בדירתו, אפוּף ריח קרבול, במיטת בית־חולים שמילאה את החדר, היה אביה מוטל על בריקָדָה של כרים צחורים שזה עתה הוחלפו. עיניו, שהיו תמיד שקועות מעט בחוריהן, היו עכשיו צהובות, מהופכות וחסרות־תנועה. זמן־מה התבוננה בחזה התפוח העולה ויורד ומרעיד תוך כדי כך, בראש שהיה כהולך ונשמט הצידה, בשיער שהקיף בזֵר זקור, הנראה כצבוע, את המצח, בסורגי הברזל הלבנים שלמראשות המיטה, בסדין הלח שהיה תלוי מול תריס מוגף. אחר ישבה על כיסא ללא משענת שעליו חותמת בית־חולים “הדסה”. איזו רעדה עברה מדי פעם בפני אביה ואחריה נשמע איזה רשרוש מוזר. כעבור זמן ראתה כי זהו מאוורר המסתובב מעל ארון ישן. תנועת האוויר עברה מפני אביה אל נייר הרישום שעל השולחן ואחריהם אל דפי איזה ספר שהיה מונח בין צנצנות הצבע והעפרונות.

אלכסנדרה ידעה בבירור כי גם הפעם לא ימות, אלא שעכשיו מפסיד כֶּנֶס־שלום בבריסל או בהלסינקי שהוזמן אליו החודש. כך הוא נראה – אמרה לעצמה במין איבה – הנה כך היה נראה כשנעלם פתאום לכמה שבועות. עכשיו חשה אותו כאב־גרון טפשי התוקף ילדה במשחק מחבואי־לילה כשמתברר לה לבסוף כי היתר ברחו להם והשאירו אותה בין הקברים בלי לענות על קריאותיה הצרודות.

היה זה לה ביקורה הראשון בבית אביה. נראה כי הפכו את חדר העבודה לחדר־חולים, על הקירות היו רישומיו, הדפסיו, קריקטורות וציורי־שמן שלא ידעה על קיומם. כעבור כמה סיבובי־רוח ראתה את שם הספר: ‘החיים שלאחר המוות’. היא שלחה את ידה לקחת אותו אך חזרה בה ותחת זאת הוציאה מתיקה הגדול את ה’ספרניאדה', מאסף ספרותי־אמנותי מיוחד המוקדש ליובל החמישים של אביה שיצא לאור באותו בוקר וריח הדפוס עדיין עלה ממנו. המאסף נערך בידי ועד־יובל שהעמיד פנים כי וולודיה ספרן שקוע בעבודתו האמנותית עד שאינו מתפנה להופיע בחגי יובלו (עם פתיחת התערוכה הרטרוספקטיבית ב“בית הידידות” אמש, נאמר כי נסע לכנס השלום). משך כל ישיבות ההכנה לא העלה איש על שפתיו את הידיעה כי זו לו לוולודיה “רֶצידיבוֹנת” של העניין ההוא. אם ימות יכתבו כי האמן הדגול נאבק באומץ גיבורים במר־המוות. אנשי־שֵׁם מתים אצלנו בכבוד ולא מפסירוסיס של הכבד (אבחנה שנודעה לה רק לאחר מכן).

בשער המאסף היה צילומו הישן, המפורסם, של ספרן, כזה שהיה תלוי גם בסטודיו שלו שחלק עם עדה, צילום מראשית שנות השלושים בהן הגיע לפלשתינה־א"י יחף וברוּבָּשְׁקָה וגרם מייד מגפת התעלפויות בין הבחורות. כותרת המשנה אמרה: לוולדימיר זאב ספרן, בונה הריאליזם הסוציאליסטי הישראלי, הקורע שמים ואופקים אל מחר גדול, העומד על מגדל משמר השלום והידידות בין העמים. בעמוד הראשון ראתה שוב, בשאט נפש – אף שהיא עצמה תרמה לעימוד וגם לטקסט (בעילום שמה) – את הפורטרט הגרוע שרשם אחד מעמיתיו, חבר המפלגה דווקא. עדינות האף ומִפתַל השפתיים, קו המצח הגבוה, הכל היה שם – זולת כישרון. אפילו האוזן לא שורטטה כהוגן. היא ביקשה להראות את הציור לאביה כדי שיוכלו שניהם להתקלס באמן ואז תפשה שוב את העיניים המהופכות, הצוהב המעובה, הַרְעידה, וכדי להפשיר את קור הרוח המוזר שחשה בעצמה נטלה את ידו שהלכה ונשמטה מתחת לסדין, יד מעובה אשר לאורך ורידיה נקבים־נקבים ובעיקר בצומת כפיפת המרפק. הצפרניים היו כתומות אך נקיות וגזוזות היטב, גזוזות, אולי, יותר מדי. איזה רצון מחליא עמד בה לרשמו כך, מייד, בטרם יתעורר – והיא ידעה בביטחון כי יתעורר – וכדי לבלום תשוקה זו הניחה את ידו הכבדה בחיקה, מתבוננת בה ומשתדלת לקבוע פרטיה בזכרונה. היד התחילה להצחיק אותה.

מעטים מחברי נעוריו, אשר החרימו אותו עם הצטרפותו לפרקציה הקומוניסטית ותמיכתו בטיהורי סוף השלושים (“הכל אני חייב לסובייטים – אפילו את האלכוהוליזם שלי”, נוהג אביה לומר) החליטו לכתוב למאסף (“את מגיעה לגיל שבו אינך חוששת יותר מן השטן” – אמרה לה ציירת זקנה בשעת הראיון – “ראית כי גם הקודמים לו התפגרו פחות או יותר”). השאר ערכו לאברשה פיינשטיין (עורך ה“ספרניאדה”, שהיה פעיל בליגה, אך לא חבר המפלגה) הפגנה פוליטית קטנה בטלפון או בבית־קפה או שהשתמטו באיזה תירוץ אידיוטי. “welcome סנטור מק־קרתי” אמר להם אברשה, שגם הוא היה חברם וקדח אתם בגדוד העבודה, אבל לה אמר: “זה לא יעזור, כולנו יושבים בין המשפטיים: משפט רוזנברג ומשפט סלנסקי”, ואז תפשה, אולי, מדוע הוא רק “אוהד”.

היא לא התאפקה ושלחה ידה אל ‘החיים שלאחר המוות’ – עדויות של אנשים שהיו שם וחזרו, מתורגמות מאנגלית, גרמנית ורוסית. כבר בפרק הראשון עדויות סובייטיות, הפסיכולוגיה והפסיכופתולוגיה המטריאליסטיות, מחקרים בפרא־פסיכולוגיה מטריאליסטית. בהקדמה לפרק: המדע האמיתי, המצוייד בהשקפת־העולם המטריאליסטית, אשר מתוך מלחמתו בדת, באמונות התפלות ובדעות הקדומות המיסטיות מעמיק את ידיעתנו בטבע האנושי. וְתוך עלעול: הטלקינזיה, הטכניקה של הרטגנוסקופיה, אשה שקוראה באצבעות ימינה בעיניים עצומות, חיזוי וגילוי מים תת־קרקעיים.

תנועה חדשה, בלתי ניכרת כמעט, הורגשה בחדר. מישהו ריחף שם מאחריה, ידו של אביה זעה פתאום בחיקה. בנעלי־התעמלות קרועות, צבועות גיר לבן, מוצצת במתיקות את פנים לחייה, פסעה עכשיו האשה הסכופה, נזירת הנפש הזאת, שפתחה לפניה קודם לכן את דלת הדירה. שתי צמות דקות גלולות על אזניה, כאפרכסות. גידי צווארה וחזה הגרום נמתחו פתאום כשראתה היכן מונחת ידו של ספרן. ביד־אחות תקיפה אחזה ביד גזוזת הצפרניים ותחבה אותה תחת לסדין המעומלן. מבט אחד סגוף העבירה על פני המאסף וכשנתעכב על ‘החיים שלאחר המוות’ שעל המיטה חטפה ותקעה אותו מיד תחת ערמת הכרים. בו בזמן הרימה בימינה מזרק הפוך מול אור מנורת התיקרה, הזליפה טיפה אחת ואחר הוציאה שוב את היד מתחת לסדין, חיפשה במהירות מקום פנוי מנֶקב על פני הווריד, תחבה את המזרק, וכל נוהגה אומר כי כל זה הינו חלק מחיים שכיחים, מאורגנים היטב.

זו היתה “צילה־המַצִילָה” (כפי שכינוה במין שמחה לאיד חבריו של ספרן), הצילה שב“צילה וזאב ספרן” שעל הדלת ובכתב ידו של ספרן, דווקא זו שמעולם לא הניחה לסשה “לשים כף־רגל בביתי” ועכשיו הזעיקה אותה, פתאום, לבוא – הזמנה מבשרת רע. צילה טפחה פעם בפיסת צמר־גפן על מקום הזריקה והמתינה. ריח הכוהל פשט בחדר. האשה המחרישה עמדה במקומה, מצותתת בזוג אפרכסותיה. אילו רחשים נשמעו בחדר – משהו מתכרסם מתחת למיטה, משהו חותר ביסודות הבית, מים תת־קרקעיים, נטפים מן הסדין הלח.

העיניים המהופכות החלו נעות, שבות אט־אט, עד שנתגלו גלגלי־עיניים כחולים ואישונים. האשה המתינה בסבלנות, מוצצת פנים לחייה, עד שפגעו האישונים בשלה ואז הקיפה כף על דפקו בעיניים עצומות; אחר, חזה המתוח על חזהו, עיניה בתיקרה, משכה מתחת לגוף הכבד סיר־יציאות שטוח והסתלקה אתו. כעבור רגע נשמע מפנים הדירה אשד בית השימוש.

שעה ארוכה היו עיניו עוסקות בראייה מאומצת של דברים אחרים, אחר, כשפגעו בשלה כמנסות להיזכר, היה ברור לה כי נוכחותה מציקה לו ואיזה יאוש תוקפני נשקף מהן.

כעבור זמן החל הוגה אילו הברות בלשון לעה בעיוות פה. כובשת סלידתה אחזה בידו המעובה והתאמצה לפענחן, אך בו בזמן הכירה מייד כי היה זה אותו גידוף־עריות רוסי ארוך, אשר הוא עצמו לימדה בילדותה לשעשוע חבריו ואשר אמה היתה סוטרת על פיה כשהיתה מדקלמת אותו לפניה בתמימות־מלאכים.

כשחדל הגידוף כאילו נקטם אמר פתאום בקול רענן־ערמומי:

“הבאת את הגבס?”

“למה גבס?” אמרה בטמטום.

“למה גבס? למסכת המוות!” השיב מתוך נצחנות.

“אתה כרגיל וולודיה, צ’ודאק גדול” – אמרה מהר באותו קול רענן, כשלו. “יקימו לך מאזוליאום שלם עם כל הנוחיות, אבל, באמת, עוד לא עכשיו. בדימוקראטיה העממית, וולודיה”. (לדידה “בדימוקרטיה העממית” כבר קיבל מין עיקום – אך רק בשיחות עם חברים קרובים: “בדימוקרטיה העממית נהיה כולנו אִיטרים”, “בדימוקרטיה העממית כל המספרים האי־ראציונאליים יהיו ראציונאליים”, ואילו אביה פיתח, לאחרונה, "אנטאגוניזם לוחם כנגד הציניות הניגיליסטית שלכם''.)

“אבא!”

"מה פתאום?''

“אבא, אמרתי!”

“לא בא בחשבון, וולודיה, ואל תתחיל עם זה שוב.” הוסיפה כמתפנקת.

אביה נשא עיניו לתקרה והשהה מבטו זמן רב.

“לא רוצה שום מאוזוליאומים”, אמר לבסוף “רוצה בגורדון־דיזנגוף מתחת למדרכה”.

“זה לא יעזור לך. היום כל הבחורות לובשות מכנסיים”.

הפעם צחק ועיניו הצהובות רעדו על תפיחת פניו.

עד היום ניגשות אליה ברחוב צדדי – משום שאינן מעיזות בראשי – כבדות רגליים ופימה, כמבקשות מחילה: את הבת. וולודינקה בדיוק! והיא יודעת כי אלו הן “ז’ניה היפה” או “שושנה היפה” שהיו תוקעות פרח בשערן ורצות בחולצה רקומה לשֶבת, בשורה הראשונה, בהרצאותיו על אמנות פרוגרסיבית ובלילה בחלומן הוא מתגלה להן דוהר על סוסה ערבית לאורך אלנבי.

“הגיע המברק מ’אנטי־פא'?” שאל פתאום.

היא מיהרה לנפנף ב’ספרניאדה': “לא, אבל הבאתי לך משהו הרבה יותר טוב” ומיד הציגה בפניו את השער עם תצלומו הישן. הוא התעלם ממנו כליל. היא ידעה כי מזה זמן הוא מחכה למכתב או למברק מחברו איציק פפר, אשר התחדשו ביניהם הקשרים בימי מלחמת העולם. כשפנה לפני שנה, לשגרירות הרוסית בשאלה, יעצו לו לשלוח מברק ל“אנטי־פא” במוסקווה וכך עשה. עוד באותם “ימים אפוקליפטיים” לקח אתו בְּרוֹשִׁי, שנסע לטהרן ב־43 עם “ליגה v” בראש שיירת האמבולנסים, כמה רישומים וליטוגרפיות למסור לרוסים בטהרן שיעבירום לידי חברו הנאמן איציק.

“הגיע מכתב מהאקדמיקן…?” (שם שנשמע כוורווילוב או וואווילוב).

“עוד לא, אבל…”

לא רבים ידעו כי “הליגה” שלחה בלא טקס ובעוד זמן אלבומים רטרוספקטיביים משל וולודיה ספרן למוזיאון הרמיטאז' בלנינגראד ולאגודת האמנים במוסקווה ועדיין לא נתקבל אישור. לבלום שאלות נוספות פתחה את המאסף והחלה קוראה לפניו את הקטע הממוסגר שבעמוד הראשון, ציטטה מאנציקלופדיה סובייטית על אמנות בינלאומית אשר הוזכר בה שמו של ספרן:

בציור הישראלי בן זמננו מתבלטים שני כיוונים: הריאליסטי והמודרני. הציירים הריאליסטיים ממשיכים את מסורת הציור הקלאסי ברוסיה (וכאן רשימת שמות גדולים וביניהם פסטרנאק), חלק מן המודרניסטים נוֹהה אחרי הציור הכושל של אירופה המערבית וארה“ב וחלק אחר, ביחוד קבוצת ספרן, ממשיך את המסורת החדשנית של הריאליזם הסוציאליסטי המתקדם”.

היא הביטה באביה שעיניו היו תקועות שוב בתקרה לבחון אם הדברים ערבו לו, והמשיכה בקריאה:

"והנה קטע מן הראיון עם הצייר ט. (זה שרשם את הפורטרט הכושל): “כבר מראשית דרכו באמנות הישראלית – לאחר התחלות אינדיבידואליסטיות פורמליסטיות – נושא ז. ספרן את השיתוף האורגני במאורעות הימים, כוח של שיתוף שהלך הלוך והבשל, הלוך והתגבר בבהירותו עד לבטחונם של אותם יורדי־ים וותיקים היודעים להטות מפרשיהם לרוח ההיסטוריה…”

אביה החל פוקח ועוצם את עיניו במין בהלה כשהוא נואק: “אוח בוז’ה מוי, אוח בוז’ה מוי” והיא חדלה מיד.

“למה הפסקת?” שאל אביה, נרגז.

“מאז לא חדל לצייר, לומר את ההן ואת הלאו שלו”, המשיכה לקרוא בקול של התלמידה הכי־חרוצה בכיתה, "דרך לוחם בלתי־מוסווה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים. ציוריו ‘האחד במאי’, ‘האינטרנציונאל במצור’, ‘גוואדאלאחארה’, הקריקטורות הארסיות ‘קפיטליסט א'' ו’קפיטליסט ב'' יש בהן מרוחם של גוֹיה, דומייא וג’ורג’ גרוס''…

"רק שלהם?''

''כן''.

“איזו קמצנות!”

היא קראה לפניו קצת מן הביוגרפיה האגדית: “כשהיה נער־רחוב צייר על המרצפת בחארקוב ואחד הציירים הגדולים של המהפכה ראה אותו אז ולקח אותו לעבוד ב’אגיט־פרופ'. הוא היה אז, עדיין, אנרכיסט…”

“חארקוב?” אמר עכשיו כמתעורר, “מה פתאום חארקוב?”

“אם כך תשמע את הפָּיָיץ הריאקציוני הזה, שריאיינו אותו לשם האובייקטיביות, החבר שלך עוד מימי ‘אָגִיט־פְּרוֹפּ’” אמרה נמהרת ותפשה, במאוחר, כי אסור שתקרא זאת עתה בפניו, אך הוא הרים ראשו מן הכרים בלהיטות ותבע כי תקרא “מייד ובלי כל השמטות את כל השקרים”. והיא קראה במין ביטול מזלזל ומחטמן את הדיעה כי קיים חייץ בלתי מוצק ומיותר בין אמנותו של ספרן לבין גילויי החיים הישראליים, חייץ אשר נוטל מערכה של אמנות זו “השואפת להיות בונה ומחייבת” את המגע הישיר והספונטאני עם “גופי החיים והמעשים”, אך שגם “אין להתעלם מן הכוח ומן התנופה שבה, כמו למשל בציורו המפורסם ‘תירס’”.

“איך הוא מעז? איך הוא מעז?” צעק אביה נואשות והחל משתעל שיעול יבש של ילד עקשן, חולה.

היא קפצה ממקומה אך צילה כבר הופיעה, כאילו צותתה מעבר לדלת.

“שלא תעיזי, שלא תעיזי, באבא־יאגא שכמותך, לגרש אותה מכאן שוב!” צעק על האשה אשר הבחין בה מיד ובשנאה שבעיניה, “אני רוצה לראות אותה עכשיו יום־יום, יום־יום!” ומייד החל ממלמל ברוסית אותו סיפור ישן, על “ילדת הזאבים” שלו, סשה דווידוב, אשר מתה, קפאה בערבה, מהפכנית ונוודת כמותו “ילד־הזאבים”, ואשר בתו היא גלגולה, גלגולה של האשה היחידה אשר אהב, סשה דווידוב… האשה לא ענתה, קרבה אל המיטה, היטיבה את הכרים ובדקה את עיניו.

“הייתם אז ילדים”, אמרה אלכסנדרה, רק משום שנכמרו פתע רחמיה על האשה השותקת הזאת, באפרכסותיה.

“בתקופות אמיתיות אין ילדים!” צווח אביה, “מה את יודעת? מה אתם יודעים? חארקוב!” אך מייד שאל את צילה במין ערמומיות: “ומברק מ’אנטי־פא' הגיע, הא?”

האשה רמזה בעינה ובעיקום פיה לאלכסנדרה שתצא.

“הסתלקי מפה באבא־יאגא ושלא תעיזי לבשל לי אוכל בלי מלח, נמאס לי האוכל התפל שלך! אִיך בין אַ יִיד, וואָס האָט געטרונקען פון סטאַלינישן כּוס פון גליק!”¹ האשה החלה דוחפת אותה בכתפה החוצה.

הוא מאבד שוב את ההכרה!" צפצפה אלכסנדרה וסרבה לצאת.

צילה תפשה אותה בתנוך אוזנה וסובבה אותו עד שצעקה מכאב.

“בואי, טפשה!” אמרה האשה ואלכסנדרה נוכחה לדעת כי עד אז לא שמעה את קולה. היה זה קול חם ומלודי של נשים רוסיות מסויימות עם טון חזה שלא תאם את הגוף השחוף. "יש לי משהו חשוב לומר לך''.

בפרוזדור הצר המלא עבודותיו של ספרן, ליד קולב מעילים וכובעים ישנים לחשה אליה האשה:

“מחר מגיע אחיך אילָן מברלין…”

“אילָן?”

“כן, הוא גמר עם האילֶן”.

“אינני מאמינה לך!” (אחיה הבכור, בנה של צילה, נקרא אילֶן, ראשי תיבות של איליץ' לנין, כילדים רבים בני תקופתו).

“אבל זה לא העניין”, אמרה בלחש ובאותו קול מלודי, “מחר עליכם, על שניכם, כשיבוא, לדאוג מיד לַמִבְרָק מאיציק פפר!”

אלכסנדרה הביטה בה מתוך טמטום מוחלט ואחר מלמלה משהו על “אנטי־פא”.

“אין ‘אנטי־פא’!” אמרה צילה אך ללא כל רשעות, “אז צריך לזייף!”

''מברק?''

“מברק ברכה מאיציק פֶפֶר”, אמרה.