

פ(נחס) ש(יפמן). ספר עברי לגולה! (הצעה). “כתובים”, שנה ג' נומר קא' – ב.

מציע ליסד בארץ חברה “למען הגולה העברית”, שתפקידה להעניק חנם ספרים עבריים לספריות בגולה, הצעות מעשיות, כיצד להוציא את הרעיון אל הפועל.

ש. טשרנוביץ. שוק הספרים העברי. דין וחשבון של הועידה העברית בוינה. ורשה תרע"ג.

מספרים ועובדות על מצב שוק הספרים העברי לפני המלחמה. המחבר רואה את הדרך היחידה להפצת הספרים — בתשלומים לשיעורים. ההסתדרות העברית ללשון ותרבות צריכה להיות גם “אורגניזציה של מפיצי ספרות”.

א. קפלן. דרך להפצת הספר העברי (הרצאה). דו"ח של הועידה העברית בוינה.

מונה את סיבות הירידה של שוק הספרים העברי והן: 1) ליקויים בשיטה המסחרית של המו"לות העברית והעיקר — ההתחרות בהוצאת הספרים; 2) חוסר בתי־מסחר לספרים עבריים; 3) חוסר אירגון שלם וקבוע של מכירת הספרים; 4) חוסר בקורת על ספרים עבריים בעתונות העברית. מציע תכנית מפורטת של הצעות מעשיות לתקנת ההפצה של הספר העברי.

ש. גולדברג. היש קוראים עבריים? (מעט סטטיסטיקה). “השלוח”, כרך י"ז 1907, דף 417.

עומד על אפיו של הקורא העברי על יסוד סטטיסטיקה של ספריה פולטבית, שנעשתה בשנת 1904־5 ובא לידי מסקנה, שקוראי־עברית הם ברובם צעירים. הדורשים בשורה הראשונה ספרות לנערים וספרות יפה. הקורא המשכיל מהדור הישן הולך ופוחת.

ג. קוהלת. הקונה העברי וספריו. “איים”, קובץ א' דף 91. לונדון, תרפ"ח.

את המקום הראשון בקרב הקוראים העבריים תופס הנוער המתלמד הקורא ספרי לימוד וספרי קריאה. חוגי הקוראים הם: צעירים סתם, מורים ומשכילים־חובבים, המחבר שאב את החומר מבית מסחר לספרים עבריים בלונדון.

* * *הספר העברי, 1914־1924. לתערוכת הספר העברי. ורשה תרפ"ד.

קובץ מאמרים מוקדשים “לתערוכת הספר העברי” שנערכה בורשה. מכיל את המאמרים: “הספר העברי” לי. פיכמן. “ירושת שלשת הספרים” לאהרן צייטלין. “הספרות העברית המדעית נחדשה” לד“ר י. נ. שמחוני. “הספר המתורגם” מאת פלאי ו”חמשה מולים" לי. פיכמן.

פ. שיפמן. למצבה של ספרותנו החדשה. “השלוח”, כרך מ“ג, דף 481, תרפ”ה.

מונה את הסיבות והגורמים שהמעיטו את השפעת הספר בחיינו; חלקם — סיבות חיצוניות הטבועות בחותם תקופתנו הנוכחית (תיאטרון, קריאה בספריות), חלקם — סיבות פנימיות (שיבה אל מקורות ספרותנו העתיקה על חשבונה של ספרותנו החדשה); מצד שני — חדלו הצעירים לבקש בספרים את חכמת החיים.

VI. הדיבור העברי.

אליעזר בן יהודה. עד אימתי דברו אבותינו עברית? ניו־יורק, תרע"ט, הוצ. “קדימה”.

סקירה היסטורית על הדיבור העברי מתקופת חורבן בית ראשון עד חתימת המשנה.

ד"ר י. קלויזנר. הדיבור העברי. הוצ. “עבריה”, אודיסה, תרס"ט.

מבסס את נחיצותו ואת אפשרותו של הדיבור העברי בגולה. על אף כל המניעות הקשות אפשר להחיות את העברית בתור לשון דיבור בצד הז’רגון. דורש לפנות ללשון העברית את המקום הראוי לה בבית ובבה"ס, באספות לאומיות, בחברות ובאגודות.

מ. י. ברדיצבסקי. בדבר הלשון (בכתב ובפה) “בשדה ספר”, ליפסיה, תרפ"א הוצ. שטיבל.

אינו מאמין באפשרות תחית הדיבור, כל זמן שחסר לו הבסיס הקרקעי.

א. ד. גורדון. הדיבור העברי. כל כתבי. חלק ד'. דך 233־42. תל־אביב, תרפ"ח.

תחית הלשון ותחית הדיבור. בתחית הלשון העיקר האיכות: יחיד בעל לשון חיה יצליח להחיות את הלשון בפי אחרים יותר מאלפי מדברים בדיבור פונוגרפי. בתחית הדיבור העיקר הכמות: צריך להרבות באגודות דוברי עברית שתתאחדנה להסתדרות אחת. האגודה המרכזית צריכה לפעול בארץ־ישראל.

ח. נ. ביאליק. תרבות ופוליטיקה. “כל כתבי”. ברלין, תרפ"ג.

חולק על דברי אוסישקין, שהתנועה של תחית הדיבור העברי אינה תנועה תרבותית או פדגוגית, אלא אך ורק תנועה פוליטית. כל “תחיה” וכל שכן תחית שפה העומדת “אך ורק” על פרוגרמה פוליטית ואינה ילידת פנים, שאיפה נפשית עמוקה לשלמות פנימית, — ל“תחיה” כזאת אין כל ערך הפוליטי.

א. דרויאנוב. ציונות בפולניה. הוצ. “מסדה”, תל־אביב, תרצ"ג.

הפרק השלישי מטפל בשאלת הדיבור העברי בגולה. המחבר משיג על דברי ח. נ. ביאליק וג. ביסטריצקי שקיטרגו על סירוס הלשון העברית בפי הנוער בגולה.

א. ד. גורדון. עבודת התחיה בארצות הגולה. כל כתבי. חלק ד'. דף 190. תל־אביב, תרפ"ו, הוצ. “הפועל הצעיר”.

עבודת התחיה בגולה — פירושה: שיבה לעבודה גופנית ולדיבור העברי. לאידית אין עתיד בגולה. הדור הצעיר מדבר כבר בלשון המדינה. המחבר מאמין באפשרות הדיבור העברי בגולה, אבל נחוץ ליצור תנועה עברית חלוצית לא רק בשביל ארץ ישראל, אלא גם בשביל ארצות הגולה גופן.

VII. המבטא והכתיב העברי

דויד ילין. המבטא (הרצאה בועד "הלשון העברית "). ירושלים. זכרונות הועד. תרע"ג. חוברת ג'.

מבטאו של רוב מנין העם, המבטא האשכנזי אינו מזרחי; המבטא החדש שנתקבל בארץ ישראל הוא אמנם מזרחי, אבל רק לחצאין. דורש לקבוע, מבטא מדויק, הנותן לכל אחת מאותיות האלף־בית שלנו בטוי מיוחד. קובע את הבטוי של האותיות המסופקות.

חומר חשוב על שאלת המבטא אנו מוצאים בדברי חברי ועד הלשון ישראל איתן, ד“ר א. מזיא, א. מ. לונץ, ח. ל. זוטא, ויוסף מיוחס, אשר השתתפו בויכוחים אחרי הרצאתו של ד. ילין. (זכרונות ועד הלשון) ראה גם את החוברת " המבטא והכתיב בעברית” של דויד ילין. ירושלים, דפוס א. מ. לונץ, תרס"ה.

ז. ז’בוטינסקי. לשאלת המבטא העברי. “החנוך”, קובץ פדגוגי, תרע"ג.

ד“ר יהושע טהון וד”ר יעקב כהן. בשאלת המבטא. “תרבות”, שנת תרפ"ד. הרצאות בועידה הארצית הראשונה של “תרבות” בפולניה.

ד"ר יהושע טהון רואה במבטא הספרדי המדובר בארץ גילוי של “סקולריזציה” של השפה העברית בניגוד למבטא האשכנזי, שהוא המבטא של הדת, בית־הכנסת. דורש להנהיג את המבטא הספרדי בכל בתי הספר מיסודה של “תרבות”.

לעומתו ד"ר י. כהן מצדד בזכותו של המבטא האשכנזי, היות והמבטא הספרדי מבטל את הריתמוס של השירה העברית החדשה הכתובה כולה בהברה אשכנזית. דרש להסיר את שאלת המבטא מעל פרק הועידה.

ד"ר י. כהן שינה, כידוע, את השקפתו בשאלה זו ובזמן האחרון התאים את שיריו להברה הספרדית.

ד"ר שאול טשרניחובסקי. לשאלת המבטא והנגינה. “השפה”, חוברת א', פטרבורג 1912.

מצדד בזכות המבטא האשכנזי; המבטא הספרדי קובע את נשמת השירה העברית הכתובה במשקל טוני. חסידי המבטא הספרדי מדקדקים בנגינה, אבל אינם מדקדקים במבטא גופו. צריך שהדיבור כולו אשכנזי או כולו ספרדי.

ד"ר א. צפרוני. לשאלת המבטא העברי. ספר שנה של ארץ ישראל. שנה א', תל־אביב, תרפ"ג.

בזמן שהשפה היתה מדוברת בפי העם, היו לה מבטאים שונים, חוץ מהמבטא הרשמי, שנשמר ביהודה. מוסר סקירה היסטורית על המבטא והנגינה שבתקופות הקדומות.

ז. ז’בוטינסקי. תרי“ג מלים. “שבילי החנוך”, שנה ב' חוברת ב' תרפ”ו.

רואה בכתיב העברי מכשול גדול להפצת השפה והספר העברי; מציע שורה של תיקונים, ביניהם חצי־נקוד וכתיב מלא.

מ. ב. שניידר. תורת הלשון בהתפתחותה. חלק ב' (118־130) וילנה.

מחקר מדעי על המבטא והפונטיקה (ההברון) העברית ע"פ היקש עם לשונות שמיות.

מ. צ. סגל. יסודי הפונטיקה העברית. ספריה היסטורית־פילולוגיות, ירושלים, תרפ"ח.

נסיון מדעי לסדר שיטה מוגברת של ההברון העברי על יסוד המבטא הטברני.

א. ד. גורדון. הדיבור העברי. (בדבר המבטא). כל כתבי. כרך ד' דף 231, תל־אביב.

מצדד בזכות המבטא האשכנזי. “בבואנו עתה להשיבה (את הלשון) לתחיה, עלינו להשיב לה את צורתה ואת רוחה, כפי שנשתמרו חיות בלבנו, בנשמתנו החיה בעת חיה, ולא להחזיר לה נשמה נאצלת מעברנו הרחוק”.

א. צ. אידלסון. ההברה העברית. “השלוח”, כרך כ"ח, אודיסה 1913.

אם נסקור על ההברה העברית מבחינת גלוייה השונים בכל תפוצות ישראל בימינו נמצא, שבמקום שני מבטאים — המזרחי והמערבי — יש לנו באמת תשע הברות שונות של: 1) יהודי תימן, 2) פרס ובוכרה, 3) דגיסטן, 4) היהודים האשכנזים, 5) הבבלים, 6) השומרונים, 7) הסוריים והספרדים. 8) המרוקנים 9) והפורטוגיזים. המחבר בא לידי מסקנא, שבעם ישראל נשתמרו שתי הברות מקבילות עיקריות. את השאלה: איזו היא החברה הנכונה שנחזיק בה? הוא מציע לנסח: איזו הברה ניצור לנו, שתהי משותפת לכל חלקי האומה? הברה חדשה זו תהי רק ספרתית, והעם יוסיף לדבר בהברות שונות.

צבי הר־זהב. א) הכתיב; ב) הכתב; ג) טיב הכתב המלא; ד) הכתב הלאומי והכתב הלועזי. “לשון דורנו”, תל־אביב, י"ג להכרזת בלפור.

הכתיב המלא וגורמיו בימינו; תקלת השיטות החדשות להקלת הקריאה. הצורך בכתיב חסר ובניקוד. קדושת הכתב העברי. הכתב הרומי יביא אך רעה ללשוננו.

יעקב נתנאלי. הכתב והכתיב. “סנה”, 169־178, 262־272, ורשה, תרפ"ט.

המצאת הכתב העברי הקדמון (כתב ליבונאה). דרגות ההתפתחות של הכתב. מגרעות הניקוד. מתנגד לחילןף כתבנו בכתב לטיני. מותח בקורת על תיקוני־כתיב שונים שהוצאו בזמן האחרון. מציע שיטה חדשה של אמות־קריאה עצמאיות.

מ. ב. שניידר. על הכתב והכתיב. “סנה”, דף 527־611, ורשה, תרפ"ט.

תשובה על מאמרו של יעקב נתנאלי. סותר את השערותיו שהכתב הכנעני־העברי הומצא ע"י העברים, שהאותיות העבריות היו בזמן מן הזמנים דו־צליליות וכו'. מבטל את טענותיו על מגרעות הניקוד המקובל. אינו רואה שום תועלת בשנוי הכתיב; להקלת הקריאה צריך להדפיס הכל בניקוד שלם.

י. כ. הניקוד המקוצר. “סנה”, דף 91־96, ורשה, תרפ"ט.

חסרון הניקוד מקשה על קריאת הספר ומשבש את הלשון בפי הקוראים. לרגלי יוקר הניקוד המלא, מציע להדפיס ניקוד מקוצר וקובע כללים מסוימים של ניקוד זה.

ד. ילין. הכתיב העברי. (הרצאה) “זכרונות של ועד הלשון”, מחברת ה', ירושלים, תרפ"ה.

הרצאה בועד הלשון על שאלת הכתיב, ביחוד על כתיב מלא וחסר. אחרי ההרצאה השתתפו בויכוחים: ד“ר י. קלויזנר, א. מ. ליפשיץ, איתן, זוטא, ד”ר נ. סלושץ, מיוחס, בן־יהודה.

י. אפשטיין. שאלת המבטא בתיאטרון העברי. “במה”, תל־אביב, חוברת א־ב. תרצ“ג־תרצ”ד.

שפת־הבימה נחשבת ללשון־המופת הראויה לחיקוי. ראשית התהוותו של המבטא המזרחי והגורמים שסייעו להתקבלותו בא"י. את המבטא המזרחי קבלנו לא בשלמותו. למדנו רק להטעים את הנגינה מלרע, לבטא את הת' הרפויה כדגושה, אבל לא למדנו לבטא ח, ט, ק, ע, את התנועות החטופות, שוא נע, גם לא להכפיל את האות המסומנת בדגש חזק. מבסס את הצורך לתקן את המבטא מבחינה מעשית.

מפעולות ועד הלשון. “לשוננו” כרך ג' חוב. א' תר"ץ.

דין וחשבון של האספה הכללית של ועד הלשון, מוקדשת לשאלת הכתיב המלא והחסר.

בשאלת הכתיב הרצו ה' דויד ילין, ביאליק, י. קלויזנר ואפשטיין. השתתפו בויכוחים סגל, מיוחס, ריבלין, ד. שמעונוביץ וא. מ. ליפשיץ.

VIII. האמנות העברית

י (הודה) ס (ולודוחה). הבמה העברית. “השפה”, תרע"ב חוברת ב', פטרבורג.

סקירה על התפתחות הבימה העברית הלודואית והביאליסטוקואית.

ח. נ. ביאליק. האמנות הטהורה. (להוסד חברת “חזיון”) “כל כתבי”, ספר ב' ברלין תרפ"ג.

בשעה שעבודת התחיה נתגלתה בכל שדות התחיה, עמדו האמנים הישראליים מרחוק וטפלו ב“אמנות טהורה”. אבל סוף סוף הופיע גם האמן העברי עם תכנית עבודה מעשית. המשורר מברך את בונה האמנות התיאטרונית והמוסיקלית בארץ; דורש מהאמנות, שלא רק תשעשע את העט, אלא גם תחנך אותו. לבסוף מראה שהאמנות התיאטרונית לא היתה זרה לעמנו, ובכמה מחזיונות הנביאים אנו מוצאים יסודות תיאטרוניים.

ח. נ. ביאליק. א. ל. פסטרנק. “כל כתבי” ספר ב', ברלין, תרפ"ג.

כרקטריסטיקה של הצייר היהודי, האקדמיקון א. פסטרנק. בסוף המאמר, מדף שי“ב עד שי”ה, קובע המחבר את יחסו לאמנים היהודים, אשר הפנו ערפם לעמם וילכו לרעות בשדות זרים.

חיים גרינברג. על הבימה העברית. (הרצאה) דו“ח של ועידת “תרבות” הראשונה בפולניה, “תרבות” חוב. ג' ורשה תרפ”ב.

הנחות המרצה: 1) תרבות לאומית שלמה צריכה להקיף גם את מקצוע האמנות התיאטרונית; 2) התיאטרון הדרמטי מסייע להפצת הלשון; 3) גואל את הכוחות והכשרונות הדרמטיים ומכוונם כלפי יצירה לאומית מקורית; 4) אין לנו מסורת תיאטרונית; 5) אין אנו רוצים בתיאטרון עברי סתם. בתיאטרון שלנו צריך שתתגלינה הנטיות הנפשיות וצורות ההבעה והבטוי, המיוחדות לנו; 6) עלינו להכשיר את העם לקראת בנין התיאטרון העברי; עלינו לפתח ולהפיץ תרבות תיאטרונית.

א. פטקין. “הבימה”. “רמון”, חוברת ג', ברלין, תרפ"ג.

הבימה העברית המוסקבאית מ־1917 עד 1921; אפיה ומהותה של האמנות התיאטרונית אצל חובבי הבימה המוסקבאית; ניתוח בקרתי של הדרמות: “האחות הבכירה”, (ש. אש), “השרפה” (י. ל. פרץ), “היהודי הנצחי” (פינסקי); הערכת המשחקים ומשחקם; דרכה של הבימה.

א. צ. אידלזון. תולדות הנגינה העברית. הוצ. “דביר”, תל־אביב – ברלין, כרך ראשון, תרפ"ד.

מוכיח מציאותה של נגינה עברית מקורית. מטפל בנגינה העברית הקדומה. פרקיה: הטעמים, נגינות התורה (של יהודי בבל, פרס, בוכרה, סוריה, מרוקו, צפון אפריקה, נגינת הספרדים בצרפת, אנגליה, מצרים וא"י, נגינת יהודי ליטא, אשכנז ועוד). נגינות הנביאים, נגינת המגילות, דניאל, איוב, משלי, תהלים — אצל יהודים בארצות שונות. מהותה של נגינה לאומית. נוסח התפילה. נוסחאות הסליחה והתחינה.

אשר ברש. הריקוד והרקד. “ברוך אגדתי”, הוצ. “הדים”, תל־אביב, תרפ"ה.

ההעויה היהודית — המקור והחומר ההיולי של הריקוד העברי, הדינמיקה התנועתית על הגויים והיהודים. הסינטזה של אמנות הריקוד, הציור, הנגינה והשירה. אגדתי — חלוץ האמנות הריקודית. מסות יצחק כ"ץ ומנשה רבינוביץ על אמנות הריקוד.

ח. נ. ביאליק. דרכי התיאטרון העברי. “במה”, תל־אביב, הוצ. “חוג־הבמה”, תרצ"ד.

היסודות הדרמטיים והתיאטרוניים בספרותנו העתיקה. שלש תקופות בהתפתחות התיאטרון האידי. זכרונות על ראשית עבודתה של הבימה המוסקבאית, תפקידי הבימה וערכה: פרסום של ישראל ברבים; גיבוש הסגנון העברי ואופן הדיבור, ההעויה, התלבושת. הרמת הלשון העברית המדוברת, הוולגרית למדרגה של “שפת נדיבים, לשון בני עליון”.

ג. חנוך. “הבימה” בשנותיה הראשונות. “במה”, חוברת א', 1933.

סקירה על התפתחות הבימה העברית במוסקבה. עבודת־ההכנה וההצגות הראשונות. סטניסלבסקי ווכטנגוב. חיפוש הרפרטואר.

אנציקלופדיה ישראלית. “אמנות”. הוצ. אשכול, ברלין־ירושלים, כרך 2.

אמנות במקרא, במדרש ובתלמוד; מימי הבינים עד ימינו. אמנות יהודית בימי הבינים, — בספרד, בצרפת, בגרמניה, בבוהמיה, בפולניה ובאיטליה. אמנות יהודית בעת החדשה. נוגע גם בציורי כתבי־היד, באורגמנט עברי וסגנוני האותיות.

מ. בחיט. התיאטרון העברי. “שאלת היום”, חוברת ד' וילנה 1918.

דן בשאלת התיאטרון העברי, הרפרטואר הדרמטי. התיאטרון צריך להיות עממי ומותאם לתפיסת הקהל. דורש לייסד בית ספר דרמטי ומוסיקלי בגולה.

IX. א). החינוך עברי

(תולדותיו ומצבו בארצות שונות).

ד"ר ש. י. טשרנא. לתולדות החינוך בישראל. חוברת א' — תקופת המקרא. הוצ. “גלים”. וילנה, תרפ“ט. חוברת ב' — תקופת התלמוד. הוצ. “גלים” וילנה, תר”ץ.

מחקרים על תולדות החינוך בישראל. חוברת א‘: החינוך בתקופת המקרא; חניכים; עניני חינוך; דרכי חינוך; מחנכים. החוברת ב: התלמוד בתור מקור לתולדות החינוך ולתורתו; ערך החינוך בישראל; התפתחות ביה“ס; הילד בבית אב; ביה”ס וסדריו החיצוניים; ילדי ביה"ס לפי גילם וכשרונותיהם; חינוך הילדות; מלמדי־התינוקות; תוכן הלימודים ודרכי ההוראה וכו’.

ד"ר יצחק מירקין. תולדות החינוך וההוראה. ירושלים, תרפ"ד.

הספר (עובד לפי ספרי י. שיפלס, ק. היילמן, א. פונקה ואחרים) כולל קיצור תמציתי של קורות הפדגוגיה הכללית. שני הפרקים הראשונים דנים על החינוך וההוראה בישראל בימי קדם: בתקופת השופטים והמלכים ובתקופת הסופרים ואנשי הכנסת הגדולה, התנאים והאמוראים.

ד"ר מנחם שטיין. החינוך היהודי במצרים בתקופה ההלניסטית. “דבר המורה”, ורשה, תר"ץ, חוברת ה'.

החינוך היהודי באלכסנדריה של מצרים, ע“פ ספרי פילון האלכסנדרוני ו”חכמת שלמה".

ד“ר מ. גידֶמן. התורה והחיים. בארצות המערב בימי הבינים. 3 כרכים. הוצ. אחיאסף, תרנ”ז־תרנ"ט.

קורות היהודים בגרמניה, צרפת ואיטליה, מהמאה ה־ XÏ ועד המאה ה־ XV. הספרים מכלים שפע ידיעות על מצב החינוך העברי בארצות הנ"ל. המחבר מפרסם גם מקורות השופכים אור על החינוך.

שמחה אסף. מקורות לתולדות החינוך בישראל. (2 כרכים). כרך א' — תרפ“ה, כרך ב' — תרצ”א, תל־אביב, הוצ. דביר.

מקורות לתולדות החינוך בישראל מראשית ימי הבינים עד ראשית המאה הי“ט. כרך א' מכיל את המקורות לתולדות החינוך העברי בצרפת, אשכנז, מורביה ובוהמיה, פולין וליטא. כרך ב' מקיף את ספרד, צרפת הדרומית, איטליה, ארצות המזרח וא”י, מביא קטעים מתוך שאלות ותשובות, פירושים על התורה והתלמוד, ספרי דרש ומוסר, פנקסי קהלות ובתי ת"ת, צואות, ספרות יפה וכו'.

מרדכי בן הלל הכהן. “כל ישראל חברים”. “החינוך”, שנה א' תר“ע – תרע”א.

פעולת החברה כי“ח בשדה ההשכלה. בקורת על פעולתה החינוכית. תכנית הלימודים של בתי הספר העממיים מיסודה של כי”ח.

* * * שנת היובל לחברת “מרבה השכלה בישראל ברוסיה”. “החינוך”, שנה רביעית חוברת ב־ג, תרע"ד.

א. ז. רבינוביץ. לתולדות החינוך וההשכלה של יהודים ברוסיה. “החינוך”, שנה שלישית, תרע“ב – תרע”ג.

ראשית התיסדות בתיה“ס ברוסיה. יחס הממשלה הרוסית אל החינוך היהודי. השפעת ריב”ל על תיקוני החינוך. החוק של 1844. ביה“מ לרבנים בורשה. ספרי הלימוד לידיעת היהדות. גורל ה”חדר" והישיבות אחרי החוק של 1844. ישיבת המוסר, ישיבת חב“ד, ישיבות לידא ואודיסה. ביה”מ לרבנים בוילנה ובזיטומיר.

מנשה מרגלית. דור ההשכלה ברוסיה. וילנה תר"ע. (ביבליותיקה של “הד הזמן”).

מונוגרפיה על תחילת ההשכלה של יהודי רוסיה החל משנת ה־40 של המאה שעברה. עסקני החינוך הראשונים. יחס היהודים אל ההשכלה. בתי הספר הראשונים ואפים. פעולת הד“ר ליליינטל. שני בתיה”מ לרבנים ותכנית הלימודים שלהם.

ש. טשרנוביץ. בני משה ותקופתם. ורשה, תרע"ד, דף 142־141.

פעולת “בני משה” בשדה החינוך העברי.

ח. א. זוטא. בראשית דרכי. (לתולדות ביה"ס העברי) ירושלים, תרצ"ד, הוצ. של “חרמון”.

תיאור אוטוביוגרפי של ראשית החינוך המודרני. הספר מעביר לעינינו תמונות חיות מהעבר הקרוב.

א. מ. ליפשיץ. החדר (תכונתו ושיטתו) “התקופה”, כרך ז', הוצ. שטיבל, ורשה 1920.

כרקטריסטיקה של המלמד, יחס הציבור וההורים אל ה“חדר”; צורתו החיצונית וחיי הילדים בתוכו; תכלית הלימודים ושיטתם; שלשת דרגי ה“חדר”: חדר הדרדקים, חדר החומש וחדר הגמרא. השקפה כללית על יחס השיטות התרבותיות (הפילוסופיה, הקבלה) אל ה“חדר”. היחס הבקרתי של ההשכלה אל ה“חדר”. השאיפה לחדש את ה“חדר” בתקופה הלאומית הולידה את ה“חדר ומתוקן”.

ד"ר י. שאצקי. המלחמה בעד השפה העברית בבתיה“ס של הממשלה בפולין, “בילי החינוך”. שנה רביעית, תרפ”ח – פ"ט.

ד"ר א. טרטקובר. בתי הספר של הציבור היהודי בפולין. הוצ. המכון לחכמת ישראל בורשה, תרצ"ג.

מחקר על בתי הספר היהודיים בפולין לסוגיהם הציבוריים השונים. מהותם האידיאולוגית ושיטתם. מספרים סטטיסטיים.

ד"ר ירמיהו פרנקל. החברה ובית הספר. “ספר השניה”, תרפ“ט־תר”ץ, לודז.

המאמר המוקדש ליובלו של ד“ר מרדכי זאב ברודא, מטפל בבירור אפיו ומהותו של בית הספר הלאומי בגולה על הרקע ההיסטורי של מצב החינוך היהודי בארצות שונות לפני תקופת המלחמה ואחריה. הטיפוס של בה”ס התיכוני מיסודו של ד"ר ברודא.

* * * הגימנסיות העבריות בפולניה. “תרבות” שנה שלישית, חוברת ד', תרפ"ה.

ד"ר שמעון ברנפלד. החינוך העברי בארצות המערב. “החינוך”, שנה ג', תרע“ב – ע”ג.

בארצות המערב אין חינוך עברי לאומי מצוי. היהודים פורשים לצד הטמיעה, ואפילו המעולים שבהם מסתפקים בחינוך דתי שאף הוא הולך ופוחת.

ד"ר סימון מרכוס. לתולדות החינוך העברי בבולגריה. “מזרח ומערב”, כרך ד' דף 152 ירושלים, תר"ץ.

החינוך העברי בבולגריה במאה השבע עשרה ושמונה עשרה. החינוך העברי אחרי שחרורה של בולגריה מעול התורכים. הפעולה החינוכית של “אליאנס”. השפעת התנועה הציונית על התנועה העברית.

ד. ויניצקי. לתולדות בית הספר העברי בביסרביה. “פרודות”, הוצ. “תרבות” קישינוב, תרצ"ד.

מצב החינוך העברי לאחר הספחה של ביסרביה לרומניה. משנת 1919 עד חצי 1922 — תור הזהב של החינוך העברי, מכאן ואילך — תקופת הריאקציה. קיפוח הזכויות של החינוך העברי. מלחמת הציבור היהודי בעד זכויות החינוך העברי. המצב החמרי של החינוך. הוצאת ספרי לימוד עבריים. גני־הילדים ובתי־הספר העממיים.

ד"ר דוד קימלפלד. התנועה העברית ומוסדות החינוך בבוקובינה ובטרנסילוניה “פרודות”, הוצ. “תרבות”, קישינוב, תרצ"ד.

החינוך העברי בבוקובינה אחרי המלחמה העולמית. הגימנסיה הממלכתית לילדי ישראל. העברית בתור לשון חובה בבתיה"ס העממיים הממשלתיים. ההסתדרות “שפה עברית” ופעולתה. הקורסים למורים עבריים. החינוך העברי בטרנסילבניה. השפעת ההתבוללות המדיארית ורפיון התנועה העברית.

נתן ביסטריצקי. החינוך העברי בגולה. (נדפס גם ב“מאזנים”) תל־אביב תרצ"ג.

החינוך העברי ברומניה, ליטא, לטביה ואסטיה. בארצות הבלטיות וברומניה עצם קיומו של בי“ס עברי הוא שאלה בפני עצמו; אבל בליטא שבה נמצא חינוך עברי מסודר, יש לגולל את שאלת התוכן של בה”ס העברי. המחבר מציין כמה תופעות חיוביות בחינוך העברי הליטאי מצד צורתו; אבל תוכן ביה"ס אינו משביע את רצונו.

ג"ר י. ה. גרינסטון. ראשית החינוך העברי באמריקה. “שבילי החינוך”, שנה תרפ"ה חוברת א'.

בתי הספר הראשונים מיסודן של קהילות ספרד ואשכנז בניו־יורק. אפים של בתיה“ס עד סוף המאה הי”ט. ה“סונדיי סקולס” וה“מישיון סקולס”.

החינוך העברי באמריקה.

שורה של מאמרים ודינים וחשבונות על החינוך העברי הניו־יורק (י. קנוביץ), בפילדלפיה (ש. מ. ולויצקי), בבלטימור (י. סיקר), במיניאפוליס (ש. גלב), בניו־אורליאנס (ש. שפאל), בסן־פרנציסקו (א. טוליר ו. מנוחין), בפיטסבורג (הורנשטיין), בבוסטון (ז. ל. הורביץ). נדפסו ב“שבילי החינוך”.

צבי שרפשטיין. עשרים וחמש שנה חינוך עברי באמריקה. “ספר השנה ליהודי אמריקה”, תרצ"ה.

סקירה כללית על דרכי התפתחותו של החינוך העברי באמריקה ב־25 השנים האחרונות; תקופת הפריחה והגידול של בתי הספר העבריים באמריקה; סמינריונים למורים; יחס ההורים והציבור אל החינוך העברי; מצב החינוך העברי בהוה והדאגה לעתיד.

אברהם לוין. החינוך העברי באמריקה. “הד החינוך”, שנה שניה, תרפ"ח, ירושלים.

התפתחות החינוך העברי בארצות הברית מראשיתו עד שנת 1928. פעולת “לשכת החינוך העברי”. שיפורו של החינוך העברי. מצב המורים. חינוך הבנות.

א. ולדשטיין. החינוך העברי באמריקה. “החינוך”, שנה רביעית, חוב. ב־ג. תרע"ד.

א. ד. צדרבוים. מספרים. “שבילי החינוך”, שנה רביעית, תרפ"ט.

ידיעות סטטיסטיות על החינוך העברי באמריקה.

ישראל קנוביץ. מצב החינוך העברי באמריקה. “לוח אחיעבר”, תרע"ח.

מספרים ועובדות על מצב החינוך העברי בארצות הברית, כיוון בתי־הספר, תכנית הלימודים של בתיה"ס מצבם החמרי והרוחני.

מ. גליק. למצב המורה העברי באמריקה. “שבילי החינוך” שנה ב‘, חוברת ד’.

מספרים ע“ד משכורת המורים לסוגיהם בביה”ס העבריים בארה"ב.

ד"ר עמנואל גמראן. המורה העברי באמריקה. (הרצאה) “שבילי החינוך”, שנה ג. חוברת ד'.

מספרים סטטיסטיים ע"ד המורים הנמנים על אגודת המורים בניו־יורק, גילם, השכלתם העברית והכללית, מצבם החמרי, החברתי והשקפותיהם.

ד"ר א. דושקין. דרגת משכורת למורים עבריים. “שבילי החינוך”, שנה שלישית, תרפ"ז.

ד"ר שמעון גינזבורג. לחשבונה של תקופה. “שבילי החינוך”, שנה שניה, חוברת ו'.

סקירה על ההישגים במשך 15 שנים של החינוך העברי המתוקן באמריקה.

ד"ר מ. ז. רייזן. ה“סונדיי סקול” (ביה"ס ליום ראשון) “שבילי החינוך”, שנה א‘, חוב. ב’ תרפ"ה.

מותח בקורת חריפה על בתי־הספר מטיפוס זה, המקציעים שתי שעות בשבוע ללימודים עבריים. דורש לבטלם וליצור במקומם בתי־ספר נורמליים, יומיים.

1. מהות החינוך העברי ובעיותיו

אחד העם. החינוך הלאומי. (נאום) “על פרשת דרכים”, חלק ד‘, דף קלג’.

קובע את היסודות של החינוך הלאומי. נאום פולמוסי נגד העסקנים של “חברת מפיצי השכלה” אשר התנגדו להנהגת חינוך עברי לאומי בבתי הספר של החברה.

ח. נ. ביאליק על “החינוך והלשון” (“דברים שבעל פה”) הוצ. “דביר”, תל־אביב, תרצ"ה.

“לימוד התורה” בזמנים הקדמונים. קלקלותיו של החינוך הישן. הלשון העברית — יסוד מוסד של החינוך העברי.

פנחס שיפמן. תרבות וחינוך. כרך ראשון: מסכת חינוך. תל־אביב, תרצ"ד, הוצ. א. י. שטיבל.

קובץ מאמרים שנתפרסמו בזמנים שונים ב“השלוח”, “תרבות”, “הד החינוך” וכו'. כולל מאמרים מתודיים־דידקטיים ע“ד לימוד התנ”ך, הלשון והספרות בבתיה"ס, גם מאמרים על מהות החינוך בכלל ועל הפרובלמטיקה הלאומית־הדתית של החינוך העברי.

יוסף ויתקין. החינוך העברי. כל כתבי. גם הוצ. “עבריה”, אודיסה־קרקה, תרס"ח.

עד שיקום בא"י המרכז הרוחני והגשמי עלינו לחזק ולחדש את החינוך הלאומי בגולה. לבית ספרנו החדש ארבע מטרות: 1) בריאת ספירה עברית ארצי־ישראלית מסביב לתלמידינו; 2) תחית השפה העברית בפיהם ונטיעת אהבה אליה בלבותם; 3) פיתוח השקפת עולם עברית ומוסר היהדות; 4) חיזוק הגוף ופיתוח אהבת הטבע.

א. מ. ליפשיץ. הומניסמוס יהודי. “השלוח”, כרך ל“ז, ירושלים, תר”ץ.

מהות החינוך ההומניסטי בהשתלשלותו ההיסטורית. המחבר מתנגד לחינוך ריאליסטי ומרים על נס את החינוך ההומניסטי הלאומי. מעמיד במרכזו את הלימודים היהדותיים (היסטוריה ישראלית, ספרות עברית, לשון); צריך להקציע מקום מורחב גם למקרא ולתלמוד. נוגע דרך אגב גם בשאלות־תרבות, הקשורות באידיאלי החינוך. בשאלות הנ“ל מטפל המחבר גם במאמרו: “גמנסיון עברי” שנדפס ב”השלוח“, כרך כ”ב.

ד"ר נ. טורוב. לעתידו של החינוך העברי. “מקלט” ד' ספר עשירי, ניו־יורק, תר"ץ.

מבחין בין שני מיני חינוך: טבעי ומלאכותי. החינוך בארץ הוא טבעי או לכהפ“ח מתקרב לטבעיות. החינוך בגולה הוא יציר מלאכותי, אבל אסור להזניח גם אותו, ועלינו להשתדל לקרבו לטיפוס נורמלי בכל האמצעים, ובעיקר: ע”י הכשרת מורים, הכנת ספרי לימוד טובים ויצירת סביבה עברית מסביב לביה"ס.

רב צעיר. ע“ד החינוך הדתי בביה”ס. החינוך, שנה ב' תרעא – עב.

לימוד הדת בבית ספרנו צריך להשען על המקורות הראשונים: התנ“ך, האגדה, ההלכה, ע”פ ההבנה המסורתית. כדאי לתת לתלמידים במחלקות העליונות מושג על דעות הרמב“ם ולהקנות להם ידיעת תורתו ע”י ליקוטי־פרקים, המציינים ביותר את היהדות ההלכתית, בלשונו ובסגנונו של הרמב"ם.

ד"ר ש. טשרנו. לשאלת החינוך הדתי. “שבילי החינוך”. שנה א' חוב. ג' תרפ"ו.

הדת, בתור רגש נשגב, לא תיבטל לעולם. לא נמנע הדבר, שאנו עומדים בפני תחיה דתית בעולם. ומשום זה עלינו לטפח את היסוד הדתי בחינוך. דורש מאת המורה שידגיש את הערכים האידיאליים הדתיים בתנ"ך ובתלמוד וישרישם בלבות התלמידים.

ד"ר נ. טורוב. הדת והלאומיות בחינוך. “מקלט” ב' ספר ה' דף 166, ניו־יורק, תר"ץ.

השפעתה של הדת הולכת ומתרופפת בדורנו ומפני זה יש להצמיד את היסוד הלאומי במרכז חינוכו ולהלביש גם כמה מחזיונות דתיים לבוש לאומי. מאידך גיסא אסור להעליב את רגשותיהם הדתיים של המורים. על ההסתדרות הציונית לתת אפשרות לחרדים ליצור בתי־ספר ברוחם, בהתאם לדרישות תקופתנו, והן: תחיה העם ובנין הישוב.

א. ז. רבינוביץ. שאלת האמונה והדת בחינוך. החינוך, שנה ב' תרע"א־ב.

המלחמה בדת בתקופת ההשכלה אצל אומות העולם ואצל היהודים. השתנות היחס לדת בשנים האחרונות. מקום הדת בחינוך אצל העמים. אין חינוך לאומי־עברי בלי דת.

חיים הירשזון. תורת החינוך הישראלי. סעאיני, רומניה.

ד"ר ירמיהו פרנקל. שאלת החינוך הדתי ולימוד הדת בבה“ס העברי. “ספר השנה”, תר”ץ־תרצ"א, לודז.

התוכן: 1) פתיחה. 2) תולדות התכנית ללימוד הדת. 3) לימוד הדת ופיתוח אישיות התלמיד. 4) הערך החברתי והלאומי של החינוך הדתי. 5) המומנט העממי. 6) שאלת לימוד התלמוד. 7) תכנית לימוד הדת הכוללת; ליתורגיקה, תורת המוסר ותורת האמונות והדעות.

ש. ל. הורויץ. ספר הדת והחינוך. ניו־יורק, תרפ"ז.

מאמרים על החינוךהעברי. בכלל ועל החינוך הדתי בפרט. רצופה תכנית לימודים לבית ספר עברי לאומי־דתי.

ד"ר ש. ברנפלד. יסודות החינוך העברי. " החינוך", שנה שלישית, 11–23.

חינוכנו הלאומי צריך להתבסס על ידיעת השפה העברית, הספרות העברית וההיסטוריה הישראלית. אל לנו להבדיל בין יהדות ואנושיות. בבית ספרנו הלאומי צריכות הן להתמזג לחטיבה אחת. החינוך המלא והשלם יכול להתפתח רק בארץ ישראל.

א. שטיינמן. היסוד בחינוך. “החינוך”, שנה שמינית, חוברות ב‘, ד’, ז', תרפ"ה.

ד"ר י. טהון. דרכי החינוך העברי ומגמתו. “תרבות”, שנה א' חוברת א'. תרפ"ב.

א. שטיינמן. העולם כתמונה או לחקר ז' שאלות בחינוך. “ספר היובל של הסתדרות המורים”. ירושלים, תרפ"ט.

שבע שאלות: 1) החינוך — תכנו מהו? 2) האפשרי הוא? 3) למי הזכות על החינוך? 4) אמת או שקר בחינוך? 5) התכלית החינוכית מהי? 6) יחסנו לדת או לרגש דתי בחינוך? 7) היש מקום ליסוד התיאטרלי בחינוך?

ד"ר ש. ברנפלד. יסודות החינוך העברי. " החינוך“, שנה ג' תרע”ב־ע"ג.

עיקרי החינוך העברי מראשית הימים. החינוך המוסרי — פרי רוח היהדות. יסודות החינוך הלאומי הם: השפה והספרות העברית וההיסטוריה הישראלית. חינוך עברי שלם אפשרי רק בארץ ישראל. צריך לפתח את החוש האסתטי של הנוער ולהכשירו ללימודים באוניברסיתה העברית כשתוסד.

ח. ל. זוטא. ה“מלמד” וה“מורה”. (נדפס גם ב“השלוח”), ירושלים דפוס “אחדות, תרע”ד.

הערכת ה“חדר” הישן ו“המלמד”. חלופי משמרות בחינוך העברי. על המורה העברי הצעיר להזדיין לא רק בכיבושי הפדגוגיה המודרנית, אלא גם במידותיו התרומיות של המלמד הישן. הדגשת היסוד המוסרי בחינוך. האידיאלים של מידות נאות ומעשים טובים צריכים להיות לקו למורה הצעיר.

י. גלס. החדר המתוקן. “הפדגוג”, שנה שניה, חוברת ד־ה, תרס"ד.

ק. ויטמן. לאן? (לבירור מטרת החינוך העברי), “שבילי החינוך”, שנה א‘, חוברות ד’, ה' תרפ"ו.

מעמיד במרכז החינוך תפקיד מוסרי ברוח אידיאלי הנביאים והיהדות. הבית וביה“ס הכללי משפיעים לרעה על רגשותיו המוסריים של הילד. בעיקר ביה”ס הכללי מקנה לילד את האמונה בכח הזרוע. על ביה"ס העברי לטעת בלב חניכיו את מוסר הנביאים הנעלה.

פ. שיפמן. החינוך הלאומי. “העולם”, גליון ט“ז, תרפ”ט.

לחינוך מבחן אחד: הכשרון לעמוד בפני נחשולי החיים. החינוך הישראלי צריך להיות מותאם לשעת חירום, ומשום כך עלינו לשוב אל העבר, אל תרבותנו החמורה, הקפדנית, שידעה לרסן את האופי של העם הישראלי. עלינו להעלות את החינוך למדרגה של חובה, של מצוה דתית.

מ. ב. שניידר. לשון בית הספר היהודי. “שאלות היום”, וילנה, תרע"ט חוברת א' ב‘, ג’.

ריב העבריים והאידישאים בשאלת לשון החינוך, יחס היהודים אל הלשון העברית ולשון הגולה. ביטול נימוקיהם של המתנגדים לעברית, בתור שפת הוראה. בית הספר העברי ואחדותו.

ד"ר נ. טורוב. דרישותינו בנוגע לתכנית ולרוח של ביה“ס העברי. “שבילי החינוך”, שנה שלישית, חוברת ד', תרפ”ח.

ד"ר נ. טורוב חינוך עברי וחינוך יהודי. “שבילי החינוך”, שנה א‘, חוב. ג’, תרפ"ו.

הגדרת המושגים של חינוך עברי ויהודי. החינוך העברי מקנה ידיעת היהדות והיהודי — ידיעות על היהדות, יש צורך גם בחינוך יהודי בתנאי שלא יזיק לחינוך העברי.

ז. ז’בוטינסקי. שפת ההשכלה. (הרצאה) “השלוח”, כרך ל, אודיסה 1914.

דורש, שהשפה העברית תהיה לא רק שפת הלימודים העבריים, אלא גם שפת הלימודים הכלליים.

ד"ר א. קון־שחטר. השפה העברית והחינוך. “שבילי החינוך”, שנה ג', חוב. ג־ד.

הגיונות על קרבת השפה העברית לחינוך; השפה ורוח העם; תכונת השפה העברית וערכה בחינוך העברי.

א. אורינובסקי. הכנת מורים. “תרבות”, שנה א‘, חוברות ב’, ו' תרפ"ב

ד"ר נ. טורוב. הכנת מורים. “החינוך”, קובץ פדגוגי, תרע"ט.

ל. חזן. תפקידו של המורה העברי בשעה זו. “תרבות”, שנה ראשונה, חוברת ז', תרפ"ב.

י. אפשטיין. ההכשרה המקצועית של הגננת. “גננו”, ד־ה, תרפ"ב.

ד"ר נ. טורוב. לתקנת החינוך העברי באמריקה. “שבילי החינוך” שנה א‘, חוברת ה’, שנה ב', חוברת ו־ז, ניו־יורק.

הליקויים שבחינוך העברי באמריקה טעונים תיקון. הדרך המובילה לתיקונם היא — ייסוד גני ילדים עבריים מתוקנים, הכשרת גננות ומורים וביסוס החינוך העברי על רעיון התחיה הלאומית.

נ. פינס. נחיצות גני ילדים עבריים, תכניתם ותועלתם ע“פ תורת פרבל. “הפדגוג”, שנה א‘, חוברת ב’, תרס”ג.

י. יחיאלציק. גן ילדים בתור פרוזדור לחדר. “הפדגוג”, שנה א‘, חוב. ט’, תרס"ג.

י. היילפרין. יסודות גן הילדים העברי. “הגנה”, שנה א‘, חוברת א’, ב', ד־ה, תרע"ח.

א. כהנשטם. גן הילדים — יסוד החינוך הלאומי. “הגנה”, שנה א', חוב.. ג־ו, תרע"ח.

יעקב פיכמן. ספרות וחינוך. “מאזנים”, חוברת ב', תל־אביב, תרצ"ד.

מראה על התכנית הקלושה של לימוד הספרות בביה“ס. סיבתה — ההשקפה הפדגוגית השטחית, שצריך להפחית את האינטלקטואליות היתרה בחינוך ול”הקל" את תכנית הלימוד. צפויה סכנה של הנמכת הקומה הרוחנית וירידת הטיפוס האינטלקטואלי הלאומי של הדור, דורש לא להסתפק רק בספרות דורנו, אלא להכניס לחינוך את המקורות במדה הדרושה.

י. פיכמן. על החינוך. “מעברות”, כרך א', יפו.

דורש להעמיד במקום רבוי המקצועות את ההתרכזות, שהיא גם סגולת הרוח העברי. על יסוד מקצוע אחד נאמן שננחיל לילדים, נבנה הרבה, אבל על כמה יסודות רעועים לא נבנה כלום. עלינו להעמיק את רעיון העבודה בחינוך, שיהיה בו באמת הרוח החיה ולא אספורט גרידא.

ד"ר נ. טורוב. ארץ ישראל בתור גורם חינוכי. “שבילי החינוך”, שנה א‘, חוב. ד’.

אנו צריכים להכניס לתוך החינוך העברי בגולה את ארץ־ישראל ההיסטורית על ידי לימוד התנ“ך ואת ארץ־ישראל המודרנית ע”י הבלטת חיי־ההתנונות בגולה וחיי החרות והעצמיות בארץ.

צבי זוהר. דרכי חינוכנו. הוצ. “קרן קימת לישראל”, ירושלים־ורשה, תרצ"ג.

דורש להעמיד במרכז החינוך את הרעיון הארצי־ישראלי. מראה כיצד להגשימו בעבודה חינוכית מעשית.

צבי זוהר. חינוך הדור. (לפרובלימות החינוך בגולה ובארץ) הוצ. הקואופרטיב השומרי, ורשה, תרצ"א.

דורש להשליט בביה"ס את רוחה של ארץ־ישראל העובדת והיוצרת, כדי להכין את הנוער לקראת חיים פרודוקטיביים; על בית הספר להתקרב אל תנועת הנוער. מתנגד לחינוך דתי, אם כי מעריך את ערכה ההיסטורי־התרבותי של הדת בחיינו ודורש להעמיד במקומו את החינוך הסוציאליסטי.

י. אהלי. אמצעי חשוב לחינוך ציוני. “אפקים”. ורשה, 1933.

מציע להכניס לבית־הספר חליפת מכתבים בין ילדי הארץ והגולה, מה שישליט את רוח הארץ בביה"ס.

צבי שרפשטיין. על שנוי המגמה ותכנית הלימודים בביה“ס העברי. “שבילי החינוך”, שנה א‘, חוב’ א־ד, שנה ב' חוב. א', תרפ”ה.

מציע להתאים את החינוך לדרישות החיים, להכשיר את הילד לחיים חברותיים. לפתח ולהקנות — מלבד הספרות, גם ערכי אמנות אחרים, כמו זמרה, ציור. מתפקידי החינוך החברתי הוא — לעורר בלב הילדים התענינות בחיי הארץ.

יהודה קויפמן. החינוך החברתי. “שבילי החינוך”, שנה א‘, חוב. ד’ וה', תרפ"ו.

עלינו לפתח בילד בהדרגה את הרגש החברתי, החל מבית הספר — דרך המשפחה — עד הלאום והאנושיות. אחד האמצעים הוא — להפוך את המחלקה למין פרלמנט, עם חליפי דעות ויחסים חיים בין המורים והתלמידים. יש להבליט את המומנט החברתי והאידיאולוגי בלימוד ההיסטוריה, המשפט העברי, המוסר והעבודה.

הוגו ברגמן. חינוך חברתי. " החינוך“, שנה חמישית. תרפ”א.

א. ריגר. תנועת הנוער ובתי הספר. " החינוך“, שנה עשירית. תרפ”ז.

א. א. הורויץ. לשאלת החינוך המדיני. “עתידנו”, חוב. ב', תרפ"ד.

פ. שיפמן. הסביבה והיצירה בחינוך. “תרבות”, שנה א‘, חוברת ו’ וז'.

אנו שואפים לא רק לשנוי ערכין, אלא גם לשנוי חיים. ערך המשפחה בחינוך וערך החינוך בחיי המשפחה; כוח היצירה הפנימית עדיף מכוח הסביבה החיצונית. שלשת השותפים־היוצרים המכריעים בחינוך הם: הילד, היוצר בכוח כשרונותיו, אוצרות התרבות העברית, שבהם גנוזים כוחות־היצירה של גדולי עמנו והמורה, המכניס יסוד־יצירה משלו אל הפרוצס החינוכי. ערך המורה והתלמידים ביצירה החינוכית. האוטרקויזם החינוכי והעבריות השלמה.

חיים צויגל. כוחות החינוך. “אפקים”, שנה א' חוברת ב', ורשה, 1932.

מראה על גורמי־ החינוך החדשים שבאו לידי ביטוי ברחוב היהודי (תנועות־הנוער, עתונות, פוליטיקה, רדיו וראי־נוע). בתקופת מעבר זו על החינוך להסתגל לתנאים החדשים, כדי שיוכל למלא את תפקידו במלואו.

מ. גרדון. שיחות עם הורים. הוצ. “תרבות”, ורשה 1928.

החוברת כוללת הרצאות כלליות לדוגמא ונועדה בשביל אספות כלליות של אבות ואמהות, הורי התלמידים של “תרבות”. ההרצאות (6 במספר) מטפלות בשאלות הבאות: 1) בית הספר העברי ותפקידו; 2) התפתחותו הגופנית של הילד; 3) התפתחותו הרוחנית של התלמיד; 4) חינוך האופי של הילד; 5) כיצד לעזור לילדים בעבודתם הביתית? 6) על הקריאה העצמית של הילד.

ש. שילר. בחוג החינוך. “כל כתבי”, ירושלים, תרפ"ז.

אין שלמות בבית־הספר, אבל היא ישנה בטבע, אם רוצים אנו בשלמות, עלינו לשוב אל הטבע ועל ביה"ס לרכז בעתיד את כל הלימודים בטבע ומסביב לטבע.

א. מ. בייגל. חינוךעמלני לאומי. “תרבות”, שנה א‘, חוב. א’, ב', ורשה, תרפ"ב.

תעודת החינוך העברי החדש — לשחרר את הדור הצעיר משעבודו של הספר והמורה ולהגדיל את פעילותו של הילד. ביה"ס העמלני שואף לנתק את כל הכבלים הטכניים הכובלים את רוחו היוצר של הילד ולחנך את רצונו לפעולה וליצירה.

צבי זוהר. החינוך העמלני. הוצ. ההנהגה של השוה"צ בפולניה, ורשה, 1926.

הסקויטינג והחינוך העמלני. מהות החינוך העמלני. רעיונות על “החינוך העמלני”. העבודה בתור מיתוד ובתור לימוד. תוספות: הסדנאות והגן.

רפאל גוטמן. החינוך המעורב. “תרבות”, שנה א‘, חוברת ב’. תרפ"ב.

מבסס את עיקרי החינוך המעורב ומבטל את נימוקי מתנגדיו.

א. לוין. יחס האבות אל חינוך הבנות. “שבילי החינוך”, שנה שניה, חוברת א', תרפ"ו.

י. ח. רבניצקי. מכתבים לבת ישראל. (10 מכתבים על חינוך). תל־אביב, דפוס הפוה“צ, תרפ”ג.

הערות על גבולות החינוך; עבודה עצמית; תור הילדות; דבר בעתו; ההשפעה והחיקוי; חינוך דתי; חינוך לאומי; הקשבה ומשמעת; ההרמוניה בחינוך; חינוך השכל והרגש; חינוך הרצון.

פרופ. פ. שניאורסון. גורל הדור הצעיר העברי. " החינוך“, שנה שמינית, חוברת ז', תרפ”ה.

פרופ. ד"ר פ. שניאורסון. החברה, ביה“ס והילדים הדפקטיביים. הוצ. “תרבות” בפולין, ורשה, תרפ”ב.

החוברת מגוללת את בעית הפדגוגיה הרפואית בביה"ס העברי. המחבר שהוא מומחה מפורסם במקצוע זה, מכניס את המורים מתוך הסברה קלה וטבעית אל סבך הפרובלימה החדשה בחינוכנו בגולה. אל המחברת רצופה אנקטה שעל ידיה אפשר לקבוע את מספר הילדים הנחשלים והבלתי־נורמליים.

פרופ. ד"ר פ, שניאורסון. בית הספר העברי והילדים הדפקטיביים. “תרבות”, שנה שניה, חוברת 8 ושנה שלישית. חוברת 2, תרפ“ג — תרפ”ד.

X. ביבליוגרפיה

י. ספיבק. מפתח לחומר הפדגוגי, העיוני והמעשי הנכלל בספרות הפדגוגית משנת תרס“ג עד תרפ”ח. “ספר היובל של הסתדרות המורים”. ירושלים, תרפ"ט.

בביבליוגרפיה כונסו מאמרים מהספרות הפדגוגית הפריודית והם מכתבי העתים: “הפדגוג”, “החינוך”, “הד החינוך”, “שבילי החינוך”, “תרבות”, “הגנה”, “גננו”, “עתידנו”, “פסיעות”, ו“עלים”. מתחלקת ל־ 46 מדורים. תופסת למעלה מ־ 600 שמות.

מ. פרובסט. העתונות העברית בהתפתחותה הכרונולוגית “לוח אחיאסף”. תרפ"ג, שנה 13, ורשה.

רשימת העתונים והקובצים העבריים שהופיעו בארץ ובגולה משנת 1728 עד 1920. בסוף הרשימה טבלאות סטטיסטיות.

מ. פרובסט. חומר מספרי לתולדות התפתחותה של העתונות הישראלית לארצותיה, לשנותיה וזמניה החל מיום הוסדה עד סוף. “קרית ספר”, כרך 2, שנה שניה, תרפ“ה־תרפ”ו, ירושלים.

החומר מכיל הקדמה קצרה ואחת עשרה טבלאות סטטיסטיות המבליטות את התפתחות העתונות הישראלית לפי השנים, הלשונות, סדר ההופעה וכו'.

יוסף לין. העתונות העברית, צמיחתה והתפתחותה. הוצ. “ילקוט”, ברלין, 1928.

הספר נדפס גרמנית. מכיל רשימת כל העתונים והקובצים העבריים בסדר אלף־ביתי (בלשון העברית). מסמן את סדר ההופעה, שם העורך, מקום וזמן ההופעה, המגמה ומספר החוברת שהופיעו.