מפאת חשיבותה המיוחדת של שאלת החינוך העברי בגולה ולשם יתר דיוק בבירורה והערכתה ניתן כאן סקירה על מצב החינוך העברי בארצות הגולה השונות.

אוסטריה

כשאנו מדברים על החיים הלאומיים של יהודי אוסטריה, הננו מתכוונים בראש וראשונה לחיי הקיבוץ היהודי בבירת המדינה, וינה, שבה מרוכז רוב מנינה ורוב בנינה של היהדות האוסטרית. הקהילה הוינאית, שנמצאת – החל במשנת 1933 – בידי הרוב הציוני, מכריעה למעשה בכל הענינים המדיניים, הכלכליים והתרבותיים של יהודי אוסטריה. אם במקצוע הסוציאלי יכולה הקהילה הוינאית לציין כמה מפעלים חשובים, הנה בשדה התרבות והחינוך פעולותיה הן זעומות, למרות שהשלטון נמצא בידי מפלגה שצריכה היתה להראוֹת את כוחה ולהתבצר דוקא בשדה התרבות. מהתקציב הכללי של הקהילה המגיע לששת מיליונים שילינגים, מוּצאים 2 וחצי מיליונים לצרכי צדקה ורק שש מאות אלפים לצרכי תרבות. אבל למעשה מוציאה הקהילה רק מאה וששים אלפים לטובת מוסדות השכלה וחינוך, ומזה לא יותר מחמישים אלף שילינגים להוראה עברית, כלומר פחות מאחוז אחד של התקציב הכללי. המספרים האלה מעידים עדות מספיקה על מידת התענינותם של הפרנסים הציונים בתרבות העברית.

מהו מצב החינוך היהודי בוינה לפי תכנו וצורות גלויו? בוינה נמצאים כ־24 אלפים צעירים יהודיים בגיל ביה"ס, מהם 12 אלפים לומדים בבתי ספר עממיים ואזרחיים, 7 אלפים – בבתי ספר תיכונים, 2 וחצי אלפים – בגני ילדים ומספר קרוב לזה, על פי רוב עוזרי בתי מסחר ושוליות – בבתי ספר להשתלמות. מכל הצעירים האלה מקבלים חינוך עברי שלם רק אלפַּים צעירים וצעירות, השאר – לימודם העברי מצטמצם בלימוד הדת בבתי הספר הכלליים, הנלמדת שתי שעות בשבוע. בהוראת הדת מטפלים 70 מורים ומורות; על הלימוד משגיחים 4 מפקחים מטעם הקהילה. חינוך זה עולה בסכום של 400 אלף שילינגים, שבכיסויו משתתפות חוץ מהקהילה גם הממשלה והעיריה הוינאית. אבל לימוד־הדת, הן מצד כמותו והן מצד איכותו, אינו מספק אפילו את הדרישה המינימלית של החינוך הלאומי. התלמידים הלומדים דת שעתּים בשבוע גומרים את חוק לימודם ללא ידיעת תורה ולשון עברית. חוץ ממספר השעות המצומצם המיועד בשביל מקצועות היהדות (50 שעות בשנה!), גרמו גם סיבות אחרות לירידת החינוך העברי והן: שיטת הלימודים המלולית המבוססת על קריאה מיכנית של מלים בלתי־מובנות, תּכנית־הלימודים הנושנה שלא הותאמה לדרישות התחיה הלאומית, חוסר מורים מנוסים בעלי השכלה ונסיון פדגוגי וגם חוסר ספרי־לימוד מודרניים.

על כל התקלות האלו עמדה ה“הסתדרות העברית”. כפי שדגשנו במקום אחר, כינסה ה“הסתדרות העברית” 6 ועידות של רבנים ומורי־דת ודרשה לחזק את היסוד הלאומי ולהרים את הגובה הפדגוגי של החינוך העברי. החלט להשתדל לפני הממשלה שתכפיל את שעות הוראת הדת בבתי הספר הכלליים, לדרוש מהקהלה להחדיר את תכנית הלימודים ברוח התחיה הלאומית והעברית וכמו כן לפתוח קורסים להשתלמות בשביל מורי הדת.

בהשתדלותה של ה“הסתדרות העברית” ובהתאמצותו המיוחדת של חבר ההסתדרות, ראש ועדת החינוך בקהילה, פרופ. ראטה, עלה להגשים חלק מהדרישות הנ"ל. תחת השפעת המורים הסכימו אלפַּים תלמידים ללמוד דת ולשון עברית שתי שעות נוספות (ביחד – ארבע שעות), ואין ספק שאפשר יהיה להטיל חובת לימוד של ארבע שעות על כל הנוער הישראלי בוינה, מכל שכן שהממשלה נוטה להוציא חוק בכיוון זה.

בשורת המפעלים החשובים בשדה אירגון החינוך העברי בוינה יש לציין:

1.  יצירת קורס להשתלמות בשביל מורים ומורות. בקורס זה לומדים 30 מורים בערבים, 8 שעות בשבוע, תנ"ך, משנה וגמרא, ספרות חדשה, היסטוריה ומתודיקה.

2.  הממשלה הסכימה לסדר בחינות שנתיות למועמדים להוראה.

3.  עובדה תכנית־לימודים מחודשת שנתקבלה על ידי ועידת המורים העבריים ונתאשרה ע"י הקהלה והממשלה.

4.  נוסדה ברית הורים עבריים המשתתפים בעבודת החינוך העברי.

5.  המורים העבריים מטפלים מתוך שיתוף פעולה בבירור שאלות חינוכיות ועיוניות, בחיבור ספרי לימוד והוצאת ירחון (גרמני־עברי) לילדים העתיד להופיע בקרוב.

אבל אין צורך להוסיף, שכל האמצעים האלה אינם אלא פתרון חלקי של שאלות החינוך העברי באוסטריה. לימוד הדת, ולו גם ארבע או שמונה שעות במקום שתים, בתורת מוסף ללימודים הכלליים, אינו יכול לתת לנוער היהודי חינוך לאומי קיים. הפתרון היחידי הוא: הקמת בתי־ספר מיוחדים לילדי ישראל, שיתחנכו, כמו בארצות אירופה המזרחית, ברוח החינוך העברי השלם. פתרון זה אינו רחוק מהמציאות, כי הממשלה נוטה לעזור ליהודים בהקמת בתי ספר האלה, ובכיוון זה צריכה לרכז את מאמציה ה“הסתדרות העברית” בוינה.

אוסטרליה

החינוך העברי באוסטרליה נמצא עדיין בראשית התפתחותו. כל החינוך העברי במדינה מרוכז בועדי חינוך ארציים. ועד החינוך בסדניי, בירת אוּאֵלס הדרומית החדשה (New South Wales) מטפל בחינוכם של 651 ילדים הלומדים בבתי ספר כלליים. רוב הילדים מקבלים את הידיעות היסודיות בלימודי היהדות מפי מורים הנשלחים מטעם ועד החינוך אל בתי הספר הנזכרים. בסידניי קיימים גם בתי ספר־משלימים למקצועות עבריים, אבל ועד החינוך נתקל בסירוב ההורים לשלוח את ילדיהם אל בתי ספר אלה. הנדידה המתמדת של יהודי המקום ברחבי המדינה מקשה את קביעות קיומם של בתי הספר. במשך שנת 34–1933 נסגרו במקומות שונים חמשה בתי ספר משלימים ולעומתם נפתחו ששה בתי ספר חדשים בנקודות שונות.

קשה מצבו של החינוך הדתי גם במלבורן, בירת ויקטוריה. מיעוט האוכלסין היהודיים בעיר הגדולה ההולכת ומתרחבת מכביד על ריכוז החינוך הישראלי ועל כלכלתו החמרית. הציבור היהודי המתבטל בתוך הסביבה התרבותית הזרה והמטמיעה עזב לאנחות את החינוך העברי ורק מועטים (110 חברים תומכים) המאורגנים בועד החינוך עדיין דואגים לקיומו.

יותר גדולה היא פעולתו החינוכית של ועד־החינוך בפֶּרט, בירת אוסטרליה המערבית. מספר התלמידים היהודיים גדל בזמן האחרון והגיע ל־130. התלמידים לומדים 3 ימים בשבוע, סה"כ 4 וחצי שעות. מספר המחלקות – תשע.

אכן, אין להתעלם ממצב החינוך העברי הירוד של הקיבוץ ישראלי זה התלוש ממרכזי היהדות וממקורות תרבותו. אבל אין ספק שע"י הדרכה מאורגנת ממרכז עברי עולמי וקודם כל – בהשפעתם של מורים־שליחים, חלוצי החינוך העברי במרחקי הגולה, אפשר להרים גם במדינות אלו את קרן תרבותנו וחינוכנו ולשתף את קיבוציהן המפוזרים בעבודת התחיה הרוחנית של כל האומה.

אסטיה

אוכלסי היהודים באֶסטיה הם כ־60.000 נפש המתרכזים בעיקר בערים: טַלִין, טַרְטוּ וּוַלק. רוב הישוב היהודי מתיחס על זרע הקַנטוניסטים, שהורשה להם מטעם ממשלת רוסיה הצארית לגור בגלילות אֶסטלנדיה וליפלנדיה. היהדות האסטית היתה קרועה תמיד מעל היהדות הלאומית שבפולין וליטא. אם האבות ידעו למצער לשמור על שארית גחלתם היהודית ונשארו יהודים נאמנים ופשוטים על אף כל הגזרות שבאו עליהם, הנה בני הדור השני והשלישי נתרחקו לגמרי משפת עמם ותרבותם. ההתבוללות הרוסית־גרמנית, שהיא אפינית בכלל בשביל הארצות הבלטיות, הכתה בתוכם שרשים חזקים וביחוד ­– בשדה החינוך. כל החינוך העברי הצטמצם בשעות מספר של לימוד דת־אל בבתי הספר הכלליים (הרוסיים), ולא יפלא שקם דור חדש אשר לא ידע את עמו ושפתו.

אחרי המלחמה העולמית נוצרה קוניונקטורה מדינית ופסיכולוגית להקמת בית־ספר לאומי. לפי חוקי האבטונומיה קיימים בתי הספר על חשבון המדינה והרשות בידי כל מיעוט ומיעוט להקים בי“ס לפי רוחו ובשפתו. אולם הקוניונקטורה זו בלבד לא היתה מספיקה. כדי לנצלה לטובת ביה”ס העברי צריך היה לחנך את הציבור היהודי ברוח ההכרה, שבי“ס עברי – הוא הכרח חיוני לקיומו הרוחני של העם. את התעודה הזאת הטילו על עצמם העסקנים הציוניים והעבריים המועטים שבמדינה ובתוכם י. קבלקין והמורים הותיקים שהוזמנו מחו”ל ד"ר ברנשטיין (פולין) וא. קוסוצקי (ליטא). בפעולתם המתמדת ובמלחמתם העקשנית נגד צוררי העברית עלה בידיהם להכשיר את הלבבות לקראת החינוך העברי ולהניח את היסוד לתרבות עברית במדינה.

אבל הנצחון לא היה גמור. ראו האידישאים בגידולו של החינוך העברי ויקנאו את קנאת האידית. כידוע, תלויה האבטונומיה של מיעוט לאומי במספר מסוים של קולות המצביעים, ואם מספרם נפחת, מתבטלת האבטונומיה. בחוק זה השתמשו האידישאים ובכוח של מנין הקולות באו להטיל את מרותם על הרוב, לאמור: אם תבנו את בתי הספר כרצוננו – מוטב, נקַיים את האבטונומיה ואם לאו – נפָּרד מכם, נגרע מקולותיכם והקץ לאבטונומיה. תחת לחץ האידישאים הוקמו בתי ספר “בלתי־פוליטיים”, זאת אומרת בתי־ספר, שברוחם ובלשון הוראתם אינם עבריים ואינם אידיים, אלא שתי השפות משמשות בערבוביה באותן הכיתות. הציונים, למרות היותם הרוב במועצה התרבותית, הסכימו בעל כרחם לחינוך אנדרוגיני זה מחרדתם לקיום האבטונמיה, שאם זו תיבטל, ילכו ההורים אצל ביה"ס הממשלתי, כי טרם התחזקו עוד בהכרתם הלאומית כדי קיום בית ספר לאומי באמצעי עצמם.

אחרי מלחמה ממושכה באידישאים שארכה למעלה מ־5 שנים, (ביחוד הצטיין בה א. קוסוצקי הנזכר), עלה בידי העבריים לשים קץ למצב ה“בלתי־פוליטי” בחינוך ולתת לבתי הספר צורה אחידה, צורה לאומית, עברית־ציונית. נשארו אמנם עוד מחלקות מקבילות באידית בבית הספר העברי בטלין, אבל גם הן הולכות ופוחתות מדי שנה מאפס תלמידים.

כיום קיימים באסטיה 3 בתי ספר עבריים בטלין (רֶוַל), טַרטו (דורפט) וּוַלק. בית הספר הגדול ביותר בכמות תלמידיו הוא ביה“ס העברי בטלין המורכב מבי”ס יסודי ותיכוני. בבית הספר היסודי לומדים 120 תלמידים בערך. בבית הספר התיכוני (חמש מחלקות) שלטת עדיין לשון ההוראה הרוסית, אבל גם מוסד זה עומד לעבור ללשון ההוראה העברית. מספר התלמידים במחלקה זו מגיע ל־20.

בטרטו קיימים בית ספר יסודי ותיכוני, ששפת הוראתם היתה לשעבר – אידית; לפני שנים מספר התחיל ביה“ס היסודי עובר לעברית. מספר התלמידים בביה”ס היסודי הוא – 80, לאחר שבית הספר היסודי יהיה כולו עברי, ישליט גם בית הספר התיכוני את העברית בתור לשון הוראה.

בוַלק קיים בי“ס עברי בן 6 מחלקות. מספר תלמידיו – 50. ביתר ערי השדה של אסטיה קיימים שיעורי־ערב לתלמידים המבקרים בתי־ספר אסטיים (מפאת המספר המצומצם של בתי"ס עבריים). בשיעורי־הערב לומדים החניכים: עברית, תנ”ך והיסטוריה ישראלית. שיעורי־ערב כאלה קיימים בערים נַרוָה, פֶרנוֹי וּפֶלִן. מספר השומעים –60.

לפי תכנית הלימודים לומדים עברית בבתי הספר: במחלקה א' – 11 שעות בשבוע, במחלקה ב' – 10 שעות (8 לעברית + 2 לתנ"ך), במחלקה ג' – 10 שעות (7 לעברית + 3 לתנ"ך), במחלקות ד‘, ה’, ו' – 9 שעות בכל אחת (6 לעברית, 3 לתנ"ך). החל מהמחלקה הרביעית עד השישית נוספות 2 – 1 שעות להיסטוריה ישראלית.

על יד בתי הספר היסודיים העבריים קיימים גני־ילדים עבריים המשמשים פרוזדור לבתי הספר היסודיים.

הראשון במעלה – הוא גן־הילדים בטלין מיסודה של “תרבות”. במשך 6 שנות קיומו למדו בו למעלה מ־100 ילד. השנה לומדים בו 30 ילד.

בטרטו ובוַלק קיימים גני־ילדים עבריים פרטיים על חשבון הורי החניכים. מספר הילדים – כ־35 בכל אחד. מספר הגננות – 3.

בכל מוסדות החינוך של “תרבות” משמשים בהוראה כ־20 מורים, מקצתם מפולין, ליטא ולטביה, רובם בעלי השכלה תיכונית.

מלבד המוסדות הנזכרים מתקיימים גם שיעורי־ערב לבוגרים ללימוד הלשון והספרות העברית, היסטוריה ישראלית וידיעת ארץ־ישראל.

בראש החינוך העברי באסטיה עומדת ההנהלה התרבותית (מוסד אבטונומי) הנבחרת ע“י המועצה אחת לארבע שנים. הרוב המכריע במועצה וכמו כן בהנהלה התרבותית הם ציונים. (מ־27 חברי המועצה – 21 הם ציונים). המוסד המרכזי השני המטפל בחינוך העברי הוא – ההסתדרות לתרבות ולחינוך עברי “תרבות”. ההסתדרות מכלכלת גן־ילדים עברי בטלין, יסדה ספריה עברית, מנהלת עבודה תרבותית וכו'. עומדת בקשר תמידי עם ה”ברית העברית העולמית".

אפריקה הדרמית

באפריקה הדרומית יושבים כ־80.000 נפש מישראל. מספר הילדים בגיל בית הספר הוא בערך 16.000, אבל את בתי הספר היהודים המאורגנים מבקרים רק כ־3.500 ילדים. בבית הספר העברי יש שמונה כיתות, אולם הילדים אינם לומדים יותר מחמש שנים ולעתים קרובות – רק שנה או שנתיים.

הרוב המכריע של הילדים וביחוד הילדות אינם מקבלים שום חינוך יהודי. ההורים דואגים רק שהילדים יתכוננו “לבר־מצוה”. הכנה זו פירושה על פי רוב לימוד הפרשה, כדי שבניהם יוכלו לעלות לתורה.

המוסד המרכזי המטפל בחינוך העברי במדינה הוא – ועד החינוך. תחת השגחתו נמצאו בשנת 1934 – 115 בתי ספר, ובהם – 403 כיתות. כאמור, לומדים בהם 3.500 תלמידים, מהם בערך 2700 תלמידים ו־800 תלמידות, בדרך כלל חינוך הבנות במדינה הוא בשפל המדרגה. בבתי הספר של ועד החינוך משמשים בהוראה 135 מורים שמהם רק חלק קטן קיבל הכשרה פדגוגית. מלבד התלמידים הלומדים בבתי־הספר של ועד החינוך, לומד מספר ילדים גם אצל מורים ומלמדים פרטיים. המניעה היותר גדולה להתפתחות החינוך העברי הוא – חוסר מורים עבריים, בעלי הכשרה מקצועית. בתי הספר החשובים ביותר נמצאים במחוז קפשטט; שם מצויים מורים, מורות וגננות אידיאליסטיים מהטיפוס הארצי־ישראלי או הליטאי. בית הספר העממי העברי בבלומפונטן הוא היחידי שבו מלמדים בהברה ספרדית. בוודסטוק על יד קפשטט נמצא גן ילדים מסודר ומתוקן, שבו משתמשים בהברה הספרדית בהוראה ובדיבור. במועצה הדו־שנתית השלישית של ועד־החינוך שנתכנסה ביוהניסבורג בדצמבר 1934 בנוכחותם של 60 צירים מכל קצוי המדינה, החלט בין השאר: לקבוע בחינות ולתת תעודות לתלמידים; להוציא ספר־לימוד של היסטוריה ישראלית; ללמד את ההיסטוריה בשפה העברית; להשליט את ההברה הספרדית; לכנס מדי שנה בשנה ועידת מורים תחת הנהלת ועד־החינוך. התלמידים הלומדים אצל מורים פרטיים רשות בידיהם להבחן על יד מורי ועד־החינוך. בשביל מורי בתי הספר היומיים נפתחו מחלקות על יד הקולג' ביוהניסבורג. נרשו לפי שעה 12 שומעים.

מענינת היא תכנית הלימודים העבריים שעובדה ע"י ועד החינוך (South African Board of Jewish Education) לשנת 1932.

המקצועות הנלמדים בשתי המכינות ושש המחלקות של ביה“ס העממי הם: עברית, חומש ורש”י, נביאים, דקדוק, דברי ימי ישראל, דינים ומנהגים, תפילה.

במכינה א' וב' (בכל מכינה לומדים רק חצי שנה) לומדים:

לשון: קריאה מתוך “ראשית דעת” של קרינסקי או מתוך “ספרי” של ר. גוטמן; שיחות ע"פ “המכין למקרא” של צ. שרפשטיין.

היסטוריה: ספורים ואגדות מתולדות ימי ישראל עד ישראל במצרים.

תפילה: מודה אני, המוציא, ברכות הנהנין, שמע.

מחלקה א'. לשון עברית: “המכין למקרא” ו“שער התורה” של שרפשטיין.

היסטוריה: ספורים ואגדות מתולדות ישראל במצרים עד תקופת גלות בבל.

תפילה: נטילת ידים, והאהבת. הדלקת הנרות.

מחלקה ב‘. הלשון העברית. “בלשון עמי” חלק ב’ של שרפשטיין

חומש: ספורי החומש של גוטמן, בראשית.

דקדוק: “תורת הלשון העברית” של קנטורוביץ.

היסטוריה: מגלות בבל עד תקופת היונים וחזרה על תקופת המקרא, בתשומת לב מיוחדת אל הנביאים.

תפילה: קידוש לשבת ויו"ט, ברכת החודש, אלוהי נשמה, הבדלה.

מחלקה ג'. הלשון העברית: “בלשון עמי” חלק ג'.

חומש: ספורי החומש של גוטמן – שמות, ויקרא, במדבר, דברים.

נביאים: יהושע ע"פ “ליקוטי נביאים ראשונים” של שרפשטיין.

דקדוק: ע"פ “תורת הלשון העברית”.

היסטוריה: מתקופת יון עד חורבן בית שני.

תפילה: ברוך שאמר, אהבה רבה, ג' ברכות הראשונות של עמידה.

מחלקה ד'. הלשון העברית “בן ישראל”, חצי החלק הראשון.

חומש: חזרה על החומש במקורו.

נביאים: שופטים, רות ושמואל א' ע"פ הליקוטים.

דקדוק: ע"פ “תורת הלשון העברית”.

היסטוריה: מחורבן בית שני עד מות הרמב"ם.

תפילה: ברכת המזון, עלינו, אני מאמין.

מחלקה ה'. הלשון: “בן ישראל” החצי השני של חלק א'.

חומש: חזרה על החומש במקורו.

נביאים: שמואל ב' ומלאכים א' ע"פ ליקוטים.

דקדוק: ע"פ “תורת הלשון העברית”.

היסטוריה: ממסעי הצלב עד תקופת החסידות.

תפילה: הלל, נשמת עד שוכן עד.

מחלקה ו'. הלשון: “בן ישראל”, חלק ב' חצי הספר.

חומש: חזרה על החומש במקורו, ליקוטי רש"י, מסדרת השבוע.

נביאים: מלכים ב', ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל.

דקדוק: חזרה על כל כללי הדקדוק.

היסטוריה: מתקופת החסידות עד ימינו אלה.

תפילה: ליקוטים מההגדה של פסח.

מלבד זאת לומדים בכל המחלקות דינים ומנהגים ע"פ “אורח ישראל” של מ. בוּגייסקי.

שאלת החינוך העברי היא שאלת הקיום הלאומי של הקיבוץ היהודי בדרומה של אפריקה. כמו בכל הארצות הרחוקות ממרכזי היהדות והתרבות העברית יש שם כר נרחב לפעולת המורה העברי. כ־20–30 מורים עלולים להכניס שינוי ניכר בחינוך הנוער הישראלי, אם יבואו שמה בתור חלוצי החינוך העברי המודרני ויגדלו את הדור ברוח תחיתנו הלאומי.

ארצות הברית

בתולדות התנועה העברית (עמוד 79) עמדנו על כמה פרטים של החינוך העברי באמריקה. הדגשנו את פעולת לשכת החינוך, ששמשה נקודת מפנה בהתפתחות החינוך במדינה. ראויה שאלה זו שנוסיף קוים חדשים לבירור מהותה. לשכת החינוך, למרות ערכה הכביר בתור כוח מארגן ומרַכז בשדה החינוך העברי באמריקה, נתקלה בתחילה בהתנגדות מצד הרבה מורים לאומיים. התנגדות זו באה בתור תוצאת ההבדל בהשקפת־עולמם של מנהלי הלשכה ושל המורים הלאומיים. “בעוד שחלוצי החינוך העברי – אומר צבי שרפשטיין (ספר השנה“, תרצ”ה) – בקשו לשנות את החיים בדרך ההשפעה העברית, בקשה הלשכה להשפיע השפעה יהודית בדרך ההסתגלות; חלוצי החינוך בקשו לתת חינוך עברי לכל ילדי ישראל והלשכה אמרה לברוא שני סוגי חינוך, אחד – להמוני הילדים, שרובו עומד על הלשון האנגלית ועיקרו מסירת תוכן היהדות ונטיעת חיבה לקניני ישראל ואחד – אינטנסיבי למעטים, שיש להם כשרון ורצון להקדיש שנים מרובות ללימוד ולהשתמש אולי אחרי כן בידיעותיהם לשם מטרה פרופיסיונלית, ציבורית וכדומה”.

להתפתחותו ולהתקדמותו של החינוך העברי במדינה סייע אחרי המלחמה העולמית הרעיון הציוני שהתפשט ברחוב היהודי וחדר אל שכבות הנוער. אנו מדגישים “הרעיון הציוני” בניגוד להסתדרות הציונית הרשמית שלא תמכה למעשה בתנועה העברית ונשארה אדישה לגורל החינוך העברי.

ברכה רבה להפצת החינוך העברי ברבים קבעה ה“הסתדרות העברית באמריקה” שבפעולתה התעמולתית ועבודתה הספרותית (“הדואר”, הוצ. ספרים עבריים) עשתה נפשות לרעיון החינוך העברי.

במשך שנים מועטות בא שינוי יסודי בחינוך העברי. בית ספר זה שהיה כל ימיו כפוף לגבאי בית הכנסת, נשתחרר מאפוטרופסותם ונעשה מוסד ציבורי עצמאי. יחס הציבור אל בית הספר נשתנה מיסודו. בתקציב בית הספר, שהיה תלוי בחסדי יחידים תפס עתה מקום בראש שכר־הלימוד של ההורים. בערים שונות הוקמו בנינים מפוארים ומרווחים לצרכי בתי־הספר. ביחוד חשובים השינויים שחלו בתכנית הלימודים של בתי־הספר. לשכת החינוך היתה כאמור רחוקה מהשליט בביה"ס את שיטת החינוך העברי השלם כדוגמתו באירופה המזרחית. אבל בכל מוסדות־החינוך תפסה הלשון העברית והמקצועות העבריים מקום רחב בתכנית הלימוד. בהרבה בתי ספר הונהגה השיטה הטבעית. בבתי הספר הושלטו הרוח הלאומי והאוירה הארצי־ישראלית. ספר־הלימוד העברי החדש השכיל למזג באופן סינתטי את התוכן העברי והארצי־ישראלי עם תנאי הסביבה שבהם חי הנוער האמריקני. אירגונם של המורים ומנהלי בתי הספר בהסתדרות עצמאית הביא במידה ידועה גם לידי שיפור מצבו החמרי של המורה העברי ולהרמת ערכו הציבורי. דו־הירחון הפדגוגי “שבילי החינוך” נתן ביטוי מקיף ומשקלי למחשבה הפדגוגית העברית באמריקה.

את רוב מטרותיה הגשימה לשכת החינוך בעזרתן של התאחדויות מוסדות הצדקה, שהקציבו תמיכות הגונות להחזקת הלשכה, בית־ספר גבוה וכמה בתי תלמוד־תורה.

על גובה התמיכות של התאחדויות מוסדות הצדקה מעידים המספרים הבאים:

בשנת 1930 קבלו בתיה“ס בניו־יורק ובברוקלין 369.955 דולר (מלבד 63.429 מחברת החינוך המיוחדת), בבלטימור – 59.000 דולר, במיניאפוליס – 50.600, בדיטרויט – 45.000, בבוסטון – 36.000, בשיקאגו – 134.000, בפילדלפיה – 112.000. גם בערים אחרות היו ההתאחדויות מקציבות סכומים הגונים לצרכי החינוך. עוד בשנת 1931 הוציאו התאחדויות הצדקה ב־19 ערים 1.017.080 דולר לתמיכת החינוך, אבל עכשיו הופחתו התמיכות במידה רבה. ה”פדרציות“, כלומר התאחדויות הצדקה שואפות להפטר מ”ענשו" של החינוך הלאומי והן הולכות ומקצצות את התמיכות. לאמתו של דבר, גם בשנות השפע של ה“פרוספריטי” לא רחשו הפדרציות חיבה יתרה לחינוך הלאומי. אבל בראש הפדרציות עמדו הרבה עסקנים מהדור הישן, שקלטו את יהדותם לא “בטמפל” הריפורמי אלא בבית אביהם והתיחסו מתוך הבנה ללשון ולתרבותם העברית. מה שאין כך ה“יאַהודים” בזמננו, שאינם יכולים לפשר בין השקפתם ה“ליברלית” ובין החינוך הלאומי, ומכל שכן כשהכנסותיה של הפדרציה הולכות ומתמעטות. כל דרישותיה וצרכיה החינוכיים מתמלאים במידה מספיקה ב“סוֹנדיי סקול”, זה בית הספר ליום ראשון המקנה לילדי ישראל את כל התורה כולה על רגל אחת. לימוד של חצי שעה עברית וחצי שעה היסטוריה ישראלית וחצי שעה עיקרי דת ומנהגים ותפילות ישראל בשפה האנגלית מיום א' האחד עד יום א' השני – זוהי כל תכנית היהדות, כפי שהיא נלמדת במוסד החינוכי המשונה ששמו “סונדיי סקול”. לא יפלא שמוסד זה, זה “הפצע בגוף החינוך היהודי באמריקה” (לפי דברי ד"ר מ. רייזין), נהפך למקור בורות והתבוללות בשביל הנוער היהודי. בתנאים אלה מובנת חשיבותה ותעודתה הקשה של לשכת החינוך במלחמתה בעד החינוך העברי.

החינוך העברי התקדם והתרחב במידה רבה גם הודות לפעולת הסמינריונים למורים, שחניכיהם תפסו עמדות חשובות בתור מנהלים ומורים בבתי־הספר. הסמינריון הראשון למורים עבריים בניו־יורק נוסד לפני 25 שנים בניו־יורק בתור סניף לבית המדרש לרבנים. בראשו העמד פרופ. מ. קפלן. בית המדרש הזה חינך מאות מורים המשמשים בהוראה בבתּי ספר שונים. במשך הזמן נוסדו עוד מוסדות להכשרת מורים, כמו בית המדרש של מורים של גראץ בפילדלפיה, בהנהלתו של ד“ר י. ח. גרינסטון, בית המדרש למורים והמדרשה ללימודי היהדות בשיקאגו, בהנהלתו של ד”ר א. ל. הונור, סמינריון למורים על יד ישיבת ר' יצחק אלחנן, בהנהלתו של ד"ר פנחס חורגין, בית המדרש למורים בקלבלנד, בית המדרש למורים בבוסטון ועוד. המוסדות האלה סובלים מחוסר תקציב מספיק ומחוסר בתי ספר להוראה מעשית. מה שנוגע לתכנית הלימודים, הרי הסמינריונים למורים מוכרחים – לרגלי ההשכלה העברית הזעומה של התלמידים – להרחיב את התכנית העברית על חשבון המקצועות הפדגוגיים. ואף על פי כן גדול עד מאד ערכם החינוכי של הסמינריונים. “אינני יודע – אומר צ. שרפשטיין – ארץ בכל תפוצות ישראל, שהסמינריונים שלה מגיעים למדרגת בתי המדרש למורים שבאמריקה. אם ייטב מצבם החמרי ומקורות פרנסתם יובטחו, יהיו מקור ברכה לא רק לבתי הספר העבריים במובן המצומצם, כי אם גם לבית ישראל כולו”. (“ספר השנה” תרצ"ה).

אחד הליקויים היסודיים של החינוך הישראלי באה“ב הוא רבוי צורותיו האידיאולוגיות־האירגוניות. מבחינה זו מגוון בית הספר היהודי באמריקה יותר מאשר בארצות אירופה. הטיפוסים היסודיים של בתי ספר – שהזכרנום קודם – הם: 1) ביה”ס הרפורמי בשפת הוראה אנגלית, “סונדיי־סקול”, 2) בית הספר השמרני מן הטיפוס הישן (שפת ההוראה אידית), 3) בית הספר הלאומי־עברי (שפת ההוראה עברית) ו־4) בית הספר יהודי הרדיקלי מיסודם של פוע“צ (שפת ההוראה אידית). אל בית הספר השמרני מן הטיפוס הישן שייכים גם בתי “תלמוד־תורה” ו”הישיבות“. בניו־יורק עצמה נמצאות חמש עשרה ישיבות, מהן ארבע מודרניות. מספר התלמידים של כל הישיבות עולה לחמשת אלפים ולומדים בהם 6 ימים בשבוע לימודים עבריים וכללים. מלבד בתי הספר האלה קיימים בתי־תלמוד תורה עבריים, ששפת ההוראה בהם היא עברית, בתי ספר שמרניים־דתיים (“היברו־סקול”) המתנהלים בלשון האנגלית, בתי ספר קונסרוַטיביים־לאומיים, המתקיימים על יד בתי כנסת או חברות צדקה וכדומה. חוץ מזה קיימים במדינה גם “חדרים” מתוקנים וגם “חדרים” מהטיפוס הישן. יש בתי ספר המתבקרים פעם בשבוע (בי"ס ליום ראשון) או מ־3 עד 5 ימים בשבוע ויש מהם המתבקרים בכל יום (בתי תלמוד־תורה וישיבות). מספר שעות הלימוד של המקצועות העבריים תלוי באפיו של המוסד ומתנודד מ־2 שעות עד 25 (ת"ת) ו־30 שעות בשבוע (ישיבות). בישיבות המודרניות לומדים חוץ ממשנה וגמרא גם עברית, תנ”ך, ספרות ומקצועות כלליים.

אבל כמו בכל ארצות הגולה עובר גם על החינוך העברי באמריקה משבר קשה. הרבה בתי ספר עבריים הולכים ונסגרים ומספר המורים העבריים המשמשים בהוראה הולך ופוחת. כפי שהדגשנו במקום אחר התחילה ירידת החינוך העברי באמריקה בשנת תר“ץ. משנת תרצ”א ועד תרצ“ג ירד בערים שונות ב־15%; בניו־יורק ירד במשך שנה אחת (תרצ"ג) ביותר מ־8%. בסך הכל הופחת מספר התלמידים משנת תר”ץ עד תרצ"ד בניו־יורק עצמה המונה 300 בתי ספר עבריים – ב־17% (12.000 תלמידים). מספר התלמידים העניים הלומדים חינם עלה בערים שונות עד 46% ובניו־יורק – עד 36%.

ההכנסה משכר הלימוד בני־יורק ירדה בשנת תרצ“ג ב־22%. שכר הלימוד הממוצע בבתי הספר העבריים היומיים בניו־יורק ירד משלשה דולרים לשׁנַים בחודש. הקיצוצים בתקציבי בתיה”ס בניו־יורק הגיעו בתרצ“ג ל־22,5% בערך (ע"פ טשיפקין). בפילדלפיה הגיע התקציב השנתי של בתי הת”ת בתרצ“ב ל־72% ובתרצ”ג – ל־56% (ש. פיטליק).

משכורת המורים ירדה משנת תרע“ט עד תרצ”ג בערים שונות מ־8% עד 30% בערך. הירידה תלויה באפים של המוסדות. בעיר ניו־יורק, למשל, בבתי ספר העומדים ברשות עצמם (בתי"ס קהילתיים) ירדה המשכורת ב־7%, בבתי ספר הקשורים לבית־הכנסת ב־9%, בבתי ספר הקשורים למוסדות חברתיים – ב־29%. במשך תרצ"ג הוסיפה המשכורת לרדת והיא מגיעה במקרים ידועים עד כדי 50% (ע. טשיפקין). אף את משכורתו המקופחה אין המורה מקבל במועדו.

התמעטות מספר התלמידים וקיצוצי התקציבים של בתיה“ס גרמו לפיטורי המורים. בהרבה בתי ספר צרפו כיתה לכיתה והגדילו את מספר תלמידיה; בבתי ספר אחרים צמצמו שעות הלימודים בבתיה”ס או שהוסיפו למורים שעות הוראה שלעמל"פ.

בניו־יורק פוטרו משנת תרצ“א עד תרצ”ג 235 מורים (26%). מוסדות החינוך נאבקים על קיומם ואם אינם נסגרים, הרי זה על חשבון המורה המקבל את משכורתו הקצוצה לאחר תשלום כל החובות לבעלי אפותיקאות, רבנים וכו'.

על מידת החינוך העברי בארצות הברית יכולים אנו לדון על פי הטבלה הבאה. (המספרים לפי ש. בנדרלי).

ממספר 2212 מוסדות החינוך שבאמריקה, נמצא 1000 מוסדות בעשר ערים גדולות ויתרם – 1212 – בכל רחבי המדינה. מלבד 6750 מורים טפלו בחינוך 250 מנהלים של בתי־ספר.

המצב החמרי של החינוך העברי באמריקה בא לידי גילוי במספרים הבאים:

ההוצאות השנתיות של החינוך בבתי הספר היומיים עולות ל־3.850.000 דולרים או 35 דולר לגולגולת; בבתי ספר ליום ראשון – 750.000 דולר או 10 דולר לגולגולת; בבתי ספר על יד בית כנסת ל־300.000 דולר או 100 דולר לגולגוֹלת, בהוראה פרטית ו“בחדרים” – ל600.000 דולר או 50 דולר לגולגולת.

הכשרת המורים עולה ל־125.000 דולר בשנה; לצרכי הפיקוח הכללי וההדרכה מוּצאים – 200.000 דולר. ההוצאה הכללית מגיעה בערך ל־5.825.000 דולר.

לכיסוי ההוצאה הנ"ל משמשים מקורות־ההכנסה הבאים:

4.145.000 דולר או 71% מתקבלים משכר לימוד ותשלומי חברים; 1.000.000 דולר או 17% – מחברות צדקה מקומיות; 680.000 דולר או 12% – מהפדרציות, הסתדרויות עבריות, שני בתי מדרש לרבנים והסתדרות החינוך בניו־יורק. המומנט הטרגי ביותר של החינוך העברי באמריקה – הוא צמצומו הכמותי של החינוך. ממיליון ילדים ונערים ישראליים שלומדים בכל מוסדות החינוך האמריקניים, מקבלים חינוך יהודי בבתי“ס ישראליים ציבוריים, קהילתיים, פרטיים וגם “בחדרים” כ־200 אלף, כלומר לא יותר מ25% של כל ילדי ישראל, והשאר יגדלו ללא תורה וללא ידיעה כל שהיא בעניני היהדות (לפי המספרים של ד"ר ש. בנדרלי, לינפלד, טשיפקין, צדרבוים ועוד). מ־25% הנזכרים רק עשרה אחוזים מקבלים חינוך עברי בבתי ת”ת או בבתי ספר עבריים יומיים. אבל גם מאלה המבקרים את בתי הספר העבריים, רק חמשה־ששה נשארים בו במשך כל שש או שבע שנות הלימודים. הרוב נשאר רק במשך זמן קצר ועוזב אותו בטרם שיספיק לרכוש ידיעות עבריות (צ. שרפשטיין). לפי המספרים של י. קנוביץ הנוגעים לבית תּלמוד־תורה, שהוא טיפוסי בשביל שאר המובדות, לומדים 56 מכל מאה תלמידים הנכנסים לבי"ס עברי פחות משנה אחת, 24 – פחות משנתים, 10 פחות משלוש שנים ורק 5 – גומרים את חוק לימודם בבית הספר.

המצב הקטסטרופלי הזה עורר את תשומת לב הציבור העברי לבקש עצות לקיומו של בית־הספר העברי. בועידות של עסקנים ומורים עבריים העמדה לא פעם שאלת־המחר המדאיגה: היש תוחלת לחינוך העברי באמריקה? שאלה זו ניתנת להשאל בכל ארצות הגולה. אמנם החינוך העברי התקדם בארצות הברית בצעדי ענק. הזכרנו את כיבושיו הגדולים ברחוב היהודי ואת הישגיו הכבירים מבחינה לאומית ופדגוגית. אבל מאידך גיסא – השפעת המציאות האמריקנית, לחץ הסביבה המטמיעה והמלעיזה – מכבידים על פעולת החינוך וכובלים את אפשרות התפתחותו. קשה עד מאוד המצב החמרי והמעמד המשפטי של החינוך העברי באירופה, אבל שבעתים נורא נגע הטמיעה המכלה את בית ישראל באמריקה. וזהו – עיקר דאגתה של התנועה העברית באמריקה: להעמיק את הכרת ערכו החיוני של החינוך העברי בציבור הישראלי ולהקליטו בתוך המשפחה הישראלית במידה שיכה שרשים חזקים בחיי היהדות ויחזיק מעמד בפני ההתבוללות הלשונית והנפשית החותרת תחת קיומנו הלאומי במדינה.

בולגריה

בתולדות החינוך הישראלי של בולגריה יש להבדיל שתי תקופות יסודיות: תקופה שלפני שחרורה של בולגריה מעול התורכים (1857) וזו שלאחריו. בתקופה הראשונה היה ה“מילדאר”. כלומר ה“חדר”, הטיפוס הרגיל של בית ספר עממי. ב“מילדאר” למדו הילדים תפילות ותנ“ך ע”פ שיטת־התרגום. כל מלה ומלה היתה מִתַרגת לשפניולית שהיתה נבדלת מלשפת הדיבור היום־יומי. שיטת תרגום זו נשתמרה ב“מילדאר” בערים הנדחות עד הזמן האחרון. ה“חכמים”, כלומר המורים היו על פי רוֹב מחוסרי ידיעות ולא יפלא, ש“המילדאר” עמד בשפל המדרגה. גם ענשים פיסיים היו בו נהוגים. הלימודים הכלליים נצטמצמו רק בלימוד שלוש פעולות החשבון, חיבור, חיסור וכפל. הילדים לא למדו קרוא וכתוב תוּרכית, כי הממשלה התורכית לא דאגה להשכלת היהודים, והיהודים עצמם לא היו זקוקים במסחרם לידיעת הכתב התורכי. עוד פחות מהתורכית נצטרכו היהודים לידיעת הלשון הבולגרית. החינוך העברי נצטמצם איפא בגבולות התכנית הזעומה של לימודי הדת.

אחרי שחרורה של בולגריה, בא שינוי גדול בחינוך הישראלי. ה“אליאַנס” שהיתה פעילה עוד קודם בבולגריה בשדה החינוך פיתחה עכשיו פעולה מאומצת ויסדה רשת רחבה של בתי־הספר. ה“אַליאַנס” השליטה בהם בתור שפת הוראה את הלשון הצרפתית שדחקה לגמרי את השפניולית. גם הלשון הבולגרית הוכנסה לתכנית הלימודים בדרישת הממשלה. ה“אַליאַנס” מלאה בלי ספק תפקיד היסטורי בקורות החינוך הישראלי בארצות הסמוכות לים התיכון בכלל ובבולגריה בפרט. אל ביה“ס הישראלי המפוגר הוכנס רוח ההשכלה האירופית. ה”אַליאַנס" לא הסתפקה בהשכלה בלבד, אלא שאפה להכשיר את הנוער הישראלי לחיים פרודוקטיביים ולשם זה יסדה בתי־מלאכה לנערים ולנערות. ה“אַליאַנס” כסתה למעלה מ40% של תקציבי בתי הספר. אבל – מאידך גיסא – לא היתה, כידוע, אלא “חברת מפיצי השכלה… צרפתית” בישראל, ובכיוון זה ניהלה את פעולתה החינוכית. לימודי היהדות נלמדו בשפה הצרפתית, לא בתור מקצועות של תרבות חיה, אלא בתור שרידי עבר. מלבד בתי הספר של ה“אַליאַנס” שנוסדו בקהילות הגדולות, היו קיימים בבולגריה גם בתי־ספר ישראליים ציבוריים, שנוסדו על ידי הקהילות. תכנית הלימודים העבריים בבתי־ספר אלה היתה אמנם יותר רחבה, אבל לשון ההוראה בהם היתה הבולגרית; מבחינה פדגוגית היו ירודים במעלה מאלה של ה“אַליאַנס”.

עם צמיחת התנועה הלאומית הכריזו ציוני בולגריה מלחמה בעד כיבוש הקהילה ובנין בית הספר העברי (עיין עמוד 61). התפשטות הרעיון הלאומי בקרב היהדות הספרדית הביאה לאט לאט לראשית השעבור של החינוך העברי במדינה. כבר הזכרנו לעיל את הפעולה האירגונית והתרבותית המגוונת של הקונסיסטוריון (המועצה המרכזית) של היהדות הבולגרית בשדה החינוך העברי. תקנון הקונסיסטוריון הבולגרית בשדה החינוך. קובע, שכל קהילה בת 30 משפחות צריכה לפתוח לכל הפחות בית ספר עממי וקהילה בת 300 משפחות – גם גן ילדים ופרוגימנסיה. הסעיף היסודי הזה של התּקנון מוּצא בדרך כלל אל הפועל. יש קהילות קטנות, שמספר ילדיהן בגיל בית הספר הוא פחות מ־20 ובכל זאת הן מכלכלות בית ספר מיוחד לילדי ישראל. לעומת זאת אנו מוצאים בערים הגדולות הרבה תלמידים יהודיים הלומדים בבתי ספר בולגריים ואפילו צרפתיים וגרמניים.

בבוֹלגריה קיימים שלושה טיפוסים של מוֹסדות־חינוך עבריים והם: גן־ילדים, בית־ספר עממי ופרוגימנסיה. מספר מוסדות החינוך, התלמידים והמורים בשנת 33–1932 היה:

בבולגריה קיים רק טיפוס אחד של בי“ס יסודי (Основно училище), המתחלק לבית ספר ראשוני (Първончално училище) בן 4 שנות לימודים ופרוגימנסיה (Прогимнасия), בת 3 שנות לימודים. הגומר את בית הספר היסודי עובר לגימנסיה שהיא בת 5 מחלקות. הכוונה המונחה ביסודה של תכנית הלימודים היא להקנות לילד את הידיעות האלמנטריות בכל המקצועות היסודיים ולהכשירו לגימנסיה. בבית הספר העממי העברי נלמד, כמובן, כל החומר הקבוע בתכנית הממשלתית. תכנית הלימודים העבריים מעובדת ע”י המועצה הפדגוגית העליונה שעל יד מחלקת החינוך. מגמתה היא: להקנות לילד העברי את ידיעת הלשון העברית, בתור שפה מדוברת ואת התרבות הלאומית. את ההכשרה הלשונית הקודמת מקבל הילד בגן־הילדים המתנהל ע"י גננת עברית. בו הוא מתחנך במשך 3–1 שנים עד הכנסו לבית הספר היסודי. מספר השעות המוקדשות ללימודים עבריים בבית הספר היסודי הוא:

בארבע המחלקות של בית הספר הראשוני – 13 שעות בשבוע, מהן: – 4, קריאה – 3, כתיבה – 2, לימודים תכניים – 4. במחלקה א' של הפרוגימנסיה – 12 שעות: תנ“ך – 3 שעות, עברית – 6, היסטוריה ישראלית – 2; במחלקה ב' – 11 שעות: תנ”ך – 3, עברית – 6, היסטוריה – 2. במחלקה ג' – 10 שעות: תנ“ך – 3, עברית 5, היסטוריה – 2. תלמידי הפרוגימנסיה עוברים על כל ההיסטוריה הישראלית, נביאים ראשונים ואחרונים (במקור) ופרקים חשובים בספרותנו החדשה. את הגיאוגרפיה של ארץ־ישראל לומדים התלמידים בקשר עם לימוד התנ”ך וההיסטוריה ובמחלקה האחרונה חוזרים עליה. לימוד הדקדוק נקבע בתור לימוד מיוחד רק בפרוגימנסיה.

הנסיונות לשַׁעבר את בתי הספר, כלומר להשליט את העברית גם בתור שפת הוראה של הלימודים הכלליים הצליחו, וכבר קיימים בכמה מערי בולגריה (למשל סופיה רוסֶה, פְלוֹבדיב ואחרות) בתי ספר, ששפת ההוראה בהם היא כולה עברית. בחינות־סיום שבהן משתתפים באי־כוח הממשלה הוכיחו, שבבתי ספר אלה התלמידים היהודיים שולטים בשפת הבולגרית לא פחות מתלמידי בית־הספר הבולגרי. בבתי־הספר הנזכרים נלמדים כל המקצועות העבריים והכלליים – עברית, מלבד הלשון הבולגרית, ההיסטוריה והגיאוגרפיה של בולגריה הנלמדות בשפת המדינה.

ציבור המורים העבריים משתתף באופן פעיל בחיים הפדגוגיים. הסתדרות המורים ביחד עם מחלקת החינוך של הקונסיסטוריון מפנות תשומת לב רבה לבירור שיטת ההוראה וכל השאלות המיוחדות של החינוך העברי. שני היסודות העיקריים של שיטת ההוראה החדשה – ההסתכלות והפעלת התלמידים – הולכים ומשתלטים בכל מקצועות הלימודים. אולם לא כל בתי־הספר שווים במידת התפתחותם. בכמה בתי ספר חסרים המכשירים היותר אלמנטריים לרגלי מצבם החמרי הדחוק. מאידך גיסא ישנם בתי ספר מתוקנים ומסודרים. לבית הספר בסופיה, למשל, יש מעבדה ללימודי הטבע, ספריות עשירות למורים ולתלמידים בעברית ובולגרית, אולם קריאה, אולם התעמלות, אולם מיוחד למקהלה ותזמורת וכו'.

בית הספר בבולגריה התחיל מטפל גם בחינוך החברתי. באחדים מהם נעשו נסיונות מוצלחים להנהיג את השלטון העצמי של התלמידים ברוח חברת־הילדים האבטונומית. פעולה זו מסייעה לפיתוח האופי והחוש החברתי של הילד. בזמן האחרון נהדקו הקשרים בין בית הספר ובין המשפחה ע"י פגישות מוֹרים והורים, חגיגות פנימיות של המחלקות ופגישות הורים כלליות הנערכות בסוף עונת הלימודים. פגישות אלו מחנכות את ההורים ומשפיעות לטובה על החינוך המשפחתי של התלמידים.

תוצאות העבודה החינוכית מתבלטות גם בקשר הקיים בין התלמידים ובתי־הספר. אם בשנים הקודמות היו הבוגרים מנתקים את קשריהם עם בתיה“ס והיו נטמעים בסביבה הזרה, הנה בשנים האחרונות נשתנה המצב לגמרי. תלמידי הפרוגימנסיות ובוגריה נכנסים להסתדרויות־הנוער ומתחנכים בה באוירה עברית־לאומית. כדי לתת השכלה עברית לכל בוגרי הפרוגימנסיה נפתח על יד כל בית ספר מועדון עברי העומד תחת השגחת ההנהלה. המועדון מייסד קורסים להשתלמות, ספריה ואולם־קריאה, עורך הרצאות ושיחות; מתכלכל בעיקר ע”י ועד בית הספר ונחשב לחלק אורגני של עבודת בית הספר.

יש להרים על נס את דאגת ועד בית הספר (וגם חברות צדקה) לגורל התלמידים העניים. בבתי הספר בסופיה בלבד מקבלים יותר מ־500 תלמידים את כל ספרי־הלימוד חינם. כ־230 אוכלים ארוחת־צהרים בבית תמחוי, כ־350 מקבלים תלבושת חינם, 40 חיים בבית יתומים עברי, 120 תלמידים עניים וחלשים בגופם נשלחים מדי שנה בשנה אל מושבת הקיץ “הדסה”, המתנהלת על ידי מורים. רופא ביה“ס מרפא חינם את התלמידים החולים גם בביתם. ניתנת עזרה לתלמידים עניים גם אחרי גמרם את ביה”ס ע"י תמיכות כספיות והמצאת עבודה בבתי מלאכה מתאימים.

כל עבודת החינוך וההוראה עומדת, כאמור, תחת פיקוחה של מחלקת החינוך שעל יד הקונסיסטוריון המרכזי של היהדות הבולגרית. היא הממנה מורים ומנהלים והשוקדת על אחדות הפעולה החינוכית ועל הכיוון הלאומי של בתי הספר העבריים. מפקח מיוחד מבקר לכל הפחות פעמַים בשנה את בתי הספר ונותן הוראות למורים בכל השאלות הקשורות עם חינוך והוראה. המועצה הפדגוגית העליונה המורכבת ממנהלי הפרוגימנסיות ושני באי־כח של הסתדרות המורים קובעת את תכנית הלימודים, בוחרת בספרי הלימוד ומחליטה על כל השאלות הפדגוגיות. החלטותיה טעונות אישור מצד מחלקת החינוך. האירגון הזה של בתיה“ס הוא פנימי ואע”פ שאינו מאושר באופן פורמלי ע"י הממשלה, כל המוסדות העבריים סרים למשמעתו.

המצב המשפטי של בתי הספר העבריים הוא מסובך. החוק מבחין בין שני סוגים של בתי ספר: “לאומיים” ופרטיים. והנה בתי הספר העבריים, אף על פי שבאופן פורמלי הם מתיחסים על בתי הספר הפרטיים, למעשה הם נחשבים כ“לאומיים” למחצה.

בבולגריה כל קהילה וקהילה בעיר ובכפר מתחלקת לשתים: לקהילה אדמיניסטרטיבית שבראשה עומד ועד העיריה ולקהילת בית־הספר שבראשה עומד ועד בית הספר. אלו הן שתי רשויות עצמאיות ולכל אחת מהן נערכות בחירות מיוחדות. ע“פ תקנון המיניסטריון לעניני השכלה אין ליהודים זכות בחירה ואפילו אקטיבית לועד בית הספר (הכללי). כוונת המחוקק לא היתה לפגוע בזה בשווי הזכויות של היהודים המובטח ע”י הקונסטיטוציה, אלא להדגיש את האופי “הלאומי” של בתיה“ס העבריים ומשום כך קבע, כי מזכות הבחירה לועד ביה”ס העברי נהנים רק יהודים נתיני בולגריה, בעוד שלועד הקהילה העברית יש זכות הבחירה גם לנתינים זרים. לחיזוק הדעה הזאת יש להעיר, כי הבחירות לועד ביה“ס העברי נערכות ע”י הממשלה באותו הסדר הנהוג בבחירות לועד ביה“ס הבולגרי ובמקום שאין בית ספר עברי, שם מותר גם לתושבים העברים להשתתף בבחירות לועד ביה”ס הכללי. המצב החוקי של ביה“ס העברי אינו איפא ברור די צרכו וגם ע”פ החוק הם תופסים מקום בינוני בין מוסדות החינוך הלאומיים והפרטיים.

ככל בתי הספר עומדים גם בתיה“ס העבריים תחת השגחתם של מפקחי הממשלה. המיניסטריון לעניני השכלה מאשר גם את ספרי הלימוד העבריים, אולם אינו מתערב בתכנית העברית עצמה. כל הגומרים את ביה”ס העממי והפרוגימנסיה חייבים לעמוד לבחינה רשמית הנערכת על ידי ביה"ס במעמדם של באי־כח המיניסטריון.

בתי הספר העבריים מתכלכלים בעיקר על ידי הקהילות העבריות. ועד ביה"ס קובע את התקציב ומציעו להחלטה לפני מועצת הקהילה. הלימוד בבתי הספר העבריים הוא חינם. לקהילות העבריות אין הכנסות מיוחדות לכלכלת בתי הספר. לקהילות אין גם כוח־כפיה חוקי, אבל הן משתמשות בכוח כפיה־פנימי. לאלה שממאנים לשלם את המס היא מסרבת לתת שרות דתי שהכול זקוקים לו. ואף על פי כן המצב החמרי של בתי הספר הוא קשה וביחוד באותן הקהילות, שאין להן נכסים מכניסי רוחים. הציבור היהודי המשלם מס כפול לטובת החינוך נלחם בעד זה שהממשלה והעיריות תשתתפנה גם בכלכלת בתי־הספר העבריים. אבל סיכויי ההצלחה הם מועטים. בית הספר העברי, כזה של כל המיעוטים הלאומיים, יכול לפי חוק לקבל תמיכה מאת הממשלה והעיריה, ז. א. שתמיכת בתי הספר העבריים אינה חובה בשביל השלטונוֹת, אלא רשות. השגת התמיכה תלויה, איפא, בחסדם של בעלי השררה ובכוח השפעתם של עסקני המקום. שיטה פרוטקציונית זו משפילה את כבוד היהדות ומעמידה בסכנה את קיום בתי הספר. היהדות הבולגרית דורשת שבתקנון ייקבע הסכום המינימלי שהעיריות מחויבות להקציב לטובת בתי הספר העבריים. המשא ומתן בענין זה בין הקונסיסטוריון המרכזי ובין הממשלה טרם נגמר.

לפי שעה עול ההוצאות של החינוך העברי מוטל כמעט כולו על הקהילות העבריות. התקציבים של בתי־הספר עולים לששה מיליוֹן לֵיבַה, בערך. התמיכות של העיריות הן קלות־ערך חוץ מעירית סופיה, שהקציבה 1.000.000 לֵיבַה. יוצא, שהיהדות הבולגרית נושאה בעצמה בעול החינוך העברי.

גרמניה

עד ראשית שנת 1933 שרר בקרב ציוני גרמניה יחס אדיש לחינוך העברי. חסר האירגון המרוכז שיקיף את החינוך העברי לכל גלוייו בערים הגדולות והקטנות. בשנים הראשונות אחרי המלחמה העולמית נעשו אמנם אי־אלה נסיונות בשטח האירגון. בהרבה ערים נוסדו קורסים עבריים לבוגרים מטעם ההסתדרות הציונית, אולם עד מהרה עברו השיעורים האלה לרשות הקהילות שנמצאו אז ברובן תחת השפעת ה“ליברלים”, והלימוד העברי נהפך ברובו ללימוד “הדת”. כזה היה המצב גם בברלין. אמנם הקהילה העסיקה מורים ציוניים ב“שפּראַך־שוּלע” שלה, אבל זו היתה לפי אפיה לא בי“ס עברי מודרני, אלא מעין “חדר מתוקן”, שמטרתו היחידה היא להקנות לתלמידים קודם כל את ידיעת הלשון, ביחוד ע”י לימוד כתבי הקודש ושעמד מחוץ לתחומה של תנועה עברית חיה. שאיפה זו להפוך את השפראַך־שולע" לבית־ספר ללימודי דת נתבלטה ביותר לאחר ששלטון הקהילה עבר לידי הליברלים (1930). לא יפלא איפא שהנוער הציוני לא מצא סיפוק נפשי בתכנית הלימודים ודרכי ההוראה של המוסד החינוכי הזה.

נסיון שני שגם הוא לא הצליח ביותר, הוא ייסוד ה“שוּל פאַריין”. אגודה זו שנוסדה ע“י הורים ציוניים הציגה לעצמה מטרה חשובה – לתת לילדי ישראל חינוך ציוני בבי”ס ציוני ויסדה לשם זה בית ספר מיוחד. בית ספר זה המתקיים עוד כיום עולה כמובן בהרבה על בתי הספר היהודיים מטעם הקהילה, אולם בשדה לימוד השפה אין הישגיו גדולים ביותר. מספר השעות ללימודי־השפה גדול אמנם מזה שבבתי הספר של הקהילה, אבל גם בבית ספר זה העברית אינה אלא “סרח העודף” וידיעות התלמיד הגומר את בית הספר אינן מספיקות להבנת ספר או עתון עברי, ולדיבור עברי – לא כל שכן. (בשנים האחרונות הגדילו במקצת את מספר שעות־הלימוד לעברית בביה“ס של ה”שפראך־פאריין").

מפעל חשוב לטובת התנועה העברית היה בלי ספק ייסוד “בית העם העברי” בברלין (1927). בית העם היה באמת בית ועד לחכמים, עברי בתכנו ורוחו, אבל ההמונים, “העם” בהא הידיעה לא בא לתוכו, אלא במקרים יוצאים מן הכלל. בכל זאת יש להדגיש, שהשפעתו של “בית העם” על התנועה העברית היתה כבירה. על יד “בית העם” התקיימו שיעורים לעברית, חוגים שונים לדיבור העברי, לספרות וכדומה; סודרו נשפים עבריים, נשמעו הרצאות על נושאים עבריים. עבודה עברית נעשתה גם בחוגי הנוער הציוניים בברלין ובערי השדה. נוסדו שיעורים לעברית בערים הגדולות, כמו ליפסיה, פרנקפורט דמיין, המבורג, ברסלוי וכדומה. עצם העובדה, שבברלין התקיים מרכז ה“ברית העברית העולמית” השפיעה לטובה על התנועה העברית. הפצת ה“סלע”, הוצאת חוברות הסברה וכדומה – השאירו רושם־מה על חוגי העברים במדינה.

שינוי לטובה בא עם ראשית שנת 1933. הזעזועים הפוליטיים במדינה הביאו לידי שינוי ערכים בחוגים ציבוריים חדשים. ענין העברית נעשה פתאום לשאלת חיים. בקשר עם תגבורת העליה תכפה גם הדרישה ללימוד השפה.

במשך חדשים מספר נוסדו שיעורים לעברית כמעט בכל ערי גרמניה ומספר התלמידים עלה לאלפים. הקהילה היהודית בברלין הנהיגה אפילו שיעורים “פקולטטיביים” (חפשיים) בשביל ילדי בית הספר, שאינם מסתפקים בלימוד השפה בביה"ס גופו. מענינת גם העובדה, שבהרבה בתי ספר של הקהילות עברו מן ההברה האשכנזית אל הספרדית, כמובן אחרי התנגדות קשה מצד הורי הילדים.

מלבד השיעורים לעברית שסודרו מטעם האירגונים הציוניים והקהילות, קיימים קורסים שונים על יד בריתות הנוער וביחוד על יד הסתדרות “החלוץ”, המונה כיום כ־14.000 חברים. תועלת רבה הביאו גם ה“שיעורים בכתב” לעברית שנדפסו בעתון הציוני “אידישה רונדשוי” (בהנהלתו של הד"ר ש. קליקו, ברלין). שיעורים אלה הולכים ונדפסים גם בעתון “זעלבסטווער” בפרג.

יש להוסיף, שגם עכשיו חסר הריכוז הרצוי של העבודה העברית. לפי שעה לא עלה לציונים לארגן את כל העבודה העברית בתור מוסד כללי ולכן טבועה העבודה בחותם הארעיות, ללא אירגון כללי ופיקוח עליון. ואלה הן מספרים כלליים על מצב החינוך העברי בערים הגדולות.

בברלין קיימים: 1) שיעורים לעברית מטעם ההסתדרות הציונית: 35 קבוצות, 400 תלמידים, 13 מורים.

2) “שפראך־שולע” של הקהילה: 300 תלמידים בערך, 9 מורים (רק לבוגרים).

3) בקורסים הפקולטטיביים לילדים לומדים כ־400 תלמיד.

4) בקורסי ה“חלוץ” לומדים כ־300 איש (רק חלוצים).

5) בבית ספר מטעם ה“שפראך־פעריין” לומדים 500 ילדים (שפת ההוראה – גרמנית).

6) קיימים 3–4 חוגים לעברית מטען ההסתדרות הציונית וחוג של הקהילה.

המבורג: ביה“ס “עברית” נוסד ב־1923. 220 תלמידים, 6 מורים. ביה”ס נתמך על ידי הקהילה ועל ידי ההסתדרות הציונית. תקציב ביה"ס – 500 מרק לחודש.

מנהיים: על יד ה“לעהרהויז” (נוסד ב־1928) מתקיימים קורסים לעברית (לבוגרים). מספר התלמידים – 50 ומורה אחד. מלסד זאת מתקיימים על יד אגודות הנוער שיעורים לעברית (35 תלמידים, מורה אחד).

קולוניה: כל העבודה העברית מרוכזת ב“בית הספר לנוער” (שוּלע דער יידישער יוגענד). מספר התלמידים – 300 ב־25 קבוצות. 4 מורים. מתקיים גם חוג עברי בהנהלת חבר מארץ ישראל.

חבל הרהיין: באֶסן, בדורטמונד, בדיסלדורף – מצויים מורים עבריים העוסקים בהוראה פרטית.

בתי ספר לעברית הנתמכים בעיקר ע"י הקהילות מתקיימים בפרנקפורט דמיין, במינכן, בברסלוי, בקניגסברג, בליפסיה, בדרזדן ועוד.

יוגוסלביה

עד סוף ימי המלחמה לא נראו במדינת סרביה שוב סימנים של תנועה עברית. רק אחרי שקמה מדינת יוגוסלביה הגדולה, קלטה סרביה השפעה תרבותית מאותם חלקי המדינה, שהיו נתונים לפני המלחמה תחת השפעת תרבויות יותר גבוהות, וביחוד מבּוסניה והֶרצֶגובינה עם העיר הראשית סַרַייבה ומקרואציה עם העיר הראשית זַגרֶב, שהיו שייכות לאוסטריה. בשנת 1931 נוסד בעיר הבירה בלגרד חוג עברי, בתור סניף ה“ברית העברית העולמית”, שנהפך למרכז התנועה העברית ביוגוסלביה. למייסדי החוג ועסקניו שייכים החזן הראשי א. גרוסמן, ד“ר מנשה רוכברגר, וגברת פינגרהוט, ד”ר יהודה הלוי, ברזילי ואלתרץ. כדאי לציין, שבחוג הבלגרדי ובשאר החוגים העבריים עובדים היהודים האשכנזים והספרדים שכם אחד. החוג הבלגרדי מסדר הרצאות וחגיגות עבריות, מייסד שיעורי ערב לגדולים ומפיץ סלעי ה“ברית”. לפני שנתים פתח החוג את גן הילדים העברי הראשון בבלגרד, שהולך ומתפתח משנה לשנה. מספר הילדים הוא שלושים בערך.

החוג העברי בסרייבה נוסד לפני שנים אחדות על ידי יוסף בכר, יעקב מאַיסטרא וד“ר יהודה הלוי. גם שם מתקיימים קורסים עבריים לגדולים ולנוער. ביוגוסלביה אין בתי ספר עבריים; מורי־הדת מלמדים בבתי הספר הנמוכים והתיכוניים דת, היסטוריה ישראלית וגם לשון עברית 4 שעות בשבוע. במוסדות החינוך הממשלתיים לומדים: כ־700 אקדמאים באוניורסיתות, 3300 – בבתי”ס תיכוניים, 4000 – בבתי“ס נמוכים ו־550 – בבתי”ס מקצועיים.

בתור יוצא מן הכלל יש להרים על נס את ביה“ס “שפה ברורה”, שהוא כולו עברי; מספר תלמידיו מגיע עד למאה. רבים מתלמידי בתי הספר התיכוניים מבקרים את “שפה ברורה”, כדי להשתלם בידיעות עבריות. מלבד בית הספר הזה קיים בסרייבה גם גן־ילדים מצוין שנוסד ע”י הקהילה הספרדית; מספר הילדים והילדות מגיע עד 70.

בצעדים מהירים מתקדם החינוך העברי בקרואציה וביחוד בעיר זַגרבּ, העוֹלה על כל ערי המדינה במספר אוכלסיה היהודיים. בזגרב נפתחו קורסים לבוגרים ולנוער; מתקיים גן ילדים עברי (40 ילדים). גן ילדים מתקיים גם באססיעק (30 ילדים) תחת הנהלת גננת ארצי־ישראלית.

דומה לזה גם מצב התנועה העברית במוקדון וביחוד בשתי הערים ביטול וסקופלא. בביטול מתקיים חוג עברי (נוסד ע"י העסקן הציוני דוד קמחי); בגן־הילדים לומדים ארבעים תינוקות; בסקופלא קיימים שני גני ילדים.

בבַטְשקַה ובבַנַט, שהיו שייכים לפני המלחמה להונגריה, לא היה אף זכר לתנועה הלאומית והעברית. ורק בזמן האחרון נראו בהן ניצניה הראשונים – לפי שעה בעיר נוֹבִיסַד, שהקהילה הישראלית בה היא כולה ציונית. התנועה העברית מרוכזת כאן בקרב הנוער המאורגן בהסתדרויות שונות (השוה“צ, בית”ר ועוד).

גולת הכותרת של כל המוסדות התרבותיים־החינוכיים במדינה היא – בית המדרש התיאולוגי התיכוני בסרייבה, שנוסד בשנת 1928 ע“י ברית הקהילות הישראליות ביוגוסלביה. בית המדרש נהנה מתמיכות כספיות שנתיות של הממשלה; זמן הלימוד – חמש שנים. המוסד מכשיר את תלמידיו למשרה של מוֹרה, שו”ב, חזן וגם למשרת דיין בקהילות קטנות. הרקטור של ביה“מ – הוא הרב הכוֹלל של הספרדים בבוסניה־הרצגובינה ד”ר משה הלוי; סגן הרקטור הוא – הרב הראשי של הקהילה האשכנזית בסרייבה ד“ר ה. אוּרבַך. שני המנהלים מרצים על תלמוד, מדרש, היסטוריה ישראלית וכו‘, ה’ יעקב מאיעסטרא – על תנ”ך, השפה העברית, הספרות הישנה והחדשה; כמו כן מלמדים מורים שונים את המקצועות הכלליים בעברית. במחזור הראשון גמרו 20 תלמידים את ביה"מ וכולם מצאו משרות הגונות במדינה. השתא לוֹמדים במוסד כעשרים תלמיד.

לטביה

על יסוד החוק משנת 1919 קבלו יהודי לטביה – בין שאר מיעוטיה הלאומיים – אבטונומיה תרבותית. הנהלת ההשכלה היהודית נתרכזה בדֵפַרטמנט יהודי שבראשו עמד אינז‘. י. ל. לנדוי (עד סגירת הדפרטמנט). על ידו עזרו שני מנהלים של מחלקת בתי הספר היסודיים והתיכוניים. חוץ מזה היתה קיימת מועצת הדפרטמנט ובה – 3 באי כוח של הציבור היהודי וּ־3 (או 4) באי­־כוח של המורים. המועצה היתה מאשרת מורים חדשים, בתי ספר, ספרי־לימוד וכו’. רוב חבריה היה ממתּנגדי החינוך הלאומי. בניגוד לליטא היו בלטביה מ־2 – 1 מפקחים יהודיים על בתי־הספר היסודיים. כדי לקמץ בהוצאות מלאו מנהלי בתיה"ס התיכוניים את תפקיד המפקחים. למרות אפשרויות־הפעולה הרחבות של הדפרטמנט היהודי, היתה השפעתּו בלתי ניכרת, כי היה תמיד תלוי בבאי־כוחן של המפלגות הפוליטיות שנלחמו זו בזו.

מובן שאת שפת ההוראה של ביה“ס קבע לא הדפרטמנט, אלא האגודה התרבותית או הפוליטית, שתחת חסותה נמצא בית הספר. ואלו הן האגודות: “ציש”א” של האידישאים, 2) “מוריה” של האגודה, 3) “הסתדרות המורים הכלליים” (המתבוללים) המקיימת בתי ספר יהודיים בשפת הוראה רוסית וגרמנית; 4) “תושיה” – בתי ספר מיסודו של “מזרחי” (3 בכל לטביה), 5) הסתדרות המורים העבריים “המורה” 6) ואגודת ההורים “עבריה”. מלבד זאת קיימות בלטביה “אגודה להרמת אמנות עברית ומדע” ו“אגודת האוניורסיתה העממית”.

כפי שאנו רואים אין בלטביה הסתדרות עברית מטיפוסה של “תרבות”. את מקומה תפסה הסתדרות “המורה”, היחידה שעמדה על משמר הלשון העברית במדינה ובכוח עצמה, בלי כל עזרה ציבורית, הקימה במשך 6 שנים רשת של מוסדות־חינוך עבריים (גני ילדים, קורסים לגננות, בית ספר למילואים בערב, שיעורי קיץ ושיעורי השתלמות למורים ועוד).

על התפתחות החינוך העברי בלטביה מעידים המספרים הבאים:

מספר מוסדות־החינוך בשנת 34–1933.

שפת הוראה	גנים	בתי"ס יסודיים	בתי"ס תיכוניים
עברית אידית גרמנית רוסית	22 10 2 –	34 35 6 3	7 7 4 אחד בלשון הלטינית
	34	78	19