אם להשתמש בהנחות של קאנט באשר להבחנה בין ‘חומר כשהוא לעצמו’ אשר לעולם יהא נבצר להכירו, ובין ה’תופעות' הנתפסות באמצעות החושים, ייתכן שלא תהא זו העזה רבה מדי לומר, כי כל משורר יש בו שירה ‘כשהיא לעצמה’ וכי היֶתר – כפי שבא לביטוי בלבוש מקצועי, אקדמי: בספר, בעיתון, בכתב־העת, או (בצורה עמוקה יותר): בלבוש אותנטי ובנתוני־אמת של החיים עצמם – הן ‘תופעותיה’ הנתפסות בחושים־התרבותיים, לפי הרמה ולפי הנורמה של כל אחד ואחד. ייתכן שכאן נעוץ הקושי להגדיר את השירה או להתקרב אל המוחלט שבה, וכך, ביסוד הדברים, היא נותרת חידה המתעתעת בקורא ובמבקר כאחד, בעלת אותו כוח־מאגי הפועל על חסידיה בכל הדורות ובכל הזמנים ואשר גילוייה, צורותיה ואופני־התממשותה, בחינת ‘תופעות’, הם כה רבים, כה מקוריים וכה מפתיעים.

יש הקושרים את השירה בכאב, בסבל קיומי, במצוקה, באי־שקט, בדחף כפייתי, אשר לעתים מצטרפת לכך, כמעין קאטאליזאטור, גם טראומה אישית חיצונית, משברים ותהפוכות. כך או אחרת, אם הסגולה השירית היא בבחינת איכות קיומית מסוימת, איכות סובייקטיבית חמקמקה המצויה, כנראה, בנשמת כל אחד, בעוצמות שונות ובהרכב שונה, הרי שמוּתר להאמין כי יש המשתמשים בה כבחומרי־יצירה (ופורקים באמצעותה מוּעקה, מצוקות ותסכולים, למשל), ויש שלא נזקקים לה בגלל כל סיבה שהיא, כדוּגמת רבים שאינם משתמשים ביכולת־הריצה כדי ליהפך לאצנים במסלול, והיא נשמרת בתוכם במצב גולמי וּבאה לביטוי, לעִתים לא במוּדע, באופנים שונים: בהכרעות הפנימיות, בסגנון, בדרך המימוש־העצמי וכו', ואלה הם אנשי־השראה, בעלי שאר־רוח, שאתה יכול לפגוש בכל מקום ובכל רמה: בשוּק, בפרלמנט ובמדבָּר.

אומנם השירה היא הגבוהה שבסוּלם ההשראות, אך דומה כי נעלה ממנה היא זו שאינה נכתבת, זו הנותרת גלוּמה במציאות: משוּחררת, טבעית, חופשית מכל אילוּץ ואינה נכלאת בתוך האזיקים של מוּשג וצורה על פי קריטריונים ספרותיים של ‘אמנות השיר’, ובעניין זה, נדמה, כי הערתו המפורסמת של רילקה: “לוּ יכולתי לבטא עץ זה כפי שהוא מבוּטא בטבע”, היינו: ללא אמצעי זר, ובלי להשתתּף בביטוּיו (וכנראה מתוך רצון להימנע מ’חילול הקודש') – דומה כי הערה זו מעמידה אותו במדרגה שלפנֵי הוויתור המוחלט על כתיבה, כאילו נִגְלָה לעיניו הסנה־הבוער של השירה, והיפָּתְחוּת בפני סוג זה של הנשגב דורשת כמובן רמה רוחנית גבוהה השואפת אל המצב הדתי.

ארתור רמבו, אותה חיית־פרא נדירה, שאיש עדיין לא פִּענח את חברבורותיו, יכול היה בקלות רבה, בדרך של מקרה או בנסיבות אחרות של החיים, לפסוח על אותן שלוש שנים בהן עסק בכתיבה, ולשוטט במדבר מבלי להשאיר עקבות על השירה של המאה ה-19, מבלי לשנות סטאנדארטים ובלי לחדד את הדברים כפי שאמנם עשה. מובן שבמקרה כזה איש לא היה מייחס אותה חשיבות לעקבות שהיה מותיר במקומות אחרים, אף כי היו נובעים מאותו מקור פנימי, וכך, לכל היותר, היה מוסיף להיות מעורב בשערוּריות, בהפרת שלווֹת, בשבירת נורמות ובסקאנדאלים־אין־ספור, והיה נוטל לעצמו תדמית של עבריין, פושע או מטורף. הצורה הדראסטית בה התפרץ אל במת־הספרות, הדרך בה הפך לדמוּת של גיבור כמעט שלא מרצונו (ולבסוף אף מבלי שידע על כך), היא כה מקרית, כה בלתי צפויה וכה אינטנסיבית, כאילו פעלו בו דחפים של חיה־בורחת, שאך במקרה התפרצה לתוך אולם תיאטרון.

הצהרות־הפתיחה שלו, סגנונו השחצני, נחישותו האובססיבית, היו כה נועזים, כה חזקים וכה משכנעים, עד כי רבים נאלצו להמתין בקפל־הקרקע, עד שתחלוף סופת הטייפוּן הזאת.

בדיעבד, ניתן רק לשעֵר אֵילו עיקרים מוצקים, איזה מפעל גאוני היה בונה ממהלכי־פתיחה אלה, אילו המשיך לעסוק בכתיבה (על כל ההיבטים: הביורוקראטיים, הכיתתיים והאינטריגנטיים שבה), אבל הוא לא האמין כי בכוח השירה לשכֵּך כאֵב או לצמצם את הסבל הקיומי; הוא חש באינסטינקט, כי אין להפיק ממנה שום תועלת ולקיים באמצעותה מֶשֶק־נפשי כשלו. וכידוע, באימפוּלס־שיגעוני, שאִפיין את כל הכרעותיו, הוא ניתק את עצמו מכתיבת שירה, השליך הכל וחיפש תחומי־עיסוק אחרים, מעשיים יותר, בעלי אופי תכליתי, מיידי, אף כי בתוכו, בהרכב הקיומי שלו, נותר משורר גדול.

ובכל זאת, לולא הגיח אל הבמה הספרותית, אלמלא הותיר עקבות־פרא באותה ערוגת־גינה מטוּפחת, היה בוודאי נותר אותו גאון־מטורף, אותו אמן אותנטי שחַי כפי שחַי וּמת כפי שמת, אלא מבלי שנתפתה למכור את ישותו בעד נזיד־העדשים של פרסום, הצלחה או קאריירה, ומבלי שעטה איצטלה של משורר דקוראטיבי במוּבן החברתי של ערבֵי־ראיונות או ערבֵי־קריאה מול קהל משוּעמם.

לפי היגיון זה ולפי מוּשׂגים אלה, ברצוני להציג כאן משורר גדול – ואני אומר זאת בכל האחריות – שלא כתב מלת־שיר מימיו. אבל דרך חייו, התנהגותו, האינטלקט הגאוני שלו, עוצמתו הפנימית ושיגעונו, מדברים בעד עצמם יותר מעשרה ספרי שירה, ואף מחזקים את הרעיון כולו.

מדובר באלן קלוד, בן חורג לאב צרפתי אלים, אותו הכרתי בגימנסיה בשנת 1960. הוא היה נער עֵרני, עולה חדש בעל תגובות של אציל־מלידה, סקרן ותאֵב־דעת, בעל אַי־קיוּ גבוה מאוד, תמים, ישר, גלוי־לב־עד־גיחוך ובעל כושר רטורי מדהים.

חיל האוויר לא הצליח לנצל את גאוניותו לתועלת הצבא, ואמנם אחרי השירות בצה"ל, בו היה חייל גרוע ובלתי־מסתגל, נסע לפאריס, ובמהירות מסחררת, תוך שימוש ברעיונותיו המבריקים, הפך לממונה על כ־800 עובדים בחברה מסחרית מסוימת.

כעבור שלוש שנים, בגיל 24, כשהוא נמצא בשׂיא: יוקרה, מעמד, שפע־כלכלי וכסף רב, נטש לפתע הכל ושב ארצה, לא לפני שחילק את יבול רכושו בלא חשבון ובלי הבחנה.

בתי־המלון והמסעדות של תל־אביב רוששוּהוּ בלי רחמים, ועד מהרה, לאחר שמכר את חפציו האישיים, ואולי אף מתוך הקלת־מה, מצא עצמו בחוסר־כל – אך חופשי, משוחרר ואדון לגורלו. מכאן ואילך כל עיסוקו היה שוטטות של חיה סקרנית, התעניינות־בכל, חקרנוּת והעמקת התודעה העצמית. הדבר נמשך חורפים שלמים. השינה בחדרי־מדרגות, בשפת־הים, והנדודים הבלתי פוסקים עשו את שלהם. עם הזמן נתבלו ונקרעו בגדיו, וככל שנתערער מראהוּ החיצוני, דומה היה כאילו הוא נעשה שלם יותר עם מצבו ועם גורלו, ומשהו פנימי בו נתגבש לברזל, וכל זאת ללא פאתוס, ללא זיוף וללא העמדת־פנים, כאשר כל־כולו ענווה וצניעות שאין כדוּגמתן, אבל מתוך עמדה של כוח אדיר ומתוך חיוניות בלתי־פוסקת.

כגוֹלֶה מושלם, בשל מראהו ובשל צורתו, הוא גרם לשערוּריות־אינספור בכל מקום אליו נקלע, בכל גג בו ישן, ובכל ספסל בו ביקש לנוּח. נוכחותו היוותה איוּם וקריאת־תיגר על כל סביבה. סבלנותו היתה אינסופית, מסוגל היה למצוא עניין־פילוסופי־עמוק בוויכוח עם כל אדם ועל כל נושא, בלי תחוּשת ההתנשאוּת של ‘לא להתווכח עם בעל מכולת’ אבל כל שערוריית־רחוב וכל סקאנדאל באוטובוס היו חוויה של ממש, הברקות ורמת־טיעונים של גאון, וכל זאת בנתוני־אמת של החיים, לא בסדנת־האוניברסיטה ולא בטרקלינים של ויכוחי־סרק, מה גם שידע להשתמש בציטוטים מדויקים אשר הוכיחו את בקיאותו בתחומי־רוח רבים: פסיכולוגיה, אסטרופיסיקה, פילוסופיה, כימיה, מתמטיקה, ספרויות וכו'. ברפלקס של פילוסוף מבריק מסוגל היה להתמודד עם המצבים המסובכים ביותר הניצבים על הפרק, ועם המצבים המגוחכים ביותר שבחיי היומיום, וכל זאת תוך פיתוח הרצאה מאולתרת, אך מסודרת והגיונית. וכך, בתום הרצאה מקפת שהיתה ניצתת מדבר של מה בכך (ולפעמים בפני קהל בוּרים וכסילים), היה מתגלה לפתע הקֶשֶר הנמרץ והיחסים ההגיוניים, בכל מורכבותם המקורית, בין נתונים מנוגדים בתכלית שנראו לכאורה חסרי כל קשר, אותם היה מלקט כביכול בדרך מקרה, אבל מתוך רפלקס קיומי של אדם בעל השראה קבועה.

הוא הפך לתופעה קבועה בעיר, ואף כי נוכחותו הציקה לרבים, מחמת זאת שהיה מגרה את רגש האשם, את האשמה־הקיומית (ומן הראוי לציין, כי ככל שלא התכוון לכך, ככל שהיה נקי מ’זדוניות' של מוכיח בשער, ונעדר כוונות־הטפה מסוג זה, כוחו המוסרי היה רק מכפיל את עצמו והוא היה משיג זאת, כאמור, בעצם נוכחותו בלבד ובדרך של קומוניקאציה עקיפה) – על אף כל זאת, אנשים כיבדוהו ונדהמו ממנו. היו מי שהתמודדו עם התופעה ועמדו בניסיון ביושר פנימי, נתנו לו בגדים, מזון ומקום ללון, והיו מי שהגיבו בדרך של לגלוג.

בכל מקום עודדוּהוּ לפנות לכתיבה, אך ללא הועיל. ערב אחד הפגשתי אותו עם בנימין תמוז במסווה של חיפוש עבודה בתרגום (הוא שלט בעברית, אנגלית וצרפתית), כאשר המטרה העיקרית היתה ליצור נסיבות מתאימות ולדחוף אותו לכתיבה. למרות הופעתו הדוחה, השיחה היתה מרגשת, ובתום שעה במערכת עיתון ‘הארץ’ הציע תמוז לפתוח בפניו את שערי המוּסף הספרותי. “אפרסם כל דבר שתכתוב” אמר תמוז ברוחב־לבו הידוע, אך לשווא. החוויה והמשמעויות של המפגש עצמו (“המפגש ההמינגוואיי” כלשונו) עניינו אותו יותר מהתועלת הכלכלית הטמונה בו.

איש איננו יכול להבין את רצון אותם לווייתנים, אשר ויתרו על מימי האוקיינוס והטילו עצמם אל חופיו החוליים של המיסיסיפי, ואיש אינו יכול להוכיח נחרצות מה עדיף על מה. הקול הבוקע מתוך הקֵן הוא בשבילך ציוץ־בוקר על כל המשתמע ממנו, אבל בשביל הציפור עצמה, הוא בוודאי ביטוי למשהו אחר בתכלית. אדם זה, אלן קלוד, אשר לכאורה יכול היה לחיות ללא דאגות, ללא מחסור ובלא מאמץ, נטש לפתע הכל ובא לשוטט ברחבי הארץ. בחירה חופשית? ואולי גורל טראגי.

שוב ושוב חשתָּ, כי ככל שמראהו החיצוני נעשה עלוב ודוחה, נעשית פנימיותו מדהימה. כל מצב ממצבי־החיים היה בשבילו ראשוני, אותנטי וחד־פעמי, והוא היה ניגש אליו ברמה החווייתית, בלא דעה קדומה ובאופן הקונקרטי ביותר. כל שערורייה שהיה קשור בה היתה הופכת עד מהרה להתרחשות־אקזיסטנציאלית במובן העמוק ביותר שבה, מעין טריקה של אמת במשקוף של כולנו. כך או אחרת, כל המאמץ הנעשה ברגעים אלה לחשוף את הערך הפנימי, את הקוד־הפילוסופי שבדרך חייו, ולהעניק משמעות של שירה לצורת הגשמתו העצמית, כל זאת היא בבחינת ספקולאציה של ‘מבקר’ בדומה למשמעות הניתנת לציוץ־הציפור. כך התגלגלו בשבילו הדברים, וכך נפתח הוא אליהם. מתוך עשרות רבות של מקרים מדהימים, אבסורדיים, אותם יצר ובהם היה קשור, אספר כאן שניים מהם על מנת לתת מושג במה דברים אמורים. באחד הימים הוא עבר ברחוב, רעב, קרוע ויחף, והנה, במסעדה הומת־אנשים ראה ארוחה כמעט־שלמה, מונחת על שולחן ללא אדונים. מתוך הנחה שזו היתה שארית של אדם שבע ששילם והלך, התיישב כאציל והמשיך לאכול. כעבור מספר דקות חזר בעל הארוחה (שהיה בעל חנות־רהיטים ממול, אשר נטש את השולחן למראה לקוחות שנכנסו לחנותו) ונדהם לראות אדם עלוב־מראה זולל את מזונו. ללא היסוס ובכעס רב שבר על ראשו בקבוק קוקה־קולה.

אחר כך סיפרו עדי־ראייה, כי אלן קלוד, ראשו פתוח, דם רב ניגר על פניו, התרומם באצילות מופתית, ללא שום חיפזון או התרגשות, ואמר בטון אנושי וחם (אגב הסרת טיפות דם שהגיעו אל שפמו): “סלח לי אדוני, לא יכולתי לגבור על רעבוני, הייתי משוכנע שזוהי שארית הגונה.” ימים רבים הוא הסתובב עם תחבושות על ראשו המגולח והתפרים המבצבצים היו מבעיתים. בעלי־המקום, אשר נדהמו מתגובתו וחשו באישיותו הבלתי רגילה, היו מאכילים אותו כל אימת שראוהו, ובאהבה גדולה, והוא, כמובן, לא ניצל זאת.

גורל טראגי? ואולי בחירה כפייתית. אפשר כי באותה מקריות שארתור רמבו התגלגל אל השירה והותיר עקבות בספרות של המאה ה־19, אף כי הופעתו נמשכה כשלוש שנים, ואף שאת שירתו לא ילמדו בכיתות היסוד של בתי־הספר, ובכן אפשר כי באותה מקריות אלן קלוד לא נקלע אל הערוגה המטופחת של שירתנו ולא הותיר בה עקבות. ייתכן שכמשורר־בר, מסולע מדי, גולמי ופראי, שום מכסחה לא יכלה לגזום את קוציו ולהפכו למשורר ‘מתורבת’, עולה על במה ב’צוותא' או מתראיין לגלי־צה"ל. אבל את שירתו הוא עשה, והיא נבעה ממנו בכל מצב ומצב, התפרצה מתוכו בכל העוצמה ומכל כיוון כמעיין המתגבר, וזוהי שירה שנעשתה לא בסדנוֹת־ויכוח של טרקלינים ספרותיים, לא בתנאי־האקדמיה של מילגות, מענקי־יצירה ופרסום, אלא בנתוני־האמת הטראגיים ביותר של החיים עצמם, בנתוני־מצוקה, מחסור וסבל ובמצב הדתי של ‘בדידות האריה במדבר’.

והמקרה השני קשור ביחסי המשפחה ובסביבה הקרובה של היוצר. אם לא בתוך עצמו, הרי שהגלות הראשונה של כל משורר היא כנראה בתוך בני־משפחתו גופא, ומשם היא מתפתחת הלאה והלאה. אמו שגרה בצרפת, היתה שולחת אליו מדי פעם סכום כסף וצרור בגדים, לפי כתובתו של בנה השני (אשר הכין עצמו לתפקיד במשרד־החוץ) – כתובת, שהוסתרה בקפדנות מאלן קלוד מחמת צורתו ומחמת המבוכה הרבה שהיתה נגרמת מביקוריו. וכך, כדי למסור את החבילה ליעדה, כל שהיה על האח הצעיר, הוא לחפשו בחדרי־מדרגות, בשפת־הים או ברחוב.

לילה אחד, בשלוש לפנות בוקר, נעצר על־ידי ניידת־משטרה כשהוא מרופט ומלוכלך, וחבילת־בגדים משובחים, יקרים מאוד, תחת שחיו. בחיפוש שנערך על גופו נתגלה סכום כסף הגון, דבר שעורר חשד כי מדובר בלכידת פורץ. כיוון שהתקשה למסור את כתובתו שלו ואת כתובת אחיו (מוסר החבילה), לא נותר לשוטרים אלא לדחפו בגסות אל תוך הניידת. לאחר התנגדות ממושכת ואלימה, אגב שימוש באַלָּה ובגז־מדמיע, הגיע חבול ומעולף לבית המעצר באבו־כביר, שם המשיך להשתולל ולהכות שוטר אחרי שוטר, מבלי להירגע ימים ולילות, בטענה שהבגדים והכסף אינם גנובים. משנמשך המצב למעלה משבוע, הוצא נגדו צו־אשפוז מבית המשפט, ורק כעבור כארבעים יום נודע לנו דבר שהותו בבת־ים: “נשלח להסתכלות” – נמסר מהמשטרה. הפגישה עמו היתה מזעזעת. הכדורים, הזריקות, הסמים ומכות־החשמל הפכוהו לבלוֹן־אדם; הוא השמין כמעט פי־ארבעה במשך חודשיים. קשה היה לזהותו. נוסף לאלה, התנאים החמורים בהם הוחזק, התא הסגור, שרוולי־האזיקים ושאר תחבולות־כליאה שברו אותו לרסיסים, וזה לא היה אותו אלן קלוד שהכרנו, אותו גא, מבריק, בעל עיניים יורקות אש, שנון, תקיף ונמרץ. אדם בעל תודעת חופש, בעל חירות־פנימית כשלו, יכול רק למות בתנאי־הסגר פתאומיים כגון אלו – לא לגווע, לא לדעוך, והוא אומנם מת: אפאתי, בוהה וממלמל, ישב והביט נכחו. שמיעתו נפגמה, חוש־הראייה שלו נחלש, כוח־רצונו נעלם כלא היה, והתנגדותו נעקרה. זה היה אדם שאת רוחו ערפו בגרדום. לאחר מאמצים רבים עלה בידינו לאתר את כתובתו החסויה של אחיו. אך, למרבה הצער, נודע כי נסע לצרפת לחופשה בת חצי שנה.

הנה כי כן, השתלשלות אירועים המוכרת מביוגראפיות של יוצרים רבים בכל הזמנים. ואין להתנחם מהניסיון הנרכש או מריבוי המקרים – השירה כשלעצמה תוסיף, כנראה, להיות בלתי נתפסת, ותופעותיה – על כל המוזרות והטראגיות שבהן, ימשיכו להפתיע בלבושים חדשים ובצורות מגוונות מתוך תהפוכות החיים. עם זאת, אף כי ‘תופעות’ אלה, ותהיינה נעלות ככל שתהיינה, מצויות בסמיכות גדולה יותר אל גרעין השירה ‘כשהיא לעצמה’, נדמה שזהו הגבול הקיצוני והמסוכן ביותר של נפש האדם, של ההתנסויות האישיות, וכי מאחוריו ניצב הסנה הבוער של השירה עצמה: ‘החור השחור’ בו נבלע הכל.

ולסיום, בהקשר זה, מותר להאמין, כי בנוסף לכל ומעל לאירועים אלה, קיימות ‘תופעות־שיריות’ שאין שום דרך לקָלטן בחושי־התרבות, יהיו מפוּתחים כאשר יהיו, כשם שהגפרור איננו מסוגל לשאת בקצהו להבה של ברק. ונוכח מצבים נשגבים אלה, ככל שמקורם ברבדים העמוקים ביותר של התודעה, אתה מרגיש כי חוש־היופי הוא חוש של נכה אשר איבד איבר חיוני, אך נותרו בו רפלקסים. ואם מדובר בשירה ‘כשהיא לעצמה’ הרי שמרבית ה’תופעות' כפי שהן מתקיימות בלבוש של מִלים־בספר, ניסוח מבריק, השראה מקרית או אינטואיציה חולפת – הן שונות ומהוות מקור שני לעומת ה’תופעות' השיריות הבאות לביטוי בלבוש אותנטי של החיים עצמם ובצורת חומרי־הוויה גולמיים. אבל מי שדן בנושאים קיומיים אלה, חייב להציב לנגד עיניו שתי נמלים המתווכחות בלהט על גדלים שונים של גרגרי־חול.