התוכן    🔗

הקדמה    🔗

פרק ראשון: החנוך הישן    🔗

חוסר מחקרים פּדגוגיים והיסטוריים בחנוך הישראלי, – חנוכן של אומות העולם היה מעמדי והחנוך היהודי עממי, – חנוכם של ילדי הגוים היה קצוב וחנוכנו מקפּל כל שנות החיים, – אם עבריה משתוקקת לבן העוסק בתורה, – שירי ערש, – תחלת הלמוד בבית, – הכניסה אל ה“חדר”, – ראש הדוכן, – דרך הלמוד אצל מלמד דרדקי, – האב בוחן את הילד בשבת, – חגיגת התחלת חומש, – אצל מלמד גמרא, – הנער נכנס לבית מדרש או לישיבה, – כיצד נכנסים לישיבה, – בעלי הבתים תומכים בבחורים עניים, – סוגי הבחורים בישיבות, – דרך הלמוד בבית המדרש, – חברות ללמוד תורה, – מטרת החנוך העברי, לפי הגדרתו של הרב קוק, – שיטת הלמוד בחדר, – הקושי במעבר ללמוד הגמרא, – חוסר תכנית, – המיכאניות בלמודי ה“חדר”, – הלמוד ב“חדר” מסתגל לכשרונות היחיד, בין זמנים, חגיגות ב“חדר”, שעשועי הילדים בימי החגים, – ספּורי ילדים, – שירי ילדים, – משחקי ילדים, – אגודות ילדים, – המשמעת והעונשים, – הנקיון ב“חדר”, – חדגוניות בתכנית, – קובלנותיו של המהר“ל מפראג, – דעתו של הגר”א על למודי חול, – מצבם התרבותי של ישראל ושל הגויים, השוואה.

פרק שני: בצרפת    🔗

תמורות בחנוך הישראלי בצרפת סימן לשאר הארצות, – מלחמת האצילים עם ההמונים, – הספרדים והאשכנזים בצרפת, – ה“חדרים” בפאריז, – ישיבות בצרפת, – יחס התלמידים הנוצרים אל חבריהם היהודים, – בית הספר הישראלי הראשון בפאריז, – שיטת הלמוד ההדדי, – התפּתחות בית הספר בפאריז, – המלחמה על ההברה, – בתי הספר הישראליים עוברים לרשות העיריה, – תכנית הלמוד בבתי הספר הישראליים, – המלחמה עם הדבור ביידיש, – הצעת הרב אהרן לשנות את בתי הספר באלזאס לותרינגן, – דרישות המתבוללים, – יסוד “תלמוד תורה” בפאריז, – בתי ספר למלאכה, – בית המדרש לרבנים, – מצב בית המדרש במיץ, – העברת בית המדרש לפאריז, – אין תומכים לבית המדרש, – הירידה הגדולה, – גסיסתן של הקהלות הקטנות בערי השדה, – ספרי למוד, – למוד “דת ומוסר”, – המצב באלזאס לותרינגן אחר כבושן על ידי גרמניה, – השפעת האמנציפּאציה על חיי ישראל הפּנימיים.

פרק שלישי: בגרמניה    🔗

הגורמים התרבותיים והכלכליים שהביאו את ההשכלה ליהודי גרמניה, – למודי חול במאה הי“ז והי”ח, – מצב החנוך, – משה מנדלסון, – ווייזיל ושמחתו על תרגום התנ“ך לגרמנית, – התעמולה כנגד המלמדים מפּולין, – הרושם שעשה כתב הסבלנות, – “דברי שלום ואמת”, – “תורת האדם ותורת ה'”, – התנגדות הרבנים לתכנית ווייזיל, – ווייזיל מצטדק, – תכנית ווייזיל, – המחנכים הראדיקאליים שקמו אחרי ווייזיל, – דוד פרידלנדר, – בית הספר “חנוך נערים”, – הכנסת למודי קדש לבית הספר הנ”ל, – בית הספר על שם ווילהלם בבריסלוי, – תביעת ההורים שירבו בלמוד החומש, – יעקבסון, – בית החנוך בזיזן, – בית הספר “פילאנטרופּין” בפראנקפורט דמיין, – תנועת הפילאנטרופּיניזם, – הפּרנסים אוסרים את למוד התלמוד וסוגרים את בתי הת“ת, – דעתו של הרב ר' פינחס הורוויץ על המורים החדשים, – העברית נשכחת, – מגפת השמד, – בתי הספר הישראליים, – תכנית הלמודים, – הכנסות בתי הספר, – הכשרת מורים, – בית המדרש למורים בקאסל, – בווירצבורג, – בברלין, – מעמדו החומרי של המורה, – ידיעותיהם העבריות של המורים, – ירידת בתי הספר על ידי עקירת היהודים אל הכרכים, – על ידי אדישות, – רק עשרים וחמשה אחוזים למאה מילדי ישראל קבלו חנוך ישראלי שיש לו ערך מה, – יהודי גרמניה נשבעים ל”גרמניות“, – שעורי הדת, – מצבו הקשה של בית הספר הדתי, – דעתו של הד”ר ש. ברנפלד על חנוך זה, – השפעתו של הרב שמשון רפאל הירש, – הד"ר הילדסהיימר, – בתי המדרש לרבנים, – זכריה פראנקל, – בית המדרש הגבוה לחכמת ישראל בברלין.

פרק רביעי: באוסטריה    🔗

מספר היהודים באוסטריה בשנת 1775, – ספירת היהודים בגאליציה, – “כתב הסבלנות”, הנחות ושוברן בצדן, – הירץ הומברג, – הומברג בלבוב, – אגרתו אל הרבנים, – טפוסי המורים בבתי הספר הישראליים מטעם הממשלה בגאליציה, – כיצד השתמטו ההורים משלוח את בניהם לבתי הספר, – הומברג כדילטור, – הומברג הקדיח תבשילו וברח מגאליציה, – מס הנרות, – בתי הספר החדשים בבוקובינה, – המצב בביהם, על פי תאורו של אייזיק הירש ווייס, – ספרי הלמוד, – “בני ציון” ובחינות הנכנסים לחופה, – פּרץ בר, – בתי הספר הישראליים בביהם, – במיהרן, – ירידת בתי הספר במדינות הנ"ל, – מלחמת הטשיכים והגרמנים על שלטון לשונותיהם, – השפעת הרעיון הלאומי, – התפתחות החנוך היהודי בווינה, – הממשלה אינה רוצה בלמודי יהדות בבית ספר יהודי, – משומד משגיח על בית הספר, – מאנהיימר מנהל את בית הספר, – גידמן, וולף, ויילינק, – תלמוד התורה “עץ חיים”, – הוצאות הקהלה על למוד הדת, – חנוכם של ילדי יהודי המזרח בווינה, – בית המדרש לרבנים בווינה, – השפעת למוד הדת, – בית המדרש לרבנים בווינה, – השפעת למוד הדת, – בבוסניה ובקרואציה, – בית ספרו של יוסף פּרל בטארנופּול, – תכנית הלמודים שם, – בית הספר המודרני בברודי, – אברהם שלום הכהן ומותו הטראגי, – בית הספר בבוליחוב, – הרוח הליבראלי באוסטריה וכניסת ילדי ישראל אל בתי הספר הכלליים, – בתי הספר של הבארון הירש, – האידיולוגיה של הבארון, – למוד דת ישראל בבתי הספר הכלליים בגאליציה, טפּוסי מורי הדת, – תחית החנוך העברי בגאליציה.

פרק חמישי: באיטליה    🔗

מצב החנוך הישראלי באיטאליה, – בית הספר המודרני בטריאסט, – ירידת הידיעות העבריות, – השפעת החופש האזרחי על יהודי איטאליה, – תלמוד התורה ברומי, – בתי המחסה לתינוקות, – בתי הספר במדינה, – ועידת הרבנים באיטאליה מבקשת דרכים לשפור החנוך, – השפעת הרעיון הלאומי, – בית המדרש לרבנים, – השפעת הרב מרגלית.

פרק ששי: בהולאנד    🔗

החנוך הטוב בהולאנד, – הת"ת באמשטרדם, – פעולת באלינפאנטי, – תאורו של זאב שור, – בית המדרש לרבנים, – השפעת הרב דינר, – השפעת הרעיון הלאומי.

פרק שביעי: בארצות סקאנדינאביה    🔗

בדאניה, – בשבידיה, – בפינלאנד.

פרק שמיני: ברומניה    🔗

מצבם הכלכלי והרוחני של יהודי רומניה, – תלמוד התורה בבוקארישט, – ד"ר יוליוס באראש, – יסוד בית הספר היהודי המודרני בבוקארישט, – המצב ביאסי, – מיכאל קוגאלניציאנו קבל על עצמו לחנך את יהודי רומניה ברוח תרבות המערב, – בתי הספר ביאסי, – דרכי חנוכם של ילדי ישראל ברומניה, – ילדי ישראל נכנסים אל האסכולות הכלליות והגבלות הממשלה, – ילדי ישראל נכנסים אל האסכולות הכלליות והגבלות הממשלה, – תכנית הלמודים בתי הספר היהודים, – זרמי ההתבוללות והתחיה, – חסרון מורים עברים, – השפעתו של מבשן, – פעולתו של ישראל קאנוביץ, – מצב החנוך הירוד.

פרק תשיעי: באונגאריה    🔗

המצב הרוחני, – רבוי הישיבות, – בתי הספר המודרניים הראשונים, – התנגדות ההמונים לחנוך החדש, – ר' משה סופר, – כינוס הרבנים בפאקש, – מרד אונגאריה באוסטריה, – יהודי אונגאריה נקנסים על המרד, – קרן בתי הספר מדמי הקנס (שולפאנד), – רבוי הלשונות משמש עיכוב להתפתחות בתי הספר, – טיב המורים, – התנגדות המתבוללים לעברית, – קונגרס יהודי אונגאריה והפּרוד שבא בעקבו, – ישיבת הילדסהיימר באייזנשטאדט, – אייזיק הירש ווייס מתאר את הישיבות, – תאורו של אהרן שמואל ליברמאן, – מנהג ה“שנאררען”, – בית המדרש לרבנים, – פעולת קארמאן, – בית הספר של ליופולד לעף, – מצב החנוך היהודי בבודאפּישט, – בערי השדה, – תוצאות “החנוך הדתי”, – סקירה כללית.

פרק עשירי: ברוסיה ופולין    🔗

א. נצני החנוך החדש

המצב המדיני, החומרי והרוחני, – ההשכלה ברוסיה, – הגר“א בווילנא מבקש לתקן את החנוך, – ר' מנשה מאיליה, – משכילי גרמניה מבקשים להשפיע על יהודי רוסיה, – ממשלת רוסיה רוצה לשנות חיי ישראל על ידי החנוך, – נסיונות לייסד בתי ספר מודרניים בפולין, – יעקב טוגנדהולד, – המלחמה בין המשכילים והחרדים, – בתי הספר החדשים באוקראינה, – שני מנדלסונים, – בית הספר באודיסה, – בווילנה, – בריגה, – ריב”ל, – תכניתו של ריב"ל, – “תעודה בישראל”, – הצעת יסוד בית מדרש לרבנים בווארשה, – אברהם יעקב שטערן.

ב. בתקופת הריפורמה ברוסיה

המהלך החדש ברוסיה, – אובארוב מזמין את ליליענטהאל למועצה, – ליליענטהאל יוצא למסעיו, – ליליענטהאל בווילנה, – במינסק, – מסעו השני, – ליליענטהאל בוואלוזין, – שוב במינסק, – יחס הפּרנסים, – ועד הרבנים, – ליליענטהאל עוקר מרוסיה ויוצא לארצות הברית, – בתי הספר הראשונים ברוסיה, – דעתו של מנדלי מוכר ספרים על המורים הנוצרים בבתי הספר לישראל, – המורים העברים, – ממה התכלכלו בתי הספר, – ה“נאמנים”, – הרבי מליובאביץ, – כיצד נוסד בית ספר חדש בעיירה, – תכנית הלמודים, – ספר לבוחני המלמדים, – מנדלשטאם מחבר ספרי למוד, – ידיעות התלמידים, – גזרת עבודת הצבא, – בתי המדרש לרבנים בווילנה ובזיטומיר, – תכנית הלמודים בהם, – דעת שליח הממשלה על בתי המדרש, – עדות יצחק אייזיק בן יעקב על מצבו הפנימי של בית המדרש בווילנה, – דעת אלכסנדר צדרבוים, – הגזרות על החדרים, – החדרים נצטנעו, – תפלה לשם השכלה, – תכנית הממשלה לחדרים.

ג. התקופה החדשה

ה“אביב” הפוליטי ברוסיה, – המלמדים יצאו לחרות, – ילדי ישראל החלו לבקר באסכולות הכלליות, – מרידת פולין, – טוגנדהולד נתמנה מנהל בית המדרש לרבנים בווארשה, – הנהגת הלשון הפולנית בבתי תלמודי התורה בווארשה על ידי הרב מייזליש, – פעולת יאסטרוב בווארשה, – סגירת בית המדרש לרבנים בווארשה, – יסוד חברת מרבי השכלה בישראל, – שני זרמים בחברת מרבי השכלה, – חיים זליג סלונימסקי מגן על למוד הלשון הגרמנית בבתי הספר לילדי ישראל, – בתי הספר ל“כתב ולשון”, – תרגום סדר התפלות והתנ"ך לרוסית, – האנקיטה על כשלונם של בתי הספר המלוכניים, – בית המדרש למורים, – סניף חברת מרבי השכלה באודיסה.

ד. הישיבות ברוסיה ופולין

ישיבת וואלוזין, – ר' חיים, המייסד הראשון, – ר' יצחק יצחקין, – הנצי“ב ור' יוסף בר סולובייטשיק, ראשי הישיבה, – ההבדל בשיטותיהם, – ברדיטשבסקי מתאר את ישיבת וואלוזין, – ה”חברות" בישיבה, – דרישות הממשלה שילמדו בישיבה את לשון המדינה, – סגירת הישיבה, – ישיבת מיר, – הקבוץ באיישישוק, – ישיבת טלז, – הישיבה במאלץ, – ה“שיחות בתורה”, – שיטות הלמוד, – ישיבות המוסר, – ר' ישראל סאלאנטר, – פעולת סאלאנטר בקובנה, – תנועת המוסר, – ר' יוזיל בעל החורים, – הישיבה הקטנה בגרובין, – ישיבות לומזה, סלונים, סלובודקה וסלוצק, – ישיבת ראדין, – ישיבות הרבי מליובאביץ, – המגרעות בהנהלת הישיבות, – המגרעות בתכנית, – ישיבות מודרניות בלידה ובאודיסה, – התסיסה בישיבות.

ה. החדר המתוקן ברוסיה ופולין

הגורמים להתפשטות ה“חדר המתוקן”, – תחיתם של תלמודי התורה, – ה“מלמד” המודרני, – ההבדל בין החדר הישן והחדש, – בנות ישראל קבלו שווי זכויות בחנוך העברי, – “השיטה הטבעית”, – מזכרונות נסים בכר על ראשית השיטה הטבעית, – נסיונו של בן יהודה, – פעולות גראזובסקי ואפשטיין, – כינוס מורים בהומל, – תכנית הלמודים ב“חדרים המתוקנים”, – העתון ה“פּדגוג”, – המתנגדים ל“חדרים המתוקנים”, – המתנגדים ל“שיטה הטבעית”, – לקויי ה“חדר המתוקן”.

ו. בראשית מאת העשרים

החנוך למלאכה, – חברת מרבי השכלה נעשית עממית, – מלחמת “אחד העם” בשיטת החנוך של מרבי השכלה באודיסה, – ילדי ישראל נכנסים לאסכולות הכלליות, – תקוני תלמודי תורה, – בתקופת המשבר והמעבר.

 

הקדמה    🔗

מאמרים לא מעטים וכמה ספרים נכתבו ונתפרסמו בלשונות שונות על תולדות החנוך בישראל בימי המקרא והתלמוד. חכמים וחוקרים, משלנו ומשלהם, נתנו דעתם על דרכי הלמוד בעמנו בתקופות הקדומות בעיקר, וטעמם ונמוקם עמם: אלו משום שהם משקיפים על היהדות כעל תופעה מן העבר הרחוק; אלו משום שהם מודדים חשיבותו של מחקר בעתיקותו; אלו מפני שהחומר על הימים הראשונים מכונס ונמצא בעין, ואלו, מחכמי האומות, מטעם שחיינו בימי קדם זורעים אור על ארחות הנוצרים הראשונים. אף החנוך בימי הבינים זכה לתשומת לב ולאספי מקורות ולפרקים מפורטים בספריהם של היסטוריונים חשובים. רק לתולדות החנוך בזמן החדש לא הושם לב כראוי. אמנם מצויים אצלנו מאמרים ומונוגראפיות על תולדות ההשכלה ומוסדות וחברות חנוך ופרקים מוקדשים לתולדות החנוך בספרי היסטוריה בארצות שונות, אך עדיין לא נכתב ספר כללי שיקפל כל הארצות. והמקורות מפוזרים בעתונים ובקונטרסים יקרי המציאות בלשונות כל התפוצות, ללא מאסף.

ברם דברי ימי החנוך הישראלי במאה וחמשים השנים האחרונות, דווקא אלה, מעניינים אותנו ביותר, ואפשר לומר שידיעתם חובה היא לנו. בתקופת ימי הבינים היה החנוך חלק בלתי נפרד ממערכת חיינו הסגורים ובעית החנוך לא היתה מסובכת. אך בתקופה המודרנית החלו היאבקות ונפתולים בנפשנו והכבידו עלינו את חנוך בנינו. שווי הזכויות העמיד את יהודי מערב אירופה, ואחר כך גם את יהודי המזרח, בפני בעיות קשות פתרון: להצטרף אל התרבות הכללית ולהשתזר בה, מבלי דחות או הפסד את התרבות והמסורת העצמית; להסתגל לחיי הרוב ולהזדהות עם שאיפותיהם הלאומיות ולשמור בה בשעה על יחודנו וקשרנו בקנינינו ההיסטוריים; להיות אזרחים נאמנים למדינה ולשאת בעול כל חובותיה, מבלי וותר על רגשות האחוה והשיתוף בגורל יהודי כל העולם ולטפח שאיפות האומה לגאולתה בארץ מולדתנו העתיקה. סתירות תרבות ונגודי חיים והיפוכי רגשות אלו לא נתיישבו יפה, ועוקצם לא נתקהה וההתחבטות בהם לא פחתה עד היום, והם משמשים חומר לחלוקי מפלגות, המונות זו את זו בלקויי נאמנות אם לעמנו ואם למקום מגורינו. התנגשויות אלו עולות לנו בפרפורי נשמה ובזעזועי לבב וביסורים של אהבה ושנאה עצמית ואבדות שאין להן חליפין. ישובי ישראל בתפוצות, ביחוד במערב אירופה, רצופים היו חללים לרבבות, חללי תלישות מן המקור, אדישות למחצבת ונשירה מאילן ישראל, ולעומתם רבים היו החללים גם במזרח אירופה, חללי ההסתייגות הקנאית, חללי הפרישות התרבותית שסתמו כל ארובה והאפילו על כל צוהר לגדור בעד רוח הזמן ואורו. רק מעטים מאוכלוסי ישראל יכלו להשתבח שהציצו ולא נפגעו, השיגו תמזיג של תרבויות ושווי משקל ברגשות הלב ויצאו שלמים בנפשם ללא קרעים וקרבות פנימיים.

משתי השיטות של היסטוריוגראפיה, האופקית, המקפת כל הארצות ומתארת זרמים כלליים העוברים תחומים, והמאונכת, הדנה בכל ארץ כיחידה וכעומדת בפני עצמה, – בחרתי בשניה. לכל אחת משתי השיטות הנזכרות יש מעלות וחסרונות, אך לגבי היסטוריה ישראלית – מכריעים לקוייה של הראשונה את יתרונותיה. קבוצי ישראל הושפעו כל כך מדרכי השלטון בכל ארץ ומיחוסיהם אל בני מדינתם ומאורעותיהם ההיסטוריים וארחות חנוכם, עד שאין ההכללה יכולה לשמש אספקלריה מצוחצחת לתולדותיהם. אלו נקטתי בשיטה הראשונה היו השרטוטים המקומיים מובלעים או מטושטשים והייתי מחבר פילוסופיה של היסטוריה במקום היסטוריה עובדתית.

אך גם באחזי בשיטת תיאור הארצות לא הסתפקתי בעובדות ולא הבלעתי את השפעת זרמי הזמן והרוחות המנשבות מארץ לארץ. ביחוד שמתי לב לחלוקי הדעות בין המפלגות השונות. ומי שיבוא לטעון עלי שהוצאתי משפט החנוך על פי נקודת השקפה מיוחדת לי – יהא הדין עמו. אין מחבר ספר היסטוריה יכול למצוא ספוק נפש בתפקיד חוץ-מזגי של רושם רשימות ומזכיר נשכחות. בלי מצפן מורה דרך לא ימצא ההלך שבילו ובלי השקפת עולם לא תהא ההיסטוריה אלא גיבוב עובדות, ללא סינון וללא תכלית. מה בין ערימת לבנים מתגוללות לבין בנין נאה ונאות למטרתו? הוה אומר: מציאותה של תכנית אדריכלית או חסרונה. אלא מה? חובתו של ההיסטוריון היא להקפיד גם על האובייקטיביות, שלא ישליט את נקודת השקפתו ולא יעקם את המציאות.

ובנוגע לנקודת המצפה שלי: מטרתו של החנוך העברי בתפוצות היא המשך קיומו של עמנו, המשך על יסוד המסורה, והתפתחות על יסוד תרבות הזמן. יהודי ואדם חד הם.

שילבתי את המקורות אל תוך ההרצאה. מה טוב לשמוע את בן הדור מדבר בעדו ובסגנונו, להכנס לאוירת מקומו וזמנו, להרגיש בחום לבו ובמזג שיחתו ולהציץ ישר בפניו. למה לנו מליצים ואנשי בינים אם נוכל לשמוע את דברי בני התקופה כצורתם? חוצפתו של הירץ הומברג, נועם תמימותם של נפתלי הירץ ווייזיל ויצחק בר לווינזון, מרי כפירתם הלאומית של אברהם גייגר וליופולד לעף ואש אהבתו לעברית של אליעזר בן יהודה – כל אלה בולטים מתוך דבורם והנגון המלווה דבריהם. למה להריק מכלי אל כלי אם העבר קם לתחיה על ידי שפתי המשתתפים ביצירת ההיסטוריה? כל שנוי נוסח מביא לידי שנוי תוכן ורעיון.

לא יחדתי להערות מקום כינוס בסוף הספר, כדרכם של אחרונים. נוכחתי שהמנהג החדש אינו נוח כישן, לשים את ההערות במקומן. ואני הגבר ראיתי עוני – להפסיק מקריאתי בכל עמוד ולטרוח בדפדוף ולחפש בסוף הספר, או בכרך מיוחד, את ההערה, בצפיה למצוא תגמול ולשוב ריקם במראה מקום או בתוספת לא חשובה. עלינו לשבח לראשונים שהעירו מה שהעירו בשולי העמודים ולא הביאו את קוראיהם לידי מפח נפש ורוגז עצבים.

עוד לפני כמה שנים נגלה לפני הצורך בספר תולדות החנוך בזמן החדש. מתוך טפול במקצוע צמאתי לפרטים על דרכי החנוך בכל קבוץ ישראלי ועל תוצאותיו ויגעתי והעליתי חרס. לא פעם באתי בדברים עם מחנכים בארצות שונות ועוררתים לכתוב איש איש את תולדות החנוך היהודי בארצו. כי לפי תנאי פזורנו נתונים אנו הרבה להשפעות המקום, התרבותיות והפוליטיות – ומי הוא האדם הבקי בפרטי הנעשה בכל ארץ ובדרכי חייה? טוב שיהא הכותב אדם החי באותה מדינה ושואף אוירה ויודע מצבה מתוך מראה עינים ונסיון. לצערי לא הצלחתי בהשתדלותי. איש איש והריחיים שעל צוארו או קופת טרדותיו התלויות לו מאחוריו ומלפניו, ולא נפנו לעבודה זו. “ראיתי והנה אין האדם” והחילותי בעצמי לכנס חומר. בינתים פרצה מלחמת העולם ואדמת אירופה רוותה מדמינו, וחכמינו – רובם נהרגו ומקצתם נתפזרו בעולם. היימחה זכר נפתולינו על קיומנו? הנשכח את מוסדות התורה ונסיע מלבנו את מייסדיהם וראשיהם? אז החל מלאכי העומד על גבי מכני ומאיץ בי: קום ועש ציון, כי אם לא עכשיו אימתי?

והקורא שישאל להיתר הכתיבה שלי בנושא זה אגידו: אף אני שאלתי שאלה זו מעצמי ובשעת הדחק מצאתי לי התנצלות: נולדתי וחייתי בימי בחרותי ברוסיה, לב האומה בתפוצות, ולימדתי בבית ספר רוסי-עברי וב“חדר מתוקן” והשתתפתי בספרות החנוך שם. תשע שנים שהיתי בגליציה ונהלתי שם בתי ספר ונספחתי לעסקני החנוך בעבודתם. שלשים שנה ויותר הריני דר בארצות הברית של אמריקה ועוסק במקצועי. שלש פעמים תרתי את ארץ ישראל ובקרתי רוב מוסדותיה החנוכיים, מבית ספר בכפר עד המכללה בהר הצופים. אף בקרתי בארצות המערב והחלפתי מכתבים עם מחנכים בארצות שונות.

רוב פרקי הספר נקראו, בעודם בכתב יד, על ידי אנשי מקצוע, איש איש על ארצו. על צרפת קרא הד“ר שמעון לאנגר, רב בפאריז. על גרמניה – ד”ר מרדכי אליאש, מי שהיה מנהל בתי הספר הבינוניים שעל שם ר' שמשון רפאל הירש בפראנקפורט דמיין. על אוסטריה – ד“ר הלל ווייס, מי שהיה רבה של ווייענער ניישטאדט והמפקח מטעם הממשלה על החנוך היהודי הדתי במדינה. וכמו כן על ידי ר' חיים בלוך, סופר בעניני ישראל בווינה. על ביהם ומיהרן – הפרופ. גוידו קיש, היסטוריון. על רומניה – ר' ישראל קאנוביץ, שהיה עסקן ומנהל בתי ספר שם. על אונגריה – ד”ר שמחה יואל פישר, רב הגליל בדעווא, טראנסילוואניה, ומורה לדת בבתי הספר התיכוניים. על הולאנד – ד“ר א. ד. ישורון קארדוזו, רב מאמשטרדם. על הישיבות ברוסיה – הרב משה שמואל שפירא, שנהירין לו שבילי הישיבות בליטא. על הארצות הסקאנדינאביות – ד”ר שמעון פדרבוש, מי שהיה רבה הראשי של פינלאנד, והמציא לי החומר הדרוש. על איטאליה – ד“ר א. ד. גרוס, שגמר חוק למודיו בבית המדרש לרבנים ברומי. על הישיבה בראדין קבלתי ידיעות מפי מ. לוצקי וממכתבי הרב ש. פליסקין, שהרבה לכתוב על ה”חפץ חיים“. ממנו קבלתי את התמונות על הישיבה והעיירה ראדין. על סלובודקה שמעתי מפי הד”ר מ. היגר, ועל שאר הישיבות מפי תלמידים לשעבר.

לכולם הריני מביע את תודתי.

כמה ארצות מעוטות אוכלוסים, כגון בלגיה, שווייצריה ועוד, נדחו לכרך השני, משום שמוסדות החנוך שלהן פעלו בעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשנתרבה שם הישוב על ידי פליטי מזרח אירופה. אנגליה אף היא נדחתה לכרך הבא, כי ארץ הגירה היא ומצאתי לטוב להסמיכה לארצות הברית ולקאנאדה ולדרום אפריקה – ארצות התרבות האנגלית. אחדות מארצות הבאלקאנים תוסמכנה לארצות המזרח וים התיכון – כי בכולן פעלה חברת “כל ישראל חברים”.

אף כי הוגבל כרך זה לתולדות החנוך עד ראשית מלחמת העולם הראשונה – עברתי את הגבול בשנים שלשה מקומות, כדי להשלים את התאור. השנוי הגדול בחנוך העברי בא לאחר המלחמה הראשונה בארצות רוסיה, פולין והארצות הבאלטיות, ולזה יוקדשו פרקים מיוחדים ומפורטים בכרך ב'.

הכרך השני יכיל תולדות החנוך בצפון אמריקה ובדרומה, בארץ ישראל, בארצות הקדם וים התיכון ועוד כמה ארצות – במשך מאה וחמשים השנים האחרונות, ובאירופה – מימי מלחמת העולם הראשונה עד השניה, ופריחת החנוך העברי בה בתקופה, ומה שקרה לחנוך מימי מלחמת העולם השניה עד החורבן והכליון בשנת 1945.

רבים סייעו לי בחבורי זה. בני, ד"ר בן עמי שארפשטיין, כינס כל המקורות השייכים לתולדות החנוך היהודי בצרפת, ורעיתי שושנה עמדה לימיני בכל ימי עבודתי זו. בספרית בית המדרש לרבנים – שבראשה עומד הפרופ. אלכסנדר מארקס – מצאתי רוב החומר שהיה דרוש לי, ובכללו קונטרסים ואגרות יקרי המציאות. לכולם אני מחזיק טובה, ותודה כפולה ומכופלת לידידי ר' יצחק ריבקינד, שלא חשך עמל מנפשו ועמד לי להמציא לי כל מקור ותעודה ונהג עמי בעין יפה ובאהבת הענין. זכרה לו אלוה לטובה.

חבור שנזכרו בו אלפי שמות מקומות ובני אדם ותאריכים – מן הנמנע הוא שלא תחול בו שום שגיאה, למרות השתדלותי לדייק ככל האפשר. על כן אבקש מכל קורא שימצא טעות בספרי להודיעני על כך ותודתי נתונה לו מראש.

צבי שארפשטיין

ניסן תש"ה

הערה: תמונות אישים החיים אתנו לא הוכנסו לספר.

כתבתי: Prof. Z. Scharfstein, 3080 Broadway, New York 27, N. Y.

 

החנוך הישן    🔗

(פתיחה)

מאות דורות קיים עם ישראל את החנוך הישן, המסורתי – ומהותו לא נתבהרה. העם שהקריב נפשו ומאודו על חנוך בניו לא הקים חוקרים והיסטוריונים שיגדירו ויבררו את האידיאל החנוכי שלו, יציינו את תכליתם של אמצעי הלמוד שהשתרשו בבתי ספרו וירשמו את תולדות מוסדותיו והתפתחותם. ידעו אבותינו שמכל המתנות הטובות שניתנו לנו בשבתנו על אדמתנו לא נשתייר לנו בגולה אלא ספר התורה, שהוא חיינו, ואין עולמנו מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבם, וזה הספיק לנפשם התמימה.

מן המאה השמונה עשרה ואילך קמו סופרים וטפלו בשאלת החנוך בישראל ובמטרתו, ברם כולם היו ממבקשי התקונים, שאורח חיים הישן לא היה עוד לפי רוחם ולחמו בו ובקשו ליצור אורח חיים חדש, על פי נוסח עמי המערב, לשם התדבקות בעמי המערב ובתרבותם. עוצם שאיפתם וסערת מלחמתם סינוורו את עיניהם מראות את הטוב והנעלה והראוי לשמירה שבישן. והחרדים מבני עמנו שהגנו על המסור ועל המקובל בעוז נפש ובקרבנות גדולים אך הרגישו בחושם שעל עצם קיומם הם נלחמים, אבל לא חוננו בכח הבטוי הבהיר והמודרני להרצות את נקודת השקפתם ולהסביר מה היא השיטה והמגמה של החנוך הישראלי ובמה הוא מתייחד מחנוכם של שאר העמים.

בפרק זה שאינו אלא פתיחה לספר, אין מקום למחקר מפורט על תכלית חנוכנו הישן ועל אמצעיו. מחקר כזה דורש יריעה רחבה. כאן יצוין החנוך הישן בקוים כוללים, כדי שיוכל הקורא לעמוד על עיקרו.

שני שרטוטים עיקריים מפלים בין תולדות השתלשלות החנוך בישראל ובין זה של העמים. האחד:

חנוכן האסכולי של אומות העולם היה נחלת המעטים, האצילים ועשירי העם. חנוך זה היה על כן מעמדי ולא עממי. כשהחלה הרוח הדימוקראטית מתפשטת בארצות התרבות השפיעה אך על החנוך היסודי לעשותו עממי, ברם החנוך הגבוה נשאר עד היום אריסטוקראטי. אצלנו היה החנוך כולו עממי מדור לדור, ועוד מימי קדם הורגלנו להזהר בבני העניים שמהם תצא תורה. ולא היו בורים (אנאלפאביתים) בישראל. ותופעה מעניינת ומיוחדת במינה היא שהדימוקראטיה שלנו התפשטה גם על החנוך הגבוה, שהוא היקר והקשה ביותר. הישיבה ובית המדרש פתוחים היו לכל, וכל הרוצה ללמוד ואין יד הוריו משגת לכלכלו – פרנסתו מוטלת על הצבור. קנין תורה לא היה תלוי במעמד אלא בסגולות הרוח בלבד.

והשרטוט המבדיל השני:

אומות העולם הקדישו לחנוך הבנים זמן מסוים וקצר, – בחנוך העממי הדברים אמורים – שנתים או שלש או ארבע שנים (רק בדור האחרון הרבו את שנות הלמודים), ובעזוב הילד את בית ספרו, נסתיים חוק למודו – חוץ ממעטים ויוצאים מן הכלל שהוסיפו ללמוד. תלמוד תורה אצלנו היה עוד בתקופות קדם מן הדברים שאין להם שעור, המקפלים את חיי האדם למן הערש עד הקבר. שאיפה אחת גדולה הקיפה את בית ישראל: לזכות לידיעת התורה, איש איש לפי כחו. כל ישראל התפלל יום יום “והערב נא את דברי תורתך בפינו ובפי צאצאינו” וכל אחד ידע שחובתו היא לא רק לעסוק בתורה אלא גם לסייע ביד חברו ללמוד, “שכל הלומד תורה ואינו מלמדה דבר ה' בזה”.

נאמר לעיל שהחנוך בישראל קפל את האדם בכל ימי חייו, למן הערש ועד הקבר – ואלה הם דברים כמשמעם. אם בישראל – שיא אשרה היה לזכות לבן העוסק בתורה. כשנולד לה בן זכר היו תינוקות בית הספר – ורבם בראשם, – באים מדי יום ביומו אל בית היולדת, מן היום הראשון להולדת התינוק עד מלאות לו שמונת ימים ונכנס בבריתו של אברהם אבינו – וקוראים “שמע” בחבורה ובקול רם. המיילדת החזיקה את הרך הנולד בזרועותיה, והתינוקות קראו “ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך.. והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך”.. למען יתדבקו אזני הילד מיום גיחו מבטן אמו בדברי תורה.

התינוק שוכב בערישתו ואמו ישובה על ידיו ומניעה את הערישה ליישנו. היא מסתכלת בו מתוך דיבוק וחולמת על עתידו המזהיר ושרה לו שיר השירים שלה. מה עתידות תחזה לו אמו אוהבתו? היכלות בדולח באיי פלאים? כבוד נסיכים ונוות בית בת מלכה? שלטון עוז ונצחון גבורים? – לא. אין היכל בישראל כהיכל התורה ואין לנו מלכים אלא רבנים ומורים ואין נצחון אלא במלחמתה של תורה. על כן תשיר לו העם עבריה:

תחת ערש בני הרך

עומד גדי לבן וצח.

הגדי ילך לעסוק בסחורה

ובני ילך ללמוד תורה.

הגדי יקנה שקדים ותמרים

ובני יחכם, יכתוב ספרים.

שקדים, תמרים וכל מגדים –

דברי תורה מהם נחמדים.

תורה ילמד בני לרוב,

ויהי יהודי כשר וטוב ¹

אונטערן קינד’ס וויעגעלע

שטעהט א ווייס ציעגעלע,

דאָס ציעגעלע איז געפאָהרען האַנדלען

ראָזשינקעס מיט מאַנדלען.

וואָס איז די בעסטע סחורה?

מיין קינד וועט לערנען תורה.

תורה וועט ער לערנען,

ספרים וועט ער שרייבען,

א גוטער איד וועט ער בלייבען.

ואם ילדה בערישה תשיר לה אמה:

תחת ערש בתי הרכה

עומדה גדיה לבנה, זכה,

הגדיה נסעה לשם מסחר,

לקנות שקדים עם צמוקים.

מהו מבחר כל סחורה?

חתן בתי ילמד תורה.

בתורה יעסוק,

וספרים יכתוב,

ובתי תהיה

בת ישראל כשרה.

אונטער (שרהלעס) וויעגעלע

שטעהט א קלאָרווייס ציעגעלע,

דאָס ציגעלע איז געפאהרען האַנדלען

ראָזשינקעס מיט מאַנדלען.

וואָס איז די בעסטע סחורה?

(שרהלע’ס) חתן וועט לערנען תורה,

תורה וועט ער לערנען,…

ספרים וועט ער שרייבען,

א גוטע און א פרומע

וועט (שרה’לע) בלייבען ².

מכאן ואילך מרכזים אבא ואמא כל הגיונותיהם להתקין את התינוק לבית רבו. האם מלבישה את בנה הרך טלית קטנה, קוראת עמו “מודה אני” ו“שמע”, מרגילתו להוריד פרוטה לקופת רבי מאיר בעל הנס ומלמדתו מלים בלשון הקודש – קוראת לפניו שמות כלים ובגדים וכיוצא באלה בעברית וחוזרת עמו עליהם ³.

סביבת הילד היתה ספוגה אהבת תורה וכבוד תורה. הנה יושב אבא לפני הספר והוגה בו מתוך זמר, והאם צועדת על ראשי בהונות רגליה, לבל תפריע את בעלה ולא תפסיקנו ממשנתו. התינוק עולה על ברכי אביו להשתעשע ומביט בתמהון על הקוים השחורים והנקודות הזעירות הפזורים על פני הדפים הגדולים. האם נגשת אל בנה וביד זהירים תורידנו מעל ברכי בעלה ותלחש לו לבל יבטל חלילה את אביו מתלמוד תורה, ונפש הילד המרגשת תתמלא יראת הרוממות ומיסתורין אל הספרים ואל הלמודים.

גדל הילד קצת וחזק כח שמיעתו ותפיסתו – אביו מביא לפניו סדור תפלה ומראה לו אותיות. עדיין אין זה נכנס לכלל למוד, שהרי מוחו של התינוק רופס, אלא לשם נסיון בעלמא; יביט הילד ויראה ויתרגל, אולי.. וביום ששי לפנות ערב רואה הילד את אמו עומדת לפני הנרות הדולקים ושפתיה לוחשות תפלה חמה. הילד מתקרב אליה, עומד על ידיה, עיניו שקועות בפניה המכוסים בכפות ידיה ואזנו קשבת לצקון לחשה. והנה קלט תפלה לה', שרחשי לב אם אוהבת משתפכים בה:

שלח אורך ואמתך לילדי היקרים,

האר עינם בתורתך לחזות מישרים,

יזכו לאור השכינה, תהלל יה נשמתם,

וכנרות הנשמה כן תאיר חכמתם ⁴

וההורים מצפים בכליון עינים ליום בו יכנס הילד לבית רבו.

והנה בא היום שקוו לו: הילד הגיע לגיל של חנוך. התלמוד קבע את השנה החמישית או הששית לתחלת למוד, אבל קצרה נפש ההורים לחכות כל כך הרבה. במלאות לילד שלש או ארבע שנים או ארבע וחצי – הדבר היה תלוי בהתפתחותו הגופנית והשכלית – עטפו אביו בטלית, לקחו בזרועותיו ונשאו אל ה“חדר”, והאם מלוותם. הרב קבל את הילד בסבר פנים יפות, ברך את ההורים שבנם יראה ברכה בלמודו, והרבנית הופיע מן הקיטון או המטבח והצטרפה אף היא לברכה שהילד “יחשק בלמודים”. המלמד הושיב את התינוק על הספסל, לפני השלחן, פתח את ה“סדור” שהאלף בית נדפס בו בעמודים הראשונים באותיות גדולות ומאירות עינים. המלמד קרא לפניו אות אות בשמה, והילד חזר אחריו. יש וסדר האותיות הנלמדות לא היה מן המקובל אלא ש, ד, י, א, מ, ת – והצטרפו ל“שדי אמת”. וברגע שבטא הילד בשפתיו את האותיות – ומטר פרוטות או אגורות הומטר על השלחן. מראה המטבעות וצלצולם התמיהו את הילד ושמחוהו, והאב שעמד מאחורי גבו אמר: “בני, זה הוריד לך מלאך מן השמים, למען יערב עליך למודך. וזה שכרך”. ואז חלקו ההורים עוגות וממתקים לילדי ה“חדר” והשמחה היתה במעונם.

מאז החל התינוק נושא בעול התורה – אף כי עול לא כבד ביותר, שכן לא היה חדר דרדקי אלא פרוזדור, מעין גן ילדים. יום יום בבקר בא בחור אל הבית, והבחור היה עוזר המלמד ונקרא בשם “ראש דוכן” (ביידיש “בעהעלפער”, משורש “העלפען” – עזר), ועורר את התינוק משנתו ועזר לו לנטול את ידיו, הלבישו ואמר עמו “מודה אני” והובילו לבית רבו. ביום סגריר ובצה הרכיבו האומן על כתפו – ולפעמים אותו ואת חברו – ונשאו. וב“חדר” בלה הילד כל שעות היום.

הילד “בלה” בחדר רוב שעות היום, ולא למד. כי עדיין קטן הוא ומוחו רופס ולא יוכל להתרכז. רוב היום שיחק הילד עם רעיו בני גילו בשבתם יחד על הספסלים או על רצפת ה“חדר” או בחצר או על המגרש לפני ה“חדר”. שם קפץ ורקד כאורח ילדים, צייר, גלגל אבנים, עשה עצמו עגלון נוהג בסוסים, הסתובב במעגל ושר שירים, עסק במסחר והחליף כפתורים בשברי זגוגית, לש “חלות” מעפר תחוח, רכב על מקלות ומטאטאים, וכיוצא באלו – עד אשר נקרא אל ראש הדוכן או אל הרב “ללמוד”. הוא התקרב אל השלחן וחכה לתורו – עד שיגמור חברו הקודם לו את שעורו, ואז ישב לפני רבו. המלמד החזיק בידו חוטר, יד-עץ מחודדת שנקראה ביידיש “טייטעל” (יד מראה). הרב הראה לילד אותיות וקרא להן בשמן, והילד חזר אחריו, או אותיות ונקודות, כגון: קמץ אלף – אָ, קמץ ב – .. רגעים מספר, עשרה או חמשה עשר, למד, ואחר כך שחררו הרב ושלחו למשחקיו. בצהרים הביא לו הסגן את אכלו מבית אבא. לפנות ערב הוביל הסגן את הילד – יחד עם חבריו – אל ביתו, ואם היה ראש הדוכן יודע נגן שר עמהם שירים ושימח לבם.

ביום השבת בחן האב את הילד בידיעותיו. אם ידע שעורו – קבל לטיפות מאביו, נשיקות מאחותו ופירות של שבת מאמו.

ואמו הוסיפה לשיר לילד את שיריה, למען יחשק ב“חדר”:

לך, בני, אל ה“חדר”

ולמד תורה כסדר,

מקריאה עד גמרא,

וזה ישמרך מכל צרה.

מצוות ה' מדבש מתוקות

כמים לדג כן התורה לחיינו,

אורך ימים בימינה

ועושר וכבוד בשמאלה.

לך, בני, ולמד,

למד בחשק גדול,

כי טובה תורה

מכל סחורה.

געה, מיין קינד, אין חדר,

לערן תורה כסדר,

פון “עברי” ביז צו גמרא,

דאָס וועט דיך היטען פון בייז און צרה.

גאָט’ס מצוות זענען ווי האָניג זיס,

זיין תורה שיצט אונז ווי וואסער פיש,

אין איהר רעכטע האַנד – לעבען אויף דער וועלט,

אין די לינקע – כבוד און געלד.

געה, מיין קינד, לערן,

לערן מיט גרויס חשק,

דאָס איז דאָך אויף דער וועלט

דער בעסטער עסק ⁵.

הנה מלאו לילד חמש או שש שנים, וכבר ידע לקרוא בסדור התפלות, ועבר למדרגת “בן חומש” (א חומש יינגל). זהו מאורע משפחה רב ערך הטעון חגיגה. הרב לימד את הקטן דרשה לדרשה לפני קהל הקרואים, ויען שהתינוק רך בשנים הוא ואין בכחו ללמוד בעל פה הזמין לו רבו חבר בן גיל, וטובים השנים מן האחד. הנאום עמד על שאלות ותשובות, החבר הוא המקשן, וחתן החגיגה המשיב. ביום המיועד התכנסו בני המשפחה והקרובים והידידים אל בית ההורים, ובן החומש עלה על השלחן כשהוא לבוש הדר, ובכיסו שעון שהושאל לו לשעה זו, ושרשרת הזהב מבהיקה על חזהו, ועל הרצפה או על כסא עמד המקשן ושאלו:

– תינוק, תינוק, מה זה חדש בבית אביך?

– אני, ילד קטן, החילותי ללמוד חומש למזל טוב.

– ומה פירושו של חומש?

– חמשה חומשי תורה, וכו' וכו' ⁶

ההורים ובני המשפחה שמעו ונהנו ושתו לחיי הילד וכל הקרואים ברכו את ההורים שיזכו לגדל בנם לתורה ולחופה ולמעשים טובים.

בגיל זה למד הילד – שהיה בן שש או שבע – שעות אחדות ביום. הוא בא בבקר, שב לביתו לארוחת הצהרים, הפסקה שארכה שעתים, וגמר למודיו לפנות ערב, ובימות החרף, כשהימים קצרים, גם בערב. הוא למד חומש ורש"י, ומדי שבת בשבתו בחן האב את הילד בידיעותיו. ואורח כי בא אל הבית וראה תינוק של בית רבו שאלו ללמודיו: מה סדרת השבוע, ומה תוכן הסדרה, ולפעמים בקש מן הילד לפתוח את החומש, לקרוא ולבאר.

השנים חלפו ולנער מלאו שמונה שנים בערך. אז העבירוהו אל חדר גבוה מזה, אל מלמד גמרא. ואף על פי שלא ערכו סעודה לכבוד המאורע, הכל ידעו שהתחלת גמרא משמשת תקופה חדשה בחיים, מעבר מחיי ילדות אל נערות, תקופה המחייבת אחריות וכובד ראש. לא היו חדרי הדרדקי והחומש אלא פרוזדורים, ולא דקדקו כל כך במלמד אם בן תורה הוא, – חזקה על יהודי שהוא יודע חומש ורש"י. לא כך במלמד גמרא. אין מוסרים ילד למלמד גמרא אלא אם כן בטוחים בו שהוא בר אורין ובעל מדות, וחוקרים ודורשים מפי הורים אם מיטיב הוא להסביר ואם “בעל פעולה” הוא, כלומר: אם עבודתו מביאה פרי טוב.

הבדל ניכר היה בין שני סוגי המלמדים. הראשון, מלמד דרדקי, היה אחד העם, איש מסכן שניסה ידו במלאכה אחרת ולא הצליח ואחז במלמדות מאין ברירה, או שהיה ראש דוכן בבחרותו ונסללה לו הדרך אל המלמדות. מלמד הגמרא היה בימי בחרותו מחובשי בית המדרש או מחניכי הישיבה ותלמודו עמו. הראשון – מצבו החברותי לא גבוה וכבודו לא רב, והשני מקובל בחברת בעלי בתים ותורתו מכבדתו. תלמידי מלמד דרדקי רבים הם, עתים עד ששים ושבעים, והוא מעסיק כמה ראשי דוכן, ולמלמד גמרא כתה קטנה של שבעה שמונה תלמידים, והם לומדים בימי הקיץ מבקר ועד ערב, ובימות החרף עד שבע שמונה בערב.

בנער לומד גמרא היו נוהגים כבוד, והוא נחשב כמעט על הבוגרים ואם עשה מעשה פחזות הוכיחוהו על פניו ואמרו לו: “אין זה נאה לנער של גמרא” (גמרא יינגעל או גמרא בחור). וזה היה דרך למודו: כמעט כל היום עסק בגמרא עם פירוש רש“י, ולאחר שנה או שנתים גם בתוספות, ורק שעה קלה ביום היה לומד סדרת השבוע עם פירוש רש”י וקצת נביאים ראשונים, ולפעמים טעם גם טעם נביאים אחרונים. ביום ששי היה “עובר על הסדרה” וקורא בנגון הטעמים. על פי רוב למד הנער גם כתיבה נאה – לכתוב מכתבים נמלצים. הבחינה היתה קבועה ליום השבת, – עתים בבית אבא ועתים נשלח הנער אל למדן או אפילו אל הרב. והלמדן לא היה מקל ראשו בבחינה וממלא תפקידו באמונה. הוא הסביר פניו לנער ובחנו ואשת הלמדן הכינה טס של פירות ועוגה לכבד בהם את הנבחן שעמד בנסיונו.

הנער היה לומד אצל מלמד הגמרא עד שנת הי“ג לחייו ואז היה ל”בר מצוה", ומאורע זה הוחג בפאר של צניעות במסבת בני המשפחה, – חוץ מטכס קריאת ההפטרה בבית הכנסת ברוב עם. במסבה שבבית השתתפו שארי הבשר והשכנים וכל המכירים והנער דרש דרשה של פלפול, על פי הרוב בענין הנחת תפלין. אז חדל הנער להיות נער – הוא היה לבחור בר עונשין.

מכאן ואילך באה נקודת מפנה בחייו. עד שנת הי"ג היתה חובת חנוכו מוטלת על האב. מכיון שהגיע לגיל של מצוות כל עדת ישראל דואגת ללמודו – אם אביו אינו אמיד. בגלילות שלא היו הישיבות מצויות – כגון באוקראינה, בגאליציה ועוד – היו הנערים באים לבתי המדרש ונעשים “חובשי בית המדרש” (“בית מדרש בחור” או “קלויזניק” – אלה שלמדו ב“קלויז”, והקלויז היה מין בית מדרש, ואומרים ששם זה מקוצר מ“קהל הויז”, בית הקהל). ואם היה הלומד בבית המדרש מן העניים ביותר נקרא “ארעם בחור” (בחור עני). בני בעלי בתים לומדים בבית המדרש וסמוכים על שלחן אבותיהם ובני עניים או בני עיר אחרת שאין יד אבותיהם משגת לפרנסם – פרנסתם על בני העיר. והיו ארצות שבהן היו הישיבות מצויות, כגון בליטא, באונגארן ובפולין, והיו הבחורים גולים מביתם למקום תורה ולומדים. ואין בן העניים דואג לפרנסתו – כל ישראל חייבים להספיק לו מזונותיו.

כיצד נכנס בחור לישיבה?

אחד מבחורי הישיבה באונגארן מוסר בזכרונותיו על ההכנות לכניסה:

“בימי חול המועד מתחלת הישיבה להודיע עקבותיה בכל מקום. ההורים והבנים נושאים ונותנים אודות ישיבה שמה יסע הבחור ללמוד תורה ולהשתלם. בחוץ ובבית הכנסת עומדים צעירים וזקנים ומתווכחים על אודות ישיבות שונות וערכן.. ההורים והבנים מתאמצים לעמוד על טיב ישיבות שונות, למען היות בטוחים שלא יחטיאו המטרה.. ואם הקב”ה מזמין אורח אל הישוב, אורח הגון ובר אורין מן העולם הרחב, דעתו גדולה ונכבדה והוא מכריע. אך חזר החמץ אל הבית ומתחילות ההכנות ליסע אל הישיבה. הכל מכינים! האב והאם, האחים והאחיות, מכבסים תחתונים ומתקנים עליונים, תופרים ומטלאים כל קרע ומחזקים כל כפתור.. האב מכין להוצאות הדרך, כסף ועצות טובות, עצות ישרות על פיהן יתהלך הנער במרחקים… האב מטייל עם הבן ארוכות ומטעים וחוזר ומטעים לו ממדת דרך ארץ.. והבן מאזין ומקשיב ולבו מלא עצב.. בלב כבד מברכים הצעירים לשלום את יושבי עירם, מנשקים הוריהם והולכים לדרכם" ⁷.

ההורים האמידים היו שולחים לבניהם, כאמור, די צרכם. אבל בני העניים – כלכלתם על הצבור. וכל אדם מישראל, ואפילו עני, שמח לזכות במצוות החזקת בני עניים.

על התקבלות הבחור בישיבה וכלכלתו יימסר כאן המשך הזכרונות הנ"ל:

“שלשה ימים אחר הפסח המולה גדולה בישיבה. רעש גדול בבית הרב, ראש הישיבה… צעירים נכנסים ויוצאים. בחצר כנופיות של צעירים, מדברים זה עם זה ושואלים זה לזה, נכרים הם ורוצים לעמוד על טיב המקום. יום יום באים בחורים חדשים, מתייצבים לפני הרב מנהיג הישיבה, בידיהם כתבי תעודה מרבותיהם הקודמים או מהרב דמתא, מרא דאתרא (רב העיר) במקום מגוריהם. הרבי מקבל כל בחור ובחור הבא לפניו ומבקש להספח אל הישיבה, מדבר דברים נוחים עמו ומתאמץ לעמוד על תכונתו”.

“אחרי גמור הבחורים החדשים עסקם בבית הרב מנהיג הישיבה הם מתפשטים בעיר לבקש טרף לנפשם. הבחורים דופקים על פתחי בתי היהודים ומבקשים “ימים”, מזון אצל שלחן בעל הבית ליום אחד בשבוע, פת שחרית ולחם צהרים, ואם אין זה אפשר, איזה סכום קבוע של כסף שבוע שבוע (וואכענגעלד) או לכל הפחות תמיכת כסף בכל חדש. כל בחור מצליח למצוא לעצמו מזון ימים אחדים בשבוע אצל שלחנות בעלי בתים שונים. באותם הימים הוא סועד אתם ואוכל מלחמם אשר מגישים לו בעין טובה. מצוה גדולה היא לפרנס את הבחור.. בראש חדש אייר נמצאים כל הבחורים בבית הרב המתאמץ לדעת מצבם הגשמי של בחורי הישיבה. כל אחד ואחד מוסר להרב דין וחשבון מעמלו למצוא פרנסה לעצמו, כמה “ימים” נפלו בחלקו וכמה תמיכה רכש. אחרי עמוד הרב על הסך הכולל הוא קובע תמיכה חדשית (נוספת) לכל אחד מקופת המזונות אשר לישיבה” ⁸.

כשאנו קוראים זכרונות בני ישיבה, נערים רכים בני י“ג וי”ד, שאמם צררה להם צרור של פוזמקים וקצת צידה לדרך, והאב מסר בידים רועדות ובלב דווה-ושמח כאחת אגורות מספר, והנער נפרד מבני משפחתו והלך ברגל או בעגלה לעיר נכריה על מנת ללמוד תורה, ושם סבל עוני ומחסור, ישן על ספסל בבית המדרש או על מטה רעועה בחדר דלים, ואכל ימים – נעמוד משתאים על כחה העצום של אהבת התורה, שהיתה נטועה בלב כל בני עמנו, כהורים כבנים, כדלים וכעשירים. לא פחות נתפלא על נדבת רוחם ואצילותם של בני ישראל, שאפילו העניים שבהם, שמצאו פרנסתם בדוחק ובצער, פָרסו לחמם לכל נער ובחור שלמד תורה אם בישיבה או בבית המדרש.

וכן יספר בחור בית המדרש בזכרונותיו (מאוקראינה):

“זאסלאב עיירה קטנה היא, כשלושים משפחות יהודים גרים בה, רובם בעלי מלאכה המתפרנסים מהסביבה, וכמעט כולם עניים הם. בכל זאת יש להם בית מדרש, גם רב ושוחט יש להם. רק דבר אחד הם חסרים: בחור עני הלומד תורה. והנה שלחני ה' להיות הבחור העני היחידי. הלא הדבר מובן כי “ימים” אינם חסרים לי. כל אחד חפץ לקיים את המצווה להאכיל את הבחור העני. אמנם המזון איננו מן המבחר. בכל יום ויום אנו אוכלים פת קיבר, תפוחי אדמה, מרק חמיץ של כרוב בלי בשר ובלי חלב, ומרק גריסין אשר נלבן במעט חלב או שמו בו מעט שומן. בכל זאת הנני שבע רצון, הנני כאחד מבני הבית” ⁹.

אלה שנכנסו לישיבה – דרכם בלמודים סלולה היתה. היא נסללה על ידי חבריהם, ראשי הישיבה והמשגיחים, וידעו כיצד ללמוד ולמצוא עזר בלמודים. והיוצאים לבית המדרש כיצד היו נוהגים? הם היו מצטרפים לחבר או לשנים ומהווים כתה ולומדים יחד ומסבירים זה לזה, ומנצחים ומחדדים זה את זה במלחמתה של תורה. כמעט תמיד, ביחוד בשעות הבוקר, לפני תפלת שחרית ואחריה, ובשעות בין הערבים, בין מנחה למעריב, היו בעלי בתים ובני אורין באים אל בית המדרש ועוסקים בתורה. לפניהם הביאו הבחורים את הדבר הקשה, ולפעמים נכנסו אל בית הרב, לשאול דעתו. כך גדלו הבחורים, בחורי בית המדרש, באוירה של תורה.

אף בישיבה לומדים הבחורים בעיקר בפני עצמם. בחור חדש הזקוק לעזר – גדול ממנו מסייעו, ויש גם עוזר הנקרא “חוזר” (חזר בחור) המתקין תלמידיו להבין שעורו של ראש הישיבה, והחוזר עושה מלאכתו על מנת לקבל פרס.

ראש הישיבה בא לעתים קבועות לקרוא שעורו, והתלמידים מתכוננים מראש, לומדים ומעיינים, ויש שהם מקשים ומשיגים על דברי הרב ומביאים ראיות לדבריהם מן התלמוד ומן המפרשים, וראש הישיבה שומע ומתרץ, וממשא ומתן זה יוודע כחו של התלמיד.

ומדות שונות בתלמידים. יש ההוגים בתורה מבקר עד שעה מאוחרת בלילה כמעט ללא הפסק, וזוכה לשם “מתמיד”, ולו הקדיש ביאליק את הפואימה הנפלאה שלו. ויש המצטיין בחריפות שכלו בפלפולה של תורה, עוקר הרים וטוחנם זה בזה ועולה למדרגת “עלוי” או “חריף”. ויש בעל זכרון שכל מה שהוא לומד כמונח בקופסא ובשעת וויכוח הריהו מביא ראיות, דברי חז“ל כצורתם, ומזכיר שם המסכת ומספר הדף ודברי המפרשים – וקונה לו שם של “בקי”. ובין הלומדים גם אברכים נשואים שפרשו מנשיהם לכמה שנים ובאו להיכל התורה להוסיף דעת, על פי הרוב לשם תכלית, לזכות ל”התרת הוראה" ולשבת על כסא הרבנות, וביניהם נמצאו למדנים מופלגים.

שנות הלמוד בישיבה לא היו קבועות ולא נקצבו בה קורסים מסוימים. תלמוד תורה אין לו שעור וכל בחור נשאר בישיבה לפי רצונו ולפי צמאונו, אם הרבה ואם מעט.

ועל דרך למודם של הבחורים בבית המדרש יספר לנו א. י. פּאפּירנה בזכרונותיו מעיר מולדתו קופיל, בליטה, עיירה בת שלשת אלפים נפש:

“הקלויז בקופּיל היה בית הספר העליון, שבו היו הצעירים שהתכשרו ב”חדרים" משתלמים בלמודיהם בתלמוד ובנושאי כליו. מלבד בחורי המקום למדו בקלויז גם ילידי חוץ, בחורים ואברכים, שנתכנסו ממקומות שונים על מנת ללמוד ולהשתלם. בני קופּיל קבלו את הצעירים תאבי הדעת בסבר פנים יפות. כשבא בחור כזה, עם מקלו בידו וילקוטו על שכמו, סבבוהו, ברכוהו לשלום והחלו לבקש לו מיד שבעה בעלי בתים שיקבלו עליהם את כלכלתו, איש איש יום בשבוע. מכיון שנמצאו אלה הובטח מצב הבחור בעיירה: היו לו מזונות, וספרים ונרות כאוות נפשו. צורך במטה ובכרים לא היה לו, כי ישן היה על הספסל ואת בגדו הניח למראשותיו. הוא לא חי חיי רוחה, אבל בשקט ובשלוה, חפשי מדאגות פרנסה ומהפרעות בני משפחה. ויכול היה להתמסר ללמוד התורה".

“בקלויז עמד שאון שאינו פוסק של קולות עשרות בני נעורים, ילידי העיירה וילידי חוץ, שהיו לומדים תלמוד. הספרים היו מונחים לפניהם והם לומדים ומתווכחים עם עצמם בשקידה, וחיים איש עם אחיו בשלום. אך יש שפרצו ביניהם חלוקי דעות על מקום קשה בתלמוד או במפרשיו. הוויכוח שהחל בקול נמוך ומתוך שלום הלך הלוך והתלהב והבחורים החלו להתנצח. כל אחד מן המתווכחים השתמש בבקיאותו, בחריפותו, בכח ההמצאה שלו ונטל לו לעזר את כל כחות ההגיון והפולמוס והפלפול. שאר הלומדים נוספו אף הם אל המתווכחים, אלה מסייעים לזה ואלה לחברו, ובית המדרש היה לשני מחנות אויבים” ¹⁰.

בית המדרש והישיבה מוסדות עליונים היו, והבחורים למדו בהם עד בוא שעתם להכנס לחופה. ברם גם הנשואים והמעבר לחיי המעשה והדאגה לפרנס אשה ובנים לא שמשו ספר כריתות ללמודים. אדם כי בקש חתן הגון לבתו – פנה אל ראש הישיבה וספר לו על טיב בתו ועל מצבו החומרי וכמה שנות מזונות יקצוב למיועד להיות חתנו וראש הישיבה שם עינו באחד הבחורים וקראו לשם שיחה והציע את השדוך לפניו או לפני הוריו. אם לא היתה ישיבה בעיר פנה אבי הכלה אל השדכן או אל הרב או אל אחד מבעלי הבתים החשובים להציע לפניו “לערנער” (עוסק בתורה). בשעת החופה דרש החתן דרשה והראה כחו בפלפול, ולאחר החתונה היה סמוך על שולחן חותנו ולומד. ואם היה החותן איש עשיר יש אשר לקח מורה מהולל ללמד את חתנו לוקח בתו מספר שנים. ואם ירד החותן מנכסיו ולא השיגה ידו עוד לפרנס את הזוג – יצא האברך לעולם המעשה ואחז במה שאחז ועדיין לא הפסיק ממשנתו. בכל שעת הפנאי, בבקר או בערב, נכנס אל בית המדרש ללמוד ולהתפלל.

עניי הדעת, שמסבת דלותם או קשי תפיסתם היו לבעלי מלאכה ולא הספיקו ללמוד הרבה – הצטרפו לאחת החברות, אם חברת “משניות” או חברת “עין יעקב” או “חיי אדם” וכיוצא באלו, ובאו יום יום לשמוע לקח מפי ה“מגיד” או סתם יהודי למדן. בהרבה ערים היו “מגידים” קבועים, מורי עם שעל ה“מגידות” פרנסתם והם היו מרביצים תורה בין המעמדות הנמוכים.

למוד התורה לא היה על כן קורס קצוב אלא תכנית חיים והיהודי, ביחוד בן התורה, שכלו ער ולא פסק להתפתח. כי עד יומו האחרון עסק בתורה, ככתוב:

“וארשתיך לי לעולם”.

מן התאור אנו רואים שההורים לא נתנו דעתם להכין את בניהם לחיי המעשה. ואמנם עמנו הקדים תורה לפרנסה. רבי מאיר אמר “הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה” ור' יהודה בן אלעאי “כל העושה דברי תורה עיקר ודרך ארץ טפל, עושין אותו עיקר בעולם הזה; דרך ארץ עיקר ודברי תורה טפל, עושין אתו טפל בעולם הזה” (אדר“נ כ”ח). והרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל באר את מטרת החנוך העברי הדברים אלה:

“מטרת החנוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה לעשותו טוב וישר. מאז אשר החל אברהם לקרוא בשם ה‘, היתה לנו לנחלה, כי כל מה שתהיה מושרשת בלבו של אדם יותר הקריאה בשם ה’, כן יגדל טובו וישרו, ויהיה יותר מאושר לעצמו ולחברה כולה”.

“כנסת ישראל נתייחדה מכל האומות להרים ברמה את הדגל של החלטה זאת בעולם, שהטוב והיושר של האדם היא התכלית היותר נשגבה שלו, ושהקריאה בשם ה' והשרשת ידיעה זו היא ההכשרה היותר בטוחה למגמה זו, עד שהמגמה וההכשר הנם דבר אחד ולא יתפרדו. וכאשר לתכלית השרשת הקריאה בשם ה' בלב ונפש, ביחיד ובאומה בכללה, דרוש תלמוד קבוע, משחר טל הילדות של האדם, על כן לקח מקום בראש החנוך הישראלי תלמוד תורה, ודווקא תלמוד תורה ולא ידיעות אחרות, שאין מטרתן כי אם להכשיר את האדם למלחמת החיים… הכשרת האדם למלחמת החיים נחשבה בנו תמיד למדרגה השניה של צדדי החנוך ולא עצם מטרתו” ¹¹.

וש. אסף, לאחר עברו על החומר הרב, הנוגע בתולדות החנוך שבספרות הרבנית בא לידי מסקנה זו, בקשר עם האידיאל החנוכי של יהודי אשכנז ופולין והנגררים אחריהם:

“שאיפה אחת, יחידה ומיוחדת, היתה להם בחנוך בניהם: לעשותם יהודים כשרים – יודעי תורה ויראי שמים, זהירים במצוות, בקלות כבחמורות, ומדקדקים בהן – ולאהב עליהם שם שמים במדה כזו עד שיהיו מוכנים למסור, בעת הצורך, את נפשם על קדוש השם” ¹².

שיטת הלמוד הישנה היתה פשוטה, תולדת מסורת, ולא נתרעננה על ידי בקורת השכל או על ידי תיאוריה הגיונית מסודרת. תכלית השיטה היתה מורגשת בחוש מעומעם קצת ואמצעי הלמוד היו נעדרים הכרה. מלמד דרדקי לא קבל הכשרה לתפקידו. כשנכנס לאומנותו ידע מראש שיגיעתה מרובה ופרנסתה מועטת. על כן לא בחר בה איש צלח, אלא מי שננעלו לפניו שערי הפרנסות הטובות. רק לפעמים פנה אל המלמדות אברך בן עניים שהיה רחוק מהוויות העולם והמסחר זר היה לו, – ואלה היו הטובים שבמלמדים. התמימות והבטלנות, שהמלמדים הצטיינו בהן ושמשו מטרה לבדיחותיהם של חריפי תגרנות, מתנות טובות הן למורה.

מקום הלמוד היה בית המלמד, אם בחדר המיוחד לכך ואם באחת הלשכות של בית המדרש (ועל כן נקרא בית הספר בשם “חדר”). מדרגות הלמוד בחדר דרדקי היו: אלף בית – כל אות נקראת בשמה והילד חוזר על השמות עד שהוא מתרגל במשך הזמן ליחס את השם אל האות. אחרי כן למד שמות הנקודות, ואחר חבור האותיות והנקודות להברות פשוטות, כגון:

קמץ אלף אָ קמץ בית ב וכו'. אחר זה למד הילד להרכיב הברות, ואחר כך לקרוא “עברי”, כלומר: תפלות. כשהחל הילד ללמוד חומש היה מתרגם כל מלה לבד ליידיש, ואחר שעברו עליו כמה חדשים בטורח זה עבר ל“חבור”, כלומר: לאחר שתרגם כל מלה לבד, מסר תוכן כל הפסוק ביידיש, והוסיף לזה “אויסרעדעניש”, הרצאת דברי אגדה השייכים לענין, בעל פה. כך נהגו גם בלמוד נביאים ראשונים. במדה שהתקדם התלמיד בידיעת המלים העבריות, בה במדה נתמעט התרגום, עד שהחל מסתפק במסירת התוכן בלבד, ולפעמים היה סתם קורא ומתרגם אך את המלים החדשות.

המעבר ללמוד הגמרא היה קשה ביותר. הקושי היה משולש: לשוני, עניני וצורתי. לשוני – קצת העברית שבגמרא משנתית היא, לשון חוקים מכווצת ומיוחדת החדשה לגמרי לילד שנתרגל בלשון המקרא הספורית, והארמית – הריהי בריה חדשה לתלמיד, חדשה במלותיה ובצורותיה. הקושי העניני: ספורי המקרא לקוחים היו מן העולם הקרוב או המעניין ילדים, מחיי המשפחה או ממאורעות דמיוניים ונסיים שהלב להוט אחריהם. עם התחלת גמרא נתקל הילד בשאלות משפטיות ודוגמאות מחיי החקלאות שהילד בן הגיטו רחוק כל כך מהם, ומדיני אישות – חוג יחוסים זרים לבני גיל רך, ורק יחוסי מסחר היו קרובים לו במקצת. והקושי הצורתי: שאלה הנראית פשוטה בתחלתה הולכת ומסתבכת על ידי קושיות ודיוקים והשגות הגיוניים, חריפים, קרובים ורחוקים, מן הענין ושלא מן הענין, ומלחמת התורה מתחוללת, ותנא בתנא יסתבך, וחברים מימין ומשמאל באים לסייע, והם משתמשים במדות שהתורה נדרשת בהן, מדות התלויות בהגיון המופשט, והמשא והמתן מבריק ומחודד ומפולפל; כמעט נסתיימה השקלא וטריא והנה בא האחד וזינק פתאום ממחבואו וזרק השגה או הערה, וכל הענין חזר לישנו. בינתים הילד מתייגע והקשר יאבד לו והוא נמצא ביער עבות ואפל ללא מוצא והוא רואה את קולות הרב וחוזר עליהם בשפתיו, ולבו בל עמו וראשו סחרחר, ועצביו לא ישכבו מפחד פן יתפס פתאום בבערותו ויתגלה קלונו ותבוא עליו חמת הרב, המתלווית לפעמים במכת יד או ברצועה.

תחילת למוד הגמרא – רבה היתה בו המיכאניות ועצם הענין היה מטושטש ומעורפל, רק במשך הזמן נגה עליו אור והענינים הלכו והבהירו. בינתים התרגל המוח לגימנאסטיקה, והדיוקים והדקדוקים נעשו זמירות ושעשועים, וכח תפיסתו של התלמיד הלך והתפתח, ובמשך הזמן התכשר הנער ללמוד דף גמרא אפילו בלי עזרת המלמד. מאז נעשה מועמד ללמדן.

ללמוד התלמוד לא היו ספרי למוד, כשם שלא היו ספרי התקנה לשאר הלמודים. בחומש – החל הילד למודו בלי הכנה כלמוד מלים ומשפטים וידיעת ההבדל שבין עבר והווה, יחיד ורבים, זכר ונקבה וכיוצא באלה. ובלמוד התלמוד – לא קדמו לו שינון מלים ארמיות וידיעות יסודות הדקדוק, אלא החלו ישר מאחת הסוגיות, מן המשא והמתן. הופיע אמנם ילקוט בשם “לקח טוב”, ויצא בכמה מהדורות, אבל השתמש בו מלמד אחד מני מאה, והשאר החלו מיד מן המקור. בראשית השבוע למדו חלק מסוגיא. הרבי קרא, הסביר, שאל שאלות להווכח אם ירדו התלמידים לסוף דעתו, ואחר כך חזרו התלמידים על הקטע, תחלה בעזרת המלמד, ואחר כך ביניהם לבין עצמם. המהיר לשמוע – ראשון היה לבוא ולפרש את השעור לפני רבו, והשאר מקשיבים, ואחרי כן מפרשים יתר התלמידים לפי מדת כשרונם. ומדי פעם מעיינים בפירוש רש"י ומסתייעים בו. מלמד שיש בו כשרון פדגוגי אינו מניח לתלמיד לעיין בפירוש עד שנוכח שאין התלמיד מבין בלעדי הפירוש, והוא מתקן את השגיאות ומוסיף הסברות לפי הצורך ¹³.

לא היתה תכנית ללמוד הגמרא – כל מלמד התחיל ממה שלבו רצה, או יותר נכון ממה שהורגל בו. על פי הרוב החלו מאחת הבבות או מביצה או מסנהדרין. למדו מן המסכת כמה שלמדו במשך השנה ובראשית שנה חדשה החלו במסכת חדשה, ולא הקפידו אם סיימו או לאו. כי העיקר היה לא לדעת סכום של ענינים אלא להתכשר ללמוד. הוסיף הילד דעת – הוסיפו לו “תוספות”. ומכיון שהרגיש המלמד שתלמידו ראוי לכך הטיל עליו להכין שעור בעצמו (“מאכען א לייענען”) ולהרצות את הענין. שיטה זו הביאה ברכה מרובה, שכן הרגילה את התלמידים לעמוד ברשות עצמם ולא לסמוך על כתף מוריהם.

למוד התלמוד היה בן ג' מדרגות 1) התחלת גמרא 2) גמרא עם פירוש רש“י 3) גמרא עם רש”י ותוספות. החומר הרב שעבר עליו התלמיד, החזרה בלתי הפוסקת על המשא והמתן, הדיונים על יסוד המדות וההגיון, והוויכוחים החריפים – כל אלה פעלו את פעולתם והכניסו את מחשבת הנער לתוך האפיק המיוחד. וכך קנה לו הנער את דרך המחשבה התלמודית עד שהיה משתמש בה גם לכל הענינים. הוא רכש לו דרך מחשבה מיוחדת, ניתוחית, משווה ומפולפלת.

שתים שלש השנים הראשונות בלמוד התלמוד שמשו מבחן. המעולים שבתלמידים נשארו בחדר והוסיפו ללמוד עד שהתכשרו להכנס לבית המדרש או לישיבה ולעלות בסולם התורה, והקשים לשמוע, – אם נתברכו בהורים נבונים שאהבתם לא קלקלה את שורת הגיונם, הרי ראו שבר בטנם לא נוצר לשחות בים התלמוד והכינו אותו לחיי המעשה, אם למסחר ואם למלאכה. ואם לא יכלו ההורים לוותר על כבוד למדנות – הוסיפו לנסות והחליפו את המלמדים, ולפעמים הצליחו הצלחת מה, והתמדת בניהם מלאה את פגימת הכשרון, אך על פי הרוב היו נערים כאלה מעמידים פנים כאלו הם לומדים, ותורתם על שפתם ולא בתוך מעיהם.

הטובה היתה שיטת הלמוד ב“חדר”? – מבחינת המחשבה הפדגוגית שבימינו רבו בה הקלקלות. קלקלתה הגדולה ביותר היתה המיכאניות: הכל עמד על חזרה ושגרה וחסרו בו יסודות הלמוד המודרניים: ההדרגה והאמצעים המושכים לב הילד וממתיקים לו את חומר הלמוד במגד המשחק והשעשועים ומכוונים כל ענין אל הגיל ואל נטיותיו וכח קליטתו. אבל אין דנים שיטת חנוך ישנה לפי אמת מדה שהיא יצירת העת החדשה. הכל היה תלוי אז – ובמדה רבה גם היום – באישיותו של המלמד. אם היה בעל סגולה טבעית – חושו ונסיונו הגידו לו מה יעשה ומתוך גישוש הכניס ממקורות נפשו לדרכי הלמוד המקובלים, והמלמד שלא נחן במתת זו כפה למודו על הקטנים ברצועה וביד חזקה, ומנת חלקו היה רוגז ומדוי לב. על כן אם יבוא אדם ויאמר שנתיב הלמוד בחדר בשנים הראשונות היה נתיב היסורים – לא יפליג. אולם עם התמדת הלמוד נתגלה שהביא פרי. אפשר שהיסורים הראשונים הפחיתו את האחרונים והשיטה טובה היתה מן השיטה הדקדוקית או ההגיונית בלמוד לשון. בשיטת ה“חדר” לא הבדילו בין תוכן וצורה. התוכן ניתן מיד כצורתו. החומר הרב וההרגל היו המכריעים. הרבה מן המלים החדשות נודעו לתלמיד מתוך המשך הענין. הרבה ענינים מעורפלים נתבהרו עם למוד במקום אחר. זוהי הדרך שבני אדם לומדים מתוך החיים. בדרך זו רבים המכשולים כמובן.

קצת התנצלות לחסרון שיטה אפשר למצוא בעצם הלמוד. כמה השתדלו בימינו למצוא דרך מודרגת בהוראת התלמוד – ועדיין לא הצליחו. מלמד שקבל עליו ללמד תלמוד וכח הסברה לא ניתן לו – חלקו בעולם הזה לא שפר עליו. הוא עבד קשה והוגיע את ריאתו וכשראה שכל עמלו לשוא ואין תלמידיו תופסים התגעש ורגז, והוסיף מכאוב ולא דעת. מוח הקטנים נתבלבל עליהם. אבל מה שלא עשתה הפדגוגיה עשה הקב"ה. שכל הנער התפתח והחריף. ההכרח לבקש פתרון ומוצא והתנצחות עם חברים עשו את שלהם והביאו לפעמים עונג ללומד, ענגו של מתגבר על מכשולים וכובש מצודה.

בשיטת ה“חדר” הגיע הסיגול אל היחיד למרום קצו, ולא נמצא בו בעל כשרון מפסיד, כנהוג בבתי הספר המודרניים שלמודם מכוון אל הבינוניים. כל אחד התקדם לפי כחו. כי ב“חדר” – חוץ מחדר דרדקי ששימש בית מחסה לילדים יותר מבית אולפן – היו הכתות קטנות, בנות ח' ילדים בערך והמוכשר מסייע למפגר. דרך הלמוד היה בלתי פורמאלי לגמרי: הילדים יושבים על הספסלים מסביב לשלחן ישיבת חרות, זה זקוף וזה כפוף, זה נשען אל השולחן וזה נוטה אל הצד, וכל אחד משנה מעת לעת דרך ישיבתו לפי הנוח לו. הרב היה יושב בראש השולחן ואם לא היה קפדן ומר נפש מטבע ברייתו היה מבטא דבריו במנוחה ומדבר אל תלמידיו כדבר איש אל רעהו, והמתקשה בדבר שואל וחוזר ושואל והרב עונה ומאיר, כדין שיחת חברים, בלי זעף ואימה. גם בזה החלה הפדגוגיה המודרנית מחקה את ה“חדר”.

אומרים: שעות הלמוד היו ארוכות מאד, שמונה ויותר לדרדקים ועשר לנערי גמרא, ועולן כבד מנשוא. יש דבר אמת בזה, אך לא כאשר נתאר לעצמנו מן השמיעה, שכן אנו מדמים עשר שעות אלו לשעות הלמוד המרוכז עם חובותיו של בית הספר בזמננו. הוגד לעיל שהתינוקות של חדר דרדקי היו משחקים רוב היום ונקראו ללמוד אצל הרב אך רגעים מספר, שלש ארבע פעמים ביום. ואם תצרף את כל הרגעים לא יעלו על שעה או שעתים ביום. ברם גם בחדר החומש והגמרא לא ידעו את הריכוז המוגיע הנהוג באסכולות. כל הסביבה היתה של נוחיות, של חיי בית, בלי כבלים ושלשלאות. רבו ההפסקות: הרבנית באה לספר עם בעלה בעסקי בית, שכנה באה לשאול בענין דת ודין ומנהג, אדם נכנס לדבר עם המלמד והוא פורש עמו לקרן זוית והמלמד מצוה על התלמידים לחזור על הלמוד בעצמם. אולם יצר המשחק עושה את שלו והילדים נושאים ונותנים זה עם זה והרב אינו מקפיד. כל אלו הן ההפסקות הקצרות. עליהן צריך להוסיף את הגדולות שהן קבע: שעתים לארוחת הצהרים וכשעה לארוחה של אחר הצהרים – סעודת בינים, בשעה חמש בערך (והיו ילדים שחזרו הביתה לשם טעימה קלה זו). בכל יום לפנות ערב הלך הרב לבית המדרש לתפלת מנחה ומעריב, ולא שכח מלצוות על תלמידיו לעסוק בלמודים, אבל דבריו היו נאמרים בשפה רפה, וידע שהלכה היא ואין עושים כן. הספרים פתוחים ו“הלומדים” משתעשעים או מספרים זה לזה מעשיות. בראש חדש ובשמונת ימי חנוכה ובכל יום שאין אומרים בו תחנון – למדו עד חצות היום. וכן בערבי שבתות וימים טובים.

ואף ימי חופש ממושכים היו לתלמידים, פעמים בשנה. שנת הלמוד נחלקה לשני זמנים, חלוקה טבעית לקיץ וחורף, והילדים נשתחררו ב“בין הזמנים”, כלומר: בחודש ניסן ובחדש תשרי. שני חדשים אלו נאותים היו לשעשועים ולתענוגות. בחודש האביב נפטר הילד מענשן של בצות ונשבו רוחות חדשות והנצנים נראו וכל הארץ נתחדשה. נוסף על זה רבו הענינים בבית שמשכו את לבו ונתנו לו הזדמנות לפעולה. אז נעשו ההכנות לפסח: סיוד הבית והגעלת כלים, תפירת בגדים חדשים, אפיית מצות וכיוצא באלו, בכל אלה מצא הילד ענין, ונעשה עזר לאמו, או עזר כנגדה. אכן רוב היום בלה עם חבריו בחוץ במשחקים, ביחוד במשחק האגוזים, שזמנו היה בחודש הפסח. ימי האסיף, ימי בכורי הפרות, אף הם היו ימי נועם לילדים. התפוחים והאגסים ושאר הפירות מזהיבים מבין עלי העצים, ולפני התגרניות בשוק נערמו ערמות פירות בשלים, והילדים אוכלים ונהנים. ואם נהר בעיר – הילדים שוחים ומשכשכים במים ושאון העליזים נשמע למרחוק.

אף בחדר עצמו לא היו כל ימי הלמודים אפורים או קודרים. היו ימי שמחה וחגיגות של מצוה. בחדש אייר נכנסו הילדים אל “החדר” ומיד החלו ההכנות לל"ג בעומר. ראש הדוכן החל להתקין לקטנים קשתות וחצים, והקשתות צבועות בכל צבעי הקשת, והילדים הגדולים – קצרה רוחם לחכות לחסדי המלמד ועוזרו ועבדו בעצם ידיהם בענפי עצים ובסכינים ועשו להם קשתות משלהם. החגיגה נערכה בשדה או ביער, בחיק הטבע, והילדים – ידיהם נעשו לשעה קלה ידי עשו. כציידים כיוונו חציהם אל הארנבות ואל השפנים ואל הצפרים העומדות על הבדים, וכשיגעו בעמלם ורעבו פתחו את ילקוטיהם שהביאו עמהם והוציאו את הביצים הקשות ואת העוגות וסעדו סעודתם בצבור מתוך צהלה. ככה בלו כל היום בנאות דשא ולעת ערב שבו הביתה שכורי אויר ומשחק ונפלו על מטותיהם עיפים ויגעים וישנו שינה מתוקה.

אך עבר ל"ג בעומר וחג חדש משמש ובא – חג השבועות. לפני החג היו הילדים יוצאים שוב חבורות אל המגרשים ואל החורשות אשר מחוץ לעיר ושבים משם עמוסים ענפי עצים ופרחי בר בהירי גונים ועלים רעננים לקשט בהם את הבתים ולהכניס בהם מריח השדה אשר ברכו ה'. את העלים הדביקו על זגוגיות החלונות בצורת מגן דוד ואת ענפי העצים – תלו על הקירות וממעל לפתח. והנוגע בידו במזוזה על מנת לנשקה נוגע שלא במתכוון גם במשי העלים ומתבשם. ויש אשר המלמד הוא אומן יד וגוזר נייר ומתקין ציורים המודבקים אל שמשות החלונות – ציורי עופות וחיות ובהמות ובני אדם וגלגלים ¹⁴.

בתשעה באב נספחו הילדים אל הגדולים ויצאו אל בתי הקברות והביאו אתם חרבות עץ והניחון אצל המצבות – מנהג סתום שאחד ממחברי ספרי הזכרונות דורש עליו: “כל אוזן תבחן סוד שיח האמונה הדוברת במעשה ילדים זה, תשמע את תנחומות האגדה המבשרת כי בתשעה באב נולד משיח צדקנו, ובימיו הלא תשבר חרב מלאך המות, ובלע המות לנצח, והוא ישפט בין הגויים וכתתו חרבותם לאתים” ¹⁵. בין כך וכך נהפך לילדים גם החגא לחג והיו בדמיונם אנשי צבא חוגרי חרב.

בחג הסוכות היה הילד לעוזר לבנאי: מסייע לאביו ולאחיו הגדולים בבנין הסוכה, מסיע קרשים, תוקע מסמרות, עובר בפטיש ובגרזן ונוקף אצבעותיו, ואחר כך מטפל בענפי עצים רעננים לסכך בהם את הסוכה ולקשטה. בחול המועד של סוכות הביא ראש הדוכן לילד דגל של נייר שעליו מצוירים יהודים הנושאים ספרי תורה ומקיפים את הבימה, והילד תקע תפוח בראש מקל דגלו ובתפוח שם נר והדליקו. את דגלו זה נשא ברמה וליווה את נושאי ספרי התורה בשעת ההקפות ושמחתו עלתה למרום קצה.

בחנוכה נהנה הילד מחצי חופש והלמודים תש כוחם. אולם עוד שלשים יום לפני החנוכה הורגשה אוירת החג. המלמד מלמד, אבל תש כחה של המשמעת, אי משם נגלו סביבונים מאשתקד וקלפים עברים מיוחדים הנקראים קלפי “למד אלף” מצוירים בצבעים מבהיקים משמחי לב, וה“חדר” נהפך לקלוב של משחקים. הילדים מרוויחים ומפסידים כפתורים ופרוטות וכל אשר תעלה היד מן הצלחת, והקטנים מתלהטים ומשתקעים במשחקיהם ומנסים מזלם ונקלעים לשעה בסערת רוחם של קוביוסטוסים. בחג זה קבלו הילדים דמי חנוכה ומתנות מן ההורים ומשארי הבשר, ונהנו מאכילת לביבות ודלדולי שומן מבשר האווזים שהוגשו להם בשופי.

פּורים חג המסכות וחג הדראמה הוא. יש שהצטרף הילד לכנופית “משחקי פורים” והתהלך מבית לבית במסכה על פניו וכתר מלכים או מצנפת משונה על ראשו ושר שירי עם, שירי אחשוורוש והמן, אסתר ומרדכי, ואם לא היה חלקו במשחקים הסתפק במועט: כיסה פניו במסוה, התחפש ולבש בגדים משונים: שמלת אם משומשת ועתיקה, קפוטת אב מסורסת, כובע גדול ממדת ראשו וכיוצא באלו, ואת פניו השחיר בפיח הכירים, וחזר עם חבריו על הפתחים, לקבץ פרוטות ולקיים בהן מצוות “משלוח מנות לאביונים”, על פי הוראת אב ואם ושכן טוב, וחבר הילד את המועיל עם הנעים לו.

תיאטרון ילדים לא היה אז (ואף תיאטרון יהודי לגדולים לא היה בנמצא, חוץ מבערים גדולות, ונחשב בעיני החרדים לעוון לבוא ולראות במחזה) וספרות ילדים – לא נראו עוד אותותיה. כל שעשועי הדמיון, הטובים והרעים גם יחד, המושטים לילדי זמננו יותר מכדי שבעם – לא היו בנמצא. ואף על פי כן לא נשלל מזון מדמיון הילד. למודי התורה והנביאים מלאו תפקידם. בראשית הלמוד היה התוכן מעומעם. פירוש המלים הבודדות קטע את מהלך הספור ופוררו, אך לאט לאט החלה עין השכל חודרת לענין ומן האפלולית עלו צללי דמויות ומאורעות מצודדי לב, אהבה ושנאה, מלחמה ודיבוק, מעשה חסד ושפיכת דמים, מסעות למדבריות ולהרי חושך, במקום שיירות גמלים וסערות חול וסכנת נפשות, ואל תוך המלים העתיקות הותכה תוספת – נופך מיצירי הדמיון של הילד, הפרזה והפראה מבפנים. רבים מן המלמדים היו מספרים בשעת רצון ספורים לילדים מתוך “ספר הישר” ו“יוסיפון” ומאגדות התלמוד, ומשם עלו ענקים ועשו מעשי נסים ופלאים מרעישים, והיו השעות ההן שעות קדש, הילדים יושבים בדומיה ושותים דברי המספר בצמאון ומרחפים בעולמות עליונים ומתנסים בחיים שיש בהם אותות ומופתים. ביחוד הצטיינו המלמדים מכת החסידים בספוריהם על הצדיקים.

גם בבית קלטה אוזן הילד ספור משעשע או מזעזע. ביום השבת ישבה האם על יד ה“טייטש חומש” (ספורי התורה מתורגמים ליידיש בצרוף אגדות ודרושים) והילדים ישבו ליד אמם והקשיבו ומצאו עונג לנפשם. בני חסידים היו מלווים את הוריהם לבית המדרש או ה“שטיבל” (בית תפלה קטן מיוחד לקבוצת חסידים, המאמינים ב“רבי” אחד) ומטים אוזן לשמוע לשיחותיהם ולראות בריקודיהם, ובשעת ריקוד יכרכר גם הילד בתוך המעגל או מחוץ לו.

ואף על פי שלא היתה שירת ילדים קבועה בכתב – היה היתה שירה שבעל פה, שהיתה נמסרת מדור לדור, והילדים היו שרים אותה ב“חדר” בשעת בין השמשות, כשהלך הרבי אל בית המדרש לתפלה, ובכל שעות ההפסקות והמשחקים, ובערב, בשובם יחד מבית רבם אל בית הוריהם.

בערב שבת וביום חופש, כשהיו הילדים עולים על גבעה, היו פורצים בקול שירה, מעין:

אויפן גרינעם בארג,

אויפן הויכען גראז,

שטעהען צוויי דייטשען

מיט די לאַנגע בייטשען וכו' וכו'

שיר זה מצא גאולתו בנוסח עברי מחודש, שנשאר בו ממשקלו ומטעמו:

על ההר הרם,

שם בדשא הירוק,

נצבים בחורים שנים,

אדמונים ויפי-עינים,

אנשי גובה שניהם הם,

בגדי תכלת לובשים הם.

מי ומי הם? מה שמם?

באים הם ממדינות ים.

לא ידע איש למה באו,

ואות, ידם רומזת, מה הוא.

שמא באו לבשר

כי משיח בא מהר? ¹⁶

שירי ילדים ביידיש רבים היו וזכו גם לכינוס. קצתם שירי משחק ומנין, קצתם הומור, קצתם תוכן לאומי וקצתם לשון ילדים, כלומר: צרופי מלים ופטפוטים בלתי מובנים המענגים את נפש הילד בנועם צלצולם ובסוד זרותם.

אף התנועה הדרושה להתפתחות הגוף לא נשללה מן הילד, או ביתר דיוק: הילד לא הניח שישללוה ממנו. אבא ואמא, דוד ודודה, הרב ועוזרו, שכן ושכנה וכל קרוב וגואל הזהירו את הילד על המשחקים ואסרו אותם עליו. ואם זכה הנער להיות בלומדי גמרא ואחד מן הגדולים רואהו משחק ועושה מעשה נערות, – הריהו נוזף בו; הכך עושה נער גמרא? וכי לא תבוש? – אך התוכחות נידפו כהבל פה והילדים התחרו זה עם זה בריצה ורעננו את גופם בדלוג ובקפיצה. גם הכדור נראה והילדים שחקו בו ומקלות זרקו על מנת לקלעם אל מקל אחר המונח על אבנים, ואף היו ילדים מתהפכים ומתהלכים על ידיהם ורגליהם למעלה – והגדולים רואים ומעקמים חטמיהם, אך עולם הקטנים כמנהגו נוהג, וטבעם מצא ספוקו גם ב“גיטו”.

אפילו מלחמות, שהן זרות כל כך לטבע היהודי, לא חסרו בחיי הילד. הילדים היו מצטרפים לחבורות ולכנופיות, ומשחקים באנשי צבא ועושים מטאטא קנה רובה ונלחמים אלה באלה, ויש מכים ומוכים, פוצעים ונפצעים – כחוק לילדים מימות עולם.

השרטוט היהודי המיוחד בחיי הילדים נתגלה בחבורות הפורמאליות “קנין תורה” ו“פרחי שושנים” שמטרתן היתה לרכוש ספרים לבית המדרש. אגודות אלו מכובדות היו אף על הגדולים, וחבה יתירה היתה נודעת להן, עד שהקדישו שבת אחת משבתות השנה לאגודה, כלומר באותה שבת ניתנו לגבאי האגודה כל זכויות הגדולים, לקרוא לתורה כל מי שרצו לכבדו, ולברכו בברכת “מי שברך”, וכל הנדרים שנדרו העולים לתורה נכנסו לקופת האגודה. וכשהגיע זה היום שקוו לו והכניסו את הספרים לבית המדרש בתהלוכה ובפנסי אור ובשירה ובזמרה ובריקודים היו הקטנים החתנים, וכגדולים היו להשתתפות בשמחה ולכבוד ולגדולה.

הצל השחור שכסה את חיי הילד העברי ב“חדר” היתה המשמעת החמורה וחסרת ההגיון והענשים הכרוכים בהפרתה. ילד שסרח – נענש קשה. ומה פירוש “סרח”? לא תפס הענין, הסיח דעתו לרגע מן הלמוד, לחש דבר מה לחברו, הראה לחברו מן המצוי בכיסו בשעת הלמוד – הכל נכנס לגדר חטא והחוטא הולקה ברצועה ועליו היה להצדיק את הדין על עצמו ולשמור על מוצא שפתיו, שלא יגלה “סוד מן החדר” לאביו או לאמו, וכל העובר על הלאו החמור הזה לוקה כפלים. ילד שסרחונו קשה היה – הושכב על הספסל או על ברכי המלמד, כפתורי מכנסיו הותרו והרבי מכה אם ביד או ברצועה. ילד שלקה – סבל גם בנפשו, כי הילדים בזו ולעגו לו והזכירו לו קלונו ברבים. אולם ילד שפשע פשע גדול ומרד ברבו – עשו לו “חבילה” (א פּעקיל): כסו ראשו בסל נצרים, שמו מטאטא בידו, לכלכו פניו בפיח הכירים עד שהשחירו כשולי קדרה, או חבשו כובע לראשו ותקעו בו כנף אווז והרכיבוהו על גבי מגרפה, ובתלבושת זו הוליכוהו ב“חדר” סביב סביב, וכל הילדים מסתכלים בו ופּוצים פיהם בדברי לגלוג ובזיון. נקל לשער כמה יסורי נפש ודכדוכה גרם בזיון זה. ילד מסכן שנפל בגורלו להתענות כמה שנים תחת ידו הקשה של מלמד אכזר – שנאתו היתה כבושה למלמדו, ולפעמים עברה שנאה זו גם לעצם הלמודים, וממילא יצאו מהם אחר כך מתנגדים גדולים לשיטת ה“חדר”, מתנגדים מורדים ומרי נפש.

ב“חדר” עליון – של גמרא ותוספות – שבו למדו נערים, ירדה הרצועה מגדולתה. נער גדול שסרח, על פי הרוב היו נוזפים בו, וזה היה העונש כולו. כמובן שהיו מלמדים יוצאים מן הכלל שגיל הלומד לא היה משמש להם עכוב. כל “חוטא” לוקה – ואין מבדילים בין קטן לגדול.

המצב ההיגיהני ב“חדר” לא היה מעולה. כבר הוגד שה“חדר” היה משמש לא רק ללמודים, אלא גם לחיי המשפחה: בו עומדות לפעמים אפילו מטות לשינה. מושגי המלמד על אור ואויר היו מן הישנים, ובחורף היו חלונות ה“חדר” סגורים ומסוגרים, והילדים, ביחוד בחדר דרדקי, ישבו צפופים, והאויר היה מחניק. רק מעטים מן ה“חדרים” נקבעו בבתי מדרש או בדירות מיוחדות.

תכנית ה“חדר” לא היתה מגוונת. לשון ודקדוק לא למדו – פרט למלמדי ליטא שביניהם נמצאו מדקדקים. אפילו בנביאים ראשונים ואחרונים זלזלו ולמדום אגב אורח, בשעות בין השמשות, ואף בזה היו מלמדי ליטא יוצאים מן הכלל ומורים נביאים מתוך מסירות. למוד התלמוד היה עיקר ומרכז – עד כי נמצאו תלמידי חכמים ורבנים שלא הכירו את פסוקי הנביאים אלא ממה שהובא בתלמוד. משנה לא למדו כמקצוע מיוחד, חוץ מ“פרקי אבות”, שהוא ספר מוסר.

למוד הגמרא הוחל בגיל מוקדם ביותר – ועל זה צווחו קדמונים. ובקרתם חלה גם על מאת הי“ח והי”ט ואפילו על ימינו אלה. המהר“ל מפראג כתב: “בדורות הראשונים נתנו גבולות ועתים לחנך נער על פי דרכו: בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן ט”ו לתלמוד, והכל כדי לתת לנער משא כאשר יוכל שאת לפי טבעו… אך הטפשים בארצות אלו מלמדים עם הנער מקרא מעט מן הפרשה, ומפסיקין ומתחילין בשבוע אחרת פרשה שניה קצת מן הפרשה. וככלות השנה לא ידע הנער, כי נשכחו ממנו הראשונים… ויש שמעתיקין אותו מיד אל הגמרא, יצפצף הנער בקול דברים בלבד…” ¹⁷.

למוּדי חול לא נכללו בתכנית. לא למדו לא לשון המדינה ולא יסודות החשבון והטבע. היו גאונים שידעו ערך החכמות החיצוניות, כגון הגאון ר' אליהו בן שלמה זלמן מווילנא (הגר"א) שידע חשבון והנדסה, ועורר את המוכשרים לכך להעתיק מספרי החכמות ללשון הקדש ואמר: “כי כפי שיחסר לו לאדם הידיעה בשארי החכמות לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה”, ברם העם בכללו והרבנים בראשם חשבו ידיעות חול כמותרות, ואפילו כמזיקות. ביחוד היו החסידים מבטלים את הלמודים החיצוניים. בעלי בתים היו מזמינים מורים פרטיים לבניהם ללמדם לשון המדינה וחשבון כשעה ליום, וההמונים והדלים לא נתנו דעתם על אלה והסתפקו בלמודי קדש בלבד. “מהלך מחשבתו של אב ירא שמים משתקף בפלפול זה: אם יצליח בני בתורה הרי ימצא את דרכו בחיים, ואם יחסר לו החשק ללמוד תורה יחזיק במסחר או במלאכה וירכוש לו את הדרוש לחיי המעשה מעצמו, מן הסביבה” ¹⁸. התנגדות הרבנים ללמודי חוץ לא היתה אמנם עיקרית, אלא שלא יכלו להאמין שתתגשם המזיגה בין למוד התורה ובין ידיעות חילוניות. ולחשש הזה היו רגלים. התרבות הזרה היתה עלולה לבלוע את העצמית. למוד לשון המדינה הביא לידי קריאה בספרותה, וקריאת הספרות לידי קליטת השקפת עולם נכרית. הרבנים בקשו שיהדות התלמוד תתקיים בטהרתה ובשלמותה, על השקפת עולמה ושמירת כל מצוותיה. הם גם חששו לעוון בטול תורה.

בזבוז כוחותיהם של בנים דלי כשרון על למודים מופשטים ונשגבים מהם – ייחשב אף הוא ללקוי, אף כי מקורו באהבת התורה. חשק ההורים לזכות לבנים מהוללים בידיעת התלמוד העבירם על דעתם. הם האיצו במלמדים למהר ולהתחיל בלמוד הגמרא עם תינוקות, ויש שהמלמדים עצמם נתעוררו להראות את הפלא שילד קטן לומד גמרא (סגולה למצוא חן בעיני ההורים!).

כנגד לקויים אלו שכמה מהם תלויים ברוח הזמן והיו קיימים גם באומות העולם שבאותה תקופה וכמה מהם נגרמו על ידי תנאי מצבם החומרי של המוני ישראל, היו בשיטת חנוכנו יסודות נהדרים.

אצל הגויים היה נגוד בין הבית ובית הספר. החנוך האסכולי היה מעמדי, לבני אצילים ופקידים, וכשנפתחו בתי הספר לבני המוני העם באה הסתירה לידי גלוי. מצד אחד היו הבנים שרכשו להם קצת ידיעות ונימוסים חדשים, שלא מעולמם, מרגישים את עצמם נבדלים מהוריהם ומסביבתם, ומאידך גיסא לא היו ההורים מכירים בערך השכלת בית הספר. לא כן היה אצלנו, שחנוכנו היה מסורת של דורות. בין ה“חדר” והסביבה שררה אחדות גמורה. אפשר לומר בלי כל חשש של הגזמה שיותר ממה שעשה המלמד עשתה הסביבה. ילדים שגורלם מנה להם מלמדים מחוסרי ידיעות או מחוסרי כשרון לא היו לעמי הארץ גמורים, ומן הסביבה והמשך החיים נתמלא חסרונם.

בתוך סביבה זו היה שפע של תורה יוצא מצנורות רבים ומשקה את כל הקהל, ביודעים ובלא יודעים. בחור ישיבה כשבא לאכול על שלחן בעל הבית הנותן לו יומו – נוהג היה (באונגארן) לומר דבר תורה או “חדוש” – נמצא בעל הבית נהנה משלחנה של תורה. בבית הכנסת מגיד “המגיד” את שעורו או מגיד בן עיר אחרת בא לדרוש – והשומע שב אל ביתו ומספר מה ששמע. פסוקים ומאמרי חז“ל היו שגורים על כל פה ואפילו עגלון בישראל המוכר חלב כ”טוביה החולב" של שלום עליכם – לא פסק מפסוק את פסוקיו, פעמים כצורתם ופעמים בסלוף ובגלוי פנים שלא כפירושם. עם הארץ בישראל – אם תורה לא היתה בו, ריח תורה היה בו.

ואין לשכוח שמעלתו הגדולה של החנוך היתה האוירה המוסרית שיצר. המלמד היה מסכן ודל, אבל הוא היה – ביחוד מלמד הגמרא – אדם מוסרי. ליצני הדור היו מלגלגים על בטלנותו המופלגת, שאינו יודע צורת מטבע ואינו בקי בחיי המעשה ונקל לרמותו ולהונותו, אבל חסרון זה היה פרי חייו המוסריים, שלא היו לפניו לא הונאה ולא בקשת תענוגות העולם הזה, וכל מעיניו במצוות שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו. המלמד העני היה נותן צדקה לעניים וביום ששי היה יוצא ומטפחת אדומה בידו לקבץ נדבות לתמיכת דלים.

ומה נהדר ונפלא המחזה שכל העם כולו ערב לחנוך הגבוה. עם עני ודל היה ישראל וזכויותיו האזרחיות מוגבלות ועמוס היה מסים מיוחדים שהטילו עליו השלטונות בלי רחם, והגובים אורחים תכופים בבתיהם ונוטלים מטלטלים במשכון – בגלל אי תשלום המס במועדו, ואין לעם ארגון עם תוקף של שלטון, ורק מתוך הכרה פנימית הוא מטיל על עצמו כלכלת כל בני הנעורים שחשקה נפשם בתורה. דלים ודלי דלים המסתפקים בכל ימות השבוע בלחם צר ובדייסה קלושה ומחכים בכליון עינים ליום השבת ליהנות בו ממעט הבשר והפשטידה – חולקים ארוחתם זו עם בחור הישיבה וה“קלויזניק”.

וכל העם מתפלל שהקב"ה יתן לו “זרעא די לא יפסוק ודי לא יבטול מפתגמי אורייתא” (בנים שלא יפסקו ולא ייבטלו מדברי תורה). ואין לך חרפה גדולה בישראל מהיות עם הארץ, וכי ינצו עברים הגידוף הקשה ביותר הוא “עם הארץ”, “בור”, “בור דאורייתא”.

אם נשווה את מצבו התרבותי של עם ישראל אל העמים באותה תקופה נראה את ההבדל. כאן תבוא רשימה של מספר בני האדם שלא ידעו קרוא וכתוב בארצות שונות בראשית מאת העשרים, לפני ארבעים שנה בערך:

טבלה

רשימה זו מראה על מספר האנאלפאביתים, ולא למותר להזכיר שאין זה קנה מדה להשכלה. רבים למדו בילדותם שלש או ארבע שנים ואפילו יותר בבית ספר יסודי לקרוא ואחר כך לא הוסיפו לפתוח ספר, וכל מה שנשתייר להם היא קריאה בקשי לעת הצורך הגדול ¹⁹. לעומת זה לא היה בין הגברים שבישראל אף אחוז אחד שלא ידע קרוא, ואף הנשים – רובן ידעו לקרוא. הגברים מן ההמון היו מעבירים על הסדרה ומקשיבים לקריאת התורה ולומדים חומש ו“חיי אדם” בחבורה, והנשים – חלק גדול מהן ידעו קרוא ומדי שבת בשבתו היו קוראות ב“צאנה וראינה” וב“קב הישר” ושאר ספרים.

על מצבה התרבותי של עיירה טפוסית בליטה יספר א. י. פּאפּירנה (1840 – 1919) בזכרונותיו:

“מוסדות השכלה חדשים לא היו בקופיל, שום בית ספר של הממשלה או של הקהלה. הנוצרים כולם לא ידעו קרוא. אבל האוכלוסיה היהודית עשירה היתה בבתי ספר, אף כי מסוג מיוחד. אלה היו ה”חדרים“. בקופּיל היו כעשרים חדרים, כי כל הילדים הזכרים, מבני ארבע עד שלש עשרה, למדו בחדרים. ואף כי לא חלה חובת הלמוד על הילדות, למדו רובן לקרוא את התפלות ואת החומש וידעו לתרגמם ליידיש. יהודי בן קופּיל לא חס על ממונו לשם חנוך בניו. העני בישראל היה מוכר לעתים קרובות את פמוטו או את כרו האחרון על מנת לשלם שכר למוד למלמד. וזה נעשה לא רק משום רגש דתי, אלא גם מתוך “חשבון”. תורה חשובה היתה בקופּיל – לה היה משקל וערך… הבור היה בזוי עם. לא היה בור בקופּיל, חוץ ממסיק התנורים שהיה גם שואב מים, אבל זה היה מטומטם מוח. אבל אף מטומטם זה ידע לקרוא את התפלות ולברך ברכת התורה” ²⁰.

על כן יוכל איש ישראל לומר לאומות העולם:

הקבצו וראו מה טובו אהלי יעקב ומשכנות ישראל. עמדו על רגליכם והעידו מי בכם עם שכל מעמדותיו הקדישו ימיהם ועצם חייהם לתורה ולאצילות רוח ולהשתלמות מוסרית ולתקון הנפש ושעבדו תאות יצרים לאידיאל רם כזה?

ה“השכלה” קראה מלחמה על שיטת חנוך זו. שואפי ההשכלה לא באו – חוץ ממשכילים עבריים מעטים – לתקן את הפגימות של החנוך הישן ולטפח את הטוב שבו, אלא להרסו ולתת לנו במקומו שיטת חיים חדשה. הם באו להעביר את נקודת הכובד מחיי התורה והמוסר אל חיי המעשה ואל הליטוש והיופי החיצוני ואל ההשתוות במנהגים אל האזרחים.

לתאור המלחמה הזאת והגנת העם על מסרתו ועל קיומו הוקדש ספר זה.

 

בצרפת    🔗

הדראמה רבת העלילות שהתחוללה בשדה החינוך בישראל בדורות האחרונים – מלחמת ה“השכלה” בחינוך המסרתי – נפתחת במערכה דלת עלילה בארץ צרפת. כי הישוב היהודי בצרפת בתקופה החדשה קטן היה ודל, ורובו חסר כוחות עצמיים להתגונן, ובין מוסדות החינוך הישראליים שבצרפת לא נמצא אף אחד שיהא רישומו ניכר. הדיון המפורט בתמורות בחינוך באוכלוסיה מעוטת כמות זו ייראה אולי כמופרז בעיני הקורא. אבל לאמתו של דבר תוכל צרפת לשמש פרולוג נאמן להתנגחותם הגדולה של שני כחות: יצר הקיום החי בקרב ההמון היהודי ושאיפתם של יחידים מישראל לצאת למרחב ולהצטרף אל הרוב השליט. והואיל וגאולתם השלמה של היחידים לא היתה עלולה להתגשם כל עוד שהכלל הישראלי קיים ביחודו – היתה ההתנגשות הכרחית.

ביתר בירור:

א. צרפת היתה אם החרות והשוויון ליהודים בתקופה החדשה. כשפרצה המהפכה הגדולה בשנת 1778 והכריזה על עיקרונות החפש, לבטל את העבדות, את הבדל המעמדות, את כח הכנסיה, את הזכויות המיוחדות לאיתני ארץ ואת ההגבלות לענוי ארץ, – היתה זו תחילת השחרור ליהודי מערב אירופה ותחילת שאיפה לשחרור ליהודי מזרח אירופה. מעמדם המדיני החדש של בני ישראל הוציאם מהסתגרותם והביא מהפכה גדולה במהלך דעותיהם, בהשקפת עולמם ובסדרי חייהם של העשירים והנאורים. מהפכה זו נשתקפה גם בשנויים שבאו בחנוך הילדים.

ב. השנויים שבאו בחנוך ילדי ישראל בצרפת מזמן המהפכה ואילך, המלחמה הפנימית שהתנהלה בין המעמדות השונים על תוכן החנוך ועל צורתו, האמצעים שבהם השתמשו אצילי ישראל ל“השכיל” את המוני ישראל ולטשטש את סימני חייהם הלאומיים המיוחדים, התגוננות ההמונים על מסרתם ועל אורח חייהם בתחלה וכניעתם אחר כך לפרנסיהם תאבי הטמיעה, שמחתם הראשונה של המשכילים בעם על פתיחת שער בגיטו ללמודים החילוניים ופריצת המחיצות בינינו לבין העמים, ואכזבתם אחר כך בראותם כי יחד עם “חשכת הבערות” נעלם גם המאור שבתורה וניתקו קשרינו עם עברנו ואבד סכוינו לעתיד – כל התופעות האלה השתקפו באוכלוסיה הישראלית מעוטת המנין שבצרפת, – ומעשי צרפת סימן לשאר התפוצות.

והאמצעים בהם אחזה ממשלת נאפוליון לעשות את יהודי ארצה לצרפתים – שמשו דוגמה לממשלות מערב אירופה ובדרכיה הלכו.

בימי המהפכה לא נמצאו יהודים רבים בצרפת, כי עוד במאה הארבע עשרה גורשו משם. במקומות שהיו שייכים לצרפת נאסרה הישיבה על היהודים. יוצאים מן הכלל היו הגלילות שנספחו לצרפת לאחר המהפכה. הגלילות שבקרן דרומית-מערבית היו עד מחצית המאה החמש עשרה תחת שלטון אנגליה. גם לאחר שנרכשו גלילות אלה על ידי קארל השביעי מלך צרפת לא נשללה הרשות מן היהודים להתגורר בבורדו, באיון ויתר ערי הגליל ההוא, ומספרם גדל על ידי גולי ספרד ופורטוגל שנלוו אליהם. באביניון, שהיתה עד המהפכה ברשות האפיפיור, התקיימה קהלת יהודית פורחת. באלזאס ולותרינגן, שהיו בתחלה גלילות גרמניים, נמצאו קהלות ישראליות עתיקות שחיו חיים אינטנסיביים וספוגי רוח תורה.

ומכל המקומות האלה נהרו היהודים אל עיר הבירה פאריז, – למרות החוק שאסר עליהם את הישיבה שם ולמרות רדיפות הרשות. אף מחוץ לעיר הבירה הוגבלו היהודים בזכויותיהם. אסור היה להם לעסוק במסחר מחוץ לערים. הם לא נתקבלו לחברים באגודות האומנים. בעבור יהודי מעיר לעיר הוטל עליו מס בכניסתו. אך בשנת 1784 בטל לודוויג הששה עשר את מס הגלגלת. בשנת 1785 קבל הפארלמנט הפאריזאי חוק שכל המעליב יהודי ייענש. ומזה אנו למדים מה היה מצב היהודים בעת ההיא ואיך התייחס ההמון אליהם ²¹.

מן האמור לעיל אנו רואים שלא כל יהודי צרפת היו מסוג אחד. נפרדים ונבדלים היו בארצות מוצאם ושונים בארחות חייהם. יהודי ספרד ופורטוגל שהשתרשו בבורדו ובשאר ערים עשו חיל במקצוע המסחר, ולמדו את שפת המדינה, והתקרבו אל עם הארץ ורכשו להם עושר והשפעה. אלה התגאו ביחוסם ובזכות אבותיהם ובזכות מעמדם החומרי והחברתי והביטו מגבוה על אחיהם ה“אשכנזים”. יהודי אלזאס ולותרינגן דברו בלשונם המיוחדת, יידיש-דייטש, וחיו חיי מסורת ויראת שמים והחזיקו חדרים וישיבות. עוד זמן קצר לפני המהפכה היו עונשים באלזאס על “חטאים” כרקוד בשבת וביום טוב וכדומה ²². מספר יהודים אלה היה כעשרים אלף, חצי ממספר כל היהודים בצרפת. ויהודי אלזאס ולותרינגן אשר באו אל פאריז למצוא שם את לחמם הוסיפו לחיות אף שם את חייהם העצמיים, חיים של “עם לבדד ישכן”.

יהודי ספרד ופורטוגל מבורדו, מבאיון ומאביניון היו הראשונים לקבל שווי זכויות (1790). כידוע הודיעו יהודי בורדו לאספה הלאומית שהם נעלבו משום שכללו אותם באספה הלאומית יחד עם “יהודים מגזע אחר” והביאו את מחאתם כלפי “יהודי אלזאס, לותרינגן ושלשת גלילות הבישוף, השואפים לחיות בצרפת על פי סדרים פנימיים מיוחדים להם (הם בקשו את הזכות לקיים קהלות אבטונומיות), להחזיק בחוקיהם המיוחדים ולהיות למפלגת אזרחים מובדלה משאר בני הארץ”. יהודי בורדו טענו שלהם ניתנו זכויות מכבר מאת המלך, וזכויות אלה אינן טעונות אלא אישור. טענתם זאת השפיעה ובקשתם נמלאה והשוויון ניתן ליהודי צרפת הדרומית והמערבית “הידועים בשם פורטוגיזים, ספרדים ואביניונים”. בשנת 1791 בטלו כל ההבדלים שבין כל היהודים ובין יתר אזרחי המדינה, ומאז החלה תקופה חדשה לישראל. מושגי השוויון והחרות עברו את גבול צרפת וחדרו אל שאר הארצות הנאורות. לאחר מאות שנות חשך ורדיפות נגה אור תקוה ליהודים. בשנת 1792 חבר אחד המשכילים שיר הודיה על החפש, שיר שהושר בבית הכנסת במיץ בנגון המארסיליזה ²³. כשהוכתר נאפוליון הוחגה ההכתרה בבתי הכנסיות ברוב שמחה ובפאר.

היציאה מעבדות לחרות נסכה רוח שכרון על יהודי צרפת. זרמי הזמן והחברה בצרפת שטפו גם אותם: זרם קלות החיים, הכפירה באמונות ישנות, ההשתחררות מעול חוקים מקובלים. נפרצו החומות הישנות. הכל הרגישו כי עומדים הם על סף תקופה חדשה, חפשית, מלאת זיו, רבת תקוות ומבטיחת נועם. תקפה השאיפה של רבים מישראל להיות לעם אחד עם הצרפתים. פרנסי ישראל בקשו לתקן על ידי החנוך את הפגימות והחטאים שמנו בהם את ישראל. הסנהדרין הוציאה קול קורא לעורר בקרב הצעירים את אהבת המלאכה והעבודה ולשנות את דרכי חייהם לטובת המולדת. הפרנס המפורסם בר יצחק בר מנאנסי (1744 – 1828) היה מעונין ביותר בתקון חיי ישראל על ידי החנוך (הוא היה בר אורין ותרגם את ספרו של ווייזל “דברי שלום ואמת” לצרפתית). ובשנת 1791 הוציא כרוז ליהודים שיחלו ללמד את צעירי ישראל מדע ואומנות, למען ימצאו מקומם בחברה ולחמם ביושר. וכאן עלינו להטעים שוב את ההפרש הגדול ששרר בין יהודי צרפת הפורטוגיזים ובין יהודי אלזאס ולותרינגן: הראשונים היו מוכנים להקריב את לאומיותם על מזבח החרות, והאחרונים בקשו להיות לאזרחים נאמנים מבלי וותר על לאומיותם. ישעיה בר בינג (1759 – 1805) ממיץ, משכיל עברי שתרגם את ה“פידון” של מנדלסון לעברית, פרסם תשובה על חוברת אנטישמית והיא כתובה ברוח גאון לאומי והכרת ערך עצמנו. על הדרישות שיהודי צרפת יוותרו על חיי קהלותיהם ועל דיני ישראל ויקבלו עליהם אך את המשפט האזרחי ענה: “אם יאסרו עלינו לקיים את קהלותינו, אם נאולץ להקריב את דיני ישראל האזרחיים ולקבל עלינו אך את שלטון החוק האזרחי, אם באה המהפכה שהביאה אושר כל כך גדול לצרפתים אך להגדיל את אסוננו – אזי טוב לנו המות מחתום (על השוויון)… אנחנו נכנע, אבל לא נחדל מדרוש מן האספה הלאומית צדק, זכויות אנושיות מלאות… לא חסד נדרוש, לא טובה ולא זכות יתירה, אלא להרוס את החומה הנוראה המבדילה אותנו מן האזרחים” ²⁴.

הנהלת מוסדות ישראל רוכזה בשנת 1844 בידי הקהלה המרכזית, הקונסיסטוריה, בפאריז. מנהליה היו הרב הראשי ונבחרי הקהלות הגדולות. הרב הראשי נמנה על ידי הקונסיסטוריה המרכזית ונתאשר על ידי שלטון המדינה. תפקיד הקונסיסטוריה היה לפקח על הפולחן, על ההיכלות ובתי הכנסיות, לסמוך רבנים ולפטר רבנים שלא ישרו בעיניה. בערי המדינה התקיימו קונססטוריות מקומיות שהיו כפופות למרכז. על פי החוק משנת 1830 היו הרבנים מקבלים שכרם מקופת המדינה. סדר זה נתקיים עד שנתקבל החוק של פרוד הכנסיה מן המדינה.

כשנתבטלו ההגבלות בשנת 1791 היה מספר היהודים בפאריז רק מאות אחדות. מצבם דל היה ולא השיגה ידם לכלכל את המוסדות הדרושים לחיי הקהלה. בשנת 1800 הגיע מספר היהודים בפאריז לששת אלפים ומאז החלו להקים בתי תפלה הגונים ולייסד חברות של צדקה ובתי חנוך ²⁵

בפאריז ובשאר ערי צרפת היו קיימים חדרים או בתי ספר קטנים ובהם למדו חומש ותלמוד ²⁶. יוצאי אלזאס היו משתמשים בחדריהם בלשון יידיש-דייטש. בכמה ערים היו ישיבות: במיץ, אטנדורף (עדנדורף), וויסטהופן, מאינץ, בורדו, באיון, אביניון, קארפּנטראס וניצה ²⁷. הרבנים היו מן הטפוס הישן, עוסקים בגפ"ת ורחוקים מחכמות חיצוניות ²⁸. ראשית דאגתם של פרנסי ישראל היתה ליתן לעם רועים משכילים, רבנים מודרניים אשר ישפיעו על העם לשנות את ארחות חייו. בשנת 1810 פנתה הקונסיסטוריה המרכזית בבקשה אל מיניסטר הדתות להרשות לה לפתוח שני בתי מדרש לרבנים, האחד בנאנסי או במיץ והשני בפלורנץ או ליבורנה, ובתי ספר אלמנטאריים בקהלות הגדולות. המיניסטריום – דעתו לא היתה נוחה מזה. המיניסטר ענה שמספר כל בתי הכנסיות שתחת פקוחה של הקונסיסטוריה מגיע לששה עשר, ובכל הקיסרות לעשרים, ועל כן אינו רואה צורך בבית מדרש לרבנים. כל רב יוכל לחנך בעצמו ממלא מקום. ובדבר בתי ספר יסודיים יסכים המיניסטריון לכך בתנאי שתפקידם יהא לסגל את הילדים לחיי הצרפתים.

מפני מה בקשה הקונסיסטוריה בתי ספר מיוחדים ליהודים, אחר שכל משאת נפשה היתה לקרב את היהודים אל עם הארץ? הסבה פשוטה היא: הלמוד בבתי הספר הכלליים נשא עליו חותם קאתולי, וילד יהודי כי בא שמה – לא נתקבל מאת חבריו הקאתוליים בסבר פנים יפות. החוק של שנת 1815 התיר ליהודים להכנס לבתי הספר הכלליים, ואף על פי כן היה מספרם שם מעט, קרוב לאפס. בשנת 1810 היו אך יהודים מספר בליציאום, וכששלח יהודי עשיר בקולמר את בנו לליציאום התנפלו עליו התלמידים והכוהו ²⁹.

כשנתקבלה הרשות מן הממשלה לפתוח בתי ספר מיוחדים לילדי ישראל גדלה השמחה בקונסיסטוריה ³⁰. רשות זו היתה בעיניה כזכות מיוחדת ושלחה מכתב חוזר אל הקונסיסטוריות המקומיות שתגשנה ליסד בתי ספר מודרניים. באותה שעה הזמינה הקונסיסטוריה המרכזית את הקונסיסטוריה הפאריזאית (המקומית) להצטרף אליה להביע רגשי שבח והודיה לממשלה על החסד הגדול אשר עשתה לישראל, וגם הוציאה כרוז לכל היהודים שבארצות הכפופות לצרפת לבטא את אהבתם לנאפוליון “הגדול בגבורים, הנאדר במחוקקים”. זה היה בשנת 1815 ³¹.

לאחר שהופיע הקול הקורא של הקונסיסטוריה המרכזית נגשה הקונסיסטוריה המקומית של פאריז ליסוד בתי ספר בעיר הבירה. ראשון מעשיה היה לערוך מחקר על בתי הספר הקיימים, על תכניתם, על שמות המלמדים ומקום מושבם, חדריהם ומספר תלמידיהם. עריכת המחקר לא עלתה בקשי. מספר היהודים בפאריז מעט היה. ב“אגרות היהודיות” של אלברט כהן אנו קוראים “בתקופה ההיא, בערך בשנת 1780, היו שני “חדרים” בפאריז שהחזיקו שני מלמדים, ובהם למדו לקרוא “עברי” ולתרגם את החומש. מחזיקי החדקים היו אהרן פולני ומ.י. כהן”. בעת המחקר, כשלשים שנה לאחר זה, כנסה הקונסיסטוריה את המלמדים לאספה והיה מספרם ארבעה. הקונסיסטוריה החליטה אז לייסד בית ספר למתחילים בהשגחת חברת הצדקה שקבלה עליה את התפקיד של הפצת השכלה.

מן הראוי להעיר כאן שקודם לכן התקיימו בפאריז שתי חברות צדקה קטנות, ובשנות ההתעוררות החברתית התאחדו שתיהן והממשלה אשרה את החברה המאוחדת בשנת 1810. בשנת 1812 הכריזה החברה הרשמת ילדים ובאו חמשים. הלמוד היה חנם ³². לאחר ימים מועטים עבר בית הספר מרשות חברת הצדקה לרשות הקונסיסטוריה. הוחלט שבית הספר יהא מודרני ויתנהל על פי “השיטה החדשה”, הלא היא “שיטת הלמוד ההדדי”. זה היה בשנת 1819. בקיסרות התקיימו אז שנים עשר בתי ספר יהודים נמוכים בערים: מיץ, פאריז, בורדו, נאנסי, תיאונביל, סאראגימין, שטראסבורג, האגינוי, בירגהיים, סירנץ וריבובילי ³³.

“השיטה החדשה” שנתפשטה אז באנגליה ובשאר ארצות נקראה בשם Monitorial Mutual ויצא לה מוניטין. עיקרה היה הסדר העתיק מימי התלמוד, למוד על ידי ראשי דוכן. התלמידים היו נאספים אל אולם גדול, והגדולים מלמדים את הקטנים תחת השגחת המורה. מעלה גדולה היתה לשיטה זו, שעלתה בזול גדול. התלמידים נתחלקו לקבוצות קבוצות, ובראש כל קבוצה תלמיד גדול המלמד את חבריו הקטנים ממנו, ועל קתדרה עומד המורה כמלך בגדוד ועיניו פקוחות על הלמוד והחנוך, ואת כל הדבר הקשה יביאו אליו. מכיון שהאוכלוסיה הישראלית היתה קטנה ומספר התלמידים מעט, – ניטל מן השיטה הרבה מערכה החומרי, אבל הקונסיסטוריה בקשה בעיקר לשחות עם זרמי הזמן ולהיות פרוגרסיבית. למנהל מנתה הקונסיסטוריה אדם בעל השכלה כללית, ד"ר למשפטים בשם דראך, שסיים את המכללה הקיסרית וידע לשונות קלאסיות. הקונסיסטוריה התנתה עמו ללמד על פי “השיטה החדשה”.

סדרי בית הספר הפאריזאי ראויים לתשומת לב, משום שהם משקפים את רוח הזמן ואת שאיפות הפרנסים. בית הספר נפתח בשנת 1819 בחדר הסמוך לבית התפלה החדש ברחוב נוטר דם מנצרת – קנין הקונסיסטוריה. התכנית עמדה על קריאה עברית, קטעי מקרא וקאטכיזם בעל פה. תלמידים יחידי סגולה למדו גם דקדוק. למודי החול עמדו על הלשון הצרפתית, חשבון, מושג אלמנטארי מקוסמוגראפיה, גיאוגראפיה, היסטוריה קדומה וחדשה, בעיקר תולדות צרפת ומוסדותיה המדיניים. הוחלט ששום לשון זרה לא תלומד בבית הספר, והסבה היתה פשוטה: יוצאי אלזאס לותרינגן דברו ביניהם יידיש-דייטש, על כן היה מבטאם הצרפתי לקוי. תעודת בית הספר היתה להקנות לילדים את הלשון הצרפתית במבטאה הצח. “הלשון הלאומית היא היחידה שידובר בה בבית הספר”החליט הועד. מורה שלא הקפיד על עיקר זה עלול היה לפטורין.

לאט לאט גדל בית הספר והעבירוהו למקום חדש. בדרך כלל נראה שחנוכם של ילדי ישראל בפאריז לא עמד אז על מדרגה גבוהה. בשנת 1820 היה מספר תלמידי בית הספר של קונסיסטוריה אך שמונים. חוץ מבית הספר היו אז בפאריז ארבעה מלמדים ושנים מהם פנו אל הקונסיסטוריה בקובלנה שאין פרנסתם מספקת להם. נראה שמספרם הכולל של כל הילדים שניהנו מהחנוך מעט היה. והדבר לא יפלא: ההורים עניים היו ודלים, והילדים היו מתהלכים ברחובות למכור סחורה ולסייע בידי הוריהם בריווחם הדל. על כן היו התלמידים נעדרים הרבה מן הלמודים. על עוני ההורים תעיד העובדה שבשנת 1820 נתקבל בבית הספר במשך שמונה ירחים שכר למוד בסכום של מאה ועשרים ושלשה פראנק. הקונסיסטוריה בקשה דרכים להיטיב את הבקור ולהכריח את ההורים לשלוח את בניהם אל בית הספר יום יום. היא פנתה אל חברת הצדקה למנוע תמיכה מן ההורים שיש להם בנים מגיל אסכולי ואינם שולחים אותם לבית הספר. נוסף על זה היו קובעים פרסים לתלמידים ומושכים אותם אל הלמודים בכל האמצעים. בשנת 1825 הגיע מספר התלמידים למאה. בשנת 1821 נוסד גם בית ספר לנערות והממשלה תמכה בו – אף כי היתה התמיכה מצערה מאד. בתי הספר התפתחו יפה וכשבא הפריפיקט של סיין לבקרם חיווה דעתו שבתי הספר האלה ראויים לשמש מופת לאסכולות הקאתוליות.

התלמידים היו באים לבית הספר בכל ימי החול, ובשבת היו נאספים לשמוע מפי המורה את תוכן פרשת השבוע. בחגי האזרחים שוחררו התלמידים מלמודים. וזה היה סדר הלמוד: תפלת שחרית, – חמשה רגעים, קריאה ותרגום מקרא – 45 רגעים, כתיבה צרפתית – 40 רגע, לקח בלשון הצרפתית, – 45 רגעים, חשבון – 40, תפלה – חמשה רגעים. בבקר אמרו התלמידים את תפלתם בעל פה בעברית ולפני שובם לביתם – בצרפתית. מעניין הדבר שהיו חלוקי דעות בין הפרנסים וההורים על המבטא העברי, אם ללמד על פי המבטא הספרדי או האשכנזי. פרנסי הקהלה וראשי ועדי בתי הספר היו מן הספרדים, אבל הורי הילדים היו ברובם המכריע מיוצאי אשכנז. כשהנהיגו את המבטא הספרדי בתפלה ובלמוד איימו ההורים שיוציאו את בניהם מבית הספר. אז הוכרחו להנהיג את האשכנזי.

בשנת 1832 יצא חוק שהממשלה תפקח על כל בתי הספר היסודיים. מאז עברה הסמכות והפקוח על בתי הספר מן הקונסיסטוריה לועדי השלטון.בינתים גדלה האדישות אל היהדות. הקונסיסטוריה היתה עניה ופנתה אל מועצת העיר לקבל את בתי הספר לגמרי על חשבונם, מבלי בטל את למודי היהדות. בשנת 1836 יצא הדבר אל הפועל.

ואף על פי כן לא פסקה פעולת החנוך של הקונסיסטוריה. שנים מבתי ספרה נמסרו לעיריה, אבל האוכלוסיה היהודית בפאריז גדלה והיה צורך בבתי חנוך מיוחדים. תחת ישוב של ששת אלפים נפש בשנת 1824 הוכפל מספרם בשנת 1846. אז הקימה הקונסיסטוריה בנין מיוחד לשני בתי הספר שלה. בשנת 1833 נפתח תלמוד תורה לעניים שלמדו בו, נוסף על למודי החול, “מקרא, משנה וגמרא”, ועבר אחר כך אל בית המדרש לרבנים, לשמש שם כבית ספר לנסיון. גם בפרוורי פאריז נוסדו שני בתי ספר יהודיים חדשים.

במשך חמשים שנה יסדה הקונסיסטוריה בפאריז חמשה בתי ספר, ושנים מהם נמסרו לעיריה. וזוהי הכרונולוגיה של מוסדות החנוך שם:

בשנת 1877 נפתחו מחלקות לחנוך תיכוני בשני בתי ספר.

בשנת 1880 נפתח בית ספר על שם גוסטב די רוטשילד, במקום בית ספר ישן אחד.

בשנת 1882 נפתחו שני בתי ספר.

בשנת 1882 נוסדו קורסים מיוחדים לתולדות ישראל.

בשנת 1852 החלה הקונסיסטוריה להשתדל שתקובל תכנית אחידה בכל בתי הספר הקשורים בה, וזה היה סדר הלמודים שלה:

למוד האותיות והתנועות. תרגילי קריאה מעל הלוח. קריאת “שמע”. כתיבת מלים עבריות באותיות צרפתיות. תרגום “שמע”. תרגומים מ“שמונה עשרה”. בשנה ג' החלו בלמוד “בראשית”. כדי שלא תהא הלשון מעכבת היו המורים מספרים תחלה תוכן כל פרק בעל פה בצרפתית ושואלים שאלות. אך לאחר שנוכחו המורים שהתלמידים יודעים את התוכן החלו הילדים לתרגם את המקור. בשנה רביעית היו התלמידים צריכים לחבר ספורים קצרים, מיוסדים על מעשי אבות. בשנה השביעית והאחרונה, כשהגיעו התלמידים לגיל של י“ב – י”ג, למדו גם “פרקי אבות” בתרגום ולדעת להבדיל בין לשון חכמים ולשון תורה. בבחינת הסיום היו התלמידים צריכים לתרגם אחד מפרקי הנביאים והמשנה, ולנתח את המאמרים נתוח דקדוקי, וגם לתרגם מצרפתית לעברית משפטים קצרים ופשוטים באוצר מלים שכיח.

ההשיגו התלמידים את כל אלה, או זו היתה שאיפה שלא נתגשמה? – על זה לא נוכל לענות. קרוב לאמת שלא השיגו, כאשר נראה להלן.

ואם לא נשארה עוד עבודה לקונסיסטוריה לקרב את יהודי פאריז אל הלאומיות הצרפתית, – עדיין היה לה שדה פעולה רחב בערי השדה, ביחוד באלזאס לותרינגן. יהודי המחוזות ההם הוסיפו לדבר בלשונם היהודית-גרמנית, ועם זה נלחמה הקונסיסטוריה. “מחויבים היו להלחם עם היידיש-טייטש, הזארגון היהודי הגרמני, הניב הבארבארי”. מה היתה החטאת הגדולה ביותר בבית הספר בשטראסבורג? חטאת הלשון, לדבר לא צרפתית. מי שמצאוהו חוטא בדבור פה לא צרפתי היו מונעים ממנו פת ערבית ביום ששי בערב, שאז ניתנה ארוחת הבשר היחידה של השבוע. בבית הספר היהודי בקולמאר מונו משגיחים מיוחדים שתפקידם היה לפקח על הילדים לא רק בתוך כתלי בית הספר, אלא גם מחוץ להם, שלא יכשלו חלילה בעוון דבור יהודי. אבל עיקר המהפכה היה להכניס למודי חול ולהעמידם במעלה ראשונה.

בשנת 1843 בקר רבה הראשי של שטראסבורג, אהרן, שלשים קהלות, חקר מצב בתי הספר בהן ומסר דין וחשבון, לפי רוח הקונסיסטוריה. הוא הציע:

א. שלא ימנו פרנס על הצבור אלא אם כן הוא תומך בבתי הספר הצבוריים המאושרים על ידי הקונסיסטוריה

ב. מי שיתרום תרומה לבתי הספר החדשים יירשם שמו ברשימת הכבוד ותהא תלויה שלשה חדשים במקום של פומבי.

ג. המורים שאינם יודעים למודי חול יפוטרו ממשמרתם. ואם לא יאבו – יפנו אל הממשלה להרחיק את מורדי האור האלה מבתי הספר.

ההסתגלות לחיי הארץ החלה להראות את אותותיה ואת תוצאותיה. בשנת 1817 החל להופיע עתון צרפתי בשם “ל’איזראעליט פראנסעז” ובשנת 1836 נוסף לו שני בשם “לא גענעראציאן”. מעמודי העתונים האלה נשמעו דרישות חדשות: לבטל את יום השבת ביום השביעי ולהחליפו ביום ראשון, לבטל את התפלה בעברית ולהתפלל בלשון המדינה, לחוג את חג הפסח אך שני ימים ולבטל אכילת מצה, לשנות את תוכן ההגדה של פסח ולומר במקום “מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע שהיו מסובים בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים” – מעשה במיראבו ודי-גריגואר ומה פעלו להוציא את בני ישראל מאפלה לאורה, כמו כן הציעו לבטל את השחיטה ואת המילה ³⁴. מעטים היו דורשי התקונים הקיצוניים – ועוררו בכל זאת התרגשות. המשמרים הרגישו בסכנת התעמולה והחלו אף הם להוציא עתונים לשם הגנה על נקודת השקפתם, אך עתוניהם לא האריכו ימים, חוץ מן ה“אוניבערס איזראעליט”. הם לא פסקו גם מפתוח בתי ספר משלהם. בשנת 1852 נוסדה בפאריס חברת “תלמוד תורה” במטרה “להפיץ דעת היהדות בין היהודים הבוגרים על ידי הרצאות ושעורים”. שנה לאחר כך פתחו בית ספר בשם “תלמוד תורה” ללמד בו למודי קדש וחול, ואף גרמנית כלמוד של רשות.

ב“הלבנון”, שנה שלישית (תרכ"ה – 1865) באה ידיעה זו: “זה ימים אחדים נתייסד מהחברה הזאת (חברת ש"ס) בית ספר לילדי ישראל לכל משפטי וחוקי בין ספר (כלומר על פי תכנית בתי ספר הכלליים) ובזאת יתרון הכשר לו, כי בבית הספר הזה ילמוד (ילמד) הרב המורה הנזכר (משה ווייסקאפּף) שלש שעות בכל יום עם הנערים מקרא, משנה וגמרא, ואם איש עני אשר אין ידו משגת לשלם בעד בנו שכר למוד יקבלוהו חנם אין כסף” (עמוד 245). לאחר שנה באה ידיעה נוספת על הבחינה בבית הספר “ביום ראשון להדלקת נר מצוה ויתאספו יחד ראשי החברה הקדושה הנזכרת ועמהם באו הרבנים הגדולים שבפה ומורה בית המדרש לרבנים, והביאו את התלמידים בכור הבחינה. ובראשונה בחנו את התלמידים הלומדים גמרא, וינסום בדיני תשלומי ארבעה וחמשה, וכפל ועיקר, כלל ופרט, ורוב התלמידים השיבו כהוגן. אחר כך נסו התלמידים הקטנים הלומדים משנה, וגם בם ראו פעולה טובה, כי ידעו לתרגם ללשון צרפת המשנה כצורתה עם ביאור הברטנורא, ומהם ידעו בעל פה דיני וכללי הלכות סוכה, ואחר כך באו בכתובים וינסו התלמידים הלומדים תורה שבכתב וגם בהם מצאו אות לטובה. גם נערי בני ישראל בפאריס מוכשרים הם ללמוד תורה ומצות, רק כי ירצו אבותיהם בזה” (הלבנון, שנה שלישית, תרכ"ו, חוברת שניה).

אין ספק שבית ספר זה נוסד על ידי יהודי אלזאס לותרינגן והיה יוצא מן הכלל, שכן מוכיח הכותב “שגם נערי בני ישראל בפאריס מוכשרים הם ללמוד תורה ומצות”. כי בימים ההם כבר נפלו כל המחיצות וילדי ישראל נכנסו אל בתי הספר הכלליים ולא היו זקוקים יותר לבתי ספר יהודיים. צורך במעוררים להשכלה לא היה עוד, אדרבה, הגיעה השעה להוכיח להורים שיש צורך ותועלת בלמודי יהדות, ולו גם באיפה זעומה. הקונסיסטוריה פתחה אז שעורי דת לתלמידי בתי הספר הכלליים, והם ניתנו פעמים בשבוע, ו“המסיימים”, נערים בני י“ג ונערות בנות י”ב, חגגו את חג הקונפירמאציה, חג הכנסם ל“מצוות”, בזמן מתן תורתנו, בחג השבועות, בהיכל.

מוסד אחד שיסדה חברה מיוחדת בשטראסבורג יעיד על זרמי הזמן – גם על הטוב והבריא שהיה בהם. לאחר השוויון החלו צעירי ישראל מקדישים את עצמם למסחר ובעלי הכשרון שבהם – לאומנויות החופשיות. אבל נותני השוויון היו סבורים שהמסחר אינו יוצר ופורה ואזרח טוב הוא הנהנה מיגיע כפיו ויוצר מצרכים לאוכלוסיה. על כן חשבו גם משכילי היהודים להם לחובת כבוד להפיץ בין אחיהם את החקלאות ואת המלאכה. הסנהדרין דרש בשנת 1807 שהיהודים ירכשו להם נחלאות ויעבדו את האדמה וישתדלו להתרחק מן המסחר ומן העסקים המעוררים שנאה לישראל. בשטראסבורג, נאנסי ומיץ ופאריס נוסדו חברות שונות למטרה זו. החברה שבשטראסבורג נוסדה בשנת 1819. בשנת 1841 יסד הסוחר ווירט ממארקיש חברה במטרה ליסד בית ספר למלאכה ולחקלאות. החברה אספה כספים ויסדה את בית הספר במילהויזן. והם בחרו במקום זה שהמלאכה היתה נפוצה שם, כדי שיוכלו המתחנכים למצוא להם משרות על נקלה. היתה אמנם התנגדות למוסד זה מצד רב הקונסיסטוריה בקולמר. הוא חשש שלא ישמרו בבית ספר זה את המצוות – כי מייסדי בית הספר למלאכה בשטראסבורג היו חפשים. בשנת 1842 נוסד בית הספר במילהויזן, ונכנסו בו 22 חניכים. תושבי העיר והפקידים התייחסו אל המוסד החדש בחבה והקונסיסטוריה הטילה מס על קהלות המחוז לטובתו. בשנת 1847 כבר היו במוסד 27 תלמידים. בשנת 1852 נבנה בית מיוחד למוסד, ומספר חניכיו הלך וגדל וכעבור אחת עשרה שנה הגדילו את הבנין. עד שנת 1905 למדו בו 550 תלמידים, שלש או ארבע שנים כל אחד, ורובם מצאו מחיתם במלאכתם. בדרך כלל ירד המסחר הקטן באלזאס משנה לשנה. בתי המסחר הגדולים התרבו והקטנים לא יכלו להתחרות בהם, ומלאכת יד היתה מפרנסת את בעליה בכבוד ³⁵.

 

בית המדרש לרבנים    🔗

ידוע הדבר שבכל מקום שהמשכילים ואצילי ישראל בקשו לשנות את חיי ישראל היתה ראשית דאגתם לתת לעם רבנים חדשים, “אוהבי אור”, שהם ישפיעו על ההמונים. באמצעי זה אחזו גם הממשלות אשר חתרו לשנות את דרכי חייהם וסדרי חייהם של יהודי מדינותיהן.

צרפת היתה הראשונה לכך.

בשנת 1827 הקציבה הקונסיסטוריה המרכזית תשעת אלפים פראנק, סכום מצער, לשם יסוד בית מדרש לרבנים. היא החליטה להקימו במיץ, כי קהלת פאריז קטנה היתה ומפוזרת, ובמיץ התקיימה קהלה עתיקה, מיוחסת, בת ששת אלפים וחמש מאות חברים, ושם נקל היה למצוא מורים ותלמידים. תכנית הלמודים המוצעת היתה: עברית, תנ“ך, תלמוד, אלפס, רמב”ם, ושולחן ערוך. ומלמודי החול: צרפתית, גרמנית, – לתלמידים האומרים לקבל משרות בנפות הריין, – רומית, הגיון, תורת הנאום, תולדות עם ישראל ועם צרפת, וגיאוגראפיה. בתשובה על שאלת הממשלה בארה הקונסיסטוריה את תכניתה ומטרתה:

“מורה התלמוד יבאר את החלטות הסנהדרין (של צרפת) להראות על מקורותיהן ועל התואם שבין דיני ישראל ודיני המדינה והמשמעת לחוקי המלך”.

בית המדרש לרבנים נפתח במיץ בבנין שבו התקיימה הישיבה משנת 1704. ישיבה זו היתה מפוארה ו“בחורי חמד” מאלזאס היו מכתתים רגליהם אליה. מעתה “הוסרה העטרה” ובמקומה בא בית מדרש מודרני. בשנת 1830 הקציבה הממשלה תמיכה לבית המדרש בסך של 85000 פראנק. כנראה שקשה היה למצוא תלמידים הגונים. “התלמידים – כותב באוער, – מביאים אתם ידיעות בלתי מספיקות ובית המדרש לרבנים דומה לבית ספר למתחילים”. במיץ ובסביבותיה התנגדו ההמונים לבית המדרש לרבנים, שתלמידיו היו מעוטי תורה וקלים.

בה בשעה היו שואפי הריפורמיה בלתי שבעים רצון מן התכנית שהיתה מסרתית לפי דעתם. בעתון “ארשיוו איזראעליט” לשנת 1840 הופיעה בקורת על בית המדרש והיא דרשה שיחדלו ללמד בו פיוטים, שיעמידו בו עוגב, שרוב התפלות יהא בלשון הצרפתית ושלא יזכירו בהן את ביאת המשיח ואת ציון וירושלים. אלה התאוננו על מעוט למודים ודת, ואלה על רבויים. הקונסיסטוריה שלחה על כן שנים מחבריה, את החכמים שלמה מונק ואדולף פראנק לשהות חדש ימים במיץ, לחקור שם את מצב בית המדרש ולחוות את דעתם עליו. בהרצאתם הודיעו שבדרך כלל הניחו הלמודים את דעתם, אך דלותו של המוסד מנוולת אותו. “המדרשה – כתבו – נמצאת בבית מכוער, דלתותיו תדמינה לדלתות אורווה ישנה ורעועה, והריח הנודף ממנו מחניק. כל הספריה מצטמצמת בארון ספרים אחד. מים נוזלים מן הקירות והתלמידים חולים במחלת השגרון” ³⁶. אז התעוררה השאלה אם לא טוב היה להעביר את המוסד לעיר הבירה, לפאריז. יש שחששו שמא ישפיעו החיים העליזים של פאריז על התלמידים ויצאו לתרבות רעה, או שמא יסרבו אחר כך לעזוב את הקריה העליזה ללכת אל הקהלות הקטנות. מאידך גיסא אילו היה בית המדרש בפאריז היה נמצא תחת השגחתו של הרב הראשי ולתלמידים נקל היה לקנות למודי חול ומדעים. לאחר משא ומתן והיסוסים העבירו את בית המדרש בשנת 1859 לפאריז, שבינתים גדלה ועלתה על קהלת מיץ פי ארבע. קורס הלמודים נקבע לארבע שנים ובתכנית הכניסו גם גרמנית, סורית, ארמית וערבית, מאתימאתיקה, פיסיקה ותולדות הטבע.

התלמידים היו מבני אלזאס ברובם ועדיין היה בהם ריח תורה ויראת שמים, שהביאו עמם מבית אבא. אבל תלמידים מצרפת לא נמצאו. מנהלי בית המדרש בקשו תלמידים מצרפת עצמה, שכן היה מבטאם הצרפתי של יוצאי אלזאס לקוי. על כן הוחלט להתקשר עם תלמוד התורה מפאריז, שמסיימיו יכנסו לבית המדרש. בשנת 1881 נבנה בית מיוחד לבית המדרש ובו ספריה שמספר הכרכים שבה גדל מעת לעת עד שהגיע לעשרים וחמשה אלפים. אחרי מלחמת העולם הראשונה גדל מספר התלמידים מששה עשר עד ששים ושנים בשנת 1932. והגידול בא משני מקורות: מיהודי אלזאס וצעירי פולין וליטא שהשתקעו בפאריז.

אין לך סימן מובהק יותר לתשישת כחם של יהודי צרפת לאחר המהפכה מן העובדה שמיום הווסד בית המדרש עד מלחמת העולם לא נמצאו לו די תומכים והיה נלחם כל הימים על קיומו הדל. הרב הראשי, ר' ישראל לוי, שכתב את ההקדמה לספרו של באוער אמר: “דבר אחד יחסר לבית מדרש זה, והוא תקציב”. בפאריז שבה נמצאו יהודים אילי כסף ושבה דר הברון הירש שפזר מיליונים להפיץ השכלה בין היהודים בארצות הנחשלות, – באותה עיר לא היה מנין יהודים עשירים שירצו לקיים את בית המדרש לרבנים מתוך כבוד, בית המדרש שגידל רבנים ליהדות “דתית”, לפי מושגיהם הם ³⁷.

 

הירידה הגדולה    🔗

בתקופת השוויון נהרסו רוב הקהלות הקטנות ובמקומן באה הקונסיסטוריה. זו נמצאה תמיד בידי אצילי ישראל שנהלוה על פי דרכי הדתיות היבשה. אמנם לא הכתה הריפורמה שורש בצרפת וסדרי בתי כנסיותיה לא נשתנו בהרבה, וקשה לדעת את הגורם לכך. אפשר שגדלה שם האדישות כל כך עד שלא נמצאו אפילו לוחמים לריפורמה, כי אף מלחמה זו טעונה התעניינות ביהדות.

ביחוד גדלה הירידה בערי השדה, במקום שהקהלות הישראליות קטנות היו. חזיון אחד מתגלה בכל הארצות: הגירה מן העיירות אל הכרכים. בפרובנס הלכו הקהלות הלוך ופחות. לפי מחקר שנערך על ידי הקונסיסטוריה בשנות הששים למאה הי"ט קבלו ילדי יהודים מערי השדה חנוך דתי אך בערים אלה: מארסייל – בה היו שלשה בתי ספר ובהם 155 ילדים, נימס – בית ספר אחד ובו 26 תלמידים, קארפנטראס – בית ספר אחד ובו 26 ילדים, ניצה – בית ספר אחד ובו 22 ילדים. בבאיון, באוראנג' ובאביניון היו רק שעורים לדת שהרב והחזן לימדו בהם. קשה לדעת כמה מן הילדים לא קבלו כל חנוך יהודי. בשנת 1844 נמצאו בפרובאנס 2816 בני נעורים יהודים, מהם 245 מגיל של בית ספר, בני 5 – 14, מאה שמונים ושלשה בני 15 – 18, מגיל בית ספר תיכוני. מספר זה נרשם כעשרים שנה לאחר שנערכו המספרים של תלמידי בתי הספר היהודים הנזכרים לעיל. על מצבם הרוחני והדתי היהודי של בני הנעורים יעיד הכרוז שהופיע בשנת 1848 על ידי חזן אחד שמטרתו להציל את ילדי ישראל, כי רובם עוזבים את הדת ושוכחים את מקור מחצבתם ³⁸. בשנת 1874 כבר החלו הקהלות בקרן הדרומית המזרחית לגווע. בקארפנטראס לא נשארו מכל מוסדות ישראל אלא בית כנסת ובית קברות גדול – עד דומם לקהלה שקיוותה לפרוח. בשנת 1919 התפללו בבית הכנסת של קארפנטראס ביום הכפורים אך ששה אנשים. וזה משמש דוגמה למצב בשאר הקהלות.

על המצב בפאריז יעידו המספרים האלה: בשנת 1860 קבלו חנוך יהודי בפאריז 892 נערים, 683 נערות, אף על פי שהאוכלוסיה היהודית היתה אז גדולה למדי ³⁹.

בשנת 1905 נפרדה המדינה מן הכנסיה ומאז היתה הקונסיסטוריה למוסד פרטי, המתקיים על ידי תרומות מתנדבים ושאין לו הרשות להטיל מסי חובה. בשנות 1905 – 1914 מנתה צרפת כמאה ושבעים אלף יהודים, ורק כששה אלפים מהם היו חברים לקונסיסטוריה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה גדלה הגירת יהודי המזרח לאירופה. בשנת 1939 כבר נמצאה בצרפת אוכלוסיה יהודית גדולה כבת מאתים וארבעים אלף נפש, לפי ההשערה, ושבעים אחוזים מהם דרו בפאריז. האוכלוסיה היתה מנומרת מאד: צרפתים, ספרדים, יהודי צפון אפריקה ויהודי מזרח אירופה. בין יהודי מזרח אירופה קמו אגודות וחברות שונות, לפי מפלגות וזרמים, לאומיים וסוציאליים. אכן בני המהגרים היו ממהרים להתבולל, כי אוירה של צרפת מטמיע.

על יד בתי המדרש של המהגרים בפאריז התקיימו ששה עשר בתי ספר ותלמוד תורה. ומספר תלמידיהם הגיע לשבע מאות וחמשים. בשנים עשר מהם למדו נערים ונערות יחד ובשאר אך נערים. רק בשלשה מהם היו מורים בעלי הכשרה פדגוגית, ובשאר למדו הרבנים של בתי המדרש. למדו “עברי”, תפלה, חומש, מעט עברית, באחדים מהם קצת תנ“ך ומשניות, על פי הרוב בתרגום לצרפתית. אלה היו קורסי מלואים בימים שהילדים חפשיים מבית הספר הכללי, ביום החמשי וביום הראשון. בין אלה היו בתי ספר לאומיים אחדים שנוסדו בשנות העשרים למאת העשרים על ידי רבם של המהגרים הרוסיים, הד”ר מ. א. אייזנשטאדט, בשם “אהל יעקב”. בבתי ספר אלה שררה רוח לאומית והלמוד העברי היה על פי השיטה הטבעית. כשהציגו הילדים באחד האולמים הגדולים מחזות עבריים והקהל שמע את הילדים מדברים עברית בשטף התלהב הקהל מאד ⁴⁰.

בתי הספר האלה היו נתמכים על ידי עשירי היהודים המהגרים מרוסיה, אולם משהחלו בתי הספר מתרבים נמסרו לקונסיסטוריה הפאריזאית, על מנת שתתן מקופתה תמיכה למלא את הגרעון שבתקציב. הקונסיסטוריה מנתה את הרב מ. ליבר למפקח עליהם. המורים היו סטודנטים מארץ ישראל שלמדו במכללות של פאריז ומורים עבריים מהגרים מרוסיה ומפולין.

תלמידי בית הספר התיכוני ובית המדרש לרבנים – רובם היו מן המהגרים. בית הספר התיכוני על שם הרמב“ם (עקאל מיימוניד) שלמדו בו גם למודי קדש וגם למודי חול – רוב תלמידיו היו בני מהגרים, וכל בכל שעורי הדת שהנהיגה הקונסיסטוריה בששה בתי ספר תיכוניים כלליים בפאריז. כמו כן היו תלמידות בית הספר למלאכה שנוסד על ידי משפחת בישופסהיים, בבית הספר למלאכה ברחוב רוזי מספר ארבעה, ובבית הספר על שם לוסיען הירש – מיהודי המזרח. בבית הספר הנזכר לאחרונה, למדו שעה ביום קצת עברית ותנ”ך ותולדות ישראל. מספר התלמידים שם הגיע לארבע מאות. עד שנת 1918 היו כל בתי הספר העירוניים ברבעי העיר המאוכלסים יהודים מסוג זה, בשנת 1918 נשארו אך שלשה כאלה שהתנהלו על ידי הקונסיסטוריה, ובשנת 1939 נשאר אך בית ספר יהודי כללי זה.

בארבעה פרוורים של פאריז נסו לייסד קורסים לעברית בכל יום, אחר גמר הלמודים בבתי הספר העירוניים, וכדי להקל על הילדים היו נותנים להם בשעה ארבע סעודה קלה חנם. ועד מיוחד של הקונסיסטוריה דאג לבתי ספר אלה ⁴¹.

עם תחילתו של החנוך המודרני נתגלה הצורך בספרי למוד מיוחדים. ספרי למוד כאלה הופיעו בצרפת. ובזה נסתפק אך בציון המטרות המיוחדות המראות על הנטיות החברתיות החדשות.

המטרה הראשית היתה “דת ומוסר”. משום מה החלו דווקא המשכילים להבליט למוד הדת והמוסר, בעוד שיהודי הגיטו שהדת והמוסר היו תוכן חייהם, לא קבעו את הלמוד הזה בתכנית חנוכם? – דבר זה בא בעיקר מן החוץ. עם כל הזרמים החדשים והמהפכות לא פסקו המשפטים הקדומים המושרשים נגד היהודים. הגויים – וחכמיהם בכלל – מנו את ישראל בחטאים חברתיים ובלקויים מוסריים, כגון: זלזול ביגיע כפים, מסחר של רמיה, אהבה יתירה לעסקי רבית וניצול האזרחים, זלזול בכבוד הגויים והעדפת חוקי התלמוד על חוקי המדינה. נאפוליון עצמו אמר: “האם אי אפשר היה להביא את הרבנים לבחינה, כדי שנהא בטוחים שלא ילמדו מוסר שכל הדתות מתנגדות לו והמביא את בני דתם לידי זלזול בכבוד הנוצרים. במלה אחת: לטהר את הרבנים… איני מתברך בלבבי שיש לאל ידי להסיר את הקללה הרובצת על הגזע הזה, שהוא לבדו לא יזכה להגאל, אבל רוצה הייתי למנעם מן העוול, שיש ליהודי אלזאס שני סוגי מוסר, אחד לגבי אחיהם, בינם לבין עצמם, ואחד לגבי הנוצרים”, נאפוליון שאל משום מה אין הממשלה מפקחת על בתי הספר של היהודים (ה“חדרים”), אולי אפשר יהיה לחנך את צעירי ישראל שלא יונו את האכרים ⁴².

מגמת השלטון היתה על כן לחנך את ישראל ברוח המוסר הנוצרי הנעלה בעיניהם. משפטים מוקדמים אלו נכנסו גם אל לב משכילי ישראל, שרבים מהם היו בני אדם תמימים ולא חדרו להשפעת התנאים הפוליטיים על החיים.

המשכילים החלו לחבר ספרים על דת ומוסר. אולם הדת היתה בעיקר מופשטת: אמונה באלוהים, הצורך להיות מוסרי ואת המצוות המעשיות העלימו או המעיטו את דמותן. ולדוגמה אביא בזה את השיר “אמונת הילד” שבא בצרפתית ובתרגום עברי:

יש אלוה ממעל,

יוצר, אב ובעל,

המושל בכל היצורים.

לו כבוד וגדולה,

לו שבח ותהלה,

לו רון ושירים.

אודך אלה, אדון היצורים,

תתה לי אבות טובים וישרים,

יחושו בעדי מבקר ועד ערב,

להכין צרכי, לתת לי טרף.

אם אנכי כערכי,

איטיב פעלי ודרכי,

להיות טוב וישר,

אלי יאהב אותי,

האנשים יהללו אותי,

ואנכי אהיה מאשר.

בשיר הזה לא נזכר דבר על אמונת ישראל, על התורה ועל המצוות, זולת אהבת אלהים בכלל ואהבת הורים וההבטחה להיות טוב וישר ⁴³.

בספר “כתר תורה” ⁴⁴הכתוב בדרך שאלות ותשובות נכיר יותר את הדרך בה חפצו להוביל את ילדינו. הרבה מן הדברים סתומים קצת ואפשר להכניס בהם פירושים שונים. כגון:

רב: האם גרים אנחנו בארץ עד בוא האיש הצדיק השלם הזה (המשיח)?

תלמיד: גרים אנחנו בהארץ אשר שם נחשבנו לנכרים. אבל תושבים אנחנו בארצות אשר תכרנה דתי האדם אשר נהיה כאזרח הארץ, ואז לא נבדיל בין ארץ ישראל לארץ מושבותינו ונתחיבנו לשמור ולעשות דתי הארץ ההיא ככל האזרח. כל יושביה אחינו הם, בני איש אחד נחנו, בני המלך, עד כי יבוא שילה (המשיח) אשר איננו לבד משיחנו, כי אם משיח כל הארץ".

הספר כולו מוקדש לאהבת אלהים, לאהבת הבריות ולמדות טובות. אך שורות מספר הוקדשו למצוות המעשיות עם פירוש, כגון:

רב: מה הן חובות האברים?

תלמיד: כשימת טוטפות ואות בכל יום לזכרון האחדות ובריאת העולם ויציאת מצרים ועבדות ה', ולשבות בשבת ממלאכה ולחוג את המועדים ולשבות בהם ושלא לאכול חזיר ושלא ללבוש שעטנז, ודומיהם.

רב: היש לתת טעם לאלה המצוות?

תלמיד: יש על רובם, ותוכן הדבר לתקן מזגנו ולהחזיקו על מכונו, למען הרחק אותנו מן המדות הרעות כהנבלה והזמה והאכזריות ושטף אף וקלות ראש, ודומיהן, אשר במזג יסודם, אף כי הרשות נתונה למשול בם. כמו כן לתקן בריאותנו ולתקן קבוץ הכללי. אבל מה לטפה סרוחה (לילדים!) לחקור אחר מחשבות מלך מלכי המלכים"…

כשהוא מגיע לחובות הלב הוא ממהר לעבור לחובות של בין אדם לחברו, בעיקר למצות “ואהבת לרעך כמוך” ומרחיב הדבור על החובות למולדת: “לאהבה את ארץ מולדתנו, לאהבה את העם היושב עליה בכלל, לאהבה וליראה את מלכה, לשמור ולעשות את דתי הארץ ההיא, להשליך נפשו מנגד ולהלחם בעדה או להצלחתה, לעשות ככל חילו להיטיב לה, לירא ולהדר את שרי וסגני ושופטי הארץ, וכאלה… כולנו (יהודים ובני עמים אחרים) אנשים אחים אנחנו, יאמינו מה שיאמינו, ועלינו לאהבם ולהיטיב להם כלאחינו בני ישראל, בתנאי שיעשה כמעשה אדם ויכיר דתי וחובות האנושי ולא יבקש לתת צלם אלקים כמוהו ללעג ולקלס, למרמס ולטיט חוצות למען עושק ובצע או לרוע לבבו”.

בכל הספר לא נזכר כלום על כשר וטרפה, חוץ מאסור אכילת חזיר שנזכר בין שאר דברים.

הנטיה השניה היתה ללכת עם הזרם הפרוגריסיבי ולהשתמש בכל המיתודות החדשות. זולת “השיטה ההדדית” שכבר דובר עליה לעיל הכניסו חידושים בספרי הלמוד. חידוש כזה היתה “השיטה האינטואיבית” שיוצרה היה המרצה במכללת לובן Jean Joseph Jacotot שיטה זו היתה כמחאה נגד למוד לשון בדרך הדקדוק הפורמאלי. מ. הלל הוציא בשנת 1858 ספר למוד בשם "עין רואה " לפי שיטה זו. הספר מכיל שמונת הפרקים הראשונים של ספר “בראשית”, הנוסך העברי מימין ומתחת לכל שורה תרגום צרפתי, תרגום מדויק מלה במלה, כדי שידע התלמיד פירושה של כל מלה, והמלים הצרפתיות מסומנות במספרים, כדי שאפשר יהא לצרפן למשפטים לפי רוח הסגנון הצרפתי ולא לפי סדר המלים ⁴⁵. אותיות השמוש בראשי המלים או בסופן נתבלטו בגדלן, כדי שידעו התלמידים שרשי המלים ויעמדו מאליהם על פירושן. מלים שניתרגמו פעם – הושמט תרגומן בפעם השניה. בעמוד שמצד שמאל באו חוקי הדקדוק והסברות. יסוד השיטה היה ללמד לא לפי הדרך הדידוקטיבי, מן הכלל הדקדוקי אל המיוחד, אלא בדרך האינדוקטיבי, מן הפרט על הכלל. מייסד השיטה האמין שהתלמיד ימצא באופן זה את כללי הדקדוק מעצמו, בדרך האינטואיציה.

דרך שניה היתה “דו הלשונית” – ספורים בלשון המדינה ומלים עבריות מעורבות בו. תוכן הספורים היה מן התורה, והמטרה מוסרית ⁴⁶. המלים העבריות היו מסודרות בדרך א"ב.

תולדות ישראל נלמדו בלשון צרפת, בעיקר מימי המקרא.

 

באלזאס-לותרינגן בשנות 1918–1871    🔗

משנכבשה אלזאס-לותרינגן על ידי גרמניה – הוסיפו עוד קהלותיהן להתנהג על פי הדרכים הישנות. שלש קונסיסטוריות התקיימו שם, אחת לאלזאס העליונה ומקומה בקולמר, השניה לאלזאס התחתונה ומרומה בשטראסבורג והשלישית ללותרינגן ומקומה במיץ. בשלש הערים הנזכרות היו רבנים ראשיים, ומלבדם היו עוד עשרה רבנים באלזאס העליונה, ששה בתחתונה וארבעה בלותרינגן.

מספר היהודים בגלילות האלה הלך ופחת, בשנת 1871 היו 40938 יהודים בין 1517494 תושבים, בשנת 1905 היו 31708 יהודים בין 1814564 תושבים וב-1910 היו 30483 יהודים בין 1874014 תושבים.

כשעברה אלזאס-לותרינגן לגרמניה היו עוד בהן 70 בתי ספר יהודיים והעיריות מפקחות עליהן. אולם לאט לאט החלו להסגר, קצתם משום שמספר תלמידיהם ירד. בשנת 1910 נשארו מהם חמשים בתי ספר, חוץ מבית ספר אחד קונפיסיונאלי פרטי בעיר בולוויילר וגן ילדים יהודי במיץ, ומספר כל תלמידיהם 1170. בשתי ערים, במילהוזן ובמינסטר, היו בתי ספר מעורבים (לבני כל הדתות) ובהם שמשו גם מורים יהודים. הילדים מישראל שבקרו בבתי הספר המעורבים או של בני דתות אחרות היו לומדים דת ישראל מפי מורה ששלחה הקהלה. מורי דת ישראל בבתי הספר התיכונים היו מקבלים את שכרם מן השלטון.

כל ילד מישראל חובה היתה עליו ללמוד את דתו, כלומר: תולדות ישראל בימי המקרא ועיקרי הדת, אולם הלשון העברית לא היתה חובה וקורסים מיוחדים לעברית נוסדו על ידי הקהלה למען הילדים שהוריהם רצו בכך. בקולמר נוסד בשנת 1880 סימינר לרבנים (סימינאר ראביניק) והממשלה המציאה סכום של עשרת אלפים מרק לשנה לתמיכתה. תלמידי הסימינר היו מקבלים דירה ומזונות, למדו את המקצועות החילוניים בגימנאסיה ואת העברים במוסד. בית מדרש זה התקיים עד שנת 1899. באותו זמן נוסד בית מדרש לרבנים בשטראסבורג ולא יכול עמוד, כי אלה שנכספו לרבנות היו הולכים אל בתי המדרש בברלין או בבריסלוי, במקום שכחות ההוראה היו חשובים יותר.

בשטראסבורג התקיים גם בית מחסה וחנוך ליתומות (נוסד בשנת 1862) ובהאגינוי ליתומים (נוסד בשנת 1906). כאמור לעיל היו שני בתי ספר למלאכה קיימים שם, האחד בשטראסבורג (נוסד בשנת 1819) והשני במילהוזן (בשנת 1842) ⁴⁷. בשנת 1910 היו בביה"ס למלאכה בשטראסבורג 154 חניכים.

ולמרות הכל היה צביון יהודי נסוך על חיי היהודים באלזאס – מכח המסורת ומכח כחה של אהבת התורה שהיתה קבועה שם משכבר הימים. יבשה יהדותם ונתדלדלה, וחייה לא פסקו. החרדים והמתקנים גם יחד היו משכימים ומעריבים לתפלה, אלא שהיו נפרדים, אלה אל בתי הכנסיות האורתודוכסיים ואלה אל “ההיכלות”, וכולם מקיימים מצוות תפלה בצבור, ההליכה לבית הכנסת היתה לעיקר שאין לזוז הימנו, ובית התפלה היה באמת למרכז החיים הישראליים. ועוד מצוה אחת נשארה בידם: ללמוד “שעור”, ומדקדקים בה צעירים וזקנים, חרדים ומתקנים. לא היתה בלמוד חיוניות, וודאי שחסרה בו למדנות, וכל השעור עומד על אמירה. ואף על פי כן היה למוד מוכני זה משענת ליהדותם ופסוק ומאמר חז"ל שגור לפעמים על פיהם. עיר הבירה לחרדות, ירושלים דאלזאס, היתה שטראסבורג, ודמתה בערכה לפראנקפורט בגרמניה ⁴⁸.

 

חתימה    🔗

תולדות הישוב היהודי הקטן בכמותו בצרפת מימי השוויון בא ללמד על התפתחות חיינו התרבותיים בשאר ארצות. ברק השוויון סינוור את עיני יהודי צרפת ומתוך רגשי הודיה עמוקה של עבד שנשתחרר מוכנים ומזומנים היו למעט את דמותם. רגשות אלה נתבלטו ביחוד בשכבות הגבוהות שבקשו להכנס לחברה הצרפתית, בעוד שההמונים היו משמרים ושומרים על אורח חייהם. והבדל גדול היה בין יהודי צרפת לבין יהודי נפות הרהיין שהיו מיושבים יהודים גרמניים והיתה להם מסורת של תורה. אף הסביבה החברותית השפיעה הרבה על שני יושבי הנפות. קלות החיים שבצרפת, רוח העליצות ורוח הסבלנות, היו עלולים יותר להביא לידי רצון התאחדות גמורה, בעוד אשר בנפות הרהיין שררה הרוח הגרמנית הכבדה עם המחיצות הקבועות שבין המעמדות, העמים והדתות.

בצרפת, כבשאר ארצות, שאפו הפרנסים, האצילים, המשכילים והרבנים הנאורים, שמונו על ידי הפרנסים, לשנות את הישן ולהמירו בחדש. חלק מהם קוו לגדל יהודי, שיאחד תורה עם השכלה. תחלה היו ההמונים מתנגדים לכך, והמשכילים אחזו בכל האמצעים לשנות פני החנוך: אפילו במניעת תמיכה מן ההורים העניים ואפילו בדרישה מן השלטון לסגור את החדרים. ועבודתם הביאה פרי במשך הזמן: אבדה השפעתו של החנוך הישן. אולם את מקומו לא קנה חנוך יהודי חדש, כי אם חנוך כללי, שהביא לידי בריחה מתורת ישראל ומחיי ישראל. המשכילים נבהלו אחר כך ממעשי ידיהם ובקשו לתקן את המעוות, לקרוא לעם לשוב ללמוד הלשון העברית ולתורה, ודבריהם היו לשווא.

לעיל דובר על הדין והחשבון של הרב משטראסבורג אהרן בשנת 1843 שהציע שלא ימנו פרנס על הצבור, אלא אם כן יתמוך בבתי הספר החדשים. קשה היה למשוך אז את ילדי ישראל אל בתי הספר החדשים. בנאום שנישא בשעת חלוקת הפרסים לתלמידי בית הספר היהודי המודרני בשטראסבורג אמר הנואם:

“המורים שלא אושרו (המלמדים) בראותם שפרנסתם תקופח על ידי בית ספרנו – עשו כל מה שבכחם להרוס את הבטחון בנו… הם מאשימים את המייסדים בשאיפות של אפיקורסות… קובלים הם שאין אנו נותנים די זמן ללמוד החומש ועל ההפסד המגיע על ידי למודי החול… הדבות הועילו. בסוף השנה השניה עזבו רוב הילדים את בית הספר ונשארו רק ארבעים וחמשה תלמידים. השאר שבו אל החדרים” ⁴⁹.

כעבור זמן לא רב נשתנה הכל. אלה שהיו מוכנים לקבל וקבלו את דעת המודרניים לא ראו אחר כך כל צורך בבית ספר ישראלי מיוחד ושלחו את בניהם אל בית הספר האזרחי. החנוך הישראלי הצטמצם בשעורי דת מיוחדים שניתנו כמה שעות לשבוע. האדישות אל היהדות גברה. ידיעת הלשון העברית והתורה ירדה פלאים. בשנת 1857 כבר נאמר: “עברית נעשתה מנת חלקם של רבנים ויחידי סגולה” ⁵⁰.

ועוד:

“סבת האדישות הגדולה לדת שמראים צעיר ישראל בצרפת היא עזיבת הלשון העברית… מתקופת השחרור בצרפת, משעה שהחלו בנינו לומדים בבתי הספר האזרחיים והלשונות הרומית והיונית היו לבסיס לחנוכם הקלאסי, נתגלה אצלם זלזול בלשון העברית ובכל דבר שיש בו מדעת הדת”.

הכותב פנה בשאלות אל צעירים רבים, משום מה אינם מעונינים לקנות להם דעת היהדות במקורה, והם ענו:

עברית קשה היא וזמן רב ידרש ללמדה, למוד הלשון העברית יעכב את קנין למודי החול. אין צורך ללמוד לשון שאין בה מועיל בחיים. אך רב חייב לדעת עברית, ולא סתם צעיר יהודי ⁵¹.

המשכילים אשר הטיפו כל הזמן לזווג את התורה עם החכמה וקוו לטיפוס חדש, יהודי-אדם, התפלאו כי המחזיקים ב“חכמה” עזבו את התורה. וכה יתאונן אחד מהם:

“שבתי וראיתי, מאז רחם ה' את יעקב והניח לעמו מעצביו ומרגזיו, וישכן ישראל בטח על אדמת החרות בתוך אחיו בני צרפת. מיום נחל גם יהודה את חלקו בנחלת הרוח האנושי והתחזק בלמוד המדעים המכשירים לעושי מלאכה… או לשרות סופרים ומזכירים, שוטרים ודורשי משפט (עורכי דין), רופאים ומלמדי חכמה, התורה מונחת בקרן זוית, אין דורש ואין מבקש לה. בנינו אינם יודעים ממנה עד מה… ומי האמין לזאת שהתורה תהא נדחקת מפני החכמה? הלא טוב שבת אחיות גם יחד… מדוע אין עוד פנות אל העברית אשר בה יכבד אלהים?.. כי יגדל הנער ויעזוב את בית הספר, ישכח מהרה תלמודו, כי המעט שלמד בלי שרש ויסוד יפוג טעמו”… ⁵²

שעורי הדת לא הביאו שנויים לטובה. בבית הספר הישראלי היה הלמוד העברי, עם כל היותו מצומצם, שווה זכויות עם הלמודים הכלליים, אבל שעורי הדת הנוספים ירדו למדרגה נמוכה, ועם הארצות התפשטה. נדם קול התורה, וכל קיום היהדות הועמד בסכנה, עד כי קמו דורות חדשים אשר אך סבלו בגלל היהדות, מבלי דעת תכנה ומהותה ⁵³.

בפרק זה לא נזכרה חברת “כל ישראל חברים”, משום שפעולותיה היו מכוונות כלפי היהודים בארצות הנחשלות ולא השפיעו על מוסדות החנוך היהודים בצרפת עצמה. דברי ימי החברה ומוסדותיה יבואו בכרך ב', במקום שידובר על תולדות החנוך בארצות המזרח וים התיכון.

 

בגרמניה    🔗

שנים הם הגורמים למהפכה הגדולה שהביאה ההשכלה בחיי יהודי גרמניה, מהפכה שהוציאתם מחיי גיטו חתומים בחותם הדת והתורה לחיי חפש חילוניים. הגורם האחד היה רוח הזמן, רוח הבא מצרפת, או ביתר דיוק מעיר בירתה פאריז, – רוח מרד בעבר ובמסורת אבות, ובטחון בשכל ובחקירה החפשית. בימים ההם היתה הלשון הצרפתית שפת האריסטוקראטיה הרוחנית באירופה, ואליל המעמדות היה וואלטייר. מה היתה שאיפת הדור העיקרית? לעזוב את אורח החיים הישן, החמור, המסויג ולהחל חיים חדשים, קלים, חיים שיש בהם תענוגות ונמוסים חיצוניים ויופי.

הגורם השני למהפכה היה מדיני-כלכלי. פרידריך השני, הנאור, שעלה על כסא המלכות בפרוסיה בשנת 1740 היה אף הוא חפשי בדעותיו. וואלטייר היה אורחו הקבוע, מתגורר בארמונו ומשפיע עליו מרוחו. פרידריך זה השתדל לשפר את מצבה הכלכלי של פרוסיה על ידי הרחבת התעשיה והגדלת המסחר והוציא סכומים גדולים להקים בתי חרושת. אל היהודים התייחס בשנאה – הליבראליות שלו לא היתה עמוקה ביותר ולא הרסה את משפטיו הקדומים נגד עם ישראל, – אבל הוא ראה כי היהודים המחוננים כשרון מסחרי עלולים להועיל למטרתו, על כן לא שם מכשולים על דרכם. כשבאו כמה יהודים זרים ובקשו זכות ישיבה בפרוסיה צווה המלך למלא בקשתם בתנאי שיקבלו עליהם לייסד בתי חרושת. דחיפה זו הועילה והיהודים נכנסו באמת לעולם התעשיה ורבים מבתי החרושת שיסדו גדלו ופרחו ⁵⁴. ליהודים אלה ניתנו זכויות שמהן נהנו אך סוחרים נוצרים: להשתקע בכל מקום שירצו, לרכוש להם קרקעות ובתים וכיוצא באלו ⁵⁵.

על ידי התפתחות החרושת והתעשיה והמסחר נוצר מעמד בינוני רב חשיבות, והסוחרים היהודים השתתפו בו. עדת ישראל בברלין לא היתה גדולה במנין, אבל רבת משקל היתה על ידי סוחריה העשירים. עסקיהם הגדולים וקשריהם עם תושבי הארץ ופקידי הממשלה הביאום לידי הצורך להשתמש בלשון הגרמנית בשיחותיהם ובמכתביהם ובהנהלת פנקסיהם. סוחרים עשירים אלה היו על כן הראשונים אשר שאפו לשנויים; להתקרב אל האזרחים ולהשתוות אליהם בלשונם ובנימוסיהם. הסוחרים היו הראשונים למסור בניהם למורים פרטיים ללמוד את הלשונות גרמנית וצרפתית וכל למודי החול הדרושים להנהלת עסק ⁵⁶. תופעה זו לא היתה חדשה. עוד קודם לכן היו עשירים בודדים שבניהם נהנו מחנוך כללי. בפראנקפורט הרשו עוד בשנת 1640 לשני נערים מישראל להכנס אל הגימנאזיום ⁵⁷. טוביה כהן הרופא (1729–1653), מחבר הספר האנציקלופדי בעברית “מעשה טוביה”, למד באוניברסיטה של פראנקפורט שעל נהר אודר. בהיסין היו הסוחרים היהודים חייבים לנהל את פנקסי המסחר בלשון המדינה, על כן למדו הילדים גרמנית וחשבון – אצל מורים פרטיים ⁵⁸. בשנת 1689 יצאה פקודה בפראנקפורט ענ“מ אל היהודים לנהל ספרי חשבונותיהם בלשון הגרמנית. היהודים מחו כנגד גזרה זו ואמרו שאין בין עשרה מהם אף אחד היודע לקרוא ולכתוב בלשון המדינה. אבל ראה ראו את חסרונם ובקשו להתקין את בניהם בידיעת הלשון הגרמנית. בגימנאזיום שבאופינבאך ענ”מ היו בשנת 1774 ששה תלמידים יהודים, חוץ מן הילדים שלמדו אצל מורי הגימנאזיום באפן פרטי ⁵⁹. באמצע המאה הי"ח היו מורים פרטיים מלמדים בבתי האמידים מישראל למודי חול ⁶⁰. בשנת 1784 קבע הקורפירסט ממאינץ שיעמידו שני מורים יהודים וישלמו מאתים פלורין לכל אחד, על מנת שיבואו ללמד דת ישראל לתלמידים היהודים בבתי הספר הנוצרים. פקודה זו יצאה על פי דרישתם של ההורים. כמו כן צוה הנסיך “שלא יבוזו ילדי הנוצרים לילדי ישראל, אלא יתייחסו אליהם בחבה” ⁶¹.

אבל כל אלה היו חזיונות בודדים, מעטים ויוצאים מן הכלל, מחוג היהודים העשירים שלרגלי עשרם ועסקיהם עם השררות היו להם זכויות מיוחדות. אבל העם בכללו חי לו את חייו המופרשים, הישנים, על פי התורה והמסורה. הם דברו יידיש-דייטש, שהלכה ונתרחקה ממקורה הראשון, הגרמני, על-ידי היסודות העברים המרובים של לומדי התורה ועל ידי יסודות סלאביים שהכניסו בה רבנים, מלמדים וחזנים שבאו מפולין לשרת את קהלות אשכנז. יהודי גרמניה היו אז מדקדקים במצוות, בקלות כבחמורות, וידיעת שפת עבר היתה נפוצה ביניהם. כל התעודות הרשמיות ופנקסי הקהל היו נכתבים עברית וחלוף המכתבים היה אף הוא בעברית, בסגנון הרבני שהיה רווח בימים ההם – מתובל פסוקים ומאמרי חז"ל.

מסתבר שהחנוך היה לפי המסורה. הילדים למדו ב“חדרים” מינקותם, מגיל של ארבע שנים, ומחדרי דרדקי עברו אל מלמדי גמרא, ומהם אל בתי המדרש והישיבות. היה היו שם אכסניות של תורה, בפראנקפורט ובערים אחרות, ואחת מהן, ישיבת פיורדא, התקיימה עד שנת 1818 (ונסגרה על ידי הממשלה, בתוקף דרישת המשכילים). נערים בעלי כשרונות היו גולים למקום תורה, הולכים ברגל, חיים חיי צער, אוכלים פת במלח, ולומדים בהתמדה, רבני המקום מסייעים להם. בכל בית מדרש נקבעו חדרים לאכסון הבחורים ובעלי בתים יראים מזמינים את בני הנעורים הלומדים אל ביתם וחולקים להם מלחמם הדל, מתוך רצון ואהבת תורה. פעמים היו הרבנים עצמם, שקבלו משכורת דלה וענים הכריז עליהם, מקיימים מצוה זו של כלכלת בני עניים שמהם תצא תורה. רב שהזמינוהו אל אחת הקהלות להיות מרא דאתרא, יש והיה מקבל את המשרה בתנאי שהקהלה תפרנס מספר בחורים לומדי תורה. וגדול היה כבודו של תלמיד חכם בעיני העם, ולסיום מסכת היו בעלי הבתים נועדים לבית המדרש ושמחים שמחה של מצוה. כל יהודי אשכנז היו משכימים ומעריבים בבתי מדרשות ובבתי כנסיות לשמוע בלמודים, מעט אגדה ומעט דרוש ומוסר. אף בבית העני מישראל נמצאו ספרים עברים שהגה בהם בשעת הפנאי, ושנים או שלשה מישראל שנזדמנו למקום אחד היו מדברים דברי תורה.

והמלמדים באו ברובם מפולין, ממקום התורה. יראים ושלמים היו והם הם שהרביצו תורה ויראת שמים בקרב יהודי גרמניה.

עם ראשית ההשכלה נתגלה בגרמניה אדם בעל אישיות נעלה ומדות תרומיות, משה מנדלסון מדיסוי (1786–1729) שהיה לאבי התנועה. הוא היה נערץ בקרב יהודי המערב בכלל, ובקרב יהודי גרמניה בפרט, וגם חכמי הגויים כבדוהו כבוד גדול. הוא תרגם את התורה לגרמנית, לתועלת ילדיו ו“כצעד הראשון להשכלה בשביל אומתו” ⁶², כדי שיחדלו ללמוד את כתבי הקדש בתרגום ליידיש-דייטש שהוא “לשון עלגים, מקולקל ומשחת מאד, תגעל בה נפש הקורא היודע לדבר צחות” (בפתיחתו לתרגומו). העתקה זו עשתה רושם גדול בישראל. המשכילים שמחו בה וראו בה אמצעי מעשי לדחות את היידיש מחיי ישראל ולסגל לדור החדש את הגרמנית הצחה. על כן לחמו המשכילים בכל מאמצי כחם להנהיג את תרגום מנדלסון בחנוך במקום התרגום האידי. ווייזיל ששאיפותיו היו השכלה, אבל בצורה לאומית, שר על התרגום:

על כן ילדי ציון תום דת בקשו,

בית הספר הבן מלים בקשו,

ובפי מוריהם אין די באר למו.

תפארת שירי קדש בל ידעו,

ומה משפט המליצה בל שמעו,

לא הודיעום, כי חכמה תעדה במו.

ווייזיל האמין כי על ידי התרגום החדש וסדרי החנוך החדשים ירבו הילדים ללמוד מקרא ולא יחלו בלמוד התלמוד טרם ידעו תורה ונביאים, ועל ידי כך ירכשו להם את הלשון העברית ויכתבו בה צחות. על כן פנה אל מנדלסון בשיר שבח לתרגומו:

פי רועיהם עליך יסמוכו,

אל רגל המלאכה הצאן ילכו,

ומן הבאר חפרת ישתו מים.

חן מליך יהיה להם לצוהר,

המליצה תטהר כשחק לטוהר,

עתה ללמוד עברית יתנו ידים…

כאמור היתה בגרמניה שכבה של סוחרים ונאורים ששאפו אל השוויון ובקשו דרכים למטרה זו. כיצד ישיגו את השוויון? – על ידי סגול לשון המדינה, שיהיו יהודי אשכנז דוברים אשכנזית. ואיך יהפכו דוברי יידיש לדוברי גרמנית? – הוה אומר: על ידי החנוך. אולם כדי להשיג מטרה זו צריכים להפטר תחלה מן המלמדים הפולנים, אלה מורדי האור המרביצים ביהודי אשכנז לא רק תורה אלא גם חסידות.

אז החלה תעמולה מרה כנגד מלמדי פולין. “חנוך ילדינו נמסר לאורחים הנאלחים שפולין שולחת לנו והם מתפשטים כאן כילק. – גדול הנזק הנגרם לילדים על ידי הלמוד הישן. המלמד הנהו בור או בעל מרה שחורה, נודד פולני שלא למד דבר על בוריו, שראשו מלא קורי עכביש, ושמנהגי אשכנז ודרכי חייה מוזרים לו” ⁶³– קרא דוד פרענקל, מנהל בית ספר היהודי בדיסוי. גם שאר הסופרים, ברתולד אוירבאך ואחרים, ציירו את המלמד בצבעי שחור וזוועה.

כמה מן האמת היו בתאורי מלמדים אלו? על זה יענו לנו כמה מן המשכילים אלה עצמם כשבאו להעריך את פעולת החנוך היהודי הישן מתוך דעה צלולה. לאזארוס בן-דוד (1832–1762), מנהל בית הספר החפשי בברלין, אדם שלחם על החדש, מתאר את חדר הדרדקי מתוך שלילה גמורה, ואחר כך הוא מוסיף ואומר:

“משנת השש לחייו נשלח הילד לחדר של גמרא. לשבחם של המלמדים עלי לומר שעל פי הרוב יודעים הם כיצד לקנות להם לב התינוקות, ואין צורך למשוך את הילדים אל ה’חדר' ביד חזקה… הילד מעדיף את בית רבו על בית אביו… אין המלמד מורה ליותר מתשעה-עשרה ילדים. ביום ראשון לשבוע מבאר המלמד לכל התלמידים סוגיא בתלמוד, ומאותה שעה עד סוף השבוע חוזרים עליה התלמידים, עד שהם תופסים את פירוש המלים הבודדות ותוכן הענין. המלמד מרגיל את התלמידים להשתמש ברש”י, כדי שיוכלו להסתייע בו להבנת הפנים. בכל שבת נבחנים התלמידים על ידי תלמיד חכם. האב שולח את בנו לבית הלמדן והלה מתיחס אל הבחינה בכובד ראש. ילד היודע פרקו מקבל עוגות, תפוחים ואגוזים. תלמיד שלא ידע מקבל נזיפה ולפעמים סטירת לחי או מכה בצדו".

“תלמידים מתחילים יושבים ומקשיבים בשעה שהמלמד מורה את הטובים. מכיון שהמלמד מכיר בתלמיד שנפתח לבו להבין הוא מורהו… הילד מתרגל מראשית חנוכו ללמוד עצמי… בשעה שהתלמיד מבאר את הגמרא, מכסה המלמד את פירוש רש”י בנייר, ורק אחר כך יסיר את הנייר כדי שיווכח התלמיד אם כיוון לדעתו של רש“י… על ידי כך רוכש לו הילד בטחון ואמונה בכח עצמו ואינו סומך על מפרשים”… ⁶⁴.

דחיפה גדולה למלחמה עם הישן ניתנה על ידי חוק הסבלנות שפרסם קיסר אוסטריה, יוסף השני, בשנת 1781. כתב זה – השפעתו יצאה מתחומו ונתפשטה על כל ארצות המערב.

כתב הסבלנות (טאלעראנץ פּאטענט) עורר תקוות גדולות בלב ישראל באוסטריה ובכל ארצות המערב. הוא הבטיח לבטל את הגבלות ימי הבינים – אם יהיו היהודים ראויים לכך. ליהודי אוסטריה ניתנו כמה הנחות מיד: ללמוד מלאכה ואמנות ולעסוק בחקלאות (עם כמה הגבלות). לפני היהודים נפתחו שערי בתי הספר העליונים שהיו נעולים בפניהם קודם לכן, וניתנה להם הרשות לצאת מרחובות היהודים ולבחור להם מקום מגורים כאשר עם לבבם. כמו כן הותר להם לייסד בתי חרושת ולעסק במסחר הסיטוני.

אם יהיו היהודים ראויים לכך – ומשום מה לא היו ראויי ם? המשפטים הקדומים כנגד היהודים חרותים היו על הלבבות וקשה היה למחותם. היהודי נשחת הוא במוסרו – זה היה כלל מקובל, מושכל ראשון שאין להרהר אחריו. על כן היתה ראשית מחשבתו של דורש טוב לישראל – לשפר את מדותיהם. כיצד תושג מטרה זו? על ידי תקון החנוך. שורש הרע, היה לפי הדעה המקובלת, בלמוד התלמוד ובמחזיקיו, הלא הם הרבנים. שני לו הוא שלטונה העצמי של הקהלה – האבטונומיה בחיים הפנימיים. לפיכך באו יחד עם ההנחות הגבלות, הנחה עם שוברה בצדה: הגבלת כחם של הרבנים, ביטול כוחם של תעודות וחוזים הכתובים עברית, החובה לנהל חשבונות המסחר ולכתוב מכתבי מסחר בלשון המדינה והחובה על כל הרוצה לעסוק במסחר הגדול להתחנך לכך בבית ספר למסחר. היהודים נדרשו לייסד לבניהם בתי ספר על פי תכנית בתי הספר של האזרחים וללמד את הילדים לקרוא ולכתוב בשפת המדינה, חשבון ומדות טובות. ובתי ספר אלה ימצאו תחת השגחת פקידי הממשלה. הקיסר יוסף השני היה דיספוט נאור. הוא רצה להביא אושר לכל העמים החוסים בצלו. ההשכלה שדרש היתה גרמנית. זכות כל עם על לשונו לא נגעה אל לבו.

נקל לשער גודל התלהבותם של משכילי ישראל עם פרסום כתב הסבלנות. נפתלי הירץ ווייזיל (1805–1725), תלמידו של בן מנחם להשכלה, שר לקיסר את ההימנון הזה:

גם אתם, בית יעקב, ענות יאָזעף הזכירו!

כי זכר עם דל, לו עוללות השאירו,

ויאמר: שובו, אגול מעליכם חרפתכם,

מוטות ברזל מררו אתכם אלי יזעקו,

שימו תחתם חבלי אדם מצוף ימתקו,

כי בעבותות אהבה הנני יוצא לקראתכם.

חזקו והיו לאנשים, תוגת לב הסירו,

דרכי נכאי רוח מקרבכם העבירו.

דברו כשפת עמי, מוסר השכל הבינו,

למדו לבניכם ובתי מדרש הכינו.

אך לא כיחס המשכילים היה יחס היראים אל כתב הסבלנות. המחזיקים בנושנות פחדו מפני החדש. ביחוד עורר הכתב דאגה גדולה בקרב יהודי גליציה, שעל ידי בתי הספר החדשים תשתכח תורה ותרפה האמונה.

כשראה ווייזיל שאין היהודים במדינות אוסטריה שמחים לקראת הפקודה, יצא במכתב נדפס בי"ח עמודים, קול קורא אל קהלות ישראל באוסטריה הבועטות בחסדי מלכן, וקרא לכרוזו שם “דברי שלום ואמת”. במכתבו זה מציע הוא את שיטת החנוך החדשה. הוא השתדל להוכיח לקהלות שאין הקיסר מתכוון אלא לטובתם של ישראל, ועל כן עליהם לקבל את ההצעות באהבה. כמו כן הראה כי חובה עלינו, לפי התורה הכתובה והמסורה, לשקוד על דלתות החכמה והמדעים הנחוצים לכל אדם באשר הוא אדם, והידיעות ההן קודמות אף לידיעת התורה, כי קדמה דרך ארץ לתורה. רק בהתקרבם למדע יסירו מעליהם חרפת מחרפיהם המונים אותם בבערות ובפראות.

במכתבו מחלק רנה“וו את החנוך לשנים, תורת האדם ותורת ה' (אנושיות ויהדות). תורת האדם הן הידיעות הנימוסיות: “דרכי המוסר והמדות הטובות דרך ארץ ולכלכל דבריו בדברי חן ולשון צחות”, וכן לדעת “קורות הדורות (היסטאריע) וצורת הארצות והימים (גיאוגראפיע), חכמת המספר (אריטמעטיק) וחכמת המדידה (גיאמעטריע) וחכמת תכונת השמים” ושאר החכמות. תורת האדם קודמת בזמן לחוקי אלהים העליונים וכל תלמיד חכם (היודע חוקי אלהים ותורותיו) שאין בו דעה (נמוסיות ודרך ארץ) נבלה טובה הימנו”.

לאחר שהוא מוכיח שכל העמים והממלכות מכבדות את תורת האדם הוא אומר:

“לבד ישנו עם אחד בארץ, שלא השגיח כראוי על תורת האדם, ובנעוריהם ובבית רבם חדלו ללמוד חוקי הנמוסיות והטבעיות והלמודיות, אנחנו אלה פה בני ישראל הנפוצים בארצות אירופה, כי פנינו ערף ללמודים הללו, וביותר יושבי אשכנז ופולין… כל עסקיהם ותלמודם מנעוריהם הם בחוקי אלהים ותורותיו, אבל תורת האדם לא שמעו ולא למדו”… על כך הוא מאשים את העמים אשר גזרו גזרות עלינו, אולם “עתה בא מועד להעביר שנאה מלב בני האדם. הדור אתם ראו כי טוב ה', אשר הקים איש רב ומושיע לבני אדם, הוא הקיסר הגדול יאזעפוס השני יר”ה, ואתם אחינו בני ישראל, אל תמנעו את בניכם מללמוד לשון יושבי הארץ ולדבר בה כמשפט, וכן “תרגילו אותם בלמודי הידיעות הנמוסיות, טבעיות ולמודיות”, ו“דבר בעתו מה טוב, שיוצא עתה לאור ההעתקה הטובה שהעתיק החוקר כבוד מוהר”ר משה (מנדלסון) את תורת אלהינו ללשון אשכנז… רב טוב לבית ישראל יוצא מזה, כשילמדו המלמדים עם תלמידיהם את התורה על פי התרגום האשכנזי הזה שכתוב בלשון צח מאד, שעל ידו ירגילו את הנערים מנעוריהם לדבר כלשון יושבי הארץ על בוריה… כי עד הנה, שהיו המורים עלגי לשון (מדברים יידיש, צ.ש.) אינן יודעים לדבר בלשון אשכנז כהוגן, לא היה אפשר להם לפרש לתלמידיהם המאמר העברי עד שיבין הנער כוונתו"…

מכתב זה עורר חמה גדולה בקרב היראים והחרדים. הפירוש הגס למבטא התלמודי “תלמיד חכם שאין בו דעה נבלה טובה הימנו” פגע בכבוד גדולי ישראל. מעשי האפיקורסות של תלמידי בן מנחם (משה מנדלסון) כבר היו ידועים וגלויים. הסכנה לקיום עם ישראל ודתו העירה את שלומי אמוני ישראל להלחם עם החדש. הרב דליסא דרש כנגד ווייזיל בשבת הגדול שנת תקמ"ב בבית הכנסת בהתרגשות גדולה. ליסא היתה עיר של לומדים ותלמידי חכמים והתקיימה בה ישיבה מפוארה. והרי כאן קטעים אחדים מן הדרשה, כדי שנוכל לעמוד על השקפתם של החרדים:

“רע עלי המעשה אשר ראיתם מאיש… שמו הירץ ווייזיל מק”ק ברלין, חק בדפוס אגרת לקהל עדת ישראל הגרים בארצות הקיסר יר“ה… בא בעצה נמהרה לאנשים חכמים… ותוכן דבריו: לאשר הקיסר יר”ה פקד על בני ישראל שיכינו להם בתי מדרשים ללמוד לשון אשכנזי על בוריו ולהחכים לעוללים ויונקים שיעשו חיל בכל חכמה, ויבוא עני בדעת (ווייזיל) לשים עצה איך ימלאו רצון הקיסר, לכן אמר: תשימו לב וכו' שלא יצא התינוק מחדרו שלומד בו קריאת הלשונות ודקדוקיהן אל החדר שבו ילמדו עמו תורה ואמונה וקצת המוסרים עד שיבדקוהו אם השלים חוקו בחדר הראשון, וכן לא יכנס לחדר המשנה עד שהשלים חוקו בחדר שיוצא ממנו, ואם ישפטו שאינו הגון ללמוד המשנה והתלמוד טוב לו שלא ישים חלקו בהן… כי לא נוצרנו כולנו להיות בעלי תלמוד".

“תמה אני… איך החלש (ווייזיל) יאמר גבור אני, איש שתום העין יאמר לכו לרגלי, אורה לכם הדרך… הרי אנחנו מוזהרין מרבותינו בעלי התלמוד סדר למוד התורה והאמונה עם בנינו משעה שיודע לדבר ומבן חמש ואילך, ואתם ידעתם כי ת”ל (תהלה לאל) יש אתנו פה בלהקת חכמי התורה חכמים ונבונים ויודעים לשון אשכנזי ונימוסיות (למודי חול) מחמת שנשא אותם לבם ללמוד גם את זה, ורצון הקיסר יר“ה להרגיל כל יוצאי ירך יעקב על הדרך הזה, ללמד ג”כ את הילדים שעה או שתים ביום לדבר ולכתוב לשון אשכנזי, אבל העיקר עיקר והטפל טפל לו… כי באמת כל האבות יחפצו להביא את הילדים אל כל חכמה ומדע ואל כל מלאכה, אך קצרת ידם ימנעם, ובמצות הקיסר יר“ה אין ספק כי גם על זה יפקח עיניו מאין יהיו ההוצאות העצומות לתת שכר למלמדים, אך (ווייזיל) מעקם עצת הישרה לאמר: ככה פקד עליהם הקיסר שלא יכנס התינוק לחדר שילמדו בו התורה והאמונה עד שהשלים חוקו בתחלה בקראו לשונות ודקדוקים… הנה הוא (ווייזיל) יורה דרך לקטוף הילדים הרכים בעודם באבם ולסגור בפניהם דלתות התורה והאמונה… והיה כי יגדלו יקוצו בה”…

“ועתה אתם עם ה‘, שמעו אלי ותחי נפשכם, כל איש יחזיק באמונתו, וזה יהיה חפצו להיות זרעו בפקודי צבאות התורה ומבטן יקדיש את נצר שרשיו לשמור פקודי ה’, והנער נער כבן י”ד שנה ויוכר בו היטב אם ראוי לפתחי עיון התורה ועמקי התלמוד ודברי הראשונים – מה טוב, ואם לא – ילמוד אותו על כל פנים חוקי חיים, דהיינו שו“ע (שולחן ערוך), או”ח (אורח חיים) והלכות מיורה דעה… וילמוד גם פרפראות לחכמה, לשון אשכנזי ויתר המדעים, והעיקר יהיה לעיקר והטפל לטפל"…

זולת הדרשה הזאת כתב הגאון יחזקאל לנדאו אל פרנסי ברלין שווייזיל הוא “אפיקורוס שבא במחתרת נגד דת התורה” ⁶⁵ודרש מהם לענוש את ווייזיל.

נקודת השקפתם של היראים נתבררה במכתב זה. השאלה לא היתה אם מותר ואם צריכים ילדי ישראל ללמוד את לשון המדינה ואת יסודות החשבון והמדעים, אלא מה קודם למה – החנוך העברי או החילוני. היראים סברו שהעיקר הוא לחנך את הילד “לעבוד את ה' ולקדש את עצמו להתגבר על התאוות אשר יבואו בימי הנעורים, כי זה כל האדם” (מדרשת הרב מליסא). ואין ספק שהחרדים לא טעו: מי שלא התחיל בתורה בימי ילדותו ולא הקדיש לזה רוב זמנו – לא קנה לו אפילו ראשית דעת בתורת ישראל. ותוצאות בתי הספר שיסדו יהודי אשכנז אחר כך מוכיחות על זה.

פרנסי ברלין לא עשו דבר כנגד ווייזיל, כי המשכילים הגנו עליו ואיימו על הפרנסים שאם יעזו להרע לווייזיל יביאו את הדבר לפני הממשלה ⁶⁶. אבל ווייזיל הוכרח במכתב שני “דברי שלום ואמת” להצדיק את נפשו. לאחר שהוא משתדל לפרש פירוש שונה למאמר חז“ל " תלמיד חכם שאין בו דעה נבלה טובה הימנו” הוא מוסיף לבקר את דרכי החנוך המקובל, ביחוד הזנחת למוד המקרא ושיטת למוד התלמוד על פי חריפות לילדים רכים בשנים. “אנו מכניסין את בנינו כבן חמש ושש לבית הספר, ומתחילים ללמוד עמו הגמרא, ולא די בצער הזה, אלא שמיד מרגילין אותו בחריפות, ומלמדים אותו בכל שבוע קושיא ותירוץ, דברים שאינן אלא לבלבל מוח התינוק הרפה”. אחר כך הוא מציע תכנית למוד ⁶⁷.

“תחלת דבר, אחר שלמד הנער לקרות לשון עברי ומבטא המלות כדקדוקן מלעיל ומלרע בהיותו בן חמש שנים יביאוהו לבית הספר ללמוד המקרא. ולא תניחו למלמדים שיתרגמו להם הפסוקים כל אחד כרצונו וכלשונו, אבל ראוי שתהיה לכולם העתקה אחת מיושרת בלשון צח באיזו לשון שיהיה, אשכנזי, איטאליאני או ספרד… ובאמת ההעתקה האשכנזית של החכם מו”ה משה (מנדלסון) מצוחצחת מאד… וצריך המלמד לתרגם לנער תחלה כל מלה ומלה בפני עצמה, ואחר כן לתרגם לו חבור המאמר כולו… כשילמוד על דרך זה כשנה תמימה, יחל הרב ללמדו דקדוק הלשון… את הבנינים, גזרותיהן וקניניהן, ונקל לנער המשכיל ללמוד זאת במשך איזו חדשים, וכשיהיה רגיל באלה יחנכוהו לנתח המלות שבמקרא, על דרך משל ברא, יאמר הנער שהוא מנחי למד אלף מבנין הקל עבר ליחיד נסתר… וכן כל כיוצא בזה. ואני מבטיח אתכם שאחרי שנה ומחצה, שאחר זמן זה ילמד הנער אצל רבו ספר בראשית וחצי ספר שמות, אם פקח הוא יקרא מדעת עצמו גם בספרי נביאים ויתרגם הכתובים בלשון צח שתתמה עליו… ובהיותו בן שבע או שבע ומחצה, יתחיל הרב ללמוד עמו כללי התורה, וצריך שיחובר על זה ספר שיהיו כתובים בו בלשון צח, על דרך שאלת הרב ותשובת התלמיד, חלוק לפרקים, על דרך משל פרק זה על המועדים:

הרב: בני, אמור לי כמה מועדי קדש יש בתורה שאסורין בעשיית מלאכה?

תלמיד: ראש לכולן הוא יום השבת שאסורין בו כל המלאכות, ואפילו מלאכת אוכל נפש.

רב: ומהו יום השבת?

תלמיד: ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וינח ביום השביעי וברכו וקדשו, ועל כן צוונו. ששת ימים מותר לנו לעבוד ולעשות כל מלאכה, וביום השביעי נשבות, ואסור לנו לעשות כל מלאכה.

“וכן כל כיוצא בזה. ובפרק אחד על מיני הקרבנות יחיד וצבור, חובה ונדבה. ובפרק אחר כל מיני הטומאות שבתורה. ובפרק אחר הקרבנות והתרומה ומעשרות, ופרק אחר מיני המאכלות האסורות שבתורה ובפרק אחר הבדלי האנשים שבתורה, כמו מלך נביא כהן גדול… ומה נקל לנער משכיל ללמוד כל אלה במשך חצי שנה או שנה”…

“וכשיהיה בקי ומורגל באלה, פעמים בהיותו כבן שבע ופעמים כבן שמונה, הכל לפי שכל הנער וחשקו, אז יביאוהו לחדר שלומדים בו המשנה והתלמוד, לא שיצא מחדרו הראשון מכל וכל, אלא ילמוד יום יום שעה אחת או שתים המקרא בחדר שיוצא ממנו ובחדר שנכנס בו ילמוד גם כן איזו שעות במשנה ובתלמוד. כי די לו לנער אם ילמוד יום יום ד' או חמש שעות במקרא ובמשנה, ולא יכבידו עליו במאד עד שיהיה הלמוד עליו לטרח, אלא הכל בשמחה ובנחת ובדברי חן ואהבה, ואיזו שעות יותן להן למרגוע ולשמוח זה עם זה. וגם על זה ישגיח המורה המשכיל, וישתתף עמהם בשמחתם… ולפי שכבר הם בקיאים בכללי התורה כנ”ל, עתה שמלמדים המשנה והתלמוד יהיה נקל להם להבין הענינים. כי עכשיו שהתינוקות הבאים לבית הספר, כמעט שאינן יודעים דבר ממה שכתוב בתורה, כשלומדים עמהם התלמוד, הכל מוזר בעיניהם, על דרך משל שלומד עמו מאימתי קורין את שמע בערבים, משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. אין התינוק יודע מה הם כהנים ומה היא התרומה ומה הן הטומאות שבעבורן לא יכלו לאכול התרומה"…

“וכה יאריך עם תלמידיו לאט לאט, להרגילם בהבנת לשון המשנה והתלמוד ופרושי מאור עינינו רש”י ז“ל ונימוקי רבותינו בעלי התוספות ז”ל, אבל לא יבלבל מוחו בדברי חריפות ודרשות רחוקות, אבל הכל בדרך סברא ישרה וכפי פשט הדברים"…

ואחר כך הוא מציע שיטת למודי החול: “ילמדו עמו יום יום חצי שעה לקרות ולכתוב לשון לועז על מתכונתו. וחצי שעה יניחו לפניו מפת הארץ וגלילותיה… וכן ילמדו עמהם חצי שעה בכל יום בספרי הנוסעים, והם ספרים נכבדים שכתבו יקירי בני אדם ששלחום המלכים מדור דור לארצות רחוקות… וכן ילמדו עמהם קורות הימים, איך נתגלגלו הדורות מראש”…

“והעיקר היותר גדול שצריכין ללמוד לנערים הם דרכי האמונה ודרכי המוסר, וצריך שיחוברו על זה ספרים בישראל, כי אין לנו מחברות שכתובים בהן דברים אלו על הסדר, ובאופן שיהיו נוחים ללמוד בהן הנערים… וצריכין להיות כתובים בלשון הקדש, בלשון צח וקל, ומועתקים בלשון צח ללשון אשכנזי, וילמדום לתלמידים בהיותן בני ז' וח' כמו כללי התורה שדברנו מהן למעלה”…

מן התכנית הזאת אנו רואים את נפתלי הירץ ווייזיל לא כמהפכן בחנוך, אלא כמתקן זהיר. השנויים שהוא מציע בחנוך הישראלי אינם גדולים בהרבה ממה שהציע המהר"ל מפראג ורבנים יראים וחרדים. רק הוסיף למודי המוסר והמלאכה. וכבר העירותי על זה שהצורך בלמוד המוסר – מקורו בהשקפות האנטישמיות ששררו בחוגי השלטון שהיהודים משחתים הם, ביחוד בעניני משא ומתן עם הנוצרים, ומזיקים לחברה, וקוו בתמימותם שהפגם יתוקן על ידי קביעת למודי מוסר במחלקות. המשכילים התמימים שלנו קבלו את ההשקפה הזאת. כי אף הם היו ראציונאליסטים ולא הבינו לנפש האדם, על כן האמינו כי די לו לאדם ללמוד כללי מוסר כדי להתנהג על פיהם בחיים. ובנוגע למלאכה אין ספק שחיי ישראל אז היו צריכים לכך.

ובכן – תכניתו של ווייזיל היא מסרתית בדרך כלל, אלא שהכניס בה שיטה וסדר – הגיוני יותר מדי – בתוספת למודי חול. כל אשר הציע ווייזיל – לטובת עמו נתכוון, וכל בעל עינים יראה זאת. ואם גדלה הסערה בקרב הרבנים – מקורה היה בשני גורמים: הפחד מפני החדש בכלל והרגשה פנימית שעתיד הסדר החדש להפוך הקערה על פיה ולהביא לידי שנוי עיקרי בחיי ישראל. עד אז היתה התורה עיקר ומרכז, ומעתה יעבור המרכז לחיי החול. ואף כי לא יכלו לאמר בפומבי דבר כנגד פקודות הקיסר – הרגש הרגישו כי לא מתוך אהבה הוא מבקש לשנות את דרכי חייהם. הוא פתח לפניהם את שערי בתי הספר כדי לשחררם מן “האמונות התפלות” ו“המנהגים הפראים” ורבו בזמנו הגזרות של “הבה נתחכמה להם, פן ירבו”, כגון: אסור נשואים בלי אשור פקידי הממשלה, ובלי תשלום מס, וכדומה. מנדלסון בעל ההגיון הישר ראה יותר מתלמידיו וחיווה דעתו על כתב הסבלנות: “בנוגע לחק הסבלנות… אין דעתי נוחה ממנו… כל זמן ששיטת ההתאחדות (אחוד כל העמים לבני דת אחת) אורבת מן המסתרים נראית לי צביעות של סבלנות מסוכנת יותר מרדיפות גלויות”… ⁶⁸.

ווייזיל היה מן המתונים. גדולה היתה אהבתו ללשון העברית ולא נתכוון אלא לשפר את החיים וליצור את הטפוס של יהודי אדם, תמזיג של תורה וחכמה. ברם לא עבר זמן רב ורנה“וו היה בעיני המשכילים כאדם שעברה שעתו. הם הרחיקו ללכת ממנו ומהצעותיו. הם בקשו חנוך מהפכני, ראדיקאלי, אשר יפרוק מעל היהודים את עול העבר ויכניסהו אל ה”אנושיות". ווייזיל ראה את המטרה של חבריו ולבו נשבר בקרבו. ההולך בשביל הזהב נשאר בודד. ברחוב היהודים ניכרו עתה שני כחות: המגנים על הישן כמו שהוא, והמבקשים מהפכה גמורה. אמר ווייזיל על עצמו: “הישנים יחשבוני למחדש, והחדשים יחשבוני לישן” ⁶⁹.

כבא כח המחנכים החדשים הראדיקאלים, ייחשב דוד פרידלנדר (1834–1750), מתלמידי מנדלסון וממסייעיו. יליד קניגסברג היה, ונשא לו לאשה בתו של העשיר המפורסם בברלין דניאל איציג. בבואו אל הכרך התוודע אל מנדלסון והיה לאחד מבאי ביתו. בגלל עשרו וכבוד חותנו קשר קשרי רעות עם העשירים והאצילים ורכש לו כח השפעה. כבן זמנו היה “השכל הישר” אלילו. מסורת, קשרי היסטוריה, חובת אצילות לאבות האומה, שירת העבר – כל אלה היו בעיניו רקבון, שאינו טעון אלא טאטוא. הוא נלחם לזכויות ישראל בעוז ובאומץ, לפרקים אפילו בגאון. ויותר מכל לריפורמות בחיי בני עמו, לריפורמות דתיות. הוא שנא את המסתורין ואת מנהגי הימים הראשונים שאין להם נימוק ראציונאלי. וגם בדת בקש את הראציונאליות. הוא התנגד לשם יהודים, ובקש להמירו בשם “דיאיסטים” (המאמינים באל אחד) או בשם “ישראליים”, כי “היהדות מטעימה מנהגים שהם מגוחכים לאור התקופה הנאורה” ⁷⁰. ככל המהפכנים ראה בתלמוד וברבנים את המכשולים הגדולים ביותר להתקדמות ישראל. כשראה פרידלנדר שאין ממשלת פרוסיה מצייתת לקול השכל הישר ואינה משווה את ישראל בזכויותיהם עם שאר האזרחים החלו הוא ורעיו הסוחרים לבקש “דרך קצרה”. הם פנו (בשנת 1799) לראש הקונסיסטוריה בברלין טלר באגרת שבה שפכו חמתם על התלמוד ועל המיסטיקה שבו, והכריזו על נקודת השקפתם הם. “חובה גדולה היא כל אדם להיטיב את מצבו”, ובאיזה דרך? מוכנים ומזומנים הם להכנס אל תחת כנפי הדת הנוצרית בתנאי שישחררום ממלא מנהגי דת מסוימים. מוכנים הם להכיר את מוצאו האלהי של ישו, אבל הרשות תנתן להם לבאר את העיקרים הנוצריים לפי שכלם. דבר זה לא נתקבל על לב הכומר והשיב פניהם ריקם.

דוד פרידלנדר זה נשאר אמנם ביהדותו עד יום מותו, אך בניו נפרדו מן היהדות לעולמים. הוא היה אחד מגדולי העוסקים בחנוך החדש וייסד את בית הספר המודרני הראשון ליהודי גרמניה. הוא, הסוחר בעל ההון העומד במדרגה רמה בחברה, היה אפילו למחבר ספרי למוד לבתי הספר החדשים, הלא הוא הספר “לעזעבוך פיר איזרעליטישע שולען, מיט בייטרעגען פאן מאזעס מענדעלזאהן” שהופיע בשנת 1779. ספר דל זה עשה רושם בזמנו ונתקבל גם באוסטריה על ידי ממשלת יוסף השני.

בית הספר החדש שייסד פרידלנדר בברלין נקרא בשם “חנוך נערים” או “פריישולע”. הוא נוסד בשנת 1778 ופרידלנדר תיקן את תכניתו ומסרה למנדלסון לחוות דעתו. עיקר התכנית היה להעדיף את המקרא על התלמוד, לדחות את למוד התלמוד לגיל גבוה, להקדיש את רוב הזמן ללמודי החול, כגון לשון המדינה, קריאה וכתיבה וחשבון (אחר כך הוסיפו גם לשון צרפת, היסטוריה וגיאוגראפיה). בין המורים והדירקטורים נמנו אנשי שם: דוד פרידלנדר, אליעזר בן דוד ומאיר הירש (סופר). למנהל נמנה לאזרוס (אליעזר) בן דוד. רוב תלמידי המוסד היו בני עניים, והם למדו חנם. התכנית של למודי הקדש, תכנית דלה מאד, לא ספקה את רצון ההורים. למדו שם קצת מקרא. שלש שנים לאחר יסוד הבית פרסמו כרוז (ב“המאסף” לשנת תקמ"ה) שבו נאמר:

“עד הנה לא היה בידינו לקבל עלינו עול כל החנוך בתלמוד תורה ויראת שמים ומדות, כי הנחנו החלק הגדול העיקרי הזה לאבות הנערים ולקרוביהם, והיה את לבבנו להדריך את הנערים בשעות הפנויות מן למוד התורה, בידיעות הנזכרות, לזה חפשי חנם, ולאשר תשיג ידו לשלמו במעוט הוצאות. ואם אמנם קבלנו עלינו להשגיח על הנהגת הנערים אין זה כי אם כל עת שהם בחדר ה’חנוך לנערים', אך אחרי צאתם משם, ההשגחה מוטלת על אבותיהם וקרוביהם”.

“אמנם כפי הנשמע ימצאו בקהלתנו איזה אנשים מיקירי רוח המתנדבים בעם לתמוך את הבית הזה באדני כסף, ולתת סך מסוים למען הרחיב את תועלת החנוך הזה על כל גדותיו, לכן הננו מודיעים שאם רצון האנשים האלה ואם מצא חן בעינם דרך הלמוד כאשר היה עד עתה, אז יש את נפשנו לקבל גם עלינו את למוד התורה ויראת שמים ומדות והנהגת דרך ארץ, ומוכנים אנחנו ללמד את הנערים הלכות, ש”ס או ספר ר' אלפס, פוסקים כמו הרמב“ם וארבע שולחן ערוך, על סדר נכון וראוי הנמצא בידינו בכתב ובהסכמת הרב הגאון הגדול אב”ד דקהלתנו, ויתר חלקי היום ילמדו מקרא, נביאים וכתובים כראוי, בהסכמת הרב הגאון הנ“ל” ⁷¹.

מה הניע את ראשי בית הספר להביא את הצעת השנויים האלה? – “חנוך נערים” היה בראשיתו בית ספר ללמודי חול, אולם את למודי הקדש למדו במקומות אחרים, ב“חדרים”. דבר זה וודאי לא ישר בעיני המשכילים תומכי בית הספר, שהרי על ידי ה“חדר” נשתמרה לשון היידיש-דייטש, ובכלל לא היתה השגחתם והשפעתם על הילדים והנערים האלה שלמה. על כן הבטיחו ללמד למודי המסורת. הזכירו אמנם למוד התלמוד – שהיה למורת רוחם – אבל נתכוונו ללקוטי הלכות ופסקי הלכות. ומובן מאליו שהעומדים בראש בית הספר יהיו המלקטים. למוד קונספקטי היה חביב בימים ההם בכל בתי הספר הכלליים, וכמובן גם בעיני משכילי ישראל.

את בית הספר הזה העמיד נפתלי הירץ ווייזיל למופת במכתבו אל עדת טריאסט ששאלה בעצתו:

“ייזכר על טוב – הוא כותב – שם הגבירים הנכבדים כ”ה איצק בן הגביר הנכבד… דניאל יפה יצ“ו, וגיסו המשכיל והקצין והתור' (והתורני) כ”ה דוד פרידלנדר יצ“ו, זה חמש שנים טרחו לקבוע ולייסד פה אינשטיטוט, שנקרא בשם חנוך נערים, שבו לומדים נערי ישראל מקרא ותרגום אשכנזי ודקדוק לשון הקדש, ולקרוא ולכתוב לשון אשכנז וצרפת, וחכמת החשבון וגעאגראפי, לבני עניים חנם, ולבני עשירים במחיר. ותנובת עמלם ראינו, שכבר יצאו תלמידים מבית הספר הזה שלמדו כל אלה, וזכו להיות עזר ומשען לבני משפחתם, וקצתם נעשו מורים ומלמדים לאחיהם המתחילים ללמוד. ומקצתן סופרים פנקסאות של סוחרים (בוכהאלטרש) ואשר ביניהן בעלי משנה ותלמוד, מצליחים גם באלה, ולומדים רוב היום בתלמוד, ורק איזו שעות אחר הצהרים פותחים דלתות בית הספר הנ”ל, ובאים ולומדים בו כל הנ“ל. וגם על האינשטיטוט הזה בתחלתו פערו פה, ויהי בעיניהם כאלו יסודתו להפר תורה ולעזוב דת, ועתה שרואים מה טובו ומה יפיו, רבים מבקשים לשלוח בו בניהם, עד שירבה מספר התלמידים לסך חמש מאות, לולי כשל כח הסבל, שאין להם עדיין הספקה רק למספר שבעים” ⁷².

משפטו של ווייזיל על בית הספר “חנוך נערים” היה פרי ההתלהבות ופרי החפץ לעשותו מופת. הוא מזכיר שאחר חמש שנים יצאו משם תלמידים שהיו למורים. בית הספר נמוך היה ולא היה יכול להקנות ידיעות מרובות, אלא לגדולים שהביאו תלמודם עמם מן החדר ומפאת גילם אפשר היה להם לרכוש להם למודי החול בזמן קצר. ואם קנו להם מה שקנו אך בבית ספר זה – לא יכלו להפיץ “אורה והשכלה” בעולם.

לאחר יסוד בית הספר הזה החלו להפתח בשאר ערי אשכנז בתי ספר דומים לו. בשנת 1786 נפתח בית ספר לילדי ישראל בדיסוי בשם “פראנצשולע”. בשנת 1799 הפך בית ספר תיכוני, שהתקיים כששים שנה, ועל מוריו נמנו דוד פראנקל ומשה פיליפסון. בבריסלוי נפתח בשנת 1791 בית הספר על שם ווילהלם (קעניגליכע ווילהעלם שולע) ובראשו עמד ד"ר פרינקל. מטרת בית הספר היתה “לחנך אזרחים טובים החיים חיי מוסר והם נתינים נאמנים”. אגרת קטנה, בת ח' עמודים, מגלה לנו הרבה מרוח בית הספר ⁷³. האגרת כתובה גרמנית באותיות אשוריות, וזה סעיפה הרביעי המעניין אותנו (נתון כאן בתרגום):

“4. בהיות שהורים רבים הביעו את רצונם שנוסיף זמן ללמוד החומש, על כן הארכנו את זמן הלמוד בשתי שעות ליום, כדי שלא להפחית משאר הלמודים, וקבענו שגם בבקר, מתשע עד אחת ואחר הצהרים, מחמש עד שבע, ילמדו חומש בלי הפסק, עד כי במשך השבוע יוקדשו ללמוד זה שבע עשרה שעות, ומספר כל שעות הלמוד יורם עד לארבעים”.

“5. מנינו מורה חדש לכתיבה, כי ראינו שהתלמידים, והמתחילים ביחוד, נחשלים קצת בכתיבה היהודית”.

האגרת הזאת פותחת לנו פתח להבין את דרכי ההשכלה בחנוך. הנסיון נעשה בבני עניים. ההורים האמידים שלחו בניהם אל החדרים והזמינו מורים פרטיים לביתם ללמדם למודי חול. העניים אונסו לשלוח בניהם לבתי ספר אלה. גם ב“חנוך נערים” גם בבית ספר זה היו רוב התלמידים בני דלים. שכן כתוב באגרת הנזכרת “חלק גדול מן הילדים לומדים חנם והשאר משלמים מעט מאד, והמעט הזה נגבה בקשי גדול”. עניים אינם מעזים לבוא בטענות על הפרנסים, ואף על פי כן רע היה עליהם המעשה שרוב השעות ניתן ללמודי חול ובלמודי קדש מזלזלים. קבלו ההורים בבריסלוי על מעוט למוד החומש, והוכרחו הפרנסים לעשות רצונם, אלא כדי שלא ילקה הלמוד הכללי שהוא עיקר בעיניהם הוסיפו שעות למודים ובטלו את ימי החפש של יום שני של ראש חדש ובחמשה עשר בשבט.

בשנת 1789 נוסד בית ספר כזה בהאמבורג שהתקיים עשרים וחמש שנים. בשנת 1795 הניח הירש יצחק בורכירט מהאלברשטאדט עזבון בסכום של אחד עשר אלף טאלר ליסוד בית ספר לילדי העניים אשר יורו בו, חוץ מכתבי הקדש, תלמוד ויסודי הדת, גם קרוא וכתוב גרמנית, חשבון ושאר ידיעות חול. בית ספר זה שנקרא בשם “השארת צבי” התנהל ברוח החרדים ⁷⁴. בבריסלוי נוסד בשנת 1801 גם בית ספר ישראלי לנערות, הראשון בגרמניה, בשם “בית הספר האינדוסטריאלי”. אחריו הוקם בית הספר של ישראל יעקובסון בזיזן ( Seesen ) שבהרי האַרץ עם פנימיה. בית ספר זה ראוי לתשומת לב מיוחדת.

יעקובסון היה אחד המשפיעים הראשיים על הריפורמאציה הדתית בגרמניה. אחרי נצחונות חיל נאפוליון על פרוסיה נקרעו כמה מדינות מעליה והועמדו תחת השפעת המנצח, – אף כי למראית עין עמדו ברשות עצמן. וויסטפאלן היתה אחת המדינות האלה. ליהודים ניתן שוויון וההנהגה הדתית קבלה את סדרי צרפת. נוסדה קונסיסטוריה ובראשה הועמד ישראל יעקובסון, שהיה עשיר, והתחיל לשפר את סדר התפלה, לתת לו צורה מודרנית. בבית הספר שלו בזיזן הקים בית תפלה והנהיג שם זמרה מתוקנת ובשעת התפלה עלה על הבימה להטיף והוא לבוש בגדי שרד כאחד הכהנים הפרוטסטנטים.

בדבר הזה עשה לו שם גדול בחוגי הממשלה כמתקן, ומסרה בידיו עניני הנהלת הקונסיסטוריה בקאסל. יעקובסון היה הנשיא ושלשה רבנים ושני חכמים היו חברי הקונסיסטוריה. בית הספר שפתח יעקובסון בזיזן היה “בלי הבדל דת”, כלומר: ליהודים ולנוצרים. ועל בית הספר הזה הוציא סכומים עצומים.

יעקבסון הנהיג בישראל בגרמניה את מנהג הקונפירמאציה וכשמלאו לבנו י"ג שנה דרש האב לכבוד הבן הנכנס כחבר שווה-חובות לקהלת יעקב. ודאי שהאב נתכוון לטובה – לראות את עם ישראל בקיומו, אבל עם מודרני שאין בינו ובין האזרחים ולא כלום. אבל הוא לא ידע לאן הדרך מוליכה – ועל זה ישמש גורל בנו סמל, שכן קבל אחר כך את הדת הנוצרית ונעשה כומר בבית תפלה קאתולי.

בבית החנוך של יעקבסון בזיזן היו צריכים להתחנך ארבעים מילדי ישראל ועשרים מילדי הנוצרים ⁷⁵. – כולם לומדים ומתאכסנים ומתכלכלים שם. המוסד נתפרסם לשבח ובאו מקרוב ומרחוק ללמוד שם. מטרתו היתה לגדל מומחים במלאכה ובחקלאות. יהדות לא יכלו לקנות שם. גיסו של יעקבסון, יצחק הירש שמשון (סאמסון), ייסד באותו זמן בית ספר בוואלפנביטל – לאחר שנסגרה הישיבה שם. מנהל בית הספר היה שמואל מאיר אהרנברג. מוסד זה הוקם על פי תכנית בית ספרו של יעקובסון. אף בו נתקבלו ילדי ישראל וילדי הנוצרים. תכנית הלמודים כללה: אשכנזית, צרפתית, אנגלית, היסטוריה וגיאוגרפיה, חשבון, מדעי הטבע, שירה והתעמלות. הלמוד העברי עמד על שעורי דת, ולילדי הנוצרים למד כומר. בית ספר זה התקיים תקופה ארוכה, עד מלחמת העולם הראשונה. בפברוארי 1894 היו בו 117 חניכים, ביניהם 7 נוצרים, ובשנת 1904 – 134 תלמידים פנימיים, 13 תלמידי חוץ. לא למותר להעיר ששני החכמים ליאופולד צונץ ומרדכי יוסט למדו בבית ספר זה ⁷⁶.

בשנת 1809 נוסד בפראנקפורט דמיין בית הספר פילאנטרופין, ועל ידיו בית ספר לנערות (1810), שזכה לשם גדול. מוסד זה היה יציר הפילאנטרופיניזם – תנועה ריפורמית בחנוך שנוצרה על ידי יוהאן היינריך באזידוב (1790–1724) מדיסוי. תנועת הפילאנטרופיניזם – שמה מעיד על מטרתה ההומאניטארית. היא באה לחנך אזרחי עולם, המכירים כי כל בני אדם בצלם אלהים נבראו ואין הבדל בין המעמדות והדתות. בבתי הספר האלה למדו בני עשירים ועניים יחד, שיטת הלמוד היתה ריאליסטית, הקדימה עצמים למלים ולמודי טבע לכללים מופשטים, נתנה משפט הבכורה לדבור בלשונות חיות מאשר לחוקי הדקדוק, ושמה לב לפיתוח הגוף וליסוד העונג והענין בחיי בני הנעורים. על תומכי הריפורמה החנוכית הזאת נמנו גדולי התקופה כעמנואל קאנט, גוטהולד אפרים ליסינג ומשה מנדלסון.

משכילי היהודים בפראנקפורט יסדו תחלה את הפילאנטרופין כבית ספר “לבני העניים מן העברים” (פיר די ארמען קינדער דער יודישער נאציאָן) ובשנת 1813 הפך אסכולה תיכונית. בייסודו השתתפו גם נוצרים: גרונר, מחניכי פסטאלוצי, והפילוסוף הקאתולי מוליטור שהיה עת קצרה מפקח על הבית, יחד עם זיגמונד גינזנהיימר. בשנים הראשונות שררה בבית הספר רוח הריפורמים התוקפנים, והמייסדים שמחו שמחה גדולה על הילדים הנוצרים האחדים שנכנסו בו. אחר כך שקטה הרוח קצת ובא בו שנוי לטובה. מוסד זה נתקיים זמן רב. בשנת 1876 היו בו 748 תלמידים, מהם 344 נערות. בשנת 1904 היו שם 318 נערים במדור הריאלי, 176 נערות בבית הספר הגבוה, ביניהן שמונה נוצריות. לילדי העניים נוסד “תלמוד תורה” מסרתי.

בשנת 1809, בחגיגת יום הולדת הקיסר של צרפת, נפתח בקאסל בית ספר לילדי ישראל, ואל הפתיחה באו גם נוצרים חשובים. בשנה הראשונה להווסדו היו בו 76 ילדים שנחלקו לשלש כתות. התקציב נתמלא מקופת הקהלה. אחד ממוריו היה משכיל עברי מפורסם בזמנו אהרן רוזנבאך, שהיה קורא הרצאות בעברית בחברת “הומאניטעט”. כי בימים ההם נמצאו שם די יהודים המבינים עברית – שיירי דור לומדי התלמוד. מר רוזנבך נתמנה אחר כך למורה בבית המדרש למורים ישראליים שנפתח כעבור שנה בקאסל. קהלה זו שמה לבה גם לחנוך הילדים בישובים הקטנים שבסביבה. משפחות אחדות היו מתאחדות ושוכרות להן מורה פרטי ללמודים כלליים. שמונים מורים היו תחת השגחת הקונסיסטוריה. בשנת 1813 נתבטל הארגון כולו, בשל מפלת נאפוליון. אז בטלה הקונסיסטוריה ובאה ריאקציה כללית ביחס ליהודים ומצבם המדיני והכלכלי ⁷⁷.

לאט לאט החלו בתי הספר החדשים להתרבות ולרשת מקומם של החדרים והישיבות. לאחר הווסד בית הספר והסימינאריון בקאסל נוסד בית ספר בדיטמולד, ואחר כך בפאדיבורן, ברוינשווייג, הילדסהיים והאלברשטאדט. העשירים והאמידים יחד עם המשכילים העניים והתמימים ששאפו אל ההשכלה בת השמים עשו יד אחת לשפר את החנוך. והזמן עזר על ידיהם. ידיעת הלשון הגרמנית נעשתה דרישת החיים. יוצאי בתי הספר היו לעזר להוריהם במסחר. והצעירים בדרך כלל החלו שואפים אל הלמודים הכלליים שפרנסה ומעמד חברותי בימינם. ואף על פי כן לא היה מעמדם של בתי הספר האלה איתן. ההורים, שהיו חניכי החדרים ומלמדי פולין “הפראים” וידעו ספר עברי – לא יכלו לשבוע רצון מן התכנית של למודי הקדש הדלה. הם ראו בחוש כי יסוד בתי הספר היא הטמיעה. ללמודי התורה והיהדות הקדישו אך כשמונה שעות לשבוע. “אין התלמידים לומדים עברית למדי” – היתה הקובלנה הכללית. תלונות אלה חתרו תחת קיומם של בתי הספר. – כי אלה היו תלויים בקהלות, שספקו להם את התקציב, והקהלות ברצון הקהל. על כן נסגרו הרבה בתי ספר ⁷⁸. ואף על פי כן אין להכחיש כי השפעתם הורגשה יפה יפה.

בשעת מלחמת המשכילים על בית הספר החדש לא הבחינו הרבה באמצעים. החדרים והישיבות היו ה“מכשולים” העיקריים וכל אימת שהתקיימו לא היתה תקוה שהחנוך החדש יתפוש את מקום הישן. “הפערוואלטונגסבעהערדע” בפראנקפורט, למשל, סגרה את החדרים ובתי תלמוד התורה ביד חזקה, בכח הרשות. הם גזרו גזרות קשות על לומדי תלמוד ועל לומדי מקרא במקורו, וכל תומך הלמודים האלה בממון או במעשה נקנס בחמשים זהובים. בפראנקפורט התקיימה חברת לומדי מקרא. מדי שבת בשבתו נועדו חליפות בבית אחד החברים ללמוד תנ"ך – את החברה הזאת הפיצו הפרנסים בחזק יד, והלומדים והתלמידים שחשקה נפשם בתורה העברית – ולא בצרוף התרגום הגרמני – ובלמוד התלמוד, אנוסים היו להסתר בחביון חדרם, מיראת השוטרים ומרגלי המשכילים. כשמצאו מלמד המורה מתוך ספר עברי – גורש מן העיר מן המדינה ⁷⁹. נדיב אחד הניח עזבון של חמשים אלף זהובים להקים בית ספר לחרדים ללמדם מקרא ותלמוד ועברית ולמודי חול לפי תכנית בתי הספר הכלליים, כדי שלא יוכרחו להכנס לבית הספר פילאנטרופין שמנהליו ומוריו לא היו שומרי דת ובראשית הווסדו לא היה בו זכר לעברית ולתורה – באו הפרנסים והשתדלו אצל הממשלה לקבל את העזבון לרשותם, לשנות מכוונת המנוח ולתמוך בממון הזה את בית ספרם הם ⁸⁰.

חזיון אחד הולך וחוזר בכל התפוצות שנראו בהן נצני ההשכלה: המשכילים באים בדרישות של הזמן החדש, וההורים מסרבים. הללו מחזיקים במסורת החיים הישנים ואינם רוצים לוותר לשם ידיעות חילוניות, פעמים אף לא וויתור כלשהו ופעמים וויתורים מעוטים, כגון להקדיש ללמודי החול שעות בין השמשות. מתחוללת מלחמה, סוף כל סוף מתגבר רוח הזמן, אבל הנצחון מאכזב את המנצחים ואין השמחה במעונם. כי המבקשים את החדש רצו בחיזוק חיי ישראל על ידי מודרניות, והנה ראה ראו כי החדש הרחיק ללכת, והעם הולך אל מקום “משם לא ישובו”.

גרמניה היתה מקום של הווי יהודי לכל דקדוקיו. בתי הספר החדשים וזרמי הזמן הביאו מהר שנויים גדולים. הרב צבי הירש הורוויץ, אבד“ק דפראנקפורט שעל נ”מ, בנו של הגאון ר' פינחס הורוויץ, בעל “ההפלאה”, הוציא ספר דרושים בשם “לחמי תודה” שנתים לאחר הווסד בית הספר פילאנטרופין. ומשם אנו מוציאים את הקטעים האלה המעידים על המצב בעירו, שנחשבה לירושלים דגרמניה:

“בעו”ה (בעוונותינו הרבים) בעת הלז לא די שאין מרגילין רוב התינוקות בלמוד משנה וגמרא, אף גם במקרא אין מרגילים אותם, כידוע שלומדים ג' או ד' סדרות בשנה, עד שיגיעו לדור שלא ידע לספר ביציאת מצרים" (דף י“ח ע”א) – שהרי המורים מתחילים פרשיות ראשונות מבראשית ואינם מגיעים לשמות. המורים הם “קטנים מאד בחכמת התורה, רק שבקיאין בכתב ולשון האומות”, “וכל למודם הוא בכתב ולשון האומות, ואף מה שלומדים אצלם תנ”ך הכל הוא בלשון לעז, עד שאין יודעין לדבר כלל בלשון הקודש, (דף כ', ע"ב) וכיון שרוב התושבים “נמנעים מלגדל בניהם לתורה” אין עוד צורך במלמדים יודעי תורה “ואם ח”ו (חס ושלום) יתנהג כן עוד איזה זמן לא ישאר ח“ו שום מלמד תינוקות (דף כ“ה, ע”א). על הרוח הדתי יעידו דבריו “שנשתרבב מקרוב (המנהג) אצל כמה מלמדי תינוקות חומש ונ”ך ומרגילין אותם ללמד בגלוי הראש” (דף מ“ז, ע”א) ⁸¹.

כידוע התחילה ההשכלה מחיבוב המקרא, ולוחמי החנוך החדש דרשו להעדיף תנ“ך על התלמוד. האהבה הרומנטית לעברית גדלה אז בלבב המשכילים וכותבי “צחות” היו לאליליהם. על כן הוציאו “מאספים” ויסדו חברות “שוחרי שפת עבר”. הם קבלו מרה שאין פותחים לפני התינוקות שערי היופי של המליצה העברית. המאמרים והשירים שנתפרסמו אז והנראים בעינינו כלהג, עוררו בלב ילידי הגיטו והשואפים ליופי חדש – רגשות התלהבות ותענוגות רוח. והנה עבר זמן קצר. החנוך “שופר”, במקום תרגום התורה ליידיש-דייטש, תרגמוה עתה לגרמנית צחה, במקום להתחיל ב”בראשית" החלו בדקדוק, והתוצאות היו דור אשר לא ידע עברית ולא רצה לדעתה. יצחק אייכל, אחד מטובי הסופרים בימים ההם שהיה מנהל בית הדפוס שעל ידי בית הספר “חנוך נערים” בברלין, תרגם את “ספר הרפואות” של אבן סינא לעברית ולא מצא מו"ל. הוא תרגם גם את ספרו המפורסם של מנדלסון “ירושלים” לעברית ולא מצא מוציא לאור. המשכילים הגרמנים חדלו לקרוא עברית ואל הסופרים העברים התייחסו בביטול. “המאסף” חדל להופיע, ואיש לא התאבל עליו. כשפנה המשורר שלום הכהן אל אייכל על דבר הוצאת מכתב עתי עברי חדש ענה לו אייכל: “כוס התרעלה עבר על עם ה' ועל משכיליו, חלפו ימי האהבה, עברו ימי הברית… מאסו בלשון אבותיהם והשליכוה אחר גום” ⁸².

ההתרחקות מן היהדות היתה אצל השכבות של העשירים והנאורים קיצונית. כבר ראינו אצל פרידלנדר ואחוזת מרעיו הסוחרים שהיו מוכנים להכיר “את מוצאו האלהי של ישו”. כעין מגפה, מגפת שמד, פרצה בסוף המאה בין השכבות הגבוהות, ביחוד בין הנשים. הללו היו כלואות בחיי הבית – עתה, כשנפתח לפניהן העולם הגדול עם יפיו ועם תענוגותיו – נשתכרו מן החדש ושכרונן העבירן על דעתן. ה“סאלונים” של בנות העשירים היו לבתי ועד לאמנים ולסופרים, בתי וועד לרומאנטיקה, בתי יוצר לשמד. ואף השכבות הנמוכות החלו להגרר אחרי הגבוהות, לשבר את כבלי הישן ולהדבק בתרבות הגרמנית. מברלין יצאה המגפה לשאר ערי גרמניה.

כי בזמן של משבר דתי כזה יתעוררו שלומי אמוני ישראל להגן על קיום עם – הרי זה דבר המובן מאליו. אפילו פרנסי הקהלה הברלינית נבהלו והחלו לבקש דרכים לעצור בעד המגפה ביד חזקה. על כן השתדלו לפני הממשלה לגזור אסור על התנצרות ילדים בלי רשות הוריהם ומשרתים שלא ברשות בעליהם. אף ממשלת פרוסיה ראתה שאין ההמרה הזאת פרי הוכחה פנימית ובשנת 1810 נאסר, על פי פקודת המלך, להטביל יהודי בלי תעודה מן הרשות שהמבקש להתנצר עושה כך מתוך כוונה טהורה.

המשכילים הראשונים החלו אף הם תוהים על הראשונות, – מתוך הרהורי יגון. אלעזר בן דוד רואה אז את העם היהודי בגרמניה חלוק לארבע כתות: חרדים שאינם מסתגלים לרוח הזמן, פרוצים רודפי תענוגות המוכנים למכור את הבכורה בעבור זכויות והנחות ורווחות, משכילים למחצה היודעים כי הסדר הישן לא יכשר ומשכילים אמתיים הרוצים לתקן את היהדות ברוח האמונה הטהורה ומוכנים לציית לתורת משה, בלי מעמסת החוקים ילידי חיי ישראל ההיסטוריים ⁸³.

והזרם הוסיף לעשות את שלו. מצבם של יהודי גרמניה הוטב לאט לאט. שוויונם לא היה שלם, וכמה וכמה הגבלות היו נהוגות עדין, על כן הרגישו כל הימים שהם בחצי הדרך ועליהם להשתדל להיות ראויים לשוויון. במה קונים שוויון? הוה אומר: בנאמנות לתרבות גרמניה. והם הדגישו וחזרו והדגישו נאמנות זו. הם הכריזו עליה כמעט מתוך היסטריה. מוכנים היו לוותר על אהבתם וקשרם לכלל ישראל. וכן נתפתחה ביניהם ה“עבדות בתוך חרות” שאחד העם מצא לה את הבטוי ואת ההערכה.

בינתיים החלה חובת הלמוד הכללית הולכת ומתפשטת במדינות גרמניה. בשנת 1816 יצא החוק בהיסן – אגב, הראשון במדינות גרמניה – לשוויונם של היהודים המחייב למוד כללי והמרשה ליהודים לשלוח את בניהם אל בתי הספר של הנוצרים, ויהיו מושחררים משעורי הדת הנוצרית. הממשלה ידעה שיחס המורים והתלמידים ליהודים אינו הוגן על כן קבעה שהמורים ישגיחו למנוע מעשי שנאה לילדי ישראל, אבל הרשות נתונה לקהלות לייסד להן ספר משלהן, בתנאי שיהיו המורים בעלי תעודות ויעמדו תחת השגחת הממשלה. פתיחת בית ספר יהודי היתה על כן לרשות ולא לחובה, ורק אם אין לקהלה בית ספר משלה מחויבים הילדים מישראל לבקר בית הספר הנוצרי והקהלה אך תספק מורה דת יהודי.

בבאוואריה הוצעו בימי מלכותו של מאכסמיליאן יוסף, בשנת 1801 הצעות על “שפור מצבם של היהודים”. “המעמד האומלל הזה שאי אפשר לגרשו, משום העוול והאכזריות שבדבר, – מן הראוי לברוא לו תנאים שיחונכו לאזרחים מועילים”. בפקודת 10 ביאנואר שנת 1813 הותר ליהודים לפתוח להם בתי ספר משלהם בתנאי שימנו בהם מורים משכילים ומובהקים שהם אזרחי המלכות ויש להם תעודות ויהא שכרם 300 פלורין לפחות.

כדי להבין את דרך התפתחות החנוך הישראלי בגרמניה מן ההכרח להעיר שכל רשת החנוך במדינה עמדה על היסוד הדתי. ומצב זה ארך עד ימי המלחמה של שנת 1914 וגם לאחריה. בתי הספר בפרוסיה, בדרום גרמניה ובאלזאס לותרינגן היו קונפיסיונאליים: קאתוליים או פרוטסטאנטים, ושררה בהם רוח דתית, בכל בית ספר לפי עדתו. ספרי הלמוד והקריאה נערכו ברוח נוצרית. רק במקומות מועטים מאד הוקמו בתי ספר מעורבים, שנקראו בשם סימולאנטיים, שלמדו בהם בני כתות שונות, אבל לא הובלטה בהם רוח הכתתיות; אבל גם באלה שלט הכיוון הנוצרי. כדי לעמוד על שעורם של בתי הספר המעורבים תיזכר כאן העובדה שבמינכן היו בשנת 1913 ששים וששה בתי ספר קאתוליים, ששה פרוטסטאנטיים ורק שנים מוערבים. בבאוואריה כולה היו 5480 בתי ספר קאתוליים, 1969 פרוטסטאנטיים, 198 מעורבים. בראשית המאה הי"ט היו בפרוסיה בתי ספר כלליים חפשיים, אבל משנת 1873 הוקמו כל בתי הספר על יסוד הדת, והמורים נמנו על פי דת התלמידים, ומורים יהודים לא נתקבלו בהם.

זולת הכיוון הדתי לא היה יחס התלמידים והמורים אל היהודים אדיב ביותר. יחס זה היה מסורת. בשנת 1815 הודה המינסטריון בהיסן “שהיהודים נמנעים משלוח את בניהם אל בתי הספר הנוצרים מפאת קנאותם (אינטאלעראנץ) של המורים אל ילדים מישראל” ולכן פקד המיניסטריון על המורים לשפר את יחסם ⁸⁴. שני הגורמים האלה: הכיוון הדתי והשנאה – הביאו לידי יסוד בתי ספר ישראליים מיוחדים שנתפשטו מהר בכל הארץ. במשך תקופה קצרה מאד נעלם החדר ובמקומו בא בית הספר ללמודי קדש וחול יחד, נעלם המלמד שהביא תלמודו עמו מפולין ובא במקומו המורה הישראלי בעל התעודה משלטון החנוך. בשנת 1850 כבר היו בבאוואריה 150 בתי ספר ישראליים. בפיורדא (פירת) התקיים בית ספר ריאלי בתוספת שתי מכינות. בתקופת השנים 1833–1824 נוסדו שמונה עשר בתי ספר ישראליים בהיסן. בתקופת 1845–1834 התחילו בתי ספר ישראליים מוקמים בטימפו מהיר. עד שנת 1866 נוסדו עוד אחד עשר, ובשנת 1898 היו בהיסן 83 בתי ספר. בוועידה הראשונה של הלאנדטאג בשנת 1821–1820 הוכנסה הצעה לתקון “חנוכם של ילדי ישראל”, כלומר שהיהודים יתחייבו לשלוח בניהם אל בית הספר הכללי (הנוצרי) בכל מקום שאינם מחזיקים מורים יהודים, וששום מורה יהודי לא יתקבל בלי בחינה, ושאסור יהיה להשתמש בספר למוד שלא אושר מטעם ועד החנוך הכללי. בשנת 1821 נתקבל שם חוק שלא תנתן ליהודי זכות אזרח אם לא ידע קרוא וכתוב גרמנית. בשנת 1823 יצא חוק שכל יהודי מחויב לשלוח את בנו אל בית הספר הכללי, אבל הקהלה רשאית לפתוח בתי ספר מיוחדים שכל למודיהם יהיו לפי התכנית הכללית, בתוספת למודי היהדות. ובמקום שאין בו בית ספר כזה – צריכים לשלוח את הילדים אל בית הספר הכללי.

בתי הספר הישראליים היו קטנים ברובם. היהודים היו נפוצים בכל הישובים, וקהלותיהם היו מועטות באוכלוסיהן. בבאוואריה גרו בשנת 1850 שמונים אחוזים למאה מן היהודים בישובים קטנים. לפעמים לא היו במקום יותר מעשרה ילדים.

מה היתה תכנית בית הספר הישראלי? הריהי, בערך (על פי הנהוג בהיסן):

קריאה גרמנית – ארבע שעות לשבוע.

קריאה עברית – ארבע שעות לשבוע.

כתיבה תמה, גרמנית, – שתי שעות.

כתיבה תמה, עברית – שתי שעות.

חשבון בעל פה – שעה אחת.

תרגילים בהבעה ובהגיון – שעה אחת.

תרגומים מעברית לגרמנית (תנ"ך) – חמש שעות.

תולדות ישראל מתקופת התנ"ך (בגרמנית) – שתי שעות.

למוד הדת והמוסר – שתי שעות.

גיאוגראפיה – שעה אחת.

ידיעות הטבע – שעה אחת.

זמרה – שתי שעות.

דקדוק הלשון הגרמנית – שעה אחת.

הכתבה (גרמנית) – שעה אחת.

משלושים ושתים שעות למוד ניתנו 17 ללמודי חול ו-15 ללמודי קדש. ביום ראשון וביום ששי היו לומדים ארבע שעות לפני הצהרים, ובשאר הימים, ימי החול, שלש שעות לפני הצהרים ושלש לאחריהם. ביום שבת בבקר היו מלמדים שעה אחת דת ומוסר. המשגיח על בתי הספר הנוצרים השגיח גם על בתי ספר אלה.

קצת יותר פרטים נמצא בתכנית של ה“פילאנטרופין” משנת 1868 (בפראנקפורט). זה היה בית ספר בן תשע מחלקות. כאן תרשם אך התכנית היהודית, שכן התכנית הכללית היתה המקובלת במדינה.

מחלקה 9.(היא שנת הלמוד הראשונה, המספרים הם מלמעלה למטה): בה אין מלמדים עברית. הילדים קטנים ומתחילים.

מחלקה 8: ראשית הקריאה בלי פירוש המלים. מתרגמים אך מלים שכיחות. ארבע שעות לשבוע.

מחלקה 7: תולדות ישראל בגרמנית – ספורים בעל פה עד חלוקת הממלכה – 2 שעות לשבוע.

מחלקה 6: תולדות ישראל בעל פה עד גלות בבל. קריאה מתוך הספר “קליינע שול אונד הויזביבעל” של אוירבאך. פסוקים מן התנ“ך בעל פה. באור החגים העיקריים – 2 שעות. עברית: תרגום שני הפרקים הראשונים מ”בראשית". יסודות הדקדוק; ספר מקרא עברי – 4 שעות.

מחלקה 5: תולדות ישראל עד גלות בבל, מתוך ספר גרמני – 2 שעות. עברית: פרקים נבחרים מבראשית; תרגילים בנטיות שמות ופעלים; למוד שם המספר – 3 שעות.

מחלקה 4: (שנת למוד ששית): תולדות ישראל מתקופת המלכים עד שיבת ציון וחורבן בית המקדש השני – 2 שעות. עברית: תרגומי קטעים מן החומש ותרגילי דקדוק – 3 שעות.

מחלקה 3: תולדות התפתחות המקרא; קריאה בתנ"ך בתרגום גרמני; על זמן הנביאים; באורי ימי הצומות – 2 שעות. עברית: קטעים מן התורה ומן התפלה; דקדוק: נטיות פעלים נחים וחסרים; מלות היחס – 2 שעות.

מחלקה 2: עיקרי האמונה על פי ספורי המקרא; קריאת פרקים מן המקרא שיש להם ערך דתי; מאורעות עיקריים בתולדות ישראל עד חתימת התלמוד – 2 שעות. עברית: תרגום קטעים מן התורה ומנביאים ראשונים ומתהלים; קטעים מסדר התפלות – 2 שעות.

מחלקה 1: (שנת למוד אחרונה, תשיעית): עיקרי האמונה; קטעים מן המקרא בלשון הגרמנית; פתגמי חז"ל בקשר עם תורת המוסר – 2 שעות. עברית: קטעים מנביאים ראשונים, מתהלים ומנביאים אחרונים; קטעים מסדר התפלות; ידיעת הכתב העברי – 2 שעות לשבוע ⁸⁵

אם נשווה את התכנית הזאת אל תכנית בית הספר לנערים של קהלת ברלין, שהיה בן שמונה מחלקות, נמצא שהפראנקפורטית היתה דלה ביותר ושאיפותיה מצומצמות, כי ראשי בית הספר פילאנטרופין היו מן המתבוללים ביותר.

בברלין החלו בשנת הלמוד השניה ללמוד בעל פה משפטים קצרים עבריים השכיחים בתפלה או שיש להם ערך מוסרי וכן למדו אז לקרוא קריאה מיכנית. בשנת הלמוד השלישית תרגמו את “שמע” וכמה קטעים מתפלת “שמונה עשרה”, מברכת המזון, מקריאת שמע שעל המטה ולמדו ברכות הנהנין. בשנת הלמוד הרביעית למדו לתרגם קטעים מבראשית, מראשית הספר עד פרק כ“ח. בשנה החמישית גמרו את בראשית ולמדו קטעים מ”שמות" (פרקים י"ט-כ') ומן “ויקרא” (פרק י"ט). בשנה הששית למדו פרקי תהלים וכמה תפלות לראש השנה ומן התורה שוב קטעים מ“שמות” (פרקים א-ו, טו-כג, לג-לד), מ“ויקרא” (י-טז, כג-כה). בשנה השביעית הוסיפו ללמוד פרקי תהלים (יט, לג, לד, צ, צא, קלה, קלו, קמט, ק"ן), קטעים מתפלות הימים הנוראים, קטעים מ“דברים” הנוגעים במצוות הדתיות והמוסריות. במחלקה הגבוהה ביותר, שנת הלמוד השמינית, למדו שוב תורה, קטעים נבחרים על פי פרשיות השבוע, כעשרה פרקים מישעיהו, שלשה פרקים מירמיה, שנים מיחזקאל, קטעים ממשלי, איכה ומגלת אסתר ומפרקי אבות. במשך כל השנים למדו דקדוקה של לשוננו. ללמודים העברים ניתנו 6 שעות לשבוע, שתים ללמודי יהדות בגרמנית וארבע לעברית. זאת היתה תכנית מינימאלית ואינה טפוסית לחנוך הישראלי שם. בבתי הספר הישראלים בערי השדה תפס הלמוד העברי מקום חשוב וניתנו לו כחמש עשרה שעות לשבוע.

מהיכן נתכלכלו בתי הספר האלה? – בית ספר ישראלי היה יכול להווסד על ידי הקהלה, על ידי בית כנסת או על ידי וועד מיוחד של הורים (שול-סוציעטעט). יסודו של כל בית ספר היה טעון רשות הממשלה. רוב התקציב היה צריך לבוא מקופת הקהלה והממשלה היתה תומכת בסכומים קטנים, לפי מספר המורים, בערך חמש מאות מרק למורה-גבר, ומאה וחמשים מרק למורה-אשה. גם העיריות היו צריכות להשתתף בתמיכות על פי מספר היהודים בעיר ולפי תשלומי המסים הבאים מן התושבים היהודים. התמיכות היו מגיעות לשליש משכורת המורים, או למטה מזה.

 

הכשרת מורים    🔗

ובנוגע למורים: כשהחל המעבר מחנוך ה“חדרים” לבתי הספר המודרניים היה מחסור גדול במורים. המלמדים הפולנים לא הוכשרו למשרה כזאת ולא היו רצויים למייסדים – אילו גם הוכשרו. אבל היו בחורים ילידי אשכנז שלמדו בחדרים ובישיבות שחסרו להם ידיעות כלליות, או שרכשו להם ידיעות אלו בדרך אבטודידאקטי או על ידי מורה פרטי, ולא היתה בידם תעודה מן הממשלה. כמה מן המלמדים הסתגלו למצב החדש, התכוננו לבחינה והפכו את חדריהם הפרטים לבתי ספר עממיים. נמצאו בחורי ישיבה שאמרולהתכונן להוראה, אבל חסרו להם מורים. בשנת 1883 נוסד בקאסל “שול אונד לעהרעבילדונגסאנשטאַלט”, בית ספר לילדים, שהיה צריך לשמש למקום הוראה מעשית לרוצים להתכשר להוראה. בבית הספר התקיימו שני מדורות, אחד לילדים מגיל שש עד שמונה ומדור עליון לבני שמונה ומעלה. אחד מן המורים היה, כפי שהוזכר לעיל, המשכיל העברי אהרן רוזנבאך, ושני לו ד"ר בינדיגר שידע עברית, אף תלמוד, ורכש לו השכלה כללית באוניברסיטה שבמארבורג. הוא נתמנה למנהל בית הספר. המוסד היה שייך לאגף הליבראלי (הריפורמי) ויען שבית הכנסת שבעיר היה מן הישנים יסדו המשכילים בית תפלה על יד בית הספר והתפללו שם לפי הסדרים החדשים והנהיגו בו הקונפירמאציה. את הטובים שבתלמידים בחרו להכשירם להיות מורים. הללו היו על פי הרוב בני עניים. ומעניין הדבר שבימים הראשונים היו הריפורמים נוהגים מנהגי הישיבות והסימינאריסטים בקאסל היו אוכלים “ימים” בבתי העשירים והאמידים. מנהג זה ארך עד שנת 1858. שנה אחר כך, 1859, נוסף אינטרנאט (פנימיה) לסימינאריון והמוסד התפתח יפה.

במדינת באוואריה ניתנה עוד בשנת 1804 הרשות למורים מישראל ללמוד בסימינאריונים הכלליים. בשנת 1813 יצא חוק שרק מי שנבחן בסימינאריון הכללי רשאי לקבל משרה בבית ספר ישראלי. אחר כך הורשה למתכוננים להורות בבתי ספר ישראליים ללמוד בסימינאריונים הכלליים כתלמידי חוץ – שאינם ניהנים מן המעון והמזונות – וקבעו לכך סימינאריונים אחדים. זה הועיל ובחורי הישיבות יכלו לרכוש להם ידיעות כלליות. בינתים התפשטה עם הארצות, מקור בחורי הישיבות יבש, והיה צורך להכשיר את הצעירים גם בלמודי קדש. קמה מחיצה בין המורים ובין ההורים. בין ההורים היו רבים יודעי ספר, ואפילו תלמידי חכמים, והמורים החדשים היו עמי הארץ. הורגש צורך במורים בעלי ידיעות עבריות.

את הדאגה לגידול מורים חדשים בעלי ידיעות ובעלי רוח דתי קבל על עצמו רב העיר ווירצבורג, זליג בר באמברגר – בעל שאר רוח ומחבר ספרים. במברגר התחנך בישיבת פיורדא (פירת) וקבל התרת הוראה, אבל עסק במסחר. הוא היה טפוס של מרביץ תורה וביתו היה מעין בית מדרש, שם הטיף לקחו לגדולים חנם. אחרי מות הרב מווירצבורג, בשנת 1840, מנתה אותו העדה לרב ולמנהיג. בשנת 1859 פנה באמברגר אל הממשלה בהצעה להרשות לו לפתוח בית מדרש למורים, ונימק הצעתו בזה שהמורים המצויים מעוטי תורה הם ואין להם הידיעות הדרושות ללמד אלא קטנים מתחילים, וכבוד המורים אינו גדול – כי בעלי הבתים עולים עליהם בתורה וביראת שמים. לפי הצעתו ילמדו במוסד החדש למודי חול וקדש, תנ"ך ותלמוד ושולחן ערוך, כדי שיגדלו להיות בני אורין ויראי שמים ואנשי מדות.

בשנת 1864 אשרה הממשלה את ההצעה והמוסד הוקם. מורי המוסד הראשונים היו לודוויג שטרן מפרוידנטהאל ויצחק שלינקר מווירצבורג – שניהם ללמודי קדש, ומורים אחרים נתמנו ללמד ידיעות חילוניות. המסיימים היו טעונים בחינה בסימינאריון של המדינה. הרוח ששרה במוסד היתה אורתודוכסית. הקורס ארך שש שנים, ארבע שנים ניתנו ללמודים הכלליים והעבריים, ושתים להתכשרות מקצועית, פדגוגית. דרישות הכניסה היו ארבע שנות למוד בבית ספר ישראלי אלמנטארי. בסוף שנת הלמוד 1877 – סיימו 87 מורים ועסקו בהוראה. בשנת 1883 רכש לו הסימינאריון בנין הוגן לו. בשנת 1886 הגדילו את שנות ההתכשרות הפרופיסיונאלית לשלש. התלמידים השתתפו גם במקהלת בית הכנסת, כי המורה היה בעל תפקידים רבים בקהלות הקטנות, גם שמש וחזן. בשנת 1914 חגגו חג חמשים שנות-קיום לבית המדרש. מספר מסיימיו הגיע אז לארבע מאות ששמשו מורים בכל קצות גרמניה. הוצאות בית הספר החלו בעשרים ושמונה אלף מארק לשנה (1865) ובשנת 1912 עלו לארבעים אלף.

בשנת 1840 נוסד בברלין בית מדרש להכין מורים לעדות ישראל בפרוסיה ומנו בו למנהל את ליאופולד צונץ. זה היה מוסד ליבראלי. הלמודים היו: דת ומקרא, מדע המקרא (ביבלקונדע), תולדות ישראל וספרות עברית, כתיבה יהודית ותלמוד. למוד המקרא כלל: תרגום מן המקור, קטעים מפירוש רש“י, תרגום התפלות, גם משנה וגמרא ושולחן ערוך. למוד הדת החל בתולדות ישראל מימי המקרא. מעברית למדו: יסודות הדקדוק, תרגילי תרגום מתוך ספרי מוסר: מסכת דרך ארץ, חובת הלבבות, שמונה פרקים להרמב”ם, ספר הישר וכדומה. בין הלמודים נמנו גם ידיעת הגיאוגראפיה של ארץ ישראל ו“יד חזקה”. משהוקם המוסד ראו שהבאים אליו מחוסרי ידיעה יסודית המה, על כן הקימו בשנת 1885 בית ספר מכין לבית המדרש. בשנת 1907 היה מספר מסיימי בית המדרש 312 ששימשו כמורים וכחזנים וכמורי דת בבתי הספר הכלליים. ועל אלה ידובר עוד להלן.

מוסד קטן לחנוך מורים התקיים בעיר קילן (קולוניא). סימינאריון זה נוסד בשנת 1876 בדיסלדורף והועבר אחר כך לקילן. בשנת 1883 קבל רשות של אישיות משפטית. היו בו: מכינה ושלש מחלקות ולמדו בו חומש, נביאים וכתובים, תולדות ישראל, משנה וגמרא וחזנות. היה בו גם בית ספר להוראה מעשית. בשנת 1905 היו בו חמשה עשר תלמידים. בשנת 1911 – שלושים ושמונה. התלמידים היו מקבלים כלכלתם במוסד ⁸⁶.

שני מוסדות קטנים לחנוך מורים התקיימו במינסטר (נוסד בשנת 1827) ובהאנובר.

אין לדעת מצבו של חנוך מבלי לשים לב למצבו ולמעמדו הפרופסיונאלי והחברותי של המורה – כי אלה משמשים קריטיריון ליחס הקהל ולערך החנוך והשפעתו. כידוע היו רוב בית הספר הישראליים בערי השדה, בישובים קטנים, והמורה שימש מלמד, חזן, בעל קריאה ובעל תקיעה וכו'. יש שהיו סמוכים על שולחן בעלי הבתים ומקבלים נדבות התורמים העולים לתורה. במקרים מיוחדים קבל המורה שכר עשיית תפקידו, כגון אחר קריאת המגלה. משכורתם הקבועה של המורים היתה נמוכה מאד וחיו חיי עוני. עובדה זו מדברת גם על כבוד המורה, שהרי עני חשוב כמת. לא ההורים ולא התלמידים כבדו את המורה העברי כבוד גדול. התלמידים הנוצרים היו מתקלסים בחבריהם היהודים שמורם הוא מכה השור. מורים פנויים לא יכלו לשאת אשה, – מחוסר פרנסה מספקת. לא פעם התערבה הממשלה וקבעה למורים משכורת מינימאלית. בתי הספר היו עומדים תחת פקוח הממשלה ופקידיה ראו בעוני המורים ורצו לעמוד להם בשעת דחקם.

בשנת 1853 בא שנוי לטובה בהיסן. שכר המורה עלה עד 125 ועד 200 טאלר. עשירים אחדים תרמו תרומותיהם לטובת המורים, קרן עזרה לשעת מחלה וצרה. ערכו מחקר וראו שהמורים קבלו משלוש מאות עד תשע מאות מרק לשנה. הממשלה הקציבה תמיכה של 9000 מרק על מנת להגדיל את שכר המורים בבתי הספר הישראליים שם. שכר המורים הנוצרים היה אז 750 מרק בכפרים, 900 מרק בערים. לא טוב ממצבם החברותי והחומרי היה מצבם הרוחני. בתי המדרש למורים לא הכשירו אותם כראוי לתפקידם. דרישות הכניסה היו מינימאליות ושנות הלמוד מועטות. “רוב הסימינאַריונים – התאונן מסיים אחד בהרצאתו באספת המורים בדורמונד – אינם מכשירים את התלמיד להשתלמות ללמוד את המשנה המנוקדת עם התרגום” ⁸⁷.

סופר עברי שהיה מורה “בבית המדרש ללשון העברית של קהלת היהודים בברלין” – שנוסד על ידי הציונים בשנת 1918 – מעיד “בתי המדרש גדלו בורים ועמי הארץ גמורים. כדי להבין עד היכן הגיעה בורותם של מורי הדת כדאי לציין, שכדי לקבל תעודת מורה בבית ספר לדת של הליבראלים היתה מספיקה ידיעת פרשה ראשונה של “שמע” “ועשרת הדברות” בלבד. לידי ידיעה בלשון העברית וספרותה העתיקה והחדשה לא הגיע אף אחד המורים האלה” ⁸⁸.

כאמור היו רוב המורים משמשים גם מעין רבנים במקומותיהם – מחוסר רבנים בקהלות הקטנות, ולא היו להם הידיעות הדרושות. היו באים אליהם בשאלות על מנהגי חתונה ואבלות ולא ידעו מה להשיב, ונפל כבודם בעיני בני העדה.

 

ירידת בתי הספר הישראליים    🔗

קיומם של בתי הספר הישראליים בגרמניה לא היה בטוח, ושנים היו עיקרי הגורמים: עקירתם של היהודים מן הישובים הקטנים אל הכרכים ורוח ההתבוללות. אלה הוציאו את בניהם מבית הספר הישראלי מאונס ואלה מרצון, על מנת למסרם לבית הספר הנוצרי.

בהיסן, כבכל מדינות גרמניה, נתבלטה הגירה זו, מן העיירות אל הכרכים. הקהלות בערים הבינוניות והגדולות גדלו על חשבון הקטנות. בקהלות שהיו בהן בתחלה חמשים ילד מגיל בית ספר מעטו הילדים כל כך עד שהוכרחו לסגור את בתי הספר. בשנת 97–1895 היו בהיסן, לפי ספירות הממשלה, 299 ישובים קטנים שהיו בהם ילדים מישראל. מספר הילדים מגיל בית ספר הגיע ל-3242. בין הישובים הללו היו:

חזיון זה נראה בכל מקום. בשנת 1850 היו בבאוואריה, בדרום גרמניה, 150 בתי ספר ישראליים. שמונים אחוזים מן היהודים גרו אז בישובים הקטנים. בשנת 1871 ירד מספר בתי הספר עד 124 ומספר תלמידיהם ירד עד 3983. בשנת הלמוד 1912–1911 נשארו רק 84 בתי ספר ומספר תלמידיהם ירד עד 1202. באותה שנה גרו שבעים אחוזים מיהודי באוואריה בערים, ארבעים ושבעים אחוזים למאה בכרכים: מינכן, נירנברג, פיורדא, באמברג, ווירצבורג ואוגסבורג. בווירטנבורג היו בשנת 1888 שלשים בתי ספר ישראליים וירדו עד 19. באלזאס לותרנגן היו בשנת 1890 – 70 בתי ספר וכעבור עשרים שנה אך 39. וכן בכל חלקי הארץ.

כאמור בא דלדול בתי הספר וירידת מספרם לאו דווקא על ידי ההגירה מן הכפרים והעיירות אל הערים ואל הכרכים. הגורם הגדול ביותר היה קלישות רצון ההורים לחנוך ישראלי. הם החלו לתת משפט הבכורה לבית הספר הנוצרי על היהודי. מן הזמן שהרשתה הממשלה לילדי ישראל להכנס לבתי הספר הכלליים גדלה שאיפת ההורים אל בתי הספר הנוצרים בכלל, ואך במקומות שנתקיימו בתי הספר המעורבים העדיפום. מפני מה השתוקקו ההורים כל כך לבתי ספר של נוצרים? שלא יפרדו ולא יבדלו בניהם מן האזרחים, שיהיו גדלים ומתחנכים יחד עמהם, ולא יהא הבדל בין יהודי לגרמני. שקיקה זו גדלה במשך הזמן. בשנת 1831 הוציא הד"ר בינדינגר, מנהל בית המדרש למורים בקאסל, מחברת מיוחדת בשם “די איזראעליטישע שולע, אָדער איבער דער פערמענגונג דער קינדער פערשידענער רעליגיאספּארטייען " להשפיע על ההורים שלא יוציאו את בניהם מבתי הספר הישראליים. במחברתו הוא מוכיחם שבית הספר הישראלי משפיע על הילדים השפעה דתית ומוסרית, ובבתי הספר הכלליים קיים חשש של השפעה דתית נוצרית, כי הרוח הכללית השלטת שם נוצרית היא. הד”ר בינדיגר אומר להורים הכמהים שיבואו בניהם בקשרי היכרות עם ילדים נוצרים ממעמדות גבוהים יותר ומצפים לגדולות מזה – שיתאכזבו. אם ירצו ההורים לתקן את פגימת חוסר הלמוד היהודי בבית הספר הכללי על ידי למוד הדת, אם על ידי מורה יהודי בבית הספר הכללי, או על ידי שעורים מיוחדים בבית ספר מיוחד – לא יצליחו, כי שמה יבואו הילדים יגעים ולא יתייחסו אל הלמוד הנוסף בחבה ובכבוד.

בתי הספר הישראליים היו אנוסים להלחם על קיומם. המורים והרבנים שהיו מעונינים בקיום בית ספר זה בקשו לנמק את קיומו בסביבה היהודית שהוא יוצר לילד, אבל מה להם להורים ולסביבה היהודית שהם מבקשים להשתחרר ממנה? ואף הטוענים לטובת בית הספר לא יכלו לסדר טענותיהם בעוז, מכיון שהיו נגררים אחר הזרם הכללי ומכריזים בקול על הפטריוטיות הגרמנית שלהם.

כבר הבאתי לעיל את דברי בינדיגר. אביא כאן קטע מדרשתו של הד"ר מוריץ פייט בשאלה זו:

“הקהלה היהודית אך דתית היא, ורק מבחינה זו יש לה זכות הקיום בתוך המדינה… אך הפעולה לטובת בית הכנסת ובמדת מה לחנוך הדתי נכנסת לשטח פעולותיה… מכיון שנתבטלו הגבלות היהודים צריכה גם הנהלת בית הכנסת ובית הספר להחשב כחלק מן השלם, להמצא תחת פקוח המדינה”…

“הרבה פעמים הציעו לאסור על היהודים יסוד בתי ספר מיוחדים, כדי שלא להבדיל את היהודים משכניהם הנוצרים. גם יהודים נתפסו להשקפה זו… אולם הלא כל החנוך העממי בארצנו נושא עליו חותם דתי. כל הלמודים בבית הספר העממי ארוגים ושזורים בדת. כל ספרי הלמוד וקטעי הקריאה דתיים הם. קוראים את המקרא ובוחרים ממנו נושאים לחבורים. שרים שירי נצרות, מוסרים לילדים ללמוד הימנונות דתיים בעל פה, וקטעים מן הברית החדשה… על כן רואים אנו לחובה לנו לייסד בתי ספר ישראליים… אולם עלינו להגביל את החובה הזאת לחנוך אלמנטארי”… ⁹⁰.

בחוברת המיוחדת שהוציא הד"ר ס. אדלר להגן על בית הספר הישראלי השתמש בכל ההוכחות האפשריות. מנקודת ההשקפה הדתית: שלא לאבד את הקשר עם העבר. רק בבית הספר המיוחד – אמר – יוכלו התלמידים ללמוד עברית, ויוכלו להשתתף אחר כך בתפלה. התכנית בידי הקהלה היא והמורים בני ברית, והתלמידים יכולים לשמור שבתות ומועדים. ומנקודת ההשקפה הפדגוגית: בבתי הספר לנוצרים סובלים היהודים לפעמים מן השנאה החברתית ובבית ספר שלהם יונח להם מרוגז זה. ומן הבחינה הפוליטית: היהודים ישמרו על בתי ספרם עד שיבטל הכיוון הדתי ויהיו כל מוסדות החנוך במדינה כלליים וחילוניים, ואז נדע כי שווים אנו לכל האזרחים בזכויותינו. החנוך המשותף אינו מביא למעשה לידי שלום ואחדות, אדרבה הוא מוליד חכוכים ונגודים. אם מתפתחת ידידות בין ילד יהודי ונוצרי אינה מתקיימת הרבה. לאחר צאת הילדים מבית הספר דרכיהם נפרדות, אלה לכאן ואלה לכאן. מתוך למוד הדדי לוקה נפש הילד היהודי בתסביכים שונים, תחת אשר בבית הספר הישראלי שוררים חופש ואחדות ואין נגודים ⁹¹.

אבל כל ההוכחות הטובות האלה לא רפאו את השבר. צמאה נפש ההורים אל הזדווגות עם הנוצרים. כשראו ההורים ילד גרמני מדבר עם בנם ומתרעה אתו – רותה נפשם נחת. החלה בריחה מבתי הספר הישראליים שהיו הולכים ונסגרים זה אחר זה. לפעמים נסגר בית הספר לגמרי ולפעמים אך עבר אל העיריה והפך לבית ספר מעורב, ונשארו בו המורים היהודים, בתנאי שילמדו מקצועות נייטראליים כחשבון, ולא תרבותיים שיש בהם השפעה לאומית-גרמנית. מכיון שנסתלק המורה היהודי מאיזו סבה שהיא לא נתקבל בו עוד מורה יהודי למלא מקום ההולך, אלא נוצרי. וכך נעשו בתי ספר אלה, לאחר שנמסרו לעירייה, “טהורים מיהודים” (יודענריין).

הגיע הדבר לידי כך שהרבה ערים נשארו לגמרי בלי בית ספר ישראלי. בערים הגדולות כמינכן, נירנבורג, באמברג ואוגסבורג לא נשאר אף בית ספר ישראלי אחד. רובם המכריע של ילדי ישראל בגרמניה עבר לבתי הספר הנוצרים והמעורבים. בשנת 1921 למדו בכל בתי הספר העממים בפרוסיה 15096 מילדי ישראל, מהם ב-153 בתי ספר ישראליים 3921, שהיו אך 26.1 אחוזים למאה. כשלשת רבעי ילדי ישראל בפרוסיה למדו בבתי הספר הכלליים. בשנת 1986 למדו 13249 שהיוו 37.4 אחוזים למאה בבתי ספר ישראל. משנת 1921 עד 1926 ירד מספר בתי הספר הישראליים שוב מ-153 עד 95 ומספר התלמידים עד 2828, שהם עשרים אחוזים למאה. בבאוואריה נמצאו בשנת הלמודים 1927–1926 עשרים ושלשה בתי ספר ישראליים ובהם 560 תלמידים שהיוו 33.6 אחוזים, כנגד 1862 תלמידים יהודיים בבתי הספר הכלליים. וכן בכל מקום.

רואים אנו איפוא שרק כעשרים וחמשה אחוזים למאה מילדי ישראל בגרמניה קבלו חנוך ישראלי שיש לו ערך – אף שגם חנוך זה פגום היה מבחינתו העברית. אמנם, די זמן הוקדש ללמודי קדש. בהרבה בתי ספר – חמש עשרה שעות לשבוע, ואפילו בבתי הספר לעדות הליבראליות (בברלין) ניתנו שש שעות לשבוע ללמודי יהדות, מהן ארבע לעברית. בחמש עשרה שעות אפשר לעשות גדולות. בישיבות הקטנות באמריקה, שאף בהן אין מלמדים למודי קדש יותר מחמש עשרה שעות לשבוע, מגיעים הילדים לאחר שנה וחצי לידי דבור עברי ולמוד ספר בראשית מן המקור ומתוך הבנה ובדרך פדגוגית נעימה. לא כן היה בגרמניה. התכנית היתה דלה מאד – דלה בחומר הלמודים, למרות רבוי השעות. התלמידים לא הגיעו לידי קריאה חפשית בתורה ובנביאים ראשונים – ברוב בתי הספר, אפילו לאחר הסיום. מה גרם לכך? שנים היו הגורמים, האחד היה היחס. המורים הכריזו וחזרו והכריזו כל הימים על גרמניותם, כדי לחבב את עצמם על ההורים. בגלל גרמניות מופלגת זו וההכרזה שאין יהודי גרמניה אלא גרמנים בני דת משה, – חייבים היו להשקיף על הלשון העברית כעל לשון מתה, לשון התפלה והדת, לשון שהיא חנוטה בספרים עתיקים. שכן אין לשון חיה לגרמנית בני דת משה אלא הגרמנית. בקונטרס ההזמנה אל הבחינה של הפילאנטרופין בפראנקפורט מכריז המורה לעברית, הד"ר יעקב אוירבך, שלמוד העברית במחלקות הנמוכות – מטרתו אך להורות לילדים מלות השכיחות בספרי התפלה, בדבריו:

אין דען אונטערען קלאַססען זאָלל הויפּטזעכליך די קענטניססע איינער גרעססערען צאהל געברייכליכער ווערטער אונד איינע געלויפיגקייט אין איבערזעטצען ערציעלט ווערדען".

זאת היתה המטרה הצנועה, והשואף למעט לא ישיג הרבה. שהרי אין האדם משיג יותר משאיפתו. והסבה השניה, החשובה: המורים היו עמי הארץ. השנים המעטות שבלו בבית המדרש למורים לא הספיקו להם לרכוש ידיעות של ממש. רבי לא שנה, רבי חייא מנין?

לעיל העירותי על התסביך של הגרמניות המופלגת. לדוגמה אביא את הד"ר אדלר, שהצעתי מקודם את טענותיו בשבח קיומם של בתי הספר הישראליים. לאחר שהוא מדבר בחום גדול על הצורך במיוחד שבהם, על הסביבה היהודית, על ההשפעה הפסיכולוגית וכו' וכו' ודורש מן ההורים שלא יוציאו בניהם מבתי הספר אלה, הוא מסיים דבריו בשאלה ותשובה זו:

– "מה פעלו בתי הספר היהודיים?

– לחשוב גרמנית, להרגיש גרמנית ולהיות לגרמנים! – וגם למדו להחזיק במסורת אבות ולהוכיח שאפשר לחבר את הדת עם למודי החול".

ואם העיקר הוא “לחשוב גרמנית, להרגיש גרמנית ולהיות לגרמנים” האין בתי הספר הכלליים מביאים אל המטרה הזאת בבטחה יתירה? – זה היה מהלך מחשבותיהם של ההורים.

התנוונותם של בתי הספר הישראליים היתה מכה גדולה ליהדות הגרמנית. למרות לקויו היה בית הספר הישראלי משפיע על תלמידיו השפעה יהודית ומכינם לחיים ישראליים, אם גם במובנם המצומצם. התלמידים ידעו לקרוא בספר עברי – אם גם ללא הבנה טובה, ידעו קצת את תולדות ישראל, הבינו פסוקים בחומש, ידעו להתפלל, ידעו את מנהגי החגים והמועדים, שמרו במדת מה, מלים עבריות מן ההוי היהודי שמעו והיו שגורות על פיהם. מפי המורים שמעו על גדולת הנביאים והאידיאלים שלנו, ונקבע בלבם קצת גאון והכרה עצמית. עצם היותם בחבורה אחת קשרם לעמם ולגורלם.

 

בתי הספר והשעורים לדת    🔗

היהודים הוציאו את בניהם מבתי הספר הישראליים והכניסום לבתי הספר הנוצרים או המעורבים. רובם המכריע של ילדי ישראל בגרמניה למדו באותן האסכולות. האם לא קבלו ילדים אלה כל חנוך דתי?

– כן, הם למדו דת ישראל.

בבתי ספר אלה היו שעורי דת נהוגים, שעורי הדת הנוצרית. ילדי ישראל היו פטורים משעורי הדת האלה. והרשות היתה להוריהם להעמיד מורה ללמדם דת ישראל בשעות מיוחדות. – רשות ולא חובה. במשך הימים היתה הרשות לחובה.

הראשון שייסד בית ספר מיוחד לדת ישראל היה הד"ר לודוויג פיליפסון (1889–1811), ריפורמי מתון, עורך העתון “אללגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס”. כשראה שנשקפת סכנה לדור הצעיר להתרחק לגמרי מן היהדות סבר למצוא בבית הספר הדתי תריס בפני הכליון. בשנת 1833 פנה בקול קורא אל העדות להציל את הדור הצעיר על ידי יסוד בתי ספר לדת. בית הספר הראשון נוסד במאגדיבורג והיה למופת לכל הארץ. בשנת 1847 יצא חוק לבחון בחינה מיוחדת את הבאים ללמד דת ישראל. אז החלו להופיע ספרי למוד מיוחדים לשעורים אלה.

בית הספר של פיליפסון נתקבל בתרועות שמחה – הרגישו בו אמצעי טוב לחיזוק היהדות. אין ספק שבית הספר הדתי הביא תועלת בשעתו לרבבות ילדים, שלא היו יודעים מן היהדות ולא כלום, הריחו בו מה מתולדות ישראל. אבל התקוות שתלו בו לא נתגשמו. חולשת בית הספר היתה בתוכו. הוא לא היה בית ספר אבטוריטטי, לא עמד ברשות עצמו, אלא תלוי היה בבית הספר הכללי, שני לו במעלה, ומחויב להסתגל אליו ולהגרר אחריו. ללמודיו ולמוריו לא היתה סמכות בעיני המורים והתלמידים. לציונים שניתנו בהם לא היה הערך הראוי. לקוייו הפנימיים היו גדולים כל כך שקשה היה לו להתגבר עליהם.

כדי להבין את קשי מצבו של בית הספר הדתי, המשלים, אביא לדוגמה את בית הספר באלס ( Oels ) על פי תאורו של המטיף ד"ר פ. כהן:

בבית הספר של עדת ישראל (סינאַגאָגען געמיינדע) באלס היו 65 תלמידים, 33 נערים, 32 נערות. מפוזרים היו בכל מחלקות בית הספר העממי, האבאנגלי, ובבית הספר לבנות וב“מוסד לבנות”. בית הספר הדתי, כשבא לקבוע את שעות למודיו, היה מוכרח להתחשב עם התנאים האלה:

1) שלא תהא התנגשות בין שעות הלמוד שלו ושעות הלמוד של כל המוסדות הכלליים.

2) להשגיח שלא יהיו הנערים הגדולים נעדרים מן הלמודים על ידי טרדותיהם השונות, כגון להתקין שעוריהם לבית הספר הכללי, או לעזור להוריהם בעבודתם.

3) שלא יהיו השעורים חלים בשני ימים רצופים, כדי שיהא ספק בידי התלמידים להכין שעוריהם.

4) שהלמודים יגמרו בימות החרף הקצרים לא יאוחר מן השעה הרביעית אחר הצהרים.

הלמודים היו צריכים להקבע רק אחר הצהרים, לאחר גמר הלמודים בבית הספר הכללי. ביום ראשון אחר הצהרים, שאז פטורים התלמידים מבית הספר הכללי, אי אפשר לסדר שעורים, משום שהתלמידים היו הולכים לטייל או להחליק על הקרח בחרף או לבקר חבר נוצרי ולהשתעשע עמו – ולא רצו לבוא. ביום הששי אי אפשר היה ללמד לאחר השעה ארבע, מפני קבלת שבת, וביום השבת אי אפשר היה ללמד בין השמשות. נשארו שעות אלו פנויות ללמודים: יום א – 9–12 בבקר, ביום שני – 7–1 אחר הצהרים, ג – 7–1, ד' – 7–1, ה – 7–1, וו – 2–1 ובשבת – 3–1.

מאחת עד שתים אי אפשר ללמד משום שזוהי השעה הקבועה לפת צהרים. הנערות לומדות פעמים בשבוע אחר הצהרים ואי אפשר להן למצוא יותר משלש שעות לשבוע ללמוד נוסף. חלוקת התלמידים לפי גילם או ידיעותיהם קשה מאד. התלמידים באים עיפים והמשמעת קשה. הרבה תלמידים נמנעים מבוא באמתלא שהלמוד קשה להם. נמצאו הורים שבקשו שישחררו את בניהם מלמוד העברית – די להם בלמודי הדת בגרמנית. אחד שולח את בנו ללמוד עברית ואת בתו הוציא – שכן לה אין צורך בכך. כל הרוצה עוזב את בית הספר, ביחוד בהגיעו לשנת הי"ג. נשארים אך הקטנים שתפיסתם מוגבלת, והגדולים שהיו מסוגלים ללמוד נעדרים. בני שבע ושתים עשרה יושבים במחלקה אחת. הקריאה העברית מיכאנית היא והתלמידים לא הבינו דבר מקריאתם ולא התעניינו בה. ההורים תבעו קריאת תפלות בשטף. תרגום התפלות ופרקי התהלים קשים לילדים. תלמידים החלו ללמוד חומש בלי התקנה מספקת. בכמה מקומות הודיעו השלטונות לתלמידים היהודים שאם יוסיפו להקדיש הרבה זמן ללמודי היהדות לא יספיקו להכין את שעוריהם לגימנאסיה ולא יצליחו בלמודיהם. “חוסר זמן הוא מחלת בית הספר לדת”.

לבתי הספר לדת נשארו אך שעות הבקר של יום ראשון, יום ד' אחר הצהרים ויום שבת אחר הצהרים. לפעמים הופרעו הלמודים בקיץ גם ביום הרביעי וגם ביום השבת, משום שבתי הספר הכלליים התקינו אז שעורי התעמלות. ביום הראשון יצאו ההורים לטיולים. הילדים ראו אז את חבריהם הנוצרים חפשים והלכו אל השעורים לדת בלי חמדה (עמוד 25). המחבר מדבר מתוך יאוש: “בית הספר הדתי אינו מסוגל להקנות לתלמידיו את הלשון העברית וההורים קובלים שאין העברית נלמדת כהוגן. הילד שומע בבית אבא שאין הלמוד בבית הספר הדתי עולה יפה, וערכו נופל בעיניו” ⁹².

ובתי הספר האלה, העלובים והדלים, עלו לאין ערוך על שעורי הדת שהיו ניתנים בתוך כתלי בתי הספר הכלליים. כי בבית ספר כללי שמספר תלמידיו מישראל רב נתמנה מורה מיוחד לדת ישראל – עתים על ידי הקהלה ועתים על ידי שלטון בית הספר. לשעורי הדת נקבעו שעתים לשבוע. הלמוד חובה היה והתלמידים היו אנוסים לבקר את השעורים. התלמידים התייחסו אל הלמוד בקלות דעת ובזלזול. המורה החלש היה מתיירא להשתמש בכל האמצעים הדיסציפלינאריים שברשותו, כדי שלא לפרסם ברבים את חולשתו ושפלות מצבו. התלמידים היו בועטים ברבותיהם. “נס גדול הוא – אומר הד”ר שמעון ברנפלד – אם יצא לפעמים מבית הספר נער יודע מעט עברית, או נערה שאינה מדברת בשאט נפש על היהדות".

בקהלות הקטנות היה הרב המטיף המורה לדת, ובגדולות – מורים פּרופיסיונאליים, מסיימי בתי המדרש למורים. אולם על פי הרוב לא היו מכניסים מורה כזה אל בתי הספר הבינוניים, משום שעל פי תעודתם נועדו אך להורות בבתי ספר נמוכים. ומי לימד דת ישראל בגימנאסיות? אם נזדמן שם מורה בעל השכלה אקדמאית שהוא יהודי – אף על פי שמומחיותו היא במקצוע אחר, נמסר לו למוד הדת. אמנם הוא היה זקוק לתעודה מיוחדת, וזו היה מקבל באיזה דרך שהוא. המורים האלה היו עמי הארץ גמורים ואף לא שמרו את המצוות, שאותן למדו.

"אין להתפלא – אומר הד “ר ברנפלד על החנוך הדתי בגרמניה – על ההמרה (המרת הדת) המרובה, אלא על קיום היהדות, עד כמה שהיא מתקיימת עוד בארצות המערב. וקיום זה אינו זכות לדורנו, אלא זכותם של הדורות הקודמים. אותו הכח הלאומי שצברו הראשונים מתמעט והולך, אבל עוד לא בטל לגמרי. בטולו הגמור הניחו לדורות הבאים. וזה יבוא בודאי, אם לא יהיה שנוי גדול בחנוך העברי” ⁹³.

העובדה ששיטת הלמוד היתה ישנה, בלי הדרגה פדגוגית, בלי חיוניות, משתמשת הרבה בהטפה, וכדומה – הוסיפה הרבה לדלדול הלמודים וליחסם השלילי של התלמידים. החלו ללמד חומש במקור בלי התקנה – והתרגומים היו לעול ולמשא למורים ולתלמידים גם יחד. וזה המשפט שהוציא אחד ממורי הדת, מחבר ספרי למוד, על מצב הלמוד הזה:

“יסורי השאול היווני אינם רק ציורי דמיון מן העבר הרחוק, אלא מציאות בימינו אנו. מקום הראוה שלה הוא הלמוד העברי, וגבורי יסוריה הם המורים והתלמידים היהודים. התלמידים נושאים, מפני ההכרח, את יסורי השעמום… לא תמיד ולא בכל מקום התמונה מעציבה כל כך, אבל בהירה ומשמחת אינה אלא לעתים רחוקות. בדרך כלל מרגישים חוגים רחבים של יהודי גרמניה לא רק אדישות ולא רק טינה, אלא שנאה פשוטה לעברית. שנאה זו היא התרומה הדתית היחידה שהבית תורם לילדים” ⁹⁴.

אפשר שמשפט זה מוגזם הוא, אבל אם גם ננכה ממנו הרבה, – עדיין לא נוכל לאמר שיש בכח חנוך כזה לקיים עם ותרבותו.

היראים והחרדים לקיום עם ישראל בגרמניה נכשלו במלחמתם עם המשכילים משום שלא אחזו בכלי נשקה של התקופה. כל שנוי היה מינות בעיניהם. ר' עקיבא איגר (1837–1761), רבה של פוזנא, היה האחרון בגדולי הרבנים האורתודוכסים באשכנז, ואף כי העריצוהו בקהלתו, לא יכול היה להשפיע על עדות גרמניה בכלל. דברו היה “אם נרשה לעצמנו לבטל אף אות אחת מדברי חז”ל מרחפת הסכנה על כל התורה כולה". הדור החדש לא רצה לקבל עליו גזרה זו. וכך נדחתה האורתודוכסיה לקרן זוית, ללא השפעה על החיים. זולת זאת אחזה האורתודוכסיה בשיטת “שב ועל תעשה”. הסתפקה בטרוניות ותוכחות ואנחות, ללא מעשה. כשיסדו מוסדות טובים – ומתאימים לרוח הזמן – ראו ברכה בעמלם.

נסיונות אחדים נעשו בעת סערת ההשכלה. בהאמבורג נוסד "תלמוד תורה " מיד לאחר יסוד הפילאנטרופין בפראנקפורט. לבית ספר זה היתה תכנית רחבה וחוץ מתמיכת השלטון נוסדה חברה מיוחדת בשם “שוחרי טובת התלמוד תורה” לסייע למוסד. בית ספר זה התקיים זמן רב ובשנת 1911 נבנה לו בית חדש. עברית למדו בו שמונה שעות לשבוע בכל כתה, בעיקר חמשה חומשי תורה במקורם. במחלקה החמישית למדו משנה וגמרא לאלה שהוריהם רצו בכך.

בהאמבורג התקיים גם “בית ספר של העדה הישראלית הגרמנית”, שנוסד בשנת 1883, והוא בן שש מחלקות. בשנת 1893 נוסד שם “איזראעליטישע מעדכען שולע” – בית ספר ריאלי לנערות – שהתפתח יפה. בית הספר הראשון – היו בו יותר משלש מאות תלמידות, ובשני – כמאתים.

תמורה גדולה לטובה בחיי ישראל בגרמניה בכלל ובחנוך היהודי בפרט באה על ידי השפעתו ופעולתו של שמשון רפאל הירש (1888–1808), בן יראים בהאמבורג. הוא למד תורה מפי רבנים גדולים וקבל תוארו באוניברסיטה של בונן. לבו בער באש קדש ליהדות ולתורה ולתרבות ישראל, ובאלה ראה חזות הכל. אמריו היו משולהבים ומלהיבים ומעשיו גדולים ונמרצים. בשנת העשרים ושתים כבר זכה לשבת על כסא הרבנות באלדנבורג ואחר כך בעמדן ובניקלשבורג ומשם הוזמן לעיר פראנקפורט אל עדה קטנה שנקראה “רעליגיאָנסגעזעללשאַפט”. י"א חברים היו תחלה בעדה זו. הם ראו כי פרנסי הקהלה הרשמית אינם מתחשבים בתביעותיהם הדתיות, על כן נפרדו מן הקהלה. אמנם הממשלה לא הסכימה שייסדו להם קהלה נפרדת, על כן נקראו בשם “חברת דת”, – קבוץ פרטי. לאט לאט גדלה החברה ונספחו אליה כמאה איש ואז קראו לשמשון רפאל הירש להיות להם לרב ומיד בבואו החל לשים לב אל חנוך בני הנעורים והקים להם בית ספר עממי ובינוני, לנערים ולנערות (1855). בבית הספר היסודי למדו למודי קדש חמש עשרה שעות ובבית הספר הבינוני משלש עשרה עד שמונה עשרה שעות לשבוע.

בבית הספר העממי, בן שלש שנות למוד, החלו מאלף בית והגיעו בחומש עד סוף בראשית ומשמות למדו עד כ“א. תולדות ישראל למדו עד חלוקת הממלכה. בבית הספר הריאלי (שהתחיל בשנת הלמוד הרביעית וארך עד העשירית) עברו על החומש, בהשמטות, למדו קטעים מפירוש רש”י, פרקים מתהלים, משנה, ותולדות ישראל על פי המקורות עד גלות בבל. מגמרא למדו קטעים מברכות, מבבא מציעא ומגיטין עם פירוש רש“י ותוספות, אלפס, ר”מ וראש וחיי אדם. אפילו ספורים ושירים עבריים נקראו בשנת הלמוד האחרונה.

התלמידים שיצאו משם – רובם יודעי ספר, ואלה שלא הגיעו לכך – ריח תורה היה בהם. הם היו קנאים לדת ושואפים לידיעת התורה, וכשגדלו ובנו להם בתים היו מזמינים רבי שיבוא וילמדם ביום השבת אם פרק בתנ"ך או משנה או גמרא.

השפעת בית הספר באה לא רק מפני רבוי השעות, שכן היו גם בתי ספר ישראליים אחרים מלמדים למודי קדש מעשר עד חמש עשרה שעות, אלא לרגלי רוחו הנלהבה של המייסד, חפצו החזק ועוז רוחו לאמר בפה מלא שהוא מבקש לחיות חיי ישראל והוא מתגאה בזה, אהבתו הגדולה לתורה וללמודה. על-ידי כך אצל מרוחו על תלמידיו וכל הבאים אתו במגע. ולחרדים היתה הרווחה. שבו אליהם אמונתם ובטחונם כי גם בזמן המודרני אפשר לו ליהודי לחיות לפי רוחו, והתרבות הזרה לא תבלעהו.

הירש בא אל פראנקפורט בשעת מבוכה וירידה דתית גדולה. ובידו עלתה להקים מתוך גרעין קטן עדה חרדית גדולת ערך ורבת עלילות, שהיתה לסמל מעודד בכל מערב אירופה. הוא הוא שפתח פרק חדש בתולדות חיי הרוח של יהודי גרמניה. סוד הצלחתו היה שאחז בכלי נשקו של הזמן. הוא הודה בתרבות המדינה, בלשון המדינה, בספרות ובפילוסופיה הכללית, בסדרים נאים בבית הכנסת, בדרשות החדשות, אבל נסך בכל אלה מיין היהדות והבעירם באש האמונה, האמונה העמוקה, המיסטית, המעמידה את הרגש מעל לשכל. היהודי ראה שאפשר לו לאחד תורה עם דרך ארץ, להיות מודרני ויהודי גם יחד. וכך עלתה בידו ליצור בגרמניה תנועה שהיתה עוגן לקיום היהדות.

גם בפיורדא נוסד בית ספר בינוני בשנת 1862. לאחר שנסגרה שם הישיבה ופסקו הלומדים בבתי המדרש החלה התורה להשתכח בקהלה מפוארה זו. שני בתי ספר יהודיים פרטיים התקיימו שם. בשנת 1861 עלה בדעת ועד של ליבראלים לצרף את שני בתי הספר למוסד אחד ולהגיש לו תמיכה של 1500 זהובים, על מנת שבני העניים ילמדו בו חנם. אבל הליבראלים כדרכם רצו שבית הספר לא יהא קונפסיונאלי וילמדו בו גם בני נוצרים. החרדים לא הסכימו לכך, אבל המיסדים לא נתנו דעתם עליהם. אז נתאחדו תמימי דעים ויסדו בית ספר בינוני שבו ילמדו למודי היהדות בשעור מספיק. בשנת 1862 יסדו את בית הספר והנהיגו בו לימודי חומש ורש“י והמוכשרים שבתלמידים ילמדו גם משנה וגמרא – נוסף על הקורס השלם של למודי החול. בראש בית הספר העמידו את הד”ר זליג אוירבאך. ללמודים העברים הקדישו אז כעשר שעות לשבוע בכל כתה. בשנת 1869 יצא משם הד“ר אוירבך ובמקומו בא ד”ר שמואל דיסוי, אחד מעוזריו של הירש והוא שפר את תכנית הלמודים. בשנת 1889 היו במוסד 147 תלמידים. במשך כל השנים דרשה הממשלה שיפחיתו משעות הלמודים העבריים ויעמידון על ארבע. על ידי דרישת הממשלה הוכרחו לקבוע אך ארבע שעות למוד יהודי של חובה, וההורים שהיו מעונינים בדבר הרשו לבית הספר להוסיף לבניהם שעות למוד. ירידת הידיעות העבריות באה על כן משתי רוחות, – מרוח היהודים הליבראלים שראש משא נפשם היה בית ספר מעורב – של בני יהודים ונוצרים – כדי להחיש את תהליך הטמיעה, ומרוח הממשלה שהתנגדה לחזוק הקשר הלאומי היהודי ⁹⁵.

השפעה גדולה על החנוך בגרמניה היתה לד“ר עזריאל הילדסהיימר ש”עדת ישראל" בברלין הזמינתו להיות לה לרב. גדלו נתגלה ב“בית המדרש לרבנים” שיסד ושעליו ידובר עוד, אבל אף הוא יסד בית ספר הגון ללמודי קדש בלבד (הירש יסד את בית ספרו הכולל בעזרתו הממונית של רוטשילד ולהילדסהיימר בברלין לא נמצא נדיב שיתן מהונו לצורך זה).

בראשית מאת העשרים נוסד “העהערע איזראעליטישע שולע” בלייפּציג על-ידי הרב א. קארלבך, וכן החלו להתגלות בתי ספר פרטיים שבהם למדו עברית מתוך אמונה בחייה ובערכה. אלה באו בעקב התנועה הלאומית שנתפשטה.

 

בתי המדרש לרבנים    🔗

כשפסקו הישיבות ובתי התורה חדלו – יבש מעין הרבנים במערב אירופה. הרבנים החרדים בעלי ההשקפות המסרתיות וחסרי ההשכלה הכללית לא היו לפי רוח באי ההיכל. כולם שאפו ל“מטיף” חפשי בדעות, מוכתר בתואר ד"ר לפילוסופיה ומדבר “צחות” בלשון המדינה. ומאין יכלו להשיג את אלה?

הם קבלו על כן בעל השכלה כללית שחונן פה דובר צחות ל“מטיף”. בתורתו ובאידיאליותו ובמסירותו לקיום היהדות לא בדקו.

על זאת קבלו בני הדור. פינחס מנחם היילפרין תאר את המצב וקבל:

“ורעה עוד מזאת למוד התורה בארץ אשכנז. וכך היא דרכה. מכניסים את התינוק כבן 5 או 6 לאסכולה, ומתחילין לקרא וללמד עמו כתב ולשון אשכנז צרפת, איטאליה ובריטאניה ולשון יון ורומי, ספרי הומרוס ווירגיל הארץ ודומיהם הרבה, מלאכת המספר, השעור והציור, חכמת הטבע מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר בקיר, ידיעת הארץ למחלקותיה וגבולותיה, קורות דברי הימים מימות עולם ועד עתה, מעט מוסיקה, מעט רקוד, מעט ניגון שיר, מעט תכסיסי מלחמה (התעמלות), עד אשר יגדל הנער ויהיה לאיש ציד, איש שדה, ותפסו בו אביו ואמו ואמרו לו: אתה תספר קומי ותגדל בלורית, כי חכים תתקרי ורבי, ותהיה מורה הוראה בישראל. וישלחוהו אל בית המדרש הכללי (אוניברסיטה) ויחל הנער ללמד מעט כתב לשון עברי ופילוסופיה מפילוסופיה שונה וידיעות רבות אשר קצרה הלשון לספור אותן. כללו של דבר לא הניח שום חכמה שבעולם – חוץ מחכמת התורה שלא למדה… והוא לובש שחורים ומתכסה שחורים ועושה מה שלבו חפץ והתבל משחקת לפניו. כי יודע אשר נכון בידו לחם ביתו באחת מקהלות ישראל. כי הכרוז יוצא מלפניו פלוני ופלוני יצא מעוטר בעטרה שעטרה לו חכמת הפילוסופיה, והקהלה הראשונה אשר ימות בה הרב הזקן ראשון, ימלא הוא את מקומו ובינתים יקרא שמו בישראל “ראבינאַטס-קאַנדידאַט” (מיועד להיות רב) והם הם אשר מהם תצא תורה לכל ישראל” ⁹⁶.

הדברים האלה נכתבו אמנם על-ידי אחד החרדים, אשר דרכי הנאורים היו לו לזוועה, על כן עלול הוא להגזים. על כן טוב לחזק עדותו בדברי החפשי פרץ סמולינסקין, אחד המבקרים החריפים של החרדות הקפואה:

"מיום שהחלו המטיפים פסקה התורה. כי ככל המון העמים כן יבקשו המטיפים לעשות את צאן מרעיתם אשר רק מפי כהן יבקשו תורה, כי על כן חמסו התורה מהעם, ומיראה פן יבקשו אותה מהם וירבה טרחם ומשאם, לכן לא ירבו להביא מהסחורה הזאת אל בית אוצרם, ואת אשר אין בידם הן לא יוכלו לתת לאחרים " ⁹⁷.

המצב הזה עורר את זכריה פראנקל (1875–1801) לצאת במאמר על הצורך ליסד בית מדרש לרבנים בגרמניה.

ודוקא בימים ההם נתפרסם דבר עזבונו של הסוחר העשיר בבריסלוי יונה פרענקל (1846–1773) שהניח סכום גדול למטרה זו, וקוראטוריום נמנה לגשם את רצון המנוח. האפיטרופסים נתנו עיניהם בפראנקל ומנוהו ראש המוסד.

זכריה פראנקל היה יליד פּראָג ותלמיד הישיבה המפוארה שלה. מדע היהדות ומדעי העולם התמזגו בו ולבו נשאר נאמן לתרבות ישראל בצורתה המקורית, והוא היה מן המועטים מחכמי ישראל בארצות המערב שכתבו את ספריהם עברית. הוא ראה את כחות ההרס הפועלים לערער את בית ישראל ובקש לעצרם והציג לו למטרת חיים להקים את הנהרסות. הוא חונן במרץ, בחום נפש ובאהבת תורה וידע מה הם כלי הנשק המודרניים להלחם מלחמת הקיום. בכל מקום בואו פעל גדולות. בהתקבלו לרב בדרזדן (1835) מצא בה קהלה קטנה, בת 682 נפשות, מפוררת ומפורדת ל“מנינים” קטנים ובלי בית ספר הגון. ראשית מעשהו היתה לאחד את כולם, ליסד בית ספר ולבנות בית תפלה כללי ולהנהיג בו סדר ומשטר. משרתו החדשה – להקים בית מדרש לרבנים נתנה לו את המרחב הדרוש לו. הוא בקש לרפא את חלי בני עמו בגרמניה בדרכים מודרניים, על ידי הפצת דעת התורה ודעת תולדות ישראל והגאון הלאומי, ועל ידי רבנים יודעי תרבות עמם ונאמנים למשאות נפש עמם. תלמידי הסימינאריון היו חייבים לבקר אוניברסיטה, כדי שיהיו מוכשרים להשפיע על העם גם מבחינת השכלתם הכללית.

בשנת 1854 נפתח המוסד שהיה יחיד במינו. פרנקל למד תלמוד ופוסקים מתוך השקפה מדעית והיסטורית, אבל גם מתוך אהבה למסורת ולקניני עמו, ולא הסכים לדעתם של המתקנים מטפוסו של גייגר שמחו זכר ציון מסדור התפלות והמירו את לשון התפלה בלשון המדינה. הוא בחר לו את שביל הזהב, בין החרדים הקנאים העומדים על נקודת הקפאון ומקדישים כל ישן משום ישנו ובין המתקנים הקיצונים המקדישים כל חדש משום חדושו ויצר את טפוס הרב והיהודי הקונסרבאטיבי, המאחד את הטוב שבמסורת עם הטוב שבתרבות החדשה, וחי בשתיהן. הוא על כן אבי אורח החיים הזה.

לעוזר לו בחר פראנקל את הד“ר צבי (היינריך) גרץ (1891–1817) שקנה לו שם עולם בספרו “דברי ימי ישראל”. גרץ היה יליד פוזנא ושמש את הרב שמשון רפאל הירש ושולהב מן האש הבוערת בלב רבו, אחר כך יצא לבריסלוי ונכנס אל האוניברסיטה ולמד שם היסטוריה ולשונות שמיות. בהיותו בבריסלוי התעניין במצב הקהלה ובמחלוקת שבין המפלגה החרדית והריפורמית וכתב בעתון “אריענט” מכתבים ממערכות המלחמה וציין בהומור את גוזמאותיהם של היריבים. מתוך הסתכלותו ניכרו בו הסימנים של איש המדע המתון ההולך בשביל הזהב. ראשית נסיונו בהוראה היתה בניקלשבורג, במוראביה, בלמדו את בחורי הישיבה, שהתנהלה על ידי הרב ש”ר הירש, – תולדות ישראל מימי התלמוד, ועל ידי כך הגיע לידי הרעיון לחבר ספר היסטוריה ישראלית. גרץ היה עזר רב לפראנקל, כי אף הוא הורה ברוחו ואצל מחום נפשו על תלמידיו. שאר המורים היו: ברוך צוקרמן, יעקב ברנייס, ודוד רוזין. אחרי מות פראנקל נהלו את המוסד אליעזר לאצארוס, מתלמידיו של ר' עקיבא אייגר ואחרי מותו – דוד יואל, אף הוא מתלמידי אייגר. בשנת 1883 הועמד בראש המוסד ישראל הלוי, ואחריו ש. הורוביץ – מומחה לפילוסופיה הערבית. בשנים האחרונות שמשו בו כמנהלים ישראל (יוליוס) גוטמן וישראל ראבין. ובין שאר המורים נמנו: מ. יואל, י. פריידנטל ומרדכי בראנן.

מן המוסד הזה יצאו גדולי חכמה ומדע, ביניהם: איתמר אלבוגן, זאב באכר, א. ביכלר, ל. בק, ח. ברודי, מ. גאסטר, משה גידמן, מ. גרינוולד, ב. דראכמן, גאטהארד דייטש, מ. יאסטרוב, דוד סימנסן, אדולף קוהוט, דוד קופמן, גוסטאב קארפלס, צבי פרלס, י. יילסקי, ל. קלנר, א. שווארץ ועוד ⁹⁸.

ועל המוסד הזה כתב סמולינסקין בזמנו:

“גם אלה אשר לא כאוהבים יחשבו לבית ספר הרבנים בברעסלוי, ואשר יחפצו למצוא בו אך מגרעות, גם המה יודו בעל כרחם כי רבים המה אשר יצאו מבית המדרש והנם חכמים גדולים בחכמת עמם ומקריבים עתותיהם לה ובכל לבם ונפשם יבקשו להרים קרן לחכמת עמם” ⁹⁹.

המוסד השני היה “בית המדרש הגבוה לחכמת ישראל” (“האָכשולע פיר דיע וויססענשאַפט דעס יודענטומס” – ונשתנה אחר כך לשם “לעהר-אנשטאלט פי דיע וויססענשאַפט דעס יודענטומס”) שהתקיים שבעים ושתים שנה. הנשיא הראשון של המוסד (נפתח בשנת 1872) היה אברהם גייגר, מן המתקנים הקיצוניים שאצל מרוחו על הבית, אף כי לא כל המורים הלכו בעקבותיו. בכלל שמשו במוסד זה מורים בעלי השקפות שונות, כישראל הלוי שחי על פי מסורת אבות ונזהר במצוה קלה כבחמורה, ד“ר ז. (ס.) מייבוים, שרצה להקפיא את היהדות ב”דת" והתנגד לרוח הלאומי. בין המורים היה גם חיים שטיינטהאל, המומחה ללשונות המזרח, והרמאן כהן שהרצה שם הרצאות שמשכו אליהן קהל רב והגדילו את כבוד הבית. כעבור שנים נמנו בין המורים ר' יחזקאל באנעט, תלמודי ומוקיר מסורת ואיתמר אלבוגן, היסטוריון בעל השקפה לאומית ונ. ה. טורצינר, עברי וציוני. מבית מדרש זה יצאו שמעון ברנפלד, דוד ניימארק, שמואל פוזנאנסקי, אהרן קאמינקו, ליאו בק ועוד חוקרים ואנשי מדע מפורסמים שהעשירו את מדע היהדות ¹⁰⁰.

כנגד הבית הזה שהתקין רבנים חפשיים ומתקנים הוקם בברלין סימינאריון חרדי שבראשו עמד ר' עזריאל הילדסהיימר (1899–1820), מן ההולכים בעקבותיו של יוצר האורתודוכסיה החדשה בגרמניה ש. ר. הירש. הילדסהיימר נולד בהאלברשטאדט ולמד בבית הספר של הקהלה ובישיבת “השארת צבי” שנתקיימה עדיין אז בעיר מולדתו ואחר כך שמע לקח בישיבת ר' יעקב אטינגר באלטונא ומפי רבה הראשי של האמבורג. בשנת 1869 נקרא לברלין כרב “עדת ישראל” שהיה לה בית מדרש לתורה. הוא נשא את נפשו לגדל רבנים חרדים ועשה נסיון כזה באונגארן, אבל כאן בברלין נפתח שדה רחב לפעולתו. מיד הפך את בית המדרש ל“בית מדרש לרבנים” והעמיד בו מורים חכמים מובהקים ושומרי מצוה כרב דוד צבי הופמן, שירש את כסא הנשיאות אחרי מות הילדסהיימר, אברהם ברלינר, שהרצה על היסטוריה וספרות ישראל, יעקב בארטה מומחה בחקר לשונות הקדם ובן המיסד ר' צבי הירש הילדסהיימר מומחה בספרויות יון ורומי (נכנס להורות בשנת 1880). ולבסוף הרב מפילווישקי ר' יעקב יחיאל וויינברג שלמד תלמוד ופוסקים, חוץ ממורים חשובים מאחרים ¹⁰¹. בית מדרש זה הקים רבנים מוקירי תורה ומסורת ששמרו על ניצוץ היהדות במערב לבל יכבה.

שני גורמים השפיעו על היהדות בגרמניה לבל ייבש ליחה ולא תתנוון לגמרי, והם: זרם מהגרים יהודים ממזרח אירופה שהתיישבו בגרמניה והביאו עמהם את המסורה ואת האהבה לקניני ישראל, והשני תנועת הלאומיות והציוניות שנתגלתה תחלה באגודות “חובבי ציון” ואחר כך ביסוד ההסתדרות הציונית העולמית. כל אלה הביאו גם את המתבוללים לידי הרהורי חרטה והחלו להיטיב מעט את החנוך. אבל ביותר השפיעה התנועה הלאומית על בני הנעורים. אבל כחה של תנועה זו נתבלט ביותר בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ועל התמורות האלה שבאו בעולם היהודי באותה תקופה סוערת ידובר בכרך השני.

 

באוסטריה    🔗

אוסטריה היתה ארץ מנומרת – קבוץ של מדינות ועמים שונים – ומנומרים היו אזרחיה היהודים: שונים על פי מקומות מגוריהם, תנאי חייהם ודרכי התפתחותם. יהודים גאליצאים, ווינאים, ביהמיים ומוראביים – כולם חסו תחת שלטון אחד.

בשנת 1775 היו באוסטריה – חו. מאונגריה – 281,874 יהודים בתוך אוכלוסיה של עשרה מיליונים וחצי. וכך נחלקו היהודים על פי מדינותיהם: באוסטריה – בעיקר בווינה עיר המלוכה – 652; בקראין, גוריציה וגראדיסקה – 426; בשטייערמארק וקורינתה לא היו יהודים כלל. בביהם היו 42,129, במוראביה ובשלזיה 26,665. באיטליה של אוסטריה ישב מספר קטן של יהודים. רוב אזרחי אוסטריה היהודים גרו בגאליציה. מספרם היה אז 212,002.

ארץ זו, גאליציה, נפלה בחלקה של אוסטריה בשנת 1772, לאחר שנתחלקה פולין בין שלש ממלכות (אשכנז, רוסיה ואוסטריה).

כשנכבשה גאליציה נתכוון יוסף השני, שהיה עוזר לאמו מרים תיריזיה בממשלה, להכרית כל זכר לחרותה הריפובליקאנית של פולין והחליט להנהיג בה שלטון אשכנזי “מושכל”, לפי מושגיו, ובבת אחת, ללא הדרגה וסיגול אטי. יוסף השני רצה לתקן את החיים הכלכליים והחברותיים בגליציה, והיהודים נראו לו כמפריעים להשגת המטרה הזאת. הוא האמין באמונה שהיתה מקובלת אז – שהיהודים המוזגים מביאים את האכרים לידי שכרות ומנצלים אותם. תוצאות ההשקפה הזאת מרות היו. גזרות שונות נגזרו על יהודי גליציה. בשנת 1772 יצאה פקודה לערוך מפקד היהודים שם. בספירה הראשונה נמצאו 225,000 יהודים בתוך 2,308,100 תושבים. תוצאות הספירה נראו מבהילות לפקידי הממשלה, כי נחשבו היהודים בעיניהם כיסוד מזיק וכמכת מדינה, והשלטון שם לבו לרפא את הארץ מן המכה. וביחוד למנוע את רבויים הטבעי. אז חקקו חוק של אסור נשואים בלי רשות המלכות וגרוש הקבצנים מן הארץ. ומי ימנה על הקבצנים? – כל יהודי שלא היה לו מקור פרנסה קבועה או רכוש.

ביום 13 ליאנואר שנת 1781 יצא “כתב הסבלנות” (טאלעראנץ עדיקט) של יוסף השני, שכבר דובר עליו לעיל, (בפרק על גרמניה). כשאר פקודות של פוליטיקאים ליבראליים בני אותה תקופה – עמדה גם פקודה זו על היסוד שהיהדות “אמונה תפלה” היא ושכל חיי היהודים עומדים על הבלי שוא, בעוד שהנצרות היא הדת האמתית. הפּקודה הכילה על כן הגבלות, ביחוד בענין ההנהגה העצמית. על יהודי ווינה נאסר לערוך תפלות בפומבי, ועל היהודים בכלל נאסר לנהל את פנקסיהם בעברית או ביידיש-דייטש, וכן נאסר אחר כך על הרבנים לדון דיני ממונות. אולם גם הנחות ניתנו להם, כגון הרשות ללמוד מלאכה אצל אומנים נוצרים, לעסוק במסחר הסיטוני, ללמד את הבנים בבתי הספר האלמנטריים והבינוניים ולפתוח בתי ספר נורמאליים יהודים מיוחדים.

ההנחות הללו עשו רושם גדול בשעתן, והמשכילים העבריים, ביחוד משכילי גרמניה, ראו בהן תחלת הגאולה ושרו שירי תהלה למלך החסד. ההגבלות בשטח ההנהלה העצמית לא היו חסרון בעיני המשכילים, כי אם יתרון, שהרי על ידי כך יחלש כחם של הפרנסים והרבנים. חוק החרות האישית והקבוצית, על פי ההכרה הפנימית, והנהלה דימוקראטית היו אז מושגים זרים. כמו כן היתה שאיפת השלטון לזכות את בני ישראל – וגאליציה הפּולאנית בכלל – בלשון הגרמנית ובתרבותה שאיפה נאצלה ונעלה. יהודי גרמניה לא ידעו, ואולי לא התעניינו לדעת כי ממשלת יוסף השני הרסה בגליציה את הסדר הכלכלי שנקבע בימי שלטון הפולנים, והפוליטיקה הזאת הביאה עוני ודלות ויסורים ליהודי גליציה. כמה ענפי מחיה שרבבות יהודים התפרנסו מהם, העסק במשקאות וכדומה, הוצא מידיהם. רבבות נתדלדלו דלדול גמור ולא יכלו לשלם את המסים הכבדים שהוטלו עליהם – וכל מי שלא שלם מסו במשך שלש שנים רצופות נכנס לסוג הקבצנים וגורש לפולין – ושוועת עניים זו לא הגיעה לאזני המשכילים הרחוקים, ולא יכלו להבין משום מה אין יהודי גליציה שרים שירי שבת ותהלה לחסדי הקיסר, ופסקו עליהם את הפסוק “ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו” ¹⁰².

כנאפוליון בשעתו כן היו שאר המושלים עושים עם היהודים לא חסד של אמת. בעד כל הנחה כלכלית בקשו תשלומים – בחיי הנפש. כשהגישה לשכת החצר לקיסר אוסטריה הרצאה על החוקים החדשים ליהודי גליציה (בשנת 1788) רשם הקיסר את דעתו על שאלת היהודים:

“מהצעה זו של מתן זכויות ליהודים שנערכה בעמל רב לא יצא דבר מועיל אם חוקי היהודים ומנהגיהם, שמקצתם תורת משה ומקצתם דברים שנשתבשו אחר כך על ידי פירושים, לא יהיו מתאימים עם חוקי המדינה הנוהגים בזמן הזה… רשאים הם לשמור את מנהגיהם הדתיים שאינם סותרים את החוקים הכלליים, ובענין שאר מנהגיהם יש לתת לכל אחד לבחור לו אחת משתי אלה, או לעזוב את ארחות דתו שאינם נאותים עוד לתקופה זו ולחיים, או להסתלק מכל זכויות האזרחות, לשלם מכס המהגרים ולצאת מן הארץ”.

“השכילו או הטרדו מכאן” – זאת היתה סיסמת החבה והיושר של מלך נאור, ועל זה הריעו משכילי העברים בגרמניה תרועות שמחה וגמרו עליו את ההלל.

בכתב הסבלנות נאמר שהרשות ניתנה ליהודים לפתוח להם בתי ספר נורמאליים, ברם הרשות הפכה חובה, בעטיו של “משכיל” אחד, מורה בניו של מנדלסון, הירץ הומברג שמו (1740 – 1841). הוא נולד בליבן הסמוכה לפראג והיה מתלמידיו של הרב יחזקאל לנדא בעל החבור “נודע ביהודה”. בן י“ג גלה לישיבת פרשבורג המהוללה ואחר כך לישיבת גלוגא רבתי. במשך הזמן נחה עליו רוח ההשכלה והחל ללמוד מעצמו את הלשון הגרמנית ולקרוא בספרותה. יצא הקול שהירץ הציץ ונפגע והתלמידים בחורי הישיבה החלו רודפים אותו. אז יצא לבריסלוי ואחר כך למרכז ההשכלה, לעיר ברלין ורכש לו ידיעות כלליות. שם נזדמן לו לקרוא בספרו של רוסו “אמיל” שעשה עליו רושם גדול. הומברג גמר בדעתו לאחוז במקצוע ההוראה. אז יצא להאמבורג ללמוד תורת החנוך ושב משם ברלינה ונכנס לחוג המשכילים. בימים ההם נתוודע אל מנדלסון והיה לבן ביתו. במשך שלש שנים (1779 – 1782) היה למורה ליוסף, בנו של הרמבמ”ן.

הומברג היה אדם בעל אמביציות ומבקש גדולה לעצמו. שעת כושר נגלתה לו עם פרסום “כתב הסבלנות”. אם רוצה הממשלה “לתקן את חיי היהודים ברוח ההשכלה” הריהו האדם המתאים לכך. הוא יצא לווינה לבקש משרת מורה ולא מצא. קהלת ווינה קטנה היתה ולא היה בה אף בית ספר ישראלי אחד. אז יצא לאוסטריה האיטאלקית ובא לטריאסט, שם יסדה הקהלה בית ספר מודרני – על פי תכניתו של נפתלי הירץ ווייזיל – ושם נתמנה מורה. על פעולתו הטובה קבל הומברג מאת הקיסר פרס של שלשים אדומים. איך הגיע לכך? כיצד נודעה פעולתו לקיסר? – הומברג היה איש מעשה חרוץ, כותב כל הימים אל השלטונות ומודיע להם על מעשיו לטובת ההשכלה. אבל משרה זו היתה בעיניו זמנית. לא אל פקודת מורה עני נשא הומברג את עיניו. הוא רצה ביותר מזה. על כן עזב את טריאסט וחזר אל ווינה. הוא עמד בבחינה וקבל תעודת מורה, ואחר כך החל לבקש משרה. על ידי השתדלות מצא משרת חוזר (קאָררעפּיטיטאָר) באוניברסיטה, אבל הקיסר יוסף השני לא אשר את מנויו, כי לא נשאו לבו להעמיד איש יהודי באוניברסיטה, אפילו בפקודה נמוכה של סגן חוזר. אבל תקוותיו של הומברג לא נכזבו. בימים ההם נגש הקיסר להגשים את שאיפותיו בגליציה, להשכיל את יהודיה. “כתב הסבלנות” לא הניע את יהודי גליציה לפתוח בתי ספר ולקבל עליהם את לשון אשכנז ותרבותה. מן הצורך היה לעשות דבר מה. אז מצאה הממשלה בהומברג את האדם המתאים ושמה עליו משרת “משגיח המלכות על בתי הספר היהודים-הגרמנים בגאליציה” (קייזער-קעניגליכער אָבערהויפזעהער דער דייטש-יידישען שולען אין גאַליציען). בשנת 1789 בא הומברג אל לבוב, בירת גליציה, לייסד את בתי הספר.

ביאתו ומטרתו הטילו סער גדול בקרב יהודי גליציה היראים והחרדים. יהודי פוקר בא מטעם הקיסר אשר הרס את מצבם והביאם עד ככר לחם, ל“השכילם”. הם ראו בו שליח להרוס את חייהם הרוחניים, לחתור חתירה תחת עצם קיומם, – לשלול מהם את בניהם. לא בסבר פנים יפות קבלו יהודי לבוב את שליח המלכות. שום יהודי לא רצה להשכיר לו דירה. אך הומברג לא היה מוג לב ולא נסוג אחור. הוא החל עבודתו במרץ ופנה באגרת גלויה, כתובה עברית משובשת ומגומגמת, אל הרבנים להיות לו לעזר. באגרת זו מתגלה האדם שקבל משרה ופקידות מן הממשלה בכל גסותו.

“זה שש שנים, שנות ראינו טובה ורצון מלכנו בנו – הוא כותב באגרתו – אשר ברבים הפיץ חפצו, ללמד בנינו מנעוריהם מוסר השכלי, ודעת לשונינו אשכנזי ודרכי החשבון… וצוה לבנות או להכין בתי ספר (אשר להבדילם מבתי הספר והדת נכנום) נורמלי, והעמיד בם אנשים עברים כמונו, להורות ילדי ישראל איזו שעות ליום כל הנזכר… אין חפץ בכל הפקודה הזאת כי אם להיטיב לבנינו ולבני בנינו הבאים אחרינו, להגדילם בעיני האומה המושלת בהם ולהסיר מהם חרפה ובוז, ללמדם הנהגת הבית, והנהגת כל מסחר ורכולה לנטוע בלבם זרע אמת ודברי מוסר, להרגילם ולהשכילם בכל חכמה ומדע, איש איש אל אשר לבבו יטנו: לנהלם מנעוריהם לבחור מלאכה אחת מן המלאכות המועילות לחיי האדם. מעת הסיר ה' שפה לנאמנים, אין אתנו יודע לכל כל שפה, להורות בטעם ונעימות לאדונינו הקיסר יאזעפוס השני, על כל הטובה אשר עושה עמנו כיום”…

"ואם עוד בקרבנו המתלוננים על הענין הזה, המדמים בנפשם כי חסדי מלכנו הישר מדיחים פרי בטננו מן הדרך הטובה ומני מעגלות התורה מורשה קהלת יעקב, אין להפליא עליהם, כי קצרה רוחם מהבין… זה חוק ההמון מעולם וזה גורל הכסילים עד עולם: קשה עליהם לעזוב ההרגל… לא אליהם שמתי דברתי, ואינם כדאי לבלות רגע אחד בשבילם… ואולם גם בכם ראשי אלפי ישראל! יש מי מכם דואג באמת על בטול תורה, כי שבתו בתי ספר כמה שעות ליום ¹⁰³.

"דעתינו קצרה, אתם אומרים, וצרכינו להשיב דבר ה' ועדותיו מרובים: הן לנו לדעת תורה, נביאים וכתובים, משניות וגמרא, הגאונים וכל מחנות הפוסקים, ראשונים גם אחרונים, מילי דאגדתא ומילי דעיונא, וכדומה. מה נעשה ומתי נעשה לילדינו הצעירים? ומתי יכלו את המלאכה אשר לפנינו? תשתכח תורה מישראל?

חלילה וחלילה!"

אחר כך הוא מתאר לפני הרבנים דרכי חנוך ב“חדרים” מתוקנים ומציע לפניהם סדר ושיטה על פי מחלקות מיוחדות ומורים טובים, לחלק את הילדים לפי גילם וללמד דקדוק הלשון העברית והלשון הגרמנית, שהוא קורא לה “לשונינו”, ולהשגיח על הנקיון השגחה מעולה. על ידי כך יצליחו התלמידים וידעו למודיהם בזמן קצר. ואחר כך הוא מדבר על “גודל ענוותו”:

“זה חמש עשרה (שנים) ויותר אשר התבוננתי עליו (אל ענין החנוך), דרשתי וחקרתי היטב. אף באלה נסיתי ואין חכם כבעל הנסיון: הלא מורה תורה ופדגוג הייתי שנים רבות… ומפרי מזמותי אשר חשבתי למשפט על הענין הזה טעמו חכמי לב ויהללו בשערים מתקו… ואולם מגודל ענוותי אמרתי אחריש אני ואשאיר לכם משפט הבחירה, כי תבורו אתם סדר והדרגה מכוונת: ואשאיר לכם גם ברכה, רצון וחסדי המלך, כי יהיה לכם הדבר הזה לכבוד ולתהלה, לשם ולתפארת: ומי יודע כמה טובות גדולות ימשוך הענין אחריו ברבות הימים! אולי מחר יעמוד לכם ריוח והצלה ממקום אחר. אולי שלחני אלהים אליכם להיות לכם לפליטה גדולה, להחיות אתכם ואת טפכם”…

והמלאך הגואל חותם את אגרתו אל הרבנים בדברים עדינים אלה:

"חובה גדולה עליכם לשום לב מהר על הענין הזה… חובה הוא עליכם מצד חפץ הגבוה… אמנם דעו אף כי מדרך ענוותי להשאיר לכם משפט הבחירה, לא כל העולה על רוחכם בראשונה היה יהיה חוק לישראל… ואם לא יכונו דבריכם אז אערוך מלים מלבי אשר מצאה נפשי… ואשלחם אל הדרת השרים היושבים ראשונה בשלטת (בממשלה)ואשר יגזורו הוא יהיה לנו לעינים "… ¹⁰⁴.

כה דבר הומברג אל רבני ישראל ואיים עליהם בכח מלשינותו בפני המלכות. אין אתנו יודע מה ענו לו הרבנים ואם ענו לו. אפשר שדבריו אלה הפילו עליהם פחד ובחרו בשתיקה. בינתים נגש הומברג אל פעולתו במרץ ובמשך זמן קצר יסד מאה ושבעה בתי ספר (בארבע שנים). קשה היה לו להשיג מורים מודרניים בגליציה, על כן הביאם ממרחק, מגרמניה וממורביה. נוסף לזה יסד על יד בית הספר הנורמלי בעל שש המחלקות שבלבוב בית מדרש למורים בהנהלתו של אהרן פרידנטאל. מספר המורים ששמשו בבתי הספר החדשים הגיע למאה ועשרים.

מאליו מובן שבתי הספר האלה היו למורת רוחם של יהודי גליציה. הם הורכבו על כתפם במצות המלך. המורים אשר הובאו שמה היו ברובם משכילים שליחי המלכות שהרגישו את עצמם פקידים שתפקידם לקיים מצוות ההשכלה והביטו מגבוה על קהל מורדי האור. הם דרשו מן היהודי הפשוט שיסיר כובעו בפניהם כמו לפני “הפריץ” ולפני פקיד הממשלה.

הלא כה ישיר אחד מהם ב“פואימה” “גורל המורה”:

המשנה עתים ומחליף זמנים

הפך הגורל לטובת המורים,

להיותם שלוים, שקטים ושאננים

ויאכלו מעדנים חלף המרורים.

הימים לשעות שששה הם נערכים,

לטובת המורים לבלי כלותם,

לשנה יחשבו עשרה ירחים,

ושנים כפרה לכל תולדותם ¹⁰⁵

מצב המורים כאלון וכאלה,..

חוסים תחת כנפי הממשלה,

לא ישלכו כקליפת הדבלה,

ככלות כחם ונפשם אמללה…

……………………………………………….

ותחת מלפנים שחו לאגורה,

בלקטם כספיהם מאת היחידים,

יקבלו עתה ספוקם במשורה,

בראש החדש מאחד הפקידים.

סוחרים ומוכרים יקנאו מעמדם,

בדרך הכבוד ילכו לקראתם,

שחו ויקחו המצנפת בידם

למען יקחו סחורתם מידם" ¹⁰⁶

המורים האלה, שהיו טופחים על כרסם ואומרים “שישו בני מעי” כשראו יהודי עומד לפניהם בגלוי ראש לכבודם, התנהגו כפקידי הממשלה. חובה היתה על הילדים לבקר בבתי הספר. ילד שלא היתה לו תעודה מבית ספר יהודי נורמלי, נאסר עליו למוד התלמוד ב“חדר”. ביחס לדת לא היו המורים מתחשבים ברגשות החרדים. שמעון ברנפלד מספר ב“דור תהפוכות” שידע מורה בית הספר בלבוב שהיה אוכל חזיר בפרהסיה. באי כח הקהלות באו מפעם לפעם בקובלנות אל הממשלה על ארחות המורים היהודים האלה המעשנים וכותבים בשבת ואוכלים טרפות. על כן לא יפלא אם השתדלו ההורים להרחיק בניהם מן האסכולות. השלטונות היו מטילים קנסות על ההורים שבניהם השתמטו מן הלמודים, והקנסות לא תמיד הועילו.

באיזה דרכים השתמטו ההורים הרי שלש התנצלויות: אב אחד כותב שבנו גנב הוא, על כן אין לו תקנה אלא לשלחו לפולין, אולי יתוקן שם. אב שני כותב שבנו חולה מחלה מידבקת קשה, על כן אי אפשר לו לשלחו אל בית הספר. יהודי הורודינקו מודיעים שמתוך “סבות פטריוטיות ורצון התבוללות חפצים הם לשלוח את בניהם לבתי ספר נוצרים, על כן מבקשים הם מאת הממשלה לסגור את בית הספר ליהודים מיסודו של הומברג”.

מאה ושבעה בתי ספר הוקמו, אבל הם היו קיימים יותר על הנייר מאשר למעשה. מבקריהם היו בני העניים המרודים. בשנת 1795 היו כל התלמידים והתלמידות בבתי הספר הנורמלים בלבוב מגיעים למספר 389, בעוד שהיו בה, בלבוב, 85 מלמדים, 183 סגני מלמדים (בעהעלפערס) ולהם 1574 תלמידים ¹⁰⁷. היהודים לחמו בבתי הספר בזה שמנעו בניהם מלבקר בהם, אבל לא יכלו לצאת כנגדם בגלוי מאימת הממשלה.

אך מת הקיסר יוסף השני – בשנת 1790 – ועל כסאו עלה ליאופולד, החלה מלחמה עם בתי ספר אלה בגלוי. יהודי לבוב, ברודי, בוצ’אץ' ועוד פנו בבקשה אל הקיסר לשחרר את “היהודים מעולם הקשה של בתי הספר הנורמאליים”. הם קבלו על המורים שהם פוסעים על ראשי הצבור, בועטים בחוקי התלמוד והילדים מודחים על ידיהם “ללא אמונה ולקלות ראש”. הומברג יצא להגן על בתי הספר והמורים: הצורך שילמדו הילדים את לשון הממשלה, גרמנית, ומזה תצא תועלת לממלכה, הצורך ללמד את ילדי ישראל “תורת האהבה לבעלי דעה אחרת” ולהפחית את “הקנאות היהודית”, בקצור: הומברג ידע את המשפטים המוקדמים הקיימים אצל חוגי הממשלה, ולזה כוון את תשובתו ¹⁰⁸.

בשנת 1794 הגיש הומברג תזכיר לממשלה המצטיין בתאור היהודים בגוונים שאנטישמי מובהק היה יכול להתפאר בהם. “מסבת רדיפות שנות אלפים התפתחה אצלם אהבה מופלגת לאמונתם שהגיעה לידי אגואיזם דתי. הם חושבים את עצמם לעם הנבחר וסבורים שאך להם יש קדושים… אך את עצמם הם רואים כבני אדם… רוח הרדיפות של היהודים הפך לקטנות מוחין…הם מסורים לתאות המשגל יותר מן הנוצרים ויש להם נטיה יתירה למסחר”… הוא מודה אמנם “שירידתם המוסרית של היהודים סבתה בלחץ המדיני”. היהדות הקדומה המקורית טובה היתה, ואף ישו הודה בה, אך זו של עכשיו טעונה חטוי מחלאתה"… וכיצד יחטאוה? צריך לבטל את חדרי הגמרא והישיבות (תלמוד שולען) במדינה, לייסד בפראג ישיבה כללית אחת וגם להטיל חובה על הקהלות לקבל מורים ולא רבנים, ושהשלטון לא ישים לב לצרכי הדת של ישראל.

התזכיר הזה עשה רושם. הוא הגיד בו כל אשר חפץ השלטון לשמוע: היהודי יש בו נטיה יתירה למסחר – הלא על זה קבלו כל הזמן שהיהודים עוסקים במשא ומתן ומרמים את הנוצרים. היהודים פרים ורבים יותר מדי – לזה כוונו בהגבלות על הנשואים, “פן ירבו”. ומטפוס זה היו שאר תזכיריו והצעותיו לממשלה, כגון שיערכו מוקד לספרי היהודים וכיוצא בהם. בשנת 1793 קבל מן הממשלה אות כבוד.

אבל סוף סוף נפטרו יהודי גליציה “ממלאכם הגואל”. הומברג הקדיח תבשילו ברבים ונכשל במעל כספים.

וכך היה המעשה:

ברפש העוני והדלות והמצוקות והמסים הכבדים שרצו מנוולים שבקשו לבצוע בצע והם היו ממציאים לממשלה הצעות להטלת מסים חדשים בתקוה שהם יהיו חוכרי המס וישתכרו. והשלטון – כמה נעמה לו המוסיקה של הטלת מסים על ישראל! מנוול אחד מדרוהוביץ פנה אל הממשלה שיטילו מס על התואר “מורנו”. מיד פנתה הממשלה אל המומחה הומברג לשאול את דעתו. הומברג נבהל להשיב כי “התואר מורנו משפיע לרעה על החיים המוסריים והאזרחיים של עם ישראל. הוא מעלה את הגאוה ומונע רבים מעשות עבודה מועילה, משום שהמלאכות מוחזקות למטה מכבודו של נושא התואר “מורנו”. מכאן הולכי בטל הרבים בין היהודים החיים מן המרמה או מזיעת השדרות הנמוכות העובדות. על ידי תואר הכבוד הלזה גדלה הנטיה ללמוד הגמרא, וזה מעכב את למוד הלשון האשכנזית ולמוד המלאכות המועילות” ¹⁰⁹.

לאחר זמן קצר בא יהודי אחר, שלמה קופלר מלבוב, והציע להטיל מס על הדלקת נרות של שבת. תגר זה הציע לשלם דמי חכירה סכום עצום של 194,403 זהובים אוסטריים, – וקיווה עוד לריוח גדול. הממשלה חככה בדבר ופנתה אל המומחה שלה, אל הירץ הומברג לשאול דעתו, אם אין במס זה פגיעה בחופש הדת. חס ושלום! – מהר הומברג לענות, – הרי אין האסור חל על עצם הדלקת הנרות, אלא שמייקרים קצת את מחיר הנרות. ובהסכמתו של זה הוטל על שכם היהודי – בשנת 1797 – עוד מס אחד, ובשנת 1816 העלוהו פי שלש. המס הזה היה משא כבד על כל שדרות העם וביחוד על העניות, וחלה חובת התשלום אפילו על אלה שלא הדליקו. ומאז היו השוטרים אורחים קבועים בבתי עניי ישראל – הם היו באים לקחת את המנורות ואת הכרים לערבון, עד שיסלקו את המכס. ועד ראיה מספר שביום הששי היו פוגשים בעלי בתים “יורדים” שהיו מבקשים בבושת פנים נדבה, כדי לשלם לחוכר את המכס ¹¹⁰.

ועל ידי זה נפל הומברג.

נפש יפה זו הסכימה למס החדש לא מתוך נמוקים אידיאליים גרידא. הוא בקש גם הנאה לעצמו: אחוזים למאה מהכנסותיו של החוכר. אז הודיעו את הדבר לממשלה. החלה חקירה ודרישה והתוצאה: חטא הומברג ולקח.

הומברג ברח מלבוב אל ווינה. ויהודי גליציה הוסיפו להתאונן על בתי הספר, עד שנענתה להם הממשלה בשנת 1806 וסגרה את האסכולות וליהודים היתה הרווחה ¹¹¹. באותה שעה הותר ליהודים לשלוח בניהם אל בתי הספר הכלליים, בתנאי שיהיו יושבים על ספסלים מיוחדים.

ומעשי הומברג לא באו עוד לידי גמר. הוא בא לווינה ולא פסק מהיות “פּערזאָנאַ גראַטאַ” לממשלה – עמדו לו זכות מעשיו הטובים. ערכאות גליציה דרשו להסגירו לבית דין של עונשין, אך קברניטי הממשלה באוסטריה לא נטו לכך, כך נשתקע הדבר. הומברג נשאר בווינה ולא חזר עוד לגליציה. מצבו לא היה מזהיר. בני אדם טובים באו לעזרתו. מזמן לזמן היתה הרשות מוסרת לו שטרות או צוואות כתובים עברית לשם חוות דעת, וקבל שכרו המועט. הוא נתמנה גם צנזור על הספרים העבריים. וגם זה לא סיפק לו פרנסה בריווח…

הפקיד המאיים על הרבנים היה לבריה עלובה, – אך לזמן קצר. לא יצאו שנים – ושוב עלה לגדולה.

 

בבוקובינה    🔗

בהנתן “כתב הסבלנות” חויבו היהודים ליסד “דייטש יודישע נורמאל-שולען”. לאחר “חוקת היהודים” משנת 1789 נוסדו שני בתי ספר כאלה בבוקובינה האחד בטשרנוביץ והשני בסוטשאבא. בחרו ב“משכילים” שהביאו מגאליציה למורים והכריחו את ההורים לשלוח את בניהם ובנותיהם אל בתי החנוך האלה. אף שוליות של בעלי מלאכה חייבים היו בלמוד ורשות הנשואים ניתנה להם לאחר שהראו תעודת בקור בבית הספר. לא ניתנה לנער הרשות ללמוד תלמוד עד שלא הביא תעודת בית הספר או עד שהוכיח, לפחות, שהוא מבקר בבית הספר הנורמלי. מי שלא מלא את חובות החנוך נקנס גם קנס של ממון. נער שבא אל מלמד ללמוד – אסור היה על המלמד לקבלו עד שלא הביא הנער תעודה ממורה בית הספר הגרמני-היהודי שהנער לומד בו ואינו נעדר.

ולמרות כל החומרות האלה – ואולי בעטיין – התגברה ההתנגדות למוסדות החנוך. הממשלה גזרה: ילד שלא יבקר את בית הספר – אביו ומלמדיו אחראים עליו והם נקנסים ונענשים. נוסף על זה הוטל על ההורים שהיו להם בנים בגיל של למוד לבוא לדרשה שהרב דרש – על פי פקודה – בשבח ההשכלה, ופקיד הממשלה היה עומד על גבי הרב להשגיח עליו שהשבח לא יהא מסופק ¹¹². לתלמידים הטובים ניתנו פרסים. אבל החרדים לא פסקו מהתנגד. ההורים קבלו עליהם קנסות וענשים – ואת בניהם לא שלחו. הורי סוטשאבא הגישו בשנת 1791 קובלנה רשמית אל הקומיסאריאט של המחוז שאינם יכולים לשלוח בניהם לבית הספר, משום שהמורה, אברהם גולדנטהאל, מחלל את קדשי ישראל בפרהסיה ¹¹³

 

בביהם ומיהרן    🔗

בצאת חוק בתי הספר הנורמאליים לאוסטריה היה המצב בביהם ומיהרן (מוראביה), שאף הן כפופות היו לאוסטריה, שונה מאשר בגליציה. שתי הארצות האלה נשאו עליהן חותם ארצות המערב. הקהל הרגיש בצורך למוד כתב ולשון אשכנז וידיעת החשבון.

“אם היו בעת ההיא מתנגדים בקהלות נגד בתי הספר ההם לא היה זה ממאסם בלמודים, כי אם מאסו במלמדים – אומר אייזיק מאיר ווייס – חם לבבם על המורים בם כי הם – על כל פנים לפי רובם – היו קוצים מכאיבים לבני עמם ולתורה. בראשונה לא היו יראי שמים לפי המדה אשר דרשו מהם הרבנים וכל היראים בעם. וזאת שנית, לא היה (למורים) חפץ להיות עזר להגדיל תורה, ותהי להפך, כי היו מצירים למלמדי בתי ספר למקרא למשנה ולגמרא ולדקדוק לשון הקדש אשר היו בעיר, ואוי לו למורה כזה אם ערב לבו להורות בבית הספר שלו מהענינים הנלמדים בבית הספר מטעם הממשלה, אף אם רק כתיבת לשון אשכנז. ואמנם מובן הדבר מעצמו, כי אבות התלמידים דרשו מאלה המורים לבניהם תורה, כי עם הלמודים העברים ילמדו הם, או מורה אחר ראוי והגון אשר ימנה לו המורה ראשי, שעה או שתים ביום מאותם הלמודים אשר נלמדו בבית הספר מטעם הממשלה. ולרוב בקשו זאת יען כי נתפשטה הדעה בעם, כי המורים אשר נפקדו מהממשלה לא באמונה הם עושים מלאכתם, ועוד חשבו כי שתי השעות ביום אשר נקצבו לכל מדרגה ומדרגה לכל כך ענינים ולכל כך תלמידים בכל מדרגה אינן מספיקות וצריכים לעזור להם ב”חדר“. ומה יעשה העלוב הזה (מחזיק בית הספר הפרטי)? מצד אחד בעל הבית דוחק ומצד השני המורה (מטעם הממשלה) מיירא, הלא יעשה כדעת בעל בית, כי בו חייו תלויים, ואמנם כמעט שמע מורה הממשלה על אחד המורים האחרים כי בבית הספר שלו, או נאמר ב”חדר" שלו, מלמדים שעה אחת או יותר ביום כתב ולשון אשכנז וחשבון וכדומה מן (הידיעות) החיצוניות, מיד הביא זה המתנקם דבתו רעה אל פקידי הממשלה והעוברים על החוק נענשו ונרדפו ותמיד עיני השוטרים צודות (אורבות להם) עליהם" ¹¹⁴.

מתאור זה של עד הזמן (ווייס חי בשנות 1815–1905) אנו לומדים:

1. כי המורים לא הרשו למלמדים ללמד למודי חול בחדריהם, כדי להכריח את ההורים למסור את בניהם לבתי ספרם הם.

2. מלמדים ומורים פרטיים שלא השגיחו באסור ולמדו למודי חול נענשו ונרדפו על ידי הרשות.

המשגיחים על בתי הספר הנורמאליים ליהודים היו הכמרים הנוצרים – אף על פי שהיה גם משגיח אחד ממשכילי העיר היהודים. הכהן הנוצרי היה עושה כרצונו, ולא שאל בעצת המשגיח היהודי או הקהלה.

בתי הספר החשובים ביותר במיהרן היו בבוסקוביץ ובניקלשבורג. בבוסקוביץ שמשו מנהל ותשעה מורים, בניקלשברג מנהל ועשרה מורים. בפרוסניץ התקיים בית ספר עממי על יד הת"ת ¹¹⁵. פרטים על בתי ספר אלה יבואו להלן.

הירץ הומברג לא אמר נואש עוד ונסה את כחו בפעולה חדשה אשר הביאה לו את פריה. הוא היה למחבר ספרי למוד לבתי ספר החדשים, ספרי למוד למוסר ולדת, אשר המיטו שואה גדולה על היהודים תושבי אוסטריה.

כידוע היתה אחת השאיפות העקריות של המשכילים ללמד העם מוסר ודרך ארץ. וכבר נתברר קודם לכן המקור ממנו נבע הצורך ללמוד זה. לא מפנים בא. עם ישראל למד תורה, תורת אל חי, וחי חיי מוסר שהיו יכולים להיות לדוגמה לעמים שישבו בתוכם. בלי ספק היו בין היהודים גם עוברי עברה. עברות אלו היו פרי תנאי החיים שלהם, פרי ההגבלות הכלכליות והמדיניות. לא נמצאו ביניהם לא רוצחים ולא נואפים ולא שכורים, אלא לפעמים מערימים על החוק הכלכלי ועל ההגבלות, – כדי שיוכלו להתקיים. משכילי ישראל הסכימו עם שונאי ישראל שעמם זקוק לתקון מוסרי. כיצד יבואו כל התקונים האלה, ביחוד שפור המוסר? הוה אומר על ידי ספרי למוד. המשכילים הראשונים היו, ככל האנשים בדורות ההם, מאמינים גדולים בספר נדפס ובחוקי מוסר שלומדים אותם בעל פה.

הירץ הומברג ישב על כן לכתוב ספר מוסר “אמרי שפר”. כוללים עניני תורה ומוסר לילדי ישראל “עלם ועלמה”. בספר הוא מדבר על אמונת אל יחיד, על עשרת הדברות, י"ג העיקרים החגים והמועדים, מהות התורה שבכתב והתהוות מנהגי הדת. החלק השני כולל הנהגת האדם לעצמו ויחסו לחברו וביחוד חובותיו למדינה ולמושל שקיומנו ואשרנו תלוי בו. בספר ישנם קטעים מוסריים שנכתבו בכוונה מיוחדת. כגון:

“המלך אינו נמהר בדבריו ובמעשיו, אבל נועץ תחלה ביועציו וחכמיו, ושוקל עצתם היטב ברוח בינתו העמוקה מאד (לב מלכים אין חקר!) ואחר גוזר אומר וחוק… והנה הכתוב אומר: “לב מלכים ביד ה', אל כל אשר יחפץ יטנו” ואם כן כל פקודות המלך הן חפץ השם יתברך… חכמת המלך רבה היא עד מאד, שרצון המלך וחפצו אינו כי אם להיטיב ולהועיל לאנשי ארצו, ומצות המלך היא בעצת ה'… ואין רשאי לחקור ולדרוש אם טובה היא הפקודה היוצאת מלפני השליט אם לא… כל מדיני נאמן רוח ונקי כפים בוטח בתום לבבו על צדקת וחסד מלכו, שלא יגזור דבר שאינו טוב ומועיל לאנשי ארצו… הקדוש ברוך הוא ברצונו הקדוש הוא מושיב מלכים לכסא, והם שליחי ממשלתו לעשות משפט בארץ ולהנהיג לאומים במישרים”…

הומברג שהיה בגליציה וראה איך גרמו גזרות “מלך החסד” עוני ומצוקות לרבבות בני עמו מצא לנכון ללמד “שאין רשאי לחקור ולדרוש אם טובה הפקודה היוצאת מלפני השליט אם לא”…

הספר כתוב עברית לא קשה בתרגום גרמני באותיות עבריות ונדפס בווינה בשנת תקסב (1802). מנקודת ההשקפה הפדגוגית ודאי שלא יכשר, כי מופשט הוא ונשגב מבינת הילדים. מבחינה דתית אין בו פגם. שנות חייו בגאליציה הורוהו להזהר בלשונו והכניס לספר דברים שלא האמין בהם, כדי שיהא הספר מקובל על הקהל. אנו מוצאים בספר גם כמה יסודות לאומיים, כגון בדברו על אמונת הגאולה “העיקר השנים עשר מאמונתנו הוא “שלא לנצח יהי” זרע אברהם מפוזר ומפורד כצאן בלי רועה, כמאז גלינו מארץ אבותינו ואבדנו מקדש, כהן ונביא, אשר אין לנו מנהיג ומנהל. ואולם האב הרחמן ברוב חסדיו יקבץ עמו ישראל בעתו וישלח משיחו להשיבם על כנס הראשון ולהביאם אל ארץ הקדושה, ושם יבנו את בית ה' ויעלו עולות וזבחים (ההטעמה שלי) ויעבדו את ה' באהבה” ¹¹⁶.

על הספר באה הסכמתו של מרדכי בנעט, רבה של ניקלשבורג, אחד מעמודי התורה והדת אשר שמר פיו ולשונו מדבר רעה על המחדשים, אבל רחוק היה מהם במחשבותיו ובמעשיו. מתולדות ימי ההשכלה נוכחנו שהרבנים היו מחויבים לתת הסכמתם על כמה ספרים שהיו למורת רוחם, משום שלא יכלו להתנגד לשאיפות הממשלה. ובאמת נכתב ספר זה מתוך זהירות גדולה.

הספר נתקבל על פי רצון הממשלה לספר למוד והמחבר ראה בו ברכה. אחר כך הוציא את ספרו זה בלשון אשכנז בלבד, בלי המקור העברי (1812). התרגום הגרמני נשתנה קצת, עם דברי חנופה לממלכה, תעמולה לוהטת לאהבת המולדת ואמון בממשלה, והשמיט מצוות ישראל. באיזה עיקרים נמצא מלים המשתמעות לשני פנים שאוזן הקורא הנוצרי תיהנה מהן, כגון: "אנו מאמינים כי ה' ישלח ראש משוח, אשר ילמד לעם ישראל אור ה‘, יתן לו ה’ עוז ותעצומות להתגבר על התאוות הרעות; יעוררם לאחווה ואחדות ואהבת אדם כללית, ויקים מקדש אשר בו יקראו כל העמים בשם ה' ¹¹⁷.

הומברג הסוכן החרוץ לעצמו ולפרסומו עשה כל הדרוש להביא את ספרו לתשומת לב החברה והממשלה. ברשימת החותמים נמנה גם ארכידוכסים. וכשם שגדלה חבת הממשלה לספר המוסר הזה כן גדלה אליו שנאת יהודי אסטריה.

כי הומברג לא היה מסתפק במועט. לאחר שנתקבל חבורו בכל בתי הספר ליהודים מטעם הממשלה שאף לגדולות, לעשותו מקור למוד לכל ישראל, כגדול כקטן. ביום 14 לדצמבר שנת 1812 יצאה פקודת הממשלה שלא לתן רשיון נשואין לחתן ולכלה אלא אם כן עמדו למבחן במשטרה המחוזית בידיעת הספר “בני ציון” (השם למהדורה הגרמנית). אם נתכוונה הממשלה להכריח על ידי כך את הצעירים ללמוד גרמנית – כי הספר היה כתוב בלשון גרמנית נמלצה ומעוטרת, כדרך המטיפים בימים ההם – או ללמדם מוסר ואהבת המדינה לא נוכל עתה לדעת. אם נאמר כי ידו של הומברג היתה בפקודה הזאת – לא נהא חושדים בכשר. אופיו ומעשיו מעידים עליו. ועל הספר נקצב מחיר גבוה, כדי להנות את המחבר הנאה של ממש.

על התקופה הזאת וענין הבחינה בספר יספר לנו אייזיק הירש וייס:

הספר “בני ציון” היה למורת רוח (העם) מכמה צדדים. האחד שהיה נחשב בעיניהם כאחד מספר מינים אשר מקור מקומו טמא… כי מחברו היה מוחזק בפסלות בכל מדינות אסטרייך… והשנית… בזה הספר אין המחבר רק כנוגע ואינו נוגע במצוות המעשיות ואין אומר ואין דברים על היות התורה שבעל פה עיקר גדול בדתנו… וחוץ מזה לא היה להם זה הספר נאות להנתן ביד ילדים כבני עשר שנים, כי חקירותיו בחכמת הדת הן למעלה מהשגתם, ולמטה מכדי הנחוץ להם לדעת מדת ותורת אבותיהם. ואמנם היתה עוד סבה שלישית על מאסם בו, והיא מצד התולדה אשר יצאה מאתו. כי רעה גדולה באה בעקבי זה החוק אשר עשה את הספר “בני ציון” עיקר בלמוד יסודי הדת. כראות הממשלה כי היהודים למרות פני החוק עודם מתרשלים בקיומו, יצאה גזרה מלפניה למען הכריחם לשמור את חוק סדר הלמוד בבית הספר ההוא, לעשות לחוב קבוע ליהודים כי כל אחד ואחד מבני עמנו הנושא אשה יהיה הוא וארוסתו חייבים לעמוד בנסיון אם יודעים (הם) יסודי הדת כפי מה שהם רשומים בספר “בני ציון” והיו המעמידים אותם על הנסיון: פקיד העיר והכהן נוצרי אשר היה המשגיח הראשי על בית הספר, ורב הקהלה והמורה מטעם הממשלה ואחד מטובי הקהל. לא יאומן כי יסופר כמה הלבנות פנים נסבה על ידי הבחינה הזאת לחתן ולכלה וכמה בזיון שסבלו אלה העלובים אם לא ידעו להשיב כענין על השאלות. ואמנם עוד יותר מהמה כמה חמסים וכמה מעשקות נסבו על ידי החוקר, כמה מתנות חנם ושחדים היו דרושים לפנות דרך להשגת התעודה כי עמדו בנסיון! אמנם החומס והמעשק היותר קשה היה המורה מטעם הממשלה. הוא עשה לו צו אל צו וחוק אל חוק, כי כל אשר רוצה לעמוד בנסיון לפני הקאמיסיאן ולהשיג תעודה צריך להתפשר עמו בין ידע ובין לא ידע. ובאמת היו יודעים כי ברצותו יועיל וברצותו יזיק, ועל דרך זה היו המורים גוזלים וחומסים את העם בלי חמלה, ואפילו העני מישראל לא נמלט מידם, וגם לא מעט מהם אשר היו מתעשרים מממון העניים" ¹¹⁸.

לא נזכיר בזה את המעשים שעשה בתור מבקר לספרי ישראל. – כי עיקר עסקנו כאן הוא בהומברג “המחנך” ומחבר ספרי הלמוד. בשנת 1814 נתמנה למשגיח על בתי הספר בביהם, ועל משמרתו זו עמד עד יום מותו (1814–1841). הוא זכה לשם טוב בחוגי הממשלה ולשם נבל בקרב בני עמו. בשנת השמונים וארבע לימי חייו, בימי שיבתו, פנה אל הממשלה לזכותו ב“זכות הסבלנות” שהיתה מעין סמל האזרחיות. והוא מונה לפני הממשלה את זכויותיו ומעשיו הטובים, שלימד את בני עמו בספרו “בני ציון” כי המושגים העיקריים של הדת הנוצרית מתאימים למושגי ישראל, וכי ארבעה מבניו המירו את דתם.

וזאב יעבץ, בעל הרוח הנדיבה, הדן בני אדם בספר ההיסטוריה שלו לכף זכות, הוציא על הומברג את המשפט הזה:

– “עוד לא קם נבל כמוהו בתוך המשכילים”.

הומברג האריך ימים. בן תשעים ושתים היה במותו.

* * *

אחד מן המורים בבית הספר בפראג היה חלוץ החנוך החדש ומחבר ספרי למוד פּרץ בר (1758–1838), המכונה פיטר בעער. הוא היה יליד עיר קטנה בביהם (נייבישוב) ואביו היה סוחר. בן י"ג עזב את בית הוריו והלך לפראג ללמוד שם בישיבה. כעבור ארבע שנים נכנס לישיבת פרשבורג ועשה שם כשלש שנים. משום שירד אביו מנכסיו ולא יכול לתמוך בו הוכרח לעזוב את הישיבה וקבל משרת מורה בכפר באונגארן. שם הגיעו לידיו ספרי השכלה ונתחמץ, ובצאת פקודת הסבלנות פנה למקור ההשכלה, אל ווינה הבירה. ווינה היתה אז קריה תוססת. צעירי ישראל החלו פונים עורף למסורת ישראל ומבקשים השכלה. התקרב בר אל המשכילים ואל העשירים הנאורים, בקר בביתם והרבה ללמוד. הוא ראה לעצמו שדה רחב בשטח החנוך ולמד מתודיקה, ובשנת 1785 יצא להיות למורה גרמנית בבית הספר שהוקם במאטרסדורף באונגארן. שנתים לימד שם ואחר כך חזר לעירו. הממשלה הזמינתו אז ללמד מוסר ושאר למודים בבית הספר הראשי לעדת ישראל בפראג, ושם שהה עשרים ושש שנים.

מורה לוחם היה – לוחם באמונות תפלות ולוחם לחנוך המודרני. בשנת 1796 הוציא ספר למוד בשם תולדות ישראל, ספר מקרא מתורגם לגרמנית בכתב עברי. הספר כלל ספורי התורה בלשון קלה ובהשמטות רבות. על טעמו האסתתי תעדנה העובדות האלה: הוא השמיט את תאורי פגישת אליעזר ורבקה ומעשי אליהו על הר הכרמל. על רוחו הלאומי יעידו חרוזיו על התפלה:

ואם לא תבין לשון עבר

מלהתפלל בה היה מנוע,

איעצך להתפלל

בכל לשון אשר אתה שומע".

הוא הוציא גם ספר “דת ישראל” (פראג 1809), קטכיזם מן הראשונים. אידיש היתה לו לזוועה ועברית – בלתי חשובה. הלא כה דבריו: “אין מעירים תשומת לב הילדים על אמתיות הדתיות והשכליות. על למודי המוסר, התמימות האצילה והענווה והטבעיות שנמצאים באישי התורה, במעשיהם ודעותיהם. כאלו היתה הלשון העברית – שאחד מאלף קונה בה ידיעה בינונית כדי לשכוח אותה אחר כך בפנותו לעסקיו – עיקר הדת ותכנה” (דת ישראל, עמודים 8–9). את עזרא הסופר הלל, לא על אשר הבדיל את הנשים הזרות, כי אם “על קבלו כתב אשורי, מפני שבמשך שבעים שנות הגולה נשתכח כתב לבונאה העברי, והוא כאדם פקח הסכים לתנאי הזמן ולצרכי המקום” (שם, 9). ויש בזה רמז שהגיעה השעה להמיר את העברית בגרמנית. הוא הסביר למה כתב את ספרו גרמנית בדברים אלה: “אלמלי כתב בעברית כי אז החטיא מטרתו למסור את תוכן ספרו. לחלק רב מבני הנעורים, ולכל הילדות שאינן לומדות עברית, ובצדק” (37)…

אם לא נמצא בספריו התלהבות לדת ישראל יש בהם נאמנות גדולה למלכות ולקיסר. “עתה בחדור ההשכלה לחיי כל העמים ובעקבות הטוב הלא כרוך גם הרע, צריך להקפיד מאד על למוד הדת לבני הנעורים. מן ההכרח להראות להם כי מלוא חובות האזרח בלי כפירה ונטיה לרעיון הבונים החפשיים מכשירם לקבל את השפעת הטובה מצד הקיסר” (שם 19) ¹¹⁹.

פרץ בר נחל כבוד רב מן הרשות. בשנת 1829 קבל פרס ובשנת 1839 נתכבד באות זהב של כבוד. הארכיהגמון השתדל שימנוהו מורה בבית הספר הישראלי. נשיאות הפלך בביהם העידה כי בני אדם כהירץ הומברג וכפיטר בר יעברו במהרה אל הדת הנוצרית. אף היהודים ידעו זאת. הם נחלו על כן כבוד משאינם בני ברית וקלון מבני בריתם ¹²⁰

בתי הספר ליהודים עמדו, כאשר בואר לעיל, תחת פקוח הממשלה. היהודים רשאים היו לחבר ספרי למוד למוסר בתנאי שימסרום לאשור למפקח הראשי. במקום שלא יהיו בתי ספר לישראל החובה עליהם לבקר בבתי הספר של הנוצרים. בשנת 1812 הנהיגו במורביה את למוד ספרו של הומברג “בני ציון”. הרשות מכרה את הספרים לקהלות. הכמרים השגיחו על הלמודים שיהיו כשרים ולא ימצא בהם פגם. בחגים ובשבתות היו הילדים פטורים מן הלמודים. אבל מצב בתי הספר היה דל מאד. המורים הראשונים – ידיעותיהם הכלליות היו עלובות מאד. בית הספר הנורמאלי עמד על שתי מחלקות. האחת למדה בבקר והשניה אחר הצהרים. ה“חדרים” – מצבם היה טוב יותר עד שנת השלשים של המאה הי"ט. רק אחר כך החלו יורדים ¹²¹.

בביהמן היו אז בתי ספר יסודיים מעטים. מלבד בית הספר הראשי בפראג התקיימו אז בתי ספר בקהלות האלה: הוריץ, גולטש-יעניקו, קולין, מינכנגראץ, הומפּוליץ, נייביטשוב, ליעבען, איידליץ, יונגבונצלוי, קוטנפּלאן, ליכטנדשטאדט, טיפליץ, קיניגסווארט, האברן וראדניץ. שם טוב יצא לבית הספר למופת שנוסד בעיר שווארץ-קוסטיליץ. מיסדו היה הירמן מארטינובס והוא הציג לו למטרה חנוך גופני ורוחני, מוסרי ועמלני. את מטרתו אמר להשיג על ידי כלכלה פשוטה וטובה והתעמלות בחוץ ותכנית למוד עשירה. התכנית עמדה על דת, גרמנית, חשבון, כתיבה תמה, ידיעת המולדת (אוסטריה), תולדות מלכות אוסטריה, ידיעת הארץ, כתיבת אגרות, גיאומטריה וארכיטקטורה. מן המחלקה השלישית נעשה למוד הלשון הטשיכית חובה. תלמידים מצוינים היו ניהנים גם מלמודי מוסיקה, רישום והלשון הצרפתית. אחר הצהרים למדו עברית. הנערות למדו גם עבודת יד ופעם בשבוע בא מורה רקודים מפראג ללמד את הנערות מחולות. כלכלת בית הספר היתה על חשבון הקהלה. לבית ספר זה יצא שם טוב. בשנת 1846 היו בו 103 ילדים וילדות. לתלמידים היה בית אכל מיוחד וילדי העניים קבלו בו ארוחות חנם. בין הילדים היו גם ילידי חוץ.

לבית ספר זה חסר היה בנין מיוחד והלמודים התנהלו בחדרים שכורים בארבעה בתים. בשנת 1847 קבל ההירצהרצוג סטיפאן את האפיטרופסות על בית הספר. ואף על פי כן לא נתנה הממשלה כל תמיכה לבית ספר מופתי זה. בשנת 1850 נגמר זמן שכירותם של כמה חדרים והבעלים לא רצו לחדש את חוזה השכירות. בינתים עקר המיסד את דירתו לעיר אחרת ובית הספר בטל. לא נשאר שם אלא אסכולה קטנה לששה עשר ילדים בני המקום.

ילדי ישראל משאר הקהלות בקרו בתי ספר למתחילים של הנוצרים ולמודם שם לא היה להם לעונג. ילדי הנוצרים היו מזלזלים בהם ומבזים אותם, על כן היו התלמידים העברים נעדרים הרבה מן הלמוד. למודי קדש למדו הילדים אצל מורה מיוחד שקבל משכורתו מקופת הקהלה, בערך 100–300 פלורין לשנה, חוץ משכר למוד. השפעתם של המורים האלה לא היתה גדולה, ביחוד במקום שהיו משמשים גם שוחטים וחזנים. האמידים היו מחזיקים “בחדרים” שהיו מלמדים את בניהם למודי קדש בדרך פרטי. אף באלה לא היו מורים טובים, כי לקויים היו בידיעותיהם ¹²².

במשך הזמן החלו בתי הספר האלה יורשים את מקום החדר. אף הישיבות החלו להתמעט ולהעלם. כי הילדים קודם לכן היו לומדים עד שנת הי“ג ב”חדר" ואחר כך נעשו שוליות לבעלי מלאכה אז יצאו אל הכפרים עם ילקוט הסחורה על שכמם ובעלי הכשרון יצאו אל הישיבות שהקהלות החזיקו בהן והקריבו הרבה כדי לכלכלן. במוראביה היו ישיבות בניקלשבורג, בוסקוביץ, פרוסניץ, לייפניק, טריביטש, אייבנשיץ, קאניץ, פורליץ, מיטליץ, הוללשוי, טריש, אונגאריש ברוד ועוד. התלמידים היו אוכלים ימים. כמעט כל בית רב היה “שיעור שטובע” – כלומר חדר שבחורים היו נועדים שמה והרב מרצה לפניהם שעורו בתלמוד ¹²³. כל סדר החיים הזה נשתנה. הילדים החלו מבקרים את בתי הספר המודרניים. מן הישיבות החשובות נשארו עוד אלו שבפראג וניקלשבורג. ישיבות טובות היו עוד בבוסקוביץ, אייבנשיץ, ועוד. אבל גם אלו תש כחן.

בבית הספר הנורמאלי הישראלי היו הלמודים ניתנים בלשון הגרמנית. בערך שליש הזמן ניתן ללמודי קדש: קריאה, תרגום תפלות, קטעים מחומש, תולדות ישראל ודת. מבתי ספר לא יצאו לא למדנים ולא יודעי ספר עברי, אבל הורגש בהם הרוח היהודי. עדיין היה הבית יהודי. בשבתות ובחגים היה הילד הולך עם אביו לבית כנסת לתפלה. ועדיין ידעו פסוק בחומש. בשנת 1843 כבר היו במיהרן בלבד 34 בתי ספר ישראליים ובהם 4341 תלמידים. 2309 מילדי ישראל שלא היו להם בתי ספר ישראליים בקרו בבתי ספר כלליים.

כי לקהלות ישראל במיהרן היו זכויות אבטונומיות אך במקומות שהיתה בהם אוכלוסיה צפופה והיוו רוב. קהלה כזאת היתה יחידה פוליטית, אבל במקום שהיהודים היו מפוזרים הוטל עליהם להתאחד עם התושבים הנוצרים לעדה אחת. מחמשים ושתים הקהלות שנוסדו לאחר הפּאטנט של שנת 1781 נשארו 25 קהלות בעלות זכויות פוליטיות, כלומר עירוניות המספיקות כל צרכי התושבים, והשאר נכנסו לרשות העדות הנוצריות, ובידי הקהלה לא היו אלא עסקי הדת בלבד. אז הפכו כמה בתי ספר ישראליים לכלליים והחלו אף ילדי הנוצרים מבקרים בהם. יש שהיו הקהלות מוכרחות לסגור את בתי ספרן מחוסר כסף להחזיק בהם ופתחו אך שעורי דת. שעורים כאלה נפתחו בישובים חדשים. לפי רשימה משנת 1869 התקיימו בתי ספר לדת בברין, אולמיץ, אונגאריש-רהאדיש, צנאים ובעוד אחד עשר מקומות. בסך הכל היו במיהרן חמשה עשר בתי ספר לדת, ובשאר המקומות היו ארבעים בתי ספר ישראליים. בהרבה מבתי ספר אלה היו רוב התלמידים קאתוליים, על כן היה גם המנהל קאתולי. באיזגרוד, ובאייבנשיץ נסגר בית הספר הצבורי הישראלי בשנת 1902 מחוסר תלמידים.

כחזיון הזה נראה גם בביהמן. תחלה התרבו בתי הספר הישראליים וירשו מקום החדרים. אחר כך הפכו בתי הספר כלליים. בשנת 1890 היו לקהלות ישראל בביהמן מאה ועשרים בתי ספר ישראליים. לפי החוק שיצא באותו זמן נעשו בתי ספר אלה עממיים, – כלומר: לילדי כל התושבים. למורים היהודים ששמשו בהם מסרו את התפקיד של מורי דת, והשלטון קבע ללמוד זה שעה לשבוע במחלקות הנמוכות ושעתים בגבוהות. ואם מספר הילדים היה קטן – נצטמצם הלמוד לשעה אחת אפילו בגבוהות.

למוד הדת בבתי הספר הכלליים עמד על מדרגה לא גבוהה. המורים היו בחלקם בני גאליציה שלא ידעו את שפת המקום ולא היתה להם הכשרה פדגוגית, ונתקבלו אך על יסוד ידיעותיהם העבריות בלבד. מפני זה לא נהגו בהם התלמידים כבוד. הממשלה אף היא נהגה זלזול בלמוד דת ישראל ולא נתנה למוריה את התואר הראוי והזכויות התלויות בו, וקראה להם “עוזרי מורים”. הרב ד"ר אלכסנדר קיש (1848–1917), אדם מסור לחנוך, עשה הרבה לתקונו. הוא חקר את מצב למוד הדת על יסוד שאלונים וספירות ועורר את דעת הקהל על הלקויים ודרש מן הממשלה להשוות את זכויות למוד דת ישראל עם למוד הדת הנוצרית. לשם זה ארגן ואחד את מורי הדת הישראלית בבתי הספר הבינוניים. הממשלה נענתה לדרישות ומנתה אותו למפקח על למוד דת ישראל בבתי הספר בפראג ¹²⁴.

ועוד סבה אחת גרמה לירידתם של בתי הספר בביהם ובמורביה. הטשכים היו נלחצים לחץ תרבותי והמדינה הנהיגה בארצם את הלשון הגרמנית כלשון המדינה. הטשיכים לחמו על עמידתם ברשות עצמם והיו קנאים מאד ללשונם, ושאפו לעשותה לשון המדינה הרשמית. הם חשדו ביהודים שהם מפיצי התרבות הגרמנית. על כן הביטו בעין רעה על בתי הספר הישראליים והשפיעו על היהודים לשלוח בניהם אל בתי הספר הכלליים, הטשיכים ¹²⁵.

והמלחמה בין הטשיכים והגרמנים, מלחמה פנימית על השלטון התרבותי והפוליטי, התגברה משנה לשנה, וכן התגברו הקנאה והשנאה ביניהם. גם הגרמנים גם הטשיכים דרשו מן היהודים להצטרף אליהם ולעמוד לימינם. כל אחד מן הצדדים היה רוצה להוכיח שבמקום מסוים הרוב שלהם, ואחרי רבים להטות. היסוד היה “לשון הדבור”. הטשיכים היו מונים את ישראל בארצם שהם יסוד גרמניזאטורי ומכריעים את הכף לטובת הגרמנים. לאט לאט החלו היהודים משנים את לשונם ונעשו פטריוטים טשיכים. בסוף המאה הי"ט נמנו יותר מן החצי ממספר היהודים, 54 אחוזים, בטשיכיה העיקרית כדוברי טשיכית, ורק במורביה נחשבו עוד רוב היהודים, 77 אחוזים למאה, לגרמנים. ישראל בטשיכיה נמצא בין הפטיש והסדן. כל צד התמרמר עליו ובקש להתנקם בו.

בשנת 1897 הגיעה המחלוקת על הלשון למרום פסגתה. ברייכסראטה שבווינה פרצו שערוריות בין הצירים המתנגשים ונתפזר. אז התעוררה חמת הטשיכים והתנפלו על הגרמנים בפראג, וכללו אף את היהודים. בימים הראשונים לחדש דצמבר הרסו הטשיכים את בניני האוניברסיטה הגרמנית בפראג ועוד מוסדות צבור. מפראג עברו הפרעות לשאר הערים והיו גם מקרים שהתנפלו על בתי כנסיות ובתי ספר ישראליים.

בינתים החל מספר היהודים בביהם ובמיהרן מתמעט והולך. ההתבוללות הלכה בלוך וגבור ונתרבו נשואי התערובות. לחנוך הישראלי ולתרבות ישראל לא נשאר אלא זכר בלבד ¹²⁶.

אך הרעיון הציוני שנתפשט אז בעולם תפס לב טובי הצעירים, ויסדו להם אגודות לאומיות ואף הזמינו מורים פרטיים ללמדם עברית, והוציאו עתונים וספרים לחזוק הרגש היהודי ולאהבת ארץ ישראל, אך השפעתם היתה מצומצמת, ועל תהליך חיי ישראל בארצם לא יכלו להשפיע השפעה של ממש.

 

בווינה    🔗

התפתחות החנוך הישראלי בווינה הלכה בדרך אחרת. עדת ישראל בווינה מעוטת אוכלוסים היתה, צעירה לימים, בלי שרשים ובלי אורח חיים מקובל. בשנת 1784 היו בכל הבירה 65 משפחות, 504 נפשות מישראל ¹²⁷. בשנת 1822 היו שם אך 225 ילדים יהודים מגיל בית ספר, 130 נערים, 95 נערות. היהודים עסקו במסחר וכמה מהם במסחר הסיטוני. על כן היו זקוקים ללשון המדינה ולידיעת החשבון והנהלת פנקסי מסחר. העשירים היו מחזיקים מורים פרטיים לבניהם והשאר שלחו את בניהם לבתי הספר הכלליים. תחלה לא ניתנה רשות ליהודי ווינה לפתוח להם מוסדות כבית תפלה וכבית ספר, אך מכיון שנתרבה מספרם בטל האיסור ואז נגשו לפתוח בית ספר יהודי.

בימים ההם היה מורה יהודי בשם שלמה הירץ משמש מורה פרטי בבית אחד מחשובי העדה, בו שמו הפרנסים את עיניהם, למסור את הנהלת בית הספר לידו. בה בשעה נמצא הירץ הומברג בווינה, הולך בטל כמעט, – בלי הכנסה קבועה. הוא מצא שהמשרה ראויה לו, וכדרכו פנה אל פקידי הממשלה לסייע בידו. לשכת החצר הציעה על כן לפני הקיסר לפנות אל פרנסי עדת ווינה בדרישה להעמיד את הומברג למנהל ולמורה. אבל הקיסר לא אבה לכפות את הומברג על הפרנסים ורשם על ההצעה: “עדין הדבר תלוי ועומד לפני. בשעת הכושר אזכור את הירץ הומברג”.

פקידי לשכת החצר ידעו יפה משום מה שכחו פרנסי ווינה על קיומו של הומברג ובקשו להם מורה אחר. תכונתו של הומברג נתפרסמה אפילו בחוגי הממשלה ולה-רוזה ( La Roze ) שטפל עת רבה בשאלת בית הספר הישראלי חיווה דעה זו על הומברג:

אדם זריז הוא אך בלתי מתון ושואף שלטון. הוא לא הצליח להחזיק מעמד לא באיטאליה ולא בגאליציה, ויציאתו מלבוב לא לכבוד תחשב לו. אדם זה חפץ עתה להשיג כאן משרה ולקבל משכורת של אלף וחמש מאות עד אלפים פלורין, חוץ מדירת חנם למשפחתו רבת-הנפשות והסקה ומאור. רצונו לשמש משגיח ראשי על בית הספר החדש. ספרו “בני ציון” הוא גבוב של מליצות ו“בן יקיר” שטחי יותר מדי לילדים. הומברג, המלומד בעיניו, לא יכשר, ללמד ילדים בבית ספר נמוך. אמנם ראוי הוא ללמד עברית, אך היהודים בעלי זכות הישיבה בווינה אינם שמים בו אמון למסור את חנוך בניהם בידיו. יראים הם השקפותיו ומעשיו ¹²⁸.

פרנסי ווינה טפלו בינתים בשאלת התכנית וקבעו סדר למודים של קריאה ועברית ולמודי מוסר ותולדות ישראל בעברית, אבל השלטונות לא אשרו את התכנית ודרשו הצעה חדשה ¹²⁹. כי תכנית זו היתה יהודית ביותר. אז חזרו הפרנסים והתקינו, בשנת 1813, תכנית חדשה, לפי דוגמת ה“פילאנטרופין” של פראנקפורט, שהתקין הד"ר מיכאל העס, המנהל, ואף זו לא היתה לרצון לממשלה. השלטונות לא רצו בבית ספר ישראלי, אלא בית ספר כולל ליהודים. אחרי משא ומתן ממושך הודיעה ועדת ההשכלה שתסכים לבקשת הפרנסים בתנאי שבית הספר ייחשב לפרטי והלמוד בו רשות ולא חובה, ויתקבלו בו אך תלמידים המבקרים בית ספר אשכנזי, או הלומדים מפי מורים פרטיים מוסמכים לכל מקצועות בית הספר היסודי או מסיימים שכבר הספיקו ללמוד את המקצועות הכלליים, וילמדו בבית ספר זה אך דת בלבד. כוונת הממשלה בולטת: היא אינה מקפידה אלא על ההשכלה הכללית, ואת ההשכלה הישראלית תסבול בתנאי שתהא מעוטת כמות ומעוטת השפעה, “מוסר” בלבד.

בין פרנסי ווינה והממשלה החל משא ומתן ארוך. הממשלה עמדה על דעתה שאין צורך להרביץ אמונות תפלות, פלפולי שוא של הרבנים, אלא ללמד קצת מכתבי הקדש ולהשתמש בספרי הלמוד של הומברג ופיטר בר. מן הספרות התלמודית הרשו אך פתגמי מוסר. וכן הותרה כתיבה גרמנית באותיות עבריות, שהיתה בזה תועלת לכתיבת מכתבי מסחר ליהודי חוץ לארץ. הפרנסים נאנסו, מאין ברירה, להסכים לתכנית קטועה זו. בשנת 1814 הוגשה ההצעה לפני הקיסר ונתאשרה.

למשגיח על בית הספר מנתה הממשלה את ראש מנזר סטיפן הכומר פייט, יהודי שנשתמד, למען לא “יטו בדרך הפלפולים של הרבנים”, והכומר העמיד שם למורה את אחיו יוסף פייט יחד עם המורה שנזכר לעיל, שלמה הירץ, שנבחר מטעם הקהלה והיה הגון מאד. את הומברג לא קבלו. בית ספר זה, שכומר השגיח עליו, היה מיוחד ללמודי דת. תחלה היו מלמדים בו רק את תלמידי בתי הספר היסודיים ומחלקות חמש ושש של הגימנאסיה, ואחר כך נתפשט הלמוד על תלמידי כל מחלקות הגימנאסיה. בינתיים ראה המשגיח שאין הילדים בבית הספר לדת כותבים ביום השבת, והדבר חרה לו. הוא פנה אל הממשלה בקובלנה וזו נענתה לו ובשנת 1821 יצאה הפקודה שהתלמידים חייבים לכתוב גם ביום השבת ¹³⁰.

אחד מעסקני בית הספר היה בנימין לאנדסמאן (1764–1831) שידע עברית וכתב ספר "מעיני יושר " (1821). הספר כתוב גרמנית ובהקדמה הוא מעיר “שההורים מבקשים שהילדים בהיותם מוכשרים לכך ילמדו את התורה מן המקור”, אבל הוא מתנגד לכך. כדי ללמוד תורה במקורה צריכים לדעת את הלשון העברית, ומה מועיל בה? העיקר שיגדלו לא ביראת שמים חיצונית, על פי טקסים ומנהגים, אלא “שיהיו אנשים טובים ומהוגנים ובעלי דתיות אמתית”.

לאחר פטירתו של הירץ נתמנה יצחק נח מאנהיימר (1793–1865) – רב בהיכל הנאורים בווינה – למנהל (1826). באותה שנה היו ארבע כתות בבית הספר ובהן מאה ועשרים וארבעה תלמידים מחניכי בתי הספר העממיים והתיכוניים. כתה חמשית היתה לשוליות של בעלי מלאכה שנתנו להם חוץ משעורי הדת אף שעורי חזרה בלמודים הכלליים.

מנהיגי בית הספר נתחלפו מפעם לפעם, עד שבא ליאופולד ברייער, מי שהיה תלמיד הישיבה במאטרסדורף, שבראשה עמד אז הראב"ד ר' משה סופר. ברייער נתפקר והיה למורה בווינה ונתקבל אחר כך למורה בבית הספר של הקהלה (1835). הוא היה מחבר של ספרי למוד לילדי ישראל, תולדות ישראל עד ימי אלישע, וספר “אור תורה ונר מצוה” (1851). כתוב הוא אשכנזית וככל ספרי הדת באותה תקופה ידובר בו מעט על המצוות המעשיות והרבה על החובות שבין אדם לחברו. ובעיקר על חובת היהודי למדינה ולמלכות. אחד מחידושיו היה ללמד “ביבל” בגלוי ראש, ללמד תורה על פי קטעים מעטים ולא להרבות בתפלות. זה עורר כנגדו את העם והגבאים הוציאו משפטם שאסור לכפות את התלמידים ללמוד תורה בגלוי ראש דווקא. אבל פקודה לבד – ולב לבד. לב הגבאים הנוטאבלים היה עם המורה המשכיל והביעו לו תודה על “עבודתו המצוינת וההארה הדתית שלו”. בשנת 1857 התפטר ממשמרתו.

מן המורים ששמשו ללמד דת אחר כך היו המטיף החכם הנודע משה גידמן, מר האמרשלאג, יונס יילינק וג. וואלף, שכתב את הספרים המפורטים ביותר לתולדות ישראל בווינה. משנת 1858–1865 למד המטיף הד"ר אהרן יילינק את תלמידי שתי המחלקות העליונות של הגימנאסיה. באותו זמן היה מספר השומעים לקח בבית הספר לדת 257 נערים, 264 נערות, כנגד 911 נערים, 403 נערות מישראל שבקרו בבתי הספר הכלליים – 184 תלמידי הגימנאסיות, 228 תלמידי בתי ספר ריאליים, 61 תלמידי ריאל גימנאסיה, 32 תלמידי בתי ספר למסחר. בשביל תלמידים שבקשו להשתלם בלמודי היהדות נוסד אחר כך “בית המדרש” של אהרן יילינק.

בינתים נתרבה מספר היהודים בווינה. הממשלה דרשה מן היהודים שיפתחו שני בתי ספר עממיים מיוחדים לכל הלמודים, והעדה סרבה. משום מה? היא פחדה מפני ההתבדלות. למה להם לילדי ישראל בית ספר מיוחד? האם לא טוב להם ללמוד יחד עם בני שכניהם? ועוד חשש אחד היה להם: בינתים נתיישבו בווינה רבים מיהודי גאליציה ופולין שמדברים זארגון, ואם ישבו בניהם הם עם בני הגאליצאים הרי יישחת מבטאם הגרמני ¹³¹. על הרוח ששררה בין ההורים יעיד החשש שחששה הקהלה שההורים האמידים לא ישלחו בניהם בכל אופן אל בית ספר עממי – הם בקשו גימנסיות – ואל בית ספר עממי ישראלי על אחת כמה וכמה… הממשלה התרעמה על הסרוב והחלה להרשות למורים פרטיים בעלי תעודות לפתוח בתי ספר פרטיים לילדי ישראל. כך פתחו ד"ר י. א. פּיק וש. שאנטו וי. לב בתי ספר. נראה הדבר שרצתה הממשלה להראות לקהלה שאם לא תרצה לפתוח בתי ספר משלה יבואו בני אדם פרטיים וימלאו את החסרון.

בשנת 1858 קמה חברה אורתודוכסית ופתחה בית ספר בלי רשות והממשלה סגרתו, – כנראה בהשפעת הקהלה. העדה ערערה על זה בטענה שיש לה בית כנסת ורשות בידה לפתוח בית ספר. למדו שם מלבד למודי קדש גם למודי חול בשעור של ארבע מחלקות.

סוף סוף נפתח בשכונת היהודים ליאופולדשטאדט בית ספר נורמאלי שקבל זכות הפומביות, והוא “תלמוד תורה עץ חיים”. ואז חדלה הממשלה לבוא עוד בדרישות אל הקהלה לפתוח בתי ספר משלה.

במשך השנים היתה קהלת ווינה לאחת הקהלות הגדולות באירופה. יהודי מדינות אוסטריה, ביחוד יהודי גליציה, התישבו שם. למוד הדת דרש חבר גדול של מורים. בשנת 1910 הוציאה קהלת ווינה לחנוך ולתרבות 375,603 כתרים ושנה לאחריה, 1911, 377,066 כתרים.

על מה הוצאו הסכומים האלה? על למוד הדת, תפלת הנוער בצבור, קונפירמאציה, והספריה של הקהלה. ההכנסה הגדולה ביותר לצרכים אלה באה מקופת העיריה של ווינה, שהיתה חייבת לתמוך בשעורי הדת של כל הכתות הדתיות. בשנת הלמוד 11–1910 היו לקהלה 87 מורים ו-8 עוזרים ללמד דת במאה ארבעים וארבעה מוסדות חנוך. בשנה שלאחריה היו 85 מורים ותשעה עוזרים ולמדו במאה ארבעים ותשעה מוסדות.

מספר התלמידים מישראל בבתי הספר העממיים והאזרחיים היו בשנת הלמוד 1911–1912 – 17,633 ובשנה שלאחריה – 17,334. על למוד הדת בבתי ספר אלה הוציאה הקהלה 184,063 כתרים. שעות הלמוד היו שתים לשבוע לכתה.

כמובן שהיו הורים מיהודי גליציה ואונגארן שלמוד הדת לא ספק רצונם על כן החזיקה הקהלה גם בתי ספר ללשון ולמקרא. חלק מהם התכלכלו על חשבון הקהלה ומקצתם נתמכו על ידיה. היו גם שמונה בתי ספר מיוחדים לקריאה, – להרגיל את הילדים בקריאת תפלות. מספר התלמידים בבתי הספר לקריאה, ללשון ולמקרא (לעזעשולען, שפּראך אונד ביבעלשולען) היה בשנת 1910 – 2217 ובשנה שלאחריה 2254. היו גם מחלקות מיוחדות להכין לבר מצוה ובהן כחמש מאות תלמידים. והקהלה היתה נותנת לכל בן י"ג זוג תפילין במתנה. לנערות ערכו שעורים לקונפירמאציה.

לקהלות היו גם קורסים להתקין מורי דת. אלה נוסדו בשנת 1906. בשנת 1912 סיימו עשרה מורים ¹³².

יהודי המזרח היו מוצאים דרכי חנוך יהודי אחר לבניהם: הם היו מוסרים בניהם למלמדים, שהיו מלמדים ילדים אחדים בשעות שאחר הצהרים. מקום הלמוד היה בית המדרש והתפלה או המנין. הרבה קבוצות כאלה היו שם, ולא היה כמעט בית תפלה ליהודי המזרח שלא נמצאה שם קבוצה כזאת של ארבעה-חמשה ילדים ולפעמים גם עשרה. בקבוצות האלה היו לומדים כל למודי החדר, וגמרא במשמע. הלמודים ארכו כשעתים ליום.

כאשר נזכר לעיל התקיים בווינה בית “תלמוד תורה” (ברחוב מאלץ) שהיה בית ספר עברי כללי מן הסוג האזרחי (שמונה שנות למודים) – והוא היחידי במינו בעיר הבירה. שם קנו להם הילדים ידיעות של ממש בתורה ונביאים, וקצת ממשנה ותלמוד. לפני המלחמה נוסד בית ספר חרדי “יסודי התורה”, מעין “תלמוד תורה” לאחר הצהרים, והיו שם ששה מורים קבועים ומנהל, והלמודים היו מסודרים שם כראוי. אלה היו המוסדות שהרביצו קצת מתורת ישראל במקורה בין ילדי ישראל בווינה.

 

בית המדרש לרבנים בווינה    🔗

כששמש הד“ר אהרן יילינק רב בהיכל התפלה ברחוב טמפל בווינה לא הסתפק בהטפה בלבד ויסד בשנת 1863 את “בית המדרש הווינאי” שיהא כעין מזיגה של אוניברסיטה עממית ובית ספר גבוה, כדוגמת בתי המדרש לרבנים בברסלוי וברלין והזמין למרצים את הרב אלעזר הורביץ ללמד תלמוד, את אייזיק הירש ווייס ללמד תולדות המסורה וההלכה ואת מאיר פרידמן (איש שלום) להורות תנ”ך ואגדה. כל שלשת המרצים היו מומחים במקצועם ואנשי מדע ממדרגה ראשונה. במוסד זה סמכו צעירים להוראה וחנכו בני תורה ומדע מבין הבחורים שהיו צמאים ללמוד ולא עשו תורתם קרדום לחפור בה. בשנת 1893, כשהתגברה תנועת השמד בקרב יהודי ווינה קמה סערה בין הפרנסים. ואף על פי שהיו מתבוללים נבהלו מפני סמני הכליון והחליטו לפתוח “בית מדרש לרבנים” שיעמיד ליהדות האוסטרית מנהיגים רוחניים לקרב את ההמונים אל היהדות. ומכיון שיילינק וא. ה. ווייס כבר זקנו, הזמינו את הד“ר אריה שווארץ להיות מנהל המוסד. המנהל החדש צרף מורים מצוינים: את מאיר איש שלום, את הפרופיסור דוד היינריך מילר, את הפרופ. אדולף ביכלר ואת הפרופ. ווילהלם ירושלים. שווארץ למד תלמוד ופוסקים, מאיר איש שלום – אגדה, מדרשים ופירושי המקרא, מילר – עברית ודקדוקה ותנ”ך, ביכלר – היסטוריה וירושלים – גרמנית וספרותה והגיון. לאחר שנקרא ביכלר לעמוד בראש “הקולג היהודי” בלונדון בא במקומו הפרופיסור שמואל קרויס. ולאחר מות מאיר איש שלום מלא מקומו הד“ר אביגדור אפטוביצר. כך התנהל בית המדרש עד מות מנהלו הד”ר שווארץ ואז נמסרה ההנהלה לקרויס ולאפטוביצר. במשך הימים צורפו לחבר המורים שלשה חדשים: הד“ר י. טאגליכט, הרב קריסטיאמפולר והד”ר ב. מורמילשטיין. מבית המדרש הזה יצאו כמה גדולים במחקר ובמדע, כגון: הד“ר י. ל. לאנדוי, רבה הראשי של יוהאניסבורג בדרום אפריקה, הפרופ. אפטוביצר, הרב הראשי בווינה ד”ר צבי פרץ חיות, הפרופ. שור, הפרופ. י. ט. טורצינר, ד“ר חנוך אלבק, הפרופ. שלום בארון, הד”ר א. ווייס, הפרופ. שלום שפיגל, הד"ר יהודה ברגמן ועוד ¹³³.

 

למוד הדת    🔗

בהוראת הדת עסקו אז כשבעים מורים ומורות. תוצאות הלמוד היו לא גדולות. התלמידים היו גומרים את קורס הלמודים מבלי דעת פסוק בחומש, פרק בסדור, דינים ומנהגים ואין לדבר על שאר מקצועות היהדות. כל תרבות ישראל היתה להם כספר החתום. הם קנו להם שברי ידיעות וקטעי ספורים מתולדות ישראל. כל הגורמים נצטרפו לרעת החנוך: הזמן לא היה מספיק, השיטה היתה גרועה, והשעמום תקף את הלומדים. כשהחלו לתרגם את התורה – לא היו התלמידים מוכנים כל צרכם בידיעת יסודות לשון, על כן היה להם הלמוד לטורח. חוסר מורים הגונים היה גורם נוסף. הנהגת הקהלה לא דאגה להקים בית מדרש למורים, ובחרה מן “המשכילים” שבאו אל ווינה ולמדו בנעוריהם אם בחדרים ואם בישיבות. הם היו יודעי ספר וביניהם גם בני תורה, אבל חסרי הכשרה מקצועית והשכלה כללית לפעמים נמצאו ביניהם בעלי השכלה כללית וחסרי השכלה עברית.

למוד הדת בגרמניה והשפעתו תוארו במקומם. לא טוב מזה היה למוד הדת באוסטריה. אחד מן התלמידים מתאר פעולת הלמוד בדברים אלה:

“זוכר אני בזוועה את ימי למדי בגימנאסיה (למוד דת ישראל). על ידי מסורת אבותי וחנוכי הביתי הייתי יהודי גא ושמח, אבל שנים שלשה זמנים של למוד בגימנאסיה הספיקו להפוך את “שעורי הדת” למפלצת וההכנה לשעור זה לזכרון מעציב של ימות תלמודי – וכן למאות חברים שלמדו באותו מוסד. זכורני יפה את הדרישות המשונות שדרשו ממני, השנון המיכאני שתבעו אפילו מן התלמידים המצוינים ביותר. משעה לשעה היינו צריכים ללמוד על פה עמודים שלמים של דברי ישעיה בגרמנית, והשעות עברו על התלמידים ב”הרצאה“, אחד אחד נקראו לחזור על הדברים, עד שנסתתמו דבריו של המרצה ולא יכול לדבר עוד, ואז שב אל ספסלו ובפנקס נרשם “בלתי מספיק”… והתוצאה היתה שנוצרה בלבנו ובמוחנו שנאה, לא רק אל המורים, אלא, כדרך הטבע, גם אל היהדות שהם באי כחה. שנאה זו מצאה אחר כך את בטויה בשמד”…

“אז לא למדו דקדוקה של הלשון העברית. מאז נוסף למוד זה ואני שומע מפי תלמידי הגימנאסיות תלונות מרות על השיטה שבה מלמדים מקצוע זה” ¹³⁴.

ולא רק תלמידים הוציאו את משפטם הקשה על חנוך זה שמטרתו היתה ליצור אהבת ישראל וגרם ליחס שלילי, אלא גם מורים בעלי הכרה. וכך כותב אחד מהם על למוד התנ"ך במקורו בלי התקנה מספקת:

“הקשיים (ללמד את התנ"ך במקורו) באים בראש ובראשונה מהכנתם בלתי המספקת של התלמידים, מבחירת הטכסט ומשיטת ההוראה עצמה… העבודה המוגיעה של למוד הקריאה העברית השוטפת (המיכאנית) וראשית דעת הלשון במשך ארבע חמש שנים ללא הצלחה היא… כל החכמות והתחבולות של הפדגוגיה והדיקדאקטיקה בטלות בלמוד זה, אף על פי שעלינו לשבח את האלפונים המהודרים… העובדה נשארת בתקפה, שהלומד הבינוני נשאר זר לעברית”.

ועל למוד הדת בשפת המדינה הוא אומר:

“היתה זאת טעותם של בני תקופת ההשכלה שהפכו את היהדות – משום שרצו להטעים את המוסר שבה – לענין מופשט וכפו עליה מסגרת צרה של שיטה. שאיפה זו הביאה לידי התוצאה שספרי הלמוד לדת ישראל, שהנהיגו לפני כמה שנים בבתי הספר התיכוניים, הפכו את הלמוד למקור יסורים למורה עם תלמיד. הדעה שתוכן דתנו אינו ניתן ללמוד על פי סעיפים קצובים כבר סללה לה דרך וספרי למוד כאלה כבר נעלמו מבתי הספר. את המוסר הנעלה של דת ישראל יכולים לשאוב רק מן המקור עצמו, ולא מתוך סדרה יבשה של כללים” ¹³⁵.

המחנכים וראשי העדה היו מבקשים למצוא את מקור הרע. הם מצאו מקומות תורפה: חוסר זמן, חוסר ענין ביהדות בבית וכיוצא באלה. כי מקור הרעה היא גם ביחסם הם שהתיחסו אל היהדות כאל דת עתיקה ואל למודי השפה העברית כאל לשון עתיקה שאין לה חיים ואין לה תקווה לחיים. – זה לא עלה על לבם. אך הם ידעו את העובדות המעציבות.

את המצב הכללי סיכם אחד מראשי הקהלה בווינה, יועץ החצר ליבנר, שאמר בוויכוח פומבי את הדברים האלה:

מצב החנוך הביא לידי כך שהנוער היהודי בכרכים יודע על היהדות אך זאת שתשמש לו למכשול בחייהם, שיהיו אנוסים להלחם מלחמת חיים קשה, אבל אין הם יודעים דבר העלול להלהיבם לשאת את היסורים ברצון, להלחם את מלחמתם מתוך עוז ולשמור על היהדות מתוך גאון. על כן רואים אנו משורות הנוער הזה עוזבים את דגל ישראל ומשליכים את היהדות כבגד בלה" ¹³⁶.

 

בבוסניה ובקרואציה    🔗

בשנת 1885 היו בבוסניה 5801 יהודים בין 1,336,891 תושבים. בה בשנה היו שלשה תלמודי תורה בכל המדינה. והיהודים היו ספרדים ברובם ומעוטם אשכנזים ולהם קהלה מיוחדת. בשנת 1908 עלה מספרם ל-6,800 נפש.

הקהלה היתה המכלכלת את החנוך, והכנסות הקהלה באו מן המס וממכירת מצוות. הלמוד בתלמוד התורה היה פרימיטיבי. בחדר קטן היו מצטופפים חמשים ששים ילדים מגילים שונים והמורה היה מלמד ילד ילד לבד, את האחד להכיר את האותיות ולהגותן, את השני לקרוא תפלה, ואת השלישי לתרגם מספר “בראשית” לשפאניולית. חשבון וכתיבה לא נלמדו שם, וההורים בעצמם היו ממלאים את החסר ומלמדים בניהם כתוב וחשוב. אם נתיתם הילד מאביו היו אפיטרופסיו ממלאים חובה זו. המלמדים קבלו משכורתם מקופת הקהלה, אבל שכרם היה מצער ולא הספיק למחיתם, וילדי האמידים היו מביאים למורה שכר מיוחד. בחורף היו הילדים מביאים גזרי עץ להסקה.

למרות חוסר השיטה לא היו ילדי ישראל בבוסניה עמי ארץ גמורים. כל נער ידע את התורה בתרגומה. בסארייבו התקיימה ישיבה. לא רבה היתה השפעתה ולא גידלה תלמידי חכמים ורבנים היו מוכרחים להביא מן החוץ. – כאשר נווכח מפנקסי הקהלות. במשך הזמן החלו הילדים מבקרים בבתי הספר הכלליים, ואז נשאר תלמוד התורה אסכולת מלואים, ללמוד בה אחר הצהרים ¹³⁷.

מצב כזה שרר גם בקרואציה. עדת עיר הראשית זאגריב נוסדה בשנת 1806 ואחריה נוסדו כמה עדות בערי השדה. בית הכנסת הראשון הוקם בזאגריב בשנת 1867. שם היה גם תלמוד תורה לילדים.

 

ושוב בגאליציה    🔗

בשנת 1806 – בתקופת הריאקציה המדינית – נסגרו בתי הספר הנורמאליים של הממשלה בגאליציה וקרוב לאותו זמן עלה בדעתו של משכיל עברי לפתוח בית ספר מודרני ולתת חנוך מתוקן לילדי ישראל על יסודות חדשים – לא על יסוד הריסת הישן, אלא על מנת לתת צורה מתוקנת לחנוך המסורתי ולצרף לו למודי חול. זה היה בית הספר של יוסף פּרל בטארנופול שבמזרח גאליציה.

יוסף פּרל (1773–1839) יליד טארנופּול היה, בנם של הורים אמידים. אביו היה אכספּורטיר של סחורות לגרמניה. משאו ומתנו זה הביאו לידי תיורים ומסעות במדינות הסמוכות ועל ידי כך אבדה לו קנאותו. ראשית חנוכו של הנער יוסף היתה לפי המנהג והמסורת. הוא למד בחדר והצטיין בלמודי התלמוד והפלפול. ואף על פי שהיה אביו מתנגד – דבק זמן מה בחסידות, שהיתה שולטת באותה סביבה, עד שהחל עוסק במסחר הגדול ונוסע ובא לרגלי מסחרו גם לברודי, העיר המפורסמת בהשכלה, ושם נפגע. הוא פגש שם בדוד גינצבורג שהיה משורר ועוסק גם במחקר – מן המשתתפים ב“מאספים” החדשים שנערכו על ידי שלום הכהן, ובקש מאביו להביא משורר זה לביתו בטארנופול, להיות לו למורה. האב נאות לו ושנתים ימים שהה גינצבורג בבית פּרל ולמד את יוסף את הלשון הגרמנית וספרותה וקרב אותו אל הספרות העברית החדשה ואל שאיפות ההשכלה.

פּרל נעשה משכיל, אבל לא מן הטפוס הרגיל. הוא לא לעג לישן ולא העמיד את היהדות על “מוסר” ועל חובות שבין אדם לחברו, אלא על השכלה מתונה שהיא מזיגת תורה עם חכמה. בחיצוניותו לא נשתנה משלומי אמוני ישראל, לא גזז פאותיו ולא התהלך בגלוי ראש, בשבתות היה לובש את איצטלת המשי ושם את ה“שטריימיל” על ראשו והיה זהיר בקיום המצוות המעשיות. לרגלי זה לא היה חביב על המשכילים בני דורו והמשכילים לא היו חביבים עליו ¹³⁸.

פּרל היה איש החיים והמעשה וידע משום מה לא הצליחו נסיונותיהם של הומברג וחבריו בחנוך. אף כי נלחם פּרל עם החסידים והחסידות היה אדם היושב בתוך עמו ויודע ארחות חייו וצרכיו. הוא לא לקח לו לדוגמה את בית הספר “חנוך נערים” שנוסד בברלין, כי אם את תכנית בית תלמוד התורה של הספרדים באמשטרדם, שבו למדו את למודי ישראל בשיטה ובסדר טוב ואשר את שבחו קרא בספר “ווי העמודים” של שעפטיל (שבתי) הורוויץ, בנו של השל“ה ¹³⁹. יוסף פרל יסד את בית ספרו בשנות כבוש טארנופול על ידי הרוסים (אך זמן קצר היו העיר והסביבה תחת שלטון הרוסים, – משנת 1809 עד 1815, אחר כך חזרה לשלטון אוסטריה). בשנת 1813 הזמין מורים ופתח את המחלקות בביתו הפרטי. בתחלה למדו בו ששה עשר תלמידים למודי קדש וחול. הוא קרא לבית ספרו “בית החנוך” בעברית ו”פריישולע" בגרמנית. בית הספר רכש לו שם טוב והתלמידים הלכו הלוך ורב, עד כי הגיעו למאה ויותר, והיה הבית צר מהכילם. בימי כבוש הרוסים היה נציב הפלך הסינאטור טהיילס, איש גרמני ליבראלי שעמד לשרותה של רוסיה, והוא תמך בידי פרל והגן עליו מפני החסידים והאדוקים. בשנת 1815 הוקם בית מיוחד ונהדר לאסכולה במרכז טארנופול. עשרים אלף זהובים השקיע פּרל מכספו בבנין הבית. על תכנית הלמודים יספר לנו בריש גאָלדבערג במחברתו “אהל יוסף” ¹⁴⁰.

א. למוד יסודי הדת. “ראינו לכונן עמודי הבית הזה על אשיות האמונה ויסודי הדת, ובעין פקוחה יושם עין לא לבד על עיקר הלמודים ההם בעצמם, כי אם גם על עשייתם בפועל, ולחנך הנערים בעבודת ה' ולהנהיגם על מי מנוחות דיני ה”שלחן ערוך".

ב. למוד התלמוד. “התועלת היוצאת מהספח הלמוד ההוא רבה היא מאד. כל מלבד אשר נכבד ונחוץ הנהו לכל איש מישראל מצד עצמו… הנה יחברו יתלכדו כל הלמודים הנחוצים לנערי בני ישראל במקום אחד, ולא יצטרכו התלמידים ללכת מבית ספרנו זה אל מלמד התלמוד, ולא תלך לאבוד זמן רב בלך ושוב”. (כידוע לא עלתה בידי רוב בתי הספר למשוך לב ההורים אליהם משום שהחסירו את הלמוד העיקרי של התלמוד, והתלמידים היו ממלאים את החסרון בחדרי המלמדים).

ג. החנוך למלאכת עבודה. “לתכלית זו הכנו (הכינונו) והקמנו חדר מיוחד הנקרא “חדר עבודה”, בו מנינו והפקדנו נשים חכמות לעשות ציורים לרקמה, ושאר מלאכות נחוצות לנערות בנות ישראל, ובצפיתנו נצפה, כי בקרב הימים יוקם בית מיוחד גם עבור נערים לחנכם במלאכת עבודה נאותה” – ובאמת מסרו אחר כך את הנערים המוכשרים למסגרים נוצרים, כדי שילמדו את המלאכה כהוגן ¹⁴¹.

ד. הדרכה ישרה. “להיות הנערים מתחנכים לנתינת עזר איש לרעהו… לבל יהיו שמחים לאיד רעיהם… להיות שואלים (משאילים) זה לזה בחפץ לב כל אשר יחסר לרעהו… ועל כל אלה לחוק בל יעבור על “הנקיות”, ועל זה יושם עין ביתר שאת וביתר נחיצות”.

כיצד קרה הדבר שבית ספר כזה יוכל להתקיים בטארנופול והקנאים לא יפגעו בו? – ראשית נוכל לשער שרוב הבאים ללמוד שם היו נערות, ועליהן אין מקפידים, והנערים היו בני עניים, שהרי אך בני עניים היו מסכימים באותם הימים ללמוד מלאכת יד. שלישית: פּרל היה תקיף בעיר, מכובד בעיני הפקידים. רביעית: פרל נהג בעניני דת כיהודי חרד והקפיד שגם המורים בבית הספר ישמרו דת.

“מלבד אשר לא סר מדרכי השולחן הערוך אף כמלוא אצבע קטנה – כותב עליו חברו – ויחי באמונתו כצדיק ותמים לב, עוד נשמר היה לנפשו מאד לבלי בחור ומנות מורה אם לא נודע מתמול שלשום דרכו בקדש על מעגלי מוסר ודרך ארץ… מקרה קרה לאחד המורים, כי נדמה נדמה לאחד העם ביום קודש השבת כתמרת עשן מתאבכת מארובת הבית אשר שם המורה שבתו שם, וישכיל פרל לעשות ויסירהו ממשרת פקודתו, ולא נתנו לשרת עוד בביתו” (בבית ספרו) ¹⁴².

בתחלה היה פּרל מכלכל את בית הספר מכיסו ומתרומות מקריות, אבל עם התרבות מספר התלמידים הוכרח לבקש מוצא לכסף, ועל ידי קשריו עם פקידי הרשות עלה הדבר בידיו. לאחר עבור טארנופול והגליל לידי ממשלת אוסטריה קבל פרל מן הממשלה – על פי הצעת טהיילס, וזה היה בשנת 1821 – מידאליה של זהב על פעולתו הצבורית, וזה הועיל להרבות כבודו בעיני הפקידים. הוא בא בדברים עם ראשי הקהל בטארנופול וסביבותיה והחליטו להטיל מס מיוחד על השחיטה, לצרכי בית הספר ¹⁴³. בני הקהלות הסמוכות תמכו את בית הספר משום שהתחייב לקבל תלמידים עניים מבני עירן. נקל לשער שיהודי טארנופול והסביבה, יהודים בני עוני, לא נתנו את התמיכות האלה בחפץ לב, אבל לא יכלו לעשות דבר נגד רצונם של ראשי הקהל התקיפים שהיו שליטים יחידים, כידוע. וראשי הקהל לא יכלו להשיב ריקם פני פּרל, על ידי כבודו הגדול בעיני נציב הפלך. אז נשתנה בית הספר הפרטי לצבורי ובמקום “בית הספר של פּרל” (פּערלישע שולע) נקרא “בית ספר ראשי עברי גרמני” (דייטש איזרעאַליטישע הויפּטשולע). את הבית שבנה מכספו העביר על שם ועד בית הספר, אך קבל ששה אחוזים למאה לשנה מסכום הכסף שהשקיע בבנין, אבל מממון זה לא נהנה הנאה כלשהי, והיה תומך בו את מסיימי בית הספר שהתחנכו למלאכה. הממשלה נתנה אז את אישורה לבית הספר, ולמסיימיו ניתנה הרשות לבקר בתי ספר תיכוניים, גימנאסיות ובתי ספר ריאליים, ואת פּרל הפקידה הממשלה למנהל לכל ימי חייו וקצבה לו משכורת של שש מאות כסף לשנה. ואף את משכורתו זו מסר להוצאות בית הספר. בינתים נפתחה בבית הספר מחלקה רביעית לפי תכנית הלמוד של אסכולה נורמאלית באוסטריה. למדו בו, נוסף על למודי הקדש, את הלשון הגרמנית כלמוד של חובה, צרפתית ופולנית כלמודי רשות. תנ"ך נלמד בביאורו של מנדלסון. כמה מתלמידי בית הספר השתלמו ויצאו אחר כך לבתי ספר גבוהים ומכללות והיו לרופאים ולעורכי דין, אבל יצאו ממנו גם בעלי מלאכה, כגון נפחים ונגרים, פחחים ובנאים, ונכדו של פרל נעשה לעושה כסיות. בזה הראה פרל שהוא לא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים.

לבית ספר זה היתה השפעה גדולה על התפתחות החנוך המודרני בישראל. רוב מייסדי בתי הספר העבריים החדשים בגאליציה היו מתלמידי האסכולה הטארנופולית או מן ההולכים בעקבותיה. פרל עצמו הוכרח אחר כך לנוד לרגלי מסחרו. הוא שאף עוד לגדולות, להקים באטרנופּול בית מדרש לרבנים ולהזמין את ש. י. ראפופורט למורה. גם השתדל לייסד “חברה להפצת מלאכה בין יהודי גאליציה” שנתאשרה בשנת 1831. אבל הוא הגיע לשנות זקנה ולא יכול עוד לעשות דבר של ממש. מבית הספר שבע נחת, כי התפתח יפה.

בתקופה ההיא הסתלקה הממשלה מדאוג לחנוך ילדי ישראל והניחה את הדבר לאינציאטיבה הפרטית, אבל תמכה במייסדים תמיכה רוחנית והסכימה שיטיל הקהל מכס על השחיטה לצרכי החנוך. אף הרשתה לילדי ישראל לבקר בתי ספר כלליים. וכבר נמצאו אז זעיר שם זעיר שם יהודים עשירים ומשכילים שהשתמשו בזכויות אלו. בימי קיומו של בית הספר של פּרל כבר נמצאו בגאליציה כשלש מאות תלמידים יהודים בבתי ספר כלליים. אבל תנועת החנוך הכללי היתה חלשה מאד. במחוז טארנופול היו בימים ההם כארבעת אלפים ילדי ישראל מגיל בית ספר, ומאלה היו אך מאה ועשרים בבית הספר המודרני ¹⁴⁴.

בית הספר המודרני השני בגאליציה נוסד בברודי, העיר המפורסמת בתולדות ההשכלה בסופריה ובלוחמיה החרוצים. בית ספר זה היה ריאלי ונוסד על ידי הקהלה ונתאשר על ידי הממשלה בשנת 1815. אבל הבדל גדול היה בין אסכולה זו ואסכולת פרל. בית הספר בברודי היה מטפוס משכילי ראדיקאלי. במקום דת למדו מוסר על פי ספרו של הומברג “בני ציון”. הדירקטור והמורים נוצרים היו ורק מורה המוסר היה היהודי היחידי. בהיות ברודי עיר המסחר וקשרים לה עם ארצות רבות למדו בבית הספר גם צרפתית ואיטלקית והנהלת פנקסי מסחר.

יוסף פרל לא פסק כל הזמן מלפנות אל הממשלה שתצוה שוב לפתוח בתי ספר אלמנטאריים לילדי ישראל בגאליציה. בסוף שנת 1819 פנה פרל בתזכיר אל נשיאות הפלך בגאליציה ובו הראה על הצורך לפתוח מחדש את בתי הספר הגרמנים-הישראליים מטעם הממלכה. לשכת החצר בווינה, שתזכירו נמסר לה לעיון, ענתה שרצון הממשלה הוא, שילדי ישראל יבקרו את בתי הספר לנוצרים. בשנת 1820 פנה פרל שוב אל האדמיניסטראציה של גליציה בבקשה לפתוח בית ספר אלמנטארי גרמני-יהודי בעיר ברוד, שמפאת חשיבות הקהלה שם ישמש הדבר למופת ולדוגמה לשאר הערים ולהטיל תוספת מכס על הבשר להחזקת בית ספר זה וגם בית הספר הריאלי הקיים שם. הממשלה שידעה שההמונם אינם שבעים רצון ממכס הבשר סרבה ¹⁴⁵.

שני בתי הספר – של פרל בטארנופול והריאלי בברודי – היו היחידים בגאליציה בחצי הראשון של המאה הי"ח. אף כי גדלו בגאליציה משכילים בודדים, שעשו להם שם גדול בספרות ישראל ובתולדות ההשכלה, היו החיים שם גיטואיים מצומצמים, והחנוך מסרתי: הילדים למדו בחדרים, הבחורים בבתי המדרש. ואף כי צוה החוק על למוד לשון המדינה זלזלו בה והערימו עליה וכל הענין נשתקע. בכל המדינה שרר עוני גדול, וראשי הקהל והמוכסים פשטו עור העניים במכסי הבשר והנרות והכבידו ידם על העם, והרבנים והאדוקים רדפו כל משכיל ונאור. יהודי אחד יליד ברודי שהתגורר באודיסה שב לגאליציה ובקש רשות לייסד בלבוב בית ספר למלאכה ובית מדרש לרבנים ולא הרשו לו אפילו את הראשון. הוא הניח עזבון לייסד בית ספר למלאכה – ועברו ארבעים שנה עד שיצא הדבר לפועל ¹⁴⁶.

לאט לאט עשתה ההשכלה את דרכה בגאליציה. בשנת 1840 נכנסו משכילים אחדים לועד הקהלה בלבוב וכעבור ארבע שנים הזמינו לרב – את אברהם בן שלום הכהן (1806–1848), אחד המשכילים מביהם ששמש רב בהוהענעמס שבאוסטריה. הוא הוציא גם ספר למוד בשם “פתח שפת עבר” שהופיע בפראנקפורט ענ"מ. הקנאים נתכעסו והחליטו להרחיקו מן העיר בכל האמצעים. הוא ייסד בשנת 1845 בית ספר לנערים ולנערות בן שמונה מחלקות והתקיים שנים רבות. אברהם בן שלום הכהן היה המנהל ומורה הדת, ובמשכילים בחר למורים. הוא היה מחנך בעל הכשרה טובה. ספרי הלמוד שהופיעו עד אז ללמוד הדת וכן הספרים לתולדות ישראל היו כתובים בלשון מופשטת, למעלה מהשגתם של ילדים, אף תכנם ורוחם היו חשודים בעיני ההורים, על כן חבר והוציא שני ספרים בגרמנית, האחד "ביבלישע געשיכטע ", ספורים מכתבי הקדש משולבים בפסוקי מוסר, והשני "עלעמענטע דעס ערשטען רעליגיאָנסאונטערריכטס " – מנהגי ישראל והדינים הנחוצים ביותר ¹⁴⁷. תכנית למודי היהדות בבית ספרו היתה:

טבלה

מעניין הדבר שגם המשכילים לא יכלו להשתחרר מן ההפלייה לרעה שהפלו האדוקים בין נערים לנערות ללמודי קדש, ובעוד שלנערים למדו מקרא ממקורו, הסתפקו בלמוד תפלות ובכתיבה של יידיש לנערות.

אברהם בן שלום הכהן היה מן המשכילים המעטים שאהבת העם הביאתהו להשתדל אצל הממשלה בווינה לבטל את מכס הבשר והנרות אשר העיקו על יהודי גליציה. האדוקים שנאוהו ורדפוהו ולא אחת התנקשו בנפשו. נבל אחד שם רעל באכלו ואברהם הכהן נפל קרבן ומת בעודו באבו. ומסבות מותו עשו רושם נורא על כל החוגים ולא הביא כבוד לישראל. הוא היה מורה הדת היהודי הראשון בגאליציה.

באותם הימים נסגר בית התלמוד תורה בלבוב, אז לקחו ראשי הקהל את כסף העזבון של הת"ת ופתחו בו בית ספר יהודי עממי חדש ברחוב השמש (סלונעטשנא) ונכנסו שמה ששים נערים ומאה ושמונים ושמונה נערות, וצרפו לו גם את בית המחסה ליתומים ומנו את שלמה שלזינגר למנהלו.

דוגמת לבוב פעלה גם על שאר ערים. קהל בוליחוב – עיירה קטנה, אך ברוכת משכילים – קבל רשיון בשנת 1847 לפתוח בית ספר. שלמה לייב גולדנברג (1807–1846) ¹⁴⁸. והירש זליג מונדשיין היו המייסדים. הם ידעו שיהודי בוליחוב יתנגדו ליסוד בית ספר, על כן הערימו ואמרו שהם משתדלים לפתוח בית כנסת והשיגו חתימות רבות על פטיציה, והשתמשו בחתימות הללו להגיש בקשה על פתיחת בית ספר. הערמה נתגלתה וגולדנברג הוכרח לברוח מבוליחוב ובא לטארנופול והיה אחר כך למוציא לאור של “כרם חמד”. חברו מונדשיין פתח בית ספר בבוליחוב בשנת 1856 וכינס כשמונים תלמידים – מספר הגון לגבי עיירה. ועוד שני בתי ספר מודרניים נפתחו, האחד בית ספר עממי בלבוב והשני בברודי. אבל כל אלה היו בודדים ונדירים, ועדיין ילדי ישראל כולם לומדים במוסדות הישנים ואין להם כל מושג מלמודי חול ואת לשון המדינה אינם יודעים. במדינה עצמה היו הימים ימי ריאקציה. מטרניך היה המושל, הונגריה מרדה ואוסטריה התגברה עליה ודיכאה את המרד. הממשלה לא דאגה עוד להרחבת ההשכלה בין העם.

 

התקופה החדשה בחיי יהודי גאליציה    🔗

שנוי גדול בחיי יהודי גאליציה בא לאחר שנת 1867. הקונסטיטוציה באוסטריה היתה קיימת ובטלה, וזכויות מדיניות לעם היו ניתנות וניטלות בחזרה. לאחר מפלת אוסטריה במלחמת השחרור של איטאליה החלו רוחות ליבראליות מנשבות בארץ והאויר טוהר מעט מן הריאקציה. בשנת 1867 ניתן באוסטריה-אונגאריה שוויון אזרחי ומדיני לכל העמים והדתות. ומה שעשו הרוחות החדשות במדינה לא יכלו לעשות כל המשכילים עם הרומנטיקה והמליצה. הנוער היהודי החל נוהר אל בתי הספר הכלליים למאות ולאלפים. משנה לשנה הלך מספרם ורב. בערים ובעיירות קמה אינטליגנציה יהודית חדשה. אמנם כל אלה, בטרם הכנסם לבתי הספר הכלליים או בעת למדם שם, בקרו גם את החדרים, ולמדו גם למודי קדש, אבל חומות הגיטו נפלו מעט מעט, למודי החול לא נחשבו עוד, לפחות בעיני רבים אם לא בעיני כולם, לחטא ולעוון וההמון החל להתרגל אל הטפוס החדש של היהודי המודרני, הלובש בגדי האזרחים והמדבר בלשון המדינה. ביחוד גדול היה מספר הנערות שניהנו מחנוך כללי. היה היתה מלחמה בין “אבות ובנים” אבל לא בין “אבות ובנות” – מה שלא הותר לנער הותר לנערה ונמסרו לבתי הספר הכלליים ללא נקיפת לב. אדרבה, התפאר התפארו ההורים בבת המלומדת, הלבושה מודרנית והמדברת פולנית וגרמנית. על ידי כך נעשה קרע בין שני המינים, בין אח ואחות, אשה ובעלה. הבן היה מחובשי בית המדרש, לובש ארוכות, מגדל פאות המגיעות עד כתפיו וחובש לראשו “קולפּאק” – מין כובע שער גבוה שהאציל לפני הבחור מראה אכזוטי. הבחור עוסק בהוויות אביי ורבא ואחותו מתעמקת ברומאנטיקה של הספרות הפולנית.

על הרוח החדשה בחנוך נשפוט מן הטבלה הבאה להלן. בשנת 1875 היו בין 9026 תלמידי גימנאסיות בגליציה 1182 יהודים שהם יותר משלשה עשר אחוזים למאה ומאז הלכו ורבו:

טבלה

אין לנו מספרים בנוגע לבקור ילדי ישראל בבתי הספר העממיים של הממשלה. על כן נשתמש בנתונים ממקורות אחרים. בבתי הספר הנורמאליים של יוסף השני בשנת קיומם האחרונה, 1806, למדו בששה מחוזות 3650 ילדים, ומספר ילדי ישראל שהיו בני גיל של חנוך היה באותה שנה 84,580, ויצאו שנים על כל אלף בגאליציה ¹⁵⁰. בשנת 1830 למדו בכל בתי הספר העממיים שבגליציה – ובכללם גם תלמידי בית הספר של פרל בטארנופול – 408 תלמידים מישראל, אף לא אחד על כל 5000 תושבים. ומה שונים המספרים בשנת 1890. באותה שנה למדו בגליציה 50,291 ילדי ישראל בבתי הספר העממיים, ועשר שנים אחר זה, בשנת 1900, היה מספר התלמידים מישראל 78,466. אם נשים אל לב שבמשך התקופה ההיא לא גדל מספר התושבים היהודים – לרגלי ההגירה, כי 109,000 יהודים יצאו אז לאמריקה – נדע עד כמה עלה הבקור של ילדי ישראל. וכאן עלינו להעיר שעל אלה שמנינו כמבקרי בתי ספר כלליים נמנו כעשרת אלפים שבקרו בבתי הספר הפרטיים שנוסדו מקרן הבארון הירש, 1000 בבתי הספר המיוחדים בלבוב שנוסדו על פי הצעת טשאַצקי-סובייסקי, בתי ספר שלא למדו בהם בשבתות ובמועדי ישראל והורו בהם עברית ותולדות ישראל.

 

בתי הספר של הבארון הירש    🔗

הנדיב הבארון מוריץ הירש מפאריז העמיד לו מטרה לבוא לעזרת אחיו הסובלים ולהקדיש לעזרה זו את כל הונו העצום. אחר הפרעות של שנת 1881 ברוסיה שלח הבארון את מזכירו וויניציאני אל עיר הגבול ברודי אשר שמה נהרו אלפי פליטים מרוסיה, מחוסרי אמצעים ואובדי עצה, לנסוע משם למדינות הים. מזכירו זה ראה אגב את מצבם החומרי הרע של יהודי גאליציה ועורר את הבארון הירש לסייע להם. הנדיב הסכים לכך. ובמה חשב להרים את מצבם? על ידי שני אמצעים: סגול היהודים לחיי המדינה על ידי קנין לשונה והבראת מצבם על ידי למוד מלאכה ואומנות. שתי השאיפות הללו טובות היו מצד עצמן. אלא שהבארון הירש, אזרח צרפת, לא הבין לחיי ישראל ולרוחו במזרח אירופה.

בשנת 1888 פנה הבארון לווינה להודיע לממשלה שהוא עומד לתרום סכום של שנים עשר מיליון פראנק לצרכי ההשכלה של יהודי גליציה ובוקובינה, לכבוד יובל הארבעים של פראנץ יוסף, קיסר אוסטריה. הצעה זו לא נתקבלה בסבר פנים יפות, משום שלא רצתה הממשלה בהשפעות חוץ. בינתים נודע הדבר לחרדים שפחדו מפני כל חדש ואף הם השפיעו על השלטון שלא לקבל את התרומה ¹⁵¹. לאחר השתדלות רבה נתאשרה הקרן ונתמנה קוראטוריום שבראשו עמד יוסף די פירט, הבארון דוד גוטמן, ד"ר אהרן ייעלינעק, הנרי נירנשטיין מברודי, זיגמונד בארון פופר, ועוד. הממשלה הוסיפה לקוראטוריום חברים משלה, כולם פולנים נוצרים.

מטרתו של הבארון הירש מתבלטת מתזכירו של מיניסטר הפנים באוסטריה שהמציא יחד עם התקנות לשם אשור:

“אף על פי שבתי הספר העממיים העומדים להווסד בעזרת הקרן הזאת לטובת היהודים הם בעיקר, לטובת יהודי גליציה ובוקובינה, וזה עלול ליצור רושם כאלו יהיו בתי ספר דתיים, חייב אני להדגיש בכל תוקף כי רחוק אני מלתמוך בקרן זו מתוך שאיפה של התבדלות, או של דת בעיקר. תמיד פעלתי ככל יכלתי ללחום עם זרמי ההתבדלות והדתיות בקרב בני אמונתי ולהורותם את הדרך להתבולל בין האזרחים הנוצרים. כדי להוציא דבר זה אל הפועל כיוונתי תחילה למסור את הקרן לרשות הממשלה בגליציה, להשתמש בעזרתה למשוך את ילדי ישראל אל בתי הספר הכלליים. מכשולים מצד האורתודוכסים המתנגדים, מכשולים שלא יכולנו להתגבר עליהם, הפריעו את התגשמות הדבר ¹⁵². ממשלת גליציה לא רצתה לאחוז באמצעי אונס כלפי יהודים חרדים ויעצה לי לייסד תחילה בתי ספר מיוחדים ליהודים בהנהלה מודרנית, ולמשוך שמה בני חרדים, ולסלול בזה את הדרך לשאר המטרות”.

הבאמת היו אלה מטרותיו של הבארון הירש, או אולי הגדיש את הסאה כדי להטות את לב הממשלה לקבל את הצעתו ולאשר את פעולות הקרן במדינות גליציה ובוקובינה?

ביאנואר של שנת 1889 פרסם היומון האמריקאני “ניו-יורק הירולד” שיחת סופרו עם הבארון הירש. השיחה היתה בפאריז ונגעה ביסוד בתי ספר ברוסיה ואז הגדיר הבארון את שאיפותיו, ואף כי לא דובר אז על גליציה אין הבדל בדבר. הריפורטר כתב שרצונו של הבארון הוא שהיהודים ישתמדו. הבארון מחה כנגד סלוף דבריו, על כן מסר את השיחה לפי נוסחו הוא:

הסופר: האוכל לשאלך אדוני, מה השפיע עליך לתת סכום כל כך גדול לעניני חסד וצדקה ברוסיה.

הבארון: הסבה היא שאני לוחם עם קנאות וצביעות והתבדלות. הפרובלימה של היהודים תפתר על ידי כליון השבט היהודי, וזה יבוא אך על ידי אחוה בין יהודים ונוצרים. את הקרן שמסרתי לרשותה של רוסיה, חמשים מיליון פראנק, נתתי לא רק לחנוכם של ילדי ישראל, אלא גם לילדי הנוצרים. בממלכת רוסיה מצויים ארבעה מיליון וחצי מישראל והם חיים בעוני גדול. הם אינם יודעים את לשון המדינה ומשתמשים באיזה זארגון מיוחד להם, ולוחמים מלחמת קיומם בתנאים רעים מאד. חומת סינים מקיפתם והיא חוצצת ביניהם לבין שאר בני אדם. מטרתי היא להרוס את הקיר הזה על יסוד בתי ספר ברוסיה, בתנאי שיקבלו שם יהודים ונוצרים בלי הפליה" ¹⁵³.

מטרתו של הבארון הירש ברורה כשמש בצהרים. בווינה נוסד קוראטוריום, בידו היתה ההשגחה על כל מוסדות החנוך העתידים להווסד, ובגליציה ובוקובינה היו וועדים פועלים. על ידי שנויי השאיפות באו הועדים בסכסוכים עם הקוראטוריום. בווינה רצו להשליט את הלשון הגרמנית בגאליציה והוועד הגליצאי רצה בלשון הפולנית – והתנצחו פאטריוטים בפאטריוטים. ואף על פי כן התפשטו בתי הספר והשפיעו על העם. תכניתם כללה גם למודים עבריים ובני עניים קבלו שם גם מנעלים ולבושים. בין המורים שנתקבלו ללמד שם למודי קדש נמצאו משכילים עבריים מן הטפוס הטוב כמשה אלבום, בעל המילונים העבריים, אלעזר טלר, מדקדק, והם השתדלו להקנות לילדים ידיעות עבריות. כל זה גרם לכך שבתי הספר קנו להם שם טוב. בשנת 1905 הגיע מספר בתי הספר בגאליציה ובוקובינה למאה ארבעים ושמונה, ובהם למדו 7860 תלמידים והורו מאתים וחמשה מורים. אכן מעט מעט החלו העומדים בראש לדחוק את רגלי העברית ולהקפיד אך ורק על המקצועות הכלליים. על ידי כך החלו בתי הספר יורדים. אם אין למודי קדש בהם נוח היה לעם למסור את בניו לבית הספר הכללי ולשלוח את הבנים אל ה“חדר” או למסרם למורה פרטי לשם למודי קדש. בתי הספר של הבארון הירש היו אחר כך למוסדות לבני עניים הבאים שמה לשם המלבושים הניתנים להם חנם. במשך הזמן נסגרו רבים מהם. בשנת הלמוד 1910–1911 נשארו לקרן אך 43 בתי ספר ובהם 155 מורים, 127 ללמודי חול, 28 ללמודי קדש. מספר התלמידים ירד ל-6149. לשלשים ולשלשה בתי ספר היו זכויות פומביות, ואלו הם בתי הספר שבערים: בוהורודטשאני, בויאן, בורשטין, טשערנעליצא, דוברובה, דילאטין, דוקלא, סניאטין, גולוגורי, גבוזדיץ, יאבלונוב, יאגלניצה, יעזשערנא, קולומיה, מיעליץ, מיקולינצי, מונאסטערזשיסקא, אברטין, אוטיניא, פּומורזשאני, ראווא-רוסקה, רוזבאדוב, סאדאגורה, סאסוב, גליניאני, סולוטבינה, טארנוב, טלוסטי, טיסמיעניצא, זאבלוטוב, זשאבנה, זאלוזיץ, זבורוב. שנים מבתי הספר היו בבוקובינה. לשלשים ואחד בתי ספר היו בנינים קנין הקרן. בשמונה בתי ספר למדו מלאכת יד. התלמידים העניים היו מקבלים גם ספרים ומחברות חנם. גם נתנו להם ארוחות חנם, חוץ ממלבושים ומנעלים ¹⁵⁴.

 

למוד הדת בבתי הספר הכלליים    🔗

וקודם שאתאר את תקון החנוך הישראלי בגליציה מן הפנים אגע עוד בשאלה אחת, יצירת בקורם של ילדי ישראל בבתי הספר הכלליים. מכיון שנתרבה מספר התלמידים מישראל בבתי הספר הכלליים, ובכולם למדו התלמידים את דתם – היה צורך במורים לדת ישראל, מורים שהתעתדו לכך. בגליציה לא היה בית מדרש למורים יהודים. מעת לעת נתעוררה השאלה מאין יקחו מורים לדת ולא נעשה דבר לפתרונה. והנה נתקבל חוק: “להורות דת ישראל יוכלו רבנים מוסמכים ואם אין כאלה, מורי בתי ספר כלליים שיש להם קוואליפיקאציות ללמד דת” ¹⁵⁵.

והיכן ירכשו להם מורי בתי הספר קבאליפיקאציות להורות דת? על כן נתקבלו בשנות 1889–1890 מורים יהודים חסרי הכשרה וחסרי ידיעות ביהדות, והשפעתם על התלמידים לא היתה לטובה. נקראו ועידות לדיין בדבר ולא יצא כלום. בשנת 1902 יסדה קהלת לבוב מוסד פרטי לחנוך מורי דת בבתי ספר עממיים כלליים – קורס של שלש שנים לתלמידי בית המדרש למורים הכללי. אלה היו שעורי מלואים שאינם מספיקים, כי התלמידים היו עסוקים כל הבקר ושעות אחר הצהרים בלמודים הכלליים, ובחמש אחר הצהרים באו אל הקורס היהודי והם עיפים ויגעים. אך כחמש שש שעות לשבוע למדו, כעשרה תלמידים היו, בעוד שמספר ילדי ישראל בשנת 1906 הגיע עד תשעים אלף בבתי הספר העממיים ויותר מששת אלפים בבתי הספר התיכוניים.

טיבם של מורי הדת בגליציה לא עלה על מורי הדת בגרמניה. רובם היו בני אדם שהיה להם חנוך יהודי, ועזבוהו טרם קלטוהו. הם למדו בחדר ויצאו בעודם צעירים ורכושם היהודי התרבותי היה קצת קריאה, קצת כתיבה וקצת הבנה בתפלות מתוך תרגום פולני. אף ידיעותיהם הכלליות לא היו מרובות, אך מה שהיה דרוש להם לבחינה בלי שיור כלשהו. אהבתם ליהדות לא היתה מופלגת. במקום זה חשבו להם לחובה להקפיד על הלשון הפולנית שלא תתחלל על ידי דבור בלשון “זרה” – באידיש. מורים אלו בריות עלובות היו. גם התלמידים גם המורים הפולנים היו לועגים להם ומבזים אותם. הכנעתם וחנופתם שהיו מחניפים למורים הנוצרים עוררו שאט נפש. התלמידים היו מרגישים במעוט ידיעותיהם של מוריהם והיו מקפחים אותם בשאלות של הבל. והלמוד עצמו יבש היה, קטכיזם וקצת פרקים מן התורה הידועים לתלמידים מן ה“חדר”. כל זה לא היה עלול לעורר התלהבות או כבוד או ענין.

טפוס שני של המורים היה מאלה שלא היתה להם מעולם קרבת רוח אל היהודים והיהדות – אינטליגנטים יהודים תלושים מעמם שלא היה להם כלום בעולמם חוץ מן ההשתבחות בלאומיות הפולנית שעליה היתה גאוותם ועליה הכריזו בכל מקום ובכל שעה. מורים אלו היו רומסים את כל קדשי ישראל ברגליהם, אוכלים טרפה ומחללים שבת בפרהסיא ואינם דורשים מתלמידים שום למוד ושום ידיעה בדת. היחס ביניהם ובין תלמידיהם היה לקוי מאד. הילדים הרגישו בהם לא אח קרוב ולא מורה למקצוע חביב עליו, ושלמו להם בשוויון נפש, עתים אף בשנאה כבושה.

טפוס שלישי: מועטים שקלטו בנעוריהם את התרבות העברית מילדותם עש שנעשתה לחלק מעצמותם ואת השכלתם הכללית רכשו להם בתקופת בגרותם ונתמזגו אצלם היהדות והאנושיות, והיו לבני אדם שלמים המכירים ערך עצמם וממלאים חובתם. די לקרא בשמות מורים אחדים שיצאו להם מוניטין, המטיף הציוני והסופר העברי המכובד ד“ר יהושע טהון, ההיסטוריון הפרופיסור מ. באלאבאן, התיאולוג הפרופיסור באד, הד”ר מיזס ועוד. מועצת החנוך הפולנית עמדה אמנם על משמרתה להשגיח שלא תכשל במורים יהודים לאומיים והרחיקה את החשודים מבתי הספר, אבל לא העזה לנגוע במורים אלה והדומים להם מרוב פרסומם. אלה למדו בגימנאסיות ודרשו מתלמידיהם משמעת וידיעה בתולדות ישראל והתלמידים התייחסו אליהם בכבוד ובחבה ¹⁵⁶.

 

תחית החנוך העברי    🔗

משנתרבה בקורם של ילדי ישראל בבתי הספר הכלליים גדלה שם אינטליגנציה יהודית חדשה. האינטליגנציה הישנה, מתקופת ההשכלה, היתה מוקירת התרבות הגרמנית, מתלמידיהם של מנדלסון וחבריו, וגיתה ושילר היו מאורותיהם. החדשה היתה חניכת בתי הספר הפולנים וראש מאווייה היה הדבק בעם הפולני ובתרבותו. הלאומיות הפולנית היתה קנאית. האסונות שבאו על העם הפולני, חלוקת ארצו, שעבודו למלכויות שונות, שבתו בתוך מיעוטים לאומיים שהתחרו אתם על ההיגימוניה המדינית (במזרח גליציה) – כל אלה חזקו בקרב העם הפולני את הדבוק בקניניו ויצרו מיסטיקה לאומית שמצאה בטויה בספרות עדינה ורגישה. האינטליגנציה היהודית בגליציה שקעה בתוך מצולת הלאומיות הפולנית. ביחוד הצטיינו בקנאות זו בנות ישראל, אלה שהיו חפשיות מחנוך יהודי. כנגד שאיפה זו היה כח דוחה, הלא היא השנאה לישראל. יהודי גליציה נרדפו. רצו הפולנים ליצור להם מעמד בינוני, מעמד של סוחרים שהיה חסר להם, כדי שלא יהיו תלויים בזרים – והיהודים זרים היו לגבי דידם, – ומה עשו? השתמשו הפולנים בכח האבטונומיה האדמיניסטראטיבית לדחות את היהודים מעמדותיהם. גם באומנויות החפשיות לא סבלו את היהודי, את ה“זר”. צעירי ישראל שבקשו לבוא בחברה הפולנית – מצאו את השערים נעולים בפניהם. כל זה דחף את האינטליגנציה היהודית לבקש שדה פעולה בתוך עמם. ואם נוסיף על גורמים כלכליים וחברתיים אלה את הגורמים הלאומיים, את חבת ציון והציונות שהתפשטו והקיפו את העולם היהודי משנות השמונים ואילך, נבין ונדע איך קמה אינטליגנציה יהודית לאומית בגליציה.

עוד בשנת 1880 נוסדה בלבוב חברת “ציון” שהחלה להפיץ את הרעיון הלאומי. בשנת 1890 נערכו אספות וויכוחים לתלמידי האוניברסיטה והוצאו חוברות שונות כנגד ההתבוללות. ביחוד עוררה רעש החוברת Jakim powinien byc program mlodiezy zydowskiej (“מה תהא מגמת הנוער היהודי”) שתכליתה היתה לעורר בקרב תלמידי הגימנאסיות והמכללה את הגאון הלאומי ולהוכיח להם שההתבוללות פשטה את הרגל. התעורר פולמוס גדול והעתונים דרשוה לגנאי ולשבח, לפי השקפותיהם. אז החלו להווסד אגודות לאומיות: “דורשי תורה ודעת” בפשמישל, “העברי” בדרוהוביטש, “חכמה והשכלה” בזלוטשוב, “קרוא מקרא” בקראקא וכן בערים אחרות. החברות אמנם לא התקיימו הרבה שנים, אך הזרע שנזרע הביא יבולו. עם תקומת הציונות של הרצל התעוררה תנועה חזקה גם בגליציה והתבטאה גם בעבודה פוליטית-מקומית על יסודות לאומיים. לא היתה עיר ועיירה שלא נתייסדה בה חברה ציונית ¹⁵⁷.

תנועה זו הביאה גם ליסוד בתי ספר לאומיים. בהיות בגליציה חובת למוד כללית היו אלה בתי ספר של מלואים, לשעות אחר הצהרים. בית הספר העברי המודרני הראשון נוסד בסטאניסלאבוב ונקרא בשם “שפה ברורה”, השני נוסד ברוהאטין – לאחר הנצחון שנצחו הציונים בבחירות אל הקהלה – ואחר כך החלו להפתח ברוב הערים והעיירות שבמזרח גליציה. בדרום גליציה, מבצר החסידות והארתודוכסיה לא חדרה התנועה, ובמערב הארץ, מקום מבצרה של התבוללות והאורתודוכסיה גם יחד – החלו להפתח אך כעבור כמה שנים. עובדה זו מוכיחה בעליל שבית הספר העברי המודרני בגליציה היה יציר הרוח הלאומי המודרני.

הפרוטוטיפוס של בית הספר העברי בגליציה – היה “החדר המתוקן” ברוסיה. השם "שפה ברורה " שניתן לרובם הגדול של בתי הספר אינו מקרי. מעיד הוא על מהותו ועיקרו. נהוגה היתה בהם השיטה הטבעית ובשעה שמגניה הוכיחו לקהל שהיא שיטה פדגוגית טובה היתה הדחיפה העיקרית לשיטה זו תחית הדבור העברי.

מסביב לתנועה זו נוצרה אוירה של התלהבות גדולה. ביחוד גדלה ההתלהבות בקורסים לבחורות בנות ט"ו–כ, שהיו קיימים על יד כל בית ספר עברי. המורים היו ברובם מרוסיה, במקום שקבלו את הכשרתם בחדרים המתוקנים. מורים אלו באו שמה לאחר שניתנה הקונסטיטוציה ושוברה בצדה – הפוגרומים. רובם היו צעירים שלקחו חלק בעבודות צבוריות ברוסיה “בימי הרעש”, והנטיה לעסקנות ערה בקרבם. עברית ידעו היטב, ורובם ציונים נלהבים. השפעתם על הלאמת הצעירים בגליציה היתה גדולה מאד. הלמודים בבתי הספר החלו בשתים אחר הצהרים ונמשכו עד שמונה בערב. כל מורה למד במשך שש השעות שלש מחלקות. כל מחלקה למדה על כן כעשר שעות לשבוע. אולם היו בתי ספר בעיירות שניתנו בהם חמש עשרה שעות בשבוע. הלמודים נמשכו כל ימות השנה, בהפסקה של חדש אחד בימות החמה.

לא היתה שם תכנית למודים אחידה. אמנם באחת הוועידות של “אגודת המורים” נתקבל להלכה סדר למודים קבוע, אולם למעשה לא נתגשם. אך נתקרבו בתי הספר זה לזה ועיקר למודיהם היו עברית, על פי מקראות שונות, דקדוק, תולדות ישראל, חומש ורש"י, נביאים ראשונים ואחרונים, משנה וספרות. בקורסים לעלמות היה העיקר ידיעת הלשון בדבור והכרת הספרות החדשה.

בתי הספר נוסדו על ידי חברות פרטיות. וועד החברה היה בזמן הראשון ליסוד בית הספר חוזר על בתי התושבים ומקבץ תלמידים. הכנסות בתי הספר באו מתשלומי חברים משכר למוד, מתמיכות של מוסדות צבוריים, כגון הקהלה, הבאנק היהודי, וכיוצא באלה, הכנסות מנשפים ועוד. בכלל לא היה מצב בתי ספר בטוח וקבוע. במקומות שהתלמידים היו חניכי הגימנאסיות לא היה בקורם קבוע, שכן דרישות הגימנאסיה הלמודיות והחברותיות גדולות.

מסביב לכל בית ספר היתה מתחוללת מלחמה. המתנגדים היו מן האורתודוכסים והחסידים, שראו בציונות ובבתי הספר סכנה למנהגי החיים הישנים. המשכילים העבריים והציונים היו התומכים. אבל רוב הילדים נתחנכו ב“חדרים”. בבתי הספר נתחנכו ילדות בעיקר, ואמנם שם גדל דור של בנות נאמנות.

מורי בתי הספר היו מאוגדים והיו להם וועידות שנתיות והוצאות ספרותיות. כעבור כמה שנים ליסוד בתי הספר נוסדה “הסתדרות בתי הספר” שהציונים היו ראשיה. הסתדרות זו התכוונה גם לייסד בית מדרש למורים.

ובמשך כל אותן השנים הוסיף חלק הגון מן הצעירים לקבל את חנוכם המסרתי: תחלה ב“חדרים” ואחר כך בבית המדרש, במקום עסקו בלמוד התלמוד. אבל הכמיהה אל ההשכלה היתה כללית ורוב הבחורים היו קוראים את הספרות העברית מי בסתר ומי בגלוי, והרעיון הלאומי חדר ללב רובם. אף כתב עת מיוחד "השחר " הוציאו. רבים מן הסופרים והמשוררים והחכמים העברים יוצאי גליציה היו חניכי בית המדרש שיצאו אחר כך לתרבות כללית.

 

באיטאליה    🔗

בראשית תקופת ההשכלה לא היתה איטאליה מאוחדת, אלא חלוקה ועומדת ברשותן של מלכויות שונות. החלק האחד, שרומי עמדה במרכזו, כפוף היה לממשלת האלפיפיור, והשני, לומבארדיה האיטאלקית וחבל טריאסטי – נמצא תחת שלטונה של אוסטריה. וכה יספר שד"ל על מצב אחינו באיטאליה בימיו:

“היהודים אשר באיטאליה בארצות אשר תחת מלכי עסטרייך החסידים, הן במלכות לאמבארדא, ווענעציאניש (וויניציה) הן במלכות אילליריען, וגם היושבים בארצות טאסקאנא בשלוה ובטובה הם עומדים, הם רשאים ללמוד ולעשות כל מלאכה וכל חכמה שירצו ולקנות קרקעות ולבנות בתים וכו' (רק רוקחים מישראל אסורים). ואך בארצות אשר תחת האפיפיור ובארץ מאדענא ובמלכות פיעמאנט היהודים שרויים בצער ובדוחק ואינם רשאים ללמוד בבתי הלמודים” ¹⁵⁸.

חנוכם של ילדי ישראל באיטאליה היה מסודר יותר מאשר במזרח אירופה או בגרמניה. בתלמודי התורה שלהם הונהגו סדרים נאים, מוריהם היו אנשי חיים ודעת ותכנית הלמודים שלהם מתוקנת היתה. במוסדותיהם שקדו על למודי המקרא, קצת מפני נטיה נפשית, וקצת מחמת האסור והגזרה על למוד התלמוד. גם דקדוק הלשון לא הוזנח ובני הנעורים התאמנו בחיבורי שיר ומליצה ולא הניחו ידיהם גם מחכמות חיצוניות. במקום תלמוד יש שלמדו “משנה תורה” של הרמב"ם והלכות אלפסי. בדרך כלל היו החיים חפשיים יותר מבארצות אחרות. היהודים דברו בלשון המדינה ודרשניהם היו מטיפים בבתי הכנסיות באיטאלקית צחה, עד שנמצאו גם נוצרים שהיו באים ליהנות מן הדרשה. נמצאו הורים שלמדו בניהם אפילו ניגון וריקוד. השמש והאור ואהבת החיים אשר מסביב פעלו את פעולתם.

מתקנות הקהלות אנו רואים שהנהלת העדה היתה מיוסדת על השקפה חברותית מושכלת ואחריות צבורית. תלמודי התורה נועדו לכל הילדים, בני עניים ועשירים גם יחד. בקהלת ווירונה ניתנו ספרים ומכשירי למוד לבני העניים והמלמדים היו מקבלים את שכרם מקופת הקהל, והשתדלו שלא להפלות בין המעמדות. שם הגיעו לידי הכרה צבורית מודרנית, לעזור לדלים בחומר כדי שלא יוכרחו להוציא בניהם מן הת“ת לפני זמנם, וילמדו עד מלאת להם ט”ז שנים. וקהלת פירארה תיקנה שלא יעזבו התלמידים את הת"ת לפני שנת השמונה עשרה. ולשם זה סיפקה כמה מצרכי התלמידים עד הגיל ההוא. תינוקות רכים – נשים היו משגיחות עליהם. נמצאו באיטאליה גם חדרים פרטיים ומורים פרטיים. מזכיר הקהלה ברומי, סאלא, היה מלמד לטינית למתכוננים ללמוד רפואה. בשנת 1830

[בעמוד 172 במקור המודפס] עמוד השער של ספר מסלת הלמוד

כתב הסבלנות של יוסף השני עשה רושם על קהלת טריאסט. קרקעה היה מוכשר לכך. ראשי הקהל פנו אל נציב הקיסר, הגראף צינזענדורף, בבקשה לפתוח להם בית ספר נורמאלי ובקשו ממנו עצה על ספרי הדת והמדות הראויים להלמד במוסדם. הנציב הציע לפניהם לפנות אל משה מנדלסון, והלה שלח להם את מכתבו של נ.ה. ווייזיל “דברי שלום ואמת”. אגרת זו נתקבלה שם ברצון. וזה עורר את ווייזיל לפרסם מכתב שני שבו חזר על הצורך בלמוד לשון המדינה והשיב תשובה לרבנים שהתנגדו לו. בתלמוד תורה של טריאסט למד שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) בימי ילדותו.

ומן התקופה היא, תקופת תקוות השוויון, החל תהליך התקלשותו של החנוך העברי באיטאליה. הילדים החלו מבקרים את בתי הספר הכלליים, ואלה שנשארו בבתי הספר הישראליים – למודי החול נטלו שם מקום בראש. משום כך התמעטו ידיעותיהם העבריות וגברה אדישותם ללמודי קדש. רבנים ומורים החלו לבקש את ה“דרך הקלה” על ידי ספרי למוד מודרגים.

וכה יכתוב מורה אחד בהקדמתו לספר למוד שיצא בשנת תרי"א (1850):

“תופשי התורה יהמה לבם בראות (בראותם) כי היא מונחת בקרן זוית… ואני בעניי נשבר לבי בקרבי על זה ואחשבה לדעת ולהכיר הסבה, ואראה כי דרך חנוך הנערים ילדי בני ישראל בלמודם בזמן הזה היה בעוכרינו, יען כי רוב קריאתם והגיונם בספרי לשונות העמים הכתובים בלשון צח ונקל, היא הגורמת להרחיקם מלמוד תורתנו התמימה, עד כי יגדלו ולא ידעו ולא יבינו במקרא ובשאר ספרי הקדש, שהם קשי ההבנה לאשר לא הורגל בהם מקטנותו… על כן מהראוי ומחויב עליהם (על המלמדים) לנהלם (את התלמידים) על מבועי מים זכים וברים… ובעודם מרביצים אותם בשדה נחלת ה', הלא הוא ספר המקרא, יבחרו להם גם כן איזה ספר קל ההבנה… אולי יש תקוה לקרב הילדים הרכים והנעימים אל למוד תורתנו בקראם הספורים”… ¹⁵⁹

ספר: מקוה ישראל

( א )

וַיְהִי הַיּוֹם וַיָבֹא לִפְנֵי רִבִּי נָתָן אִישׁ עוֹבֵד אֱלִילִים וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אַתָּה עוֹבֵד אֵל גִּבּוֹר וְנוֹרָא הוּא: וַאֲנִי חָפֵץ לְעָבְדוֹ וּלְהַקְרִיב זֶבַח לְפָנָיו: אֱמוֹר לִי רִבִּי אָנָה אֱבְנֶה לוֹ מִזְבֵּחַ: וַיַעַן לוֹ רִבִּי נָתָן וַיֹּאמֶר בְּנֵהוּ עַל לִבֶּךָ לְאַהֲבָה אוֹתוֹ וּלְדָּבְקָה בּוֹ:

( ב )

אִיש עָשִיר אֲשֶר בְּאַטֵינֵי בָחֳרִי אַפּוֹ הָיָה מַכֶּה אֶת עַבְדּוֹ בְכָל-כֹּחוֹ: וַיַעֲבוֹר מִשָּם אִישׁ פִילוֹסוֹף וַיִקְרָא בְּקוֹל רָם וַיֹּאמֶר רְאוּ הָעֶבֶד הַזֶה כִּי עֶבֶד כַּעְסוֹ הוּא מַכֶּה אֶת עֶבֶד כָּמוֹהוּ: וַיֵבוֹש הָאִיש וַיֶחְדַּל מֵהַכּוֹת עוֹד:

( ג )

וַיֹאמֶר נַעַר אֶחָד אֶל אָבִיו לָמָּה לֹא תִּתְפַּלֵּל אֶל אֲדּנָי בַּעֲדִי כַּאֲשֶר עוֹשִׂים אֲבוֹת חֲבֵרָי: וַיַעַן אָבִיו וְהוּא אִיש צָבָא וָבַעַר וַיֹאמֶר אַל תּתְפַּלֵּא עַל זֶה בְּנִי כּי מִיָמַי לֹא הִתְפַּלַּלְתֵּי אַף עַל עַצְמִי: וַיֹאמֶר הַנַּעַר אִם כֵּן אֵיפֹה אָבִי מן

עמוד מספר למוד שיצא בליוורנו, איטאליה, בשנת תרי"א.

בהקדמה לספר הלמוד "ראשית דעת " כותבים שלשה מבעלי “ההסכמה”, ואחד מהם סופר הקהלה:

“לפנים בישראל כל העם מקצה נפשם חשקה בדת אמת… ולעת כזאת ראינו תחת חיטה יצא חוח… הנער בא ביאה במקצת אל בית המדרש כבן שש כבן שבע, ואביו משיאו עצה נבערה: קום קרא ספרים החיצונים ללשונותם בארצותם, למען תשכיל ואיש כמוך חכם יחשב בקרב העמים… ומה יעשה הבן לשמע אזן דברי אביו? עושה לו לימודים בספרי מינים, בהם יהגה ובאהבתם ישגה, עד כי תינוק בורח מבית הספר עודנו באבו נעור וריק, כי לא ידע מאומה בפרק כל כתבי הקדש ולא יבין במקרא” ¹⁶⁰.

לאחר התאחדותה של איטאליה (1870) נתבטלו כל ההגבלות הכרוכות בדת ובלאומיות ועל היהודים זרח שמש החופש. היהודים יצאו מן הגיטאות והתפזרו בין התושבים, ולא נשארו ברחובות היהודים אלא מדלת העם. אז החלו אחינו כובשים להם דרך אל כל מקצועות החיים והכלכלה והתקרבו לעם הארץ. בינתים התפשטה בארץ רוח אנטי דתית, כנגוד לממשלת האפיפיור, וזרם זה עשה רושם גם על היהודים. בדרך כלל היו היהודים בירחי הדבש של השוויון כנסוכי שכרון וגדלה אדישותם אל הקהלה ומוסדותיה. ולא היה ביהדות האיטאלקית מכח הכמות ליצור חיים עצמיים, ולא נשאר להם אלא בית הכנסת ותלמוד התורה, אלא שהתלמוד תורה עצמו הפך בית ספר כללי ולמודי הדת נלמדו בו בשעור מצער. עיקרו היה לסגל את הדור הצעיר אל החיים החדשים סיגול תרבותי וכלכלי. וויטורי ראווא, יהודי שעלה לגדולה, נתמנה בשנת 1870 שר ההשכלה באיטאליה, והוא ורעיתו גיוליה ייסדו “חברה פראטרנאלית להתקדמותם האזרחית של יהודי רומי” לחנך את הצעירים למלאכה ולעבודה ולא יוכרחו להתפרנס מן הרוכלות כהוריהם. זולת זאת ייסדה אשת שר החנוך בית מחסה לילדים אסופים ברחוב רוא בגיטו הישן. בית הספר למלאכה שפתחה החברה הועיל הרבה להרים את מצבם הכלכלי של יהודי רומי.

כעבור שנים אחדות הפכו את הת“ת של רומי לבית ספר כללי, אלא שלימדו בו גם למודי קדש. ראש בית הספר היה הרב לוי עהרנרייך, חתן החכם ש.י. ריגיו מגוריציה. כך קרה גם בהרבה ערים אחרות. ובהיות בתי ספר אלה המשך הת”ת הישן נשארו שם בני העניים, ובני העשירים והאמידים עברו אל בית הספר הכללי. בערי גליל טוסקנה: פלורנץ, ליבורנו, ופיזה היו רובם של התלמידים בני אביונים. בבית הספר לנערות בפלורנץ ובבית הספר במאנטובה היו התלמידים כולם מן החלכאים.

המוסד החנוכי הנמוך ביותר היה “בית מחסה לתינוקות” (אזילו אינפאנטילי). בתי מחסה כאלה היו בפירארה, פלורנץ, ליבורנו, מילאן, מודינה, ניאפול, רומי, סאלוצה, ווירונה, וויניציה וטורין. לפי התכנית הרשמית היו צריכים להרגיל את הפעוטות גם לדבור עברי, אבל סעיף זה לא נתגשם במציאות, שכן היתה ידיעתן של המורות בעברית מועטת מאד. רק עם התעוררות התנועה הלאומית החלו ללמד בבית המחסה בפלורנץ – בהשפעת הרב הנעלה מרגלית – עברית בדבורה.

למעלה מגן הילדים היה בית הספר העממי ומשני סוגים: השלם, שלמודי חול וקדש נלמדו בו, והמשלים, ללמודי קודש בלבד. בית ספר שלם בן שש מחלקות התקיים בפלורנץ. בליבורנו היה בבית הספר גם קורס של ליציאום (בית ספר תיכוני) ונלמדו בו חוץ מן הלמודים הכלליים גם עברית, תולדות ישראל, ועיקרי הדת. עברית נלמדה בדרך כלל בבתי הספר בשיטה ישנה. תחילה למדו את הקריאה המיכאנית, ואחר כך ספר של ספורים ושירים. בכמה מבתי הספר למדו תרגום קטעים מן התורה ודקדוק – סתם דקדוק בלי קשר עם הלשון. מן ההיסטוריה למדו תקופת המקרא בלבד ודת ניתנה בצורה של קטכיזם. לרוב המנהלים והמורים לא היתה הכשרה מקצועית.

בתי הספר נקראו בשמות שונים, על פי הרב בשם הישן “תלמוד תורה”. אבל יש שכונו בשמות אחרים, כגון: “בית הספר לנערות”, “בית הספר לדת” (האסכולה המשלימה), “בית הספר לדת ולמוסר” (וויניציה) או על שם המייסד, כגון “חסד של ש. לוי”, (אקוי), “מוסד אלמנטארי של קלאבה” (אסטי), “בית מחסה מיסודו של רוטשילד” (ניאפול), “מוסד קאסטל פראנקו” (פאדובה), “מוסד פולאקו” (שם), "קוליג של קולוניה ופינצי (טורין) ¹⁶¹.

בשנת 1901 נמצאו בבתי הספר היהודיים באיטאליה 1600 תלמידים שהיוו עשרים אחוזים מכל ילדי העברים. שמונים אחוזים התחנכו בבתי הספר הכלליים ללא חנוך יהודי. בקהלות שהיו נוהגים לקרוא את בר המצוה לתורה – למד הילד במשך חדשים מספר את הברכות, ובזה נסתיים חנוכו העברי.

בוועידתם הראשונה של רבני איטאליה שנתכנסו לבולוניה בשנת תרע“ז הוקדשה ישיבה לברור לשאלת החנוך. ד”ר ש. קולומבו הכריז כי אם לא ישפרו את מצב החנוך עתידה כליה לבוא על יהודי איטאליה. הצעתו היתה להרים את מצב הלמודים הכלליים בבתי הספר הישראליים כדי שירבה מספר השולחים שמה את בניהם, ואגב יקבלו גם חנוך יהודי. הרב ש.צ. מרגלית עורר את הרבנים להתמסר בלב ונפש לבתי הספר ודרש מן הרבנים להתרגל בדבור העברי וללמד עברית לתלמידים כלשון חיה, כדי לחזק את רגש גאונם הלאומי ולהגדיל את התעניינותם בספרותנו ובחיינו ¹⁶².

מקור החיים ליהודי איטאליה היה הרעיון הציוני, הוא שהקיץ נרדמים. בסתו של שנת 1911 נתכנסה בפלורנץ ועידת “צעירי ישראל” ושם דובר בהתלהבות על ה“תחיה”. קבוצות שונות שהיו קיימות לשם “התרבות העברית” (פּרא קולטורא עבראיקה) התאחדו להסתדרות אחת ופתחו שעורים ללשון ולספרות העברית. העתון הציוני “ישראל” ומוספו לילדים שנערכו על ידי יהודי לאומי רב כשרונות דאנטי לאטס הפיצו את אהבת הלשון העברית וארץ ישראל בקרב יהודי איטאליה.

בועידת “צעירי ישראל” משנת 1911 נבחרה ועדה בת שלשה חברים: מ.ד. קאסוטו, ד“ר ראובן פאציפיצי ואליהו ש. ארטום לחקור את מצב החנוך בארץ ולהרצות עליו בוועידה הבאה אחריה. בשנת 1912 נועדו שוב “צעירי ישראל” בטורין ואליהו ש. ארטום קרא את הרצאתו המפורטת והראה על מצבו המעציב של החנוך, על כי הפך תלמוד התורה לבית מחסה לילדי עניים והאמידים – אין בניהם מקבלים כל חנוך יהודי ¹⁶³. הרבה מחשבות טובות היו ל”צעירי ישראל", אבל השפעתם היתה מצומצמת ויהדות איטאליה הלכה הלוך וירוד. נשואי התערובות והשמד עשו בהם שמות.

כזה היה המצב עד מלחמת העולם הראשונה.

 

בית המדרש לרבנים    🔗

בימים שהיו גלילות לומברדיה-וויניציה נתונים תחת שלטונה של אוסטריה יצאה פקודת המלך שלא למנות רב באיטאליה אלא אם כן קנה לו ידיעות הגונות בפילוסופיה ובתיאולוגיה. אז נוסד – בהשתדלותה של קהלת מאנטובה – בית מדרש לרבנים בפאדובה (1827) ושמשו בו שני מורים, ר' הלל די לא-טורי ושמואל דוד לוצאטו. הראשון הורה ש“ס ופוסקים וחברו, שד”ל, תנ"ך ודקדוק, תולדות ישראל ופילוסופיה דתית.

שד“ל, יליד טריאסט (1865–1800) היה מתמיד יוצא מן הכלל ורכש לו, כמעט בכחות עצמו, ידיעות עצומות בספרות ישראל והעמים ועוד בהיותו בן כ”ב פרסם פירוש על התפלות באיטאלקית. נוסף על ידיעותיו היה איש לבב ואהבת ישראל וקניניו היתה בוערת בו. חבה יתירה היתה נודעת לו מתלמידיו ואחד מהם, אף על פי שפרש מן הרבנות, כתב על מורו “נפש כל תלמידיו קשורה בנפשו, כבנים יכבדוהו והוא כאב ירחמם” ¹⁶⁴. בימי שד“ל היתה פאדובה כעין מרכז לצעירי ישראל שבאו ללמוד באוניברסיטה וכשרצה יל”ג לתאר בשירו “שני יוסף בן שמעון” צעיר מישראל ברוסיה ששאף לאחד תורה והשכלה וידיעה ברפואה ובתלמוד ולעבוד לטובת עמו, שלחהו ללמד בעיר פעולתו של שד"ל.

מספר התלמידים בבית המדרש לרבנים בפאדובה היה מועט מאד, כי התלמידים באו אך מחמש הקהלות הקטנות שבשני הגלילות, שלא היו להן אמצעים מספיקים לכלכל מוסד מרכזי, ומשכורת המורים הורדה מעת לעת. בשנת 1865, לאחר מות שד"ל, העבירו את המוסד לרומי, במקום שהיה בית מדרש קיים מכבר. אבל גם שם לא הוטב מזלו. החנוך היהודי היסודי עמד בשפל המדרגה ולא נמצאו תלמידים בעלי ידיעות למוסד, ואחדים שנכנסו בו עזבוהו על מנת ללמוד אמנויות חפשיות. הרבנות והחזנות והשחיטה לא היו מקצועות המפרנסים את בעליהן בריווח באיטאליה.

משנתקבל הד"ר צבי מרגלית, יליד גאליציה, לרבה הראשי של פלורנץ בא שנוי לטובה בחנוך העברי שם. הוא ייסד קורסים גבוהים למסיימי תלמוד התורה בעירו והורה בהם והתמסר להוראתו בכל חום נפשו ותלמידיו נתקשרו בו ולמדו מתוך אהבה. לא עברו ימים מרובים ולקורסים יצא שם באיטאליה. אז החליטו פרנסי רומי להעביר את בית המדרש לרבנים לפלורנץ והמוסד מצא את תקונו (1899) ובאו לו ימי פריחה. מספר התלמידים גדל, והפרופ. י.מ. אלבוגן נקרא להיות מרצה. מן המסיימים שם יצאו אנשי שם כמ.ד. קאסוטו, חוקר המקרא המלמד עתה במכללה בירושלים, א. סאצ’רדוטי, מי שהיה רבה הראשי של רומא ועוד. אחר כך נוסף על המורים המלומד הגדול צבי פרץ חיות, מי שהיה אחר כך לרבה של ווינה.

בקהלת ישראל העתיקה של ליבורנו התקיים קורס גבוה על יד הת"ת שנקרא אף הוא “בית מדרש לרבנים”, אך לא יכול להתרומם. בימי פריחתו של בית המדרש בפלורנץ היה המוסד בליבורנו כעין בית ספר מכין לו. ¹⁶⁵

 

בהולאנד    🔗

הולאנד היא ארץ כבת חמשת מיליון תושבים וביניהם יותר ממאת אלף תושבים יהודים ( בשנת 1899). לפני מלחמת העולם השניה הגיע מספרם למאה וחמשים אלף ( בדיוק: 156,817). יהודי הולאנד נהנו מחופש אזרחי – הולאנד שמשה במשך תקופות מקלט ליהודים נרדפים – והממשלה והחברה התייחסו אליהם בחבה ובכבוד.

בהולאנד היתה מסורת של חנוך עברי מסודר על חשבון הקהלה. יהודי הולאנד הראשונים – יהודים ספרדים היו והביאו אתם את מנהגיהם הטובים בחנוך בניהם – סדר בלמודים. ביחוד הצטיין תלמוד התורה באמשטרדם, שכל מבקריו מלאו פיהם תהלתו. הגאון ר' שפטיל, בעל " ווי העמודים", כתב על בקורו בתלמוד התורה באמשטרדם את הדברים האלה:

“ראיתי שהקטנים לומדים המקרא מ”בראשית" עד לעיני כל ישראל, ואחר כך כל העשרים וארבע, ואחר כך כל המשניות. וכשנעשה (התלמיד) גדול אז הוא מתחיל ללמוד גמרא, פירוש (רש"י) ותוספות וגדלו והצליחו וגם עשו פרי. ואנכי בכיתי על זה למה לא יעשה כן בארצנו. הלואי שיתפשט המנהג הזה בכל תפוצות ישראל. ומה יזיק בזה שימלא כרסו במקרא ובמשנה עד שיהיה בן י“ג שנה, ואחר כך יתחיל ללמוד התלמוד”. ¹⁶⁶

ור' שבתאי משורר בס כתוב בהקדמתו לספר “שפתי ישנים” שנדפס בשנת ת"מ באמשטרדם:

“הם (הספרדים באמשטרדם) בנו את בית ה', בית הכנסת המפוארה (המפואר). ומי שלא ראה בנין נאה מימיו בתוך בני ישראל. ואצלה סמוך לה בנו ששה חדרים לתלמוד תורה ובכל חדר יש מלמד אחד… בחדר הראשון לומדים הילדים קטנים (הקטנים) עד שידעו לקרות בתפלה, ואז משימים אותם לחדר השני ושם לומדים התורה עם נגון הטעמים עד שיהיו בקיאים בחמשה חומשי תורה עד לעיני כל ישראל. ואז יכנסו לחדר השלישי ושם לומדים תורה עד שהם בקיאים לפרש בלשונם (ספרדית יהודית), לשון לעז, וכל שבוע לומדים היטב פירוש רש”י עם כל פרשה. ואז יבואו לחדר הרביעי, ושם לומדים נביאים וכתובים כסדר בנגון הטעמים, והנער קורא הפסוק בלשון הקדש ואחר כך מפרש אותו בלשון לע“ז וכל הנערים שומעים לו, ואחר כך יבאר השני, וכן כולם. ואחר כך ילך לחדר החמישי ומרגילים לנערים לקרות הלכה מעצמם עד שיגיעו להבנה ולשכל. ושם אינם מדברים רק דווקא בלשון הקדש, רק ההלכה מפרשים בלשון לע”ז. והם לומדים את חכמת הדקדוק היטב. ובכל יום ויום לומדים גם כן הלכה אחת מהגמרא, וכשיגיע לפני מועד או רגל אזי כל התלמידים לומדים שולחן ערוך מעניינו, הלכות פסח בפסח וחג בחג, עד שהנערים כולם בקיאים בהדינים. ואז ילכו להחדר הששי של הישיבה, לבית המדרש של החכם אב“ד יצ”ו, ושם יושבים בחדר ולומדים כל יום ויום הלכה אחת בדקדוק, רש“י ותוספות ומפלפלים גם כן בעיון הדינים מהמיימוני, והטור ובית יוסף ושאר פוסקים, ובתוך המדרש יש להם בית הספר (ספריה) המיוחד ושם יש להם ספרים הרבה. וזמן הלמוד הוא שווה לכל הרבנים ומלמדים, והוא בשחרית כשהזג (הזוג, הפעמון) מכה שמונה, ואז יבואו כל המלמדים והתלמידים כל אחד לחדרו, ולומדים שלש שעות עד שיכה אחד עשר, ואז יצאו כולם כאחד. וכשיכה הזג שנים אחר חצות היום באים גם כן כולם כנ”ל ולומדים גם כן עד שיכה חמש, ובימות החרף עד שנכנסים לבית הכנסת. ובאותן שעות שהילדים אינם בבית הספר יש לכל בעל בית איש אחד המלמד עם הילד לכתוב בלשון לע“ז ובלשון הקדש, ולחזור הלמוד בביתו, ולעשות שירים וחכמות… והרבנים המלמדים הנ”ל נבחרים ונמנים מהקהל יצ“ו ונפרעים מתוך הקופה של חבורא קדישא הנקראת תלמוד תורה, לכל אחד לפי ערכו ולמודו וצרכו כל שנה ושנה, ואין המלמד צריך להחניף לשום בן אדם”. ¹⁶⁷

כך התפלאו יהודי חוץ לארץ על הסדרים הטובים בחנוך, וכששבו לארצם הציעו תקונים בחנוך, ואחד מאלה, מחבר הספר “תקון השלחן”, חתן בנו של הט"ז, הציע לפני ועד ארבע הארצות בפולין לקבל סדר החנוך של הספרדים באמשטרדם.

בעת המהפכה נעשתה הולאנד ריפובליקה (1795) והיהודים שמחו הרבה לתמורה הפוליטית ויסדו חברה בשם “הצלחת החופש” (פעליקס ליבערטאטע) לשם תעמולה לשווי זכויות. בה בתקופה נראו ברחוב היהודים מתקדמים שבקשו לשנות ממנהגי בית הכנסת, על מנת להיות ראויים לחופש. אך הריפובליקה לא האריכה ימים ובשנת 1806 היתה הולאנד לממלכה העומדת תחת שלטונו של לואיס נאפוליון. ברדתו מעל כסאו בשנת 1810 סופחה הולאנד לצרפת, עד שנת 1813.

בתקופת השינויים האלה פעל בהולאנד לוחם נמרץ להשכלה. ההשכלה הכתה שורש שם עוד לפני זה. באמשטרדם פעל דוד פרנקו מינדיס, בעל הדראמה “גמול עתליה” ושם נוסדה חברת “תועלת” שמטרתה היתה לעורר את אהבת הלשון העברית וספרותה. אבל “המשכיל” עליו ידובר כאן היה מן המעשיים, מן השואפים אל הזכויות ויודעים מה יעשה היהודי כדי לזכות לכך – לפי מושגי יהודי צרפת וגרמניה. שמו היה משה כהן באלינפאנטי. בו בזמן היו עדיין יהודי הולאנד הספרדים מדברים בלשונם, והאשכנזים – יידיש דייטש. ורק מעטים ידעו את לשון המדינה. בשנת 1796 פרסם הירשל מארקוס, יליד פיורדא, את פקודות הממשלה בעברית, כי לא הבינו את לשון הארץ.

באלינפאנטי היה בלשן: הוא ידע עברית, הולאנדית, ספרדית ופורטוגיזית, רומית, צרפתית, אנגלית ודנית, ושמש מורה בבית הת“ת באמשטרדם. השנוי הראשון שעשה היה לתרגם את התורה לתלמידיו להולאנדית ויסד חברה בשם “תלמידי צדיק” לעשות את לשון המדינה לשון הפולחן. הוא וחבריו החלו לתרגם את סדור התפלה להולאנדית וקאטיכיזם לדת ישראל בשם “מתנה לנוער הישראלי” ( תרגום השם מהולאנדית) שיצא בשנת 1793, והשתדל שיתקבל בבתי הספר. כשכבשה צרפת את הולאנד בשנת 1795 נפתח לפני באלינפאנטי שדה רחב ידים. הוא יסד באמשטרדם חברת “חנוך לנער על פי דרכו” שמטרתה היתה הוצאת ספרי למוד מודרניים לעברית בתרגום הולאנדי, וליסד בתי ספר, והעיקר לתרגם את התנ”ך להולאנדית תרגום חדש, יהודי – כי שאר התרגומים היו נוצרים. משנוסדה הקונסיסטוריה הישראלית בהולאנד בשנת 1808 יצא חוק שחייבים ללמד את התנ“ך בלשון המדינה. בשנת 1810 נגמר תרגום התורה וחמש המגלות. אז בא באלינפאנטי בהצעה לפני הממשלה לתקן את חיי היהודים, לדרוש מן הרבנים שבמשך שנתים ישתמשו בהטפתם לעם בפסוקים מן התנ”ך ובמאמרי חז"ל העלולים לשמש חזוק לתקנות “הסנהדרין”, שיטיפו הרבנים בבתי הכנסיות בהולאנדית ושיחדלו להשתמש בזארגונים ( הספרדי והאשכנזי). הוא הציע לפני הממשלה להשתדל לייסד מוסד להתקנת רבנים מודרניים, ושהרבנים, המורים ופרנסי הקהל יישבעו שבועת אמונים לתקנות הסנהדרין ויפיצו בין בני עמם אומנות ועבודת האדמה – השיטה הידועה משאר הארצות. מפני איזו סבות לא שמה הממשלה לבה להצעותיו.

חוץ מן הספרים הנזכרים הוציא באלינפאנטי תרגום הספר "מודע לבני בינה (קינדער פריינד). ספרי הלמוד שלו נתקבלו בכל בתי הספר של הולאנד. ¹⁶⁸

בשנת 1813 נתבטל הסדר הצרפתי ותחת הקונסטיטוריה נתמנה ועד מפקח על עניני ישראל בשם “הופט קומיסיה” (1814), לשפר את החנוך. מיד לאחר זה נפתחו בתי חנוך אצל הכנסיות ובית חנוך לרבנים בתמיכת הממשלה.

במשך הזמן נעשה בית הספר הישראלי טפל לבית הספר הכללי. הילדים החלו לבקר את בתי הספר הכלליים. כי משנת 1815 שופרה שיטת החנוך בהולאנד, הממשלה מנתה מפקחים על כל רשת בתי הספר ששוחררו מהשגחת הכנסיה הדתית. אז נעשה החנוך הישראלי חנוך של דת, אבל בתנאים נוחים יותר מאשר בארצות אחרות. בעוד אשר בארצות “ההשכלה” היה למוד הדת חובה, וניתנו לו שתי שעות לשבוע, היה למוד זה בהולאנד ענין העדות הדתיות, ורשות. והממשלה לא התערבה בתכנית הלמודים הדתיים. מסבה זו עמד למוד הדת בהולאנד לפחות על חמש שעות בשבוע. שני ימים בשבוע, ביום ראשון וביום רביעי חפשים הילדים מבקר את בתי הספר הכלליים, על כן השתמשו היהודים בהם לחנוך יהודי. והממשלה נהגה בהם עין טובה והרשתה להם ללמד בתוך כתלי בתי הספר הכלליים. הילד היהודי ראה על כן את הלמוד היהודי במדרגה חשובה. זולת זאת היתה כל הסביבה מועילה לחנוך. ההולאנדים מתייחסים אל הדת בהערצה וספר הספרים קדוש בעיניהם. מכיון שכך היו גם היהודים מתייחסים בכבוד אל מנהגי הדת ונשארו קונסרבאטיביים. בהולאנד לא יכלה הריפורמה לתפוש כל עמדה.

סופר עברי, זאב שור, שבקר את הולאנד בשנת תרמ"ז מתאר את החיים שם:

“יהודי אמשטרדם ידועים ליראי אלהים… בכל ארץ הולאנד לא ימצא אף יהודי שיפתח את חנותו בשבת ומועד. הם נחלקים לשתי קהלות: קהלת האשכנזים וקהלת הספרדים. לעדת האשכנזים שני בתי ספר לעניים, אחד לנערים ואחד לנערות, בבתים מיוחדים, ושם ילמדו רק דיני ודתי ישראל, ובית ספר לילדים אשר הוריהם יושבים בצל הכסף (פרטי). לעדת הספרדים בית ספר לילדי עניים, אבל לא רק דתי ודיני ישראל ילמדו הנערים בו, כי אם גם ידיעות נחוצות. כמו כן יש לספרדים בית ספר לילדי העשירים”.

נעים למוד שפת עבר

לתועלת נערי בני ישראל

ולכל החפצים בשפה העברית

עם מאמרים מוכנים להעתיק

כְּעוֹלֵל אַחַר הַבּוֹצֵר קָמְתִּי, וּבְחֶסֶד

אֱלֹהַי כְּבוֹצֵר יַקְבִּי מָלֵאתִי.

בן סירא ל“ג ט”ז

שער ספר למוד לילדי ישראל בהולאנד. מחברו היה חבר באגודת המשכילים “תועלת” באמשטרדם.

“שני בתי מדרשי רבנים להיהודים באמשטרדם, אחד לאשכנזים הנקרא “סעודת בחורים” ואחד לספרדים. בית המדרש של האשכנזים נוסד במאה הי”ח, אבל שנויים רבים עברו בו מהעת היא. התלמידים המשלימים חוקם בו אינם נכתרים בתואר דאקטאר ורק התואר “קאנדידאט דער ליטעראטור” ינתן להם, וכל עוד שלא רכשו להם את התואר הזה לא יתנו להם מורי בית המדרש התרת הוראה… חברות לאין מספר, אשר מטרת כולן להרביץ תורה ליהודים באמשטרדם. הנכבדה בהן היא חברת תלמוד תורה, אשר גם בית תלמוד תורה לה. הממשלה תמכה בבית הספר לילדי העניים שמעדת האשכנזים". ¹⁶⁹

בית מדרש לרבנים זה נוסד בשנת 1808 על ידי הרב קאליש. בשנת 1834 נעשה בית המדרש גם סימינאריון למורים ונקרא בשם “נעדערלאנדש איזראעליטיש סעמינאריום”. בשנת 1862 הובא הד"ר יוסף הירש דינר (1911–1833, נולד בקראקא ולמד בישיבת עירו והשתלם במדע הכללי באוניברסיטות של בון והיידלברג) לנהל את בית המדרש והכניס בו תקונים רבים והעלהו למדרגה הגונה. בשנת 1874 נבחר לרבה הכולל של קהלת אמשטרדם והגליל ופעל גדולות בכח הטפתו ובמסירותו לקניני העם. הוא החליף את שפת ההוראה בבית המדרש מיידיש-דייטש להולאנדית והפיק רצון הקהלה. אף לחנוך היסודי שם לבו ושפרו. בית המדרש של הספרדים קטן היה והכין מורים וחזנים, ולפעמים גם רבנים.

המורים לדת ישראל היו משלשה סוגים: הנמוך – ללמד בבתי הספר האלמנטאריים, הבינוני ללמד בבית הספר האזרחי, והגבוה לבית הספר התיכוני. כל מורה נזקק לבחינה ולתעודה מן הממשלה או מן המכללה. על כן היו הרוצים ללמד דת ישראל מבקרים את הסימינאריונים הכלליים לשם השכלה מקצועית כללית ולומדים בסימינאר העברי את למודיהם המיוחדים. בתי הספר היהודיים (לדת) היו מתכלכלים על ידי הקהלות וגורל המורים בהם טוב מבשאר ארצות. ההורים התייחסו אל החנוך בכובד ראש, והילדים למדו את הקריאה המהירה בסדר התפלות מן הנסיון. חוץ מזה היה הנוער מאורגן בקלובים שונים ומתעניין בנעשה בעולמו של ישראל ומשתתפים בגורלו.

שנויים בחנוך באו על ידי גורמי התנאים בהולאנד, תושבי הארץ פרוטסטאנטיים הם ברובם אבל יש ביניהם מיעוט של קאתוליים והם לא שבעו רצון מפירוד המדינה והכנסיה ומן החנוך הנייטראלי (בתי הספר שבהולאנד היו משני סוגים, “אפענבארע”, צבוריים, שהעיריות כלכלום, ו“בעזאנדער” שנתכלכלו ע"י עדות דתיות) ובקשו מן הממשלה לתמוך בהחזקת בתי הספר המיוחדים שלהם. חפצם זה ניתן להם. בחוק של שנת 1889 נאמר שהממשלה צריכה לתת תמיכתה לחנוך הילדים כולם, באין הבדל אם לומדים הם בבתי הספר הצבוריים-הכלליים או בבתי הספר המיוחדים. מאז נתרבו בתי הספר “המיוחדים” עד שבראשית מאת העשרים היו בהולאנד 2016 בתי ספר פרטיים, ומהם קבלו 1889 תמיכה. מכיון שניתן היתר נפתחו גם באמשטרדם בתי ספר יהודיים ללמודי קדש וחול יחד. הרמן עלטע היה הראשון שייסד בית ספר ואחר כך נוסף שני לו, בית ספר על שם רבם הכולל של הספרדים, י. פּלאג’י. שני אלה נתקיימו על שכר למוד. בשאר בתי הספר לדת החזיקו הקהלות. בתי הספר הפרטיים למדו מעשר עד חמש עשרה שעות לשבוע למודי קדש.

עם התפשטות הציונות באה רוח של תחיה גם בחנוך בהולאנד. באמשטרדם נתארגנה אגודה של דוברי עברית בשם “זכרון יעקב”. המורים נתארגנו ל“אחוה” וניכרה גם פעולה ספרותית. הלמוד עמד על מדרגה גבוהה יותר מאשר בשאר ארצות המערב. רוח של מסורת שררה בחיים היהודיים. הילדים היו באים אל מניניהם המיוחדים ומתפללים, ללא קצורים. ובלמודיהם הספיקו לדעת תרגום התפלות החשובות ביותר וקצת תורה ונביאים, ויש שהספיקו ללמוד גם משנה.

אבל אין זאת אומרת שלא חדרה ההתבוללות לחיי ישראל שם. נשואי התערובות פשטו שם בשעור מבהיל. ההתחרות בעולם המסחר הביאה לידי כך שכמה מן הסוחרים הגדולים החלו לפתוח את בתי מסחרם גם בשבתות, אבל ההמון נשאר נאמן למסורת, ואגודות ללמוד תורה ומשניות קיימות היו בכל עדה. הרבנים רבני גלילות היו ויוצאים לבקר את העיירות הקטנות ובבואם מתכנסים כמה בעלי בתים לשעור משניות או ספר אחר, ויהודים מן הסביבה באים אף הם לשמוע אל השעור ולספוג קצת תורה.

עם כל סימני הטמיעה המובהקים היה גורל החנוך והיהדות בהולאנד טוב מבשאר ארצות המערב. אורח החיים הישראליים היה נשמר, אם גם ברוח של קפאון.

 

בארצות סקאנדינאביות    🔗

 

בדאניה    🔗

קהלת ישראל הגדולה ביותר בסקאנדינאביה נמצאת בקופּנהאגן, בירת דינמארק. מתישביה היהודים באו משליזוויג הולשטיין, מהאמבורג, מהולאנד ומאלטונה, שהיתה שייכת לדאניה. בשנת 1682 היו בקופּנהאגן אך אחת עשרה משפחות מישראל ולאט לאט התרבו. בשנת 1684 נפתח שם בית הכנסת הראשון. ראשוני המתישבים היו ספרדים ברובם, ואחר כך החלו לבוא אשכנזים.

קופּינהאגן היתה עיר “ההשכלה”. בה חי אביו של נפתלי הירץ ווייזיל, ישכר בר, שהיה קבלן בחצר המלך הדני, וחנך את בנו ברוח ההשכלה. שם חיו הוריו של יצחק אייכל, אחד ממעריצי מנדלסון ולוחם להשכלה. גם המטיף יצחק נח מאנהיימר שפעל בקופינהאגן בשנות 1821–1816 עשה הרבה לחידוש חיי התרבות של היהודים ברוח ההשכלה. הוא הנהיג בבית הכנסת דרשות בלשון הדנית וטכס הקונפירמאציה “לבני מצוה” – הטכס הראשון ממין זה ליהודים. אבל בני הקהלה שהיו ברובם ספרדים שאינם נוטים לתקונים בדת לא נתנו לו להרחיק לכת בתקוניו ומאנהיימר יצא לווינה ושם יצאו לו מוניטין, אבל עשה הרבה לכוון בלתי-הלאומי ובלתי המסורתי בחנוך.

בשנת 1790 נוסד בקופנהאגן בית ספר הראשון לנערי ישראל – מוסד קטן ודל. בשנת 1803 יסד היימן יעקב בינג בעזרת גיסו לוי יצחק קאליש בית ספר בשם “אינסטיטוט פאר דען מאזאיסקע אונגדומען” (מכון לצעירי ישראל). מטרתו היתה, לפי עדות הדין והחשבון של בית הספר, להכין את בני הנעורים “בידיעות המכשירות אותם להיות אזרחים מועילים במדינה”. בינג בא מהולנדיה כמורה פרטי, ובבית ספרו למדו בני עשירים, והפיץ את הלשון הדנית בין החניכים.

בשנת 1804 נוסד שם בית ספר בשם “פריסקולען פאר דרענכבארען אף דען מאזאיסקע טרו” (בית ספר חפשי לנערים בני דת משה) על ידי מנדל לוין נתנזון יליד אלטונא. בעירו שררה רוח ההשכלה המנדלסונית ועל כן ראה תכלית בית ספר ישראלי להכשיר את הנוער לחיי הארץ ולתרבותה, כדי שיהיו ראויים לזכויות אזרחים. נתנזון מינה למנהל המוסד את גדליה מוזס משטוקהולם, והלה השתדל למשוך שמה גם את בני העניים, כדי להקנות גם להם את שפת הארץ. בית הספר התנהל ברוח ההתבוללות. כשנתקבל מאנהיימר לרב הקהלה היתה זוח זו לרצון לו.

בשנת 1810 יסד נתנזון הנ"ל בית ספר שני, לנערות, בשם “קארולין סקול”, על שם בת המלך הדני קארולין.

נתנזון תמך בתלמידים גם לאחר סיימם חוק למודם בבית הספר היסודי כדי שיוכלו להכנס לבתי הספר הגבוהים בדניה. ואמנם סיועו הביא ברכה. רבים מחניכיו נכנסו לחיי המסחר, המדע והתרבות של הארץ וקנו להם השפעה גדולה.

בשנת 1853 נוסד בקופּינהאגן בית ספר לדת ישראל, “יודיסקא רעליגיאנס-סקולע”, על ידי הרב הראשי ד"ר אברהם אלכסנדר וואָלף, ובו למדו אך למודי הדת לתלמידי בתי הספר הכלליים. רב זה – גדולה היתה השפעתו כל ימי כהנו בקהלה, במשך ששים שנה (מת בשנת 1891). הוא היה מן ההולכים בשביל הזהב ורצה באמת לחנך את ילדי ישראל ברוח המקורית, עד כמה שאפשר הדבר בשעורי דת מצומצמים אחר הצהרים. שפת הלמוד היתה הדנית והתלמידים בסיומם הגיעו עד תרגום קטעים מן התורה. תפקידו הראשי של החנוך היה להתקין את הילדים לחגיגת בר מצוה.

שני בתי הספר האלה, “פרי סקולע” מיסודו של נתנזון ו“רעליגיאנס-סקולע” מיסוד הקהלה התקיימו עד גירוש היהודים על ידי שלטון היטלר בשנת 1943.

 

בשבידיה    🔗

בראשית ישוב היהודים בשבידיה יסדו להם היהודים בתי ספר מיוחדים, כי בתי הספר במדינה התנהלו ברוח דתי-נוצרי ומנהליהם היו כהנים וכמרים. בשטוקהולם התקיימו בה בתקופה בתי ספר ישראליים, האחד “סופיא סקולא” והשני “געטהילדא סקולא”. גם בגטבורג היו בתי ספר לנערים ולנערות. בשנת 1872 נתקבל במדינה חוק של חובת למוד כללית לכל הילדים משנת השבע עד ארבע עשרה, ואז עברו ילדי ישראל אל בתי הספר הכלליים, ובבתי הספר היהודיים נשארו אך מעטים. כעבור שבע שנים, בשנת 1879, בטל בית הספר הישראלי בשטוקהולם. בשנת 1918 נסגר גם השני – שניהם מחוסר תלמידים. בשנת 1905 נסגר בית הספר לנערות בגטבורג. ההורים לא רצו לשלוח בניהם ובנותיהם לאסכולה יהודית. במקום בתי הספר שבטלו הוקמו שעורי דת. “רעליגיאנס סקולע”, שבהם למדו מעט מתולדות ישראל בשבידית וקריאה בסידור התפלות ומעט עברית ועיקרי הדת. הרב הראשי הד“ר קליין התנגד ללמוד העברית והסתפק בידיעת הילדים לקרוא את התפלות בדרך מיכאנית. עם בוא הד”ר מרדכי אהרנפרייז, ציוני וסופר עברי, לשמש במשרת הרב הראשי בא שנוי בתכנית הלמודים והנהיג את למוד הלשון העברית, אך התלמידים לא יכלו להצליח בה, מקוצר שעות (פעמים לשבוע, אחר הצהרים). גם לאחר שנוי התכנית לא השיגו הילדים יותר מקריאה מיכאנית.

בדרך כלל השתרשה ההתבוללות בשבידיה והילדים מבקרים בשעורי הדת שלא בטובתם. על פי החוק השורר שם רשאי הרב לסדר קדושין לחתן ולכלה אך אם למדו את עיקרי דתם. וחוץ מזה חוגגים שם את חגיגת “בר המצוה” והקונפירמציה בבית הכנסת ברוב פאר והדר במעמד ההורים וראשי הקהלה, וזה מעורר קצת את הילדים לבקר בשעורי הדת, אולם יוצאים הם משם ריקים מידיעת היהדות.

בתי ספר לשעורי דת מתקיימים גם בגטבורג ובמאלמא, וזה האחרון הוא המסורתי ביותר והלמוד העברי אינטנסיבי יותר, ומכיון שהקהלה היא חרדית יותר.

בדרך כלל עושה ההתבוללות שמות בקהלות שבידיה ונשואי התערובת מרובים מאד.

 

בפינלאנדיה    🔗

לקהלת ישראל הקטנה מאד בפינלאנד (1,755 נפשות לפני פרוץ המלחמה) היו בתי ספר מיוחדים לבניהם. בשנת 1893 נוסד בהילסינגפורס בית הספר היהודי הראשון שבפינלאנד. בשנת 1900 היו בבית הספר אך 38 נערים ו-12 נערות. יהודי העיר היו אז עניים וקבלו תמיכה לבית הספר מהסתדרויות יהודיות מחוץ לארץ. הלמודים היו דו-לשוניים, הכלליים נלמדו בשבידית והיהודים בעברית. לימדו גם את הלשונות שהיה צורך בהן: פינית, רוסית וגרמנית. בשנות 1918–1900 בטל בית הספר מחוסר אמצעים, וילדי ישראל בקרו את בתי הספר הכלליים בבקר, ואת למודי היהדות למדו בבית ספר עברי פרטי, מטפוסו של “חדר מתוקן”, שיסד לו מורה עברי בשם מוניס גורליץ. הוא היה בעל ידיעות ומורה מוכשר והשפיע לטובה על החניכים.

בשנת 1918 נוסד בית הספר השבידי העברי מחדש והתפתח יפה. שפת הלמוד למקצועות כלליים היתה השבידית, כמלפני זה. בינתים נתרבה הישוב היהודי ומספר התלמידים הגיע עד מאה וחמשים. משנתקבל הד“ר שמעון פדרבוש לרב הרחיב את התכנית העברית. משנת 1935 המירו את לשון השבידית בפינית, והממשלה תמכה בבית הספר לכלכלתו. יותר מתשעים אחוזים מילדי ישראל בהלסינגפורס בקרו בו. הד”ר פדרבוש הזמין מורה שלישי מארץ ישראל והלמודים התנהלו בסדר וברוח עברי. הנערות כנערים למדו את למודי ישראל בשעור אחד, ובצאת התלמידים המשיכו את שעורי הערב במשך שנתים ואחר כך ב“קלוב עברי”. הלמודים היו: תורה ונביאים, אגדות חז"ל, ומשנה, דברי ימי ישראל ועברית ודקדוקה ודינים ומנהגים. המורים ללמודים הכלליים היו נוצרים, מכיון שקשה היה למצוא מורה יהודי ללמודים אלה.

בשתי הקהלות, אבו ו-וויבורג (או וויבורי) אין בתי ספר של הקהלות אך נמצאו שם מורים פרטיים שלמדו את הילדים עברית אחר הצהרים על פי השיטה הטבעית ¹⁷⁰).

 

ברומניה    🔗

רומניה היא ארץ של שתי נסיכויות שנתאחדו, הלא הן מולדאבה ועיר בירתה יאסי וואלאכיה ועיר בירתה בוקארישט. בשנת 1860 חברו שתיהן לממלכה אחת והנסיך קוזא שלט עליה. יהודי רומניה לא עמדו על מדרגה תרבותית גבוהה. אמנם היו ביניהם רבנים מובהקים, אבל ידעת התורה לא היתה רווחת בין המוני העם, ולפיכך התפשטה ביניהם החסידות. גם החסידות החבד"ית מצאה לה מהלכים ברומניה, עד שהחלו גם הרומנים הנוצרים מכנים ירא וחסיד בשם “חבדניק” ¹⁷¹.

החנוך ברומניה היה כמקובל ב“חדרים”. בראשית המאה הי"ט החלו יהודי גאליציה ורוסיה מהגרים לרומניה, וביניהם גם משכילים שהושפעו מן הדעות החדשות וקוו כי על ידי חנוך מתוקן יוטב מצב היהודים במדינה. כי מעמד היהודים ברומניה היה שפל מאד, זכויותיהם האזרחיות והמדיניות היו מוגבלות, והממשלה הביטה עליהם כעל בני אדם לקויים במוסרם. המשכילים היו סבורים כי אם ירכשו להם אחיהם את לשון המדינה וישנו לבושם יכירום הרומנים לאזרחים שוי זכויות. זמן קצר לאחר שפרצו פרעות ביהודי גאלאץ – בעטיה של עלילת דם ונפלו חללים מישראל, כתב אחד המשכילים, הלל כהנא, כדברים האלה:

“הקימו בתי ספר בכל עיר ועיר לנערי בני ישראל ללמוד דעת ותבונה ולשון ארצנו… אם את הדבר הזה תעשו… וישבתם לארץ בטח ואין מחריד” ¹⁷².

קהלת בוקארישט שנתארגנה מחדש בשנת 1843 ונתאשרה על ידי הממשלה – חוקתה חייבתה לדאוג לחנוך בני העניים ולכלכל “בית ספר צבורי” לצורך זה מקופת מכס הבשר. עד אז לא התקיים בעיר כל מוסד חנוכי של חנם וילדי העניים היו עזובים. ראשי הקהל יסדו על כן “תלמוד תורה”, מוסד קטן ודל, והקציבו לו סכום מועט של אלף ושש מאות אריות (ליי) לשנה. שני מלמדים הועמדו בו. מספר התקנות של הת“ת נראה שהמייסדים היו מעוטי תרבות וקטני השגה ובית החנוך לא נבדל לטובה מן ה”חדרים" הפרטיים, – חוץ מן ההשגחה הצבורית שהיתה נהוגה בו. בסעיף החמישי של ספר התקנות נאמר ש“אדם נאמן יבוא בכל שבת לבחון את הילדים ולהשגיח עליהם שתהא כל אם חופפת את ראשי הילדים וסורקת שערם ועושה צפרניהם” ¹⁷³.

במשך הזמן גדלה קהלת בוקארישט במנין, כי נוספו עליהם מתיישבים מן הארצות הסמוכות, ביחוד מגאליציה, מבוקובינה ומרוסיה. בין הנאורים שבאו להתיישב שם היה הד"ר יהודה (יוליוס) באראש (נולד בברודי, גאליציה, בשנת 1815, מת בבוקארישט 1863) שקנה לו שם “מנדלסון של יהודי רומניה”. הוא גמר לימודיו בתורת הרפואה בגרמניה ונתמנה לרופא העיר בוקארישט. הוא ייסד חברה לתרבות ישראל ברומניה והשתדל לשפר את מצב החנוך והיה המפקח על בית הספר המודרני שנוסד בבוקאריש בשנת 1851 על ידי היהודים הגאליצאים והבוקובינאים נתיני אוסטריה, – וציר ממשלתם היה להם לעזר. כמובן שהמייסדים קבעו בבית ספרם את הלשון הגרמנית כלשון הלמודים. דבר זה לא נראה בעיני הממשלה ועל כן פנתה אל הקהלה בדרישה להקים ליהודי הארץ בית ספר רומני שיתנהל בלשון המדינה. בתכנית בית הספר קבעה למודי הלשונות הרומנית, העברית והגרמנית, שני מורים יהודים היו צריכים ללמד את העברית והגרמנית ושני רומניםנוצרים שיתמנו על ידי וועד החנוך העירוני – רומנית. בית הספר נפתח בשנת 1852 באחד מבתי הקהלה, סמוך לבית הכנסת. למנהל בית הספר הופקד איש משכיל ומטיף, מילידי ביהם ושמו ישראל פיען ולמורה עברי בן תורה ובן השכלה מליטא, נפתלי פופר. מספר התלמידים עלה למאה.

אבל ההמונים התנגדו לבית הספר החדש ורדפו את המורים. הם טענו שאין מן הראוי לבזבז את כספי הציבור על המוסד, שהיה מיותר או מסוכן בעיניהם. מ“ג בעלי בתים ערכו בקשה אל הקהל לבטל את בית הספר: “מען דארף ניט דעם פּרעדיגער אין מען זאָל נישט לערנען קיין יידיש דייטש אין דער שאל, ווארין די הוצאות זענין צי גרויס” (אין צורך במטיף ואין ללמד יהודית גרמנית, משום רבוי ההוצאות). הקהלה שלחה אז את המנהל ואת המורה ושכרה מלמדים במקומם. ה”מטיף" נשאר בלי מזון ומחיה והלך במרי נפשו והמיר דתו והיה למסית ולמדיח ¹⁷⁴.

בבוקארישט התקיימה גם קהלה של יהודים ספרדים, ומלמדי בניהם היו באים מאיזמיר ומאדריאנופול. אף חנוכם היה מיכאני וישן, בלי רוח. כל אשר רכשו הילדים מ“חכמיהם” היתה קריאת התפילות ומזמורי תהילים בנגון וקצת חומש. רק מעטים מן הילדים הגיעו לנביאים ראשונים, וגמרא ופוסקים למדו המועטים והיוצאים מן הכלל. הד"ר באראש הציע לפני הספרדים תכנית של בית ספר יסודי, אבל ההצעה לא נתקבלה על לבם ¹⁷⁵.

ביאסי בירת מולדאביה נפוצה ידיעת התורה יותר, אבל בה משלה החסידות בכל תקפה, והחסידים התנגדו לחנות החדש ולהשכלה. אחד הסופרים הנוצרים שהיה מורה לצרפתית ביאסי כתב שבשנת 1843 היו שם שנים עשר חדרים ובהם 653 תלמידים ¹⁷⁶. על פי מספר היהודים נראה שמנה אך את החדרים שהיו נודעים לפקידי הרשות.

משכילי יאסי ראו את אשר פעל הד“ר באראש בבוקארישט והתעוררו אף הם. בשנת 1853 ייסדו האחים פינקלשטיין וגיסם בנימין שווארצפילד בית ספר, אך מספר תלמידיו היה מועט, כעשרים. מורים פרטיים מילידי גאליציה יסדו אז בתי ספר לנערים ולנערות, בהם בקרו בני האמידים. בתי ספר אלה היו מודרניים. בני ההמון למדו ב”חדרים".

שנוי גדול בחנוך ישראל ברומניה בא עם התמנותו של מיכאל קוגאלניציאנו (1893–1817)¹⁷⁷ למשרות גבוהות בממשלה. אדם זה למד בנעוריו בבירות ארצות המערב, בברלין ובפאריז, ושאף לתרבת את ארצו. בהיותו בחוץ לארץ התוודע אל חיי החסידים בארצו. לעומת משכילי היהודים בגרמניה ובצרפת, המדברים בלשון המדינה והמצוינים בנמוסיהם ובתרבותם, נראו לו חסידי רומניה בלבושם העתיק ובלשונם היהודית לא רק כנחותי דרגה, אלא כפראים ממש. כאובארוב הרוסי קבל אף הוא על עצמו להרים את קרן היהודים ברומניה ולהעלותם במעלות ההשכלה. מפי משכילי ישראל בגרמניה ובאוסטריה נודעו לו הדרכים בהם הלכו הממשלות לתקן את חנוך היהודים והחליט אף הוא לעשות כמוהן. קוגאלניציאנו היה נשיא המיניסטריום בימי קוזא ושר הפנים בשנות החמישים והששים למאה הי“ט. הוא נקט באמצעי הקיסר יוסף השני לעשות את יהודי ארצו לרומנים נאורים בכפיה. בשנת 1860 הוציא פקודה שהיהודים ישנו את בגדיהם וילבשו מלבושי עם הארץ וישלחו בניהם אל בתי הספר הכלליים. סמוך לאותו זמן הוציאה הממשלה אסור על המלמדים להורות במוסדות וסגרה את ה”חדרים". את פקודת הממשלה היו הפרנסים חייבים לקרוא בקול רם בבית הכנסת מדי שבת במעמד כל המתפללים שלש פעמים. כל מעשי המיניסטר היו חקוי למעשי השרים הליבראליים בארצות התרבות בה בתקופה. כולם הכירו בעם ישראל יסוד מזיק למדינה ובתלמוד מקור משחת, מקור בערות ומשפטים מוקדמים ובאו להיטיב לעם ישראל מתוך גודל נפש, לעשותם לבני תרבות לפי מושגיהם הם. ורוח אחת מדברת מגרון כולם: לאחר שיעלו ישראל במדרגות ההשכלה יזכו לשווי זכויות.

בשנת 1848 פרסמה מפלגת קוגאלניציאנו את תכניתה ובה סעיף, מספר 67, על “השוויון המודרג של הישראלים המולדבאנים”. תוכן הסעיף הוא שעל ידי “הדרגה הומאנית ומתקדמת צריך להחיש עד כמה שאפשר את התמזגותם של הישראליים, לשנותם ולעשותם אזרחים מועילים למדינה”. בשנת 1864 נתמנה קוגאלניציאנו לראש המיניסטריון ובחמישי למארץ פירש לסינאט את דבר זכויות היהודים: “תנו זכויות, אבל הניחו אותן ליהודים המתרצים להיות רומנים, לא לאלה שאינם מתכונים אלאל לצבור הון בארץ… כן, אדוני, אנחנו נתן להם שוויון, אבל לפחות עלינו להוכיח להם שהם צריכים להתחייב קודם לכן, הם עצמם, לתקן את פגימותיהם בדרכי חייהם ובמנהגיהם. יעמידו להם לפחות רבנים נאורים, כפי דרישות הממשלות שקדמו לנו, והם סרבו ועמדו במרדם עד היום”… ובמקום אחר: “הריני מסכים בכל לבי לזכות האמאנציפאציה לעברים, אבל אמאנציפאציה משמעה זכויות, וזכויות אין משיגים אלא על ידי התחייבות כלפי אותם האוכלוסים שאנו מבקשים לעשותם רומנים. צריכים הם להדמות בצביונם לאותם הישראליים שהשיגו שוויון בצרפת על ידי נאפוליון הגדול או לישראליים בגרמניה, ואז, רק אז, נתן להם זכויות אזרחיות ומדיניות” ¹⁷⁸.

הצעות קוגאלניציאנו מצאו להן אוזן קשבת יותר מהצעות הממשלות בגאליציה, בפולין וברוסיה, אם משום שכוח התנגדותם של יהודי רומניה ומנהיגיהם רפה היה או שיד הממשלה חזקה עליהם יותר. עובדה היא שחנוכם של יהודי רומניה קבל צורה מיוחדת, צורה שלא עוצבה על ידי שאיפות עצמיות והתפתחות פנימית, אלא מתוך השפעות חיצוניות. הרבה גרמו לכך פרנסי הקהלות שהיו קטני נפש וחסרי רצון להלחם על זכויותיהם הלאומיות.

ביאסי נוסד אז וועד מפקחים והגיש למיניסטריון תכנית מפורטת לשלשה בתי ספר בצרוף תקציב מפורט. המיניסטר קבל את ההצעה ברצון ובנאומו אל המפקחים פרש את יסודותיה החוקיים של פעולתו:

“היסודות האלה נותנים לקהלות ישראל יד לשפר את חייהם, להכניס אור אל הנוער, להורותם את עקרי הדת – ובדבר זה לא תפריעכם הממשלה – ולהרים את מצבם המוסרי והשכלי של הרבנים. אבל חוקה זו מטילה את החובה שאין להתעלם ממנה, כי מן הראוי לנטוע בלב הנוער הישראלי את ההכרה להיעשות חלק מן הארץ הזאת, וכתוצאה מזה חובה היא שיהיו לימודיו רומניים” ¹⁷⁹.

בשנת 1860 נפתחו בתי הספר ביאסי וקוגאלניציאנו הופיע בכבודו ובעצמו אל החגיגה. בימים ההם השתמש בשני כתרים, כתר שר ההשכלה וכתר נשיא המיניסטריון. בנאומו שנאם לעת החגיגה דרש מן הקהל להכניס את בניהם אל בתי הספר הכלליים ואל שורות הצבא ולהחליף את הלבוש הפולני בלבוש אירופאי מערבי.

בית ספר אחד נפתח ברחוב קוקולי ושנים ברחוב הגדול. כמה מאות ילדים נכנסו אליהם והקהלה קצבה לאסכולות תמיכה בסכום של 7400 אריות (ליי). כעבור ימים לא רבים פנה זיום של בתי הספר. אחד מהם נתבטל ואחד הועבר ל“גשר האדום”. מספר התלמידים הלך ופחת.

אבל לירידה הזאת היו סבות מיוחדות ובינתים עשה רוח הזמן את שלו, ביחוד בין האמידים. משכילי גאליציה הוסיפו לפתוח בתי ספר פרטיים מודרניים. המורים יוסף סירקיס, יוסף שווארצפילד מברודי ומ. שווארץ, מחבר ספרי לימוד – פתחו אסכולות והאמידים שלחו שמה את בניהם ואת בנותיהם. נמצאו גם יהודים ששלחו את בניהם אל בתי הספר הכלליים, ואחר הצהרים שלחום אל ה“חדרים” לרכוש להם למודי קדש.

מוצאים אנו על כן את ילדי ישראל ברומניה מתחנכים בדרכים שונים, מתוך חוסר שיטה אחידה ואירגון כללי: אלה לומדים ב“חדרים” הישנים, שהוכנס בהם שעור מה של לימודי חול: רומנית, חשבון וגיאוגרפיה כשעתים ליום; אלה בבתי הספר הכלליים חמש שעות ליום ולפנות ערב באו אל ה“חדר” ולמדו שם שתים שלוש שעות או מפי מלמד פרטי שהיה בא אל הבית, ואלה בבית ספר יהודי כללי מודרני. תכנית הלמודים בבתי הספר היהודיים המודרניים, התכנית העברית, היתה מצומצמת ויבשה ועמדה על קריאת תפלות וברכות, קצת חומש בתרגום לגרמנית, דקדוק ומעט היסטוריה מקראית, וכתוספת כתיבה ביידיש. למודי החול נקבעו על פי סדר בית הספר העממי. שעות הלמודים היו שש ליום, ארבע ללמודי חול ושתים ללמודי קדש. הבנות למדו בבתי ספר פרטיים מיוחדים או בבתי הספר של הממשלה או אפילו בבתי הספר של הנזירות הצרפתיות או הגרמניות, כדי לרכוש לשונות מודרניות. ביחוד היתה ידיעת הדבור הצרפתי נחשבת לשיא ההשכלה. נשים “רבניות” היו חוזרות על הבתים ללמד את הנערות קריאה ב“סדור” וב“תחינות”.

לבני העניים נוסדו בתי ספר צבוריים שהלמודים בהם היו חנם ולמודיהם העבריים מעטים. שנים מהם ביאסי מלאו תפקידם יפה והם “זשונימא” (נוער) והשני שנקרא על שם השכונה “הגשר האדום”. כעבור כמה שנים יסד הנדיב יעקב ניישאץ בית ספר לנערות עניות ביאסי.

השנויים האלה שנתפשטו בכל הארץ, ביחוד בערים הגדולות, הביאו לידי ירידת מספר ה“חדרים” ולירידת ידיעת התורה. רוב הילדים הגיעו בידיעתם עד חומש ורש"י, ונשארו אך בחורים מעטים, שבלים בודדות, שישבו עוד בבית המדרש המיותם ועסקו בתלמוד. הגיע הדבר לידי כך שרומניה היתה למדבר, כמובן התורני.

אולם השינוי הגדול ביותר בא בקרב הימים, בעטיה של השיטה האנטי-יהודית שאחזה בה הממשלה.

כאמור היו בתי הספר הרומניים פתוחים בראשית תקופת ההשכלה לפני ילדי ישראל. תחלה היה הבקור בהם רשות, ובמשך הזמן הוטל גם לחובה, והממשלה רדפה את ה“חדרים” ואת המלמדים ובכמה מקומות כפתה את ההורים לשלוח את בניהם לבתי הספר, והמסרבים נקנסו ונענשו. ומה שנעשה תחלה באונס נעשה אחר כך מרצון וילדי ישראל נהרו אל אסכולות הממשלה והצטיינו בידיעותיהם ומיטב הפרסים נפלו בחלקם, ועברו גם אל בתי הספר הגבוהים ואל האוניברסיטאות. כשראתה הממשלה שהיהודים מצליחים חזרה בה ומשאיפותיה והחלה לדחוק את רגלי התלמידים היהודים. בתחלת שנות השמונים למאה הי“ט נמצאו בבתי הספר הרומניים כחמשה עשר אחוזים למאה תלמידים יהודים, ובמרכזים שבהם היתה אוכלוסיה יהודית צפופה הגיע מספר התלמידים מישראל לשלשים, לחמישים ואף לשבעים אחוזים למאה, מקום מקום לפי ערך תושביו היהודים. זה הפיל פחד ה”זידאנים" (כנו של גנאי ליהודים) על הפאטריוטים הרומניים, שמא יעלו היהודים עליהם בהשכלתם ויתחרו בהם בכל מקצועות החיים והאומנויות החופשיות, והחלו לגזור גזרות שונות. תחלה החלו דורשים מן התלמידים לבוא לבתי הספר בימי השבתות והחגים ולכתוב בהם, כשראו שאין גזרה זו משפיעה להמעיט מספר הלומדים הוציא שר ההשכלה פקודה במכתב חוזר שילדי ישראל, “ילדי עם נכר”, רשאים להתקבל לבתי הספר היסודיים והתיכוניים אך לאחר שיתקבלו שם כל בני הלאום הרומני, ועל פי מספר המקומות שישארו פנויים. גזרה זו נתפרסמה בשנת 1887 ובשנת 1893 אישר הפרלמנט את פקודת המיניסטר ביחס לבתי הספר היסודיים ועשאה חוק. בשנת 1912 נתפשט החוק הזה גם על בתי הספר העליונים. באוניברסיטאות נשארו אך יהודים מעטים והוכרחו לשלם שכר למוד גדול וצעירי ישראל שבקשו השכלה עליונה הוכרחו לצאת מן הארץ ולבקשה בחוץ לארץ. לפני יהודי רומניה הועמדה אז שאלת החנוך בכל תקפה. לאחר שנשמעו לתביעות הממשלה וקבלו עליהם את החנוך הכללי נשארו עכשו תועים ונבוכים. על כן הוכרחו לייסד להם מוסדות משלהם. במשך זמן קצר הקימו הקהלות וחברות פרטיות בתי ספר עממיים בכל עיר ואף מורים פרטיים פתחו בתי חנוך על חשבונם. בתי הספר של הקהלה נקראו בשם “שקאלא איזראעליטא ראמאנא” ובמקום שהתקיימו סניפים אחדים צוינו במספרים, כגון בגאלאץ שהיו בה שלשה בתי ספר צבוריים שנקראו בית ספר א‘, ב’ וג'. לפעמים צרפו להם שמות מיוחדים, כגון: “קולטורא”, “זשונימא” ו“בית הספר של הגשר האדום” ביאסי.

כל בתי הספר, בין של הקהלה ובין של מייסדים פרטיים, היו טעונים אישור מצד הממשלה, וזו דאגה רק לדבר אחד, לרומאניזאציה, כלומר שתהא תכנית הלמודים רומנית-לאומית. ובעניין הלמודים העבריים לא התערבה. מקורות ההכנסה של בתי הספר היו מקופת מכס הבשר או מתרומות בני הקהלה, וחלק משכר למוד, ואחרי כן באה חברת יק“א לעזרתם בתמיכותיה. חברה זו יסדה קרן קיימת של חמשת מיליון פראנק לתמיכת בתי הספר. לפעמים היה חלק התמיכה כ”ה אחוזים מן התקציב. נוסף על זה היתה החברה מלווה הלוואות גדולות לקהלות לבנות בתים מרווחים לבתי הספר. כמה בתי ספר (בבוקארישט, בראילה, פּלוישט ובאקוי) התכלכלו מעזבונות נדיבים.

לעיל נאמר שהממשלה לא התערבה בקביעת תכנית הלמודים העבריים, ותכנית זו שמשה סלע מחלוקת למפלגות. הזרמים בצבור היהודי ברומניה נתחלקו, כבכל תפוצות ישראל, ללאומיים ולנגד-לאומיים, כלומר של טמיעה. למרות האנטישמיות המובהקת שהצטיינה בה רומניה קמה בה מפלגה של מתבוללים. מנהליה היו סטודנטים ונאורים, ביחוד הרופאים הצעירים (תואר ד"ר מסוג אחר לא ניתן ליהודי ברומניה). בבוקארישט ובשאר ערים נוסדו חברות מיוחדות להפצת רעיון הטמיעה והוציאו כלי מבטא מיוחד ששמו מעיד על מטרתו “אסימילאריא” (טמיעה). המתבוללים הקיצוניים התנגדו אפילו לקיומן של קהלות ישראל והכריזו “אין לנו צורך בהן”. כמה מהם כתבו מאמרים ופרסמום בעתונים הרומנים, ובהם שפכו חמתם על נמוסי בני עמם. והמתבוללים לא היו כולם מעור אחד, יש מהם שהגיעו להשקפתם מתוך אידיולוגיה מארקסיסטית: כל החיים החברותיים עומדים על העיקר הכלכלי, ומכיון שהיהודים הם בני מעמדות כלכליים שונים, הרי אין להם ענינים משותפים וקשרם בטל מאליו. אבל רוב המתבוללים היו מאלה ששאפו לשווי זכויות והאמינו שטשטוש דיוקנם הלאומי יקרבם אל הגאולה. בבתי הספר של המתבוללים הקפידו שהמנהל והמורים ללמודי החול יהיו רומנים נוצרים, ומורים אלו הרגישו את עדיפותם במוסד והתייחסו אל המורים היהודים בבוז.

כנגד הזרם הזה פעלו שני כוחות: חוש העם הלוחש לו מה טוב לקיומו ורעיון חבת ציון. תנועה זו של חבת ציון התעוררה ברומניה בתחילת שנות התשעים. החוקים המגבילים הביאו לידי הכרח הגירה. בשנת 1880 נוסדה חברת “חובבי ציון” ביאסי בעמלם של ישראל אלעזר רוקח, סופר מארץ ישראל, והד“ר ק. ליפא, רופא מפורסם. בשנת 1881 נתכנסו חובבי ציון לעיר פושקאן ובשנה שלאחריה ביאסי. כתוצאות הכנסיות הללו נוסדו בארץ ישראל המושבות “ראש פנה” ו”זכרון יעקב“. ראובן אשר ברודס בא אז לבוקארישט והחל להוציא עתון ביידיש בשם “יהודית” להפיץ את הרעיון הלאומי ודבריו מצאו מסלות בלב העם. לאחר הופעתו של הרצל התגברה התנועה הציונית ברומניה. בפוקשאן ובבראילה יסדו תלמידי הגימנאסיה היהודית אגודות להפיץ את הציונות בקרב הצעירים. תחיה זו הראתה את אותותיה גם בחנוך. החלה התעניינות במצב בתי הספר ובתכנית היהודית. אז התחוללה מלחמה על תכנית הלמודים. המתבוללים טענו שלא נוסדו בתי הספר היהודים אלא משום שאין ילדי ישראל מתרבלים אל בתי הספר הכלליים, ומכיון שכך אין צורך בתכנית מיוחדת: ילמדו על פי התכנית הכללית ויוסיפו עליה קצת “דת”. וה”דת" מה טיבה? מעט סדור, מעט חומש בתרגום רומני. וקשה היה להלחם עם הדעה הזאת, מחוסר הכרה צבורית ואינטליגנציה יהודית לאומית. אך זעיר שם זעיר שם נראו סימנים לטובה. כשהניחו אבן פנה ליסוד גימנאסיה עברית בשנת 1893 בבוקארישט נאם אחד מגדולי הרופאים, ד"ר שכמן, ואמר:

“צר לי שאיני יכול להתחיל את דברי במאמר עברי נאות, אבל מביע אני את תקותי שהצעירים שיסיימו את למודם במוסד זה ידעו יחד עם לשונם של ציצרו ודימוסתניס גם את לשונם היפה והנשגבה של דוד וישעיה. אני מברך את אלה שהחלו ביסוד בית ספר זה ומבקש מהם לנטוע בלב התלמידים את האהבה אל לשונם ואל ספרותם ואת רגשי הכבוד אל העבר ואל ההיסטוריה שלהם” ¹⁸⁰.

דברים אלו הנראים לנו כמובנים מאליהם היו אז חדשים, שלא שמעתם אוזן של אינטליגנט יהודי מצליח ברומניה.

לעיל הוגד שלא היתה תכנית קבועה בבתי הפר ללמודים העבריים, וכל מנהל היה עושה כרצונו. וועדי בתי הספר – חבריהם היו בני אדם מן השוק. בתכנית הלמודים הכלליים לא יכלו להתערב, כי נקבעה על ידי פקידות החנוך, על כן התערבו בתכנית העברית וכל בעל בעמיו הכניס “פרוגראמה” משלו, והמורים העברים נכנעו להם. ברוב בתי הספר נתקבלה דעתם של הממשלה והמתבוללים שתכלית הלמודים העברים היא “דת”, על כן למדו קריאה מיכאנית בסדור, קצת פירוש התפלה, ברכות ומנהגים, קצת עברית לשם הבנת החומש וקצת חומש. ספרי הלמוד היו טעונים אישור מן הממשלה והם ערוכים על פי שיטת התרגום לרומנית. הילדים היו מדברים יידיש בבית ואת החומש תרגמו להם לרומנית, שלא כל הילדים הבינוה כראוי, בפרט מלים עתיקות ומטחי חיים רחוקים. מורים טובים לא נמצאו, כי לא נוסד בית מדרש מיוחד לכך. המשכילים הראשונים בני התורה נזדקנו ונסתלקו ובמקומם באו צעירים שלא קבלו עוד חנוך עברי אינטנסיבי. כמה מהם התחנכו בבית המדרש למורים של “חברת כל ישראל חברים” בפאריז שהלשון הצרפתית היתה שם עיקר והעברית תפלה ¹⁸¹. משכורתו של המורה העברי היתה דלה מאד ולא הספיקה לצרכי חייו ועל כרחו עסק בשעורים פרטיים, נוסף על שעות עבודתו בבית הספר. מצבו החוקי היה מעומעם. כל מורה היה טעון אישור הממשלה, וזו הביטה עליו בעין רעה. המורה צפוי היה כל הימים לטירודין ¹⁸², כמורה בלתי מאושר. המורים ללמודים הכלליים היו קבועים ועומדים והעבריים תלויים באויר ונתונים לחסדם או לשרירות לבם של חברי הוועדים. תנאים אלו שללו מן המורה את הכבוד ואת ההשפעה על תלמידיו.

רק אם נתגלה מנהל יוצא מן הכלל באישיותו ובאהבתו הלאומית הועלה ערך הלמודים הלאומיים. אחד מבתי הספר הטובים שהדגיש את הלמודים העברים ואת היסוד הלאומי היה זה שהתקיים ביאסי, ומורהו הראשי היה הסופר מ. ברונשטיין (1945–1858)הידוע בכנויו מבש“ן. הוא השפיע על חברי הוועד לעמוד לימינו ולעשות את האסכולה לבית חנוך עברי וחבר ספר לתולדות ישראל בשם “דברי ימי ישראל” בסגנון תנכ”י טהור. ספר זה הופיע בווארשה על ידי חברת “אחיאסף” ונתקבל לא רק בבית ספרו אלא גם ברבים מבתי הספר ברוסיה ופולין. מיאסי עבר מבש"ן לבאקוי ונתמנה שם למנהל בית הספר ונהלו ברוחו. אחד מן המורים שהושפע ממנו ונעשה אחר כך למורה רב פעולות היה ר' ישראל קאנוביץ שהיגר אחר שנים לארצות הברית והיה למנהל מוסד חנוכי עברי טוב “תלמוד תורה של מורד העיר ניויורק”.

י. קאנוביץ – היתה בו סגולת הארגון והשתדל לאחד את המורים ברומניה, על מנת לשפר את החנוך. בשנת 1902 נקראה וועידה לפוקשאן על ידי ההסתדרות הציונית לדון בתכנית הלמוד מנקודת השקפה לאומית והוצעו אז הצעות שונות. עיקרן היה להתקין על יד כל בית ספר “מכינה”. כי הילדים היו נכנסים כשהם בני שבע, וקודם לכן היו מתחנכים ב“חדר”. ה“מכינה” היתה צריכה לשמש פרוזדור ללמודים העברים: קריאה, ברכות ומנהגים ועברית. ובנוגע למחלקות היסודיות הציעו תכנית עברית אינטנסיבית יותר, שיהיו התלמידים עוברים בארבע שנות למודים חומש בדלוגים עם קצת רש"י וילמדו גם נביאים ראשונים ופרקי אבות ועברית ויסודי דקדוקה. אז פרץ ויכוח על השיטה הטבעית. המורים הלאומיים תמכו בשיטה זו, כי מחיה היא את הלמוד ומחבבתו על הילדים, אבל רוב המורים לא היו מוכשרים לקבלה, אם מחוסר ידיעה בדבורה או מחוסר הכשרה ללמד על פיה. שיטה זו היתה נהוגה בבאקוי, בבית הספר בברלאד ועוד בשנים שלשה בתי ספר במדינה.

ההצעות נמסרו לוועד המדינה של ההסתדרות הציונית לטפל בהן, אבל הרדיפות והצרות שתקפו ותכפו על ישראל ברומניה הסיחו את דעת הקהל משאלות החנוך והדבר נשתקע. הממשלה מצדה החלה מתערבת יותר ויותר בעניניהם הפנימיים של בתי הספר. פעם אמרה למנות למורי הלשון הרומנית ותולדות רומניה אך מורים נוצרים, משום ש“אין היהודים בקיאים באלה”. ופעם בקשה להקדיש כמעט כל שעות הלמודים ללמודים הכלליים ולצמצם את למודי הדת בשעה קצרה. רק ברוב עמל עלתה בידי ראשי הקהלה להעביר את רוע הגזרות. אבל החופש הפנימי ניטל מבתי הספר ועין הממשלה צופיה עליהם כל הימים לרומאניזאציה.

זה היה מצב החנוך לרוב העם. והעשירים והאמידים המשיכו להדחק אל בתי הספר הכלליים, כדי לתת לבניהם “חנוך טוב”.

“הסוחרים – כתב מבש”ן – נותנים את בניהם אל בתי הספר לעם, תחתיים ושניים, כי מצבם וכספם פותחים לפניהם דלתים. ואם המורים והתלמידים שופכים עליהם ועל אבותיהם ועל כל עם היהודים בוז וקלון שבע ביום, ואם מכריחים אותם ללמוד את למודי הדת הנוצרית, ואם האנטישמיים הקטנים מענים ומכים אותם (את ילדי ישראל) וממררים את חייהם – אין רע, “על כן אך יהודים אנחנו” – ככה יצטדקו “אנשי המעלה”. הבנים האלה יגדלו להיות אנשים בצאתם ובבואם, ויהודים רק בשם. ואם יתנו להם גם מעט לקח עברי, ילמדו אך די יכולת לקרוא ‘קדיש’ אחרי הוריהם. ויש גם שיקראו את ה’קדיש' במות אביהם מעל הגליון בכתב רומי".

“אך הפצע האנוש ביותר בחיי החברה והעם הוא חנוך הבנות. לאלה מזורה הרשת בכל ערי הארץ הגדולות: בתי הספר לנזירות הקאתוליות או לפרוטסטנטים האנגליים בעלי המשלחת (מיסיון) שרוב התלמידות בהם בנות ישראל הן, עד כי אפשר היה לייסד בכסף היהודים השוטף אליהם מכל עברים שנה שנה המון בתי ספר שניים לבנות. כי גם יושבי הערים הקטנות שולחים שמה את בנותיהם כדי לתת להן “חנוך טוב”, וככה הספיקו להקים אמות בישראל, אמות השוררות בביתן ומנצחות על חנוך ילדיהן על פי דרכן; להולכים קדימה הרחק מאד מרצון בעליהן, שגם הם מתבוללים מדעת או שלא מדעת, אך עוד לא כבה זיק היהדות מנפשם”.

תוצאות החנוך היו:

“דעת התורה ירדה בדור האחרון עשר מעלות אחורנית, ועמה גם כבוד התורה ותופשיה. למודי החול חשובים בעיני האבות והבנים, כי יודעים הם את ערכם בחיים, והלמודים העבריים היו להם, לאלה ולאלה, כסרח העודף, כדבר שאין כל חפץ בו וכל מועיל בו… אין עוד מורים טובים בבית הספר ולא אהבת תורה מחוץ לה” ¹⁸³.

אחד מן הנאמנים שהשתדל הרבה לטובת החנוך העברי ברומניה היה היינריך רוזנבוים. לאחר נבחר לראש הפדראציה הציונית קרא את אנשי הרוח ל“אספה הראשונה לתרבות” בפיאטרא בשנת 1906 והציע לפניהם תכנית רחבה לבתי ספר ולהפצת התרבות על ידי יסוד בתי מקרא ואגודות ושעורים לבוגרים. קונגרס של מורים נקרא לבראילה באותה שנה ונתכנסו שמה כמאה ושמונים מורים ונוסדה אגודה מיוחדת וגם הוציאו ירחון בלשון המדינה. אז הוחלט גם להנהיג את השיטה הטבעית בלמודי העברית, לערוך תכנית למודים מתוקנת ולחבר ספרי למוד טובים, אף החלו לטפל בעבודה ונקבץ לשם זה סכום הגון. אבל העבודה הושבתה על ידי מלחמה פנימית בין המורים לזרמיהם, אלה אמרו כי שאלת הלחם היא העיקרית המכריעה והשאר טפל, ואלה אמרו כי אך בארץ ישראל יש צורך בלמוד עברי רחב. המלחמה ארכה ימים והאגודה חלשה ונשארה כשלד של עצמות יבשות בלי משא נפש. הכסף שנאסף חולק לתמיכות למורים נצרכים, כלי המבטא שהוציאו חדל להופיע ובחנוך העברי פשטה האדישות ושלטה בו שלטון יחיד.

כך היה המצב עד בוא מלחמת העולם הראשונה.

 

באונגריה    🔗

הדומה השפעת שווי הזכויות על חיי ישראל בכל ארץ? החוק הוא שהשוויון יביא לידי התקלשות המסורת ומיעוט הדמות הלאומית?

כן ולא. השוויון הביא בכל מקום לידי השאיפה להטמע בקרב התושבים, להדמות אליהם בכל. אבל במקום שנתקלו הזרמים החדשים ברצון הגנה חזק, במקום שנמצאו לוחמים אמיצי לב שנתארגנו ויסדו מוסדות צבוריים לפי רוחם — עלתה בידי המעוט, לשמור על עצמותו וליצור דורות בצלמו — עם שנויים חיצוניים שהם פרי הזמן ושאין מהם מנוס.

מצבם התרבותי של יהודי אונגארן דומה היה למצב אחיהם בגאליציה. אף הם היו ברובם “עם לבדד ישכון”, שונים מעם הארץ בלבושם, בלשונם ובארחות חייהם. אדוקים היו מאד בדת ובמסורת וכל סטיה נחשבה בעינינם למינות, ולחמו בה בכל האמצעים.

בצפונה של הארץ הכתה החסידות שורש ומשכה את ההמונים. הרב ר' משה טייטלבוים (1759 – 1841 ) מגאליציה שהתיישב באוהלי היה ממרביצי תורת החסידות. בסגולותיו החיצוניות והפנימיות — יפי תואר ורוב חכמה בתלמוד ובנושאי כליו — היה מקסים את רואיו ומצודד לב שומעיו, ומשפיע השפעה עצומה על כל שכבות העם, כהמונים וכלומדים. שני לו היה איש המעלות והמדות ר' אייזיק טויב מקאליב — אף הוא עשה נפשות רבות לחסידות. חסידי אונגארן היו לוחמים אמיצים למנהגי החיים הישנים ולא נתנו לחדש לחדור לחייהם.

למוד התורה היה נפוץ באונגארן ורבו בה הישיבות. עוד במאה החמש עשרה יסד הרב ר' אפרים הכהן מווילנה, מחבר הספר “שערי אפרים”, שנתקבל לרב בעיר אובן (שנבלעה אחר כך בבודאפשט) ישיבה שהיתה הראשונה בארץ. הרב ר' מאיר אייזנשטאדט, מחבר הספר “שאלות מאירות”, קבץ אל תחת דגלו בחורים ולומדים חריפים. ישיבה מפוארה הוקמה בפרשבורג ומנהלה היה ר' משולם טיסמיניץ. עוד בשנת תק"ע הגיע מספר בחורי הישיבה באונגאריה לאלפים.

וכך יתאר אחד את מצב התורה בארצו:

“רבני אונגאריה רובם ככולם להבת אש התשוקה בערה בקרבם להשפיע לזולתם בחכמתם. כמעט כל רב ורב בארץ ההיא תפס ישיבה, אשר נאספו שמה בחורים למודי ה'. ומבתי הישיבות הגדולות יצאו תורה ויראת שמים, ולא נראה כמעט בכל העולם קבוץ גדול מתלמידי ישיבות כמו בארץ אונגריה” ¹⁸⁴.

אבל רוח החופש ומתן הזכויות והתקונים בדת, הרוח שבאה מצרפת ומגרמניה, הגיעה גם לאונגאריה. הנסיונות השונים שנסתה ממשלת יוסף השני והבאים אחריו — מצאו להם הד בקרב היהודים העשירים והנאורים. אולם התוצאות היו במדת מה שונות מאשר בשאר ארצות השוויון. לא כל ישראל שם הלכו אחר הרוח החדשה. היה היה שם מיעוט ניכר שלא נכנע לנחשולי ההשכלה, ואף כי למדו בניהם למודי חול בבתי ספר — לא פסקו מללמוד למודי קדש ובשיעור הגון, וחוט החיים הישראליים לא ניתק.

עוד טרם הוציא יוסף השני את “כתב הסבלנות” הביע רצונו לנציב אונגאריה ליסד בתי ספר נורמאליים לילדי ישראל ולהתקינם לחיי אזרח בידיעת לשון המדינה ובשנוי צביונם. בית החנוך המודרני הראשון נוסד בשנת 1782 במאטרסדורף שבגליל (קומיטאט) אדינבורג ונקרא בשם “בית ספר גרמני” ¹⁸⁵. על גורל בית הספר לא נדע. על פי “חוקת היהודים” מיום 31 במארץ שנת 1783 היתה המדינה צריכה לסייע ליסוד בתי ספר לילדי ישראל, וגם הותר להם לבקר בבתי הספר הכלליים. בה בשנה נוסד “בית הספר הלאומי” בפרשבורג ונתמנו שני מורים לשתי מחלקותיו, שהיו בהן 55 ילדים. התלמידים היו מבני העניים ולא השיגה ידם לשלם שכר למוד. הוצאות בית הספר עלו לשבע מאות פלורין, סכום גדול בימים ההם, וקהלת ישראל הוכרחה למלא את הגרעון. בית הספר החדש היה למורת רוח לקהלה ובקשה להפטר ממנו. היא פנתה אל הנציב בבקשה לשחררה מעול כלכלת בית הספר או להרשות לה לפטר מורה אחד מן השנים. הנציבות שהיתה חייבת להפיץ השכלה לא הסכימה לפטורי המורה, אלא אם כן יקבלו ההורים עליהם לשלוח את בניהם אל בית הספר הכללי. בשנת 1790 פנתה הקהלה שוב אל הנציב בבקשה לסגור את בית הספר, משום שאין בו מועיל, ואף הפעם לא נענה לה. אולם בית הספר ירד משנה לשנה עד כי נסגר מחוסר תלמידים, ואין ספק שהקהלה עשתה כל אשר בכחה למנוע את ההורים משלוח שמה את בניהם ¹⁸⁶. גם באראד התקיים בית ספר ושם מורו אהרן חורין, הוא האיש שנתקבל אחר כך לרב בעיר וסייע בידי הריפורמיים, והתיר תפלה בלשון המדינה ובלווית העוגב וחולל סערה ביהדות האונגארית. באלטאפּאן נפתח בית ספר ליהודים בשנת 1784 וההורים בקשו שהלמודים בו יארכו אך שעות מועטות ביום, כדי שיספיקו בניהם ללמוד ב“חדר”. תחלה נכנסו לבית הספר 113 ילדים ו-19 ילדות, וכעבור שנה ירד מספרם עד ששים ואחד. במישקולץ נוסד בית ספר בשנת 1785 והיו בו כארבעים תלמידים. בדרך כלל נחשבו בתי הספר בעיני העם כגזרת המלכות והשתמטו משלוח את הבנים שמה.

בתקופת עשר השנים, משנת 1780 עד 1790, קמו בתי הספר האלה: בפרשבורג, אלטאפאן, וואאג (ניישטאדטל, נפתח בשנת 1784), הוליקס — בה בשנה, סאטמאר, בה בשנה, שניץ וטראנטשין — 1786, בואן — 1784, ווירבו — 1785, מישקולץ — 1785, סאטורלי-אוהלי — 1785, בודרוג קרטשור — בה בשנה, אבאיו שאנטו — 1787, אבאיו שינה — 1787, הונסדורף — בה בשנה, מאד — 1788, גראסווארדיין — 1784, מארמוריש סיגעט — 1789, מאקו — 1787, בונהארד — 1788 ופאקש —1788.

מספר התלמידים בכל בתי הספר היה כאלפים והם היוו אך כעשרה אחוזים למאה ממספר כל ילדי ישראל מגיל בית ספר בארץ. אולם גם הילדים שבקרו את בתי הספר המודרניים היו מבקרים גם חדרים לשם למודי קדש. שאר הילדים — 90 אחוזים למאה — למדו בחדרים ובישיבות ולא רכשו להם ידיעות חול, או למדו כתב ולשון לועזי בדרך פרטי.

ראתה הממשלה שלא הועילו תקנותיה והוציאה פקודה חדשה, ביום 19 לספטמבר שנת 1786: מי שלא יביא תעודת גמר מבית ספר לא יקבל רשות נשואים. נקל להבין כי פקודה זו הגדילה את מספר הלומדים. ואף על פי כן היו רוב בתי הספר קטנים, ומורה אחד להם, חוץ מבית הספר של פרשבורג שהיו בו שנים. כל בתי הספר היו שתי מחלקות, לשתי שנות למוד, חוץ מאחד שהיה בן שלש מחלקות. שפת הלמוד היתה גרמנית, ומשום שלא נמצאו בארץ די מורים יהודים המוכשרים ללמד למודי חול היו רוב המורים לאותם הלמודים נוצרים.

אחר מות יוסף השני חשבו החרדים כי הגיעה השעה להפטר מבתי הספר. קהלת פרשבורג בקשה שוב מאת הנציבות לסגור את בית הספר, וגם הפעם לא נענתה. בתי הספר נשארו על כן פתוחים כמקודם, אבל אחר מות הרודן הנאור לא נתנו עוד הפקידים דעתם על ההשכלה ומספר התלמידים הלך ופחת. ובתי הספר החלו נסגרים זה אחר זה.

הנסיון הראשון לשנות את החנוך הישראלי לא הצליח על כן. החנוך המסרתי שרר בכל תקפו וקול התורה נשמע מכל החדרים והישיבות. על יחס העם לבתי הספר החדשים תעיד העובדה של שנת 1825: נדיב אחד עזב בצוואתו רבע מיליון זהובים להקים בו בית ספר יהודי מודרני בס. א. אוהלי. בית הספר נפתח כעבור עשרים וחמש שנים בשנת 1850, והוכרחו להעמיד שוטרים על פתחו, להגן על המורים והתלמידים מחמת ההמון ¹⁸⁷.

גדל הלוחמים בחדש היה הגאון ר' משה סופר ( 1762 – 1839), הנקרא על שם חבורו “חתם סופר”. הוא נולד בפראנקפורט וקבל תורה מבעל “ההפלאה” ור' נתן אדלר וזמן מה למד בישיבות מגנצה אצל ר' טייבלה שייער. כשקבל ר' נתן אדלר את הרבנות בבוסקוביץ לקח גם תלמידו משה עמו והיה לומד מפי רבו עד נשאו אשה. כעבור איזו שנים נתמנה לרב בעיר מאטרסדורף וישב שם תשע שנים, עד שקבלוהו בשנת תקס"ב לרב בעיר המפוארה פרשבורג ושם ישב עד יום מותו בכבוד שאין משלו. שם נהל את הישיבה — שיסודה היה נעוץ עוד בשנת 1700 בערך — ועשאה אכסניה גדולה לתורה. שם הישיבה יצא לתהלה ואליה נהרו בחורים מכל קצות המדינה, עד כי הגיע מספרם לחמש מאות. ישיבה זו היתה לאם הישיבות וזכתה להחשב רשמית כבית מדרש לרבנים ליראים, ותלמידיה חפשים היו מעבודת הצבא, כדין כהני דת.

ר' משה סופר היה בעל סגולות נפלאות, “חכם גדול היה האיש הזה בחכמת התורה שבעל פה, אשר לא רבים היו (כמוהו) בדורות האחרונים” (אייזיק הירש ווייס), צדיק וחסיד, עושה חסד לעניים, וביחוד לתלמידיו ולכל דורשי תורה, עד כי פזר חצי פרנסתו לצדקה. והאיש הרך וטהר הלב הזה היה גבור כארי ועז כנמר במלחמתו על המסורת. הוא ראה את תוצאות הריפורמה הדתית בגרמניה וגמר בלבו לעמוד על משמרתו מבלי הכנע לנחשולי הזמן, ולא לתת לשנות ממנהגי ישראל כקוצו של יוד. הוא היה אומר: “כל המפקפק על נמוסים ומנהגינו צריך בדיקה אחריו” (חתם סופר, או“ח סימן נ”א), “אם נבוא להתיר דבר משום שהוא מנהג, נבוא ונתיר לחלל שבת בפרהסיא” (שם סימן קנ"ד). הוא התנגד לכל חדוש, לא הסכים להטפה בבית הכנסת בשפת אשכנז, אסר על תלמידיו קריאה בספרים חיצוניים והתנגד לחכמה ולמדעים — כי ראה ראה כי בעלי המדע היו למחדשים ולמפירי התורה. קנאותו גדלה כל כך עד שלא שמח על שווי הזכויות, וכשנועצו שרי המדינה בשנת תקצ"ג בדבר מצב היהודים ונפוצו שמועות כי ינתן שוויון לישראל לא התלהב ביותר, כאשר נווכח מדרשו שדרש בענין זה ¹⁸⁸.

יהודי אונגאריה העריצו את ה“חתם סופר” ודבריו היו ליראים כדבר אלהים, וממנו שאבו העוז להתנגד לכל חדש ולהלחם בו. ישיבתו, ישיבת פרשבורג, התנהלה על ידי בנו, בעל ה“כתב סופר” (עד שנת 1871), ואחר כך על ידי בנו ר' שמחה בונים (עד 1906) ואחריו על ידי בנו עקיבא שרייבר. במשך תקופה ארוכה הרביצה שושלת זו תורה ושמרה על המסורת של מלחמת מצוה עם כל חדש.

ואם לא עלתה ביד ר' משה סופר לעכב את גלגל הזמן, אין לכחד כי הרבה עשה לחזוק היהדות החרדית והודות לפעולתו והשפעת אישיותו בימיו ואחרי מותו התקיימה מפלגת חרדים רבת השפעה באונגארן, — אף כי היו במשך הזמן למעוט. בכחו היו החרדים למפלגה לוחמת.

בשנת תר“ד (1844) נתכנסו כ”ה רבנים בפאקש לדון במצבם הרוחני של יהודי אונגארן והרב לייב שוואב שהיה מן הנוטים אל החדש, הציע לפתוח בכל עיר בית ספר לפי רוח הזמן ולהכניס תקונים שונים בהנהגת העדה, וחפצו כל הנאספים לעזוב את הוועידה, עד שהוכרח המציע להסתלק משם.

אחת מן ההחלטות שנתקבלו בוועידת הרבנים שם נגעה בחנוך וזה היה תכנה:

“חוב על כל רב להשגיח על השו”ב וסופרים ומורים ומלמדי תינוקות על עניני הלמוד, שלא יעשו המלמדים מלאכת ה' ברמיה, וגם על חנוך הנערים, שיהי' על דרכי התורה ויראה, וגם על הנהגת המלמד בעצמו, שיהי' נגד ה' דרכו, ושלא יתעצל הרב מלנסות ולהעמיד את כל הנערים אל כור הבחינה, ודרכי הלמוד חיוב על הרב לכונן ולתקן, כפי אשר יורו המורים, המה הראשים המבוררים בוועד הגדול".

אבל הרוח החדשה החלה חודרת למשכנות ישראל. השמועות על השוויון בצרפת הגיעו גם לאונגארן והתקוות לימים טובים החלו לשחק לפני נאורי היהודים ומשכיליהם. שתדלנים שונים באו לפני השרים בהצעות ובבקשות לבטל את מס הסבלנות המוטל על היהודים ולתת רשות לישראל לדור בכל רחבי הממלכה ולעסוק בכל ענפי המסחר והאומנות. בבית הנבחרים דובר על שפור מצב היהודים ואחדים מן הנבחרים הביעו את דעתם כי תחלה צריכים היהודים לשנות את דרכי חייהם ולתקן את חנוך בניהם, ואז יזכו לזכויות. דברים אלה לא עברו בלי פעולה.

התמורה הפנימית ההולכת ובשלה בקרב היהדות האונגארית ניכרה תחלה בעת המרידה. כי במשך הזמן התגברה באונגאריה הרוח הלאומית, המאדיארית, רוח קנאה כמשפט ארץ שזרים מושלים בה וסכנה נשקפת לתרבותה. מאין באה הסכנה? — מצד אוסטריה, המושלת בה, שלשונה הרשמית היתה הגרמנית וגם מצד התושבים שהיו ערב רב של סלאווים, גרמנים, רומנים ועוד, שכולם הקפידו על לשונם ועל קניניהם הלאומיים ולא רצו לוותר עליהם. הלחץ המדיני ממעל וההיאבקות הלאומית מבפנים הגבירו את הלאומיות המאדיארית ושיוו לה צורה שוביניסטית. האונגארים ראו שהיהודים עלולים להביא להם תועלת מרובה, אם יצטרפו אל המאדיאריות, והסבירו להם פנים. בעצם הימים ההם, עת חלמו משכילי ישראל על אחוה עם כל התושבים, פרצו פרעות בפרשבורג (בשנת 1848) וההמונים שדדו את הבתים והרסו את בית הכנסת עד היסוד ודרשו לגרש את היהודים אל תוך הגיטו. זו היתה תשובת ההמון האונגארי על שאיפות החפש והבטחות אצילי העם לתת ליהודים שווי זכויות.

כשהכריזה אספת הנבחרים על חרותה של אונגאריה וקושוט נתמנה ראש הממשלה הזמנית ונוסדה ה“גווארדיה הלאומית” להגן על החרות ולהקרע מעל אוסטריה, נכנסו אלפי יהודים אל הצבא ואל חיל המלואים. עוד לא גוע הד היללות בפרשבורג, אך זה החלו חבורות להתארגן על מנת לצאת מאונגאריה ולבקש חיי בטחון במרחקים, והיהודים שמעו קול הקריאה להציל את המולדת ושכחו את עלבונם ויצאו לשמור על המולדת. מובן מאליו כי הראשונים היו היהודים הנאורים שחשבו עצמם מאדיארים. בין היוצאים למלחמה היו הרבנים ל. שוואב מבודאפשט וליופולד לעף (לב) הרב המתקן משגדין, שהיה פאטריוט גדול והלהיב לב האונגארים בדרשותיו החוצבות להבות אש.

אוסטריה יצאה למלחמה על המורדים ונצחתם, וראשי הצבא שפכו את המתם על היהודים על עזרם לצבא האונגארי. הם הטילו על היהודים קנס של שני מיליון פלורין, חוץ מקנסות על עכוב התשלום. היהודים לא יכלו להביא לאוצר הממלכה את הסכומים העצומים והיו בכל רע. אכן במשך הזמן, כששקטה הארץ, בקש הקיסר פראנץ יוסף הראשון להרגיע את העמים שתחת ממשלתו ולפייסם, ואז שם עינו לטובה גם על יהודי אונגארן והפחית את הקנס והעמידו על מיליון אחד, והקדישו אחר כך לקרן קיימת לפיתוח החנוך בישראל בהשגחת הממשלה.

ביום 29 למארץ שנת 1856 הופיעה פקודה בדבר פרטי הוצאת הכספים מקרן בתי הספר:

א. לייסד בית מדרש לרבנים. ב. לייסד בכל גליל אדמיניסטראטיבי בית ספר ליהודים למופת. המיניסטריון לדתות יקבע מקומם וכל עדה ישראלית מקומית תתחייב להמציא את ההוצאות להקמת בית הספר ולדירתו. ג. לייסד בתי מחסה לילדים עוורים ואלמים, בני עניים.

לאחר צאת הפקודה הזאת נתחדשה פתיחת בתי הספר המודרניים. מבתי הספר הקיימים בחרו באלה של פרשבורג, אובן הישנה, פשט ופינפקירכן וקבעום בתי ספר לדוגמה. מורים בעלי תעודות לא נמצאו אז, על כן בחרו במורים יהודים סתם, על מנת שכעבור זמן יעמדו לבחינה לפני וועדי בתי המדרש למורים.

המשגיחים על בתי הספר היו הרבנים שהפקידה הממשלה. בגליל שגדין מנתה את הרב ליופולד לעף. אז הנהיגו גם את את למודי דת ישראל בבתי הספר הכלליים והרבנים הפקדו למורים שם.

בין מורי בתי הספר החדשים היו משכילים עברים מן הטפוס הטוב, בעלי סגולות וכשרונות, כגון ר' דוד פרידנהוזן שחבר ספר בגיאוגראפיה, “מוסדות תבל”, ר' יהודה ב"ר לייב מטריטש, מחבר “ספר החנוך”, מנחם מנדל שטערן ( 1811 – 1873), עורך “כוכבי יצחק”, שהורה בבית הספר באייזנשטאדט, ור' גבריאל זידפלד, אביו של מאכס נורדאו, והרבנים הטו להם חסד למורים אלה וכתבו הסכמות לספריהם. לא כן המורים שחללו את הדת — אליהם התייחס העם בשלילה, ובגללם סבלו בתי הספר.

אכן גם גורמים מדיניים הכבידו על התפתחות בתי הספר. והחשוב בהם רבוי הלשונות.

מלחמת הלשונות באונגאריה קשה היתה. היהודים החזיקו תחלה בגרמנית — אם מפני קרבתה אל יידיש ולמודה נראה להם קל יותר, ואם מפני הערך המסחרי שהיה לה. אולם שפת הארץ ומושליה המקומיים היתה המאדיארית ויהודים נאורים החלו לרכשה ולהשתמש בה. ושתי הלשונות החלו לשמש בבתי הספר בערבוביה. הדבר היה תלוי בהשכלת המורה: יש מהם שלא הבינו מאדיארית והוכרחו ללמד בלשון הגרמנית. בדרך כלל למדו את הלשון המאדיארית ודקדוקה, היסטוריה וגיאוגראפיה לאומית בלשון האונגארית ושאר מקצועות החול בגרמנית. היוצא מרבוי הלשונות היה שלא ידעו הילדים אף לשון אחת כהוגן.

ובנוגע ללמודי הקדש לא היו התקלות פחותות מאשר בלמודי החול. בין המורים היו רבים מבחורי הישיבה שהציצו ונפגעו. הם למדו מקרא בלי אמונה והילדים הרגישו בכך. ובדרך כלל לא הספיקו הילדים ללמוד חומש ולדעתו, על כן נקל היה לרבנים החרדים לבטל את ערך בית הספר. ומן ההורים היראים היו רבים שבכרו בית ספר כללי על בית ספר יהודי, באמרם שמורה נוצרי לא ישפיע לרעה על בניהם כמורה יהודי אפיקורוס.

תכנית הלמודים העברים בבתי הספר לא היתה אחידה, ואיש הישר בעיניו ילמד. באחד למדו את החומש כסדרו, בשני בחרו אך בחלק הספורי, בשלישי למדו “משלי”, והילדים הרכים לא תפסו את הנלמד, ברביעי הורו “תהלים” ובחמשי — ישעיה. הלמוד היה מתוך תרגום, בלי הכנה מספקת בלשון העברית, על כן היה לעול ולמשא על התלמידים והמורים גם יחד. ויש שנתעוררה שנאה בלב הילדים ללמוד עצמו. כך מעיד מנהל בית הספר במישקולץ ¹⁸⁹.

אחד ממקצועות הלמוד היה דת ישראל, ולא למותר להביא כאן דעתו של מנהל בית הספר הנ"ל בענין זה:

“בשום תקופה לא למד הנוער היהודי דת בדרך שיטתית וכמקצוע מיוחד כמו בזמננו, ואף על פי כן לא היה הרוח הדתי ירוד כמו בימינו… גורל למוד הדת כגורל הדרשות המודרניות בבתי הכנסת… מן הזמן שהן נשמעות בבתי התפלה שלנו החלישו את היהדות יותר משחזקוה, ומשעה שהנהיגו את למוד הדת — הסירו נעורינו יותר ויותר את לבושי הדת ובטלו את הדינים (עמוד 52) ומעשה שבא יהודי מן הסביבה, רב לשעבר, לבית ספרנו במישקולץ על מנת למסור לנו את בניו ורצה לדעת את תכנית הלמודים. הראינו לו את התכנית וישרה בעיניו, אבל כשאמרנו לו שבמחלקה העליונה אנו מלמדים דת לא רצה לדעת את בית הספר” (עמוד 57).

“המורים אדישים היו ליהדות ולידיעתה. מקצתם חללו את הדת בפרהסיה, ועל ידי כך היו החרדים למתנגדים עזים לבתי הספר. הם דרשו — כמו בגאליציה ובשאר מקומות — שהמורים יהיו מן הנוצרים, ולא יוכל התלמיד ללמוד מהם פריצות דתית” (57).

ההיה בסיס לחששותיהם של החרדים? בין המורים התפשטו דעות הריפורמים הגרמניים. בשנת 1867 בחרה אגודת המורים הישראליים באונגאריה וועד של עשרה לפתור את השאלות האלה:

א. למה ילמדו עברית?

ב. איך ללמדה.

ג. כמה ללמד.

אחד מחברי הוועד, מ. נ. רוטנברג, הוכרח לחבר קונטרס מיוחד להגן על הלשון העברית ולבאר את ערכה הלאומי. קטעים אחדים מדבריו יעמידונו על הרוח שנשבה במחנה הנאורים.

“למה נלמד עברית? המתקדם סבור שהעברית תשאר אך לשון התפלה, לצרכי ההיכל בלבד. המתקדם הזה אח ורע הוא לריפורמי החושב שהגיעה השעה להוציא את הלשון העברית מן ההיכל”.

ועל זה עונה המחבר בעוז לאומי שקשה למצוא דוגמתו בין משכילינו בימים ההם:

הזמן הזה — תקופת הלאומיות הוא ורוח הלאומיות תקפה את כל העמים. ורק אנו מכריזים על עצמנו כעל בני דת בלבד. מדוע? ימינו אלה ימי החופש המה. כל העמים מרהיבים עוז בנפשם להכריז על עצמותם, על זכויותיהם המלאות, אך היהודים, עבדות של מאות דורות שללה מהם את העוז הזה. ואף על פי כן אין עם החי אלפי שנים יכול לנתק את הקשר בין אחים".

“אנו היהודים מאמינים ברעיון המשיחיות, ברעיון הגאולה. השגת זכויות אינה סוף מטרתנו. אין זו הגאולה השלמה. הלשון היא המנוף החשוב ביותר להתפתחות הלאום, לכן עלינו לכבד את השיור הזה של אבותינו כשריד יקר חופשנו ועלינו לפעול בהתלהבות לטפוחה. הלשון היא הקשר היחיד המקשרנו בשאר אחינו, היא הדבק המחבר את בני יעקב לעם אחד”.

“בבתי הספר הישראליים מלמדים שתי לשונות, גרמנית ואנגארית, האפשר להוסיף עליהן עוד שלישית? המתנגד לזה דומה לאותה האם שנפרדה מבעלה הראשון שהיו לה ילדים ממנה, ונישאה לבעל שני, שהיו לו ילדים מאשתו הראשונה, ופרנסה אם בניה החורגים, ומנעה לחם מפי בניה היא” ¹⁹⁰.

קורס הלמודים בבתי הספר האלה היה של ארבע שנים, לילדים מבני שש עד עשר. והיו זמנים שהממשלה אסרה את החדרים וההורים מוכרחים היו לשכור לבניהם מלמדים להורות בניהם בבית, או שילדים אחדים מבני שכנים היו מצטרפים ולומדים בבית אחד מחבריהם.

שיר עממי שנתפשט באונגאריה ילמדנו על יחס העם הפשוט לבתי הספר:

די זאכען געהען שוין כסדר,                הענינים מתנהלים עתה כסדרם.

ווער לאָזט זיין קינד געהען אין חדר?           מי ימסור בנו אל ה“חדר”?

ער זאָל ניכט לערנען קיין גמרא,               אין ברצון האב שבנו ילמד גמרא,

דען הערנאך איסט ער קיין אונגארישער שררה.      שכן לא יוכל היות לאציל אונגארי.

ווער ברויכט איין מלמד מיט איינעם בארט,           מי זקוק עוד למלמד בעל זקן

ווייל ער לערנט אויף דער יידיש ארט?              המלמד על פי דרכי ישראל?

נור איין לעהרער אָדער איין פּראָפעססאָר,           עתה ידרש רק מורה או פריפיסור

ווייל ער לערנט אויס משה דעסויער.              המלמד על פי תורת משה מדעסוי.

דער רש“י איסט קיין אונגאר,                   רש”י לא היה מאדיארי,

דער ביאור איזט איין ביססעל יונגער,           ה“באור” צעיר ממנו,

צום סוף קאמט נאָך בלאָך איבער די תורה         ואחריו יבואו דברי בלוך על התורה

אונד מאכט דארויס הוננישע סחורה ¹⁹¹.           העושה אותה לתורת ההונים.

 

הקונגרס היהודי והפרוד    🔗

הזרם הלוחם עם הישן היה פועל זמן רב במעמקים, אבל במשך הזמן באו מאורעות מדיניים והעלו את הטמיר אל השטח העליון והמלחמה החלו בתקפה.

לאחר דכוא המרד היו היחסים בין אוסטריה ואונגאריה מתוחים מאד. אוסטריה היתה ארץ בעלת לאומים שונים ויראה לקיומה, מפני הרוחות הלאומיות, והחליטה לתת לאונגאריה חרות גמורה ושלטון עצמי בכל עניניה הפנימיים ולא תהא תלויה באוסטריה אלא בעניני חוץ. ואז החלה ממשלת אונגאריה לבקש דרכים לשפוך רוח אונגארית על כל הארץ. היא ראתה ביהודים בני ברית, לחזק בעזרתם את הרוח המאדיארית, ולא התאכזבה. השאיפה להטמע בין האונגארים נראתה בין השכבות היהודיות הגבוהות והאינטלקטואליות. הרב הריפורמי ליופולד לעף היה מן המאדיארים בני דת משה, ומצא לו מסייעים. בדברי בקרתו שכתב על ספרו של משה הס “רומא וירושלים” הביע את דעתו כי החלום של שיבת ציון חלום שוא הוא. היהודים אינם עם ויהודי צרפת וגרמניה זרים אלה לאלה כתושבים הנוצרים בני אותן הארצות.

הברון ב. אטוואש, שר הפולחן וההשכלה, היה אחד מן המשתדלים לטובת שווי זכויות ליהודים והוא קבל על עצמו את התפקיד לקרב את היהודים לתרבות הארץ. הוא קרא את באי כח היהודים לקונגרס (בשנת 1869), כדי לסדר את עניני הקהלות ולקבוע את צורת החנוך היהודי. בקונגרס זה פרצה מלחמה גדולה בין שתי הסייעות, בין החפשיים והחרדים, מלחמה שהביאה לידי תוצאות גורליות לישראל באונגאריה. החפשיים שהחליטו לשבר את כבלי המסורת בקשו להחליש את כח הקהלות וכח הרבנים, על כן דרשו צמצום האבטונומיה הפנימית ויסוד לשכה מרכזית שיהא כחה גדול על הקהלות, לשכה ארצית שתעמוד תחת השגחת הממשלה והחפשיים יהיו הרוח החיה בה. ה“סנהדרין” והקונסיסטוריה בצרפת היו לעינים לחפשים בדרישותיהם. אבל כאן מצאו גוש חרדי שהגן על עצמו בכל עוז. הם דרשו דיצנטראליזאציה וכשבאה לפניהם הצעה שכל עדה תבנה בית כנסת, תסדר בית מועד לכל חי ותיסד בית ספר, הוסיפו החרדים את הפסקה “ויתנהלו על פי הדינים בשלחן ערוך”. את ההוספה הזאת לא רצו החפשים לקבל והוכיחו שאין דיני ה“שלחן ערוך” נאותים עוד לרוח הזמן. אז קם ירמיה לב, אבד"ק אוהעלי וקרא בקול רם: “ארור האיש אשר ישב במושב החטאים האלה”, והחרדים עזבו את הקונגרס ונשארו החפשים לבדם.

וזה הביא לידי כך שהיהדות האונגארית נקרעה לשתים, מצד אחד הניאלוגים החפשיים ומן הצד השני החרדים (אורתודוכסים) ובין שתי הקהלות הקיצוניות האלה מעט קהלות המבקשות ללכת בשביל הזהב, אלה הן קהלות “סטאַטוס קבא”. לכל קהלה היו מוסדות מיוחדים והכנסות מיוחדות. הממשלה הוכרחה להכיר בקהלות המיוחדות והכספים לקרן בתי הספר חולקו ביניהן. והחרדים השתדלו להגדיל את הקרע ואסרו שחיטת השוחטים של שאר הקהלות והוראת רבניהן, ובית ישראל הוכה שם לרסיסים ¹⁹².

על רוח הקנאות הקיצונית תעידנה תולדות ישיבת רייזנשטאדט. בשנת תרי“א נקרא הד”ר עזריאל הילדסהיימר לשבת על כסא הרבנות בעיר הנ“ל. הילדסהיימר היה בן תורה וירא שמים, אבל הספיק ללמוד גם מדעים כלליים. הוא למד תורה בישיבת אלטונה ומפי הרב הראשי של קהלת האמבורג ובמכללה למד פילוסופיה, מתמטיקה ולשונות שמיות, ויצא מוכתר בתואר ד”ר לפילוסופיה. יליד אשכנז היה וראה בעיניו חורבן היהדות וכשלונם של הרבנים החרדים הקיצוניים שרצו לעכב את גלגל הזמן ולא עלתה בידם, ומאי רצון להניח מן האסורים הישנים הקיפה ההתבוללות את רוב העם. הילדסהיימר בקש להלחם ברוח הזמן בנשק המדעים והחכמה. מיד לאחר קבלתו את הרבנות באייזנשטאדט ייסד בה ישיבה מודרנית לגדל בה רבנים שתהא להם השפעה על הדור החדש. הישיבה נפתחה בארבעה תלמידים (בשנת 1851) ומיד החלו בחורים נוהרים אליה, כי הרוח החדשה הגיעה גם אליהם ובמסתרים חשקו בלמודי חול הדרושים לחיים, עד כי הגיע מספר התלמידים למאה וששים. למדו בה, חוץ מתורה ותלמוד, גם גרמנית, רומית, יונית, וחשבון. כוונת המייסד בולטת בתפלה שבה פתח את המוסד:

“הרחב ה' גבולי בתלמידים הגונים, הוגים בתורה לשמה ומופלגים ביראת שמים, מעוטרים במדות ובמעשים טובים, וחזק לבם ללחום מלחמת חובה ולהחזיק במדתך להיטיב עם זולתם בכל מאמצי כחם” ¹⁹³.

מוסד זה, שהיה דבר בעתו ועלול להביא טובה מרובה, קמו עליו החפשיים והחרדים גם יחד. הריפורמיים לא רצו במוסד חרדי מודרני והחרדים מצאו בו עוון “חכמות חיצוניות”. מתנגדי המוסד הלשינו עליו ונציב הממלכה צוה לסגור את הישיבה ולגרש את תלמידיה מן העיר. אך לאחר השתדלות מרובה נפתח המוסד שוב. כשנתכנס הקונגרס התאחדו החסידים עם הניאולוגים ולחמו בישיבה זו. עד שנקרא הרב הילדסהיימר לברלין ועזב את ארץ המדנים, והרב ר' שלמה מקוטנה היה למנהל המוסד ¹⁹⁴.

 

הישיבות באונגריה    🔗

כאמור לעיל היה המוסד החנוכי הנפוץ שבו הצטיינה אונגאריה — הישיבה. ונביא בזה שני תאורים הנותנים מושג טוב על חיי בחורי הישיבה. האחד נכתב בידי החוקר התלמודי מחבר “דור דור ודורשיו”, ר' אייזיק הירש ווייס (1815 – 1905):

“אין מספר לישיבות בעת ההיא באונגארן. בכל המקומות מושבות היהודים אשר בהן קהלות גדולות או קטנות שם היו הרבנים תופשי תורה. ולערך מספר בעלי הבתים אשר בעדה שם בחורים רבים או מעטים, כפי אשר יכלו בני הקהל לנשוא, וברצון טוב היו בעלי הבתים נותנים להם די צרכיהם, אף אם לרוב לא היה די מחסורם אשר יחסר להם… כל עני שבישראל חלק את פתו עם הבחור בישיבה… הישיבות בכל אונגארן היה רק בתי תלמוד, רק למוד הגמרא היה כל ישעם וחפצם ולא יותר. לא ידעתי שם ישיבה באשר התעוררו התלמידים מצד רבם ללמוד בה חכמה זולתי תלמוד ופוסקים. כמעט לא יאומן כי יסופר שהרב אם קבל בחור גדול או קטן הבא ללמוד בישיבתו שמעולם לא שאל אותו אם כבר למד חמשה חמשי תורה ושאר כתבי הקדש, ואני הכרתי בחורים אמוני יד בפלפול ולא ידעו התורה ואיני צריך לאמר שחכמת לשון הקדש ודקדוקה היתה להם ארץ מאפליה נעלמה”.

אבל הזרמים החדשים כבר הגיעו וחדרו בעד החומות החזקות האלה. היו בחורים שהבינו “בלבבם כי עם מדרש התלמוד נדרש לעסוק גם בידיעות אחרות, ולכול לראש דרוש להם לדעת כתבי קדשינו על בורים והתבוננו באיזה הדרך ישיגו זה. מן החנוך על פי דרך הישיבה לשוא ייחלו השגתו, על כן היו מתאמצים ללמוד מעצמם מה שלא יכלו ללמוד מרבם והשתדלו בשקידתם לקנות להם תחלה ידיעה בדקדוק הלשון ולהשיג מקרא עם תרגום אשכנזי ועם הבאור החדש הנלוה אל התרגום ולא נחו ולא שקטו עד השיגם כל אלה ומתוכם למדו בשקידה גדולה… מלבד התרגום והבאור קראו גם את ההקדמות והמבואות. קריאתם היתה להם תועלת להשכילם ולהובילם דרך תבונות, כי בהם נפקחו עיניהם על עולם חדש. בדרך עיונם בם נפגשו יחד עם אישים ומחקרים, ועם ספרים מספרי חכמי ישראל וגם האומות אשר עד הנה לא ידעו ממציאותם… אמנם אם גם היתה הסכנה צודה להם… כי תמיד היתה הדאגה נגד עיניהם והשתמרו לבל יודעו מעשיהם לאיש, כי אז אוי להם ואוי לנפשם. ומה עשו? היו מסתתרים בסתר מלונם ועשו במחשך מעשיהם. ומדאגה מדבר פן יבהילם איש, היתה תמיד גמרא פתוחה ומוכנת לפניהם להתעות את האורח הבלתי קרוא” ¹⁹⁵.

תמונה יותר מפורטת ובהירה מחיי התרבות והישיבות בימים ההם נמצא אצל אהרן שמואל ליברמן מו"ל “האמת” (1845 – 1880):

בהגריה העליונה, הם המקומות אשר על גבול אוסטריה ומיהרן, ילכו אחינו בדרכי אחיהם בגרמניה, אשר השליכו אחרי גוום גם את התלמוד וגם את שפת עבר, עזבו עיקרים רבים ומעריצים איזה מנהגים תפלים, או מנהגים חדשים אשר השאילו להם מאת הנוצרים, וכל מעינם היא להליט את האמונה בקליפה קלה ומהודרת: בהיכלים הבנויים לפי תבנית היכלי הנוצרים, בבגדי שרד לדרשנים, לחזנים ורבנים… סוף דבר, יהודי הגריה העליונה גם הם “פרוטסטנטים בני דת משה” כיהודי גרמניה. גם בתי הספר אשר להם הם כבתי הספר לאחיהם בגרמניה: טובים — על פי אפני החנוך והלמוד וכל המשטרים אשר נתכנו שם בהשכל ודעת, וגרועים — מנקודת הראות של המטרה העצמית אשר להם. כי תכליתם הלא ללמד דעת את ספרותנו העתיקה, ואותה ילמדו שם מעט. ישיבות אין להם או מעטות וקטנות. רק בפרעסבורג נמצא ישיבה גדולה, כי העיר הזאת היא אם לכל קהלות בני ישראל בארץ הגריה. בהגריה התחתונה או הגריה העצמית חזקה האמונה מעט יותר, ועמה נפרצה שם גם דעת התלמוד ושפת עבר… היהודים יחלקו שם לשתי מחנות, לאורתודוקסים המעריצים את כל המקובל בידם משנות קדם, ולמחדשים (פארטשריטטלער). שני המחנות האלה יחזיקו תמיד את מלחמתם אלה על אלה והמלחמות “הקדשות” האלו נשרשות בהם ותכופות עוד יותר ממלחמות הפוליטיקה, אשר גם מהם (מהן) לא ימשכו את ידם. וככל אשר נקרב לגבולות פולין, כן תגדל בין היהודים ממשלת האורתודוכסיה ובמדינות מרימארה והרי שבע (זיבנבירגן) קרוב לבוקובינה וגאליציה, נטבע ביהודים חותם אחיהם הפולנאים ביתר שאת…במקומות ההם נמצא ישיבות רבות המרביצות תורה בישראל. מהן גדולות אשר נמצא שם יותר משלש מאות תלמידים ומהן גם קטנות עם, לכל הפחות עשרים תלמידים. הישיבות האלו הן דבר אמצעי בין ישיבה פולנאית ובין בית ספר גרמני בשנות קדם. אין להן לא בתי מדרש מיוחדים ולא ראשי ישיבות מיוחדים, כי אם רב העדה או גם איש פרטי, הוא ראש הישיבה, והוא הוא המשגיח, מבלי לקבל שכר בעד עבודתו זאת. את השעור ילמד הרב בביתו או בחדרים מרווחים מיוחדים לזה, הנקראים “שעור שטובען” (חדרי השעור), והחדרים האלה פתוחים לתלמידים רק בעתות המיוחדות לשעור, ולא כבתי המדרש אשר ברוסיה ופולין הפתוחים יום ולילה לכל המבקש תורה או מלון".

“בני הישיבה בהגריה נקראים בשם בחורים ולא ישיבה בחורים או ארעם בחורים (בחורי עוני) כמו בפולין. לכל ראש ישיבה יש “בחור” אחד או שנים מיוחדים לו המכונים “רב’ס בחורים” (בחורי הרב), אשר ילמד אתם בכל עת מצוא ואתו יצאו ויבואו. תלמידי הישיבה יחלקו לשתי מדרגות: “חוזר בחורים” הם הבקיאים והחריפים יותר ובעד ד' או ה' זהובים לחדש יחזרו את השעור לרעיהם הצעירים מהם בחכמה, הנקראים בשם “בחורים קטנים”. רוב הבחורים הם בני עניים, אבל יש ביניהם גם עשירים, אשר יתמכו תמיד את רעיהם כפי שתמצא ידם, כיאות לחברים אמתיים. ה”בחור" ההגרי שונה מן “הישיבה בחור” הפולנאי תכלית שנוי. בכל עת בגדיו נקיים ושלמים, בבית המדרש לא יתגולל ולכל אחד מהם מעון בפני עצמו אשר שם ישב וילמד — אם הנהו מתמיד בלמודו… כי בתי מדרשים אין שמה כמו ברוסיה ופולין. חיי הבחור הם כחיי כל הסטודנטים ועליו החובה להיות נעליו מצוחצחים וכל בגדיו נקיים ולפי כבודו, גם אם יהיה העני בין הבחורים. ולמען ימצא לו לכל צרכיו ילך בין הזמנים לאסוף נדבות (שנאררען) ואת זאת יעשה בתכלית השלמות, לא בסתר כי אם בדעת וברצון ראש הישיבה, עם רשיון מיוחד לזה בכתב גלוי. בכתב ההוא תבוא בראשונה תעודה על למודו, על התמדתו וכשרונותיו. ואחר יפקיד ראש הישיבה את הבחור בידי נדיבי הלב ויחתום את התעודה ההיא בסגנון המיוחד הזה עם הבקשה לסעדו ולתמכו בכל מאמצי כח, לקבלו בסבר פנים יפות ולהעניקו ולהאכילו משופרא דשופרא ממה שחננך היוצר, וכו'. שנאררער כזה יעבור ברגליו במקומות שונות (שונים) כמו 4 – 5 פרסאות ליום. ואם עוד לא ידע הדרך, או כי יחפוץ לעבור במקומות חדשים אשר לא דרכו שם עוד רגליו, ישאל את פי חבריו הבקיאים בדרכי הארץ לשאול עצה מפיו. הבחורים האלה יכתבו לזכרון את כל הדרכים אשר יעברו בהם עם שמות המקומות ותושביהם ותכונת נפש התושבים ויקראו למגלות האלה בשם “שטראססעל” (נתיב, מן המלה שטראססע, דרך) ואת השטראססעל ימכרו או יתנו במתנה לחבריהם…"

“הקוראים אשר לא ידעו את מנהג הגריה ידמו כי “שנאררען” (לעסוק בקבוץ נדבות) תחשב לבחורים לחרפה ויושבי הארץ בוז יבוזו להם, אבל באמת יחשב ה”שנאררען" כדבר נחוץ אל הלמוד וגם בין סטודנטים נוצרים נמצא שנאררען במדה ידועה. אמת כי כת המחדשים אין דעתם נוחה מן הבחורים, אבל לא מחמת השנאררען, בלתי אם אשר ילמדו אצל רבנים אורתודוכסים ואל האורתודוכסים יתחשבו, או כפי אשר יאמרו המחדשים ההם: יען כי לא ילמדו מאומה, ויסבבו ערים וכפרים לאסוף נדבות כל תקופות השנה. אבל ללכת שנאררען מספר שבועות בשנה או רק בין הזמנים — לא עלה עוד על לב גם קצה המחדשים לחשוב זאת לעוון. הבחורים עצמם יחשבו את השנאררען למסע עונג (ספּארט) וכל אחד מהם יתהלל לפני רעיו בכשרונותיו למלאכה “היקרה” הזאת ¹⁹⁶.

מן הישיבות הרבות זכתה לתהלה, חוץ מישיבת פרשבורג שעליה דובר במיוחד, זו של הונסדורף. היא נוסדה בשנת 1825 על ידי ר' שמואל רוזנברג, שהיה מתלמידיו של ה“חתם סופר”. כשלש מאות תלמידים למדו בה ונחלקה לשלשה מדורות. בשנים הראשונים למדו ארבעה זמנים (שנתים) ובשלישי — ששה. כל מסיים “תלמוד תורה” שהצליח בלמודיו ראוי היה להתקבל שם.

 

בית המדרש לרבנים    🔗

באונגאריה, כבכל ארץ אחרת, נתעורר רעיון יסוד בית מדרש לרבנים מודרני מיד עם התפשטות ההשכלה. באי כח הממשלה והמשכילים היהודים חשבו כי יצירת טפוס של רב מודרני היא האמצעי הטוב ביותר לשנות את דרכי העם ולשרש מקרבו את הקנאות ולקרבו אל עם הארץ. שנים רבות היה הרעיון תוסס ולא יצא לפועל. היראים לחמו בו ולא נתנו להגשימו.

הראשון שהשתדל בדבר היה חכם תלמודי מבאוואריה, דוד כהן, שהגיש תזכיר להרצהרצוג יוסף בשנת 1806 והציע יסוד הסימינאריון. נודע הדבר לפרנסי הקהלה בפשט והפרו את הגשמתו. בשנת 1831 נזכר ב“חוקת היהודים” שהרבנים שיבחרו מאז והלאה יעמדו תחת השגחת הממשלה ¹⁹⁷, משום שעליהם לרשום בפנקסי העיר את רשימת הנולדים והמתים והנישאים, ודינם כדין פקידים, — אבל חוק זה נשאר על גבי הנייר. ליאופולד לעף השתדל הרבה בדבר, אבל החרדים התנגדו לזה בכל עוז ותשעים ושנים רבנים הגישו בקשה אל הקיסר למנוע את יסודו, משום שממנו נשקפת סכנה לדת ישראל. ובהיות אוסטריה ארץ קאתולית — ענו על זה המשכילים שיסוד בית המדרש דרוש לחזק את רוח הדת, משום שהאפיקורסות מתפשטת בין הדור הצעיר ואין מי שישפיע עליו. הרבנים — טענו המשכילים — מובאים ממרחקים, מפולין ומשאר ארצות, והבאתם עולה בדמים מרובים, והם קנאים ומאמינים אמונות תפלות, כבימי הבינים, וידיעות כלליות אין להם, על כן השפעתם רעה על ההמונים. אם יווצר טפוס של רב מודרני ישתנו חיי היהודים לטובה.

שנים רבות ארכה המלחמה. בינתים התפשטה הריפורמה וכמה " היכלות" נוסדו, והרבנים החרדים אסרו את הבקור בהם. רק לאחר שהסכימה הממשלה לפרוד גמור בין הניאולוגים והחרדים — ביום 18 למארץ שנת 1871 — והרשות ניתנה לכל קהלה לייסד לה מוסדות חנות כרצונה וכספי הקרן לבתי ספר נתחלקו בין הקהלות, נגשו הניאולוגים לייסד את בית המדרש ¹⁹⁸.

בשנת 1877 חונך בית המדרש בבודאפשט וחבר מוריו היה מן המצוינים. לראש נמנה הרב י. בריל ולמשנהו ר' משה אריה בלוך, לפנים רב בלייפּניק של מוראביה, שייט גדול בים התלמוד, ר' דוד קויפמן, חוקר ודורש קדמוניות לימד דברי ימי ישראל וספרות עברית, זאב באכר, — בעל “אגדות התנאים והאמוראים”, לימד אגדה ומדרש, ובמשך הזמן גם יואל בלוי, ש. קרויס בעל “קדמוניות התלמוד” ועוד חכמים מובהקים. קורס הלמודים ארך חמש שנים, וכוננו בו גם בית ספר מכין שבו למדו את למודי הגימנאסיה. המייסדים נתכוונו למשוך אל המוסד בחורי ישיבה וללמדם ידיעות כלליות לפי תכנית הגימנאסיה, ולהכינם אחר כך לרבנות. ללמודים העבריים הקדישו שש עשרה שעות לשבוע בקורס המכין. בשנת 1888 היו במוסד 106 חניכים, אחר כך החל מספרם יורד. אחת הסבות להתמעטות התלמידים היתה מלחמת החרדים במוסד. לא כל המסיימים יכלו למצוא משרות באונגאריה, ורבים מהם יצאו לארצות אחרות ונפוצו בכל העולם. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשנקטעה אונגאריה וחלקים ממנה נמסרו לרומניה ולטשיכוסלובאקיה נשארו במוסד אך 65 חניכים.

בית המדרש למורים בבודאפשט היה בתחלתו קורס למסיימי בית ספר נורמאלי (עממי), להכשירם להוראה. הוא נוסד בשנת 1859 ובשנת 1877 עבר לרשות ה“קרן לבתי הספר”. לאט לאט עלה ונתפתח עד כי נקבע בו קורס למודים של חמש שנים, אולם למוד העברית עמד בו על מדרגה נמוכה, כי נתנו לו אך שש שעות לשבוע. המסיימים היו עתידים להיות מורים אם בבתי הספר העממיים היהודיים או ללמד דת לילדי ישראל בבתי הספר הכלליים. מספר החניכים היו כמאה ועשרים ועד שנת 1930 יצאו ממנו 1589 מורים. כמה מן המורים לימדו בבתי הספר העירוניים הכלליים.

 

החנוך בבתי הספר הישראליים והכלליים    🔗

מעטים מאד היו בתי הספר התיכוניים לישראל באונגאריה. בבודאפשט הוקמה גימנאסיה יהודית בזכותו של הפדגוג רב ההשפעה מוריץ (משה) קארמאן. האיש שזכה להקרא “מחנכה של אונגאריה” — שמו האמתי היה קליינמאן ונולד בשגדין ובעודו נער יצק מים על ידי ליאופולד לעף. על פי המלצת הרב נתקבל קארמאן למורה דת בקהלה הראשית בבודאפשט ושם נכנס לאוניברסיטה והוכתר בתואר ד"ר לפילוסופיה והצטיין בכשרונותיו הגדולים, עד כי שלחתו הממשלה אל גרמניה לחקור שם דרך הכשרת מורים. בשובו לבודאפשט יסד בית ספר תיכוני ששמש לדוגמה ובו קנו להם הקאנדידאטים להוראה ידיעה מעשית בדרכי הלמוד בבתי ספר תיכוניים. כעבור זמן מה מנתהו הממשלה למזכיר “וועד החנוך הארצי” וערך תכנית למודים מחודשת לכל בתי הספר התיכוניים בארץ. כשהזקין מסר המיניסטריום לידו יסוד מחלקה מיוחדת שמטרתה היתה לתקן את מוסדות החנוך ולשפרם.

בתוך פאטריוטיותו האונגארית הגדולה נשתזר גם חוט יהודי. בשנת 1866 עורר תנועה לייסד בתי ספר יהודיים תיכוניים, “למען תשרת כנסת ישראל ותתמוך בהתפתחות ההכרה הלאומית (המאדיארית) אף היא, ותתחרה בזה עם שאר הכנסיות הדתיות”. קארמאן עיבד תכנית למודים ל“קוליגיאום טריאום לינגוואריום” לחנך את התלמידים בשלש לשונות קלאסיות, עברית, רומית ויונית, וכל השלש תהיינה שוות בזכויותיהן. אבל אפילו למוסד זה קשה היה להשיג את אישור הממשלה, שמצאה בו רצון להסתייגות ולפרישות. רק בשנת 1913 הוקם הבנין, אבל מיד אחר זה פרצה מלחמת העולם. לאחר שש שנים נפתחו המחלקות הראשונות ונתחלקו לשני מדורות, לנערים ולנערות, ובראש המוסד הועמד הד"ר ב. העלער. למודי הקדש לנערים נלמדו חמש שעות בשבוע, אולם לנערות למדו אך שעורי דת, שלש שעות בשבוע ¹⁹⁹.

בנאגיקאנישא, מקום שם שמש הרב ליופולד לעף כרב, היה בית ספר יהודי עממי והרב עשאו בינוני. בשנת 1857 הוכר כבית ספר ריאלי ובשנת 1890 כבית ספר גבוה למסחר, שדין מסיימיו כדין מסיימי גימנאסיה. במה התבטאה יהדותו? — בשתי שעות של למודי דת לשבוע, ממש כבבתי הספר של הממשלה. בית ספר יהודי ריאלי התקיים גם בוואאג ניישטאדטל (וואגוהילי או נאווי מיעסטו) שנוסד על ידי משכיל עברי, ובו למדו דת שלש שעות בשבוע והרגילו את התלמידים ללכת לבית הכנסת. זאת היתה ראשית “יהדותו” ותכליתה. על הרוח ששררה בו יעיד הד"ר ב. העלער: “אין בית הספר יכול להראות על שום שרטוט יהודי מיוחד” ²⁰⁰.

לאט לאט החל רוח הזמן להראות את אותותיו. החרדים היו למועט. ילדי ישראל, ביחוד בערים הגדולות, חדלו לבקר חדרים, אף חדלו לבקר בבתי הספר הישראליים המודרניים, ועברו אל בית הספר הכללי, וכל חנוכם היהודי היו שתי השעות לשבוע של דת שהקהלה הישראלית הספיקה להם. לדוגמה נביא את המצב בקהלת בודאפשט בשנת 1912.

קהלת פשט נחלקה לשתים, האחת כללה ששה מחוזות לשמאל חוף הדונאי, ששם גרה האוכלוסיה היהודית ברובה, והמחוזות 1 – 3 ועשרה היו קהלה לעצמה. בששת המחוזות ההם היו, לפי הספירה משנת 1912, 56 בתי ספר עממיים כלליים ובהם 13,720 תלמידים יהודיים, 28 בתי ספר אזרחיים ובהם 5371 תלמידים מישראל, 14 בתי ספר תיכוניים ובהם 5121 יהודים, 4 בתי ספר גבוהים למסחר ותלמידיהם היהודיים 1814, בית מדרש למורים ובו 24 יהודים, בסך הכל 103 בתי ספר שמספר תלמידיהם מישראל היה 26,050, כל אלה למדו דת שעתים בשבוע, וקהלת פשט הספיקה להם את המורים.

בתי ספר מיוחדים ליהודים היו אז בפשט:

לנערים:

לנערות:

בסך הכל היו שם שבעה עשר בתי ספר מיוחדים ומספר כל תלמידיהם 1901.

נוסף על אלה היו לקהלה “מחלקות עבריות לאחר הצהרים” בשביל תלמידים שהוריהם רצו ללמדם עברית, ותלמוד תורה אחד לתלמידי בתי ספר בינוניים.

אנו רואים על כן שלעומת עשרים וששה אלפים תלמידים מישראל שהסתפקו בשתי שעות למודי דת בשבוע היו אך כאלפים תלמידים בבתי ספר יהודים מיוחדים, וביניהם יתומים ועיוורים שאלמלא גורלם ומומם, שהקהלה היתה חייבת לדאוג להם, לא היו זוכים לחנוך יהודי הגון ²⁰¹.

מורי הדת בבתי הספר העממיים היו בעלי תעודות, רובם חניכי בית המדרש למורים. מורי הדת בבתי הספר האזרחיים — הגבוהים מן העממיים — היו חייבים להיות בעלי תעודת רב. והמורים מסוג ג‘, המלמדים בבתי הספר התיכוניים, חייבים היו להיות מסיימי בית המדרש לרבנים. מורי הדת בבודאפשט קבלו משכורת הגונה והקהלה קבעה להם גם פנסיה. בשנת 1912 היה שכר מורה עממי ותיק 3640 כתרים, שכר מורה ותיק מסוג ב’ 4800 כתרים ושל מורה ותיק מסוג ג' — 5580 כתרים.

בערי השדה היה מצב החנוך היהודי טוב מאשר בעיר הבירה: משנת 1928 – 1929 אנו מוצאים את הספירות האלה לאונגארן:

מספר בתי הספר לישראל ששפת למודם אונגארית:

שהיוו 34.7 אחוזים למאה מכל ילדי ישראל מגיל בית ספר. השאר, 65.3 אחוזים, למדו בבתי הספר הכלליים. הממשלה תמכה בבתי הספר הבינוניים בתמיכה שנתית של 456,000 פּנגו ²⁰².

על רוח הפאטריוטיות האונגארית שנתפשטה בין היהודים תעידנה הספירות על שפת הדבור:

אף יהודי אחד לא רשם יידיש כלשון דבורו, אף כי בחצי המאה הי"ט היתה יידיש לשון הדבור השלטת. אכן בודאי רשמו רבים אונגארית כשפת דבורם מתוך סבות פוליטיות, ואף על פי כן אין ספק שהאונגארית היתה המושלת ביהדות האונגארית, ואף בין החרדים הקיצונים.

על פי החנוך היהודי ותוצאותיו יעיד אחד המורים הותיקים מבודאפישט:

“מה הנה התוצאות העיקריות של הלמוד העברי אצלנו בנוגע לשפתנו? כידוע מתחלקים בתי הספר העממיים אצלנו לכלליים ולדתיים (קאנפעססיאנעללע). והנה באחרונים, שמספרם הולך ומתמעט משנה לשנה, תופסת שפתנו במעשה רק מקום צר מאד. כי גם במצוינים שבהם, שמקדישים שש שעות בשבוע ולו גם יותר, להלמוד העברי ובגמר המחלקה העברית גומרים גם את תורת משה בלי דלוגים — לא ימצא אף תלמיד אחד, למרות היותו כבר כבן עשר, שידע את לשון התורה ידיעה ברורה, עד כדי להשתמש באוצר המלים אשר למד איזה שמוש שיהיה. העברית במעשה עומדת בשורה האחרונה והלמוד אינו כי אם לצאת ידי חובת הדת באופן שטחי למראית העין… השיטה הנושנה השוררת בכל בתי הספר אינה מסוגלת לטעת אהבה בלב הילד, כי הילד לומד רק לתרגם באופן מלאכותי… השיטה הטבעית אין שם ואין זכר לה אצלנו. מאדיארים אנחנו בצאתנו וזשארגונים או גרמנים באהלנו —בדבור… (הכותב מציע שינהיגו את השיטה הטבעית כדי לחבב את הלמודים על התלמידים) ומובטחנו כשיכנס התלמיד לבתי הספר התיכונים יתחבב הלמוד העברי עליו עוד יותר, ולא כמו עתה שיקרה לעתים תכופות שהתלמיד ממיר את דתו למען הפטר ממורה הדת העברי ומשעוריו…”

“בבתי הספר הכלליים גרוע מאד מצב השפה העברית. מספר הגון של עוזבי (מסיימי) בתי הספר הדתיים יודע לכל הפחות לקרוא עברית ולהשתמש בסדור. בבתי הספר הכלליים, אלו של הממשלה ושל עיר הבירה, נכללת העברית בדת, שהיא למוד חובה קבוע שתי שעות בשבוע לכל מחלקה ומחלקה… ישער נא איש כמה עברית אפשר לגמור במשך זמן קצר כזה, ובפרט במחלקות בנות חמשים או ששים תלמידים. כעשרים אלף ילדים וילדות עברים מבקרים את בתי הספר העממיים של עיר הבירה ובמשך ארבע שנים רצופות, משנת השש עד שנת העשר, עליהם לסגל להם קריאה עברית מהירה ואת ספורי המקרא עד עזרא. אבל אוי לאזנים ששומעות ואוי שרואות את תוצאות הלמוד העברי בבתי הספר האלה! אף התלמיד היותר מצוין אינו יודע לקרוא עברית כהוגן, ואף כי מקצת מן השפה העברית עצמה… אף אמנם זה שנים אחדות, הודות להמפקח המלומד של העדה העברית פה יש איזה החזרה למוטב, אבל קלת ערך מאד. המפקח המלומד הזה, ד”ר דוב מונקאטש, מתאמץ זה שנים לתקן את מצב הלמוד העברי בעיר הבירה… ביגיעה גדולה עלתה לו ליסד לאט לאט עד היום כחמשה עשר שעורים עברים נוספים על למוד הדת, המכונים בית ספר עברי — “עבר איסכולה” ( Héber iskola ) כל תלמיד עברי — אבל לא תלמידה — המבקר בית ספר עירוני ואשר ידבנו לבו, או יותר נכון לב הוריו — ללמוד עברית מתקבל לשעורים האלה, בלי שום תשלומים ובמשך ארבע שעות בשבוע לומד הוא לתרגם בשפה השלטת תפלות אחדות וגם כחמשים או כששים פסוקים מתורת משה. אבל התוצאות אינן שוות בנזק ההוצאות… השעורים האלה מתנהלים בסדר, והמגרעת היותר ממארת היא השיטה הנושנה, התרגום המשפיל את המורה לחוטב עצים פשוט והמשעמם את הילד ²⁰³".

ועל ידיעות מלמדי הדת נמצא סעיף בפארודיה אחת, ויש ונלמד את האמת המרה מן הלעג:

“הכל כשרים להורות דת בעיר הבירה, אחד אנשים ואחד נשים, אפילו הדיוט שוטה קטן וגס רוח, ובלבד שיהיה מדופלם וידע לקרוא מנוקד את "שמע" — דברי ר' יצחק, ור' נסיונאי אומר: אף לקרוא אינו צריך, אם זכות הפרנס מסייעתו” ²⁰⁴.

התמונה הכללית המתקבלת מן החנוך הישראלי באונגאריה היא זאת:

חנוך דתי בבתי הספר הכלליים — לבני היהודים המבקשים להטמע — שעתים לשבוע, ובזה הם מסתפקים, חנוך באסכולות יהודיות לבני חרדים “האשכנזיים” (להבדילם מן החסידים) — הלמודים העבריים הם כשעה ליום, והתלמידים מוציאים משם ידיעות מועטות מאד: קצת תרגום תפלות, קצת חומש, אבל מבקרים בבתי כנסיות ויודעים מנהגי ישראל ושומרים עליהם, וחנוך עברי של “חסידים”, חנוך כפול: בבית הספר הכללי ובתלמוד תורה. הילד קם בבקר בשעה שש, שש וחצי, והולך את תלמוד התורה להתפלל תפלת שחרית, משם הוא הולך אל בית הספר הכללי, לומד שם עד אחר הצהרים, ואחרי כן הוא שב אל תלמוד התורה ולומד עד הערב. כשהוא מסיים את הת"ת הוא נכנס — אם בן אמידים הוא ואינו פונה אל המלאכה ואל המסחר — אל הישיבה. ויוצא לפחות יודע ספר.

מספר הישיבות הגיע בשנת 1911 למאה, בערך. חוץ מישיבת פרשבורג שהיתה נחשבת כבית מדרש לרבנים, התקיימו ישיבות בהונסדורף, שנזכרה לעיל, ומספר תלמידיה עלה לשלש מאות, סאטמאר —300 מאד — 150, נאגי קארולי —150, קישוואראד — 140, מארמוריש סיגעט — 120, בוניהוד — 100, גאלאנטא —100, וואץ (ווייצען) — 100, נאגיוואראד (גראססווארדיין) 100, זשאדאני — 80, טופולטשאני — 60, פאקש — 60, טוקיי — 50, אוופיהירטו —50, בודרוג קירשטור — 50, נייטרא — 40, נאגישוראני —40, מונקאטש — 40, קאשאו — 40. ישיבות שמספר בחוריהן היה מעשרים עד שלשים התקיימו בפיהיגארמאט, אבושאנטו, פוטנוק, טישאפירעד, דונאשידאהעלי ופיסטי. בכמה עיירות למדו בישיבה אך כעשרה תלמידים. בחורי הישיבה היו אז באונגאריה כארבעת אלפים, כארבעה אחוזים למאה מכל הנוער היהודי. הישיבות האלה שמרו על נר התורה שלא יכבה באונגאריה ומשם יצאו רבנים ויודעי תורה ונתפזרו בעולם.

בכל אלה למדו אך תלמוד ולא למודי חול, חוץ מבישיבת פרשבורג שבה הוכרחו, על פי דרישת הממשלה, ללמד גם את הלשון והספרות המאדיארית, כי משם יצאו הרבנים לקהלות החרדים ²⁰⁵.

אם גם לא נצלה אונגאריה מרוחות ההתבוללות עם כל תוצאותיה עלתה בידי היהדות האורתודוכסית שם להציל חלק מאוכלוסי ישראל ולשמור על אורח החיים היהודי. לפי ספירת שנת תר"ץ (1930) היו הרכבם של חצי מיליון היהודים באונגאריה 292,159 נפש שייכות לניאולוגים, 134,972 לעדות אורתודוכסיות, 17,440 לסטאטוס קבו, וכשליש האוכלוסיה היה שייך על כן עוד לקהלות האורתודוכסיות. האם היטיבה האורתודוכסיה האונגארית לעשות באחזה בשיטה קיצונית? ההיטיבה לעשות באחזה בשיטת הפירוד הקיצוני משאר הקהלות? — על השאלות האלה אין כאן המקום להתווכח. אבל אין ספק שלוחמיה האמיצים שקמו לה לאורתודוכסיה באונגאריה שמרו על גחלת דתנו וחיינו ²⁰⁶.

 

ברוסיה ופולין    🔗

 

א: נצני החנוך החדש    🔗

שני מיליונים מיהודי רוסיה ופולין היו בראשית המאה הי"ט, בתקופת מלכותו של אלכסנדר הראשון (1801–1825) בגלילות המערב וארחות חייהם טבועים היו בחותם מיוחד. היהודים גרו בשכונות מיוחדות, נבדלים משכניהם, מצוינים בלבושם, בלשונם ובנימוסיהם ונזקקים בעניניהם הפנימיים למוסדותיהם הם. משאם ומתנם עם שכניהם, האצילים בעלי האחוזות והאכרים עבדיהם, מוגבל היה במסחר ובמלאכה. והדבר לא יפלא: האצילים חיו בעולמם העליון ואל היהודים התייחסו בבוז, והאכרים עמדו על מדרגת תרבות נמוכה, והיהודים עלו עליהם לאין ערוך בחיי הרוח והמוסר.

כאמור עסקו היהודים במסחר הפעוט ובמלאכת יד מסוגים מעטים, נתונים לעוני, לחרפות ולנגישות. נתונים לעוני – לא מעצלות ולא מחוסר כשרונות, אלא משום שנשללה מהם חרות התנועה והפעולה. כלואים היו בתוך “תחום מושב” ונאסרה עליהם הכניסה אל רוסיה הפנימית, הגדולה והרחבה, ואפילו בתוך התחום הצר נאסרה עליהם הישיבה בכפרים ובערי הספר. הממשלה יצרה להם על כן גיטו בתוך גיטו, והטילה עליהם מסים כבדים מנשוא, וחקקה עליהם חוקים אכזריים, ומעת לעת גזרה עליהם גירושים ואלפי משפחות נעקרו ממקום חיותן והוגלו לערים מאוכלסות, לבין עניי אחיהם, להגדיל את ההתחרות ואת הדלות.

חיי היהודים הפנימיים עמדו על מורשת דורות. כל בני ישראל מסורים היו לתורה, למצוות ולמעשים טובים. את נחמתם בעניים מצאו באמונתם החזקה ובספרותם העתיקה. בתורה ובתלמוד הגו יומם ולילה ומהם שאבו כח ועוז במלחמתם הקשה. וחיי הרוח האלה קבלו צורה מגובשת והיו להוואי קפוא. היחיד הוכרח להשמע לדעת קהל חמורה. תנועת החסידות, שבתחלת הופעתה הביאה זרם של תחיה בלבבות ושמחה לתוך הקדרות – אף היא נקפאה במסורת של דינאסטיות של צדיקים בעלי “חצרות”, ונוספה גם תנועה זו על הכחות המשמרים, לנעול את הדלתות ולסתום את החלונות בפני כל רוח מרעננת. בתוך סביבה קרושה זו היה כל שואף מרחב ותמורה צפוי לחרפות ולחרם, – רשמי או בלתי רשמי.

ואף על פי כן כל האומר שלא חדרו רוחות הזמן לתוך הגיטאות אינו אלא טועה.

הדעה המקובלת היא שהשכלת היהודים בליטה, פולין ורוסיה היא פרי השפעתו של מנדלסון מגרמניה. דעה זו נכונה אך במקצתה. כי עוד בראשית שנת הארבעים של המאה הי"ט, כשעלה בדעת המיניסטריון להשכלת העם ברוסיה להביא מגרמניה כמה “דוקטורים” יהודים, לנהל את בתי הספר שייווסדו לילדי ישראל, כתב אחד מגדולי המשכילים בימים ההם, ר' מרדכי אהרן גינצבורג, את הדברים האלה:

“לא אלמן ארצנו מאנשי דעת, אף כי מעטים בערך ההמון הרב ורחוקים איש מאחיו, ואין המלכות צריכה לבקש אנשי דעת בארץ רחוקה, כי אם תשרוק לחכמי ארצה ותקבצם” ²⁰⁷).

לא, המשכיל בפולין וברוסיה לא היה הופעה חדשה ולא נוצר עם ההשכלה בגרמניה. מעולם לא חסרו בינינו אוהבי דעת. ביחוד לא חסרו לומדי המדעים הנייטראליים שאינם חותרים תחת מוסדות האמונה. ידוע הדבר שהגר"א מווילנא, גאון ישראל ותפארתו, עסק בדקדוק ובהנדסה ועליו נאמר כי באו בקרבו “כל שבע החכמות בתכלית הדקות והאמת”. ואחד מעמודי התווך של תנועת ההשכלה בגרמניה, ר' נפתלי הירץ ווייזל, אומר: “וכבר ראינו מאחינו בני פולין הבאים לעיר הזאת (ברלין) אנשים גדולים בתורה, שלמדו בארצם מעצמן בלי עזרת רב או מורה למודי הגעאמעטריא והתכונה, וידעו בעמוקות החכמות הללו, עד שנפלאו עליהן חכמי העמים איך הגיעו לשעור זה מן הלמודים בלי רב ומורה” ²⁰⁸).

אחד מטובי עוזריו של משה מנדלסון בבאור המקרא היה ר' שלמה מדובנא, שחי בדורו של הגר“א, וכשבא להתארח בווילנא “אחרי נפרד מרבני הרמ”ד ומן המלאכה אשר עשה לפניו בחבור ה”באור“, לאסוף חתומים על הדפסת חמשה חומשי תורה עם באורו “עשו לו חכמי ווילנא, רבניה, סופריה וגביריה כבוד גדול. סמכו ידיהם עליו באהבה, תמכוהו בהסכמותיהם וכלכלוהו בכבוד כל ימי שבתו עמהם”. ובין בעלי ההסכמות על הבאור היו הרב ר' נח מינדעס ליפשיץ, מחותנו של הגר”א, והגאון ר' חיים מוואלוזין, מתלמידי הגר"א. כמו כן נמצאו זעיר שם רבנים וחכמים יודעי לשונות ומדעי הזמן ²⁰⁹).

גם שאלת התקונים בחנוך נדונה אצל אחרים מגדולי הדור ההוא, אלא שנקודת מוצאה היתה מתוך עולמנו. הגר“א מווילנא דרש סדר למוד חדש, בנגוד למקובל בימים ההם, ריפורמה רבת חשיבות, שיהיו מלמדים מן המוקדם והקל אל המאוחר והמורכב, שלא יתחילו בלמוד הגמרא עד שיתרגלו הילדים במקרא ובמשנה, ושילמדו תנ”ך כסדרו ²¹⁰). ר' מנשה מאיליה (1767–1831) אף הוא דרש דרישות אלו. הוא אמר: “אלו היה למודנו מסודר, מקרא, משנה וגמרא, ולא להתחיל בדרגא שניה עד שיושלמו בבקיאות הראשונה היטב – היו באים לתכלית שלמות הלמוד בלי בלבול הדעת, ולא היו נצרכים לחריפות והמצאות, שבעל כרחם מעורבים בהם ענינים שאינם אמתיים” ²¹¹).

השפעתם של יהודי גרמניה על אחיהם בפולין ורוסיה באה להם על ידי מעמדם הפוליטי והכלכלי. יהודי גרמניה יצאו מן הגיטו ועלו לגדולה במקצועות המסחר, החרושת, האומנויות החפשיות והתרבות, בעוד שיהודי רוסיה היו נלחצים ונרדפים. רבים מן המשכילים האמינו כי הטבת מצבם של יהודי גרמניה באה להם בשל עזבם את דרכיהם הישנות ואת היידיש-דייטש וקבלם את התרבות הגרמנית.

חבורת המשכילים בגרמניה הרגישו את עצמם מאושרים ומתוך רוחב לב אמרו להגדיל את השפעתם גם על יהודי המזרח, בהאמינם כי ההשכלה תביא להם את השוויון. “בבואי לברלין – מספר שלמה מיימון בזכרונותיו – בקרתי את רעי ומיודעי הישנים. ואבקשם לתת לי מלאכה לפי כשרונותי, אחר אשר קניתי לי ידיעה בלשונות. ותהי עצת ידידי שאכתוב ספרי מדע והשכלה בשפת עבר, להשכיל ולהאיר את אחי הפולנים ההולכים בחשך, אשר מלבד השפה העברית אינם יודעים כל לשון. ורעי ומיטיבי ידפיסו את הספרים על הוצאותיהם ויחלקום ביעקב” ²¹²). בתולדות החנוך הישראלי ברוסיה הורגשה פעולת יהודי גרמניה, ועל ידי כך נקרא כל משכיל ואפיקורס בשם “ברליני” או “אשכנזי” (דייטש), ביחוד אם היה מקצר בפאותיו ולובש מלבושי הגויים וסוטה מן הדרכים המקובלים.

הממשלות האמינו כי ההשכלה תיטיב את מוסר היהודים. כל הממשלות חשבו כי היהודים יסוד מזיק הם, נשחתים במדותיהם ומרמים ומנצלים את האזרחים.

שאלת השכלת היהודים החלה לעניין את ממשלת רוסיה ביחוד בראשית המאה הי"ט, לאחר חלוקת פולין, כשקבלה רוסיה אוכלוסיה יהודית רבת נפשות אל תחת חסותה. חיי היהודים הפולנים עם האבטונומיה שלהם, מוסדות דתם וחנוכם ובתי דיניהם – נראו לרוסיה כממשלה בתוך ממשלה. השלטון האבטוקראטי ראה בזה הסגת גבולו ובקש להרוס את ארחות החיים האלה ולהכניע את היהודים הפולניים לעצמו. כמו כן רצו לטבוע עליו את חותם החיים הרוסיים.

בשנת 1802 יסדה הממשלה וועד לשם “ריפורמה יהודית”. זה היה בתקופתו הליבראלית של אלכסנדר הראשון, והוועד רשם בדין וחשבון שלו את יסודות התקונים בדברים אלה:

“שנויי החנוך הנעשים בכח הממשלה אינם משפיעים, ביחוד אין מהם תקוה אם כח הממשלה צריך להלחם בהרגלים בני מאות שנים, בתעתועים שהכו שורש, באמונה תפלה עזה… יותר טוב ומועיל לפנות להם את הדרך לטובתם ולתועלתם ולהביט מרחוק על התקדמותם ולהסיר כל מכשול העלול להחזירם מדרכם, מבלי השתמש בכח” ²¹³).

אם נזכור את השקפתם של מושלי רוסיה הקודמים נוכל להעריך כמו את רוחב מבטו הליבראלי של הוועד. בעיני המושלים הקודמים היו היהודים סמל הרע והנשחת שבעולם. ייקאטרינה השניה אמרה על יהודי פולין ש“מצצו את דם העם”. זאת היתה גם דעתו של המשורר דערזשאווין שנשלח לחקור את מצבם של יהודי רוסיה הלבנה, בימי שלטונו של פאוועל הראשון. הוא כתב “קבצתי ידיעות על חיי הזשידים (כנוי של גנאי ליהודים), עסקיהם, תרמיתם, ערמומיותיהם ותחבולותיהם שבהן הם צדים את האכרים העניים והבוערים ובאיזה אמצעים נוכל להגן על החשוכים מפני לוחציהם” ²¹⁴).

המשפטים הקדומים האלה לא נעלמי גם בימי הליבראליות. נסוגי אחור וחפשים גם יחד סברו שהעם העברי נשחת הוא, אלא שהיה הבדל ביניהם בנוגע לאמצעים כיצד לתקן את לקויי נפשם, אם ביד חזקה או בדרכי נועם. הוועד בפקודתו משנת 1804 החליט ללכת בשני הדרכים, בהגבלות ובחנוך. כל החוקה של שנת 1804 היא בעלת שתי פנים: סבר פנים ונדיבות לב מצד אחד ולחץ אכזרי מצד שני.

הסעיף הראשון של החוקה אמר:

“כל ילדי ישראל ראויים להתקבל וללמוד, בלי כל הבדל מילדים אחרים, בכל בתי הספר הרוסים, הגימנאסיות והמכללות”. וכדי לעורר בקרב היהודים אמון לבתי הספר הכלליים אמר הסעיף השני “שבשום אופן לא ירחיקו את ילדי ישראל מדתם, לא יאנסום ללמוד מה שהוא למורת רוחם”. המסיימים את האוניבריסטות בהצלחה – מבטיחים להם תוארים מדעיים “בשוויון עם שאר אזרחי רוסיה”. רבנים ופרנסים מחויבים – לפי פקודה זו – לדעת אחת משלש הלשונות: רוסית, פולנית (בפולין) או גרמנית. ויען שהמחוקקים סברו שלמרות כל ההקלות האלה אפשר שלא יתרצו היהודים להביא את בניהם לבתי הספר הכלליים ייסדו להם – לפי הסעיף הששי – בתי ספר מיוחדים לבניהם, על חשבונם הם.

כאן מן הראוי להעיר שהמכשולים לחנוך החדש לא באו אך מרצונם של היהודים להתבדל ולהסתגר. מצבם האזרחי של היהודים ברוסיה היה עיקר העיכוב. באותה הפקודה הליבראלית נדונו היהודים לגירוש מן הכפרים, כדי שלא יזיקו לאכרים, וגירוש אכזרי זה הביא לידי קפוח פרנסתן של אלפי משפחות והגדילה את ההתחרות הנוראה בערים ובעיירות, וכן נאסר על היהודים – בה בחוקה – להתעסק בכמה מקצועות. היפלא אם לא עוררה הפקודה על ההשכלה אמון בקרב היהודים? היאמין העם שהיד המוחצת היא תהא גם רופאת? ברשיון הבקור בבתי הספר הכלליים השתמשו יחידים ובחנוך העם בכלל לא בא שנוי גם אחרי החוקה החדשה. בווילנה ובדורפאט נכנסו כמה צעירים אל האוניבריסטאות ²¹⁵). אבל אפילו לאלה המועטים והיוצאים מן הכלל לא היה היחס אדיב ביותר. ההבטחות שניתנו בפקודה לא נתקיימו. בשנת 1816 הביעה מחלקת המשפטים של האוניברסיטה ביורייב את הדעה הזאת, לרגלי בקשה שהוגשו אליה:

“יהודי, כל זמן שהוא מחזיק באמונתו, לא יוכל לקבל תואר אוניברסיטאי במשפטים”. בשנת 1819 הציעה מחלקת האוניברסיטה הווילנאית לשחרר כמה מתלמידיה היהודים ממס הגלגולת, ועל זה קבלה את התשובה הזאת מן הממשלה: “על בקשת האוניברסיטה הווילנאית בנוגע לשחרור הסטודנטים היהודים ממס הגולגולת אני עונה שלגבי אלה מהם הרוצים לקבל עליהם את הנצרות מיד אין שום עיכוב להגשים את המחשבה הטובה שיש בה הצלת נפשות” ²¹⁶).

בזה התבטאה רוח הסבלנות של הממשלה הרוסית, ולא יפלא שהפקודה של שנת 1804 לא הביאה שנויים של ממש בחנוך ישראל ברוסיה.

 

במלכות פולין    🔗

בתוקף החלטות הקונגרס הווינאי נספח בשנת 1815 גליל גדול משטחה של נסיכות ווארשה למדינת רוסיה ונקרא בשם “מלכות פולין”. בשנות 1815–1830 היתה מלכות זו אבטונומית בעניניה הפנימיים והיה לה שלטון מיוחד ותחיקה (קונסטיטוציה) ובית נבחרים (סיים), והשלטון האבטונומי הזה היה מפקח גם על חיי התושבים היהודים, שמספרם הגיע עד ארבע מאות אלף נפש. החלטתו זו של הקונגרס שעל פיה ניתנה לפולין עצמאות – מוגבלת אמנם – הוכנס סעיף מיוחד המבטיח לתושבים היהודים זכויות אזרחיות. אז עלו על הסדר הצעות לתקון חיי היהודים, הצעות הדומות ברוחן לאלו של הממשלות שבאו לתקן חיי היהודים ומוסרם על ידי השכלת-חובה.

בווארשא נמצאו מכבר משכילים שונים, מטפוסם של מתבוללים, שבקשו זכויות מיוחדות לעצמם, בגלל לשון פולין שסגלו לעצמם ובגלל קבלם עליהם כמה ממנהגי הפולנים. לעומת “משכילים” אלה נמצאו גם מספר נאורים מחונכים על הספרות העברית שבקשו להכניס אור במושבות ישראל ולאחד תורה עם חכמה.

בפולין נעשו בימים ההם נסיונות שונים לייסד בתי ספר מודרניים. הנסיונות הראשונים – שלא הצליחו – נעשו בפולין הקונגרסאית שהיתה מושפעת מתנועת ההשכלה בגרמניה. נסיכות ווארשה (1806–1812) טפלה אף היא בשאלת השכלת היהודים. השלטון בקש עצה מן המחנכים היהודים בגרמניה, מדוד פרנקל (1779–1865) שהיה עורך העתון היהודי-הגרמני “שולמית”, מלאזארוס בן דוד ומדוד פרידלנדר. הנזכר לאחרונה בא לשם זה לווארשה והציע שהקהל ייסד בתי ספר וילמדו בהם מוסר על פי הקטכיזם של הירץ הומברג “בני ציון” שנתאשר על ידי ממשלת אוסטריה והונהג בבתי הספר ליהודים בגאליציה ²¹⁷).

בית ספר מודרני נוסד בשנת 1819 בשדליץ ומספר תלמידיו היה 26, וכמה אצילים פולנים תמכו בו, כי מגמת הלאומיים הפולניים היתה לעשות את הלשון הפולנית לשון כל התושבים. גם בפלוצק, קאליש ולובלין נוסדו בתי ספר מודרניים, אבל כולם לא האריכו ימים. עדיין לא הוכשר הדור לכך. עשירים מועטים ויוצאים מן הכלל שלחו בניהם אל בית הספר הפולני. בלודז היו בשנת 1820 ארבעים וחמשה תלמידים מישראל בבית הספר הכללי. בשנת 1819 יסדו יעקב טוגנדהולד וחברו איזידור זיטנפלד בית ספר פרטי לבני האמידים בווארשה. אחר זמן קצר נתפרדה החבילה וכל אחד מהם יסד בית ספר לעצמו. טוגנדהולד היה יליד גאליציה שקבל את חנוכו בבריסלוי. לווארשה בא בשנת 1816, בעת אשר המושלים היו רוצים בכל לבם למשוך את היהודים לתרבות פולין, מטעמים פוליטיים, והיה בדעתם לפתוח בתי ספר לילדי ישראל לשם מטרה זו. הממשלה קבלה על כן את שני בתי הספר על חשבונה והוסיפה עליהם שנים חדשים. אבל הקשי הגדול היה למצוא תלמידים לבתי ספר אלה – ההורים סרבו למסור שמה את בניהם.

בבית הספר האלמנטארי הראשון שנוסד על ידי טוגנהולד ברחוב קרוליבסקה למדו על פי תכנית עשירה: פירוש התפלה, תנ“ך ודקדוק, משניות וקטעים מן התלמוד, לשון פולין, גרמנית, צרפתית וכתיבה תמה. התלמידים באו בשעה תשע בבקר, ולמדו עד אחת. לאחר הפסקה של שעה לארוחת הצהרים חזרו ולמדו עד שש. תחלה באו אך כששה תלמידים ובמשך הזמן הגיע מספרם עד שבעים ונתחלקו לשלש מחלקות. כל התלמידים למדו קודם לכן ב”חדרים" וידעו חומש, ויש מהם שידעו אפילו ראשית גמרא, אך את הדקדוק לא ידעו ²¹⁸).

כדי לעורר את חשק ההורים ולהוכיח להם שהאסכולות כשרות הן ואין בהן סכנה לדת ישראל יסדה הממשלה בשנת 1821 וועד משגיח על בתי הספר והכניסה בו מחשובי העדה, את הלמדן המפורסם שלמה פוזנר, את אברהם שטרן ואת ר' שלמה אייגר, בנו של הגאון עקיבא אייגר, ולמזכיר מנתה הממשלה את יעקב טוגנדהולד. מיד לאחר זה גזרה הממשלה שכל מלמד מחויב להבחן לפני הוועד ולהמצא תחת פקוחו.

כשראו עניי ישראל שגדולים כאלה עומדים בראש הוועד פג פחדם ויש מהם שהביאו בניהם אל בתי הספר. אבל ראשי הקהל לא היו שבעים רצון מן החדושים האלה, ביחוד לא היה להם אמון ביעקב טוגנדהולד שהוא היה הרוח החיה בכל עבודת הוועד. טוגנדהולד נחשב לאפיקורס, על כן בקשו דרכים לבטל את בתי הספר. מפני בחינת המלמדים לא חששו, משום שבטוח היה הקהל במשגיחים שלא יקפחו מלמד בן תורה וירא שמים.

אז החלה מלחמה בן הקהל ובין טוגנדהולד. פקידי הממשלה היו, כמובן, תמימי דעים עם טוגנדהולד ועמדו לימינו. בשנת 1822 בטלה הממשלה את “הקהל” ומנתה במקומו “וועד משגיח על בתי הכנסיות” ( Dozór Bozniczny ) ואת טוגנדהולד הפקידה למזכיר. מזכירות זו – נתקפחו ימיה. גבור ההשכלה נתפס בגנבה – חמשים זהובים מקופת הצדקה – ונמסר לדין ואז פטרוהו ממשמרתו ²¹⁹).

היראים החלו לבקש דרכים לבטל את בתי הספר האלה. רע היה בעיניהם המעשה שמלמדים בהם מורים יהודים ולמודי קדש. מנוצרי – אמרו – לא ילמדו ילדי ישראל ארחותיהם, שכן בני עם אחר הם, אבל יהודי אפיקורס ישמש להם דוגמה לחלל את הדת. כמו כן לא רצו שיהודים כופרים ילמדו למודי קדש. ועוד זאת: אלו היו בתי הספר מלמדים למודי חול בלבד היו ההורים מחויבים למסור בניהם ל“חדרים” לשם למוד התורה, אבל מכיון שמלמדים עברית בתוך כתלי בית הספר, יחשבו כמה הורים שבזה יצאו ידי חובתם לחנוכם העברי של בניהם. על כן הגישו בקשה שיוציאו את למוד המקרא מתכנית הלמודים ושיעמידו בבתי הספר מורים נוצרים. ומכיון שלא יכלו לגלות את נמוקם האמתי אמרו שלמוד התנ“ך נשגב הוא מבינת הילדים הרכים, וגם שהיהודים חושבים למוד זה באסכולות כחלול הקדש. ובדבר המורים הנוצרים – טעמם הוא שמורה יהודי, אין מבטאו הפולני צח כל צרכו ואינו מגיע למדרגת פולני מלידה. הנמוקים האלה נתקבלו על דעת הממשלה ובטלה את למודי הקדש ומנתה מורים נוצרים, ואף את טוגנדהולד פטרה ובמקומו בא נוצרי, קארל רושקה. ומכיון שהוצאו למודי היהדות נתקצר יום הלמוד והועמד על ארבע שעות ביום. מאז החל מספר הילדים יורד. שעות הלמוד היו מועטות והילדים שבו באחת אחר הצהרים, ומה יעשו כל היום? ההורים הוציאו על כן את הילדים ומסרום למלמדים ול”חדרים" שהחזיקו תלמידיהם עד הערב. המזכיר הנוצרי לא דאג לחנוך ולהשכלה – המשכורת היתה עיקר לו. למורים הפקיד שנים מחבריו וקבע להם משכורת גבוהה מבלי הוועץ עם החברים היהודים, והלמודים התנהלו בלי השגחה. באותו זמן פתחה הממשלה – בשנת 1824 – בית ספר לנערות יהודיות, ובזה הצליחה, מכיון שההורים לא השגיחו בבנות. בשנה הראשונה נרשמו בבית הספר כמאה תלמידות עניות. נתקנאו נשי האמידים מגרי רחוב נאלבקי בבנות העניים ועל פי בקשתן פתחה פרידיריקה אייזנבוים שם בית ספר פרטי לנערות.

עם ירידת בית הספר לנערים החלה מלחמה בין המשכילים, יהודים שהיו “פאטריוטים פולניים”, ובין החרדים. המשכילים דרשו שיחזירו לבית הספר את למודי הקדש, כדי להחזיר את התלמידים לבית הספר, ובדבר הזה עמדה הממשלה לימין המשכילים. בשנת 1837 מנתה הממשלה את מנהל הגימנאסיה בווארשה, קארבובסקי, לראש הועד המשגיח על בתי הספר ליהודים. בשנת 1842 בטלה הממשלה את וועד המשגיחים ומנתה במקומו וועד אחר של עשרה משכילים. בין חבריו היו: אנטון אייזנבוים, מנהל בית המדרש לרבנים, ושלשה רופאים יהודים. בשנת 1843 חדש הוועד החדש את הלמודים העברים. נשיא הוועד, מתתיהו רוזן, שלם מכיסו לחזן בית הכנסת הכוראלי כדי ללמד את התלמידים שירי תפלה, אף נתן מכספו הוספות על המשכורת הקבועה למסיימי בית המדרש לרבנים לקבל עליהם להורות בבתי הספר האלמנטאריים. זמן הלמודים הורחב והוגדל עד ארבע אחר הצהרים.

בשנת 1824 קבלה נסיכות ווארשה לרשותה את בית הספר הפרטי של הגברת וואלדנברג. בשנת 1825 נפתח בפראגה, מקום מושבם של עניי ווארשה, בית ספר חמישי. ותכנית הלמודים כללה למודי מוסר – שלש שעות לשבוע, פולנית – תשע שעות, קליגראפיה יהודית – שלש שעות, היסטוריה כללית (בגרמנית) – שעתים, תולדות פולין (פולנית) – שעתים, צרפתית וגיאוגרפיה – ארבע שעות. חשבון – שש שעות. בסך הכל 29 שעות. למודי קדש לא למדו שם על פי בקשתה הנמרצה של קהלת ווארשה. הקהלה האורתודוכסית לא רצתה – כפי שסופר לעיל – שלמודי קדש ילומדו על ידי מורים “קלים”.

 

בשאר הגלילות    🔗

בתי ספר מודרניים לילדי ישראל נוסדו לא רק בפולין. בשנת 1822 נוסד בית ספר לנערי ישראל בעיר אומאן אשר באוקראינה אשר יסדו הירש בער הורוויץ ²²⁰)וחברו המנהל מ. הורן. בית ספר זה לא האריך ימים, ומעניין לספר קורות בית הספר משום שהוא מגלה את פרצופם הרוחני ואת רמתם התרבותית של פקידי רוסיה. הורוויץ פתח את בית ספרו בלי רשיון ופנה אל השלטון לאשר את מוסדו. בבקשתו אמר שבית ספרו יתנהל על ידי מ. הורן “על פי שיטת מנדלסון”. כשקבלה המשטרה המקומית מן הפקידות הגבוהה את טופס הבקשה בשאלה להודיע אם יש לסמוך על כשרותו וישרו של המנהל – נודע שמבית האסורים ברח אסיר פלילי אחד בשם מנדלסון. אם כך הדבר הוטל חשד על הורן המבקש ללמד על פי “שיטת מנדלסון” ונשקף לו עונש מאסר, כאחד מן המשתתפים בפשעי מנדלסון. בקושי עלה להוכיח למשטרה שהפושע מנדלסון ומשה מנדלסון הפילוסוף מגרמניה הם שני בני אדם שונים ²²¹). בשנות השלשים השתדל משכיל אחד, ד"ר אברמסון, לחדש את בית הספר באומן, והממשלה הבטיחה לו תמיכתה, אבל יהודי המקום התנגדו לכך והשפיעו על הממשלה לבטל את התמיכה.

באודיסה הצליח החנוך המודרני יותר. עיר דרום זו תושביה יהודים חדשים היו שנכנסו שמה מערים שונות ולא הכירו זה את זה, על כן חסרה להם מסורת ולדעת הקהל לא היה שלטון גדול. נוסף לזה היתה עיר החוף קלת חיים ועליזה ובני עמים שונים התגוררו בה. עיר כזאת היתה נוחה לחנוך החדש. באודיסה היה חבר משכילים ילידי גאליציה, שרכשו להם עוד בארצם מבט רחב יותר על החיים.

על תולדות בית הספר באודיסה יספר בן הדור אלכסנדר צדרבוים:

“עדת אודיסה יצאה ראשונה בשנות העשרים למאה שאנו חיים בה לעשות סדרים בחנוך הבנים, הודות למקנא לאמונתו ועמו… ה' זיטטענפעלד ז”ל, אשר בא מחוץ לארץ וידבר על לב נכבדי העיר ילידי בראדי, אשר הביאו עמם אהבה להשכלה, ואליו נלוו המורים המלומדים ה“ה ר' שמחה פינסקער, ר' אליהו פרענקעל ור' יצחק הורוויץ נ”ע… מוצא לכסף לכל צרכי בית הספר היה ממכס הבשר, ונציב רוסיה החדשה האלוף וואראנצאוו הגן על ביה“ס נגד המקנאים ויתמכהו בכל עוז. אחרי מות ה' זיטטענפעלד נקרא ה' בצלאל שטערן מטארנאפּאל להיות דירעקטאר על ביה”ס. בימיו הרחיב בית הספר ההוא מחלקותיו עד שש במעלות ויאסוף עד ארבע מאות ילדים. גם נוסד בעת ההיא בי“ס לנערות. ובעצת ה' שטערן הוכן במצוות הרשות ביה”ס בקישינוב מקופת הקהל, אשר עברו שנים רבות טרם הבינו יושבי המקום תועלתו, ועל כן באו בו רק בני דלת העם"… ²²²).

בית הספר באודיסה הצליח הודות לבצלאל שטערן שהיה פדגוג טוב. את תכנית הלמודים העברים ערך בסדר ובשיטה: כתבי הקדש עם תרגום אשכנזי ובאור, עברית ודקדוקה, קצת מתלמוד בבלי וספרי מוסר. מובן מאליו שהתכנית לא הפיקה רצון החרדים והם נלחמו עמו. ביחוד גדלה ההתנגדות אליו לאחר שבטל למוד התלמוד והנהיג במקומו קריאה מתוך ספרי ריב"ל, ש. ריגיו ועוד סופרים חדשים שמהם יוכלו התלמידים לרכוש להם מושג מתולדות היהדות והתפתחותה בדרך מסודרת. אבל שטרן התגבר על כל המכשולים בהתמדתו וחזק את מעמדו וגדל כבודו בעיני הקהל והממשלה. בשנת 1830 הרחיב את תכנית הלמודים עד שנתקרב בית הספר לטפוסה של גימנאסיה או של בית ספר ריאלי. מבית ספר זה יכלה הממשלה להווכח מה אפשר להשיג על ידי מנהלים פדגוגים ושיטה טובה. כי באמת יצאו מבית הספר הזה מורים והמוסד שמש מופת לבתי הספר היהודים שנוסדו בימי המיניסטר אובארוב ²²³).

סמוך לשנת 1823 נוסד בית ספר בווילנא על ידי נפתלי הירץ שולמאן, אשר ידע עברית, גרמנית ורוסית. כשנולדה בת לקיסר אלכסנדר הראשון בשנת 1806 שלח שולמן שיר תהלה לקיסר בעברית ובתרגום גרמני ורוסי. ההימנון הזה הועיל לו לקבל רשות הפקידים לפתוח בית ספר, אך קנאים פגעו בו והלשינו עליו שהוא מורד במלכות ובטלה הפקידות את הרשיון ושולמן גלה מרוסיה ובלה אחרית ימיו באמשטרדם ²²⁴).

בית ספר פרטי אחר נוסד בווילנא בשנת 1830 על ידי שאול פרל. בשנת 1838 נוסדו בדרום וצפון מערב שני בתי ספר, האחד בקישינוב (על ידי ב. שטערן) והשני בריגה. בראש בית הספר בקישינוב עמדו בעלי ידיעה ופרסום, כמשורר והמאתימאתיקן יעקב אייכענבוים (נתמנה למשגיח על בית הספר בשנת 1844), ד“ר הורוויץ וד”ר גולדנטהאל, שנתמנה אחר כך לפרופיסור באוניברסיטה של ווינה ²²⁵).

בית הספר החשוב ביותר שהיתה לו השפעה על מהלך התפתחות ההשכלה בכל רוסיה היה זה שנוסד בריגה. קהלת ישראל בריגה מנתה אך 227 גברים. ריגה היתה קרובה לגרמניה והדבור הגרמני היה נהוג בה. על כן היו יהודי ריגה מושפעים הרבה מיהודי גרמניה, ושאפו לחנוך מתוקן, על פי נוסח אשכנז. קהלת ריגה פנתה אל הממשלה להודיע לה שיש ברצונה לייסד בית ספר מודרני שמורהו הראשי יהיה יהודי מחוץ לארץ, אדם בעל השכלה “טהורה”, ילדי העניים ילמדו בו חנם וילדי האמידים ישלמו חמשה רובל לשנה שכר למוד ורובל אחד לשכר דירה. למלא חסרון התקציב בקשה הקהלה רשות להעלות את מכס הבשר בחמשים קופיקות על כל בהמה גסה. בהצעתם אמרו שילמדו את התנ“ך בתרגומו של מנדלסון לגרמנית. בימים ההם היה אובארוב שר ההשכלה, והוא נטה להפיץ השכלה בין יהודי רוסיה לפי הנהוג בגרמניה, על כן מצאה ההצעה חן בעיניו והביאה לפני הקיסר. ההצעה נתאשרה ואז פנתה הקהלה אל הד”ר לודוויג פיליפסון להציע לפניה מנהל שיהא גם מטיף ופיליפסון שלח שמה את הד“ר מאכס ליליענטהאל, – אדם שמלא את התקוות שתלו בו. בחמשה עשר ליאנואר שנת 1840 נפתח בית הספר וד”ר ליליענטהאל העמידו על בסיס טוב. אובארוב עקב אחר התפתחות בית הספר והביא לפני הקיסר את חוות דעתו של הפרופיסור רוזנברג ממכללת דורפאט שבקר את בית הספר:

“בית הספר היהודי בריגה, שנפתח לפני זמן לא רב בהנהלתו של מלומד וותיק ובעל שאיפות טובות, הדירקטור לילינטל, הספיק להתפתח ונמצא במצב פורח. נעים לי להעיד על הצלחתם המפליאה של התלמידים בידיעת הגיאוגראפיה, ההיסטוריה, דקדוק הלשון הגרמנית, חשבון ואף בלשון הרוסית. למפיץ השכלה חשוב כזה, שפעולתו עולה על התקוות הגדולות ביותר, נשקף עתיד מזהיר” ²²⁶).

ליליענטל עצמו תאר את הצלחת בית ספרו בדברים אלה:

“התוצאות הטובות נראו בבית ספרנו מיד. תלמידינו עשו חיל רב בכל מקצועות הלמודים, ביחוד אותם התלמידים שלמדו כבר תלמוד – הם הצטיינו מאד. אין לכחד שלמוד התלמוד הוא האמצעי הטוב ביותר לפתח את הכשרונות הרוחנים. אין זה ענין של זכרון, למוד של מושגים יבשים ושוממים… הסגנון המצומצם בו כתוב התלמוד, החידות הרצופות שמן ההכרח לפתרן, המבוכים העקלקלים והמסובכים, שבהם מוכרח הרוח למצוא את דרכו – כל אלה מחייבים את המתלמד להשתמש מיד בכחותיו הרוחניים ומכשירו לכל עסק ומקצוע שיאחז בו אחר כך בהגיעו לבגרות. ראינו בגרמניה בני אדם שעד שנת הי”ח לא למדו דבר חוץ מתלמוד, ואחר כך, כשפנו אל הלמודים הקלאסיים או המדעים באוניברסיטה, הגיעו במשך זמן קצר לשיא ההצטיינות" ²²⁷).

הקטע הקצר הזה מעיד הרבה על אפיו הישר של הד"ר לילינטהאל. דבריו נאמרו בתקופה שכל המשכילים התנפלו על למוד התלמוד המעקם את המוח ולילינטהאל היה עומד ברשות עצמו ודן על פי הסתכלותו בלתי המשוחדת ²²⁸).

 

יצחק בר לווינזון    🔗

אחד מחכמי ישראל ברוסיה שפעל גדולות להכשרת הדור לחנוך מחודש היה סופר וחוקר צנוע, חולה כבול אל מטתו רוב שנותיו, ר' יצחק בר לוינזון (ריב"ל 1788–1860), שזכה לשם הכבוד “מנדלסון הרוסי”.

הוא נולד בקרימיניץ פלך וואהלין לאב סוחר עשיר, אשר ידע את הספרות העברית החדשה ומליצתה היתה לו שעשועים. משכילים ראשונים אלו אהבו את התנ"ך אהבה בלי מצרים, על כן לא יפלא אם חנך את בנו על ברכי התורה והנביאים, והנער ידע את המקרא כמעט בעל פה. אף תלמוד למד בשעור גדול ורוסית להבינה ולהשתמש בה. אחר נשאו אשה רכש לו גם ידיעות לשונות אשכנז וצרפת, גם רומית למד. לרגלי מחלת עצבים בא אל ברודי, עיר על גבול גאליציה, לשאול ברופאים ושם נפגש עם חבורת המשכילים והסופרים העברים. עם יצחק ארטר, הלוחם האמיץ בחסידות, עם החוקר ר' נחמן קרוכמאל (רנ"ק) ועם יוסף פרל מטארנופול, שהשפעתו היתה גדולה. בהמלצת פרל נתקבל לווינזון למורה למודי הקודש בבית הספר הריאלי בברודי, ומאז נכנס לעולם החנוך. כששב אל עיר מולדתו קרימיניץ קבע לו למטרת חייו הפצת השכלה ותקון החנוך. אך מיד נתייסר במחלה קשה שכבלתו למטתו כל שאר ימי חייו. ואף על פי כן לא פסק מפעול את פעולתו הרבה והיה לאבי ההשכלה ברוסיה.

שיטת מלחמתו של לווינזון היתה מיוחדת במינה. לא בסערה בא, אלא בקול דממה דקה. הוא לא השתמש בסאטירה העוקצת של ארטר, הסאטירה המרגיזה והמרעימה, ולא בפאתוס של סופרים אחרים, פאתוס המעורר התלהבות שכנגד, אלא בהסברה נוחה, בענווה ובצניעות, בראיות מן המקרא ומן המשנה ומתולדות חכמי ישראל המקודשים באומה ובלשון רכה המשככת חימה, ומתוך כבוד לקוראיו שומרי המסורת. על כן לא יפלא אם קולו העדין והרך חדר אל הלבבות ועורר אמון והרהורים. התנגדות הקנאים אליו היתה תמיד מהולה ברחשי כבוד, ואל מוצא פיו ייחלו גם ראשי העם. לחדרו הצר באו מעת לעת לבקר ולבקש עצה פרנסים מישראל וחכמים ופקידי הממשלה רמי המעלה.

ספרו “תעודה בישראל” שיצא מבית הדפוס בפעם הראשונה בשנת תקפ“ח (1828) – והופיע אחר כך במהדורות אחדות – עשה רושם גדול. נתנזון, מו”ל הספר, מעיד “הספר הזה היה הנר הראשון לרגלי ההשכלה פה במדינה לאחינו בני ישראל. רבים מסופריהם וממשכיליהם הלא בפיהם ובעטם יענו, כי לנוגה זרחו הלכו ויאר להם הדרך”. הממשלה זיכתה את הסופר בפרס של אלף רובל, ועל ידי זה עלה ערכו עוד יותר בעיני העם.

ריב"ל הביע בברירות את מטרות ההשכלה והתקונים הדרושים בחנוך:

א. למוד הלשון העברית. כל למודי החדר היו אך שלב ללמוד הגמרא, וידיעת הלשון העברית לא נחשבה בעיניהם. על כן נמצאו גם רבנים שאת ידיעותיהם במקרא שאבו בעיקר מן הגמרא. המשכילים דרשו למוד הלשון והמליצה. על ידי צחות הלשון חשבו לפתח את הטעם הטוב בעם, לעורר בו אהבת היופי והטבע, וגם להמעיט על ידי כך את למוד התלמוד לצעירים. לשם “צחות הלשון” יהא צורך ללמד את הדקדוק, “כי מי שבינת אדם לו יודה שבלתי ידיעת הדקדוק ופסקי הטעמים, יגשש במקראי קדש כעוור קיר” (תעודה בישראל, עמוד 20).

ב.להנהיג למוד החומש והנביאים בסדר נכון. בחדרי המלמדים היו מורים את פרשיות התורה לפי השבועות, ומשום שלא יכלו המתחילים לעבור על כל הפרשה במשך שבוע הסתפקו בלמוד פרק או שנים, ודלגו על השאר, ובראשית השבוע הבא החלו בפרשה חדשה, ולא למדו הילדים חומש כסדרו עד שגדלו. כלפי אי-סדר זה הביא את דברי השל"ה “הנער כשיתחיל ללמוד מקרא לא יזח מזה עד שיגמור היטב תורה נביאים וכתובים, ולא יהיה קופץ ודולג מפרשת שבוע זה לפרשה אחרת, רק כסדר, זה אחר זה, ולא יזח משום מקרא, עד שידע הנער פירוש המלות וחבורם, שהוא באור המקרא” (24).

ג.שיאחרו את למוד התלמוד – ובימים ההם היו נוהגים ללמדו אפילו לילדים בני שבע – עד שיגיע הנער לכלל דעת החיים, לפי דברי הרב שבתי הלוי הורוויץ בספרו “ווי העמודים”: “טח מראות עינינו, מהשכיל לבותינו, שמתחילין לחנך הנער בפשטים ממושכים וממורטים טרם ידע הנער קרוא מקרא… גם הנער שאין מבחין עניני הזווג, דיני נשואין ועריות, דיני קדושין וגטין, וילד שאינו מבחין משאם ומתנם של בני אדם ואינו מרגיש איך קשין מזונותיו של אדם, איך ילמוד דיני ממונות המדברים על המרמות והתחבולות שממציאין בני אדם בעבור הבצע… לכן אין לומדים בשמחה אלא מאימת הרצועה” (26).

כל ההצעות הללו נגעו בתקון הלמודים הישנים. אולם עיקר הריפורמה המוצעת היה להכניס בתכנית הלמוד “לשון המדינה אשר גרים אנחנו בה” וזה “הכרח גדול וחיוב גמור לדעתה על נכון”.

“ולמוד החכמות שהכרחיות הן לכל אשר בשם עברי יכונה”, חכמת הטבע, תכונה, חשבון ופילוסופיה.

ריב"ל באר גם את התועלות האזרחיות, החברתיות והכלכליות שתביא התכנית החדשה לישראל:

“על ידי ידיעת הלשונות יכבדו אותנו האומות אשר אנו שוכנים בתוכם (בתוכן) ולא נהיה עוד לבוז וחרפה ביניהם כי ידברו אתנו בשער” (147). “על ידי ידיעת לשון המדינה נדע את דתי מלכנו אשר בצלו נחיה ונתלונן, ואת חוקי ומשפטי המדינה” (146). “ובפרט היהודים הנבחרים היושבים כסאות למשפט, וראשי הקהל המנהלים את העדה, והעומדים בראשם, ואין צריך לומר הרבנים היושבים על מדין, אשר ניתנה המשרה על שכמם, עליהם מוטל לדעת לשון המדינה בתכלית היותר אפשרית, ולדבר בה ולכתוב בצחות, ובפרט שכן הוא רצון מלכנו משיחנו ומשיח ה' המושל האדיר רב חסד חכם בעוז, קיסר רוסיה”.

לשם תקון החיים הכלכליים הציע למוד אומנות “ראוי ומחויב שיתייסדו גם בתי חנוך לכל מלאכות. כמו שיסדו היום הראשים מאחינו בני ישראל ברוב קהלות הקדש בארץ אשכנז” (165) “ומדוע לא נצעד בעקבי אבותינו הקדמונים לעבוד גם את עבודת האדמה” (165).

ריב“ל דן קשה את ה”חדרים" וקרא להם “חדרי מות” ועל המלמדים אמר שהם “בורים גדולים, לא נמצא דוגמתם לרע בכל הארץ”.

בשאיפתם של כל הורי ישראל לגדל את בניהם לתורה ולרבנות היה הרבה מיסוד הבזבוז של המרץ האנושי עם כל הטרגדיות של הנואשים. חסרי הכשרונות ואלה שסגולותיהם לא היו בשטח ההגיון המופשט – היו מבלים שנים בלמוד התלמוד ללא הועיל ובהרגשת הפחיתות. ורק לאחר שאי-סגולם לתורה נתבלט ללא ספק פנו אל המסחר ואל המלאכה והיו לשכבה נמוכה.

משכילי ישראל מבקשי הראציונליות בחיים דרשו שנויים בסדר החנוך.

“אין מן הצורך – כתב ריב”ל – שיהיו כל העם מקטן ועד גדול כולם חכמים, כולם בעלי לשונות, כולם רופאים ופילוסופים ומשוררים. די שימצא מכל אלה אחד בעיר ושנים במשפחה, היינו מי שלבו לב חריף ודעתו רחבה ומבני עליה, ואין לשער ההפסד הרב והקלקול העצום שיגיע מזה אם ישתדלו כולם להיות מלומדים. די לאיש ישראל מההמון לדעת התנ“ך עם פירוש מספיק עם ידיעה מעוטה בדקדוק וידע קצת דינים הכרחיים משולחן ערוך וידע קצת גם לשון המדינה וקצת מחכמת החשבון וידע לקרוא בספר מוסר ומדות בלשון הקדש, גם לכתוב בלשון הקדש קצת. ואולם בארבע עיירות הגדולות שבמדינה זו ששם נמצאים הרבה יהודים: ווארשא, ווילנא, אודיסא וברדיטשוב, שם יתקנו גם בתי מדרש גדולים ללמד שם את בני העליה תלמוד ופוסקים בישיבה אצל גדולי הרבנים שיבחרו במדינה. גם ללמד כל חכמה ומדע ולשונות שונות אצל גדולי החכמים”… (פרק קמ"ו).

ולא היה בדברים האלה כל חידוש. כי כבר הוגדו בגרמניה ובגליציה, אבל הוא הביע את רעיונותיו בישוב הדעת ובלשון רכה ובראיית מרובות מדברי חכמינו מימי התלמוד ואחריו, ובכבוד רב למנהגי ישראל, בלי עקצים וזלזול בכבוד חכמים.

ריב“ל שלח את ספרו בעודו בכתב יד בשנת 1827 להמיניסטר ש. ס. שישקין וצרף אליו מכתב בבקשת תמיכה להוצאת הספר. במכתבו רואים אנו את תמימותו הגדולה, הגובלת עם עיוורון. הוא כותב שבא “לשרש את הבערות וקנאת הדת של הרבנים והמפרשים (כלומר מפרשי התלמוד) שנתנו לדת ישראל נטיה מזקת ליהודים עצמם ולארץ המולדת” ושישקין מסר את הספר ליד הועד לעניני היהודים – ועד שנוסד על ידי הממשלה. הוועד מסר את כתב היד לחוות דעתם של שני יהודים מומרים, זאנגברג ופוריל. שני המשומדים התלהבו מתוכן החבור והביעו את דעתם שראוי ריב”ל לקבל אלף רובל להוצאת הספר – סכום גדול בימים ההם. אז שלח המיניסטר את ההצעה אל הקיסר ניקוליי הראשון, והוא רשם עליהם “מסכים”.

לספר זה היתה השפעה על הממשלה להחל בתקוני החנוך הישראלי. איש תמים היה ריב"ל, חולה ושוכב כל ימיו על ערש דוי, תלוש מן החיים והמונם, ובלי כל חוש מדיני. בתמימותו האמין שאין הממשלה מתכוונת אלא לטובת ישראל ובחבורו אמר שיהא “מרבה חבה למלכות ולעם שאנו חיים בתוכו ומראה רוב הטובות שהם עושים לנו”. דברים אלו נכתבו שלשה חדשים לאחר צאת הגזרה האכזריה, גזרת גיוסם של ילדי ישראל לצבא, גזרה שהביאה לידי טראגדיות שאין דוגמתן לרבבות משפחות בישראל ברוסיה. ושכוונתן היתה לשנות את היהודים תכלית שנוי, על ידי חנוך ומשמעת בסביבה נוצרית, תחת פקוח הממשלה.

ביום 16 לאוקטובר שנת 1836, לאחר שקבל ריב"ל את התשורה, הוא כותב מכתב תודה לקיסר – בגרמנית – ובין שאר הדברים הוא אומר:

“דרכי החנוך להשכלת בני עמנו היו עד כה בשפל המדרגה ותקותי לבני הנעורים מדור נולד. אך יש תקוה לקצור ברנה אשר נזרע למענם. הלמודים אשר לא היו סדרים להם, יהיו מבוטלים, ותחתם יבואו למודי אמונת אבותינו הקולעים למטרת השכל והלב, ונחוצים מאד לנערינו, למען יגדלו והיו לאנשים, עברים ואזרחים. בבתי הספר ילמדו ויחונכו רבים מבני העניים מקופת הקהל או באופן פרטי אחר, ולמען יהיו לעת מצוא מועילים לארץ ממלכתנו במלאכת ידם, בעבודת אדמתם והליכתם לצבא. תעתועי הבל ורעות רוח הנובעים ממקור משחת הפאנאטיזמוס (הקנאות), והאי דעת, אשר היו למורת רוח לדתנו ולחוקינו ושרשי פורה ראש ולענה אלה התלויים באמונת שוא ותפל, ומדות משחתות אשר גדלו ועשו פרי זה לא כביר בשדמות ההתחסדות, לא יראו ולא ימצאו ולא ישתרגו… וביתר שאת כאשר יוודע, כי זה חפץ רוממות הדר מלכותך, אשר בידך הכח והגבורה להביאנו למטרתנו הגבוהה והמאושרה, ובלעדי חפץ ומפעל הדרת מלכותך לא נעשה מאומה” ²²⁹).

אנו רואים כאן את המשכיל העברי מדבר בלשון הממשלה, מבלי הזכר את חוסר הזכויות ואת מצוקות עמנו. אמת כי מקצת הלקויים היו באמת מצויים בישראל, ותקונם היה מעשה מוסרי. אולם מקצת ההאשמות באו מתוך חוסר הבנה בהשפעת ההגבלות האזרחיות על המוסר החברותי.

 

ושוב בפולין    🔗

נחזור נא למצב החנוך בפולין באותם הימים. הפולנים הוסיפו לנהל פּוליטיקה של פּילון היהודים, כנגד רצונם, שכן בקשו המוני ישראל לשמור על ארחות חייהם הנבדלים, אבל חפץ השלטון לא נתגשם. המלמדים היו כקודמים להם, חסרי ידיעה בלמודי חול ולשון המדינה לא הבינו. על כן עלתה השאלה להכין מורים ורבנים שישפיעו על העם ברוח ההשכלה האזרחית. פקידי פולין ידעו מן הנסיון בגרמניה שהרבנים המודרניים היו הגורמים החשובים ביותר בשנויי החנוך לדור הצעיר. לכן רצו אף הם לייסד בית מדרש לרבנים שימצא תחת השגחת הממשלה. “וועד היהודים” ( Komitet Starozakonnych )שנוסד בשנת 1825 לסדר את חיי היהודים בפולין הקונגרסאית והתעסק גם בחנוך, – מזכירו היה יהודי מומר יחזקאל הוגה, שלאחר קבלו את הדת הקאתולית קרא לעצמו סטאניסלאב – עיבד הצעה מפורטת. בהצעה זו העיר המומר המשגיח שהיהודים הם “פחות מוסריים משאר התושבים”, ולקויו זה בא לו בעקב למוד התלמוד, על כן צריך למוד התלמוד להמצא תחת פקוח הממשלה, ובהיות שרק הרבנים זקוקים למקצוע זה ילמדו בבתי הספר היסודיים רק משנה, שבה “הקנאות והפרישות מתבטאות בצורה קלושה יותר מאשר בגמרא”. על ידי למודי החול יפחיתו מלמוד התלמוד כדי “שיכיר הנוער לאט לאט ההפסד היוצא מן התלמוד ויוכל במשך הזמן לפרוש ממנו, ומרצון עצמו ימלא את תקוות הריפורמה היסודית הקבועה”. תחת למוד התלמוד הוא מציע ללמד את הלשון העברית “שהרבנים היו תמיד מתנגדים לה” והלשון הפולנית הצריכה לתפוס מקומה של “לשונם הבלתי מובנת” (אידיש) וחשבון. תכנית הלמוד תכיל תנ“ך, משנה, ו”בני ציון", ספרו של הירץ הומברג, ודקדוק הלשון העברית. בנוגע ללמודי חול ילמדו על פי הספרים המקובלים בבתי הספר הנוצרים. “ועד היהודים” עיין בהצעה זו ובא לידי מסקנה שתחלה צריכים לייסד את בית המדרש למורים ולרבנים.

בשנת 1818 פנה שר ההשכלה של הנסיכות, סטאניסלאב פוטוצקי, אל אברהם יעקב שטערן (1762–1842) להציע לפניו תכנית בית מדרש כזה. שטערן היה אדם נשוא פנים שהגיע לידי ידיעה עמוקה במאתימאתיקה בכח עצמו, ממציא, חבר לאגודת המדענים בווארשה, ובחוגים הגבוהים נחשב כטפוס האידיאלי של יהודי פולני. “הוא היה חרד על פי אמונתו והנהגתו, אירופאי על פי השכלתו, ומפורסם בפולין כל כך, עד שתמונתו נחרתה על ידי החורת החשוב ביותר באותו זמן, פּיווארסקי, והיתה תלויה בבתי הפולנים המפורסמים” ²³⁰). שטערן שהה בגרמניה ובאוסטריה והציעו לפניו להשאר שם, אבל הוא לא רצה להפרד מארץ מולדתו, והעתונות הפולנית חשבה לו את המעשה הזה לצדקה.

ההצעה על בית מדרש הרבנים לא היתה לפי רוחו. שטערן ידע כי מקום חנוכם של רבנים הוא בישיבה ולא בבית ספר העומד תחת פקוח הממשלה, ברם הוא התייחס אליה כאל גזרה שאין להמנע ממנה, אבל בקש לתפוס את הרע במעוטו והציע שכל הלמודים יתנהלו לפי רוח החרדים והמורים יבחרו מיראי השמים, שהקהל סומך עליהם ובוטח בהם. בעניני למודי החול פרט את שפת הארץ ומאתימאתיקה.

הצעה זו לא ישרה בעיני הרשות. לא אל בית כזה נשאו את נפשם, כי אם אל בית יוצר לפולוניזאציה, ואף על פי כן בקשו משטערן, ששמו גדול היה בכל החוגים, להיות מנהל המוסד. הוא סרב. אז מנו אחד ירא שמים למורה התלמוד, מאיר הורוויץ שמו. נרשמו תלמידים. הם נתכלכלו בפנסיונאט שנוסד על יד בית המדרש. שפת הלמוד היתה הפולנית. חוץ מתנ"ך ותלמוד למדו בו ידיעות הטבע, היסטוריה, גיאוגראפיה ומאתימאתיקה ושתי לשונות זרות, גרמנית וצרפתית. על יד בית המדרש הוקם בית תפלה ורבה של ווארשה, ר' שלמה זלמן ליפשיץ, קבל את הרשות המיוחדת לבקר את בית הספר ולראות אם מתנהל הוא על פי דת ישראל. הממשלה הקימה גם “מועצה” שהרשות בידה להציע הצעות לטובת בית המדרש לרבנים ובתי הספר האלמנטאריים. מועצה זו נתמנתה כדי לחזק את אמון הקהל במוסדות החנוך החדשים האלה.

בתוך מועצה זו היו יהודים אורתודוכסים שבית המדרש לא הפיק רצונם.

כשנפתח בית המדרש היו בו עשרים וששה תלמידים ובסוף שנת הלמוד הראשונה (1826) עלה מספרם עד ארבעים ושנים. בשנת 1830 היו בבית המדרש ארבע מחלקות ובהן 95 תלמידים, בשנת 1831 – חמש מחלקות ובהן 83 תלמידים. מספר מוריו היו 13, שבעה ללמודי קדש וששה ללמודי חול.

הממשלה והמשכילים ניהנו מבית המדרש, אבל בתי הספר האלמנטאריים לא השביעו רצונם. משא כלכלתם של בתי הספר הנמוכים חל על היהודים, ובינתים הורע מצבם הכלכלי על ידי הגזרות וההגבלות התכופות. גרוש המוזגים מן הכפרים הגדיל את הדוחק הכלכלי. חברי המועצה אמרו שכל זמן שאין ליהודי הזכויות להשתמש בהשכלתו ככל האזרחים, מה מועיל בידיעותיו? הן מביאות לו רעה תחת טובה. כל זמן שהיהודי חי בתוך עמו אינו מרגיש כל כך בחסרון זכויותיו כלאחר סיימו בית ספר ורכשו לו ידיעות כלליות. בין פקידי השלטון היו רבים ריאקציונרים שלא רצו כלל בהשכלת היהודים, ביחוד בשעה שידעו שתשעים אחוזים למאה מן העם הפולני אינם יודעים קרוא וכתוב.

שני כחות נלחמו על כן בבתי הספר: החרדים מישראל שהיו בימים ההם כמעט כל העם, והחברים הריאקציונרים של מיניסטריון ההשכלה, שבידו הכח. סוף כל סוף נתבטל המס המיוחד שהוטל על היהודים לטובת בתי הספר, וזה היה בשנת 1830, והקופה נתרוקנה ולא היה במה לשלם את שכר המורים. ודווקא בעת ההיא גדלה התסיסה המדינית בפולין. למורים אבדה משרתם ורבים מהם נכנסו אל הגבארדיה העירונית בווארשה. המבוכה המדינית והמפלות במערכת המלחמה הסיחו את דעת הקהל והשלטון מבתי הספר ליהודים. המאגיסטראט החליט להמעיט את מספר בתי הספר האלה בווארשה. מן החמשה נסגרו שלשה ונשארו רק שנים, אחד לנערים ואחד לנערות, וזה אשר לנערים היה צריך לשמש פרוזדור לבית המדרש למורים ולרבנים. ביום 8 לספטמבר שנת 1831 כבש פסקיביץ את בירת פולין, ווארשה, ואז נפחה נשמתה של המלוכה הקטנה שנוצרה בכחו של הקונגרס הווינאי. שאלת היהודים בפולין הקונגרסאית עברה עתה מרשות הפולנים לרשותה של ממשלת רוסיה, ויחד עמה גם ענין בתי הספר המיוחדים ליהודי פולין. ²³¹)

 

ב: בתקופת הריפורמה ברוסיה    🔗

בסוף שנות השלשים החל מהלך חדש בספירות הממשלה ביחס ליהודים. ראה ראו כי לא הועילו הגזרות לעשות את היהודים “לתושבים מועילים” בעסקיהם ול“אזרחים רוסיים” בלשונם ובארחות חייהם, על כן בקשו דרך חדשה, להשפיע עליהם ברוח נדיבות ודאגת חסד. ביום 19 לדיקאבר (דצמבר) שנת 1840 יסד ניקוליי הראשון וועד לבקש אמצעים “לתקן חנוכם של היהודים ברוסיה” בנשיאותו של הגראף פ. ד. קיסילב, שר הרכוש, הגראף א. ג. סטרוגאנאב, שר הפנים, הגראף ס. ס. אובארוב, שר ההשכלה, א. פ. ווראנטשענקו, חבר לשר הכספים, טורקול, מזכיר המדינה למלכות פולין וראש הג’ינדארמים הגיניראל ל. וו. דובלט ועוד מגדולי המלוכה. הוועד הזה צריך היה להניח את היסודות לתקון היהודים ולעיין בהצעות הריפורמה שעובדו מקודם. על הגיניראל דובלט הוטל להשגיח על התחבולות שעלולים היהודים להשתמש בהן כדי להשתמט ממלוא החוקים. קיסילב שלח תזכיר אל חברי הוועד והציעו גם לפני הקיסר ונתאשר. וזו תמצית התזכיר, שהיתה לו השפעה גדולה על עבודת הוועד ועל החלטותיו:

תחלתו של התזכיר מספרת שכל האמצעים שאחזה בהם הממשלה לא הצליחו, מחוסר תכנית כללית “והיהודים נשארו כמקודם במצב של שפלות והפסד לסדרי המדינה”. מן הראוי על כן למצוא את שרשי הרע, את הסבות היסודיות לפרישות היהודים מהוואי האזרחים, ולתקן את חיי העם תקון יסודי “בהסכם עם כוונת הממשלה”. אחר כך ידובר על למודי דת ישראל “שבהם מונחים יסודי ההתנכרות לחיי האזרחים”. אחרי כן פורטו כל המשפטים הקדומים נגד התלמוד המחנך את היהודים “ברוח של בוז לבני אומות אחרות”, שואף לשלוט באחרים, ומרשה ליהודים להשתמש בערמה ובכל פשע כלפי הנוצרים. הכותב בא לידי מסקנה “בדת ישראל נמצא את שרשי האופי המיוחד המבדיל את היהודים מבני אומות אחרות בעיקרים, בגזע, בעסקים ובארחות החיים הביתיים והצבוריים, ומשמש מקור לדרכיו הנלוזים המביאים רעה רבה ליהודים עצמם ולשאר אזרחי המדינה. כל אסונות העם (היהודי) התלוש מחברת האזרחים באים מסבת האמונה התפלה והקנאות, פרי למוד התלמוד, שנתחבר לשם מלחמה עם הרומאים שהחריבו את יהודה ואינו יכול להתקיים בתנאי הזמן החדש בלי נזק ליהודים ולעמים”. קנאות זו מתמידה בהשפעתה על חנוך הנוער. “כל בן זכר, משנת הארבע לחייו, נמסר לידי מורה פרטי (מלמד) השוקע בתהום הבערות והאמונה התפלה… בהשפעת הקנאים האלה מקבלים הילדים מושגים מזיקים של חוסר סבלנות לגויים”. שאר המכשולים להתקרבות היהודים אל האזרחים הוא “הקהל” שהוא שלטון עצמי, “שנטלו לידם את ההנהגה העצמית לכל סניפיה”. מכס הבשר אף הוא משמש מכשול, ולאחרונה “בגדי היהודים מבדילים אותם מן האזרחים העקרים”. אמצעי המשטרה לא יספיקו לשנות את האוכלוסיה היהודית הגדולה הזאת ולהשפיע עליהם לאחוז במקצועות פרנסה מועילים. היהודים נשאו כל סבל ונשארו נאמנים ללאומיותם. אבל באוסטריה, בנסיכות באדן, בבאוואריה ובפרוסיה שמו לב ביחוד לחנוך ילדי ישראל בבתי ספר “ובצרפת סדרו את הנהלת הקהלות מחדש על ידי הקונסיסטוריה”. “האמצעים שאחזו בהם הממשלות הללו לשנוי היהודים, שנוי יסודי, הועילו, והדור החדש שנתחנך ברוח ההשכלה שואף להתאחד עם התושבים העיקריים ולקבל זכויות אזרחים… מן הראוי על כן ללכת בעקבות שאר הממשלות, להשכיל את העם העברי ברוח דתי מוסרי ולהחליש את כח המוסדות המבדילים את היהודים מן האזרחים”.

חוזר זה נשלח אל חברי הוועד, ועל הוועד הוטל:

1. “לפעול לחנוכם המוסרי של הדור הצעיר על ידי יסוד בתי ספר ברוח המתנגד ללמודי התלמוד”. 2) להרוס את “הקהל” ולהטיל על היהודים את ההנהגה הארצית הכללית. 3) למנות רבני פלך שיקבלו משכורתם מן הממשלה ויפעלו על היהודים ברוח הממשלה. 4) לאסור על היהודים ללבוש את בגדיהם המיוחדים. 5) לתת ליהודים את האפשרות לעסוק בעבודת האדמה. 6) להנהיג סדר במכס הבשר ולהקציב סכומים מהכנסה זו לכלכלת בתי הספר והרבנים ולהושיב יהודים על הקרקע. 7) לחלק את היהודים לסוגים, על פי עסקיהם המועילים, כגון: סוחרים, אומנים, ואכרים, ולסוג מיוחד את אלה שאין להם עסק קבוע. על אלה צריכים להטיל הגבלות.

ןעל שר ההשכלה אובארוב הוטל לערוך את ההצעה המפורטת בנוגע לבתי הספר ²³².

אובארוב התעניין עוד קודם לכן בשאלת חנוך היהודים. בימי שהותו בגרמניה השתדל להתוודע אל משכילי היהודים ולחקור מפיהם איך עלתה בידם להשכיל את יהודי אשכנז. בהיותו בווילנה בשנת 1838 קרא את משכילי המקום, ר' ניסן רוזנטהאל ור' צבי הירש קאצנלבויגן, לשוחח אתם ולשמוע דעתם בשאלה זו. מתוך התעניינותו זו התוודע אל מנהל בית הספר בריגה מאַכס לילינטהאל. לילנטהאל היה יליד מינכן ובצאתו לרוסיה הביא אתו מכתב המלצה משם אל הנסיך מאכסימיליאן פון לייכטנברג מבית המלך באוואריה, חתן הקיסר הרוסי – בעל בתו הבכירה מאריא ניקולייבנה. הנסיך המליץ על הד"ר לילינטהאל לפני אובארוב ובדרך זו התוודעו, ומזה היו תוצאות גדולות ²³³.

ביאנואר שנת 1841 קרא אובארוב את לילינטהאל אל פטרבורג והציע לפניו לערוך תכנית של בתי ספר ממשלתיים ליהודים. אף ייפה כחו לבוא בדברים עם חכמי ישראל בחוץ לארץ בשאלה הריפורמה החנוכית ולשאול אם ימצאו בגרמניה מורים שיתרצו לבוא ולשמש בבתי הספר האלה.

על הבקור הזה יספר לנו לילינטהאל ב“מסעותיו” את פרטי שיחתו עם אובארוב המפיצים אור בהיר על ההשקפות שהיו מקובלות בחוגי הממשלה.

"המיניסטר אמר לי:

“לפני זמן קצר ייסד הקיסר וועד לעיין במצב היהודים כיום. הנסיך קיסילב, שר הפנים, נתמנה ראש הוועד. אין אנו יודעים כיצד להתחיל בעבודה הגדולה לתקן את העם בעל הכשרון הגדול הזה. מתנגדים הם לכל תרבות אירופית. חיים הם בסביבתם הם, אינם נותנים דעתם על כל הנעשה מסביב להם, ועד היום לא מצאנו דרך כיצד לעוררם מתרדמתם. הקיסר נתן להם כמה הנחות וזכויות. בפקודה מיום 13 לאפריל שנת 1837 ניתן שחרור מעבודת הצבא לאלה שיקדישו עצמם ללמודים קלאסיים או אשר ילכו לעבוד את האדמה, וכל זה היה לשוא. בתי ספרנו פתוחים ליהודים, אבל הם אינם באים שמה. מקדישים הם את כל זמנם למסחר וללמודי התלמוד. הנסיונות שלא הביאו לידי תוצאות היו למשא ולטורח לקיסר. הוא מבקש שייעשה דבר מה יסודי מיד, שלא יחמיצו היהודים את השעה. אם לא יראו היהודים רצון למלא את דרישת הקיסר חוששני שימים רעים צפויים להם. אבל אם ישתמשו בהזדמנות להצטרף לתרבות האירופית צפוי להם עתיד מזהיר. ידיד אני לעמך. האמן לי שאלו היו לנו יהודים מן הטפוסים שראיתי בעיר הבירה של גרמניה היינו מקרבים אותם, אבל יהודי ארצנו שונים לגמרי מיהודי שאר הארצות. רוצה הייתי לשמוע את דעותיך ואם אמצאן למועילות אמסרן לוועד המיניסטריום”.

ואני השיבותי:

“גר אנכי פה, איני יודע את כוונותיה של ממשלת רוסיה ואף לא את מעמדם המדיני, המוסרי והתרבותי של יהודי רוסיה, על כן אין זה מן המדה שאיעץ עצות או שאחווה דעת מוחלטת. ואף על פי כן ארהיב עוז בנפשי להביע דעתי בשלשה ענינים אלה: ראשית, מן הראוי שלא יעמוד החנוך הישראלי כולו על התלמוד. כל זמן שיקדישו את מיטב שנות בניהם ללמודים עבריים בלבד, ולא ילמדום את לשון המדינה ואת מקצועות היסוד של החנוך החילוני, ישארו תמיד מלבר ולא ישתתפו בתרבות הכללית. אבל בתנאי ההווה אין הם יכולים להכנס לבתי הספר הכלליים, הנמוכים או הגבוהים, משום שאינם מבינים את הלשון הרוסית למדי, וגם חוששים הם שאם יתקרבו בניהם לדרכי חיים חדשים יתרחקו מדתם. על כן נראה לי שמן הנחוץ לייסד להם בתי ספר מיוחדים, יהודיים, כדי שיוכלו בעצמם לפקח על למודי הדת, והממשלה תהא בטוחה שילמדו הילדים את למודי החול השונים הדרושים להם להתפתחותם הדתית והמדינית”.

“בדבר הזה אני מסכים לדעתך – שסעני המיניסטר בדבריו – ואני מבקש ממך לחבר תכנית לבתי ספר נמוכים וגבוהים. ומה עוד יש בדעתך?”

“התנגדותם לעבודת האדמה – הוספתי – מובנת היא. זוהי תוצאת כל רדיפותיהם בתקופת הדמים של ימי הבינים, עת שהיהודי הנרדף יכול לרכוש לו אך רכוש שאפשר לו לטלטלו, בשעה שעלה בדעתו של שולט אלים ורודף בצע לגרשו מארצו, כיד להחרים את קניניו. חוץ מזה אסר החוק על יהודי לרכוש לו נכסים שאינם נדים וכיצד יתרגל לעבודת האדמה? מצב זה שהתפתח במשך אלף וחמש מאות שנה או אלף ושמונה מאות שנים, לא ישתנה בזמן קצר. יעודד הקיסר את היהודי, יימצאו נא דרכים לעשות את היהודים לאכרים טובים ואין כל ספק שהיהודים שהם בעלי כשרון בדרך כלל יתרגלו להיות אכרים וילמדו לאהוב את העבודה ההזאת”.

“הוועד – אמר המיניסטר – דן בשאלה זו בכובד ראש ועומד להוציא לפועל תכנית מסוימת. אבל יען שלא ראינו סימן ברכה בעבודתנו עד היום, מסופקני אם נצליח אם לא נשתמש באמצעים יוצאים מן הכלל”.

“כל מכשול יוסר – אמרתי בחום לבב – אם יתן הוד מלכותו ליהודים זכויות שוות מיד. זהו הפתרון היחידי לחידה שכמה מדינאים אינם יודעם פשרה. צרפת נתנה ליהודים בשעת המהפכה כל זכויות האזרח, בלי כל הגבלה ומבלי כל תנאי – אף על פי שיהודי אלזאס נחשלים היו – והיהודים נעשו אזרחים צרפתיים עד עמקי נפשם, ובידיהם משרות גבוהות לא רק בשרות האזרחי והצבאי, אלא שהם נמנים גם על חברי מוסדות המדע הגבוהים ביותר. בגרמניה, שבה הובטח שוויון ליהודי ולא ניתן עוד, כשחלק אחד של הממשלה מעמיד פנים ליבראליים והפרלמנט נסוג אחור או להפך – מגדלת הממשלה אזרחים שאינם שבעים רצון. אין שם כל יסוד לטענה על היהודים, אבל הממשלה קבעה לה עתה שם של “מדינה נוצרית” וכל עמל היהודים היה לשוא והם מאוכזבים והרבה הורים נמנעים משלוח את בניהם אל האוניברסיטאות, בהאמינם כי זוהי דרך לשמד. יכריז הקיסר מיד על שווי זכויות ויוציא אחר כך פקודה על תקוני היהדות, לקצר את למוד התלמוד, ואף על פי שלא עמדתי עוד על אפיים של יהודי רוסיה אני מעז להבטיח שבמשך עשר שנים מהיום יעלו השנויים על כל תקוות הממשלה. הקיסר אינו קשור לעצת פארלאמנט, רצונו הוא חוק, יהא הוא למופת ליבראלי לאירופה והטובים שבבני האדם יהללוהו כמציל עמנו. הלא שליט יחידי הוא ומי יאמר לו מה תעשה?”

"המיניסטר שמע בתשומת לב, מופתע ושבע רצון מהתלהבותי, וענה:

“נכון הדבר. הקיסר שליט יחידי הוא, אבל אף הוא אינו חפשי לעשות ככל העולה על רוחו. מעשי כל אדם יוגבלו על ידי תנאים. אבל אדוני הד”ר, התלהבותך לא תישא פרי. היהודים צריכים להיות המתחילים בדבר. עליהם להשתדל לקנות לבב הקיסר, אז תתגשמנה תקוותיהם בארץ זו של מושל יחידי בזמן קצר יותר מאשר בארץ אחרת".

“נאנחתי ושתקתי. ידעתי כי גם פה ישחקו עמי את המשחק הישן. אבל המיניסטר הפריע את הרהורי לבי ואמר: טוב לך לרשום את דעותיך בכתב, כשתגמור תבקרני שוב ואני אהיה תמיד מוכן לקבל את פניך” ²³⁴.

לילינטהאל בא בהצעותיו, שהיו לקוחות מתולדות ההשכלה בצרפת. הוא הציע שהממשלה תייסד קונסטיטוריה יהודית (סנהדרין) שחבריה יהיו בעלי השכלה מודרנית ורבנים חדשים, והם ישפיעו על העם ברוח הממשלה. לשם זה צריכה הממשלה לייסד בית מדרש לרבנים ולמורים ²³⁵.

ביאנואר של שנת 1841 הביא אובארוב את הצעתו לפני הוועד, והיא היתה מיוסדת על תזכירו הנזכר לעיל. שאלת היהודים, שהיתה ביסודה שאלה של זכויות, הפכה לשאלת ההשכלה, לתקן את מדותיהם של ישראל, להלחם עם התלמוד וכדומה. בהצעתו דבר על למוד הלשון העברית כעל אמצעי להחליש את כח התלמוד. “אחד מן האמצעים הטובים ביותר להחליש את התלמוד הוא למוד לשון הקדש, לשון ה”ברית הישנה" והנביאים הקדושים, על כן צריכים להניח ביסוד בתי הספר ליהודים את הלשון העברית, הנשכחת כמעט מהם, ושהיא ידועה היום יותר לכמרים הפרוטסטאנטים מאשר לעברים… “ביכור התלמוד על התנ”ך הגיע למדרגה שהמקום הראשון במושגי רוב היהודים שייך לתלמוד".

מי מדבר מתוך גרון השר בדברים האלה? ברוח הדברים אנו מכירים את קול המשכילים, אלא שלא ירד השר לסוף דעתם וסרס קצת את דעותיהם. אובארוב – דעתו היתה נוחה מאד מתפקידו, להשכיל את היהודים, וכשבא משה מונטיפיורי לפטרבורג בשנת 1846 אמר לו אובארוב בגודל לבב: “עלי הוטל להכריח את היהודים ללמוד את לשונם הם” ²³⁶.

ומה בדבר כלכלת בתי הספר? הוועד לא דרש את ההוצאות מקופת הממשלה, אלא מקופת מכס הבשר. על היהודי הוטל לשהלם מסים כפולים.

בשנת 1841 ערך הוועד תקציב לבתי הספר העומדים להווסד, 116 ממדרגה א' (שתי שנות למוד) ושלשים ממדרגה ב' וההצעה הובאה לפני הקיסר, יחד עם קטעים מכמה מכתבים שנתקבלו מיהודי חוץ לארץ – הסכמות. לודוויג פיליפסון התלהב מאד מן השנויים לטובה העתידים לבוא ברוסיה וחשב שאין למאורע זה דמיון בכל תולדות ישראל. א. לוי, מזכירו של מונטיפיורי כתב שיהודי העולם שומעים בהערצה ובתודה את הנעשה להצלת היהודים ברוסיה. הקיסר אישר את הצעת הריפורמה החנוכית ביום 17 לחדש מארט (מארץ) שנת 1851.

אובארוב ידע כי תנאי ראשון להצלחתו הוא להתגבר על התנגדות היהודים. הוא רצה לדעת את מצב רוחם ויחס חוגים שונים של אוכלוסי ישראל אל ההצעות, כמו כן להודיע להם כי כוונת הממשלה לטובה היא. את התפקיד הזה הטיל על לילינטהאל. עליו היה לעבור בערי רוסיה ולהכין את אחיו למהלך החדש.

בשנת 1841 יצא לילינטהאל אל ווילנה, “ירושלים דליטא”, העיר בה היו משכילים אשר שוחחו עם שר ההשכלה. “יום ד' העבר – כותב אחד המשכילים ששהה אותו זמן בווילנה – בא הנה הדאקטאר ליליענטהאל בפקודת המיניסטער, אשר מלאהו ללכת בכל הערים הגדולות מושבות בני ישראל, לראות בם מעמד חנוך הנערים ומצב החדרים והמלמדים, ובמה איפוא לתקן המעוות ולמלאות חסרונם, ויקבלו אותו אלופי העיר הזאת בכבוד גדול. אם מאהבה או מיראה? לא ידעתי. אכן די לנו כי הקהל וכל ראשי העדה הקדימו את פניו לשאול בשלומו” ²³⁷.

נקראה אספה של ראשי העיר וחשוביה. כולם חרדים – כי מספר המשכילים היה מעט והשפעתם בעיר בלתי ניכרת. על מהלך האספה נשמע מפי פּאפּירנה:

“ראשי העדה ורבניה פגשו אותו בכבוד והקשיבו לדבריו שקרא לפניהם ברגש. אבל הדברים לא הניחו את דעתם. אחד מזקני העדה, ר' חיים פרנס, שאלו בתמיהה משום מה דואג המיניסטריון יותר להשכלת היהודים משידאג להשכלת הנוצרים, הרי העם העברי יודע כולו קרוא וכתוב בספר והרוב הגדול של אזרחי רוסיה הנוצרים אינם יודעים את האלף בית שלהם – הרי זה סימן שיש דברים בגו. עוד אחד מזקני העדה אמר שהיהודים יודעים שהחנוך טעון תקון, אלא שהם יעשו זאת בעצמם, בלא התערבות הממשלה, לאחר שיוטב מצבם, ואם דורשת הממשלה באמת את טובת היהודים היא צריכה לבטל את ההגבלות ואת הגזרות. על זה ענה ליליענטהאל כי אמנם הציע את הדבר לפני אובארוב, אבל המיניסטר השיב לו כי על היהודים לעשות את הצעד הראשון להתקרב אל התושבים על ידי חנוך, ואחר כך יבוא שפור במצבם האזרחי. חוץ מזה הזהיר את העם כי הריפורמה תיעשה גם בלי הסכמתם, על כן מוטב להם להסכים, ולא לעורר את חמת הממשלה עליהם. האזהרה לא פעלה והנאספים סרבו לחתום על הפרוטוקול שהציע לפניהם” ²³⁸.

ממקור אחר נמסר תוכן דברי אחד המשתתפים באספה:

"אחר שהראה לילינטהאל את תעודת מסעו פנה אליו יושב ראש האספה בדברים האלה:

“דוקטור, היודע אתה את כוונת הממשלה? יחסה אל כל הנוצרים, חוץ מן הפראבוסלאבים (בעלי האמונה היוונית האורתודוכסית, השלטת ברוסיה) מראה שהממשלה שואפת להקים אך כנסיה דתית אחת בכל המדינה ולהכיר רק בכחה הגדול, ואינה דואגת להיטיב מצבנו אנו. לצערנו מוכרחים אנו להכיר שאין לנו אמון באמצעים החדשים של השר וברגש אפל אנו צופים אל העתיד” ²³⁹.

מווילנה יצא לילינטהאל למינסק ושם היתה ההתנגדות גלויה וגדולה ביותר. מאנדלשטאם מספר על אספת מינסק:

"ויהי אך החל לפתוח שפתיו לאמר להם כזאת וכזאת, ורבים מהעדה העיזו בפניו לאמר: “שקר אתה מדבר, לא שלחך המיניסטר”, ויש מהם אשר דברו עמו קשות לאמר: מה לך, עוכר ישראל, כי באת אלינו לבלע את הקדש ולהשחית את בנינו וצעירינו? הלהמר דתנו אתה אומר כאשר המרת דת אחינו בווילנה? והטובים בהם נגשו אליו ויעוצו אותו דבר "חדל לך מזאת, כי אם גזרה היא מאת המלך לתת תורה חדשה לבנינו – הלא יש ויש אתנו ריקים ופוחזים רבים אשר נוכל לקחת אותם בכסף מלא, לתתם תחת בנינו בבתי הספר, כאשר אנחנו לוקחים מהם גם אנשים לצבא. אבל לשמוע בקול המדיחים אותנו מאמונתנו ולקחת בידינו את זרענו לתתם למולך ההשכלה – לא נעשה! “ויהי בראותו כי אין מושיע לו וימלט אל בית מלונו במפח נפשו”.

לפי שמועה אחרת עלתה בידו להמלט ממינסק בעזרת שוטרי העיר.

לאחר הנסיון המר במינסק שב לילינטהאל אל ווילנה, וראה שהצלחתו הראשונה היתה שם אך למראית עין. הוא בא עתה לשם תכלית מסוימת, לקבל את הסכמתם לפתיחת בית ספר. הוא קרא את הקהל לאספה לקבל את ההסכמה, ואת האספה הזאת יתאר מנדלשטם:

“חול המועד פסח. אתמול היה בזה יום מהומה ומבוכה בישראל! כי הקהל אספו אספה במצות הגוברנר (שר הפלך) לשאול את פיהם על אודות בתי החנוך ואשר יכתבו דעתם על שני הכתבים אשר היו לפניהם, האחד בעד הדבר הטוב (יסוד בתי הספר) והשני נגדו, איש איש כחפצו ורצונו. וזאת היתה פליליה (תחבולה) מסותרת מאת הדאקטאר (לילינטהאל) ועדתו, למען אשר ייראו ויפחדו לגלות דעתם בכתב, פן יהיה להם הדבר למוקש, כי יראה הגוברנר את שמות המתנגדים… וכל העם קוראים “לא חפצנו”! לא חפצנו”. הדבר בא לאזני הגוברנר וישלח את פקידו הפוליציימייסטר (ראש המשטרה) לאמר להם כי כקושרים ישימם בבית המהפכת ויאסרם במאסר, אם לא ישובו וינוחו איש על מקומו… אך לשוא קצף וקלל הפקיד על ההמון, והמה קראו ולא דמו “לא חפצנו! לא חפצנו!”. כן כלה הפקיד את כחו לריק, וישב אל הגוברנר כאשר בא" ²⁴⁰.

הקריאה הזאת “לא חפצנו בבתי ספר” (שקאָלעס ניע זשעלאיעם) היתה אחרי כן לאמרה מקובלת כשדברו על מורדי האור המתנגדים להשכלה.

הנסיעה הראשונה הוכיחה ללילינטהאל שאין לו לסמוך על המשכילים, מכיון שאין להם השפעה על העם. והמשכילים שהתלהבו לנסיעתו של לילינטהאל וחשבו שעוד מעט יחלו המעשים הגדולים ובתי ספר יווסדו – נתאכזבו. בין המשכילים היו אחדים שקוו לקבל משרת מורה. לילינטהאל בא בדברים אתם והבטיחם כי הפעולה תחל מהרה ²⁴¹.

בימים ההם נפוץ השיר הזה, המעיד על יחס העם אל שליחותו, בין ההמון.

אפּיקורסים ביי היינטיגע יאָהרען           הכופרים בימינו

זענען אידישע מנהיגים געוואָרען,           נעשו מנהיגינו,

שרייט מען שרייט מען ליליענטהאל,           קראו בשם לילינטהאל,

ליליענטהאל איז דער בעסטער פאל!           הוא הוא המופת!

בערדעלאך געגאָלטע, צורקעס געמאָלטע,           גלוחי זקן ומפורכסי פנים

געקליידעט ווי גויים,              ולבושים מלבושי הגויים.

מאכען אידישע קינדער פאר רשעים.           ילדי ישראל יחנכו לתרבות רעה.

דאוונען ניט אַ וואָרט                  מתפלה לא מלה

אין אללע קלובען איז זייער אָרט,           ובמושב לצים ישבו.

הולטאיעס, יונגאצעס,                  ריקים ופוחזים,

פסח אהן מצות.                  פסחם ללא מצה

זינגען טרפה ליעדער,              ושירי הוללות ישוררו

עס צוגעהט זיי אין אללע גלידער.           ועליהם יתענגו.

חזיר און טריפות עססען,              חזיר וטרפה יאכלו

אָן גאָט האָבען זיי פארגעססען.           ואת אלהינו שכחו.

טרייפניאקעס אוכלי נבלות              עבריינים ומחללי קדש

מאכען ביי אידען שקאָלעס.               פותחים אסכולות ליהודים.

שרייט מען שרייט מען ליליענטהאַל,           קראו בשם ליליענטהאל,

ליליענטהאל איז דער בעסטער פאל! ²⁴²           הוא הוא המופת!.

באמצע שנת 1842 היתה בידי אובארוב תכנית ערוכה לגשם את ההצעות בחנוך רבנים על ידי תיאולוגים יהודים מחוץ לארץ ולייסד בתי ספר. אבל טרם גשתו לפעולה של ממש בקש מלילינטהאל לעבור שוב במרכזי ישראל. בפעם הזאת בקש אשורו המיוחד של הקיסר למסע הזה והודיע לכל גנראל-גוברנאטור לעזור ללילינטהאל בכל יכלתו.

תכנית דרך מסעו של לילינטהאל היתה: ריגה, מיטאבה, קובנה, ווילנה, מינסק, גרודנה, ביאליסטוק, זיטומיר, ברדיטשוב, קמנץ-פודולסק, קישינוב, אודיסה, חרסון, משם לפלך קיוב, מאומן לקיוב, ובדרך טשירניגוב, מוהילוב, וויטבסק לפטרבורג. תעודת המסע היתה, לפי הודעת המיניסטריון, ללמוד לדעת את מצב רוחו של העם וגם להרגיעם ולהוכיח להם שאין כוונת הממשלה אלא לטובה. אז הוציא לילינטהאל קול קורא אל העם בשם “מגיד ישועה” ובו אמר שהיהודים צריכים להשתמש בשעת הכושר לטובתם ולרווחתם ואם לא ישמעו בקול הממשלה הדורשת טובתם ושלומם יאמרו אחר כך כי צדקו שונאינו המעלילים עלינו כי אנו אשמים בשפלות מצבנו. אגב הודיע שיש בדעת הממשלה לקרוא לפטרבורג וועד רבנים וחשובי העם להמלך אתם בדבר תקון החנוך ²⁴³.

הפעם הצליח לילינטהאל במסעו יותר. בכל מקום בואו, ביחוד בגלילות הדרום, קבלוהו בסבר פנים יפות. הכל התייחסו אליו כאל בא כח הממשלה. היראים הבינו כי עתה לא יוכלו לצאת כנגדו בגלוי. על כן בקשו להכניס אל הוועד רבנים שיעמדו על משמרתם שבתי הספר הנוסדים לא יהרסו את חיי המסורה ולא יבטלו את דעת התורה. הממשלה רצתה ליצור בקרב היהודים את הבטחון שלא תעשה דבר בלי הסכמת פרנסיהם, על כן הוטל על לילינטהאל לחקור ולדרוש מי מן הרבנים המפורסמים יהא נוטה להצעות הממשלה. לילינטהאל השתדל במסעו לרכוש לו את לב היראים ולהפכם משונאים לאוהבים. הוא סר מדרכו ונסע במכוון אל וואלאזין אל הרב הגאון ר' יצחק ב“ר חיים יצחקי, כבא כח המתנגדים, ואל ליובאביץ, אל ר' מנחם מנדל שניאורסון, כבא כוח החסידים. שניהם לא הבטיחו לו כל הבטחות ברורות, אבל הסבירו לו פנים ושמעו לדבריו בתשומת לב. א. י. פאפירנה מוסר בשם רש”י פין את הפרטים האלה על פגישת לילינטהאל עם הגאון מוואלאזין:

“בערב יום הכפורים, אחר הסעודה המפסקת, בא הרב לבית הכנסת עם אורחו מגולח הזקן, ועלה לדרוש את דרשתו, כדרכו, לפני תפלת כל נדרי, ודבר בענין הכנת הכהן הגדול לעבודה בקדש הקדשים ביום הכפורים, על המשנה ביומא פרק ה' מסרוהו (את הכהן הגדול) זקני בית דין לזקני כהונה והעלוהו לבית אבטינס והשביעוהו (פרשו בגמרא שלא יהיה צדוקי) ואמרו לו: אישי, כהן גדול, אנחנו שלוחי בית דין ואתה שליחנו ושליח בית דין, משביעין אנו עליך במי ששיכן את שמו בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך. הוא פורש ובוכה והם פורשין ובוכין (פרשו בגמרא שהוא בוכה משום שחשדוהו בצדוקי). רבותי – שאל הדורש – למה הלבינו רבותינו את פני הכהן הגדול ביום הקדוש? והרי אמרו: כל החושד בכשרים לוקה בגופו? אלא באמת אסור לנו לחשוד בלי יסוד באדם פרטי, לא כך בשליח צבור המקבל על עצמו עבודת הכלל, בו אנו מחויבים לבדוק בדיקה חמורה להשביעו שלא יהא צדוקי”…

“הקהל השתומם על הדרשה המוזרה לפני כל נדרי. אז עלה לילינטהאל על הבימה ואמר: רבותי, דרשת הרב מוסבה לא אליכם אלא אלי, שבא במצות הממשלה לטובת הכלל, והריני נשבע כאן במי ששיכן שמו בבית הזה ולפני ספר התורה, כי כוונתי לשם שמים ולטובת עם ישראל, וכי חושב אני שכוונת הממשלה בתקונים שהיא מתכוננת לעשות בבית הספר גם היא לטובת בני עמנו, ועוד אני נשבע שאם אווכח כי שגיתי ואראה במעשי המיניסטר נגיעה בדת קדשנו, אסלק ידי מכל הענין הזה” ²⁴⁴.

על הפגישה הזאת נשמע דבר מפי לילינטהאל:

“בוואלאזין קדמתי פני הגאון המפורסם מו”“ה יצחק ומצאתי בו איש חכם ונבון, משיכל ודורש אלהים… ששתי כעל כל הון להיות מקובל ממנו כבן אהוב ונחמד, כי אבי אבי קראתיהו”…

ואחרי כן על רשמי נסיעתו:

“מהעיר הזאת הלכתי לעיר מינסק ומצאתי בה אשר לא קויתי. השנאה חלפה הלכה, הנקמה והנטירה נהפכו לאהבה והתקרבות, וכולם פה אחד ענו ואמרו: מחל נא וסלח לעוון העת ההיא, כי הננו כולנו אוהביך… בכל יום הייתי בבית המדרש הגדול, או בבלומעס קלויז, או באחת החברות”.

“בשמחת תורה נקראתי לבוא לחדר החסידים מליובאוויץ ושם הייתי חתן תורה. ואחר סיום התורה, כאשר קראו כולם בקול גדול “חזק”, נתחזקתי והיייתי לאיש ושתיתי עמהם כטוב לבם, ובראותם כי תם היי”ש מהכלי הגדול אשר נתנו לפני שמחו שמחה גדולה. הארץ רעשה מקולם בקראם: אחינו בשרנו אתה!" ²⁴⁵

שני שרטוטים מתכונתו מתגלים לפנינו במכתב זה, תמימותו, בחשבו שהפך לבם ולא חש שהמהפכה באה בעקב ההכרה שהוא הפעם באמת בא כח הממשלה, והשניה שהיה פוליטיקני ובאיזה דרכים בקש להתקרב לעם ולרכוש לבו. ובזה במאת היו המשכילים רוסיה מונים אותו.

מתמיה הדבר שלילינטהאל לא מצא לראוי לפניו בימי סבובו לסור אל ריב“ל הזקן ולהוועץ עמו על תקון החנוך – שאלה שהיתה קרובה כל כך ללבו. הלא גם פקידי הממשלה וגדולי העם הרוסים מצאו לנכון בעברם את העיר קרימניץ לבוא ולדבר עם ריב”ל. אפשר ששתי סבות הניאוהו מראות את ריב“ל, הראשונה שלילינטהאל לא כבד את האבטודידאקטים והשניה, הקנאה הפשוטה. לילינטהאַל רצה שתנועת ההשכלה ברוסיה תקרא על שמו. במכתב שכתב לילינטהאל אל מרדכי אהרן גינצבורג אמר שריב”ל הנהו בעל ידיעות, אבל לא איש המדע. והוא לא הגיע לקרסוליו של ריב“ל בידיעת היהדות. בקונטרס שיצא בשנת תר”ב נגד לילינטהאל בשם “מגיד אמת” (כלפי הקונטרס שהוציא לילינטהאל בשם “מגיד ישועה”) נזכר שלילינטהאל היה מתרחק מן המשכילים יודעי התורה, אבל לא מן “המשכילים” למעשה, העשירים והמודרניים סתם.

ועל יחס הפרנסים ויהודי רוסיה בכלל אל לילינטהאל ימסור לנו בן הדור, אלכסנדר צדרבוים, את הדברים האלה שרוח האובייקטיביות מורגשת בהם:

“אם לראשונה, בבואו לווילנא ולמינסק, הביטו אליו הנדכאים מקוצר רוח ומעוצר צרה ויגון כעל רוח מתעה ויקראו אחריו מלא, אך כאשר בא בשם שר ההשכלה קבלוהו גם שמה, גם בכל ערי יהודה, בכבוד גדול, והוא הבין לקנות לבותם באמרי נועם ובשכל נאומיו ובקנאתו הנאמנה לעמו ולאמונתו, אם כי לא מצאו בו גדול בתורה, אשר רק כאלה הסכינו מדור דור לראותו באש קהלות יעקב. אולם גם אם הגיד להם הד”ר ליליענטהאל באר היטב את משפט איתני ארץ (כלומר שרי הממשלה) עליהם ועל דרכיהם ועלילותיהם, ויתאר בצבעים נאמנים לפניהם את מועצות המחוקקים אודותם ויציע לפניהם עצת שר ההשכלה להיטיב גורלם, אחרי אשר יתאמצו המה מצדם להיות ראויים לקבל שפעת הטוב כאזרחים מועילים בגדלם את בניהם על ברכי הדעת הדרושה לכל בן מדינה. אך רובם לא הבינו דבריו עד היסוד בם, כי שפת אשכנז הצרופה נעלמה מהם, ואחרים לא שמו לב לבוא עד תכונתם, ורק בהתלהבות רוחם למחזה ציר מיוחד מקרב אחיהם המלומדים בגרמניה, אשר שם ד“ר יענדהו פאר והוא לבוש בגדי כהן ומדבר בשם הממשלה, הקדימו כולם לקרוא “נעשה ונשמע” טרם חקרו היטב מה הממשלה דורשת לעשות להם” ²⁴⁶.

בסוף שנת 1842 חזר לילינטהאל לפטרבורג, וספר לאובארוב את דבר נסיעתו. לפי דברי אובארוב אשר הציע לפני הקיסר “נסיעת לילינטהאל הביאה תועלת, עשה והצליח”.

“מכל הקהלות הגדולות לישראל שעבר בהן לילינטהאל באו בקשות אל המיניסטר להביע לפני הדום כסא כבוד הקיסר רגשי תודתם ורחשי ברכתם באמונה על כל החסד אשר הוא אומר לעשות לבני ישראל לפתוח לפניהם שערי ההשכלה ונתיבות מוסר. וכמו כן אסף לילינטהאל ידיעות נכונות ממצב חנוך היהודים לעת הזאת, ועל דבר האנשים הראויים ונכונים להיות לעזר לממשלה בחפצה, וראיתי ונוכחתי לשמחת לבבי כי גם היום נמצאו בקרב היהודים אנשים מבני הנעורים לא מעט, חכמים ומשכילים ראויים ומוכשרים לשרת במשמרת המורים בבתי הספר העתידים להווסד” ²⁴⁷.

באביב שנת 1843 החלו מועצות וועד הרבנים. בקומיסיה זו היו ר' יצחק מוואלאזין, ר' מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויץ, בצלאל שטערן, מנהל בית הספר באודיסה, והגביר ר' יעקב יוסף האלפערן מבארדיטשוב, ולילינטהאל. יושב הראש והמזכיר היו נוצרים. לילינטהאל היה בא כח הממשלה במועצה. המשכילים חששו תחלה למועצה זו, משום השפעת הרבנים, אבל פחדם היה פחד שוא. באי כח היראים היו חסרי השפעה ולא יכלו להלחם עם הרוב. הם אך הם מלאו את התפקיד שהועידו להם מראש, להגדיל ערך הצעות הממשלה על ידי שמם הטוב. באי כח היראים לא ידעו רוסית. שטערן היה מן המשכילים. ובהיות שקנא בלילינטהאל ושנאו לא היה וויכוח הראוי לשמו וההצעות נתקבלו מהר וללא דיון. בכל אופן היו באי כח החרדים חייבים לכבוש את דבריהם, כי פחדו מפני הממשלה ²⁴⁸.

הוועד קבל את תכנית בתי הספר והלמודים העברים. בתכנית זו באו איזה שנויים. תחלה עלה בדעת הממשלה להוציא את למוד התלמוד לגמרי מן התכנית, ולהנהיג במקומו את הקטכיזם, כפי שהיה נהוג בארצות המערב. לזה התנגדו הרבנים והמיניסטריום נענה להם, אבל רק למראית עין ²⁴⁹.

וכך נתקבל החוק של שנת 1844. כעבור שנתים נראו בתי הספר הראשונים בארץ.

כדי להבין יותר את יחס העם לבתי הספר, אשר עליהם יסופר להלן, עלינו להזכיר את הגזרה שנגזרה אז ושהרסה מצבם של רבע מיליון נפש מישראל ברוסיה. הוחלט לגרש את כל היהודים היושבים חמשים פרסאות (מיל) מגבול המערב. רק זמן קצר ניתן ליושבי ערי הספר וכפריו לחסל את עסקיהם ולצאת למקומות חדשים. גזרה זו – אמרה הממשלה – ניתנה לטובת היהודים, לתקון מדותיהם. שכן אם לא יגורו בקרבת הגבול לא יעסקו בהברחת המכס.

עד כמה השפיעו הגזרות האלה על הקהל לקבל את טובת הממשלה בדאגתה לתקון נשמתם ומוסרם תוכיח ההיסטוריה של בתי הספר ליהודים שיסדה הממשלה.

 

בתי הספר    🔗

בשנת 1845 שלח המיניסטריון להשכלת העם חוקת הוראות זמניות כיצד לייסד קומיסיות לבתי ספר וכיצד לסדר את בתי הספר ולהשגיח על המלמדים. האגרת דרשה מן הפקידות בכל מקום לגשת ליסוד הוועדות. בכמה מקומות עלה הדבר בנקל, הראש היה צריך להיות נוצרי, וקשה היה למצוא רוסי הבקי בעניני חנוך. כעבור שנה הוקמו הקומיסיות וכבר החלו לפעול ולבקש מורים. על פי החלטת הממשלה היתה כלכלת בתי הספר באה משני מקורות: ממס הנרות – מס שלמדו עליו מאוסטריה, – וממס בתי הדפוס העברים בווילנה ובזיטומיר.

נאמר שהקומיסיות החלו לבקש מורים ודברים אלה טעונים באור.

בחוגי הממשלה חשבו תחלה להביא מורים ללמודי הקדש מחוץ לארץ.בספירות הממשלה האמינו כי בגורל רוסיה נפלו היהודים הגרועים ביותר, קנאים ובוערים, בעוד אשר בגרמניה עומדים היהודים על מדרגה רמה. לילינטהאל בא בדברים עם מורים מגרמניה. כמאתים איש מהם הודיעו חפצם ללכת לרוסיה, ובטוחים היו כי עוד מעט יגיע תורם ²⁵⁰. הממשלה החלה לחקור על כשרותם של המועמדים. אבל הדבר לא יצא אל הפועל. החרדים לא רצו ב“ברלינים” כופרים שכבר הספיקו לרוקן את יהדות גרמניה מתכנה, שהם יבואו להורות לבניהם למודי קדש. משכילי רוסיה מצדם הרגישו כי אין צורך להביא מורים מרחוק וכי יש ברוסיה די משכילים להורות בבתי הספר ²⁵¹.

אמנם רמ"א גינצבורג שטען שרוסיה עצמה יכולה לספק מורים משכילים טעה בזה. מקום מגוריו היה בירושלים דליטא שהיו בה משכילים שאחדו תורה ומדעים. לא כך היה בשאר הערים. שם היו המשכילים שבלים בודדות. בינתים שנתה אף הממשלה את דעתה, מסבות בלתי ידועות.

לילינטהאל עצמו עזב פתאום את רוסיה ויצא לאמריקה, ולאיש לא נודעה סבת לכתו. השאיפות הגדולות אשר היו לו והחלומות להיות למאיר עיני ישראל במדינה הגדולה נדפו. הוא הלך לנוד מעבר לים, אל עתיד בלתי ברור לו. מה הניעהו לעשות כך? יש אומרים שבוש מפני מאתים המשכילים מגרמניה אשר הבטיחם להביאם אל רוסיה ולא יכול לקיים מאמרו. כעבור שש עשרה שנים מאז כתב יוסט על המקרה הזה:

“קוראי העתונים זוכרים את להבת הקש שהבעיר לזמן קצר איש יהודי צעיר מגרמניה (ד"ר לילינטהאל) שנקרא לפטרבורג והעיר את תשומת לב המיניסטריום על הצורך להביא השכלה להמוני ישראל. בעטיו אבדו כמה אלפים זהובים שהוציאו כמה מאות מורים עניים מגרמניה, שהזמינום להמציא את תעודותיהם לשם בתי הספר העומדים להפתח. והנה דעה וכבתה השלהבת” ²⁵².

ואמנם נסיעתו הפתאומית של לילינטהאל אומרת דרשיני. בדצמבר שנת 1844 כתב לארוסתו להיות מוכנת ומזומנת לנשואיהם שיחולו בחדש מאי ויעץ לה לרכוש לה פרווה כבדה וחמה, שיהא לה צורך בה באקלימה של רוסיה. מכאן אנו למדים שנתכוון להביא את ארוסתו לרוסיה. ומה גרם לו לשנות תכניתו ולהמלט פתאום ללכת לאמריקה? היסן כתב שהממשלה הרוסית הציעה לפניו להמיר את דתו ²⁵³. האמת הדבר? במכתב מקיניגסבורג שנתפרסם ב“אללגעמיינע צייטונג דעם יודענטהומס” מדצמבר 31, 1845, נאמר: “ד”ר לילינטהאל אשר התגורר כמה שנים בסט. פטרסבורג כדי להרביץ תרבות רוסיה הוכרח לנוד לאמריקה, מכיון שהכיר שאי אפשר לו להביא לידי שפור גורלם של בני דתו… וכשעשו נסיון לפתותו לקבל את הדת השלטת" (שנה עשירית עמוד 56). מכתב שכתב לילינטהאל לאחר שהגיע לארצות הברית מחזק את השמועה הזאת, הלא כה היו דבריו לרעו לודביג פיליפּסון:

“האלהים אשר לו הקרבתי את משרתי ברוסיה, האלהים אשר לשמו הקדוש וויתרתי על פרנסתי ועל כבודי ועל מעמד חיי, הוא אבי כל, בידו הפקדתי גורלי והוא אשר לא יעזוב את כל הבוטחים בו עזרני ונתן לי בחסדו שדה פעולה רחב” ²⁵⁴.

ועתה נעלה על זכרוננו את אשר שאלהו ר' חיים פרנס באספת ווילנה אם יוכל להבטיח שאין בהצעות הממשלה כוונה נסתרה להעביר את עם ישראל על דתו. שאלה זו לא היתה לשוא. על השאלה ענה לילינטהאל: “בשם ה' הנני נשבע כי לו התבוננתי שמץ ממנו כי עתה חלילה לי לנגוע בזה באצבע קטנה”. נזכור נא את שבועתו אשר נשבע בבית התפלה בוואלאזין לפני “כל נדרי”. את דבריו קיים ואת נפשו הציל…

בתי הספר הראשונים נפתחו בשנת 1847 בווילנה ובזיטומיר. אחר כן נפתחו בתי ספר בגלילות החנוך של רוסיה הלבנה (שלטון פלכי מוהילוב, וויטבסק וסמולינסק), של ווילנה, קיוב, אודיסה ודורפאט. בשנת 1853 היו 53 בתי ספר של מדרגה ראשונה שבהם ארך קורס הלמודים שנתים, ועשרה בתי ספר ממדרגה שניה שבהם ארך הקורס משלש עד חמש שנים. שליח הממשלה פוסטילס – שנשלח לבקר את בתי הספר ולהודיע דעתו עליהם – מוסר את המספרים האלה משנת 1864: בתי ספר ממדרגה א – 99, פזורים במקומות האלה: בפלך ווילנה – 6, קובנה – 5, מינסק – 5, מוהילוב – 9, גרודנה – 5, וויטבסק – 8, וואהלין – 11, פודוליה – 9, קיוב – 10, פולטאבה 3, טשרניגוב 4, קורלאנד 7, חרסון 4, ייקאטירנוסלב 5, טאבריג 2, ובסראביה 6. בתי הספר האלה היו מן הנמוכים ומטרתם אך ללמד לשון רוסיה וראשית דעת במקצועות היסודיים. בתי הספר ממדרגה שניה היו דומים לגימנאסיה בלי ידיעות הטבע ומטרתם להכין את התלמיד למסחר ולתעשיה. ובנוגע למספר התלמידים: בשנת 1851 היו בכל בתי הספר 1840, בשנת 1852 – 2186, בשנת 1853 – 2775, 1854 – 3208, 1855 – 3487, 1856 – 3118, 1857 – 3992. בשנת 1864 – 3635. והרבה מן התלמידים האלה היו רשומים על הנייר בלבד ²⁵⁵.

ועתה נשוב אל שאלת המורים בבתי הספר החדשים.

בראש בתי הספר הועמדו מנהלים נוצרים שהיו גם מורים ללמודי חול (רוסית וחשבון). המורים הנוצרים היו – אם לשפוט על פי המכתבים והתעודות הנמצאים בארכיבים של בתי הספר ופקידות הממשלה – מעוטי דעת, מסיימי בתי ספר נמוכים. גם אינציאטיבה חסרה להם. הם באו אך למלא את חפץ הפקידים הגבוהים. התנהגותם בעניני התקציב אינה יכולה לשחררם מחשד. ביחסם לתושבי המקום התנהגו כשליטים עליונים. להם ניתנה הרשות להשגיח על המלמדים, וגורל החנוך היהודי נמסר לידם. פקידי רוסיה בימים ההם לא ברחו מפני השוחד, ומרביצי ההשכלה האלה לא יצאו מן הכלל. השגחתם על המלמדים הביאה להם פרי. חיי היהודים היו זרים ומוזרים להם. כל רצון המנהלים היה קן חמים ומעט תנומות.

כדאי לשמוע עדותם של בני הזמן על המורים הנוצרים לבתי הספר היהודים. מנדלי מוכר ספרים כתב בשנת 1864 מכתב מברדיטשוב ואמר:

“סבת רוע המצב של בית הספר ממערכה השניה בברדיטשוב הוא המשגיח הנוצרי, צעיר לימים אשר יחשוב כי לא הוא למען בית הספר, כי אם בית הספר למענו נברא, ועל כן הרחיב משכנו בו עד אפס מקום לתלמידים, ונשאר להם רק מקום צר במדור התחתון של הבית” ²⁵⁶.

חברת “מרבי השכלה” ערכה כעבור שנים לאחר יסוד בתי הספר אנקיטה עליהם ובאה לידי מסקנה:

“רבים מהמשגיחים והמורים שבבתי הספר אינם יכולים להיות למופת לנערים, לחנכם בדרכי המוסר” ²⁵⁷.

העובדה הבאה להלן תוכל לשמש פירוש על ההנחה שהמורים לא יכלו לשמש מופת טוב לנערים: אחד המורים המפורסמים שבאותה תקופה א. ס. רוזנצווייג בא לנובוגראד וואלינסק על מנת להכיר ולדעת את מצב בית הספר ממדרגה ב' שם, ובא בשעות הבקר וקיווה למצוא שם את המשגיח ואת המורים. בחדר המורים מצא את המורים יושבים מסביב לשולחן שהיה מכוסה מפה גדולה המגיעה עד הרצפה ואת המשגיח לא ראה. כששאל איה המשגיח הפשיל אחד המורים את שולי המפה והראה על אדם השוכב על הרצפה תחת השלחן ופניו דולקים מיין והוא נוחר נחרת אימה. כשהשתדלו לעוררו פרצו מפיו דברי נאצה ודופי. ומשגיח מאיכות מוסרית כזו לא היה יוצא מן הכלל ²⁵⁸.

מסוג אחר היו המורים ללמודי הקדש. כשבאו לבקש מורים לעברית ולגרמנית (שבה תרגמו את התורה ובה למדו דת ומוסר) מצאו שאינם. היה היו משכילים רבי ידיעה שקנו להם שם בספרות העברית, כגון אד“ם הכהן לעווינזאן, א. גוטלובר, ח.ז. סלונימסקי ועוד שנתקבלו למורים בבתי המדרש לרבנים. שאר “המורים” לא היו שונים בהרבה מן המלמדים. הם היו טעונים בחינה בלמודי קדש וחול – להלכה, למעשה הוכרחו לוותר על הבחינה. כשנוסד בית הספר בליובאוויץ הציע הצדיק ר' מנדלי שיקבלו שני מורים בתנאי שיבחנו כעבור ששה חדשים. עברו ששת הירחים ור' מנחם מנדל בקש ארכא לעוד ששה חדשים. סוף כל סוף החליפו את שני המלמדים בשנים אחרים שעמדו בבחינה. אבל הבחינה לא היתה ראויה לשמה. החברים היהודיים שבקומיסיות התנהגו במדת החסד אל המלמדים שבאו להבחן והבוחנים הנוצרים שברשותם היתה הבחינה בלמודי חול, אמרו בלבם מכיון שאין אלה מלמדים אלא עברית, מה מהם יהלך אם לא ידעו רוסית וחשבון? וכך באו להורות בני אדם שידיעותיהם הכלליות היו אפס. ועל זה מעידים מכתבי הבקשה שהיו המורים לעברית עורכים אל הפקידים הגבוהים, והם כתובים בשבושים גסים ובסגנון מקולקל ²⁵⁹. ידיעותיהם בלשון הגרמנית לא היו מרובות מאשר ברוסית, ואולי למטה מהן. הם פשוט דברו אידיש במקום גרמנית. כשבא הפרופיסור מיכלינסקי לבקר את בתי הספר של הממשלה שמע את ה”גרמנית" והציע למנות מורים מיוחדים לאותה לשון.

וכאן מן הראוי להעיר שהרשות ניתנה למורי בתי הספר של הממשלה ללבוש בגדי שרד ולשים על הכובע את התו, – קוקארדה – ששמש סימן שחובשו פקיד הממשלה הוא. מי שלבש כך היה מתנשא על הקהל הפשוט. אף היו למורים איזה הנחות במלוא החובות הצבוריות. אך לא כל המורים היהודיים יכלו ליהנות מזכות זו. הפקידים הגבוהים היו דורשים לפעמים מן המורים היהודים להסיר את התו מעל כובעם, כי “כבוד” כזה לא יאה ליהודי. שכר המורה היה 225 רובל לשנה – שכר שלא הספיק אלא ללחם עוני. ושכר זה לא שולם בעתו. על כן היו המורים מוכרחים לבקש להם הכנסות מן הצד, בעסקים שהזווג ביניהם ובין ההוראה אינו “מן השמים”. על מצב המורים יעיד שליח הממשלה פּוסטעלס שערך בדין וחשבון שלו בשנת 1864:

“חושב אני לי לחובה להודיע על מצבם החומרי של המורים. לפי חוקת הממשלה מיום 27 לנויאבר (נובמבר) שנת 1861 משתחררים המורים המלמדים בבתי הספר שנוסדו על ידי הממשלה ממסים ומחובות אחרות, ומבלי שים לב לזה משלמים עד עתה המורים היהודים מסים ככל היהודים, מס הבשר הכשר, שזה עולה לשנה מארבעים עד חמשים רובל (חמשית המשכורת וכנראה שהגדיש את הסאה). בשים לב אל משכורתם שהיא דלה בלאו הכי, ושאינם מקבלים דמי דירה (חוץ ממורי בתי הספר היהודים בפלך קורלאנד) הוצאות מכס הבשר קשות מאד” ²⁶⁰.

 

כלכלת בתי הספר    🔗

כלכלת בתי הספר באה מ“מס הנרות”, כלומר ממס שהטילו על היהודים בגלל זכותם להדליק נרות של שבת ויום טוב, חוץ מהכנסה מצומצמת ממס שני בתי הדפוס העברים בווילנה ובזיטומיר. המס לא הוטל במדה אחת על כל התושבים, אלא על פי מעמדם החומרי, מעשרים ושש קופיקות לשבוע עד שתי קופיקות. המס נמסר למוכסן והוא גבה אותו בסיוע הממשלה. אם לא נמצא מוכס-חוכר נמסרה הגביה לועד. הכסף היה צריך להמסר בכל חדש למועצה העירונית. לפי השערת שר ההשכלה היה מכס זה עתיד להכניס 327,000 רובל לשנה. התקוות הללו לא נתמלאו מפני הדלות הגדולה ששררה בעם. המס החדש היה משא נוסף לסבלות העם ולא ממשפחה אחת נלקחו הכרים או פמוטי השבת לערבון על ידי השוטרים עד שיבואו הבעלים לפדותם. חוץ מזה היו כל הערים חייבות להכניס את המס, בעוד אשר בתי הספר נמצאו בערים מעטות.

כל בית ספר ממדרגה ראשונה (קורס של שתי שנות למוד) היה עולה בחשבון ממוצע מאלף עד אלף ושלש מאות רובל, וכל בית ספר ממדרגה שניה (ארבע שנות למוד) עד שלשת אלפים לשנה. ולא היה סדר לגביה ולהכנסה. משגיחי בתי הספר היו מזכירים למועצות העירוניות שלא עשו עדיין חובתן. למועצות – בלשון רבות, כי מועצות ערים אחדות היו לפעמים משלמות דמי כלכלתו של בית ספר אחד. על כן לא קבלו המורים את משכורתם בעתה.

חוץ מן המס היו בתי הספר מקבלים תרומות מ“נאמנים” פרטיים, חברים נכבדים, או מחברות, שרצו להראות לפקידים שהם יודעים להעריך את ההשכלה ובאים לעזרת הממשלה. הם היו תורמים תרומות שנתיות שהכניסו ביום הבחינה, בשעה שנאספו הפקידים ואנשי שם. התורמים היו מן הסוחרים העשירים או האמידים. בכספים ההם היו תומכים בתלמידים העניים. ורובם המכריע היו בני עניים.

זכויותיו של “הנאמן” היו לבקר את בית הספר בכל שעה, לשבת בשעת הלמודים ולהקשיב, ולבוא אל הבחינה. אבל אף זכויות אלו היו רק למראית עין. רק בבוא פקיד גבוה לבקר את בית הספר או בשעת בחינה הופיעו הנאמנים.

אלכסנדר צדרבוים יתאר את מעמד “הנאמנים” האלה:

“בתי הספר החדשים עמדו בקהלות רבות כמתבודדים ולא היה להם שום יחס לעדה. אמת הוא, כי דרשה הממשלה מאת הקהל לבחור מקרבו “צופה נכבד” להיות כממוצע בין האבות ובין בית הספר הנוסד בקרבם. אך לא פורש מראש מה הנה חובות הצופה הנכבד ומה זכויותיו, וכל איש אשר רצה ליטול את השם בא ונוטלו. כי העדה לא הרגישה נחיצותו, ותבחר רק לאשר הממשלה דורשת זאת ואחת היא לה מי יקח המכשלה תחת ידו. והצופה ההוא אשר רק שם “נכבד” לקח לבבו, לא ידע מה לעשות לבית הספר וגם לא יכול לעשות מאומה, כי היה תלוי בדעת המשגיח הנוצרי, אשר חשבו לעומד תחת משמרתו, לעשות כל אשר יצוהו… רק בפקודה מיום 4 במאי 1859 סעיף 5 ידובר בצופים נכבדים. כי (ב)כל בית ספר יהי צופה נכבד מאנשים שדבריהם נשמעים בעדה והמה משכילים, להשגיח על הטבת מצב(ם) החומרי של ביה”ס וכי יבקרו התלמידים את ביה“ס בעתם. כן יושם עליהם להשגיח לבל ימאנו האבות להשכיל את בניהם בביה”ס, בהטותם את לבבם במדבריהם ובעזר הרבנים… וזכויותיהם מבוארות בפקודה מיום 27 בנובמבר שנת 1861 סעיף 4, לאמר: הצופים הנכבדים העברים בבתי הספר לעברים מטעם הממשלה, בעד חריצותם ומלאם את חובותיהם באמונה ולתועלת ימצאו שכרם, על פי הצעת שר ההשכלה, אחרי שרתם במשרה זו לא פחות מעשר שנים, מטבע כבוד (מעדאל) ובעד עבודתם יותר מחמש עשרה שנים, כנוי אזרח נכבד – מכל המפורש נראה כי לא היה ביד הצופה הנכבד לחוות דעה בתהלוכות ביה“ס פנימה, לא להתערב בדבר החנוך ובסגנון הלמוד, לא להעיר את אחד המורים ומכל שכן את המשגיח על איזה חסרון, ולא לו המשפט להציע איזה תקונים או להתאונן על ענינים שלא ישרו בעיניו, ותעודתו רק להיות סרסר להשכלה, לפתות את האבות לשלוח בניהם אל בית הספר” ²⁶¹.

וכאן מקום להזכיר נאמן נכבד אחד, והוא הצדיק ר' מנדל שניאורסון מליובאוויץ. מובן שבית הספר היה למורת רוחו, לא, טרפה היה בעיניו כבשר החזיר, אבל הצדיק הועמד במצב שחייב היה להסביר פנים למוסד. כשנפתח בית הספר בעירו הוכרח ל“הגן” עליו בשמו הטוב ובהשפעתו. האדמו"ר מצא לו תמיד מוצא דיפלומטי. הנה מה כתב אל משגיח בית הספר בעירו:

“לפני הפתח ביה”ס היהודי מטעם הממשלה בליובאביץ הוזמנתי לקבל עלי תואר נאמן נכבד של אסכולה זו. לצערי הגדול נוטלים ממני ימי זקנתי ומצב בריאותי הרע את האפשרות להשתמש בכבוד זה. אבל בהיות שהנני מוכן ומזומן תמיד להשתתף במעשים טובים, בפרט באלה הנובעים מחסד הממשלה המיטיבה, וגם לתת אפשרות לילדי ישראל העניים ללמוד השכלה באסכולת המלוכה, הבעתי רצוני לנדב לטובת הנ“ל מאה רובל כסף מדי שנה, במשך שלש שנים מיום הפתח בית הספר” ²⁶².

כך השתמט מן התואר “נאמן נכבד” ומחובותיו וכדי לצאת ידי חובה הבטיח תרומתו, וגם זו לא ניתנה בכסף ישר לבית הספר. מדי שנה המציא למשגיח בית הספר חשבון הוצאות נדבותיו להלבשת התלמידים העניים ולהנעלתם ולתמיכות שהגיש להם. אלה עשו רושם ובשנת 1854 הביע לו שר ההשכלה את תודתו (נמצא בארכיב של בית הספר במכתב אל המשגיח מיום 18 במאי 1854). כדי להרים את כבודו עוד יותר בעיני הממשלה המציא בסוף שנת 1854 חשבון על 135,61 רובל שהוציא ומבקש מן המשגיח שיודיע זאת לממשלה הרוממה, וגם שלא ינכה את הסך העודף 35,61 רובל מן התרומה של השנה הבאה. במשך ארבע שנים לא פסק הצדיק משלוח את תרומותיו ובכל פעם בקש שיודיעו על זה “לפקידות העליונה”. לאחר ארבע שנים פרצה שרפה בליובאוויץ ובית הספר הועבר לעיירה אחרת.

אשנב קטן ללבו של האדמו“ר נפתח לנו במכתבו ששלח אל ליאון מנדלשטם בשנת 1848 על שאלה ששאל מנדלשטם בדבר ספר לקוטים מן התנ”ך לילדים. האדמו"ר התנגד לכל חדוש בחנוך ועל שאלתו ענה:

“איך יעלה בלבנו לדלג לימוד פרשיות בתורת משה ולומר שכל אנושי שאינם כל כך הכרחיות או שאינם (אינן) כל כך הגונות להדרש וללמוד עם נערים, כי מאחר שכל הפרשיות והפסוקים והתיבות נאמרו מפי הקדוש ברוך הוא למשה ומשה אומר וכותב… וכמו שכתב הרמב”ם בפירוש המשניות במס' סנהדרין פ' חלק בי“ג עיקרים ביסוד השמיני היות התורה מן השמים וכו' ואין הפרש בין… ובני חם כוש ומצרים, ושם אשתו מהיטבאל, ותמנע היתה פלגש ובין אנכי ה' אלהיך ושמע ישראל, כי הכל מפי הגבורה” ²⁶³.

תרומותיו של הצדיק מליובאביץ ובקוריו בשעת הבחינות יצרו בלב הפקידים את הדעה שהאסכולה מצאה בו את תומכה, על כן תמה הדירקטור של הגליל שמספר התלמידים באסכולה של ליובאביץ קטן כל כך. ואמנם היתה סבה לכך שהאדמו"ר הראה פנים מסבירות לבית הספר. באותה תקופה היתה הממשלה מבטת בעין רעה על הצדיקים ונחשבו עיניה כמורדים במעשי הממשלה להשכלת היהודים. אחד הצדיקים נאסר על ידי מלשינות וכל עולם החסידות נזדעזע. ר' מנדלי מליובאביץ נמצא שש שנים תחת השגחת הבולשת ונשתחרר מזה אך בשנת 1847. אובארוב חשד בו שהוא מתנגד להשכלה. כל אלה הטילו עליו חובות מיוחדות לטהר עצמו מכל חשד ולהרחיק ממנו כל עין רעה ²⁶⁴.

ובדבר ההוצאות עשה אלכסנדר צדרבוים חשבון שחנוך זה עלה לעם ישראל בדמים מרובים. החזקת שני בתי המדרש לרבנים, אשר על ערכם ידובר עוד, עלתה בערך חמשים ושנים אלף רובל לשנה. על חמשה בתי הספר ממדרגה שניה שנוסדו תחלה (באודיסה, בארדיטשוב, ווילנה, קונסטאנטין ישן ןקישינוב) הוציאו 16,000 רובל לשנה, על 99 בתי הספר ראשונה – 121,000 רו“כ, על שמונה בתי ספר לעם – ללמד אך לשון רוסיה לילדי החדר – בריזיצא וקובנה – 8000 רו”כ ועל שלשה בתי ספר לנערות באודיסה, זיטומיר וקירטש יעניקאל – 4050 רו"כ, תמיכה לבתי ספר פרטיים – 11,350 רובל. בכללן עלו ההוצאות לשנה 213,331,09 רובל, שהיה לפי המצב ימים ההם סכום עצום. במשך שלשים וחמש שנים מיום הווסד בתי הספר עלה החנוך הזה לעם ישראל בסכום של עשרת מיליון רובל, ומספר הניהנים כמוהו כאין. ועל ערכו הפנימי עוד נדבר ²⁶⁵.

 

התלמידים והתכנית    🔗

כשבאו לייסד בית ספר בעיירה שלחה שמה הממשלה מנהל נוצרי למצוא תלמידים. המנהל היה פונה אל הקהלה ומודיע לה שהיא חייבת להמציא חניכים לבית ספרו. אך מאין ימצאו אם ההורים אינם רוצים בבית ספר זה? בן העניים הוא היה קרבן הצבור. הקהלה חפשה ומצאה את היתום ואת המשולח ואת בן הדל והביאו למנהל את הרשימה. ילדים אלה הובאו לבית הספר בכוח, והקהלה נתנה להם מלבושים וצרכי למוד. מובן כי לא רב היה מספרם, אבל במספר מספיק לפתיחת בית הספר. מן הדינים והחשבונות מוצאים אנו שבשקלוב, עיר של עשרת אלפים נפש מישראל, היו בביה"ס של הממשלה בשנת 1852 – עשרים ושבעה תלמידים, בוויטבסק היו בשנת 1849 – 18 תלמידים, בליובאביץ בראשית שנת 1854 – 14 תלמידים ובסוף השנה – 25. המספרים האלה “אופטימיסטיים” הם. לא נעים היה למנהל להראות שבבית ספרו שמכהנים בו שלשה מורים ימצאו אך כעשרה תלמידים, על כן וויתר על הדיוק ונטה לצד ההפרזה. וביקור התלמידים היה בדרך הבחירה החפשית, באים ויוצאים. האסכולה היתה מקבלת תלמידים בכל יום בשנה, וכל הנכנס נרשם בפנקס ונשאר שם. אם פסק התלמיד לבוא אל הלמודים – לא מחו את שמו מספר הלומדים. על כן בא הפרופיסור מיכלינסקי, שנסע לבקר את בתי הספר, והציע שימנו בכל מקום שמש יהודי שתפקידו יהא ללכת לבתי ההורים והאפיטרופסים לדבר על לבם וכן לזרז את התלמידים המתעצלים ולהביאם למקום הלמוד ²⁶⁶.

תכנית הלמודים היתה מיוסדת על מטרות הממשלה. בית הספר היה צריך לשמש מעבר מן החנוך הדתי הטהור אל ההשכלה החילונית, והלמודים העברים לא הוכנסו אלא למשוך את לב ההורים. ילד שנתקבל לבית ספר ממדרגה א‘, לא היה טעון בחינה, שם המשיך את למודיו העבריים ויכול היה לעבור משם אל בית הספר ממדרגה שניה, ומשם אל בית המדרש לרבנים. מששה עשר שעורים, בן שעה וחצי כל אחד, לשבוע בבית הספר ממדרגה א’ ניתנו שבעה שעורים לדת, שנים לעברית, ארבעה לרוסית, שנים לדקדוק ואחד לגרמנית. הלמודים היו מתשע בבקר עד חמש אחר הצהרים. הלמודים החלו בתפלה עברית ובתרגום רוסי, ובזאת גם גמרו. למוד הדת כלל: קריאה בסדור, מקרא, משנה, חיי אדם, שלחן ערוך, רמב“ם ומוסר. בכל יום ששי היו קוראים את פרשת השבוע ואת ההפטרה, כמו שהיה נהוג ב”חדר".

ברצות הממשלה לשמור על החנוך שיהא עומד על “מוסר” ומיישר את העקמומיות של תכונת נפש היהודי קבלה על עצמה להוציא ספרי למוד מיוחדים למטרתה. ולשם זה עשתה חוזה על הד"ר אריה לייב (ליאון) מאנדלשטאם לעסוק בחבור הספרים.

משפחת מאנדלשטאם מוצאה מזאגר שעל גבול גרמניה, על כן הושפעה מן ההשכלה הגרמנית. בני יוסף מנדלשטאם היו בעלי כשרון וכן היו נכדיו וכולם פעלו הרבה להפצת ההשכלה. בנימין מנדל בן יוסף היה קנאי להשכלה והוציא

הקדמה לבוחני המלמדים

א) המלמדים העברים ממדרגה הראשונה (התחתונה) מחויבים

לדעת הלמודיות האלה:

א, קריאת לשון עברי, בנקודות ובלא נקודות, וגם מלאכת

הכתב.

ב, כל התפלות.

ג, ספר בראשית ושמות מחמשה חומשי תורה.

ד, מהמשניות: מסכת שבת.

ב) מהמלמדים אשר במדרגה השנית, (העליונה), יבוקשו

הלמודיות הבאות:

א, איזה ידיעות בדקדוק לשון עברי.

ב, מתנך: חמשה חומשי תורה, ספר יהושע, שופטים, שמואל

ומלכים, ומנביאים, ספר ישעיה, ירמיה, ומכתובים ספר

תהלים, משלי ומגלת אסתר.

ג, מהמשניות: מסכת ברכות, סדר מועד, סדר נזיקין, סדר

קדשים.

ד, מהגמרא: מסכת ביצה, סוכה, פסחים ושבּת.

ה, משלחן ערוך חלק הראשון, הוא אורח חיים, סימן א, ה, ח,

ט, יז, יט, כד, ומן סימן מ“ו עד קכ”ז, ומן קנ“ג עד ק”ץ,

ומן ר“ב עד רי”ו, ומן רמ“ב עד שמ”ה.

ג) בבחינה מתנ"ך צריך המשיב לספר בראשונה בכח הזכרון,

בקצור, את כל הענינים אשר מהם ידובר בסדרות או

הקדמה ל“ספר הבחינה” שהוציאה ממשלת רוסיה לתועלת וועדי הבחינות, לבחון את המורים עברית בבתי הספר של המלוכה. הספר נדפס בפטרבורג בשנת 1846.

את ספרו “חזון למועד” המשמש מקור לתולדות ההשכלה ברוסיה. אריה לייב בן יוסף היה הקבלן ליצור את ספרי החנוך לבתי הספר של הממשלה ברוסיה. ואחרי שעזב לילנטהאל את רוסיה נתמנה הוא במקומו במיניסטריון להשכלת העם.

מנדלשטם התחייב לחבר חמשה ספרי למוד: 1) לקוטי הרמב“ם – מאתיים גליונות דפוס, 16 עמודים לגליון, בשכר מאה רובל לגליון. הלקוטים היו צריכים להופיע בלוית תרגום גרמני, כי גרמנית היתה שפת ההוראה ללמודי הקדש. 2) תנ”ך עם באור, שש מאות גליונות בשכר 50 רובל לגליון. אף התנ“ך יצא בלוית תרגום גרמני. 3) לקוטי משנה – שלש מאות גליונות בשכר עשרים וחמשה רובל גליון. 4) אלפון עברי עם תרגילי דקדוק, שבעים גליונות, מאה רובל לגליון. 5) סדור תפלות עם תרגום גרמני, חמשים גליונות, עם תרגום גרמני, 25 רובל לגליון. בעד “חבור " כל אלה, קבל מנדלשטאם סכום עצום של 110,000 רובל מקופת מס הנרות. וכסכום הזה הוציאו על הדפוס ועל הנייר. הסופר את מספר הגליונות ישתומם על ריבויים, אבל מנדלשטאם ידע איך להרבותם. הספרים נדפסו באותיות גדולות, וריוח גדול בין השורות, והשולים היו רחבים, על כן תפסו הרבה גליונות. הוא הוציא גם ספר שתועלתו היתה מסופקת כגון אחת מ”השאלות ותשובות” של הרב מסובאלק ר' יחיאל הלר בענין “דינא דמלכותא דינא” באותיות מרובעות גדולות ובלוית תרגום גרמני. מי היה נזקק לתרגום זה? הרבנים? – בקצור: מנדלשטאם עשה עבודה נקיה וקלה. ²⁶⁷

מנדלשטאם קבל על עצמו עבודה גדולה, עבודה שחיי אדם לא יספיקו לה. אבל בחכמתו מצא לו “דרך קצרה”. הוא זכה ומלאכתו נעשתה על ידי אחרים – בפרוטות. הם היו מעתיקים בלי עיון והבחנה מן הרמב“ם ומן המשנה. אם יובנו הדברים לילדים – בזה לא השגיחו. הם לא דלגו אפילו על איסורי ביאה. דלוג כזה היה מפחית ממספר גליונות הדפוס. הקובלים על מנדלשטאם טענו שאין כל צורך לתרגם את התנ”ך מחדש לגרמנית, מאחר שמלאכה זו נעשתה בטוב טעם על ידי מנדלסון, ומדוע לא יתרגמו את התנ"ך לשפת המדינה, לרוסית?

הממשלה קבלה תלונות רבות על חבורי מנדלשטאַם. הספרים שנדפסו בעשרת אלפים אכסמפלארים היו מונחים ברובם במחסני הממשלה. אז גזרה הממשלה שהמלמדים והרבנים מטעם הממשלה בערים הקטנות, שאין להם צינז של השכלה, חייבים לקנותם, וכך החלו להתפשט. אחד מן החבורים היה מלון עברי רוסי, שהיה אולי המועיל ביותר. בעיירות הקטנות היו לומדים רוסית על פי המלון.

הצלחת התלמידים בלמודים היתה מועטת, כאשר יעידו הציונים שניתנו על יסוד 5 (5 הוא הציון הגבוה ביותר). בשנת 1854 נסה מ. ברלין “היהודי המלומד” ²⁶⁸, שעל יד לשכת הגנרל-גוברנאטור, את שנים עשר התלמידים מבית הספר בליובאביץ והיה שם הציון הגבוה ביותר בלמודי היהדות 3 והנמוך – אפס. כך היה גם בוארשה ובשאר מקומות. הרבנים המקומיים היו חייבים להשגיח על הצלחת התלמידים בלמודי היהדות. על ההצלחה בלשון הרוסית מעיד הפרופ. מיכלינסקי:

“התלמידים שאינם שומעים את צלילי הלשון הרוסית בבית הוריהם אינם מבינים אף מלה מבאורי המורים ולומדים כל דבר בדרך מיכאני ומתוך שעמום. בעמל שוא זה הם עוזבים את בית הספר”.

למוד הלשון הגרמנית ותרגומי למודי הקדש לגרמנית באו להחליף את ה“זארגאן” שהיה שנוא על המשכילים ועל הממשלה גם יחד. גם ספרי הלמוד למוסר היו בלשון הגרמנית. בפנקסי המורים לא נמצאו ךעתים קרובות ציונים על למוד הגרמנית, אות שלא למדוה, והתרגום מלמודי הקדש היו לאידיש.

ימי החפש היו חמשה שבועות, מסוף אבגוסט עד ראשית אוקטובר, והם חלו בימי החגים, הימים הנוראים וחג הסכות. כמובן שהילדים היו פטורים מבקור בחגי ישראל ובחגי הרוסים. המפקחים מצאו שימי הפגרה המרובים גורמים אף הם לאי הצלחת התלמידים. בשנת 1853 הרבתה הממשלה את מספר ימי הלמוד, את החפש בקיץ בטלו ושחררו את התלמידים במשך חדש אחד, מכ“ה אלול עד כ”ח תשרי ובפסח ניתן להם חפש של עשרים ואחד יום.

ובשעה שהשתדל השלטון להעמיד דור של “יהודים מועילים” בכח ההשכלה מצאה עוד דרך למטרתה, דרך ישרה ופשוטה יותר. היא לקחה נערים וילדים מישראל לצבא, קרעתם מזרועות הוריהם בעודם באבם לחנכם בין הרוסים ובמשטר צבאי במשך עשרים וחמש שנים, עד שיאבדו את סגולותיהם המיוחדות ויהיו לאזרחים גם בלשון, גם במהלך המחשבה וגם בדת. ביום 26 לחדש אבגוסט שנת 1827 נגזרה הגזרה האכזרית, וכל קהלה היתה ערבה למספר קבוע של מגויסים והרשות ניתנה לה למסור לצבא כל מי שלא שלם את מסו בזמנו או שהוא הולך בטל או פושע. ואם לא תמלא הקהלה את חובתה יכולה היא לקחת את הצעירים ביד חזקה. אז החלה טראגדיה בחיי ישראל ברוסיה שנחרתה בלב העם בדם.

ראשי הקהל נעשו שלא בטובתם סוכני הבולשת וממציאי אנשי צבא, ואחראים היו על כך בגופם ובממונם. הבחורים והנערים שהגיעו לפרקם גלו מביתם כדי להסתתר מעין אדם במערות ביערות. “חוטפים” שכירי הקהל היו רודפים אחר הפליטים, אחיהם ובשרם, לחטפם ולמסרם לרשות. כשחסרו בוגרים חטפו רכים משמונה שנים ומעלה ומעידים שהם בני י"ב, הגיל המינימאלי. הקטנים היו נמסרים לפקידים ונשלחו בכוונה לגלילות הרחוקים, לפלכי המזרח וסיביר, כדי להרחיקם מהוריהם ומעמם. הם נמסרו לאכרים לחנכם על מנת שישכחו את עברם.

מי לא יבין לזוועת אב ואם שבנם נחטף מזרועותיהם על מנת להשלח למרחקים אל סביבה זרה, מקום שם יהיה לאיש אחר וישכח דתו, עליה הורגנו. בערי ישראל היתה תאניה ואניה, בכי ומספד בוקע שחקים. והטראגדיות היו בעיקר גורל העניים והדלים, כי האמידים היו נפטרים במסת כסף, אם על ידי תשלום דמי תעודת מסחר או על ידי קרבה לראשי הקהל שהגנו על בני קרוביהם ומכיריהם.

גם בני העניים תלמידי בתי הספר של הממשלה לא היו מוגנים מן הגזרה. זה היה טעם נוסף משום מה לא רצו ההורים למסור בניהם לבית הספר. בתעודה אחת של בית הספר בליובאביץ משנת 1856 נאמר שהיו שם שלשה מורים וחמשה עשר תלמידים, ושבעה מהם אינם באים לבית הספר משום שהיו נחבאים מפני החוטפים.

השפעת הגזרה על החדרים והמלמדים נראה אחרי כן, כשיבוא הדבור על מלחמת הממשלה ב“חדרים”.

 

בתי המדרש לרבנים    🔗

לפי חוקת שנת 1844 נפתחו אז חוץ מבתי הספר למתחילים, ממדרגה ראשונה ושניה, גם שני בתי מדרש לרבנים, האחד בווילנה והשני בזיטומיר. בית המדרש בווילנה נפתח בשנת 1847 ונתקבלו בו תלמידים מבני עשר ומעלה. אלה שלא השיגה יד הוריהם לפרנסם התכלכלו על חשבון בית הספר. לבני מורים וליתומים היה משפט הבכורה. חניכים אלה צריכים היו לכהן אחר כך עשר שנים כמורי בתי הספר של הממשלה. בבתי המדרש היו שלשה קורסים: א) אחד כללי והוא המכין שהכל חייבים בו, בין שהם מתכשרים לרבנים ובין שמתכשרים להוראה. ב) קורס לחנוך, מיוחד למיועדים להיות מורים. ג) קורס לאלה הרוצים לשמש ברבנות. את הרבנים האלה, שהתחנכו ברוח הלאומיות הרוסית והנאמנות למלכות, חפצה הממשלה להרכיב על ישראל, שהם יהיו לעינים לעם בכל שאלות הדת והחיים וינהלו עדתם כאשר נהלו הכמרים את האכרים בכפרים.

הקורס עמד על המקצועות האלה:

1) ספרות רוסית והגיון 2) לשונות גרמניה וצרפת 3) מתמתיקה 4) גיאוגרפיה וסטאטיסטיקה 5) היסטוריה כללית ורוסית 6) פיסיקה 7) כתיבה תמה, רישום וציור. קורס הלמודים העברים עמד על מקרא עם תרגום אשכנזי ומפרשים, משניות עם פירוש ברטנורא, גמרא עם רש“י ותוספות, רמב”ם אלפס, רא“ש, טורים, יורה דעה עם הש”ך, אבן העזר, שלחן ערוך, חיי אדם, יסודי הדת והמוסר, ארמית.

דרישות הכניסה למחלקה א' היו בעברית, קצת חמשה חומשי תורה עם רש“י וראשית למודי משניות, והתכנית פרטיה היתה: במחלקה א‘: תורה עם תרגום אשכנזי, משניות, ברכות ושבת בתרגום אשכנזי, חלק ראשון מחיי אדם, ראשית יסודי הדקדוק מכללי הנקוד, דברי ימי ישראל עד השופטים, בגרמנית. במחלקה ב’: משניות מועד ופסחים עד סוף הסדר, יהושע, שופטים, שמואל א' וב' בתרגום אשכנזי, חיי אדם חלק ב. דקדוק נטיות השמות. מחלקה שלישית: מלכים א' וב' וספר משלי. משניות סדר נזיקין, בבא קמא, בבא מציעא ואבות. חיי אדם, חלק שלישי. דקדוק, פעלים. מחלקה רביעית (ראשונה לבית המדרש לרבנים): מסכת ביצה עם רא”ש ואלפס. משניות: קדשים. רמב“ם: הלכות יום טוב ושבת. ירמיהו ותרי עשר עם באור ותרגום אשכנזי. דקדוק, משפטי הנקוד ברחבה. דברי הימים לישראל: מגלות בבל עד בעלי התלמוד. מחלקה חמישית (שניה לבית המדרש לרבנים): יעשיה ויחזקאל. מסכת ברכות עם רא”ש ואלפס. רמב“ם ושלחן ערוך מהלכות ברכות תפלין וכו'. דקדוק, פעלים, נתוח שירים ומליצות. דברי ימי ישראל: מראשית בעלי התלמוד עד תום תקופת הגאונים. במחלקה הששית (שלישית למדור הרבני): איוב, דניאל, עזרא ונחמיה עם באור ותרגום אשכנזי. גמרא פסחים עם רא”ש ואלפס. שלחן ערוך הלכות פסח בעל פה ורמב“ם בהלכות אלו. נטיות השמות. דברי ימי ישראל: מימי הגאונים וישוב היהודים באירופה. במחלקה השביעית (רביעית למדור הרבני): תהלים עם באור ותרגום אשכנזי. חולין עם תוספות רא”ש ואלפס. רמב“ם הלכות שחיטה וטרפות והלכות אלו בטור. שמוש הלשון העברית. חבור עברי. תולדות ישראל עד הזמן החדש. מכאן ואילך נפרדות המחלקות, למחלקת המורים ומחלקת הרבנים: המורים לומדים בבא בתרא וחוזרים על המסכתות הראשונות, לומדים את הכוזרי ו”האמונות והדעות" של רס"ג, דקדוק לשון ארמית, קריאת החלק הארמי של כתבי הקדש ודרכי ההוראה המעשית. מחלקת הרבנים תוסיף ללמוד שנתים גמרא עם תוספות, יורה דעה הלכות שחיטה, טריפות, דם, מליחה, בשר בחלב ותערובות, ארמית, ספר הכוזרי והאמונות והדעות, קטעים מחובות הלבבות, מנורת המאור ומסלת ישרים תורת הדרוש. ובמחלקה התשיעית, היא האחרונה, מסכת נדה, יורה דעה מהלכות ומקוואות, מסכת גיטין, ספר ויקרא עם באור ווייזל, מורה נבוכים וספר העיקרים, ודקדוק הלשון הארמית. במחלקה העשירית עליהם לשמש אחד הרבנים הלכה למעשה ²⁶⁹.

הקורס המעשי למורים היה בן שנה. עליהם היה ללמד מחלקות בבתי הספר הנמוכים שבעיר או ללמד שעורים בפני המפקח והמורים. אחריות למודי החול היתה על הדירקטור הנוצרי ואחריות הלמודים העברים על האינספקטור שנמנה על ידי היהודים.

נקרא נא קטעים מהרצאת שליח הממשלה, א. פ. פּוסטלס, בשנת 1864, על בתי הספר האלה:

“בתי הספר לרבנים, שהצליחו לעמוד במלחמה עם הקנאות… מתאימים למטרת יסודם ומוסיפים לפעול את פעולתם המועילה, בהנהלת פקידים חרוצים וישרים ובסיוע בני אדם תמימי כוונה. מספר התלמידים במוסדות אלה מספיק היה תמיד. בבית המדרש בווילנה הגיע עד 373 ובזיטומיר 301. בחדש יוני לשנת הלמוד 1863–4 היו בווילנה, לפי הרשימה, 336 חניכים, בהם 65 המתכלכלים על חשבון הממשלה, ולפי פנקס בית המדרש בזיטומיר היו שם 206 ובהם 33 על חשבון הממשלה” ²⁷⁰.

“הצלחת התלמידים בלשון הרוסית במחלקות ההכנה מניחות את הדעת, – אם נשים לב אל הקשיים הגדולים בלמוד, מסבת מיעוט ידיעתם של החניכים בלשון זו בכניסתם ומעוט מספר השעות הניתן לכך, שלש לשבוע. התלמידים קוראים בשטף, או כמעט בשטף, מקפידים על מבטאם ובהבנת התוכן. כדי לסגל להם טהרת המבטא והנגינה – הדבר הקשה ביותר לילדי יהודים – נותנים להם המורים ללמוד משלים, שירים וקטעי פרוזה בעל פה, ואינם מסיחים דעתם מהקראה”.

לאחר שהוא מדבר על התפתחותם הטובה של התלמידים כשהם מגיעים אל הקורסים המיוחדים לרבנות או להוראה, הוא אומר:

“חניכי המחלקות הגבוהות קוראים ספרים רוסיים, ואצל כמה מהם הפכה הקריאה לתאוה. אך לעתים רחוקות ייראה חניך שלא ישא ספר בידו, על מנת לפתחו ולקרוא בו עם הזדמנות ראשונה”.

“גרמנית לומדים פעמים לשבוע, החל ממחלקת ההכנה הראשונה. במחלקות הכלליות העליונות תרגמו החניכים לפני בלי התקנה מראש קטעים מספרי היסטוריה ומשירי שילר. קשה למורים ביותר לגמול את התלמידים מן הזארגון (אידיש), כי בבית וביניהם לבין עצמם הם מדברים ז’רגונית, ובכח ההרגל הזה נמחה שוב כל מה ששמעו בשעת השעורים בטהרתו. ליהודי ארצנו לשון המולדת צריכה להיות הרוסית – ואף על פי כן ראויה הגרמנית להחשב כמקצוע למוד חשוב, שכן חכמת ישראל מרוכזת בגרמניה ומתפרסמת במחקרים ספרותיים המופיעים בלשון הגרמנית, ומהם יקנו להם המיועדים להיות רבנים את השתלמותם”.

“על מהלך הלמודים העבריים לא אוכל להעיד. הקורס הפדגוגי יארך כשנה ומטרתו להורות לחניכים את חוקי ההוראה ואמצעיה ובסוף השנה הם מתרגלים ללמד שעורים במעמד חבריהם ובהשגחת המורים והאינספקטור. ואין זה משיג את המטרה בשלמות. בהתבונני בבתי הספר היהודיים ממדרגה א' נזדמן לי לפגוש מורים רבים ממסיימי בתי המדרש לרבנים ולהסתכל בשיטותיהם ודרכי הוראתם ונוכחתי שרק אלה שנחנו בכשרון פדגוגי ועיבדו להם בעצמם דרכי לימוד – מצליחים. השאר אינם יודעים את השיטות, כאשר נראה מגישתם הראשונה אל הלמוד. צר לי על המורים האלה, שהם מפותחים ברובם ומרצם גדול, אבל משום שאינם מכירים את דרכי הלמוד הראציונאליים אין עמלם נושא פרי”.

“אולמי התפלה הקיימים על יד שני בתי המדרש, אינם מהודרים, אבל הגונים. הייתי בשעת התפלה ונעים היה לראות שכל הנמצאים שם, הפקידים, המורים והחניכים, קראו את התפלה ושמעו לנגוני החזן – שהיו מלווים מקהלת משוררים מן החניכים – בסדר טוב. האינספקטור המלומד של בית המדרש בזיטומיר סלונימסקי (הוא חיים זליג סלומינסקי, חז"ס, שהיה עורך “הצפירה”) עזר ביחוד להקמת אולם לתפלה בבית המדרש בזיטומיר”.

“בסוף שנת הלמוד 1862–63 יצאו מבית המדרש בווילנה 12 מחזורים מן המדור הפדגוגי ועשרה מן הרבני. 112 סיימו את הקורס וקבלו תואר של מורים לבתי ספר ממדרגה א וב'. 33 – קבלו תואר רבנים וסגני רבנים, בסך הכל 149. בבית המדרש בזיטומיר יצאו במשך אותה עונה מן המדור הפדגוגי עשרה מחזורים ומן הרבני שבעה. 68 קבלו תואר מורה, 27 תואר רב וסגן רב, בסך בכל 95. כמה ממסיימי בתי המדרש תופסים מקום של “יהודים מלומדים” על יד לשכות הגנראל-גוברנאטורים ופקידות הפלכים, אחרים ממשיכים את למודיהם באוניברסיטאות וקבלו תארים. כמה מן הנזכרים לאחרונה ומן הרבנים והמורים קנו להם שם בעבודות ספרותיות נאות. בתי המדרש האלה הכינו הרבה תלמידים שנכנסו לבתי הספר הכלליים ורובם מצטיינים. יש שיצאו לפני גמרם והקדישו את עצמם לעסקים, והרוויחו לא מעט מלמודיהם. בשים לב לפקודת הממשלה מיום 3 במאי שנת 1855 שלאחר עשרים שנה לא יוכל איש לקבל משרת רב או מורה ללמודים העברים חוץ מן המסיימים את הקורס בבתי המדרש לרבנים או מוסדות חנוך עליונים ותיכוניים כלליים – לאחר שקבלו משם תעודות חוקיות – עלינו לחזק את הקורס בבתי המדרש לרבנים ולכוונם בכוון המתאים לצרכי הזמן”.

אחרי כן הוא מספר שקובלים על בתי המדרש הללו שאין התלמידים מספיקים הרבה בידיעות כלליות, והמספיקים בהן – קלושים בידיעותיהם העבריות. על כן הוא מציע שישנו את תכנית הקורס הכללי לתכנית של גימנאסיה ולהוסיף למוד הלשונות הרומית והצרפתית כדי שלא יהיה קשי לתלמידים הרוצים בכך לעבור אל הגימנאסיה, ומוסיף ואומר:

“כידוע מעט מספר התלמידים המקדישים את עצמם לרבנות. הקהל מתנגד להם. הם נוסעים ממקום למקום לבקש משרה וקשה להם למצאה. הם מסכימים לכל התנאים ובלבד שלא ישארו מחוסרי לחם (והם בקשו משרת רב מטעם הממשלה והיא ניתנה על ידי בחירה של יהודי העיר). מן הרב דורשים שינהל את פנקס הנולדים, המתחתנים, להיות בא כח הקהל, ולהשתדל לשחרר את העם מן האמונות התפלות (דרישת הממשלה – צ. ש.)”. על כן מציע פוסטלס שיבטלו את הבחירות והרב יתמנה על ידי הממשלה עם משכורת קצובה ועל ידי כך ירכוש לו כבוד החברה ולא יוסיפו עוד לבזותו ²⁷¹.

מן הדין וחשבון אנו עומדים על הצד החיצוני של בית המדרש לרבנים ולא על מהותו הפנימית. המפקחים הראשיים היו נוצרים ולא היה לקהל כל אמון בהם. על כן היו בבית המדרש בזיטומיר אך שבעה חניכים, עד שהעמידו בראשו את חיים זליג סלונימסקי ואז החל לעלות. בראש בית המדרש בווילנה עמד מנהל נוצרי והמשגיח על הלמודים העבריים היה צבי הירש קצנלנבויגן ²⁷². המורים הנוצרים הרגישו עצמם כאדוני הבית וכן הרגישו גם התלמידים. החניכים ראו את עצמם חייבים בכבוד הלמודים הכלליים, לא כן העבריים. הציונים בלמודים הכלליים היו המכריעים.

יצחק אייזיק בן יעקב, תושב ווילנה, מספר לנו על המצב הפנימי בבית המדרש:

“המשגיח בעצמו (ר' הירש קאצינעלענבויגען) הטיף שתי שנים את לקחו בתלמוד, אלפס, רא”ש וטור לתלמידיו. ואם כי לא ידעו התלמידים מלמודם עד מה, בכל זאת פקדם תמיד לטובה, בתתו להם תמיד את המספר חמשה (אות כי יודעים הם את משנתם על בוריה), ועל הדבר הזה חרה גם אף ה' לעבענזאן (אד"ם הכהן) ויוכיחהו על פניו. אך הוא ענהו תמיד עלינו להראות תמיד לפני השרים הגבוהים השומרים עלינו, כי עולים התלמידים במעלות השלמות. והאמת ניתן להאמר כי המענות האלה לא הרגיעו את רוחו של לעבענזאָן, האיש אשר מנעוריו ועד בואו בימים הוא בעצמו מלמד להועיל, ואשר מטרתו היתה באמת לראות את תלמידיו עולים למעלה למשכיל, ולא ביד נדיבה חלק את סמני משפטו על שקידת התלמידים בלמודם וידיעתם את משנתם, ופעלו זה אמנם נראה בהדרו על תלמידיו הראשונים, אשר לא מעטה היא ידיעתם בתנ“ך ודקדוק לשוננו הקדושה. כראות התלמידים אשר המשגיח לא ישים לבו ללמוד התלמוד פנו עורף להתלמוד וישימו את כל מעינם בלמודי השפות החיות ובחכמות חיצוניות”.

ועל יחס ההורים:

“אנשים אחדים היושבים בערי השדה, בשמעם מרחוק את שמע בית הספר וישלחו את בניהם הנה, היתה רוח אחרת אתם בהווכחם לדעת, אחרי שנה ושנתים כשוב בניהם הביתה בימי הדרור (פעריען) אשר חפשה ניתנה להם מלמודם, כי שגו ברואה. כי בניהם עשו חיל אך בשפות זרות ובעניני מדע, ואשר אותה ימצאו בכל בית ספר אשר באחת מערי השדה, והענינים הנוגעים לנו היהודים לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם. הבנים השתובבו, את אביהם לא יכירו ואת עמם לא ידעו. אבות הבנים לא נתנום לשוב עוד אל בית הספר, כי אם בני דלת העם” ²⁷³.

ואלכסנדר צדרבוים הוציא משפטו האובייקטיבי כדרכו:

“בתי המדרש לרבנים החטיאו את מטרתם, לרשת מקום הישיבות… לראש ישיבה (ראש בית המדרש לרבנים) נצב איש נוצרי מלידה ומבטן או מזרע היהודים שהתנצר… כי בכל חפץ נפשו לא יוכל הדירקטור הנוצרי לגדל רבנים עברים… וראש ישבה זה חתם ראשון על ספר התעודה לגומרים חוק למודם בבית המדרש לרבנים בתור “רב” או “מורה”. ומי היו יתר המעידים על פרחי הרבנים כי ראויים הם להיות רבנים בישראל? המורים הנוצרים ללמודים הכלליים והמורים העבריים אשר לא נמנו במלומדי גפ”ת ויעסקו רק בתנ“ך ובדקדוק שפת עבר וכדומה, ולא עלה על לבם מעולם להעיד על רבנים ועל כשרונם להוראה, וגם אלה אשר תורת התלמוד היתה אומנותם חדלו להיות אוטוריטטים בישראל מאז קבלו משרה בבית המדרש לרבנים. ככה גם תוכן הלמודים לא הספיק לרב ולמורה הוראה בישראל בארצנו, אשר מהם דורשים לדעת כל הש”ס ונושאי כליו בעיון רב ובפלפולא חריפתא, ובקיאות עצומה בארבעה ש“ע ובפוסקים ראשונים ואחרונים ובשאלות ותשובות גדולי ישראל. תחת זאת שמעו בבית המדרש איזה פרקים באיזו מסכתות ואיזה הלכות ביו”ד או“ח ואח”ע אשר לפנים והיום נמצא בין האנשים הפשוטים יודעים כל זאת ועוד יותר מזה. גם דרכם לא היה לרצון לרוח היהדות. האינספקטור והמורים העברים לא יכלו לעצור בעד התלמידים לבל יבעטו בזדון במצות היהדות, כי לא היתה לאל ידם לענוש את הממרים, כי בהודע פשעיהם להדירקטור לא לבד כי לא גער בם, אך הללם. לדוגמא נביא מעשה באחד מתלמידי ביה“מ לרבנים שקנה בריש גלי ביום ב' דשבועות שחל להיות בשבת בשר טרפה בחנות קצב נוצרי לעיני כל ישראל, אשר התעברו מאד ויתאוננו עליו באזני המשגיח, אשר בקש להדיחו מבית המדרש ואיזה מהמורים העברים תמכוהו. אך הפקיד לא שמע להם, כי עוד אסף אותו בית החניכים הנזונים מקופת בית המדרש במעון הערוך להם, ובפירוש אמר כי לתלמידים כאלה יאתה תהלה ויקר ומשען תמידי, יען המה יורו לעברים לבלי השגיח בהדינים והמנהגים המבדילים בינם ובין עם הארץ” ²⁷⁴,

חות דעת של סכום על בית המדרש נמצא בשיר אחד שבו תאר המשורר את החדרים ואת הישיבות מצדם השלילי:

האין זה עולם הפוך, הלא תענו רבותי?

הן צלמי בלהות לכם תארתי,

חדרים וישיבות על פניכם העברתי,

הראיתי בהם אך פחתת ומגרעת,

מורה אכזרי, דמעות ילדים מוכים,

חנוך פרוע, אין סדר, אין דעת.

אבל שורו, כוכבי נוגה יתנוצצו בין חשכים!

כמה עורכי דין, רופאים ורוקחי מרקחת

בתי הישיבות האלה נתנו לנו –

ותורתם שם עלתה כפורחת,

הנה מרביתם גם חיים אתנו –

ויכירום מקומם, בכל אשר בחרו שבת,

בתורה, בחכמה ובכל מלאכת מחשבת –

ובית מדרש הרבנים, לו גדולות קוינו,

כי יראה פעלו על בנינו –

הראה לדעת כי נתעים היינו,

כי אף רב אחד לא יצא כאשר עם לבבנו ²⁷⁵ א.

 

הגזרות על החדרים    🔗

ממה שנתברר עד כאן למדו שממשלת רוסיה אמרה לתקן את חיי ישראל על ידי השכלה באונס, והחלה מן היסוד, מחנוך הילדים. ביום 19 לאבגוסט שנת 1827 יצאה פקודת הממשלה לפקח על מוסדות החנוך הצבוריים, תלמודי התורה והישיבות, והפרטיים – ה“חדרים”.

אובארוב בימי שרותו כשר ההשכלה כתב על החדרים והמלמדים את הדברים האלה:

“אין להעלים עין מחנוכם הביתי של היהודים (בחדרים) הנמצא במצב של שפלות על ידי חוסר פקוח ואחריות, וביחוד משום חוסר חוקים קבועים למורי הבית או המלמדים ²⁷⁶המהווים מעמד רב אוכלוסים שנטלו רשות לעצמם לעסוק בחנוך ובהוראת בני הנעורים משחר טל ילדותם, בלי כל אחריות על מהלך מחשבותיהם ולפעמים בלי כשרונות למלא את תפקידם. על כן אבקש רשיון (מאת הקיסר) להגדיל את פקוח המיניסטריום להשכלת העם על כל מוסדות החנוך של היהודים ולייסד קומיסיה ארעית של כמה רבנים להשתתף עם המיניסטריום לשם סדור החנוך לישראל” ²⁷⁷. ביום 22 ליוני שנת 1842 יצאה פקודת המלך שהפקוח על כל מוסדות החנוך של ישראל, גם ישיבות וקלויזים “שבהם יעסקו היהודים בפירוש חוקיהם וספרי הקדש שלהם” נמסר למיניסטריום ההשכלה, ויווסד על ארבעה רבנים, אחד מכל גליל שהיהודים מרובים בו, שיפעלו יחד למען תקון החנוך לישראל. ביום 13 בנובמבר שנת 1844 יצאה פקודה חדשה המחמירה על המלמדים. לפיה נשארו החדרים הקיימים בהווייתם, אבל בלי רשות למישהו לפתוח חדר חדש, אלא אם כן יבחן לפני הועדה המיוחדת. בועדה זו ישתתפו פקידי שר ההשכלה הנוצרים ויהודים מועדי בתי הספר המלוכניים. הועדה היתה צריכה לדרוש מן המלמד ידיעה בתרגום התנ“ך לגרמנית ודקדוק הלשון העברית. דבר זה קשה היה להם כקריעת ים סוף. דקדוק ידעו אך מעטים מן המלמדים והשאר לא ידעו ולא שמעו למוד זה וכשהגיעו להערות דקדוקיות בפירוש רש”י על התורה היו מדלגים עליהן ²⁷⁸. גרמנית לא ידעו. חוץ מזה היה התרגום לגרמנית – על פי מנדלסון – נחשב בעיניהם לאפיקורסות. ואף אלו חפצו ללמוד ולהשתלם – קשה היה הדבר, מכיון שעבדו עבודת פרך מבקר ועד לילה, ולא היתה דעתם ניתנת להשתלמות.

מה עשו המלמדים? תושבי רוסיה היו וידעו במה פקיד רוסי נקנה, – בכסף המטהר הכל. ובנוגע לבוחנים היהודים הרי היו סוחרים ובעלי בתים ונעשו “נאמנים” בבתי הספר של המלכות אך ורק משום שלא יכלו להשיב ריקם פני הפקידים – ולבם בל עמם. ובודאי שחסו על המלמדים ולא רצו לקפח פרנסתם. יסופר שבמינסק נמנה בין חברי הועד הסופר היהודי הרוסי ל. ליוואנדה. בא מלמד זקן לפניו לבחינה. פתח הבוחן את התנ"ך וצוה למלמד לתרגם לפניו אחד הפרקים לגרמנית. החל הזקן קורא ומעמיד פנים כאלו מתרגם ואומר באידיש: “רבי ליב! מלמד עני אני, מטופל באשה ובבנים, למדתי כל ימי גמרא ופסוק (תנ"ך) לא למדתי, רחם נא עלי וצוה לתת לי תעודה ולא נמות ברעב, אני ובני ביתי”. הזקן מדבר והפקידים הרוסים שלא הבינו אידיש שומעים. טוב מאד! – קרא ליבאנדה. ובכן הצליח המלמד והפקידים חתמו על התעודה.

נוסף על זה היו המלמדים חייבים להביא את תלמידיהם לבחינה בלשון הרוסית לפני מורי בתי הספר המלוכניים המורים הנוצרים דווקא. אז לא נשארה לפני המלמדים דרך אחרת אלא להעלים את מספר תלמידיהם ולהודיע אך שמות אלה היודעים קצת רוסית או להתעלם לגמרי, הם ותלמידיהם גם יחד, וללמוד בסתר. מפקחי האסכולות היו דורשים מן המלמדים את רשימות התלמידים. הימים היו ימי הבהלה והזוועה, עת חטפו ילדים לצבא, והמלמדים וההורים היו חוששים שמא תשתמש הרשות ברשימות אלו כדי למצוא את הילדים החייבים בצבא. חשש זה הביא אף הוא לידי העלם החדרים מעיני הפקידים.

כאמור היו מפקחי האסכולות הנוצרים ממונים על ההשגחה ועל הבחינות. המפקח שלח למלמד גליון רשמי למלאותו ידיעות על עצמו ועל חניכיו. לפי החוק ניתנה הרשות למפקח לסגור “חדר”, אם ימצא בו דבר עברה על החוק, ואף למסור את המלמד למשפט. המלמד מלא את הגליון, אלא שלא “דייק” במספרים. “אי דיוק” זה יובלט לנו אם נעיין ונראה שבערים בינוניות וגדולות נרשמו מעט מאד מלמדים ומעט מאד תלמידים. – והלא ידוע הדבר שלא היה ילד מישראל שלא למד תורה. ועוד: מספר החדרים, הרשמיים כמובן, היה הולך ופוחת בעוד שהאוכלוסיה הישראלית הלכה וגדלה.

והרי מספרים:

מה קרה? הפסקו לקיים מצות “פרו ורבו” או החדלו ילדי ישראל ללמוד תורה? חס ושלום! אלא שהמלמדים פסקו מהוציא תעודות ולמדו בצנעה. מפקחי ההשכלה – התלהבותם לשפור מצבם החומרי עלתה על התלהבותם לזכות את בני ישראל בהשכלה, על כן קבלו מתת יד והעלימו עיניהם ולא ראו עמל בישראל. כמובן שעליהם היה להעמיד פנים שהם ממלאים את חובתם באמונה, על כן היו מעת לעת יוצאים בלוית שוטר לבקר ולחפש חדרים שמלמדים בהם באסור. מכיון שנתפשטה השמעה על הבדיקה היו שליחים יוצאים דחופים להזהיר את המלמדים והילדים היו מתפזרים לכל עבר וחדר המלמד נתרוקן לשעה, וכשבאו המבקרים לא מצאו ב“חדר” אף תינוק והמלמד היה אדם כשר.

ואפילו מלמד “רשמי” לא יכול ללמד כל העולה על רוחו. אסור היה לו ללמד מסכתות מסוימות מן התלמוד. וכן יספר עד ראיה:

“עוד בהיותי נער קטן, בשבתי בחדר, והנה פתאום התבהל המורה והתחלחל ויאמר: נערים, חושו, והצפינו הגמרות – מסכת “בבא קמא” שמסכת זו היתה אסורה ללמוד בחדר, – כי הנה הריביזור נוסע לעשות בקורת. ותהי חרדה ב”חדר" ²⁸⁰.

המיניסטריום זמם לעשות את החדר עצמו למפיץ השכלה, על כן החליט לשנות את תכניתו ולהכניס בו למוד הלשון הרוסית. המיניסטריום החל להמציא לחדרים ספרי הדרכה שנתחברו בהשגחתו על מנת להכניס בלב המלמדים השכלה ומדע. בראשית שנות החמשים למאה הי"ט קבלו משגיחי האסכולות המיוחדות לילדי ישראל גליונות תפלה בלשון הרוסית ותרגומן לעברית לאמרן קודם הלמוד ולאחריו, וחייבו גם את תלמידי החדרים בתפלות אלו. לשם מה באו התפלות? קוה קוו שעל ידיהן יתרגלו חניכי החדרים בלשון הרוסית, ויחד עם זה תשפיע התפלה לקרב את הילדים אל ההשכלה ולנטוע בלבם רגש הנאמנות לקיסר. על כן נאמר בנוסח התפלה במקום “והערב נא ה' אלהינו את דברי תורתך בפינו… ונהיה אנחנו… כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך” – "נברך את שמך בוראנו יוצרנו שחוננתנו דעת ותלמדנו בינה. ברך נא את אדונינו הקיסר… ירום הודו וכבוד ביתו הרם ואת הורינו ומורינו המקרבים אותנו לתורה ולמדעים ".

היות וכבר נתפרסם קשי ערפם של המלמדים, שאינם להוטים אחר השכלה ופקודות הממשלה בבחינה זו נשארות על גבי הנייר, על כן חששו שמא לא יכריחו את תלמידיהם להתפלל בנוסח זה. מה עשו? צוו על המלמד לשבץ את גליון התפלות במסגרת ולתלותה במקום כבוד על הקיר, במקום שתעודת המלמד תלויה לראוה. וכי אפשר הדבר שלא יתפללו הילדים תפלה שהיא תלויה על הקיר לעין כל ובמסגרת? המלמדים חויבו גם להביא את הילדים בימי הגנוסיה למושלי רוסיה אל בית הכנסת, כדי להתפלל בשלומה של מלכות. בראשית שנת 1853 נשלחו ספרי מנדלשטאם, הקטעים מספרי רמב“ם בתרגום גרמני, תנ”ך עם תרגום גרמני וחוברת “כבוד המלך” להנהיגם בחדרים, בלוית ספר ללמוד הלשון הרוסית, למען ישתגרו בה המלמדים עצמם.

גורל הפצת הספרים בין המלמדים לא היה טוב מגורל שאר הפעולות שפעלה הממשלה לטובת ההשכלה וכנגד רצון העם: כל הענין הפך חזיון שעשועים. הרבה תעודות שנמצאו בארכיבים של המפקחים משמשים עדות נאמנה לכך. המלמדים קבלו את הספרים ועשו בהם מה שעשו. יש שהבעירום באש ויש שעשו בהם סחורה ומכרום בפרוטות ויש שנתנום במתנה לכל הרוצה בהם. הפקידים השתדלו לבדוק ולראות כמה השכלה נוספה למלמדים על ידי הספרים ושאלו למקומם. כשבא יום הפקודה והרשות דרשה את הספרים בחזרה או לדעת גורלם הוכרחו המלמדים להמציא אמתלאות שונות. יש שהגישו תעודות שהספרים נשרפו, והדבר נתקבל על הדעת. השרפות היו מרובות בימים ההם.

בסתו של שנת 1853 דרשו מן המלמדים התחייבות בחתימת ידם שילמדו בחדרים על פי תכנית בתי הספר של הממשלה, כלומר: קטעים מחומש, מן הרמב"ם, מחיי אדם, תפלות, דקדוק וכתיבה תמה וגם הלשון הרוסית. מי ילמד רוסית? – זה לא נאמר בפקודה. המלמד הרי לא ידע את האלף בית הרוסי ולא יכול לפצות פה בה. ובכן הוכרח המלמד למצוא מורה מיוחד לה. ברם לא כל אדם, ואפילו אם יודע הוא רוסית, רשאי ללמד. בפקודה נאמר שרק בעל תעודה ילמד רוסית, ולא אדם מן השוק. ומאין יכלו לקחת מורים לרוסית לאלפי החדרים? לזה לא דאגה הממשלה. קח מן הגורן או היקב! ההשגחה על מלוא הפקודה נמסרה למפקחים הנוצרים. אלה שהכירו את המלמדים מקרוב ידעו והבינו שאין לפקודה בסיס ומלאו חובתם למראית עין: הם קראו את המלמדים אל לשכתם וקראו לפניהם את הפקודה וקבלו מהם התחייבות שימלאו את החוק וילמדו רוסית. וחסל סדר הלמוד החדש.

במשך הזמן נוכחה הממשלה שאין הפקוח על החדרים מראה סימני ברכה להשכלה, ושאין עטרת מפקחים על החדרים הולמת את המשגיחים על בתי הספר הנוצרים. בשנת 1856 יצא חוק חדש ועל פיו נתחלק הפקוח בין שלשה:

ח

יֵשׁ פֹּה יָתוֹם אֶחָד וִיתוֹמָה אַחַת,כַּמָּה קְרוֹבִים וְכַמָּה קְרוֹבוֹת יֵשׁ פֹּה? הַקְּרוֹבִים שְׁנַיִם וְהַקְּרוֹבוֹת שְׁתַּיִם, כַּמָּה אָבוֹת?

יֵשׁ שְׁלֹשָה אָבוֹת, כֵּן יֵשׁ שָׁלֹש סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת, יֵשׁ פֹּה אַרְבָּעָה בָּנִים (קינדער) וְאַרְבַּע כּוֹסוֹת,

יֵשׁ פֹּה אַרְבַּע כַּנְפוֹת, כַּמָּה סְפָרִים בַּתּוֹרָה? כַּמָּה יֵשׁ מְגִלּוֹת?

יֵשׁ חֲמִשָּׁה סְפָרִים בַּתּוֹרָה, וְיֵשׁ חָמֵשׁ מְגִלּוֹת,

יֵשׁ פֹּה שִׁשָּׁה חֲלָקִים וְשֵׁשׁ חַלּוֹת,

יֵשׁ שִׁבְעָה יָמִים (טאגע) לַאֲבֵלִים וְשֶׁבַע בְּרָכוֹת לְחָתָן,

כַּמָּה יָמִים בַּחֲנֻכָּה? יֵשׁ שְׁמוֹנָה יָמִים בַחֲנֻכָּה.

יֵשׁ פֹּה שְׁמוֹנָה אוֹרְחִים וּשְׁמוֹנֶה חַלּוֹת,

יֵשׁ פֹּה תִּשְׁעָה קְרוֹבִים וְתֵשַׁע קְרוֹבוֹת,

כַּמָּה אֲנָשִׁים בְּמִנְיָן? יֵשׁ בְּמִנְיָן עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אַךְ אֵין מִנְיָן בְּעֶשֶׂר נָשִׁים,

יֵשׁ פֹּה אֲנָשִׁים הַרְבֶּה, אַךְ שָׁם יֵשׁ יוֹתֵר,

יֵשׁ פֹּה עֲשָׂרָה אוֹרְחִים וְכֵן יֵשׁ פֹּה עֲשָׂרָה חֲדָרִים, חֶדֶר לָאוֹרֵחַ, חֶדֶר לָאוֹרֵחַ.

ט

אוֹתִי           מיך           עָלַי           – אויף מיר

אוֹתְךָ           דיך           עָלֶיךָ           – אויף דיר

אוֹתֵךְ           דיך (נקבה)           עָלַיִךְ           – דיר (נקבה)

אוֹתוֹ           איהן           עָלָיו           – איהם

אוֹתָהּ           זיא           עָלֶיהָ           – איהר

עמוד מספר הלמוד “חנוך לנער” של אברהם מאפו. הוצאתו השניה יצאה בווארשא בשנת תרל"ג (1873).

שלטונות החנוך, הרבנים מטעם הממשלה והמשטרה ²⁸¹, וזה תוכן הפקודה:

הקומיסיות הממונות על מתן התעודות למלמדים תרשומנה שם המלמד, שנותיו וסימניו המיוחדים. המלמד מחויב לתלות שלט על דלת הבית בו ילמד ותעודתו תהא תלויה במקום רואים על הקיר. על המלמד להורות לפי תכנית הממשלה ולהמציא לפקידים כל הידיעות הנדרשות ממנו. את הידיעות יאסוף הרב מטעם הממשלה או סגנו (בעיר קטנה שאין בה רב) ושלטונות החנוך והמשטרה יבדקו את הידיעות אם נכונות הן. הרבנים מטעם או סגניהם היו על כן למשגיחים, להשגיח על המלמדים וגם על ההורים השולחים את בניהם אל החדרים בלתי החוקיים. המלמדים חייבים היו בבחינה וכן הילדים. בקצור: דבר לא נשכח. הממשלה קבלה על עצמה לסדר את שיטת החנוך הישראלי לפי רוחה ומטרתה.

המפקח בגליל ווילנה סדר בבתי הספר ממדרגה א' וב' את הבחינות לתלמידי החדרים, וכן עשו מפקחי שאר הגלילות. הבחינה היתה במעמד חברי הקומיסיות שהתקיימו על יד האסכולות. ביום קבוע בשנה צריכים היו המלמדים להופיע עם תלמידיהם לפני הבוחנים ולהביא אתם את רשימות התלמידים ושמותיהם, מי שלא ימלא אחר הפקודה – אחת דתו שייסגר חדרו. בחינות אלו הונהגו כנסיון והתקיימו עד שנת 1859.

לא עברו ימים מרובים והממשלה באה לידי מסקנה שזוהי גזרה שאין הצבור יכול לעמוד בה. בחדרי מלמדי דרדקי למדו תינוקות בני שלש ותפקיד החדר היה מעין בית מחסה, להחזיק את הילדים במשך היום ולהשגיח עליהם לבל יטריחו את הוריהם. נקל לשער כשהביאו את “התלמידים” האלה לפני הבוחנים לבדוק בהשכלתם ראו הבוחנים את המגוחך שבדבר, – אפילו הפקידים הרוסים שלא היו מחוננים בחוש של הומור. ברביעי למאי שנת 1859 תוקנה הפקודה ותינוקות של חדרי דרדקי יצאו משעבוד לגאולה – חובת הבחינה לא חלה עוד עליהם, אך תלמידי החדרים העליונים נתחייבו לעמוד בנסיון בכל למודי האסכולה – שהמלמד לא למדם כלל. על כן נראה שהציונים שצוינו התלמידים – והם נשמרו בארכיבנים – היו נמוכים מאד. תלמידי עיירה אחת קבלו ציונים שהממוצע שלהם הגיע לשנים וחצי, בלמודי קדש, ובלמודי חול – אחד. בלשון הגרמנית ובכתיבה הגרמנית לא ניתנו ציונים כלל ומסבה פשוטה מאד: התלמידים לא למדו מקצועות אלה. והקומיסיה הבוחנת לא הקפידה על כך. בנוגע לתרגום התפלות לרוסית נרשמה הערה שהתפלות בחדר נאמרות ואינן מיתרגמות, בדקדוק שהיה למוד אפיקורסי ורוב המלמדים לא ידעוהו – היה הממוצע אחד וחצי ²⁸².

דרישות הממשלה גרמו להופעתו של מחנך מטפוס חדש – מורה נוסף שהיה בא אל החדרים ללמד כתיבה רוסית וגרמנית ואף כתיבה עברית. זה היה על פי הרוב סתם יהודי שחונן בכתב יד נאה. ידיעותיהם של הלבלברים (שרייבערס – זה היה שמם) היו בדרך כלל מועטות והוראתם עמדה על למוד הכתב והעתקת מכתבי משפחה מתוך אגרונים.

החוקים הללו גרשו את המלמדים משטח הגלוי אל הנסתר. במקום 12,572 מלמדים שהיו בשנת 1847 נשארו כעבור עשר שנים 2197 מלמדים גלויים, והשאר נצטנעו ולמדו באסור והמפקח פשט להם ידו – לקבל מתן בסתר – והסתיר פניו.

בשנת 1859 נשתנתה שיטת הממשלה. היא ראתה שאין שיטת הכפיה מצליחה והחליטה לא להתערב יותר בחייו הפנימיים של החדר. המגמה החדשה נתגשמה בחוק של 4 במאי שנת 1859, חוק ששמש גבול מבדיל בין התקופות.

 

ג: התקופה החדשה (1859–1873)    🔗

שנות מלכותו הראשונות של אלכסנדר השני היו ימי האביב ברוסיה. “היתה רוח אחרת מסביב”. יושבי רוסיה שהיו משועבדים בלי כל זכות לתביעה עצמית – הרגישו כי ימים טובין יותר ממשמשים ובאים. ויותר מכולם שמחו לקראת הרוחות החדשות עבדי העבדים, היהודים.

יהודה רוזנטהאל, בן התקופה, יתאר את מצב הנפש בימים ההם בדברים אלה:

“הרוח החדש אשר נשב על כל רוחב ארצנו בראשית ימי ממשלת מושלנו הקיסר אלכסנדר השני ז”ל הפיץ ברכה גם על מצב אחינו הנדכאים. שנות הששים המה יקירים ונכבדים ומאירים ככוכבים על שמי תולדות ארץ רוסיה… כל אלה השרים אשר בידם גורל עמנו ראו והבינו כי כל החוקים החדשים אשר דכאו אותנו עד לעפר במשך התקופה העוברת, לא הביאו שום ברכה לארצנו והחטיאו את המטרה אשר שמה לה הממשלה – שאלת העברים לא נפתרה, ורבי רבבות אחינו עמדו כמאז בשפל המדרגה בגופני וברוחני… זה אחר זה יצאו חוקים חדשים לטובת האומנים אשר יחיו מיגיע כפיהם, ועוד כהנה וכהנה, אשר הורו לנו בעליל, כי הממשלה לא תחפוץ ברעתנו וכי מגמתה להרחיב את זכויותינו" ²⁸³.

שלטונות החנוך נוכחו שהפוליטיקה החנוכית הישנה הביאה אך אכזבות. “החדר” לא נתבטל, אלא נעשה מוסד המתקיים ופועל באסור. פקוחם של הרבנים מטעם הממשלה – לא הועיל הרבה. הרבנים היו תלויים בדעת בוחריהם ולא יכלו ללכת נגד רצון העם.

במאי שנת 1859 יצא חוק חדש שהכיר שלא הצליחה השאיפה לעשות את ה“חדר” למוסד של השכלה וידיעות כלליות, ונשאר בית חנוך דתי גרידא. המלמדים נשתחררו מן הבחינות ומן החובה ללמד על פי תכנית הממשלה ומלהביא את תלמידיהם לבחינה בידיעות כלליות. למלמדים ולעסקני הקהל היתה הרוחה: הם נפטרו מחובות ההשכלה שהיו שנואות עליהם.

הממשלה שחררה את ה“חדר” מפקוחה אבל לא וויתרה עדיין על השאיפה העיקרית של השכלה, לכן הטילה על התלמידים את החובה לרכוש להם את שפת המדינה וידיעות יסוד כלליות מחוץ ל“חדר”. הוצעה גם הצעה שכעבור עשר שנים תנתן זכות מלמד רק למסיימי בתי המדרש לרבנים או למסיימי בתי ספר עליונים ובינוניים ובשנת 1875 יצאו שאר המלמדים מאומנותם בהדרגה על פי גורל. בדרך זו חשב המיניסטריום שאחרי שנת 1875 יהיה ה“חדר” למרביץ ההשכלה במקום מרביץ קנאות.

משנת 1859 הוכר שהחדר הוא מוסד דתי והאסכולה מוסד לידיעות כלליות. המלמד שוחרר מכל פקוח וכל הרוצה להיות מלמד בישראל היה צריך לקבל תעודה מן הרב מטעם הממשלה שהוא יודע תורת ישראל, תעודה שהרב נתן לו בלא בחינה, ותעודה שניה מן המשטרה שאדם כשר הוא ואין עליו חטא. המלמד שלם דמי תעודה, חמשים קופיקות, סכום מצער, ורשאי היה לעסוק במלאכתו באין מפריע.

חוקת אותו הזמן הטילה לחובה על הסוחרים היהודים ועל “האזרחים הנכבדים” – (תואר כבוד שניתן מן הממשלה למי שהצטיין במעשי צדקה וחסד ובכלל לאנשים ידועי שם) לשלוח את בניהם אל בתי הספר הכלליים, ובמקום שאינם לבתי הספר היהודים מטעם הממשלה. מכאן ולהבא נעשה הלמוד העברי באסכולות המלכות ליהודים רשות ולא חובה, וחובה רק לאלה שאינם לומדים בחדרים. בזה נעשה הצעד הראשון לבטל את הלמודים האלה באסכולות היהודיות.

ועל ידי שחרור המלמד והחדר בטלו גם הקומיסיות המחוזיות שנוסדו לבחון את המלמדים.

באותה עונה החל מהלך מחשבות חדש אפילו בחוגי הממשלה, שטוב למשוך את היהודים אל בתי הספר הכלליים ולא אל בתי ספר מיוחדים להם. על כן פסקה הממשלה מפתוח אסכולות חדשות ליהודים ממדרגה ב‘, ואף אחדים מן הקיימים מכבר נסגרו. בשנת 1863 לא נשארו בווילנה – שהיו בו ארבעה בתי ספר ממדרגה ב’ – אף לא אחד, ובשאר הגלילות נשארו אך חמשה. רצון הממשלה למשוך את היהודים אל בתי הספר הכלליים היו דבר בעתו. דעת הקהל היתה כבר מוכנת לכך. בקרב יהודי רוסיה קמה שכבה חדשה של סוחרים ומשכילים, יוצאי בתי הספר של המלכות, ששאפו להתאחד עם העם הרוסי. הם היו נושאי הרעיון של הטמיעה. בשנת 1863 הוציאה הממשלה ממכס הנרות עשרים וארבעה אלף רובל על מנת לתמוך תלמידים יהודים הלומדים בבתי ספר כלליים. וליהודים מסיימי בתי ספר עליונים ניתנו כמה זכויות, כגון לדור מחוץ לתחום המושב ולקבל משרה בכמה בתי פקידות.

עד כמה השפיעו כל אלה ועד כמה נשתנה יחס העם להשכלה יעידו המספרים האלה: בשנת 1853 היו בכל הגימנאסיות שברוסיה 12007 תלמידים ומהם 159 יהודים, כלומר 1.75 אחוז למאה.

כעבור עשר שנים, בשנת 1863, היו בכל הגימנאסיות ברוסיה 17320 תלמידים ובהם 552 יהודים, – 3.75 אחוזים למאה.

והקו עולה והולך, כאשר תעיד הטבלה:

על השינויים הגדולים האלה כותב י. ל. גורדון במכתב אל אחד מידידיו:

"זכורני בהיותי בעיר מושבך בעיר מושבך נמצא לבית ישראל תלמיד אחד בגימנאזיום, ויהיה העלם ההוא הולך כמתגנב לבית ספרו, מעולם לא עבר ברחוב בבגדים שהתלמידים מצוינים בהם, כי הבגדים ההמה היו מונחים בבית הגימנאסיום תחת יד השוטר והתלמיד בא בבגדים כשרים בפאות ארוכות, ושמה – סלסל שערו ויט את פאותיו מאחורי אזנו וישם את מדי התלמידים על בשרו ויהפך לאיש אחר. ככה יעשה כל הימים, ועתה אין עיר ואין מדינה אשר לא ילכו נערי בני ישראל לשאוב מים זרים ביד רמה ולא יתבוששו. לאלפים תמצאם בבתי הגימנאזיום למאות באוניווערזיטעטען ²⁸⁴.

וילדי ישראל נכנסו לא רק אל הגימנאסיות הכלליות, אלא גם אל בתי הספר היסודיים. אף כי בעיקר שאפו אל בית הספר התיכוני ופסחו על היסודי. והסבה פשוטה: ההורים רצו להקנות לתלמידים את למודי הקדש. על כן בקרו בניהם בילדותם ב“חדר” ולמדו למודי חול אצל מורה פרטי, אם אצל הלבלר (שרייבער) או אצל המורה לרוסית בעל התעודה.

בה בתקופה החלו מורים ומורות לרוסית לפתוח בתי ספר פרטיים לבנות ישראל. ההורים שאפו ללמד בנותיהן ידיעות כלליות. תחלה נפתחו בתי ספר אלה אך בכרכים ומשם עברו לערים הבינוניות. הממשלה לא עמדה מרחוק ותמכה בהם, לא מקופתה היא, אלא מקופת מכס הנרות, על חשבון היהודים. בשנת 1864 הגישה הממשלה תמיכה לעשרים ושמונה בתי ספר בסכום של 14,000 רובל. כמובן שהתקיימו עוד בתי ספר לנערות שלא קיבלו תמיכה ²⁸⁵.

 

במלכות פולין    🔗

בנובמבר שנת 1830 פרצה בווארשה מרידה. הפולנים רצו להשתחרר מעולה של רוסיה ולרכוש להם עמידה ברשות עצמם, והיהודים השתתפו במלחמת החרות. סודר גם גדוד מיוחד של יהודים מגודלי זקן. מרידה זו באה בעיקר משכבת האצילים הפולנים והמוני העם בכללם עמדו מרחוק, על כן לא הצליחה. לאחר נצחון רוסיה נכבשה פולין כולה וניטלה ממנה החוקה העצמית. הממשלה הרוסית הפקידה על פולין שליט אלים, את הנציב פּאסקיביץ.

בראשית שלטונו של פּאסקיביץ (1839–1831) לא באו שנויים רבים בחנוכם של ילדי ישראל. לרגלי המרידה ירד מספר הילדים בארבעת בתי הספר המודרניים של ווארשה עד 152. באותה שעה התקיימו בווארשה שלש מאות “חדרים”. המלחמה עם ה“חדר” נמשכה. חקרו את מצבו הסאניטארי והפדגוגי וכתבו מרורות על המוסד. “ועד היהודים” נשאר עוד בקיומו וכן “לשכת המועצה”. חבריה המתקדמים של לשכה זו היו יוסף עפשטיין, שולחני, תיאודור טפליץ ויולף יונש, ומן המתנגדים: שלמה פוזנר, בעל בית חרושת, אברהם יעקב שטערן, שלמה אייגר וראבסקי-עטינגר. למתנגדים היה רוב דעות. והם שאפו לבטול הלמודים העבריים בבתי הספר המודרניים. פאסקיביץ – חבה יתירה לא היתה נודעת לו לבתי הספר החדשים, כי חשד בהם שהם משמשים בית היוצר לפולוניזאציה, על כן תמך במתנגדים. ומעט מעט עבר כל ענין החנוך בפולין לידי השלטון הרוסי.

בשנת 1838 הונהג למוד הלשון הרוסית בכל בתי הספר העממיים. בווארשה נוסד קוראטוריום להשכלה שרוב חבריו היו מן הרוסים, קצתם מי שהיו אנשי צבא, בלי כל ידיעה וענין בחנוך. כי ממשלת רוסיה בקשה להעמיד בראש כל פעולה בפולין בני אדם תקיפים בעלי יד חזקה ולא בעלי לב מבין. יחסם של הפקידים אל ההשכלה היה פאסיבי. אלו היו היהודים לומדים רוסית היו נוטים חסד לחנוך, אבל מכיון שלשון הלמודים פולנית היא לא ראו צורך בהשכלה. ובמדה שנתבלטה שאיפת הרוסיפיקאציה של הכובשים, בה במדה גדל ערכו של כל מוסד פולני-חנוכי בעיני החברה הפולנית, ואפילו מוסד שתלמידיו מבני ישראל. “מי לפולין אלינו” – היתה סיסמת הלאומיים. על כן תמכו תמיכה מוסרית בבתי הספר האלה ובבית המדרש לרבנים שבראשו עמד המתבולל אנטון אייזנבוים.

מכיון שראו הפקידים הפולנים שהשלטון הרוסי אינו רוצה בהרחבת בתי הספר היהודים מטעם הממשלה החלו לעודד יסוד בתי ספר פרטיים מודרניים לישראל, ומצאו סמך חוקי לזה באחת מתקנות הממשלה הרוסית משנת 1844. משנת 1846 ואילך נוסדו כמה עשרות בתי ספר כאלה בערי השדה שעמדו תחת פקוחו של הדירקטור של הגימנאסיה השניה בווארשה קארבובסקי. הפולנים התייחסו אל בתי הספר בתשומת לב מרובה, שכן היתה לשון הלמודים בהם פולנית. כנגד זה תמכה הממשלה הרוסית את החדרים. הראשונים עסקו בהפצת התרבות הפולנית והאחרונים הסתייגו בלמודי הקודש.

כתוצאה מפוליטיקה זו נשקפה סכנה גם לקיומו של בית המדרש לרבנים. הנציב מנה עליו ועד חדש שחבריו היו סאפינאנא, “חבר הוועד להשכלה צבורית”, טשערסקער, מיסיונר ומבקר לספרים עברים, ויעקב טוגנדהולד. החל וויכוח משום מה לא הצליח בית המדרש לרבנים. גלוי היה כי הקהל לא שם אמונו בו. מכל 185 ממסיימיו לא זכה אף אחד לשבת על כסא הרבנות. בשנת 1841 עסקו 27 מהם במסחר, 66 נעשו רואי חשבון, 4 מורים פרטיים, 13 מורים באסכולות המלכות. חברי הועד החדש החלו לחקור בסבת אי ההצלחה. טשערסקער סבר שאין צורך ברבנים נאורים, משום שהדור לא הוכשר להם עדיין, על כן מן הראוי להפכו לפרוזדור לבתי ספר כלליים, ויהא סתם בית ספר כללי לישראל. סאפיאנא סבר שאין למודי התלמוד שבו מספיקים ²⁸⁶על כן הציע שיסדרו בו שני כוונים, האחד יהא בית ספר ריאלי והשני תיאולוגי למעולים שבתלמידים והקורס יארך חמש שנים. טוגנדהולד האשים את ראשי המוסד שהם מזלזלים בעיקר, באמונה הישראלית, ואין לתלמידים ידיעות בתלמוד, אלא ידיעות כלליות. הוא הציע להמעיט את מספר התלמידים ולהעמיד את כל המוסד על בעלי כשרונות ושאר רוח שילמדו שש שנים. הנציב קרא את ההצעות בקור רוח ובשוויון נפש. רב אורתודוכסי המדבר אידיש היה יותר לפי רוחו בו אין כל סכנה. אבל רב מודרני המדבר פולנית…

במות אנטוני אייזנבוים – בשנת 1852 – מנתה הפקידות הרוסית את טוגנדהולד למנהל וצוותה עליו שלא לעשות בו שנויים מיד. הוא הנהיג את למוד הלשון הרוסית, והדבר לא הפיק רצונם של משכילי היהודים בפולין. בנוגע לרבנים החליטו שהמסיימים ישיגו תחלה משרה של סגן בבית רב להתרגל ברבנות. ובנוגע למורים הוחלט שבעוד עשר שנים לא יוכל אדם לעסוק בהוראת עברית, אלא אם כן סיים את הקורס הפדגוגי בבית המדרש או מי שסיים בית ספר תיכוני כללי. מי שרוצה להיות רב ולא גמר בית המדרש לרבנים צריך לעמוד בבחינה במוסד זה בידיעות הקורס כולו. וכל זמן הלמודים חפשים החניכים מחובתם לצבא ואחרי קבלם תעודה הם נקיים לביתם. הריפורמות והזכויות האלה הביאו לבית המדרש הרבה תלמידים, אבל לא כדי להיות “רועים רוחניים” לישראל, אלא על מנת להתכונן בו ולהכנס אחר כך אל בתי ספר עליונים. רבים מן המסיימים נכנסו אל האקדמיה לרפואה שנוסדה בשנת 1857. אקדמיה זו היתה ליסוד לאוניברסיטה פולנית. ובאמת בשנת 1861 נוסדה האוניברסיטה ורבים ממסיימי בית המדרש לרבנים נכנסו שמה. וכך נראה שמה שקרה את שני בתי המדרש לרבנים בווילנה ובזיטומיר קרה גם את בית המדרש בווארשה, הוא נעשה פרוזדור לבתי ספר עליונים כלליים.

גם בתי הספר היסודיים לא הצליחו הרבה. בשנת 1857 היו בווארשה 119 בתי ספר ומהם ששה ליהודים והאוכלוסיה הכללית – מספרה היה 156,072 וביניהם 40,922 יהודים. בערי השדה היו בתי ספר פרטיים אחדים ליהודים, ורק בני אמידים זכו ללמוד בהם. בארבע מאות וחמשים ערים ועיירות לא היה אף בית ספר מלוכני אחד – והיהודים שלמו כולם מס החנוך. אמנם במקום שהיה בית ספר מלוכני לא סרבו מקבל יהודי, אבל הילדים נמנעו מהכנס אל אוירה זרה ורחוקה מהם.

וועד היהודים, שחבריו היו לאומיים פולניים נלהבים, לא פסק מהלחם עם ה“חדר”. הם רצו להפיץ את התרבות הפולנית וה“חדר” היה להם למפגע. על כן החליטו לסגור כל חדר שאין למחזיקו תעודה. בימים ההם היו מלמדים רבים באים אל בתי ההורים ושמה נאספו כמה ילדים ולמדו יחד – “חדר” נודד או מוצנע. בא הוועד והחליט שאף מורה פרטי טעון תעודה ובלעדיה אסור לו לעסוק באומנות זו.

בינתים החלה הלאומיות הפולנית להתעמק והשפיעה אף על היהודים החרדים. הרב הכולל ר' דוב בערוש מייזעלש (1800–1870) שהיה פאטריוט פולני נבחר בשנת 1856 לרב בווארשה והוא הנהיג את למוד הלשון הפולנית בכל בתי הת"ת בווארשה. בשנת 1862 נפתחו ברחוב נובוליפקי בווארשה שני בתי ספר לבנות ישראל עניות ובנות העשירים היהודים, המתבוללות באו לקיים מצות פולניות ולמדו את העניות את הלשון ואת אהבת המולדת מתוך התלהבות. אז נפתחו גם בתי ספר פרטיים מיוחדים ליהודים בעיר הבירה. ברחוב נאלבקי נפתח בית ספר ערבי למלאכה. בית היתומים הנהיג למוד מלאכה ולשון המדינה. לאט לאט גדל נוער יהודי פולני פאטריוטי. וכדרכם של יהודים היתה פאטריוטיותם רגשנית ונלהבה.

ערי השדה החלו אף הן ללכת בעקבי עיר הבירה. קהלות לובלין, טשינסטוחוב, פטריקוב, סובאלק, וולאצלאבק, ולודז פתחו בתי ספר. בפטריקוב פתח חבר משכילים בית ספר וקבל רשות להטיל מס על יהודי העיר לטובת המוסד ואצילי פולין באו להם לעזר. בינתים רבו התלמידים היהודים בבתי הספר הכלליים. בשנת 1855 פתח בית הספר לנאורים שבווארשה – שנקרא בפי העם “די דייטשע שול”, – שעורי ערב לדת-אל לתלמידי בתי הספר הכלליים, החנוך לבר מצוה כבמערב איירופה, וערכו גם “קונפירמאציה” פומבית, שאליה הזמינו גם את הגראף פּאסקיביץ.

מספר התלמידים מישראל באסכולות הכלליות הלך וגדל, שאלת הלמוד העברי לתלמידים אלה החריפה. אז הוחלט לארגן שעורי ערב לתלמידים אלה. בעת ההיא נתקבל לרב בבית הכנסת לנאורים החכם הצעיר מפוזנא מרדכי (מארקוס)יאסטרוב, שההיסטוריון צבי גריץ הציעו למשרה זו. הוא מצא בווארשה נוער יהודי פולני, חניכי הגימנאסיות הפולניות, שבעיות העולם כולו נגעו אל לבם, חוץ מבעיות עמם הם. יאסטרוב היה מן ההולכים בשביל הזהב, בין הנאורים הפולוניזאטורים ובין החסידים והיראים. הוא היה סבור שטוב לפתוח ליהודים בתי ספר מודרניים מיוחדים להם, והם ישמשו מעבר, עד שיתרגלו ללמוד בבתי ספר כלליים. ושאלה זו עמדה על הפרק בפולין: אם להנהיג חובת למוד כללתי ולכלול בה את היהודים.

בשנת 1863 נסגר בית המדרש לרבנים על ידי ממשלת רוסיה. הסגירה היתה פרי גסיסה, כי מעולם לא מלא בית המדרש את תעודתו שלשמו נוצר. לאחר הריפורמה הפך בית ספר כללי, למרות שמו. יאסטרוב חוה את דעתו לממשלה שאין צורך בבית מדרש מיוחד לרבנים. הצעירים יכולים ללמוד למודי התלמוד והרבנות בדרך פרטית ולרכוש להם השכלה כללית בבתי ספר כלליים.

לאחר המרד בא השלטון הרוסי להראות שפולין הקונגרסאית אינה ארץ פולנית, ועל כן אין הגרמנים והיהודים צריכים לקבל חנוך פולני. בתי הספר לישראל עברו לרשות המשגיח הרוסי. הקהלה כלכלה את בתי הספר, אבל השלטון לא התחשב עם דעתה. החלה נטיה רוסיפיקאטורית מצד פקידי הממשלה וכנגדה קנאות פולנית מצד המתבוללים היהודים. ברוסיה עצמה קמו פאטריוטים יהודים-רוסים והם דרשו שיהודי פולין יקבלו עליהם שפת רוסיה ותרבותה. אברהם יעקב פאפירנא (1919–1840) פנה בתזכיר אל ממשלת רוסיה והודיע חפצו להיות החלוץ ליסוד בתי ספר רוסיים לילדי ישראל בפולין. בשנת 1870 בא לפלוצק והיה שם למורה ושהה שם עד 1915. סופר זה היה תומך כל הזמן את שאיפות הממשלה הרוסית, את “העם הרוסי העצום” כנגד “העם הפולני הגווע”. כמובן שמשכילי ישראל בפולין התייחסו אליו ואל הדומים לו בשלילה גמורה.

בשנת 1866 הנהיגו בכל בתי הספר בפולין את הלשון הרוסית כלמוד מיוחד, ודבר זה הגדיל עוד יותר את מסירות הפולנים ללשונם, וכן בקרב היהודים המתבוללים ²⁸⁷.

 

חברת מרבי השכלה בישראל ברוסיה    🔗

בשנת 1863 נוסדה בעיר הבירה פטרבורג “חברת מרבי השכלה בישראל ברוסיא” ששמה מעיד על מטרותיה. המטרה הראשונה במעלה היתה להפיץ בין יהודי רוסיה את הלשון הרוסית, להוציא חבורים מועילים במדע הכללי והעברי ולעזור לבני הנעורים האומרים להקדיש את עצמם ללמודים (בספר התקנות שהוגש לאשור לא היה סעיף על הזכות לפתוח בתי ספר למתחילים וחסרון זזה הורגש אחר כך והיה למכשול בפעולות החברה). מיסדי החברה היו סוחרים עשירים ובעלי השפעה ולא מטפוס המשכילים מערי השדה שחלמו על “ההשכלה בת השמים” במושגים מופשטים. שנות הששים היו לא רק שנות תקוות ויחולים, אלא גם עת עליה כלכלית. לבני אדם זריזים נפתחו מקורות כלכלה חדשים. התפתח בנין מסלות הברזל, עסק השולחנות, קמו מרכזי תעשיה ומסחר חדשים בקיוב, בחארקוב, במוסקבה ובפטרבורג וקמו סוחרים יהודים עשירים, בעלי תעודות מסחר ממדרגה ראשונה שלהם ניתנה הרשות לדור בכל רחבי המדינה, והם התישבו מחוץ לתחום המושב. סוחרים אלה היו סוג בני אדם חדשים בין יהודי רוסיה: רחבי מבט היו, את ארחות חייהם שנו והסתגלו אל הסביבה הרוסית העירונית. כפקידים הרוסים כן קשרו גם הסוחרים האלה את שאלת ההשכלה עם השוויון. הפקידים הרוסים אמרו להם לא פעם ושתים כי תחלה חייבים היהודים להוכיח שהם ראויים לזכויות, וכיצד יוכיחו זאת? אם ישנו את מנהגי חייהם ויתאחדו עם התושבים העיקריים בלשונם ובלבושם ובארחותיהם ²⁸⁸.

בין מייסדי החברה נמנו: יהודה (ליאון) רוזנטהאל, מבית רוזנטהאל בווילנה, סוחר עשיר ובעל השפעה שביתו שמש בית ועד לחכמים. הוא ידע עברית על בוריה ואהבה בלב ונפש. עד יום מותו כהן כגזבר; יוזל גינזבורג, אחד מגדולי העשירים והעסקנים רבי ההשפעה, שבשנת 1874 ניתן לו תואר הכבוד בארון והיה המליץ בין יהודי רוסיה והממשלה; יד ימינו של גינזבורג היה עמנואל לוין, ששימש קודם לכן מורה בתלמוד תורה במינסק ואחרי כן בבית הספר המלוכני בפרוסקורוב ובבית המדרש לרבנים בזיטומיר, הוא היה מזכיר החברה וכתב את כל התזכירים אל הממשלה. יתר המיסדים היו: א. מ. ברודסקי, ד"ר א. ניימן, הרב הפטרבורגי, ועוד מחשובי העדה ומעשיריה.

פעולותיה הראשונות של החברה היו לתמוך בידי סטודנטים עניים מישראל הרוצים ללמוד באוניברסיטאות. בזה התכוונה החברה ליצור אינטליגנציה יהודית-רוסית. נוסף על זה פנה הועד אל סופרים עברים ומלא ידיהם להוציא ספרי-השכלה עברים, – השכלה חיובית, מבלי געת בעניני אמונה.

“סבת הדבר אשר לא הצליחו עד כה רבים מבעלי הספרות העברית בחפצם להשכיל בני עמם – כתב רוזנטהאל – כי השתדלו רק לעשות תקונים בדברי האמונה… וזה המה המקומות היותר כואבים ואין לנגוע בהם. אין עם בתבל אשר לא יהיו לו מנהיגים אוילים, ולזה העליבו עוד המחברים האלה את האהבת עצמו הלאומית… נחדלה נא לצאת לקרב ונתיצבה במקום אשר לא יחשדוני היראים… נתן לבני עמנו מטמנות החכמה אשר יעמדו לעולמים… לנגד דברים הנוסדים על אדני האמת או שנודעו על פי הנסיון אין כל טענה”… ובעברית בחרו, כי בהם “ראה הועד תחבולה נכונה להפיץ השכלה בין היהודים, אשר טרם למדו קרוא בלשון לועז. להפיץ דעת שפת עבר בין יהודי רוסיא לא דאג הועד בימים ההם, כי רוב הבחורים היו תופסי תורה ועוסקים בתורה עד עת נשואיהם, וכמעט לא היה ספק בדבר, כי לא יהיו האנשים האלה ריקים מדעת שפת עבר” ²⁸⁹.

אכן זה לא היה אלא זרם אחד. בתוך החברה היו גם בעלי דעה אחרת שחשבו לא להועיל לטפל בהוצאת ספרים עברים. הם ראו עיקר מטרתה של החברה להפיץ את הלשון הרוסית בעם, על כן בקשו ליצור ספרות רוסית-יהודית. כי כבר נראו אז הנצנים הראשונים של ההתבוללות, ורוזנטהאל העיר שאף אז היה כל נער שידע את האלף בית הרוסי נחשב לאדם נאור. וחברים אחדים הודו אמנם בחשיבות שתי הלשונות, העברית והרוסית, אבל הגנו על הגרמנית כלשון המדע היהודי, שבה צריכים לכתוב וללמד. תומכי הזרם הזה היו רבנים שבאו מאשכנז (ד"ר אריה ליב שוואבאכער ששמש רב באודיסה) וגם חיים זליג סלונימסקי, הסופר העברי המפורסם שנהל את בית המדרש לרבנים בזיטומיר. מכתבו על הצורך בלשון הגרמנית מעמידנו על מהלך מחשבותיהם של המשכילים בימים ההם. בו הוא כותב אל ל. רוזנטהאל (בשנת 1864):

“הנני לבאר פה הקדמה כללית על דבר ההבדל הרב, שנמצא בין אחינו בני ישראל שבארץ אשכנז בעניני החנוך והנחוץ לעשות אצלנו בארצנו, ועתה ידידי שמע נא – שמה בארץ אשכנז היתה – (כאן פוסק סלונימסקי מכתוב עברית ועובר לגרמנית באותיות עבריות ומכאן ואילך הדברים מתורגמים) הלשון היהודית קרובה מאד ללשון הגרמנית, על כן קל היה לגרמן את היהודים. ואף על פי כן מה לא תוקן ומה לא נוצר שם מימי מנדלסון? התנ”ך, המשנה, קטכיזם, סדורי תפלה, דרשות, היסטוריה, ספרות, בקצור הכל! כל היהדות כולה נכנסה לתוך הלשון הגרמנית. היהודי מוצא את מהותו ואת דתו בלשון המדינה, ובגרמנית הוא מתחנך להיות יהודי. הדבר הגיע לידי כך שהלשון הגרמנית דחקה את הלשון העברית. כל הספרות וההיסטוריה העברית: יוסט, גרץ, גייגר, צונץ ודומיהם, כתבי כולם בגרמנית הם. אין חכם יהודי יכול להימנות עם סופרים אם לא יבין גרמנית. כל המטיפים והדרשנים היהודים באים מגרמניה, כגון פליסנר, מאנהיימר, גייגער, זק"ש… כל בימות הדרשנים, אפילו בצרפת, אנגליה ואמריקה, תפוסות על ידי (יהודים) גרמנים. ובצדק יאמר היינה “היהודים הם גרמנים שבאו מן הקדם”.

“ומה המצב בארצנו? הלשון הרוסית זרה כל כך ליהודי הרוסי, שהוא מוכרח ללמדה תחלה מפי מורה יהודי היודע לתרגמה לזארגון שלו. (היהודי הרוסי) אינו מוצא ברוסית שום דבר על עצמו ועל דתו, חוץ מדברי שנאה כנגדו. אסור אפילו לשיר בבתי כנסיותינו את ההימנון “באזשע צאריא חראני” (המנון הרוסים “אלהים, שמור את מלכנו”), ואם יכנס (היהודי) אל הגימנאסיה יאבד הכל, כי יהא נושר מן היהדות… היהודי אינו יכול לכבד את דתו כל זמן שאינו יודע את היהדות הגרמנית המודרנית… הנוכל לקוות שהלשון הרוסית תקלוט את היהדות? לא ולא! הרוסים לא יסבלו תולדות ישראל בלשונם, קטכיזם וסדורי תפלה, בעוד שלהם עצמם אין עוד תנ”ך בלשונם. ומה לעשות?"

“מן החובה להנהיג את הלשון הגרמנית בבתי הספר היהודים ועל ידיה יפתח שדה גדול להשכלה. ראשית ימצא טעם טוב לדתו, הכל יימצא מוכן ומתוקן לפניו, כל השערים וכל הפתחים וכל מקצועות המדע האנושי. ויען שהיהודי מטבעו צמא דעת הוא, יוכל ללמוד הרבה מעצמו”.

“הילד היהודי יודע קצת גרמנית, ועל ידיה יוכל ללמוד גם לשונות אחרות, גם את הרוסית. בקצרה: לא יקום ולא יהיה יהודי משכיל בלי גרמנית. כעברית בארץ ישראל לפנים כן היא לו הגרמנית באירופה” (מכאן ואילך סלונימסקי חוזר וכותב עברית) “אם כה תעשו להנהיג בבתי הספר והחנוך סדר למוד חדש, מקרא עם תרגום אשכנזי של פיליפזאהן (היותר מובחר ונמצא בזול מאד), קורות ישראל בלשון אשכנז, שולחן ערוך הדינים לוואונדערבאר, יסודי הדת כמו “אמרי שפר” וכדומה. או אז תראו כי חפץ ה' בידינו יצליח, כי הנער העברי ילמד דת אמונתו בלשון אשכנזית צחה, מעט מקורות ישראל וספרי מוסר, ועם זה לשון רוסיה מפי מורה מעתיק ללשון אשכנזית יפה, ואז יכון עצמו לקראת הגימנאסיום ויהיה יהודי רוסי, שומר אמונת אבותיו באדמת רוסיה, ודורש חכמה בספרי האשכנזים המאירים עינים ומועילים להשכלת עם רוסיה בכלל, כנודע” ²⁹⁰.

מובן כי הקולות האלה היו של יחידים. המשכילים חובבי הלשון הגרמנית היו ילידי גרמניה או יהודים ממחוזות המערב שישבו בתוך עמם ולא היה להם קשר עם הרוסים – בגלילות ההם היו התושבים פולנים, גרמנים ואוקראינים והרוסים היו פקידים מועטים – בעוד אשר האינטליגנציה החדשה היו חניכי מוסדות חנוך רוסיים או שדרו מחוץ לתחום והיה להם קשר ישר עם בני העם הרוסי. וכה כתב העתון היהודי רוסי הראשון:

“מה צורך יש למולדת הרוסית שלנו בלשון הגרמנית? אפשר ללמדה כמקצוע לכל הרוצה בכך, אבל אין לה כל רשות לדחוק את רגלי הלשון הרוסית העשירה והיפה, שהיא קנין כל אחד הקורא את רוסיה ארץ מולדתו” ²⁹¹.

אך בדבר אחד הסכימו מגני הגרמנית ומגני הרוסית, בשנאתם ללשון העם, לאידיש. עוד בקצה שנות החמשים, כשאוסיפּ רבינוביץ וי. טארנופול פנו אל פירוגוב בבקשה להרשות להם הוצאת עתון יהודי רוסי כתבו בתזכירם:

“אוהבים אנו את הלשון הרוסית כאהבתנו למולדת הרוסית – את שתיהן אנו רוצים לשרת. לא הלשון העברית מתה, לא הזארגון היהודי-הגרמני הפראי במקצת – שתיהן אינן יכולות ליצור אור באופק השחור של הבערות” ²⁹². ומעניין הדבר שהם קוראים לזארגון “היהודי” לא “יעוורעיסקי” אלא “זשידובסקי” – כנוי הנגדשמיים ליהודי.

השנאה ליידיש היה גדולה כל כך שלא פעם הציעו האינטליגנטים היהודים לאסור את הדבור באידיש בבתי הספר ולאסור הדפסת ספרים באידיש ²⁹³.

בשנות הששים נתגברו שאיפות הרוסיפיקאציה בקרב חוגי הממשלה – לעשות את כל רוסיה לעם אחד בן תרבות אחת. והאינטליגנציה היהודית ששאפה לשווי זכויות השקיפה על הכל מנקודת מבטם של החוגים הרשמיים. ביחוד גברו השאיפות האלה לאחר השקטת המרד הפולני. הזרם גבר כל כך שאותו חיים זליג סלונימסקי, שהבאנו את דבריו לעיל, השפיע על המיניסטריום להוציא חוזר בשנת 1867 ללמד את כל למודי היהדות בלשון הרוסית, וזה הונהג בבית המדרש לרבנים בזיטומיר ועוד יותר בווילנה שבו היתה הרוח השוררת רוסופיקאטורית לגמרי.

בהכנסת הלשון הרוסית בחנוך ובחיים גדלה השפעתה של חברת “מרבי השכלה”. הגראף מוראביוב דרש מן היהודים – לאחר מרד הפולנים – שיעזבו את הלשון הפולנית וירכשו להם את הרוסית. לשם זה פתח בשנת 1864 “בתי ספר לכתב ולשון” (שקאָלא גראמאטנאסטי), תחלה בגליל ווילנה ואחר כך בגלילות קובנה, מינסק וגרודנה, ולמוד הלשון הרוסית הוטל לחובה על היהודים. בבתי הספר האלה לא למדו מקצועות עבריים כלל, אלא קריאה וכתיבה רוסית. א. פ. פוסטילס מתאר את בתי הספר האלה:

“הגנראל גוברנאטור מצא לנכון ליסד בווילנה בתי ספר של חנם ליהודים, ויחד עם זאת לעשות הלשון הרוסית חובה, והוציא לשם זה חוקים מיוחדים שעל פיהם חייבים היהודים לשלוח את בניהם הזכרים אל מוסדות החנוך של הממשלה, אל בתי הספר של הממשלה ליהודים ואל מורי בית בעלי תעודות ללמדם בדרך פרטי, מחזיקי ישיבות מתחייבים להנהיג במוסדותיהם את הלשון הרוסית וחשבון בהיקף של בתי ספר עממיים ואם אין להם האמצעים לקבל מורים מיוחדים לכך, ישלחו את הבחורים אל בתי הספר העממיים”.

“בווילנה נפתחו 8 בתי ספר ללשון הרוסית, שבעה בני שתי מחלקות ואחד בן מחלקה אחת, אחד מן הראשונים מיוחד לבחורי הישיבות והשני לתלמידי תלמוד תורה. מלמדים בהם הלשון הרוסית בדבור ובקריאה ובכתיבה וחשבון. מלמדים שם בכל יום, חוץ מביום ששי ושבת וחגי ישראל, שני שעורים ליום, שעה וחצי כל שעור. אחר כך נוסדו בתי ספר לנערות, 7 בתי ספר נפתחו בקובנה. תלמידי בתי הספר האלה למדו בחדר ובקרו אך שלש שעות ביום בבית ספר לשם הלשון הרוסית בלבד”.

לרגלי הזרם הזה החלה חברת “מרבי השכלה” לטפל בהוצאת תרגום רוסי לתנ"ך ולסדור. בשנת 1875 יצאה התורה בתרגום רוסי. אחר כך הופיעו סדור תפלות ומחזור. בשנת 1868 הופיע בפעם הראשונה קטכיזם ברוסית של ב. סיגל, והחברה הציעה לממשלה להשתמש בו בבתי הספר המלוכניים ליהודים.

חברת “מרבי השכלה” לא הציבה לה למטרה טפול בבתי ספר ובספר התקנות לא הוכנס סעיף שירשה לה יסוד בתי ספר. אבל שאלות החיים הכניסו את החברה בעבי הקורה. החברה נוסדה בשעת משבר לבתי הספר המלוכניים ליהודים. גם היהודים הפרוגריסיביים גם חוגי הממשלה נוכחו שבתי ספר אלו עלובים הם ותפקידם עלוב. עוד בשנת 1858 כתב שר פלך מוהילב: “אין היהודים שולחים את בניהם ברצון אל בתי הספר המלוכניים לישראל. בלי גוזמה אפשר לומר שאלה (המוסדות) הקרואים מרביצי השכלה קיימים אך למראית עין ואינם מביאים תועלת ממשית, וזקוקים להוצאות גדולות לכלכלתם” ²⁹⁴. גם “הועד לתקנת היהודים” מצא בשנת 1859 שאין צורך בבתי ספר אלה וטוב יותר שיתנו ליהודים להכנס באין מפריע לבתי הספר הכלליים. א. פ. פוסטילס שנשלח מטעם המיניסטריום בשנת 1864 לבקר את בתי הספר הביע את דעתו לסגור את האסכולות ממדרגה ב' ולהניחה את האסכולות ממדרגה א‘, בתנאי שיוציאו מהן את הלמודים העבריים ויחזקו בהן את למוד הלשון הרוסית. דין וחשבון זה נשלח אל הגנראל גוברנאטורים ואל משגיחי גלילות החנוך ועורר חלוקי דעות. נפוצו שמועות שבתי הספר עומדים להסגר וח. ז. סלונימסקי (חז"ס) מהר לפנות אל חברת “מרבי השכלה” שיעשו דבר מה להגן על קיום האסכולות. סגירת בתי הספר היתה תלויה בשאלה אחרת, בבטול מכס הנרות שהוטל לטובת החנוך החדש. החברה פנתה אל המיניסטריום והביעה דעתה שלא יבטל את מכס הנרות וישמור על קיום האסכולות. לאחר כל החסרונות מצאה החברה שבתי הספר הללו מפיצים את ידיעת לשון המדינה בין אחינו, ידיעה מעשית הנחוצה להם. ויען שכל שאלת החנוך המודרני עמדה על הפרק פנתה החברה פנתה החברה אל העסקנים בערי השדה לחוות דעתם על הצד החיובי והשלילי של האסכולות. חומר הרבה נתקבל אז. חז“ס כתב שהמשגיחים הנוצרים הם המכשול, כי רודפי בצע הם, בורים שאינם יודעים אף את הלשון הרוסית על בוריה. ובנוגע לתכנית הלמודים הציע שיבטלו למוד הרמב”ם וחיי אדם. בשנת 1866 בקש המיניסטריום מן החברה להציע לפניו מה הם התקונים הדרושים במוסדות החנוך ליהודים. החברה באה בהצעותיה שיוסיפו על בתי הספר ממדרגה א’ מחלקה שלישית ושבשתי המחלקות הראשונות ילמדו נערים ונערות יחד – אם לא יתנגדו ההורים לכך – ובמחלקה השלישית נערים לבד ונערות לבד, שירחיבו את תכנית למודי החול ולהרשות לחברות יהודיות הרוצות לתת לבני חבריהן חנוך מלא יותר להוסיף עוד שתי מחלקות על השלש הקיימות, כמו כן הציעו שהמנהלים יהיו רק מבני ישראל, מאלה שסיימו בהצלחה את בית המדרש לרבנים או בית ספר כללי עליון. ועוד אמרה שכדאי היה לקבוע שכר למוד אם גם מועט. כי היהודי מתיחס בזלזול ללמוד הניתן לו חנם, ואך בני העניים יהיו פטורים מתשלומים. במקום שיש גימנאסיה או מוסדות חנוך אחרים צריכים לבטל את האסכולות המיוחדות ליהודים ולהעבירן למקומות אחרים שיש בהם צורך. ובנוגע לבתי המדרש לרבנים הציעו שמנהליהם יהיו יהודים, כדי לעורר אמון העם בהם ²⁹⁵.

בסוף העירה החברה את המיניסטריום שמן הראוי שבכל בתי הספר, ובתי המדרש לרבנים בכלל, ילומד בלשון הרוסית, כדי שתתפשט לשון המדינה בקרב היהודים. וטוב היה אלו השתדל המיניסטריום שיצא תנ"ך, סדור תפלה וספרי למוד בתרגום רוסי (במקום התרגום הגרמני שהיה נהוג), להשתמש בהם בבתי הספר. על ידי כך תכנס הלשון הרוסית בחייהם הדתיים של היהודים.

וחן בתי הספר המיוחדים ליהודים, ואף של בתי המדרש לרבנים, נפל. כל הפגימות נראו לעין. נתפשטה ההכרה ששאלת היהודים תפתר על ידי שווי זכויות, ואם זה ינתן ליהודים – התקרבותם לעם הארץ תבוא מאליה. בשנת 1873 כתב הגראף ד. טולסטוי, שר ההשכלה, בתזכירו שאין עוד צורך בבתי הספר המלוכניים ליהודים ומן הראוי לשנותם לבתי ספר למתחילים ליהודים – במקום שאין בתי ספר כלליים, כהצעת חברת “מרבי השכלה”. הוא הוציא פקודה להפחית את הלמודים העבריים ולהעמידם על רבע שעות הלמודים – במקום שליש – ואף זה נראה מיותר. בתי הספר צריכים היו, לפי הפקודה, לשמש אך אסכולות ללמודים כלליים לבני ישראל. ולגומרים תנתן רשות להכנס אל המחלקה הראשונה של בית ספר תיכוני. גם בתי הספר לכתב ולשון רוסיה (שקולי גראממאטנאסטי) נשתנו לבתי ספר עממיים ליהודים. הלשון הרוסית נעשתה לשון הלמודים. שנות הלמוד הוגדלו, משתים לשלש. ריפורמה זו היתה נחוצה מאד. כי באמת לא שאפו היהודים לבתי ספר נמוכים שתכניתם מצומצמת מאד, אלא לבתי ספר בעלי היקף לימודים גדול ביותר. בדרך כלל לא רצו למסור ילדים רבים לאסכולות. תחלה רצו לתת להם חנוך יהודי ב“חדר”. באותה שעה למדו הילדים רוסית מפי מורים פרטיים. ואחר כך בקשו בית ספר שיתן לילד השכלה כללית הגונה. שאיפה זו מצאה עדותה במספרים.

בשנת 1873 היה בבתי הספר של העדות הדתיות פּריחודסקיע אוטשילישטשא אחוז היהודים 4.6 אחוז למאה, במחוזיים – 10.8 ובגימנאסיות ובבתי ספר ריאליים 13.2 ²⁹⁶.

הריפורמה הביאה לידי הפחתת מספר בתי הספר הממלכתיים ליהודים. אחרי הריפורמה נשארו בשנות השמונים אך 45 בתי ספר. הריפורמה נגעה גם בבתי המדרש לרבנים. הממשלה הפכתם לבתי מדרש למורים. בשנת 1874 סגרה הממשלה את בתי המדרש לרבנים בזיטומיר ומוריו נשארו בלי מחיה, אף בלי פנסיה קטנה. בין המורים שם היו א. ב. גוטלובר ואליעזר צבי צווייפעל, מחבר הספר המפורסם “שלום על ישראל” להגנת החסידות.

בתי המדרש לרבנים נסגרו – ואיש לא הוריד דמעה עליהם. המוני העם התיחסו אל תלמידי בתי המדרש כאל פוקרים, והתלמידים ראו את עצמם כלוחמים, שבאו להלחם עם עם קשה ערף. הם לא היו רבנים ולא מטיפים, אלא בני אדם קטנים וקצרי רואי, פקידי ממשלה. אלה שנעשו “רבנים מטעם הממשלה” נסו ראשונה ללחום עם ה“בערות”, אבל סוף כל סוף עשור שלום עם סביבתם ומצאו נחת רוח במלוא תפקידיהם הקטנים, הלבלריים.

אבל גם גורל בתי המדרש למורים לא היה טוב ביותר. התכנית לא הניחה את הדעת. הנכנסים היו נערים בני ט“ז, והדרישות העבריות שדרשו מהם היו מועטות, לא יותר מקורס של בתי ספר עממי בן מחלקה אחת. אחרי כן הקדישו רק כשליש הזמן ללמודים העבריים ובמחלקות הגבוהות עוד פחות מזה: במחלקה א – 10 שעות מעשרים ושמונה בשבוע, במחלקות ב' וג' אך 8 שעות ללמודים עברים ובמחלקה ד' אך חמש שעות. אף כדי להיות יודע ספר לא הספיקו. נער עברי בן י”ב מחדר גמרא או מישיבה בווילנה היה עולה על המסיים בידיעותיו. והמשגיחים הנוצרים שעמדו בראש בתי המדרש למורים לא הצניעו את יחס הבוז שלהם ליהודים וזלזלו בכבוד הלמודים העבריים שם.

בינתים החלה השאיפה בקרב היהודים עצמם לחנוך מושכל להתפשט. הרבה בתי ספר פרטיים נוסדו אז, לנערים ולנערות, בשם “בתי ספר רוסיים-יהודים”. בשנת 1874 החליטה חברת “מרבי השכלה” לתמוך בהם, ויסדה קרן מיוחדת לתכלית זו. אז נוסדו גם בתי ספר למלאכה, האחד בזיטומיר, בשנת 1862, והשני באודיסה בשם “טרוד” (עמל), בשנת 1864. בית ספר זה קנה לו שם טוב. חברות פרטיות פנו אל הממשלה להרשות להן להנהיג למודי חול בבתי תלמוד תורה. נסיון כזה נעשה בניקולאייב. בפטרבורג היה קיים בית ספר יהודי רוסי מצוין של ליברמן שגם למודיו העברים השביעו רצון.

 

סניף חברת מרבי השכלה באודיסה    🔗

בשנת 1867 נפתח באודיסה סניף לחברת “מרבי השכלה”. מיסדיו שונים היו מחבריהם בפטרבורג. האחרונים היו יודעי עברית וחובביה, עשירים ונדיבים שאחדו תורה עם למודי חול, ואף על פי שבקשו להפיץ את הלשון הרוסית, כדי להרוס את המחיצות שבין ישראל לתושבים, לא וויתרו על תרבות ישראל. כשראה רוזנטהאל ירידה לאומית כאב לבו. האודיסאים היו מטפוס ראדיקלי, בעלי אידיולוגיה מתבוללת. המשכילים העברים ביניהם היו המועט. מן המשפיעים ביניהם היו אוסיפּ (יוסף) ראבינוביץ, ליאו פינסקר וא.מ. סולובייטשיק. הם הציגו להם למטרה לסייע בידי יהודי רוסיה שיקנו להם את הלשון הרוסית כלשון עממית, ביחוד “בספירות החיים הדתיים”. “לכל אדם, אם גם מושל הוא בכמה לשונות, יש לו לשון אחת, שלה הוא נותן משפט הבכורה… לשון לאומית כזאת פסקה העברית מהיות זה כבר. תמיד סגלו להם היהודים את לשון העמים שבקרבם ישבו”. מטרת הסניף היתה “להפיץ השכלה בין היהודים ברוח הרוסי ²⁹⁷. בועד הראשון של הסניף נכנסו א. מ. ברודסקי, ד”ר עמנואל סולובייטשיק, ליאון פינסקר ואוסיפּ ראבינוביץ. א. ג. אורשאנסקי ומ. ג. מרגלית.

כדי להכניס את הרוסית לחיי הדת החלו להוציא ספרים המועילים להשגת המטרה. הראשון היה מדריך לדת של י. ווארשאבסקי שיצא בשנת 1869 וגם הגיש הסניף עזר להוציא סדור תפלה בתרגום רוסי.

הסניף האודיסאי החל גם הוא לבקש השפעה על החנוך בבתי הספר ליהודים ובחדרים. ראשית השתדל להניע את המלמדים שיתקנו את ה“חדרים” ברוח המודרניות והרוסיות. בשנת 1870 מסר הועד לשני חברים, לי. אורשאנסקי ולמ. ג. מרגלית, לערוך מחקר על מצב החדרים באודיסה. כעבור חדש מסרו השנים דין וחשבון. הם מצאו גם חדרים מודרניים. באחד מהם, של יוחטמן, נמצאו ארבעה מורים ללמודי קדש ושבעה ללמודי חול. בכמה חדרים למדו מלבד עברית ורוסית גם גרמנית וצרפתית. אבל רוב החדרים היו מן הטפוס הישן ושמשו בתי מחסה לידלי עניים יותר מבתי חנוך. הם הציעו לתמוך בחדרים הטובים תמיכה חומרית ומוסרית וגם לתמוך בבה"ס האלמנטאריים הפרטיים כדי להפחית את השפעת החדרים. אבל רוב ההצעות לא נתגשמו מחוסר כסף. לאחר הפוגרום שהיה באודיסה בשנת 1871 בא משבר בפעולת הסניף. המזכיר כתב לפטרבורג: “הפרעות ביהודי אודיסה בחג הפסח השמידו לגמרי את אמונתנו בישרת מטרתנו. כל זמן שהמוני הרוסים ישארו בבערותם ובשפלותם האזרחית תהיינה כל שאיפות היהודים להתקרב אליהם לשוא”. הסניף נתבטל עד שנתחדש שוב בשנת 1878 על ידי מ. ג. מרגלית.

 

ד: הישיבות    🔗

תפקיד הישיבה בחיי עמנו היה מכריע. הישיבה היתה בית היוצר לאצילי הרוח שבישראל, לכל גדולינו וגאונינו שהסיחו את דעתם מן העולם החומרי והקדישו את כל ימי חייהם להגדיל תורה ולהאדירה. אך השפעת הישיבות לא הצטמצמה בתפקידן כאכסניות של תורה. הן היו מעינות מפכים לחידוש חיי רוחנו, מרכזים להפראת מחשבתנו. בגלל התסיסה הרוחנית שלא פסקה, בגלל המלחמות הממושכות, מלחמות התורה של החריפים ועוקרי ההרים, בגלל הרגלם של הלומדים להשתמש תמיד באיזמל ההגיון והנתוח ונשק הבקורת החדה – לא ניתנה רשות לקפאון המשחית לעשות את התורה למסורת קרושה ואת התלמוד ל“אוצר בלום”. הידיעה היבשה לא נחשבה, בקיאות סתם לא עמדה במדרגה העליונה, העיקר היה השאיפה לחדור לעמקי הדברים, לחפש ולבקש את דרכי הגיונם של הקדמונים, ועל ידי כך היו תמיד רוחות מנשבות בישיבות, וזרמי דם חם הכו גלים בעורקי עמנו ובלבו. ישראל “סבא” נשאר לעולם צעיר ורענן.

במאה הי"ט נפל הגורל על מדינה קטנה, מדינת ליטא, להיות מרכז הישיבות, וממנה יצא אור והבהיק מסוף עולמנו עד סופו. כל עיר ועיירה בליטה התחרתה עם חברתה, לעלות עליה בישיבתה ובמספר לומדיה. כל ישיבה – מצודתה היתה פרושה על העיר ועל סביבותיה, אולם היה היו ישיבות מרכזיות שבראשן עמדו גאונים ויצאו להן מוניטין ומכל קצות הארץ נהרו אליהן בחורים שנפשם חשקה בתורה.

הבחורים ההם היו ברובם ילדי עוני אשר בעודם רכים עזבו את בית הוריהם וגלו למקום תורה. שם היו צפויים לחיי צער, סמוכים על שלחן “בעלי בתים” – שאף הם היו עניים מרודים – ואכלו פת במלח, יום יום בבית אחר, ומשכבם בלילות היה על הספסלים הקשים בבתי המדרש או על ארגזים ותיבות בבתי דלים. ואף על פי כן לא קבלו ולא התאוננו וסבלם לא נחשב בעיניהם – את אשרם מצאו בחיי הרוח ולמודם היה להם זמירות ושעשועים. מלחמתה של תורה השיבה את נפשם השוקקה והמתיקה להם את חייהם.

ואחד מגדולי המשוררים בישראל, מן הלוחמים להשכלה, יהודה לייב גורדון, לא יכול לעצום את עיניו מראות את יקר ערך עולי הימים האלה ואת מסירותם לתורה ושר עליהם:

מה עצמת, מה גברת תשוקת הדעת

בלבב נערי ישראל, זה עם תולעת!

אש תמיד על המזבח בוערת!

על כל שטן ומכשול תשוקתם גוברת!

עמדו על דרכי מיר איישישוק וולזון

וראו בחורי עוני הולכים בחפזון,

אורך האורח ימודו בשעל.

אנה הם עולים? לישן על הארץ,

לחיות חיי צער, לשאת כל קרץ –

זאת התורה – אדם כי ימות באהל!

(שני יוסף בן שמעון).

 

ישיבת וואלוזין    🔗

פאר כל המוסדות האלה היתה ישיבת וואלוזין שנוסדה בשנת תקס"ג בערך. כוכב יצא על שמי היהדות הליטאית והוא ר' חיים (תק“ט-תק”פ, 1821–1849) שהיתה לו השפעה עצומה לקבוע את דיוקנם הרוחני של יהודי ליטה, להעלותם ולרוממם בסולם התורה. ר' חיים למד תורה מילדותו מפי הרב ממינסק ר' רפאל, שנקרא אחרי כן לשבת על כסא הרבנות בהאמבורג שבגרמניה (ועל כן כנוהו בשם ר' רפאל האמבורגר). רבו זה היה אחד הגאונים שבדורו. בשנת החמש עשרה לימי חייו החל הנער ללמוד מפי הרב בוואלוזין ר' אריה לייב, מחבר הספר “שאגת אריה”. בינתים נתפשטה תהלתו של ר' אליהו, הגאון מווילנה, ור' חיים נמשך אחריו. גאונותו של ר' אליהו, רוממות רוחו וטוהר נפשו צודדו את לב העלם המתרשם – בן תשע עשרה היה אז – ומעת לעת היה עוזב את בית אביו ונוסע אל ווילנה ומבלה ימים ושבועות בקרבת הגאון ומתחמם לאורו ומציע לפניו את ספקותיו ומחכה ברעד נפש למוצא פיו, ומתבונן בכל דרכיו ולומד ממנו ארחות חיים. כך דבקה נפש ר' חיים בגאון ובמשך עשרים שנה ויותר היה עולה מעיירתו אל רבו וחי מפיו, וממנו רכש לו את יחס הבקורת אל הנוסח ואל המפרשים ואת האהבה אל הפשט ואל ההגיון בלמוד התלמוד.

בימים ההם לא היה מצב למוד התורה בין המוני העם במדרגה גבוהה. ר' יוסף, אב"ד דקריניק, מתאר באחד ממכתביו את מעמדם הרוחני של יהודי ליטה בצבעים שחורים:

“מקודם הווסד בית ה' (ישיבת וואלוזין) היה עולם שומם… וגם ספרי קדש, ספרי ש”ס, לא היו נמצאים בעולם כלל, כי אם אצל יחידי סגולה, גבירים מפורסמים, ואפילו בבית המדרש מעיירות גדולות לא נמצא ש“ס שלם, מחמת שלא היו עוסקים בם… ובשנה הראשונה שהוסד בית ה' בוואלוזין, וראיתי שהרבה סוחרים הקיפו את דרכם להיות בוואלוזין, לראות מהו הענין ישיבה ומה עושים שמה… וכראותם שכמה מנינים מופלגי תורה יושבים ולומדים כל הלילה בשקידה נפלאה נשתוממו והתפלאו על זה מאד” ²⁹⁸).

ייתכן כי הרב הנ"ל הפליג בשחור שבצבעיו כדי להבליט ביותר את יקר ערכה ועוצם השפעתה של ישיבת וואלוזין, ואף על פי כן יש ללמוד מזה כי חזיון לא נפרץ היה אז למצוא אדם המניח חיי עולם על מנת לעסוק בתורה כל הימים. והדבר לא ייפלא: מצבם הכלכלי של יהודי ליטה אינסם להשקיע כל כחותיהם למצוא טרף לנפשם ולנפש בני ביתם. ושנית: בו בזמן התפשטה החסידות שעוררה את המוני העם בעיקר להתלהבות ולמוסר הלב ולדביקות באמונה, יותר מלמוד התורה. מתוך המהלך הזה נשקפה סכנה שתקום יהדות חדשה, המונית, יהדות של אמונה ופולחן, בלי ידיעה עמוקה במקורות תרבותנו. מהלך זה הביא דאגה בלב גדולי הדור ובקשו עצה להרים את קרן הלמוד. ור' חיים זכה להיות הראשון ליסוד מרכז של תורה באותה סביבה, מייסד ישיבת וואלוזין המפוארת.

והיה ראשיתה של הישיבה מצער. ר' חיים אסף עשרה לומדים מתושבי עירו והגיד לפניהם שעור בתלמוד (בשנת תקס"ב בערך). ולמען יוכלו להתרכז בלמודם נהלם בלחם ובכל צרכיהם, – כי היה אדם אמיד, בעל בית חרושת לאריג. כשנתרבו התלמידים ולא השיגה ידו עוד לכלכלם על הוצאותיו פנה בקול קורא אל הקהל להמציא לו את האמצעים, ובין שאר הדברים אמר:

“ואני ראשון בין המתנדבים בלב ונפש להיות בין המלמדים, ובחסד ה' הרועה אותי מעודי בהרווחה, בו בטחתי ובו חסיתי שימצאי לי בריווח על הספקת התלמידים, כפי המצטרך להם” ²⁹⁹).

דבריו אלה מצאו להם אזנים קשובות ועד מהרה החלו גדולי ווילנה ונכבדיה לצאת בכרוזים ונתעורר העם לתמוך במוסד התורה, ור' חיים נגש לבנות בנין מיוחד לישיבה, ובזה הניח את היסוד לבית חנוך ששם תפארתו הגיע למרחקים. ר' חיים לא בקש להכניס שמה כל בחור, אלא את בעלי הכשרונות ויחידי הסגולה, והעמיד לבחינה כל הבא. ובאמת נתכנסו שמה ממיטב הבחורים, ומראשוני התלמידים יצאו אחר כך גדולי תורה ועמודי הספרות הרבנית.

זקן ושבע ימים, בן שבעים ושתים שנה, מת ר' חיים והשאיר אחריו ברכה ³⁰⁰).

במקומו בא בנו ר' יצחק (ר' יצחק עצחייקין, על שם הישיבה “עץ חיים” והוסב שמו אחר כך ליצחק יצחקין), שהיו לו הסגולות הדרושות לעמוד בראש מוסד עולמי כזה. הוא היה גדול בתורה, דרשן היודע למשוך לבבות, פּקח גם בהוויות העולם, יודע לשונות המדינה, רוסית ופולנית, אדם המעשה המתפּרנס מעסקו, מבית החרושת, ומכובד מאד על הבריות. עם כל הסגולות האלה היה גם בעל מעוף ושואף לגדולות. ראשית סתר את בנין העץ והקים במקומו בית חומה רחב ידים והנהיג בו סדרים טובים, והגיד שעוריו שגלה בהם את ידיעותיו הרבות ואת יושר הגיונו. כל אלה הגדילו שם המוסד וצעירים נעלים מקרוב ומרחוק נהרו שמה והגיע מספרם עד מאתים.

בימיו, ביום 13 לנובמבר שנת 1844, יצאה פקודת הממשלה שעל פּיה נמסר הפּקוח על כל מוסדות החנוך היהודים לפקידי גלילות החנוך. פקודה זו כללה גם ישיבות ובתי מדרש שבהם “יעסקו היהודים בפירוש חוקיהם וספרי קדשם”. מטרת הממשלה היתה, כידוע, לבטל את למוד התלמוד. ר' יצחק החל להשתדל שישחררו את הישיבות מן הפקוח וטענתו היתה שדין ישיבה כדין בית תפלה ובית כנסת שמתכנסים בהם לשם למוד תורה ומוסר, ואין חוקי בתי ספר חלים עליהם. לעיל סופר על הבקור שבקר שליח הממשלה ליליענטהאל אצל ר' יצחק, שישפיע מצדו על העם שלא יתנגדו ליסוד בתי הספר החדשים. ליליענטהאל כבד את ר' יצחק כבוד גדול, וידע את כח השפעתו על העם, על כן תמך בבקשתו. הישיבות נפטרו אמנם מן הפּקוח התמידי, אבל ראשי הישיבות היו אחראים עליהן וחייבים היו להודיע בראש כל שנת למודים את התכנית ושמות המורים. חובה זו נשארה להלכה, ולמעשה התנהלו הישיבות כמלפנים ושלטונות החנוך לא נתנו דעתם עליהן. אך בזה לא כלתה התערבות הממשלה בישיבות. בשנת 1851 יצאה פקודה ללמד בישיבות את הלשון הרוסית. ראשי הישיבות התחייבו להזמין את מורי האסכולות של הממשלה לילדי ישראל שהם ילמדו את הבחורים רוסית. דבר זה לא היה לרצון לראשי הישיבות ולבחורים עצמם. ראשית חששו לבטול תורה, ושנית לא היה הלמוד חשוב בעיניהם וחרדו לרוח התלמידים, שמא יבואו מתוך למוד הלשון לקריאת הספרות הזרה ויצאו לתרבות רעה. על כן היה הענין כגזרה בעיניהם. מה עשו? שלמו למורים שכר בטלה ולא הורו. יש אמנם שבאו פקידי הממשלה לבחון את התלמידים ולראות בהתקדמותם, ואז הביאו לפניהם כמה בחורים שידעו את הלשון הרוסית מבית אבא, ואלה הוציאו את חבריהם.

משמת ר' יצחק נתמנה חתנו ר' אליעזר יצחק לראש ישיבה וחתנו השני ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) למשנהו. ר' אליעזר נפטר בשנת תרי“ג ואז בא במקומו ר' יוסף בר סולובייטשיק, נכד ר' חיים מצד בתו, שנתמנה אחר כך לרב בבריסק, לראש ישיבה. שני ראשי הישיבה שונים היו זה מזה בדרכי למודם. הנצי”ב הלך בעקבי הגאון מווילנה, ומלמד בדרך ההגיון והפּשט, ומתנגד לפלפּולים, שהיו בעיניו פּלפּולי סרק, ור' יוסף בר עוקר הרים ומלמד על פי פלפול וחלוקים.

שיטת הנצי"ב תתואר על ידי הרב מאיר ברלין:

“הישיבה הוואלוזינית הכניסה את דרך הלמוד אשר מיחסים להגאון מווילנה, ואשר בו נפלאו תלמידי הישיבה הזאת מן אלה אשר קבלו תורתם בישיבות אחרות. דרך הלמוד הזה הוא לא הפלפולים החריפים ולא הבקיאות השטחית ולא הדייקנות המלולית, כי אם חדירה אל הסוגיא ואל הנמצא בתוכה ואל היוצא ממנה. השאיפה אל האמת, החתירה לקראת הכנות והרצון לדעת את המסקנה הברורה – זוהי שיטת הלמוד של רבן של ישראל (הנצי"ב) בספריו, וזו היתה שיטת הלמוד של ישיבתו ושל תלמידיו. הגישה הראשונה היא של ההבנה וההעמקה ובשביל לדעת אם ההבנה היא נכונה ואם ההעמקה היא בלתי מסולפת, צריכים למצוא סמוכים בדברי הראשונים הגדולים, ומכל שכן בסוגיות הש”ס העוסקות באותה הלכה, על פי הכלל כי יש אשר דברי תורה “עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר” ³⁰¹).

ושיטת ר' יוסף בר נוסדה על הפלפול החריף והממריא.

שתי השיטות השונות הביאו לידי כך שגם התלמידים נחלקו לשתי כתות, אלה נוטים לצד הנצי“ב ואלה עומדים לימין ר' יוסף בר, והחלו סכסוכים קשים, עד שהוכרחו רבנים להכנס בעבי הקורה ופסקו שיהא הנצי”ב ראש מתיבתא.

בשנת תר“ל עזב ר' יוסף בר את וואלוזין וקבל משרת רב בסלוצק, ובא במקומו ר' רפאל שפּירא, לוקח בתו של הנצי”ב, לראש ישיבה, משנה לחותנו. כעבור זמן נוסף על המורים ר' חיים סולובייטשיק, בנו של ר' יוסף בר, שהלך בדרכי אביו ולמד על פי דרך הפלפול, ועשה בו גדולות, וקנה לו שם גדול בשיטתו.

את ההבדל בין שני גדולי התורה שעמדו בראש הישיבה יתאר אחד מתלמידיה:

"שני גדולי ישראל עמדו בראשה, שלא היו כמותם בשום ישיבה אחרת.

אחד מהם מורה לתלמידים והוא חריף ופלפלן, והשני גם מנהיג ומדריך ושליחה כלפי חוץ, והוא בקי, פשטן וסדרן. ר' חיים סולובייציק היה מנתח באיזמל חד שבמוחו סוגיה שבש“ס לחלקים דקים מן הדקים, מפרק כל חוליה וחוליה שבה.. מהפּך ומהפּך בה ומראה לתלמידים את יסודה, ואת בנינה… מקרקעיתה ועד גגה, ושוב הוא מחזיר כל חלק וחלק למקומו, מחבר את החוליות הנפרדות זו לזו.. מעמיד את הסוגיה על תחילתה, מסיק שמעתתה אליבא דהלכתא, הלכה פּסוקה שב”יד החזקה“, מיישב את קושיות הראב”ד ושאר המשיגים על הרמב“ם ומוכיח שרבנו משה אמת ותורתו אמת. תלמידיו למדו ממנו אמנות של ניתוח, מעשה הרכבה והפרדה, וסוד של יצירה.. אם כמה תלמידים הקשו לו בשעת שיעורו כמה קושיות בבת אחת, כשכל אחד נכנס לדברי חברו, היה שומע ושותק, ועומד בתפישה קלה ומהירה על כל אחת מהן, ותוך כדי דבור הוא מתרץ את כולן בחדא מחתא.. התלמידים הותיקים שהכינו את עצמם לעשות תורתם אומנותם וקרדום לחפּור בה, היו כרוכים אחריו תמיד כעגל זה שרוצה לינוק, ומקיפים אותו בכל מקום, לשמוע תורה מפיו. היו נכנסים גם לביתו להתפלפל עמו בדברי תורה ונפטרים ממנו בכל פעם מתוך דבר הלכה שיש בה חידוש או חידוד. ובחור שמצא בו כשרון היה מקרבו ומראה לו חבה יתירה, מתיחד עמו ומטייל עמו בחוץ, כשידו נתונה לו על כתפו, דרך חבה וחיבוק, ומשפּיע עליו רוב תורה”..

“וחברו הנצי”ב.. בשלש מדות היתה תורה נדרשת בבית מדרשו, ואלו הן: משנה כפשוטה, דבר הלמד מענינו וכלי ראשון. חביבה היתה עליו תורתן של ראשונים, שלא כל הלומדים מצויים אצלם, כגון ירושלמי, ספרא וספרי, תוספתא ומכילתא, שאלתות דרבי אחאי ותשובות של גאונים, ועסק בהם לעמוד על כוונתם, לצרף את נוסחותיהם, לפרשם ולבארם ולפרסמם בין הלומדים. מדה של פּלפּול לשם פלפול, של עקירת הרים וטחינתם זה בזה ושל העלאת פיל בקופא דמחטא (בנקבו של מחט), משום חידוד המוח בלבד, – לא הודה בה. שיטה זו של פלפול, שרבי יעקב פולאק המציאה… לא היתה דעתו (של הנצי"ב) נוחה ממנה. והזהיר את התלמידים שיתרחקו מעליה. מה שהעלו המפולפּלים בפלפּול של שעות הרבה העלה הוא בבקיאותו בשעה אחת… אם כמה תלמידים הקשו לו כמה קושיות בבת אחת היה מתרעם על הערבוביא. אבל אם הקשו לו על הסדר, זה אחר זה, היה שומע בעיון, כשמצחו נעשה תלמים, ולאחר שעה קלה השיב לכל אחד מן המבקשים תשובה שאין עליה פּירכא ושאי אפשר להזיזה ממקומה, מפני שכוון בה אל האמת" ³⁰².)

והנצי"ב עשה גדולות לטובת המוסד. במסירות נפש עבד והעלה את הישיבה למרום המדרגה. “גם ביום וגם בלילה היה מבקר את הישיבה בכל שתים שלש שעות… וכשהגיעו שעות הלילה, אשר רוב התלמידים היו נעדרים מבית הישיבה, רק המתמידים והשקדנים ביותר היו באים, מי לשעות מסוימות, בראשית הלילה או בסוף הלילה, ומי לכל הלילה כולו, ראש הישיבה היה מבקר את הישיבה בין שתים עשרה לאחת ובין ארבע לחמש” ³⁰³).

רח"ן ביאליק, שהיה תלמיד הישיבה בוואלוזין, צייר את הרגע הזה, רגע למוד “המתמיד” לבדו בדומית הלילה:

"יש רק אזן אחת הקרובה לשמוע

המית בחור משכים, הי מתמיד מאחר,

הערה להקשיב תמרורי הנוה,

הנשואים אליה על כנפי השחר –

הוא ראש הישיבה, אבירה ומושלה,

שקריאת הגבר – קול מתמיד הראשון

מקימה מיצועה גויתו הכושלה

וצפצוף צפּורו לא יתן לו לישן.

ובשמעו קול מתמיד מעורר השחר

הוא אורב להקשיב רב קשב בדממה…"

ה“מתמיד” הזה היה אמנם יוצא מן הכלל, כי לא יוכל כל אחד להיות נזיר חיים, אך אהבת התורה, אהבה שמים רבים לא יכבוה, היתה בוערת בלב כל התלמידים, כאשר ימסור בזכרונותיו הסופר ברדיטשבסקי, שהיה תלמיד שם בימי בחרותו:

“מחזה נפלא ונשגב יראה המטייל בלילות טבת הארוכים לפני הישיבה… מאורות המנורות הרבות ישליכו קוי זהרם על השלג השטוח וקול של שלש מאות איש הלומדים ברגש נמרץ ובהתלהבות עצומה ישמע בקול רעש גדול מסוף המגרש ועד סופו… האהבה לתלמוד השתולה עמוק בקרב בני הישיבה היא כמעט בלתי טבעית. כל אחד מוכן ומזומן להקדיש נפשו בגללה ולהמית את עצמו באוהל של תורה, ולפיכך היא מתקיימת בידם ותלמודם הוא כמעין המתגבר”.

וזאת יספר על הסדרים בישיבה:

"סדרי דרכי הלמודים בישיבת וואלוזין הוא על אופן מאד נעלה. הכלל הראשון הנקבע בה למשפּטי הלמוד “שאין כופין לתלמיד מה ילמד, ורשות ביד כל לומד ללמוד מה שלבו חפץ”. שהוא בנוי על הגיון ושכל ישר, כי לרגלי זאת על כל אחד חביב תלמודו שבחר בו בעצמו. והכלל השני כי הרוצה להחכים יעסוק בעניני ממונות גם כן טוב מאד, שבאמת סדר “נזיקין” יותר מועיל מכל הלמודים, גם ינעם לתלמיד. והכלל השלישי כי “אין כלי מחזיק ברכה יותר מבקיאות” הוא עולה על כולם, וכמעט אין אחד שיעשה הכלל הזה פּלסתר.

כך דרכה של ישיבת וואלוזין, כל עלם ואברך אשר בא לחסות תחת צל כנפיה מחוייב ללכת ולהתפּלל תפלת שחרית בצבור בשעה 8 בבקר, ואין שום אחד רשאי להפטר מזאת. אחרי כלות התפלה ישובו הרבה לאושפּיזם לאכול פּת שחרית, ורבים ישארו לשמוע פּרשת השבוע מבוארת מפי הרב הגאון הר“ר נצי”ב שליט“א על פי דרכי באורו הנפלא, הנוטע בקרב לב השומעים רגשות יקרות ואהבת אלהים ואדם. משעה עשר ואילך מחויבים כל הלומדים לבוא ללמוד איש איש המסכת אשר בחר בה, עד שעה 1. והרב המשגיח יבקר את המושבות ואיש מהם לא יעדר. בשעה 1 בשלשה ימי השבוע יגיד שיעור חתן רבנו. ביום ד' ה' ו' יגיד השיעור הנצי”ב על פי דרכי החריפות והבקיאות ורשות בידי כל שואל להקשות מה שלבו חפץ, והוא יענה לכולם כיד הדעת הטובה עליו. אז ילכו שומעי השיעור לאושפּיזם לאכול סעודת הצהרים. וכולם ישובו בשעה 4, יתפּללו תפלת מנחה וילמדו עד שעה עשר בלילה, ואז יתפּללו תפלת ערבית וילכו לביתם לאכול ארוחת הלילה. רובם ישובו תיכף וילמדו עד שעה 12, ורובם יישנו עד שעה 3 ויבואו ללמוד עד הבקר. ורבים ישקדו גם על דלתות ההשכלה באין מפריע, זה ילמד שפת רוסיא וגם אשכנז, וזה שפתנו העבריה ודקדוקה, זה יהגה בספרות ישראל, וזה בספרות הרוסית או האשכנזית, זה יהגה בהנדסה וזה בדברי ימי עולם. בכל חצי שעה יעשה המשגיח בקורת בחדר המוכן לדבר ויבחנו רוב התלמידים אם המה בקיאים במה שלמדו, ויסמנו ציונים ידועים לכל אשר יעבור תחת שבט הבקורת, ובכל שבת ושבת יבואו התלמידים היותר מצוינים לבית הרב ר' חיים ויתפּלפּלו עמו בשאלות ותשובות עד הערב".

“הפרס אשר ינתן לבחורים לא ימעט מן 2 רו”כ לחדש, והפרס אשר ינתן להארבעים אברכים המופלגים הלומדים שם, לא ימעט מן 4 רו“כ לחדש ולא ירב מן 9 רו”כ, וכל אחד עומד באושפּיזא בחדר מיוחד בשכר 30 קופּעק או 50 לשבוע. באושפּיזא ינתן לו מטה וספסל ושולחן, גם יבושל לו ככל אשר ירצה, ובעל האושפּיזה או אשתו מקבלים החלוקה ולרוב חייב להם בן הישיבה מעשרה רו“כ עד עשרים ויותר. לפי החשבון יעלו הוצאות בני הישיבה לערך חמשים אלף רו”כ לשנה" ³⁰⁴).

כשיצא שם הישיבה לתהלה החלו נוהרים אליה לא רק מכל קצות רוסיה, אלא גם מחוץ לארץ: מגרמניה ומאוסטריה, מבריטאניה ומשאר ארצות. והנצי"ב לא חס על טרחתו ונסע לערים שונות לאסוף כספים למען הישיבה ובנה בית חומה גדול, בן שתי-קומות, ובו אולם גדול לבית תלמוד, ופרוזדור רחב ידים ללמוד בו בימי החמה. אף ספריה עשירה היתה בו.

בישיבה קיימו “והגית בו יומם ולילה”. משמרות היו בלילות, משמר יוצא ומשמר נכנס. ארגונם של התלמידים אף הוא טוב היה. ארבע חברות התקיימו בישיבה: “גמילות חסד”, “תומכי תורה”, “עונג שבת” ו“וועד המעונות”. רוב התלמידים היו בני בעלי בתים ואמידים וקבלו מהוריהם די ספקם והעניים שבתלמידים היו מקבלים הלוואות מקופת “גמילות חסדים” או תמיכה מקופת “תומכי תורה”. קופת “עונג שבת” מוקדשת היתה להלוות לתלמיד להוצאות שבת ויום טוב ו“וועד המעונות” השתדל להספיק דירות. הקופות היו מתכלכלות מתרומות התלמידים העשירים והאמידים ומנדבות האורחים שבאו לבקר את הישיבה.

התלמידים היו דרים שנים שלשה בחדר אחד. לבושם היה מודרני ורובם היו מתקנים את זקניהם.

בימי הנצי"ב הגיעו הכנסות הישיבה עד שבעה עשר אלף רובל לשנה – סכום גדול בימים ההם. חלק מן הכסף, כששת אלפים רובל, היה ניתן כתמיכה לבני העניים. היתה זאת תמיכה מצערה, אבל בן העניים מצאה בה את פרנסתו הדלה.

כך פעלה הישיבה, שביאליק עטרה בעטרת “בית היוצר לנשמת האומה”. עיני כל אב שזכה לבן העוסק בתורה מתוך אהבה וידיעה – היו נשואות אל וואלוזין. ובאמת נתכנסו אליה כל בחור בעם ויצאו ממנה עלויים שהיו למאורות גדולים אם במקצוע התורה ואם בחכמה ובספרות. וגם אלה אשר זרם הזמן גרפם לשדות אחרים, נשאו בלבם אהבה גדולה אליה.

אבל הרעה באה אליה מן הממשלה.

פקידי הממשלה הגבוהים אשר שנאו את התלמוד כמקור המשחית מוסרו של ישראל נתנו עינם לרעה בישיבות, ביחוד בישיבת וואלוזין, שתלמידיה היו בני אמידים והתהלכו בקומה זקופה ובהכרת ערך עצמם ולבושם נאה ונימוסיהם נאים, וחזו עתידות לעצמם להיות מנהיגי העם ברוח. מדי פעם באו מפקחים מטעם שלטון החנוך לחקור ולדרוש, ולא היה בקור בלי “תקנה”, והעיקריות שבהן: להמעיט את מספר התלמידים ולהעמידם על מאתים וחמשים, ולהנהיג בה את למוד הלשון הרוסית וספרותה. הישיבה לא שמרה את החוקים האלה בתוקף. בפנקסי הישיבה נרשמו אך מאתים וחמשים תלמידים ולמעשה למדו בה כארבע מאות. ובנוגע ללמודי חול קבלו רשיון שאך חמשים מן התלמידים, מאלה שכבר גדלו בתורה, יהיו מחויבים לדעתם. הזמינו מורה שלא היה בן ברית – בנוצרי בטחו שהשפעתו לא תהא רעה כהשפעתו של יהודי משכיל – שלא הבין את לשון התלמידים ואת רוחם. פדגוגים גדולים לא היו המורים ההם בכל אופן ונהגו עם תלמידי הישיבה כעם ילדים, על כן היו לצחוק, המורים ולמודם גם יחד. כשבאו הפקידים הגבוהים לתהות על קנקנם של התלמידים ראו שאין הישיבה נוהגת לפי התקנות. הממשלה החלה לאיים שתסגור את המוסד לגמרי. אז נבוך הנצי“ב ונועץ בעורך “המליץ”, שהיה ידוע לשתדלן אצל הממשלה, מה לעשות. והלה חיווה דעתו למלא את פקודת הממשלה והביא לו ראיה מגרמניה, שבה מלמדים בבית המדרש לרבנים למודי חול. הנצי”ב עמד על דעתו שלמודי החוץ דוחקים את למודי הקדש, ועל כן אין בין רבני גרמניה גדולי תורה. בשנת 1887 נתכנסו רבנים בביתו של הגביר ש. פוליקוב בפטרבורג, לדון בשאלה זו, והשתתף במועצה הפרופיסור נ. באקשט, והוחלט שילמדו את בני הישיבה רוסית וחשבון, אלא שלא יקריא המורה לפני התלמידים ספורי אהבה ולא יעוררם לקרוא בהם, ולמודי החול יהיו לא בבנין הישיבה, כדי להבדיל בין קדש לחול. ועל זה חתמו הרב ר' יצחק אלחנן ספקטור, שני ראשי הישיבה ועוד רבנים מפורסמים ³⁰⁵).

כאמור לעיל לא היתה זו ישיבה קנאית. “בגלל תלמידיה הרבים מארצות שונות, כותב אחד החניכים – לא ימלט שלא ימצאו בהם משכילים נבוני דבר, והמה יעוררו את האחרים להשכיל.. התלמידים מפּלך קורלאנד יפיצו בה ידיעת שפת אשכנז וספרותה, והווילנאים ירחיבו בה השכלת רש”י פין ור' קלמן שולמאן. מכתבי העתים הרבים אשר יבואו לבני הישיבה בשפות שונות, יפתחו מושגיהם ועשו אותם לאנשים שלמים.. גם נמצאים בה הרבה נערים יודעים מדעים ושפות חיות, ככל אלה הלומדים בבתי הספר הגבוהים, ורוב פּעמים יקרה כי כל אלה אשר בלו בתוכה שתים שלש שנים השתלמו בשפות ובמדעים, עד כי בצאתם ממנה יבואו תיכף בהמחלקה החמשית או הששית בגימנאזיום".

ותשוקת הבחורים להשכלה תתואר בתמונה זו:

“חשכת הליל פרושה על פני כל העיר וואלוזין. בכל חוצות העיר לא יאיר אף נר אחד. הגשם יורד בחזקה… רוח סועה וסער… דממת מות שוררת בכל אפסי העיר, וכבר כלתה רגל האחרון מן השוק, אבל רגל בחור מן הישיבה עודה משרכת בטיט ורפש, מנעליו מלאים מים, באשר הם קרועים ובלואים. עצמותיו יסערו מקור, באשר אדרת השער אשר לו ממושכנה בבית “גמילות חסדים”. אומלל! אנה פּניך מועדות? לא לעשות חוזה עם אהובתו, כי בן ישראל הוא, יודע חובתו כי לא לו לבקש אהבה, אבל הולך הוא לקחת את “המליץ” או את “הצפירה”, את ה”יידישע פּרעססע" וה“זעלבסטעמאנציפּאציאן” או לקחת ספר למקרא" ³⁰⁶).

ורוח זו התגברה במשך הזמן.

בכל רחבי רוסיה החלו אז היהודים שואפים לידיעת לשון המדינה והמדעים הכלליים, והצעירים היו נכנסים אל בתי הספר הכלליים או לומדים מפּי מורים פּרטיים את הספרות הרוסית ואת שאר מקצועות הלמודים החילוניים ומתעתדים לעמוד לבחינה לפני שלטונות החנוך ולקבל תעודות. אף תלמידי הישיבה לא יכלו יותר לעצום את עיניהם מדרישות החיים המעשיים, והחלו דורשים תקונים בתכנית הלמוד של הישיבה. דרישות אלו הגיעו גם לאזני פּקידי הממשלה והחלו לדקדק יותר ולדרוש שיחלקו את התלמידים למחלקות וילמדום את הלשון הרוסית ואת החשבון ומורי המקצועות יהיו בעלי תעודות. אף העמידה הממשלה בלשים לתפוס את התלמידים היתרים שלא נרשמו בפנקסי הישיבה הרשמיים ולשלחם מן העיר. בשנת 1892 נסגרה הישיבה על ידי הממשלה. ³⁰⁷).

“ביום ד‘, ה’ שבט בשנת תרנ”ב, הקיפו את הישיבה פּקידים ושוטרים רבים מכל מחוז אשמינא, פּלך ווילנה, וגם המון אכרי הכפרים מהעיר ההיא, ובמעמד כל ראשי הישיבה והתלמידים נקראה פּקודת הממשלה על הישיבה ותלמידיה ועל גזרת המלכות לסגרה. ככלות קריאת הפּקודה ניתן צו לבני הישיבה לעזוב מיד את בית תלמודם, ובמשך שלשת ימים עליהם לעזוב גם את העיר, ואחר שפינו את בית הישיבה והוציאו את ספרי התורה וספרי התלמוד – הניחו חותם על דלתות הישיבה, מקדש התורה, ונסגרו על מסגר".

“וכל אלה שהיו עדי ראיה של המחזה אומרים, שכל מי שלא ראה תמונת תוגה מחרידה כזו לא ראה כחזיון הזה מימיו. מקום הישיבה, הקפתה על ידי שוטרים ואכרים, יציאת התלמידים, או יותר נכון גרושם מתוך הבית, הוצאת כלי הבית, ספרי התורה וספרי התלמוד, ביחוד רגע הפּרדו של ראש הישיבה, הנצי”ב, שהוצא במצב התעלפות החוצה, נשען על זרועותיהם של תלמידיו – אין פּלא אם למראה כל אלה געה כל העם בבכי" ³⁰⁸).

סגירת הישיבה עשתה רושם מדכא על יהודי רוסיה, ואפילו על אלה המשכילים שהתרחקו מחיי המסורה. הכל הרגישו כי נחתם הצנור הראשי לידיעת התורה, הבית ממנו יצאו גדולי האומה. והנצי“ב, שקיומו הרוחני היה תלוי במוסד, נתייתם ומטרת חייו ניטלה הימנו. חוץ מזה היתה ההנהלה חייבת כעשרת אלפים רובל. זקן וחסר אונים ומדוכדך נפש כתת הנצי”ב רגליו לערים אחדות, לבקש מעשירי העם ומן הקהלות עזר בצרה, לסלק את החובות. הנסיעה וטלטוליה דכאו רוחו והוגיעוהו. אז החליט בדעתו לעזוב את המקום המזכיר לו יגונו ולעלות לארץ ישראל, למצוא תנחומים על אדמת הקודש ולבלות שם את שארית ימיו. אך בינתים חלה במחלת הסוכר והשיתוק, ובבואו לווארשה לשאול ברופאים נסתלק (כ“ה אב, תרנ”ג). בהלוויתו השתתפו רבבות מלווים ובעולמו של ישראל גדל האבל.

כשלש שנים היתה הישיבה סגורה והיכל התורה שומם. בחורים אברכים בודדים מבני העיר למדו בבית המדרש. ובנין הישיבה הנעול עמד כעד אלם ומצבת זכרון לתפארת שחלפה. ולא יכלו בעלי הבתים נשוא את דומית השממון בעירם ופתחו בשנת תרנ“ה את הישיבה מחדש בזעיר אנפין כמקום תפלה. אז נתקבל ר' מאיר נח לוין, מי ששמש רב ממוסקבה וגורש משם על-ידי הממשלה, לרב וואלוזין, והתלקטו בחורים אל תחת דגלו, כששים שבעים איש, ושוב נשמע קול התורה בעיירה. בשנת תרנ”ט נתקבל לוין לרב בווילנא, ובמקומו בא לוואלוזין ר' רפאל שפירא, והיה למפקח על הלומדים. מעט מעט רבו הבחורים, והם לומדים בפני עצמם, ואך פעמים מספר בשנה הגיד ר' רפאל שעור לפניהם. ר' רפאל היה מגדולי הלמדנים והשפיע הרבה על שומעי תורתו.

הלמודים נמשכו על כן בוואלוזין, אך רוח התלמידים נשתנה במשך הזמן. בחורי הישיבה לא יכלו להסתפק עוד בלמודי קדש בלבד והחלו דורשים תקונים בתכנית הלמודים, להתאימה לדרישות העת. בשנת 1902 הגישו הבחורים תזכיר לאספת הציונים במינסק לשים לב למצבם ולהשתדל שימזגו תורה עם למודי חול, כדי שיצאו אל החיים מזוינים בכל הדרוש להם להשפעה על העם. אבל הציונים צמצמו את תשומת לבם בעניני הסתדרותם ולא היה שומע לצעקת צעירי הדור שבקשו להתכונן לעבודת עמם.

 

ישיבת מיר    🔗

במיר, עיירה קטנה ברוסיה הלבנה, בין נובוגרודוק וסטויבץ, התקיימה ישיבה מפוארת שנוסדה בשנת תקע“ז (1817) על ידי רב העיר, ר' דוד יוסף אייזנשטאדט, שהיה גאון מפורסם. ישיבה זו לא התחרתה עם ישיבת וואלוזין; רבים מתלמידיה היו נוסעים, לאחר כמה שנות למוד, אל וואלוזין. המייסד מנה לראש ישיבה את בנו משה אברהם, שנתקבל אחר מות אביו לרב העיר והחזיק בשתי המשרות עד פטירתו בשנת תרכ”ח. מפני שיבתו מנה את קרובו הגאון ר' חיים לייב לסגנו. הלה זכה לאורך ימים ובמשך חמשים שנה, עד שנת תר“ס, עמד בראש המוסד. שיטת למודו היתה מיוסדת על הפשט, לפי מסורת הגר”א. אכן לאחר מותו, כשנתקבל ר' אליהו ברוך קאמיי, שהיה מפולפל גדול, נשתנתה שיטת הלמוד. משנסגרה ישיבת וואלוזין נעשתה מיר מרכז התורה. בשנת תרס"ג השיא ר' אליהו ברוך את בתו לר' אליעזר דוד פינקל, בן ראש הישיבה בסלאבודקה, שלמד תורה אצל הגאון מבריסק, ר' חיים סולובייטשיק, וגם בישיבת ראדין. ראש ישיבה שני היה חתנו ר' חיים שמואליביץ. ר' אליעזר דוד קבל למשגיח את ר' ירוחם לבוביץ, אחד מעמודי הזרם המוסרי, שעליו ידובר להלן, וזה הכניס רוח חדשה במוסד.

בני ישיבת מיר מפורסמים היו לא רק בתורתם, אלא גם בנימוסיהם הטובים. שם היו מקפידים לקבל אך בעלי כשרונות. תלמידי מיר היו מהדרים בבגדיהם ובקמטי מכנסיהם ובתהלוכותיהם עם הבריות. בין התלמידים נמצאו גם באים מרחוק ובני חוץ לארץ, אברכים בעלי תואר אקדמי מגרמניה, מאונגארן, מסלובאקיה ואף מאמריקה, שבאו להקדיש מספר שנים ללמוד התלמוד. אלה שלא היו מוכנים לכך קנו להם חברים מטובי התלמידים להתקינם ללמוד עצמי. תלמידים אלה השפיעו על שאר הבחורים ברוחב אפקם והושפעו מן האוירה של דרך ארץ בפני למדנות ומתענוגות מלחמת התורה בדרך חריפות.

את הישיבה יתאר אחד מחניכיה בזכרונותיו:

“הישיבה היתה בבנין גדול בן קומה אחת – אולם גדול אחד השתרע לכל אורך הבנין ורחבו. שם על יד הכתלים עמדו ארבעה עשר שולחנות גדולים וארוכים, וליד כל שולחן עמדו ספסלי עץ בלתי צבוע ארוכי מדה. לכל שולחן היה שם ותואר. היה שם “שולחן הרב”, לידו “שולחן הישיבה” וכיוצא באלו. הרב היה ראשון במעלה וכבוד גדול היה לבחור לשבת אל שולחן זה. היו גם שולחנות ממדרגה נמוכה, כגון “השולחן מאחורי התנור” וכדומה ושם ישבו “חניוקים” (בטלנים) והיה גם שולחן אריסטוקראטי, מקום מושבם של ה”אפיקורסים".

“למדו בישיבה עד שלש מאות בחורים מבני י”ד עד כ“ה – אברכים בעלי זקן. כולם היו מסוגלים ללמוד גמרא בעצמם. ביניהם נמצאו מצוינים בידיעותיהם, למדנים חריפים ומתמידים. זוכרני נער בן חמש עשרה שהיה לומד משמונה בבוקר עד שלש ארבע אחר חצות הליל. בשובי לעתים בשעה מאוחרת בלילה מחדר מכירי – שם קראנו בספרי חפשיים בדעות – ועברתי ליד הישיבה שמעתי קולו הדק והנוקב של המתמיד “אמר אביי” והיה זה משמש לי גערה ונזיפה ועורר בנפשי אהבה עמוקה ושאיפה לנחלת העבר… “מתמיד” זה היה צנום, חולני, – ולמרות זאת עסק בלמודים משמונה עשרה עד עשרים שעות במעת לעת. לא פעם היה ר' חיים לייב (ראש הישיבה) נגש אליו ונוזף בו בחבה על שהוא ממעט כל כך בשינה. אך הוא היה עונה לו “נוח לי בכך”. שעות הלמוד הרשמיות היו מתשע עד תשע עם שתי הפסקות, שעה לארוחת הצהרים ושעה למנחה ולמעריב. אולם גם אחרי תשע נשארו כארבעים חמשים איש בישיבה ולומדים עד חצי הלילה”…

“בדרך רשמי היו עוברים על מסכת אחת עם כל המפרשים, אבל הרשות ניתנה לכל בחור, לאחר שסיים את המסכת, ללמוד עוד מסכת אחת על דעת עצמו. באחת עשרה בבקר בערך היה ר' חיים לייב בא ולא ישב, אלא היה מתהלך הלוך ושוב בשורה מן הפתח עד הבימה. מארשת פניו המרוכזים ניכר היה שהוא מכין את עצמו להגיד שיעורו. י”ח רגעים לפני חצות היום היה נגש אל הבימה וטופח בידו על הספר המונח לפניו. מיד קמה ההמולה לדממה… מאות ידים תפסו ארבעה שולחנות גדולים וכבדי משקל והעמידום בעיגול ובתוכו מקום פנוי. הבחורים עמדו מסביב לשולחנות אלו והחזיקו גמרות פתוחות בידיהם. הם עמדו שורה מפנים לשורה, הראשונים ספריהם על השולחנות, והעומדים מאחוריהם – הגמרות על כתפי חבריהם. משכנסו כולם לשמוע את ה“פה המפיק מרגליות” – לפי כנויים של בני הישיבה – נגש ר' חיים לקרן זוית של הרבוע הפנוי, ישב על כסא שהגיש לו אחד הבחורים בהדרת כבוד, והחל לקרוא את השיעור. הוא דבר בקול ברור, לא גבוה ביותר, ברר את הענין לכל צדדיו, עד שלא נשאר מקום לשאלה. מבלי להזכיר את שמות המפרשים הקיף את כל פירושיהם, את הקושיות ואת התרוצים, הסבירם והאירם, וכל מה שיצא מפיו היה מפורש. עתים ועז נפש אחד הפסיקו בשאלה שהכין לו מראש. ר' חיים שמע באורך רוח ואם מצא ענין בשאלה – נשא את עיניו המאירות מן הספר, כיוונן אל השואל ולאט לאט ובמלים מעטות ענה תשובה כהלכה. אבל אוי לו למי שהיה שואל שאלה סתם, שאין בה ממש. עיני ר' חיים הוצתו בכעס ובזרקו אך מלה אחת “שטות” הוסיף לקרוא ולבאר ולאחר השיעור קרא אליו את השואל וברר לו את בערותו ובקש ממנו שלא יוסיף לשסעו בדברי הבל. אך דבר כזה קרה לעתים רחוקות." ³⁰⁹).

נוסף על הלמודים הושפעה שם נפש התלמידים הרבה ממוסריותו הנעלה של המשגיח ר' ירוחם. הוא היה בעל מדות תרומיות ואישיות מקסמת ובעל בטוי חד ולבו ער לחיי החברה. בשיחותיו על הרע והנשחת בחיי הפרט והכלל היה מעורר את תלמידיו לתקון נפשם ולתקון ארחות הצבור. והתלמידים העריצוהו והשתדלו ללכת בעקבותיו.

בהגיע שנות הסערה ברוסיה, שנות הזרמים החברותיים המהפכניים (1905) נסחפו גם בחורי הישיבה עמהם. אך הללו הוכרחו לעזוב את הישיבה ונשארו אך הנאמנים למסורת. בשנים האחרונות נבנה לישיבה בנין נהדר בכסף שנאסף למטרה זאת באמריקה.

 

הקבוץ באיישישוק    🔗

באיישישוק, עיירה קטנה בליטא, התקיים במשך שנים רבות קבוץ של בחורים ואברכים פרושים, ומקבוץ זה יצאו רבנים גדולים בתורה. אחד מהם היה ה“חפץ חיים” מראדין. מעטות הידיעות המדויקות על תולדות הקבוץ. בשנת תרל“ח נדפס ב”השחר" שנערך על ידי פרץ סמולינסקין מכתב מאיישישוק, חתום בשם יאפ"ז, ובו הוא מספר על חיי הקבוץ, מתוך נקודת השקפה של משכיל המתייחס אליו בשלילה. ויבואו בזה קטעים אחדים מדבריו:

“בשני בתי המדרש שבעיר יסתופפו בערך שמונים איש, ובשם פרושים יקראו, וכל חפצם להיות מורי הוראה בישראל, ורובם ככולם העוזבים את נשותיהם אלמנות חיות – מחכים לתמחוי המובא להם על ידי איש עתי נושא התמחוי אשר ישרת את הפרושים… בכל הדברים הדרושים להם… נושא התמחוי – רבה העבודה עליו, מעוטר הוא בכדי התבשיל מעשרים ומעלה, והוא חוזר בכל בתי העיר לשמש את תלמידי החכמים הפרושים ולאסוף עבורם על יד את כל הדברים הדרושים להם: גבינה, חלב, דג מלוח וכהנה… ימים רבים ישבו פה הפרושים הצנועים העוסקים בלמודי יורה דעה… ומדי שנה בשנה יעלה לאיישישוק הרב המו”ץ וסמך ידו עליהם, להיות רבנים. תחלה היתה תקנה לא לקבל לבית המדרש בחורים בלתי נשואים, אך כעת בטלה הגזרה והחלו בחורים רבים לבוא איישישוקה מכל פנות התבל, מהם היו רבים אשר לבם הולך אחר השכלה… והיו בקיץ תרל“ז עד עשרים איש ויותר אוהבי השכלה ושוחריה, וחיו על ארוחת שולחנם ומלובשים בבגדי הוד ויופי”.

בה בתקופה צצו ישיבות אחרות. הישיבה במינסק (זו קדמה עוד לישיבת וואלוזין ונוסדה על ידי אריה לייב, בעל מחבר “שאגת אריה” שנפטר בשנת 1875, ונתחדשה אחר כך על ידי ר' יהושע אייזיק חריף). בשנת 1831 נוסדה בווילנא ישיבה על ידי ארבעים אברכים ועמד בראשה ר' דוד כהן מקוסובה. בה בשנה נוסדה בווילנא ישיבה שניה על ידי ר' מיילא והתקיימה עד מלחמת העולם הראשונה.

 

ישיבת טילז    🔗

ישיבת טילז (טעלשי) נוסדה בשנת תרל“ח (1875) על ידי ר' צבי יעקב אפנהיים, ר' מאיר אטלאס ור' זלמן אבעל. עשיר אחד מברלין קבע פרס לר' אפנהיים על מנת שזה יהא שכרו כראש מתיבתא, אך הוא לא רצה ליהנות מן הממון ונתנו כתמיכה לבחורים לומדי תורה. בשנת תרמ”ב (1882) נתקבל לרבה של טילז ולראש ישיבה הגאון ר' אליעזר גורדון (גאָרדאָן) שהיה רב בקילם ויצאו לו מוניטין כחריף ועוקר הרים. בשנת תרמ“ג (1883) נתמנה חתן הרב גורדון, ר' יוסף לייב בלוך, כעוזר לחותנו בהנהלת הישיבה. רבוי התלמידים גרם לידי קבלת ראש ישיבה שלישי. בשנת תרמ”ה (1885) נתקבל לראש מתיבתא ר' שמעון יהודא שקאָפּ, והוא אז צעיר בן כ“ד שנים. במשך שמונה עשרה שנים כהן בישיבה ונתפרסם לשם ולתהלה בדרכו ובכשרונו להסביר כל ענין הסברה ישרה ועל יסודות ההגיון והשכל. אפילו הבחורים המצוינים מ”שיעור הרב" (גורדון) היו באים לשמוע חדושיו. בימיו של גורדון, בשנת תרס“ה, נתקבל הרב ר' חיים רבינוביץ לראש ישיבה, והוא מן הגאונים בליטא. הרב שקאָפּ נשאר בטילז עד שנת תרס”ג (1903), עד עלותו על כסא הרבנות בעיר מאלץ, ובבואו שמה פתח שם ישיבה. בשנת תרס“ב (1902) יצא ר' יוסף לייב את הישיבה בטילז וקבל רבנות בווארנה ואחר כך בשאדובה ויסד שם קבוצים של תורה, ואחר כך חזר אל טילז, כי בשנת תר”ע נסע הרב גורדון אל לונדון בעניני הישיבה ונסתלק ובא ר' יוסף לייב למלא מקומו כראש הישיבה ורב דמתא. בשנת תרפ“ב נתקבל בנו ר' אברהם יצחק בלוך לראש ישיבה. בשנת תרפ”ח נתקבל ר' אליהו מאיר בלוך לראש ישיבה. עוד שמשו שם כראשי ישיבה ר' חיים מרדכי כ"ץ כמנהל כולל הרבנים, והרבנים אבנר אוקליאנסקי ועזריאל רבינוביץ, בן ר' חיים רבינוביץ, שהיה עלוי מפורסם ³¹⁰).

בישיבה זו היה סדר קבוע יותר מבשאר ישיבות. התלמידים נחלקו לשלש מחלקות של קטנים בינונים וגדולים, ומקומות קבועים היו לתלמידים, והמשגיח היה יודע על הבאים והחסרים. ואף שעות הלימוד קבועות היו, מתשע עד אחת עשרה בבקר, ואחר כך היו הבחורים הגדולים נפנים ללמד שעוריהם הפרטיים לקטנים מהם (בשכר). בשתים שבו ללמוד עד תפלת מנחה. בין מנחה למעריב היו לומדים מוסר (בתקופה המאוחרת), והולכים אחר כך לאכול פת ערבית. משעה שבע עד עשר בלילה היו הבחורים לומדים כל אחד לעצמו. דמי הספקה לתלמידים היו נתונים לפי סוגם. כדי לתפוש תפיסה כל שהיא על האוירה שהיתה שוררת בישיבה ועל סדריה יובאו כאן קטעים אחדים קצרים:

“אחר הצהרים. על ספסלים ארוכים העומדים בשורות יושבים כמאתים וחמשים בחורים מבני י”ז עד כ“ג, כל אחד לפני “עמודו” ומסכת עליו. הם מתנועעים בתנועות קצובות ולומדים בנגון הגמרא. עיני כמה מהם מבהיקות כמתוך רצון עז לחדור לתוך הענין, וכמה מהם – עיניהם מרפרפות, מתרוממות מעל עמודי הספר ומביטות למרחקים, אבל נגונם אינו פוסק מפיהם. במקומות שונים עומדים שנים יחד ולומדים, האחד משתדל לפרש לחברו את קושיתו, חידושו והארותיו. שיחה זו מתלווה תנועות הנראות לעומד מרחוק כמשונות, כפרועות. הנה מתרוממת בוהן היד למעלה והנה קופץ האגודל ונעמד על תיבה שבגמרא ומתרומם שוב למעלה, נתלה בכפתור בגדו של השומע, מתרומם למעלה מעל לראשי המתווכחים, והנה נראית כל היד, ופתאום ושתי הידים נפגשות יחד להטעים ולהדגיש את נקודת הוויכוח… קולות מתווכחים עולים, הטפיחות על הספר בידים מתחזקות והולכות, עד שהאחד מושך את חברו אל ארון הספרים, להוכיח לו מתוך ספר את צדקתו. אז יביט האחד בעניוות וחברו בנצחון על שורות הספר, ושניהם ישובו במנוחה אל מקומם. תמונה זו נכפלת בעשרים מקומות שונים”.

“פעמים מקיפים אחדים את הגדול בהם, את העלוי, המשמש להם מרכז. הוא מסביר, מתקיף, מתרץ… יש שישסעהו האחד והוא לא ישים לב אליו, והשומעים – אין דעתם נוחה מן השיסוע… הם מביטים אל העלוי בעינים כלות. הצעירים שבהם – פיהם פעור. המבטים נטויים אל בוהן המדבר והיא קופצת ועולה למעלה, עם כל הטעמה היא מתרוממת, והעלוי מוכיח ומפתיע עד שהוא מגיע לשיאו… העלוי טופח בידו ומשתתק, והכל שבעים רצון: והקושיה ניתרצה”… ³¹¹).

ועל שמיעת ה“שיעור”:

כל התלמידים נתונים בראשם ורובם בלמוד, ובית המדרש הומה בשאון. פה ושם קבוצות בחורים מפלפלים בסוגיות שונות, מי מוצא לו נתיב בפרקו בשכלו ומי בבקיאותו הדייקנית. המשא ומתן בהלכה סובב והולך, הקולות למיניהם מביעים רוך נפשי ומשתפכים בחללו של הבנין הנהדר… מסתעפים דברי כולם למטרה אחת הדוחפתם רק להעפלה, והיא היא הבנת התורה… פתע מה נתהוה? מי עוקר את התלמידים ממקומותיהם שם ומריצם הלאה לבימה? מפני מה נהייתה המולה רבה ומכל גדות הישיבה למה נחפזים ורצים? מי מכריח את המעיין במפרשים או בספרי הפוסקים להפסיק באמצע? התשובה מובנה: “השיעור!”.

“כולם כאיש אחד פניהם נשואות להתקרב יותר לבימה, למקום שם ישמע השיעור ביתר בירור… והנה כבר משולבים כולם, מכווצים בכפיפה אחת על יד הבימה והרבה עומדים על העמודים: “והיו עיניך רואות את מוריך”… יש גם שיהרסו לעלות הבמתה מרוב השתוקקות לשמוע הכל, אבל נסוגים אחור שמא לא נעים להרב שליט”א להמצא במקום מצומצם לשאיפת אויר… נראה המורה בהדרת כבודו בישיבה. פוסע הוא על דרגש הבימה בזריזות נעימה, ואור פניו מבשר דבר מה. מבטי עיניו מכוונים למצוא מסלה בדוחק בין בני הישיבה, הללו מצטמצמים וכבוד הגאון עובר ובא למקומו, ויושב על כסאו המיועד. ראש המתיבתא פותח ודורש בסוגיא. ובאיזה לשון ומבטאים? – צחים ומזוקקים, והגיוניים עד להפליא. תלמידיו כולם נמשכים אחרי דבריו, אם כי טרם נחקרו והובנו בעמקותם כיאות" ³¹²).

שיעור זה המתואר היה ראשון לראש ישיבה חדש, אולם בשיעור רגיל גדולה התנצחותם של התלמידים:

“השיעור היה נמשך כרגיל כערך שעתים, אבל היה נפסק הרבה פעמים… על כל פסקא ופסקא של השיעור יצאו מערערין מהתלמידים היותר נעלים שצעקו בקולי קולות, לסתור את דברי הרב שהיה דומה בעיניהם למלאך ה' צבאות, ולא התנהגו גם ב”דרך ארץ“, שאחד ידבר ולא יכנס לדברי חברו, אלא בפעם אחת היו יוצאות כנופיות שלמות של תלמידים להלחם עם המורה, ונראה היה כאלו הדבר נוגע עד נפשם והמה רוצים להתאבק עמו (להאבק) בהתאבקות שאינה יודעת קץ וגבול. ובאותו הזמן היה יושב המורה הגדול במנוחת שלוה והשקט וכאלו אומר: שישו בני מעי! ולהפך, הוא לא היה כלל שבע רצון מאלה התלמידים השקטים והשותקים…” ³¹³).

 

שאר ישיבות    🔗

הישיבה בעיר מאלץ, מחוז גרודנה, נוסדה בשנת תרנ“ח על ידי ר' זלמן סנדר כהנא, אב”ד העיר בשם “ענף עץ חיים”. דרך הלמוד היה מושפע מוואלוזין. השעור היה נאמר “דף על דף”, מבלי החסר אף דברי אגדה. המנהל השתדל להרים את ערך הישיבה ולומדיה, ובעלי הבתים הוזהרו לבלי זלזל בכבוד תלמידי החכמים הצעירים ולבלי כנותם בשם “בחורי ישיבה”, אלא “אנשי ישיבה”. שיטת הרב היתה: דרך ארץ קדמה לתורה. הבחורים היו חייבים להקפיד על חיצוניותם, שיהא בגדם נאה ונמוסם נאה ויהיו מעורבים עם הבריות ורצויים להם.

בשנת תרס"ג עקר הרב כהנא את דירתו לקירנקי, והעביר שמה חלק מן הישיבה. ועל ישיבת מאלץ עבר משבר, כי נתגלתה אז תנועה חשאית בין תלמידי הישיבות לארגן את בחורי הישיבות בכלל לתכלית יסוד ישיבה מודרנית שתכלול גם למודי חול ותכין את תלמידיה אל החיים החדשים ואל דרישותיהם. מרכז התנועה היה במאלץ. נקל להבין שראשי הישיבות ראו בתנועה זו מרד ומהפכה ביהדות המסורה. בה בתקופה בא שמה הרב שקאפּ שהיה ראש הישיבה בטילז. בני מאלץ שמו עיניהם ברב שקאָפּ, כי שמו הלך לפניו ובו בטחו שיחזק את ישיבתם, שהחלה מתפזרת. ובאמת עלתה בידו להרים את קרן הישיבה ולחדשה ולרעננה. הרב שקאָפּ היה לא רק גדול בתורה ובאישיותו הנעלה, אלא אזנו היתה נטויה אל המית החיים מחוץ. הוא ידע את רוח התלמידים החדשים, על כן לא מנה עליהם לא משגיח ולא מנהל, לא סופר ולא מזכיר, אלא הנהלה עצמית מקרב הבחורים ועליהם חלה האחריות. לעתים היה הרב שקאפּ שולב דברי מוסר בשעור החומש ומעורר לב התלמידים על תקון הנפש והחברה. כל השנויים האלה הביאו ברכה. הישיבה התנהלה בסדרים טובים. רק אחרי כן, כשנתווספו תלמידים צעירים לימים, מנו משגיח עליהם. כשהעתיק הרב שקאָפּ את דירתו ממאלץ היה הרב דיינובסקי לראש ישיבת מאלץ.

והרב שקאפּ עבר לבריינסק ויסד שם ישיבה שהתקיימה עד ימי מלחמת העולם הראשונה ³¹⁴).

הישיבות הנ"ל לא היו כאמור לעיל, משמשות את עריהן ואת סביבותיהן בלבד. בישיבות שמנו את בחוריהן למאות לא היו מבני המקום אלא אחדים, והשאר הגיעו שמה מכל קצות הארץ, מאוקראינה ומפולין ואפילו מקוקז. ויש שבאו אל הישיבות בני חוץ לארץ. על ידי כך נעשו הישיבות צנורות השפעה לכל תפוצות ישראל. בן ישיבה שחזר לעירו מלא וגדוש הביא עמו אהבת התורה ויצר חוג של לומדים שהיו מתווכחים ומתפלפלים ומהווים את האריסטוקראטיה הלמדנית של המקום.

בחורי הישיבה לא בקשו מטרה חומרית בלמודם. הצמאון של תורה לשמה הביאם ועל כן לא למדו בישיבות למודי תכלית, כ“יורה דעה”. העיקר היה היסוד התלמודי, קנין הבקיאות והכשרונות התכסיסיים במלחמתה של תורה, ומי שרוצה אחר כך לפרוש לרבנות לומד את הידיעות המקצועיות ומבקש סמיכה. התלמידים לא היו נבחנים בחינות מדויקות, אלא שהיו נכנסים מעת לעת, לפי רצונם, אל בית ראש הישיבה, שהיה פתוח תמיד לשיחה תורנית, לפלפל עם הרב בחידושים (רעדען אין לערנען). בית הרב היה האסכולה הדימוקראטית ביותר. הרב מפלפל עם עולי הימים כדרך חברים המתנצחים בהלכה, ואין שם סולם ערכין, היא ההתפתחות וההתחדשות המתמדת, ואין בזה סיום.

על ה“שיחות בתורה” שהיו מתנהלות בין התלמידים יספר י. אבסיי:

“בכל הישיבות היו נהוגות במדה פחות או יותר גדולה ה”שיחות בתורה“. שיחות אלה לא היו בבחינת דבר טפל, או סעיף שמקומו מחוץ לתכנית הלמודים. אדרבה, הן נחשבו לעיקר גדול, נערכו במשך השעות המוקדשות ללמודים לפי סדר היום של הישיבה (וכמובן, גם בשעות אחרות) והיוו חלק בלתי נפרד מגוף הלמודים. לשיחות אלה לא היו שעות קבועות ומסוימות: כל שעה היה זמנן. נקודת התחלתן היתה, אם איזו קושיה שנשאלה בבית המדרש על ידי מישהו או לעתים קרובות מתוך כוונה להחליף כח המחשבה, להתרענן, להגביר את חשק הלמוד ולהמציא תענוג רוחני לנפש. השיחות האלה היו מכניסות זרם חיים לתוך הישיבה, ותועלתן הלמודית והחנוכית היתה גדולה במאד מאד. הן עוררו את כחות נפשו של בן הישיבה, הוציאו אותו מתחום מחשבתו המצומצם, הביאו אותו במגע עם נקודות מחשבה חדשות ונתנו לו את ההזדמנות לבחון את כח הגיונם של חבריו. הן חנכו אותו להגיון ישר, למחשבה מדויקת ולהבעה נכונה ומלאה” ³¹⁵).

על שיטת הלמוד אומר ג. אלון:

“בישיבות ליטה אתה מוצא הצטרפות של למוד הפשט ודרך הפלפול… החידוש בהלכה, לכך שואף בן התורה כמעט מתחילת שמושו – צא מכאן “מתמידים” מועטים, השוקדים “להרבות” תורה… אלא שהפלפול המונהג בישיבות ליטה מיוחד הוא ומשתנה לטובה ממה שנהוג היה במקומות אחרים… שכן אין אתה מוצא כאן אותה דרך של דקדוקים מקומיים, פרטיים, בישובי דחוקים על ידי ההמצאה הרגעית בפרשה מניה וביה, כעין השיטה הרווחת בפולין (“יש לישב” של המהרש"א וכיוצא באלו). לצד שני אין כאן אף אותם צירופים רחוקים ומלאכותיים בדרך “לשיטתו” כמות שהיא מתבטאת במיוחד בפלפולי “הדרן” המפורסמים. שיטת העיון הרווחת בישיבות ליטה הגדולות עניינה הוא: הגדרת המושגים ההלכיים ונתוח יסודותיהם על מנת להבחין בין הפרשיות הנראות דומות וסותרות וכדי להקיף, לאידך גיסא, את הפרטים המשתנים שבהלכות הרבות, המפוזרות והמסובכות, כדי לצרפם ולעשותם כללים… יש בה, בשיטה זו בכללה מעין פעולת האנאליסיס והסינתיזיס כאחד. ואמנם מוצא אתה בכמה וכמה מחידושי ההלכה הבחנות מעודנות וצירופים מיוסדים, המעלים את יסודי ההלכה ורוחה קרוב לאמת שלה. ולפיכך, לפי שעיקר הפלפול משמעו: פעולה נתוחית-הגיונית וצירופית-שיטתית, נשתקע העיון בסדר נזיקין ונשים, הכוללים את היסודות המשפטיים שבתלמוד (דיני ממונות ומשפט המשפחה). ואכן בידוע שחניכי ישיבות ליטה זוכים במיוחד בהכשרת מחשבה משפטית ולוגית” ³¹⁶).

 

ישיבות המוסר    🔗

באותם הימים החלה מתפתחת ישיבה מטפוס חדש, שיוצרה היה ר' ישראל סאלאנטר. בכל הישיבות היה פיתוח המוח – פשט והגיון או פלפול וחריפות – תכלית אחרונה, ומנהליהן לא נתנו דעתם על פיתוח הרגש. בתנ"ך זלזלו, באגדה זלזלו – כל אלה לא היו ענין ללמדנים. והלב דרש את תפקידו. אז נתגלתה בישראל אישיות מופלאה, מן האישים המחדשים זרמים רוחניים בתולדות החברה.

ר' ישראל סאלאנטר (1883–1810, ונקרא סאלאנטר על שם עירו סאלאנט, ושם משפחתו ליפקין) יצר שיטה בלמודי הישיבות, שיטת המוסר, והיה לאחד המשפיעים הגדולים, לראש תנועה רוחנית, תנועת המוסר.

ר' ישראל נולד בזאגר פלך קובנה ולמד תורה מפי אביו ר' צבי הירש ברוידי ור' יוסף זונדל מסאלאנט. ר' זונדל היה מן הצדיקים הענווים שעליהם העולם עומד, לא התגדר באיצטלה של תלמיד חכם ולא עשה תורתו קרדום לחפור בה. מיגיע כפיו התפרנס וכל חייו חיי ענוה וצדק ויראת שמים. בעל נפש מרגשת היה, פתוחה לצער העולם, דואגת לשפורה ולתקונה. הוא היה מתהלך בשדות וביערים, משוקע בתוך עצמו, מהרהר בתכלית החיים ובמה יזכה את ארחו. הנער בעל הנפש הפיוטית נמשך אחרי ר' זונדל והלך אחריו כצל – ללא ידיעת הצדיק – בשעת טיוליו בחיק הטבע, מתבונן בו ביראת כבוד ומבקש לגלות את צפונותיו. באחד הימים – יסופר – ראה ר' זונדל פתאום את הנער בקרבתו בשדה ואמר לו: “ישראל, למד מוסר”. והדברים שקעו בנפש השומע וחתכו את גורל חייו.

ישראל למד מוסר וראה בו את הדרך לתקון היחיד והצבור. עוד בהיותו בן כ"ה יסד בעיר סאלאנט חברת מוסר לבעלי בתים ולבחורים. אבל המוסר לא נטל כלום מהתמדתו וגדולתו בתלמוד. גאון היה ושמו יצא למרחוק ונקרא לווילנה, ירושלים דליטה, לעמוד בראש ישיבת ר' מיילא, והוא אז אברך בן שלשים, ושם הכירו את גדלו ואת טוהר נפשו. הוא היה שם גם “מגיד” והלהיב את נפשות ההמונים לחיים חדשים, חיים של טהרת המדות, להתרומם ולהטהר ולברוא עולם חדש, עולם של יושר וצדק ושכל אחד חייב ללמוד מלאכה, כדי להתפרנס מיגיע כפיו, ולהיות אזרח נאמן לממשלה. אחר כך יסד שם חברת מוסר ללמוד את “חובת הלבבות” ואת “מסלת ישרים” של ר' משה חיים לוצאטו ושאר ספרי מוסר. כשרצתה הממשלה לפתוח בווילנה בית מדרש לרבנים, על מנת לגדל בו רועים מטפוס חדש, מודרני, כדי שישפיעו על המוני העם לשנות ארחות חייהם, שמה עיניה בר' ישראל והציעה לפניו להיות שם למורה התלמוד. כוונת הממשלה היתה להשתמש בשם הגאון והמוכיח כדי לעורר אמון העם במוסד. אך ר' ישראל ידע למה מכוונת הממשלה במוסדה ולא רצה להיות לכלי יוצר לה, ולשאיפותיה, ויען שבקשת הממשלה היתה דומה לדרישה עקר מווילנה ויצא לגור בקובנה, ומשם יצאה השפעתו העצומה.

ובנוגע לשיטת למוד המוסר אומר עליו תלמידו:

“האדמו”ר ז“ל בחכמתו שינה את פני למוד המוסר, וילבש אותה צורה אחרת, ותחת אשר מלפנים גם מי שלמד לפעמים איזה ספרי מוסר, היה סגנון הלמוד הזה בטעם ובניגון למוד גמרא ופוסקים, או בעיון והבטה בלבד, אולם אדמו”ר הורה בינה ודעת כי פרי התועלת מלמוד המוסר הוא… ההתעוררות… בהתפעלות הנפש, בלב נכון, בקול עצב, בשפתים דולקים, להרחיב הרעיון בציור חושי (שיהא הלומד מצייר ציורים בדמיונו). על כן טוב לחזור מאמר מיראה ומוסר כמה פעמים, וביחוד כאשר יגיע לאיזה מאמר חז“ל, או שאר דברי מוסר… יחזור וישנה כמה וכמה פעמים, עד אשר יהיה חרות על לוח לבבו” ³¹⁷).

בסלאבודקה פרבר קובנה יסד ר' ישראל ישיבה של מוסר (1849). הוא הועיד על יד הישיבה בית מיוחד למוסר. בית מיוחד על שום מה? כדי שיוכל כל אדם להכנס שמה בכל עת ולבדוק נפשו וללמוד מוסר ולהתחנך בו, ובדרך ההתפעלות. “היתכן כי ישב (אדם) ללמוד בביתו, נגד בני ביתו העוטרים לו מסביב, או ללמוד בבתי המדרש, אז הוא בלמודו בהתפעלות הנפש יפריע את הלומדים גמרא והלכות… ומה גם אם לפעמים יעורר אותו המוסר אל הבכי, הלא יבוש ויעטה כלימה לעסוק בו. וכן לפעמים גם ספרי מוסר אין שם, לא כן כאשר יש על זה בית מיוחד, באין שטן ואין פגע. והכל מוכן, ספרי מוסר למרבה, וכל הלימוד בהתפעלות רב כאות נפשו” (בלאזר).

ואין ללמוד מזה שהיה ר' ישראל מן המוסריים העושים את ההסתכלות הפנימית מטרה בפני עצמה ופורשים מן החיים כדי להגיע לידי שלמות. ר' ישראל הכיר שאין אדם מגשם את שאיפותו המוסרית מתוך בריחה מן החברה, אלא דווקא מתוך יחוסים עם הצבור. טובת הכלל גולת הכותרת היא של המוסר. על כן דאג לצבור, ובממל ובפאריז ובכל מקום היותו ארגן את הקהל ויסד לו את המוסדות הדרושים לו לחייו הצבוריים. קשה למצוא בעולם תמזיג כזה של מוסר הנפש ואהבת החברה כפי שנתבלט בפעולות חייו של ר' ישראל סאלאנטר.

ועל פעלו בקובנה אומר ר' לוי גינצבורג:

“כשיצא בשנת 1848 מווילנה על מנת להשתקע בקובנה, הקהלה השניה במעלה בליטה, היו קשרי המסחר החזקים שחברו עיר זו לגרמניה משפיעים השפעה גדולה על תושביה היהודים. בשעה שבא ר' ישראל לקובנה, העדה המודרנית ביותר בליטה, היתה מקום גידול להשכלה. כשעזב את העיר עשרים שנה לאחר זה, נעשתה מבצר האורתודוכסיה והתמידה במעמדה זה כחמשים שנה לאחר כך. תמורה זו, יכולנו לומר, היא פרי פעולתו של ר' ישראל, שטבע את חותמו על חיי רוחה של עדה גדולה זו” ³¹⁸).

השקפתו של ר' ישראל היתה כי כחות היצרים הרעים (התאוות) פועלים שלא מדעת ושלטונם גדול על בני האדם, ואין להתגבר עליהם אלא על ידי חנוך היצרים הטובים. חנוך זה יבוא על ידי הגברת ההכרה המוסרית, ואותה עלינו לעורר ולהלהיב תמיד, כל הימים, בלי הפסק. “חולים אנו מכל צד ופנה, התאוה והכבוד יסוככונו, הגזל והעוולה יסובבונו, הגאוה והכעס, הקנאה והקפדנות, הם דרכינו, הלשון ישלוט בנו באין מעצור”. את החליים האלה מציע ר' ישראל לרפא ב“בית הרופאים”, בבית המוסר, להלהיב הנפשות בזיכוך הרעיון, בלמודים הנשגבים הללו (למודי המוסר), ללמוד בשפתים דולקים, עד אשר יתלהב הלב“, ועד שיהיו הרעיונות הנעלים לחלק מחיי הנפש ויפעלו כהרגלים, בלא יודעים. בהכרה ראשונה הרעיון המוסרי מבהיק בברירותו, והכרה ראשונה באה עם למוד ראשון, ובמדה שאתה מרבה לחזור על הרעיון חידושו מתמעט והולך והוא מתכהה, וזה סימן לטובה, שהוא הולך ונעשה הרגל, ומשנעשה הרגל הריהו פועל שלא מדעת ואתה עושה טוב בלי מאמץ. השאיפה אל החיים המוסריים דורשת על כן לימוד בלתי פוסק. לימוד המוסרי – יסודו וראשיתו בחינת הברירות (ההבהקה) בהתפעלות הנפש, ולזאת כמעט ברוב פעמים אין בכחו לעזור נגד התאוה בחינה הכהה, החזקה (שנעשתה הרגל), אכן כמו בלימוד השכלי כל פעם לימוד הברור עושה רושם בבחינת הכהה (מתחזק במערכת העצבים ונכנס למסלול ההרגל)… ובתנאי שלא יהי' הפסק זמן גדול בין למודי הברור, למען לא יתרוקן ויתבטל רושם הכהה (שלא יתבטל מפאת חוק אי השמוש), כי אז פעם השני יהי' הראשית (כל חזרה תחזק הרושם) וכן עד אין סוף… וכשתחברו התפעלות נפשית רבות בדבר אחד, בלי הפסק גדול ביניהם… יוולדו כחות נפשות הכהים (הרגלים) אשר חזקים המה להוציא פעולתם”. ו“אל יפול לב האדם בלמדו מוסר ואינו מתפעל, ואין רושם בנפשו מוצאת לשנות דרכו. ידע נאמנה כי לא נגלה לעיני בשר הרושם, עיני השכל רואות. ברבות העתים, ברבוי הלמוד, מהתקבצות הרשימות הנעלמות, לאדם אחר יהפך, ותאותו נאסרה לבל תפרוץ הרבה, ויש אשר תבטל, והנסיון יעיד על למוד מוסר, ביתר שאת יעלה על בני גילו ברעיונו וכל הנהגתו”.

הדברים המועטים שנשארו ממנו בכתב לא יתנו לנו מושג מכל טוהר נפש ועוצם מוסריותו. אך כל מי שעמד בד' אמותיו נתבשם מהוד אצילותו ובדברו נתרוממה נפש השומע. “כעמוד אש שלחו ה' לפנינו – אומר עליו תלמידו – להאיר עיני בית ישראל בתורה ויראת ה‘, ופתח לנו שערי אורה… וחפץ ה’ הצליח בידו, לפעול ישועות בקרב הארץ לחיי הנפש” (בלאזר).

לא עברו ימים רבים וה“מוסר” היה לתנועה. תלמידיו החלו מיסדים ישיבות של מוסר. בקובנה נוסד “כולל” של פרושים ועשיר אחד מברלין, עובדיה לאכמן שמו, תמכהו. גזבר הכולל היה ר' יצחק בלאזר, תלמידו של ר' ישראל, והוא שהשפיע על חברי הכולל שיהיו עוסקים במוסר.

במשך הזמן החלו “המוסריים” מפליגים במעשיהם ומתרחקים מרוחו הצבורי-העולמי של ר' ישראל. הם היו לומדים ספרי מוסר מתוך נגון של יגון שהיה הולך וחזק עד שבאו לידי התלהבות והתפשטות הגשמיות. כמו כן בקשו לבטל כחו של היצר הרע על ידי סגופים ותעניות.

תלמיד שני לר' ישראל ר' יוזל הורוויץ, “בעל החורים” יסד בשנת תרנ“ב ישיבה בנובוגרודוק, ואף זו נתמכה על ידי לאכמן. ישיבה זו התרחקה עוד יותר מן השורש הסוציאלי והתורני, למוד המוסר נעשה בה עיקר ולמוד התלמוד שני לו. שלטה בה שיטה של סגופים, ווידויים והתבזות והתבודדות לשם שבירת היצר. חדר אפל היה שם והתלמידים היו באים שמה לשם התבודדות, והיו חוזרים על מאמרים שונים, כגון “אדם יסודו מעפר” או “למה לי חיים” פעמים אין מספר מתוך מרוץ אנה ואנה ומתוך הכאה על הלב באגרופים ומתוך בכיות ויללות – והכל כדי להתוודות על עבירות ש”עברו" ולרוצץ כל שאיפת חיים וכל מאווה נפש. היה שם גם וועד מיוחד שמטרתו היתה לעיין בדרכי המלחמה עם היצר ולהכנעתו. לפני הוועד הזה באו הבחורים להתוודות על חטאותיהם ועל הרהוריהם הרעים, והוועד מעיין בזה בכובד ראש ומטיל עונש על החוטאים, עונשי סגופים ומלקות. המוסריים היו מתבזים בכל הדרכים והאמצעים, אפילו בלבוש משונה ומעורר לעג, כדי שיראה הקהל בקלונם והם, הלובשים, לא יתנו דעתם ללגלוג ומתוך כך יתרגלו לבטל את דעת הקהל ולא להיות תלויים בו. את מקום החיים החברותיים מלאה האכסטאזה הדתית.

ר' יוזל זה היה בעל נפש לוהטת ואישיות משפיעה, קנאי קיצוני ובעל כשרון בהנהלה. לפני זה היה עוסק במסחר ובלכתו בדרך לרגלי מסחרו נפגש עם ר' ישראל והיתה פגישתו זו מכריעה. הוא הניח את המסחר וקבע לו מטרה חדשה, להפיץ את המוסר. תחלה החל להתבודד בבית קטן בסלאבודקה, סגר את הדלתות ואת החלונות, כדי להבדל מעולם החיצון, ונקב שנים חורים בכותל לקבל מאכל, אחד למאכלי חלב ואחד למאכלי בשר. ואז הוכתר בשם “בעל החורים”.

עוד תלמידים היו לר' ישראל שהלכו בעקבותיו: ר' אליעזר יעקב חיים, אחיו של ר' יוסף חיים ברלין, ר' נתן צבי פינקל, ר' צבי הירש רבינוביץ ועוד. ר' ישראל לא העלה את דבריו על הכתב ולא יצר שיטה מעובדת. הוא הטיף מוסרו על פה ואירע לו מה שאירע ליוצרי שיטות אחרות: המקבלים הכניסו בדברי רבם מהרהורי לבם עד שנשתנה תכנם.

אחד מתלמידי ר' ישראל, ר' שמחה יוסל זיוו, יסד ישיבת מוסר לקטנים בני י“ב-י”ד, בגרובין שבקורלאנד. ולפני הנערים האלה היה המנהל דורש דרשות ארוכות על תקון נפשם. הסופר בעל מחשבות (איזידור אלישוב 1924–1873) מוסר רשמים אלו מימי בלותו בישיבה ההיא, והוא אז נער בן שתים עשרה:

“לפי הפרוגרמה שלנו היה חדר התפלה והלמוד שלנו נדמה קודם תפלת מעריב לחלל חצי אפל ופאנטאסתי, שתמונות של בני אדם קטנים, בינונים וגבוהים מתרוצצות בתוכו הנה והנה ומתנועעות לכל עבר. ומתוך אותה הערבוביה בוקעות ומתלבטות בין הצללים יבבות חשאיות, והאויר ספוג אנחות ויללות, קול מכה באצבע צרדה, קול אגרוף מתופף על לב, קולות ובנות קולות מיללים ומיפחים “עקביה בן מהללאל אומר”… “שובה אלינו ונשובה”, “רוחי לנפשי זרה”, “אל תשכחני לעת זקנה”, “נחפשה דרכינו ונחקורה” וכו' וכו'. והקולות הדקים של הילדים היו מתמזגים בקולו הגס של המשגיח… בין יתר התמונות התרוצצה בחדר גם תמונתי אני. מתוך קמיטות המצח וההתאמצות להשיג אל תוך תוכה של נשמתי הבוכה לפני ולפנים ומבקשת תקונה לא יכולתי להשיג בשום אופן: על מה אני חוזר בתשובה? ולפי שלא הרגשתי בי כל חטא, נתמלאתי על ידי זה רחמים גדולים על אחי וקרובי, שהם חוטאים בודאי ואין ספק בידם לחזור בתשובה. ובהתיפחי “נחפשה דרכינו ונחקורה” התכוונתי אליהם יותר מאשר אל עצמי. ומתוך שהאמנתי באמונה שלמה ששערי הגיהנם פתוחים לא רק לפני רשעים גמורים, אלא גם לצדיקים, שנכשלו פעם אחת בתפלתם ולא כיוונו בפירוש המלים כראוי, נתמלאתי באמת רחמים על אבי ואמי, הצפויים לענשים מרים כאלו” ³¹⁹).

לא הובא תאור זה מישיבה קטנה, – שאינה ענין למסכת זו – אלא לשלמות התמונה.

 

ישיבות לומזה, סלונים סלאבודקה וסלוצק    🔗

אחת הישיבות המצוינות שנוסדה בהשפעתו של ר' ישראל היתה זו של לומזה, בפולין. ר' ישראל עורר את תלמידיו לייסד אכסניות של תורה בפולין, ואחד מן היוצקים מים על ידיו, ר' אליעזר שולאביץ, נגש לאחר פטירת רבו להקים ישיבה בלומזה. וכדי להבטיח לישיבה זו מקור של תלמידים הגונים יסד בערי הסביבה רשת של ישיבות קטנות, וכולן עמדו תחת פקוחה של הישיבה המרכזית, וראשיה היו חוזרים כמה פעמים בשנה על הישיבות הקטנות לבחון את התלמידים ולתהות על קנקנם.

לאחר שנעשה ר' יחיאל מיכל גורדון (גארדאן) חתנו של ר' אליעזר נתקבל לראש ישיבה, ומאז החלה פריחתו של המוסד. ר' יחיאל מיכל היה מלמד מתוך חריפות ומביא תלמידיו לידי התרוממות הנפש.

ישיבת סלונים – עיר זו שמשה אכסניה של תורה מימים רבים – נוסדה בשנת תקצ"א ונקראה בשם “עץ חיים”. ראשיה הראשונים היו ר' אברהם, בעל “יסוד העבודה”, ואחריו ר' יהודה חריף, מחבר “פני יהודא”. במשך שנים רבות נהל את הישיבה ר' שבתי יגל, אחד מגדולי התורה בפולין, שאיחד ידיעה רחבה בספרות ישראל עם פקחות חיים ועסקנות צבורית ³²⁰).

שיטת המוסר לא נתקבלה בלי התנגדות. לא היתה דעתם של גדולי התורה בליטה נוחה מן התנועה וההפלגה שבה וחששו שעתידה היא להזיק ללמוד התלמוד. התעוררה מחלוקת. ר' יצחק אלחנן ספקטור (1896–1817), רבה של קובנה, השפיע שירחיקו את ר' יצחק בלאזר מישיבת “כנסת ישראל”, ומאז נשתנתה שיטתה. לא שפסקו ללמוד בה מוסר, אלא שלמוד זה נעשה אך תוספת ללמוד התלמוד. והישיבה גדלה והיו בה כארבע מאות תלמידים. לאחר פטירתו של ר' יצחק אלחנן בחרו בבחורים שהצטיינו בכשרונות ובשאר רוח ויסדו להם ישיבת “כנסת בית יצחק” (לזכר ר' יצחק אלחנן), להרחיב ידיעותיהם בש“ס ופוסקים. ראש הישיבה הראשון היה ר' חיים רבינוביץ משאד ובשנת תרס”ד – ר' ברוך דוד לייבוביץ. ראש מתיבתא זה הלך בדרכי ר' חיים מוואלוזין, לומד ומלמד בדרכי ההגיון הבריא ויורד לעמקה של הלכה על ידי נתוח, בלי פלפולים יתרים.

ישיבת “עץ חיים” שבסלוצק נוסדה בשנת תרנ“ז על ידי ר' איסר זלמן מלצר, בסיוע רבה של סלוצק ר' יעקב דוד הנודע בשם רידב”ז. המייסד בחר במנין בחורים מטובי תלמידי “כנסת ישראל” שבסלאבודקה, והביאם לסלוצק, וחבורה קטנה זו שמשה יסוד לישיבה שקנתה לה אחר כך שם טוב.

 

ישיבת ראדין    🔗

זרם מוסרי אחר, מן הקרוב יותר לחיים והעלול להשפיע יותר על יחסי בני אדם, נתגשם באישיותו הנעלה של ר' ישראל מאיר הכהן (1933–1838) מראדין חבל ווילנה שיסד ישיבה בעיירתו בשנת 1869. ר' ישראל מאיר הנקרא על שם ספרו “חפץ חיים” לא היה נזיר מן החיים ולא בקש לייסד שיטה עיונית קיצונית המביאה לידי הסתגרות וחטוט נפשי ובקורת עצמית חולנית, אלא שרוש המדות הרעות השכיחות בבני אדם והמזיקות לחיי החברה. אף כי היה גאון תלמודי ובקי עצום בספרות הראשונים והאחרונים התרחק מן הרבנות ועסק תחלה בחנוונות פעוטה ומחמת קפידתו שלא לעשות עוול במדה, במשקל ובמשורה לא יכול עמוד זמן רב. ושמע להעתרת בעלי הבתים וקבל את הרבנות בראדין ובכל יום ששי היה יוצא אל החנויות לבדוק את המדות והמשקלות אם הם חסרים. לא עבר זמן רב ועזב את הרבנות ויצא ללמד את העם מדה יסודית במוסר החברתי: שלא לדבר לשון הרע. הוא התבונן בחיים וראה שהרכילות מערערת את היחסים שבין אדם לאדם וקבץ לתוך ספר כל מה שנאמר ונכתב בספרותנו העתיקה והמאוחרת כנגד לשון הרע וקרא לו בשם “חפץ חיים” (על יסוד הכתוב בתהלים: “מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טובה? נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו”, ל"ד) וגלה מביתו להביא את הספר אל כל בית בישראל. וכאחד העניים האלמונים עמד בשערי בתי המדרשות ובתי הכנסיות למכור את ספרו. ספרו השני, אףהוא לא היה פלפול בדבר הלכה, ספר העלול להקנות למחברו שם טוב בין הרבנים וגדולי התורה, אלא פירוש עממי בהיר על המשנה, בשם “משנה ברורה”. כל דאגתו היתה להמוני ישראל, ולא התנכר בתהלוכותיו מן היהודים הפשוטים, מבני ההמונים. ונפלא הדבר שההמונים ידעו להעריך את כל גדלו הנפשי והעריצוהו כמלאך אלהים, אף כי לא נראה במנהגו ובחיצוניותו כל סימן של זוהר.

בישיבתו נקבצו ובאו בחורים מקרוב ומרחוק, גם מקווקז ומסיביר, וכן היתה שם קבוצת אברכים. “כולל הפרושים”, שהיו עוסקים במסכת “קדשים” ונקראו על כן בשם “בני קדשים” (קדשימניקעס). למוד במסכת זו בא מתוך דרישתו של ה“חפץ חיים”, שהרי מחכים אנו לביאת הגואל, וכשיבוא יהיו הלומדים בקיאים בדיני הקרבנות. ה“חפץ חיים” לא התערב הרבה בהנהלת הישיבה, וגם לא הגיד שעור, שכן היו שם שני ראשי ישיבה מיוחדים לכך. ר' משה לאנדינסקי נתמנה ראש ישיבה בשנת תרנ“ח, והצטיין בבקיאותו הגדולה בכל חדרי תורה והיה מגיד שעוריו בעל פה. בשנת תרס”ד, כשנתרבה מספר התלמידים ועלה למאות, נתקבל ר' נפתלי צבי טראפּ שהשתמש בשיטת הניתוח ההגיוני וקנה לו שם גדול ותלמידים מקרוב ומרחוק היו באים ללמוד מפיו. נוספו על ראשי הישיבה משגיחים ללמוד המוסר שהיו מרצים אם לפני כל התלמידים או לפני כתות כתות (ועדים) ובשעת הצורך היו גם משוחחים עם יחידים להכניס ללבם את האתיקה הדתית, את תורת המדות שלנו. הם היו המעוררים את בני הישיבה לאהבת המקום ולאהבת הבריות, להרגילם לטיהור הנפש ולהתמסר לטובת הזולת. בתקופת יסוד הישיבה היו המשגיחים ר' ירוחם לבוביץ, ר' אליה דושניצר, ר' יוסף ליב נענעדיק ור' אליעזר לופט, – כל אחד אישיות משפיעה.

ה“חפץ חיים” עצמו היה מרצה לפני תלמידי הישיבה לאחר “קבלת שבת” וקודם תפלת ערבית של מוצאי שבת, בכל ערב ראש חדש, בימים הנוראים ובימי הסליחות. היתה קיימת בישיבה אגודה מיוחדת של “שומרי הלשון”, שקבלו עליהם כל החומרות של זהירות מלשון הרע. וגדולה היתה השפעת ה“חפץ חיים” בטוהר רוחו. הם למדו לא רק מדבריו, אלא גם מנוהג חייו הפשוטים וממעשיו לטובת האדם ³²¹).

 

תומכי תמימים    🔗

בסוף המאה התשע עשרה ייסד האדמו“ר שלום דוב שניאורסון מליובאביץ ישיבה בשם “תומכי תמימים” שלמדו בה נגלה ונסתר, תלמוד וחסידות. ישיבה זו היתה המשך הישיבה שיסד ר' מנחם מנדל מליובאביץ ושונה מן השאר לא רק בתוכן למודיה ובגונה החסידי אלא גם בארגונה. היא נחלקה לארבע מכינות וארבע מחלקות. ילדים בני י”א-י“ב היו באים אל המכינות ולומדים כל היום, למן הבקר ועד הערב. נוסף על התלמוד היו עוסקים שעתים ביום בחסידות, למדו “תניא” של האדמו”ר ר' זלמן, כדי שידבקו בחסידות מימי ילדותם, ולא יעזבוה. במחלקות העליונות היו לומדים רוב היום “נגלה” (תלמוד) וארבע שעות ביום חסידות (“צמח צדק” ועוד). המחלקות לא היו בעיר אחת, אלא מפוזרות, כל אחת בעיר אחרת, קטנה ושקטה, שאין בה ליצר הרע שליטה. ואלה הן העיירות: הורודישץ פלך מוהילוב, ליובאביץ ושצידרין פלך מינסק, ובשנת תרע“א נוסדה מחלקה גם בחברון שבארץ ישראל. המצוינים של תלמידי המחלקות העליונות נשתחררו מחובת למוד והיו מקדישים את עצמם ל”עבודה": דבקות, כוונה והתבוננות. בשעת תפלה היו חוזרים על מאמרים הרבה פעמים, על מנת להתעמק במחשבה ולהכנס לתוך כוונתן של המלים.

בשנת 1910 היו כארבע מאות תלמידים בישיבה והוצאו על החזקתה כשלשים אלפים רובל לשנה. התלמידים היו סמוכים על שולחן בעלי בתים ואוכלים “ימים”, אבל הטובים היו אוכלים בתמחוי של הישיבה.

הישיבות הלכו ונתרבו דווקא בשנים האחרונות, כשהחלה ההשכלה חודרת אל הערים והעיירות ונתמעטו הלומדים. ואפשר שדווקא מפני המתמעטות זו רבו המוסדות. לפנים היו בחורים לאלפים מצויים בבתי המדרשות, והיו לומדים אם ביחידות ואם בחבורות קטנות, והיתה סביבה של לומדי תורה. מכיון שנתקלש הלמוד ושממו בתי המדרש נשארו הבחורים שהם או הוריהם רצו לגדלם על ברכי התלמוד בודדים, ללא סביבה. על כן יסדו ישיבות, במקום שנוצרה האוירה הנאותה.

בשנת 1916 אמדו את מספר בחורי הישיבות ברוסיה הגדולה כעשרת אלפים. בסלאבודקה היו שלש ישיבות ובהן כאלף בחורים ואברכים, בקובנה היו בישיבה “עטרת צבי” – חוץ מן הכולל – כמה מאות תלמידים. בפלך קובנה היו ישיבות בטילז, קלם, שאדובה, טאוריגן וקבוץ של בחורים בני אורין בראשותו של יצחק ראבינוביץ. גוץ, עשיר ממוסקבה, תמך את הקבוץ בסכום גדול, יותר מעשרת אלפים רובל לשנה. ישיבות היו בשאוול, ובערי פלך מינסק: מיר, סלוצק ונובוגרודיק. במינסק עצמה התקיימו כמה ישיבות לקטנים וקבוצים. בפלך ווילנה היו ישיבות בראדין, בלידה, בשטוצין ובסווינציאני. בווילנה התקיימה ישיבת ר' מיילא וקבוץ בהשגחתו של ר' חיים עוזר גרודזינסקי. בפלך גרודנה היו ישיבות בבריינסק, בריסק, קרינקי, מאלץ, ובגרודנה עצמה נוסדה ישיבה גדולה. מספר הישיבות הגיע לשלשים ³²²).

עם כל התשבחות לישיבות ויקר ערכן אין להעלים עין גם מחסרונותיהן. הנהלת הישיבות לא היתה תמיד אידיאלית. מנהלי הישיבות היו להוטים ביותר להרביץ תורה ומקבלים תלמידים במדה גדושה, ושולחים שליחים לגבות תרומות, ולעתים קרובות לא יכלו להספיק לתלמידים את צרכיהם הדלים. ה“הספקה” כביכול לא היתה מספקת. ל. י. מאנדלשטאם שבקר את ישיבת מיר בשנת 1840 מספּר במכתביו את הפּרטים האלה: “כמעט כל התלמידים בני עניים הם וחיים על התמיכות הנקבצות מתושבי העיר. נותנים לכל תלמיד שנרשם 75 קופּיקות לשבוע. ועל אלה פּרנסתם כל ימות השבוע חוץ משבתות וימים טובים שאז הם מוזמנים לבתי התושבים. מן הסך 75 קופיקות הם משלמים 20 קופיקות שכר דירה לשבוע, לחם – 32 קופיקות, נשארות להן 23 קופּיקות שבהן הם קונים להם גריסין בשתי קופּיקות ליום, בכל יום ששי הם משלמים שלש קופּיקות דמי מרחץ, 2 דמי כבוס לבנים ובשאר הם משתמשים לתקון הנעלים והפוזמקים הקרועים תמיד” ³²³).

בשנת 1898 כותב בן עיר מקובנה את הדברים האלה מעירו: “בין המון העניים והאביונים הסובבים בעיר לבקש נדבות נפגוש בכל יום ערב שבת “זוגות”, זוגות נערים בני עשר או שתים עשרה ההולכים מבית לבית ומטפּחות אדומות בידיהם ודורשים נדבות. בני העיר מקרבים אותם ומעניקים להם פרוטות. הם באו ללמוד תורה. רובם לומדים בישיבת סלאבודקה ומעוטם פה (קובנה) ובהיותם מחוסרי ימים הם מחזירים על הפתחים לבקש להם נדבות” ³²⁴).

המשגיחים השונים שנמנו לפקח על הנהגת הבחורים – לא היו תמיד מובחרים. עתים היו תקיפים ביניהם שהיו מזלזלים בכבוד הבחורים ונוהגים בהם מנהג רודנות. רובם היו קנאים וכשנתפּשו התלמידים בקריאת ספרים חיצוניים או בלמודי חוץ או ב“קלות” היו עונשים אותם או מגרשים אותם מן הישיבות. כל זמן ששררו ברוסיה הסדרים הישנים וכל התושבים נכנעו ולא מחו כנגד תעלולי השלטונות – היו גם בחורי הישיבה סובלים בדומיה. מכיון שהחלו רוחות חדשות מנשבות, החלו גם בחורי הישיבה מרגישים אי ספוק, מוחים כנגד לקויי הישיבות ומבקשים את דרך החיים, דרך מודרנית יותר ונאותה למטרתה. הבחורים החלו שואלים את עצמם שאלת “לאן?”. מה תהא מטרתם בחיים? הם רצו ללמוד, להתעמק בתורת ישראל, אבל הם גם שאפו לדעת מה יהא מקומם בעולם, פּעולתם והשפּעתם. הם ראו כי בחיים החדשים לא ימצאו את מקומם בלמוד התלמוד עצמו. על כן בקשו תקונים בישיבות, למען יתכוננו אל החיים.

“בשנים האחרונות לפני התפּרצות מלחמת העולם – כותב יצחק ריבקינד – רבה ההתעוררות בישיבות ליטא. מספר הישיבות הלך ונתרבה. ביניהן היו ישיבות “חדשות”, בעלות פּרוגרמה קבועה ותכנית למודים עבריים והשכלה כללית עשירה. אבל ברובן נוסדו ישיבות מן הסוג הישן, עם “הסדרים” הקודמים… מלבד “החדוש” התורני היה כל דבר “חדש” בחיי הישיבות אסור מן התורה בעיני מנהליהן ומחזיקיהן. ותלמידי הישיבות התלוננו והתאוננו. היו קובלים על הצדדים השליליים.. מחאות נעלמות התפּרצו לעתים תכופות, מהן נגד אפני הלמוד והשיטה בלתי ההגיונית ומהן נגד אי הסדר.. התלמידים הראו על הלקויים הפדגוגיים והקלקולים התרבותיים, על העדר החברתיות וחנוך צבורי.. היו לוחמים נגד ההצטמצמות הרוחנית וההשתעבדות המוסרית והגופנית מצד ההנהגה הדיספּוטית, צרת העין והקנאית. מזמן לזמן היו התלמידים מיסדים אגודות חשאיות שונות, לאומיות וציוניות, תרבותיות ותורניות, שהיו ממלאות ומשלימות את המקצועות של הלמודים העבריים או המשאלות הנפשיות הצבוריות.. אגודות נסתרות כאלה היו קיימות בכל הישיבות והקבוצים.. כך למשל נוסדה בשנת תרס”ח בישיבת וואלוזין אגודת “תחית השפה” שהציגה לה למטרה את הדבור העברי ולמוד הלשון העברית והספרות החדשה ושאליה היו שייכים מבחירי הישיבה. בשנת תרע“ב הסתדרה קבוצה ששאפה להשתלם במקצוע הדרוש וההטפה, ולתכלית זו היו מתכנסים משבת לשבת והיו דורשים ונואמים, והתחילו לשים לב אל למודי מדרש ואגדה, מקצוע שלא היה נלמד כלל בישיבה. קבוצה כזאת היתה קיימת בשנת תרע”ד גם בישיבת פּוניבז'. בישיבת טלז היתה קיימת בזמן ההוא אגודה תרבותית ציונית “קדימה” וחבריה היו לומדים בשקידה תנ“ך ושאר למודי היהדות ודנות בשאלות העומדות על הפרק… קוי אור אלה היו חודרים דרך סדקים ובקעים נגד רצונם של ראשי הישיבות, המנהלים והמשגיחים” ³²⁵).

בטוי חד להרגשת בני הישיבה נותן לנו “יהודי” (יצחק ניסנבוים) במאמרו “תנו לנו יבנה וחכמיה” שפּרסם ב“המליץ” שנת תרס“ג גליון ל”ב:

“הישיבה, מרכז תורתנו,.. מלאה עתה רקבון ושפלות, ריקניות ושממון. פּני בניה מפיקים יאוש, רפיון לב, דכדוך רוח והתבטלות מוחלטת! מי מאתנו, בני הישיבות, לא ראה את הטראגדיה הנוראה אשר בצעירי בני ישיבותינו, בפקחם את עיניהם ובהביטם לתוך העולם הרחב אשר מחוץ לארבע אמותיהם, את המהפּכה הרוחנית, תסיסת המחשבות והמלחמה הפּנימית שתוולדנה בקרבם, את חפצם החזק להתפּרץ מתוך הישיבה, והנם נשארים בה, כי מוכרחים הם להשאר מחוסר אונים לשנות את מצבם… אנחנו חניכי הבתים האלה הננו מכירים כי במצבנו זה, תחת עול הנהגה כזו, תחת ידי מחנכים ומנהלים כאלה, על פּי הסדרים או אי הסדרים ההווים, לא רק שלא נוכל למלאות את תעודתנו הרמה, שבעדה אנו מקריבים את מיטב שנותינו וכוחותינו, לא רק שאנו נשארים בהעדר ידיעה נכונה והבנה עמוקה בתורתנו ובחסרון הידיעות הנחוצות לנו כיהודים וכאנשים, כי אם אנו מתרחקים מאד ממטרתנו שאליה אנו שואפים בכל עוז (להיות מנהיגי העם). הננו הולכים ומתנוונים, הולכים ונרקבים”..

ועל זה בכה ביאליק:

…. מה דוקר, מה לוהט

מה מכאיב, מה נוגה זה נגון הגמרא.

בנעורי שמעתי את אלה הקולות,

ראיתי העובדים האלמים הללו,

מצחותם הקמוטות, עיניהם הגדולות

ופניהם החוורים כמו רחמים שאלו.

אך מדי אזכרה את קולם, הה קולם

הבוכה בלילות כאנקת חללים,

ישוע לבבי: רבונו של עולם!

הכחות האלה על מה המה כלים?

(המתמיד).

בשנת תרס“ג יצא מן הקבוץ במינסק קול קורא אל בחורי הישיבות לדרוש תקונים בתכנית הלמודים: למוד שפת המדינה, הוראת עניני טרפות על פי שיטת ההסתכלות (להראות ללומדים את אברי החי) וסידור התלמידים למחלקות ועליה ממחלקה למחלקה על ידי בחינות. במאלץ נתאגדו כמה בחורים פעילים להפיץ את הכרוז בישיבות ולעורר את הבחורים לשלוח צירים אל ועידת ה”מזרחי" על מנת להשפיע על המפלגה לייסד ישיבה חדשה, לפי רוח הזמן. צירים אחדים באו אל הועידה וישיבה מיוחדת הוקדשה לשאלה זו. הנואמים הלהיבו את לב הנועדים להתחיל במפעל הגדול הזה ³²⁶). מוציאו לפועל היה הרב י. י. ריינס.

 

ישיבות מודרניות    🔗

הרב יצחק יעקב רייניס (1915–1839) הציע עוד בשנת 1882 לפני אספת רבנים בפטרבורג ליסד ישיבה שתאחד תורה והשכלה עברית וכללית, כדי לקיים בסביבתה את הבחורים העוזבים את הישיבות ועוברים אל הגימנאסיות ומתרחקים אחר כך מן היהדות. לאחר שנוכח שאין שומע לו מן הרבנים נסה לייסד ישיבה כזאת על דעת עצמו בעיירה שווינציאן (בשנת תרמ"ב), אבל קשה היה לו לכלכלה ³²⁷). לאחר יסוד מפלגת ה“מזרחי”, שהיה בין המשפיעים עליה, יסד את הישיבה “תורה ודעת” בלידא ונפתחה בשנת תרס"ה (1905). תעודת הישיבה היתה “אשר כל מי שישלים חוק למודיו יהיו בידו אמצעים נכונים במה לבצר עמדתו בחיים אם על ידי רבנות דתית, או על ידי רבנות רשמית ³²⁸), או על ידי שתיהן ביחד, או על ידי מלאכת מורה”. ובנוגע לטיב המורים הביע המיסד דעתו “תלמיד שנכשירהו יביא תועלת מרובה, בהיותו מורה אחד גם לתלמוד, גם להלמודים העבריים וגם להלמודים הכלליים, חניכיו לא יצטרכו להמצא תחת השפעתם של שלשה מורים מיוחדים בעלי דעות שונות ובשאיפות שונות” ³²⁹).

בישיבה היו שש מחלקות והתלמידים עולים ממחלקה למחלקה על ידי בחינות – חדוש בסדרי הישיבות. ארבע השנים הראשונות הוקדשו לתלמוד ולמפרשיו והשתים האחרונות לפוסקים. במחלקה הראשונה למדו גמרא ותוספות, בשניה הוסיפו מפרשים אחדים, בשלישית – הוסיפו פּלפּול, וברביעית דרך הנתוח התלמודי: חדושי תורה, “לשיטתו” וחלוקים. במחלקה העליונה הורשה לתלמידים לחדש חדושים מדעתם. בתכנית הלמודים העברים נכנסו תנ"ך ומפרשיהם, דקדוק הלשון העברית ותולדות ישראל, ובתכנית הלמודים הכלליים רוסית ומדעים בהיקף של ארבע מחלקות של בית ספר תיכוני, כדי שיהיו המסיימים רשאים לשמש רבנים מטעם הממשלה. לרוצים בכך למדו הנהלת פּנקסי מסחר. הממשלה אשרה את הישיבה והבארון דוד גינצבורג היה בין ראשי תומכיה. הישיבה הוציאה כעשרים אלף דולר לשנה. התלמידים היו עושים רושם יפה בחיצוניותם: לבושם היה נאה ופאותיהם גזוזות. חירות ניתנה להם יותר מבשאר הישיבות והיו רשאים לקרוא ספרי השכלה בעברית ובלשונות לעז. ביניהם היו בקיאים בספרות הכללית.

ישיבה מודרנית נוסדה באודיסה – ישיבה שמטרתה היתה לגדל תלמידי חכמים ואנשי מדע. חשובי העדה כמנשה מרגלית ושלום יעקב אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים), אחד העם, ש. דובנוב ושמואל ברבש היו בתומכיה. נסיון ליסד ישיבה באודיסה נעשה עוד בשנת 1865 על-ידי אלכסנדר צדרבוים (אר"ז) וחבריו, והעמידו בראשה את רב הקהלה ר' יחיאל מיכל היילפּרין. הממשלה נתנה את הרשיון לפתוח את הישיבה בתנאי שילמדו בה גם למודים כלליים בשיעור הנלמד בבתי הספר של הממשלה. בשתים נשתנתה ישיבה זו בימיה הראשונים משאר הישיבות: בלמודים כוללים ולמודי המקרא ודקדוק שפת עבר. הלמודים החילוניים נלמדו משעה שתים אחר הצהרים עד שש בערב. אופי הישיבה היה כתלמוד תורה טוב. תכנית קבועה לא היתה בה והמלמדים למדו מה שלבם חפץ. על פי הרוב למדו בה מסכתות מועד ונזיקין וחולין וקצת פּוסקים. וספר תקנות מאושר לא היה לה. ואף על פי כן התקדמו תלמידיה הטובים ויצאו ממנה חניכים שקנו להם אחר כך שם: י. ח. ראבניצקי, מ. ראבינוביץ (הסופר בן עמי), ד"ר יוסף קלויזנר ועוד.

בשנת 1891 באה הממשלה בדרישה שהישיבה תקבע לה תקנות. מאותו הזמן ואילך החלה הישיבה מושכת עליה עיני ראשי העדה וטובי העסקנים והסופרים שבאודיסה. ראשי העדה בחרו ועד מיוחד לעבד תכנית למודים והועד ראה ראשית לו לסלק את המורים והמלמדים הישנים, שלא היתה עטרתם הולמתם, ולהעמיד במקומם גדולי תורה. בשנת 1906 נתמנה הרב ר' חיים טשרנוביץ, שיצא לו שם גדול בפרסמו את סדרת מאמריו ב“השלוח” על תולדות התפּתחות ה“שולחן ערוך” והתפּשטותו – לראש הישיבה. אז נופחה בה רוח חדשה והיתה למוסד רב ערך.

מנהל הישיבה קבע את מטרתה בנאום הפתיחה שלו בדברים אלה:

“בנוגע לתכונת בית הספר אין אנו קוראים לו בית מדרש לרבנים או למורים. מניחים אנו את השם ההיסטורי “ישיבה”, משום ששם זה יקר לנו, ומשום שאין אנו מבקשים לברוא רבנים מוכניים בעלי מלאכה, כמו שהוציאו לנו בתי המדרש לרבנים. עיקר תעודתנו יהיה לחנך צעירים על ברכי התורה והדעת, שיהיו מלומדים בחכמת ישראל האמתית, לתת להם את הידיעות הנחוצות וגם את החנוך הנחוץ לאלה המבקשים להיות חכמי ישראל.. ישיבתנו שתאחד בה תורה וחכמה בודאי תוציא מתוכה הרבה רבנים הגונים וגם הרבה מורים טובים… החנוך וההנהגה של הצעירים צריך להיות בדרך היהדות העתיקה, היהדות האורתודוכסית.. הם מחויבים לא רק ללמוד לדעת את החיים הדתיים והלאומים המקוריים שלנו, אלא גם בפועל לחיות ברוחם של יוצרי היהדות המקורית שלנו”.

“הלמודים העבריים יהיו בישיבתנו על דרך המחקר, ההגיון והבקורת המתונה. להפּלפּול היבש לא יהיה מקום אצלנו, כי כל מה שאין לו מקום בהגיון ובשכל אין לו מקום בלמוד התלמוד” ³³⁰).

סדר הלמודים כלל משנה וגמרא, תנ“ך, שפת עבר ודקדוקה, מבוא התלמוד, תולדות ישראל, מבוא הפּוסקים, פּוסקים ותורת המדות. מקצועות הלמודים הכלליים כללו: שפת רוסיה, שפת אשכנז, דברי ימי העמים, חשבון, מדע הטבע וגיאוגראפיה. המורים למקצועות העברים היו, חוץ מראש הישיבה, ד”ר יוסף קלויזנר (לתולדות ישראל ולתורת המדות), ח. נ. ביאליק לתנ“ך ולעברית, ואחרי שנתפּטר – הד”ר א. ש. קאמינצקי, וי. ברמן לגמרא. התלמידים הראשונים שבאו היו מחניכי ישיבות בליטא, חניכי ישיבות בפולין ובנגב רוסיה ותלמידים שבקיאותם בתלמוד היתה מועטת. העובדה שתלמידי ישיבות בליטא ופולין באו ללמוד בישיבה החדשה (26 תלמידים) מעידה כי גדול היה הצורך באותה תקופה בישיבה כזאת, מודרנית ומחנכת לחכמת ישראל. הוצאות הישיבה היו כשלושה עשר אלף רובל לשנה, וכחצי ההכנסה בא מקופת מכס הבשר שבאודיסה (5500 רובל בשנת 1908) והשאר מתמיכות נדיבים, ביניהם מר' שלמה גאץ ול. ברודסקי. תקציבה של ישיבה זו היה על כן קבוע יותר מאשר בשאר ישיבות, ולא היתה זקוקה לשליחים ושד"רים.

המטרה לנהל את הישיבה ברוח אורתודוכסי לא נתגשמה בשלמותה, כי אחדים מן המורים נטו לדרך אחרת. הד“ר יוסף קלויזנר למד את תולדות ישראל על יסוד בקורת המקרא. בין המורים בעלי ההשקפות השונות היו נגודים וסכסוכים. אבל רוח המחקר השפּיע על החניכים: שביניהם היו בעלי כשרונות וכמה מהם יצאו לספרות ולהוראה וקנו להם שם, כגון יחזקאל קויפמן, ב. קרופּניק, ד”ר יום טוב הילמאן, מ. גליק, ועוד.

בינתים התערב ראש המשטרה באודיסה, והוא ריאקציונר ושונא ישראל, טולמאטשוב, ודרש שכל המלמדים בישיבה יהיו כולם בעלי תעודות. אף התנגד למנהל הרב טשרנוביץ ופסל רבנותו ופטרו ואיים לסגור את המוסד. אז הוכרח המנהל לעזוב את אודיסא ולמנהל חדש נמנה הד"ר י. רבין. והישיבה התקיימה עד מלחמה העולם הראשונה.

בראשית מאת העשרים, (1905), כשהתגברה תנועת המהפכה ברוסיה גדלה התסיסה גם בקרב בני הישיבה. כמעט כל הנוער, כבני עניים כבני עשירים נספחו למפלגות פוליטיות ראדיקאליות. הנאמנים ללאומיות, הציונים, היו לפועלי ציון, ציונים סוציאליסטים (ס. ס.) וסיימיסטים. השאר נכנסו אל ה“בונד” או אל מפלגות רוסיות. ספרות תעמולה נפוצה בכל הארץ, ונקראה במסתרים, ואפילו ילדים וילדות נמשכו אחר הזרם והתווכחו על שאלות העומדות ברומו של עולם. שעה זו היתה קשה מאד לבחור העוסק בתורה. בני הנעורים הביטו עליו כעל מבלה עולם ולעגו לו. הרבנים והחרדים, ואפילו הציונים, נמצאו במבוכה והיו מדוכדכים. הם הרגישו את עצמם חסרי אונים לעמוד בפני הזרם הסוחף, אשר משך את כל הנוער, ויצאו ידי חובתם באנחות של יאוש.

בין בחורי הישיבה נמצא מספר הגון “שרגלם האחת היתה בישיבה ורגלם השניה בין בחורי העיר”. בין הבחורים עצמם קמו אז סכסוכים, בין אלה שנשארו נאמנים לאידיאל התורה ובין אלה שהציצו ונפגעו. לפעמים פרצה אפילו מלחמת אגרופים בין שתי המחנות, ובמקרים כאלה היו בני המפלגות באים לעזרת בחורי הישיבה המורדים. אבל בינתים התחוללה ריאקציה גדולה. הממשלה הרוסית באה לשים קץ למהפכה ביד חזקה והסבה את חרון העם על היהודים, ופרעות של הרס ורצח פשטו בכל ערי רוסיה ודם ישראל נשפך כמים ובכל הארץ באה אכזבה גדולה ורפיון ידים. אז קם גם הסער בישיבות לדממה.

 

ה: החדר המתוקן    🔗

דחיפה עצומה לחידוש החנוך העברי נתנה תנועת התחיה “חבת ציון”. הפרעות שבאו בשנות השמונים על אוכלוסי ישראל ברוסיה הביאו לידי משבר פנימי. מתוך חבלי הזמן נולדו תנועות שונות, האחת מעשית, לצאת לארצות החופש באמריקה והשניה אידיאלית, לחדש את חיינו בארץ אבות. וצד שוה אחד היה בשתי התנועות: שגאולת ישראל תבוא על ידי התחדשות מבפנים, על ידי הבראת החיים הכלכליים של המוני ישראל הנחנקים בעניים והבראת חייהם הרוחנים על ידי התקרבות למקורות המדעים הכלליים. אז מצאו רעיונותיו של ריב"ל אזנים קשובות. נוסדו הרבה בתי ספר למלאכה ובתי ספר פרופיסיונאליים לנערות. בת לויתה של תנועת התחיה היתה השאיפה להחיות את הלשון העברית גם בדבור פה, ובכמה ערים נוסדו אגודות בשם "שפה ברורה " שתכליתן היתה להרגיל את חבריהן בדבור העברי.

“חבת ציון” שנכשלה באדישותו של המון העם, נוכחה שהשגתה של המטרה תלויה בהכשרת הלבבות. דבריו של אחד העם “למען עשות גדולות בארץ צריך שיהיה הדור ראוי לכך “, עשו רושם. הכשרת הלבבות – תחלתה בחנוך הילדים, ואגודת הסתרים “בני משה” שנוסדה על ידי אחד העם – אחת מפעולותיה העיקריות היתה חדוש החנוך על ידי יסוד בתי אולפן לאומיים מודרניים. חברי “בני משה” מפוזרים היו בערי התחום, ואף כי מספרם היה קטן, השפעתם היתה גדולה, ועל ידיהם נוסדו בערים הגדולות ווארשה ווילנה ועוד בתי ספר לבנים ולבנות, שבהם היו למודי הלשון העברית והתנ”ך ותולדות ישראל עומדים בראש. בתי הספר האלה בשרו את בוא ה”חדרים המתוקנים" ³³¹. בינתים כבשה התנועה הלאומית הרומאנטית את בני הנעורים. בחורי ישיבה שנתפשו לרעיון ההשכלה ותלמידי המכללות והאכסטרניים שחפשו דרך תשובה לעמם – רבים מהם בקשו מוצא לכחותיהם ולשאיפותיהם הלאומיות המהפכניות בחנוך, ואחזו באומנות ההוראה, על מנת להכשיר את הלבבות. מורים אלה מצאו להם את שדה פעולתם בתלמודי התורה שהיו קיימים בכל עיר ועיירה בישראל.

מדוע דווקא בתלמודי תורה? – החדר היה מוסד פרטי, עומד ברשות היחיד של המלמד, שהיה על פי הרוב עלוב נפש וצר-אופקים, בעוד שתלמוד התורה היה מוסד צבורי. תלמוד התורה בימים ההם לא נבדל אמנם מן החדר אלא בזה, שתלמידיו היו בני עניים ולמדו חנם אין כסף, והצבור הספיק את הכספים הדרושים לכלכלתו. מוסד מוזנח היה, בית מחסה ליתומים ולבני עניים, נתון בידי פרנסים חשוכים ומלמדים בלתי מוכשרים, – העלובים שבמלמדים. בעיני העם היה תלמוד התורה חדר מקולקל, וכל מי שהשיגה ידו לשלם שכר למוד, אפילו מועט שבמועט, התרחק מן הת“ת ושלח בניו אל ה”חדר“. ואף על פי כן היה הת”ת נתון יותר לשנויים ולשפורים מן ה“חדר”, שכן היה נמצא תחת השפעת הצבור וזרמיו, מחויב להתחשב עם פקודות הממשלה בנדון התנאים הסאניטאריים והלמודים הכלליים, כי בשעה שהניחה הממשלה ידה מן ה“חדר” כעסק פרטי, לא הסיחה דעתה מ“תלמוד התורה”, שהיה מוסד צבורי. הדירקטורים והמשגיחים של בתי הספר העממיים היו דורשים ממנהלי בתי תלמוד התורה שינהיגו בהם למודי חול, שיעמידו בהם כלי בתי ספר, ולא שלחנות וספסלים כנהוג ב“חדר”, שהמורים יהיו מסיימי בתי ספר תיכוניים או גבוהים. מעת לעת פנו חברות ת“ת אל השלטונות לקבל מהם אשור, ואז דרש השלטון תכנית למודים מודרנית. לאט לאט הפכו בתי הת”ת והיו לבתי ספר עממיים, המלמדים למודי קדש וחול כאחת. בשנת 1893 יצא חוק הנותן הנחות רבות למלמדים, אבל שום הנחה לא ניתנה לת“ת. החרדים השתדלו שחוק המלמדים החדש יחול גם על הת”תים, אבל השתדלותם לא נשאה פרי ולא הותר למלמדים ללמד בהם.

ושוב: עם בוא ההתעוררות הצבורית הגדולה, ההתעוררות הלאומית מצד אחד וההתעוררות ההכרה הסוציאלית בקרב האינטליגנציה וההמונים מצד שני, התחילו תובעים שפורים בחנוך, וכחות חדשים נספחו אל תלמודי התורה, להרים את מצבם ולהתקין להם תכנית חדשה ³³².

המורים החדשים, נלהבי רעיון התחיה והכשרת הלבבות, הכניסו זרמי רעננות ואידיאליות למוסדות הישנים שנתחדשו חדוש גמור. הם היו לא רק למורים לילדים, אלא מדריכים לנוער בכללו. כדי לתת מושג מה מאפיים של המורים החדשים, שבאו למלא את מקום המלמדים הישנים, יבואו כאן קטעים אחדים מספרות הזכרונות.

א. קאצוביץ, למשל, מתאר את “האידיאליסטים מעיר פולטאבה” – ארבעה מורים עברים. שלשה מהם הגיעו אחר כך לידי פרסום גדול, והם: אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, הסופר-הצדיק שרכש לו אהבת הישוב בארץ ישראל, מרדכי קרישבסקי (מ. אזרחי) שהיה אחר כך לאחד מטובי המורים בארץ ישראל, ומשה אהרן בורוכוב שהתיישב באמריקה, – אביו של התיאוריתיקן של תנועת פועלי ציון ב. בורוכוב. ועליהם ועל כיוצא בהם אומר קצוביץ: “אלה הם המורים, רובם בני ליטה, אשר הקדישו את חייהם וכל חום נשמתם לחנוך הדור הצעיר, שיהיו בנים נאמנים לעמם ובעלי הכרה פנימית, ולגודל אשרם עלתה בידם לראות פרי מעלליהם, כי רבים המה התלמידים שהיו אחר כך ראשי לוחמי מלחמת קיומנו” ³³³.

קטע קצר מזכרונותיו של אחד המורים האלה, ח. א. זוטא, פותח לנו פתח לנפשו של המורה העממי החדש:

"במשך שנות למודי בברלין, לשמע כל וכוחי הסטודנטים (על הלאומיות) נעורו בי כל רגשותי לציון ולירושלים מימי נעורי. צפו כל האגדות שבמדרש, כל הספורים על דבר הכותל המערבי ועל מגדל דוד, על הר הבית ועל המקדש, על ארבע הערים הקדושות ועל הים הגדול. קמו לנגד עיני בכיות אבא בערב תשעה באב בלמדו אותי על רבי יוחנן בן זכאי. ובלבי גמרתי לשים ליסוד הדינאמי של החנוך את הרעיון הלאומי. בשובי מברלין נתבקשתי לבוא לעיר האוניברסיטאית חארקוב, לשמש שם מורה בתלמוד תורה. מוכרח הייתי להתייצב לפני הרב דמתא, איש בעל צורה, ידוע כאיש פקח. ביוהרא של צעיר בן עשרים ושלש שלחתי לו קודם את כרטיסי:

ונכנסתי. הוא התבונן אל הכרטיס, שכמוהו לא ראה (להתפאר במלמדות!), הסתכל גם בפני, הביט לזקני, שהיה עשוי תספורת, לבגדי המגוהצים והקצרים, והתפרץ בצחוק:

– הרי לך מלמד! ³³⁴.

באביב של שנת 1896 הופיע ספרו של הרצל “מדינת היהודים”. מיד לאחר זה נתכנסו הקונגרסים הציוניים הראשונים והתנועה הציונית היתה לזרם חברתי אדיר, שמשך אחריו את המשכילים, את המעמד הבינוני ואת הנוער, ורבים מבעלי המלאכה. העם ההולכים בחשך ראה אור גדול, – אור הגאולה. בני הנעורים שעמדו לפני כותל אטום, כטפוסו של נחמן בספרו האבטוביוגראפי של פייערבערג “לאן” – החלו לחלום על חיים חדשים. ההתחדשות וההתרעננות הורגשו ביותר במקצוע החנוך.

התנועה החדשה – מטרתה היתה יסוד בתי ספר לעם, שתלמידיהם ייהנו מחנוך עברי וכללי גם יחד, כי על כן היתה הציונות גם תנועה תרבותית-כללית. ברם יסוד בתי ספר חדשים פגש מכשולים מצד השלטון הרוסי. הממשלה הריאקציונית הרגישה בהתפשטות הרוחות החדשות, הליבראליות והסוציאליות, יראה לקיומה והשגיחה בשבע עינים על בתי הספר הרוסיים, לבל יפיצו בין בני הנעורים את ה“ארס” המדיני. גם את בתי הספר המיוחדים ליהודים (בתי ספר ללמודים כלליים) שמרה מן הרוחות המזיקות. ה“חדרים” היו חפשיים מן החשדים. אליהם התייחסה הממשלה כאל מוסדות דתיים, שאין להם כל מגמה פוליטית וצבורית. על כן היה הפקוח עליהם קל, אך כדי לצאת ידי חובה. כל אדם שהביא תעודה מן הרב מטעם הממשלה שיש לו ידיעה בלמודי הדת ותעודת יושר הנהגה מן המשטרה ושפרע שלשה רובל לשנה – קבל תעודת מלמד. בזה השתמשו הציונים ופתחו בתי ספר עבריים וקראו להם, כדי לסמן מהותם, “חדרים מתוקנים”. השם שהעיד על המשך הישן, סייע הרבה להצלחתו. היהודי מן המעמד הבינוני ראה בו את המוסד המסורתי שהתקיים במשך דורות, אלא שתוקן לפי רוח העת החדשה.

החדר המתוקן הופיע בזמן ירידתו של ה“חדר” הישן. חדר-הדרדקי ביחוד עמד בשפל המדרגה וכח חיוניותו תש. מלמדי הדרדקי היו ברובם המכריע מעוטי תורה, מעוטי דעת, עלובי גורל ובזויי מעמד ³³⁵. אף חדר הגמרא פחת ערכו. השקפת עולמו של המלמד, צורתו החיצונית, ארחות חייו, שיטת למודו ושיטת הענשים שנהג בה, – כל אלה לא התאימו עוד להשקפתם ודרכי חייהם של המשכילים ובני מעמד הסוחרים. החיים החדשים דרשו בתוקף ידיעת שפת המדינה וחשבון, ותכניתו של החדר, שנטלה מן התלמיד את כל היום, לא הניחה זמן ללמודים הכלליים. ה“חדר המתוקן” בא כדבר בעתו.

– במה נבדל ה“חדר” החדש מן הישן?

– בכל. בדירה נקיה, מוארת, מרווחת ומיוחדת רק ללמוד ילדים, ולא לשום שמוש אחר. רהיטיו, מכשיריו וכל כליו היו מותאמים יותר לדרישות ההיגינה האסכולית ודומים לאלה של בתי הספר המסודרים. דייקו בחדרים אלה בנקיון גופם ובגדיהם של התלמידים. השעורים ניתנו בשעות קבועות לכל למוד, ובין שעור לשעור הפסקה למנוחה. בין הלמודים הוקצה מקום גם לזמרה ולהתעמלות. הילדים חולקו לפי גילם ולפי מדת ידיעותיהם ³³⁶.

ובפנים החדר הוכנסו שנויי-יסוד: תכנית הלמודים היתה מהפכנית. עברית נלמדה כלשון, לפי דקדוקה ובהדרגה. המקרא, זה בנו החורג של ה“חדר”, עלה לגדולה ונעשה עמוד התווך של התכנית. הונהג באור תפלות במקום אמירת תפלות. זו היתה הפעם הראשונה בתולדות החנוך העברי שנקבע מקום בתכנית ללמוד ההיסטוריה הישראלית. הספרות העברית החדשה, שהיתה “טרפה” בעיני הדור הישן, – הוקצו לה מדור וזמן. בכמה “חדרים” למדו גם את הגיאוגרפיה של ארץ ישראל. ניתן מקום גם לשפת המדינה ולראשית ידיעות כלליות. מוסד שעמד דורות רבים על נקודה קפואה וצמצם את כל כחו בלמוד העבר, כאלו תש כח היצירה בישראל לעולם – לבש צורה חדשה ורעננה. העבר וההווה נתקשרו לשם העתיד. הלמודים שהיו רחוקים כל כך במקום ובזמן – נופחה בהם נשמת רוח חיים חדשים. הילד לא למד עוד מסורת מגובשת וגמורה, שאין לה המשך, כי אם תרבות חיה, המשפיעה על רגשותיו והגיונותיו, חיי יומו וחלום עתידותיו.

וכגודל המהפכה בתכנית – כן גדולה היתה התמורה בשיטה. אין ריש דוכנא ואין מלמד זועם. המורה – אדם מודרני הוא, מכובד על הבריות, מבין לרוח הילד ולנטיותיו. אין הוא שולט בילד במקל חובלים, כי אם מתהלך עמו כאח וכרע. ראשית הלמוד – דבור עברי על ידי תמונות ומשחקים ושיחות נועם. במקום שיטת הקריאה של קמץ אלף אָ באה השיטה הקולית, הראציונאלית. והילד קורא עברית ומבין כל דבור. פסקה הקפיצה מאלף בית אל חומש. לא החל התלמיד תורה עד שלא הותקן בפרוזדור הלשון. ולא התחילו מתורת כהנים, אלא מבראשית. ונוסף על למודי התורה בא למוד הספרות, ספרות הילדים, עם שירים ושירי זמרה ומשחקים.

עם יסוד ה“חדרים המתוקנים” באה גאולה גם לבנות ישראל, שחנוכן היהודי היה מוזנח מאד, – הוריהן יצאו ידי חובתם להן בלמוד הקריאה ב“סדור” ובכתיבת מכתב באידיש, ואף אחת מאלף לא הגיעה לידי למוד חומש. ה“חדרים המתוקנים” קבלו גם ילדות, והן למדו ביחד עם הילדים על פי התכנית. אז נראו בפעם הראשונה בערי ישראל נערות הלומדות ויודעות את כתבי הקדש ואת תולדות עמן ולשון עמן. בהרבה ערים נפתחו גם בתי ספר עברים מיוחדים לנערות. שנים מאלה – מוניטין יצאו להם: האחד בית הספר "יהודיה " בווילנה שמספר תלמידותיו הגיע למאות ומקרוב ומרחוק באו לראותו, ושני בווארשה שנוסד על ידי פועה ראקובסקי, נכדתו של הרב ממאריאמפול. על בית ספרה כתב מ. י. פרייד בספר זכרונותיו “ימים ושנים”: “ראקובסקי ניהלה את בית ספרה בהצלחה שנים רבות, עד שעלה בידה להקים דור של בנות עבריות במלוא המובן, אשר גם אחרי היותן לאיש נשארו נאמנות לשפה ולספרות העברית, ואלו הן שהשפיעו לטובה גם על חנוך בני ביתן” ³³⁷.

החדוש הגדול ביותר שממנו ינק החנוך העברי המודרני את מזון חיותו היתה “השיטה הטבעית”, כלומר למוד הלשון לא בדרך התרגום ללשון האם כי אם על ידי הרגל בדבורה על ידי שמיעת אוזן וחקוי. מקור השיטה הוא בחנוך הכללי. עוד בשנת 1882 פרסם הד“ר ווילעלם פיעטור, מורה גרמני, חוברת בשם “דער שפּראכאונטערריכט מוסס אומקעהרען” שעורר פולמוס גדול מאד. בחוברתו הציע שורת תקונים בלמוד לשונות חיות ודרש לעבור מתרגום ללמוד המבטא והדבור החי. דבריו השפיעו ובמשך השנים באה מהפכה שרשית בדרכי למוד לשונות, ובסוף המאה הי”ט היו מלמדים בטובי בתי הספר הכלליים בארצות התרבות לשונות חיות על פי הדבור. הדי הפולמוס הזה ודאי הגיעו גם לעולמנו.

ואף על פי כן תחשב השיטה “עברית בעברית” כיצירת התנועה הלאומית. עיקרה בא לא משום שהיא דרך קצרה או נעימה יותר, אלא משום שעתידה היתה לגרור אחריה תחית לשוננו. ובן יהודה הקנאי היה יוצר השיטה.

על ראשיתה של השיטה יספר נסים בכר את הדברים האלה:

“רעיון השיטה העברית בלמוד השפה העברית עלה בדעתי עוד בשבתי בפרוור באלאטה אשר בקושטא… בשנות תרל”ג-תרמ“ב עמדתי בראש בית הספר של חברת “כל ישראל חברים” אשר יסדתי שם. המורה העברי שלנו היה הבלשן המהולל ר' חיים באבאני ע”ה. אף כי ידיעותיו בעברית היו מרובות, שיטתו היתה שיטת התרגום מעברית ללאדינו ובסוף שנת הלמוד הראשונה גליתי כי המורה הצליח להקנות לילדינו את התוכן, אך לא את השפה עצמה… למוד השפה העברית בתור “לשון הקדש” כבר לא נראה בעיני, והרבה התקנאתי אז בשיטת למוד השפה הצרפתית החיה, אשר אני בעצמי הייתי המורה בה. אז פניתי אל רבי חיים בהצעה לקבוע לתלמידים עת מיוחדה בכל יום ללמוד השפה העברית על פי שיטת האם, או שיטת פריבל, כלומר, עברית בעברית. ובשנת תרל“ד, בערך, התחיל ר' חיים ללמד מחלקה אחת בעברית בלי שום תרגום, כי אם בעזרתם של המכשירים הנמנים ברשימות הנכללות בספרי פסטאלוצי ופרבל… ואחרי שהלשון היתה שגורה לגמרי בפי הילדים, עזב ר' חיים לגמרי, ואחריו שאר המורים עוזריו, את שיטת התרגום והתמכרו כליל לשיטה הטבעית”.

“בשנת תרמ”ג קבלתי את בן יהודה אל בית הספר “התורה והמלאכה” בירושלים (לאחר שעבר שמה בכר) בתורת מורה לעברית וספרתי לו על תוצאות נסיוני בקושטא ודרשתי ממנו להתרכז בשיטה זו ולשכללה, וכן עשה. תלמידי בית ספרנו דברו ערב רב של שפות: שפאניולית, אשכנזית, ערבית, פרסית, יונית ואיטלקית. בסביבה זו התחיל בן יהודה ללמד בשיטה הטבעית ובהתלהבות רבה ובמסירות נפש השפיע על כל תלמידיו. שנים מתלמידיו הראשונים היו דוד ילין ויוסף מיוחס, אשר היו במשך הזמן גורם חשוב בהפצת “השיטה הטבעית”, קודם בבית הספר של למל ובית הספר לבנות בירושלים, ואחר כך בכל רחבי ארצנו ובגולה" ³³⁸.

ההתחלה עשתה רושם גדול על בן יהודה ורעיו, ובשנת תרמ“ט כתב בן יהודה ב”הצבי" (גליון י"ח) את הדברים האלה:

“היה יהיה הדבר הזה, בוא יבוא היום ולא יאחר! עוד עזב יעזב ישראל בארצנו את לשונות הנכר אשר בפיו, שוב ישוב ללשון אבותיו, והיתה ביום ההוא לשון עברית אחת לכל העם, ובראה לו לב אחד ורוח אחת תתן בקרבו, והיה ישראל אחד ולשונו אחת. היום הנפלא ההוא נשורנו ומקרוב, נראנו ובעוד שנים מספר. בוא יבוא היום ולא יאחר!”.

לאחר נסיון ראשון זה שהצליח עברה השיטה לבתי ספר אחרים בארץ ישראל, בבית הספר של למל ושל אבלינה די רוטשילד, עד שנתפשטה אל שאר הערים והמושבות בארץ ישראל, והניחה את היסודות לעברית המדוברת בארץ ישראל. ביחוד נתפרסמו לשבח כמורים על פי שיטה זו יהודה גראזובסקי, דוד ילין ויצחק אפשטיין ³³⁹.

בשנת 1805 פרסם יהודה גראזובסקי מאמר ב“הצבי” שיצא על ידי בן יהודה בירושלים בשם “השיטה הטבעית בלמוד שפתנו או עברית בעברית”, להוכיח תועלתה ולהפיץ שמושה. מן המאמר נראה שהרעיון בא לבן יהודה מפדגוג צרפתי קאררה, שהורה בבית הספר למורים של האליאנס איזראעליט בפאריס ³⁴⁰. תלמידי המוסד היו צעירים שהתכוננו להפיץ את לשון צרפת ואת תרבותה בבתי הספר של האליאנס שבארצות ים התיכון והקדם. קאררה החל את נאומו לפני העתידים להיות מורים בדברים האלה:

“בלמוד השפה לנערים המדברים שפה אחרת ולא צרפתית, צריך ללכת בשיטת האם, לאמר: ללמדם צרפתית ישר, בלי עזרת השפה אשר ידברו בה התלמידים”.

וגראזובסקי הוסיף:

“נסיון אבותינו (ללמד עברית לילדים על פי תרגום לשפת דבורם) לא יכריחנו להודות כי השיטה היא טובה ומוצלחת. יש לפנינו שיטה אחרת, יותר פשוטה, שיטה בדוקה ומנוסה ופריה ידוע לכל, היא שיטת האם בלמדה את בנה לדבר בשפה שהיא מדברת בה. ילד בן שנתים אינו יודע עוד דבר, ובמשך שתים שלש שנים הוא יודע כבר לדבר את אשר הוא חפץ, לספר את אשר הוא עושה, ולהביע את אשר הוא חושב… ועוד יותר פלא כי השיטה הפשוטה והטבעית הזאת מצלחת תמיד, בלא יוצאים מן הכלל, ואיננה דורשת כשרונות מיוחדים והכנה מיוחדת לא מהמורה ולא מהתלמיד. בן כל אם יודע לדבר בשפת אמו, בעת שבנינו לומדים בחדריהם ימים רבים, ואף אחד מני אלף לא יוכל לדבר כן בשפה שהוא לומדה ימים על שנים, ואחרי שכבר תרגם עשרות ספריה”.

“הנסיון אשר עשה כותב הטורים האלה בשנים האחרונות בבית הספר שהוא מלמד בו (בארץ ישראל) הורהו את טיב השיטה הזאת. ופרי הנסיון הזה ראוהו רבים ויהללוהו, ונבונים וישבחוהו”.

גראזובסקי הוציא את מאמרו גם בחוברת מיוחדת, להפיצה בין המורים. רוב החוברת הוקדש להוראה מעשית, להדריך את המורים כיצד ללמד על פי השיטה החדשה, אולם נשמת המאמר היא השאיפה החדשה לתחית הלשון. “השפה שבה לתחיה בפיות בני העם” ואת זה “עשה הרעיון האחד והמיוחד, רעיון חבת ציון ולאומיות”.

המאמר עשה רושם על המורים הלאומיים. כ“רביבים עלי עשב” היה. המורים היו חדורים רוח הלאומיות ולמדו את התנ“ך מתוך התרוממות הרוח, אבל עדיין היה דבר-מה חסר בדרך למודם כדי למצוא צורה מוחשית לאש לבם, איך להעבירה ללב התלמידים ולראותה לוהטת. לקוי זה נתמלא על ידי השאיפה להחיות את הלשון בפי הילדים, שיהיו המורים שומעים באזניהם את הלשון הקדמונית, עליה חונכו אבותינו, מדוברת בפי הבנים. אבל להוציא שאיפה זו לפועל קשה היה. לנו, הרגילים לדבור עברי, אין כל מושג כמה מוזר היה למורה בבית הספר לנסות ללמד בלי תרגום – שיטה שהתקיימה מאות שנים, מיום גלות ישראל מארצו. זמן קצר לאחר צאת החוברת נתפרסם ב”השלח“, שנערך על ידי אחד העם מאמר מפורט על השיטה הטבעית מאת יצחק אפשטיין בשם “עברית בעברית”. קסם סגנונו, כווני החן שלו, יושר הגיונו ותוקף הוכחותיו פעלו על המורים פעולה נמרצה, וכמה מהם רצו להתחיל ללמד על פי הדרך החדשה הזאת. מיד לאחר זה הופיעו שני ספרי הדרכה למורים, האחד “עברית בעברית” מאת יצחק אפשטיין והשני “לפי הטף” מאת דוד ילין. הספר הראשון הכיל את המאמר שנדפס ב”השלח" כמבוא והשאר היו שעורים מפורטים למורים, כיצד להרגיל את הילד בדבור העברי בהדרגה. ספרו של ילין היה מפורט עוד יותר וחולק לשנים, ספר אחד למורים ואחד לתלמידים, ללמוד הקריאה. שני הספרים האלה היו בעלי אופי מעשי וכל מורה יכול היה להתנהל על פיהם. בלי כל הגזמה אפשר לומר, ששני הספרים האלה הכניסו את השיטה הטבעית לבתי הספר. ושניהם היו יקרי ערך, מחוברים בידי פדגוגים מנוסים. יצחק אפשטיין ודוד ילין מלאו אצלנו מקום בית מדרש למורים.

דרך התפשטותה של השיטה הטבעית ברוסיה ופולין היה דבר פלא. בימים ההם לא היה עוד בכל רוסיה ופולין אף בית מדרש לאחד למורים עברים ולא מרכז חנוכי אחד. כל העבודה החנוכית החדשה נעשתה על ידי אגודות בודדות, על ידי עסקנים יחידים ועל ידי מורים פרטיים, – פרושים זה מזה ורחוקים זה מזה. כל המורים היו אבטודידאקטים שאחזו בהוראה העברית בלי כל התקנה תיאורית או מעשית. כלי הזין היחידים שלהם היו האהבה והשאיפה, ובכחן של אלו עשו נפלאות ממש. מגששים באפלה היו, מנסים ונכשלים וחוזרים ומנסים. ההדרכה היחידה שלהם היתה להתבונן איש במעשה רעהו, – מתחיל בלתי מנוסה לומד ממעשי מורה בעל נסיון מוגבל, שהגיע למה שהגיע בכחות עצמו. שמועה נפוצה שבעיר פלונית אלמונית נפתח חדר מתוקן ומצליח, ומיד באו מורים והמיועדים להיות מורים, והחולמים להורות, להסתכל במעשה המצליח, שהיה אבטודידאקט כמוהם, אלא שבדרך אינטואיציה ועל פי שיטת נסוי וטעיה הגיע למה שהגיע. בחזור המסתכלים לעירם למדו על פי הדרך החדשה. ולמרות כל המכשולים האלה, שאין דוגמתם בצבור מאורגן הדואג לחנוך בניו, עלתה בידם לפתח את השיטה ולהביאה לידי השלמה. הלמוד המעשי לפי השיטה הטבעית הובא בימי עליתו של החדר המתוקן לידי מדרגה רמה יותר מאשר בהוראת לשונות חיות בבתי הספר הכלליים – אף כי לאלה היו ארגון מרכזי וקתדראות וחוקרים ומדריכים וספרות עשירה. בלי כל אלה גודל דור של מורים, שרבים מהם היו יכולים לשמש מופת בכשרונותיהם ובחריפות המצאותיהם אף במערכות חנוך מסודרות.

אין כל תעודות לדעת היכן נוסד ה“חדר המתוקן” הראשון ברוסיה. נראה שאודיסה היתה מולדתו. וזה לא יפלא. באודיסה התקיים המרכז של “חובבי ציון” (הועד האודסאי). אודיסה עיר החוף היתה והיה לה הקשר הטוב ביותר עם ארץ ישראל. אולם דוקא הנסיון האודסאי לא היה מן המוצלחים.

וזה אשר יספר עד ראיה, ח. א. זוטא, על נסיון זה:

“בשנה ההיא נתפרסם ב”השלח" מאמרו של יצחק אפשטיין “עברית בעברית”. הסברותיו והוכחותיו שנאמרו בהגיון ובלשון יפה מאד פעלו על המורים הצעירים. “זמירות” מעין זה נשמעו גם ממקומות אחרים, ביחוד מאודיסה, וכשנבחרתי בשנה זו לאספת הועד האודיסאי, החלטתי לבקר שם את החדר המתוקן של חיותין, שבו דברו עברית ולמדו עברית. חשבתי שאופן הלמוד בחדר הזה יסייע בידי לשנות את שיטת הלמודים, שנהגתי בה עד עכשיו. אמנם שמעתי שמדברים סרה על החדר האודיסאי, שהיה אז אולי הראשון על פי שיטת “עברית בעברית” והיחיד ברוסיא. ומשום זה רציתי להווכח בעצמי, כדי לעמוד על טיבו, ואמנם מה שראיתי ומה ששמעתי התמיה אותי".

"המורה חיותין, איש גבה קומה ושערותיו פרועות, עמד לפני תלמידי הכתה שישבו על ספסלים פשוטים סביב שלחנות צרים כעין חית רחבה. הוא שאל את באורי הפסוק “בראשית ברא אלהים” וכו' מלה במלה ובאר באופן זה: בראשית – בתחלה, ברא – יצר, ד' – אלקים, את השמים – הרקיע, ואת הארץ – האדמה. הוא הרגיש בי כי מורה אני, לכן השתדל לקפוץ מענין לענין בפרשה זו. את הפסוק “על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו” באר לתלמידים “על כן ישליך איש את אביו ואת אמו וילך אצל אשתו”. אחרי כן הרים את החטר הארוך שבידו והראה על התמונות התלויות על הקיר, אלה היו התנין, ארי, פיל, דב ועוד, ושאל לשמות החיות הללו, לראשם, לזנבם ולאבריהם האחרים. ביחוד היו מגוחכים התרגילים במחברות התלמידים, שעל פיהם למדו לדבר עברית על פי שאלות ותשובות. “היה היה גדי שעיר. מי היה? גדי היה. איזה גדי היה? גדי שעיר היה. מה גדי שעיר? גדי שעיר היה. מה היה לגדי? לגדי היו קרנים. למי היו קרנים? לגדי היו קרנים. איפה היו הקרנים? הקרנים היו על הראש. מה עוד היה לגדי? לגדי היו רגלים. למי עוד יש רגלים? לפרה יש רגלים”.

“מובן שבצאתי מן החדר ה”מתוקן" הזה לא יכולתי לבלי הסכים לדעת אלה אשר התלוצצו כי החדר החדש “מסוכן” באמת, – אבל הרעיון על דבר הדבור העברי ועל השיטה הטבעית “עברית בעברית” נשאר אצלי קבוע והחלטתי ללמד על פיה בעיר מושבי החדשה היתה חזקה" ³⁴¹.

אחד מן ה“חדרים המתוקנים” הראשונים שנפת ברוסיה ושהיה באמת למופת לארץ כולה היה זה שבהומל, פלך מוהילב, שבו למדו יש“י אדלר, ק. ל. סילמן, יחיאל היילפרין ש. ח. ברכוז ועוד מורים מחוננים. לא עבר זמן רב ולחדר יצאו מוניטין ומורים מקרוב ומרחוק היו באים להסתכל בלמודים, ואף עסקנים צבוריים מעונינים בחנוך, שהיו מסופקים אם טובה הדרך החדשה, נסעו שמה בכוונה לראות ולהווכח. אחד העם ודובנוב באו לראות את בית הספר. ד”ר י. ל. קצנלסון (בוקי בן יגלי) שהיה בן שוללי השיטה החדשה בא להומל ואחרי בלותו איזה זמן בתוך כתלי בית הספר הודה בפה מלא: “באתי, ראיתי ונוצחתי” ³⁴².

בשנת תרס"ד נועדו להומל כעשרים מורים מן הסביבה לרכוש להם ראשית נסיון בהוראה העברית ולדון בבעיות השונות של החנוך החדש. ביניהם היו מורים שהחלו ללמד והצלחתם מסופקת היתה בעיניהם, ומהם שהיו להם ספקות ושאלות בתכנית הלמודים ובדרכי המשמעת, ומהם טירונים גמורים שהתעתדו לפתוח חדרים, ובאו ללמוד ולדעת טיב החדר ולשאול בעצת בעלי הנסיון. המורים האורחים היו השואלים ומורי הומל המסבירים והיועצים. הועידה חלה באמצע עונת הלמודים, על כן לא יכלו האורחים להתבונן ולראות את ראשית הלמוד.

מלים מועטות מלוקטות מתוך הדין והחשבון תעדנה על מצב ההוראה בימים הראשונים ההם:

“המורה צריך להתרחק מבאורים בלתי נמוסיים. למשל: כדי לבאר את הפועל “שכב” אין על המורה לשכב בעצמו על הארץ או להשכיב את אחד התלמידים”.

על תכנית הלמודים יתן לנו מושג הקטע מן הדין וחשבון הנ"ל:

מלמדים י“ח שעות בשבוע. בימים הראשונים לא יארך כל שעור יותר מעשרים רגע. מתחילים ללמד קריאה אחרי עבור כארבעה חדשים (מיום הכנס הילד ל“חדר”), בהיות לתלמיד אוצר הגון של מלים עבריות, למען יבין את קריאתו. את הקריאה והכתיבה מלמדים בבת אחת. הקריאה נלמדת על פי השיטה הקולית. אחרי הקריאה ילמדו על פי הספר “בית ספר עברי” של יהודה גרוזובסקי. ספורי התורה מלמדים בשנה הראשונה בעל פה ובסגנון קל. מלמדים גם תפלות ושירי ילדים ומנגינות ומשחקים. זוהי התכנית לשנה א. בשנה השניה מלמדים “שעורים ממשיים” (ידיעת החיים והטבע בדרך הסתכלות, בעזרת טיולים והתבוננות) ודקדוק מעשי קל, ספר בראשית ויהושע ושופטים, וספרי למוד לשון. בשנה השלישית: לשון וספרות ילדים, שמות ובמדבר מן התורה, שמואל א וב ומלכים מנביאים ראשונים, יחד עם פרקי תרי עשר המתאימים לדברי ימי התקופות ההן, ודברי ימי ישראל עד חרבן הבית השני. בשנה הרביעית המשך הלמודים הנ”ל בצרוף הגיאוגראפיה של ארץ ישראל. מנביאים וכתובים: מלכים ב, עזרא ונחמיה בלוית הפרקים המתאימים מירמיהו ומאיכה, ולקוטים מפירוש רש“י. בשנה החמישית החלו “עין יעקב” ולקוטים ממשנה, ובששית גמרו את התנ”ך והחלו גמרא. תפלות ופיוטים נלמדו בכל שש השנים, וכן ראשית החשבון והגיאוגראפיה הכללית ³⁴³.

גם בשאלת המשמעת בכתה היה ההבדל בין החדר החדש והישן גדול כהבדל במהות הפנימית. בריאקציה נגד שלטון השבט נתעוררה השאיפה לחנוך חפשי, חסר כל עונש. המסקנה של מועצת המורים בהומל בשאלה זו היתה: “לו אפשר היה כי המורה לא יחשוב כלל, כי יש בידו לענוש עונש מאיזה מין שיהיה, אז היה עולה החנוך למדרגת ההשתלמות היותר גבוהה” ³⁴⁴.

ביחוד גדלה התנועה לשפור החנוך ולהלאמתו לאחר האספה הכללית של הציונים ברוסיה שהיתה בחדש אלול תרס“ב במינסק. שם הרצה אחד העם את הרצאתו המפורסמת “תחית הרוח” על שאלת התרבות ושם אמר: במקום הכרוז “כבשו את הקהלות” של הרצל יותר נכון להכריז “כבשו את בית הספר”. בבית הקהלה יש לנו עסק עם ה”אבות" ובבית הספר עם הבנים. לכבוש את האבות, לפחת רוח חדשה בלבות הגדולים, שכבר נשתקעו בארחות חיים ידועים ודעותיהם ורגשותיהם כבר נתאבנו בצורה ידועה שקשה להם לשנותה – עבודה זו יגיעתה מרובה מתועלתה ועל הרוב אין תוצאותיה הקלות שוות באבוד הכחות היוצאים בה. וכי לא יותר מועיל היה להקדיש את הכחות האלה ל“כבוש הבנים” שעדיין לבם נייר חדש ואפשר לכתוב עליו כטוב בעינינו בלי יגיעה יתירה?" ³⁴⁵.

הדברים האלה השפיעו השפעה גדולה על הציונים. יסוד החדרים המתוקנים נתפשט מהר, עד כי לא היתה כמעט עיר ועיירה בתחום המושב שלא הוקם בה אחד. מחוסר ארגון ומוסד מרכזי המטפל במספרים לא נדע מספר החדרים המתוקנים ומספר תלמידיהם, ולא נוכל להשוותם אל מספר הילדים שלמדו בחדרים הישנים. בכרוניקה של חוברת אחת של העתון היהודי הרוסי “וואסחאד” באו ידיעות על פתיחת חדרים מתוקנים ובתי ספר עבריים בערים ווילנה, ראשקוב (פלך פודוליה) זאסלאב, (פודוליה) סוסנוביצה (פלך פיטריקוב) זיטומיר וקרימיניץ (פלך וואהלין) וזבלאדובה (פלך הורודנה). בחוברת שניה נמצא ידיעות על פתיחת חדרים מתוקנים ובתי ספר בפריל (פלך וויטבסק) ווילקובישקי, רוזשיץ (פלך וואהלין), חאשקוב (פודוליה) קרוטינגן (קובנה) וקלקי (וואהלין), ונרשם שבכולם מלמדים על פי השיטה הטבעית. דבר המוסד הגיע גם לפנות הרחוקות ביותר. ב“הפדגוג” נמצאה הודעה על פתיחת בית ספר מתוקן בעיר קוטאיס, בקוקז, וגם בו למדו על פי השיטה הטבעית.

תנועת החדרים המתוקנים גברה ביותר בנגב רוסיה, ומסבות שונות. הישוב היהודי שם קלוש היה, והיהודים הרגישו שם את גרותם, והתגעגעו על סביבה יהודית. עסקני הצבור שם היו בעלי אופק רחב יותר, בני אדם שהיו להם קשרים עם העולם, ולבם ער לתקונם ולשפורים. מצבם החומרי של אחינו היה טוב שם יותר מאשר בפלכי המערב, על כן יכלו לשאת בעול ההוצאות של חנוך מודרני. אחד מן החדרים הראשונים בנגב נוסד בשנת תרנ"ח בעיר ניקולאייב. והחדרים המתוקנים בדרום רוסיה שמשו לא רק מקומות למוד לתינוקות, אלא מרכזים לאומיים לנוער הלאומי ולצבור הציוני. בהם הונהגו שעורי ערב לבוגרים והרצאות לעם. תלמידי החדרים המתוקנים באו על פי רוב מבתי האמידים והבינונים, ושכר הלמוד כסה את רוב ההוצאות, ואת הגרעונות השלימו מתרומות חברים ומהכנסות נשפים. המורים היו מקבלים שכר הגון, פי שלש וארבע משכר המלמדים ³⁴⁶.

יסוד ה“חדרים המתוקנים” והתפשטותם המהירה יצרו את הצורך בספרי למוד ומכשירי חנוך. אז נוסדו הוצאות ספרים שעיקר פעולתן היה בשדה החנוך: הוצאת “תושיה” בווארשה ו“מוריה” באודיסה. בתי הוצאה אלו ואחרים הוציאו עשרות ספרי למוד למקצוע למוד הלשון והדקדוק ותולדות ישראל, ואף לאגדה ולמשנה ולתלמוד ולספרות מודרנית. הרבה מספרי הלמוד הודפסו במהדורות רבות ונפוצו לרבבות ³⁴⁷.

בשנת תרס"ז החל להופיע העתון החנוכי הראשון בתולדותינו בשם “הפדגוג” שנערך על ידי ש. ל. גורדון. העתון הטוב הזה פתח לפני המורים האבטודידאקטים את שעורי הפדגוגיה הכללית והרחיב את אפקיהם. עם סופריו נמנו מורים עברים שרכשו להם את ידיעותיהם הפדגוגיות במכללות ובבתי מדרש למורים בחוץ לארץ. ואזכיר בזה נושאים אחדים שעליהם נכתבו במאמרים: בתי הספר של פריבל ונחיצות גני ילדים עברים, על הפסיכולוגיה של ילדים (רגזנות ועצבנות). איך הקריאה נקנית, פיסטאלוצי בתור מחנך העם. על דבר ההתגוששות (התעמלות). חסרונות האופי של הילדים וכו' וכו'. בין המלמד הישן, אשר לא קרא עתון ולא הרגיש כלל צורך לסגל את הלמודים לנפש הילד, ובין המורה החדש למרות היותו אבדידאקט, היה מרחק של דורות. מתפיסת ימי הבינים קפץ החנוך העברי למאת העשרים.

קטע מן ההקדמה לירחון ה“פדגוג” יעמידנו על טיב השאיפות של המחנכים החדשים:

“אנו בני “דור המדבר” רוצים, לפחות, להכין את הדור הצעיר ולחנכו לחיי לאום בריאים ומלאים. ה”רצון הטוב" הזה, כתולדה בלתי אמצעית מן התנועה הציונית ההולכת ומקפת יותר ויותר את חיי עמנו, החל להתגשם במקצוע ההוראה ביסוד “חדרים מתוקנים” על ידי מורים לאומיים מומחים היודעים את ערך עבודתם הלאומית ותוצאותיה הגדולות… תחית עמנו לא תוכל להיות בלי תחית שפתנו, ותחית שפתנו אינה אפשרית אם לא ישימוה בפיות ילדינו הקטנים. ו“המקלט הבטוח” – “מדינת היהודים” לשפתנו יכול וצריך להיות אך ורק החדר העברי, שבו תהיה אך ספירה עברית טהורה, בלי תערובת של שפת הגלות, עולם קטן שכולו עברי, ארץ ישראל בזעיר אנפין. ויען שהשיטה הזאת חדשה היא אצלנו, היא דורשת ברור ולבון מכל צדדיה". ובין המטרות של העתון נכנסת גם “תורת החנוך הגופני, המוסרי והאסתיטי, והשיטה הזאת אינה מצטמצמת כלל באופן הוראת השפה באותה השפה בלבד, כי היא מקפת את כל מקצועות החנוך הגופני והרוחני של ילדינו”.

מאליו מובן שעם התפתחות ה“חדרים המתוקנים” והתרבותם נטפלו אליהם במשך הזמן מלמדים משכילים-לרביע ומודרניים קצת בחיצוניותם, וסתם יהודים שההוראה היתה להם אך מקור של פרנסה, ונראו גם בחנוך החדש נגעי ההתחרות עם כל תוצאותיה. הצורך במורים טובים הורגש, ובעתונים העברים דובר הרבה על חסרון בית מדרש למורים. בשנת 1907 פתחה חברת “מרבי השכלה בישראל” שעורים פדגוגיים בגרודנה, שהלמוד בהם ארך כשנתים והכשיר להוראה בבתי ספר עממיים. אל הקורסים האלה, נתכנסו צעירים שמלאו כרסם בתלמוד בישיבות ושקראו בספרות העברית המודרנית, לקבל שם את הכשרתם הפדגוגית. מן השעורים האלה יצאו אחרי כן מורים טובים, בעלי ידיעות כלליות ומקצועיות. הקורסים האלה התקיימו עד שנת 1915, שאז נהרסו לרגלי המלחמה. (פרטים על המוסד, יבואו להלן).

עם תקון החנוך נעשו נסיונות לארגן את המורים, אך דבר זה פגש במכשולים מצד הממשלה, שהביטה בעין רעה על כל הסתדרות צבורית ולא רצתה לתת רשיון לועידה. נתפרסמו הצעות בעתונים על הצורך בהתאחדות המורים ועל יסוד ועד של בוחנים מומחים שאליו יבואו המורים החדשים, מחוסרי ההכשרה, להבחן. השאלות האלה עלו וחזרו ועלו על הפרק בעתונים ובחברה ולא מצאו פתרונן מסבות חיצוניות.

יסוד ה“חדרים המתוקנים” עורר תנועה גדולה, וככל חדוש חברתי ותרבותי הביא לידי התנגדות גדולה. מסביב לכל “חדר מתוקן” התחוללה מלחמה צבורית. ההתנגדות היתה אידיאולוגית. המתבוללים, והם נמצאו בעיקר בערים הגדולות, ראו בחדרים ריאקציה והתבדלות מן האזרחים, חזון ציוני, אוטופיה העלולה אך להזיק לשאיפת היהודים לשווי זכויות. בימים ההם כבר חדרו התנועות הסוציאליסטיות אל כל ערי ישראל. חלק מן האינטליגנציה ראה את גאולת ישראל בשנויים המדיניים והחברתיים ברוסיה, והציוניות היתה בעיניהם כתנועה לאומית צרה, בורגונית, ריאקציונרית. מתוך עממיות החלה אינטליגנציה זו מודה באידיש כלשון ההמונים ומתנגדת לעברית כלשון עתיקה, מתה, ולשון הספרות הדתית. אולם עיקר ההתנגדות בא מצד החרדים. הם ראו במוסד החדש חתירה תחת מוסדות הדת, והמורים החדשים היו בעיניהם כופרים, מסיתים ומדיחים, ונלחמו בהם בכל האמצעים. את המלחמה החזקה ביותר והמגונה ביותר נהלו המלמדים, שהמוסד החדש עלול היה לקפח את פרנסתם. הם חזרו על בתי ההורים והעלילו עלילות על המורים, ולא נמנעו גם מהלשין על המורים לפני השלטון, שאין המורים כשרים מן הבחינה המדינית ו“חדריהם” מסוכנים לשלום המלכות. ויש ערים שהמלשינות עשתה רושם וה“חדר המתוקן” נסגר על ידי הרשות ³⁴⁸. “אין אף חדר אחד שלא הלשינו עליו המלמדים, – כותב אחד מראשוני המורים באותם החדרים, י. י. גלס – אין לך אף חדר אחד שלא יהא פרק גדול של דלטוריות בדברי ימיו” (19) ואמנם בעתונים העברים מאותה תקופה נמצאה הרבה כתבות על התנגדות לחדרים המתוקנים בדרכי מלשינות.

לאחר עבור עשרים -עשרים וחמש שנים לקיום החדר המתוקן ירדה ההתלהבות הראשונה בהרבה. הרבה מן החדרים נסגרו – מסבות שתתבררנה בפרק האחרון. אף כי בקרו תלמידים לאלפים בחדרים החדשים, – היה עדיין רוב העם, ביחוד בני השדרות העניות, שולחים את בניהם אל הישנים. החדר החדש לא השביע רצון כל הסופרים העברים. יש מהם שקבלו עליו:

“עברית בעברית! – כותב ברדיטשבסקי – והדבר הזה היה לקול קריאה אצלנו ולראשית מעשה. יש לנו מורים המלמדים את תלמידיהם שפת עברית בעברית ועושים להם את השיטה הטבעית לקו. יש לנו כבר בתי ספר מעט או הרבה העומדים על יסוד השיטה הזאת. יש לנו במקצוע זה ספרי חנוך הרבה, ועוד יותר: כבר יש לנו סופרים אחדים שנולדו בחוג העברי הטהור ויצאו לכתוב לנו עברית טהורה, בשפה שנמסרה להם כולה בעברית. שמחי, בת יעקב! אחרי דממה סער, ואחרי התרשלות והעדר למוד שפת אבות קם בך דור מדבר בשפת חוזיך וחכמיך!”.

“ונפלא הדבר! הדור הזה, הדור העברי, שלכאורה כולו עברי, רחוק מאד משפת החוזים והחכמים. הוא ידבר עברית, המלים עבריות, השמות והפעלים עבריים, עבריים הם על פי המקור, ועל פי חוקי השפה והלשון, אבל – אינם נובעים מן המקור ואין להם כל שיתוף עם המקור. נפלא הדבר שדווקא אלה הנושאים את דגל “השיטה הטבעית” בלמוד ובחיים, כמו שכחו את טבע השפה ואת רוח השפה. אין בכל מה שכותבים ומדברים אפילו סימן של רוח השפה. רק שפה מלאכותית אנו רואים אצלם, שפה עשויה בידים בלי כל רוח חיים. קראו את דברי כל המזמרים לנו פזמון “עברית בעברית”, קראו את דברי כל אותם האנשים המדברים עברית, וגם לא למדוה בתחלה על ידי שפה שאינה עברית, וראו עד כמה רחוקים הם ביסוד נפשם מן הרוח העברי ומן ההד העברי” ³⁴⁹.

והד"ר שמעון ברנפלד כתב:

"בלונדון היתה אספת רבנים בעניני גיטין וקדושין. באותה אספה קפץ אחד הרבנים והכריז כי למוד הלשון העברית על פי השיטה הטבעית “עברית בעברית” היא “טרפה כחזיר”.

“בגוף הדבר אני נוטה ברוח לדעת המרחיקים את השיטה הזאת שהם קוראים לה “טבעית”, ולפי דעתי היא סירוס הטבע. השיטה הטבעית הזאת מסוגלת ללמוד שטחי של שפה חיה, שבאמת הדבור בה עיקר. אבל שפה שלומדים אותה למוד מדעי וספרותי לתכלית השכלה, הנה לא הדבור העיקר בה, אלא הבנתה, הבנת רוחה וסגולתה הקולטורית, הבנת ספרותה או יותר נכון דעת ספרותה… וטוב ממנה (מן השיטה הטבעית) השיטה שלמדו אבותיה בה. הרי אנו רואים כי לא דברו אמנם עברית, אבל ידעו את התורה. לא גמגמו עברית ולא פטפטו דברים בלי תכן, אלא היו מלאים דעת היהדות. אני לא למדתי מעולם “עברית בעברית” ואני כותב בלי שגיאות אורתוגראפיות, ורוב הנערים בלמדם עברית בעברית אינם יודעים לכתוב אף שורה אחת בלי שגיאות אורתוגראפיות גסות. מסכים אני לדעת הרבנים האורתודוכסים כי לא הדבור עיקר אלא הלמוד. השפה העברית לא תהיה לעולם שפה מדוברת חיה, מאחר שחדלה להיות כזאת. אותו הפרח שנקטף – שוב אי אפשר לחברו אל שרשו. אני ראיתי בנסיון כי לרוב יוצאים ילדי העברים ידי חובתם בדבור העברי בלי שום תכן עברי. אותו הפטפוט שהיו מפטפטים בשפה אחרת, אותו התוכן שאין בו תוכן הם מבטאים בשפה שהם קוראים לה עברית. המלים הן עבריות, אבל החבור שבהן אינו עברי. הגוף הוא עברי, אבל אין הנשמה העברית. זוהי אוטופיה שאנו רודפים אחריה, כי על ידי זה ישוב העברי לשפתו” ³⁵⁰.

דברי הבקורת האלה נכתבו על ידי סופרים שגרו בגרמניה ואת חיי ישראל ברוסיה, מקום חיותו של “החדר המתוקן”, ידעו מרחוק, על כן נודף מהם ריח התלישות והספרותיות המופשטת. בקורת ענינית יותר פרסם ספוג ב“הד הזמן” משנת 1910 בגליון 133:

“במה היטיבו (החדרים המתוקנים) את החנוך העברי? ההטבה היתה ודאית רק במקצוע אחד: בסדרים החיצוניים. תחת ה”חדר" המלא רפש וזוהמה, תחת הערבוביה וחוסר השיטה, תחת המלמד שאינו מוכשר על פי רוב להוראה – בא בית הספר המיופה, הסדרים הקבועים, המורים שקנו חכמה בפדגוגיה, באה שיטה מסוימת ומודרגת מן המחלקה הראשונה ועד האחרונה, למוד דעת הלשון, חנוך המדות והמשמעת של בית ספר ועוד. אולם הירש בית הספר את החדר גם במקצוע הרוח, במקצוע החנוך הלאומי? על שאלה זו אין שתי תשובות עתה. שאלו את המורים העומדים על משואות החדרים המתוקנים, את הורים המבכרים את ה“חדר” הישן על המתוקן ויענו לכם".

ספוג מוצא במוסד החדש את החסרונות האלה: “החדר היה מכוון לחנוך עברי, הוא גמר את אשר התחילה הסביבה הביתית. נכנס שמה תינוק ויצא יהודי… המלמדים בני הדור ההוא עשו זאת בלי תכנית מסוימת וקבועה מראש. אך הסביבה הטבעית של ה”חדר" פרנסה את רוח הילדים… אמנם לא קשה היה אז לה“חדר” להשפיע על התינוקות מרוח היהדות. כל הסביבה היתה ספוגה יהדות… אבל משום זה עצמו שבית הספר שלנו נוצר בתקופה שבה באה ירידת הסביבה היהודית – הרי הדין נותן שימלא בית הספר העברי במדה ידועה את אשר יחסר בסביבת הילד… ה“חדר המתוקן” לא היה באמת חדר ישן מתוקן, סינטזה של החדר ודרישות החיים, כי אם טפוס חדש לגמרי".

ההיה ה“חדר המתוקן” מתוקן כל צרכו? מה היו חולשותיו ופגימותיו?

ה“חדר המתוקן” – מגרעתו היתה בו. חסרונו העיקרי היה שלא נתן לחניכיו חנוך שלם, עברי וכללי גם יחד, המתקין אותם לחיים בכל היקפם, כי אם יצירה קטועה, מיוחדת לעניני היהדות והלאומיות. הממשלה הרוסית שחפצה במשך שנים שלשה דורות במאה הי"ט בתקון החדר, לעשותו כלי שרת להשפעה אזרחית רוסית על הילדים, פנתה לו ערף אחרי כן. תחת ההשקפה של שנות הארבעים שהיתה שוררת בחוגי הממשלה שהיהודים מזיקים לחברה על ידי קנאותם הדתית ובערותם בידיעות העולם, באה תמורתה השקפה חדשה, שהשכלת היהודים מזיקה לארץ, שעל ידי ההשכלה ירכשו להם היהודים כלי זין להתגבר על האזרחים בהתחרות הכלכלית והתרבותית. למוד הלשון הרוסית נאסר בחדרים – מלבד בפלכי פולין, משום מגמה רוסיפיקאטורית באותם המחוזות. התלמידים היו מחויבים לבקש להם מוסד חנוכי נוסף ללמודים הכלליים בלשון הרוסית.

בינתים באו שנויים גדולים גם בחיים הכלכליים של יהודי רוסיה. החנונות הפעוטה ומלאכת היד פסקו משמש מקורות מחיה יחידים. החרושת והכלכלה החלו להתפתח ברוסיה והיהודים שאפו אל כל מקצועות המסחר והאומנויות וחרשת המעשה, ונכנסו אליהם. היהודים יצאו על כן מתחומם הסגור ונכנסו במשא ומתן עם האזרחים הנפוצים בכל מרחבי רוסיה. כל אלה דרשו התקנה בלשון המדינה ובמדעים הכללים, וה“חדר” לא נתנם. ה“חדר המתוקן” התקיים במסוה של חדר דתי ולא יכול לתתם. על כן לא יכול לספק לחניכיו את החנוך השלם הדרוש להם לחיים. הוא נעשה מוסד יהדותי גרידא, מוסד לצד אחד של החיים הלאומיים, שאין להם ערך בחי המעשה. על כן בלו רוב תלמידי החדר המתוקן אך ארבע שנים בין כתליו, משנת השש עד העשר, ואחרי כן יצאו ונכנסו אל בית הספר הכללי הפרטי או הממשלתי. קצתם הוסיפו לבקר את החדר המתוקן אחר הצהרים שעה או שעתים ליום. אולם מאז כבר פנה הודו של החנוך בעיני החניך. בהתנגשות שני הכחות, הלאומי הרוחני, והכללי המועיל לחיי יום יום, – יד השני על העליונה. כעבור זמן קצר נבלע הנער בתוך כתלי הגימנסיה, והלמודים החדשים והחברה החדשה עם עניניה המרובים הסיחו את לב הנער מעברו. ימי הלמוד העברי היו אך לימי זכרון מתקופת הילדות.

התהליך החדש הזה הביא גם לידי התרופפות החיים הדתיים, ויסודם – האמונה. עד שנות השמונים היתה כל הסביבה ספוגה יהדות. החדר ובית ההורים והרחוב השלימו זה את זה. אולם משנות השמונים ואילך נראו פרצים בחומה, ביחוד בכרכים. בהיות רוב ההורים השולחים בניהם אל החדרים המתוקנים ממעמד הנאורים האמידים והבינונים, – היו תלמידי המוסד חסרים האוירה היהודית השלמה. ה“חדר המתוקן” היה אז כבית הספר היהודי באמריקה – עליו היה להשלים את החסר בבית – דבר שהוא למעלה מכחו של מוסד חנוכי.

עמדתו של החדר המתוקן חלשה גם על ידי הזרמים החברתיים ברחוב, הכללי והיהודי גם יחד… בשנות המהפכה ברוסיה, 1905–1906, שנות העבודה הצבורית הסוערת, נוסדה “ההתאחדות להשיג זכויות שלמות לעם העברי ברוסיה”. בהתאחדות זו השתתפו זרמים שונים, מן הזרם היהודי התרבותי של דובנוב עד זרם של התבוללות לא-קיצונית. על כל פנים ירדה ההתלהבות הלאומית והתקוה של שיבת ציון, והתגברה הצפיה לפתור את שאלת היהודים ברוסיה עצמה. מעמד הסוחרים נמשך אחר הליבראלים הרוסיים ובני הנעורים והאינטליגנציה אחר המפלגות הסוציאליסטיות השונות. בעיני אלה היתה הציוניות אוטופיה וגם חטא המפנה את תשומת לב ההמונים אל חלומות, בעוד אשר עליהם להלחם עם הממשלה ולהרסה ולהביא במקומה ממשלת עם שתכיר בזכויות כל אזרחיה. הלשון העברית היתה בעיני המפלגות האלה – אם נוציא מן הכלל את המפלגות הסוציאליסטיות– הלאומיות כ“פועלי ציון” והדומים להם – כלשון הדת והריאקציה ³⁵¹.

מכל עברים נשבו רוחות חזקות לחתור תחת מוסדות החדר המתוקן. ירדה הלאומיות – ירד ערך מוסרה החנוכי. ההמונים הוסיפו לשלוח את בניהם אל החדר הישן, אף כי לא נשאר ממנו אלא שלדו החיצוני ³⁵². ה“חדר המתוקן” התקיים עוד ונלחם על קיומו, אבל בלי התלהבות ובלי אמונה. הוא לא יכול לעמוד בפני רוחות הזמן. כך נמשך הדבר עד שנת 1914, שנת מלחמת העולם. אז נהרס החדר המתוקן. ובמקומו בא בית ספר חדש, בית ספר עברי שלם, בית הספר תרבות.

מה חידש החדר המתוקן ומה פעל בשנות קיומו המעטות?

הוא חדש ורענן את החנוך העברי – הוציאו מתקופת ימי הבינים לתקופת המודרניות. הוא החיה את הלשון העברית בפי הדור. הוא השוה את זכויות האשה העבריה בחנוך. הוא נתן לנו את המורה העברי המודרני. הוא יצר ספרות חנוכית עשירה. הוא יצר ספרות פדגוגית בעברית. הוא שמש יסוד לבית הספר העברי השלם בארץ ישראל ובתפוצות. הוא יצר את דור התחיה שבנה בזעתו ובדמו את ארץ ישראל החדשה.

הסופרים אשר מנו את חסרונותיו – לא הבינו את גורמי חולשתו האמתיים. הם דנוהו מנקודת השקפה צרה ובלתי צודקת. סופרים בקשו שתלמיד המבקר שנות מספר בחדר מתוקן ידע את הלשון העברית ואת מקורות היהדות כבחורי ישיבה שישבו באהלה של תורה על שנות נשואיהם. חרדים ושומרי מצוה רצו שבני נאורים, ילדי החדר המתוקן, יתנהגו על פי חוקי השלחן הערוך, כאשר התנהגו תלמידי החדר לפני דור ויהיו בקיאים בכל מנהגי הדת, שאינם נשמרים עוד בבתי הוריהם. הם לא הבינו כי הסביבה יוצרת את בית הספר בצלמה, ולא להפך.

“החדר המתוקן” לא היה אלא מוסד של מעבר מן הישן אל החדש, אך השפעתו על החיים הרוחניים היתה עצומה. תחית הלשון העברית בדבור פה, חדוש החנוך העברי ברוח הזמן והשואת זכות הבת לתרבות עמה ויצירת ספרות חנוכית – כל אלה הם מהפכה, מהפכה תרבותית, ובזה גדלו של ה“חדר המתוקן”.

 

בראשית מאת העשרים    🔗

 

ו: החנוך למלאכה    🔗

עוד מראשית תקופת ההשכלה נתגלתה השאיפה להפיץ בין המוני עמנו את ידיעת המלאכה ועבודת האדמה. שאיפה זו – שנים היו מקורותיה: להבריא את הכלכלה היהודית ולהראות לגויים כי אף אנו יוצרים את מצרכי החיים. אך הנסיונות המעשיים להפיץ את המלאכה על ידי חנוך טכני – מעטים היו. רק בשנות ההתעוררות הצבורית הגדולה החלו העסקנים נותנים את דעתם על חנוך לאומנות. ולא משום שלא היו די אומנים מישראל, אלא משום שהאומניות שהחזיקו בהן היו מוגבלות (חייטות, נגרות וכדומה) וידיעתן לא היתה משוכללת. אדם מישראל שהחליט – מחמת עוני – ללמד את בנו מלאכה היה מוסרו לאומן שישמש אצלו שוליה במשך שנים מספר. ההורים עצמם לא היו מבחינים אם המורה אומן מומחה הוא, ואלו גם הבחינו לא היתה ברירה בידם, מכיון שמספר האומנים הטובים אצלנו מועט היה. רוב בעלי המלאכה היו עניים ואביונים ולא השיגה ידם לרכוש להם כלים ומכשירים טובים, והשוליות שהתחנכו אצלם היו למטליאים ולמתקנים ולעושי מלאכה פשוטה, שלא הצטיינה ביופי ובטעם טוב. אמנם היה היו בין האומנים מומחים גדולים – אבל אלו היו היוצאים מן הכלל. לבעל מלאכה נוצרי לא הלך שוליה יהודי – מטעמים דתיים, פסיכולוגיים ולשוניים. בתי ספר למלאכה מטעם הממשלה לא היו קיימים כמעט – אחד במחוז ושנים בפלך. בכל רחבי רוסיה היו בסוף שנות השמונים למאה הי"ט 106 בתי ספר נמוכים למלאכה, רובם המכריע בפנים רוסיה, ובכל פלכי תחום המושב, ופולין בכלל, אך 12 בתי ספר.

בשנת 1880 נוסדה האגודה היהודית הראשונה לחנוך לאומנות ולעבודת האדמה. חמש עשרה שנים התקיימה החברה ויסדה שלשה בתי ספר, במינסק, בדווינסק ובווילנה, בית מלאכה בטוקמאק וכחמש עשרה מחלקות למלאכה שהתקיימו על יד בתי ספר יהודיים (בערים ברדיטשוב, בוריסוב, ווילנה, דוברובנה, מולודיטשנה, ארשא, אוסטרהא, סימפירופול, טילז ועוד) וכעשרים מחלקות למלאכה על יד בתי ספר יהודים לנערות (בערים בוברויסק, וויניצה, ווילנה, וואלוזין, דיסנה, קישינוב, קרימיניץ, ארשא, אשמיאני, רובנה, סימיאטיץ, סוקולקה, יורייב ועוד) וכמה גנים לעבודת גן ושדה. רוב המייסדים היו עסקנים מקומיים והחברה המרכזית באה להם לעזר.

כאמור לעיל היו המוסדות משלשה סוגים: בית הספר למלאכה על יד בתי ספר יהודים לנערות (בערים בוברויסק, וויניצה, שסיימו בית ספר נמוך או שהיו להם הידיעות המתאימות. המחלקות למלאכה על יד בתי ספר יהודים לנערות (בערים בוברויסק, וויניצה, והחניכים היו לומדים בהן אחר גמר הלמודים הכלליים. בית המלאכה – עיקרו היה למוד מלאכה למעשה, אף על פי שנהגו ללמד בו רישום או מקצוע אחר יסודי הדרוש לעבודה.

משגדלה ההתעניינות בהכשרה למלאכה ייסדו מחלקות לשם זה על יד בתי תלמודי התורה ובתי הספר הרוסיים-יהודיים. שלטונות החנוך היו נוהגים בנסיונות האלה עין יפה וקצבו להם תמיכות מקופות מכס הבשר – אף כי בזיטומיר קרה מקרה כי תושבי העיר הנוצרים מחו כנגד בית למוד המלאכה היהודי, שמא יגרום להם נזק בעתיד והממשלה סגרה את בית הספר (בשנת 1884). בשנת 1891 נוסדה חווה חקלאית ראשונה באודיסה על ידי חבורת עסקנים ומנשה מרגלית בראשם. בשנת 1893 הניחו את היסוד לחווה חקלאית במוהילב עיר הפלך. מראשית שנת התשעים הקציעו שטחים לעבודת גן על יד הרבה בתי ת“ת. בשנת 1895 הוקצו כעשרה שטחים כאלה בערים קוריץ, בינדר, פולטאבה, סווינציאני, חירסון, אודיסה ועוד. תלמוד התורה החל לקבל מאז צורה של מוסד חנוכי המכין לחיי המעשה. ברוסיה נראה אז טפוס חדש של ילד עברי, לא חיוור וכפוף ורצוץ, אלא מפותח בגופו וידו – יד חרוצים. כעבור זמן מה החלה חברת יק”א להתעניין בהפצת המלאכה בישראל ברוסיה (משנת 1891 ואילך).

בשנת 1899 התקיימו מוסדות יהודיים אלו לחנוך לאומנות ברוסיה:

בין אלה באו:

בשנת 1903 גדל מספר המוסדות למאה ותשעה: 71 מחלקות למלאכה, 31 בתי ספר ו-7 בתי מלאכה, ומספר תלמידיהם הגיע ל-4447.

בשנות התשעים למאה הי"ט היו המשובחים שבמוסדות אלו בית הספר "עמל " (טרוד) באודיסה שהיו בו כשלש מאות חניכים ויצאו לו מוניטין, ובתי הספר בדווינסק ובמינסק שאף בהם היה מספר הגון של חניכים. בתי הספר בלודז ובפטרבורג היו מעוטי חניכים. מבתי הספר לנערות הצטיינו אלה שבאודיסה ובסימפירופול. המלאכות שהונהגו בבתי הספר היו נגרות, מסגרות, יציקת ברזל וחריטה לנערים, וחייטות, תפירת לבנים ועשיית כובעי נשים לנערות.

כל המוסדות האלה לא עמדו על מדרגה רמה. מכל מנהלי בתי הספר היה אחד שקנה לו השכלה טכנית גבוהה וכל מנהלי המחלקות למלאכה היו סתם מורים, והמורים היו אומנים חסרי השכלה כללית והכשרה מסודרת. רק החלק הרביעי מן המורים היו בעלי תעודות מקצועיות.

האגודות להפצת החנוך למלאכה הפעילות ביותר התקיימו בווילנה ובמינסק, אבל אף אלו תקציבן לא היה גדול, כאשר נווכח מטבלת הוצאותיהן:

מעטים ובלתי משוכללים היו בתי הספר, ואף על פי כן הועילו להרים במעט את המצב בשטח מוגבל ולשפר את המלאכה ³⁵³.

 

רוחות חדשות בחברת “מרבי השכלה”    🔗

בראשית הווסד חברת “מרבי השכלה " היתה מעוטת חברים, בת מאות אחדות מאצילי בני ישראל ומעשיריו, והשפעתם הצטמצמה בתחום צר. הם היו משואפי שווי הזכויות, מטעם זה לא נתנו דעתם על ה”חדר", להיטיב תכנו. אף אל תלמוד התורה, שהיה מוסד צבורי, התייחסו באדישות. בוועד החברה בפטרבורג ישבו גם שני מומרים, רופא הקיסר ברטנסון והפרופיסור דניאל חבולסון ³⁵⁴.

משנת השבעים ואילך, משהחלו רוחות ליבראליות מנשבות, באה תמורה גם במהלך רוחם של עסקני “חברת מרבי השכלה” והחלו להכיר במוסדות העם. משנת 1872 החלה החברה תומכת בתלמודי תורה ובבתי ספר עברים, על מנת שילמדו בהם גם רוסית ולמודי חול. אז ראו לנכון להרחיב את מסגרת החברה והורידו את דמי החבר מעשרים וחמשה לעשרה לשנה, כדי לאפשר לבני השדרות הבינוניות להצטרף לחברה. מאז נכנסו אל החברה כחות צעירים ורעננים, בני אדם היושבים בתוך עמם. רוח חדשה נופחה בעצמות היבשות ונוסדו ועדים שונים לברר את השאלות העיוניות והמעשיות הכרוכות בחנוך היהודי בארץ.

אגודות מקומיות נסתנפו לחברה וכל סניף התנהל על פי רוחו. הסניף האודיסאי נמצא בידי “משכילים” מן הטפוס הישן, שההתבוללות היתה ראש שאיפתם, והתחיה הלאומית לא נקלטה בהם. הלאומיים המעטים מן החברים לחמו על משא נפשם הם, ביחוד על מקום הלשון העברית וספרותה בבתי הספר. בחרף שנת תרס“ב מסרו הלאומיים באודיסה לועד החברה הרצאה בכתב, בה דרשו להנהיג למודים עבריים בשעור מספיק בבתי הספר הנתמכים. הועד השיב תשובה מפורטת ושלילית. באספה גדולה שנקראה לשם ברור הענין הרצה “אחד העם” בפרוטרוט על טיב החנוך הלאומי ³⁵⁵. יתד המחלוקת היה למוד הלשון העברית. אחד העם דרש “להכשיר את התלמידים כדי לקרוא את התנ”ך ואת מיטב הספרות העברית המאוחרת, למען יקנו להם את מושגיהם האנושיים הכלליים והקנינים הגדולים של התרבות האנושית מתוך יצירת עמם, עד שתהא נשמתם נשמת ישראל וישקיפו על העולם כולו מתוך נקודה לאומית מקורית, ובדרך זו יווצר הקשר האורגני בין היחיד והאומה, ונפש היהודי לא תתפלג ולא תקרע בין אנושיות ויהדות”. אולם הועד חלק את היהודי לשנים, ל“בן המשפחה האנושית הגדולה” ול“אבר מגוף חברותי והיסטורי ידוע”. הלמודים בלשון הרוסית ובספרותה ימלאו את התפקיד הראשון והלמודים העברים המצומצמים את השני. אף על פי שהעמיד הועד פנים כאלו אף הוא רוצה בחנוך יהודי נתבטאו שאיפות הטמיעה שלו בהערה שלמוד הלשון העברית הוא “השכלה פילולוגית” שאין בית ספר למתחילים זקוק לה.

גם ש. דובנוב, ח. נ. ביאליק ויוסף קלוזנר היו בלוחמים על היסוד הלאומי ולא הצליחו. “אחד העם” נסתלק אז ממשרתו בועד החברה.

סניף מוסקבה פעל את פעולתו בפלכי מוהילב, מינסק וויטבסק, סניף קיוב – בפלכי צפון מערב. הסניף בריגה עבד בעירו, בלי השפעה על הסביבה.

הנטיה הדימוקראטית הלכה וגברה בחברה ובשנת 1901 ירדו דמי חבר מעשרה לחמשה רובל לשנה וגדל מספר החברים. גם יק"א החלה לתמוך בחברה בתנאי שיוציאו את כסף תמיכתה אך לבתי ספר למתחילים, ומאז גברה פעולתה לטובת החנוך היסודי. בשנת 1497 סייעה החברה לבתי ספר בסכום ממוצע של 75 רובל לשנה ובשנת 1902 – 742 רובל. בשנת 1902 נקרא בפעם הראשונה כינוס עסקנים מערי השדה. בשנת 1907 היו כארבעת אלפים חברים לחברה, וכמעט כל כחותיה היו נתונים לשפור החנוך היסודי. אז מנתה החברה מפקחים לנסוע לבקר את בתי הספר לעריהם ולהציע את הצעותיהם לתקון דרכי ההוראה ותכנית הלמודים. המפקחים חדרו אל כל פנה נדחת ומאז התבהרו פני החנוך ברוסיה לכל המתעניין לדעתם.

 

הקורסים הפדגוגיים בגרודנה    🔗

שאלת הספקת מורים בעלי השכלה עברית וכללית והכשרה פדגוגית – היתה החריפה ביותר ברוסיה. בשנות ההתעוררות הלאומית והחברותית נפתחו בתי ספר צבוריים שונים, ותלמודי התורה שנו את תכניתם ואת סדריהם הישנים וצרפו למודים כלליים לעבריים, ואגודות חנוכיות שונות נוסדו לפתוח בתי ספר, ואף מוסדות חנוך פרטיים נפתחו לרוב – ומורים מוכשרים לא נמצאו להם. המורים היהודים היחידים היו מסיימי ה“אינסטיטוט” בווילנה, והם היו מטפוס של “פקידים” תלושים מן העם, קארייריסטים קטני נפש וידיעותיהם העבריות כמוהן כאין. ב“חדרים המתוקנים” לימדו משכילים עבריים, ביניהם אידיאליסטים ואנשי חזון, אבל בלי התכשרות מקצועית. המורים ללמודי חול היו מסיימי גימנאסיות בלי חנוך פדגוגי מעשי. בדרך כלל היו אז ברוסיה סימינאריונים למורים בשעור בלתי מספיק וכל מי שעמד בבחינת ארבע או שש מחלקות גימנאסיה קבל בלי קשי תעודת מורה.

חברת “מרבי השכלה” ראתה לחובה לה לייסד מכון להכשרת מורים, ואף השיגה את הסכומים הדרושים לכך, אבל לא יכלה לקבל את רשיון הממשלה. השלטון הביט אז בעין רעה על הפצת השכלה, העלולה להעמיד בסכנה את צורת הממשלה, וביחוד רעה היתה בעיניה עלית החנוך היהודי. אז בחרה החברה בדרך אחרת: היא כינסה חניכי ישיבות השואפים להשכלה להכינם על ידי שעורים פרטיים בקבוצות לעמוד בבחינה לקבלת תואר מורה מן הממשלה. הנסיון נעשה בשני מקומות, בווילנה ובגרודנה. הנסיון בווילנה לא הצליח ביותר. השעה היתה שעת תסיסה פוליטית והבחורים נצטרפו למפלגות שונות והתמסרו להן ולא נתנו דעתם על למודיהם, או הכינו עצמם לקבלת תעודת בגרות, ושכחו את המטרה העקרית. לא כן בגרודנה. שם התקיים “חדר מתוקן” בשם “לתורה ולתעודה” ושמשו בו מורים מובחרים, והיה מקום נסיון מעשי לטירונים. על כן החליטה החברה ליסד בגרודנה “קורסים פדגוגיים” (ליסוד סימינאריון למורים לא הסכימה הממשלה). הקורסים נפתחו בשנת 1907 וחוק הלמודים נקבע תחלה לשנתים והוארך אחר כך לשלש שנים. רוב המתכשרים היו בחורי ישיבה מגיל של עשרים וחמש עד שלשים שנה.

בראש הקורסים העמידו את אהרן כהנשטאם (1859–1920) יליד פולוצק של פולין, מחנך בעל שעור קומה ששמע לקח מפי ריין בגרמניה והיה מבקר בכינוסי המורים ביינה ומסתכל בדרכי ההוראה בבתי הספר באנגליה. הכשרתו המקצועית היתה במשפטים ורק אחר כך מצא את נטיתו לחנוך, ושמש מנהל בית תלמוד התורה בלודז והצליח להעמידו על יסודות חנוכיים טובים. משם עבר לפטרבורג כמנהל בית הספר של חברת “מרבי השכלה” והצטיין באידיאליותו ובמסירותו הגדולה. תחילת התעניינותו היתה בעיקר בחנוך הכללי, אבל בתוך האווירה של הקורסים נתעלתה עבריותו עד כי היה לאחד הלוחמים העזים על טהרת העבריות בחנוך. אליו נצטרף הד"ר שלום יונה טשארנא (1878–1932), איש אשכולות ומורה בחסד עליון. חומר התלמידים אף הוא מן הסולת, בחורי ישיבה שספגו תרבות עברית ממקורותיה וחיו חיים עממיים ושאפו לפעולה לאומית וראו בחנוך הדור את מטרת חייהם. ביניהם היו אחדים שקנו לו שם גדול בספרות ובמערכת החנוך העברי ³⁵⁶.

הלמודים התנהלו בבקר עד ארבע אחר הצהרים ארבעים שעה לשבוע. הלשון העברית היתה השלטת בכל הלמודים, כעבריים ככלליים. בשנת הלמודים 1909–1910 היו כששים חניכים בקורסים. תחלה הסכימה הממשלה שתעודת הנהלת הקורסים תספיק לתואר “מורה עממי”, בתנאי שיבחנו המורים במעמד באי כח לשכת המפקח על גליל הלמודים, אחר כך חזרה בה הממשלה ושללה מן הקורסים את זכות מתן התעודות, והחניכים חייבים היו לבוא לפני הועדה הקבועה על יד בית הספר הרוסי לבחינת מורים ³⁵⁷.

ובכל רחבי רוסיה היה בקוש גדול למסיימי הקורסים. מורים אלו עשו הרבה באהבתם הלוהטת ובשאיפתם להרים את מצב החנוך. נוסף למוסד קבוע זה נערכו קורסים זמניים למורים בקיוב באודיסה ובחארקוב. בשנת 1910 היו חמשים ממסיימי הקורסים בגרודנה פועלים בשדה החנוך. כלכלת הקורסים עלתה בשנת 1910 – 28,330 רובל. מסכום זה ניתנו יותר משלשה עשר אלף רובל להחזקת התלמידים.

בשנת 1909–1910 נפתחו שני גני ילדים עבריים בווארשה, ואלו היו הראשונים שהעברית היתה בהם לשון הדבור השלטת. החלוצים הראשונים, מנהלי הגנים, היו יחיאל היילפרין וי. אלתרמאן. ברוסיה מותר היה לנהל גני ילדים אך בלשון הרוסית, אבל בפולין היה הקודכס של נאפוליון נוהג, ולא נאסר לדבר אל התינוקות בגן הילדים בלשון אמם, והמייסדים היו צריכים להוכיח לפקידים שיש בווארשה הורים המדברים עברית. בשנת 1910 פתח יחיאל היילפרין שעורים לגננות בשם “שעורים פרבליים”. בשנת 1914 היו כשבעים חניכות בשעורים אלו, ומהם יצאו מחנכות עבריות נאמנות שנפוצו אחר כך בכל קצות רוסיה ופולין והגיעו גם לארצות אחרות, והקדישו ימי חייהן לגדל דור חדש של דוברי עברית.

ככל אשר מהר הדופק הלאומי לדפוק, בה במדה רבו פעולות החברה “מרבי השכלה” והיתה לכח גדול ברוסיה. סניפים חדשים הלכו ונפתחו מעת לעת. בשנת 1909 נפתחו סניפים במינסק, בוואראנעזש, בוויטבסק (בית ספר לנערות בן חמש מחלקות ובית ספר לשבת לבוגרים), באורלוב (בית מקרא ושעורי ערב), בווילנה, בביאליסטוק, בבוברויסק, בסלוצק, בקישינוב, בהומל, בסאמארה (בית ספר), באקרמאן, בקאזאן, בקורסק, בטומסק ובפינסק. בכל מקום נמצא חבר עובדים חרוצים מוכנים לפתוח בתי ספר. רק הממשלה שפחדה מפני הרוח הריבולוציונית התייחסה באיבה אל פעולת ההשכלה והעמידה מכשולים בדרכה. עיקר פעולות החברה היה לא בהחזקת בתי ספר על הוצאותיה (בתי ספר כאלה מועטים היו, תלמוד תורה ובית ספר לנערות בפטרבורג, בית ספר למלאכה ושעורים שונים בריגה, חדר מתוקן ושני גני ילדים בקיוב, שעורי ערב באוריול ובית ספר עברי בסאמארה), אלא בתמיכה כספית ומשפטית ובעזרה והדרכה רוחנית. אספות החברה וסניפיה היו בימה לוויכוחים אידיולוגיים ומעשיים בשאלות החנוך והחברה ³⁵⁸.

נשתנו חיי ישראל ברוסיה ונשתנו שאיפות ההמונים. הפחד מפני בית הספר החדש עבר. במקומו באה שאיפת ההורים להקנות לבניהם את לשון המדינה וידיעות חול יסודיות. זאת דרשו החיים. שאלת “התכלית” היתה המכריעה, לפחות בחיי חלק הגון מן התושבים היהודים.

אבל בתי הספר הקיימים לא ספקו את השאיפות האלה. הממשלה חזרה בה מרצונה הראשון להשכיל את ילדי ישראל. על כן החלו מורים פרטיים – מורים שהיו להם תעודות – לפתוח בתי ספר רוסיים יהודיים שהתכלכלו על חשבון שכר הלמוד. על התפתחות בתי הספר האלה יעידו המספרים: בשנות 1856–1863 נפתחו ארבעה מוסדות כאלה, בשנות 1864–1873 – 13, בשנות 1874–1883 – 66 ובשנות 1884–1893 – 232. מובן מאליו שבתי הספר שרתו את השדרות הבינוניות. ילדי העניים בקרו בבתי הספר הצבוריים, שהיו בעיקרם בתי תלמוד תורה שעסקנים חדשים חדשום, הוציאו מהם את המלמדים הישנים והכניסו במקומות מורים טובים ותקנו להם תכנית למודים חדשה. חלק מילדי ישראל בקרו בבתי הספר הכלליים.

בדינים וחשבונות של המיניסטריום להשכלת העם נמצא נתונים הרבה על השכלת היהודים ברוסיה. הנתונים האלה לא היו מדויקים, על פי הרוב היו מופחתים. על פי הספירה הרשמית של שנת 1910 היו ברוסיה 7743 חדרים, 920 בתי ספר יהודים. הממשלה לא הפלתה בין המוסדות השונים וצרפה את התלמידים יחד. מספר כל התלמידים מישראל היה בשנת 1910 – 181,994, מהם 143,210 נערים, 38,734 נערות. מורים ומלמדים היו בכל המוסדות 9719. באותה שנה היו 4244 סטודנטים מישראל באוניברסיטאות של רוסיה שהיוו 10.9 אחוזים למאה, לפי טבלה זו:

טבלה

בששה עשר בתי הספר הגבוהים הטכניים היו בין 9825 תלמידים 968 יהודים שהיוו 9.8 אחוזים למאה. בבתי למוד לרפואת בעלי חיים היו 69 יהודים בין 1444 תלמידים. בבתי הספר הבינוניים, בגימנאסיות ובפרו-גימנאסיות לגברים היה מספר התלמידים בכלל 117,880 וביניהם 12,068 יהודים. בבתי הספר הריאליים היו בין 63,085 תלמידים 4921 יהודים, שהם 7.7 אחוזים למאה. בגימנאסיות לנערות ובפרוגימנאסיות היו בין 237,668 תלמידות 32,358 יהודיות שהיוו 14.1 אחוזים למאה בגימנאסיות, 7.6 בפרו-גימנאסיות. בבתי הספר העירוניים היה מספר התלמידים 132,445 וביניהם 9,706 יהודים שהם 7.3 אחוזים למאה. בבתי ספר מחוזיים היו 5,017 יהודים בין 19,013 והיוו 26.3 אחוזים למאה. בבתי הספר למתחילים היו 254,846 תלמידים ויהודים 1594 שהם אך 0.6 אחוזים. רואים אנו כי דוקא באוניברסיטאות ובבתי הספר הבינוניים היה מספר היהודים גדול הרבה יותר מיחסם המספרי אל התושבים, בעוד שבבתי הספר הנמוכים היה מספרם היחסי פחות, והסבה פשוטה מאד: חנוך ראשון היה קדש ללמודי היהדות, על פי הרוב ב“חדר”, וקצת בבתי ספר מיוחדים ליהודים, וגם אצל מורים פרטיים, רק לאחר שקנה לו הנער דעת למודי היהדות נשלח אל בית ספר כללי. ראשית למודים כלליים רכש לו הילד אצל מורים פרטיים שנמצאו בכל עיר ועיירה.

תלמודי התורה הרבים היו מתכלכלים משכר למוד ומתרומות ומסכומים שקבלו ממכס הבשר.

“מכס הבשר” שהיהודים היו משלמים – היה נמסר לחוכרים, והכסף נשמר בקופת הממשלה. הכסף היה קודש לצרכי הקהלה הישראלית ואספת באי כח הקהלה שנתקיימה במעמד פקידי המשטרה היתה מחליטה על מה להוציא את הכספים, על פי הרוב היו אלה ניתנים לתקון בדקי בתי התפלה, להחזקת בתי חולים, בתי ת“ת וכדומה. למעשה היו מוציאים את הכספים לצרכים כלליים שאינם מחובת הקהלה, כגון לבנין כבישים, לבנין בית לכבאים, לתמיכת בתי ספר כלליים שלא היתה שם דריסת הרגל ליהודי, וכיוצא באלו. רגש הצבוריות האזרחית לא היה מפותח עוד אז ו”באי כח בתי התפלה" – הגבאים – היו על פי הרוב יהודים פשוטים, נכנעים לרשות, הדבור הרוסי היה עולה להם בקשי, וכנתאספו במעמד הפקידים היה דבר שר השוטרים לחוק להם ולא העזו למרות פיו, על כן אפשר היה להוציא מהם את חתימתם לכל דבר, ולא נמצאו ביניהם אמיצי לב שידרשו את כספי הצבור היהודי למוסדות יהודיים. ענין כספי מכס הבשר היה מוזנח בדרך כלל, ובמשך הזמן נאגרו בקופת הממשלה שיירי כספים ממכס זה שלא השתמשו בהם. בשנת 1905 למשל היו הסכומים האלה בפלכי קיוב, פודוליה וואהלין מגיעים לסכום של 1,508,278 – סכום עצום. כדי לשפוט על עיר יחידה מן הראוי להזכיר שבקאמיניץ פודולסק הגיעו השיירים לסכום של 96,602 רובל, בעיירה קטנה אורינין (פודוליה) 14,728 רובל, ביארמוליניץ – 23,732 רובל, במיז’בוז' – 19,930 רובל, בבראצלאב – 13,426 בדיניביץ – 11,315 רובל וכו' וכו'.

חברת “מרבי השכלה” שהכניסה גם את היסוד היורידי לתחום פעולתה השתדלה הרבה לתקן את המעוות ועל ידיה החלו קהלות ישראל לדרוש את כספי מכס הבשר לצרכי החנוך, ביחוד לצרכי בנין לתלמודי התורה ³⁵⁹.

 

בתקופת המשבר והמעבר    🔗

עומדים אנו על סף שנת 1914, והיא תקופת משבר ומעבר בחנוך העברי ברוסיה.

תקופת משבר ומעבר – כי החנוך המסרתי של ה“חדר” החל מתמוטט, ובמקומו בא החנוך החדש, הצבורי, החנוך של תלמוד התורה ובית הספר.

ה“חדר” החל מתמוטט מאפיסת כחות פנימיים. הוא לא התחדש מתוכו, ומלמדיו לא הצטיינו לא בידיעות ולא בנמוסים. ה“חדר” חי בכח העבר, נשאר מוסד סטאטי ולא הסתגל אל החיים החדשים. הוא נעשה מיכאני, נעדר רוח ושאיפה.

בכל מקום שנפתח תלמוד תורה צבורי או בית ספר צבורי – ירד מספר ה“חדרים” בשעור ניכר. שליחי חברת “מרבי השכלה” מצאו שבפלך קיוב היו בשנת 1911 – 213 חדרים בעשרים ותשע ערים ועיירות, אולם בכל מקום שקם בו בית ספר צבורי נתמעטו החדרים. בעיר ליפוביץ שהיו בה חמשת אלפים נפש מישראל היו אחד עשר חדרים ובעיירה קורסון, שאוכלוסיה היהודים היו הרבע ממספרם בליפוביץ – היו 12 חדרים. בטאראשצה, הגדולה מליפוביץ, היו רק 6 חדרים. בעיירה הקטנה דאשב החדשה, שהיו בה כמאתים תושבים יהודיים, היו 6 חדרים. בעיירה רוסאבה שהיו בה שלש מאות תושבים מישראל, היו רק שני חדרים. מה טעם ההבדלים האלה? בליפוביץ נתיסד תלמוד תורה צבורי ובית ספר צבורי לנערות, על כן נשארו בה אך אחד עשר חדרים, כנגד שנים עשר בעיירה הקטנה ממנה פי ארבע. בשני מוסדות החנוך הצבוריים בליפוביץ למדו למעלה מארבע מאות ילדים וילדות. כמעט כל ילדי העיר למדו במוסדות הצבוריים ורק אלה שנשארו מחוץ להם אם מחוסר מקום ואם מתוך אי כשרם ללמוד במחלקות מחמת גילם וכדומה – רק אלה הוכרחו ללמוד ב“חדר”. בטאראשצא היה תלמוד תורה הגון ובית ספר צבורי לנערות – ולמדו בהם כמעט כל ילדי העיירה. בעיירה רוסאבה נוסד תלמוד תורה טוב ונעלם החדר ונשארו אך שני מלמדים, וכן היה המצב בשאר המחוזות ³⁶⁰.

והילדים המעטים שנשארו ב“חדר” היו מקנאים בחבריהם הלומדים בבתי הספר ומתגעגעים להפטר מבית כלאם, כאשר תאר אחד המשוררים עוד בתקופה הקודמת:

עודני זוכר אלה השנים!

כד הוינא טליא ³⁶¹בלכתי לחדר,

בראותי תלמידי בתי ספר מתוקנים

קנאתי בהם לא ידעה כל גדר.

יום יום ראיתים, תרמילם על גבם,

עוז והדר לבושם, נקיון וטוהר,

הולכים בית הספר לקבל פני רבם,

ומעיניהם תציץ שמחת הנוער.

ואני – כצל בנטותו תמיד הלכתי,

וכוס העלומים בבכי מסכתי.

וכבר בשחר ימי באביב הנוער,

כצינוק ומהפכת חדרי ראיתי,

מורי ומלמדי כשר בית הסוהר,

וכאסיר כלא גם בעיני הייתי,

הוי, מי יחוש קנאה זאת, רקב עצמות,

בלבב נער כמוני, רגש, רותח,

עת חושיו כל היום יגורו מלחמות,

בלכתו לחדר כפוף, שחוח ³⁶².

בפלכים הדרומיים-מערביים, שהאוכלוסיה היהודית שלה חדשה היתה, וישבו שם לא בהמונים צפופים, נשאר מן החדר אך שלדו ופנימיותו נתרוקנה לגמרי מתכנה, מכלל “חדר” יצא ואל כלל בית ספר לא הגיע. המלמד היה מגולח זקן יושב גלוי ראש, לבוש כתונת רוסית – אדם חסר מדות וחסר ידיעות עבריות, מלמד רוב הזמן רוסית וידיעות כלליות ושאר הזמן “עברי”" וקצת חומש. באתם המחוזות כבר השתרשה הלשון הרוסית – 72 אחוזים מילדי החדרים בפלך ייקאטרינוסלאב דברו רוסית ביניהם לבין עצמם. ויחד עם חלוף הלשון חלף ונעלם גם ההווי היהודי. הילד מבקר שם אך כשלש שנים ויוצא אל החיים כמעט בלי חנוך עברי. 400,000 הילדים העברים שלמדו אז בעשרים וחמשת אלפים החדרים שהתקיימו אז ברוסיה ופולין היו הרוב המכריע של ילדי ישראל, אבל מנקודת ההתקדמות עמדו החדרים האלה על נקודת הקפאון. לולא החדרים המתוקנים ובתי הת"ת הצבוריים היה מקור הלמוד העברי יבש ³⁶³.

כאמור היו אותן השנים שנות תסיסה חברתית גדולה, שנות התעוררות כל השכבות, שנות התנגשות רעיונות ושאיפות. אז באה תקומתה של אינטליגנציה עממית חדשה, שהעמידה את קיום עם ישראל על לאומיות חילונית, על הלשון היהודית (אידיש), והתנגדה תכלית נגוד לדת ולמנהגי הדת וללשון העברית, אינטליגנציה זו – חנוכה הפוליטי הראשון בא לה מתוך המפלגתיות הסוציאליסטית לכל גווניה בימי הנסיונות של המהפכה הרוסית, וכשהתאכזבה מצאה לה בטוי בפעולה חנוכית עממית, אבל את האידיולוגיה שלה העבירה אל החנוך. כנגד אלה התגברה שאיפתם של הציונים לעשות את הלשון העברית ללשון החנוך ועד כמה שאפשר ללשון הדבור. באותם הימים התעוררה אף האורתודוכסיה מן התרדמה והפאסיביות ובקשה לחזק את מעמדה מתוך מעשה. בווילנה יסדו החרדים רשת של בתי ספר בשמות “תורת אמת”, “תורת ישראל”, “תורה תמימה”, “בית יהודה”, “תפארת בחורים” – כולם אחר שנת 1905, לאחר סימני המרד והמהפכה, להשפיע על הדור הצעיר מרוח הדת והמסורת. החברה "תורתאמת " בנתה לה בית חומה בעל שלש קומות וכל החדרים מלאו תלמידים עד אפס מקום. שם ניתנו גם ארוחות חנם ומנעלים לילדים חנם אין כסף.

בשנות התסיסה הללו היה צריך להקבע אפיו של החנוך – אם שיבראו בתי ספר מטפוסים שונים לפי המפלגות והאידיולוגיות השונות או שתמצא מזיגה בין ההשקפות בבית ספר עממי אחיד.

אך בעוד הזרמים מתנגשים והמלחמה מתנהלת בעוז על תכנית הלמודים ושפת הלמודים ורוח החנוך, והנה הגיעה שנת 1914 והביאה את מלחמת העולם והכניסה מהומה בחיי העולם וישראל.

ומן המלחמה החלה תקופה חדשה אשר שינתה פני חיינו ופני החנוך, ועל תקופה זו ידובר בכרך השני.