חיפשתי בשורות שלךָ אמונה, אהבה וקינה על עמך, שצריכה היתה להיות קינתו של כל אדם. מצאתי שטנה ומוות. לא יופי. לא שלום. למוות יש כוח, אבל מוות אינו חיים.

אתה מדבר על לזרוע בזיעת אפיים, ואתה קוצר דם.

נער רועים מת.

לֵך, שאל את האמהות שפֵּרותיהן נרקבים.

רק דם הילדים שרוותה האדמה הפך את הארץ הזאת לקדושה.

הייתי רוצה לכתוב כאן על שכנוּת טובה. כמו לבקש כוס שמן או בצל או חצי כוס סוכר מהשכנה. לכתוב על ארגמן של ורדים ואדום של שקיעה.

דברים בנאליים.

אתה יכול לתאר לך, דרויש, שאם ניקח מכאן את הזיכרונות ואת כחול הים, זו לא תהיה הארץ הזאת. זו תהיה גולה. גם אתם חלק מהזיכרונות.

במלים שלך אתה מסלק את עצמך. השיר שלך עלבון לעמך.

חיים כאן שני עמים, והשנאה שאתה ושכמותך מטיפים לה היא העם השלישי.

בין שני העמים מסתובב לו העם השלישי הזה, כמו נחש לוחש ארס בין הסלעים.

תקוותי שגולגולת השנאה תרוצַץ.

אומרים שאתה משורר טוב. מה זה משורר טוב?

אם זאת שירה, שתלך לעזאזל השירה.