– את רוצה תה?
מה אפשר להציע לה פרט לתה, בחדר החם, שעשן סיגריות ומלים ממלאים אותו מקצה אל קצה. המשקאות המשובחים שְמוּרים במשרד הפנימי, בבָּר, שעץ פורניר מעלימו והופכו לחלק בלתי נפרד מקיר גדול, חום. אשה זקנה. מר קודליק יצא אליה מקירותיו הגבוהים לפגוש בה פה, בחדר הקדמי. עיניים כחולות גדולות. ידיים לבנות מגויידות. “אנחנו היינו חברים טובים”, אמרה במבטא איטי שקל לזהותו, כשהיא שולפת תמונות מצהיבות. פנים עגולים ובגדים רחבים, נער ושתי נערות לצדדיו. “חברים טובים מאוד מאוד. לא כמו עכשיו, רק תן וקח, רק תן וקח”.
איש לא יכיר בפני הנער החייכן את המנהל לשעבר. לפני שנה נפטר, ובמותו הותיר אחריו ספרים רבים בכריכה קשה, אדומה. שורות ישרות עם מירווח כפול, אותיות בכתב גוטי מסולסל וחותמת שחורה, פרטית, מתנוססת דרך קבע בעמוד השני – “מספרי ד”ר ע. ברקמן, ביבליוגרף מומחה". עתה היה מתבונן בשביעות רצון מתוך ריבועים צהבהבים חומים.
“אולי תשתי בכל זאת עוד כוס תה?”
המזכירה מאותתת לי שהיא קיבלה כבר כוס אחת, ממותקת בשתי כפיות סוכר גדושות, ואַל לנו להגזים. מר קודליק, המנהל החדש הנמרץ מקודמו, מנסה להעמיד כנגדה את חיוכו העדין. זה כחצי שעה הוא יושב מולה, בינינו, מנסה לנהל עמה דיאלוג שבין ביבליופוב לביבליופיל, אך ללא הועיל. במומחיות שהזמן שיכללה, היא מעלה לנגדו רפאים חומים, מרובעים, של פוטו אלנבי מלפני ארבעים שנה.
“ישנה עמי עבודת הדוקטור שלו” – היא אומרת – “הוא היה עילוי. כולנו ידענו. רק אשתו זלזלה בו”.
“זה טבעי לנשים”, מנסה המנהל לצחקק, מתבונן לצדדים. התפקיד החדש החמיא לו, אך חסרה לו עדיין מיומנות השאיבה הנסתרת של אש"ל והוצאות נסיעה. על כל נסיעה במונית הוא מביא קבלה מדוייקת חתומה בידי הנהג, ואת נסיעותיו לצורך פגישותיו עם אוֹצְרי מוזיאונים זרים הוא מתכנן באופן הזול והמקוצר ביותר.
במשרד המואר שבקומה השניה יושב מנהל החשבונות, מר רוזנברג, ומעלעל בקבלות. ‘מונית משדרות רוטשילד לירושלים’. מרקד לו איש קטן במר רוזנברג ומאיץ בו להרים את שפופרת הטלפון ולצלצל לחברת מוניות “מרכז” – ולברר – האם נסע מר קודליק ביום א', בעשרים לחודש לירושלים? האם שילם לכם סכום של מאתיים ל“י? כלום לא הכניס לכיסו עשר ל”י? “בגיל עשרים ושלוש קיבל את הדוקטוראט שלו. ניטשה היהודי קראנו לו”, אומרת הזקנה, בוחשת הלוך ושוב בכוס הריקה שפתיתי תה גסים נתלים על דפנותיה. “האסתטי והמוסרי. האסתטי והאַ־מוסרי. ובגיל עשרים ושלוש. תאר לעצמך!”
על השולחן הקטן מונחים כבר שלושה ספרים. שתי חוברות בכריכה רכה ועשרות ריבועים צהובים מלפני ששים־חמישים־ארבעים שנה. “אולי החל רק לכתוב בגיל עשרים ושלוש? יתכן שאני טועה. כל כך הרבה שנים חלפו מאז. קשה להיות דייקנית. אני בגיל בו שוכחים פרטים מרובים, אם כי לי יש זכרון מעולה. עוד אינני סנילית. ואתה יודע מדוע? כי עלי לדאוג לעצמי. אין מי שידאג לי”.
מר קודליק זע בכורסה הנגדית. מחוייבות של נימוס, שחציה כיבוד הורים שהתגלגל בכיבוד זקנים וחציה הדר המישרה הרמה המאלצו לנהוג באופן מהוגן, תקועה לו בגרונו. ראשי התיבות שסומנו ביומנו הכינוהו לפגישה בשתים עשרה ושלושים: מ. איצקוביץ. ת.ס. ללשון הסתרים היתה משמעות הגיונית לחלוטין. מ – מר או מרת פלוני אלמוני. ללמדך שהמבקר אינו מן הפוליטיקאים הבאים לקשט את מרוצם לבחירות בקולטורה, ולא מן האקדמאים שמפגשים מעין אלה משמשים להם כאליבי למשכורת שנת השבתון. ת – משמעה תרומה. זו מלת הקסמים המביאה את ציפי, המזכירה, לפתוח את היומן ולקבוע מיפגש. היא רושמת אותה בדבקות, סלסול עדין בקצותיה ופתח נרחב בתחתיתה. מעין בית בליעה קטן, מיוּמן כהלכה. אולם לאחריה הופיעה הס. סגורה והחלטית. ספרים. תרומת ספרים ולא ממון. שיהיו הדברים עומדים על דיוקם.
“היא אמרה שהיא חברה טובה של המנהל הקודם”, הוסיפה ציפי כשמסרה למר קודליק את סדר יומו, “ובטלפון נשמעה כזו, תמהונית. אמרה שתביא תמונות”.
“אני אצא אליה”, קבע קודליק לאחר היסוס קל, “ונראה”.
אך כבר חצי שעה עברה מעת שיצא אליה – ועדיין לא ניכרת בה מוּדעוּת לסימנים המקובלים: עווית שהיתה פעם חיוך. הסתכלות מתמדת בשעון. כוס תה שמתרוקנת.
“הוא ערך את עיתון הגימנאסיה כשכולנו עוד היינו כותבים שירים”, המשיכה הזקנה. “אני זוכרת כיצד יצא במאמר מערכת כנגד השחיתות הנובעת ממתן הציונים. והמורה, ד”ר וינדהורן, חייב את כולנו לשנן את המשפטים האחרונים של המאמר על־פה, זה היה משהו כמו: ומי שיפוּתה סימן שפֶּתי היה כל חייו, ומי שיעמוד באומץ כנגד הפיתויים – אין מי שיגזול ממנו את שכרו!"
“כן, ד”ר ברקמן היה אהוד על כולנו", אמר מר קודליק, מנוסה דיו להעלים טינות כבושות ושנאות של יום־יום. “הוא ניהל את המקום בנאמנות רבה. כולנו הערכנו את המאמצים שהשקיע ביסוד ובפיתוח המקום. ואנו מודים אף לך על שהואלת לבוא לכאן ולתרום לנו מספריו ומעבודותיו”.
בקומה השניה מתעשת מנהל החשבונות ומחליט לוותר. רציני הוא מר קודליק ונאמן לעבודתו. “מטאטא חדש” הוא מפטיר לעצמו בזעם. המנהל הקודם, ד"ר ברקמן, היה כרסתן ופניו רבועות. הקבלות על הוצאותיו המרובות נמסרו כשהן אגודות בגומי ובתוספת הערה בעט אדום – ‘מיד ובמזומן’! מר רוזנברג, שהתקבל לעבודה אך כחצי שנה לפני המוות הנמהר, הזדרז לפרוע את הקבלות, גם אם נאלץ לשם כך להוציא כספים מהקופה הקטנה. ובין משיכת כספים אחת לרעותה היה מנהם לעצמו – כספים שלי. שלנו. אני עוד אוציא הכל החוצה. לכלוך. חרפה. חלומות הפז שהתסיסו את הזיותיו היו כותרת ראשית בעיתון ערב “מנהל חשבונות חושף את המעילה התרבותית”, או בניסוח אלגנטי יותר “מר רוזנברג – אני מאשים!”
בינו לבינו נהג לציין שחסרה לו עדיין תמיכתם של חבר הנאמנים, מועצת העיר ושוחרי המוזיאון. אולם תעבור שנה, אולי שנתיים, כולם יכירוהו – ואז, הו אז –
אלא שד"ר ברקמן מת לו מתחת לאפו בטרם התבסס, ועם מותו גזו חלומותיו על טוהר המידות, או לפחות נדחו למועד מאוחר יותר. המחליף, מר קודליק זה, השטן עומד לו מאחוריו באפודו של כהן. נאמן לעבודתו, מקפיד על קבלותיו. משמר על אש קטנה את שאיפות הטוהר בטרם יתמססו סופית.
ואני בכל זאת אגיש לה עוד כוס תה!
התמונות שבידיה מזכירות לי את אבא ואמא ליד המיזרקה בבגדי חג. בסלון, מעל לטלפון, בתוך מסגרת כהה. חליפה ישרת קווים, חצאית ארוכה. שיער ארוך אסוף לצמה אצילית על הקודקוד.
אף לנערה שלצידו הימני של המנהל צמה ארוכה, המושלכת על חזה מגודל. לצידו השמאלי נערה מאורכת הנצמדת למותניו וידיה אוחזות ספר עבה הנתמך בסרעפתה. המנהל מחייך. יש לו נקב מאורך בסנטרו. לפני שמת העמיק הנקב לסדק שגדותיו עמוסי שומן. גם החיוך השתנה. רק בידיים נותר משהו מוכר.
“הוא עילוי” – אומרת הזקנה. “בגימנאסיה הוא ישב מאחורי”.
התה החם, העכור, בכוסות הזכוכית הדקות הבלתי אפשריות האלה. והדרך מן המטבח – שבו מיחם ענק, כיור סדוק ועשרות כוסות זכוכית על אביזר פלסטיק שהיה פעם לבן – קצרה ורצופת מכשולים. חבילות נייר כתיבה עטופות בנייר אריזה חום שכל מגע בו משמיע איוושות של קימוטים. שלוש, ארבע מסגרות שאיש האחזקה מטפל בהן לעת מצוא, כורסה שתוכה מתפרע באניצי קש וקפיצי ברזל – ובעיקר הדלת אל החדר הקדמי שידיתה היא בעלת רצון משלהּ, כשהכוס המלוהטת ביד והתחתית מהבילה.
“הוא היה מושך לי בצמות”, מתפזר קולה של הזקנה בגלים צרודים מהמשרד אל המסדרון, “והמורה לא היה מרגיש”.
הגידים האלה, עבים ומקפצים כשהיא מושיטה את כפותיה כבציוריו של פייטרו דה בנדטו, צמודות, מכוונות כלפי מעלה ונוטות כלפי הסנטר. ‘אלוהי כל הקדושים – אבי הרוויה הנכספת’, ואחר הן מתפרסות ומתבדלות עם לקיחת הכוס. “תודה מיידלה”.
מחוץ לבניין מנשבות רוחות בלתי יציבות של פברואר גם בצוהרי היום, ועצי האזדרכת איבדו את עלוותם. מר קודליק נעלם, מבלי שנחוש, במעמקי משרדו בעל הקירות הגבוהים, מכוסי הפורניר החום, והיא, בכוונה מרובה מסיטה בעדינות את כוס התה שקיבלה זה עתה, ושופכת מתכולתו לתחתית העגולה. “זה טוב, מיידלה. יש לי נכדה קטנה בבית. כלומר, לא אצלי, אצל כלתי. הבעל שלי – למה לעורר מתים? לא היה אינטלקטואל. איש פשוט היה, אבל אני עודדתי אותו. לא זילזלתי בו, עודדתי. והבנים שלי, יש לי שני בנים, גדלו, הלכו לאוניברסיטה”. והיא נשענת לאחור, לוגמת מן התחתית בהגבהת זרת ימין. “הבן הגדול בחו”ל והבן השני עוד לא יצא משם".
השולחן הנמוך שלרגלינו מותווה בעיגולים־עיגולים לחים.
“לא! אני לא מתביישת!” היא מזדקפת, “זו לא בושה להיות בבית־משוגעים. בושה להיות רע. בושה לרמות. בושה לא להעריך אנשים. להעליב אנשים. לפגוע באנשים. אני לא מתביישת. אני מטפסת כל יום שמונים מדרגות. שמונים מדרגות כדי להגיע לדירתי, ואני לא מתלוננת. זו לא בושה. יש לי בן שסיים אוניברסיטה ונסע לחו”ל. למה נסע? להרוויח כסף נסע. היתה לו כלה שרצתה בגדים. תכשיטים. מכונית. ויש לי בן שנכנס לבית־משוגעים. נכנס מפני שרצה להיכנס. שלא תהיינה אי הבנות. הוא רצה!"
יפה העברית שבפיה. מלותיה נהגות ברחבות. בפינת המשרד מאותתת לי המזכירה בהעוויות נואשות. ממשרדו המוברח היטב של מר קודליק נשמעים צליליו של טלפון.
“פעם היה הכל אחרת. ערבים שלמים ישבנו והתווכחנו על אידיאולוגיה. רבנו על דעותיו של פלאכאנוב, על פרשנותו של לוקאץ'. ערבים ארוכים. לילות שלמים”.
“הנה היא!” היא שולפת אצבע מכוססת ציפורניים ונועצת אותה בבעלת החזה המגודל, שהיתה מוטלת עד עתה בהנאה מלאה בתוך רטיבות עיגולית שהותירה הכוס. “והנה אני. פעם היינו יושבים ומשוחחים לילות ארוכים ואחר כך הכל השתנה. הוא התחתן אִתה!”
אלוהי הדין צנח בעל כורחו אל אמצע החדר, אל מרכזה של התחתית העגולה, והעלה מול כסאו למשפט את בעלת החזה. לא הועילו לה עדויות האופי של הכתבניות שיכלו – לו נדרשו – לספר על פלירטים חטופים וצביטות בעת ההכתבה. לא הועילו לה אף זכרונותיה הכמוסים של המזכירה המעפעפת בעיניה נואשות. הפעם היא נתבעת באצבע מכוססת ציפורניים לתת את הדין על החומרנות שפשתה כמחלה בנער שהיה למנהל.
“הוא לא הכיר אותי!” אמרה בתדהמה. “בקונצרט פגשתי בו והוא עבר על פני. אני, שהיה בא אלי תמיד לבקש את אישורי על כל דף נייר שכתב או הרצאה שביקש לפרסם. היא אשמה. היא דחפה אותו להתקדם. להכיר אנשים אחרים. אנשים חשובים. אנשים המעריכים אנשים שיש להם כסף. גם הבנים שלי ביקשו תמיד כסף. עכשיו יש להם. יש לי שני בנים. את יודעת. אחד בחו”ל. למד באוניברסיטה ונסע לחו"ל. הוא יחזור? הוא לא יחזור. למה שיחזור? הוא מרוויח היטב. יש לו וילה. יש לו שתי מכוניות. יש לו אשה שרוצה רק כסף. יש לי שני בנים. השני שלי בבית־משוגעים…
"אני יודעת למה הוא בבית־משוגעים. את רוצה לשמוע, מיידלה? כי הוא לא הורג חיות. הוא אנושי. הוא יודע מהו ערכם של חיים. אז שמו אותו בבית־משוגעים. הוא רצה שישימו אותו – וכשירצה לצאת – יצא. אמרתי לו – מוניק שלי, תעמיד פנים שאתה הורג חיות ויעזבו אותך, זבוב, או ג’וק או לטאה. אבל הוא צחק. אמרתי לו זאת בביקורי האחרון. אבל הוא צחק. איש אחד עמד לידנו. רצה לשמוע על מה אנחנו מדברים. להאזין. מין תאווה באנשים להאזין לאחרים. להתפרנס מהם. להתפרנס ממלים.
מר רוזנברג עבר בחדר מצדד מבט אל המזכירה.
“מר קודליק עסוק”, אומרת ציפי. “אין לו זמן עכשיו”.
רוזנברג מסתלק. בקומה השניה, בעוזרתו הצעירה, מנהלת חשבונות מתחילה, הוא מוצא בת ברית.
“היא חושבת שהיא חכמה, הציפי הזו, אבל כולנו יודעים שהיא שכבה עם ד”ר ברקמן. תמיד היו נוסעים ביחד, למכירות פומביות של ספרים עתיקים, לפגישות עם אוצרי מוזיאונים בחו“ל, ואיזה קבלות היה מביא אתו. מי כמוני יודע. בחשבונות המנופחים רק אני טיפלתי. מיד ובמזומן. חוצפה כזו! אבל במשרד, אי אפשר היה להכיר, הא? התנהגו כמו זרים, הא? אבל בחדר שלו!” ומר רוזנברג מכה באגרוף על ברכו “בחדר שלו, במלון שלו, במכונית שלו – מה שהם עשו שם!”
חשקים סמויים מתערבלים בדמיונו של מר רוזנברג עם תמונות מקטלוגים של סוכנויות נסיעות. נערות בשמלות קייץ. ירך נחשפת למלוא אורכה. לילות טרופים על טיילת מלפני עשרים שנה מתעוררים בו בוודאות אכזרית.
“מיד ובמזומן! איזו חוצפה!”
“הוא לא הורג חיות”, אומרת הזקנה ומתכופפת, כשהיא לוגמת מכוסה השלישית, הפושרת, שהבאתי לה זה עתה. “הביני, למשל התיקנים. התיקנים, כן, אלה שאתם קוראים להם ג’וקים. כל כך מודרני להשמיד אותם. להדביר. לקחו מלה מההווי החקלאי שכל עיקרו טיפוח, גידול והשבחה והביאו אותה אל תחום ההרג. הרצח. הדברה. כל כך מודרני עכשיו להרוג אותם. פעם, כשהם יצאו לשוטט בלילות זה היה סימן לבית מוזנח, לא כל כך נקי. עכשיו כשהורגים אותם איך אפשר יהיה להבדיל בין הבתים? ופרט לכך –” והיא רומזת לי באצבע כסוסה להתקרב יותר ולהאזין לסודה – “החרקים האלה, בעלי תאוות כמוסות, והם יוצאים בלילות לפייסן. מדוע שנמנע מהם? כל כך הרבה מודעות בעיתון על הדברת תיקנים וכל כך הרבה פירסומות על הנאות אנושיות. מי יודע – אולי בגלקסיה אחרת מתפרסמות בעיתוני הערב מודעות קטנות על הדברה אנושית, הא?” – והיא מחייכת חיוך ערמומי.
“אנחנו סוגרים את המקום!” צועקת ציפי בחימה, “סו–ג–רים”!"
“בגלקסיה אחרת”, אומרת הזקנה, “אני יושבת עם הבן השני שלי ואנחנו משוחחים מלב אל לב. אלא שאין נותנים לנו. תמיד עומד מישהו ומאזין. המנהל שלכם, זה שמת, היה יכול להצטרף לשיחות שלנו, אם לא היה מתחתן אִתה. אבל גם הוא התחתן. שכח את האסתטיקה ופנה לבוכהלטריה. ואיזו בוכהלטריה! ואני מביאה עכשיו את הספרים שלו”, היא אומרת ביאוש.
“אין עליהם חותמת”, אומרת ציפי. “איפה החותמת שבעמוד השני? איך אנחנו יודעים שזה שלו?! ואיזו שפה זו בכלל!”
“מה זאת אומרת!” מזדקפת הזקנה ותיקה נשמט, מקיא מתוכו ממחטת גברים אפורה. “אלה ספרים שלו. הוא נתן לי. הנה הקדשה. אינך יודעת לקרוא. בורות. בכל מקום בורות. גם כאן בורות. כאן. בקודש הקודשים של התרבות”.
“צדקת”, אומרת ציפי באדיבות. “אבקש את סליחתך. הנה אני לוקחת אותם. מניחה אותם על המכתֵבה. מחר יקטלגו אותם ואנו נרשום שזו תרומתה של – גברת –?”
“איצקוביץ” ממהרת הזקנה לעברה בפייסנות. “איצקוביץ. עם יוד. אל תשכחי את היוד. איצקוביץ. כתבי מאת ידידת נעורים. ידידת אמת. ליבלה איצקוביץ”.
ליבלה איצקוביץ, רושמת ציפי בנאמנות על ניר מכתבים רשמי. אותיות עגולות, זקופות, העומדות בשלווה זו לצידה של זו.
“הכל בסדר גבירתי, את יכולה ללכת. אנו נשלח לך מכתב רשמי ובו נודה לך על תרומתך האדיבה”.
“והבנים שלי?” אומרת הזקנה, “והבנים שלי? יש לי שני בנים. אחד מהנדס בחו”ל והשני בבית מטורפים. הם לא יסכימו עם צעד כזה. הבן בחו“ל יגיד שהייתי צריכה למכור, והבן השני יגיד שהייתי צריכה לשמור”.
“נשלח לך מכתב תודה רשמי עם העתקים”, אומרת ציפי. “תוכלי להראות לכולם. תוכלי למסור לבנים. מר קודליק יחתום אישית. הסמל של המקום יהיה בראש הדף. השם שלך יהיה שמור בין התורמים והנדבנים”, אומרת ציפי.
“אולי את רוצה עוד כוס תה?” אני אומרת נואשות לפני שהזקנה תסכים ותלך.
ליבלה איצקוביץ מביטה בי בהשתאות.
“תה?” היא אומרת כשהיא נאחזת בתיקה, “תה? זה משקה של מחלות. של חולים. נודף ממנו ריח של בית חולים. אני שונאת תה”.
ציפי מחייכת בסיפוק וסוגרת בקפידה את מכונת הכתיבה שלה. האם מחבק מר רוזנברג בקומה השניה את עוזרתו, מנהלת החשבונות המתחילה? מחדיר בין שדיה קבלות קטנות כדי שיוכל לשלות אותן בלשונו?
ליבלה איצקוביץ… האם גם את רואה את ציפי ואת קודליק מעופפים בכנפיים חומות גדולות בחללו של החדר? ללא רעש. בבטחון. צמד תיקנים נאור. ומר קודליק? הגם את רואה אותו מרים כוס ויסקי עגולה, גדושה, מול ציור של ראובן התלוי על הקיר הגדול?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.