את בן דורו של ירמי‘, את חבקוק, ראינו כי היה נביא ומשורר כאחד. שתי פרשיותיו הראשונות דברי נבואה הם ופרשה השלשית והאחרונה “תפלה לחבקוק” מזמור גמור הוא וכל דקדוקי מזמורי תהלים נוהגים בו, כאשר בארנו במקומו. ומי יודע אם לא התחדש בימי הנבואה האחרונים, המתכונת הראשונה שֶתִּכֵּן לה שמואל אביה, לשום אותה ואת השירה לאחדים ביד החוזים, אשר הקים בניות ברמה, אשר לפני הנביאים הלך “נבל ותף וחליל וכנור והמה מתנבאים” (ש"א י, ה) ואבות המשוררים בימי דוד, הלא הם אסף, הימן וידותון היו גם “הנביאים” (דהי"א כה, א) והימן וידותון נקראו “חוזים” (ה; דהי"ב לה, טו). וכן אנו רואים דוגמת זה בימי הנבואה האחרונים בחבקוק. ואם נעמיק מעט להתבונן, נמצא כי מזמורים רבים בתהלים נאמרו בפי ירמי’ וסיעתו. במזמור עט שלדעתנו נאמר מחוץ לירושלם תכף אחר החרבן, הלא מצאנו שני פסוקים מפסוקי ירמ' (תהל' עט, ו-ז=ירמי' י, כה) וגם מזמור קמ"ו העלינו, כי ירמי' אמרו. וכי קרוב הוא, כי גם רבותינו החזיקו כן. אך מלבד זה הנה גם הפסוק, אשר לפי דברי קדמונינו הוא עקר ההלל הגדול (ירוש' פסחי' ה, ז) מקרא כתוב ושנוי הוא בדברי ירמי' (ירמ' י, יג; נא, טז=תהל' קלה, ז) ובכלל הדבר אנו מוצאים גם בגוף ספר ירמי' פסוקים הרבה מאד, אשר בהם יַסֵב פניו מנגד העם, לפנות אל ה' בזעקתו ובתחנוניו הדומים בכל פרטיהם לדברי התהלים; על כן לא רחוקה היא, כי האספה הראשונה למזמורי תהלים הכוללת שני ספרים המסימת במלין המבוארות “כלו תפלות דוד בן ישי” (ע"ב, כ) היתה מעשה “סוד העם” בבבל שהם אספוה אל “כתב בית ישראל” (יחזק' יג, ט. ועיין דברינו בפרק גלות בבל) וירמי' השב שמה עם נבוכדנאצר ממצרים, היה עסוק באסופה זו, והוא בעל הפרשה הראשונה שכל עצמה אינה מזמור גמור, כי אם פתח דבר לספר, כי איננה מיחדת את דבריה אל ה' כי, אך מטפת היא דברי מוסר אל קורא הספר להתרחק מן הרשעים ולהתקרב אל התורה, כי בתוך הדברים היקרים והטהורים האלה נמצא פסוק אחד אשר לירמ' הוא.

וגם “אשרי האיש אשר וגו‘: כי אם בתורת ה’ חפצו” (תהל' א, א-ב) דומה הוא לפסוק “ברוך הגבר אשר יבטח וגו'” (ירמי' יז, ז) וטעם “כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד” (תהל' א, ו) חוזר ונכר בפסוק "אני ה' חוקר לב בוחן כליות ולתת לאיש כדרכיו וגו', (ירמ' יז, י).

גם במזמור כ"ו נמשכים חוטים הנראים גם בדברי ירמיה:

שנאתי קהל מרעים ועם רשעים לא אשב (ה)

מזמור ל"א חזותו מוכחת עליו, כי ירמי' אמרו, כי תֵבותיו ופסוקיו משלו הם. גם הרוח אשר תחיהו, רוחו היא וכל הנאמר בנבואה מפי ה' אליו נאמר פה מפיו אל ה' או אל נפשו.

ופסוק “תסתירם בסתר פניך מרכסי איש תצפנם בסכה מריב לשונות” (תהל' לא, כא) הוא לדעתנו הודאה על מלוט נפש ירמי' וברוך מאנשי יהויקים, אשר הפקיד עליהם לתפשם אחרי שרפו את המגלה, ששם כתוב במליצה מיוחדת “ויסתירם ה'” (ירמי' לו, כו) ופסוק “ברוך ה' כי הפליא חסדו לי בעיר מצור” (תהל' לא, כב), הודאה היא על שבעו עוד לחם בימי המצור בהנתן “לו ככר לחם ליום מחוץ האופים עד תום כל הלחם מן העיר”, (ירמי' לז, כא) ולעת צרה כזאת גם שובע שאינו מספיק חסד גדול הוא מאד.

“אמונים נוצר ה'” (תהל' לא, כד) שבח הוא לה' שנתן רחמים בלב נבוכדראצר להפקיד עליו לנבוזראדן “קחנו ועינך שים עליו ואל תעש לו מאומה רע” (ירמי' לט, יב).

כמזמור ל“א כן גם מזמור ל”ה קרוב כי לירמי' הוא “כי חנם טמנו לי שחת רשתם חנם חפרו לנפשי” (תהל' לה, ח) נראה כי קול אחד עולה מפסוק זה מפסוק “ולא ידעתי כי עלי חשבו מחשבות נשחיתה עץ בלחמו ונכריתנו מארץ חיים” (ירמי' יא, יט) “כל עצתם עלי למות” (יח, כג) “כל עצמותי תאמרנה… מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו” (תהל' לה, י) הודאה היא מעין הודאת “שירו לה' הללו את ה' כי הציל נפש אביון מיד מרעים” (ירמי' כ, יג). ובגופי מלותיה דומה מליצת תהלים זאת “מציל עני מחזק ממנו” למליצת “וגאלו מיד חזק ממנו” שבירמי' (ירמי' לא, יא). - “יקומון עדי חמס אשר לא ידעתי ישאלוני” (תהל' לה, יא) תחבולת און זאת, פרט אחד היא מכלל התחבולות שחבלו עליו האנשים הזדים שכתוב בהן “ויאמרו לכו ונחשבה על ירמי' מחשבות כי לא תאבד תורה מכהן וגו' לכו ונכהו בלשון ואל נקשיבה אל כל דבריו” (ירמי' יח, יח). – “ישלמוני רעה תחת טובה וגו'”: (תהל' לה, יב) “ואני בחלותם לבושי שק וגו' ותפלתי על חיקי תשוב (יג) כאבל אם קודר שחותי” (יד) “ובצלעי שמחו ונאספו” וגו' (טו) הם כמעט דברי פירוש לדברי ירמ': “הישלם תחת טובה רעה, כי כרו שוחה לנפשי זכור עמדי לפניך לדבר עליהם טובה להשיב את חמתך מהם” (ירמי' יח, כ)

וגם מזמור ל"ח אפשר להחליטו על פי סמניו לירמ' כי כן נראים להוכיח אחד עשר פסוקיו האחרונים (תהלי' לח, יב-כב) ומליצת “אני לצלע נכון” (יח) הדומה למליצת “כל אנוש שלמי שומרי צלעי” (ירמ' כ, י).

מזמור מ' שבח הוא על הנצלו מן הבור, אשר בו “אין מים כי אם טיט” (ירמ' לח, ו) על מלוט נפשו שר את הדברים האלה “ויעלני מבור שאון מטיט הַיָוֵן” (תהל' מ, ג).

חמשת הפסוקים האחרונים (תהלים מ, יד-יח) הם מעין פסוקי מזמור לא, ול“ה. גם מזמור נ”ח מתקבל הוא, כי ירמי' אמרו.

“כי לא אויב יחרפני ואשא” (תהל' נה, יג), “ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי” (יד) “אשר יחדו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש” (טו) נאמר על אנשי ענתות שהיו אחיו ובית אביו (ירמי' יב, ו) וכהנים כמוהו (א, א) ויחדו היו מהלכים ברגש בביהמ"ק לעבוד עבודת כהונתם.

במזמור ס"ט נראים סמני רוח ירמ‘, מרי שיחו, ועקבות התלאות אשר מצאו אותו בימי חייו; “טבעתי ביון צולה” (תהל' סט, ג) “הצילני מטיט ואל אטבעה” (טו) חוזר אל אשר השליכוהו שרי צדקי’ אל הבור. ואולי גם מליצת “באתי במעמקי מים ושבלת שטפתני” (ג) “אנצלה משונאי וממעמקי מים” (טו) “אל תשטפני שבלת מים ואל תבלעני מצולה” (טז) תסוב על המאורע הזה, או מהיות סתם בור מלא מים, אף כי זה הי' רֵק, הנה דרך המשורר להרגיש את הציור בכל תפוסתו והדבק בו, ככל אשר הוא כסתמו וכדרכו, או אולי בהלקחו להנתן שם, לא ידע, כי אין מים שם, על כן הוא מביע את רגש פחדו בכל עזוז נוראותיו. כי פחד הטביעה איננה פה טביעה בנהר או בנחל, יתבאר פה מזכרון שם “באר” (שם) שאין טביעה מצויה בו כלל. במזמור זה יתאונן על “שונאי חנם אויבי שקר” (ה) שהוא מדבר עליהם בספרו (ירמ' טו, י), ועל המוקשים אשר ישיתו לו סביב בדרך חייו (תהל' סט, כב), שהוא מזכיר בספרו “ופחים טמנו לרגלי” (ירמ' יח, כב), ועל הלעג שהם לועגים לו והחרפה שהם מחרפים אותו (תהלים סט, יא-יג. כ-כא).

פסוק “ואת אסיריו לא בזה” (תהל' סט, לד) נראה כי גם הוא רומז להפתחו מן האזיקים בידי נבוזראדן (ירמ' מ, ד).

מזמורי ע-ע"א ששניהם נראים כחלקי מזמור אחד, הם תוצאה שניה שהוציא ירמ' לעת זקנה (תהל' עא, ט; טז-יח) את פרי רוחו, אשר הביע בשניו הקודמות.

כל פסוקי גוף מזמור ע' (תהל' ע, ב, ו) הם הם חמשת הפסוקים האחרונים למזמור מ' (מ, יד-יח) שכתבנו עליו את דעתנו, כי לירמי' הוא. שלשת הפסוקים הראשונים למזמור ע“ב (ע"ב, א-ג) הם הם שלשת הפסוקים הראשונים למזמור ל”א (לא, א, ג) ומשם והלאה יספר, אחרי תפלה קצרה להנצל מיד רשע (עב, ד) מעט את הֲלָךְ נפשו ואת ארחות חייו, את שנאת אויביו, ומפסיק לרגעים בתחנונים ובתהלת ה' ורוב רחמיו ובגדולתו בשפה רוממה מאד, ומסיים בשבח ובנחמה ובמפלתם של רשעים (ה-כד).

המחצית הראשונה למזמור ק“ט היא כמעט כלה כפל לשון מפויט לששת הפסוקים האחרונים לפרשה י”ח שבירמי'.

ויתר פסוקי מזמור זה, הם דברי תפלה ותהלה דומים בהליכותיהם, בסגנונם אל המזמורים שהבאנו.