בהיותי נער היו לי מספיק עיסוקים עם מה שרץ, מעופף, זוחל, צומח, מה שאפשר להביט בו ומה שאפשר לגעת בו, ולא התעניינתי במלים. בלעתי ספרים, אבל אלה היו בשבילי ידיעות על מאורעות אמיתיים והרפתקאות, ואם הייתי נתקל במלים שעמדו ברשות עצמן (הגם שאז לא הייתי יכול לכנותן כך), בתיאורים של רגשות או נופים, הן נראו לי מטופשות, ודילגתי על פני העמודים. לעתים נפל לידי כרך של שירה – ומיד היה דוחה בזיוף שבו: היה זה אותו זיוף שבקידות ההדדיות, בחיוכים, בשיחות המבוגרים, איזה פטפוט על לא כלום, מגוחך, כיוון שנדמה להם, כי אף על פי שהם מעמידים פנים, איש אינו רואה זאת. ובכל זאת, הייתי מעריץ, באופן אחר, של מלים, הגם שלא אלה הסדורות במשפטים ובפסקאות. חוקר טבע, אספן של חיפושיות חנוקות באדֵי פורמאלין ונעוצות על סיכה, דוגמאות של צמחים בספרי צמחים מיובשים, ביצי ציפורים שנאספו בעבי היער במחיר של שריטות בפנים וברגליים היחפות – הייתי בטוח בערך המיוחד במינו של מעשַׂי ודוחה כעלבון את ההנחה, שלא אני בלבד, בין בני גילי, חי את התשוקה הזאת. רומֵאוֹ־ויוליה שלי היו הן השפע הבלתי נתפש של הצורות והצבעים והן חֶרֶק אחד, ציפור אחת שמשכה את תשומת לבי לימים שלמים או שבועות. הייתי מתאהב, הגם כי, נהיה נא חשדנים כדבעי, באמצעות תיווך. בראש וראשונה ריתקו אותי האיורים הצבעוניים שבספרי הטבע ובאטלסים, כלומר לא יוליה־טבע, כי אם דיוֹקנה כפי שנמסר על־ידי צייר או צַלָם. אף על פי כן סבלתי באמת מן הגודש שאין להשיגו, הייתי מאהב רומאנטי שאינו יודע שׂובעה, עד שמצאתי אמצעי כדי לסכל את פלישת התשוקות, להשיג את האובייקט הנכסף שיהיה בבעלותי: מַתַּן שֵם. במחברות עבות שרטטתי מדורים, רשמתי בקפידה את השורה, המשפחה, המין, הסוג – עד אשר הכינוי, המורכב משם עצם לציון המין ושם תואר לציון הסוג, היה מתאחה לאחד עם מה שתמיד היה שייך אליו וְ־־Emberiza citrinella שכנה לא בסבך הצמחים, אלא בחלל אידיאלי, מעבר לזמן. ברצון הסיווג הזה היתה חֵמָה אריסטוטלית, חזרתי על נְהגים קדומים של סידור העולם הסובב אותנו, כמו היתה זו אמת שהילדוּת, הבחרוּת והבגרוּת תואמים לשלבים שעוברת האנושות. ועוד אוסיף, כי לבולמוס שלי היה אופי זכרי מובהק, ובאה בו לכלל ביטוי אותה להיטות לתחום תחומים, להגדיר, למצוא קונצֶטִים חזקים מן המציאות, להיטות שאת הללו חימשה בחרבות ואת האחרים השליכה לבּוֹר, ושהוליכה את המאמינים למלחמות דת קדושות. סופה של אהבה זו היה עכור, כסופן של אהבות רבות. כמו שטפו את עינינו פתאום בנוזל המסיר את הקסם, והדמות האחת, המוּרמת על ידינו מעל לאחרות, מתחילה להיראות באורח אובייקטיבי, כפוּפה לכללים המחייבים את כל הדוּ־רַגלִיים והדוּ־יָדִיים. חשדנות, מחשבה ביקורתית ומה שהיה אלוּמה של צבעים, ויבּראציה בלתי מתחלקת של אור, הופך מיד לסך של תכוּנות, נופל תחת שלטון הַמִסְפָּר. כך גם הציפורים שלי הפכו לאיורים מאטלס אנאטומי מכוּסים באשליית הנוצות היפות; הזוהר והריח של הפרחים פסקו להיות מתנה פזרנית והחלו להיות מחשבה של חשבון בלתי אישי, דוגמה של חוק כללי. אז גם תמה ילדותי. זרקתי את מחברותי והרסתי את ארמון הנייר שבו גרוּ היפהפיות מאחורי כלוב של מלים.

(מתוך 'חזיונות מעל מפרץ סן־פרנציסקו/ 1969)

הייתי בן שש, ואמא קנתה לי בשוּק סנאי עשוי עץ. זה היה בעיר טרטוּ, ששמה אז היה דורפט. בעל־החיים הקטן, ליתר דיוק: צלמיתו השטוחה, היה גזור מדיקט וצבוע בחום־אדום. צעצוע זול. והנה הודות לו ניתן לי להתוודע אל עוצמתו של ארוֹס, כך שאילו לא הייתי, ליָמים, מביט אף פעם בפניה של אשה יפה, מרוסק, מנופץ מבִּפנים – לא ברור אפילו באיזו ערגה ואם בערגה בכלל – עדיין הייתי יכול לחבר היום המנון תהילה לאל האדיר. כלומר, התאהבתי, וכה יוקד היה הרגש שלי, שאני מתייחס אליו עכשיו ברצינות הרבה ביותר, ולא עולה בדעתי כלל להתבדח רק משום שהוא היה מכוון לדבר מצחיק.

[– – –] לימים, כבר על נהר נְיֶבְיַזָ’ה שבמולדת, מצאתי בסידור תפילות ליטאי, אולי של ברברה, מנהלת משק הבית, או של אנוסיָה הטבחית, ציורים קדושים, ואחד מהם פילח אותי בחץ של אהבה קסומה. הוא תיאר את האם הקדושה בבגד כחול עם המון זהב (כוכבי זהב) ובגוונים חמים של חוּם־אדמדם.

[– – –] ההמשך בא, לא במהרה, ב“אמצע שנות חיינו”. למדתי אז בוורשה, בזמן המלחמה, מעט אנגלית, אבל כבר התחלתי לקרוא משוררים. באיזו אנתולוגיה מצאתי כמה שירים של ויליאם בלייק וזיהיתי: הם אמרו בדיוק את שאמר אותו ציור קדוש, כלומר: היו כמעט זהים בהרמוניה של הצבעים. עוד לא ראיתי אז שום ציורים של בלייק ולא יכולתי לראות כי את הרפרודוקציות התחילו לעשות מאוחר יותר. היום, כשאני מביט ברפרודוקציות, מוכרח אני לקבוע את דיוק האינטואיציה שלי. בלייק החזיר אותי אז – בתוך מראות העולם הזה שסייעו אך מעט לפלא הנערץ באורח ילדותי – אל ההארות המוקדמות שלי, אולי אל ייעוד האהבה האמיתי שלי.

הפואמה הראשונה שנגעה ללבי, כבשה ומסרה אותי ביד הלחש המכושף לשָרְתו, הותירה בזיכרוני תמונות והלך נפש, ולא הותירה שום מלים. בשנת 1916 כנראה, בגיל חמש, שמעתי (זה היה ברוסיה) איך קוראים לי מספר בעל פורמאט גדול, אשר יצא לאור, אני משער, בספריה של אִידְזִ’יקובסקי בקייב ונכתב, קרוב לוודאי, על־ידי אחד המשוררים־הפליטים כדי להרוויח כמה פרוטות (רַעֲדוּ, עֲמֵלֵי הָעֵט, איזו אחריות). זה היה סיפור בשיר על אודות נער־יתום שחוזר אל כפר הולדתו, אבל מוצא שם רק עיי מפולת. הוא מתנהל בכבדות בין עשבי הבר והסרפדים בחפשו את מקום קבורת אמו, אבל לשווא. פתאום נכרכות סביבו הידיים הדוקרניות של הפטל השחור, כך שאין הוא יכול להמשיך ללכת, כי אמו היא זאת שעצרה אותו על קברה. דמעות חנקו את גרוני, והמלודראמה נקבעה לדגם קבוע, שֶליָמים מצאתי את עקבותיו, לא אחת, בעצמי.

(מתוך ‘ארץ אולרו’/ 1977)

[“אוּלְרוֹ היא מלה שאולה מבלייק. פירושה ארץ הייסורים הרוחניים, שנושא ומוכרח לשאת האדם שהוטל בו מום. בלייק עצמו לא התגורר באולרו, הגם שכבר התגוררו שם המלומדים, חסידי הפיסיקה של ניוטון והפילוסופים, וכמו כן כמעט כל הציירים והמשוררים וגם ממשיכיהם במאה התשע־עשרה והעשרים, עד היום הזה.”]

שם, שם