מָבוֹא 🔗
האנשים המבוגרים יחשבו שמאורעות ועלילות, עניינים ומעשים, נצחונות ותבוסות, כל אלה מנת חלקם של הגדולים המה. כי מה לקטנים ולעלילות ולהרפתקאות? ועלילות ראויות לשמן – יחשבו הכל – מתחוללות כרגיל במסעות, ביערות או בארצות רחוקות. ולא היא. הרי פרשת־הקוֹרוֹת המסופרת להלן, לא ביערות ולא באיי הים התחוללה, אלא בעיר מולדתי, ירושלים העתיקה, בֵּינות רחובות צרים וסמטאות עקלקלות, בקרב חצרות מגובבות זו על זו וזו בתוך זו. כאן מקום המחזה. והזמן – ימי ילדותי ב“חדר”.
כל קורא הגון וטוב־עין אפילו מקרב המבוגרים – הודה יודה כי אכן עלילות ועניינים ממש היו כאן כאשר יקרו כאלה בחיי הגדולים. ומקור כל המעשים הללו אף הוא כאותו המקור הצפון לפעמים בענייניהם של הגדולים: שאיפה לשלטון ולשררה, לגבורה ואומץ־לב, גם קנאה ונקמה, אמונה ותום וגם גודל־לב ושרירות־לב ונוסף על כל אלה – ענייני כישופים וסגולות וכדומה – האין די בכל אלה למען תקומנה עלילות והרפתקאות ממש?
אלא מה? ייתכן שאחד המבוגרים, או מי שהוא מבין הקוראים הקטנים, יַתְעֵהוּ ליבו לאמור: “אין כאן הרפתקאות ועלילות אלא בדיות”. מי שיאמר כך יחטא לאמת. ומשום כך, בעצם, הבאתי את הקדמתי זו – למען העד מראש דבר צדק: אין כאן כלל בדיות אלא דברים שקרו ממש ולא הוספתי עליהם אלא מה שחסרו בעיני בימי ילדותי – מעט סֵמֶל. אז היו הדברים פשוטים וערומים בעיני. ועתה רואה אני אותם בלבוש־מה וזהו הסמל. ואם מחמת רוב העניין שבהם ייראו כבדויים, הרי שבח הוא להם ולא גנאי. והקורא המבין והמרגיש לדברים שבלב, ירא וישפוט.
קבוצה 1 קובץ 5 תמונה 1
א. הגיבור ואני 🔗
גיבור סיפורי הוא אֶלְעָזָר וִיטָאל, ילד כבן שתים־עשרה, יליד משפחה מהמעמד הבינוני, לא ענייה ולא עשירה; קטן־קומה, זריז, נעים ויפה־תואר. אלעזר זה היה בפועל, עוד לפני היות “הממלכה בחדר”, שר ונגיד על ילדי החדר, אלא, אחר למדנו בחדר את ספרי שמואל א' ו־ב' – שבו את לבנו, בעיקר את לבו של אלעזר ואת לבי, קורות מלכות־יהודה. לא אדע כיום להעלות על ספר אל נכון כל אשר המה בלבנו בימים ההם למקרא הדברים בספרי־שמואל. לא אדע מה גרם ביותר להתלקחות שלהבת המלכות בלבנו: אם המנגינה הקדומה־עגומה של ספרי הנביאים או ביאורי הרבי המלבבים או דמויות האישים ופועלי גבורתם אשר עברו לעינינו יום יום באור פלאות. אך אחת אדע נאמנה: אהבנו את האנשים האלה, את דוד ויהונתן, יואב וחושי, אבנר ובניהו בן יהוידע, אהבנום אהבה נערצה, וכה חזקה אהבתנו להם עד כי נכספנו להיות תחתיהם, לפעול כפועלם ולחיות את חייהם. וכה הגענו (כאשר יסופר להלן) עד להקמת “מלכות דוד” בחדר, אשר אלעזר הנערץ היה מלכה – “דוד מלך ישראל”.
ואני, אם כי הייתי אז בין הקטנים שבכיתה, חלקי היה כאשר אדמה, החשוב ביותר מחלק הילדים בעלי השם, התקיפים וראשי המדברים: אני הייתי יוֹעֲצוֹ ואיש סודו של אלעזר ויטאל, והוא, אלעזר, היה השליט והמושל על כל שבעים־שמונים התלמיד מבית האולפנה שלנו, שנקרא “דורש ציון”, או “לַה אשֶׁקוֹלָה דֵי פְּרָג” (בית הספר מפרג)1 על־שם הגבאי־המנהל (רב אשכנזי, יליד פרג שהתרחק מבני עדתו בירושלים, נתערב עם בני העדה הספרדית ולבש גלימה ומצנפת כדרך הספרדים). אני הייתי מאוד שמח בכהונתי – כהונת יועץ. אפשר יש סוברים, שנאה וחשוב יותר לאדם, שיהיה בעצמו שליט מאשר יועץ לשליט. אבל אני לא סברתי כן וגם עכשיו איני סובר כך. אדרבה: יועץ טוב ונאמן לשליט הריהו כיסוד איתן לבניין גדול. ואיכה יוקם בניין מוצק בלא יסוד חזק?
ואומנם תפקידי זה נפל בחלקי לא במקרה. בתחילה אהבתי את חברי זה אהבת נפש. אבל במרבית הימים נמזגו באהבתי אליו רגשי הערצה ורגשי נאמנות ולבסוף – גם רגשי רחמים.
כיום, בהעלותי על לבי את פרשת הקורות בימים ההם, אראה את הילד הזה מואר באור־חמודות; הוא עטור זוהר ויפעה וגם סבל ויגון כאחד הגיבורים מבין הגדולים, אשר לרוב יענדו לראשם חליפות זרי־תפארה וזרי־קוצים.
וכן כל קורות הימים ההם ייראו לעיני כתמונה קטנה, אך ברורה, מקורותיו של שר ומושל על אחד השבטים אשר בארץ, עם כל המעלות והמגרעות, הששונות והיגונות אשר למושל תקיף.
על כן הייתה עליו יד הגורל להתעלל בו כאשר תתעלל בשליטים ובמנהיגים בהסיחם דעתם מן הכל ובזוכרם אך את עצמם. כך הייתה עם אלעזר ויטאל. אף לו צחקה השעה את צחוקה השופע כבוד, תפארה, תהילה ואהבה; ולפתע, כמו יד סתר נעלמה, בעטה בו והושלך משיא מושבו אל שפל המדרגה. דומה, שבשעת עלייתו של האדם המצליח, הגורל עצמו כפות ונכנע לאדם הזה. בעל כורחו מעלהו מעלה מעלה; כעבד משועבד לרבו נושא הוא על גבו את האדם המצליח, והוא, הגורל, כמו ממהר להעלותו ונחפז להביאו עד פסגת המעלות בכדי… לזורקו למטה בבת אחת.
קבוצה 1 בקובץ 8 תמונה 2
אז ייראה ברור כמו נוקם הגורל באדם הזה על היותו אנוס להיכנע לו בשעת עלייתו.
ואני אעיד כאן עדות נאמנה, שכל הימים ההם הייתי יועץ סתרים נאמן ומסור למושלי בלא שמץ קנאה ובלא צל חונף, אשר בעלייתו עלץ לבי עצמו ובימי הרעה כאבתי עמו את כאבו. אף אני הייתי ודאי כלי־שרת בידי הגורל, אשר השתמש בי למלא תפקידו – להעלות ולרומם את אדוני. כי איך יכול אלעזר להשיג כל אשר השיג אלמלי נמצאתי תדיר על ידו ואלמלא היה לבי נכון ושלם עמו בלי כל דופי וקנאה? מאת הגורל הייתה זאת למלא את לבי אהבה גדולה אליו עד שאני עצמי, דומה לי, לא הייתי קם כי אם למענו, שהרי לא רק יועץ הייתי לו, אלא פעמים גם סגן וגם גזבר, וגם מזכיר, ובבוא הימים הרעים אז חשבתי, דאגתי ופעלתי אני במקומו, כי בימים הקשים חדל לדאוג ולחשוב כראוי…
קבוצה 1 בקובץ 9 תמונה 3
ב. “הכתרתו” של אלעזר על ידי סיגרייה 🔗
בימים ההם, טרם תוקם “הממלכה” בחדר, הגיע כבר אלעזר ויטאל אל מרום המעלה והשררה בבית האולפנה.
אולם ראוי לדעת על מה ואיך הגיע אלעזר ויטאל למעלתו הגדולה עד שכוחו היה יפה ומקובל על כל התלמידים מכוחו של הרבי עצמו?
הרבה סיבות היו לדבר, מהן שתלויות בו, באלעזר עצמו, בכשרונותיו, בסגולותיו ובגבורתו, מהן שהיו תלויות בידי אביו של אלעזר ומהן שהיו תלויות ב“חכם” (ברבי) עצמו.
אביו עזר לעלייתו של אלעזר – אם גם בלא כוונה כלל – באשר העניק ל“חכם” בכל מקרה והזדמנות מתנות ותשורות למען יתן דעתו על בנו כראוי. החכם היה מבאי ביתו של אלעזר, והוא, אלעזר, היה מהלך עם החכם כילד שמהלך עם דודו או שאר־בשרו הקרוב אליו. אלעזר היה שומע לשיחות החכם עם בני ביתו ואחר כך היו החברים שומעים מפיו של אלעזר על צפוני לבו של החכם בענייניהם ובמשאלותיהם של הילדים. וכך היו פונים רבים מן הילדים אל אלעזר כאל יושב ראשונה במלכות הרבי.
והרבי, מאהבתו את אלעזר על כשרונותיו ויתרונותיו, גידלו על כל התלמידים ונתן לו את שרביט השלטון – את השוט ממש – בידו (כפי שיסופר להלן), ולא העלה החכם אל לבו הרעה שבאה ליוסף מאהבת יעקב אותו מכל בניו. ואף זאת היתה אחת הסיבות שהיו לאלעזר למכשול ולרעה באחריתו.
אכן, אלה השניים, אבי אלעזר והחכם, היו ודאי גורמים חשובים לעלייתו ולהצלחתו של אלעזר. אבל אלה בלבד לא היו מספיקים כדי להעלות לגדולה ולשררה את האחד על הרבים, לולא חונן האחד בשכל, בבינה ובשאר־רוח מן האחרים, בעיקר באותה המידה, שהיא עיקר לכל המידות של המושל – במידת הַגְבוּרָה. ואלעזר ויטאל, אף על פי שקומתו הייתה קטנה, היה ידוע כגיבור וביחוד כמקפץ וקל תנועה מכל הילדים. שהרי מי היה לנו גיבור מִשִׁמְעוֹן גוֹרְגִ’י הגבוה מכולם? ובכל זאת, הוא, אלעזר היה קופץ קפיצה קלה והדורה על שמעון גורג’י כשזה עמד מלוא קומתו ואך ראשו מורכן על חזהו.
בכיתתנו השלישית (הכיתה הגדולה הייתה רובה מנערים קטנים שהיו נוהגים מנהג פרישות מיתר הכיתות ולא היו מתערבים כלל בענייני הקטנים) היה אלעזר אחד התלמידים הטובים ביותר. משהיה ה“חכם” “משליך” (מרצה) פעם אחת את הסוגיה של השבוע (מסכת פסחים למדנו אותה השנה) היה הוא קולטה מייד והיה משמיעה ראשונה לאוזני השומעים – כפי שיצאה מפי “הֶחָכָם”. היו בכיתה עוד ארבעה חמישה “מצוינים” ואני – אגיד בלא יוהרה – נמניתי ביניהם. אלא שהוא, אלעזר, היה מוסיף תדיר משהו מֵעַצְמוֹ להסברת דבריו בעניין שבגמרא. על “תוספת” זו היה הרבי מספר בשבחו בפניו ושלא בפניו והיה אומר עליו שיש לו “ניצוץ” משלו, ויתר התלמידים, אם כי לא ראו בעיניהם אותו “ניצוץ”, היו מודים בלבם שאכן יש בתלמודו של אלעזר יתרון לשבח שאינו נמצא בהם. כמה פעמים נתעוררה לפתע פתאום תאוות ההתחרות בין התלמידים הטובים ובין אלעזר. הלימוד בשעות כאלו היה דומה בעיני כהתפרצות דלקה: כמו אחזה אש־להבה לפתע בערמת קוצים… לשונות־אֵש וקול־להב יפשטו בחלל הכיתה; "קושיות ותירוצים " מנסרים באוויר כמו במושב הגדולים, והנה תשובתו של אלעזר באה נמרצת וקולעת – והוא דומה אז לאחד ששופך לפתע קילוח־מים על הלהבה ומכבה עד תומה. כך נתגלה יתרונו בתלמודו.
קבוצה 1 בקובץ 12 תמונה 4
כוחו של אלעזר היה יפה גם ב“כתיבה תמה”, שהייתה נחשבת למעלה יתרה באולפנה שלנו, והייתה דומה לכתיבתו של הרבי עצמו ופעמים הרוויח כמה פרוטות מכתיבת מכתבים לנשים זקנות בשביל קרוביהן בחוץ לארץ.
והנה אזכור בבהירות דבר עלייתו של אלעזר לשלטון בפעם הראשונה:
הרבי שלנו “סופר־מהיר” היה, כלומר כתב ידו היה יפה מאוד והיה מסלסל באותיות “מרובע ורש”י" ומקשטן ברוב נוי.
הגבאי־המנהל, שכוחו היה יפה בתורה, בדרשה ובחזנות – וכתב ידו היה גרוע מאוד – היה נותן ל“חכם” שלנו לכתוב את האיגרות הגדולות ותעודות־הזכרון, העדויות, ציורים וקישוטים לנדיבים בחוצה לארץ מידי שולחם תרומותיהם למוסד. ולרוב היה כותב ה“חכם” את האיגרות הללו בכיתה, בשעת הלימוד. בשעת כתיבה היה מסיר את משקפיו מאפו והיה משקיע מבטו בגיליון שעל ברכו (כן דרך אנשי המזרח לכתב בנייר, שמניחים אותו על הברך) ולא היה יכול לראות דבר מחוץ לנייר הסמוך ממש לעיניו. בעתות כאלו היה נקרא לכיתה “רובי” (איש, שהיה מצוי בבית האולפנה כמלמד־מילואים לשעת הצורך) והוא היה משגיח על הכיתה שלא יפריעו הילדים לחכם בכתיבתו ושיהיו עוסקים ב“חזרה”, בכתיבה תמה או באיזה לימוד שהוא.
אותו יום נעדר “רובי” מבית האולפנה. הרבי היה אץ ונחפז לעסוק במלאכת כתיבתו. אז פקד על אלעזר ויטאל להשגיח על הכיתה לבל יפריעוהו ממלאכתו, גם מילא את ידו להשמיע ולשמוע את הסוגיה של השבוע בכיתה.
מושבי בכיתה היה סמוך ממש למושב הרבי. כששמעתי את דבר פקודתו של הרבי לאלעזר הייתה שמחתי כפולה: אחת, שהוא חברי האהוב עלי, יהא המשגיח בכיתה. ושנית, מחמת החידוש שבדבר. כל עניין חדש דרכו למשוך אליו תשומת ליבם של הקטנים, כל שכן עניין חדש כזה: העלאת חבר בן רגע לדרגה של ממלא־מקום הרבי. אף את השוט הארוך והקשה נתן הרבי בידו של אלעזר (אבל שמעתי בלחשו לאוזן אלעזר: “אל תהיה מכה ממש, אלא כמצליף”).
אז הייתי נתון בציפיה רבה לראות ולדעת איך ימלא הלה את תפקידו. חרד הייתי בלבי על דבר תפקידו של חברי כאב שמצפה להצלחת בנו במבחן גדול.
הרבי היה זקוק להכין בעצמו צורכי הכתיבה והלך להביאם מן השוק. אך יצא הרבי מן החדר החל אלעזר משמיע דברו לאוזני התלמידים. אם לא אזכור כיום את דבריו בכל דיוקם אבל זוכר אני את תוכנם ומשמעותם; הוא אמר כדברים האלה:
אני אינני חושב שאני הטוב מכל החברים בכיתה. ולא למעני אני רוצה שתקשיבו לקולי אלא למען הרבי, שתפוס למלאכתו ועליו לגומרה בהקדם. אני רק “שליח” של הרבי והרי למדנו: “שליחו של אדם כמותו”. על כן כל אשר אדרוש מכם – כאלו הרבי דורש מכם. רואים אתם, שהרבי נתן לי השוט, אבל הריני מניחו על השולחן. לא אשתמש ולא אגע בו כלל (הוא הסב פניו והניחו על השולחן). ומי שיפריע ולא יקשיב לדברי – לא אלשין ולא אמסור שום דבר לרבי, אלא אגיד לו, ששוב איני רוצה להיות משגיח. הוא יקצוף מאוד ויעניש את כולכם ובכל הזדמנות יכביד ידו על כל התלמידים. הרי, שלא למעני דורש אני מכם שתקשיבו לכל מלה שתצא מפי אלא למענכם אתם.
כזאת בערך דיבר אל התלמידים. ובדברו לבש מתינות. לא הצטחק ולא נשא כל לצון על שפתיו. בכובד ראש, כדרך גדולים דיבר לפני הילדים.
איני יודע מה חשבו הילדים בלבם בדברו דבריו. אבל את אשר עימי אזכור נכונה: דבריו עלו באוזני כמתוך חלום, כמו התרחש פלא לעיני: אלעזר היה לאיש באותה שעה. קולו ושיחו – כאילו יצאו מפי בחור גדול. זכורני: על לבי עלה זכרו של ר' אלעזר בן עזריה מן ההגדה של פסח, כפי שסופר לנו – ר' אלעזר היה צעיר לימים כשנמנה לנשיא ובן לילה צמח לו זקן (לכן אמר “הרי אני כבן שבעים שנה”), גם אלעזר זה גדל לעיני בן רגע. הן דבר ידבר כאחד המבוגרים. אולי זהו “הניצוץ”, שמוצא הרבי בו. והמופלא ביותר: כל הילדים בכיתה (עשרים וחמישה בערך) מקשיבים לדברי פיו כלדברי אחד גדול.
שקט שרר בכיתה. דממה ורוח טובה נחו בין הספסלים.
הוא התחיל להשמיע ולהסביר את הסוגיה לתלמידים הנחשלים שבכיתה. הכל הקשיבו לדבריו. ועם כך הביט על הכל בעין פקוחה, נתן לבו לכל עבר והיה מבטו מתרה, מטיל מורא ומשקיט כאחת. אף אני שמתי לב להקשיב איך הוא מסביר את דברי הסוגיה בקלות ובבהירות למפגרים עד שגם אלה טעמו במקצת טעמה של הסוגיה.
באותה שעה גמרתי אומר בנפשי: אני אהיה החבר הקרוב לו מכולם. על ידו אעמוד ואהיה נאמן לו תמיד.
ובינתיים שב הרבי מן השוק. משנכנס והרגיש בשקט ובסדר שבכיתה, פשט מייד גלימתו ואמר בלשון חיבה: כך נאה לכם. בנים טובים אתם.
ישב על מלאכתו והיה מזדרז להכין את המכשירים ואת עצמו לכתיבה. ברם – הוא היה כמתמהמה. ממקומי הקרוב לרב הכרתי, שידיו עסוקות במלאכתו אבל דעתו נתונה ל“משגיח” ולעמידתו לפני הכיתה. גם כשהחל בכתיבתו עדיין היה הרבי כמהלך בעצלתיים בעבודתו. עיניו היו שקועות בנייר, ידו עוסקת בכתיבה אך אוזניו כמו נטויות לאלעזר המשמיע ושומע הסוגיה; הוא הקשיב איך שואל אלעזר את זה ואיך הסביר דבר לזה.
אז עמד מכתוב והיה כמקשיב רב קשב ובפניו – כוונה והתבוננות. אחר כך הניח משקפיו על חוטמו, קם לפתע וצעד ליד אלעזר, טפח על שכמו ואמר לו: יפה אתה מסביר, אלעזר, טוב. ברוך תהיה. ולכיתה פנה ואמר: אשריכם שמקשיבים אתם ולומדים מפי חבר טוב שלכם כמו מפי. למדו, למדו, ויהי נועם ה' עליכם.
אז חזר וישב ישיבת קבע על כתיבתו כרב חובל שמסר הגה ספינתו בידי מלח ותיק ומומחה – והוא פורש לתא שלו.
שעה ארוכה עמד אלעזר על משמרתו. סייע לתלמיד זה ופקד דברו לתלמיד זה, השגיח כאן וסידר שם. תוך כדי כך – נשמע מפי הרבי משפט אחד, כלאחר יד, שהניף את אלעזר תנופה גדולה אל על: הרבי היה מרבה לעשן סיגריות. בימים ההם היו נותנים הטבק בתוך קופסה קטנה ובתוכה חוברת קטנה של ניר־סיגריות. המעשן היה מכין בעצמו את הסיגרייה: נותן קמצוץ טבק בעלה־נייר, מעגל אותו בין אצבעותיו לצורת סיגרייה, מרטיב קצה העלה ברוק שפתיו, מורט קמעא מקצהו להעלות בו סיבים דקים כדי שיידבק הנייר ויהדק את הסיגרייה. הרבי היה להוט אחר העישון ביותר בשעה שעסק בכתיבה.
מתוך שהרבי היה נחפז בכתיבתו ונתון למלאכתו, השמיע דברו בלא להרים ראשו מעל הנייר:
– אלעזר, עשה־נא לי סיגרייה!
נפלה דממה בכיתה. מלים מועטות אלו, שיצאו מפי הרבי, היו מופלאות באוזני הילדים כאילו בת קול יצאה ממרומים ואמרתם. והדברים צרופים פלא בתוך פלא: פלא שבפי המצַוה ופלא שבידי המצוּוה. הרי כאילו נתבקש אלעזר מפי הרבי לקפוץ קפיצה מלמטה למעלה. הייתכן? שהרי פירושו של דבר הוא – אישור גמור לרצונו של הרבי להעלות את אלעזר לדרגה של “רבי” – היעלה עד כדי כך? ועצם התקנת הסיגרייה – היודע אלעזר להתקין סיגרייה? ומהיכן בטחונו של הרבי שאלעזר יודע? פלא שבפלא!
אבל אלעזר היה רגע כמהסס לשמע אוזניו ואחר ניגש מייד לפועלו. הניח הגמרא בצד. לקח את קופסת הטבק, פתחה כדרך גדולים, אגב לחיצה קלה במכסה, פרש עלה נייר, הניח קמצוץ טבק, לפף וגלגל אותו יפה יפה, וברוק שבפיו (ברוק פיו ממש!) הדביק את הנייר. ולא רק זאת. גם כאן הוסיף מעצמו “הניצוץ” שלו: לקח גפרור, הדליק את הסיגרייה, מצץ ממנה מציצה הגונה ואז הגישה ישר לתוך פי הרבי.
– טוב מאוד – הפליט הרבי מבין שפתיו ולא יסף.
בעיני הכל היה עניין הסיגרייה כטקס הכתרה, שזכה בה אלעזר כלאחר יד.
כך הייתה התחלת עלייתו של אלעזר לשלטון.
ג. ואני בריתי עמו 🔗
בו ביום שעלה אלעזר לגדולה הייתי מצפה בקוצר רוח ליציאתו מן החדר לעת הצהריים. גמרתי עם לבי לגשת ולדבר עמו כל אשר בפי. אבל מייד לצאתנו את החדר הקיפוהו וכתרוהו רבים מן הילדים והיו מרבים שיחה עמו, מסבירים לו פנים ומבקשים קרבתו. ואני לא מצאתי את השעה הזו נוחה לקרוב אליו ולסיח עמו. לא כדבריהם של אלה הדברים אשר בפי אליו, ולא בדרך שהם סחים רוצה אני לסיח. הם מסיחים עמו למענם ואני רצוני לסיח עמו למענו. הם מתקרבים אליו לחפצם ולתועלתם ואני רוצה למען חפצו ותועלתו. ומלבד זאת לא אוכל לפתע לגשת אליו. עד כה לא הייתי חבר לו. מרחוק אהבתיו. משום שאהבתיו רחקתי ממנו: חושש הייתי שמא יתגאה עלי (אכן מידה ידועה של גאווה ניכרה בו תדיר) ושמא על־ידי כך יקלקל את אהבתי אליו. והוא, אמנם, לא ביקש קרבתי. אפשר מגאווה ואפשר בלא כל כוונה. ועכשיו חששתי שמא יחשוב, שבגלל עלייתו לגדולה מבקש אני עתה קרבתו.
בשעת הצהריים הרהרתי בדבר וכששבתי ל“חדר” שיגרתי לו פתקה ובה כתוב בלשון אספניולית, שפת דיבורנו בימים ההם, כדברים האלה:
אל ידידי השוכן בין בתרי לבי אלעזר ויטאל יצ"ו (ישמרהו צורו ויחייהו).
אני מזמינך לבוא היום לפנות ערב אל “מגרש האשכנזים” ליד הבור. בוא לבדך ואגיד לך אשר עם לבי.
בכבוד רב
מחברך הנאמן לך מלב ונפש.
יְהוּדָה
לפנות ערב חכיתי במגרש. מקום זה אחד המקומות המעטים היפים לטיול בעיר העתיקה. לרוב מצויות שם נשים עם ילדיהן על זרועותיהן. בשעה הקבועה בא אלעזר.
ישבנו על אצטבת אבנים העשויה כספה. אני הייתי נרגש ומבויש. הוא ודאי הכיר במבוכתי ואמר לי בהסברת פנים:
– מהו בלבך לאמור לי, ספר עכשיו.
אמרתי לו: אני מכבר הייתי מצפה לשעה כזו לדבר עמך, שנהיה חברים טובים, בנאמנות גמורה. אבל לא עלתה בידי עד עתה. עכשיו אני שואל אותך: רוצה אתה שנהיה חברים טובים ונאמנים כמו אחים?
הוא שתק. חשבתי שהרעותי מאוד לדבר. לא כזאת היה עם לבי לאמור לו. דברים טובים, אחרים, יפים ונרגשים, רציתי לומר – והנה זה אשר יצא מפי. ודאי – חשבתי – יאמר בלגלגו: ולשם כך קראת לי? זה הכל?
אבל לשמחתי, אחרי שותקו רגע, אמר:
– באמת, אף אני רציתי כמה פעמים לסיח עמך שנהיה חברים – אבל חשבתי שאתה מתגאה… כך היה נדמה לי…
– הרי לי היה נדמה כך ומשום כך חששתי לדבר עמך…
– אם כך טעות הייתה בידי שנינו.
– ועתה – שאלתי – הרוצה אתה, שאהיה, החבר הטוב ביותר שלך?
– אני רוצה.
– אני שמח מאוד. אבל אל תחשוב שאני רוצה בכך לטובתי, משום שאתה מקורב ל“חכם”.
תמונה 5 דף סרוק 19
– איני חושב כזאת. אבל בעצם… באמת… הייתי רוצה לדעת משום מה אתה רוצה כל כך להיות חבר לי…
– משום מה? משום… שאני אוהב אותך כאח לי… משום שרוצה אני לעמוד תמיד על ידך… לשמור עליך… שלא יקרה לך כל פגע…
– טוב. אני מסכים בכל לב שנהיה חברים נאמנים לנצח – אבל מדוע תחשוב, שצריך אני לשמירה כל כך? מה פחד יש בלבך עלי?
– משום שאתה תהיה שולט על כל הילדים כמו שד, כמו פחה. אף עכשיו הכל עושים רצונך ומצייתים לך כאל שר. והשר – דרוש לו יועץ, יועץ, נאמן, שיעמוד על ידו תמיד, שלא יחשוב על עצמו כי אם על השר שלו.
– אבל מניין לך שאהיה שר ושאני רוצה להיות שר?
– משום שאתה ראוי לכך… ואתה רוצה בכך. בלבך אתה רוצה… לי אתה יכול להגיד מה שבלבך. ליועץ יש להגיד את האמת שבלב…
– נכון… אני רוצה… פעמים אני חושב כגון זה… אבל אתה, מניין אתה יודע מה שבלבי? הן לא דיברתי כזאת עם איש, לא הוצאתי דבר מפי?
– אגיד לך: אני חלמתי, שתי פעמים כבר חלמתי, שהיית רוכב על סוס, סוס לבן, וחיילים היו הולכים לפניך ותקעו בחצוצרות – כך חלמתי – באמת.
– מה אתה סח? האומנם? האומנם? ממש חלמת כזאת? ממש?
– נשבע אני לך.
– הבט נא, הבט! הרי זה פלא: גם אני חלמתי פעם, שהייתי מלך. הילדים יושבים על ידי ואני יושב על כיסא מלכות – חי נפשי. כך חלמתי.
– הלא תראה, לא דבר שוא מחשבתי עליך…
– הפלא ופלא! אם כך, יכול להיות, שיתקיים דבר כזה… שכל הילדים יסורו למשמעתי, על פי יישק כל בית המדרש. אני אהיה כמו מלך ואתה – משנה למלך.
– לא. בגלוי – לא אהיה אני כלום. אני כלום. בסתר אהיה לך הכל. כי אהיה לך יועץ, יועץ־סתר. ואיש לא ירגיש בזה. אהיה רק חבר טוב כמו כל החברים.
– למה? למה?
– ככה. לכל שר יועץ־סתר שלו למען יידע הכל ויראה הכל למען השר שלו.
– עכשיו אני רואה שאתה ילד טוב, ילד נפלא.
ולאחר שדיברנו הרבה דברים חשובים לחצנו איש יד רעהו ונשבענו שבועת אמונים “בשם אלוהים והתורה הקדושה”.
ברם עלי להודות על האמת, שהוא, שרי האהוב עלי, לא תמיד שמר אמונים לי כאשר שמרתי אני לו. בייחוד אחרי ייסוד הממלכה. אכן לא בגד, חלילה, בחברות ובידידות. זאת לא. חברותנו לא נפסקה כלל. אלא שפעמים רבות זלזל בתפקידי ולא נתן לבו אלי. הרבה היה עושה על דעת עצמו. פעמים היה מספר לי לאחר מעשה ופעמים – לא סיפר לי כלל. לרוב הייתי יועץ על היעוץ. כלומר אחרי שעשה מה שעשה. ויש שהייתי חייב להודות לפניו, שאף אני הייתי מיעצו כפי שעשה הוא אילו שאל את דעתי. ומשום כך, מובן, לא נפלה בינינו כל מריבה…רק בבוא ימי הרעה היה נועץ בי ופעמים נפל על צווארי ובכה בכי רב.
ד. “מלך” קטן למען “מלך” גדול 🔗
מן הנמנע לספר בפרטות כל הקורות בבית האולפנא שלנו בימים ההם. הן יום יום התרחשו שם מעשים ועניינים. יום יום ומקריו, יום יום ומשפטיו. מיום ליום עלה כוכבו של אלעזר ואורו פשט והלך בקרב כל תלמידי ארבע הכיתות. ככל אשר היה נאהב ורצוי בכיתתנו, כן יצא שמו לתהילה בכל בית המדרש. הכל בקשו קרבתו, הכל רצו בחברתו. רבים היו מתנאים, שנמנו בין חבריו הטובים, וכל סכסוך וכל מחלוקת בין ילדים היו מביאים מרצונם אל אלעזר למשפט. אבל, אם מן הנמנע לספר הכל, הרי ראוי לספר מעט מהרבה. מעט שיש בו עניין וחשיבות, כדי לעמוד על טיבו של אלעזר ועל טיבה של אותה תקופה ב“חדר”.
בימים ההם חלה מחלה כבדה הרב “ראשון לציון” (ראש הרבנים לכל עדות היהודים בארץ־ישראל). הרב הישיש היה נערץ בפי כל, שהיה גדול בתורה ובחוכמה ושר וגדול ליהודים בעיני הרשות.
בהליכות הרב “ראשון לציון” כלפי פנים וכלפי חוץ, בכל הסדרים והמנהגים הקבועים בביתו ובכל דרכי הופעתו בחוץ – בכל אלה היה מתפארת־שלטון והדר־שררה.
על פתח ביתו של הרב עמדו תדיר, מלבד השמשים, שני “קַוָאסִים”, שומרי הסף, לבושים מדים מיוחדים רקומי פסים ומשי כאשר לשומרים בבתי הקונסוּלים של אומות העולם.
לרב הראשי עצמו היו מדי־שרד ממשלתיים שהיו נשלחים אליו, בעלותו על כסא הרבנות, מעיר בירת העותומנים – מקושטא: מצנפת משי תכלת עגולה, גדולה, וסרט משי לבן נוצץ נמתח במצנפת באלכסון מעל מצחו. גלימת בד מאריג יקר רקומה קישוטי כסף, ברוחב שני טפחים, יורדים מן הצוואר עד למטה מחזהו. ובידו מטה הדור, מצופה ראש כסף, כשרביט מלכות.
בצאתו לרחוב, לרוב עם בני לוויה, היו צועדים לפניו שני ה“קַּוָאסִים” ובידם מטות גדולים וכבדים שראשם כגודל רימון גדול מצופים כסף מעשה חרש־צורף. ובצעדם לפני הרב ברחוב הרימו והורידו בהקשה חזקה, קצובה ומדודה, את המטות על הקרקע. קולות המטות הדופקים על הקרקע היו נשמעים ברחובות קריה ממרחק כמה אמות והיו מפנים אליהם את עיני הבריות לעמוד ולתת כבוד לרב העובר. צלילי הנקישות הללו עולים כהֵדים עמומים מימי קדם – מימי שלטון מלכי יהודה בציון. ואכן שררת הרב הראשי הייתה בעיני העם כמלכות־מעט של ישראל (וכך היו רגילים לאמר: הרב פלוני “מלך” כך וכך שנים והרב אלמוני “מלך” בתקופה זו וזו). ובעיני הילדים הייתה תפארת גדולת הרב כהוד מלכות רוממה. פעם או פעמיים בשנה, היה פוקד הרב את בית התלמוד התורה הגדול של העדה. יום לפני כך היו מצווים לילדים לבוא ליום הביקור של ה“ראשון לציון” לבושים בגדי שבת. לשעת ביקורו היו מעמידים בשתי שורות לאורך החצר מאות הילדים. וכשהופיע הרב ועבר בין השורות נישא קול גדול צוהל וחגיגי, מפי הילדים, מזמור כ"א שבספר התהלים: ה' בעוזך ישמח־מלך ובישועתך מה־יָּגֶל! וכו'.
כה גדול היה כבוד ה“ראשון לציון” בעיני העם היושב הציון.
ובימים ההם חלה הרב מחלה קשה. בית מעונו של הרב היה בקצה הרחוב שבו היו מצויים כמה בתי אולפנא: “תלמוד התורה הגדול”, “דורש ציון” שלנו ועוד. ובצאת עם ערב מאות הילדים ללכת לביתם – גדלה המהומה ורב השָׁאוֹן באותו רחוב. ובימי מחלתו הפריעו מאוד את מנוחתו של החולה.
אז יצאה דרישה נמרצה מחצר הרב לכל המלמדים להשגיח השגחה מעולה על הילדים שיעברו לאורך הרחוב בשקט ובדומייה.
מאליו מובן, שהמלמדים השגיחו בכל מאודם על תלמידיהם ומאות הילדים עברו כיתות כיתות בלאט – ולא נשמע קולם.
רק הילדים מ“דורש ציון” קילקלו את השורות. הם עברו ברוב שאון והמולה (באשר שלושה מן המלמדים היו גרים מחוץ לעיר והיו יוצאים יחד עם כמה תלמידים שגרו גם הם מחוץ לעיר בשעה מוקדמת מבית המדרש). מרבית הילדים, כשבעים במספר, נשארו עם מלמד אחד והגבאי ויצאו מבית המדרש אחר תפילת ערבית.
יום אחר יום הגיעו לתלונות קשות לאוזני המנהל הגבאי מבית הרב. אבל כל עמלם של המלמד ושל הגבאי להעביר את הילדים בשקט ובסדר – עלה בתוהו. הילדים התפרצו, צווחו, אם בשוגג או במֵזִיד (כדי להכעיס את המלמד, ובעיקר את הגבאי, שלא היה אהוב כלל על הילדים).
לאחר כמה ימים כשעברו שוב הילדים ברעש והמולה – בא לפתע שמש בית המדרש לביתו של אלעזר בערב, כשחשכה, והודיעו שהגבאי קוראו אל ביתו.
משבא אליו פתח הגבאי ודיבר עימו על התלונות הבאות יום יום מבית ה“סּנְיוֹר רַב” על בית המדרש ועליו, על הגבאי, עצמו.
רצונו אפוא שאלעזר יעזור למלמד ולו, שיהלכו הילדים בשקט גמור כפי שעוברים מאות הילדים מבתי הלימוד האחרים והוסיף ואמר לו: אנו יודעים, שאתה יכול להשגיח יפה על הילדים.
הרהר רגע אלעזר, קימט את מצחו כמתוך מחשבה ואחר ענה לגבאי:
– על ראשי. אני נכון להשגיח על הילדים כראוי, אבל… יותר טוב, שאני אשגיח לבדי… אין צורך שיעזרו לי…
– מה טעם לכך? ואיך תוכל אתה לבדך להשגיח על שבעים ילד? מוטב שתעזור למלמד וגם אני אלך ליד השורה…
– יסלח לי אדון גבאי… כך לא אוכל…
– מדוע? הרי "טובים השניים מן האחד " וכל שכן שלושה…
– אם יכריחוּ את הילדים לשתוק לא ישתקו. ולא יספיקו כדי להכריחם אפילו חמישה משגיחים. אבל הם ישתקו אִם לֹא יצוו עליהם. צריך שמעצמם יחפצו לשתוק וללכת בדומייה.
– יפה. אבל איך יחפצו?
– אם אני אדבר עמם – יחפצו. הם ישמרו על עצמם כשאומר להם, שמרצונם ילכו בשקט ולא ממורא המלמד.
– מוטב, נראה אם יהיה כדבריך.
והגבאי שלחו מעם פניו בברכה.
מייד בא אלעזר לביתי. הוא היה נרגש ונחפז בדברו. פניו היו משולהבים ועיניו – אחוזות ברק.
על רגל אחת סיפר לי כל אותה שיחה בין הגבאי ובינו.
דומה היה בעיני כאילו תקפתו רוח סוערה. הוא היה חוזר ואומר: אני רוצה שהילדים יעברו בשקט ובדומייה, בקול דממה דקה, שגם לא ירגיש איש, שהילדים עוברים. אני רוצה שהדבר ייעשה כמו “פלא אחד”.
– בוודאי… בוודאי… – אני מסכים לו בפי ובלבי ספק והיסוס אם ייתכן הדבר…
– ואתה יודע למה אני רוצה בכך?
– ברור… שיראו כולם איך אתה יכול…
– לא. לא רק בשביל עצמי אני רוצה… אבל בשביל כבוד הרב… הרב הלא הוא כמו מלך… ואיך לא יבינו הילדים שחייבים הם בכבוד המלך וכל שכן כשהוא חולה? חייבים הם להיכנע, אפילו להיות קורבן בשביל הרב כמו בשביל המלך… האם שלושת גיבורי דוד לא שמו נפשם בכפם למען מלכם ובקעו במחנה פלשתים להשקות את דוד מים?
– כן… כן…
ופתאום הוסיף: ואני חושב שמן השמיים ערכו כל העניין הזה. מן השמיים רוצים דבר כזה… שאחד כמו “מלך קטן” ישמש מלך גדול… האין אתה חושב כך? – שאלני כבוחן את לבי.
– ייתכן… אפשר…
– לי נדמה ברור שכך הוא העניין הזה… כך ערכו הכל מן השמיים
– ומה תעשה ואיך תערוך אתה את הדבר הזה?
– אתה יועץ. מה אתה מייעץ?
לבשתי חשיבות ואמרתי בקול מתון כיועץ נבוֹן:
– נקרא לילדים המצויים: את גבריאל בָּכָר, את משה סְמַטִי, את רפאל כהן ויצחק עֶזוּז (אלה הילדים שהיו אחרי כן לשרי המלכות), נאסוף אותם ואתה תספר להם כל מה שדיבר עמך הגבאי ומה שאמרת לו, וכולנו יחד נדבר עם הילדים ונסביר להם הכל כראוי.
– לא. לא. אינך מבין כלום. לא אספר להם מאומה. אף לא אספר להם שקראני הגבאי. אם אספר להם – כבר יקנאו בי. לא. אף מלה לא אספר.
– ואיך תעשה?
– נלך ונקרא לאלה הילדים. אבל אתה אל תדבר. תשמע ותשתוק לכל אשר אדבר. אל תפתח פיך.
– טוב, כרצונך.
בה בשעה הלכנו מבית לבית ואספנו את ארבעת החברים. לכל חבר שנקרא מביתו סיפר אלעזר משהו מענייני היום. על המקרים שקרו בבית אולפנא זה או בזה ואת דבר שיחתו עם הגבאי – לא הזכיר כלל.
תוך כדי כך קנה בכמה פרוטות זרעונים ובטנים קלויים וחילק ביד נדיבה, כדרכו, לחברים. כשהיינו כולנו, ששת הילדים יחד, הגענו ליד מדרגות של חצר מבוּדדת. אז היה אלעזר מספר, אגב אוֹרְחָא, כמה דברים ממצב מחלתו של ה“ראשון לציון”: הוא שמע שמחלתו של הרב כבדה עליו מאוד. הרופאים חוששים לחייו. אומרים שבחצר הרב כועסים מאוד על ילדי “בית הספר מִפְּרָג”, שבכל יום יוצאים הם ברעש ובשָׁאוֹן – ומטרידים מאוד את מנוחת הרב. וכבר התרעמו על הגבאי ועלבו בו קשה.
החלו הילדים מדיינים באותו עניין. אחד לגלג על המלמד ועל הגבאי, שקצרה ידם להוליך את הילדים בסדר, אחד הצדיק את הדין על הגבאי השנוּא ואחרים היו מתרעמים על הבוּשה הזו ומצטערים על שגורמים רעה ל“ראשון לציון” – וּכְדֵי ביזיון וקצף!
אז השתיק אלעזר את הילדים ואמר: מה דעתכם אם נקבל אנו על עצמנו – בלי הגבאי ובלי המלמד – להשגיח על הילדים שיעברו בסדר נמרץ ולא יהיה ילד פוצה פה ומצפצף? למה לנו הגבאי והמלמד? אנחנו נראה, שנוכל לסדר הכל כראוי בעצמנו.
– זה היה טוב, אבל מי יוכל להשתיק את כל הילדים? ומי יוכל לאמר לגבאי שאין אנו רוצים בו ובמלמד?
ענה אלעזר ואמר: שמעו נא, ילדים, יש לנו לדאוג לשני עניינים: האחד, להשתיק ולסדר את הילדים והשני להיפטר מהגבאי ומן המלמד. את הדבר האחד אני מקבל עלי. אני אלך לגבאי ואומר לו שאנו לבדנו רוצים להשגיח על הילדים. אם ינזוף עלי – אני אשא לבדי את כעסו, אבל אם יסכים הגבאי – המוכנים אתם לדבר מחר עם כל הילדים להשפיע עליהם ולצוות עליהם שישמעו בקולי לכל אשר אצווה להם וגם אתם תהיו “סגנים” ותשמעו לכל אשר אטיל עליכם?
– אדרבא! אם תוכל ללכת לגבאי ולקבל את הסכמתו – אנו כולנו לא ננוח ולא נשקוט מחר עד אשר נסביר לילדים כל העניין. וכל אשר תצווה לנו נעשה! אתה “הנּשׂיא” ואנו “הסּגנים”.
מייד הלכנו כולנו אל בית הגבאי. הילדים עמדו ברחוב מרחוק מפחד שמא, במקרה ייפגשו פנים אל פנים עם הגבאי. אלעזר ציווה עלי שאני אעלה אל בית הגבאי עמו. הוא – אמר – ידבר עם הרבי ואני רק אעמוד מן הצד.
אבל הוא כבר דיבר עם הגבאי ולא אמר כך אלא לשׂבֵּר את אוזן הילדים. למחרת היום היו העניינים מסודרים בחדר. ובשעת עבור ילדי “דורש ציון” ברחוב – לא נשמע קול שאון וחדלו דברי התרעומת, לשמחתו של הגבאי, לשמחתו של אלעזר ולשמחת כולנו.
קבוצה 1 בקובץ 28 תמונה 6
ה. שעת רצון 🔗
אחרי הדברים האלה, כשהיה השלטון לאלעזר בפועל, כשכל הילדים ידעו לו חיבה והוקרה והכל שמעו לקולו ואת מוצא פיהו שמרו כלדבר שר ומושל – אז קם בלבו חפץ עז לכונן ולהקים את שלטונו כשלטון מלך אשר יועצים לו וראשי כהוּנוֹת.
אני, כשלעצמי, לא עלתה על לבי מחשבה כזו. בשבילי די היה כי אהיה לאלעזר הכל, כי שמו נישָׂא בפי כל ואיש מבלעדיו לא ירים את ידו בכל בית־הספר “דורש ציון”.
אבל כשלקח אלעזר דברים עמי בעניין זה שוב ראיתי עד מה הוא פיקח ונבון לב. לשמע דבריו הלך לבי שבי אחריו והייתי להוּט אני פי שבעה ממנו להקים לו המלוכה…
אותה שעה בה דברנו על דבר המלוכה – לא תמוּשׁ מלבי עד היום כי הייתה השעה גדולה, קורנת מזוהרי־אוֹרָה ומגיל־נפש.
כל השבוע, מן הבוקר עם זריחת השמש עד החשכה, היינו נתונים בין כותלי “החדר”, קשורים לסדריו ועמוסים בחובותיו, אך ביום שישי לאחר הצהריים היינו פטורים מעול ה“חדר”. איש־איש מן הילדים היה נוהג כדרכו, בקרב ביתו, חופשי לרצונו.
אני ואלעזר היינו מתפללים מנחה וערבית ביום שישי מבעוד יום. ואחר צאתנו מבית הכנסת עוד הייתה שהוּת בידנו, כשעה שלמה, לצאת לשוח בזה או בזה.
באותו יום שישי אחר צאתנו מבית הכנסת, ואנו לבושים חלוקים צחורים ותרבוּשינו על ראשינו מגוהצים וחלקים – התהלכנו לאיטנו לרוח היום כדרך אנשים מבוגרים מיושבים בדעתם.
הגענו לקצה “מגרש האשכנזים”, במקום אשר ממנו נשקפים כפר השילוֹח והר הזיתים מזה, ועמק יהושפט ומדרש שלמה ובית המקדש מזה. צלעות ההרים מסביב לירושלים עד פסגותם היו עדויים קרני שמש רכות. אור חכלילי בהיר וענוֹג נמתח על הכל עד לשיפולי האופק ומתחת, בגיאיות הדוממים, השתרעו צללי רוֹך עטויי שלווה ודומיּיה רבה.
ישבנו על גדר אבנים – שוקטים ושותקים.
פתח אלעזר ואמר לשון מתונה וחלקה כדבר אחד הגדולים:
– אתה היועץ שלי, אמור תאמר תמיד שעלי לגלות לאוזניך כל אשר צפון בלבי. על כן שומה עלי לספר לך את אשר אשׂא בלבי זה כמה ימים. ועתה אבחנך ואדע – אם ראוי אתה להיות יועץ באמת או רק דבר שפתיים עמך.
– הגד ואדע.
– האין אתה רואה שדעתי טרודה עלי כל הימים ועצבת תשכון בלבי: ואף בלילות תדוֹד שנה מעיני? אמור נא.
לא ידעתי מה ירמזו דבריו ומחששי שמא יפסלני מהיות יועץ מיהרתי ואמרתי לו:
– את אשר עמך בלילות – לא אדע, כי איך אוכל לדעת את אשר בלבך בשוכבך בביתך. אך את מראה פניך בימים – אמנם ראה ראיתי… באמת הכרתי שאין פניך כתמול שלשום… ואמרתי בלבי לשאול אותך – והנה אתה בעצמך אומר לי…
– והיודע אתה מה יציק לרוחי ומה יטריד מנוחתי?
– לא. חשבתי הרבה בדבר ולא אדע.
– אמנם, אין ביכולתך לדעת. אתה יועץ, אבל לא מנחש.
– כן. נכון.
– זהו אשר יציק לי: אני רוצה דבר ולא אוכל לבדי לעשותו. רק עמך יכול אני להשיגו. ואיני יודע אם אתה תרצה לעזור לי. להיות עמי בדבר הזה.
– הכל אעשה בשבילך. אף את ראשי אני נכון לתת תחתיך. אתה דרוש ואני – ראה תראה כי אמלא דבריך.
– אכן אין נאמן כמוך לי. ידוע ידעתי. עתה אגיד לך דברי: רצוני לסדר את כל בית המדרש בסדר נאה. דבר דבר לאשׁוּרוֹ. איש־איש למדרגתו. סדר ומשפט – בכל עניין. כמו ממלכה. הכל כמו ממלכה. כי יהיו לנו סופר ומזכיר ושר צבא ושר המס “כמו אדוֹנירָם אשר על המס”. הכל – כמו בזמן דוד המלך. איש־איש שמו ותפקידו. כי העניינים כפי שנהוגים עכשיו בחדר אינם טובים בעיני. אין טעם ואין תכלית להם. והעיקר – אין צדק ואין יושר. איש הישר בעיניו יעשה. אתה אינך שם לבך. אבל אני רואה כל אשר נעשה בחדר. זה דוד סְטַמַטי, למשל, לקח אתמול־שלשום מבן־ציון אָבּוּטַבּוּל (ילד קטן ובן עשירים) כל מה שהיה בכיסיו כי אמר לו שאני דרשתי ממנו. ואכן הביא לי כמה דברים. אבל אני ידעתי שאת החצי לקח בשבילו… ואחרים חושבים עצמם ל“סגנים” (אבל מי שם אותם לסגנים?) ועושים מה שאני צריך לעשות או מה שאתה צריך לעשות בתור יועץ. הם יועצים והם עושים והם לוקחים. זה שופט – וזה גוזל, אין דין ואין דיין ואין שופט ואין משפט. הייתכן לנהוג כך? אמור אתה…
מייד עניתי בנאמנות:
– אמת. צדקת. צריך לסדר ולקבוע הכל כראוי, שיהיה נאה וצודק.
– כן. יהיה משטר! משטר ושלטון! אבל עניין זה, צריך לדעת איך לסדרו, שהרי מבין אתה, לא נאה שאני אגיד שאהיה אני המלך. בשום אופן אי־אפשר! את המלך צריך לבחור! – ואז אני כבר אמנה את ראשי הכהונות… עליך לדבר עם ה“סגנים”. להסביר להם בעצמך (ואל יוודע להם, חלילה, שאני שלחתיך, אלא אתה מעצמך “בא לך” הרעיון הזה לדבר עמהם על זאת ועל זאת).
ואלעזר הרבה אז לדבר עמי ושפע דברו כַפֶּלֶג הַמְפַכֶּה מימיו עזוז וזוך. אזכור: אז ראיתי את פניו והיו מוארים זוהרים באור שמש ערביים! ועוד אזכור: הסתכלתי בפניו ולא שמעתי לדבריו. הבטתי לעיניו וראיתי: מעיניו הייתה כזורחת אורה וצהלה. איני יודע אם קרני השמש הבהיקו את עיניו או כי הוצתוּ בהם מבפנים זיקֵי נוֹגה. אז הרהרתי בליבי: ודאי לכשיגדל זה היה יהיה באמת שליט ונגיד… יכול יוכל…
ואת הזמן לשיחתי עם הסגנים קבע אלעזר בעצמו: באותו שבוע היה עתיד לחול זמן חתונת אחותו הגדולה. החתונה תהיה מחוץ לעיר. הוא ייעדר מבית הספר יומיים, או שלושה, ובעת היעדרו עלי לדבר על העניין עם הסגנים.
לפני החתונה הביא לחברים מגדנות, ממתקים ומכל טוב המוכן מהחתונה. אחרי זאת הטיל עלי לדבר עם החברים.
ו. הקמת הממלכה 🔗
סהדי במרומים שעמל רב וטרחה גדולה ואף הוצאות ממון השקעתי כדי לרכוש את לב הילדים לעניין המלוכה. ואין ברצוני לספר בשבחי, היאך פעלתי ועד מה עמלתי לעורר את הילדים, כי יהיו כולם לב אחד לעשות המלוכה.
אמת, שרעיון הממלכה נתקבל בהתלהבות, בלב כל הסגנים ובלב הילדים התקיפים וראשי המדברים. הכל מצאו, בלי כל פּקפּוּק, שראוי ונאה שתהיה לנו ממלכה מתנוססת לתהילה. מה יפה ונעים אם איש ואיש יעמוד על משמרתו, עטוּר בתוארו ופועל בכוחו כשר ומושל בממלכה! מה טוב, שהכל בחדר יהא מתנהג באמת ובמשפט ובצדקה. לב מי לא ישמח לתפארה ולהדר שבמלוכה ומי לא ייתן ידו לעשות את המעשה הזה הגדול והנפלא?
ואני איני זוקף על חשבוני אלא את עמלי, דאגתי ורוב זהירותי כי ייראה לעיני הילדים שאני הגיתי את רעיון המלוכה ואני בחפץ לבי מצאתי כי לו, לאלעזר ויטָאל, יאתה המלוכה והוא יערוך וימנה כל השאר כראוי וכיאה.
ואפשר שרק הודות לנאמנותי זאת – נתקבלה מחשבתי על לבם ונתנו ידם גם הם לעשות את הדבר בלב שלם ובנפש חפצה.
כשנתאספנו – עם ארבעת הסגנים – לפנות ערב באחד הימים ב“מגרש האשכנזים” אחר שוב אלעזר מחוץ לעיר למען בשר לו בשורת המלוכה – ראיתי שוב את גיבורי החביב עלי כנפשי – דרוך שוקט ובוטח, מופלא וחביב כאחד, צופה ללבם של הילדים וכובשם בדברי חֵן ושכל טוב. אז אמרתי בלבי: אכן הצלח יצליח אלעזר בכל בגלל “הניצוץ” שלו. זה כוחו של אותו “הניצוץ”.
אנו ישבנו על אבנים גדולות מגדר שהייתה פרוצה בפינת המגרש – והוא, אלעזר, ישב עמנו. סמוך לנו, אבל במושב גבוה ממנו – על חלק הגדר הבנויה. דומה כי במקרה ישבנו כך, אבל אחר כך נראה לי, כי מאת אלעזר הייתה זאת לכונן את מושבנו מדעת ומחשבה.
אולם טרם אספר על שיחתנו בדבר ייסוד הממלכה ראוי להכיר את טיבם ודמותם של החברים הנאספים:
הראשון, התקיף שבחבורה, דניאל סְטַמַטִי, היה נער גבוה במקצת. קולו היה חד, צלול, וגם בדברו עם חבריו נשמע קולו כחותך צלילים מפיו. אף דמות פניו הייתה עשויה קווים חדים. אפו דק, לסתותיו בולטות קצת, גבות עיניו צפופות עגולות כמיתרי קשת. ועיניו, מצבע השקד, בהירות ומבטן כמו ננעץ בפני איש שיחו. כל מהלכיו עם החברים היו מתאימים לדמות דיוקנו. כל ימיו היו עוברים בשיח ובוויכוח ודברי־קנטורים עם ילד זה או זה. בכל התערב. על הכל הטיל מרותו. ותמיד נמצא אחד תובע וטוען כלפיו, באשר תדיר לקח דבר ממי שהוא. כמו חש תענוג בעת שילד אחז בו וביקש והתחנן או רב עמו ברגש ובחימה – כי ישיב לו את אשר לקח ממנו. באמת, מעולם לא לקח דבר מילד כי חשק בדבר, אלא מרצון כי יתקנטר הילד ויפרפר לעיניו בצערו. בדרך כלל לא היה אהוב על הילדים, אך מקובל היה עליהם בגלל שתי מידות מיוחדות אשר לו – גבורה ונאמנות.
הוא היה מן המצויינים ביותר בהתאבקות ובקפיצה ויצא לרוב עטור־ניצחון בפעולות גבורה. ואין מידה מקובלת על הילדים כמידת הגבורה. בגללה סולחים הילדים על הכל, אף אם הילד מן המפגרים ו“עמי הארץ”. ודניאל סטמטי היה מן הטובים שבתלמידים. נוסף על כך היה נאמן בדיבורו. הכל ידעו שאין סטמטי משקר. מעולם לא נתפס בשקר, מטבעו לא ידע לשקר, ואולי לא נזקק לשקר בגלל כוחו. בכל השתמש כדי לזכות בתאוותו מלבד השקר. ובאשר מידה זו נדירה מאוד בין הילדים – כיבדוהו והוקירוהו הכל.
הילד השני, החביב בחבורה היה גבריאל בָּכָר, רזה וצנום, בעל עיניים שחורות, חולמות, והיה אהוב על הכל בגלל סיפוריו המופלאים. בכל עת הזדמנות, וזו הייתה מצויה כמעט כל יום, היו מצויים סביבו ילדים, מעטים או רבים, עושים אוזנם כאפרכסת לשמוע סיפוריו הרקומים תמיד ניסים ונפלאות, נשגבות ונצורות והיו גורמים לילדים תענוג ושמחה לאין שיעור.
הוא סיפר את המעשיות ברוב חן וטעם והיה משתף ללשונו תנועות ידיים ונדנודי עיניים כאחד ששוחה ונותן “במים עזים נתיבה”.
ולא רק בסיפוריו, גם בשיחתו עם הילדים היה נוטה תדיר למידה רבה של הפרזה וללשון מדברת גדולות.
השלישי, רְפָאֵל כּהֵן, היה מצטיין “בכתיבה תמה” ונודע כבָקִי בסיפורי נביאים ראשונים עד לפרטי פרטים. כן היה מיטיב לשיר את נעימת כל ספר מן הכתובים ומן המגילות ברוב טעם. ביחוד היה בקי בספר דניאל – והיה מטרטר מפיו בכל עת מצוא בקול ניגון נעים ומתוק, את הפסוקים הארוכים בארמית מספר דניאל כגון:
בְּעִדָּנָא דִּֽי־תִשְׁמְעוּן קָ֣ל קַרְנָ֣א מַשְׁרֽוֹקִיתָא קַתְרוֹס סַבְּכָא פְסַנְתֵּרִין סוּמְפֹּ֣נְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָ֑א תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּֽהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבֽוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּֽא.
אבל ה“חזן” הנלבב הזה לא היה נקי כפיים כלל. הוא היה גם חונף ורודף בצע – ולקקן לתיאבון, אבל באשר היה תקיף והיה ממלא בקולו את חלל בית־הספר תדיר – נמנה לכוהן בממלכה.
הרביעי, אחד המבינים ב“גמרא” כראוי, היה יצחק עֱזוּז, ילד שתקן ועקשן, שהיה נתון בתאוות־חשק כל הימים לפנקסו הקטן. להוט היה תדיר לנהוג חשבון בהוצאותיו והכנסותיו. בפנקס קטן שבכיסו, רשם תדיר כל פרוטה מהכנסותיו והוצאותיו. ומכיוון שלא היה בעל הון גדול וימים רבים לא היה לו מה להכניס ומה להוציא, היה מעתיק וחוזר ומעתיק את חשבונותיו מדף לדף בפנקסו הקטן. הוא היה מטבעו מתבודד ודורך ביחידות בשבילו. ואפשר מחששו, שהחברות מביאה לידי הוצאות – קיים בחוּמרה רבה את הפתגם: “שלום עלי נפשי”.
אלה, ואני עמם, היו הנאספים עם אלעזר באותו יום לפנות ערב.
עם שבתנו איש־איש במקומו חלה דממה. איש מאתנו לא ידע כיצד יתחיל דברו. אז יקום דניאל סטמטי – כמדובר בינינו מראש – פנה לאלעזר ואמר:
– שמע, אלעזר! באנו הנה – להמליך אותך למלך עלינו. רוצים אנו במלוכה. רוצים אנו שיהא הכל בָּ“אֶשְׁקוֹלָה” (בבית־הספר) מתנהג בסדר ובמשטר, שיהיה הכל יפה ונאה. כמו בממלכה, ממלכה חזקה. בך בחרנו כולנו למלך – ואתה תסדר הכל כפי שאתה מבין ואנחנו נמלא כל אשר תצווה. כי זאת היא ממלכה: המלך מפקד והשרים עושים דברו.
אלעזר שמע לדברי הלז, הקשיב והחריש.
הוא ידע, באשר גיליתי את אוזניו קודם, לשם מה נאספנו בשעה זו. ובכל זאת נראה באותה שעה – נרגש, חיוור ונבוך במקצת. ולא כמתחפש היה במראהו, לא מסוה נתן על פניו, מראהו היה באמת כנבוך, כמו עברוהו רגשי־גיל גדולים ושמו רגע מחסום לפיו. כה להטה בקרבו התשוקה למלכות…
כולנו החרשנו וציפינו לדברו.
סטמטי שב ושאלו: מדוע תחריש, אלעזר? האין דברינו טובים בעיניך?
– טובים, טובים מאוד. על כן לא אדע נפשי. אינני מאמין למשמע אוזני. מה עשיתי ומה הטיבותי לכם כי תבחרו בי למלך? לא פיללתי, שכל כך תאהבוני. ולא ידעתי, כי כה חזק ונאמן חפצכם בדבר הזה, וכי הבן תבינו כמו אנשים גדולים מהי ממלכה.
– עתה אפוא יודע אתה. בכן צווה עלינו ככל אשר יש לעשות למען הקים הממלכה.
קבוצה 2 בקובץ 5 תמונה 7
– אבל במחילה מכם, אל תיפגעו מדברי אשר אדבר לאוזניכם. מרגיש אני בצדקת דבריכם ובכל זאת – איני יודע אם אקבל עלי המלכות.
– כיצד? מדוע אינך יודע?
– אמת, רואה אני כי ידעתם נכונה מה היא ממלכה. מדברי סטמטי שמעתי, כי ידוע כי לא כמשחקי הילדים לנו הדבר הזה. ובכל זאת חושש אני… ולא אדע אשר עמי. לאוזני עולים עתה בלי חדל דברי “החכם” שלנו אשר ילגלג עלינו תדיר לאמור: “בניין ילדים סתירה!” בינינו לבין עצמנו נודה: צדקו בזה דברי החכם – אין ילדים מתמידים בדברם. היום בונים – מחר הורסים. רגע אחד יתמלאו חפץ עז ונאמנות – ובשני יבגדו וישכחו. כשלהבת קש – חפץ הילדים. לשונות אש גדולות נישאות לכל רוח, ואחר רגע – לא יישאר מהכל כי אם מעט אפר. על כן חושש אני, היום אמנם חפצכם עז להקים הממלכה ואחר רגע – לא יישאר מהכל כי אם מעט אפר. על כן חושש אני, שהיום אמנם חפצכם עז להקים הממלכה ואחר שבוע או עשרת ימים – תאבד הממלכה ותישכח מלב כל. ואני לא ארצה היות ללעג בפי הילדים.
– אם זאת מחשבתך – הישבע נשבע כי תקום המלכות לעולם – אמר אחד הילדים.
ואחרים ענו גם הם: עד עולם!
– חדלו מִלַהַג! – היסה סטמטי את החברים – הלא בזאת תראו כי מעשה ילדות בידכם. איכה נישבע “לעולם”? הנוכל להישבע “לעולם”? הנישבע לשקר? הלעולם נהיה ב“חדר”? אולם נישבע באמת כי נקיים המלוכה למצער לשלושה חודשים. הימים עתה ימי סוף סיוון – נכרוֹת ברית אמונה לשלושה חדשים, עד סוף חודש אלול. ולשנה החדשה – נבדוק במעשינו מחדש.
– נכון וישר! – ענו כולם פה אחד.
ואלעזר אמר: מה צדקו דברי סטמטי. לולא היה הוא הגיבור בינינו הייתי ממנה אותו ליועץ – לחושי הארכי. אבל לו יאתה להיות יואב בן צרויה.
– נישבע! נישבע! – בקשו אחדים.
קם אלעזר ואמר: שמעו חברים, לא אני ביקשתי שתישבעו לי. אתם הצעתם. טובה הצעתכם. אבל אין הכרח כי תישבעו ברגע זה, כי לא פה המקום להישבע. עתה נוכל להקים הממלכה – ומחר ביום שישי נישבע. אתם תישבעו לי ואני אשבע לכם. ביום שישי, אחר הצהריים, נישאר לבדנו כל שרי הממלכה בבית המדרש שלנו, בבית הכנסת ושם, לפני ה“היכל” (ארון הקודש), נישבע כחוק וכדין.
– שפיר, שפיר!
אז קם אלעזר וירד מן הגדר ועמד בינינו ואמר: אהבתי אתכם את כולכם כבבת עיני. היה תהיו לי כשרי המלוכה אשר לדוד ולא אשכח טובכם לעולם. – אז היטה ראשו ונשק לכל חבר וחבר.
ואיש לא הקל ראשו ואיש לא פצה פה, למראה תום מעשהו ומשפטו, כי טוב ונעים היה משפטו בעיני כל.
אז ידעתי כי באה שעתי להשמיע קולי. ומבלי יכולתי להתאפק עוד קראתי בכל לבי: יחי המלך דוד! וענו כולם אחרי: יחי!
אז פנה אלעזר לשבת על הגדר ובפנותו מעמנו ראיתי את דרך צעדו וזכרתי את הפסוק “והיה כהפנוֹתוֹ שכמו ללכת ויהפוך־לו אלהים לב אחר”.
אז נשמע קול המלך בשקט:
– דניאל סטמטי, קרב אלי.
מיד ניגש הלז אליו בהדרת כבוד.
– לא דניאל סטמטי שמך עוד. יואב בן צרויה אתה, שר צבא תהיה לי. מן היום אתה תהיה על הצבא. חזק ואמץ!
הרכין ראשו לפני המלך – נשא ידו על צידעו – ושב למקומו.
– גבריאל! – קרא המלך. – אתה – שְׁרָיָה הסופר. ידענו עד מה תיטיב לספר דבריך ועד מה תדע להנעים זמננו – שב לימיני בין שרי הממלכה.
– את מצוות המלך דוד אשמור כל הימים! – ענה הלז דברי טעם.
– רפאל כהן! אך שינוי קטן ישתנה שמך. כוהן אתה וכוהן תהיה לי. מהיום ייקרא שמך: צדוק בן אחיטוב הכוהן.
– יצחק עזוז! אתה הרושם תמיד חשבונותיך על ספר – תהיה “אדונירם על המס”. סמוך לבי ובטוח – כי כל כסף הממלכה אשר יהיה בידך יהיה שמור במשמרת נאמנה.
– יהודה! קרב אלי, יועצי אתה, חושי הארכי אתה. באלהים ובעצתך אבטח כל הימים.
– ועתה חברים, נלך איש איש לביתו. הערב יבואו אלי שריה הסופר וחושי הארכי אל ביתי ויכתבו עמי את “ספר החוקים” אשר לממלכה, דבר דבר לאשורו, אשר יהיה לאיש ואיש לעשות, ומחר, אחרי השבועה, אקרא את החוקים לפניכם.
ויהי לב כולנו אחד, טוב ונאמן למלכנו.
ז. הימים הטובים 🔗
היו הימים ההם, ימי פרוש ה“ממלכה” את דגלה ב“חדר”, כמו ירדו עלינו ימי אושר מופלאים ממרומים. כי אשוב להעלות עתה בזכרוני את הימים ההם, ייראו בעיני, ואל נכון בעיני חברי מן הימים ההם באשר הם שם, כימים מעולפי זוהר, רקומי דמיון ואמת – כטובים שבימי ילדות תמים וטהורים.
כמו יד מבוֹרכה, נעלמה, אצלה לחדר משהו מופלא ומפליא, אשר שם את חיי הקטנים בחדר – אמנם רק למשך חמישה שישה שבועות – לחיים רבי־חפץ ורבי־עניין, חיים אשר בהם ילוו בני אדם מאושרים, בלב קל ועליז, את היום השוקע וחולף, ובגיל אין קץ יצפו ליום מחר כי יבוא. אכן בבוקר אמרנו: מי ייתן ערב, ובערב אמרנו: מי ייתן בוקר – אשר נשוב ונזכה במתנות־החיים אשר שפעו עלינו ימי הממלכה.
האות לתקופה החדשה ניתן אל נכון אחר קוראנו את “ספר החוקים” ואחרי הישבענו אנו למלך והמלך לנו את השבועה הגדולה.
מחמת עתרת הרגשות ששמו בנו בימים ההם והמון המעשים והעניינים שתכפו עלינו – לא ייתכן להעלות הכל על ספר ואך על מעט מן הקורות ההן נתעכב:
לפני כל אעלה על לבי דבר היום הראשון לייסוד “הממלכה”:
כפי שסודר מראש בינינו נשארנו אחר הלימודים בבית האולפנה באמתלה לעזור לשמשית בנקיון החדרים ושטיפת הרצפות. אחרי עוזרנו לה עזרה קלה, נתכנסנו בבית הכנסת של האולפנה.
בדלת נעולה סגורים ישבנו לבדנו, אלעזר וגבריאל בכר הסופר, והמזכיר, ואני־היועץ – פרשנו לפני יתר החברים את “התקנות”. לא אוכל כמובן לזכור כיום פרטי הסעיפים, אם כי לא גדול היה ספר החוקים – בסך הכל שניים או שלושה עמודים כתובים אותיות גדולות אשוריות – אבל זוכר אני כמה מן הסעיפים וביחוד את מספר הסעיפים באשר הרבינו לדון בעניין זה שעה ארוכה. מספר הסעיפים מחויב להיות מספר מבטיח טובה, כלומר, בגימטריה של המספר צריך שיהא צפוּן סמל הממלכה. שמות מסמלים לממלכה היו רבים, כגון: גבורה, משפט, צדק, עוז וכדומה – אבל הגימטריה שלהם עולה למספר מאות וכיצד אפשר לערוך מאות סעיפים? לבסוף, נקבע המספר תשעה־עשר, בגימטריה: די“ן לפ”ק. כלומר: ד – 4, י – 10, נ – ייחשב לחמש יחידות (במקום חמש עשרות). וזה נהוג ומקובל במספרים בגימטריות. ונקרא דין לפ"ק – לפרט קטן. וכן קמו והיו תשעה עשר סעיפים.
מתוכן הסעיפים וסגנונם אזכור קצת: כל סעיף היה מנומק בפסוק מהתנ“ך, למשל: בסעיף שמדובר על צדק ומשפט בקרב “העם” – נוסף: ככתוב: “צדק צדק תרדף”, ו”ציון במשפט תִּפָּדֶה".
“על שרי המלכות והשוטרים להיות ישרים ולא לקחת שוחד” – “כי השחד יעוור עיני חכמים ויסַלֵף דברי צדיקים”. “כל איש מחויב לאהוב את המלך אהבה נאמנה גם שלא בפניו”, ככתוב: וּ“מלך לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור”. ועוד כאלה.
וכן היה סעיף האוסר על איש ואיש לקרוא לחברו בשמו הפרטי. לאחר השבועה היינו נקראים איש איש בפני רעהו על פי השם שניתן לו בממלכה: דוד המלך, חושי הארכי ויואב בן צרויה וכו'.
אחר קריאת התקנות וחלוקת תווי השרד (כאשר יסופר להלן) קם המלך, פתח את דלתות ארון־הקדש ולפני ספרי התורה קרא בראשונה דברי שמואל (שמואל א', פרק ח י"א): “ויאמר: זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם. את בניכם יקח ושם לו במרכבתו ובפרשיו… ולחרוש חרישו ולקצור קצירו” וכו' – עד סוף דברי שמואל, בעניין המלוכה. אבל אחרי זאת קרא מתוך הכתב תוכן שבועה חמוּרה (שכתב לבדו בלא עזרת שריה הסופר ובלא עצתי) והדברים היו נמרצים מאוד ותבעו “נאמנות והקשבה” למלך למשך תקופת שלושה חודשים ועונש כרת מן השמים לכל אשר יחרוש רעה או אשר יסור ממצוות המלך (זכורני שהדברים הרעידו את לבי). ואולם אף הוא המלך קיבל עליו בשבועה חובות ומצוות למען “העם”.
ואנו, ככל אשר היו הדברים נראים לנו הגונים, צודקים ונאמרים בכובד־ראש – כך נמשך לבנו ונשבענו כולנו מרצוננו כדין.
ומאז היווסד הממלכה – כמעט כל יום הביא המלך דוד לפנינו, עניין מה, סדר חדש, חוק חשוב – והכל היה טבוע ברוב טעם וחן.
הנה למשל: עניין המלוכה ותפקידי השרים קיימים במשך היום והיו ידועים לכל הילדים. אבל בעת שנאספנו באחד המקומות המסותרים מעיני רבים, לעתים, לערוך, “משפטים” בין ילדים או להודיע חוקים חדשים – היו הכל עונדים להם תווי שרד, איש איש מהשרים לפי כהוּנתוֹ. המלך הגה את הרעיון הזה והוציאו לפועל (“מדי השרד” היו – סרטים. סרט משי רחב, שהיה השר עונדו באלכסון בחזהו מימין לשמאל. בסרט היה כתוב שם השר וציור סמל לתפקידו. סמל המלך היה: צעיף משי שהיה עוטף את התרבוּש שלו – ועליו מצויר כתר נאה מעשה ידי האמן, הילד סּידִיס). אולם הרגשת החדווה והעניין הרב שב“ממלכה” – היו צפונים בלב הכול בכל שעות היום ב“חדר”.
אדמֶה, שכל ילד בחדר – חש כמו הוכפל והושלש בימים ההם עניין חייו, כי נוספה משמעות חשובה לכל דבר מדברי יום־יום שלו: הרי אנו הולכים בבוקר בבוקר ל“חדר” לא רק לשם לימודינו ומשחקינו הרגילים אלא לעניין שממלא את לבנו לאין ערוך. ה“חדר” אינו רק “חדר” אלא גם ממלכה. אנו איננו רק תלמידים אלא שרי־מלכות ואזרחי מדינה. ענייני יום יום שבחדר – אינם אלא טפלים לגבי העיקר כקליפה לפרי. הפרי הוא המלכות. ומה משובח וטעים הפרי המופלא הזה. מלכות דוד! כל יום טועמים אנו טעמה הטוב של המלכות וריחה הטוב יסעד את נפשנו. עינינו נטוּיות במשך שעות היום אל דוד ואל יואב, אל אדונירם ובניהו בן יהוידע והם, בבואם ובצאתם, בקומם ובשבתם – כמו יוסיפו עדנה על לבנו (במרוצת הימים נוספו עוד שרים ואישים כאשר יסופר להלן). ובשֵׂאתנו על שפתינו את השמות האהובים האלה, כמו יימלא פינו משקה טוב, רענן וריחני.
וכי ידבר המלך או אחד השרים את דברו או כי יפעל אחד מהם את אשר לו לפעול – היינו כמו נעתקנו רגע אל מרחקי ימי קדם. כמו על פי נקיבת שם המפורש – נפלו מחיצות־דורות, הורמו פרגודים כבדים, וכמו חלה בנו כעין קפיצת הדרך.
היינו כמו עמדנו לפני מראות אחוזים ערפל קל. כמו ראינו חלום ומציאות, אמת וחזון כאחד. כל אשר קראנו בספרי שמואל – קם לפנינו במראה מופלא, באוריו ובצלליו, בחדוותו ובעוצבו, במתיקותו ובמרירוּתו.
ובלבנו נשאנו תודה ויקר להוגה את הרעיון הזה הנעלה מכל רעיון אחר – לדוד המלך שלנו.
ומי שלא ראה אותנו, את המלך ואת שריו, עת צעדנו צעדים מתונים, מהוּגָנִים, בלכתנו לחדר בבוקר ובשובנו עם ערב – לא ראה מימיו ילדים שבעי רצון. כי אף צעדינו, לכתנו ובואנו, היו מלוּוים שפע רגשוֹת, באשר נעלינו בעינינו גם מן הגדולים עצמם: הללו הולכים, פשוט, ככל בני אדם, לשם חפץ אחד ותכלית אחת אשר עמם. ואילו אנו בהליכת “פשט” שלנו כרוך גם “רמז” חשוב וגם חמימות של “סוד” כמוס עמנו המשווה נועם ואצילות לפעמינו.
אכן הסוד הכמוס נגלה לאחר ימים מספר בין המלמדים ובין כמה הורים, אבל תומו לא פג וקיום הממלכה לא נפגע כלל. כי בגלל טעמו הטוב של מלכנו והחיבה שידעו אליו ה“חכמים” – לא ראו אלה בעין רעה את עניין “הממלכה”, כשנודע להם דבר ה“משחק” בין הילדים. לא ידענו אם דנו אותנו בלגלוג או בביטול – אבל היו כמחרישים. אכן ההצלחה האירה את פניה לממלכה בגלל מאורע אחר – מאורע ה“שביתה” (כאשר יסופר להלן), אבל לפני “השביתה” חזקה הצלחת הממלכה בגלל ההזדמנות שנמצאה למלכנו דוד להראות גם חוכמתו בדין ומשפט – כשלמה המלך במשפט שתי האימות:
בזכרוני נחרת ונשמר עד היום אותו עניין, שהטריד כל כך גם את הילדים והחכמים וכמה מן האבות ונישא על כל השפתיים עד שניאותו החכמים להצעתי כי ישפוט “המלך דוד” שלנו את המשפט.
וזה היה הדבר:
חליל הודי יפה, עשוי עץ יקר ומקושט טבעות כסף היה לנער אחד מוּסָה בּוֹלוֹ, בן אחד החַמּרים והוא נער גבה־קומה, נלוֹז במהלכיו ונוהג אֲלָמוּת עם הילדים. ועל החליל הזה גאוות הנער, אף כי לא היטיב מעודו לחלל בו.
ויהי היום וייראה החליל בידי אחד מילדי החדר – רַחֲמִים סִידִיס, השקט תמיד במהלכיו והשקוע כל הימים על “כתיבתו התמה” ועל ציוריו. והילד סידיס טוב ורצוי לחבריו אשר היו ידיו אמונות לכל מלאכה להשתומם. הלא הוא אשר הפליא לעשות בחדר: כי כתב על גרגיר חיטה, בכתב זעיר ודק, את הפסוק: “ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ־זית שמן ודבש”, אשר לא ניתן לקרוא בעין רגילה, ורק בזכוכית מגדלת קראו ומצאו את הכתוב נכון ושלם. גרגרים אלו היה מוכר בכסף מלא. ויש שהגזימו ואמרו כי כתב כל שיר השירים על ביצה רגילה, כי כן היה כל ימיו רובץ בפינתו בחדר, עינו נעוצה במלאכתו וידו עושה נפלאות.
כעבור ימים מספר, מעת נמצא החליל בידו, הפליא גם לחלל בחליל. אז הרפה קצת ממלאכת ידו ושעשע נפשו לעתים בחללו בחליל.
קבוצה 2 בקובץ 13 תמונה 8
ואולם מוסה בולו – תבע ממנו את החליל באומרו כי רק השאל השאיל את החליל לרחמים סידיס לשבועיים ימים – תמורת מכסת סוכריות ומגדנות שהביא לו יום יום מחנות אביו שעלו אולי לשני שקלים (כי מוכר סוכריות ומגדנות היה אבי סידיס). אבל הילד טען ואמר כי מלבד המגדנות שמחירם יעלה יותר משקליים שילם לו גם שני שקלי כסף במזומנים ועל כן מכרו לו לצמיתות ורק מיראתו את אביו (פן יקצוף עליו כי הוציא כסף רב על החליל) נתנם לו בסתר בלא עדים. כן רבו ופגעו איש ברעהו מידי יום ביומו.
הילד סידיס הסתיר את החליל – ולא נודע מקומו. ומוסה בולו השתולל וקצף על הילד והיה גוזל ממנו כל אשר מצאה ידו לגזול – גם פגע בו והיכהו מהלומות קשות. אז נתגלעו בריב גם אבות היריבים ודפקו יום־יום על דלתות ה“חדר” – אבל נבצרה מאת ה“מלמדים” לגלות דברי מי יצדקו. (בינתיים בטח סידיס במלך דוד ומסר לו בסתר את החליל).
אז פקד עלי דוד המלך שאני – חושי הארכי, – “אעשה כחכמתי” ואציע למלמד לתת למלך שלנו לשפוט המשפט הזה – ויאות לכך.
עם איש מאתנו לא התייעץ המלך. גם אתי לא דיבר דבר. כל אותו היום – אזכור עתה – היה מהלך שותק ושקוע במחשבותיו. אחר הצהריים, שעה לפני השקיעה, שהייתה שעת חופשה לנו בחדר, נערך המשפט בחצר ה“חדר”. המלמדים והגבאי ישבו על מצעיהם, בת צחוק קלה הייתה מרחפת על שפתותיהם והיו כמסתכלים מן הצד – בעניין ה“משפט”. המלך דוד, בלוויית השרים, ישב על מפתן אחת הכיתות.
אחר אשר השמיעו היריבים את טענותיהם ותרעומותיהם – פקד המלך על שניהם לעמוד לפניו וישאל למוסה בולו:
– מה מחיר החליל?
– ארבעה שקלים.
– כמה יעלה מחיר הממתקים שהביא לך?
– שני שקלים.
– והנכון אתה להישבע ב“נקיטת חפץ” (בתפילין ביד) כי לא קיבלת שני שקלים במזומנים?
– כן. ודאי. נכון אני.
אז ישאל המלך את רחמים סידיס: ואתה, הנכון אתה הישבע כי שילמת לו גם שני שקלים במזומנים?
– אני נכון.
– אם כן – ענה המלך – באשר שניכם מוכנים להישבע, ודאי אחד מכם יישבע לשקר ולא ייתכן שאנו ניתן שאחד יישבע לשקר.
אז פנה למוסה בולו ואמר לו:
– החליל, אפוא, לא יוכל להיות לך בשבועה. אבל אני מאמין לך ככל אשר אמרת, שהוא נתן לך רק סוכריות בשני שקלים ואני הנני נותן לך שני שקלים כסף, (ויתקע בידו שני שקלים) והיה לך מחיר החליל ארבעה שקלים. הטוב הדבר בעיניך?
– טוב.
– ואולם גם לסידיס אני מאמין: הוא נתן שני שקלים סוכריות ושני שקלים כסף – ואני נותן לו את החליל.
ויתן החליל בידי סידיס.
אז שמחו הנאספים וימחאו כפם ויאמרו: שב החליל לסידיס, הידד!
וירגז מוסה בולו ויאמר לפני כל: פתאים! אבל אני הרווחתי שני שקלים!
אז היסה המלך את הכל ויאמר: השב את שני השקלים כי הודית בעצמך כי שקר בפיך.
וייכלם הרשע ויחל לגמגם דברים – אבל אביו תפסו בידו ויקרא לו: שקרן! פתי! ויקח את השקלים וישיבם למלך והילדים פצחו בקול ויאמרו:
– יחי המלך דוד!
והרבי שלנו אף הוא קם ממקומו ויגש בלאט למלך ויטפח על גבו ויאמר לו:
– ברוך תהיה, ה' ישמרך!
מן היום ההוא והלאה רמה יותר קרנו של המלך. לבות החברים נקשרו יותר אליו ורבים אהבוהו נאמנה. גם ה“חכמים” הראו אליו חיבה והוקרה, בייחוד בפרוץ אחר זמן קצר “השביתה”.
ח. השביתה 🔗
בימים ההם לפני ארבעים שנה ויותר, לא היו בירושלים לא בתי חרושת ואף לא בתי מלאכה. בעלי המלאכה המעטים החזיקו בבית מלאכתם עוזר אחד או שניים. המושג “שביתה” לא נשמע ולא נודע לאיש – ובכל זאת פרצה אז שביתה־ממש בירושלים. השביתה הייתה בבית האולפנה שלנו – “לַה אֶשְׁקוֹלָה דֶה פְּרָג”, והשובתים היו “החכמים” (המלמדים) ומארגן השביתה היה… אלעזר – המלך שלנו.
כיצד?
חמישה “חכמים” היו בבית האולפן שלנו, (מלבד רוּבי העוזר) והגבאי על ראשם.
באחד הימים, בעצם ימות הקיץ – הרגשנו הילדים, שנפל דבר מה בין ה“חכמים”. בהיעדרו של הגבאי – שהיה מאחר לבוא לעתים – היו החכמים מתוודעים, משוחחים ומסתודדים. מפי אלעזר, שהיה מקורב ל“חכם” שלנו, נודע לנו עיקרו של דבר: החכמים דרשו מהגבאי הוספה למשכורתם – והוא מסרב למלא דרישתם.
לאחר ימים מועטים השמיענו אלעזר כי, לפי מה ששמע, ייתכן שתקומנה תמורות גדולות באשקולה: החכמים שלחו מכתב התראה לגבאי שאם לא ימלא דרישתם – יעזבו בראשית השבוע, בראש חודש אב, את מקומם והוא ענה להם ברוגזה: יעזבו וילכו!
אבל מפרטי הדברים, שהוסיף אלעזר לספר – רגזו הילדים לשומעם. הדברים נגעו מאוד אל לבנו. הוא סיפר שמשכורת החכם מהכיתה הנמוכה הראשונה – שני “נַפּוֹלְיוֹנֶס”2 לחודש. משכורתו של החכם בכיתה השנייה – שניים וחצי – של המורה בשלישית – שלושה, משכורת “החכם המערבי” (הייתה כיתה מיוחדת לילדי המרוקנים, שלמדו את תלמודם בשפת דיבורם – בערבית), גם היא שני נַפּוֹלְיוֹנֶס. והגבאי? אין איש יודע כמה הוא קובע לעצמו. אבל לפי חשבון החכמים “משלשל” הגבאי לכיסו חמישה עשר נפוליונס לחודש! ואכן – משום כך בנה לו בית נאה בחוץ לעיר.
לחודש. משכורתו של החכם בכיתה השנייה – שניים וחצי – של המורה בשלישית – שלושה, משכורת “החכם המערבי” (הייתה כיתה מיוחדת לילדי המרוקנים, שלמדו את תלמודם בשפת דיבורם – בערבית), גם היא שני נַפּוֹלְיוֹנֶס. והגבאי? אין איש יודע כמה הוא קובע לעצמו. אבל לפי חשבון החכמים “משלשל” הגבאי לכיסו חמישה עשר נפוליונס לחודש! ואכן – משום כך בנה לו בית נאה בחוץ לעיר.
המוסד נתקיים מנדבות של נדיבים בחוץ לארץ – בעיקר מאוסטריה והונגריה. איש לא ידע בדיוק מה הן וכמה הן ההכנסות ורק חלק מההכנסות ידעו החכמים, באשר שניים מהם היו כותבים בכל שבוע איזו איגרת קבלה בעברית באותיות הדורות ומסוּלסלוֹת. ושאר האיגרות? מפעם לפעם היה בא אשכנזי אחד, ר' חיים ליכטּמַן, אל הגבאי בכיתתו והיה מוסר לו הגבאי דברים מפה לאוזן והלה היה כותב את איגרות הקבלה בלשון “דַּיְטְש” (אידיש). אפשר לשם צורך העניין עצמו ואפשר לשם אמתלה – למען “הסתר דבר”. הגבאי עצמו, שהיה כליל המעלות, גם חכם וגם גבאי וגם דרשן “לוקח לבבות” בנועם חידושיו וחידודיו, היה, כמסופר, בעל כתב יד גרוע מאוד, משום כך היה מוכרח לפנות בכתיבת המכתבים הנאים לאחרים.
והרי גם לפי חשבון ההכנסות ממכתבי הקבלה בעברית היה חלקו של הגבאי גדול פי שלושה וארבעה מהמשכורת הגבוהה ביותר של אחד החכמים – ועבודתו הייתה פחותה מעבודתם של החכמים.
והגבאי נראה אז בעיני הילדים מואר באור חשוך וזעום. גם בלָאו הכי לא היה אהוב בעיני הילדים. קצר־רוֹאִי מאוד היה. קפדן, טרדן, ומשונה היה בכל הליכותיו עם תלמידיו בכיתתו. כל הימים לא פסק קולו מהמטיר גערות ודברי עלבונות על הילדים. מעולם לא נשמעה מלת רוֹך מפיו. תדיר היה זורק מרה ובעיקר תדיר זרק פסוק, משל, או פתגם שעקץ והעליב את הילדים. לכל מקרה, לכל תנועה, לכל שינוי קטן בין הילדים היה בפיו פסוק מן המוכן. ילד, למשל, שנתקרב וישב ליד חברו ודיבר עמו מייד הרעים קולו:
“בא זדון ויבוא קָלוֹן”.
ילדים ששוחחו יתר על המידה – צווח ממקומו:
“אש ביניהם שטן ביניהם!”
כשצווה על הילדים להתרחק אחד מן השני – הוסיף: “פיזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם”. וכי דיבר פעם ילד שקט עם אחד השובבים עקץ ואמר:
“אוי לרשע ואוי לשכנוֹ!”
ותדיר היה קובל ברוגז וזועק ב“קולי קולות” על ה“גיהינוֹם” שנדון בו בחייו, בבית ספר זה.
וכשגבר רוגזו יש והיטיח מלים בתוקף ובעקיפין גם על המלמדים והתלמידים כאחד – ואז ינסר קולו בין כותלי המוסד כאחד הפוחזים:
“אִז’וּ דוּן מַמְזֵר דִי ריז’וּ דִי אֶשְׁקוֹלָה!”
(אוי למשטר “מַמְזֵרִי” של בית ספר זה!)
ועתה בהיוודע לתלמידים, שהגבאי הצורח מרה על “המשטר הרע” הזה – ממלא ידיו זהב ובונה ביתו מן ה“גיהינום” שבחדר – הובאש ריחו בין הילדים.
ובינתיים הגיע ערב ראש חודש. אלעזר הביא ידיעה אחרונה: מחר יבואו שני “חכמים חדשים” תחת המפוּטרים. ברם המפוּטרים רמזו לאלעזר כי בנו, בילדים, תלוי כל אותו העניין. עלינו לנהוג “כפי שאנו מבינים” שלא יוכלו החדשים והגבאי להחזיק מעמד אף יום אחד.
“ודי לחכימא ברמיזא”.
אנו בוודאי הבינונוּ את הרמז כראוי. אבל מלבד הרמז נחמַץ לבנו באמת בהופיע מחר בבוקר, לפני התחלת הלימודים, שני החכמים במקום המסוּלקים. האחד היה צנוע וענו. הוא היה מתהלך כמתבייש מעצמו. ואילו השני, שבא בראש מורם, לבוש מַדִים הדורים ומצנפת נאה על ראשו – נראה בעינינו כאחד שהולך ורוֹמס ברגלו דברים שבקדוּשה ושם עצמו כלא רואה, או דמיונו היה בעינינו כאחד שנכנס צוהל ועליז – לבית אבלים. שנאנו את “החכם” הזה תכלית שנאה.
ואלעזר הן היה “מלך” בימים ההם. מייד, בשעה שבאו שני החכמים ונכנסו לגבאי לקבל הוראותיו, יצאה פקוּדה נחפזה ומזוֹרזה מאת המלך, כפי שהייתה ערוכה מראש לפעולות שתעשה קבוצה פלוֹנִית ואלמוֹנית בכל הכיתות.
ואלו הן שבע המכות ששלחו הילדים בבית הספר ביום השביתה הראשון:
א) דם. ב) שריקות. ג) חצץ. ד) אבקות סִרחוֹן. ה) צמר גפן ספוג דְיוֹ. ו) פצצות קטנות קופצות. ז)סבון ברצפת החצר.
הדברים היו ידועים לילדים ברמיזה מחמת שלפעמים רחוקות השתמשו בהם במידה קלה שבקלות לשם לצוֹן – עכשיו ניתן האות להפליא עשות בפרשת המכות ככל האפשר.
וזה פרוש הדברים:
תערובת של גָּרִיבַּלְדִי (קַלִי פֶּרְמַגֶנִיקוּם) ועוד אבקה אדמדמה היו מצויות בידי הילדים. בימים חמים בקיץ היה נוזל “דם” לילד זה וזה מן האף. הם היו מראים לגבאי קצר הרוֹאי יד מלאה “דם” – שנוזל מן האף מרוב חום.
הגבאי היה משלחם החוצה להתרחץ ואחר באים ושוכבים פרקדנים להנאתם – ופטורים מלימוד לשעה ארוכה.
שריקות – כמה ילדים בכיתתו של הגבאי היו מומחים לשריקה שיוצאת מחלל השיניים, בלא לכווץ השפתיים ובלא לעקם הפנים. המצפצפים היו יושבים בכיוונים שונים בכיתה ומצפצפים ישר בחלל הכיתה והיו טוענים ש“ילדי רחוב” מצפצפים כדי להתקלס, בהם, בלומדי התורה. מייד היו יורדים כמה ילדים – לתפוס את “המצפצפים” ובין כך וכך – מהומה ושאון בכיתה.
חצץ – מרגע לרגע היו ילדים זורקים בשעת הלימוד בתנועת־יד מזוֹרזה ובלתי נתפּסת – אבני־חצץ קטנות אלו על אלו ולפעמים גם בשוּלחנו של הגבאי, ובו עצמו, היו פוגעות האבנים. ושוב טענו, כי ילדי הרחוב זורקים דרך החלונות. וכשרגז הגבאי פעם וסגר את החלונות על אף החום המחניק – פגעה אבן אחר אבן בשמשות ונשברו שתי שמשות והילדים הראו במו ידם את האבנים שנפלו בכיתה דרך השִמשה השבורה.
בו ביום גברו הפגעים האלה בכיתתו של ה“חכם” החדש לאין שיעור. הוא שלח לקרוא “שומר” מיוחד, שיעמוד בחוץ לראות מי זורק את האבנים. בשעה שדיבר הגבאי עם “השומר” יצא ילד החוצה ומרח את המדרגות בסבון מחליק – שוב נכנס והבהיל את השומר, שירוץ למטה – הוא ראה בעיניו את הנער הזורק אבנים – מייד יצא “השומר” במרוצה – ונתגלגל מן המדרגות ונפגע קשה באבריו. בקצף וברוגז הלך לדרכו כלעומת שבא.
ובכיתות אחרות – “פעולות אחרות”. כמה פעמים התפרצו הילדים מהכיתה החוצה כי גבר הסרחון שם לבלי נשׂוֹא.
בעמל וברוב מאמצים נמשכו הלימודים עד הצהריים. ואחר הצהריים, בכיתתו של החכם ההדור במדיו – שחוק וקַלָּסָה: כל אחורי הכפתן3 היפה של החכם זרועים כתמי דיו גדולים; מתחת לסדין שב“מושב” החכם שמו הילדים הרבה חתיכות צמר־גפן ספוגות דיו ובשבתו נספג הדיו בסדין ובכפתן. וידיו שנגעו בדיו – מלוכלכות לרוב.
כשיצא מן הכיתה בחורי אף לרחץ את ידיו בקיתוֹן שבו חבית המים והנה – שערוריה! הברז – הוסר וכל המים (שהיו כל כך מועטים ויקרים בירושלים) נשפכו לריק על הריצפה – ואין מים, מהומה ומבוכה, גילה ודיצה ביתר הכיתות.
אז זעם וצווח החכם ההדור והמטיר אש וגופרית על ראשי הילדים וכמה מהם היכה ברצועתו.
ואולם לאחר שעה קלה נמצאו אש וגופרית ממש בוערים תחת מושבו. מתחת מושבו קפצה פצצה (קטנה, מעשנת וקופצת לסרוגין) ואחריה כמה פצצות מרעישות יותר.
פניו היו חוורים מפחד. הוא ניגש בדומייה אל הארון, הסיר את גלימתו, נכנס לגבאי והודיעו על יציאתו. בבושת פנים ובעינים מושפלות – יצא מחצר בית־הספר. אחריו יצא כמתחמֵק בלא הודעה ה“חכם” השני.
אז נשמע קול פרוע, קול שאוֹן ומהומה מכל הכיתות.
בשעה ארבע, שעתיים לפני המועד הרגיל להפסקת הלימודים – נשמע קול צלצול הפעמון הקטן, כקול המבשר שתי בשורות כאחד: ניצחון ומפלה. ניצחון לשביתה ומפלה לגבאי.
הילדים נשלחו הביתה. למחרת היום היה בית האולפן סגור. אנשים מעסקני העדה נתערבו בעניין – ויישבו את הסכסוך.
הוספה של חצי נפוליון ונפוליון ניתנה למלמדים. ובגלל שירותו הטוב של המלך שלנו לעניין השביתה – היו כל הימים רואים המלמדים בעין טובה את מלכנו ואת ממלכתנו.
ט. וַיָּרֶם לבבו 🔗
לא אדע כיום להגיד נכונה – מדוע החל טעמו של המלך לסור מעליו ואיכה קרה, שהוא הנבון והפיקח, החל לסטות מן הדרך הישרה. פלא היה הדבר הזה בשעתו ופלא נשאר כל הימים.
זמן־מה, כשבועיים שלושה, אחר המשפט המופלא – עוד עמד בינינו באור פניו ובנוֹעם הליכותיו. גם בשעה שפקד עלי להכין לו “סוס” לרכיבה, (ואמלא, כמובן, חפצו) לא ראה איש מאתנו דופי בחפצו זה. מובן היה למדי, כי כמלך, אשר לו החוכמה והמשרה, לא יאה לו, ולא לנו, כי יהלוך ברגליו עלי אדמות כאחד מאתנו. ובמה יוודע גודל כבוד המלך על כל השרים? מובן שראוי המלך כי ירכב על “סוס”.
אמנם הסוס אשר חמד לו המלך לא היה סוס הולך על ארבע. הוא הלך על שתיים. זה היה שמעון גּוּרְגִ’י, נער גבה־קומה, כענק בין שאר הילדים והוא רב כוח בהתאבקות, בקפיצה ובריצה. ראשו, מלבד היותו מוארך ועטוי שערות שחורות זקוּפוֹת, היה קשה כאבן ללימודים. (הרבי היה מכנהו “ראש מִיזִי”, (שם אבן אדומה קשה)). גם אוזניו היו גדולות מידי, ואם לקול התורה לא הסכינו להקשיב, אבל לקול רוכבו היו קשובות מאוד.
מכבר היה נאוֹת הנער הגדול לשאת על גבו חבר זה או זה, מחבריו הטובים, ופעמים רבות נשא את אלעזר, לפני היותו מלך, ברצון ובחיבה.
ועתה, אחרי היכוֹן המלוכה בידי המלך – אמר אלי המלך פעם בלכתנו לבדנו:
– חושי הארכי, הטוב הדבר בעיניך כי ילך המלך על רגליו כל הימים? הלא לדוד המלך היתה פרדה מיוחדת. איש לא רכב עליה זולתו. וכן לכל מלך – סוס מיוחד. גם לאחשורוש, ככתוב: הַסוּס אשר ירכב בו המלך. – ואני לא פרדה ולא סוס לי. ואתה לא נתת לבך לדבר הזה…
– אם חפץ אתה, אדוני המלך, בדבר הזה, נכון אני לעשותו.
– כן עשה זאת. ואולם – ו“עשית כחוכמתך”. כמו יצא הדבר ממך…
– אל נכון, כן אעשה.
לא אתעכב לספר איך מלאתי את חפץ המלך בדבר הסוס. לא כבד היה הדבר ממני ולא קשה לסוס עצמו וגם לשרים לא היה הדבר זר. במיטב חוכמתי עשיתי – כדבר המלך – להראות לכל כי ממני יצא הדבר.
מאז – היה נוסע המלך מביתו לבית־הספר ומבית־הספר הבייתה, וכן בטיוליו בחוצות קריה רכוב על סוסו. קל ומהיר נשא על גבו את המלך. עתים בדהרות דהרות אבירים ועתים בהליכה מתוּנה, הלוך וטפוף בגנדרנות וביהירוּת, כאחד הסוסים ההדורים מגזע משוּבח. ויתרון רב היה ל“נושא אדם” זה על כל בהמה, משום שמילא בבת־אחת תפקידים שונים: הוא היה גם נושא גופו של המלך, גם נושא כליו וגם שומר ראשו. אך ירד המלך מעליו הפך “הסוס” לשומר ראשו. יהיר ועז עמד לפניו ושמר את מוצא פיו כשמור עבד מלך באמת את דבר מלכו. הוא בעצמו, מחפץ לבו, נטל עליו כהוּנה זו. ואנו – ודאי שמחנו לרצונו ובעומדו תדיר, ער, זהיר ועליז ליד המלך – היה דומה בעיני כאדם שמצא אושר אשר לא ציפה לו. כי אך בדבר הזה ניכר בין הילדים ונודעה חשיבותו בקרב הכל. ועל כן היה כאסיר תודה על מנת חלקו זו.
וכשומר ראש המלך – לא נתן לשום ילד לגשת למלך בלא נטילת רשות ממנו, ושום ילד לא העז לקרוב למלך מחמת תגרת ידוֹ הקשה של נושא ראש־המלך.
קבוצה 2 בקובץ 25 תמונה 9
גם בבחור לו המלך בדחן לעצמו כדרך המלכים לא ראינו בזה כל דבר יוהרה. ונהפוך הוא: כולנו שמחנו לקראת הבדחן. הן בבדחו ובהצחיקו את המלך – גם אותנו בידח והצחיק.
ומי היה הבדחן הלז ומה היה כוחו לבדח?
אכן בכל הליכותיו ושיחותיו ניכר בו טיבו וטעמו של אחד המבדחים שבין הגדולים: מטבעו של הבדחן, שאינו מוצא זכות קיום לעצמו. הוא קיים למען אחרים. לרוב דל הוא ואביון (אף דָוִיג’ון כֹּהֵן, הבדחן שלנו, בן עניים היה), בהיעדר אחרים מקרבתו של הבדחן – נעדר הוא מעצמו. על כן כשהוא לבדו נראה עלוב ועגוּם. הבדיחה – היא חייו. ובאין על ידו בעלי אוזניים – הריהו כדג חסר מים. במעמקי לבו ישכוֹן עצב כבד, (על אשר עליו לשמח אחרים גם בעגוֹם לבו בקרבו) אבל חדול לא יוכל מדברו – כי זה גורלו. ואולי בלא יודעים צוחקים הבריות על הבדחן והבדחן על הבריות: הבריות על הבדחן, על כי יצחק למען אחרים והבדחן – על אשר יצחקו הבריות ולא ידעו כי מקור צחוקם – בכיו הנסתר.
והבדחן שלנו נכרו בו כל אותות הבדחן המוּבהק. דמותו הייתה נלעגה. עיניו – טרוטות קצת, פניו טפוּחים וקול לו כגדי פועה – קול מלא ורועד. במראיתו בלבד היה משום בדיחה, על אחת כמה וכמה בקולו. ואת ליקוייו אלה הפך – למקור בדיחה. בפוֹתחו פיו לדבר הֶעֱוָה יותר את פניו הטפוּחוֹת והרעיד יותר את קולו. תדיר שם את עצמו כתם ופתי ולא יבין דבר. על דברים פשוטים וקלים נקט לשון מדברת גדולות. את הדבר הקל ראה כנשגב, את הפשוט – למופלא. ולהפך: כל דבר כביר – לא נמנע ממנו. כל דבר כבד כאין הוא בשבילו. ואומנם לא לתוכן דבריו היינו זקוקים כדי לצחוק, בפותחו פיו צחקו הכל. קולו הצחיקנו, עווית־פניו בדחנותו ושבתו וקומו – שמחונו.
וגם הוא מעצמו נטל על עצמו הרגל קבוע: בעוברו לעת הצהריים ליד בית המלך (הגר בקומה שנייה גבוהה) היה עומד בשער החצר, מתכופף עצמו לשלוח קולו למול החלונות והפליט קולות גדולים בתערובת מלים משונות ונלעגות – למען יהא לב המלך טוב עליו באוכלו את ארוחתו לעת הצהריים.
אבל כאמור, ראשית השקיעה של המלכות החלה בסור המלך מנתיבתו, נתיב האמת והיושר.
ברם, טרם אגיע לתקופת השקיעה מן ההכרח לספר משהו על המצב של “אוצר המלכות”.
מייד עם היווסד המלוכה נתברר לכל כי אין לעשות מלוכה בלי ממוֹן. אמת, שבשעת הוויכוח על ענייני כסף הזכיר מישהו הפסוק המצווה על המלך: “וכסף וזהב לא ירבה לו”, אבל הכל מודים כי מעט כסף – צורך רב הוא למלך. איפה קיימת מלכות בלי “אוצר” ובלי " גנזי מלכות“? ואמנם ימים רבים לא היה ל”אדונירם אשר על המס" דבר לעשות מלבד העתקת החשבונות מדף לדף. בראשונה ביקשנו להטיל מס “שבועי”, פרוטה או שתיים ושלוש, על כל ילד, לתשלום לשרים, לשכר לחילים, לטיולים (קצרים) מחוץ לחומה, לעזרה לילדים עניים. אבל גזֵרת המיסים לא נתקיימה גם יומיים – הדבר נודע למלמדים והם הסבירו למלך כי עליו לחדול מהמס.
ואז היה המלך חסר אוֹנים לנהוג המלוכה ביד רמה כחפצו. והנה בימים ההם, לאחר חודש ימים מעת היווסד הממלכה, נראה לעינינו דבר־פלא: ידי המלך שפעו בכסף ובמתנות.
הוא העניק לכמה ילדים כהוּנוֹת: “סגנים” ו“שָׁלִישִים” והוסיף שומרים על שומרי ראשו וחשק בדברים של כבוד ותפארה. הוא קנה לו שוט עור יקר, שהיה ענוּד ידית כסף. וכן שרשרת כסף מוּזהבה שהיה המלך עונדה על חזהו בעת שבתנו ב“אחוּזת המלך” (מגרש קטן מאחורי ביתו של המלך, שגדל בו עץ זית אחד ועץ רימון אחד ושיחי־פרחים אחדים. שם ישבנו, גם שפטנו, גם שיחקנו וגם קבענו את סדרי הממלכה). כמו כן העניק המלך לשמעון גוּרגִ’י מתנות וכלי חפץ כפולים לפי שני תפקידיו: כ“סוס” וכשומר ראשו.
ולא אני, יועץ המלך, ולא “אדונירם אשר על המס” לא ידענו נכונה איזהו מקור הכסף ממנו יקח המלך לחפציו ולחפץ השרים, לענייני הממלכה ולמגדנות ומטעמים.
אז החלו רוחות רעות מנשבות והן גילו פרץ אחר פרץ בחומת הממלכה ומקור הרוחות הרעות היה המלך בעצמו, אשר רם לבבו וישרך דרכו ותיכשל רגלו ויחד עם זאת קמו עד מהרה, כנחשים ממאורותיהם, הזדים והרעים מקרב השרים – ותגדל הרעה מאוד.
בכל הימים אשר הרבה המלך להעניק מתנות, ממתקים ומגדָנוֹת לשרי המלכות הגדולים – שמרו מצוותוֹ וחרדו לכבודו ועבדו הכן לפניו ובקחתם כל מתנה מאת המלך ובהביאם כל דבר טוב מייד המלך אל פיהם נתנו גם מחסום בפיהם, ולמצער לא נשא איש מהם קולו ברמה.
ואולם בהיגלות להם מקור עושרו של המלך – געשו, סאנו והעלו דברי בלע בפיהם כבעת עבור רוח סערה על פני מים עומדים ויעכרום ויבאישום.
אעלה עתה על הספר את הקורות, פרטי הדברים, כאשר נמסרו לי מפי המלך עצמו בעת חורבן הממלכה:
באחד הימים ההם, בעמוד המלך בשיא מהלכו, השכים פעם, כדרכו לרוב, לבוא לבית האוּלפנה, ששם היינו מתפללים שחרית בבית הכנסת הקטן.
עוד היו דמדוּמי שחר פרושים על הארץ ורגל אדם נדירה ברחוב. אלעזר סיפר לי כי אהב מאוד להשכים לעתים לבוא לבדו אל בית האולפנה שלנו, ממול הבית נזדקפה שורה ארוכה של עצי תות רמים וענפים ובין עפאיהם קיננו ציפורים למכביר. עת השחר, טרם תזרח השמש, מקהלת ציפורי זמר רבות כמו תמטיר מטר צלילים יפים ומופלאים על כל הככר. רבות אהב להקשיב לציפורי חן בעת דוּמייה ושלווה שפוכות על הארץ. כן נהה לבו אחר המיית־קול בְכִי (זה היה קול לילית בשלחה עם בוקר יללת תאנייתה והוא לא ידע) וחשב כי ילד חולני יתייפח בערשו אי שם באחד הבתים.
באותו יום, בעלותו בלאט בחצר בית האוּלפנה, שמע לתמהוֹנוֹ מאחד החדרים הפנימיים קול שאוֹן מנפילת ספסל או שלחן. הוא נבעַת לשמע הדבר. אך גבר חשקו לדעת מה פֵּשֶׁר הדבר. קרב אל הדלת, ניסה לבוֹדקה וראה שהיא סגורה ולא נעולה. שוב אחזו פחד בראותו כי אין הדלת נעולה. ניסה את יתר הדלתות והיו נעולות. אז גמר אומר להיכנס לחדר – ויהי מה.
נכנס בחשאי. בחדר לא היה איש. אבל ספסל אחד אומנם היה מונח הפוך על הרצפה. עמד תוהה ותמה. עודנו עומד – שמע דרך הדלת הסגורה של חדר פנימי קול טלטול וקריעת ניירות. דלת החדר הפנימי הזה – הייתה תדיר נעולה, החלונות, שפנו לרחוב, היו מכוסי אבק משנים רבות באשר שם – כן אמרו מונחים תִילִים של ספרים ישנים ואין איש נכנס שמה.
אז צעד אלעזר בלאט על בהוֹנוֹת רגליו – אל הדלת הסגורה – והקשיב. מי שהוא נמצא בפנים וקרע ניירות.
אז מלאהו ליבו לנסות לראות אם הדלת נעולה. דחף את הדלת ונפתחה.
לעיניו נראה ילד גדול מילדי החדר, יוסף בר־אדון, והוא מהפך בידיו בתוך ארגז גדול ועמוק.
משנפתחה הדלת, ניצב הילד לפניו כמו נתאבנו אבריו, פניו כוסו חיוורון כפני מת, וקולו נחנק בגרונו.
אף אלעזר עמד בפעם הראשונה בתוך החדר העטוי מסתורין ואבק רב למכביר.
– מה אתה עושה פה?
– כלום… כלום – גמגם בלשונו.
– מה אתה טומן בכיסך?
– אלה… בולים, סתם. – ואלעזר תחב ידו בכיסו של זה והוציא מלוא חוֹפניו בולים למכביר.
– ואתה פתחת את הדלתות במפתחות שלך? הן המפתחות בידי השמשית והדלת הזו תמיד נעולה. הגד האמת לאמיתה – ואם לא מייד אספר לגבאי את הכל.
הילד ניסה שוב לחפות דברי שקר על מעשהו והיה מגבב דברי הבל על דברי הבל. אלעזר הכיר כמובן את מהלכי הילד מכבר. הוא היה עקשן, תקיף מתבודד והיה רחוק מכל עניני הממלכה. גם במשחקי הילדים לא התערב ביותר. אך ידוע היה כילד שהפרוטה מצויה תדיר בידיו אף שאין אביו מן האמידים, אבל הוא נהנה בעצמו מאשר לו – ואינו מתרועע עם איש.
אז איים עליו אלעזר בדברים נמרצים ודרש ממנו את כָּל האמת. הן לא ייתכן שבגלל סתם סקרנות יעשה את כל המעשים הנסתרים הללו מוטב לו שיגלה לו את הכל.
בראות הילד כי כלתה אליו הרעה – ועוד מעט יבואו הגבאי והילדים לתפילה – פתח ואמר דברים קצרים ונכונים:
מאז ומתמיד הייתה סקרנותו לדעת מה בחדר הזה שנעול הוא תמיד. ניסה כמה מפתחות עד שהתאים מפתח. והנה מצא פה אשר לא פילל: אוצר כביר של בולים ממינים שונים, רובם אוסטרים והם עתיקים מאוד. והמין העתיק שבכולם הוא זה (הוא הראהו לאלעזר. אף הוא אוסטרי. אבל אינו מצוי בידי אחרים). הוא הביא למכירה בולים אחדים מהמין הזה לאחד סוחר יהודי אשכנזי, שחנותו מחוץ לעיר והַלה שילם לו בעדם מחיר יקר. הוא האשכנזי, כמשוגע לבולים האלה. זה שני חודשים שהוא נכנס, פעם, פעמיים בשבוע, פה ומעלה מארגז זה בולים לרוב. וכבר מכר יותר ממאה גרשים בולים.
ועתה התחנן הילד – למה לו לאלעזר לגלות את הסוד? מה תועלת תגיע לו? אם יספר אך יזיק לילד וימיט עליו חרפה. הלא אין זאת גנבה: הרי הכל מוטל פה כמו בקבר נשייה. מוטב שישמרו על הסוד ויהיו שותפים ממש: אמת, שהבולים הטובים קרובים להיגמר. אבל הוא יתן לו – באמונה – חצי מהמחיר שמכרם מאז ועד יום ועוד יש בארגז זה מאות בולים ממינים אחרים שיעשירו את שניהם. והוא, אלעזר, שזקוק לכסף בשביל עניין הממלכה – הרי יהיה לו כסף בהרווחה למדי.
ולב המלך – הלך שבי אחרי האוצר המופלא. רגע נתן ידיו והפך בתילי המכתבים העתיקים – וראה צורות בולים מינים ממינים שונים.
כל קרביו מלאו שמחה כשמחתו של אדם המוצא בהיסח הדעת מטמון מופלא. באותו רגע לא רק ששכח כל דבר צדק וחוק ומשפט – כי אם לבו נמלא חיבה לילד הלָז.
הם הושיטו ידם איש לרעהו, נשבעו אמונים וסוד, – מיהרו לצאת את החדר ולסגור הדלתות – ויישאר הדבר כמוס וטמון ביניהם.
מאז – מלאו ידי המלך אגורות כסף לרוב ושפע על כולנו, על השרים והחיילים רוב טובה. תקופה זו השוינוהָ לתקופת העושר של המלך שלמה – ככתוב: “אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה”.
ובאשר להטה תשוקת הכל לדעת ואף תשוקתי אני (כי מאוד רע הדבר בעיני כי הסתיר המלך הכל גם ממני) מאין נבע העושר הרב – מצאנו כי ידי המלך שלוחות באיזה מסחר נעלם כאוניות אשר שלח שלמה בזמנו לאופיר.
אבל את מקור הבולים ואת קרבתו של יוסף בר־אדון למלך לא ידענו ימים רבים, כי שמרו על דברם בסוד חתום וכמוס, ואף לא התהלכו יחדו אף פעם אחת.
אבל באשר הלך המלך בגדולות ובאשר נטה לבו יותר ויותר אחר דברי מותרות ותפארה לא מצאו השרים מנוחה לנפשם ויהיו אורבים וחוקרים לכל צעד אשר יעשה המלך.
ובעצם התקופה הזו העֱוָוה המלך במשפט אחד לילד, נִיגְרִין שמו, אשר היה קרוב־משפחה לסְטַמַטִי, ליואב בן צרויה (המלך ואנחנו לא ידענו), ואף המעשה הזה גרם להחיש את חורבן הממלכה.
הילד ניגְרִין גנב מטבע זהב דק מאמו, מרביד־מטבעות שעוֹנדות נשי המזרח במצחָן.
הוא מכרו לילד אחר. ואותו הילד שאמר שמצא אותו, מכרו לחנווני שהיה קרוב למלך (ואיש לא ידע כי מכרו לו). כשבאו הורי הילד הגנב – נמסר שוב עניין החקירה למלך. והוא חקר ודרש ונודע לו (וגם לי) שהילד השני מכרו לחנווני. אך באשר חָס המלך לכבוד “קרובו” – הסתיר את העניין וקיבל את טענתו של הילד השני, שאמר כי אבד לו המטבע.
כעבור ימים נודע ליואב בן צרוּיָה (לסטמטי) הדבר לאמיתו – והתרעם בסתר ורגז על המלך מאוד – אך לא העז לדבר סָרָה כי היה מצפה יום יום למתנות מאת המלך.
והמלך, תחת להשכיח את הדבר, הלך בְּקֶרִי עם יואב – ולא נהג כבוד בו. ונהפוך הוא – (אהה, כי נפגם מאוד שכלו!) כי בכל עת מצוא הראה לו לשר הצבא כי נכנע הוא לחסד המלך ועליו לכוֹף ראשו לפניו.
והיה, באחד הימים, לפנות ערב ואני והמלך יושבים ב“אחוזת המלך” ושומר ראש המלך עומד בקצה המגרש – התפרץ לפתע יואב בן צרויה לפני המלך. אז גער בו שומר המלך ופקד עליו לצאת מלפניו. כי לא ביקש רשות לבוא לפניו. וכאשר מאן – ביקש “שומר ראשו” – לגרש את יואב מלפניו. התגלע ריב דברים ביניהם, אולם “שומר הראש” כמו בערה בערותו הרבה בו בראותו את יואב בן צרויה מלגלג עליו ועל תפקידו. ואף כי יואב היה גיבור – לא הגיעה גבורתו עד לעוצם ידו של שמעון גוּרְגִ’י – והוא נשאו על ידיו וגרשו החוצה.
אז עמד יואב וקרא למלך: אם לא תשמע לדברי – אלך ואספר לגבאי ולחכמים את “סוד הבולים”. תדע, אלעזר, שאתה נתון עתה בידי כ“כלב בידי בעליו”. הקץ למשחק! כוֹף ראשך והיכָּנע!
איש לא הבין אז מהו “סוד הבולים”. מייד ביקש המלך כי יצא כל איש מלפניו. גם אותי שלח המלך מפניו. הם נשארו לבדם. אחר רגעים מעטים יצא יואב מפויס ושקט.
והימים נמשכו כתמוֹל וכשלשום בשקט ובשלום.
ובהציק הרעה למלך אז יספר לי כל הקורות מסביב לבולים. יוסף בר־אדון בגד וגילה את הסוד לסטמטי. ואולם אשמת המלך הייתה בדבר, כי לחץ המלך על בר־אדון יום־יום לתת לו שלושה רבעים מהמכירה. ועתה השקיט המלך את יואב על פי אותם הדברים עצמם אשר השקיט הגנב הראשון את המלך: מה בצע ייגלה הסוד, מוטב כי יהיה שותף: רבע אחד לבר־אדון ורבע אחד לסטמטי ושני רבעים – למלך.
זה פשר המהומה והשאון וזה פשר השקט והשלום. ואני בשומעי את כל הדברים האלה לא מצאתי און בלבי להוכיח את המלך על חִילוּל כבודו ואף לא לגלות לאוזניו את עצבוני ואת כלימתי. דאב לבי בקרבי. דומה הייתי כמו שפכו קִיתוֹן של שופכים על פני ובלבי אמרתי: אוי לזה השקט ואבוי לשלום הזה. תם המשחק. קץ הממלכה קרוב.
וכן היה.
אומנם סדרי הממלכה נמשכו עוד למראית עין שבועות מספר – כל עוד היו בולים בארגז הגדול. סטמטי, הבליעל, עצר במזימותיו מתאוות בצעו בשלל הגדול. וכאשר יעוט העיט על חללי הפגרים כן עטו אז שלושת ה“שותפים” (אהה, כי התואר “גנבים” יהלוֹם להם יותר) ויחטטו יום־יום בסתר בארגז בתאוות־פראים ובקנאת חמסנים עד כי הורק כליל משלל.
אז יחרוג סטמטי ממסגרותיו ויהי כל חפצו לנקום נקמתו מאת “המלך”, להפוך את כל הילדים נגד אלעזר, להשביעו תמרורים, להשפילו עד עפר.
ידוע ידע הבליעל – כי ככל אשר יאבה להתעלל באלעזר – השג תשיג ידו לעשות. כאסיר כבול באזיקיו כן נתון אלעזר בידיו. כי אם גם יכביד את אַכְפוֹ עליו עד דּכָּא – לא יוכל אלעזר להתלונן לפני הגבאי או החכמים – גלה יגלה אז סטמטי את סוד הגנבה וכל דרכי השקר והתעלולים. ואם אומנם גם הוא ייאשם בכל מעשי הרעה והחרפה – אך כאין וכאפס היא החרפה לנער כמוהו: מה רע כי יוסף אדם על בגד מגוֹאל לרוב עוד כֶתֶם אחד? – אבל את אלעזר – כתם־החֶרפה הזה יכריעהו עד דכא.
וכאשר זמם לעשות כן עשה.
את מעשה הנבלה גולל על ראש אלעזר. הוא, אלעזר, לבדו – אמר – היה הפותח את הדלתות בבוקר ובחשכת הלילה; הוא לבדו גנב יום יום אלפי הבולים, והוא מכרם במחיר עצום “ואכל” את כל הכסף – ולחבריו “השרים” כביכול זרק אך פרוטות, כאשר יזרקו אל כלבים משולחן דשן אך עצמות גרועות. ודבר הדינר הקטן של הילד נִיגְרִין אף הוא סולף בפי הבליעל ויַּבְאֵש את ריח אלעזר בעיני הילדים, כי “גזל” אלעזר את הורי הילד העניים – וישם את הגזֵלה בכיסו.
קבוצה 2 בקובץ 34 תמונה 10
כה הרבה הבליעל יחד עם חבריו “השרים” להשפיל את שם אלעזר ולהעליל עליו עלילות זדון, במשך ימים מספר, בלי הפוגות. ובינתיים הגיע יום תשעה באב.
וכיום, בזוכרי אותו היום המר והנמהר – יום “הקשר” – יחמַץ לבי כאז מכלימה רבה.
במשך יום תשעה באב, חזרו “המורדים” כנראה אחר כל קבוצות הילדים ויכוננו את “המרד” נגד המלך.
גם אותי, אשר עמדתי בגלוי ובנאמנות לימין אלעזר כל אותם הימים – בקשו להשיבני מאחריו. גם איימו עלי איוּמים קשים. אך לא נרתעתי אחור. צדקתי עמדה לי להיות לעזר לעצמי ולאלעזר. גם זאת אזכור: מה הודיתי לאל, בימים ההם, בכל עת צרה ובכל פגע שפגע באלעזר – כי לא נגעו ידי בשלל הבולים.
אכן גם אני מעוֹדי חשקתי בולים. גם לי היה פעם “אלבום” חמוּד ויקר. ואיזה ילד לא ידע תשוקה לבולים? אבל מבהלת הבולים ההיא – היו ידי נקיות. ברגע שומעי את “פרשת הבולים” – נקפני לבי מאוד. וביותר חרדה נפשי כשלקחוני פעם עמם וראיתי אותם בעֲטוֹתם על השלל. לא ידעתי נפשי במבוּכתי. התאפקתי לבל תיראינה דמעות בעיני. אולי מפני הקדוּשה שהייתה בחדר, או מפני עתיקות המקום ועתיקות הבולים – נדמה לי פָּעֳלָם כחילוּל קודש, כמו יטרידו אלו הידים הפזיזוֹת רוחות עגומות ממשכנן, ובעת קרעו, גזרו ותלשו את הבולים מן המעטפות, היה בעיני כמו סבו עדת פריצים על קרבנות מזבח ונתחו נתחים בידיהם וזללו ובלעו.
כַּעננה שחורה מבשרת רעה כן העיקה פעוּלתם בלבי. מיהרתי אז לצאת את החדר. ניערתי ידי מכל הענקה שבקשו להעניק לי. לא חפצתי אף בול אחד. לא באותה שעה ולא – בכל הימים ההם.
ובגלל צדקתי, לא יכול גם סטמטי הזד להעטוֹת דברי כזב עלי. גם המסַלף את האמת וגם השומע את האמת המסוּלפה – לא יעצרו כוח להעז פנים נגדה. ואף יותר מזה: יראים הם את האמת, על כן יסובו ממנה והלאה. וזאת הסיבה – אשר לא יכלו למנוע בעדי מעמוד לימין אלעזר כל ימי “הקשר” ובכל התועֵבוֹת שעוללו לו.
בבוקר לאחר תשעה באב כשבאתי “הַחַדְרָה” הרגשתי כמו נשיבוֹת רוח עולות ממסתרים ונושאות בכנפיהן ריח רע.
ואומנם אחרי רגעי מספר – כשעלה אלעזר רכוב על “סוסו” במדרגות החצר כתמול וכתמול שלשום, לא נשמע דבר, זוּלתי קול צחוק פרוע, נתעב וכעוּר, אשר צחק איש אל פני רעהו. איש לא פנה אליו אך הכל היו מעוּותים פנים מצחוק מעושה לבלי הרף. במחשבה תחילה נדברו לבלי פגוע בו לא בידיים ולא בדבר שפתיים. רק כי יצחקו לבלי הרף. כל אותו היום עבר בשקט עצוּר. כי איש לא דיבר עם אלעזר. מוחרם נשאר כל היום, זוּלתי אני שעמדתי על ידו.
ולפנות ערב כשיצאנו מה“חדר” הוזמן אלעזר על פי מכתב מה“שרים” לבוא מאחורי מגרש האשכנזים ל“סַדר שלום” בתנאים חדשים.
האמין אלעזר כי נכונה בפיהם. ואני עמדתי בכל תוקף – למוֹנעו מללכת אליהם. חשבתי, שוודאי זוֹממים הם רעה. אמור אמרתי לו באשר מפחדים הם לפגע לרעה בו ב“חדר” – מבקשים הם להרחיקו למקום, שאין עֵין החכמים משגיחה ואין אנשים מצויים שם. והוא – כרגיל, לא נתן לבו לעצתי. איימתי עליו – כי אני לא אלך עמו. והוא גם על זאת לא נתן דעתו.
אין זאת כי בהָסיר הגורל את ידו הטובה מעם האדם – ייקח גם את שכלו ממנו. מי יפלל כי אלעזר הנבוֹן – לא יבין את הדבר הפשוט הזה? הוא בטח כי לא יוכלו הרע לו באשר ילך אליהם עם שמעון גוּרְגִ’י הגיבור – אשר מפניו ייחתו הילדים. ואני – דווקא מהיותי נאמן לו – עמדתי על דעתי ולא הלכתי עמו. אך מרחוק עמדתי, לבל ירגישו בי, כדי לדעת מה הדבר אשר ייפול.
הוא הלך יחד עם שמעון גוּרְגִ’י. לא ברכיבה הלך כי רק נלוָוה אליו שמעון. שם נמצאו כחמישה עשר נערים.
עם בואם – ספרו לי אחר כך – קבלוּם בדברי שלום, בהתחפשם בלשונם כמבקשי שלום. ישבו ושוחחו. אמור אמרו הכל כי מחכים הם עד אשר יביאו נייר ודיו לכתוב התנאים החדשים.
עודם יושבים ועל ידם עברו דומם שניים בחורים מבני האסַפסוּף אשר ברחוב היהודים והם מקורביו של סטמטי ובקורבם אל שמעון גוּרְגִ’י אחזו בו וכפתו את ידיו ואת רגליו בחבל ואת פיו קשרו מסביב והיו מלקים אותו ברצועה על רגליו חזור והכה – לא להכאיב לו כי אם להשפילו. ובכל עת הכותם אותו חזרו והתרו בו, שאם יספר דבר להוריו ידע כי מרה תהיה אחריתו.
ומה דרשו מעמו הנוכלים?
אל יעז עוד להלוך עם אלעזר. לא ישרת אותו ולא יתרועע עמו. ושוב הרעימו באוזניו אם יגלה מהנעשה עמו: כל בחורי הרחוב ירדפוּהוּ ולא יתנו מנוח לו כל הימים. ובו ברגע שהבחורים התנכלוּ אל שמעון גורג’י אחזו כמה ילדים באלעזר בידיו וברגליו – ואיש איש מן הילדים קרב אליו וירק על פניו והשמיע לאוזניו דברי קללה, חרפות וגידופים, ככל אשר הושם מראש בפיו.
ואני, כשארכו לי הרגעים ביקשתי להתקרב אל המקום והנה בן־רגע תפסוני כמה מן הילדים – ועצרו בי וכאשר ביקשתי להרים קולי סתמו פי, עד כי נאלצתי לידוֹם.
עינויי הבלהוֹת הללו ארכו כרבע שעה. אך בעיני נמשכו כיום תמים, שחור וקודר.
וממחרת היום היתה ניתכת מארת עלבונות ומרירות על ראש אלעזר. יום יום ורעתו. כל יום המציאו מעשה־קנטור חדש.
י. נפתוּלים 🔗
מיותר יהיה לספר את פרטי התעלולים, אשר עוללו הילדים לאלעזר. הכל יודעים עד מה יוכלו ילדים רעי לב לרדוֹף את מי שהוא שנוא נפשם ולעשות בו שפטים נוראים, וכל שכן כשהם אכולי קנאה ונגועי משטמה.
דיים שני טַכסיסים, שאחזו בו רודפיו, כדי לתאר את עֱנוּת נפש אלעזר בימים ההם.
האחד – חרם. באכזריוּת חֵמָה שמרו הנוכלים לבל יקרב לאלעזר כל ילד ולבל ידבר אליו לשלום. כל היום היה ב“חדר” בודד לנפשו ורק אני ועוד ילד בן יחיד ורַךְ להוריו נלוֵונו אליו. ואם כי נהג אלעזר בכל מהלכיו גבורת נפש ושם עצמו כעומד תקיף ואיתן בבדידותו ובכל הרגעים, שהיו לנו חוּפשה ב“חדר”, היה משקיע ראשו בספר שבין ידיו – בכל זאת עגוּם ומר היה גוֹרלוֹ.
ה“חכמים” והגבאי, שראו בתמוּרה, שחלה בבית־המדרש, וידעו מכל הרעה שנתחוללה על ראש אלעזר, בקשו פעם להתערב בעניין ולעקוֹר את הרע בהַחִילוֹ לצמוֹח, אך בזאת לא אבה אלעזר, לבל יוגד עליו, שכלתה אליו הרעה ורק מבכוֹתו ומהתחננו לפני החכמים – הצילוּהוּ אלה מידי שונאיו.
ואכן בביתו של אלעזר פתח פעם ה“חכם” שלנו בשִׂיחה עם אלעזר על ענייני ה“חדר”. אבל אלעזר בקשו בתוקף לבל ייתן דעתו על הילדים, כי אם ידבר אתם קטנה או גדולה ישפִּילוּהוּ ויתנוהו מוּג לב. ומה גם שלא יועיל הדבר, כי עשה יעשו אז דבריהם בסתר, במרמה ויתחפשו במסוֶוה להרעימו ולהרגיזו יותר. מוטב, שהוא יחלץ עצמו בכוחותיו. גבוֹר יגבר עליהם. יעברו ימים והוא יצא כמנצח.
ואולם טכסיסם השני קשה היה מנשוא. על ידו בקשו לייגע ולהכניע את אלעזר. טכסיס זה היה הוצאת שם רע. שם רע – פשוטו כמשמעו. בכל יום חדשו שם וכינוי נתעב ומכוער. פעמים – גם סתם שם. בלא פשר ובלא טעם. כבעיטה מבהמה, היה פוגע השם חסר הטעם באלעזר. בשמות אלה היו קוראים אחריו ברחוב, במגרש, בבית־הכנסת – בכל אשר פגשו בו. ותמיד היו הקריאות יוצאות מפי מקהלת ילדים. כמטר אבנים הניתך פתאֹם על ראש עובר בדרך לתוּמוֹ כן תקפו אותו הקולות כפרוֹץ יִללוֹת תַנים בלילות.
– מלך גנב!
– אלעזר אכזר!
– גאה סרוּח!
– צבוע גרוע!
– נחש ערוּם!
– לבן הארמי!
– שֵש־בֵּש!
– טוּמְבּוּל רוּמְבּוּל!
(שני הכינויים האחרונים לא ידענו לא אני ולא אלעזר מה פשרם ולמה ירמזו – אך הם הרגיזו והקניטו יותר מחמת חוסר הטעם שבהם).
נגד רעה חולה זו – היה אלעזר אין אוֹנים. הנהו הולך יחידי, או לרוב יחד עמי, או הנהו מתרועע עם חבר נערים מבית אולפנה אחר – ופתאום כזאבי ערבות יגיחוּ הילדים המוסתים וירימו קול שאוֹן נאצה נגדו. רבות ביקש לאטום אוזניו ולשים עצמו כלא שומע, אך הילדים שהיו בקרבתו – אוזניהם לא היו אטוּמוֹת. הם שמעוּ, שאלו, חקרו ודרשו לפשר התעלוּלים הללו.
ובאחד הימים, שוב בלא להתייעץ עמי מכל וכל, יצא אלעזר מביתו לפני השקיעה ועבר בכוונה באחד הרחובות מקום שם ייאספו חבר המרֵעים, “שרי המלכוּת” לפנים. הפעם ארב הוא להם בהיותם יחד: סטמטי, גבריאל בכר, דניאל כהן, ועוד שניים שלושה מן הנלווים אליהם. כשפערו פיהם בנאצה ובוּז – החיש את צעדיו כאלו מתחמק הוא מפניהם, והם נחפזו לעקוב אחריו ולהשיגו בחרפות פיהם. אז שָׂם עצמו כנבוך, ותחת להימלט אל רחובות רובע־היהודים נשא את רגליו במרוצה ויִיפֶן לעבר “רחוב השלשלת”, רחוב חשוך, שאוכלוסים ערבים מצויים בו לרוב. הוא ירד במורד המדרגות הנִפתלות – והם אצו אחריו. חפצו היה להתִיקָם מרחובות היהודים ולהכניסם בתוך ההמון הצפוף שרובו ערבים. הם צהלו ופערו פיהם בצחוק פרוע, רדפו אחריו ונכנסו בין ההמונים שברחוב. ובהגיע אלעזר ליד מפנה ברחוב צר – שם עמד. הם קרבו אליו בקולות שאון. עמדו והתקַלסוּ בו בקולות לעג ומהתלה. רבים מן הערבים, בחורים, עמדו גם הם וראו בהתעלל הרבים באחד. ואולם בהתקרב הילדים אל אלעזר – הוציא לפתע מאחורי מעילו את השוט החזק שלו ויזנק עליהם ככפיר, שחרג מכלאו ויכה בהם, חזור והכה, מימינו ומשמאלו, מכות חזקות וקולעות. ועד שבקשו להתאושש ולמונעו מהצלפות השוט – הוכו כמה מהם קשה, ופרשו מהחבורה כשפניהם מעוּותים מכאב. ואלה מהם שבקשו לנוּס – עמדו ההמונים וסתמו להם את הדרך: הם צווחו בחדווה: כך יאה לכם! כלכם רדפתם אחריו – ועכשיו תאמרו לברוֹח? בושו כלבים!
ולאלעזר קראו: עֲפַארֶם, יָה וַלַד, עֲפַארֶם! (יישר כוח, ילד, יישר כוח!)
סטמטי, הגיבור שבהם, אמר להערים, לכוף עצמו, לאחוז ביד אלעזר ולעקור השוט מידו. אולם כל אותם הרגעים נתן לבו אלעזר על “אויבו בנפש”. בלא הרף חיכה לרגע כי יקרב להתאבק עמו. ואך היטה הלז עצמו להתנפל על אלעזר, תחב זה רגלו בין רגליו והפילו לארץ. אז המטיר עליו הצלפות אשר נפלו על גופו ככל אשר יכול. הערבים הצילוהו מידו. “האויבים” נתפזרו ולא נודעו עקבותם.
קבוצה 3 בקובץ 4 תמונה 11
הנקל להבין מה זממו עכשיו עדת האויבים המוּכים. הם התכוננו לארוֹב לו ולנקום ממנו שבעתיים על המכות ועל החרפה. הם בישׂרוּ לו כי גם הם קנו ארבעה שוטים. ייכוֹן, אפוא, לעת הנקמה! אכן האמת נתנה להגיד לשבחם: הם שמרו בסוד על אשר קרה. כמה מן המוכים היו פניהם וידיהם שחורות מן המכות, אך לא גילוּ לאיש דבר. להוריהם ספרו שקבוצת נערים ערבים התפרצה סמוך לרחוב היהודים ונטשה ביניהם מלחמה. ואם כי בשומרם על הסוד הייתה כוונת החברים רעה – להתכונן ליום הנקמה – אך מעשם היה הגוּן כראוי ללוחמים הגוּנים.
אולם לאלעזר באה עת רעה. הוא לא העֵז לצאת מביתו. מן החדר מיהר הביתה ומהבית לחדר. נמנע ממנו לשהות רגע ברחוב או לצאת מביתו בזה או בזה. רק עם אביו יצא בלא שידע הַלָה דבר מכל הקורות. כאסיר בית היה במשך שבוע שבועיים.
ובדרך הקצרה מאוד מן ה“חדר” לביתו – קראו אחריו המון ילדים בלא הפוּגוֹת: רמאי! פחדן! אסיר! בתוּלה (משום שלא יצא לבדו אלא בלווית אביו, כדרך שמלווים הורים את בתם).
יא. “מסתורִין” 🔗
ובינתיים קרבו ימי אלול – ימי סליחות. מתחילת החודש משכימים כשעתיים לפני עלות השחר. נעימת פיוטי הסליחות ותקיעות השופר בשחר – מושכות תמיד את לב הילדים הגדולים. כרגיל בימי סליחות היו נלווים הילדים להוריהם לבתי הכנסת ואחרי תפילה ראשונה – שנגמרת לפני זריחת השמש – נשארות כמה שעות חופשיות לילדים. בשעות אלו היו מהלכים הילדים ברחובות קריה. בקרבת בתי יין, שערביים מביאים שמה, יום יום, על חמוריהם ועל גמליהם ענבים למכביר לעשיית יין. לא היו שעות חדווה לנו, כמו באותן שעות הבוקר בימי אלול, בעת אסיפת הענבים לבתי היקב.
זהרורי שמש הבוקר כמו מסתננים ויורדים מבין מצרי סמטאות וחצרות ודמיון להם כאבקת־זהב הנזלפת מלמעלה בחלל הרחובות. ריח ענבים בשלים שמתקם נודע למדי מן הריח הנישא בחלל האוויר – מלקט אותנו, קבוצות קבוצות, כעדת דבורים מסביב לשדות פורחים. קולות הערבים המחמרים אחר חמוריהם, המבריכִים פה ושם את גמליהם – עולים באוזנינו כקולות צהלה ורינה, באשר בנו צהלו הקולות וריננו ממראה הסלים הגדולים העמוסים ענבים למכביר המובלים לבתי היין ומשפע פרי הגפן המובל להישקל, להיבדק ולהיעצר ביקבים אנו משתכרים שיכרון מוקדם.
ואולם כל אלה המראות והצלילים תוספת נאה היו למתיקות אחרת, מתיקות עזה המלפפת אותנו והנוסכת בנו חדוות סתר – הלא היא מתיקות הגנבה. כן. נפשנו יצאה לתְחוֹב את היד פה ושם באחד הסלים, מאחורי גבו של בעל הבית או של הערבי ולקחת במרמה אשכול ענבים. לא הגנבה הייתה עיקר (בפרוטה אחת או שתיים היה יכול כל ילד לקנות לו אשכול ענבים), אלא העורמה, הניצחון של המצליח לתפוס ולא להיתפס, לראות ולא להיראות, לעמוד ליד מכשלה ולצאת בשלום. ואם מים גנובים ימתקו – על אחת כמה וכמה ענבים מתוקים!
וגם בשעות מאוחרות, אחר הסתלק הערבים עם בהמותיהם, וברחובות מפוזרים עלי גפן, שורקות וגרגרי ענבים רמוּסים למכביר – כמו נחה בפינות האלו כעין עצבוּת מתוקה כעצבוּת השׂוֹררת באולם גדול אחר המשתה כתוֹם השמחה.
והנה בשנה הזו – נמנעה כל אותה שמחה מאלעזר. איכה יָהִין לצאת לרחובות מרוחקים בשעות בוקר מוקדמות? הן כָּלָה יעשו בו.
ועגמה מאוד נפשו של אלעזר עליו. בימים הראשונים, בשובי בבוקר מן בתי היין, היה שואל את פי ודורש ומבקש, כי אספר לו אחת לאחת כל אשר קרה אותנו ומצא אותנו באותו יום. ואולם כעבור ימים אחדים, היה כה עצוּב ונרגז – עד כי גרשני פעם אחת על לא דבר מביתו.
קשה לבלי נשוא היה מאסר מחפיר זה לאלעזר.
ובאחד הימים ההם נקראתי בחופזה אל אלעזר. הוא ביקשני להיוודע שֵם אמם של החברים היריבים אחד לאחד.
מילאתי אחר פקודתו בלא לדעת מה צורך לו בשמות האימות ומה חפצו לעשות.
ואולם בבוא שעת הצרה – גילה לי את הכמוס בלבו:
מראותו כי בכוח עצמו לא יוכל בשום פנים למרעיו (ולבקש עזרה לו בכוחות אנשים אחרים – לא אבה, כי לא נאה לו תחנוּנִים מאת מי שהוא) – נתן אל לבו להכריע את הרשעים בכוחות נסתרים, בתוקף מעשה־כשפים.
איש היה ברחוב הסמוך לַ“סַּרַיָה” (בית הממשלה), שמעון גַבַּאי שמו, ומולדת האיש מרוקו. ונודע האיש לכל כמעונן ומכשף אשר יד לו בנסתרות ועינו צופייה במחשכי־כמוסות. וזר האיש ומוזר במראהו, בדמות פניו ובתלבושתו. גבה־קומה למדי היה, רזה ורחב־גרם, פניו מוקפים זקן שחור, גזוז לנוי, ושפם לו גדול ומסוּלסל, על ראשו חבש מצנפת, עשויה טורים טורים עגולים, כעיגול גוף הנחש, על כתפיו מעיל קצר מאריג לבן, כמשפט ה“קַּוָסִים”, אַבְנֵט רחב מאוד על מותניו ומכנסיים גדולים, רחבים, המתנודדים בין רגליו כהתנודד חבילה כבדה, התלויה בין שתי קורות.
ובלכת האיש ברחובות קריה הורו עליו באצבע כעל אדם שֶׁשִׂיחַ לו ויד לו בין “דָּרֵי מַטָּה”. ונהרו אליו רבים לחקור במופלא ולדרוש בנסתר, לגלות גנבות, להגיד עתידות, ולפעול פלאות, ושכר פועלו קיבל האיש מחיר גדול ורב.
אל האיש הזה נשא עיניו אלעזר ויבוא אליו מתגנב בלילה וישיח לפניו את מר לבו.
כל אשר היה לאלעזר, כסף ושווה כסף, הביא לאיש ושם בידיו – וערכוֹ חצי נפוליון זהב.
ויהי מבוקשו ממנו כי יעשה לו כישוף – אשר יחריד את לב שונאיו ליראה אותו ולהיכנע לפניו. רק זאת מבוקשו ממנו.
ויהי מענה האיש אל אלעזר לאמור: יהי לבו סמוך ובטוח, שאחר תשעה ימים – כתום המעשה אשר יגיד לו לעשות – יבואו שונאיו ויפלו על רגליהם לפניו ויתחננו אליו לאמר: אנא, שָׂא לעווֹננו, הננו קורבן וכפָּרה תחתיך.
– טוב ונאה. אבל מדוע לאחר תשעה ימים? – שאלהו אלעזר בענווה.
– כי היום רביעי ודרוש זמן לפעולת הכישוף אשר יעברו בו שתי פעמים יום חמישי – הוא הוא היום אשר לו תוקף בו למערכות פועלו. ועתה זאת עליו לעשות: עליו לצוּד ציפור מציפורי השמים, יהי אשר יהי, ישחטֵהוּ ויוציא מקרבו את הלב, וייקח מספר זֵיתים, לא פחות משלושה, וכף אֵפֶר ומעט אֵזוֹב כָּתוּש ובגליון נייר יכתוב שם שונאיו ושם אמם וייתן כל אלה בצרור בד, יקשרהו היטב, יעלה על עץ ויתלה את הצרור באחד ענפיו הגבוהים, ואז – כאשר ינוע הלב אשר בצרור זה ברוח, כן ינוע לבב שונאיו בקרבם וכזית המר כן יהי יומם מר – וביום התשיעי יעלה אל העץ ויסיר את הצרור ויזרקו באחד הבורות ולמחרת היום ימתין שקט ושליו ויראה כי ירוצו אויביו ויבואו להתחנן לפניו כי יישא פניו אליהם. ואין כל ספק ואין כל פקפוּק בדבר הזה.
ואולם הוסיף ואמר לו: עליך לתת לבך להוריד מן העץ את הצרור ביום התשיעי לפני בוא השמש ולזורקו לבור, ואם לא תעשה זאת – נתת את חיי שונאיך בסכנה, עלולים הם לחלות וייתכן כי יגיע אליהם המוות. ודע אשר לפניך, אם תרצה בהכנעתם או גם במותם.
– לא… לא… לא במותם, חלילה, לי, אך את גאוותם אחפוץ לשבור ולמה אתנקש בחייהם?
– ובכן שים לבך והסר את הכישוף לעת הנכונה.
ויתן לו האיש את ברכתו ואלעזר יצא מעמו בלב שמח ונסער כאחד.
אז ימלא אלעזר אחר דברי המכשף אחד לאחד: בעצמו נע ונד מגג אל גג שעות רצופות בחצרות הסמוכות לביתו ויקלע בקלעו פעמים אין מספר עד אשר צד ציפור. ומפחדו להביאו לשוחט – נאלץ לשוחטו בעצמו והיו ידיו רוטטוֹת מרחמים ולבו דואב בקרבו למעשה ידיו. ואחר אסף כל שאר הדברים ויעלה על גג בית הכנסת, אשר מאחריו עץ זית גבוה והוא עתיק ימים – ויעל ויטפס בין עפאיו ויקשור את הצרור הדֵק היטב.
ומי ימלל כל אשר התחולל בלב אלעזר כל אותם תשעת ימי הציפייה ועד מה קצרה רוחו בקרבו! ואולם רב לנו, בדעתנו, שהוריו דאגו לו בימים ההם מאוד, כי נפלו פניו ועגְמָה רוחו ולא אכל אוכלו ולא שתה משקהו ככל הימים. ויחרד לב הוריו אליו כי נודע להם אשר יום יום יעלה ויטפס על העץ הגבוה אשר אחר בית הכנסת ונבצרה מהם לדעת על מה זה ולמה זה יִנְהֶה לבו אחר הגגות והעצים? גם אותי שאלו אולי אדע אני פשר דבר ואני לא ידעתי דבר כי לא סיפר לי את הקורות אלא לאחר תשעת הימים. אז עצרו אותו הוריו בבית ימים מספר ובעִתוֹת ערבים הלכו עמו לשוח מחוץ לעיר למען ייטב לו ויקֵל ללבו.
קבוצה 3 תמונה 1 דף סרוק 10
כה זרו הליכותיו בעיני הוריו ובעיני אני בימים ההם. כמה ימים לא נפגשתי עמו – כי היה מהלך עם אביו או עם קרוביו.
ואולם ביום התשיעי בערב – בא אל ביתי לפתע ורמז לי לצאת אליו בחופזה.
ירדנו מאחרי חצרנו.
מיד פתח אלעזר דברו בקוצר רוח ובקול רתֵת:
– שמע, יהודה, אני אצא מדעתי, הריני יוצא מדעתי. הה, מה הייתה לי?
– מה קרה?
הוא סיפר לי אז את כל הקורות עמו – בדבר המכשף – עד היום התשיעי: יום יום עלה על העץ וראה את הצרור תלוי במקומו ועתה, ביום התשיעי בעלותו להסירו ולהשליכו בבור – והצרור איננו!
ואני – אה, ימי־ילדות תמימים וזכִּים! – באשר עמדתי כמו מחצָה ראשי מהלוּמה כבדה. שכן בימים ההם נפקדו שלושה מן החברים – סטמטי וגבריאל ושמואל יֵינִי, אחד מרעיהם. אמרו עליהם שחולים הם.
– מה נאלמת דומייה? מדוע לא תענה דבר?
– ואני – ברוב צערי ומבוכתי – פלטו שפתי ברעדה: הם כבר חולים… שלושה – לא באו זה יומיים ל“חדר”… סטמטי וגבריאל בכר ושמואל יֵינִי.
– האומנם? – אחז בידי עד להכאיב – אל נכון הם חולים? או אולי מתחלים הם?
– מחר אדע. אלך בעצמי אל ביתם.
– לא כרגע לך! עוד אין השעה מאוחרת. לך והיוודע.
הוא חיכה לי בחשכה במקום שעמדנו.
בשובי, הודעתיו: לשלושתם אותה מחלה: מחלת (אַסְכְּרָה) וחום גבוה להם.
מייד אמר דברו כטרוּף־דעת:
– אם יקרה להם אסון־מוות אאבד עצמי לדעת. אזרוק עצמי מן החומה למטה.
ליל נדודים, ליל זוועה היה לי הלילה ההוא.
למחרת היום הלכנו שנינו אל המכשף. בדמע עין סח לו אלעזר את האסון אשר קרה: נעלם הצרור. ושלושה ילדים כבר חלו.
המכשף ספק כפיים לשמע אוזניו, העווה פניו, וקימט מצחו והחריש רגעים ארוכים כמו צולל הוא במים רבים. אז יצווה עלינו לבוא מחר אליו. הלילה יפתח הוא “מַנְדַּל” (מעשה כשפים ידוע: באגן אשר יוּצַק בו שמן, יביט אחד, שנולד ביום ששי והוא, בדבר המכשף, פונה אל דָּרֵי מַטָה ושואֲלֵם הדבר הנסתר הנדרש).
תקצר היריעה מסַּפֵּר עד כמה התרוצצנו שני ימים, בבית המכשף. הדבר עלה לשנינו עוד חצי נפוליון (שנינו גילינו את הסוד לאימותינו והן המציאו לנו את הסכום).
אז הודיע לנו המכשף: המחלה לא נגרמה בגלל הצרור. הוא רק עזר לגזרה, כי הגזֵרה – ידוע לו – נִתנָה עוד מקודם: מחלת ילדים תתפשט בעיר. יהיו קורבנות. הגזרה אין להשיב עד שאלוהים ירחם. וכן היה.
המחלה התפשטה בתוקף. בתי האוּלפנה נסגרו לשבוע ימים. רבים מן הילדים ואלעזר בעצמו חלו במחלת הגרון. שניים מקרב החברים, אחד השקט בין כולם, יצחק עֱזוּז (אדונירם אשר על המס) מת בערב ראש השנה ואחיו הקטן של סטמטי מת גם הוא בין כסה לעשור.
אז התרוקנו חיינו משאוֹנם, שׂשׂוֹנָם ומשחקם.
ואחרי ימי החגים בשובנו ל“חדר”, עצבת יגון שררה בקרב הילדים, כעצבת השוכנת בין פליטי גדוד לאחר נחלם תבוּסָה רבתי.
נוסף על רגשי הדאבה עדיין כרסֵם בסתר, בלי הרף, בלב אלעזר – מכאוב חרישי – ממוסר כליות.
ולעת הערב ביום הראשון לשובנו החדרה החלפנו דברים שנינו בלכתנו לאט עגוּמים ומשמימים:
– עתה לא נשוב לאיוולת ולמשחקים של ממלכות – אמר אלעזר.
– המשחק בממלכה לא היה רע כשלעצמו – אלמלא… עצרתי בדברי, כי נמנעתי מהזכיר את העבר.
– אין דבר, תוכל לאמור לי כל אשר אתה רוצה, אני מקבל עלי עתה הכל בדומייה. אמור: אלמלי מה?
– אמור אתה בעצמך. אתה מרגיש הכל טוב ממני.
– אלמלי… גאוותי…
– לא, לא זה שורש הרע.
– אלמלי עניין הבולים. משם נפתחה הרעה… מאז התחיל הקץ המר.
– כן, אמת. אה! עד מה כוחו של השקר להרוס כל בניין! ואולם אדַמֶה כי נסלח לי עווֹנִי. אלמלי כך הייתי מת במחלתי. עתה למדתי לקח לכל חיי: כל שקר – סופו הרס. כל עוול – אחריתו חורבן.
דומם הלכנו איש ליד רעהו ברחובות החשוכים ודומני ששנינו חשבנו מחשבה אחת:
לעולם לא ניתן ידנו לשקר. אמת ויושר נבקש. אך אמת ויושר.
-
המוסד נשא עליו שם “בית ספר” בגלל סדריו שהיו שונים מבית “תלמוד תורה” רגיל. בבוקר ובערב ובהפסקה (אחת) צלצלו בפעמון קטן – אות לחילוף משמרת. כן למדו “חשבון” פעם בשבוע שתי שעות רצופות. גם ערבית למדו פעמיים בשבוע. זולת זאת למדו, כל היום, כביתר החדרים, גמרא ומעט נביאים ראשונים. ↩
-
מטבע זהב שוויה כלירה אחת (סטרלינג) ↩
-
כַַּפְתָּן – לבוש ארוך, מעין גלימה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.