פתיחה    🔗

בראשית המאה השמינית למנינם (710) חדרו המוסלמים מצפון אפריקה לארץ ספרד וכבשו על נקלה רוב הארץ מידי העם הנוצרי (הגוֹטים המערביים) שישבו בה, וגם עיר הבירה שלהם טולידו נפלה בידי הכובשים. רק בצפונה של הארץ נשארו קיימות מדינות נוצריות קטנות (קסטיליה, נבארה, ארגוניה ועוד).

במרוצת השנים קמה במרכזה של ספרד ממלכת האומיים הערביים (שושלת מבני אומַיה, השליטים הראשונים בסוריה, עיראק ועוד) ועיר הבירה שלה היתה קורדובה. אולם במשך הזמן, לאחר 280 שנה בערך, הגיעה הממלכה הזאת לידי התפוררות: מושלי הגלילות, או המצביאים, נעשו שליטים עצמאיים ויסדו כל אחד מהם ממלכה קטנה נפרדת לעצמו. היו חמש “אמיריות” (ממלכות) פחות או יותר חזקות והשאר, כעשרים במספר, היו מדינות קטנטנות (אַלטוואָיף). וכיוון שכל שליטי המדינות האלה חיו ביניהם בשנאה, קנאה והתחרות, וגם שכרו להם כפעם בפעם גדודי צבא מבני הנוצרים כדי להלחם אחד ברעהו, מצאו מלכי הצפון הרבה עיתות כושר לאסוף חיל ולכבוש חלקים מהארץ מידי המוסלמים. בראשית המאה האחת עשרה התחילו התקפות הנוצרים על המדינות הקטנות ונמשכו ימים רבים. התקפוֹת הנוצרים התגברו והחריפו בסוף המאה האחת עשרה. אלפונסו הששי מקסטיליה, מושל אמיץ ורב מרץ, כבש מידי המוסלמים ערים וגלילות שלמים וגם העיר טולידו נפלה בידו (1085), לאחר שהיתה למעלה ממאתים שנה אחד המרכזים לתרבות ולמדע תחת שלטון המוסלמים. רק אז נפקחו עיני השליטים המוסלמים לראות הסכנה המרחפת עליהם. שליט סיביליה, הגדולה בין ממלכות המוסלמים, שלח לקרא לעזרת המוסלמים בספרד אחר גבור ערבי־בֶּרבֶּרי (מצפון אפריקה) הוא יוסף אבן תשפין, ראש כת דתית קנאית בשם “אלמוראבּטים” (“הקשורים”, “הנאמנים”). המצביא הזה נענה לקריאה, ובעזרת חייליו הקנאים־הפראים עצר את התקדמות הנוצרים. אבל מצביא ברברי זה נלחם אחר כך במלכים המוסלמים עצמם, הכריז עצמו לשליט על כל המדינות המוסלמיות הקטנות והקים מדינה מוסלמית גדולה וּמאוחדת. המהומות והקרבות נמשכו בארץ, כי הברברים הקנאים לדת האיסלאם היו שנואים בעיני העם המוסלמי בספרד ובעיני שליטיו, שהיו משכילים וחפשים בדעתם. גם הברברים וגם ה“מואחדים” (כת קנאית דתית אחרת), שבאו אחרי המוראביטים, לא החזיקו מעמד זמן רב, ונהדפו בסופם מספרד. היהודים, כתושבי הארץ מדורות (עוד במאה השניה או השלישית למנינם), היו מצויים בכל המדינות הגדולות בעיקר. הם קיבלו בשעתם את הכובשים המוסלמים ברצון, משנאתם לשליטים הקתולים העריצים, וגם עזרו למוסלמים לכבוש את כל הארץ. עד מהרה סיגלו להם היהודים את הלשון הערבית והכירו את התרבות הערבית בכללה. יהודים שהיו מצויינים בהשכלתם, בידיעותיהם ובכשרונותיהם שימשו לעתים וזירים או פקידים גבוהים במשרות ממשלתיות חשובות מאז קם שלטון האומיים בספרד ועד תום שלטון המוסלמים בחצי־האי (בסוף המאה הט"ו).

בימי התפוררות ממלכת האומיים הראשונה למדינות קטנות, היתה עדיין התרבות הערבית, ובפרט השירה הערבית, פורחת ועולה בכל מדינה ומדינה כמעט. כי השליטים המוסלמים, עם שהיו נלחמים ביניהם וכל שליט שאף לבלוע ממלכת רעהו, היו גם מתחרים ביניהם בטיפוח השירה והחכמה. כל שליט ביקש לפעול ולעשות יותר מרעהו להגדיל חכמה ולהאדיר שירה. על ידי כך מצאו משוררים וחכמים מהלכים בחצרות המלכים, שעודדום ותמכו בהם ביד נדיבה, ופעמים היו המלכים עצמם משוררים ושוחרי דעת.

יש לשער, שגם בין היהודים נמצאו נדיבים בעלי יכולת או בעלי משרה בשלטון המדינה, שהיו מקרבים אליהם משוררים וחכמים יהודים ותמכו בידיהם. אכן אין לנו מקורות מספיקים מאותם הימים, שנוכל לדעת על פיהם את המצב הכלכלי והחברתי של אוכלוסי היהודים בספרד, כמו שאין לנו מקורות ממשיים לידיעת מהלך חייהם וקורות ימיהם של אנשינו, גדולי השם וענקי הרוח אשר בספרד. קיימים בידנו רק פרורי ידיעות, רמזים קטועים ותאוּרי מקרים קלים, שמהם נוכל לדעת במדת מה מקורות חייהם של גדולי התורה, השירה והמדע בספרד. אפשר לומר: כל ידיעותינו מאותה תקופה מזהירה, מ“תור הזהב” של יהודי ספרד, דומה לידיעה אשר לאדם המשקיף מראש הר על כרך גדול המשתרע מול עיניו: הוא רואה ומבחין בעיקר רק שיאים ופסגות שבעיר: בנינים רמים, מגדלים גבוהים, כיפות כבירות. ואם ישאל ויחקור לדעת מה הם כל אלה הבנינים, יוכל לדעת טיבם, חשיבותם ותכליתם. ואולם מעצם החיים הממשיים שבאותו כרך, חייה הכלכליים, החברתיים התרבותיים וכו' לא יוכל לדעת מהשקפה מרחוק אלא מעט מזער. כן, אפוא, יודעים אנו מ“תקופת ספרד” יצירותיהם־מפעליהם של גדולי הרוח בשעתם. מכירים אנו את חיבוריהם של גאוני התורה, התלמוד וההלכה; את פרי רוחם של פילוסופינו הגדולים, את נועם זמירות משוררינו המופלאים וכן את ספריהם של כמה וכמה אנשי חכמה ודעת. אבל מעט מאד יודעים אנו על קורות חייהם היום־יומיים של האישים האלה, כמו שמעט מאד יודעים אנו על צורות החיים, תכנם, טיבם, של אוכלוסי העם כולו. 

 

מימי נעוריו    🔗

על ימי ילדותו של יהודה בן שמואל הלוי, על הוריו, על משפחתו ועל בית אבותיו אין בידנו כל ידיעות כמעט. ידוע לנו רק, שעיר מולדתו היתה טולידו בקסטיליה אשר בצפון, שהיתה אז עיר הבירה לאחת המדינות המוסלמיות. תאריך לידתו חל, כפי שאפשר לקבעו פחות או יותר בדיוק, בשנת 1075, היינו עשר שנים לפני שנכבשה טולידו (1085) בידי אלפונסו הששי. ימי ילדותו עברו עליו, איפוא, בשנים הראשונות להסתערות הנוצרים על מדינות המוסלמים.

כבר בשחר ימיו, בעודו נער צעיר מאד, יצא מעיר מולדתו ושם פניו דרומה, אל ממלכות המוסלמים. מן המקורות המעטים המצויים בידנו מימי נדודיו אלה מתברר, כפי שיסופר להלן בהרחבה, שהנער חונן בכשרון משורר מזהיר ומפתיע בעודו צעיר מאד לימים. ואם כי בטולידו, כעיר־בירה ומרכז לתרבות, רכש לו ודאי ידיעות כראוי בתורה, בדעת ובלשון הערבית, בכל זאת שאף ונכסף להגיע אל מרכזי התרבות והשירה שבדרום (סביליה, קורדובה, גרנאדה). מחוז חפצו היה לכתחילה גרנאדה, עיר מולדתו ומגוריו של גדול המשוררים בימים ההם רבי משה אבן עזרא. אולם איזה עיכוב, כנראה מטעם השלטון, מנעהו להיכנס לגרנדה והיה נע ונד מעיר לעיר עד שנזדמן בינתים לקורדובה, שגם היא היתה מושב חכמים ומשוררים. משתהו אנשי חכמה ודעת על קנקנו של הנער־האורח, שהיה אז בן י“ג או בן י”ד נוכחו, שהנער מצוין בכשרונותיו. מהיותו אהוד ורצוי להם, היה משתתף בישיבותיהם ובשיחותיהם. עד מהרה נזדמן להם להכיר את כשרונו המופלא של הנער בשירה. נהוג היה בימים ההם בין משוררים ערבים, וכן בין משוררים עברים, להתחרות ביניהם בחיבור שירים באופנים ומסוגים שונים. בין סוגי ההתחרות היה סוג כזה: היו קוראים במסיבה שיר של משורר ידוע והנוכחים במסיבה היו צריכים לחבר שיר אחר לפי משקלו, בנינו וחרוזו של אותו שיר. והנה במסיבה אחת בה השתתף המשורר הצעיר קראו בפני המסובים שיר ידוע של ר' משה אבן עזרא שנכתב לכבוד משורר מקורדובה והמתחיל במלים: “לוּ למחשבות לב אעירה”. אז הציע יהודה הלוי למשוררים שיתחרו לחבר שיר כמוהו. השיר קשה מאד ומסובך בצורתו ובמשקלו. המשוררים קיבלו את ההצעה והתחילו איש איש לחבר שיר לפי מתכונת הדוגמה. התאמצו, עמלוּ ולא יכלו להמשיך. הם ביקשו מיהודה, שהוא ינסה את כוֹחו בהתחרות. כמה שביקש להימנע מזאת – כי מה כוֹחו, טען, לעומת כוחם – לא הרפו ממנו עד שקיבל על עצמו. הוא ניסה, הצליח וגמר לחקות את מבנה השיר, שתכנו היה רצוף דברי שבח והערצה לרבי משה אבן עזרא וגם דברי תודה על האיגרת שקיבל יהודה ממנו. המשורר הצעיר התגבר, איפוא, ביכלתו הטכנית הרבה על כל הקשיים, צירף לשיר המוצלח בחיקוייו (אם גם מלאכותי בלהטיו) גם איגרת לרבי משה המתארת את דבר ההתחרות, ושלח את שניהם לר' משה לגרנאדה. והרי שורות מספר לדוגמה מתוך אותה איגרת:

וָאֶתְחַכְּמָה לְנַגֵּן בֵּין רֵעִים / מְשׁוֹרְרֵי שִׁיר נָעִים

וָאֱהִי מְנַגֵּן נְגִינָתָם / שִׁירָה לְשַׂר צִבְאוֹתָם¹

נָתַתִּי תְּחִלַּת הַשִּׁירָה / לוּ לְמַחְשָׁבוֹת לֵב אָעִירָה

וַיֵטִיבוּ נַגֵּן רֵאשִׁיתָהּ / וַתִּבְצַר מֵהֶם אַחֲרִיתָהּ

וַיִּתְפָּאֲרוּ עָלַי לֵאמֹר / הִנֵּה הֲחִלֹּנוּ וְאַתָּה תִגְמֹר

וָאֹמַר לָהֶם חָלִילָה/ אִם אַרְחִיב וְאִם אַגְדִּילָה וכו' וכו'

רבי משה, המשורר המובהק הכיר מיד, כי הצעיר הזה שבא מארץ “שעיר” (אדום, ספרד הנוצרית) מופלא הוא בכשרונו ועתיד גדול צפוי לו. המשורר הגדול השיב לו תשובתו בשיר יפה המביע את התפעלותו מהנער הצעיר. בין יתר דבריו הוא מתאר:

אֵיךְ בֵּן נָעִים / וּצְעֵיר שָׁנִים / יַעֲמֹס הָרֵי / בִּין עַל גַּבּוֹ

אוֹ עוּל יָמִים / יַהְדֹּף רָמִים /וּבְעוֹד נַעַר / הוּא וּבְאִבּוֹ

הֵן מִשֵּׂעִיר / זָרַח לָאִיר / אֹרֶךְ עוֹלָם / וּמְכוֹן רָחְבּוֹ

ולא רק דברי שבח ותהילה כתב לו, אלא בדברי חיבה נלבבים הזמינו וזרזו לבוא לגרנאדה ולהתאכסן אצלו. במעונו המרווח יגור כאות נפשו וכל מחסורו עליו, על בעל הבית.

יהודה הלוי נענה כמובן בחפץ לב להזמנה הנלבבת ובא אליו לגרנאדה. מדברי תודתו של יהודה הלוי בכמה שירים שכתב במשך הזמן לרבי משה אבן עזרא, ניכר למדי, עד מה פעלה לטובה ולברכה על נפש המשורר הצעיר פגישתו עם המשורר הגדול. אפשר ותקופה זו, ימי שבתו בגרנאדה, הטביעה את חותמה בנפשו של הנער הצעיר לכל ימיו, הן מבחינת שכלול כשרונו בשיר והעמקת ידיעותיו בתורת השירה בכלל, והן מבחינת עיצוב אופיו ותכונותיו של יהודה הצעיר מהימצאו תקופה מסויימת ליד משורר אציל רוח, גדול־נפש ונדיב לב.

תקופה זו שבחיי יהודה הלוי אפשר לקרא לה תקופת גרנאדה, אם כי, כאמור, נדד אז מעיר לעיר וממדינה למדינה. כי פה, בגרנאדה, מצא לו ידידים נאמנים רבים שנקשר אליהם לימים רבים, ובעיקר מצא לו ידידי נפש במשפחת אבן עזרא הענפה, שהיתה אחת המשפחות הידועות ביותר בין יהודי ספרד. לפי מסורת שהיתה מקובלת בגרנאדה, היו אבות אבותיה של משפחת אבן עזרא תושבי ירושלים משבט יהודה ובנימין. לרבי יעקב אבן־עזרא היו ארבעה בנים: יצחק, משה, יהודה ויוסף וכולם היו “שרים” בממשלת גרנאדה. ורבי משה, מלבד היותו משורר מפורסם, בן למשפחת אצילים ובעלי נכסים, היה גם בעל משרה בממשלה. הוא נודע בתואר “צאחבּ אלשֻׁרטה” (“הממונה על המשטרה”, על בטחון הצבור).

אפשר לשער מה טובים ויפים היו אותם הימים למשורר הצעיר, המוקף רגשי חיבה והערצה מכל בני המשפחה, כמה העניקו לו מידם (כפי שרמוז גם בשיריו) וכמה העניק הוא ממעין שירתו ומעושר נפשו לכל סביבתו.

ואולם יותר מאשר לכולם נשאר יהודה הלוי אסיר תודה כל ימיו לרבי משה אבן עזרא. ועוד לאחר שנים רבות הודה והודה לו בשיריו על כל הטובה שעשה עמו בימי נעוריו, ובעיקר על ההשפעה הרוחנית שקבל ממנו, על התורה שנחל מפיו בתורת המליצה והשיר, כפי שמציין באחד משיריו:

תְּחַדֵּשׁ טוּבְךָ כָּל יוֹם לְעֶבֶד

שְׂפָתָיו מִסְּפוֹר טוּבְךָ קְצָרוֹת

הֲלִסְפֹּר אוֹ לְסַפֵּר מַהֲלָלְךָ

כְּבָר נִלְאָה וְלאֹ יָדַע סְפֹרוֹת 

… וְלָקַחְתָ לְךָ כֶּסֶף וְזָהָב

וְעָשִׂיתָ לְרָאשֵׁיהֶם² עֲטָרוֹת

אֲבָל הָיָה לְעַבְדְּךָ פִּי שְנַיִם

בְּחַסְדֶּךָ כְּמִשְׁפַּט הַבְּכוֹרוֹת

וּמָתַי אוּכְלָה אֵצֵא לְחָפְשִׁי

וְחַסְדָּךְ יַעֲבִידֵנִי לְדוֹרוֹת

עָבַדְתִּיךָ שְׁנֵי יַלְדּוּת וְשַׁחֲרוּת

וְעוֹדִי עַבְדְּךָ לִשְּנֵי גְבוּרוֹת (גַּבְרוּת)

וְהִלְבַּשְׁתָּ בְּנוֹת שִׁירֵי עֲדָנִים

וְהָיוּ אַלְמְנוּת חַיּוּת צְרוּרוֹת.

בתקופה זו, כפי שקראנו לה תקופת גרנאדה, בא המשורר לידי היכרות, אם באופן אישי, אם בחליפת מכתבים ושירים, עם משוררים ידועים ועם אישים בעלי שם, בסביבות גרנאדה, קורדובה ובמקומות אחרים בספרד המוסלמית. אבל אין לדעת מה סיבה ומה הכרח היו לנסיעותיו המרובות בימים אלה. אין מקורות שעל פיהם נוכל לעקוב אחר צעדיו או הקורות אותו, לא רק בתקופת נעוריו, אלא בכל מסלול חייו. לכן אין אנו יודעים כל עיקר דרך התפתחותו של המשורר, עיצוב אישיותו, או תחנות חשובות בחייו כגון: היכן וכיצד עברו עליו ימי נערותו וימי בחרותו, מתי ואיפה הקים לו בית־משפחה, איפה ואיך למד רפואה שהיתה לבסיס קיומו במשך כל חייו, והיכן היה מקום מגוריו הקבוע בשנות העמידה. המקור היחידי כמעט, שעל פיו נוכל לדעת פרטים ממהלך חייו – הם שיריו עצמם, כשהם מוקדשים לאישים ידועים במקום ידוע. אולם מכיון שלא היו נוהגים אז לציין את תאריך כתיבת השיר – לא תמיד אנו יודעים את הזמן בו נכתבו השירים. ובכן, משני הערכים החשובים בכל הוייה שהיא, הזמן והמקום, אנו יודעים מהוייתו של המשורר לרוב רק את המקום – עיר זו או אחרת בספרד, ששהה בה – אבל אין אנו יודעים בדיוק את הזמן בו קרו המקרים הנזכרים בשיריו. רבים מאד השירים שאין אנו יודעים באיזה גיל נכתבו, בימי נעוריו, בחרותו, או בשנות העמידה ולאחר מכן. אנו קובעים את זמנם בדרך כלל רק על פי השערה או לפי איזה מאורע מדיני שידוע לנו תאריכו, ואשר נזכר בשיר מסוים. ואילו על התקופה ברוכת האור וההשפעה בגרנדה בגיל הנעורים שלו – יודעים אנו רק שלא ארכה הרבה. סערת מלחמה התחוללה בארץ: גדודי המוראביטים כבשו את גרנדה (1090), לאחר שנה, לכל היותר שנתים, מיום בוא יהודה לראשונה אל רבי משה לעיר זו. מהפכה והרס עשו שמות בעיר הבירה. רבים מהתושבים היהודים נמלטו לנפשם. והחבילה נתפרדה: האחים אבן עזרא נתפזרו לכל רוח, ורבי משה נשאר לבדו, כנראה כאסיר מטעם הכובשים השליטים החדשים. “כי נשארתי בודד בארץ מולדתי, ואין איש אתי, ואני בה נחשב, כגר ותושב, ולא אחזה גבר סביבי ממשפחתי ומבית אבי”. לאחר זמן נאלץ גם הוא לצאת לצפון ולא יכול לשוב עוד לאנדלוסיה.

יהודה הלוי, מסתבר, לא היה בגרנאדה בעת הכיבוש, כי יצא למסעיו־נדודיו לערים אחרות. אבל הפורענות הגדולה שבאה אל העיר ותושביה, הטביעה בלא ספק את חותמה על המשורר הצעיר. שלומו ושלוָתו, בחסד מטיבו ותומכו, – התנדפו כענן בוקר. הוא נוכח לדעת, כי השררה, החוסן והגדוּלה, כביכול, של “שרים” יהודים תחת שלטון נכרי בגלות – אינם אלא כקיקיון זה “שבן לילה יאבד”. גורלה המר של גרנאדה הנאורה, התרבותית, שמכאן ולהבא צפויה היא לשלטון של קנאוּת, פראוּת ובערוּת, בוודאי שהשאיר רושם עמוק בנפשו של המשורר. מובן, שבמיוחד דאבה נפשו על גורל האחים אבן עזרא ובפרט על פאר האחים על רבי משה. ואמנם במשך שנים רבות אחר כך לא פסק יהודה הלוי לכתוב שירי ידידות, שירי קינה ושירי געגועים לר' משה ולאחיו. מתוך חמשה עשר שירים, רובם גדולים, שהקדיש לרבי משה ולאחיו – נביא כאן זכר לדוגמא כמה שורות:

..קְחָה הַשָּׂר חֲרוּזִים כַּחֲרוּזִים

לְצַוָּאר זִכְרְךָ שַׂמְתִּים רְכוּסִים

לְאֵחֵז בָּם יְדִידוּתְךָ נְתַתִּים

לְלֻלָאוֹת אַהֲבָתְךָ בַּקְּרָסִים

וְלמְעִיל מַעֲלָתְךָ פַּעֲמוֹנִים

וְאֶל תִּפְאַרְתְּךָ לִכְלִיל עָכֲסִים

וְאַל יֵקַל בְּעֵינֶיךָ מְעַטָּם

לְמַעַן מַעֲטָם רִקְמָה פְרוּשִׂים

וּמִיָּקָר אֲגַרְתִּימוֹ עֲדֵי יָ –

אֲתוּ לִשְׁמָךְ וּמִזּוֹלֵל חֲפוּשִׂים

אֱלֹהִים יַעֲנֶה לָךְ רַב שְׁלוֹמוֹת

כְּרֹב מַיִם אֲשֶׁר לַיָּם מְכַסִּים

מסתבר, שאחר ש“נתפרדה החבילה” עברו ימי נעוריו של יהודה הלוי ברובם בערים שונות במחוז גרנאדה, וגם במחוזות רחוקים ממנה. בשירים מאותה תקופה, המוקדשים לידידים משוררים ולאישים בעלי שם (ביניהם ל“ידיד נפש”, ששימש כוָזיר, או כשר, בממלכת סיביליה תחת שלטון המוראביטים, הוא הרופא המשורר אבו אַיוּב שלמה אבן אלמֻעלִם) נזכרים עניני ידידות ורעות, הזמנות לסעודות ומשתאות בערים שונות, שכנראה בקר בהן אז בנדודיו.

לתקופה זו יש אולי ליחס אפיזודה מענינת ואָפינית לטיבם והליכותיהם של משוררי הדור וחכמיו בספרד, כפי שנמסרה לנוּ ע“י אבן עקנין בזמן מאוחר יותר: סיפר זקן מתושבי גרנאדה נ”ע שנוכח אתו (עם יהודה הלוי) באספה לשם שיחה קלה. בארמון יפה ורם שבגרנאדה התאסף מספר אנשים נכבדים רבים והמון עם, ובקהל זה היה גם ר' יהודה הלוי, לשם דיוּן על היופי. ובעוד שהם משתוממים על חכמת הבורא בעולמו, הופיעה אשה יפת תאר ובתלבושת יפה. וישתוממו על יפיה ולשונם נאלמה בפיהם מרוב התפעלותם, ובעודם משתוממים על יפי פניה והדר תבניתה, התחילה האשה לדבר אל המתהלכים באולם. אז שמעו שקוֹלה מכוער ומבטאה גס. ויאמר (יהודה הלוי) בשמעו הקול הזה: הפה שאסר הוא הפה שהתיר! (כתובות י"ח, ב') וישמחו השומעים לדבריו, שהשתמש בדרך השאלה במימרא מחז"ל… בצורה שנונה.

 

בגיל הבחרות    🔗

גיל, תרתי משמע, תקופת שנות הבחרות ושמחת ימי הבחרות.

מסתבר, שאחרי כיבוש גרנאדה, כשוך הסער, “שבו המים לאפיקם” – החיים למסלולם. והנער יהודה, עם עבור הימים, היה לבחור משורר, נעים זמירות ואהוב לבריות. שפעת שירתו, ברוב כשרון וחן, ודאי שבתה לב ידידיו ורעיו, כמו שקסמו להם נועם דיוקנו וטיב תכונותיו והליכותיו. תקופה זו, בערך בין השנה החמש־עשרה לעשרים וחמש בחייו, היא תקופת גיל העלומים. ואם אין לנו סימן ברור לקבוע על פיו זמנה של תקופה זו, יש לנו כעין “זכר לדבר” בשיר שכתב המשורר־הבחור לידיד ששלח לו כד יין לתשורה, לאמר:

בְּךָ אָעִיר זְמִירוֹת כָּל־יְמוֹתַי³

וּבַעְסִיסְךָ אֲשֶׁר מָצוּ שְׂפָתָי,

וְאָחִי אֶקְרְאָה אֶל כַּד שְׁלַחְתּוֹ⁴

וּמִפִּיו אֶטְעֲמָה טוּב מִגְדְּנוֹתָי⁵

עֲדֵי רֵעַי חֲשָבוּנִי לְסֹבֵא

וְעֵקֶב זֹאת שְׁאָלוּנִי: לְמָתָי?⁶

עֲנִיתִים: אֵיךְ צֳרִי גִלְעָד לְנֶגְדִּי

וְלֹא אֶשְׁתֶּה לְרַפֵּא מַחֲלוֹתָי?⁷

וְאֵיכָה אֶמְאֲסָה בַּכַּד עֲדֶנָּה

וְעוֹד לֹא נָגְעוּ עַד כַּ"ד שְׁנוֹתַי![⁸]

רמזים כאלה, על שבת אחים בטוב ובנעימים, במשתה יין ובסעודת רעים אנו מוצאים בכמה שירים אחרים. יש לשער, איפוא, שבתקופת הבחרות בעיקר נכתבו רבים משירי האהבה, שירי חתן וכלה, שמספרם עולה לעשרות רבות, מלבד שירי הידידות והרעות. וגם ניכר שלב־התפתחות בשירתו בתקופה זו. אם בימי הנערות בלט כשרונו המבורך יותר ב“המצאות” קולעות, בניבי־חן, היינו: במלאכת השיר, – בטכניקה מפליאה – כי עדיין לב הנער הצעיר לא רעד מקסמי האהבה ולהטיה, – הנה בהגיעו לגיל הבחרות מתבלטים כבר ביצירתו מעלותיו, יתרונותיו וסגולותיו כמשורר רב כשרון, עז רגש וגדול נפש אשר לשונו תמיד בהירה־ברורה וסגנונו פשוט, קל וקולע. וזאת מלבד סגולת לשונו התנ“כית (שאמנם היתה משותפת לכל משוררי ספרד כמעט, אבל רבי יהודה הלוי הגיע בה לשיאים אמנותיים) הספוגה זכרי־לשון מכל ספרי התנ”ך בשפע עצום, עד שאין כמעט שורה בשיריו שאין סמיכות לה בצרופי מלים מהתנ“ך. דומה כאילו עשרים וארבעה ספרי התנ”ך היו מותכים־מזוגים בדמיו וזכרי לשון היו נובעים מפיו יחד עם רעיונותיו.

וכן ראוי להדגיש כאן, שכמה שירי אהבה טבועים בחותם, של חויה עצמית אמיתית, לא כדבר שפתים או כ“דרך משל”, בהתאם לאָפנה של הדור, אלא כרגשות כנים שפרצו מעמקי לב, כרגעי חיים אצוּלים משגב האהבה ונחרתו בשעתם על גליון. לחנם טורחים פרשנים חשובים וטובים לעטות על שירי אהבה כאלה מעטה שוא, לאמר: “המשורר כתב שיר כזה על דרך משוררי ערב כדי להראות, שגם השפה העברית מסוגלה להביע שירים כאלה” – אוֹ להוציאם בדברי “התנצלות” שונים מפשטות התחושה הטבעית והעמוקה שבהם. לא, לא זאת היתה כונת המשורר! ורק משום המרחק שבין המשורר הגדול ובין מפרשיו – מרחק זמן ומרחק רוח – נבצר מהם, כנראה, להכיר את גוֹדל הנפש ורוחב הדעת של אותם המשוררים המופלאים, שעם היותם משלומי אמוני ישראל, דבקים בתורתם וגאים ביהדותם, היו עם זאת אנשים שלמים, טבעיים, אוהבי חיים, אוהבי גבורה, ויודעי אהבה.

מן “הבתים” המעטים שנביא כאן לדוגמא משירי האהבה של הלוי, יכיר כל קורא את ממשות החוייה ואמיתות ההבעה:

יַעֲלַת חֵן רַחְמִי לֵבָב שְׁכַנְתִּיו מֵעוֹדֵךְ

תֵּדְעִי כִּי יוֹם תָּנוּדִי אֲסוֹנִי בִנְדוֹדֵךְ

גַּם בְּעֵת יֶהֶרְסוּ עֵינַי לְהַבִּיט אֶל הוֹדֵךְ

מִלְּחָיַיִך פָּגְעוּ בִי נְחָשִׁים יַפְרִישׁוּ

כִּי חֲמָתָם בָּאֵשׁ בִּי יַחְתּוּ וְאוֹתִי יִגרֹשׁוּ

שָלְלָה לִבִּי בַּדַּדִּים עֲלֵי לֵב מֻנָּחִים

לֵב כְּמוֹ אֶבֶן וְרַק יִגְמֹל שְׁנֵי תַפּוּחִים

נִצְּבוּ וַיִּהְיוּ לִשְׂמֹאל וְיָמִין כִּרְמָחִים

מוֹקְדֵיהֶם הֵם בִּלְבָבִי וְהֵם לֹא נִגָּשׁוּ

גַּם בְּפִיהֶם דָּמִי שָׁתוּ וְלֹא הִתְבֹּשָׁשׁוּ 

מַה לָךְ צְבִיָּה תִּמְנְעִי צִירָיִךִ

מִדּוֹד צְלָעָיו מָלְאוּ צִירָיִךְ

לֹא תֵדְעִי כִּי אֵין לְדוֹדֵךְ מִזְּמָן

בִּלְתִּי שְׁמֹעַ קוֹל שְׁלוֹמוֹתָיִךְ

אִם הַפְּרִידָה עַל שְׁנֵינוּ נִגְזְרָה

עִמְדִי מְעַט עַד אֶחֱזֶה פָנָיִךְ

לֹא אֵדְעָה אִם בֵּין צְלָעַי נֶעֱצַר

לִבִּי וְאִם יֵלֵךְ לְמַסָּעָיִךְ

חֵי אַהֲבָה זִכְרִי יְמֵי חֶשְׁקֵךְ כְּמוֹ

אֶזְכֹּר אֲנִי לֵילוֹת תְּשׁוּקוֹתָיִךְ

… בֵּינִי וּבֵינֵךְ יָם דְּמָעוֹת יֶהֱמוּ

גַלָּיו וְלֹא אוּכַל עֲבֹר אֵלָיִך

… בֵּין מַר וּמָתוֹק יַעֲמֹד לִבִּי וְהַם

רוֹשׁ הַנְּדוֹד וּדְבַשׁ נְשִׁיקוֹתָיִךְ – – –

כָּל הַיּוֹם צִדִּי חִבְּקָה

וְעֵת בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ חָמְקָה

לָלֶכֶת לָהּ וּמַר צָעֲקָה 

 

תקופת לוסינה    🔗

מלבד מסעיו־נדודיו בסביבות גרנאדה בתקופת נעוריו, הרבה המשורר לשוט בארץ, בתקופת בחרותו וגם לאחריה, ובמסעותיו ביקר או אף שהה פרק זמן ידוע בערים שונות: בקורדובה, לוסינה, סיביליה, טולידו ועוד. ראשונה היתה העיר לוסינה, שבה עברו עליו כמה שנים מימי בחרותו. אפשר לקבוע בברור כמעט, שעיר זו היתה מרכז מגוריו במשך כל ימי בחרותו, כפי שיצויין להלן. בעיר זו העמיק והרחיב ידיעותיו בתורה והלכה, פה החלה להתגבש ולהתבלט אישיותו כמשורר אדיר כשרון, ופה, יתכן, החלו לנבוט בקרבו מחשבותיו־הגיונותיו והלכי רוח שנתגבשו אחר כך בפילוסופיה הדתית־הלאומית שלוֹ.

“לוסינה המעטירה”, בערבית לוסיאנה, שהיתה שייכת לממלכת גרנאדה, היתה מיוחדת בסוג תושביה: כמעט כל תושביה היו יהודים. קרה אפילו פעם, שיהודיה העזו ומרדו במלך גרנאדה כאשר הלה הציק להם ותבע מהם סכומי כסף גדולים מדי. לוסינה היתה מרכז גדול לתורה. פה היתה קיימת ישיבה גדולה, שבראשה עמד אחד מגדולי התורה וההלכה שבכל הדורות – הרי“ף, רבנו יצחק אלפסי. ממעינות תורתו שאבו בחורים רבים. בין תלמידיו הגיע לפרסום רב הצעיר יוסף הלוי אבן מיגש, שבא מסיביליה בהיותו בן שתים עשרה ללמוד בישיבת הרי”ף ובמשך ארבע עשרה שנה רצופות, עד מות הרי“ף, למד תורה מפיו. ואמנם נבחר התלמיד הצעיר בן העשרים ושש לראש הישיבה כממלא מקום רבו! אין זאת, כי היה הבחור גאון מופלא בתלמוד ובהלכה. הרמב”ם מדבר לאחר שנים בשבחו של ר' יוסף אבן מיגש כגדול בתורה ובהוראה שמעטים היו כמותו. דרך אגב נציין, כי אבי הרמב"ם, ר' מימון מקורדובה, היה מתלמידיו של אבן מיגש בלוסינה.

והנה בתקופה רבת ענין זו בלוסינה, תקופת הרי“ף ואבן מיגש הצעיר, רואים אנו את ר' יהודה הלוי לא כעובר אורח בעיר אלא כתושב מעורב בעניני העיר, המתרשם מקורותיה וממאורעותיה, שאת הדיהם אנו מוצאים בשיריו. והיתכן שבזמן שהיה הרי”ף מרביץ תורה בלוסינה לא נספח יהודה הצעיר אל תלמידיו להעמיק ולהרחיב ידיעותיו בתלמוד ובהלכה? אפשר לטעון, כי שיר הקינה הקצר והנמרץ שחיבר יהודה הלוי על מות הרי"ף – נכתב מחוץ ללוסינה, הרי הקדיש הלוי שיר נאה לחתונתו של רבי יוסף, וכן גם כתב שיר תהלה בעלות רבי יוסף על כסא ראש הישיבה, שיר שכולו הערצה לגאון הצעיר. שירים אלה מוכיחים, לדעתנו, כי יהודה הצעיר נכח בעצמו במאורעות אלה בלוסינה וליוָה אותם בשירתו.

מחוץ לארבעה או חמשה שירים נוספים שכתב ר' יהודה לכבודו של אבן־מיגש, יודעים אנו, שר' יוסף מסר לר' יהודה לכתוב בשמו אגרת לחכמי נרבונה בדרום צרפת בענינים מסויימים. מסתבר איפוא, שר' יהודה שהה שנים אחדות (כ 7–8?), בעיר לוסינה, כשהוא במיטב שנות בחרותו. וכך מהלל ר' יהודה את ר' יוסף, ראש הישיבה הצעיר:

לִמְדוּ תוֹרָה מֵאֵין מְחִיר מֵעַל סִינַי מֵעַל אָרוֹן

מִפִּי יוֹסֵף מִפִּי בְּחִיר זֶרַע מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן

נֹפֶת כָּל פֶה, מֹר כָּל נְחִיר וּלְכָל צַוָּארוֹן שַׁהֲרוֹן

… הַלּוּחוֹת לֹא נִשְׁתַּבְּרוּ אָרוֹן וּכְרוּב לֹא נִקְבְּרוּ

מֵימֵי מַעְיָנָיו יִגְבְּרוּ וּצְמָא כָּל צָמֵא יִשְׁבְּרוּ

תּוֹרָה וּגְדֻלָּה חֻבּרוּ וּבְאַנְשֵׁי שֵׁם אָז נִדְבְּרוּ 

שנות מגוריו של יהודה הצעיר בלוסינה היוּ, בלי ספק, עשירות רשמים ורבוֹת תוצאות לגיבוש אישיותו ולשכלולה.

 

סיביליה    🔗

עם הגיעו לקצה גיל הבחרות, כששמו נודע לתהלה כמשורר נעלה – שם יהודה פניו לסיביליה המהוללה בערים. העיר היתה בירה לממלכה מוסלמית והיתה נודעת כמרכז חשוב של תרבות האיסלם. מלכה האחרון אלמועתמד (בטרם נכבשה העיר על ידי המוראביטים), היה בעצמו משורר בעל כשרון מובהק. באותה תקופה היתה סיביליה אחת הקהלות החשובות ביותר ביהדות ספרד. פה נולדו, גדלו ופעלו רבנים, חכמים ומשוררים רבים. רבי משה אבן עזרא קרא לה “עיר השירה”. העדה היהודית היתה ברובה אמידה, נמצאו בה סוחרים רבים, עשירים ובעלי נכסים. רבי יהודה היה כנראה באותה⁸ תקופה זקוק לתמיכה מידי אחרים (סימן, שעדיין לא למד רפואה כמקצוע המבטיח קיום בכבוד, או טרם סיים את לימודיו), וקיוה, שימצא משען מה בעיר המהוללה בעשיריה.

אולם תקוותיו נתבדו. רצה המקרה הרע, כי בבואו לעיר נתקל בגבירים עמי הארץ, קמוצי יד וצרי עין והוא נפגע ונעלב מיחסם אליו. דבר המקרה הזה הנציח המשורר בשיר עוקץ ועולב, השם לקלסה ולעג את הגבירים האלה. והנה שירות אחדות מתוך השיר הארוך.

לֹא הֶאֱמִין אָמוּן עֲלֵי תוֹלָעַת⁹,

כִּי אַחֲרִיתוֹ לִהְיוֹת תּוֹלַעַת.

…הַחוֹשְׁבִים כַּסְפָּם לְעֵץ החַיִּים – וְעַל

כֵּן יִירְאוּ לִנְגֹּשׂ בְּעֵץ הַדַּעַת.

…אֵיכָה חֲמוֹרִים רוֹבְצִים יוּכְלוּ שְׂאֵת

מַשָּׂא – וְהֵם נִלְאוּ שְׂאֵת מִרְדָּעַת?

חֶבְרַת בְּהֵמוֹת כּוֹרְעָה תָמִיד לְמוּל

הַקִּיר – וְלֹא יוֹדְעָה לְמִי כוֹרַעַת.

אולם לא כל עשירי סיביליה היו בוערים כאלה. בחלקו השני של השיר מתאר הוא, בדברי שבח ותהילה, איש נכבד, נדיב לב ורב פעלים, הוא אבּוּל חסן מאיר אבן קמינאל (או: קמניאל), אשר נשא גם התאר “אלוזיר אג’ליל” (הוזיר המרומם), שלולא נמצא לו האיש הזה בסיביליה, כי אז אבדה נפשו בקרב עשירים נבערים אלה:

 

לוּלֵי פְנֵי מֵאִיר אֲשֶׁר בּוֹ הָיְתָה (נפשי)

שׁוֹגָה בְּאַהְבָתוֹ וּמִשְׁתַּעְשַׁעַת

שַׂמְתִּיו מְקוֹם זֶרַע וּמָצָאתִי קְצִיר

חֶסֶד תְבוּאַת אַהֲבָה נִזְרַעַת

יָדָיו כְּעֵץ חַיִּים וְעֵץ דַּעַת בְּפִיו

פָּנָיו בְּנֵי חַמָּה בְּלִי שׁוֹקַעַת.

אם נעיין באוסף־שירי הידידות לרבי יהודה, נמצא עוד חמשה שירים מוקדשים לשר מאיר אבן קמניאל. שירים אלה הם, לדעתנו, מקור ברור כמעט לידיעת תקופת סיביליה בחיי המשורר שנמשכה לא פחות משנתים–שלש. תוכן השירים מציין את היחסים שנרקמו בין המשורר ובין איש חסדו רם המעלה. השיר שנזכר מקצתו לעיל מראה בעליל, שנכתב בהגיע ר' יהודה בראשונה לסיביליה. בסופו של אותו שיר מתאר המשורר את מידותיו הנעלות של השר כירושה מאבותיו שהכירם ודאי מימי ילדותו, שכן גם משפחת מאיר שרשה מספרד הנוצרית, טוֹלידו, או עיר אחרת. המשורר מוצא הזדמנות אחרת לפאר שמו של השר הנדיב כשהלה חלה והבריא ממחלתו. בשיר שלישי מתאר המשורר צערו ויסורי פרידתו מהשר בעת שיצא למסעו ואת שמחתו – כששב הידיד הנדיב.

יוֹם סֹב הַיְדִיד מֵעָלַי אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה

הֵסַבּוּ תְלָאוֹת אֵלַי מִלְחָמָה חֲזָקָה

שִׁלְּחוּ אֵשׁ יִקוֹד בִּכְסָלַי וָאֶצְעַק צְעָקָה

ויש לשער, כי בזמן מגורי המשוֹרר בסיביליה, נתמנה מאיר קמניאל למשרתו הרמה, שבגללה כוּנה בתאר “הוזיר המרומם”, שכן בשיר שהקדיש הלוי למאורע זה מורגשת שמחת הבשורה. השיר מתחיל:

פַּנּוּ דְרָכֵינוּ וּתְנוּ יְקָר לִפְנֵי מְלָכֵינוּ

יָרוּץ כְּרוּץ בָּרָק קוֹל הַבְשׂוֹרָה עַל פְּנֵי אֶרֶץ וכו'

ולבסוף, בשיר החמישי מבקש המשורר לפייס את הגביר “שקצף” עליו על לא עול בכפיו, כאשר הולכי רכיל זממו להעכיר את היחסים בין השר והמשורר – הכל כרגיל אצל “מצנטים” נדיבי לב, הרגישים ביותר לכל מלה ולכל דעה שמשמיעים נתמכיהם המפורסמים, במיוחד כאשר נדמה להם שנפגעו על ידם. – והרי שורות מספר מאותו שיר: 

וְקִרְאוּ עַל יְדִיד קָצַף לְלֹא חֵטְא

הֲקָצַפְתָּ נְדִיב לֵב עַל נְדִיבִים?

הֲיַאֲמִין מַחְשְׁבוֹתָיו עַל יְדִידוֹ

וְאוּלַי דְבָרוֹ עַלֵי כְּזָבִים

…אֲנִי אָחֵל לְבַקֵּשׁ את רְצוֹנוֹ

בְּעַל פֶּה אוֹ עֲלֵי יַד הַכְּתָבִים 

וְסָר עָוֹן וְהַחַטָּאת תְּכֻפַּר

וְיִשָּׁכְחוּ וְאִם הֵם בַּכְּתוּבִים

 

בספרד הנוצרית    🔗

מסיביליה, שבה השתכּן, כאמור, שנים אחדות, שב המשורר לספרד הנוצרית, אולי לטולידו, והוא אז, כנראה, סמוך לגיל העמידה. מהתקופה ההיא נשאר לנו שיר אחד ויחיד, שנרשם תאריכו (1108). כמו כן מציין המשורר בשיר אחר מאותה תקופה, שהוא מתגורר בשׂעיר, כלומר בספרד הנוצרית. מלבד שירים שחיבר אז “לעת מצוא”, נמצאים כמה שירים שהוקדשו לשרים ואנשי־שלטון ממשפחת פרוּציאל. שיר אחד נכתב לכבוֹד מדינאי יהודי, רופאו ויועצו של מלך אלפונסו הששי, ושיר אחר הקדיש הלוי לשר שלמה אבן פרוציאל בקשר עם מאורע טרגי ומזעזע. השר שלמה נסע מעירו (מטולידו?) לארגוניה, והיה צריך לשוב ממסעו באביב שנת 1108. רבי יהודה תיאר בשיר תהילה את הצפייה והכמיהה של בני העיר כולה לשובו של פאר קהילתם. ואולם בטרם יגיע השיר לידי השר הנמצא בדרכוֹ חזרה לעירו, נרצח שלמה אבן פרוציאל על ידי ספרדים נוצרים. אז הפכה השמחה לאבל גדול והמשורר המזועזע על הרצח הפך למקונן. כאשר נודע למשורר על האסון, פרצה מלבו קינה קצרה זו:

זְעַק יַעַר עֲלֵי אֶרֶז וְהֵילֵל¹⁰

אֲשֶׁר קִוָּה לֹאור שַׁחַר וְהֵא¹¹ לֵיל

אֱמֶת לֹא יָדְעָה נַפְשִי בְטֶרֶם

סְפוֹתוֹ כִי יְמוּתוּן עָשׁ וְהֵילֵל¹²

לאחר מכן חיבר ר' יהודה קינה גדולה ומרה, בה תאר את יגונו העמוק, ביכה את גורל עמו האומלל ושפך את זעמו על “אדום” הרשעה. השירה כתובה ברגש עז, במבע נמרץ ובכשרון טכני להפליא. בקינה הקטנה: זעק יער וכו', נמצאות שבעים ושלש אותיות והוא חיבר מכל אות ואות שבקינה ההיא בית־שיר בן שתי שורות. השירה הגדולה מונה, איפוא, מאה ארבעים ושש שורה! ואין מורגשת כל מלאכותיות בשיר, אלא רגשות עזים וכנים הפורצים מלבו הרגיש. והרי שורות מספר לדוגמא:

המלה הראשונה מן השורה הראשונה “זעק”: 

זֹאת הַתְּלָאָה לְבַל אֶשְׁכַּח מְצָרֶיהָ

קִירוֹת לְבָבִי אֲשַׁוֶּה אֶת סְפָרֶיהָ

עָבְרָה כְמוֹקֵד בְּתוֹךְ בִּתְרֵי לְבָבוֹת מְצָ־

אָתַם כְּאַשְׁפָּה לְחֵץ קֶטֶב מְרִירֶיהָ

קָדְחָה וְלוּלֵי דְמָעוֹת הַמְּכַבּוֹת קְצֵה

אִשָּׁהּ כְּקָט נִשְׂרְפָה נַפְשִׁי בְאוּרֶיהָ.

דומה, בספרד הנוצרית חל מפנה מסויים במהלכי חייו: בנדודיו הרבים בימי ילדותו, נערותו וימי בחרותו ידע כנראה לא פעם מחסור ומצוק. הוא טעם גם לא אחת את הטעם המר של תלוּת בחסדי נדיבים, ונוכח לדעת, שעליו לחדול מנדוד ומעשות שירתו קרדום לחפור בה, וכי עליו לבסס את קיומו בכוֹחות עצמו. כנראה שפה, בספרד הנוצרית, החל וגמר את לימודי הרפואה כפי שהיה נהוג אז: התלמיד היה מתלוה במשך שנים מספר לרופא ותיק ועוזר על ידו, עד שרכש לו הידיעות הדרושות ואת הנסיון המעשי לשמש כרופא. ואמנם מתקופה זו נשארה לנו עדות מפיו עצמו על שעסק ברפואה. באגרת מוחרזת לרבי דוד נרבוני (המתחילה במילים “מכנף הארץ זמירות שמעתי” וכו') מודיע הוא בין השאר: 

…ורבו המאמינים (בי) לכל דבר ויבקשו ממני חכמת כּלכּל ודרדע,¹³ ואני בער ולא אדע. ובכן אני מתעסק אפילו בשעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה בהבלי רפוּאות והוא לא יוכל לרפא להם והעיר גדולה ויושביה ענקים והם אדונים קשים ובמה יתרצה עבד אל אדוניו כי אם בכלותו ימותיו בחפציהם ובבלות שנותיו ברפאוּת מדויהם ורפאנו את בבל ולא נרפתה.

בתחנה זו בחייו, כאשר שהה, כנראה בטולידו ושמש בה כרופא, הרי הוא מתקרב בוודאי לגיל העמידה, כבן 35–40. עם חלוף ימי העלומים ושנות הבחרות מעטו השירים הקלים, שירי אהבה, שירי חולין, חידות וכדומה, ואת מקומם לקחו – מלבד שירה שבהגות ששפעה מלבו בלי הפוגה – עיונים בעניני מדע, פילוסופיה, ודברים שהם בכבשונו של עולם. ועל כל אלה – רבות מחשבות בליבו, מחשבות מקוריות, עצמיות שיתנוּ את פריהן בימים הבאים. 

 

קורדובה    🔗

ואולם משום מה לא שקט המשורר במושבו בספרד הנוצרית. קשה היה לו כנראה להסתגל לסביבה הנוצרית, ואולי אף לא מצא ספוק בחיי התרבות בצפון. ר' יהודה עבר שוב לדרום המוסלמי, לאנדלוסיה – הפעם לקורדובה. כנראה, שספרד הערבית היתה אהודה וקרובה יותר לחכמי ספרד היהודים מאשר ספרד הנוצרית. קורדובה היתה עוד אז, גם לאחר כל מה שעבר עליה מפגעי מלחמות ותהפוכות, מרכז יהודי גדול, עיר שבה חיו חכמים ומשוררים ובה נולדו וגדלו באותם הימים אישים העתידים להיות מאורות בישראל. גם הרמב"ם נולד, כידוע, בקורדובה, כמו־כן משוררים לא מעטים שהיו מהוללים בשעתם. אכן רבי משה אבן עזרא מכנה את ר' יהודה הלוי (בזמן מאוחר יותר) “אלקרטבי” (תושב קורדובה), סימן, שבעיר זו גר בשנות העמידה תקופה פחות או יותר ממושכת. אז כבר היה שמו מפורסם בכל ערי ספרד. ומכאן בא בקשרים, בחליפת שירי ידידות ואגרות חרוזות, עם משוררים רבים ואנשי שם. ויתכן שקצתם מן שירי הידידות והאגרות נכתבו בתקופה קודמת או מאוחרת (כיוון שאין תאריך נקוב לא בשירים ולא באגרות). אך אין ספק שגם מכאן מקורדובה, הרבה לשגר שירים ואגרות לידידים ולאישים שהתיחס אליהם בהערצה. על כן נציין כאן בקוים כלליים אָפיָם, טיבם וערכם של שירי ידידות אלה.

כל שירה אנושית גדולה, עם היותה נצחית כהיות רגשי־אנוש בלתי משתנים במשך כל הדורות, היא עם זאת בת זמנה בצורתה, במניעיה השכיחים, ובדרכי בטוייה המקובלים, כמו משקל, קצב, חרוז וכדומה. ואחד המניעים העיקריים והמוטיבים היסודיים בשירת “תקופת ספרד” היתה הידידות בין רעים, מלבד, כמובן, נושא האהבה השכיח אצל משוררים בגיל העלומים. שירת הידידות הביאה לידי גילוי כשרונותיהם, סגולותיהם הלשוניות המבריקות, הבליטה גם את תכונותיהם האישיות וחשפה את סתרי נפשם. כך ראינו את הרגשות האנושיים, החמים של גדול המשוררים בזמנו, רבי משה אבן עזרא לנער המשורר יהודה ואת מידת ההערצה וההוקרה של התלמיד הצעיר לרבו הקשיש בהיכל השירה שהתבטאה בשירים רבים בתקופה בת שתים–שלש עשרות שנים. רבי גוונים הם שירי הידידות של ר' יהודה הלוי. בכל שיר ידידות שלו כמעט, מתגלה לעינינוּ ענין־מה חדש, קו פיוטי מקורי. כך למשל, כאשר שלח לו המשורר “השׂר” (אבו עאמר יוסף אבן מאתקה) שיר קטן על ידי צפור דאַר, השיב לו ר' יהודה כשהוא שם את חרוזיו בפי כמה וכמה מיני עופות שיביאו אותם “לשר”:

וּפָרַשְׂתִּי לַפֶרֶס פַּח וְנִלְכָּד

וְהִשְׁלַכְתִּי עֲלֵי שָׁלָךְ תְּלָאוֹת

…וְנָגַע תֹּר לְקוֹל הַתּוֹר וְנִשְׁמַע

וְצִפְצֵף כּוֹס כְּעַל כּוֹסוֹת מְלֵאוֹת וכו'

או נקח לדוגמא את ענין השיר לרבי יצחק בן אלשאמי. המשורר הזה כתב שיר לאחד מידידיו בעיר אשר על חוף ים התיכון, וחרוזי השיר מסתיימים באותיות – זן, ר' יצחק התנצל לפני ידידו, שנשארה מלה אחת שסוֹפה – זן – גוֹזן – שלא הכניסה לשירו, מפני ששום רעיוֹן לא עלה בדעתו כיצד לשלבה בשיר. וקרה, שהשיר הזה נתגלגל לידי רבי יהודה והוא מצא שלא רק מלה אחת נשארה מבחוץ, כי אם הרבה מלים. והוא כתב לר' יצחק הנ"ל שיר ארוך שבו חוזר ונשנה הסיום ־ זן 27 פעם!

והרי שורות אחדות מאמצע השיר:

וְלֹא אָשִׁיר עֲדֵי אֶקַּח רְשׁוּת פֶּן

חֲרָזַי חִיְּבוּ רֹאשִׁי בְּחָפְזָן

וְלָכֵן אִם יִשָׁאֶלְכֶם וִיֹאמַר

לְמִי אֵלֶּה וּמִי גַּרְזֶן גְּרָזָן

הֲשִׁיבוּהוּ יְלִיד אָסָף אֲסָפָן

וּמֵאוֹבְדֵי עֲדָרֶיךָ גְּזָזָן

יְהוּדָה בֶּן־שְׁמוּאֵל נִין שְׁמוּאֵל

חָמוּשׁ בִּינוֹת חֲגוּר חָכְמוֹת רְמָזָן

וְנוֹדַע אָהֳלוֹ בִּסְפָר סְפָרַד

קְצוֹת אֶרֶץ בְּנֵי שֵׂעִיר וּפִרְזָן

כפי שהזכרנוּ נראה לנוּ, כי בקורדובה הגיע המשורר לשנות העמידה. ואם כי בתקופה זו שפרה עליו מנת חלקו והוא חי בהרווחה, עטור כבוד ותהלה, הרי פגעי הזמן ותעתועי הימים חרתו אותותיהן העמוקים בנפש המשורר ובשירתו. כל שעברו הימים, הביאו הם בכנפיהם עצבונות ויגונות הן ממר המות של ידידים־אהובים, והן מאסונות וצרות שהתרגשו ובאו על כלל ישראל.

הדים ברורים ועגומים כאחד מתקופה זו שומעים אנו מתוך כמה שירים. בשיר אחד גדול (בן ששים שורה) שבא כתשובה לידיד־משורר אבן כַאזן מעיר החוף דניה, הנקראת בשיר צוּר על דרך המליצה, מתאר משוררנוּ, בשורות רוויות עצב עמוק את כאב הפרידה מידידי נפש, את בגד הזמן ואת התוגה על ימי הנעורים שחלפו וגזו.

עָלַי לַיָּמִים חוֹב וְהִנֵּה לָקְחוּ

הַגּוּף וְהַנֶּפֶש וְלֹא נִפְרָעוּ

אֶבְכֶּה זְמַנִּי אוֹ נְעוּרַי אוֹ נְדֹד

קִירוֹת לְבָבִי עַל שְׁלֹשְׁתָּם זָעוּ

יָמִים חֲשַׁבְנוּם כִּי תְּמִידִים הֵם, וְהֵם

מִתְנַהֲלִים בַּלָּאט וְלֹא יִפְשָׂעוּ

נַחְלֹף וְלֹא נָבִין כְרוֹכְבֵי יָם אֲשֶׁר

יִחָשְׁבוּ חוֹנִים וְהֵם יִסָּעוּ

יָמִים עֲבַרְנוּם כַּחֲלוֹם, גַּם בַּחֲלוֹם

תָּעוּ וּמֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ נָעוּ

…שׁוֹאֵל, הֲנָס לֵחִי, לְאַט אַל תִּזְכְּרָה

הֵם הַתְּמוּנוֹת שֶׁכְּבָר גָּוָעוּ

לוּ תֶחֱזֶה פָּנִים צְבוּעֵי הוֹד וָחֵן

אֵיכָה בְּקַדְרוּת הַזְּמַן נִצְבָּעוּ… 

קול־בכי חרישי, חודר מעמקי לב, עולה משירי האבל שכתב על האחים אבן עזרא שנפוצו בנכר ומתו אחד אחר אחיו. ביחוד מלאה רגשי עצבות ויתום הקינה שכתב על מות רבו, איש חסדו ואהוב נפשו רבי משה אבן עזרא:

עֲלֵי כָזֹאת תִּבְכֶּינָה שַׁאֲנַנּוֹת וְתֶהֱמֶינָה

וּמִסְפֵּד מַר תִּשֶּׂאנָה וְתִקְרַעְנָה הַכֻּתֳּנוֹת.

עֲלֵי כָזֹאת הַתּוּגָה אֵין לַדְּמָעוֹת פּוּגָה

וּבְכָל נֶפֶשׁ דְּאָגָה וּבְכָל לֵבָב מְגִִנּוֹת

עַל אֲבֵדַת אֶדֶר יְקָר נֶעְקַר וְכָל לֵב עָקַר

וּבַת כָּל עַיִן נְקַר וַיַּחֲשִׁיךְ אִישׁוֹנוֹת.

…עֲטֶרֶת גֵּאוּת סְפָרַד אֵיךְ מַרְאֲשׁוֹתָיו יָרַד

וַיִּשָּׁאֵר מְפֹרָד מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת

…נְעִים זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל וְהוֹד הָאֲרָצוֹת הָאֵל

וּמַחֲזִיק בְּתוֹרַת הָאֵל וּמַחְמַדֵּי הַתְּבוּנוֹת.

…גְּבִיר הָעָם וּבְחִירוֹ אָכֵן בַּעֲוֹן דּוֹרוֹ

סָתַם אֵל אֶת אוֹרוֹ וְהִשְׁכִּין עָלָיו עֲנָנוֹת.

מֹשֶׁה מֹשֶׁה אָחִי מְאוֹר סַהֲרִי וּמִזְרָחִי

וְנֵרִי וְנֹגַהּ זַרְחִי מִשָּׁנִים קַדְמוֹנוֹת –

ומלבד צרות הפרט: אבדן הנפשות האהובות, יגון הפרידה מידידים יקרים והעגמומיות על ימים עברו, התחוללה על ממלכות ספרד, במחצית הראשונה של המאה השתים עשרה, פורענות גדולה שפגעה כמובן בקהלות ישראל בהרבה ערים באנדלוסיה. על תקופה זו מביא החכם ח. שירמן, חוקר שירת ימי הבינים, קטעים ממחקריו של המלומד דוזֵי לאמר:

בשנת 1121 התקוממו אנשי קורדובה בשליטיהם הפרועים והמושחתים. המלך עלי בן יוסף (מן המוראביטים) הוכרח לבוא מאפריקה בראש צבא עצום לדכא את המרד. באותה שנה התקוממה נגד השלטון באפריקה כת אלמואחדים ועל כן הוכרחו השליטים להעביר לשם חיילים מאנדלוסיה. בשנת 1125 הותקפו המוסלמים על ידי המלך אלפונסו מארגוניה שהחריב במשך שנה ויותר את אנדלוסיה. בשנת 1133 החריב אלפונסו השביעי מקסטיליה את סביבות קורדובה, סיביליה וקרמונה, כבש את חרס (Jerez) והגיע עד למגדל של קאדיס. תושבי סיביליה בקשו ממנו שישחררם מעול המוראביטים השנואים עליהם יותר מן הנוצרים. בשנת 1138 החריבו הנוצרים את סביבות חאן, באסה, אובדה ואנדוחר. בדרך כלל היו נתונות הערים בידי חיילים רודפי שוד. מעשי גנבה ורצח, משטרה גרועה, שיתוק המסחר, עליית המחירים – אלה הם סימני התקופה העגומה הזאת. גם החיים הרוחניים היו בכל רע. כל סטייה מן ההשקפות המקובלות בדת, נחשבה לכפירה בעיקר, ומשום כך הוחרם ונשרף בקורדובה ספרו המפורסם של הפילוסוף אלגזאלי. החנפים והבורים שלטו בכפה. אנשי עט ומשוררים ידועים רעבו ללחם, מכיון שלא מצאו נדיבים שיתמכו בהם כמקודם. בתקופה זו של מהומות ומלחמות מתמידות היו היהודים תלויים בחסדם של שני הצדדים היריבים. החזקת הצבא היתה דורשת סכומים עצומים ומובן מאליו, שהיהודים היו נאנסים לספק לשליטים כל מה שהיה בכחם וגם למעלה מזה. “על היהודים היה לשלם במקום המוסלמים, כשהאוצר היה ריק מכסף” –

את דבריו של דוזי – מוסיף ח. שירמן – אפשר להדגים על ידי כמה זעקות מרות בפיוטי רבי יהודה הלוי. אולם המסים והשוד הגלוי לא היו משביעים את תאבונם של החיילים הפראים. בקרבות ובשעת כיבוש הערים שפכו הגייסות דם היהודים למכביר ורצחוּם בלי אשמה ובלי עוון בכפם. היהודים נמצאו אז בין הפטיש והסדן, גם הנוצרים וגם המוסלמים לחצו עליהם ותבעו מהם את חלקם ושניהם לא היו מרוצים והציקו למיעוט חסר הישע. רבי יהודה הלוי הביע בצורה נמרצה וקולעת את הגורל הטרגי של בני עמו הנהדפים מדחי אל דחי ומחרב אל חרב. והנה תאור מדכא ומדאיב של כיבוש עיר מוסלמית ע"י נוצרים. השורות הקצרות של הבתים והקצב המתנגן של השיר עוד מוסיפים דרמטיות לציור הפיוטי עז־הרושם.

אֲקוֹנֵן עַל מַר תְּלָאוֹתַי

אֲחַלֵּק בְּיַעֲקֹב קִינוֹתָי

וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל

אַסֲפֵּר תְּלָאוֹת אַחֲרוֹנוֹת

אֲשֶׁר שִׁכְּחוּ רִאשׁוֹנוֹת

אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל

…בֵּין צִבְאוֹת שֵׂעִיר וְקֵדָר

אָבַד צְבָאִי וְנֶעְדַּר

יוֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל

הֵם כִּי יִלָּחֲמוּ בְמִלְחַמְתָּם

אֲנַחְנוּ נוֹפְלִים בְּמַפַּלְתָּם

וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל

מִכָל עֵבֶר פַּח וּמוֹקֵשׁ

וְאֵין אִישׁ עוֹמֵד לְבַקֵּשׁ

טוֹבָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל

וּבַאֲשֶׁר לְהִלָּחֵם יִשׁוֹטֲטוּ

לְהֶרֶג וְאָבְדָן יִלֻקְּטוּ

לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשָׂרֵאל

יוֹם שֹׁד מִשַּׁדַּי אָתָה

וּבוֹשִׁים יוֹעֲצִים וְנֶעֱשְׂתָה

עֲצַת קָדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל

עַל עִיר סֹחֲרֶיהָ שָׂרִים

בְּתוֹכָהּ שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים

מִגִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל

וּמַלְאָךְ בָּתֵיהֵם יִסַּח

בָּעֵת הַהִיא לֹא פָּסַח

עַל בָּתֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וּבְיוֹם אֲשֶׁר הָבְקְעָה הָעִיר

יָצְאָה נִקְמַת בְּנֵי שֵׂעִיר

כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל

חֲלָלִים חוּצוֹתָם מָלְאוּ

וְהַמַּשְׁחִיתִים קוֹל נָשְׂאוּ

עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל

עַד מָתַי קֵץ פְּלָאוֹתַי

אֱלֹהֵי צְבָאוֹת וְעַד מָתַי

יִבֻקַּשׁ אֶת־עֲוֹן יִשְׂרָאֵל?

חוּסָה וְהָיִיתָ לְמַחְסֶה

הֲכָלָה אַתָּה עוֹשֶׂה

אֶת־שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל

ברור שבתקופת חייו זו, שדאגות ומחשבות נוגות העסיקו את רוחו, לא נטה לבו כל כך אחר שירי עליצות וידידות כאתמול וכשלשום. בשנים אלה הרבה הלוי לכתוב שירים מסוג אחר, שירי התרפקות והתחטאות של ישראל לפני אביהם שבשמים. בשירים רבים שומעים אנו קול האומה, קול ענוג, מקונן ומתלונן, באזני אלהיו. והנה בתים אחדים משיר אחד מרבים:

המצב הטרגי של הישובים היהודיים בספרד בתקופה זו, בשנות השלוֹשים למאה השתים־עשרה, תבע חשבון הנפש, חשבון חיי המשורר וחיי העם. אכן גם אתמול וגם שלשום ידע העם בגולה, פה או שם, חרפה ובוז, שוד ורצח. אבל אינה דומה ראיה לשמיעה. הפעם – התחוללו הפורענויות לעיני המשורר, והזוועות זעזעו אותו עד לעומק נפשו. אי אפשר היה לבלי בקש, לבלי חקוֹר, לבלי נסות למצוא מוצא מן המיצר הזה, מן הגלות הזו, שאין לה קץ. והחשבון יש ונראה ברור ונורא גם יחד! כלום עם ישראל הרבה להרע כל כך, שאלף שנות גלות ומעלה לא יספיקו למחות את עוונו? והאם הם, שׂעיר וקדר, נוצרים ומושלמים, טובים וצדיקים מישראל? האם להם הזכות לעשות שמות בישראל? האין כאן איזו טעות איומה? או עיוות־דין נורא?

מחשבות, ספקות ופקפוקים כאלה חודרים אל מעמקי הלב ומכרסמים, מסעירים הנפש ומדידים שנה בלילות. הלוי בעצמו הזכיר אחר שנים רבות בספרו “הכוזרי” את “חטאות הנעורים” שלו, היינו הרהורים פילוסופיים־ספקניים המעמידים בסימן שאלה ודאות של אמונה. הוא כותב על כך שם במלים אלו: “ומי לנו בנפש סובלת, שאיננה נפתית לדעות העוברות עליה מדעות הטבעיים… ואנשי הקדמות (שסוברים, שהעולם ‘קדמון’¹⁴) והפילוסופיים וזולתם, ולא יגיע אל האמונה עד שיעבור (שיתגבר) על דעות מהאפיקורסים”. (הכוזרי ה. ב'). וכן מזכיר הוא בכמה משיריו את הספקות שהציקו לו בשעתם. אולם בזמנם, בשעתם, הזדקרו השאלות והספקות מעצם החיים, מתוך מהלך הקורות. הם דרשו פתרון, מענה, הסבּר. והחשבון, כאמור, נראה לכאורה ברור: הטוען והנטען כאן הם ישראל ואלהיו. הגלות, החרפה והבוז שבהם נתון עם ישראל יובלות על יובלות הם עונש על חטאיו. אולם נראה, שהעונש אינו צודק, אינו נכון, שהרי העם הזה דבק באלהיו, אוהב תורתו, שומר מצוותיו ונוהג בדרכי יושר וצדק לא פחות, אם לא הרבה יותר, מכל עם אחר על פני האדמה – ומדוע נפלה הוא לרעה מכל עמי תבל? אולם בין הטוען והנטען – אין ספק קל שבקלים, שהצדק המחלט נמצא לצדו של אלהי העם, כי היתכן ששופט כל הארץ לא יעשה משפט, או היתכן שיעלמו מעין אלהים יסורי עמו ועינוייו? אוזן הלא ישמע, אם יוצר עין הלא יביט? אם כן אין זאת אלא שהעם אשם, הוא הגורם רעה לעצמו בגלל אשמתו – אבל מהי אשמה זו?

מחשבות כאלו וכאלו הטרידו לא אחד מאנשי המחשבה בישראל בכל הדורות, בפרט את חכמי ספרד הגדולים. אלה ניסו, איש איש בשעתו, איש לפי דרכו ולפי טיבו, לישב את הסתירות, לישר את ההדורים, בדברי הסבר הגיוניים כפי שערכום בספריהם (רבנו סעדיה גאון, רבנו בחיי, רבי שלמה אבן גבירול, הרמב"ם ואחרים). ורבי יהודה הלוי גם הוא, בתקופה שאנו עומדים בה, העמיק חשוב בבעיות האלו. הוא למד והכיר על בוריין שיטות הפילוסופיה שהיו ידועות בזמנו בכדי למצוא בעזרתן את הפתרון לשאלותיו. וכמי שצולל בנבכי תהומות־ים ומעלה בידו פנינה מופלאה שאין ערוך לה, כן העלה רבי יהודה הלוי ממבוך השיטות הפילוסופיות השונות – השקפה פילוסופית¹⁵־היסטורית בהירה ומקורית בעיקריה על מהותו, טיבו וגורלו של ישראל בעבר, בהווה ובעתיד. את השיטה הזו ערך ברוב ענין וברוב חן בספרו “הכוזרי”, שחיברו לאחר כמה שנים. לצורך המשך דברינו כאן די לנו אם נציין, שמתוך להט אמונתו במתן תורה מסיני, בבחירת עם ישראל ביד ההשגחה, כעם מחונן בסגולה נפלאה – היא סגולת הנבואה – ובקדושת ארץ ישראל המסוגלה להקים נביאים, הגיע ר' יהודה הלוי להרגשה עמוקה ותמה, שגורלו המר של העם היהודי בהווה – הגלות – הוא תוצאה מהתרחקותו מצור מחצבתו, מקרקע גידולו – מציון ומהסכינו דורות על דורות להמשיך את קיומו בגלות. העם משול לאדם חולה במחלה קשה החי חיים עלובים בדמוֹתוֹ, שאין מרפא למחלתו.

 

בשנות העמידה    🔗

מתוך העמקה במחשבות על יעוד עמו, היתה שירתו הלאומית, “שירת ציון”, פורצת ביתר עוז ממעמקי נפשוֹ ובמבּע נמרץ ומרעיד לב. ואולם בשירה זו יש להבחין שני שלבים, או שתי תקופות, שבאו זו אחר זו. התקופה הראשונה היא שירת הגעגועים והכיסופים לציון כפי שידועים לנו מתוך שירים רבים, גדולים וקטנים. ואת התקופה השניה מאפיינים – שירי התעוררות לעליה לציון. רוב החוקרים והמפרשים את שירת ר' יהודה הלוי, לא הבחינו בקו המבדיל בין שני סוגי־שירתו אלה¹⁶. השירים מהתקופה הראשונה מוּכּרים פחות או יותר לכל מי שמצוי אצל שירת ריה"ל. בשירים אלה הקו המיוחד, המקורי, הרצוף בהם, הוא הזדהות גמורה, תמה, של רגשות המשורר עם רגשות האומה. בכל שיר כמעט – שומעים אנו תחנוני לב האומה בוקעים מלב המשורר – כדוברה הגדול של כנסת ישראל המוסמך לדבר בשמה. לסוג זה שייכים השירים הידועים: “יפה נוף משוש תבל” וכו', “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” ועוד רבים כיוצא בהם. כגולת הכותרת לשירת הכיסופים נביא כאן לדוגמא בשלמותוֹ את השיר המצטיין בלהט הגעגועים, בעוז הבטוי ובהדרו הפיוטי. שיר זה הוא אחד משירי המופת של שירת ישראל בכל הדורות – והוא הביע מאין כמוהו את התקווה ואת הגעגועים של דורות רבים.

צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירָיִךְ,

דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ?

מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם

רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ,

וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל־

חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ!

לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם

שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ.

לִבִּי לְבֵית־אֵל וְלִפְנִיאֵל מְאֹד יֶהֱמֶה

וּלְמַחֲנַיִם וְכֹל פִּגְעֵי טְהוֹרָיִךְ,

שָׁם הַשְּׁכִינָה שְׁכֵנָה לָךְ, וְהַיּוֹצְרֵךְ

פָּתַח לְמוּל שַׁעֲרֵי שַׁחַק שְׁעָרָיִךְ,

וּכְבוֹד אֲדֹנָי לְבַד הָיָה מְאוֹרֵךְ, וְאֵין

שֶׁמֶשׁ וְסַהַר וְכוֹכָבִים מְאִירָיִךְ.

אֶבְחַר לְנַפְשִׁי לְהִשְׁתַּפֵּךְ בְּמָקוֹם אֲשֶׁר

רוּחַ אֱלֹהִים שְׁפוּכָה עַל בְּחִירָיִךְ.

אַתְּ בֵּית מְלוּכָה וְאַתְּ כִּסֵּא אֲדֹנָי, וְאֵיךְ

יָשְׁבוּ עֲבָדִים עֲלֵי כִסְאוֹת גְּבִירָיִךְ?

מִי יִתְּנֵנִי מְשׁוֹטֵט בַּמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר

נִגְלוּ אֱלֹהִים לְחֹזַיִךְ וְצִירָיִךְ,

מִי יַעֲשֶׂה לִי כְנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדֹֹד,

אָנִיד לְבִתְרֵי לְבָבִי בֵּין בְּתָרָיִךְ;

אֶפֹּל לְאַפַּי עֲלֵי אַרְצֵךְ וְאֶרְצֶה אֲבָ־

נַיִךְ מְאֹד וַאֲחוֹנֵן אֶת־עֲפָרָיִךְ,

אַף כִּי בְעָמְדִי עֲלֵי קִבְרוֹת אֲבוֹתַי וְאֶשְׁ־

תּוֹמֵם בְּחֶבְרוֹן עֲלֵי מִבְחַר קְבָרָיִךְ!

אֶעְבֹר בְּיַעְרֵךְ וְכַרְמִלֵּךְ וְאֶעְמֹד בְּגִלְ־

עָדֵךְ וְאֶשְׁתּוֹמְמָה אֶל הַר עֲבָרָיִךְ,

הַר הָעֲבָרִים וְהֹר הָהָר, אֲשֶׁר שָׁם שְׁנֵי

אוֹרִים גְּדוֹלִים מְאִירַיִךְ וּמוֹרָיִךְ.

חַיֵּי נְשָׁמוֹת – אֲוֵיר אַרְצֵךְ, וּמִמָּר דְּרוֹר

אַבְקַת עֲפָרֵךְ, וְנֹפֶת צוּף – נְהָרָיִךְ!

יִנְעַם לְנַפְשִׁי הֲלוֹךְ עָרֹם וְיָחֵף עֲלֵי

חָרְבוֹת שְׁמָמָה אֲשֶׁר הָיוּ דְבִירָיִךְ,

בִּמְקוֹם אֲרוֹנֵךְ אֲשֶׁר נִגְנַז, וּבִמְקוֹם כְּרוּ־

בַיִךְ אֲשֶׁר שָׁכְנוּ חַדְרֵי חֲדָרָיִךְ!

אָגֹז וְאַשְׁלִיךְ פְּאֵר נִזְרִי וְאֶקֹּב זְמָן,

חִלֵּל בְּאֶרֶץ טְמֵאָה אֶת־נְזִירָיִךְ –

אֵיךְ יֶעֱרַב לִי אֲכֹל וּשְׁתוֹת בְּעֵת אֶחֱזֶה,

כִּי יִסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת־כְּפִירָיִךְ?

אוֹ אֵיךְ מְאוֹר יוֹם יְהִי מָתוֹק לְעֵינַי בְּעוֹד

אֶרְאֶה בְּפִי עוֹרְבִים פִּגְרֵי נְשָׁרָיִךְ?

כּוֹס הַיְגוֹנִים, לְאַט, הַרְפִּי מְעַט, כִּי כְבָר

מָלְאוּ כְסָלַי וְנַפְשִׁי מַמְּרוֹרָיִךְ.

עֵת אֶזְכְּרָה אָהֳלָה – אֶשְׁתֶּה חֲמָתֵךְ, וְאֶזְ־

כֹּר אָהֳלִיבָה וְאֶמְצֶה אֶת־שְׁמָרָיִךְ.

צִיּוֹן כְּלִילַת יֳפִי, אַהֲבָה וְחֵן תִּקְשְׁרִי

מֵאָז, וּבָךְ נִקְשְׁרוּ נַפְשׁוֹת חֲבֵרָיִךְ–

הֵם הַשְּׂמֵחִים לְשַׁלְוָתֵךְ וְהַכּוֹאֲבִים

עַל שׁוֹמֲמוּתֵךְ וּבוֹכִים עַל שְׁבָרָיִךְ.

מִבּוֹר שְׁבִי שׁוֹאֲפִים נֶגְדֵּךְ וּמִשְׁתַּחֲוִים

אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ אֱלֵי נֹכַח שְׁעָרָיִךְ,

עֶדְרֵי הֲמוֹנֵךְ, אֲשֶׁר גָּלוּ וְהִתְפַּזְּרוּ

מֵהַר לְגִבְעָה וְלֹא שָׁכְחוּ גְדֵרָיִךְ,

הַמַּחֲזִיקִים בְּשׁוּלַיִךְ וּמִתְאַמְּצִים

לַעְלוֹת וְלֶאְחֹז בְּסַנְסִנֵּי תְמָרָיִךְ.

שִׁנְעָר וּפַתְרוֹס הֲיַעַרְכוּךְ בְּגָדְלָם, וְאִם

הֶבְלָם יְדַמּוּ לְתֻמַּיִךְ וְאוּרָיִךְ?

אֶל מִי יְדַמּוּ מְשִׁיחַיִךְ וְאֶל מִי נְבִי־

אַיִךְ וְאֶל מִי לְוִיַּיִךְ וְשָׁרָיִךְ?

יִשְׁנֶה וְיַחְלֹף כְּלִיל כָּל־מַמְלְכוֹת הָאֱלִיל.

חָסְנֵךְ לְעוֹלָם, לְדוֹר וָדוֹר נְזָרָיִךְ.

אִוֵּךְ לְמוֹשָׁב אֱלֹהַיִךְ, וְאַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ

יִבְחַר יְקָרֵב וְיִשְׁכֹּן בַּחֲצֵרָיִךְ!

אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת

אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ,

לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְ־

חָתֵךְ בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ!

אולם בשנים שעברו בין תקופה זו של שירת הכוסף והכמיהה לגאולה ועד לביטויה של שירת ההתעוררות והכוננות לעליה לארץ, פעלו גורמים מדיניים־חיצוניים (כפי שנזכרו לעיל) וגם גורמים פנימיים־יהודיים, כהופעת “המשיח” משה דרעי, ובוודאי עוד גורמים אחרים שאינם ידועים לנו. כל אלה עוררו בחזקה במשורר צורך נפשי ל“בדק בית” של העם בגולה. לשם כך נדרש חשבון הנפש, עריכת מאזן החיים, מאזן־חייו של המשורר וגם מאזן חייה של האומה בגולה. והמשורר עשה את החשבון ההיסטורי־הלאומי הגדול של עמו מתוך מאמץ רוחני והתרכזות נפשית. התוצאות היו שתים: א) שירתו הנמרצה המטיפה וקוראת לעליה לציון, ב) חיבור ספרו הפילוסופי – “הכוזרי”.

אין בידנו לקבוע זמנן של שתי התופעות האלו על פי תאריכים מסויימים, ואין אנו יודעים מתי חיבר את ספרו “הכוזרי” ומתי החלה שירת ההתעוררות לעליה מפכה בעוז, מה מוקדם ומה מאוחר. ברור שהן נבטו וגמלו כאחת במשך שנים בנפש המשורר. הגיגיו־רעיונותיו ורגשותיו־כיסופיו היו אחוזים אלו באלו, נשענו אלו באלו ובאו לידי בטוי כשהמשורר ביקש לצקת את השקפת עולמו על אדני ההגיון והדעת, האמת המחשבתית והרגש כאחת. מסתבר, שהמשורר הגיע כבר אז סמוך לגיל העמידה, כלומר לשנות ארבעים־חמשים לחייו.

וכיון שבספר “הכוזרי” גולל ר' יהודה הלוי את פרשת מהותו וטיבו של עם ישראל בעבר, בהווה ובעתיד, והגיע לידי מסקנה הגיונית והרגשה פנימית, עמוקה ותמה – שתקומתו של ישראל קשורה בשיבת עם ישראל לארצו – וּמתוך כך קיבלה שירתו הלאומית תוקף נמרץ – נסקור כאן בראשונה את תוכן הספר “הכוזרי” בקצרה: את הספר “הכוזרי” כתב רבי יהודה בערבית, שמו בלשון זו הוא: “ספר ההוכחה והראייה להגנת הדת המשפלה”. שם הספר מראה על מטרתו: להוכיח לרבים, – גם לנכרים – ובשביל זה נכתב הספר בערבית – את טיבה וחשיבותה של היהדות ועל ידי כך – טיבו וחשיבותו של העם היהודי.

 

 

תמצית קצרה של “הכוזרי”    🔗

מכללו של הספר הזה עולה כעין הימנון כפול ארבעה: הימנון לתורת ישראל, לעם ישראל, לארץ ישראל וללשון ישראל.

הספר לפי תָכנו הוא ספר פילוסופי, שערוכות בו דעות והשקפות על אלהים ואדם, על עולם ומלואו ובעיקר על עם ישראל ותורתו. ואילו לפי צורתו כתוב הספר בדרך דוּ־שיח. שני המשוחחים הם מלך כוֹזר ו“חבר” (חכם) יהודי. השיחה המדומה בין שניהם מיוסדת על המסופר באגדה מקוֹרוֹת ממלכת כוֹזריה על גדות הים הכספי. הכוזרים היו כעמים רבים בימיהם – עובדי אלילים. אחד ממלכי הכוזרים (בוּלָן) שחי במאה השמינית בקרוב, ביקש לחדול מעבודת האלילים וחפץ לקבל עליו אחת מהדתות המוֹנותיאיסטיות הידועות: היהדות, או הנצרות או האיסלאם. לשם כך קרא אליו כומר נוצרי ושמע מפיו את עיקרי דתו ומעלותיה, וכן שמע מפי שיך מוסלמי עיקרי דת האיסלאם, ורב יהודי הסביר לו את טיבה של היהדות. הוא לקח דברים גם עם פילוסוף בכדי לשמוע את דעתו על הדתות והאמונות כולן. לפי המסופר, אם כדברי אגדה או כדברים שקרוּ, אמר אחר כך המלך הכוזרי, שהיה פקח, לכומר הנוצרי, שהוא המלך, נוכח אל נכון, שהנצרות היא הדת הטובה ביותר. אבל ברצונו לדעת מפי הכומר איזו משתי הדתות האחרות (האיסלאם והיהדות) היא טובה יותר. ענה לו הכומר: – בין שתיהן – ודאי היהדות חשובה יותר, שהרי מוחמד למד הרבה מתורת היהודים, שהיא השורש והעיקר. אחר כך קרא לשיך המוסלמי ופנה אליו באותה שאלה ביחס לשתי הדתות האחרות (הנצרות והיהדות) איזו מהן לדעתו טובה יותר. ענה לו השיך: ודאי היהדות, שהרי ישו עצמו היה יהודי והוא אמר: לא באתי לגרוע מהתורה וכו' – אם כן יסוד הנצרות היא היהדות. ובכן אמר המלך בלבו: הרי שניהם מודים שהיהדות חשובה משתי הדתות האחרות – לכן אקבל עלי ועל עמי את דת ישראל¹⁷.

על סמך הסיפור או האגדה על המלך הכוזרי וויכוּחוֹ, כתב ר' יהודה הלוי בצורה פיוטית כמעט את הויכוח הערוך לפרטי פרטים בעניני היהדות בין המלך הכוזרי ובין החבר. המלך הנבון נכסף לדעת ולהבין כל אותם הענינים שהם כבשונו של עולם, על אלהים, על האדם, על העולם והיקום. ואיך ומתי ולמה נברא העולם, ומה תכלית האדם בחייו, ומה יחס ומה קשר בין אלהים ואדם. כידוע היו קיימות דעות והשקפות שונות בין הפילוסופים בכל השאלות הגדולות האלו, וּביחוד היתה נטושה המחלוקת בין הפילוסופים על בריאת העולם. מהם אמרו, העולם לא נברא מעולם אלא הוא “קדמון” כלומר: הוא לא נברא יש מאין, אלא נתהווה מאליו לפני רבבות אלפים בשנים, ומבחינת השגת האדם אפשר לומר, שהוא קיים מתמיד. ואם כן, אין האל בורא־עולם. וכנגדם טענו פילוסופים אחרים, ביחוד יהודים וערבים, שכל העולם ומלואו מהיצור הזעיר שבזעירים ועד צבאות השמים הכבירים במהלכם – הכל מעיד שכח עליון על כל עליונים – הוא בוראם ויוצרם.

רבי יהודה שם בפי החבר את דעותיו ואת תשובותיו על השאלות האלו – ושלל כמו במחי־יד אחד כל דעותיהם וסברותיהם של הפילוסופים בטענו, שדבריהם וטענותיהם של הפילוסופים הם בגדר השערות, סברות דמיוניות, תאוֹריות בלבד, שאמנם יש בהם משום חריפות הדעת, אבל לעולם אי אפשר להוכיחם בראיות ודאיות. סברותיהם של הפילוסופים, טוען היהודי לפני הכוזרי, מוטלות בספק, הן רְעועות, הן חסרות ערך של אמת ממשית. ואולם לנו, לעם ישראל – מסביר רבי יהודה בספרו – ברור לחלוטין שיש אלהים בורא העולם והוא מנהיגו והוא בורא האדם והוא ברא את עם ישראל לתכלית מסויימה. הדברים האלה אינם בגדר השערה, כי אם בגדר עוּבדה, שהרי עובדה היא שאלהים הוציאנו ממצרים באותות ובמופתים, בחר בנו כעם סגולה, ובהר סיני נתן לנו את התורה. ענינים אלה קרו והיו לעיני ששים רבוא אנשים, באזניהם שמעו את קול אלהים מתוך האש. על כל הקורות האלה אין להתוַכח. גם עמים אחרים, מוסלמים ונוצרים, מודים בהם.

זאת היא הדעה היסודית והמרכזית שהביע החבר בשיחתו עם הכוזרי. לאור תשובתו זו התעוררו בלב הכוזרי כמה וכמה שאלות אחרות, ובעיקר שלוֹש שאלות שהוא גוללן באזני החבר תוך כדי שיחתם:

א) איך יתכן שאלהים, העליון על העליונים, שאינו גוף ואין לו דמוּת גוף (כפי שמוגדר אלהים בפי המאמינים ובפי רבי יהודה עצמו) יהא נוהג כאחד האדם ו“ירד” בחביון עוזו אל הר סיני ו“ידבר” אל בני ישראל כדבּר בשר ודם; היתכן שאלהים יתעניין עד כדי כך בבני אדם בני תמותה?

ב) ומה טעם בחר לו את עם ישראל כעם סגולה, מדוע עם ישראל ולא עם אחר?

ג) ואם אמנם נבחר עם ישראל בשעתו מכל העמים ואלוהים רוממו מכל הלשונות, מדוע נראה עתה את העם הזה בשפל המדרגה, נתון למשיסה ולחרפה כשהעמים האחרים נמצאים במרומי המעלה, האין זאת, כי סר חן העם היהודי מעיני אלהים והורידו ממעלתו?

במהלך הויכוח הועלו עוד שאלות נוספות רבות, מהן חשובות ומהן פחות חשובות, והתשובות שעונה החבר בצורה מפורטת על כל שאלות המלך, הן הן תוכן ספר הכוזרי. 

כדי לענות על השאלה הראשונה שהוזכרה לעיל – מקדיש החבר הסבר מפורט ומציין בדוגמאות ובמשלים, שכל התיאורים, המידות והפעולות שמיחסים לאלהים, כפי שנזכרו גם בתורה, אינם אלא דרך משל; כלומר: “התורה דיברה כלשון בני אדם”, כדי לשׂבּר את האוזן, אבל אין הכוָנה שאלהים “יורד”, “מדבר” או “כועס” וכדומה, הכוונה היא, ש“כבוד אלהים”, “הוד אלהים” נראה בהר סיני, ומאת האלהים נעשה, כי ישמע העם קול אלהים מדבר אליו. במלים אחרות: כדי לקרב איזה ענין שהוא לתפיסתם המוגבלת של בני אדם, השתמשה התורה במושגים ובדיבורים של בני אדם.

ועל השאלה, למה זכה עם ישראל להבחר כעם סגולה ולקבל את התורה בהר סיני – עונה החבר, משום שבעם הזה נמצאה הסגולה העתידה לעשותו למופת ולדוגמא לכל עמי עולם. הסגולה הזו היא הנבואה. סגולה זו נגלתה בעם היהודי בראשיתו באבות אבותיו הראשונים. באברהם העברי נגלו ובלטו תכונות הנבואה. הוא, אבי האומה, ביקש, חיפש והגיע להכרה באל אחד בורא הכל, סיבת הכל, ותכלית הכל. הוא גם נתנסה במבחנים הקשים ביותר (“עשרה נסיונות”) ועמד בהם באמונתו באלהיו. והסגולה הזו, הנבואה, עברה בירושה מדור לדור בחלק מבניו מן השבט העברי. והתמידה הסגולה הזו דורות רבים בנביאים ובנביאות רבים שקמו לישראל עד התחלת זמן הבית השני. סגולה זו אין לשלול מעם ישראל. היא לא נגלתה בשום ארץ מארצות תבל. כל העמים מודים במעלתה של הנבואה, כי היתה זו תופעה כבירה גלויה ומפורסמת.

ומה טיבו של נביא?

במהלך הדברים ציין חבר את מעלתה הנפלאה של הנבואה כתכונה רוחנית הקרובה לגבול “המלאכי” ושהשגת הנביא היא נעלה מכל השגה והבנה שכלית של בן־אדם. לאמר: הנביא אמנם בשר ודם הוא ככל האדם, הוא אינו מלאך ולא שרף, אבל הוא אדם שלם ברוחו בתכלית השלמות. בתבעו אמת וצדק, בהוכיחו על כל עוולה ורשע מופיע הוא תמיד כאדם כביר־כח־רוחני, בקצה הגבול בין הארצי והשמימי. כסלע איתן עומד הוא על יעודו כנביא, בלא כל פניה, בלי כל סטיה, מקו הצדק והיושר המוחלט. בכח סגולתו הרוחנית המיוחדת מגיע הנביא לדעת דעת־עליון, דרכי אלהים בעולמו, תכלית חיי האדם, תכלית כל היקום ותכלית קיומו של עם ישראל בעולם.

בזכות סגולה זו, הנבואה, שנחן בה עם ישראל, נבחר הוא להיות נושא דבר אלהים עלי אדמות וניתנה לו התורה בהר סיני.

משהגיעו שני המתווכחים לשיח בדבר מתן תורה לישראל, הסביר החבר לכוזרי חשיבותה של התורה בכמה מכלליה ומפרטיה, וכן את חשיבותו של העם העברי בשעתו כשנמצא ראוי שייעשו לעיניו האותות והנפלאות ושיראה בעיניו את כבוד אלהים בהר סיני במתן תורה. ואומר החבר לכוזרי בין השאר:

הלא תראה איך הציע דוד בשבח התורה כשהקדים ספור השמש במזמור “השמים מספרים כבוד אל”¹⁸ וזכר אורה הכולל וזכּוּת עצמה ויושר דרכה ויפי מראה וסמך לזה: “תורת ה' תמימה משיבת נפש”; כאילו אמר: אל תתמהו מן הסיפורים (התאורים) האלה (על השמש), כי התורה יותר בהירה וגלויה ומפורסמת ומועילה ומעולה. ולולא בני ישראל לא היתה התורה, כי לא היתה מעלתם (של ישראל) בעבור משה, אבל מעלת משה היתה בעבורם, כי האהבה (של ה') לא היתה כי אם בהמון זרע אברהם, יצחק ויעקב, ובחר במשה להביא הטוב אל ישראל על ידו; ואנחנו אין אנו נקראים עם־משה, אלא עם ה' כמו שאומר עם אלהי אברהם וכו'.

במהלך הויכוח מפרט עוד הכוזרי את שאלתו השלישית (על שפלותם ודלותם של ישראל בגלות) בטענות אלו:

א) אם אמנם נושא עם ישראל את סגולת הנבואה ברוחו – מדוע לא נגלתה סגולה זו בו זה אלף שנה ומעלה?

ב) האין אורך הגלות הזו מראה בעליל, שאין לעם הזה כל מעלה על יתר העמים או שאלהיו נטש אותו מכבר?

ג) הגלות היתה יכולה להחשב לאיזו מעלה להם, אילו היו סובלים ונרדפים למען איזו מטרה כמו למען אלהיהם, כשם שסבלו ונרדפו, למשל, הנוצרים הראשונים וכן המוסלמים הראשונים. 

על כל טענות אלו ועל רבות אחרות, עונה החבר תשובות מפורטות וברורות, תשובה תשובה במקומה.

בתחילה מסביר החבר שקיום התורה על כל פרטיה, מצוותיה, חוקותיה ומשפטיה, הקרבנות, החגים והשבתות – כל אלה יש לשמור ולעשות כפי שצווינו, כי הכל נערך ונחשב ברצון אלהים ורק בעשותנו בדיוק ככל אשר צווינו, יכולים אנו למלא את יעודנו; היינו להתפעם בסגולת הנבואה ולהיות עם למופת ולדוגמא לכל אדם. אולם אשמים אנחנו לצערנו ולחרפתנו בכל הרעה שהגיעה אלינו, כי סטינו מן הדרך הטובה, לא שמרנו תורת אלוהינו בשלמותה ועל כן לא יכולנו למלא היעודים שהוטלו עלינו. בימי הבית הראשון נטה העם אחרי דרכי העמים “הלכו אחרי ההבל ויהבלו”, עד כי נגזר עליהם החרבן. ובימי בית שני היה שוב “העוון הזה אשר מנענו מהשלים מה שיעדנו בו האלהים בבית שני… כי כבר היה הענין האלהי מזומן לחול כאשר בתחילה (בבית ראשון) אילו היו מסכימים כולם לשוב (מבבל) בנפש חפצה. אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל, רוצים בגלות ובעבודה שלא יפרדו ממשכנותיהם ועניניהם”. ועתה אמנם אין דיבורנו, “השתחוו להר קדשו”, ו“המחזיר שכינתו לציון” – “אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנו חושבים על מה שנאמר”… –

אולם, עם זאת, גם בגלות חיינו מונהגים לא על פי מקרה ולא על פי דרך הטבע אלא בהשגחה עליונה. והחבר מתאר בדרך משל את מציאות ישראל בגלות בין העמים ואומר:

“ישראל באומות כּלב בּאברים” “הוא (הלב) רב חליים מכולם ורב בריאות מכולם”. הלב רגיש יותר מכל אבר אחר בגוף האדם. הוא מרגיש מיד בכל שנוי המתחדש באדם, הוא מושפע תמיד מכל מה שעובר על האדם. כאב וסבל, מחלה והתרגשות, שמחה ותוגה, דאגה ופחד, אהבה ושנאה – כל אלה נוגעים או פוגעים בראש וראשונה בליבו של האדם, בשעה ששאר האברים אינם מגיבים כמוהו על כל אירוע גופני או נפשי.

אבל הלב הוא גם – “רב בריאות” מכל האברים, הוא אינו סובל תכופות מפצעים מוגלתיים, מחבורות או “רפיון” הרגילים יום יום באברים אחרים שבגוף. כי – לפי דעתו של ר' יהודה הלוי הרופא – הלב ב“זכות דמו ורוב כוחו” מרגיש מיד בגורם ההפרעה ובמעורר המחלה “ודוחף אותו מעליו”.

ישראל לב האומות – כונתו לאמר: גורלו של עם ישראל בגלות, מלבד היותו עונש על סורם מדרכי תורתם וסטייתם מיעודם, הוא גם כן להיות נושא אידיאלים נצחיים ומבשר “הענין האלוהי” בקרב האדם. היא עצמה, הגלות, חלה עליהם למען יעודם ותפקידם. כאמרו: “ואנחנו בצרה והעולם במנוחה והצרות המוצאות אותנו הן סיבה לתקנת תורתנו וּבוֹר הבּר ממנו (לבור הנקי וזך שבקרבנו), ובבורנו (בהטהרנו) ותיקוננו ידבק הענין האלהי בעולם. כלומר, כדי להכשיר ולקרב את העמים שיהיו ראויים שיחול בהם הענין האלהי”. עם ישראל סובל יותר מכל העמים – אבל קיומו מובטח יותר מקיומם של שאר העמים.

יעודו של עם ישראל, לקרב את כל העמים ואת כל בני האדם תחת כנפי השכינה, קבלת תורת היהדות על ידי האנושות כולה וחידוש גלוי הנבואה בישראל ובעמים, מותנים בכשרו הרוחני והמוסרי של נושא התורה – של עם ישראל. הגלות היא לא רק עונש ואסון, אלא גם כור־מצרף לעם ישראל המטהר והמכין אותו ליעודו שימלא אותו ב“אחרית הימים” שעליה מדברת הנבואה. ובהשיבו לכוזרי על שאלתו השלישית אומר החבר:

– “הדין עמך שתחרפנו בזה מפני שאנחנו סובלים הגלות מבלי תולדה (תוצאה, תועלת), אבל חשבתי בחשובים ממנו (באישים יהודים חשובים) שהם היו יכולים לדחות הבוז והעבדות מעל נפשותם במלה שיאמרוה מבלי טורח (כלומר: שיגידו משפט אחד: שמאמינים בישו או במוחמד) וישובו (ויהיו) בני חורין ותרום ידם על מעבידיהם והם אינם עושים כך הרי שיש בסבלם הכרה שלמה על גודל תעודתם.” –

ומוסיף עוד על מהות הגלות ואומר:

“…יש לאלהים בּנו סוד וחכמה כחכמה בגרגיר הזרע אשר יפול בארץ והוא משתנה ומתחלף בנראה אל האדמה, אל המים ואל הזבל ולא ישאר לו שום רושם מוחש כפי שידמה למביט אליו”… וכו' וכו'.

בשורות מעטות מעלה רבי יהודה כאן אחד מרעיונותיו המקוריים על מהותם והוייתם של ישראל בגלות; במהלך חיי העם בגלות יש מן הסוד ומן הפלא שיש בגרגיר הזרע שנופל באדמה. הגרגיר מונח ימים רבים בתוך אדמה, מים וזבל והוא מתרקב ומתפצל וצורתו משתנה עד כי לא יוכר שהוא קיים. חכמת הבורא היא אשר תשנה את רגבי האדמה, הזבל ויסודות הגרעין הנרקב, שלב אחר שלב ותרחיק כל פסולת וכל פגע מן הגרעין עד אשר יתהווה לב הגרעין החדש, שיהיה ראוי לפלא החיות וכוח הצמיחה. ואותו גרעין, שעלה מתוך רקבון ורפש, פתאום ינבוט עלה, יצמיח גבעול, יעלה שתיל, יגדל לעץ אדיר.

וכן עם ישראל ותורת משה “כל אשר בא אחריה ישתנה (ישוב בסופו של דבר) אליה ואם הוא בנראה דוחה אותה (כלומר אף על פי שלכאורה דוחות התורות האחרות את היהדות שהיא מקור מחצבתן) ואלו האומות (נוצרים ומוסלמים) הן הצעה והקדמה למשיח המחוּכּה אשר הוא הפרי, וישובו (ויהיו) כולם פריו כאשר יודו בו וישוב העץ אחד ואז יפארו ויוקירו השורש אשר היו מבזים אותו” (את עם ישראל).

השקפה זו, שלפי שמיעה ראשונה תראה כדמיונית־רומנטית, אם נתבונן בה כראוי נבינה לעָמקה. כוונתה לאמר: מהותו והוייתו של עם ישראל לפי תולדותיו בעבר וקורותיו בהווה – אין לָמוֹד אותן ואין להעריך אותן לפי מידתם וחשבונם של בני אדם, כי אם לפי ממדים, יסודות וסודות עילאיים־קוסמיים. והנה אומה זו, שמיום עליתה על במת ההיסטוריה עומדת בהתנגשות, רוחנית בעיקר, נגד כל באי עולם כמעט, אומה המוקפת איבה ושנאה זה אלָפים בשנים, שהכל שואפים לכלותה ובכל זאת ככל אשר יזמו להרע לה לא יכלו לה והיא קיימת, חיה ופועלת ומדור לדור מתחדשת ויוצרת. האין בגורלה ובאופיה דבר יוצא מגדר הרגיל והטבעי? – האין הוא עם עילאי ויחיד במינו?

ורעיונות אלו על יחודו של עם ישראל אינם רעיונות “לאומניים” צרי אופק כי הסגולות הנעלות של עם ישראל, התורה, הנבואה והארץ, כל אלו ניתנו לו, להפיץ דעת אלהים וחפץ אלהים בקרב האדם, למען ישובו כל העמים לאנושות אחת, לחברת־אדם אחת, היודעת את אלהיה ככתוב: ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. 

במהלך הויכוח מעלה החבר דברי שבח למכביר על ארץ ישראל, שרק בפינה זו בתבל נתגלתה סגולת הנבואה. ומסביר החבר לכוזרי, שאין להתפלא על כך, שהרי כשם שיש אדמה שמצליח בה צמח ידוע ובאדמה אחרת לא יצמח כלל – כן הנבואה, שורש צמיחתה בארץ ישראל. וכן מסביר לו החבר בהוכחות שונות מעלותיה וחשיבותה של ארץ ישראל.

מתוך כך הגיע החבר לדבר גם בשבח הלשון העברית. ואמר הכוזרי: היש לעברית מעלה על לשון הערב? היא (הערבית) יותר שלמה ורחבה ממנה ואנחנו רואים זאת בעינינו. עונה לו החבר: מצא אותה (קרה לה, לעברית) מה שמצא נושאיה (העברים), נתדלדלה בדלותם וצרה במעוטם. (אבל) היא בעצמה החשובה שבלשונות מקבלה וסברה (לפי הקבלה שבכתבי הקודש ולפי השכל). הקבלה – שהיא הלשון אשר דבר בה ה' יתברך עם אדם וחוה ובה דיברו שניהם; ומעלתה לפי השכל – בראותנו את תפארת מליצת לשון הנביאים, את עוז הבטוי ואת הוד המבע בהוכחותיהם ונחמותיהם, ואת עושר לשון התורה בתאוריה. וכמה רוך וחנינה אנו מוצאים במזמורי תהלים לעומת התוקף והחוזק אשר בוויכוחי איוב ורעיו.

הכוזרי נראה שבע רצון מכל אשר חקר ושאל, שמע ולמד במהלך השיחה.

ולפני חתימת הוויכוח נאמר בספר:

– "ואחר כך היה מענין החבר, שהסכים לצאת מארץ כוזר ללכת לירושלים. ויתעצב מלך כוזר על פרידתו וידבר עמו על זה ויאמר לו: מה תבקש היום בירושלים ובארץ כנען והשכינה נעדרת מהם והקורבה אל האלהים מושגת בכל מקום בלב הטהור והכוסף החזק ולמה תכניס עצמך בסכנות המדבריות והימים והאומות המתחלפות?

אמר החבר: השכינה הנראית לעין היא אשר נעדרת, כי איננה נגלית כי אם לנביא או להמון נרצה במקום המיוחד והיא אשר אנחנו מצפים לה באמרו (בכתוב): “כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון” ובאמרנו בתפלתנו: “ותחזינה עינינו בשובך לציון”. אך השכינה הנסתרת, הרוחנית היא עם כל ישראל אזרחי¹⁹ ועם כל בעל דת האמיתי, זך המעשים, טהור הלב, (ש)נפשו ברה לאלהי ישראל. וארץ כנען מיוחדת לאלהי ישראל והמעשים לא יושלמו כי אם בה והרבה מצוות ישראל בטלות ממי שאינו דר בארץ ישראל. והלב והנפש אינם טהורים וזכּים, כי אם במקום שיודעים בו שהוא מיוחד לאלהים… ותתעורר התשוקה אליו ותטהר הנפש בו"… –

בדברים נלבבים מוסיף החבר להסביר לכוזרי את גודל המעלה בישיבה בארץ־ישראל ועל אף הסכנות הכרוכות בעלייה אליה שהזכירן הכוזרי, ראוי ליהודי לזכות בשלמות־החיים בארץ ישראל.

על כן עונה הכוזרי: כאשר אתה מאמין בכל מה שזכרת כבר ידע האל מצפונך, ורחמנא (הרחמן – השם) לבא בעי (רוצה), (הוא) יודע המצפונים ומגלה נסתרות (ואינך צריך לקום ולנסוע שמה, דיה כוונתך הטובה).

וזו תשובתו של החבר: זה אמת כאשר ימנע המעשה (אמת שדיה הכונה כאשר המעשה הוא בלתי אפשרי) אבל האדם נאשם כאשר איננו מביא השכר הנראה אל המעשה הטוב הנראה (אם איננו מוציא את השכר שבהשגת המטרה הטובה מן הכוח אל הפועל על ידי זה שהופך את מחשבתו הרצויה למעשה הנכון). והוא מוסיף, כי ההתעוררות לאהבת ארץ ישראל תזרז את בנין הארץ וגם יהיה בה משום שכר גדול וגמול רב למתעוררים לבנותה. כמו שנאמר: “אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו”; רצונו לומר כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה. הסכים הכוזרי ואמר: אם הדבר כן – מנעך – אשם (אסור למנוע אותך), ועזרך מצוה, האלהים יעזרך על כונתך ויגזור לך הטוב כבקשתך והשתדלותך ויהיה לך עוזר וסומך… אמן ואמן סלה.

 

שירי הקודש    🔗

בטרם נדון בפרשת הכוננות לעליה לארץ ישראל, ובשירת ההתעוררות של ר' יהודה, עלינו להתעכב כאן על מקור שירי אחר, אשר היה מפכה בעוז ממעמקי נפשו של המשורר מאז היותו לאיש, בד בבד עם השירה החילונית שלו, הלא היא “שירת הקודש” לסוגיה השונים: יוצרות, קרובות, סליחות ופיוטים. שירי הקודש אלה נכתבו, שיר שיר בשעתו, בעיקר כפתיחה לתפילות מסוימות בשבת ובחגים, וכן לפאר ולרומם את עצם יום החג. ואין לך חג ואין לך יום אבל לאומי, שלא ראה המשורר צורך נפשי לפארו ביצירה פיוטית מתאימה.

גם בשירה זו, לא פחות מאשר בשירת החול, מזדקפת לפנינו קומתו של רבי יהודה כמשורר ענק המפליא אותנו בעומק רגשותיו הדתיים הטהורים והזכים, באמונתו התמה והתמימה, בעוצם יכולת הבעתו, בשפע קסמי חרוזיו המתגוונים בגוני־גונים לאין מספר. בעברנו על שירי הקודש, התופסים חלק ניכר (כמעט שליש) ביצירתו, נשתומם ונתפעם מן העושר העצום של צורות ובנות צורות בבנין השיר. שירת־קודש זו פועלת עלינו ברגשותיה הזכים והעמוקים גם למראה עינינו וגם לשמע אזנינו. לעינינו ידמוּ השירים האלה כרקמת־ציורים בשלל צבעים, עתירי סלסולים, אחוזי פיתולים מרהיבי עינים. ולאזנינו ישְמעו השירים האלה על חרוזיהם הנהדרים, כמקהלת רננים, מעוּדני צלילים ונעימי זמרים. שירת־קודש זו שהיתה מפכה ממעין שירתו של המשורר ללא הפסק מעידה על הרגשתו הדתית העמוקה, על צורך נפשו להתחטא – כמתרפק – לפני אביו שבשמים, בתפילה מתוך כמיהה להזדכך ולהטהר.

ושפעת שירת־קודש זו, שבאה בעיקרה כהשלמה לנוסח הקבוע של התפלות, היא גם עדות ברורה להווי מיוחד של פולחן נלבב בבית הכנסת בחיי קהלות ספרד, ש“התוספות” הפיוטיות האלו עיטרו והעשירו את סדר תפילותיהן בשבת ובחגים. ואם לא נשארו לנו כמעט כל רשמים, בסיפור או במכתבים, מן ההוי שבאותה תקופה גדולה, הרי שפע שירי הקודש של המשוררים הגדולים ובתוכם של רבי יהודה הלוי, רומז לנו על כך, מה היה בית הכנסת להמוני בית ישראל בספרד ועל סדר התפילה שהיה נהוג בהם, במיוחד בימי חג ומועד.

מתוך שירת־הקודש רבתי זו עומדים אנו ביתר שאת על עצם הסגולות המופלאות של “המשורר האלהי”. על שלמות נפשו בכל תכונותיה ומאוייה, על ההרמוניה השולטת ברוחו תמיד, בכל תופעות החיים. ואותו משורר ענק, אשר שר על האהבה בתענוגים מתוך רגש נאמן ועז – לא רק בגיל הבחרות כי גם בגיל השיבה – הוא השר על הדר מראות הטבע מתוך הסתכלות דקה מן הדקה, כשקולמוסו־מכחולו מפליא לצייר, לתאר ולרנן – הוא הוא גם החושף את סתרי לבו ושופך תחינותיו וסליחותיו לפני קונו מתוך מבועי נפשו הטהורים והזכים, התמימים והנהדרים מאין כמותם. שירת־קודש שלו מוסיפה יתר אור ויותר חן לדמותו הרוחנית של המשורר.

וכאן יש להדגיש, שרבים משירי־קודש אלה נקבעו במחזורי ספרד ועד היום מושרים במועדם, כחלק בלתי נפרד מן התפלות בכל קהלות המזרח. סימן מובהק הוא לשירה לירית עמוקת רגש, זכה וצרופה, המבטאת את רחשי נפשו של היהודי כלפי אלהיו. 

שירת הקודש של ריה"ל, מלבד תכנה המרומם את הנפש, מצטיינת ברוב יפיה. היא מתגלה לרוב בעתרת צורות, במשקלים שונים במבנה השירים. אין קץ לרבוי הצורות המסולסלות בחרוזיהן והמפתיעות בטוריהן־פזמוניהן.

מן הנמנע להביא דוגמאות לכל הצורות השונות של שירה זו בגלל רבוין. ואולם כדי לתת מושג־מה מטיבה ביחס לתכנה וצורתה, נביא בתים אחדים.

ל“שבת זכור” שלפני פורים נועדה השירה “מי כמוך”. השירה מונה שמונים ושלשה בית. כל בית בן ארבע שורות. שלש השורות הראשונות בכל בית שווֹת בחרוז והרביעית גומרת בכל שמונים ושלש הבתים בפסוק מן התנ"ך שהמלה האחרונה בו היא המלה: “לו”.

והרי בתים מתחילת השיר.

ונביא עוד פיוט אחד ל“נשמת כל חי” לראש השנה, הנאמר בכל קהלות המזרח עד היום.

יְדֵי רָשִׁים נֶחֱלָשִׁים

מֵהַשִּׂיג דֵּי כָפְרָם,

אֲבָל בְּרוּחָם וּמַר שִׂיחָם

יִקַדְמוּ אֶת־פְּנֵי יוֹצְרָם

עַם נִבְדָּל הוֹלֵךְ וְדָל

וְשִׂיחוֹ הוֹלֵךְ וָרָם

בְּהִוָּעֲדָם בְּבֵית מוֹעֲדָם

וּבִגְרוֹנָם רוֹמְמוּת אֵל:

לְהַקְדִּיש אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת־אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

וְאֵל נֹשֵׂא	וְצוּר מַחְסֶה	אָז הָיִי־	תָּ לָהֶם,
עַל כְּרוּבִים	וְכוֹכָבִים	הֲרִימוֹתָ	דִגְלֵיהֶם		וּבְשִׁמְךָ	מִמְּרוֹמְךָ	גּוֹנַנְתָּ	יָהּ עֲלֵיהֶם		וּמַלְאָכְים	נֶעֱרָכִים	שַׂמְתָּ נֹ־	שְׂאֵי כְלֵיהֶם		רְאֵה עַתָּה	כִי חַתָּה	יַד מַלְכָּם	וְחֵילֵיהֶם		וְזָר יְרָשָׁם	וְהוֹרִישָׁם	הֲבָנִים אַיִן	לְיִשְׂרָאֵל					להקדיש את – – –
דְּרוֹר יְקוּשָׁה	דְרוֹר דּוֹרְשָׁה	מִזְּדוֹנִים	וּמֵאֲדוֹנִים		אֱיָלוּתָהּ!	מְשֵׁה אוֹתָהּ	מִמַּיִם	זֵידוֹנִים		וְאַל יֵקַל	בְּעֵת מִשְׁקָל	זְכוּת אָבוֹת	רִאשׁוֹנִים		וְיִפָּקֵד	דַּל שׁוֹקֵד	לְדַבֵּר לְךָ	תַּחֲנוּנִים		דּוֹר אֲבוֹתָיו	וְכָל־מֵתָיו	חַיֵּה בְּקֶ־	רֶב שָׁנִים		לְהַשְׁקוֹתָם	וְהַחֲיוֹתָם	הֶיֵה כַּטַּל	לְיִשְׂרָאֵל					להקדיש את – – –

 

כוננות לעליה לארץ. גיל השיבה    🔗

מתוך סקירתנו על “הכוזרי” מתבררת לנו מערכת־מחשבות בהירה ושלמה והיא: גורלו של עם ישראל בהווה, השפלתו וכניעתו בגלות היא תוצאה מהתרחקותו מצור מחצבתו, מהסיחו דעתו ממקור חיותו: מארץ ישראל. ואין תקנה, איפוא, לישראל ולא תתכן גאולה לו, אלא בשובו אל קרקע גידולו. לשם כך לא די בתפילה ובתחנונים, לא די בכוונה טובה, לא די בלב שלם הנכסף לגאולה, דרושה עשייה, פעולה, הגשמה, עלייה ממש לארץ ישראל. זאת היתה החלטתו המוצקה של רבי יהודה הלוי. וברור, שאיש כמוהו לא יהא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים. ואכן משגמר בדעתו לעלות לארץ בלי להתחשב בשום מניעה או מכשול – ואפילו אם צפויה לו סכנה במסעו – היו רגשותיו לציון כ“אש בוערת עצור בעצמותיו”. אז השתפכה שירתו בכיסופי עוז, באהבה לוהטת בלי הפוגה. אז נוספו על שירי הגעגועים והכיסופים גם שירי הזרוז והתעמולה לעליה שהלהיבו ודאי לב רבים.

ואולם נמצאים רמזים רבים וברורים בשיריו, המראים שהיו אישים מסויימים שהתנגדו לו וחלקו על דעתו, כדבריו בשירו: היוכלו פגרים וכו':

וכן הקדיש שיר גדול (למעלה מששים שורה) המתחיל: “דבריך במוֹר עוֹבר רקוּחים”, לויכוח עם אחד ששלח לו שיר, או אגרת, של תוכחה על חפצו לעלות להשתקע בציון. בדברים נרגשים, אבל מלאים הגיון משכנע מבטל רבי יהודה תוכחותיו והשגותיו של המוכיח; ועל הטענה של יריבו שבארץ ישראל שולטים בני שעיר – הצלבנים – ואין בטחון לחייהם של ישראל שם, עונה לו רבי יהודה לאמר:

הֲיֵּשׁ לָנוּ בְּמִזְרָח אוֹ בְמַעֲרָב

מְקוֹם תִּקְוָה, נְהִי עָלָיו בְּטוּחִים?

ואילו ארץ ישראל היא ארץ אבות, מקום משכן מקדשנו, בה קשורים כל זכרונות עברנו וחובה עלינו לשוב ולהתיישב במולדתו הנצחית של העם.

מסתבר, שתקופה זו, שבה ניטשו הויכוחים והטענות והמענות בינו ובין אישים ידידים ומתנגדים, ארכה שנים אחדות. ובכל אותן השנים הוסיף המשורר להביע את רגשותיו, והוכחותיו בשירים משירים שונים, לעורר את לב העם ולהכינו לפעולות. משירים אלה נביא כאן לדוגמה אחדים:

תחילת השורות בשיר באקרוסטיכון – באותיות האלף בית – מא' עד ת':

והנה שיר־זרוז אחר:

יוֹנַת רְחוֹקִים, נַגְּנִי הֵיטִיבִי²¹

וּלְקֹרְאֵךְ טוּב טַעֲמֵךְ הָשִׁיבִי

הִנֵּה אֱלֹהַיִךְ קְרָאָךְ, מַהֲרִי

הִשְׁתַּחֲוִי אֶרֶץ וְשַׁי הַקְרִיבִי,

וּפְנִי אֶלֵי קִנֵּךְ לְדֶרֶךְ אָהֳלֵךְ

צִיּוֹן, וְצִיּוֹן בַּעֲדֵךְ הַצִּיבִי

דּוֹדֵךְ אֲשֶׁר הֶגְלֵךְ לְרֹעַ פָעֳלֵךְ

הוּא גוֹאֲלֵךְ הַיּוֹם וּמַה תָּרִיבִי.

הִתְיַצְבִי לָשׁוּב לְאֶרֶץ הַצְּבִי,

וּשְׂדֵה אֱדוֹם וּשְׂדֵה עֲרָב הַכְאִיבִי

בֵּית מַחֲרִיבַיִךְ בְּאַף הַחְרִיבִי

וּלְאֹהֳבֵךְ בֵּית אַהֲבָה הַרְחִיבִי

ועוד שיר התעוררות:

בתקופה זו, בשנות ההתכוננות לעליה לארץ, היה עליו להתגבר לא רק על מוכיחיו ויריביו, אלא גם על עצמו, על יסורי הפרידה והעקירה ממקום מטעו, ממשפחתו, מתלמידיו ועל צער ההנתקות מכל הקשרים אשר למשורר כמוהו בארץ מגוריו. ואכן בשירים רבים שומעים אנו את המיית נפשו ונהי לבו. מה נוגעים אל לבנו דבריו בשיריו (שנכתבו אחר כך, בצאתו לדרך):

וְלֹא אֶדְאַג עֲלֵי קִנְיָן וּבִנְיָן

וְלֹא עַל הוֹן וְלֹא עַל כָּל אֲבֵדָה

עֲדֵי כִּי אֶטְּשָׁה יוֹצֵאת חֲלָצַי

אֲחוֹת נַפְשִׁי, וְהִיא לִי רַק יְחִידָה 

וְאֶשְׁכַּח אֶת בְּנָהּ, פִּלַח כְּבֵדִי

וְאֵין לִי בִּלְעֲדֵי זִכְרוֹ לְחִידָה

פְּרִי מֵעַי וְיֶלֶד שַׁעֲשׁוּעַי

וְאֵיךְ יִשְׁכַּח יְהוּדָה אֶת יְהוּדָה?

וְנָקֵל זֹאת לְנֶגֶד אַהֲבָתְךָ

עֲדֵי אָבוֹא שְׁעָרֶיךָ בְּתוֹדָה

וְאָגוּר שָׁם וַאֶחְשֹׁב אֶת־לְבָבִי

עֲלֵי מִזְבַּחֲךָ עוֹלָה עֲקוּדָה

וְאֶתֵּן אֶת קְבוּרָתִי בְּאַרְצָךְ

לְמַעַן תִּהְיֶה לִי שָׁם לְעֵדָה.

ועוד שיר פרידה:

הֱצִיקַתְנִי תְּשׁוּקָתִי לְאֵל חָי

לְשַׁחֵר אֶת־מְקוֹם כִּסְאוֹת מְשִׁיחָי

עֲדֵי כִּי לֹא נְטָשַׁתְנִי לְנַשֵּׁק

בְּנֵי בֵיתִי וְאֶת רֵעַי וְאֶחָי

וְלֹא אֶבְכֶּה עֲלֵי פַרְדֵּס נְטַעְתִּיו

וְהִשְׁקִיתִיו וְהִצְּלִיחוּ צְמָחָי

וְלֹא אֶזְכֹּר יְהוּדָה וַעְזַרְאֵל

שְׁנֵי פִּרְחֵי יְקָר מִבְחַר פְּרָחָי

וְאֶת־יִצְחָק אֲשֶׁר כַּבֵּן חֲשַבְתִּיו

יְבוּל שִׁמְשִׁי וְטוּב גֶּרֶשׁ יְרָחָי 

וְכִמְעַט אֶשְׁכְּחָה בֵית הַתְּפִלָּה

אֲשֶׁר הָיוּ בְּמִדְרָשָיו מְנוּחָי

וְאֶשְׁכַּח תַּעֲנוּגֵי שַׁבְּתוֹתָי

וְהַדְרַת מוֹעֲדֵי וּכְבוֹד פְּסָחָי וכו'

 

המסע דרך הים    🔗

כל העכובים והמעצורים, כל האזהרות והתוכחות לא יכלו להניא את רבי יהודה הלוי מלהגשים את חלומו, והוא יצא מספרד, כנראה דרך סיביליה אשר על חוף ואדי־אל־כביר,²² באניה לים התיכון דרך ארצות אפריקה הצפונית. היה זה בערך בשנת 1137 או 1138. הוא יצא לדרך הארוכה והמסוכנת בלויית חבורת אנשים פחות או יותר גדולה ופניו מועדות לאלכסנדריה של מצרים.

ההפלגה בים, באנית מפרשים, בימי הבינים היתה היא עצמה התאמצות עצומה הגובלת בהסתכנות. בזמננו קשה לנו לתאר לעצמנו, איך יכלו בני אדם להפליג בדרך רחוקה, אם כי לרוב נסעו אז סמוך ליבשה לאורך החוף. האניה היתה בעצם בית קיבול של זוהמא ולכלוך. האנשים נסעו בצפיפות ובדוחק ללא נשוא. בלא כל תנאי קיום הכרחיים ביותר. המזון היה לרוב גרוע, כי לא הספיקה הצידה במסע ארוך ובלתי מוגבל. במהומה ובשאון השתוללו המלחים ונהגו בנוסעים על פי רוב בשרירות לב. רבי החובלים התעללו לעתים קרובות ביחוד ביהודים. כל זאת עשה את האניה למקום זוועה. נוסף לכך היתה סכנת שודדי הים (פיראטים) סכנה מצויה, שהפילה את חתיתה על הנוסעים, שידעו מהו הגורל הצפוי להם אם יפלו בשבי שודדי־הים. ועל כל אלה היתה הנסיעה תלויה בנס, נס המפרשים. כלומר: ברוחות. ויש כי נטלטלה האניה והוכתה לשברים בעטיה של סופה חזקה. נוסע ערבי, שנסע לאלכסנדריה, בערך חמישים שנה אחרי רבי יהודה הלוי, מספר כי עקב סערה גדולה איבדה אניה אחת את דרכה ושטה כחמישים יום (!) מאלכסנדריה עד לאחד האיים היוניים.

רשמים רבים על זועות המסעות בים בימי הבינים נמצאים בכתביהם של נוסעים חוקרים מעמי אירופה.

“האניה אשר בה הפליג רבי יהודה כמה שבועות – כך מתאר את המסע ח. שירמן – היתה כלי רכב זעום ונבזה כיתר הספינות של דורו ואין שום הגזמה בדברי רבי יהודה שכתב, שהנוסעים “רכבו בגב הים על גב לוח”. תיאורים וציורים מימי הביניים מראים לנו, כי האניות היו קטנות עד להתמיה ומחוסרות כח התנגדות כל שהיא לזלעפות הים. באופן נמרץ הביע ר' יהודה הלוי את הרגשת הבדידות האיומה שהשתלטה בו כשנסע באניתו העלובה בתוך הים האין־סופי המבעית בסכנותיו ובמוראותיו. על גב “הלוח” היו חיים את חייהם היום יומיים, אוכלים וישנים ומתנועעים בני אומות שונות וחסידי דתות עוינוֹת זו לזו. בצפיפות שאין לתארה היו מבלים שבועות רצופים איש עם חברו. הדוחק והזוהמה ששלטו באניות גרמו להפצת מחלות מדבקות ובאין רופא לא היו מקרי המות בין הנוסעים נדירים כלל וכלל… עד בואם למחוז חפצם היו הנוסעים למעשה נתונים בידי רב החובל והמלחים, שהיו ברובם הרפתקנים או פושעים וניצלו אותם והתעללו בהם כאות נפשם. כאמור קשה היה במיוחד מצבם של הנוסעים היהודים, המעטים במספרם והנבדלים באופיים ובמנהגיהם מרוב האחרים. גם ר' יהודה הלוי התענה קשה ושפך את מרי שיחו על יסורי הדרך באחד משיריו”:

קִרְאוּ עֲלֵי בָנוֹת וּמִשְׁפָּחוֹת

שָׁלוֹם, וְעַל אַחִים וְעַל אֲחוֹת

מֵאֵת אֲסִיר תִּקְוָה אֲשֶׁר נִקְנָה

לַיָּם, וְשָׂם רוּחוֹ בְּיַד רוּחוֹת

דָּחוּי בְּיַד מַעֲרָב לְיַד מִזְרָח

זֶה יַעֲבֹר לַנְחוֹת וְזֶה לִדְחוֹת

בֵּינוֹ וּבֵין מָוֶת כְפֶשַׂע, אַךְ

בֵּינוֹ וּבֵינָיו מַעֲבֵה לוּחוֹת.

קָבוּר בְּחַיָּיו בַּאֲרוֹן עֵץ, לֹא

קַרְקַע וְלֹא אַרְבַּע וְלֹא פָחוֹת

יוֹשֵׁב וְאֵין לַעֲמֹד עֲלֵי רַגְלָיו

שׁוֹכֵב וְאֵין רַגְלָיו מְשֻׁלָּחוֹת

חוֹלֶה וְיָרֵא מִפְּנֵי גוֹיִים

גַּם מִפְּנֵי לִסְטִים וּמֵרוּחוֹת

חוֹבֵל וּמַלָּח כָּל בְּנֵי פִרְחָח

הֵם הַסְּגָנִים שָׁם וְהַפַּחוֹת –

לֹא לַחֲכָמִים שֵׁם וְגַם לֹא חֵן

לְיוֹדְעִים, רַק יוֹדְעִים לִשְׂחוֹת

יִתְעַצְּבוּ רֶגַע לָזֹאת פָּנַי

אֵיךְ יַעֲלֹז הַלֵּב וְהַטּוּחוֹת

עַד אֶשְׁפְּכָה נַפְשִׁי בְּחֵיק הָאֵל

נֹכַח מְקוֹם אָרוֹן וּמִזְבְּחוֹת

אֶגְמֹל לְאֵל גּוֹמֵל לְחַיָּבִים

טוֹבוֹת, בּטוּב שִׁירוֹת וְתִשְבָּחוֹת

ובמסעו בלב הים נתנסה רבי יהודה גם באימות הסערה. וּבהמוֹת רגשותיו בקרבו אמר את שירתו ותאר את הנוסעים ואת המסע במבע נמרץ ונפלא מאין כמוהו בכל שירתנו בימי הבינים.

בתאורי המסע על הים, ביחוד בעת סערה, המריאה בת שירתו של הלוי אל מרומי על. המשורר העניק לנו מתוך הסתכלות דקה במראות הסערה ובהלך נפשם של הנוסעים – שירה מופלאה בעוזה וביָפיה. “שירי הים” הם כפנינים יקרות לאין ערוך בנזר שירת הלוי.

והנה שני בתים מתוך שיר גדול המקיף גם את מראות הסערה, גם את חרדת לבם של הנוסעים וגם את רגשותיו שלו, רגשות בטחון ושמחה. כי “נפשי תעלוז, כי אלי מקדש אלהיה קרבה.”

בדרכו לאורך חופי אפריקה הצפונית הגיע רבי יהודה לתחנה אחת מתחנותיו באחד מנמלי תוניסיה – אלמהדיה. בעיר הזו היתה צפויה סכנה לחיי רבי יהודה²³ בעטיו של מאורע מסויים, וזה עניינו: עוד בהיות רבי יהודה בספרד מסר לו יהודי אחד בסיביליה שלושים דינרים על מנת למסרם לאחיו הצעיר שהתאסלם בהיותו בספרד ועתה נמצא במצרים, אבל בתנאי שהצעיר ישוב לדתו ויסע עם רבי יהודה לארץ ישראל. הכסף נמסר לידי הגזבר של רבי יהודה. ובהיותו פה, באלמהדיה, הופיע הצעיר ודרש את הכסף שמסר אחיו בשבילו. אולם הצעיר לא אבה לשוב לדתו ולנסוע לארץ ישראל, וכמובן שרבי יהודה התחמק מתת לו את הכסף. הצעיר תבע את ר' יהודה לבית דין דתי מוסלמי וטען לפני השופט, שהאיש הזה רוצה להדיחו מאמונתו כמוסלמי ומסרב לתת לו את כספו. על פי הטענה הזאת אם תתקבל לפני השופט, אפשר היה לדון את הנאשם למות. אבל השופט נטה להאמין לטענת ר' יהודה, שלא קבל כסף מידי אחי הצעיר. וזיכה את המשורר מן האשמה.

ואמנם לא לידו נמסר הכסף כי אם לידי הגזבר.

בעיר זו היה רב העיר ר' חביב אלמהדווי, שהיה ידען בלשונות, במיוחד בארמית ובערבית. כנראה, שר' יהודה התאכסן בביתו והקדיש שיר נאה לבעל הבית. במקום זה בילה ר' יהודה זמן קצר והפליג לאלכסנדריה.

 

בערי מצרים    🔗

בואו לאלכסנדריה בשלהי אלול תתצ“ז, נתפרסם מהרה ונודע כמעט בכל ערי מצרים שבהן קהילות ישראל. רבה של אלכסנדריה היה אז רבי בן ציון אהרן אלעמאני, גדול בתורה, משורר ורופא. כנראה שנתרקמו עוד קודם לכן יחסי ידידות בינו ובין ר' יהודה ע”י חליפת מכתבים. ועתה איכסנו בביתו בכבוד רב, אותו ואת בני חבורתו והאריכו שבת יחד כשלשה חדשים בביתו. הימים האלה היו ימי קורת רוח ושמחה לבעל הבית ולאורח ולבני חבורתו וכן למשפחת אלעמאני הגדולה. ואע"פ שר' יהודה נכסף מאד לצאת לדרכו בהקדם ככל האפשר, עם זאת מוצאים אנו אותו משתהה, משום מה, חדשים מספר בביתו של הרב אלעמאני באלכסנדריה. על מצב רוחו בימי שהייתו כאן אפשר לשפוט מתוך שירתו בימים ההם. בדרך כלל אפשר לציין: בארץ מצרים (בעריה השונות) כמו התחדשה עליו רוחו. שירתו נבעה כל אותם הימים בשפע וברוב חן כמעיין מפכה מימיו בעוז. למעלה משלשים שיר, רובם גדולים ומפוארים, כתב בימי שהייתו בערי מצרים: באלכסנדריה, פוסטאט, קהיר, דמיאטה (?). לרבי אהרן אלעמאני – שלשה עשר שיר ואגרת גדולה בלשון מוחרזת (מקאמה), לרבי שמואל בן חנניה הנגיד, ראש יהודי מצרים, שמונה שירים, לרבי נתן בר שמואל מזכירו של הנגיד שלשה שירים ואגרת מוחרזת, לרבי חלפון הלוי, ידידו הנאמן האהוב לו כאח עוד מספרד, שעזר לנסיעתו וגם שיתפו בעסקי מסחר שלו – חמשה שירים, ועוד לכמה אישים ידועי שם בארץ מצרים.

מן השירים הרבים לרבי בן ציון אהרן אלעמאני נציין קטע משיר אחד, שממנו נראה כאילו שבה למשורר הזקן (כבן 65) עליזות ימי הבחרות להסעיר רוחו, להעמיק מבטו ולפעם את לבו.

יְפֵי קוֹל קַדְּמוּ כִנּוֹר לְיָפוֹת²⁴

וְשָׂרִים אַחֲרֵי נֹגְנִים חֲלִיפוֹת

עֲלָמוֹת לַעֲלָמוֹת נַעֲלָמוֹת²⁵

וְנִשְׁקָפוֹת בְּעַד אֶשְׁנָב וְצוֹפוֹת

בְּתוּלוֹת לָמְדוּ מִבַּת בְּתוּאֵל²⁶

קְדֻשַּׁת טָהֳרַת לִבּוֹת וְגוּפוֹת

אֲבָל כִּי מָשְׁכוּ קֶשֶׁת לְתֻמָּם²⁷

וְהָרְגוּ אִישׁ, וְהֵם זַכּוֹת וְחָפוֹת²⁸

אֲשֶׁר לֹא שָׁאֲלוּ לִקְרָב חֲרָבוֹת²⁹

וְדַיָּם בַּזְּרוֹעוֹת הַחֲשׂוּפוֹת

וְאֵיךְ נָשְׂאוּ צְמִידִים אוֹ צְעָדוֹת

עֲצֵלוֹת מִנְּשׂוֹא עַפְעַף יְעֵפוֹת³⁰

וְלוּ נָשְׁאוּ אֱלֵי חַמָּה פְנֵיהֶם³¹

אֲזַי עָזְבוּ פְּנֵי חַמָּה שְׁזוּפוֹת

וְתֹאמַרְנָה יְהִי חֹשֶׁךְ יְהִי אוֹר³²

בְּאוֹר פָּנִים וּבִשְׁחוֹר מַחֲלָפוֹת

וְכָתְנוֹת אוֹר כְּאוֹר חֶבְרָה לְבוּשׁוֹת³³

בְּלֵיל שֵׂעָר כְּלֵיל פֵּרוּד צְנוּפוֹת

מְאוֹרוֹת נָתְנוּ לִבִּי רְקִיעִים³⁴

תְּסוֹבַבְנָה עֲלֵי כַּמָּה תְקוּפוֹת

וְיֵשׁ לִשְׁגּוֹת בְּרַכּוֹת וַעֲנֻגּוֹת³⁵

וּפוֹרִיּוֹת עֲבֻתּוֹת וַעֲנֵפוֹת

וּפִיפִיּוֹת יְפֵהפִיּוֹת אֲדֻמּוֹת

עֲלֵי טוּרֵי בְּדֹלָחִים רְצוּפוֹת³⁶

לְאַט הַמְשַׂקְּרוֹת וּמְשַׁקְּרוֹת לִי³⁷

לְאַט בָּהֶן וְלוּ הָיוּ חֲנֵפוֹת

מְסֻבָּלוֹת בְּתַפּוּחַ וְרִמּוֹן

וְשׁוֹשַׁנִּים וְעֲלֵיהֶן תְּרוּפוֹת³⁸

וּמָה אֹמַר בְּהוֹד קוֹמָה כְּתָמָר³⁹

וְהָרוּחַ יְנִיפֶהָ תְנוּפוֹת

רְאֵה כִּי נִטְרְפוּ לִבּוֹת לְקָחוּם⁴⁰

שְׁאַל הַיְשַׁלְּמוּ אֶת הַטְּרֵפוֹת

וְאִם לָקְחוּ נְקַם צִיצִת לְחֵיהֶם⁴¹

אֲשֶׁר הָיוּ בְעֵינֵינוּ קְטוּפוֹת וכו'

מהשירים האחרים שהקדיש האורח לכבוד בעל הבית מתגלות לעינינו תמונות נאות הן מחיי העושר והרווחה של הרב אלעמאני והן מתכונותיו ומעלותיו האישיות. בשיר אחד משלב המשורר (כפי שהיה נהוג בשירת ימי הבינים) תאור מפורט של סביבת טבע נהדרה עם תאור המסיבות שנערכו לכבודו באותו מקום, יחד עם דברי שבח לבעל הבית ולחמשת בניו, לכל אחד מהם לפי טיבו ומעלתו.

לְמֵיטַב כְּפָרִים / וּמִבְחַר נְרָדִים

וְרָאשֵׁי בְּשָׂמִים / וּמִינֵי מְגָדִים

עֲרוּגָה עֲרוּכָה / סְבִיבוֹת בְּרֵכָה

בְּעֵמֶק בְּרָכָה / וּמַעְיַן חֲסָדִים

וְרִצְפַּת אֲבָנִים / בְּגִנַּת עֲדָנִים

בְּרִצְפַּת אֲדָנִים / בְּחָרוּץ רְפוּדִים

וְנוֹזְלֵי עֲמָקִים / לְמַעְלָה מְרִיקִים

לְהַמְטִיר שְׁחָקִים / וְעוֹלִים וְיוֹרְדִים

כְּאִלּוּ מְקַנְּאִים / בְּגִשְׁמֵי נְשִׂיאִים

וְעָפִים וְדָאִים / וְהֵמָּה כְּבֵדִים

וְסֻכַּת הֲדַסִּים / וְשׂוּכַת עֲבוֹתִים

וְתוֹרִים וְסִיסִים / וְרֵעִים וְדוֹדִים

וְכֹפֶר וְשׁוּשָׁן / וְחָדָשׁ וְיָשָׁן

וְנֶפֶשׁ תְּדֻשָּׁן / בְּכָל מַחֲמַדִּים

רְאוֹת מַחֲמַדִּים / בְּכוֹסוֹת וְכַדִּים

וְצֶדֶק וּמַאְדִּים / אֲלֵיהֶם חֲרֵדִים

מְסִבָּה כְּנֶגֶד / חֲמֵשֶׁת בְּנֵי עָשׁ

לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ אֵל / חֲמֵשֶׁת יְלָדִים

כנראה שהשהייה הארוכה באלכסנדריה נמשכה כל כך הרבה, מפני שבעל הבית וידידיו ניסו לעכב את נסיעתו או אף לדחותה מחשש סכנה. אבל, כמובן, ששום פתוי או מעצור לא יכלו לרפות תשוקתו של משוררנוּ.

עם זאת ידוע לנו, שמאלכסנדריה, שהיא נקודת מוצא לדרך הקרובה ביותר לארץ ישראל – התרחק ויצא אל פנים הארץ, אל עיר הבירה קהיר או פוסטאט. אולי קוה שנגיד מצרים, שהיה נכבד מאד בעיני החליף של מצרים אלחאפיז, יהיה בעזרו ויאפשר לו לצאת לדרכו מובטח מסכנות דרכים. שכן, משיריו ומאגרתו של ר' יהודה לנגיד מצרים למדים אנו, שהנגיד הזמינו לבוא אליו.

עליתו של רבי שמואל לכהונת נגיד של יהודי מצרים היתה מופלאה וכמעט בדרך נס. בקורות הימים ההם מסופר, שמפני סיבות מסויימות, החליט החליף להמית בסתר את בנו חַסַן (העם, שמרד במלך בגלל רוע מעלליו של חסן בנו, דרש להרגו ואם לא יעשה כן – ישלחו באש את ארמון החליף וכל אשר לו). החליף דרש משני רופאיו: אבן קרפה הנוצרי (הקופטי) ואבו מנצור היהודי הוא רבי שמואל בן חנניה, שהיה לפני כן רופא המלך, שיכינו לו סם מות להשקות את בנו בלא שירגיש בטעם זר. הרופא היהודי נשבע למלך בתורת אלהיו, שאינו בקי בהכנת רעל כזה ולא תצלח בידו, ואילו אבן קרפה נאות מיד למלך והכין במהרה את הרעל. הבן הושקה, הרעל פעל וחסן מת. לאחר זמן קצר התחרט המלך על מעשהו ובצערו כי רב, שפך זעמו על הרופא הנוצרי ועל פי פקודת החליף נהרג הרופא (בשנת 1134) וכל רכושו הוחרם למלכות. ואז העלה החליף את הרופא היהודי שלו למעלת נגיד היהודים במצרים.

רבי יהודה יצא מאלכסנדריה לערי הבירה (פוסטאט – קהיר), כנראה בדרך הנילוס. בעברו בדרך הארוכה שנמשכה שבועות התרשם והתפעל מן הנוף למרחביו העצומים ומהדר מראות־הטבע המיוחדים של מצרים. וכשהגיע לערי הבירה נתקבל על ידי נגיד מצרים רבי שמואל בכבוד והערצה. וכשם שנתפעם לבו ממראות הארץ כן רבה שמחתו בהיפגשו כאן עם אישים נעלים, חכמים ידועי שם, מהם שהכירם פנים אל פנים (כגון ר' חלפון הלוי) ומהם שידעם מחליפת מכתבים.

התרשמותו, רגשותיו וחויותיו, הן ממראות הארץ והן מדמויות אישיה הדגולים, הביע בשורת שירים המצטיינים בכל הסגולות המיוחדות במינן של שירת הלוי. וכפי שהיה נהוג בשירת ימי הבינים, משלב המשורר רשמים, תאורים והגות בדברי שבח ותהלה לידיד יקר ונערץ.

טיפוסי במיוחד לשירי הטבע במסעו בנילוס, הוא השיר שבו מצייר המשורר הזקן תמונה נלבבה, שכולה שופעת צהלת־חיים וחדוות חיים, ממראות גני הפרחים והשדות ומתאר בצבעים חיים להקות־עלמות המרקדות בשפת היאור. וכן משלב הוא בשיר זה את תאור דמותו הרוחנית של רבי נתן בר שמואל, מזכירו של הנגיד, שהיה בעצמו גדול בתורה ודעת.

הֲפָשַׁט הַזְּמָן בִּגְדֵי חֲרָדוֹת⁴²

וְלָבַשׁ אֶת־בְּגָדָיו הַחֲמוּדוֹת⁴³

וְלָבְשָׁה הָאֲדָמָה שֵׁשׁ וְרִקְמָה

וְעָשְׂתָה מִשְׁבְּצוֹת זָהָב רְפִידוֹת,⁴⁴

וְכֹל מִזְרַע יְאוֹר תַּשְׁבֵּץ כְּאִלּוּ⁴⁵

נְאוֹת גֹּשֶׁן בְּחֹשֶׁן הֵם אֲפוּדוֹת⁴⁶

וּמַרְבַדֵּי נְאוֹת מִדְבָּר חֲטוּבוֹת

וְרַעַמְסֵס וּפִתֹם פָּז רְבוּדוֹת

וְשִׁדָּה עַל שְׂפַת הַיְּאֹוֹר וְשִׁדּוֹת⁴⁷

צְבָאוֹת הֵם, אֲבָל שֶׁהֵם כְּבֵדוֹת⁴⁸

יְדֵיהֶם כָּבְדוּ מִן הַצְּמִידִים

וְצָרוּ צַעֲדֵיהֶם בַּצְּעָדוֹת

וְלֵב יִפְתֶּה וְיִשְׁכַּח אֶת זְקֻנָיו

וְיִזְכֹּר עוֹד יְלָדִים אוֹ יְלָדוֹת

בְּגַן עֵדֶן בְּמִצְרַיִם בְּפִישׁוֹן

בְּגַנּוֹת עַל שְׂפַת נָהָר וְשָׂדוֹת

וְהַקָּמוֹת יְרַקְרַקּוֹת אֲדֻמּוֹת

וְלִרְקָמוֹת מְלֻבָּשׁוֹת בְּגָדוֹת

וְרוּחַ יָם תְּנִיפֵמוֹ וְנִרְאוּ

כְּמוֹ מִשְׁתַּחֲוֹת אֶל אֵל וּמוֹדוֹת

כְּהִשְׁתַחֲוֹת אֲחִי מוּסָר לְיַד שָׂר⁴⁹

אֲשֶׁר כָּל דַּבְּרוֹת פִּיהוּ נְגִידוֹת

לְרַב נָתָן אֲשֶׁר נָתַן נְאוֹתָן⁵⁰

כְּגַן בִּיתָן וּבֵית חָתָן נְקוּדוֹת⁵¹

נְזִיר אֶחָיו אֲשֶׁר שִׂיחָיו שְׁלָחָיו⁵²

כְּלַפִּידוֹת וְשַׁלְהֶבֶת פְּלָדוֹת

וְצִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו כִּי יְחַוֶּה

צְפוּן לִבָּם כְּיוֹדֵעַ עֲתִידוֹת

וְחָכָם לֹא עֲמָמוּהוּ סְתוּמוֹת

לְכֹל יָבֹא לְנַסּוֹתוֹ בְּחִידוֹת

וְלוּ הַדּוֹר כְּדַי יִהְיֶה לְנָבִיא

אֲזַי נִבָּא וְנִקְרָא אִישׁ חֲמֻדוֹת

בשהותו בערי הבירה, זמן לא קצר, הקדיש כמה שירים לאישים שונים, כגון לאַבּוּ סעיד יהושע אבן קרקא, שהיה בעל משרת רמה בממשלה, שבזמן שהותו של רבי יהודה בבירה, היה אסור בכלא כנראה מסיבות מדיניות. במיוחד יש להזכיר כאן את יחסי הידידות והחיבה הרבה ששררו בין רבי יהודה ורבי חלפון הלוי (בערבית נודע שמו: אבו סעיד אלדמיאטי). מכמה שירים שהקדיש לרבי חלפון למדים אנו, שהכירו איש את רעהו עוד בספרד. כי רבי חלפון היה סוחר ידוע שקיים קשרי מסחר נרחבים עם ארצות רבות. רבי חלפון הרבה לנסוע מעבר לים והגיע, כנראה, במסעיו לא פעם לספרד. רמזים ברורים מצויים בשירת רבי יהודה המגלים, שרבי חלפון שיתף את רבי יהודה בעסקי מסחרו והוא היה עוזרו העיקרי במסעו לארץ ישראל. אגב: מתוך כך נראה, שבאותם הימים נהגו חכמים, אנשי תורה ומדע, לעסוק גם במסחר, כשם שהראשונים היו עוסקים במלאכה. שכן גם רבי חלפון נודע כאיש מהולל בתורה ודעת שהיה בקי גם בחכמת התכונה.

בכמה משיריו תאר המשורר את רשמיו מביקוריו במדבר מצרים, במקומות העתיקים המפורסמים.

וגולת הכותרת לשיריו בתקופה זו בערי מצרים הם השירים שהקדיש לנגיד היהודים רבי שמואל בן חנניה. נראה, שימי שבתו בבירה בקרבת נגיד מצרים הסבוּ לו קורת רוח רבה בראותו את מעמדו הרם של מנהיג היהדות המצרית ואת היחס הטוב של הממשלה ליהודים בכלל.

החליף חאפז, שנטה חסד לרופאו היהודי ונהג בו בחיבה ובכבוד, שיוה למשרתו כנגיד יהודי מצרים פאר וכבוד וראה בה תפקיד ממלכתי רם. מדי צאת הנגיד בחוצות קריה, דהרו לפני מרכבתו ההדורה פלוגת פרשים מצבא המלך וליוו אותו בחצוצרות ותופים כאשר יעשה לשרים גדולים במלכות.

ואם כי בין היהודים בספרד היו לא מעטים אשר נשאו במשרות ממלכתיות רמות, בכל זאת אותות הכבוד והיקר שנפלו בחלקו של נגיד מצרים ובחלקם של היהודים, נעמו למדי לרבי יהודה. אף על פי, שלא פעם ציין המשורר את גדולת השרים היהודים בשלטון הגויים, כמעלה שאינה אלא עבדות נסתרה, וכי אין משען ואין מבטח לנושאיה באשר הם שם:

עם זאת שמח לבו של המשורר מתפארת חיי הנגיד ומשלוות חיי היהודים במצרים, כפי שהביע רשמיו ורחשי לבו בשירים אחדים. 

מִבְחַר נְזָרִים⁵³ לְמִבְחַר מִנְּזָרִים⁵⁴

וְשִׁיר הַשִּׁירִים לְשַׂר הַשָּׂרִים.

הַעֲמֵד הַמְצַפֶּה אֲשֶׁר יִרְאֶה יַגִּיד

וְרָאָה מִרְכֶּבֶת שְׁמוּאֵל הַנָּגִיד

וְתֻפִּים וּמְחֹלוֹת אֲשֶׁר סְבִיבָיו הֶעֱמִיד

לְכָל־צַוָּאר רָבִיד וְעַל כָּל־יָד צָמִיד

יָצָא בְּאֲלָפָיו וְכֵן יִהְיֶה תָמִיד

לְהַצִּיל נִמְסָרִים וְהַתֵּר נֶאֱסָרִים.

יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם

וְכֵן זָכִיתָ לִהְיוֹת נְגִידָם

וְצִלְּךָ חֻפָּה עַל כָּל־כְּבוֹדָם⁵⁵

שְׁלוֹמָם בִּשְׁלוֹמְךָ וּמֵהוֹדְךָ הוֹדָם

בְּצִלְּךָ יִחְיוּ עִם גּוֹי מַעֲבִידָם

כְּשׁוֹשַׁנִּים דָּרִים בֵּין הַדַּרְדָּרִים

הוּא לְעַמּוֹ רֶכֶב וְהוּא פָרָשָׁיו⁵⁶

וְעֵץ חַיִים מַרְפֵּא יְבַכֵּר לְחֳדָשָׁיו

עַל פַּלְגֵי צֶדֶק יִשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו

אַשְׁרֵי עֲבָדָיו וְאַשְׁרֵי אֲנָשָׁיו

עוֹד רָד עִם אֵל וְנֶאֱמָן עִם קְדוֹשָׁיו

וּמַעֲשָׂיו נִזְכָּרִים לְלַמֵּד מֵישָׁרִים.

אֶל כְּנַף הָאָרֶץ שְׂאוּ כָנָף רְנָנַי

וּבַשְּׂרוּ בִּסְפָרַד לְאַחַי וּבָנַי

כִּי אֲנִי מְשָׁרֵת שְׁמוּאֵל רֹאשׁ קְצִינַי

וּשְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת־פְּנֵי יְיָ

וְלֹא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינַי

לְשׁוֹן מַרְפֵּא פְּגָרִים וְחַיֵּי בְשָׂרִים.

מתוך ההיכרות והמגע שהיו לו עם כמה אישים בערי הבירה, כפי שנשארו רשמיהם בכמה משיריו, אפשר לשער, שגם פה נעשה נסיון מצד חכמי קהיר ואישיה הגדולים להניא אותו ממסעו המסוכן או לפחות להשהותו במצרים כמה שאפשר יותר. אבל מדברי השיר כפתיחה לאגרת ששלח בשעתו לנגיד בקהיר רואים אנו את נהייתו ועוצם כיסופיו למסעו ולא הטה אזנו לדבריהם ולא נתפתה לעצותיהם. באותה פתיחה לאגרת נאמר:

אִם רְצוֹן נַפְשְׁכֶם לְמַלֹּאֹת רְצוֹנִי

שַׁלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאדֹנִי

כִּי מְנוּחָה לֹא אֶמְצָא עוֹד לְרַגְלִי

עַד אֲכוֹנֵן בְּבֵית מְעוֹנוֹ מְעוֹנִי

אַל פְּעָמַי תְּאַחֲרוּ מִנְּסוֹעַ

כִּי אֲפַחֵד פֶּן־יִקְרֵנִי אֲסוֹנִי

שֶׁאֱלָתִי חֲסוֹת בְּכַנְפֵי כְבוֹד אֵל

וֶהֱיוֹת עִם מְלוֹן אֲבוֹתַי מְלוֹנִי.

והנה אחר שהותו זמן מסויים בפוסטאט – כאילו נפלה לפתע תעלומה גדולה על מציאותו ועל חייו. עלטה מכסה את קורותיו. במשך 800 שנה ומעלה לא נתגלו עקבותיו ולא נודע מה עבר עליו לאחר שהייתו בפוסטאט. לא ידוע לנו למעשה אם בכלל יצא ממצרים, אם זכה להגיע לארץ ישראל ואיפה מצאוֹ מותו. האגדה אמנם קשטה את אחריתו בספור טרגי מאד: היא אומרת, שהלוי זכה והגיע למחוז חפצו ובבואו לכותל המערבי השתחוה ארצה ושר את שירו: “ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך” כשהוא מתמוגג בדמעותיו. אותה שעה עבר פרש בידואי על ידו ומקנאתו באהבת היהודי לארץ הקודש הטיל בו את חניתו והרגו. אולם כפי שהעלה המחקר בשנים האחרונות יש לקבוע את תאריך פטירתו כשנה אחר בואו למצרים – בשנת 1141. אכן פלא הדבר, שלא נשאר זכר במצרים למקום קברו – אם אמנם נפטר במצרים – של בחיר האומה, שהיה כל כך נערץ בעיני הדור. קשה להסביר את העובדה המתמיהה כי נשכח שמו מיהודי מצרים מכל וכל.

 

סיום    🔗

אולם אם אחריתו נעלמה מאתנו – פעלו לא נשכח ולא יישכח מקרב האומה וזכרו של הלוי לא יסוף מלב העם עד עולם.

חשיבותו הגדולה של פעלו, כפי שנתברר במפורט בכל דברינו, צפונה בשתים: א) במקוריות רעיונו, ב) בראשוניות המעשה. הרעיון, שתקנת ישראל, היינו: גאולת ישראל, לא תוכל להתגשם אלא ביציאת ישראל מן הגלות בתחילה ובשובו לקרקע גידולו. רעיון זה ביטאו רבי יהודה הלוי בכל שלמותו בשיריו המרובים ובפרט בספרו “הכוזרי”. ואולם ברור כפי שהודגש לעיל: לא המדרש עיקר אלא המעשה וריה"ל היה הראשון שהפך בעצמו, בגופו, את הרעיון למעשה. הוא הלביש את כסופיו בעור וגידים של הגשמה. היתה איפוא בפעלו זה כעין מהפכה במושג הגאולה שבזמנו. שהרי דורות על דורות נמשכה הגלות. העם כאילו הסכין לחיי גלות. אכן לעתים, אחת לכמה דורות, היתה מתפרצת תנועה משיחית, היה מופיע מבשר גאולה או “משיח־שקר”, אשר קרא לצאת מהגולה. רובם הכשילו והזיקו. אבל העם עצמו שקט על שמריו לפני המשיח ואחר “המשיח”, כי לא עלה על דעתו להעקר מתחתיו, לנטוש ביתו, עסקיו ועניניו, לחדול מהלוך בדרך הסלולה, במשא ומתן, במסחר ועבודה, ולא חפץ להנתק ולהפרד מכל אלה. והנה החלטתו המוצקה של הלוי, שנבעה ממעמקי הכרתו, מלהטי רגשותיו ומיסודות אמונתו, שיש לקום ולעלות לארץ על אף המעצורים, העיכובים והסכנות, לזנוח ולנטוש הכול, גם בני משפחה הקרובים ביותר – כל אלה היו לדוגמא, ללקח לבני הגולה – למען ילמדו וידעו, שהגאולה לא תורד משמים לעם המפוזר והמפורד בגלות, אלא עיקר הפעולה לגאולה נתונה בידי עצמו. העם יגאל אם ירצה להגאל, אם בניו יחישו את הגאולה על ידי יציאתם מן הגלות ועלייתם להתיישב באדמת הקודש, עריסת האומה ומולדתה.

בכן היה רבי יהודה הלוי, בעלייתו לארץ, הציוני הראשון במלוא משמעו של המושג הזה. ואמנם מסעו גרם להתעוררות הלב בעם לעליה מתפוצות הגולה, מתוך הכרה, שזוהי מצווה לאומית־דתית עליונה ונעלה. יש לשער שאחריו, וביחוד אחרי כיבוש ירושלים על ידי צלח אל דין (1187) עלו יחידים רבים ואולם גם קבוצות שלמות לארץ. וכעשרים וחמש שנה אחר מכן, הופיעה עליית שלוש מאות הרבנים מצרפת ואנגליה. כל אלה, והעליות של יחידים וקבוצות שהוסיפו לפקוד את הארץ, – היו המשך לראשית המפעל הנועז שהגשים ריה"ל בגופו ובנפשו.

 

נספח    🔗

הקטעים מתוך ספרו של המחבר, “אלה מסעי ר' יהודה הלוי”⁵⁷ מתארים בדברים שהושמו בפי בן־לוויתו של המשורר, ימי שבתו בירושלים ואת נסיעתו בארץ להר הכרמל.

הספור מבוסס על הדעה הנפוצה בעם, כי אמנם זכה ר' יהודה הלוי להגיע לארץ כסופיו ולחונן את עפרה.

 

על הכרמל    🔗

יום שני בבוקר השכם יצאנו מירושלים והגענו אחר הצהרים לילו (מסתבר היא אילון, מקום קרא יהושע: שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון והוא עמק לא כביר אבל סביבו נוף נעים). שם חנינו ולנו. למחרתו, מילו – ללוד והגענו שם לפני חצות יום. נחנו כשעתים ובאנו בערב לג’לג’וליה (היא ודאי גלגל) – שם לנו. וביום השלישי בבוקר מג’לג’וליה – לכרכור, הגענו אחר חצות יום ולנו שם. בבוקר השכם מכרכור – לאגזים מבעוד יום – שם לנו באהלים. ולמחרתו ביום ששי סמוך לצהרים הגענו לחיפה.

ושבח לאל יתברך לא היינו עייפים הרבה. נפרדנו מן הפרש שליונו בתודות ושלומות והענקנו לו מתת כפי הכבוד.

מיד יצאו יוסף ג’מיל ויעקב סרוק, ששומעים לשון פרנקית כצרכם, אל הראש השליט בחוף הים ומסרו לו מכתב הסנשו, קראוֹ ודיבר להם שלום בפנים מסבירות ואמר שנקח מנוחתנו כחפצנו. מיד ציוה לעושה דברו שיביאנו לאכסניה ויסייע לנו בכל הדרוש לנו וביום ראשון לעת הבוקר יעלה להר עמנו.

לקחונו לאכסניה ובה שתי קומות והיא סמוכה כשבעים־שמונים באמה לחוף הים. שכרנו שני חדרים בקצה הקומה העליונה (כי מספר בני חבורתנו עשרה: רבנו, רבי חיים, הגביר אליהו, אַבּוּ־עלי, ושני הסוחרים ואחד השילוחיים, ויוסף ג’מיל ויעקב סרוק ואני. הנשים לא לקחנו, את האחת מחמת זיקנתה והגבירה מחמת הריונה), וחדר אחד למטה לארבעת המַכּרים, בעלי הבהמות.

מיד פינינו וניקינו החדרים והוצאנו הסירים והכלים ונזדרז להכין מזון שלוש סעודות לשבת וערכנו הכסתות והכרים כפי שעשינו באכסניות הכפרים. והיו בני המקום, ביניהם שני סירייאנים משרתים, במלון, עומדים סביבנו ומתבוננים עלינו משמעם שאנו בני ישראל והם לא ראו מעודם בני־אדם מישראל.

וקראנו לשבת עונג ברוב גיל ושלוה והיינו במנוחה גמורה כ"ד שעות תמימות מחשש יציאה והוצאה מרשות לרשות בשבת. וכל היום כולו עבר עלינו ברננת מזמורי תהילים ולימוד במסכת שבת פרקים־פרקים ורק עינינו מביטות מן החלונות ומן הגזוזטראות מראות הדוּרים יפליאו עין רואים. מצד מזרח הררי־הרים משתרעים למרחקים והם כעדויים צעיף דק מן הערפל כהינוּמה כחלחלה, וכאילו שם משכנות שאננים למלאכים טמירים ומהם והלאה יפרוץ הים מפרץ, הוא אשר אמרה דבורה: אשר ישב לחוף ימים ועל מפרציו ישכון. ומצד דרום הר־הכרמל זקוף, רם ונישא עטור תפארה, כי כולו משיפוּליו עד פסגותיו יער אילנות, מהם גבוהים הרבה, מהם נמוכים, אבל מרובים וצפופים ויש גם חלקות ריקות כקרחוֹת בהרות.

ביום ראשון לעת הבוקר כבר בא אלינו שליח המושל רכוב על סוס. מיד נזדרזנו, לקחנו צידה כלשהי עמנו ויצאנו רכובים שׂשׂים ושמחים אחרי השליח המוביל.

הדרך משוּכה מערבה לרגלי ההר. נסענו כערכך שתי פרסאות והגענו לשיפוע ההר. עמד המוביל ואמר: כאן למעלה מערת סן־אֶליאס. אי־אפשר לעלות ברכיבה כי ההר זקוף, צריך לעלות ברגל בהליכה.

ורבנו סבר ואמר: הגם שלא בא זכר מערת־אליהו לא במקרא, לא בתלמוד ולא במדרש, לבד מה שנאמר בספר מלכים, עת ברח אליהו מפני אחאב ככתוב: ויבוא שם אל המערה וילן שם. אבל המערה בהר־חורב ולא בהר־הכרמל, עם זאת נעלה ונראה, הן יש שכר פסיעות בארץ־ישראל.

ירדנו מעל הבהמות ועלינו במשעול צר מתפתל בהר. וכל שנעלה – חוג הארץ יתרחב, ובכל סיבוב במעלה – מחזה חדש יתגלה. הרים וגבעות וארץ רחבת־ידים. ונחל קדומים נחל קישון יחצה ארץ המישור ומראהו כפס־כסף רחב נוצץ יענוד מרבד כּביר, שטוח לרגלי ההרים. ובשוּלי המישור דקלים רמים לאלפים זקופים כחיל־צבא נוטרים על הנוף המופלא מאד.

ובהגיענו למעלה סמוך למערה נגלה לעינינו המפרץ הכביר, כולו בעיגולו, בדומה לעין כחולה גדולה צופיה על ארץ רבה.

וליד פתח המערה בית ארוך קצת ובו שני חדרים גדולים שם ראינו חולים ונכים שוכבים על מצעים יבואו להתרפא במערה. בלילה הם מוכנסים ללינה במערה ובבוקר הם מוצאים לחדרים. ואיש ואשה מטעם השלטון שומרים על החולים במקום. ועוד סחו לנו אנשי המקום, שהלינה שלושה לילות במערה תעלה ארוכה לכל מחלה. והנכנס נגוע בגופו או ברוחו יצא בריא ושלם כטבע ברייתו ומי שלא נענה לו אליהו לילות שלושה, סימן שמחלתו גזירה חתומה ואין לו תקנה.

נכנסנו לתוך המערה. ארכה ורחבה כחמש־עשרה אמה והיא חצובה כולה, קרקעה, קירותיה ותקרתה מסלע אחד ועין הסלע צהוב, בהיר, נקי, רק יש מעט פיח בקירות מעשן המנורות. וראינו בקצה המערה שקערורית גדולה ואמרו זה המקום מושבו וחנותו של הנביא בשעתו וכן גם היום בעת יבוא לפקוד מערתו.

ואור שחודר מפתח המערה מאיר מעט חללה והאפלולית נראית כהינומה רכה וקלה ותעטוף גופך ותרומם רוחך. ישבנו על קרשים מונחים על־גבי אבנים וקראנו לאטנו מזמורי תהילים של יום ראשון שעה ארוכה.

וכל אותה שעה ישב רבנו תחתיו ולא נע ולא זע משקעוֹ במחשבותיו. ובהרימו ראשו ראיתי פניו שלוים נוהרים ואור עיניו יקרין כפי שראיתיו פעמים: בכותל המערבי, ביבנה ובקבר המלך דוד. והייתי שבע שמחה מראותי אותו בכך גם עתה.

משגמרנו הקריאה ורבו הבאים המבקרים נפרדנו מן המערה בפעימוּת־לב רבה, כי קשתה עלינו הפרידה. ובצאתנו אמר רבנו: אין זאת כי אם פינת־קודש זאת המערה, שמרוממת הרוח מרגישות טמירה.

ירדנו למטה, רכבנו ולקחנו דרכנו במשעול רחב העולה להר. והבהמות מתנהלות לאִטן ואנו עינינו נשואות כה וכה למרחב. ואיש לא ידבר ואיש לא ישאל מה ומה רק עינינו רואות ולבנו יהמה.

בפסגת ההר שם מנזר־כמרים וקרוב למקום מזבח אליהו והוא כמצבת־אבנים מרובעה שנים על שנים באַמה, תוכה ריק וגבהה בקירוב אַמה. שהינו שם כמה רגעים והיינו משקיפים מפסגת ההר מזרחה, צפונה ומערבה. במערב – הים הגדול, ממזרח – הרי אפרים, וצפונה־מזרחה – הרי הגליל, ומאחריהם, רחוק־רחוק, ייראה גוש כביר צחור נישא למרום ומראהו כעדרי עננים לבנים מבהיקים, זה על זה מגובבים – הוא החרמון, טעון שלג־עולמים. וצפונה, מהם והלאה, ייראו קצות הרי הלבנון מבהיקים בשלגם.

ובפסגת הר־הכרמל יש שטח ישר גדול ורחב וכל שפנינו לאחד העברים – נמשכים שרשרות הרים ורכסי הרים וגיאיות צרים בין ב??⁵⁸ הרים וכולם עטויים עצי־יער צפופים עד קצה האפקים וכל אלה ההרים הם־הם – הכרמל!

והיו עינינו רואות ושפתינו דובבות דברי ישעיהו על הערבה: הוד הלבנון ניתן לה הדר הכרמל והשרון והיינו כמו טעמנו טעם הדר הכרמל בכל חושינו, לא ידענו טעם נוף כמוהו מעודנו.

רחקנו ממקום המזבח, ישבנו לפוש וסעדנו לבנו במזון קל מצידתנו, ורבנו קם והיה מתהלך כה וכה לאִטוֹ. ראינו והנה הוא מרחיק צעדו. קמנו, יוסף ג’מיל ואני, וצעדנו אחריו. פנה לאחוריו וראנו. אמר: אשתוקק, בני, לשוּט קצת בהר. הן מראות אלוהים לעיני, נהלוך לרוח היום מעט עדי תפוּש החבורה ונחזור. הלך יוסף ג’מיל והביא עמו אחד המובילים ושלוש בהמות עמו (שמא ייעף רבנו) וצעדנו בעקבותיו, רחוקים קצת ממנו – לבל נטרידו מהרהוריו, וקרובים – עדי שמירת צעדיו. בין כך הפך רבנו פניו וראה שאנו אחריו, המשיך דומם צעדיו ונכנס בתוך החורש, הרחיק לכת כמחפש מה והוא שוהה כפעם בפעם ועומד כפי שמצפה ומקשיב, משתאה ומחריש. ואנו רואים ולא נראים, צופים מהלכו ומשתאים, כי היה מהלכו הפעם לא כמהלכו אתמול־שלשום, כי בחפזון נהג. ואנו דואגים לשלומו מחמת עייפותו, אך חששנו לבוא בקרבתו פן נפסיק הלך־רוחו. סברנו וגמרנו: אל נעצרהו, אבל נלך לאִטנו ואַל ייעלם מעינינו. כך הלכנו חרש בעקבותיו, לבנו לרבנו ועינינו לשלל מחזות סביבנו – וארך עמנו הרבה זה המהלך, אפשר כמחצית השעה, עד שהגענו סמוך לחורש אחר והוא גדול כיער עבות. מיד נכנס רבנו בעבי אילניו, כמו היה זה המקום מגמת פניו. נכנסנו גם אנו מרוחקים קצת ממנו – והיינו כמו עברנו אל תחום מיוחד ונבדל. אורה רכה תזלוף בחלל החורש, ואפלוליתו מרובה מאורתו. עטפתנוּ צינה קלה רעננה וריח שרף נעים וטוב נדף. ודומיה רבה ושלוה גדולה בחורש כבמקום־קודש. פסע רבנו פסיעות קלות סביבו כה וכה עדי ראינוהו יושב באבן סלע ונשען על חוטר הגזע. דומם ישב, כמו רבץ תחתיו בלא ניע ובלא זיע. עמדנו מסותרים מאחרי העצים והמתנו הרבה רגעים ארוכים. ולא ידענו אם עיניו פקוחות או עצומות והיינו דואגים לשלומו. לאחר־מכן קם בבת־אחת כמתנער, התבונן בגופו כבודק עצמו, ואחר – השקיף סביבו כמבקש נתיבו, וסברנו – עתה מחפש אותנו ורוצה בנו. מיד מיהרנו וקרבנו אליו, הסביר לנו פניו, שראנו נכונים לפניו ושאל אם הרבה ללכת זמן רב וכמה שעות ישב בכאן? (והיו פניו אדומים הרבה כשנים וקולו נמוך ורך אם מחבלי יגיעה אם מחבלי תנומה). משאמרנו לו שהרחיק לכת מעלה־מטה מחצית השעה וישב כאן רק רגעים ארוכים – שאל אותנו בתמיהה רבה: אך רגעים בלבד? האומנם? – אז ביקש רבנו גליונות נייר, לקח קולמוסו מן הקסת וכתב בלא שהייה ובלא מחיקה. לרגעים הפסיק ושהה והיה מעלה מזכרונו דבריו כמי שדולה מבור עמוק מימיו. רשם שלושה־ארבעה גליונות ונתנם לי לשמרם מכל משמר.

יצאנו מן החורש והיה כמתחזק, דיבר על מהלכנו ושאל לבני חבורתנו, אמרנו לו שכל החבורה, מסתבר, עברה כבר לדרכה העירה במורד ההר ממזרח.

רכבנו וירדנו גם אנו באותו מורד.

וכל אשר עבר על רבנו ביום הזה ואשר השיגו עד מעמקי נפשו, לא אני אכתוב כי שבח לאל הוא בעצמו כתב באיגרת גדולה לידידו אהוב נפשו רבי אבו אַיוּב שלמה אבן אלמעלם. גם ממציאותנו בירושלים מעת בואנו וגם כל אשר מצא אותו היום הזה ואשר הגה והזה ואשר ראה וחזה הכל כתב מהחל ועד כלה. ומהיות מאד מהוללה זו האיגרת העתקתיה בשלמותה כולה בזה הספר לאות ולמזכרת – תקראנה לקמן לפי הסדר. 

ויהי בבואנו לאכסניה בין־הערבים מבעוד יום, היינו יגיעי־כוח מהליכה ומרכיבה.

אבל גם היינו בגיל־לבב ובנחת־רוח ודמינו לאנשים שבו בדרכם מבית־הילולא והם נתונים בעייפות, בשכרון קל ובעליצות רבה.

וכשהתפללנו מנחה ומעריב הנעים רבי חיים סתרי חזנותו לאזנינו והוסיף שמחה על שמחתנו.

אחר־כך ישבנו במנוחה ובשלוָה. ורבנו, עם שהיה מצרף עצמו לשיחנו, ראינו, שעדיין משוך הוא אחר הרהוריו, יש ודיבר אלינו וענה לנו כהלכה, ויש – לא שעה אלינו ולא השיב לדברינו.

ובעודנו מדברים בינינו על דרך שובנו ירושלימה, סברנו שילכו יוסף ג’מיל ויעקב אל סגן הגזבר לשאלוֹ מתי מועד הנסיעה בחזרה. והנה טרם יצאנו בא האיש שליונו בהר, שלוח מעם האדון הסגן ודיבר אל יעקב ואל יוסף לאמור: הסגן והפמליה שלו חוזרים ירושלימה בדרך־המלך שעוברת בטבור הארץ מזרחה דרך ניאפלס (היא שכם). אם רצוננו אנו לשוב בדרך שבאנו בה, דרך המישור, הנה הוא המלווה יצא עמנו בעת שניכּוֹן לנסוע, ואם רצוננו להצטרף אל פמלית הסגן – היציאה מחר בבוקר אחר שליש ראשון של יום. ואמנם – אמר – הדרך הזו ארוכה יותר ותימשך לפחות שמונה ימים.

שמנו פנינו אל רבנו לשמוע דעתו ורצונו, והשתוממנו מראותנו אותו מחריש, עיניו פקוחות, תמוהות, כמי שרואה מראות פלאות. ואחר היה כמתנער ואמר הגידו לו לאמור למעלת האדון הסגן: נודה הרבה לכבוד מעלתו על גודל חסדו, בחפץ־לב נתכבד לסעת בעקבותיו.

יצא השליח ופנה רבנו כמתנצל לפנינו לאמור: הן שעת־כושר גדולה היא, שנעבור בארץ לארכה ולרחבה בבטחה גמורה עם אנשי השררה – הנחמיץ הזכות הגדולה?

ודאי הסכמנו לדעתו מלב טוב ונפש חפצה. אז נזדרזנו להכין עצמנו למסע מחר ונודיע לבעלי הבהמות הדברים ונוסף להם שכרם כמספר הימים הנוספים.

עם זאת היינו תאבים ונכספים לדעת מה היתה לרבנו כי נפל לפתע בהשתוממות גדולה וימהר ויחליט ממנו לסעת בדרך הארוכה בלא שייוָעץ עמנו כדרכו בכל משאלה אם קטנה או גדולה, אך נמנענו משאלו בדבר הזה, כי אמרנו אם כך רצונו והגיגו ודאי דברים בגו.

ואכן, כשהגיעה השעה וקראנו האיגרת המהוללה שכתבה בשובנו ירושלימה, ידענו נכוחה דבר־דבר לאשורו מכל הקורות אותו באותו יום גדול להלל בעבי החורש בהר־הכרמל. וכל אלה ייוָדעו לך, הקורא, מאותה האיגרת גם ממהלך הדרך בחזרה, שכולה הוד ותפארה. 

 

האגרת    🔗

והיינו כמדושני־עונג בשובנו ירושלימה. כמו לבשו כל בני חבורתנו, ועל אחת כמה וכמה רבנו, שמחת לב וברכת נועם משוטנו בשלום ובשלוָה במרחבי ארצנו משׂושׂ חיינו.

ורבנו – כמו חוּדשוּ אוניו ושפעוּ רעיונותיו וגולל לפנינו מחשבותיו ותכניותיו על ענינים ומעשים עלינו להחילם, עם שוב המלך בעוד שבוע ימים או עשׂוֹר ובטחוננו בצור ישענו, שיהיה לבו לטובה עלינו, כן יהי רצון.

ואחר נוחנו בירושלים שנים־שלושה ימים כתב רבנו האיגרת לידיד־נפשו. והרי העתקה לפניך לתומה:

אל אביר הרועים ואציל בשוֹעים אשר לו התפארת כלשליט עטרת, גדול בתורה ובאמונה וידיו בשיר ומחקר אמונה, אהוב נפשנו מחמד עינינו לא ימוש מלבנו, בו חקוקה אהבתנו עזה כבימי בחרותנו כבוד מעלת שמו

רבי שלמה

בן כבוד גדולת רם המעלה רבנו יוסף אלמעלם מאת המעתיר תפילה עליו לשוכן מרומים יוסיף ימים על ימים, הקטן באלפי ישראל יהודה בן שמואל. 

תהמה נפשי להביע רחשי לאיש שוכן בלבבי וכתשורה לו להביא עשתונותי וצפונותי חלומותי וחזיונותי גם כל התלאה מצאתנו והטובה אשר השיגתנו מעת דרכה רגלנו בציון עיר מכלולנו ועד היום הזה כ“ז בסיון התת”ק ליצירה.

הנה בראשית בואנו, רבת שבעה לה נפשנו מבוז הגאיונים ולעג השאננים, המה בני שעיר אלופי אדום, ארץ־הקודש לרגלם הדום. והיינו כחודש ימים תלויים ועומדים אם לרחמים ועידודים או לגירוש ולנדודים. ועמדנו בבטחון ובתקוה בגואלנו עדי האיר ישעו עלינו, כי בעזר הרופא חולים, העלינו ארוכה לבן יחיד יקיר מבית המלוכה, מאז עלה קרננו, שבח לבוראנו, בעיני משנה למלך, המגן בעדנו. ובשוב המלך מעבר לימים בקרוב באלה הימים אנו תקוה ואמונה באלוהינו כי יאיר המלך פניו אלינו לתת מהלכים לישראל בארץ־קדשנו והיה בהגיע הבשׂוֹרה בתפוצותינו תזרח קרן־אור בחשכת גלותנו.

ולזאת האיגרת גם תכלית נסתרת, איויתיה חקוֹתה בזאת המשוגרת. אם דאגה בלב איש ישחנה אף כי ברכה בלב איש יגידנה. ואם כי רבו כמו רבו ידידי ואהובי, איויתי גלותה לך השוכן בקרבי מחמת כמה וכמה טעמים, האחד: כי זכוּר אני ואתה עת ישבנו צמודים בחדרך ותערוך עלי כמור דברי הדרךָ, גם הגית נכאים על תפלוּת חיינו בגולה וחילחלה בדברך עצבוּת גדולה, לא ראיתי מעודי כלבך לב נקרע ודואב מגודל חרפתנו ומאבל גלותנו. וָאֶדור אז בנפשי נדר לאמור: אם אזכה ואראה בציון נחמה, ברוב או במעט, לרפא הנשמה, לא אמנע מאהובי טובי וטעמי; במגילת ספר אפקדנו מכל אשר עמי והיתה לו לשעשוע ולנחמה מעמי. וגם זאת: כי ראה ראיתי דמותך בהר־הכרמל לעיני והן לא לחינם הראוני אותך לפני.

ואמנם אתן תהילה ושבח לבוראי, על כל אשר חזיתי בעין־רואי, מחמודות ירושלים קרית מלך רב, הגם ביד נכרים, והמקדש נחרב, ונועם וטוהר אוירה וקסם זוהר אורה. הן כמו אחת מששים מאור שבעת הימים ירחף על ירושלים משמים רמים, מה גם בדמדומי־ערב ענוגים, עת אפקים ברוך גונים מזוגים, ואמרו: עשרה קבים יופי ירדו לעולם תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם. ועם שפעת היופי תענוד ירושלים קדושה והוד כפלי־כפלים. ורבים־רבים מקומות קדושים, כולם אוירה טמירה גדושים, גם ליד קברי צדיקים, זכרונם לברכה, תעמוד נפעם כלפני שידוד מערכה. כן אחזו לנו הרהורים־הרהורים, עצב וגיל וחזון צרורים, בכותל המערבי וקבר דוד המלך ומערת צדקיהו וחצר המטרה לירמיהו וקבר כלבא שבוע כמעון הדוּר ברוחב גבולו, חצוב מסלע אחד כולו, חוקקי בסלע משכן לו.

אולם עלה עלו על כולמו מראות הכרמל אין דמיון למו, יען המראות אפפוני ויהפכו בקרבי חיוּת, מציאות וחזון, חלום ופיוט.

ואמרתי, לפניך, ר' שלמה חביבי, אגולל כל שהפעים רוחי והרעיד לבבי.

ואולם זאת הפעם לא על הנגלות / הגם הוד נהדר כלולות,/ אערוך לך שיחי / אבל על צפונות רוחי / (אכן, על הוד המראות בארץ הפלאות / אשיר, בעזר בוראי, שירה חדשה כיאות / צורתה, סגנונה, משקלה וטעמה / כולה מארץ העברים ורוחה מעמה) / והנה לפניך הכמוסות עמדי, אשר לא נוסיתי ראות כאלה מעודי. ותם אני ולא אדע פשר דבר / מאשר קרה ואשר עלי עבר, אם נפלתי לאור־יום בשעיפים מחזיונות לילה, או מחולשת זיקנה נהפכו עלי גדולות מטה ומעלה, האם הזיתי או חזיתי בלא יודעים – ואולם הכל – אחוּש – מפלאות תמים דעים.

והנה הקורות אותי בהר־הכרמל, פרט לפרט חרות בלבי כבאיזמל, ותג לתג מצורף, גם הקל בקלים, ואתה רופא, חכם, ובוחן עלילים הכר־נא למי החותמת והפתילים, אם חזון־שוא ירד עלי מחולשת הדעת או כי יד ממרום איותה בי געת:

עלה עלינו לעת הבוקר לאִטנוּ, בהר־הכרמל חמדת ארץ תפארתנו. ראשונה הגענו למערה גדולה בשם ידועה, היא מערת אליהו הנביא, לפי השמועה, והיא רחבה, גדולה, מסלע אחד כולה, בעיני כל הגויים מקוּדשה, מהוללה, כי תחולל פלאות באנשים נכים, טרופים, יירפאו בלינם בה לילות שלושה רצופים. אמרנו אפשר אמונת־שוא בפיהם ואפשר שמץ אמת בדבריהם. אולם עם שבתנו במערה שעה קלה ירדה עלי בלאט רוח אחרת נעלה: רחב לבי והמה וקלותי וזכותי בעיני, דממה ושלוה סביבי, ובקרבי רצו־אצו רעיוני / כמו מים רבים הציפוני הגיונות, והארות שטפוני עם רוב ערגונות, מעודי לא ידעתי רחשים כאלה פלאיים ונכספתי לקרוא בקול: הגידו תהילתו באיים! וכמו חלב ודשן תשבע נפשי ושפתי רננות יהלל פי בלחשי.

משנכנסו רבים מבקרים יצאנו את המערה / וקשתה הפרידה כעקירת טופרא⁵⁹ מבשרא / ובצאתי הייתי כגבר עברוֹ יין / ספק אני בדרך או במערה עדיין. / אך שפע נגוהות מנוף מופלא מאד / האירו לעיני מראות רבּי־הוד / ממעלה־הכרמל נגלו עד מרחקים / ותכלת ים זוהרה מול תכלת שחקים / ואדמת מרחביה שאננה תחלום חלומות נצחים / רובצה כבריית־ענקים תחת מרומים צחים / ורומי הרים יביטו מבט־עולמים / על ימים אין קץ חולפים, נעלמים / ורוכסי הכרמל אַלון וארז ענודים / מימיני ומשמאלי ערוכים כגדודים / ואעל הכרמלה ואבוא עד פסגותיו / אשקיפה לכל עבר ואין לראות קצוותיו / לא הר אחד כי הרים בהרים גובלים / לא כרמל אחד הוא כי רבים כרמלים / ויער וחורש בכל צד ופינה / ולכל עבר קסם ולכל פינה חנה.

ופתע – לא אדע נפשי – בלבי רגש טמיר / יעיק כעגלה המלאה לה עמיר / וכמו יד נעלמה דחפתני: קום לכה / ואלך דומם כמשוך בחבל – לא עליך / לא ידעתי דרכי בין חורש וחרשַיִם / הלכתי כאַייל תערוג על אפיקי מים. / עוד העיקה מאד רוח עצב עלי / עדי יגעתי ואומר אפולה לרגלי / והנה לעיני חורש כּבּיר / אילניו נישאים באַדיר / דמי בית־מקדש בחורשה ואפלולית פזורה / והיא נעלה, נפלאה, מכל אורה / וריחות סתר ישימו באפך קטוֹרה / רבצתי. משעני חוטר־עץ, צלו ליטפני / אז חרש כמו רוח־שפיים אפפני / כמין שיקוי נפלא חדר באברי וגידי / וגם בחכי טעמו רב עד בלי די / ועתרת צהלה ניתכה בכל עצמותי / כמוה נפלאה לא ידעו כל ימותי / אמרתי תת קולי בשיר־רננים / כי מלאתי רגשות־גיל ואונים.

ואז – אז בן־רגע נפל דבר. פתע הועברתי אל העבר. / סבורני אין ביכלתי ואין בגדר האפשר / ואין בלשון בני־אדם מלים / יגידו מה נתרחש בי שם, בעבי יער הכרמלים / איכה שבתי וחייתי במשך רגעים מקוצרים, כששית השעה משוּערים, / ימים רבים־רבים. וחזיתי, או הזיתי, או חלמתי, מראוֹת ומאורעות, מעשים ופעולות, התפעלויות ודמיונות, מימות ילדוּתי, נערוּתי, בחרוּתי וגברוּתי.

ברם, מן הנמנע כי אנסה ואשוב לרשום הדברים כפי שראיתים באורח מסתרים יען בשעתם קמו החזיונות בדרך הטבעי כמשמעותם, דבר־דבר במקומו קיים ושריר / ומראה אחר מראה עלה ואתי שפּיר / ואילו לאחר אותה שעה נתערבבו ונסתכסכו דברים בדברים ומראות במראות, הגם שרובם בהיר ונהיר עד תכלית אבל חלקם עלה כולו קמשונים, כוסו פניו חרולים. ואמרו: אין חלום בלי דברים בטלים.

ואולם גם כל אותם האירועים והפּעלים, הברורים והנעלים, מן הנמנע שאעלם כולם על הכתב, יען תקצרנה היריעות מהכיל הכל / ואטו כי רוכלא לחשוב וליזול? / אבל מעט מזער אכתוב לך, דרך תרומה / להיות לך לדוגמה / ולא אקפיד לכתוב בחרוז ומליצה, אבל דברים כהוייתם בלא חציצה.

ראיתי עצמי ילד גדול, כהיותי בטליטליאן, בן תשע, ביום שמחת תורה, שעשוני חתן מסיים וקראתי בעצמי בספר התורה ו“זאת הברכה” בנועם ה“טעמים” כהלכה (והן אמנם כן היה בילדותי, כשעשוני חתן מסיים). ובחזוני־בחלומי הייתי תמה בעצמי: הן היתה עמי כזאת לשעבר, אך לא נתעכבתי בדבר. לאחר התפילה, בעת ההקפות, היתה צהלה רבה. ואחר יצאנו החוצה בכיכר בית־הכנסת הרחבה, מקום מושב הנשים שורות־שורות בחצי גורן עגולה והכל מברכים ושותים מפרי הגפן בגיל והמולה ורבים רוקדים בשמחת התורה תשואות חן־חן לה. אותה שעה מצאתי עצמי נשוא בזרועות אבא, שכוב כתינוק רך פרקדן בין שתי ידיו, צעד וקרב אל אמי ואמר לה צוהל ושמח ורוגש: הביטי, ראי, סהרה, זה הקטן יאיר חיינו, זה יפאר שמנו, והעבירני בין ידי אמא ושפתיו שופעות ברכות (וכן ממש, אזכור נכונה, היה עמי בילדותי).

ודומה לי אחר זה המראה היה עלי מראה קודם לו בחיי. ומסתבר: אין מוקדם ומאוחר בחלום.

וזה המראה: אני הולך עם שנים מחברי, בהיותנו מתלמידיו של המלמד המהולל ר' שמואל בן עלי הבבלי. והיה לימודנו אחר הצהרים נביאים אחרונים ואז כבר גמרנו ישעיהו וידענו כל פרקיו כמעט בעל־פה. אותו היום אמרנו לפניו בעל־פה פרק ראשון מירמיהו (כן

ממש היה גם בחלומי) והוא נתן לכל אחד מאתנו פיסת־נייר לאביו, שישלם לו פרס הפרק, מספר פרוטות כפי טיב דעתו בעל־פה פּרקוֹ – למיטיב לדעת ירבּה, ולממעיט – ימעיט. ולאחר שביאר לנו פרק שני הלכנו הביתה, גבינו החוב מאבינו וקנינו רקיקי־דבש עם שקדים. כל זאת עבר עלי בבהירות גמורה כאשר אני מספר לך.

ושוב אני נמצא במושב־רעים בגרנטה (ואני כבן ט“ו־ט”ז שנה), בבית ר' יצחק אַבּו אִבּרהים אבן עזרא, מתעסקים בתחרות בחיבור שיר על הידידות בן חמישה בתים בזמן קצר וקצוב – כרדת הצל מולנו מן הגבעה, מעלה־מטה כמחצית השעה. ואמנם מיהרתי וגמרתי ראשון השיר בעתו. ופלא על כל פלא: אזכור ראשית השיר חיברתיו בחלומי (לא חיברתי כמוהו מעודי):

יעניקוּנוּ הימים מיטב התשוּרוֹת

שבת אחים נפשם אהבה קשוּרוֹת

והשאר נעלם ונמוג.

והנה מראה אחר כמו הועתק מן העבר, מדוקדק בשלמותו, והוקם בחלום כמו היה החלום הורתו ולידתו: אני באליסאנה שלנו אשר ייאמר לה “עיר היהודים”, ביום עליית המעוז והמגדול רבנו יוסף הלוי בן מיגש על כסא רבו המאור הגדול רבנו יצחק אלפסי ז"ל.

אכן יום גדול כמוהו לא ראתה אליסאנה המהוללה, בבחור רבניה וחכמיה, רובם ככולם, ברבנו יוסף בן השש ועשרים לרשת כסא הרי"ף.

יצאתי מבית רבנו עם הפמליה חמישים חכמים דיינים וגבירים פני העדה. בדומה לכתוּב בנחמיה, ביום חנוכת החומה, הלכו לפני הפמליה שתי תודות⁶⁰ ושתי תהלוכות מימין ומשמאל לרחוב ולפניהן באמצעו של רחוב שלשלת ארוכה מכמה מאות נערים מגיל י' ומעלה מתלמודי־התורה ומבתי־המדרש וזימרו בלחן נחמד המזמור: ה' בעזך ישמח מלך וכו'.

אחר דרוש ראש אב בתי־הדין דרש רבנו דרוש גדול והפליא לעשות כעוצם יכלהו.

אז עמדתי בתיבה והשמעתי בעל־פה השיר שחיברתי באותו יום:

ערכו כיום רעיוני והודו לה' כי טוב

ראו נא כי אורו עיני ורחש לבי דבר טוב

ונהרו אל טוּב אדוני כי יי דבר טוב וכו'.

והנה המראה הנשגב נתחלף או נתערב כהרף־עין במעמד אחר, ביום צרה ואבל כבד, יום עמדנו בשערי העיר טליטליאן עם בחירי העדה והמתנו לשר המפואר בחכמתו, הנודע בצדקתו רבי שלמה אבן פרוצאל לעת שובו ממסעו מטעם המלך אלפונסו ובידי שיר חיברתיו לכבודו לקראו עם הקבלת פניו – והנה רץ המגיד ובישׂר הבשׂוֹרה הנוראה: נרצח השר ממארב בידי ספרדים נוצרים והנה מובא שותת דם במרכבה. ובחלומי קראתי השיר שחיברתי באמת אותו יום מניה וביה לפני קהל האבלים:

זעק יער עלי ארז והילל

אשר קוה לאור שחר והא ליל

אמת לא ידעה נפשי בטרם

ספותו כי ימותון עש והילל

(ואחר חיברתי קינה גדולה בת מאה ארבעים וששה בית, ראש כל בית אות מן השיר “זעק יער” כסדרם). ולפתע, אחר המראה הזה או אפשר לפניו (לא אדע איך זה ומה זה) נמצאתי עומד אני ובני־לוייתי לפני שערי ירושלים כביום הראשון לבואנו שם בין־הערבּיִם. והשערים נעולים בפנינו ואנו בצער הרבה וביגון ובעלבון מול השערים הנעולים, והנה באין אומר ודברים החלו נפתחים לאִטם השערים עד שנפתחו עד סופם. ושם, בפנים, עומד הסנשו (הוא משנה למלך של ירושלים – כפי שהכרנוהו אחר־כך) ורומז בידו לי ולבני החבורה שניכנס. והמתורגמן (אחד אסטיפאן) עובר ולוחש באזני: הסנשו איש טוב ורחמן, הוא אוהב אמת ומישרים והנה הוא פותח ליהודים השערים.

ודי באלה הדברים, קצרים נבחרים, מכלל חידת הסתרים.

ועתה אגיע אל קץ הפלאות. / בטרם יחדלו הקולות והמראות / והנה לקראתי איש שב, נכבד־מראה / הדור ונאה / ברוב כוח צועה / – זה אתה, אהובי ידידי, / אכן לא טעות עמדי / אתה בעצמך. ובעודני מבקש להתנער מתמהוני ורהיוני / ולהביע דבר בששוני / הנה מאחריך הרחק ממך כחמישים באמה / נגלתה אלי דמות מופלאה מעל האדמה, / כמרחפת בין חטרי העצים. העמקתי הבּט בדמות. הדמות… דמות אליהו הנביא כאשר תואר מראהו ב“מלכים”: איש בעל שׂער ואזוֹר־עור אזוּר במתניו, זקנו רחב גדוש. לדמות פניו יפעה. וכל מראהו עדוי הילה דקה שקופה מופלאה.

אמרתי אשתחווה אַפּיִם ארצה מפני המראה הזה כי נורא הוא. ופתע, קול כהד הרעם בהריעו מרחוק (לא קול חזק אבל כקול המון ברעה) וניב ודברים בקול הגדול כמו יחרגו מתוכו בלא חדול. ואעצור רוחי ואקשיב כי אבחין באוזן מלים – והקול קורא בשמי ובשם אבי. ואחר שמעתי דברים ואמרים כבהלמות חצובים, הגה־הגה לאטוֹ, בהפסק, לעצמו, אוֹמר־אוֹמר, הבהיר והסתום, ברוחו ובטעמו – ואלה הדברים:

יהודה בן שמואל הלוי

יהודה בן שמואל הלוי

הקשיבה.

אני

אליהו התשבי

שלוח אליך.

חסדי אֵל

לך אבשר.

היו נשקלוּ

נבחנו פּעליך

בימי חייך

עד היום הזה.

בבוא עתך 

נוחך במרום

בין נביאים

תנאים אמוראים

גאונים צדיקים.

וחלף

אמונתך תמה נאמנה

באלוהי ישראל

חלף

אהבתך באין תכלה

לארץ הבחירה

חלף

עוצם יגונך

לגלוּת עמך

וחלף

נועם טוהר תהילות שירתך –

נקרע היום

גזר־דין גלות ישראל.

מן יום זה והלאה

גאולת ישראל

לא בידי שמים.

הוסרו תנאים

בוטלו קשרים

נמחו עתים

לא בדור שכולו זכאי

ולא בדור שכולו חייב,

אך בכל דור ודור 

גאולת ישראל בידו.

למענך שוּדדוּ

מערכות עולם.

כי בטרם יעלה ישראל

לרום תעודתו

להיות אור לגויים עלי אדמות

יעלה קודם אל נחלת קדשוֹ.

אתה הסיבות כל אלה.

הימצאך פה עתה

חוללה זאת התמורה.

וביום היאספך אל עמך

כקרבן עוֹלָה תעלה כליל.

אַל תשאל

אַל תחקור

הרשות ניתנה

עד פה.

מן חשכת צלמוות

תחל זריחת

אחרית הימים.

דורות יחלוֹפו

יובלות ינקופו

אז תגיע

אחרית הימים

וגאולת עולמים.

ועתה

קום

התהלך בארץ

לארכה ולרחבה

אות ועדוּת

להישנות ההבטחה

לאברהם אבינו

על־ידך –

כי לך אתננה

ולזרעך עד עולם.

ובבת אחת נפקחו עיני ולא ידעתי נפשי, מקומי וזמני. וראה גם ראה קיום אלה הדברים לאלתר, שכּן בעמדנו לשוב מחיפה לירושלים – ביקשונו אנשי השררה מעצמם ולקחונו עמם והעבירונו מחיפה העיר בנתיבות גדולות, הדורות, ועינינו חזו עמק יזרעאל וטבריה ושכם. אבל על כל אלה אשיר בעזר ה' שירה מיוחדה בבוא השעה הנועדה, כן יהי רצון.

ועתה אחדל ואשים קנצי למלין

ואפרש שלומות וברכות כטבין ותקילין

לך ולכל בני ביתך

ולכל צאן מרעיתך.