כרגיל יקרה הדבר אחרי הפסד הגון בקלפים, או אחרי שתיה כדת, כאשר הזנבת נותנת אותותיה. סטאֶפּאן סטאֶפּאניץ' ז’ילין מקיץ ברוח קודרת עד מאוד. מראהו חמוץ, ממועך, מדובלל; ארשת אי־רצון בפניו האפורים: ספק נעלב הוא, ספק בוחל במשהו. הוא מתלבש לאט, שותה לאט מי־ווישי שלו ומתחיל להלך על פני כל חדרי הבית.
– רוצה הייתי לדעת, איזה ח־ח־מור מהלך כאן ואינו סוגר את הדלתות? – הוא רוטן בזעף, כשהוא מתעטף בחלוק ופולט רוק בקול – לסלק את הנייר הזה! למה זה מתגולל כאן? עשרים משרתים אנו מחזיקים, והסדר פחות מאשר בבית מרזח. מי צילצל שם? את מי נשא לכאן הרוח?
– זוהי סבתא אנפיסה, המיילדת של פאֶדיה שלנו – עונה אשתו.
– משוטטים כאן… טפּילים!
– קשה להבין לרוחך, סטאֶפּאן סטאֶפּאניץ'. בעצמך ביקשת ממנה לבוא, ועכשיו אתה רוגן.
– אין אני רוגן, כי אם מדבר. מוטב לך, ידידתי, שתעסקי במשהו, משתשבי כך, בחיבוק ידיים, ותשאפי לוויכוחים! אינני מבין את הנשים הללו, חי־נפשי! אין א־ני מ־בין! איך הן יכולות לבלות ימים תמימים באפס מעשה! הבעל עובד כשור, כב־ב־בהמה, והאשה, רעייתו־בחיים, יושבת כמין בובונת, אינה עושה דבר, ורק אורבת להזדמנות לבוא לידי ריב עם הבעל, מתוך שיעמום. הגיעה השעה, ידידתי, לחדול מהרגלי־תלמידות אלו! כבר אינך חניכת־אינסטיטוּט, לא עלמה, אלא אם, אשה! את פונה הצידה? אה! לא נעים לשמוע אמת מרה?
– מוזר הדבר, שאתה משמיע אמיתות מרות רק בשעה שאתה חש בכבד שלך.
– ככה, פתחי, איפוא, בטענות ומענות, התחילי…
– בילית אמש במקום־שעשועים מחוץ־לעיר? או אולי שיחקת בקלפים אצל מישהו?
– ואפילו כך? למי זה נוגע? האם חייב אני למסור דין־וחשבון למישהו? כלום לא את כספי־שלי אני מפסיד? כל מה שאני מוציא בעצמי, וכל מה שמוציאים בבית הזה – שייך לי! את שומעת? לי!
וכן הלאה, הכל ברוח זו.
אך לעולם אין סטאֶפּאן סטאֶפּאניץ' כה הגיוני, כה חסוד, קפדן ושואף־צדק כמו בשעת ארוחת־הצהריים, כאשר כל בני־ביתו יושבים על־ידו. הפרשה מתחילה כרגיל במרק. לאחר שז’ילין בולע כף ראשונה הרי הוא מעווה פתאום את פניו ופוסק לאכול.
– השד יודע מה זה… – הוא ממלמל – אצטרך, כנראה, לאכול במסעדה.
– וכי מה? – נחרדת האשה – כלום אין המרק טוב?
– איני יודע איזה טעם־חזירים צריך שיהיה לו לאדם, כדי שיאכל בליל זה! ממולח יתר על המידה, וריח סמרטוט נודף… מיני פשפשים במקום בצל… הרי זה מקומם ממש, אנפיסה איוואנובנה!! – הוא פונה פתאום למיילדת האורחת – יום־יום אתה נותן מבּול של כסף למזונות… מונע מעצמך כל דבר שהוא, ולבסוף מאכילים אותך בכגון זה! אין זאת כי רוצים הם שאעזוב את מישׂרתי ואלך בעצמי למטבח לבשל.
– המרק טוב היום… – מעירה האומנת במורך.
– כך? את מוצאת? – אומר ז’ילין, כשהוא ממצמץ בעיניו בזעף לעומתה – אבל איש איש וטעמו. בכלל, עלי להודות, ווארווארה וואסיליאֶבנה, כי נחלקים אנו, אני ואת, בענייני־טעם. את, למשל, מרוצה בהתנהגותו של הנער הזה (ז’ילין מצביע בתנועה טראגית כלפי פאֶדיה, בנו) את נלהבת ממנו, ואני… אני מתמרמר. כ־כן!
פאֶדיה – ילד בן שבע, שמראה־פניו חיוור, חולני – פוסק לאכול ומשפיל עיניו. פניו מחווירים עוד יותר.
– כ־כן! את נלהבת, ואני מתמרמר… עם מי מאתנו הצדק, אין אני יודע. אולם מעז אני לחשוב, שאני, כאב, מיטיב ממך להכיר את בני. הסתכלי־נא, כיצד הוא יושב! כלום כך יושבים ילדים־מחונכים? שב יפה!
פאֶדיה מגביה סנטרו למעלה ומותח צווארו, ונדמה לו כי ישיבתו ישרה יותר. בעיניו עולות דמעות.
– אכול! החזק את הכף כראוי! ראה תראה, עוד אטול אותך לידי, ילד רע שכמוך! אל תעז לבכות! הבט ישר אלי!
פאֶדיה מתאמץ להביט ישר, אבל פניו רועדים והדמעות מציפות את עיניו.
– אה־אה־אה… לבכות אתה רוצה? אתה אשם, ועודך בוכה? לך, עמוד בפינה, בהמה שכמותך!
– אבל יאכל־נא תחילה! – קמה האשה למגן.
– יהא בלא ארוחה! מנוו… שובבים כאלה אין להם זכות לאכול ארוחת־צהריים!
פאֶדיה, שפניו מעווים וכל גופו מרתית, יורד מעל הכיסא והולך אל הפינה.
– ועוד תדע את תנואתי! – ממשיך ההורה – אם אין איש שיטול עליו את טורח החינוך שלך, יהי איפוא כן, אטול אני עלי… אצלי, אחא, לא תהיה משתובב ובוכה בשעת הארוחה! גולם! יש לעסוק בדבר של ממש! מבין אתה? לעסוק בדבר של ממש! אביך עובד, עבוד איפוא גם אתה! אין איש צריך לאכול לחם חינם! חייב אתה להיות בן־אדם! בן־א־דם!
– חדל־נא, בשם אלוהים! – מתחננת האשה בצרפתית – לו, לפחות, לעיני זרים לא היית מכרסם אותנו… הזקנה שומעת הכל, ועכשיו, מפיה, יצא הקול על פני העיר כולה…
– אין אני חושש מפני אנשים זרים – משיב ז’ילין רוסית – אנפיסה איוואנובנה רואה, שדברי־אמת בפי: וכי מה, לדעתך, עלי להיות מרוצה בפירחח הזה? את יודעת בכמה הוא עולה לי? אתה יודע, נער נבזה שכמוך, בכמה אתה עולה לי? או אולי אתה סבור שאני מזייף את הכסף, שהוא נופל לידי חינם? אתה שומע מה שאני אומר, או לא? אתה רוצה כי אלקה אותך, מנוול שכמוך?
פאֶדיה מצטווח ופותח בבכי בקול רם.
– הרי זה, לבסוף, לבלתי־נשוא! – אומרת אמו, כשהיא קמה מעם השולחן וזורקת את המפית – לעולם לא יתן לסעוד במנוחה! הנה, כאן תקוע אצלי נתח שלם!
היא מצביעה על עורפה, מצמידה ממחטה אל עיניה ויוצאת מחדר האוכל.
– הן הואילו להיעלב… – רוטן ז’ילין, כשהוא אונס עצמו לחיוך – רכות ומעונגות… הנה כי כן, אנפיסה איוואנובנה, אין האוזניים נוטות כיום לשמוע דבר־אמת… ואחרי הכל נמצאנו אנו אשמים!
כמה דקות עוברות בדומייה. ז’ילין מעביר עיניו על פני הצלחות, ומשהבחין כי איש לא נגע עדיין במרק, הרי הוא נאנח עמוקות ומישיר מבטו אל מול פני האומנת המאדימים, המלאים חרדה.
– למה זה לא תאכלי איפוא, ווארווארה וואסיליאֶבנה? – הוא שואל – נעלבו, איפוא? כ־כה. אין האמת מוצאת חן. בכן, סלחי־נא, כך טבעי, אין אני יכול להעמיד פנים… לעולם תהלך לשוני אמת. (אנחה.) אבל הנה רואה אני, כי נוכחותי אינה רצויה. אין יכולים לדבר בפני ולא לאכול… מילא, יכולתם לאמור לי והייתי מסתלק… וגם אמנם אסתלק.
ז’ילין קם וצועד, מלא הכרת־ערכו, לעבר הדלת. בעברו על פני פאֶדיה הבוכה, הוא נעצר.
– אחרי כל מה שהתרחש כאן הרי אתה חו־חו־פשי! – הוא אומר אל פאֶדיה, כשהוא מפשיל ראשו לאחור – לא אתערב עוד בחינוך שלך. אני רוחץ בנקיון כפי! והרי, אני מבקש את סליחתך על אשר עשיתי בלב תמים, מתוך בקשת טובתך, והטרדתי אותך ואת מדריכותיך. עם זה אני מסיר מעלי לתמיד את האחריות לגורלך.
פאֶדיה מצטווח ומתייפּח בקול רם מבראשונה. ז’ילין פונה בארשת־כבוד אל הפתח ומסתלק אל חדר־השינה שלו.
אחרי שינה של אחר־הצהריים תוקפים יסורי־חרטה את ז’ילין. הוא בוש בפני האשה, בפני הבן, בפני אנפיסה איוואנובנה, ואף אימה לבלי־נשוא עוברת אותו בזוכרו את אשר היה בשעת הארוחה; אולם אהבת־עצמו רבה, ואין לו די אומץ לנהוג בכנות, והרי הוא מוסיף לזעוף ולרטון…
כשהוא מקיץ למחרת בבוקר, רוחו טובה עליו מאוד, ואגב רחיצה הוא מצייץ ברוח־שמחה. בהיכנסו לחדר־האוכל לשתות קפה, הוא מוצא שם את פאֶדיה, שלמראה אביו הוא קם ומביט בו במבוכה.
– ומה נשמע, אישי הצעיר? – שואל ז’ילין בעליצות, בשיבתו אל השולחן – מה חדש אצלך, אישי הצעיר? חי אתה? בכן, בוא, ילדוֹן, תן נשיקה לאבא שלך.
פאֶדיה, חיוור, ניגש בפנים רציניות אל אביו ונוגע בשפתיים רועדות בלחי אביו, אחר־כן הוא סר ויושב דומם על מקומו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.