מאזין אדם לאידיאות החדשות בתכלית החידוש כביכול של “מדינאים” יהודים עלול הוא לתמוה תמיהה רבה, עד כמה הם, ה“מדינאים”, נחשלים מאחורי הזמן שבו הם חיים, עד כמה שרויים היו בתרדמה ולא הרגישו בהתפתחות כולה, שעברה על העולם החדש, המתורבת, בתקופות האחרונות. הם רואים את עצמם בלבד כאנשים מתקדמים, כאנשי רוח חפשים גמורים, אבל לאמתו של דבר הם נושאים את כבלי השעבוד בלבם. הם לא נסתגלו אלא לחיצוניות של החיים החדשים, ואילו בפנים בהוייתם של תושבי-גיטו עמדו ואינם יכולים בשום אופן לצאת מתוך העוגה הצרה שנעוגה לעולמם. ולפיכך שומע אתה תכופות מתוך דבריהם בת קול מבית מועד לכל חי ומרגישים בהם, שגאונם המעושה מרופד כולו הכנעה שבעבדות, זקוף כלפי חוץ, מורכן וכפוף כלפי פנים, ביטול היש של עצמם ודרכי חנופה כלפי אחרים, גינוני תקיפים מכאן, מעשי-התרפסות מכאן – הם סימנים מובהקים למי ששוחרר בידי אחרים ולא נשתחרר שחרור שבלב.
המסדר “בני ברית” נתנכנס עכשיו בסן-פרנציסקו. מסדר “בני ברית” אינו פוסק מלהכריז ומלחזור ולהכריז, שהוא אינו ארגון פוליטי ואינו מכניס את ראשו בשאלות “הבוערות” כגון: התבוללות, לאומיות, ציונות, טריטוריאליסמוס, אורתודוכסיה, רפורמה, וכיוצא באלה. והרי הוא עומד ומכריז ומודיע, שנויטרלי הוא לגבי שאלות אלה, משום שהן אינן נוגעות אליו. רק שתי מטרות לפניו: עניני חברותה ועניני צדקה. ובשני ענינים אלה הוא שוקד לאחד את היסודות השונים שביהדות.
ואמנם מאוחדים בו במסדר “בני ברית” חברים בעלי השקפות-עולם מנוגדות, ממתבוללים מובהקים עד לאומיים פעלתנים וציונים בכלל, מאורתודוכסים קיצונים עד מתקנים מופלגים ומפליגים בכלל. ומצוה להודות, שההנהלה העליונה של המסדר באמריקה שקודה היתה על שמירתה של עמדה נויטרלית זו בענינים המוזכרים למעלה.
ברם כאן קפץ ועלה על הבמה “בן ברית”, הוא איש הקונגרס יוליוס קאהן והתחיל להעלות ערמות ערמות של הצעות. והרינו עומדים על החשובה שבהן.
איש הקונגרס יוליוס קאהן הציע, שמסדר “בני ברית” ישנה את שמו: במקום “אמריקן דזשוס” (יהודי אמריקה) ייקרא “דזשואיש אמעריקאנס” וההטעמה על המלה “אמריקאנס”. וטעם נתן להצעתו, שהאומה העברית מתה זה כבר, היא יצאה מן העולם עם חורבן בית המקדש.
חזיון מופלא. האומה הישראלית היא מתה מופלגת ימים, כמעט אלפיים שנה, והעולם שרוי בטעות. עד שבא ראביי או איש-קונגרס או “מדינאי”סתם ופוקח את עיני הבריות על טעותן הקשה. וגדולה פליאה שניה מפליאה ראשונה: אין אזני הבריות נפתחות ואין עיניהן נפקחות ובטעותן הן עומדות, ששלשה עשר המיליונים או ארבעה עשר המיליונים של יהודים הפזורים בתוך עמים שונים ובקרב מדינות שונות הם בני חטיבה עממית מיוחדת ומהוים גוף לאומי מאוחד. וכך צפים ועולים חילוקי-דעות. מכאן – קומץ מתבוללים, ומכאן – המונות המונות של ישראל, האינטליגציה המודרנית, היסודות היוצרים והבונים, המשוררים, הסופרים, האמנים – בקצור: כל אלה המצווים לפי טיבם להכנס לפני ולפנים של חיי ישראל ולפעול בהם; ותוספת להם, תוספת חנם – כל העולם הגדול של מי שאינם בני ברית. שכן העולם הבלתי יהודי אין מוראה של האנטישמיות עליו, ולפיכך אין לו שום יסוד להתכחש למציאות.
לא היינו מתעכבים על הצעתו של איש-קונגרס זה יוליוס קאהן. אין עיננו צרה בו ובחבריו לדעה כולם, לא בכבודו ולא בתועלת, שהוא יכול להפיק באם תתקבל הצעתו על דעת אסיפה יהודית. אם אין טעות בידי הרי אותה הצעה גופה ובעיטופים אחרים נתקבלה לפני ימים מועטים על דעת אספת ראביים בשיקגו. לא נתרעש העולם ואפילו מהלך המלחמה לא הושפע על ידי מתן-החלטה זה. היינו עוברים בשתיקה על הצעה זו כדרך שעוברים בשתיקה על לידתו של סנדל אלולא העלה והוסיף איש-הקונגרס יוליוס קאהן עוד הצעה, להשתדל בפני הממשלה האמריקנית, שלא יזכר השם “היברו” במיונם של המהגרים, הבאים לארץ, שיהיו ממיינים את הבאים לפי הארצות שמשם באו ולא לפי דתם.
אין אנו באים עליו על איש-הקונגרס קאהן בטענה, שיהיה בקי בתולדות ישראל, שידע כהלכה את חיי ישראל, שתהיה לו דעת ברורה על הבעיה היהודית – אין אנו תופסים מרובה, אבל דורשים אנו מאת כל מי שבא ועצות בידו בנוגע לעסקי הכלל, שלא ישחק באש ולא יעשה פוליטיקה זולה על חשבונם של המונות ישראל, שמצוקה ועוות הדינים וחוסר זכויות ורדיפות כופים אותם שיהיו עוקרים ממקומותיהם ומחפשים מולדת חדשה לעצמם.
אין לדעת, מה תסבוכת נצפנה לאנושיות לעתיד לבוא. אי אתה מנבא, מה חיבורים תחבר ומה פילוגים תפלג מלחמה זו. אי אתה יודע, מה חוקי-כניסה חדשים עתידים לבוא במשך הזמן באמריקה. ואף על פי כן אפשר לאמר בבטחה, שאף החוקים החדשים יהיו קלים יותר ורכים יותר לגבי הנרדפים מאשר לגבי הרודפים. לבוא ולהציע עכשיו, שיהיו רושמים את המהגרים היהודים כרוסים סתם, רומנים או פולנים סתם – הרי קוצר-ראיה בכך וחוסר-בגרות פוליטי. מפני מה לא טרח איש-הקונגרס קאהן להיודע, איך נוהגים עכשיו בשבויים, – מתכוון אני לשבויים האזרחיים – בכל העולם, חוץ מן הארצות שהיהודים מרגישים את עצמם שבויים בהן מעולם? אפשר והיה נוכח, שיש זמנים שלא כדאי לאדם להתכחד לצור מחצבתו ולעמו.
אין אנו יודעים עדיין, מה דין דן כנוס בני-ברית בהצעה זו. לנו לא איכפת הדבר כלל ועיקר. שכן עברו זה כבר הימים, שבהם היתה פוליטיקה ישראלית נעשית במסדרים ובאספות הקהל. עברה שעתם של פוליטיקאים בלתי אחראים אלה, שוב אין דעתם נשמעת בחיי העם ואין השפעתם השפעה. ולא עוד אלא שאינם יכולים להתיימר במיתה ארוכה כזאת כמיתתה של האומה הישראלית לפי דעתם. הם פגרים מתים פוליטיים כפשוטם. אין אנו נותנים את דעתנו אלא על “נויטראליות” של הסתדרות יהודית, המכריזה שאין לפניה אלא ענינים נויטראליים, מטרות נויטראליות.
וכך באים בני אדם שלא למדו משנה חדשה ולא שכחו משנתם הישנה ומעלים את מחשבותיהם הבלות, הנדושות ומביעים אותן בגדלות כזו, כאילו מגלים הם אמת חדשה, תורה חדשה. הם אינם תופסים או שאינם רוצים לתפוס, שאין אתה מחריש את קול החיים באידיאולוגיה התשושה מבית-המדרש של ההתבוללות.
וכאן מעיזים ובאים ואומרים לנו דברי כיבושין, שאין להבדיל בין יהודים גרמנים, יהודים רוסים, יהודים פולנים ויהודים צרפתים (לא צירפו למנין את היהודים הצרפתים אלא כדי להרבות בחבורה, ואינם מתכוונים בעצם אלא ליהודים גרמנים וליהודים רוסים בלבד), ומוחים נגד המגמה הניכרת בימים האחרונים להעמיד מחיצה בין חבורות שונות מישראל. כאלה היו דבריו של אחד מראשי המדברים של היהודים הגרמנים-אמריקנים באסיפה גדולה. שוב נתחלפו הטוענים ונתערבבו הטענות. מי הוא שתיקן את המחיצה בין ה“גרמנים” ובין ה“רוסים”, מי הוא שהיה רואה ומביט בהם בהמונות ישראל מלמעלה למטה, מי כפר ביצירתו כולה של העם היהודי, מי כפר בקיומו של עם ישראל? הלא היא החבורה הקטנה מן המערב. היא הקימה מחיצה, היא נתרחקה מצור מחצבתה, היא רצתה להבלע, לצאת מן העולם, והיא האמינה בגאונה הרב, שהמונות ישראל יגררו אחריה. עכשיו כשקבוצה קטנה זו שעת כושר ניתנה לה להווכח על כל צעד ושעל, שלחנם היו יגיעותיה ולעולם לא תשיג את מטרתה, היא באה בטענות ובהשגות על אחרים.
ודאי מן הרצוי הוא, שלא יקום הבדל בין הקבוצות היהודיות השונות, אלא שכאן אדם שואל: מי יתקרב למי, מי יוותר למי ומי יתפשר עם מי. סבורים אנו, שהחיים השיבו על כך תשובה נצחת. רואים אנו במזרחה של אירופה דור נעורים חדש, המנער מעל עצמו את אבק ההתבוללות ונכסף להדבק בעמם, בגזעם, באומתם. הם בניהם של אבות מתבוללים. ואף יהדות אמריקה סופה שתהיה מצווה לעשות כן. מסבותיה של החברה החדשה וכל התפתחות יכפו אותנו על כך.
הזקנים, – ולא לזקנים בימים ושנים בלבד אנו מתכוונים – אינם מרגישים במגמתה של ההתפתחות החדשה. ולפיכך בת קול של מרירות, חוסר-ישע וכעס נשמעת מתוך גרונם – מדריכים גרועים בחיים הפוליטיים. והרי אנו אומרים לעוץ להם עצה טובה: עד שהם באים להטיף מוסר לזולתם מוטב שיציצו בפנקס שלהם ויבדקו את חשבונם, שכן עשו עד כאן בלי ידיעת בעלים.
7 במאי 1915.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.