מבוא    🔗

נסיכי דגסטן רגשו־רגזו מתגרת ידי שליטי רוסיה משעבדיהם. כל עם דגסטן, כשבעים ריבּוֹא נפש, נכונו לצאת לקרב בפקודת נסיכיהם. ארץ רעשה שנים על שנים (משנת 1830 עד 1859). רבבות גיבורי המיסדר המוסלמי נַקשבַּנדִיה¹ אחזו חרב. קנאת דת מוחמד בערה כאש בלבבות העם. יערות הצ’צ’נים, יערות עבותים, מחבקי מרחקי־ארץ למכביר, היו להם סתרה. מאופל סבכי מחבואיהם חרגו גיבורי דגסטן מפעם לפעם, שנים על שנים, ונלחמו בעוז בצבאות הרוסים.

ויהי ברוב הימים, בהיכשל מנהיג המורדים השלישי, הוא שאמל הגיבור הנערץ, באחד הקרבות (בשנת 1848) ויאמר להיכנע לאויב השנוא – אם כי רק למראית־עין – קם רעהו, עז־הנפש ועטור־נצחונות כמוהו, הוא חסן רוּסתם, ויפל דבר שאמל ארצה ויקרא לצבאות המורדים ללכת אחריו – וילכו.

ואולם ההצלחה לא האירה לו פנים. כפעם בפעם הוכו צבאותיו בידי הרוסים. אז תגבר יד שאמל שנית וישובו וייספחו רוּבי צבאות חסן רוּסתם אל גדודי שאמל.

וחסן רוּסתם גדול־הנפש וישר־הלב, מפחדו פן ישמור לו שאמל איבה ונקמה וגם הוא לא יוכל לעצור ברוחו ויגמול לשאמל כרעתו – בחר לעזוב את שדה־המלחמה, ולצאת את הארץ, כי אמר מוטב שישפל כבודו ויגלה מארצו הוא וביתו מאשר ימצא האויב את הארץ פרוצה ונגוּעה בריב־אחים.

ויקם חסן רוּסתם הוא ובניו למשפחותיהם, כחמישים נפש, ויצאו את הארץ. שנים מספר נדדו פה ושם עדי השתקעו בבגדד בשנת 1854.

שם כּוננו להם בית־אחוזה גדול, משכן לבתי אבותיהם עד היום הזה.

ויהי בצאת חסן רוּסתם מדגסטן בשעתו – יצאו אחריו קבוצות קבוצות, כשלוש מאות איש, מנאמני חייליו הפשוטים, כי דבקו במצביאם באהבת־נפש, ויושיבם חסן רוּסתם באדמתו הרבה אשר קנה בבקעת הדיג’לה (חדקל) בין בגדד ועזיזיה.

בדפי הספר הזה רשומות תולדות נערה אחת מצאצאי הגיבור הנערץ חסן רוּסתם כאשר קרו והיו מימי ילדותה וכן כתובים דברי הקורות אותה בבואה לארץ־ישראל והיספחה כחברה לאחד הקיבוצים בארץ.

 

פרק ראשון: מן העבר    🔗

עגומה, בוכיה, שקוּעה בעצבונות, אשר הסבּו לה חברותיה הילדות, שׂירכה צעדיה ילדה כבת עשר, עטויה “חַבַּרָה” (גלימת־נשים) ורעולה בצעיף, היא מוּנירה לבית הדגסטנים בבגדד; בשובה עתה מבית־הספר לביתה שהתה כה וכה לרגעים תחתיה, כחיה קטנה, שפורשת לצדדים ומלקקת פצעיה.

הדרך מבית־הספר לביתה אינה רחוקה, אלא באשר רחובות בגדד הומים בשעות בין הערבּים מאדם ובהמה רבה – תתמהמה בדרכה. ובאשר מבוכה רבה הומה בנפשה, נבצר ממנה לעת כזו לחשוב דרכה: התלך ישר הביתה ו“תשפוך לבה” לפני הדודה עאישה וסבתא צוּראיה, או תלך – ויהי מה – ל“בית הגדול” אל סבתא מַימוּנה ומפיה תיוָדע הכל? ואולי גם יקרנה מקרה טוב ותמצא שם את זריפה, הטבּחה הזקנה, יושבת לבדה – ותסיח לה את אשר עם לבה! האח, מה היטיבה תמיד הזקנה “המחבּוּבּה” הזו לשׂיח לה דברים הרבה בסתר, באין רואה ובאין שומע. ואף־על־פי שהדברים מעורבבים לפעמים בפיה – בכל זאת טובים הם ומתוקים.

…אבל אם ייוָדע לסבתא מַימוּנה הן תכעס ותיעצב. הייתכן תגרום צער לסבתא? – היה לא תהיה. אבל מדוע כל שתשאל דברים מפי זו או זו בבית יאמרו לה: “יבוא זמנה, חביבתי, אך תגדלי מעט ותדעי הכל”; מתי איפוא יבוא זה הזמן? אה, מה תכסוף לידע מה הן מתלחשות לעתים, על מה הן מסתודדות, בוכיות? ומדוע פקדה אשתקד סבתא מימוּנה, שתצאנה לגור בבית הקטן סבתא צוראיה ודודה עאישה ותקחנה אותה עמן? ולמה פקדו עליה שלא תבוא היא, מונירה, לבית הגדול לבדה? “מה עליו” (מה בכך) אם תבוא שמה? התגרום נזק אם תבוא? למי? ואיכה תגרום נזק? לפיכך רוצה היא עכשיו לדעת הכל, לא תחריש עוד ולא תשקוט אלא שיגידו לה, אם אל־נכון בת אצילים היא, למה תבזינה אותה הילדות בזיונות כאלה? ואיכה השתלטו עליה “המקוללות האלה” להרעימה ולהשפילה?

מתוך מאמץ שבשיקול־דעת החליטה הילדה בנפשה לבסוף ללכת אל ביתה וּויתרה הפעם על תשוקתה לשמוע דברים מפי זריפה הטבּחה.

זריפה הטבּחה וסבתא מימוּנה, גבירת המשפחה כיום, שתיהן נולדו בבגדד, תוך שנה אחת (1856), זמן קצר אחרי השתקע ראש המשפחה הנסיך חסַן רוּסתם בבגדד. אבי זריפה, בארזבאן, היה נושא־כליו של הנסיך, המצביא המהולל, ו“עבדו הנאמן” בכל משמעות הדברים. לימינו עמד, במשך כל שנות המלחמה ברוסים בדגסטן, עד בוא יום השבר. וכשיצא אדוניו עם כל משפחתו מן המולדת, יצא גם הוא ומשפחתו עמם לגולה, עד שהגיעו והשתקעו בבגדד. מימוּנה, בת־הזקוּנים של חסן רוּסתם, וזריפה, בּת בארזבאן, גדלו יחד עם כל ילדי המשפחות בבית הגדול. זריפה משמשת בבית כטבּחה מעת נישואיה ועד היום הזה². כיום, בת ששים ותשע, עודנה מפליאה את רואיה־יודעיה בבריאותה ובשליטתה במהלכי המטבח כבימים ימימה. בּינונית־קומה, מלאת־בשר, בעלת פנים שחרחרים, עגולים, נאים, היתה במרבית הימים כעין בית־קיבול לזכרונות־מאורעות, מקרים ופגישות, ככל שחלו וקמו בקורות המשפחה, בימי החוסן ובימי השפל, בעתות שמחה ובעתות דאבה. ודומה כל־עצמה לא היתה קיימת בעולמה אלא כדי להעלות יום־יום מטעמים נאים במטבחה, ולעת מצוא – זכרונות דברים מקורות המשפחה. ולא ידעה נחת־רוח גדולה לעצמה מאשר להעניק לאוזן השומעת – תהיה אשר תהיה – מכל הטוב, וגם מכל הרע, הצפוּן עמה. וכל־אימת שתתחיל בשיחה עם מישהו “על שהיה ועל שקרה” יזרום דברה בדומה למטר, שמתחיל טיפים־טיפים ועד מהרה יזרום קילוחים־קילוחים. אך מעולם לא תשא זריפה בפיה דברים בדויים אשר לא היו, אלא גרעיני הדברים יעשו בפיה מאה שערים. אבן־נגף תגבּה בלשונה כהר עצום ואילנות מספר – יער יהיו. אכן, בכל מעשי ידיה ב“בית אל־מוני” (מחסן הצידה) ובמלאכת הטבח והצלי, תנהג הזקנה חסכון וקצב, משקל ומשׂוּרה – זולתי בלשונה. על כן יוּבן מדוע חשקה נפשה של מוּנירה הקטנה להקשיב לעתים לשיח זריפה ומדוע תמנענה נשי הבית – ככל שתוכלנה – טובה זו מן הילדה.

משנכנסה הקטנה לביתה זרקה את החבּרה מעליה ואת הצעיף מפניה – ונשאה את קולה בבכי. נתבהלו הדודה עאישה וסבתא צוּראיה ושאלו לפשר בכיה, השיבה הילדה מתיפחת: הגידו לי האמת, הגידו לי הכל, מי אבי, מי אמי, ואני – מי אני? ולמה נתיתמתי? יעני (כלומר) איך נתימתי?

נחרדו הנשים וגימגמו דברים מקוטעים. חיבקתה הדודה ושידלתה ש“תבהיר” דבריה. שבה הילדה לבכיה ואמרה: עתה תספרו לי הכל. אני גדולה דיי, הן הייתי בת עשר בשבוע שעבר.

– נכון, אבל מה קרה לך היום דוקא? הסבירי לנו.

אז תגיד להן, שבנות אל דוַאסי ו“כל הילדות” מתגרות בה תדיר והיום הגדילו רעתן. כל היום תלעגנה ותקראנה לה: “לָקִיטה” (אסופה), יתומה, בת “שַחָדים” (קבצנים), מדוע תאמרנה לי כך?

אמרה הזקנה: – ייסכר פיהן! החרפה להן! מדוע לא אמרת להן: בת אצילים אני, נכדת המצביא חסן רוּסתם אני!

– אמרתי להן, אבל כולן פרצו בצחוק ויללו על ראשי.

– אל תדאגי ואל תשימי לבך, – הרגיעתה הדודה – אני אלך ואספר הכל למנהל ואז מרה תהיה מנת חלקן של כל הילדות הרעות.

– לא, אַל תלכי אל המנהל. הן תקנטרנה אותי יותר. ואני, באלוהים, לא אזעם על אשר תתגרינה בי תמיד, ידעתי: הן מקנאות בי, כי איטיב לקרוא ולכתוב מהן, אבל יימר לי כי תכנינה אותי: “שחאדה” (קבצנית), “רזילה” (בזויה) – מדוע תאמרנה לי כזאת?

ליטפתה הדודה והבטיחה לה לאמור: – מחר בבוקר תסור אל סבתא מַימוּנה ותסיח לה כל הדברים האלה, וככל אשר תצווה עלינו סבתא לעשות – כן נעשה.

סבתא מימוּנה, כבת־זקונים וילדת־שעשועים לאביה חסן רוּסתם, זכתה לגדול ולחסות תחת כנפי האב הנערץ עד השנה השמונה־עשרה לחייה. כל אותן השנים, אחרי היסוג אביה משאון שדות־קטל ומלהט מערכות־קרב – היו לו לדמִי־מרגֵעה ולחשבון־הנפש. אז ידע שני סוגי תענוגות בחייו: האחד – לימודי דת וחקר דעת־אֵל תחת מפעלי גבורות ועוז שלטון, והשני – טיפולו יום־יום בחינוך הבנים והבנות. הוא הספיק להשיא את מימוּנה לבן דודו, שהיה בחור מחונן בדעת רחבה ובכשרון מובהק לשירה. גם מימוּנה ניחנה בטעם ובכשרון לשירה. רבות היה אומר חסן רוּסתם: השבח לאֵל על הזוג היקר הזה, הם מתאימים איש לרעהו כטבעת־זהב משובצה אבן־ספיר.

ובמרוצת הזמן, ככל שחלפו הימים ונצטרפו לעשרות־עשרות שנים, קמה ונגלתה דמות מימוּנה הבת (לאחר פטירת אחיה הגדול ג’לאל אל־דין, בכור הבנים ותפארת המשפחה) כיורשת אביה בגודל־נפש, ברוחב־לב וביושר־תבונה, והיתה מקובלת כריבונית במשפּחה – תופעה נדירה בקרב עמי ערב – באשר לדברה נודע משקל, ולמשפטה – כבוד ומשמעת.

מימוּנה חוננה גם ביתרונות גו וחן; גם עתה, בקרבה לגיל השבעים, שרידי קלסתר פניה יעידו על סגולות יופי בשעתן. ועם שבמרבית הימים ראתה רעות רבות וצרות, בגזול המוות לעיניה נפשות יקרות, ברחף צללים קודרים מבשרי שפל ותמוטה לבית הגדול, – עם כל אלה החליפות והתמורות לא נשברה רוחה ולא נפסדה דמותה. גבוהת־קומה – עד היום זקופה כמעט – תצעד מתונה ומאוששה. מבטה עדיין מביע רוך ותבונה. דיוקנה, מגוון חוַרוַר־צהבהב. רובו חלק ומיעוטו מקומט (ודומה, קמטי זויות העינים כמו יוסיפו מבּע־מאבק עם הזיקנה). בדברה יישמע קול מתון, חינני ונעים.

בהגיעה לשנות העמידה, ובבית הגדול הסתופפו אז ארבעה בתי אבות יוצאי חלצי חסן רוּסתם, ופרצים, קלים וחמוּרים, החלו בוקעים פה ושם בבית – עינה של מימוּנה היתה פקוחה על מהלכי הבית לבתי אבותיו. כל שהתרחש פה ושם, לטובה או לרעה, לעצב או לדאבה, – בקטנות כבגדולות – דבר לא נעלם ממנה. אם נשמעה עצתה בבית אם לא – היא לא נמנעה משקוֹל הכל במאזני רוחה ומהגיד דברה לאוזן איש ואיש.

וכאביה, אשר הקדיש הרבה מזמנו וממרצו ללימודי בניו וגם ללימודיה, כן עשתה גם היא לבניה (שני בנים ושלוש בנות גידלה). מכל בניה נתעלה ביתרון־רוח ובתכונות־נועם בנה הצעיר, עבדוּל מאלךּ, הוא אבי מוּנירה הקטנה, אשר לו חזתה עתידות גדולים, – אולם הוא נרצח בשערי בגדד בידי הכובשים האנגלים כתום מלחמת־העולם הראשונה (1918).

עתה, בשמוע סבתא מימוּנה דבר עינויי הקטנה בבית־הספר, ביקשה מעאישה שתסור לבית־הספר ותבקש מן המנהל שיואיל לקבוע לה, לסבתא עצמה, ראיון עמו לשיחה ולהתיעצות על מצב הקטנה בין חברותיה בבית־הספר.

לאחר ימים שבה עאישה והודיעה לסבתא, שחלו שינויים בית־הספר: ההנהלה נמסרה זה ימים אחדים למנהל חדש, איש מצרי, נשׂוּא־פּנים, כבן חמישים, שמו: לוטפי אפנדי מוּחרם, והוא סופר ידוּע־שם. מששמע המנהל החדש מפיה את בקשתה, היה מופתע ונרגש, אשר כיום תחיה בבגדד בתו של חסן רוּסתם המהולל. הן זכות היא – אמר – וגם כבוד להכיר כיום חוטר חי מאותו אלון. ולא ייתכן – אמר – להטריח את הקשישה הנכבדה לבוא אליו, בחפץ־לב נכון הוא עצמו לסור אליה בשעה שתועיד לו.

בטרקלין הקטן, הסמוך לבית־הנכוֹת שבבית, קיבלו את פני המנהל, בשעה תשע (שלוש לפי השעון האירופי) אחר הצהרים, כשהגברים, אבות ובנים (כפי שכיוונה סבתא), נעדרים מן הבית; עם סבתא נוכחו בנה הגדול, עבדול מועטי ואשתו (וידאד), בתה כַּאוְסַר ובעלה נאסר אל־דין, איש יושב־בית כל ימיו ולמדן מובהק בדת והלכה, כלתה צוּראיה, ובתה של זו – עאישה. מתוך עמידת־כבוד קיבלו הנוכחים את המנהל, הגברים מימין והנשים משמאל עטויות־פנים בצעיף. סבתא מימוּנה עמדה גלוית־פנים כמעט ופתחה בדברי־יקר: כיבדתנו ורוממתנו, אדוננו המנהל, בצעדך על מפתן ביתנו. נודך מרבית התודות.

ענה המנהל: לכם הכבוד והתהילה ובכבודכם נתכבד.

החלו בשיחת־נימוסין ועברו לענין הילדה. סבתא הסבירה פשר הדברים: בבית־הספר נמצאות שלוש או ארבע ילדות מבית אל־דוַאסי מדגסטן. אנשים אלה באו לבגדד מזה שנים מספר. הם נכדיהם וניניהם של יריבי חסן רוּסתם, האֵל ירחמהו, בשעתו. מעולם לא זכו יריביו בשעתם לא לחיבה ולא לכבוד, לא בקרב העם ולא בעיני האויבים הרוסים – כמו אביה. ועדיין הקנאה אוכלת בהם על כל אשר זכה אבי מן התהילה ומן היקר בעיני המוסלמים בכל העולם וגם בעיני הרוסים עצמם. הילדות בבית־הספר ודאי פיתו את יתר חברותיהן להשפיל את מוּנירה בחרפות ונאצה, כפי ששומעות, ודאי, בביתן על משפּחתנו.

שמע המנהל והבטיח, שענין הילדה יבוא על תיקונו בתכלית. יהי לבה שקט, שהקטנה תרגיש את עצמה בבית־הספר בכל טוב. ואחר הסב המנהל דברו על מלחמותיו ועל עלילותיו של חסן רוּסתם הנערץ והיה מגדל שמו ומהלל גבורותיו כי גבר על אויביו בזמנו ועמד שמונה או עשר שנים במלחמות נגד הרוסים ועל־ידי עצמתו רומם את שם האיסלאם ו“הערביוּת” וגידל כבודם בעולם. וכן על גודל־נפשו כי בחר בעצמו לנפול בגלות מאשר לנפול בריב ובשנאת־אחים. אולם – אמר – האמת אגיד: באתי אליך, כבוד הגבירה, כאחד צמא הבא אל מעיין זך, המתאווה לרוות צמאונו במים החיים. כי, אכן קורות־הימים ידועות, ברב או במעט, לכל מוסלמי שוחר דעת. ואולם מה יוכלו הרשומות בספר, גם אם נכתבו ביד חרוצה, להעלות דמות חיה מחיי הגיבור, מתכונותיו וממידותיו, מדעותיו והשקפותיו, כפי שייגלו בחיי יום־יום – כאשר יוכל לעשות זאת איש שחי עם הגיבור, שראה, שמע, והכיר אותו, ומה גם אם זה האיש הוא – כמוך הגבירה – עצם מעצמיו. אולם, עם זה, לא אוֹבה כלל להכביד עליך אם אגרום טורח בבקשתי.

השיבה לו סבתא מתונות ונעימות: “אַל־נא תהא מחשבתו” (אל יחשוש בכך). מה טורח הוא להחליף דברים עם איש נכבד כמוהו. נהפוך הוא: לעונג הוא לה לשיח על פעליו ועל תכונותיו של אבא, האֵל ירחמהו. הן גם הבנים היושבים עמנו יוכלו לעזור משהו מאשר שמעו ומאשר יזכרו, והיא – לוּ רק יעלה בידה – רוצה היא מאד להשביע רצון המנהל ככל יכלתה. כי הנה, בעצם, בדבר קורות המלחמות, “האמת הנופלת” (העובדה) היא, שתקופת המלחמות שניהל אבא בעצמו נמשכה לא שמונה או עשר שנים, אלא חמש־עשרה שנה תמימות (בשעבן – חשון – 1832/1252 פתחו הרוסים בקרב הראשון במחוז פאחוַן במטרה לכבוש את מַקחש – בירתנו – וסיום המלחמות חל ברביע אל־אוַאל – סיון – 1847/1267). אַל יתמה כבוד המנהל – אמרה סבתא – שאזכור פרטים כאלה, אל־נכון זכרתי תמיד פרטי פרטים במהלך הקרבות, בזוהר הנצחונות וגם בצער התבוסות. ידעתי כמו־כן בדיוקם ובשלמוּתם תנאי החוֹזים השונים שנעשו לעתים בין אבא והרוסים, אלא שעם גבוֹר ימי הזיקנה כוח זכרוני ילך ויחלש. בעצם שתי זקנות אנו בבית הזה – אמרה לשון בדוחה – אני והטבּחה שלנו זריפה. בחוּבּנו אצורים זכרונות ומאורעות רבים מ“מידת זמן” בת 60–70 שנה. אלא זריפה “המסכנה”, ככל שמוסיפה שנים, היא מוסיפה תבלין על הזכרונות, מחמת שרגילה היא לתבל ולגוון את תבשילה… ואילו אני, עצם הזכרונות הולכים ומתדהים מעמי. ואם יש כמה וכמה דברים שעדיין חרותים בלבי – אין זה אלא באשר תולדות אבא, זכרונותיו, סיפוריו וכל עניניו – היו תוכן חיי במשך כל ימי נעורי. בהם הגיתי, עליהם גדלתי ואותם שיננתי ימים רבים. והרבה שמור עמנו בבית־הנכות שלנו: חוזים, תזכירים, איגרות, מיסמכים, כלי־נשק, תכשיטים וכדומה, ובפרט נאומיו של אבא אל צבאותיו – נאומים נמרצים מופלאים – ודברים רבים שהעתקנום, לשם זהירות, בשתים או בשלוש העתקות – ואני ערבה לאמיתותם ולדיוקם.

– מה כוונתך, גברתי, שאַת ערבה להם?

– כוונתי, שאבא בדקם בעצמו וסמך ידו, בחתימתו, על ההעתקים שלי.

– שלך? כלום, כבוד גברתך, יש לך ידיעה בכתיבה ובקריאה?

– כן, אדוני. היה לי מורה מהולל – אבא בעצמו. בהיותי בת שבע התחיל ללמדני קרוא וכתוב והדריכני וקידמני במקרא ספרים. וכשהייתי נערה בת שלוש־עשרה – ארבע־עשרה, הגעתי לידי הבנה ועמקות בשירה ובמליצה. אז בילדותי היה אומר אבא: אכן, המשל הערבי אומר: “מה תעלם בנתך חרוף ולא תשכנהא גרוף” (אַל תלמד את בתך אותיות ואל תשכינה באולמות – חדרים). אבל, היה מוסיף אבא: יצדק ממנו המשל האומר: “דארי זמנך וכלי עקלך מיזאנך” (דע את זמנך, ושים שכלך מאזנך [מאזנֶיך]). אויבינו הנוצרים לא גברו עלינו בכוחם אלא באשר גברו עלינו ברוחם. הזמן לא ילך עמנו אם לא נלך אנו עם הזמן.

– מה נכונו דברי אדם גדול! – אמר המנהל. – אשבח ריבּוני, ואודך, גברתי, מעומק הלב, כי זכיתי להכיר את מעלתך. אראה ביקורי היום אצלך כמאורע חשוב בחיי. ועתה, גברתי, אבטיחך נאמנה: לא אפסיק את דברך בשאלה כל־שהיא, טעמך משובח ולשונך צחה – הואילי לדבר כרצונך, אני רק אקשיב.

החזירה לו סבתא דברי־שבח על שבחיו ואחר אמרה: אמנם מן הנמנע שאעלה על לשוני המון הזכרונות והענינים שקלטתי בקרבתו של אבא במשך כל ימי נעורי. ואף כי לא ארכו הרבה אותם הימים הזוהרים – נצטרפו בכל זאת לשנים. אללה זיכּני וצמחתי וגדלתי ליד אבא עד השנה השמונה־עשרה לחיי. וכשם ששמרנו כולנו בבית־הנכות שלנו על דברים יקרי־ערך (תיכנס בבקשה, ותבקר בו בטרם תלך מעמנו), כן שמרתי וארבתי אני כל הימים ההם לשמוע ולהקשיב לשיחו של אבא, ככל שנזדמן אורח או ידיד. היה מזלי גדול, שהוא השיאני בת חמש־עשרה וראה את בני הבכור, –זה עבּדוּל מוּעטי היושב לפניך – ואחר זה נפטר לעולמו. בכן, ימי אשרי, בהם טעמתי במלוא הכרתי מברכת טובו של אבא, ארכו כשבע – שמונה שנים. על־כן יוּבן לך, אדוני, שיקשה עלי לבחור – מה ואיך אסיח לך מזכרונות כל אותם הימים.

הרכינה סבתא את ראשה והחרישה רגע ארוך, כאדם המעמיק הבט בין סבכי חוטים כדי לתפוס אחד הדרוש לו.

אחר שבה לדברה ואמרה: בראשונה אנסה ואתאר לך תהליך יום אחד, רצוני לומר: סדר־יום אחד של אבא, ואפשר להקיש ממנו על ימים רבים. אכן, מדרך הטבע, כל יום יביא עמו משהו חדש, פעמים פשוט, פעוט, ופעמים חשוב ורב־ענין. אולם דַיי בראשונה כי אתפוס את הקל, הרגיל, אם כי הפשוט והרגיל אינו קל לספּרוֹ, אלא, אפשר, על־ידי כך יעלו בזכרוני דברים וענינים חשובים. אראה עצמי כרגע כאילו אני באותם הימים: אבא היה משכים קום. ואחר תפילת־השחר הביאה לו זריפה קהוה ונרגילה. לאחר פת־שחרית נכנס לחדרו ב“מכתב” (חדר־כתיבה) והשתקע, עד קרוב לשעת הצהרים, בקריאה בספרים או ב“תפסיר” (פירוש), שכתב ימים רבים לספר “תהדיב אלאכלאק ומכּארם אלאכלאק” (“תיקון המידות ואצילות המידות”). אזכור את הימים ההם שהיה מרבה להגות בספר החשוב “אלאכלאק ואלסיר פי מַדאוַאת אל־נוּפוּס” (“המידות ואורח־החיים למרפא הנפשות”) למחבּרוֹ – הנה כבר שכחתי, ברבות הימים, שם מחברו.

אז אמר נאסר אל־דין: מחבּרוֹ אחמד עלי אבּן חאזם על־קורדובי. גם על ספר זה כתב חותני הערות רבות כגודל הספר כמעט, אני העתקתיו בעצמי לפני שנים מספר.

– צדקת, בני. בכן, באותן שעות הבוקר הייתי מסתכלת באבי בעברי כה וכה, בהיותו מוקף ערימות ספרים ושקוע בכתיבה, ואני אז נערה כבת חמש־עשרה או שש־עשרה וכבר ידעתי הרבה וקראתי הרבה מעלילותיו ופעליו בעבר ואמרתי אז בלבי: הרי זה אריה שנת־גלגל והפך בערוב יומו לאחד “אימאם” (למדן מובהק) מן הקדמונים.

בדרך־כלל היה אבא מאיר פנים, אוהב רעוּת ושיח ובדיחה. רבות סח לנו והורה לנו על פשטוּת וישרוּת במהלכינו ועל מידות טובות, כגון ענוה, נאמנות, ועל הכל – בטחון בצדקת הבורא, ישתבח, גם בעת ייראה לנו גזר־דינו קשה וחמוּר.

ואולם זכורה אני, כמה פעמים נקרה לי אשר ראיתיו יושב דומם, ספרו סגור לפניו, עטו מונח בין ידיו, מבטו נעוץ באשר הוא – ופניו עגומים, נפוּלים. ויש ושמעתי בפרוץ אנחה מחזהו. הוא לא הבחין בי, גם לא השגיח בדבר סביבוֹ. ואז נעצבתי אל לבי. אבל ודאי לא העיזותי לדבר עמו על כך. אולם, פעם אחת קרה שקם מישיבתו הממושכה והיה צועד כה וכה בחדר, כאילו התלבט במחשבותיו. אז קרבתי אליו ואמרתי, בלשון קלה, זהירה: אבי, האין אתה מתיגע מדי? דומתני, אראך עייף, או עצוב, או כאילו נבוך אתה, והן אתה תורנו תדיר כי נהיה חזקים ואיתנים באמונתנו ובל נרבה הרהר אחר גזירות הבורא – –

הקשיב, התבונן אלי ואמר: בתי, אולם יש וגם עשיר מופלג תדד שנתו מעיניו ויפול בהיסוס ובפקפוק על עשרו, שמא נעוצה טעות בחשבונותיו והוא עלול לפשוט רגל לפתע, אלא שאותו עשיר יכול לבדוק את חשבונותיו לפי הקופה שלו, היינו: לפי המזומנים, השטרות והפקדונות וכו' שבקופתו ויוכל להיוָכח במצבו לאמיתו, ואילו אני הריני עשיר רק בחשבונות אולם חסר אני קופה… קופת־חיי אבדה לי מכבר… חי אני על חשבונות שבעל־פה… ואין לך אדם אומלל מעני שהיה עשיר… – אז נשמע קולו נדכא עד לשברון לב – –

משהחרישה סבתא – “התרשת” (ביקש רשות) בנה עבדוּל מועטי לדבר ואמר: אזכור כעת ענין, שסיפרת לנו פעם ופעמיים בעת הזדמנות; והמנהל, אאמין, ישבע רצון לשמעו, כוונתי לאותו מעשה בסבי עם הגנרל הרוסי מילאנוֹב, או דומה לזה. כשסיפרת לנו אותו מעשה – ואנו בחורים צעירים – נפלו על לבנו הדברים כאילו שמענו “זגריד” (הילוּלים) ביום שמחה ומלאונו גאון וגיל.

– צדקת, בני, אללה ישמרך ויסעדך. אכן זה אחד הענינים שיפארו שם אבי לעד. אבל אותו גנרל, שמו היה מיכאלוֹב. שמעתי את הסיפור מפי אבא זמן קצר לפני חתונתי. ישבנו אחר הצהרים ושתינו קהוה. היו אורחים אצלנו אותו יום, ביניהם עבדול רחים אל־עריקי (שהיה אחר־כך מחותננו). אבא אהבוֹ והוקירוֹ מאד, כי היה האיש נעלה בטוהר־לבו וגדול בחכמתו. אותה שעה – אזכור – הביא מישהו עתון (עתון אחד קטן בלבד היה קיים אז בבגדד). כשלקחוֹ אבא והעביר מבטו עליו, שהה מעט בקריאתו והיה מצטחק בינו לבין עצמו. אחר־כך קרא לאזני המסובים אותה ידיעה שנתעכב עליה והיא, שהגנרל מיכאלוב מוּנה לנציב עליון בדגסטן הצפונית־מערבית ונכרתה ברית־חוזה בינו ובין מוחמד שאפיע בנו של שאמל. אז הוסיף אבא: זהו אותו גנרל מיכאלוב… אין ספק כי נזכר בי לעת כזו… פעמיים נפגש עמי, לאחר שהנחלתי פעם שלישית תבוסה שחורה לרוסים עם מפקדם גנרל רגובסקי (בשנת 1837).

אז הפצירו המסובים באבא שיספר את הדברים במפורט, כי הכל ישתוקקו לדעת את קורות הימים ההם.

ניאוֹת אבא להם. ואני, כל כמה שאזכרם, אמסרם כעת כפי שיצאו מפי אבא.

אמר: אחרי נצחונותינו המפוארים בטֵמייטה נסוגו הרוסים ונשתתקו כשנתים בקירוּב. ידעתי – אמר אבא – שהם מכינים עצמם ומגבירים כוחותיהם במידה עצומה. אני שמתי עצמי כמחריש. אבל ריכזתי בסוד מוחלט חבר מרגלים: כעשרים בחורים טובים ואמיצים שלנו, שהשכירו עצמם בתור תושבי קאזאן לצבא הרוסי (רבים היו מתושבי קאזאן בצבא הרוסי). הם, הבחורים, נתקבלו בגדודים שונים ובמקומות שונים – וקיבלנו מהם ידיעות מפורטות מדויקות מכל אשר יכלו להודיע. אף אני התכוננתי בסתר והגדלתי כוחותי פי ארבעה. היו לנו חיילות מצוינים כששים אלף רגלי, כחמשת אלפים פרשים, עשרות תותחים ששללנו מן הרוסים, וגם קניתי רבים חדשים. בכל־זאת כוחות הרוסים עלו ודאי על כוחותינו פי חמישה. אבל הייתי שקט ובטוח באללה ובקנאת חילותינו.

וזאת לדעת, – הדגיש אבא, – שטחי שלטוננו היו אז עצומים, מקצה דגסטן ועד קצה הצֶ’צֶ’נים.

והנה באחד הימים – סיפּר אבא – קיבלתי איגרת מממשלת רוסיה, שהיא מציעה לי משא־ומתן לשלום על־ידי בא־כוחה הגנרל מיכאלוב. ידעתי שגמרו אז הכנותיהם למלחמה, ומה איפוא כוונתם במשא־ומתן לשלום? תאבתי לדעת פשר רצונם. הסכמתי להצעתם. נעשו הסידורים הדרושים לקבלת פני מיכאלוב. ואחר שבוע ימים בא אלינו בלוית שלושה קצינים. קיבלנום בכבוד צבאי כנהוג. למחרת היום, בשעה שקבענו לשיחה, בא הגנרל עם מתורגמן שלו, לבדו, בלא הקצינים ובלא מדי־צבא. ביקש שנשב לשיח במקום פתוח, בגן או באכסדרה, באין איש עמנו, אם שומע אני רוסית דיי, וָלא – יהיה מתורגמן שלו עמנו. ואני, אם כי שמעתי רוסית במידה מספקת, אמרתי לו: ישב מתורגמנך ומתורגמני עמנו. אין חשש. יכול אתה לדבר לפניו בלא כל מעצור – כי הוא נאמן דברי. ואם רצונך לישב בגן – אין מניעה; רצון האורח יקר בעינינו.

ישבנו בסוכת הגן. פתח הגנרל בדברי־נימוסים נאים וארוכים והיה כאחד המהלך סחור־סחור לבית גדור וסגור, עד שהגיע לענינו כאילו מצא המפתח לשער: הוא הציע פרט לפרט תנאי־שלום כתנאי־השלום בטמייטה, בתיקון כמה סעיפים, ואותו חוזה ייהפך עתה לברית־שלום בין רוסיה ובינינו. מובן, – אמר אבא, – אותם “התיקונים” שהציע היו ברובם לטובת הרוסים ועם זה אמר הגנרל: כתוספת לכך מוכנה רוסיה לתת לאבא “הענקה פרטית” – חצי מיליון רובל. אם ייאות אבא להצעתו – הריהו מיופה כוח לחתום בשם רוסיה ולפרוע מיד את הממון.

ואבא סיפר: אותה שעה עניתי לו בדרך לגלוג לאמור: איני מבין מה כוונתה של רוסיה בהצעתה זו, שהרי אם חושבת היא לסדר את השלום בינינו בדרך “הענקה”, הריני חס על ממונה של רוסיה, באשר, חוששני, לא יספיק לה לרוסיה כל הממון שלה. ארצי וכבוד עמי יקרים יותר מכל הממון שהיא יכולה להעניק… ואם רצונה בהצעתה זו למנוע שפך דם רוסים וחורבן הארץ ואבדן אנוש – הרי גם אני חס על דם עמי ועל שלום ארצי, ואני נכון לחתום על ברית שלום וידידות בינינו בלי אותם התיקונים – וזה לא יעלה לרוסיה אף ברובל אחד. יגיד איפוא כבוד הגנרל לממשלתו: שתי דרכים לפניה: האחת ברית שלום־של־כבוד, בלא הענקת אף פרוטה, והדרך השניה – שדה־הקרב! יודע אני שיש לכם צבא רב ונשק מעולה ואתם מוכנים למלחמה כראוי, בחרו איפוא באחת משתי הדרכים. אך בדרך שלום־חרפה מכוסה ב“הענקה” לא אלך לעולם. לבסוף שאלוֹ אבא: הנכונים דברי בעיניך, כבוד הגנרל?

אז קם הגנרל, הצדיע לפני אבא, לחץ ידו בכבוד ואמר: מובן שאמסור לממשלתי את דברי המצביא בשלמוּתם. והריני מבטיח למעלתו כי אמסרם לפי הרוח הפנימית הנעלה שבהם כפי ששמעתים מפיו. נפרד בשלום ונסע לדרכו.

אמר המנהל ברגישות: “אינמה” (אין זאת אלא) כי היה אבא, האֵל ירחמהו, כביר־רוח וגדול־נפש – כאחד השליטים הקדמונים. אכן, תהילתו לא תסוּף לעד מקרב המוסלמים.

וסבתא שבה לשיחה ואמרה: ובדבר התעצמות המלחמות והשתלשלות המצבים עד לסוף המר – הרי מצוי עמנו כתב־יד מתולדות אבא ובו רשם בעצמו דברי הקורות במלחמות לפרטי פרטיהן – בחפץ־לב נמסור העתק לכבוד המנהל, יקראהו וישיבהו לנו.

ואחר הזמינה את המנהל אל אולם בית־הנכוֹת.

האולם, בגודל שלושה חדרים בינונים, אינו גדוש בחפצים, אבל ערוך הוא בסדר ובנוֹי. על הקירות פרושים שטיחים, מרבדים, אריגים, נדירי־מציאות והדורי־מראה, מלאכת מחשבת מארצות פרס ודגסטן. בין השטיחים תלויים כלי־זין, חרבות, פגיונות, חניתות ורובים מן העתיקים עד החדשים. על שולחנות, לאורך האולם, חפצים שונים עשויים עור בצבעים הדורים מארצות המזרח. בפנים האולם, לרחבו, כמה שולחנות ועליהם ערוכים כתבי־יד עתיקים, מגילות־קלף, מיסמכים, חוזים וכו' ממשפחות הנסיכים בדגסטן בימים קדומים ועד הזמן האחרון. בין הגוילים הכתובים גם חפצי נוי: גביעי כסף וזהב עתיקים, פמוטות, מנורות, כלי־שולחן מכסף חרותים ציורים בחוטי־זהב. ליד הכלים גליון־קלף ורשומים בו, לפי מספרים, טיבם, מוצאם של כמה וכל שקשור בהם. ברחבי האולם כורסאות אחדות, מעשה אמנות בחיטוב דמויות בעלי־חיים, שאוּספוּ במשך הדורות מארמונות הנסיכים בדגסטן. במרכזו של האולם, ליד הקיר, שולחן נאה ועליו חרב גדולה. בידית ובנדן משובצות אבנים יקרות, בצד השני של הידית חרוּת באותיות־זהב זעירות: תשורה משׂוּלטן עבדול מג’יד למצביא חסן רוּסתם, מזכרת לנצחונו הגדול על הרוסים בטמייטה ב־1841. בקיר מעל לשולחן תמונות ותצלומים מראשי משפחות. מתחת לתמונת חסן רוּסתם הגדולה, תמונה קטנה הימנה, קלסתר פנים של אדם כבן שלושים. יפה־תואר, כולו אומר אצילות ועדינות.

שאל המנהל: מי הוא בעל הדמות הזאת?

– זה בני, עבּדוּל מאלךּ, הוא אבי מוּנירה הקטנה, היחידה. הוא היה פאר חיי, בו תליתי מיטב התקווֹת. כוֶרד ההדוּר בין פרחי הגן, כן היה הוא המהולל בין צאצאי אבא. שלחתיו בימי בחרותו לסטנבּוּל אל השׂולטן עבּדוּל חמיד ומסרתי בידו תשורה עתיקה־יקרה לשׂולטן. השׂוּלטן הראה לו חיבה והעניק לו אות־כבוד גבוה, זה שנעוץ בתמונה בדש בגדו. עתה – הוסיפה סבתא – תקותי בקטנה מוּנירה. אאמין שדומה היא לאביה ברוּחה, אם גם לא תדמה לו בפניה. היא נולדה בו בחודש ובאותו היום לחודש שנולד אביה – בעשירי לרמדאן. האין סימן ורמז לחוליה זו שבשרשרת?..

משכילו את הסיור בבית־הנכוֹת נפרד המנהל ברוב דברי־יקר לסבתא ולבני־הבית והבטיח שוב, עם צאתו, כי יתן דעתו על הקטנה ככל שראויה נינת חסן רוּסתם לעין טובה.

 

פרק שני: בפרץ    🔗

בימים ההם, לאחר ביקורו של המנהל, היתה רוחה של סבתא מַימוּנה כבדה עליה לאין נשׂוֹא. שעות ארוכות ישבה תחתיה בגזוזטרה, ליד פתח חדרה, דוממה, עגומה, ולא שעתה לאשר סביבה. אכן, מכבר, זה כשתי עשרות שנים, מאז החלו רוחות רעות מנשבות בבית הגדול, החלו מאוֹרוֹת חייה כהים והולכים, ועוז־רוחה הלך הלוך והיפוג. מאז יראוה בני־הבית, לעתים, יושבת תחתיה שעה ארוכה “יגעה מנטל היגון”, – כפי שתאמר לעת מצוא, – שקועה בהרהוריה־חשבונותיה, ולשוא ינסו בני־הבית לדבר אל לבה, להקל לרוחה. ועתה כבדה עליה רוחה ביותר. הרגשה מדאיבה, מכלימה, לא ידעה כמוֹתה, לא תרפה ממנה כל הימים, לאחר שיחתה עם המנהל. כמו טעם מר, תפל, נשאר בחכה. האיש הטוב הזה שהוצף רגשות נעלים, באשר רגליו עמדו בצל קורתו של חסן רוּסתם הנערץ – רק חצי האמת ידע! אהה, לוּ ידע מה רב ה“פוּג’וּר” (שחיתוּת, פריקת־עוֹל) בבית הזה כיום! והיא עצמה העלימה מן האיש בחלקת דבריה את האמת לאמיתה. כאדם המסתיר בגופו מעין רואים דבר־כיעור, כן חיפתה בלשונה על נגעי הבית ומוראיו כיום. והיה אם יגיע לאזני האיש מחר (הן חדש הוא בעיר) דבר מן הדברים – האם לא יראה עצמו כמרומה מחלקת לשונה של אשה זקנה – והיא בת חסן רוּסתם!

… אבל כלום היתה חייבת לחשוף את חרפת נכדי המצביא לפני איש זר? הלשם כך בא האיש? ומה היתה התועלת בגילוי הכיעור? הלפני שופט עמדה אשר עליה לגלות לפניו את ערוַת הבית? הן כאורח בא האיש, כאורחים אחרים הבאים לעתים לפקוד את בית־הנכוֹת. זה שנים רבות שלא תלווה איש מן האנשים בבית־הנכוֹת לבל תהא נאלצת לשיח לא על אשר היה אתמול ולא על החולף כיום. ואילו הפעם, בגלל ענין הילדה, הלכה בחלקלקות: פתחה ולא סיימה, השמיעה הרבה והעלימה הרבה… בדומה לאיש כוזב המעיד עדותו לפי הרצוי – לא לפי המצוי…

… אכן למען “הנַסְל” (הצאצא) היקר הזה של עבדוּל מאלךּ האהוב, למען הקטנה הזו, נושאת היא בכל משא ועושה כל מאמץ באחרית ימיה…

… מאז החלה יורדת האפלה בבית הזה – היא, הקטנה, הניצוץ האחד המפיץ אור מעט מסביב; כמשענת־חיים היא לה. אם כי היא רק בת (אהה, כי לא זכה האהוב לבן)… הן הכל כמעט הכזיבו. ארבעת הנכדים (ראשי בתי־אבות) מן החמישה, גוריו־נכדיו של האריה, הפכו – חתולים. טרף עכברים בפיהם וקול ילל בגרונם. אבוי! היאך שקעה שמשם! היאך פרח גאון סבם מנפשם? כה מהר נבלו־קמלו הפרחים! דור שלישי לחסן רוּסתם – וכבר האצילות הדגסטנית מתה בקרבם. אחד היה, אביה של זו, שהאיר… שהבטיח… שנשא תקווֹת – ונסתלק. דומה, משנסתלק – חדרה החרדה בבית הזה.

…אבוי, מדוע, על מה, גידעה יד־אלוה “נכלה” (דקל) צעיר זה? היאך מחצה יד אללה “פלח כבדה”, תמצית נשמתה – ולא חמל? מי תיכן דרכי שמים וידע? גזירות אלוה מי ידע סודן?

…ואולי… ואולי… או ודאי, צאצא יחיד זה שלו – הוא “כליפו” (הבא אחריו), בו ה“פַרַג'” (הישועה), הוא רמזו, סמלו… זאת הקטנה היא התקוה הגדולה, היא מעוז לאמונה מוחלטה… ממנה עתידים הימים להתחדש… – היא תדליק מחדש את האור… האין הסימנים והרמזים מראים כזאת?

…עמוק בלבה חקוקים־אצורים הסימנים: כי נולדה באותו חודש ובאותו יום בחודש שנולד אביה… כי ביום שנפל אביה שדוּד (והקטנה אז כבת שנתים) נכנסה לחדר המלא אנשים מפה אל פה, חיפשה את אביה וקראה: אבי, אבי, איה אבי. וכאשר הזילו קריאותיה דמע מעיני רבים, אמרה לפתע: הלך… הלך להביא לי " תאג'" (כתר). ונפל דברה כברק באפלה… מאין לה מלה זו?

ואחר שנים אמרו הידעונים, גם הבגדדי וגם הכושית, כל אחד בשעתו, דברים כמעט שוים, ברורים… הראשון אמר: אראה סביבה שפעת אורה… אורות דולקים סביבה… היא עדויה מדים חדשים… תכשיטים… הכל חדש… והשניה אמרה: זו מוצאה מן הפסגה ואל פסגות תעלה… ליד מעיינות דורכות רגליה… באשר תצעד – תבוא פריחה… שמחה… לפניה נתיב סלול… חלק… חדש… ועוד ועוד…

…ופקחותה של הילדה ודבריה בכל עת מצוא יראו נכוחה, שרוח אביה תקום בה… לרוב, דיבורה בהגיון כנערה מבוגרה, מחשבתה בהירה, ורצונה – איתן, בת אביה – בשכלה, ובת אמה – ברוֹך לבה.

לאחר ביקורו של המנהל היתה הדודה עאישה נותנת דעתה כה וכה על הליכותיה של הילדה וציפתה לדבר פעולתו של המנהל. לאחר ימים מספר הרגישה הדודה שרוח הילדה טובה עליה. למחרת היום בערב, כשגמרה הילדה לכתוב במחברתה, ביקשה הדודה לקחת דברים עמה בקלות ובזהירות. אך הילדה מעצמה פתחה ואמרה:

– התדעי, דודתי, המנהל החדש שלנו, איש טוב הוא מאין כמוהו.

– ברור, המנהל איש נעלה הוא וחכם גדול. וכי מה חדש שמעת עליו?

– בעצמי שמעתי מפיו. “אַמס”³ נכנס לכיתתנו וסח לנו על הכליפה עומר אבּן אלכטאב, אשר היה שליט עצום ועם זאת היה עניו ופשוט, “ככה”, כאחד האדם. וסיפר לנו עוד הרבה דברים מתוקים… חמודים…

– כמו, מה למשל?

– אני לא אדע לספר לך הכל כמוהו, לוּ שמעת כמה יפה היה דיבורו! אגיד לך כפי שאני זוכרת. אמר כך: הכליפה היה אומר תמיד: הכל שוים לפני אללה, ישתבח ויתעלה, האדון והעבד, הרש והעשיר, החכם והבער, אלא – אמר המנהל – כי האלוהים… בחסדו… יחלק גדוּלה ועצמה… לאישים גדולים, טובים, שלבם טהור ונפשם זכה. ואמר עוד אחר־כך: הרי גם אתן, שלושים ושש התלמידות בכיתה, כולכן שווֹת בעיני ובעיני המורות, לכולכן מידה אחת אצלנו, אף־על־פי שביניכן נמצאות בנות סוחרים, בנות נכבדים או פקידים או בעלי־מלאכה, והנה יש אצלכן – אמר – גם ילדה אחת בת נסיכים – כך אמר אמש – והיא נינת מצביא עצום, שמו חסן רוּסתם, שהיה מפורסם במידות ובמעלות, – אף־על־פי־כן אין הבדל ביניכן, כולכן שווֹת בבית־הספר. ואחפוץ כי כולכן תלכנה בדרכי הכליפה עומר, עליו השלום, ותחיינה כולכן בשלום, ברעוּת, כמו בנות משפחה אחת.

– השלום לפיו. – אמרה הדודה. – ומתי דיבר לכן המנהל כדברים האלה?

– אמרתי לך: אמס… ביום שני או שלישי.

– ומדוע לא סיפרת לי הדברים בשעתם?

– כי המתנתי… כי אמרתי… אראה מקודם מה תגדנה הן… הילדות, אבל עתה כבר אמרו שלום לי… גם בנות אל־דוַאסי… עתה כולן חברוֹת…

– השבח לאל. עתה תנוח דעתך ותהיי בכל טוב…

– כן, ברצון האל, – אמרה כאחת מבוגרה, – אבל… עתה תספרי לי, למשל, כל הדברים… איך היו? ואבי? ואמי? ולמה, למשל, יצאנו מן הבית הגדול לגור כאן? מה הסיבה?

השיבה לה הדודה לשון פשוטה וקלה, ודאי שתספר לה, מדוע לא? ואולי סבתא מַימוּנה עצמה תאבה לספר לה, כפי שידיעתה גדולה בכל הענינים, אבל קודם יש לספר לסבתא, שנסתדר ענינה בבית־הספר על הצד הרצוי ביותר והיא ודאי תשמח לשמע הדברים.

נתקבלו הדברים על דעת הילדה.

משסחה עאישה לסבתא את דברי הילדה לתומם, שיבחה את המנהל על חכמתו ונועם דבריו ולעאישה אמרה: היטבת, בתי, כפי שענית לילדה. אל־נכון אחפוץ לספר לה בעצמי בשעה מתאימה, כפי תפיסתה וכפי רגשותיה, תדע משהו מימי החוסן בעבר וגם מצרותינו כיום. אבל בטרם נעשה זאת, רצוני שתקחוה לסיור באדמות. תראה בעיניה את נחלת רכושה, רצוני לטעת בה מעתה, קמעה־קמעה, חיבה וענין לאדמה. תרגיש ותכיר, כפי שהיה אומר אחי ג’לאל אל־דין: מן האדמה מחיה לגוף ושלוַת־בטחון לנפש. סעו איפוא עמה אַת, עבּדוּל מועטי וּוידאד. דברי אל מונירה והכיני אותה למסע. שהו שמה בכפרים, יומים, תלוּן שם באוירת האחוזה, לפחות, שני לילות. תחוש כל־שהוא – לפי הרגשתה וגילה – משייכות האדמה לה ומשייכותה היא לאדמה. רכבו עמה והראו לה כל שטח אדמתה מסביב. סעו, ברצון האל, בסוף השבוע, ביום ששי בבוקר, ושובו ביום ראשון בבוקר.

את האדמות – שטח קרקע כמאה אלף דונם – קרבת מחוז עזיזיה, מרחק שעות אחדות מחופי הדיג’לה (חדקל) מדרום בגדד, קנה האמיר חסן רוּסתם בשנה השניה להשתקעותו בבגדד. ובמרבית הימים הקימו הדגסטנים, החוכרים את האדמה, שבעה–שמונה כפרים הקיימים עד היום הזה. בעוד האמיר בחיים מצאו הכפריים מפעם לפעם סעד מעט מידו, מידי בניו, ובפרט ידי בנו השני ג’לאל אל־דין, שהיה אוהב אדמה ומוּנה בחיי האמיר על משק האדמות. ואולם במרבית הימים, אחרי מות ג’לאל אל־דין, כשנכדי האמיר ביקשו גדולות, אהבו מותרות ורדפו תענוגות – נשתבשו חשבונותיהם ונתעקמו ארחותיהם. אז החלו ממשכנים שטחים־שטחים מן האדמה, גם מכרו חלקים ממנה. החוכרים בכפרים היו נתונים כל הימים במצוק וברעה, מאין ביכלתם לעבד את האדמה כראוי. רוב האדמה עמד בּוּר. הכפריים ידעו עוני, מחסור וחליים.

עם עמידתה בפרץ ועם מאמציה הרבים של סבתא מימוּנה, אשר הוכיחה, פעם בלשון קשה ופעם בלשון רכה, בדברי הגיון ובבקשת רחמים, את קלי־הדעת שבבני המשפחה על מעלליהם ועל תככיהם, לא עצרה כוח לסתום את הפרצות, שניבעו כה וכה במשק המשפחה ובכבוד ביתם, לא עלתה בידה למנוע בעד מגפת הבזבוז שאחזה בכמה מראשי הבתים. ורק ברוב יגיעתה ובתבונתה הצליחה לרשום כחוק חלק מן האדמות, עשרת אלפים דונם, על שם מונירה. במרבית הימים מצאה דרכים, אמצעים, וחסכה מטבע למטבע עדי אספה סכום מסוים, אשר יספיק בצמצום לחינוכה ולצרכיה של מונירה עד שתגיע לגיל הבחרות ולעמידה ברשות עצמה. את הממון הפקידה בידי דגסטני נאמן, קרוב במקצת קרבת משפחה, תושב עזיזיה, הוא שיך מחמד טאהר אל־סאלֶף, ראש למשפחה גדולה, עשיר למדי ובעל מסחר ועסקים.

שני הכפרים שבאדמת מונירה נעבדו במידה מסוימת בידי הכפריים. עבדול מועטי בנה הגדול תמך בידיהם משנה לשנה בהחכירו להם את האדמה בתנאים קלים ונוחים – וכך החזיקו מעמד כל השנים.

עכשיו מצאה סבתא מַימוּנה את השעה המתאימה להביא בפעם הראשונה את הקטנה לאדמתה, להראותה את רכושה ואת אנשי הכפר למשפחותיהם, לטפם ולמקניהם.

ביום הששי בשעה מוקדמת יצאו שלשתן ברכבת מבגדד לעזיזיה, לקטנה היתה זו הפעם הראשונה לנסיעה ברכבת. היא דבקה אל החלון בכל עת המסע והיתה כקולטת ואוספת אל קרבה את מראות־הנוף השונים המוצפים זוהר שמש שבעיצומו של הקיץ. אם ששקעה בדומיה ארוכה ואם שהרבתה לשאול ולחקור למראות עיניה – מדבריה והערותיה היה ניכר שכל חושיה מופנים־מרוכזים בענין “האדמות שלה”. האדמות, שלא היה לה כל מושג מוחשי עליהן, קיבלו בדמיונה כעין צורה מופשטה, מין ענין שיש בו משמעות נכבדה. הרי לפי התכונה וההתרגשות שבמסע זה – האדמה שלה היא, כנראה, “הַשַרַף” (הכבוד) שלה, כלומר: “ענין האדמה” הריהו כנראה בעל משמעות רבה. מסתבר, מי שאדמה לו – נודע בעולם כאחד “הגדולים” וכאחד מנכבדי ארץ. האדמה ודאי היא מין “וַסם”, או “נישאן” (סימן, אות־כבוד) שלה. ואם כי הדודה עאישה אמרה, וחזרה ואמרה: “אדמה פשוטה ככל האדמות”, אבל אל־נכון מסתירה היא משהו, משום מה, שהרי “בעצם” האדמה כבר עשתה אותה בבת־אחת כמו מבוגרה, כאחת מנשי המשפחה… הן עורכים זה המסע בשבילה… רוצים להראות לה… הרי זה סימן… איזה סימן שהוא… לכן ציפתה בקוצר־רוח “לראות” את האדמה הזאת… מה היא… איך היא…

מעזיזיה שכרו בהמות ונסעו דרך שתי שעות בקירוב אל שני הכפרים שבאדמות שלה, ריפאע ושַלְתָה.

משהגיעו לבתי־החומר שבכפר הראשון, יצאו כמה ילדים, נערים ונערות, חציים ערומים, ואחריהם נראו נשים מספר נושאות עולליהן בזרוען. איש מן הגברים לא נראה מסביב, כי לא הודיעו מראש על־דבר בואם, לבל הטרד את האנשים מעבודתם ולבלי הכבד עליהם בדבר. עבדול מועטי הורה לכמה נערים גדולים, שיביאו מהמחסן הקטן (של המשפחה) אוהל ושתי מחצלות.

בעוד הנערים עוסקים בנטיית האוהל על גבעה נמוכה מול הבתים, נודע בכפר דבר בוא “המשפחה”. עברה שעה קלה – ומעברים שונים הלכו וקרבו כמה גברים ונשים וטף. הגברים קרבו לאוהל, פניהם מוארים משמחה ובת־צחוק על שפתותיהם, ודרשו בשלום הבאים. בינתים הוסיפו לבוא גברים קשישים, ביניהם אחדים זקנים למדי. משהודיע עבדול מועטי לעומדים בקרבתו, שהנערה היא בת המרחום עבדול מאלךּ הועברה הידיעה מפי איש לאיש: בתו של עבדול מאלךּ… בתו של עבדול מאלךּ… כמה מן הגברים והנשים קרבו אליה והחוו קידה עמוקה ברוב הוקרה כששפתותיהם דובבות ברכות ואיחולים: יגדל שמה… תחי… תחי… ירום כוכבה…

הדודה עאישה – לא זזה ידה מיד הקטנה. ועם שהיא ידעה בדרך־כלל את חיבתם ונאמנותם של האנשים האלה ל“משפחה”, היתה גם היא נרגשה מאד למראה המסירות והאהבה הניכרות בפניהם. בקושי עצרה בעד דמעותיה. מתוך התאפקות לחשה לאזני מונירה: התראי… התראי עד מה יוקירו שם אביך… ועד מה יאהבוך ויעריצוך גם אותך… אלה הם אנשינו… ככה הם אנשינו… עליך גם כן לאהבם ולחוננם…

– אכן, באלוהים, אני אוהבתם… אני רואה… הם כה טובים אלי…

וכשמחתה הדודה דמעה מעיניה – תמהה הקטנה שגם עיניה יזילו דמעות ואמרה: – הרי אני שמחה ואני בוכיה… לא אדע… מה לי? ומדוע את בוכה?

– על שלומך… על שלומך… אלו דמעות־שמחה… גם משמחה גדולה תזיל העין דמעה. יתן האֵל ולא תדעי אַת דמעות־עצב אלא דמעות־שמחה.

כל אותו היום היתה אוירת־חג מרחפת מסביב בכפר. הגברים טבחו טבח, הלכו ושבו בעסקם כה וכה. הנשים הכינו את הצלי ואת הנזיד. עם ערוב היום ישבו חבורות־חבורות מסביב לאוהל וסעדו לבם. שרו שירים מן המולדת. זקנים שבהם סיפרו דברים מימים רחוקים. וכל העת היו גברים ונשים מוצאים הזדמנות־מה להראות חיבתם למונירה בכה או בכה.

והקטנה עצמה היתה חוזרת וסוקרת את בני החבורות, הגדולים עם הקטנים, מתוך ענין וחפץ. זו הפעם הראשונה עיניה רואות המון דגסטנים על תלבשתם המיוחדה, על הקלפּקים הגבוהים, ואזניה קשובות לניב שיחם הערבי־דגסטני השונה מן הניב העיראקי. היא נתנה דעתה על הנשים ועל הנערות ודיברה עם זו ועם זו, כדבר אחד הגדולים, כמו ביקשה להכיר את כולם ולקבוע את דיוקנם בזכרונה, שהרי הכל מכירים אותה וגם עליה להכיר את כולם…

למחרת היום, עם זריחת השמש, רכבו על בהמות ויצאו לסקור את שטח אדמות שני הכפרים. שנים מחשובי הכפריים נלווּ אליהם. בדרך סיורם עברו, פה ושם, ליד שטחים מעובדים: שדות חיטה, שעורה וקטניות שלאחר הקציר וליד שטחים גדולים של אדמת־בּוּר עם עקובים והדורים רבים. לעתים עברו ליד חורשות־עצים קטנות, דלילות, כרמי זית ותאנה, ועם זאת כמו עינדו נופי העצים האלה הפזורים פה ושם את האדמה החשופה למדי.

כל הסיור מסביב לאדמות ארך כשלוש שעות ועם השהיוֹת, הארוחות וההפסקות נמשך כל היום. ואילו בעיני הקטנה נתפס כל הענין במידה מוגזמה כפי שהכריזה בשובם לעת ערב: הרי שהקפנו מרחקים עצומים – גדולים – כמו “חצי עולם”…

במשך שני הימים, ששהו בכפרים, ניכר היה למדי, שהקטנה כמו הגיחה אל קרבה מראות, רשמים וחויות למכביר, וכמה פעמים, בשעת מנוחה או בשעת סיור, פנתה לדודה עאישה בענין מן הענינים כמבקשת לתפוס חוט שיחה כדי לגלגל בפיה דברים הרבה כאשר עם נפשה. הדודה, שהבינה לכוונתה, ידעה לספק כל־שהוא מרצון הקטנה, בלא שתיכנס לרשותה של סבתא מַימוּנה, שברצונה היה לשׂיח בעצמה לעת מצוא עם הקטנה ככל שאפשר לשׂיח לה. אכן ראה ראתה הדודה בעליל עד מה היטיבה סבתא מַימוּנה בעצתה לקרב את הילדה, במראה־עינים ממש, אל מקורות צור מחצבתה ולעורר בלבה ענין וחפץ ל“בני עמה”.

ואולם נסתרות אללה מי ידע? ככל שכיוונה סבתא אותו שבוע למצוא שעת־כושר להשמיע דברה לילדה – לא נזדמנה לה שעה כזו ולא זכתה הקטנה לחסות עוד בצלה של סבתא ולא זכתה סבתא להתֵם דברה כאשר איותה: שוֹאת־פתע קיפחה את חיי הזקנה והטילה מהפכה רבה במהלך חיי הילדה ובמהלך הבית הגדול כולו.

 

פרק שלישי: מן השפל    🔗

בדמי הלילה, סמוך לחצות, בקע קול־יריה בחלל הבית הגדול – ואחריה קול ילל חנוק, אטום. אלה משוכני הבית ששמעו את הקול יצאו מבוהלים מפה ומשם. מיד נודע הדבר: הבחור מוּסטפה חמדי ירה באביו מחמוד שוּקרי, נכדו הצעיר של חסן רוּסתם. ירדה מהומה בחצר. ריצה, בכיה, מבוכה. והכל מתוך תנועה חרישית, חנוקה. אל ייוַדע הדבר לשלטונות. התערבות השלטונות מיותרת. בבית הזה מבכרים לטפל חרש בעצמם בעניניהם.

בינתיים הגיע רופא. בדק, טיפל, קבע: הכדור בקצה הלב ממש. אין להושיע. הפצוע גוסס. בעוד הכל עומדים ליד הגוסס כפופי־ראש – נכנסו שוטרים. יצא “הריח” מעבר לבית החוצה. כתבו פרטי המאורע. הבחור לוּקח כבול למאסר. הפצוע הוציא נשמתו.

כל אותה מהומת־פתע ארכה כחצי שעה. סבתא מַימוּנה בשנתה בחדרה הפנימי, לא שמעה דבר. אולם לאחר שיצאו אנשי השלטון עם הרוצח והפצוע הוציא נשמתו – קמה יללה בחדר המת.

בחדרה של סבתא נדלק אור.

עבדול מועטי וּוידאד, שיצאו בין הראשונים לקול היריה, עמדו עכשיו המומים, תקועים במקומם, בלב נמס ופיק־ברכים – איכה יוגד דבר האסון לסבתא מַימוּנה? עוד הם מתמהמהים וסבתא יצאה אל היציע נשענה על מקלה. מי שהיא מנשי הבית נענתה לשאלתה והגידה לה את דבר המאורע. אך התמה האשה דברה – כרעה־נפלה סבתא תחתיה. שוב הובהל הרופא. היא פירפרה שעות אחדות בין חיים ומוות. הלב המתגבר, המבליג, זה ימים רבים, לא עמד בהן: השבץ אחזהו! בו בלילה חדל לדפוק.

מחמשת נכדיו של חסן רוּסתם קמו, במרוצת הימים, חמישה ראשי משפחה בבית הגדול ולהם בנים ובנות וגם נכדים קטנים. שנים מבין חמשת ראשי המשפחות נגלו, ברבות הימים, כדמויות פסולות, נפסדות. כאילו פגם שבדם־המשפחה פשׂה בהם בראשונה. האחד עבדאללה חאפז, השני מחמוּד שוקרי, הנרצח, הצעיר בשנים מחמשתם.

שונים היו איש מרעהו לחלוטין, הן בתואר מראיתם והן באפיים ובמידת תכונתם, אך שניהם, איש־איש לפי יצרי לבו, פרצו פרץ במהלכי הבית ופגעו מפעם לפעם ביחוסם ובגאותם של בני הדגסטנים.

עבדאללה חאפז – קרוב לשנות הששים בתקופת המאורעות האחרונים – היה בינוני בקומתו, עבדקן, בהיר־מראה. עיניו קטנות־עֵרות. סבר־פניו נאה ומלוּוה תדיר בת־צחוק קלה. תמורותיו ותהפוכותיו במסלול חייו שיווּ לו משהו מדמותו של שחקן על הבמה. כדרך שחקן לבש מפעם לפעם גלגולים שונים בחייו. איש נבון היה בבחרותו. אהב ספר ודרש דעת. בתחילתו היה שומר־מצוה ונאמן־דת. מעת ששלח ידו בעסקים ובמסחר ראה הצלחה ועשה חיל. אולם כל שהוסיף שנים והלך בעקלקלות. מיום ליום נגלה כבעל־תאוה מופלג. באמת אמרו: בעל־תאוה, כל שמזקין והולך יצרו גובר והולך, כאילו התאפקותו שבשנים רבות פוקעת ופורצת באין מעצור. בן ארבעים וחמש היה כבר כסוּף ולהוּט אחר תאווֹתיו־תשוקותיו, אם אחרי אחת מרננת, או שתים בבת־אחת, או אחר פילגש שהחזיקה בביתה או אחר כל חמדת־בשרים שהיא… בלילות התפשט, לרוב, בגדיו הדגסטניים, הסיר מראשו את הקלפּק הגבוה, ולבש קלות, כמשפט אנשי המקום – ויצא לאשר יצא. בתחילה עשה זאת בסתר, ואחר – בגלוי. פעמים באשמורת אחרונה אל ביתו ופעמים נעדר מן הבית כל הלילה. וכאשר היה עושה דרכו בכוח ממון שבידו – היתה ידו על העליונה: בביתו שלט שלטון גמור כבעל בבית. ואמנם סיפק צרכי בני־ביתו ביד רחבה. לפיכך לא ערב לבו איש מאנשי הבית להתערב באורח חייו, ואם יש ומי שהוא ניסה דברים אליו – נכוָה בגחלת כעסו וגאותו.

אף סבתא מַימוּנה, שהשמיעה את דברה לאיש ואיש מבני־הבית לעת מצוא – לא מצאה ידה לפנות בדברים אל עבדאללה: הן חותן היה לה (ג’וּוַירה, אשת בנה עבדול מאלךָ, היתה בת עבדאללה, בעוד היו אז מהלכיו בטוב ובמישרים) ויכול לא יכלה להוכיחו בדברים לאזני בניו, או לאזני מי שהוא מאנשי הבית. אולם עם זאת ימים רבים ציפתה לשעת־כושר כי תזדמן לה לקחת דברים עמו. שעה זו נזדמנה – כששלח עבדאללה את אשתו ואת בני־ביתו בימות־הקיץ להרים. באותם הימים ארבה לו עם בוקר או עם ערב. באחד הימים ההם, עם עלות השחר, יצאה סבתא מַימוּנה ליציע ליד פתח חדרה מחמת החום הכבד בחדר. בעודה יושבת שמעה שיח דברים בין גברים, שנפרדו מעבדאללה במבוא הבית. הוא עלה לביתו. קמה סבתא והלכה אחריו. דפקה על פתחו, נכנסה ואמרה: סלח לי, יא עבדאללה, אך שנים־שלושה רגעים אדבר אליך – ואלך לי.

השיב לה בלא הראות כל סימן הפתעה: התכבדי, שבי, דברי, הנני שומע.

הוא רבץ ונשען על כורסה רחבה והסב פניו מעם סבתא.

היו דמדומי שחר. האפלולית רבה על האורה. היא עמדה נשענה על מקלה לידו בלא לראות את פניו ודיברה: אצלנו אומרות הנשים: גברים, שחלשים ברוחם, כוונתי, שמטבעם הם חלשי־רצון, משתנים כל עשר שנים בחייהם, היינו: כל עשר שנים יפול עליהם שינוי ויעשה אותם אחרים. אני אראה זאת עליך ממש: ידעתיך מיום שנולדת. עד עשר שנים היית ילד חלש, חולני, ועם זאת עקשן “פודולי” (טרדן, סקרן). בין עשר לעשרים, עם שהטיבות דבּר והבן, קרוא וכתוב והראית פקחוּת־דעת – היית סוער, “מתוחבל”, מרגיז, מזיק. כן, אני יודעת, אני זוכרת…

– כן, ייתכן – ענה קול נמוך, – גם אני זוכר… הי… הי…

– בין עשרים לשלושים – שקטת, שלות (נשאת אשה בן שבע־עשרה – ונרגעת).

אז היית “תקי” (ירא־שמים). התזכור? שאפת היות “אימאם” (חזן, ידען בהלכות־דת). אהבת קרוא ספרים והעמקת בלימודים. היית לילדיך אב טוב, עליז, “מחבּוּבּ” (אהוב). בין שלושים לארבעים היית בעל ברכה, איש פעלים, סחרת והצלחת. שמנת. עשית חיל רב. והנה מאז עברת אל הארבעים – ועברת כבר אל החמישים – כמו נדלקה אש בדמיך. אתה נשרף והולך. ברי לי, אם לא תגבר על עצמך, שרוף תישרף כליל. והבן דברי אל־נכון: לא רק הונך יאבד אלא אתה בעצמך, בגופך, תבּוֹל, אתה שומע? יום אחד תקום ואתה מחוסל… תשוש… ריק… אז תתפלש לרגלי אהובותיך כנאד בלה… נקוּב… נפסד… אז תבכה כילד… תבקש רחמים… לשוא… הנשים תלעגנה לך… תמאסנה בך… אז תהיה אומלל בגברים כי חדלת להיות גבר בטרם עת… אתה שומע?

משהפסיקה שיחה לרגע – שמעה לתמהונה קול נחרתו. קרבה אליו, התכופפה להסתכל בפניו ­– ריח שכרוּת חריף נדף ממנו – נרתעה. הוא נרדם תרדמת שיכורים.

“הוא לא שמע דבר… לשוא שפכתי לבי”… אמרה נוגות ויצאה נדכאה וכושלת.

ואולם כעבור שבע־שמונה שנים – נתקיימה נבואתה לתומה, כאילו שמע האיש את דבריה באותו בוקר ושקד כל הימים לעשות כהיפוכם הגמור. בין החמישים לששים היה משכים ומעריב בפתחי רופאים בעלי שם אירופים, ערבים, רופאי־אליל וידעונים – כי יגבירו כוחו, כי ישיבו לו את אונו. ונלעג היה האיש לא רק בעיני “נשותיו” כי אם בעיני רבים. יש וישב תחתיו בבית שעות רבות יחידי, דומם, עגום, נדכא. כאונן המתאבל על מתו כן התאבל עבדאללה חאפז בדומיה על כוחו כי מת… אחר־כך החל נותן בכוס עינו. יש וישב באכסדרת בית־הקהוה הפונה לרחוב ושלח עינים לוהטות, עורגות, כלפי נשים יהודיות, נוצריות, עוברות ברחוב לדרכן – ודמיונו ככלב כבול בשלשלת־ברזל, אשר כמטחוי שלשלת, מחוצה לה, מונחים נתחי־בשר מדמדמים – ואין ביכלתו להשיגם… שעות ארוכות ישב, הביט נכסף – וסבא יין. מתוך כך יש ונפתח סגור לבו. נפנה אל היושבים לידו ושפך שיחו ככל שעלה על שפתיו: יא נאס (הו, אנשים)… התדעו מי ה“מֻסְתַבִּד” (הרודן) העריץ, האכזר… אכזר מכל אכזר? “וללהי” (באלוהים) – הוא, הוא עצמו אללה, ישתבח ויתעלה… אשר יקטול אדם וישאירנו חי… ימוץ כוחו מגופו – ויוקיענו כתלוי… כתלוי… הרי אדם חי… חי… והוא “באמת” מת… שויוֹ אפס… כי הוא אפס… כי הוא כדומן… כדומן… והרופאים? אמור אתה, מה שויים של רופאים? הן כולם זפת… רופאים “יעני” (כביכול) – מה ערכם אם אין בידם תרופה… מזור שהוא, איזה שיקוי… הן חכמתם מאפע, ושויים – אף לא פרוטה! רופאים! אויה להם!

ואחר – הורכן ראשו על חזהו. נדם ונרדם באשר ישב.

במרבית הימים הלך הלוך וירוד. קמעה־קמעה אזל רוב כספו (שני בניו, הגדול והנער, עמלו ככל שיכלו לעצרו מאבדנו). באותם הימים נראה האיש כאילו מתוח על דיוקנו ועל מהלכו גזר־דין מוות. הוא צעד בדרכו כפוף־ראש, כמנוצח, שאין ביכלתו להסכין עם תבוסתו, בעוד שיודע שתבוסתו מוחלטה, ברורה, בלתי־מוסחת, ורק כוס־היין בכוחה להסיחה מן הדעת ועל־כן חזר ודבק בכוס, הלוך וחזור אחרי הכוס המנחמת, המשכיחה, המרדימה…

וסבתא מַימוּנה שמעה וידעה על מהלכיו. ופעם (חדשים מספר לפני מותה), שב הביתה עם ערב שיכור, כושל וצולע. רבץ בחצר למטה ליד הבריכה והתחיל נושא נאומו הארוך: יא נאס… יא נאס… הידעתם מה עשה לי האלוהים? וכו' וכו‘. והרופאים, רופאי־הבל – אבוי להם… וי לי, וי לי, וכו’ וכו'.

שמעה סבתא מַימוֹנה מן היציע נוגה ודואבת… חרש אמרה לעומדים על־ידה: הכל כפי שהגדתי לו אז… לפני שמונה או תשע שנים… וַי לי מזו החרפה וּוַי לי מזה המראֶה – ואמנם היתה זו הפעם האחרונה לראותה אותו. ולנכד החמישי, מחמוד שוקרי, מהלכים נלוזים מיוחדים לו. הוא הרבה להרע מעבדאללה, כאשר הרע גם לזולתו, לרבים מסביב לו.

הוא היה גבה־קומה וכפוף־גב קצת. פניו גרמיים, רזים, נטולי כל חן גברי. עיניו גדולות, עמומות וכמו קופאות במבטן. מעודו לא הראה כל יתרון־רוח, או שאיפה לדעת. אנוכיות, עצלות, התהדרות – מידות אלו בלטו במהלכיו הן בביתו והן בין הבריות. על כל אלה נהג תדיר בערמומיות כדי להשיג את בצעו. לימים ניסה כוחו במסחר והעלה חרס בידיו. בחלקלקות לשונו הוליך שולל בשעתו, זמן־מה, גם את סבתא מַימוּנה, שבהסכמתה נמסר לו התפקיד להחכיר שטחים גדולים מן האדמות ולפקח עליהם. תוך כדי כך העביר במרמה על שמו שטח־אדמה גדול בהעלם מדעת המשפחה. משנגלה הדבר – ירדה מהומה ואיבה ושנאה בינו ובין יתר בני המשפחה. בין כך ובין כך נמצא די ממון בידו לגלגלו כחפצו. כבן ארבעים, אב לבנים ולבנות (בחורים ונערות), קנה לו אשה שניה, נערה רקדנית מדלת־העם, ושילם להוריה סך הגון. לאחר כשתי שנים ברחה ממנו ולא נודעו עקבותיה ולא עקבות הוריה. ברם, עד מהרה התנחם על אבידתו. אז מישכן חלקת־אדמה גדולה משלו ונשא לו אשה צעירה, כבת שלושם וחמש, ספק ארמנית ספק תורכית, הביאה מן הצפון, ממוסוּל, וילדה לו בן ובת שנה אחרי שנה. ועם זה ירדה לחיי “צרתה”, אשתו הראשונה של בעלה. לרוב היה ביתו אחוז בקטטות, צעקות, מערכות עגומות – וקול־ילל עלה מפעם לפעם מפי “הצרות” ומפי בני־הבית. “הראשונה” מרוב עינוייה נפלה למשכב. אחרי מחלה ממושכה נפטרה לעולמה.

כשביקש בנו הגדול מוסטפה חמדי לישא לו אשה – לא הראה האב שמחה יתירה ולא גילה רצון רב לסייע לו להשיג מבוקשו. הוא דיבר על לבו שימתין לו חדשיים־שלושה עד שישיג ממון. ואם כי שיער הבן שיש ביכולת אביו להעניק לו הממון הדרוש, לוּ רק היה ברצונו – בכל־זאת ניאות והמתין לו עד חצי שנה. אולם בו בזמן נודע לבן, שאביו שכר חדר־מגורים, רחוק בקצווי העיר, בשביל פילגש חדשה שהביא לו מאחת ערי־השדה.

משפנה אביו בתרעומת רבה על עוולה זו, שאב יוציא ממון רב ליקח לו אשה בפעם הרביעית ובו בזמן ימנע את בנו־בכורו מהתחתן – גער בו אביו לאמור: היאָלם, נקלה, האתה תורה לי את אשר אעשה ואשר לא אעשה? אין לך אצלי כלום!

אותה שעה שלף הבן אקדחו וירה באביו –

בשלושים ימוֹת האֵבל למות סבתא היתה הדודה עאישה פוקדת יום־יום את הבית הגדול. בבוקר היא הולכת ובערב היא שבה לביתם הקטן. את מונירה לקחה לבית הגדול אך פעמיים בימי האֵבל, עת היאָסף כל המשפחה למספד.

הקטנה, עם שנמשכה למשחקיה ולעניניה הרגילים ודעתה הוסחה במשך היום מן הקורות שירדו בחתף על המשפחה, גינתה את עצמה, כל שנפנתה לעתים, כי ילדה רעה היא אשר כאילו שכחה את ה“מצאיב” (האסונות) הכבדים. והרי נפשה יודעת מאד כי הזקנה אהבה אותה אהבת־עולם! תמיד, תמיד היו מחשבותיה נתונות לה. “מונירה חביבתי”… “מונירה תקותי” – תמיד מונירה… מונירה. וכמה דאגה לעתידה… שיהיה לה רכוש… נחלה… שיהיה לה עושר וכל טוב – ופתאום נפלה ומתה. היאך מתה בלא שחלתה אף יום אחד? מדוע מתה דוקא ביום מות הדוד מחמוד שוקרי? והאמת אשר אמרו ילדות הבית שמוסטפה חמדי הרגוֹ לדוד? אלוהים גדולים! איך יתכן? ולמה? אין היא יודעת… אינה יודעת דבר… היא חוששת, שאם תשאל כעת את הדודה עאישה כזאת וכזאת ודאי תצערנה. דודה עאישה המסכנה! עינה לא תחדל מדמוע… מה רב עצבונה. ועתה, “בעצם”, נשארה לה הדודה עאישה במקום סבתא מימונה… אהבתה של סבתא לה עברה עתה לדודה עאישה… ו“מדרך הטבע” שהיא צריכה עתה לאהוב את הדודה ביותר ולהוקיר אותה מאד. אבל – חבל, חבל על סבתא שנסתלקה לפתע… ועתה, אמנם ואמנם, עליה – כנכדה האהובה של סבתא – עליה להתאבל למותה, ולהתעצב על נפשה יותר מכולם, כי יותר מאשר לכולם תחסר סבתא לה… הן הבטיחה לה (בעת שובם מן הסיור באדמות) לאמור: “עוד אדבר עמך, ‘עזיזתי’ (יקירתי), ואספר לך דברים הרבה כי תדעי מי היה אביך הנעלה באדם… ואמך הטובה… הזכה… וסבך העצום… וכל הענינים… למען ייטב לך ותתחזקי ברוחך ותגדלי ותעצמי ברצון האֵל.”.. והנה – לפתע אבדו חייה. מתי תדע איפוא כל אשר אבתה לספר לה? עתה, ביגונה של הדודה עאישה, לא תוכל להכביד עליה כי “תקח לדבר” עמה… ומי יודע מתי תבוא העת שתאבה הדודה לשׂיח לה?

והקטנה, לפי הרגשתה ופקחותה, קיבלה על עצמה להמתין בסבלנות עד שתבוא העת. וכל שהתעורר רצונה, מסיבת־מה, לפתוח בשיחה עם הדודה – התגברה ודחתה את רצונה עד שתחפוץ הדודה מעצמה לשׂיח, או, לפחות, עד שתכיר היא, מונירה, איזו שעת־כושר בה תחלה את פני הדודה לאמור: “מתי תוכלי לשׂיח לי מה שהבטיחה סבתא, עליה השלום”…

כזאת וכזאת הגתה הילדה לעתים בינה לבין עצמה.

וכשקרה בעצם ימות־החורף, שחלתה הדודה עאישה ושכבה חלושה ונדכאה שבועים ימים – עברה חרש אימה נסתרה בקרב הקטנה: מה יהא עליה אם, חלילה, – האֵל לא יגזור – יקרה אסון גם לדודה?

עם שנזדעזעה בעצמה מרחש מחשבה כזו ודחתה וביטלה אותה בכל עוז – בכל־זאת לא הרפתה הדאגה הזאת ממנה. ויום אחד, לפנות ערב, משזרחו ימים בהירים בעצם ימות החורף, עברה בלא מחשבה תחילה ליד הבית הגדול. ואז – כמו יד נסתרה דחפתה לעבר הבית ונכנסה פנימה. צעדה ישר לחדרה של זריפה, שעל־יד המטבח הגדול. ראה תראה אם השעה כשרה וזריפה יושבת לבדה, פנויה מעבודה – תקח דברים עמה לאטה בזהירות… ב“סיאסה” (דיפלומטיה)…

זריפה לא היתה בחדרה. גם אחד מנכדיה לא היה שם. אז נכנסה הקטנה למטבח וּמצאתה יושבת ליד החלון ופניה לחלון אשר אל הגן. כשקרבה אליה ובירכתה לשלום – הופתעה זריפה, האירה לה פנים משמחה וגם מחרדה ושאלה: איך דודתך עאישה?… השלום לה?..

– שלום… שלום… הוטב לה מעט… באמת… מזג־האויר, כנראה, היטיב לה. היא ביקשתני לשאלך אם אַת יודעת משהו מן התרופות הידועות לך לסחרחורת־ראש… “חזיתי” (לצערי) ראשה סחרחר עליה… לכן אמרה לי: לכי ראי, אפשר “זריפתנה” (זריפה שלנו) יודעת דבר… ודאי יודעת… הרבה היא יודעת…

– על ראשי ועל עיני אתן לה… אתן לה מיץ “זעתר” (אזוב), תקח מעט בתוך “פינג’אן” (ספלית) מים ותשתה. גם תמרח את המצח והרקות ויוטב לה. מיד אתן לך קמעה בצנצנת קטנה – והיא אמרה לקום –

– תודה… תודה… שבי עכשיו, כשאלך תקומי ותתני לי. הגידי־נא לי עתה – מה שלומך את ומה טוב עמך, “אֵם חסן” (כל שם בנה הגדול)?

שלומי, חביבתי, השבח לאֵל, טוב. בריאותי – אודה ריבוני – איתנה. אבל – “מה טוב עמי” תשאליני, “חזיתי” (לדאבוני) מה טוב נשאר בבית הזה אחרי המהלומות שניתחו עלינו? באלוהים, לא אדע מדוע יוסיף לי אללה חיים? מה שאר לנו בבית הזה לאחר שהיא, מימוּנה היקרה, “רוח הבית” הזה, נפלה ונסתלקה לה –

– אהה, – נאנחת הקטנה, – היאך נפלה ואבדה בלא שתחלה אפילו יום אחד?

– מדרך הטבע, בתי, היא לא היתה כמונו. היכלה היא לראות בביתנו כי יקום בן על אביו וירצחו נפש? זאת לא יכלה עינה לחזות – לכן היא סגרה את עיניה לבלי ראות עוד.

– אמת… אמת דברך… אַת יודעת הכל ומסבירה הכל נכונה… ואני חשבתי שהיא נפלה ונפטרה מרוב אהבתה והוקרתה את הדוד מחמוד שוקרי…

לא… לא… כלל ובכלל. להיפך: היא לא יכלה דבּרו­ֹ לשלום… הן הוא הרעימה תמיד במעשיו – האֵל ירחמהו עכשיו – מה רבו סכסוכיו – מרמותיו… וכי לא בגללו הרחיקה אותך עצמך (עם דודתך וסבתך צוראיה)? בעיקר – הכל בגללו…

– כיצד בגללו?

– אני יודעת הכל… כמו שאמרת… ואני מבינה הכל… בכלל לא רצתה סבתא, הרחומה, שתראי ותדעי מכל זה… מכל הכיעור… הקטטות… הבושה… ומצד אחר צוראיה זקנתך לא יכלה לראות במהלך בעלה עבדאללה. לכן סבתא מימונה הרחיקתה מן הבית הגדול. ובעיקר… בעיקר מפחדה עליך מפניו… מפני מחמוד שוקרי…

– פחדה עלי? כלום הדוד מחמוד שוקרי היה מרע לי במשהו?

– אַת עדיין קטנה חביבתי, לא תוכלי הבן “כמו אלה דברים” – אבל האמת היא שהוא היה יכול להרע לך בגלל האדמות… כן בגלל האדמות היה זה יכול לעשות “שבע תועבות”…

– אבל מה היה לו ולי? לא… בזאת אַת לא צודקת… לא ייתכן כי דודי היה יכול להרע לי…

– ואני אומרת לך שהיה יכול… הוא היה “כוּפוּא” (עלול) לכל.

– למשל, כמו מה?

– למשל… להשקותך רעל – האֵל לא יגזור… או משהו דומה לזה – האֵל יסתירנו – כך אנו מדברים למשל… רק למשל…

– אבל למה? וכי מה רעה עשיתי לו אנוכי? האנוכי הריעותי לו כל־שהוא? אף פעם!

– את לא, ודאי לא. אבל בשביל שיזכה אחר־כך בחלקך באדמות…

אז – האל לא יגזור – היה מגיע לו חלק הגון מאד… כך שיערנו כולנו… כך היה מצב הענינים…

– כך? עכשיו אני מבינה משהו… מסכנה, מסכנה סבתא מַימוּנה! איזה סוף מר היה לה… ומסכנה יותר אנוכי… שאהבה אותי כל־כך, שדאגה לי כל־כך – וגם אמרה לי שהיא עצמה רוצה לשׂיח לי דברים הרבה על כל הענינים ועל אבי ועל אמי ועל כל שהיה – והנה נפטרה “ואבד הכל ממני”… מאומה לא אדע… הדודה עאישה חולה… חלשה… מסכנה… לוּ סיפרת לי את מעט… הן אַת יודעת הכל טוב יותר מכולם –

מעיני הקטנה נזלו דמעות.

– למה תבכי, יקירתי, אישון עיני? למה?

– כי אין מי שיפנה אלי עתה… כי אני לבדי… כי אין מי שישׂיח לי…

– אני מוכנה לשׂיח לך מכל לבי… מדוע לא? אבל מה, בעצם, רצונך לידע? כמו מה, למשל?

– הנה, למשל, סיפרו לי כמה פעמים דברים הרבה על אבי… על אמי… שהיו טובים… נדיבים ועוד כמו זה… אבל לא יספרו לי מדוע… כלומר: היאך נפטרו גם שניהם בעודני ילדה… רוצה אני שאת תספרי לי הכל, כי אַת יודעת יותר טוב מכולם… כל הענינים.

– אין כאן כל סוד שהוא… הרי אותם הענינים ידועים לכל. אמנם זוכרת אני הכל כמו היו הדברים “אמש”… אני נשאתי את אביך בילדותו בזרועותי. כשגדל היה חביב על אמו, על דבתא מימוּנה, מכל הבנים, היה מפליא בשכלו ונדיר בטוב־לבו. באמת אמרו: כי ירצה אללה, ישתבח ויתעלה, להראות לבני־אדם מטוב ברייתו – ישלח לעולם הזה אחד כמו אביך, דוגמה לבני אנוש! וכהיותו יפה ביפים כן היה נעלה בנעלים, ועם זאת היתה רוחו־נמוכה ודברו רך וטוב כאחד הפשוטים…

– ידעתי… ככה היה גם הכליפה עומר אבּן אלכטאב… כן למדנו בבית־הספר.

• כך? גם אַת, האֵל ינצרך, דומה לו. כאמור המשל: “מנין דיךִ אלוריקה מן הדיך אלשגירה” (מנין אותו עלעל – מאותו אילן קטן). אני לא אזכור כי נשא קולו, או כי התגדל על איש מן האנשים. גם עם נערי הבית היה דברו בחן וענוה. ועל כל אלה היה לבו רחב בחכמה ובמליצה. ודיבר לשון תורכית ולשונות הפרנקים – כפי שהיה “קאמל” (שלם בהשכלה). וכשהיה בחור שלחוהו לסטנבול… אל השׂוּלטן… השׂוּלטן אהבוֹ ונתן לו אות־כבוד ורצה למנותו באיזה יום מן הימים לאמיר או למלך על בגדד… כן … אני יודעת… אני זוכרת… אמו, סבתא מימוּנה, קיותה ורצתה שיעלה במעלות ויחדש “עִז” (תפארת) המשפחה – כמו חסן רוּסתם, האֵל ירחמהו. ואביך – מרוב שהיתה דעתו נתונה בספרים ובשירה ו“כאלו ענינים חשובים " – איחר להתחתן. כבן עשרים וחמש התחתן. גם אהב מאד את ג’וויירה בת הדוד עבדאללה בזמנו הטוב”. היא היתה צעירה ממנו הרבה – וחיכה לה שנים עד שגדלה. היא היתה יפה מאד. זכה – כירח במילואו, וטובת־לב – מאין כמוה. “מידת־זמן” לאחר שהתחתנו חשבה סבתא מַימוּנה לשלוח אותו ואת אשתו לסטנבול, כי אמרה: ודאי השׂוּלטן ירוממהו ויגדלהו. אבל בינתים ירדה מהומה בעולם. היתה מהפכה בסטנבול. וכמו רעדו מוסדות תבל – כי היו שם בסטנבול אנשי־חמס, איזו “כנופית שפלים” – קראו להם: “התורכים הצעירים” – ימח שמם – וידם ביצעה הנבלה בכל הנבלוֹת.

– מה פעלו, למשל?

אל תשאלי… הם הורידו את השׂוּלטן עבדול חמיד מכסאו במרמה. ואחר זמן, מרוב צערו – מת השׂוּלטן. “מתוך כך”… פרצה מלחמה גדולה בעולם שארכה חמש שנים תמימות. כשנגמרה המלחמה הזאת קמו בני־ערב בכל העולם וגם פה וחפצו “עצמאות”. וכל הערבים בארצות העולם החליטו להמליך את אביך למלך בבגדד, כי אמרו: רק איש נעלה כמו אביך ראוי למלוך על הערבים, אבל האנגלים הארורים והנקלים – התנגדו לאביך, קשרו עליו קשר – והרגוהו בשערי בגדד.

השתתקה זריפה והזילה דמעות.

בכתה גם הילדה ואמרה:

– אל תבכי, זריפה… אם קשה לך אל תספרי עוד… רק על אמי, אם תוכלי, ספרי לי דבר…

– אויה לי על אותו שבר… אמך היתה מטבעה חלושה. לאחר מות אביך נפלה במחלה אנושה. חדשים רבים שכבה במיטה. “ביומה” (אז) כשגברה עליה מחלתה והרגישה שכלו חייה… אויה לי… “ביומה” ישבנו כולנו ליד מיטתה… אז שמרנו כל הגה מפיה… ופעם אחת, בחצות לילה, התעוררה ביקשה לקום… השענוה בכרים. ואז… קראה בשם סבתא מַימוּנה… בשם עאישה אחותה… וגם בשמי קראה… אז החזיקה ביד אחותה עאישה ואמרה בקול שבור… נמוך: בידך, עאישה, אפקיד את מונירה… קחיה לבת לך… בתך היא… שמרי על השריד… האחד… של האהוב… עבדול מאלִיךִ. ועאישה החנוּנה… הנאמנה… השיבה לה: נשבעתי באלוהים, באלוהים, כל חיי אתן למוּנירה… עד יומי האחרון אשמרנה כבבת עיני… – ובו בלילה מסרה נשמתה לאללה…

פני שתיהן נעווּ מבכי חרישי.

הבליגה זריפה על בכיה וניחמה את הקטנה במתק־לשון. ומחפץ־לבה שבה לשיחתה וסיפרה לקטנה גדולות ונצורות מימי החוסן והתפארה במולדת… בדגסטן… ומה קרה ואיך קרה “כי חלף הכל” ועזבו את דגסטן ובאו לבגדד.

בין כה וכה – נטה השמש לבוא. נחפזה הקטנה לקום לילך הביתה, פן תדאגנה לה הדודה וסבתא צוראיה. תרופת־האזוב נשכחה מלב שתיהן, כי שקעה בזרם דברי זכרונות…

עם צאתה מן הבית הגדול היתה משולה הקטנה לאחד שנכנס בחשאי בגן גדול והיה קוטף ומביא אל פיו שפע פירות למכביר. בהם גם בשל וגם בוסר באחד…

 

פרק רביעי: עזרה וצרה    🔗

מאז עברו לגור הזקנה צוראיה, הדודה עאישה ומונירה, לפני שנתים ימים, בצל קורתו של אבּוּ חסן, הוא שיך מחמד טאהר אל־סאלף, במעונו בבגדד – יצאו מן המיצר למרחב. פה, במעון הנאה של הסאלפים, תנשומנה אוירה טובה מזוגה גיל משפחה ונועם חברה. הנערה הלכה ועלתה כפורחת. שלוה ושלום בנפשה. בבית־הספר החדש (באזור זה שבקצה דרום הכרך) עשתה חיל בלימודיה. בחדוַת־לב ובתום־נעורים הלכה וקלטה יום־יום גרגרי־דעת ולימודי־לקח, שמרחיבים דעתו ועולמו של הילד. בהליכותיה וביחסיה לזולתה תדמה לנערה בת ארבע־עשרה, אם כי אך זה מקרוב מלאו לה שתים־עשרה שנה. ודאי גם התמורות וההפיכות, שעדו עליה בשנים האחרונות, חרתו הרבה מרשמיהן על נפשה.

חליפות והפיכות אלו החלו גוברות והולכות לאחר תום ימי האבל של סבתא מימוּנה. בלא הפסק המה הבית הגדול מענינים עכורים, יגעים; סכסוכי ירושה, קטטות משפחתיות, “מערכות” מכלימות, געשו שם כל הימים. האדמות, שהועדו, כפי רצונו ודאגתו של חסן רוֹסתם בשעתו, להיות מחסה ומשען לבאים אחריו, הפכו למקור מפכּה איבה, זדון ומרמה. אלו האדמות, שהיו צריכות לשמור על היורשים ממחסור ומשעבוד – היו עצמן משועבדות ברוב משכנתאות, הלואות ושיבושי חשבונות.

בתקופת הימים האלה שמרה עאישה, יותר מתמיד על הקטנה לבל יגיע עדיה דבר מן החרדות והכלימות שבבית הגדול.

אולם זולת זאת, בתקופת שתי השנים, כמו החיש המוות את קצם של כמה מבני המשפחה, ביניהם עבדאללה חאפז, שנפל במדרון שקיעתו במחלה אנושה, נמק במיטתו חדשים רבים – עד בוא קיצו. אשתו צוראיה, ששבה אליו בימי חליו התענתה ביסוריו וביסוריה. נשארה עתה אלמנה בפועל ושבה לגור יחד עם עאישה ומונירה. המוות, כמו חפץ להתם מלאכת כליונו בותיקי הבית הגדול, נטה ידו על האחרונה מן הדור שחלף – על זריפה רבת־המטבח.

והדודה עאישה, בעודה תוהה אז בנפשה ונועצת מפעם לפעם עם עבדול מועטי ובני־ביתו – מה תעשה והיאך תפעל להיטיב ולהנעים את חיי הקטנה, – שמועה שמעה ששיך מחמד טאהר אל־סאלף מעזיזה יבוא להשתקע בבגדד עם משפחתו. כאיש המגשש דרכו באפלה ולפתע תבריק אי־מזה קרן־אור מבהיקה – כן נפל דבר השמועה בלב עאישה: אפשר מכאן תוכל לצמוח טובה כל־שהיא לקטנה? שמא תוכלנה שלשתן לקשור קשרי־חיבה עם הבית הזה? הרי ממון של מונירה מופקד בידי השיך טאהר, גם קרבת־משפחה – אמנם רחוקה – ביניהם. בבית־משפחה גדול כזה, מרובה בנים, בנות ונכדים – ייתכן תמצא לה מונירה ענין כל־כל־שהוא, קצת אור… מעט שמחת־ילדות. אבל מי יודע מה טיבם של בני המשפחה. עאישה עצמה נסעה – במשך עשר השנים האחרונות – פעמיים לעזיזיה וביקרה ביקורים קצרים בבית המשפחה. היא הספיקה להכיר מבין הנשים את אֵם חסן הזקנה ואחת הכלות. וזולת זאת עליה לדעת היכן, באיזה חלק מן העיר, יגורו. בגדד – כרך גדול היא ברוב אוכלוסין והמרחקים בעיר גדולים למדי.

בינתים נודע: הסאלפים באו כבר לבגדד, אבל לא כל המשפחה כי אם הזקן ושתי נשיו ושנים מבניו עם משפחותיהם (משבעת הבנים ושתי הבנות אשר לו). הרופאים יעצו לזקן, מחמת טעמי בריאות, שיחליף את האויר, ואז גמרו אומר לפתוח סניף בבגדד לבית־המסחר הגדול אשר להם בעזיזיה, לכן עברו עמו שנים מן הבנים.

אם כי הבית אשר שכרו או קנו הסאלפים נמצא רחוק בקצה דרום הכרך – שקלה עאישה בדבר וגמרה לסור אליהם לביקור־נימוסים לבואם לבגדד, ואחר תבדוק ותתבונן כיצד ישתלשלו הדברים.

באותו שבוע, ביום ששי לאחר הצהרים, יצאו שלשתן, הזקנה, הדודה ומונירה, – בלא להרבות דברים על כך עם הקטנה, בטרם ייוָדע מה ילד יום – “לביקור פשוט בבית משפחה חשובה, קצת קרובה”. עאישה בעצמה יצאה לדרכה, כמי שיוצא למסע לא נודע, המעתיר תפילה לאֵל כי יצליח דרכו. כל אותה שעה שנסעו בכרכרה פשוטה, רתומה לסוס אחד, אחזו לה לעאישה הרהורי ניחושים וחישובים למכביר עד שהגיעו לבית בקצה “רחוב הרפדים”.

כשפתחה להן השפחה את השער, אמרה עאישה: אמרי להן “בנאת” (בנות) חסן רוּסתם הדגסטני באו לביקור.

אמרה השפחה דרך נימוס: “הוֹאַלנה, הואלנה, היכנסנה! ‘אהלן וסהלן’ (ברוכים הבאים!)” ונחפזה לעלות ולהודיע הדבר.

נכנסו לרחבת חצר מרובעת. הבית בן שתי קומות. נדבכי קירות החצר – אבנים שחורות ואדומות – פסים ישרים הדורים. בריכה גדולה באמצע החצר. פה ושם כמה עצי־אתרוג ועצי־אגוז רמים. הקטנה סקרה את החצר מסביב, וטרם תספקנה הנשים לאמור מה, השמיעה צהלה: האין זה דומה לארמון שלנו במַקְחַש (עיר־הבירה בדגסטן בימי חסן רוּסתם)?

אמרה הדודה מופתעה כמצטחקת: – ומתי ראית אַת את הארמון במקחש?…

– פעם סיפרה לי זריפה, האֵל ירחמה, הכל כאשר לכל על הארמון שלנו.

– האוּמנם? הן זריפה בעצמה נולדה בבגדד – ואיך יכלה לראותו?

– כן, נכון. אבל היא אמרה לי ששמעה מפי אמה “אלף פעמים” על־אודות הארמון והיא זוכרת ורואה כל…

– אכן, עכשיו מבינה אני מנין לך מראה הארמון במַקחש…

בינתים יצאו נשי הבית לקראת האורחות ובראשן אֵם חסן ( אֵם הבן הבכור חסן). קמה תנועה. בחצר עלה שאון־רגיל. בעת התנשקן והתחבקן אשה עם רעותה הגדילו בדברי־חיבה על מונירה “בת המרחום היקר” ובעלת־הבית אמרה: מה ישמח ומה יגל אַבּוּ חסן! לכו הודיעו לו: האירוּ את הבית בנות רוּסתם. מיד הכניסון לאולם בקומה התחתונה.

עודן מחליפות ברכות ואיחולים טובים – ואחת הבנות נכנסה והשמיעה דברה: אמר אַבּוּ חסן: שלומות ו“הנאות” למכביר לאורחות הנעלות. ועוד אמר: תקחנה מנוחתן כפי רצונן ואחר־כך העלון אליו אל ה“סאלה” (האולם).

שעה ארוכה עברה בשיחה על מהלך חייהן של האורחות במרוצת השנים הרבות, מתוך כך הגדילו שבח ותהילה, אשה־אשה לפי ניבה וטעמה, על פעלה “הכביר והנדיר” של עאישה, אשר נתנה כל חייה בנדבה למען ה“סליל” (החוטר) של אותו גזע מפואר.

כשהגיעה השעה והובילו את האורחות אל אַבּוּ חסן, נכנסו שלשתן רעולות. למולן, בזוית האולם, ראו את הזקן ניצב ליד כורסה רחבה. הנערה תלתה עיניה במאמץ בדמות הזקן, לקלוט כל תו וכל ניד בפניו, כשצעדה חבורת הנשים באולם לאטה. האורחות נתנו עיניהן מעט – ומונירה הרבה – ברהיטים הגדולים, עדויי־הפאר, בשטיחים הכבדים־יקרים ועמדו לפני הזקן. קומתו נראתה זקופה על אף שבעים שנותיו. גווֹ מלא, זקנו קצר, רובו ככולו לבן. פניו מאירים, מדושנים, חכליליים. עיניו, קצת בולטות וגדולות, מפיקות טוב־לב ורוך זיקנה. בת־צחוקו גילתה פה רחב, שחסרות בו מרבית השינים העליונות.

החווּ האורחות קידה וקירבו את מונירה “שתנשק את ידו”. סמך ידו על ראשה ופיו הטיף ברכות־נועם.

מיד עם התחלת השיחה, משהזכיר הזקן את שם חסן רוּסתם, שהספיק להכירוֹ ולזכות במושב חברתו, ואת שם ידידו (בנו בכורו של חסן רוּסתם) הזילה עינו דמעה. וככל שהוסיפו להזכיר דברים וענינים משם, מן המולדת, נתחממה אוירת המושב משפעת זכרונות נעימים ועגומים גם יחד. תוך כדי כך העיר הזקן הערת־תמיהה: "שמענה לי, בנות ‘אל חלאל’ (כשרות, הגונות), מה לכן כסוּת־פנים ואני קרוב לכן. גם אחשבכן כבנותי. ‘אביכן’, לא קרוב בלבד היה לי אלא כאח היה לי – אַל לכן להתכסות לפני ‘דודכן’ ".

ונשי הבית אמרו: ודאי, טבעי הדבר. לאורחות פנו ואמרו: הן דברוֹ כמו ”קאנון" (חוק) – ושלחו ידן והסירו את הצעיף מפניהן ואת הקטנה קירבו שתשב סמוך ל“סב” – הוא נשק לה במצחה כזקן לנכדתו.

שבו וחזרו על זכרונות מקורות ימים עברו ומנו מספר השנים למאורעות ומלחמות ולפעלי אישי־המשפחה המפורסמים.

משארכה להן השעה והאורחות הביעו, כנהוג את התנצלותן, כי הכבידו והטרידו למדי ואמרו לקום וללכת – אמר הזקן דבר מוחלט וגמור: לא, בנותי, אורחותינו אתן היום לסעודת־הערב ולבילוי־זמן ואחר־כך יובילכן אחד הבנים במרכבתו עד פתח ביתכן.

מכיון שגזר הזקן דברוֹ – שבו וישבו למנוחות.

והזקן שאל את מונירה על לימודיה וידיעותיה וביקש ממנה כי תשמיע לאזניו, אם תדע, שיר שלמדה בבית־הספר.

התנצלה זו לאמור: בשנה זו לא נדרשו ללמוד שירים בעל־פה, אך זוכרת היא כמה שירים מן הכיתות הקודמות, ביחוד שיר ארוך והדוּר. קמה ודיקלמה את השיר כראוי; פתיחתו:

יַלְדֵי־נֹעַם, נִטְעֵי חֶמֶד, קָמֵי בֹקֶר. יוֹדְעֵיֹ־חמֶד⁴.

יֶלֶד וְרֵעֵהוּ יוֹצְאִים צֶמֶד, רָכוֹשׁ דַּעָת בְּלִי אֶמֶד⁵.

וסופו:

בֵּיתֹ־סִפְרֵנוּ מִבְטַח חַיֵּינוּ, צוּר מַחְצֶבֶת עֹז עַמֵנוּ. הַעְתִּירוּ מִלֵב דְּבַר נְבִיאֵנוּ: בְּ“אֹרַח מֵישָׁרִים” הַדְרִיכֵנוּ.

שיבח הזקן טעמה, חיבקה בחיבה והעניק לה מטבע־כסף גדול.

ועם ראשית הערב, בבוא הביתה חסן הבכור ואחיו עבדול חמיד ויתר הגברים, הוצגו האורחות לפניהם. אז הסבו האורחות לשולחן ליד נשי המשפחה. וכל המסובים, מלבד הקטנים, שתים־עשרה נפש.

לאחר הסעודה עלה עשן הקטורת מנרגילות וסיגריות, עם ריח־קהוה חריף וטוב, בחלל חדר־האכילה הגדול. משהחל שוב הזקן בשיחו והעלה זכרונות מימים שעברו – ניעורו הלבבות. הגברים סמוכים לזקן, והנשים, בקצה המושב, הטו אוזניהן לקלוט אמריו. שיחו הלך וגבר, “מעשה” רדף “מעשה” וענין נשתלב בענין: קורות־מלחמות ועלילות־גבורות כמו נשתלפו מנדן הזמן, מלפני מאה שנה ומעלה, והיו הדברים מבהיקים לעיני השומעים כחרבות מרוטות־מבריקות. גם מתולדות המשפחות, רוּסתם וסאלף, עלו ציצי סיפורים עם מנעמי אמרים כריח טוב “מאותם הימים”.

וצוראיה, נכדת חסן רוּסתם, ובתה עאישה נתנו את חלקן במושב וסיפרו על מאורעות וענינים “מופלאים” ששמעו מקורות חסן רוּסתם. היתה שיחתן לאזני השומעים נאה וחמודה, כאילו ראו לעיניהם כברת־מולדת יקרה, מעוררת חמדה.

בשעה מאוחרת קמו האורחות ברשות הזקן ללכת. כשניגשו להיפרד ממנו השמיע דברוֹ לאמור: נעמתן לנו מאד. מציאותכן החיתה בנו זכרונות עברנו כהחיות המים צמח האדמה. “לביקור זה יהיו אחים”. נחלה פניכן שתבקרונו לעתים קרובות. אכן, ריחוק המקום מכביד, אבל נחפש ונמצא תיקון לקושי זה.

ועם חזרתן הביתה, היה בעיניהן כאילו שבו ממסע ארוך ורב־עלילה. והקטנה, נרגשה ועליזה, לא חדלה להשמיע דברה כל אותה שעה, כגון: השמעתן אילו סיפורים נפלאים?… לוּ סיפרו כל הלילה – ושמעתי מכל לב… ואני אומרת לכן – השומע דיבורי הגדולים, יראה עצמו גדול גם כן…

וכל אותם הימים, אחר הביקור, חזרה הקטנה מפעם לפעם וסחה ושאלה והעירה דברים על כל אשר ראתה בבית הסאלפים ויותר מכל על “השיך העצום ובעל הנדיבות” – וחזרה מפעם לפעם על שאלתה: “מתי נבקרם שוב?”

והדודה עאישה שבעה רצון מנסיונה וחזתה טובות ונעימות לעתיד, שהרי קיבלון בשמחה, רגשו כל־כך לקראתן… והראו כבוד ויקר לשם חסן רוּסתם ולכל המשפחה… ומה רבה החיבה שהראו לילדה – ויותר מכולם הזקן עצמו (גם שיבחו והוקירו פעלה שלה עם הילדה – כאילו היו בני־משפחה קרובים ממש). הכל איפוא רומז טובה וברכה. בעת הפרידה הן רמז הזקן עצמו משהו בדבר “ריחוק המקום” ואמר: “נחפש ונמצא תיקון לקושי זה”. הרק דברי־נימוס בעלמא היו בפיו או כי אמנם יחפוץ בהתקרבות באמת?

בשקלה בפרטי הענין בינה לבין עצמה – נמנעה מביקור שני במוקדם. אך גם סברה, אַל לה לאחרוֹ יותר מדי. טוב לחשל הברזל בעודו לוהט. וכן גמרה בדעתה ויצאה לאחר שלושה שבועות לבקר שנית את הבית באמתלה, כי דבר לה לשאול את פי אַבּוּ חסן בענין הממון המופקד בידו.

היא הלכה הפעם לבדה ולא הגידה דבר לאמה ולא לילדה – טרם תדע מה צפוי מביקורה… בבואה שמה חשבה כי תשהה למרבה שעה אחת, ואולם ארכו לה השעות בשיחה עם נשי הבית עד לפנות ערב.

בשובה הביתה בישרה במאור־פנים אשר בקרוב, בעוד חודשיים בערך, יעברו לגור בבית הסאלפים עצמו. משבאה שמה – סיפרה – ראתה: בנין הולך וקם בקצה הבית מימין. בשבתה עם נשי הבית סחו לה: בקרוב יבוא לגור כאן עוד אחד הבנים עם משפחתו מחמת התרחבות המסחר. לפיכך מקימים דירה בת שלושה חדרים באגף הימני. מתוך כך יפנו באגף השמאלי, בקצה הבית, שני חדרים קטנים ובית־תבשיל קטן כעין דירה קטנה בפני עצמה. ואַבּוּ חסן קבע מיד: שם תשכונה בנות רוּסתם – ונעם להן ולנו. הוסיפה הדודה וסיפרה: משנכנסתי אל הזקן אמר בשמחה: “באלוהים, לב אל לב ידבר: היום אמרתי לשלוח לקרוא לך ולהודיעך מאשר נתחדש עמנו”.

הודיתי לו מרבית התודות ואמרתי שאֵם חסן כבר סיפרה לי את הענין. ובכן – אמר – מבורך. הבית קטן – ודאי יספיק לכן.

אמרתי לו: אלף תודות על דאגתך וטובך עמנו. ושכר הדירה תנכה בטובך כפי שתקבע מהכסף של מונירה.

שב ואמר לי: “אַל תעלי כדבר הזה בפיך. הלא שני החדרים הקטנים מיותרים הם לנו. הכי נשכיר אותם לזרים? הלא פעוט הוא השכר. הנשאיר אותם ריקים? – הן טובה תעשו לנו כי תעברו לגרו בהם” – כך אמר – ולא אבה לשמוע דבר על שכר הדירה. ואני ישבתי לי: נראה ונמצא דרך במה לגמול להם על זאת.

שמעו הסבתא והילדה ופצחו פיהן בתודה ובהלל לאללה ישתבח ויתעלה.

עם הסתופף המשפחה הקטנה בבית הסאלפים, כמו זרחו עליה ימי־אביב בהירים אחרי חורף ארוך. הדודה עאישה, הבוחנת תדיר צעדי דרכה, ראתה נכוחות וישרות מה רב הטוב הצפוּן בחצר זו, באנשיה הטובים, בשביל מונירה. הנערה בתומה כמו תדמה כי הכל נועד פה בשבילה. ממבטי עיניה השלוחים בשלוה בצעדה כה וכה בחצר, מיחסה לבני־הבית, ויותר מכל לזקן הנעלה, יוכר אשר בנפשה פנימה ישכון אור. היא כמו חופנת מחצר זו מלוא ידיה ברכה וחסד, כאיש־אדמה העומס לו סאות גדושות מגורן רבת־ברכה.

כן עברו־חלפו ימים על ימים שלוים, מרגיעים, כמי־נחל ההולכים לאטם באפיקם. ומונירה, בעלותה שנה אחר שנה בכיתות בית־הספר, היתה נתונה בשקידה בחשק־נעוּרים ללימודיה. ובראשית השנה השלישית לגוּרן בבית הסאלפים – עלתה לכיתה השביעית – וּמוּנירה אז כבת ארבע־עשרה.

בימים ההם היתה מביאה עמה, מפעם לפעם בשורה מבית־הספר, חדשות ונצורות עד להפליא את לב בני־הבית. לפני הזקן ובנו חסן, היושב בית לרוב בחולשתו, ולפני נשי הבית, שבזמנן לא זכו לבית־ספר “ולא ידעו מן העולם” – עמדה לעתים מונירה כקוסם לפני קהל צופים והראתה “נסיונות” ופלאות מן ה“טבעיאת” (לימודי הטבע), כגון: כוס מים מלאה מכוסה בדף נייר, הפוכה על פיה – המים לא יישפכו! מונירה מסבירה לצופים ברוב חשיבות “חזיונות שבטבע”, שהמים אינם נשפכים “מפני שהאויר הוא גוף, ממש גוף, רק שאין לו צבע ולא ריח, והוא לוחץ בכוח עצום” וכו' וכו‘. ולעתים השמיעה מלים ודיבורים מוזרים כביטויי כישופים, על אוקסיג’ין וקרבּוּן והידרוג’ין וכיוצא בהם וגילתה נצורות והשמיעה נפלאות על סגולות אלה “היסודות” ותכונותיהם, ואגב כך נתנה עצות והורתה הוראות לנשי הבית להישמר מתקלות ומסכנות בהשפעת הצמחים בחדר סגור וכו’. וכמו ריחפה אז בחלל החצר השתוממות רבה על פלאי “הטבעיאת של מונירה”.

ולאחר שנתיים תמימות, מאז באו לגור בבית הסאלפים, כמו נפל דבר לפתע על ראשי בנות רוּסתם אשר איש לא צפה לו ולא שיער תוצאותיו המדאיבות:

באחד מימי־הקיץ ההם, כשישבה מונירה כדרכה ליד הסב חסן ונשי המשפחה וגילתה לפניהם פלאות שלמדה בבית־הספר “בחכמת המכונות” – דפקו על דלתות החצר. באה השפחה והודיעה: בא אבו רשיד עם רשיד ועוד שני אורחים עמו. מיד נחפזו הנשים, הורידו הצעיף על פניהן והתרחקו בפינתן בקצה החדר.

אבו רשיד, הוא פייאד. בנו השני של שיך טאהר, ורשיד הוא בנו, עלם כבן שבע־עשרה, שמנמן נמוך, והוא, כפי שיאמרו במשפחה: נער “סאג'” (תם), מסכן. אותו יום בבוקר בא פייאד מעזיזיה בעניני מסחרם והביא עמו את בנו. יצאו לעסקם ושהו כל היום. עתה, לפנות ערב, שבו הביתה ועמם שני אנשים לשׂיח עם הסב בענין סחרם.

ישבו האנשים בקרבת הסב ושוחחו בענינם. כל אותה שעה, שהגברים היו נתונים באשר להם, עמד הנער, גבו אל היושבים ופניו אל חוטר אילן, ועסק בענין־מה, כמו ביקש לנקוב בו נקב או לגלות דבר־מה בו.

אחר שעה התמו ענינם שני האורחים והלכו להם. אז קם פייאד ורחץ את ידיו ואת פניו במי הבריכה שבחצר. קומתו גבוהה מקומת אביו, כתפיו זקופות כמי שמכוון להראות יוהרה ועצמה. פניו שחומים, עינו פוזלת, שפמו עבה, גדול ומסולסל – כל מראהו שונה לגמרי ממראה אביו.

מששב וישב ליד אביו ואחיו הבכור, נפנה הנער רשיש אל מושבם וקרב אליהם. קומתו קצת כפופה. דמותו משונה, כבדה, לעין הרואה. משפתח פיו לשיח ניכר מקולו שהוא יצור “לקוּי”. הוא אמר לסבו: שלום עליכם. השתוקקתי לך כל הזמן, מעת צאתנו מכאן עד עתה. תנני, אשב מעט על־ידך.

שב, בני – אמר הסב ולא יסף.

תלה מבטו בסב ואמר: – חפצתי לקנות דבר בשבילך, דבר יפה, אבל אין לי כסף, אבי אינו נותן לי.

– כמו מה חפצת לקנות לי?

– “שער אל־בּנאת”⁶.

– אודה לך, – אמר הסב, ואני היה ברצוני לתת לך תשורה ונשמט הדבר מדעתי. עכשיו קח לך רבע־מג’ידיה זה (בערך 50 פרוטה) ותקנה לך משהו כרצונך.

אלך מיד ואקנה לך מעט “שער אל־בנאת”.

• אין צורך עתה, בני, – אמר לו אביו, – מחר תקנה. –ואל אביו פנה פייאד ושאל: – איה הנשים? אשתי, אמי וכולן?

– ודאי – השיב הזקן – הן בגינה עם בנות רוּסתם.

– ואיך הללו כל הימים אתכם? התשבענה רצון עם משפחתנו?

– הן בתכלית נעימות. לא תכלינה מהודות לנו, על הטובה והשמחה שמצאה הנערה מונירה אצלנו. אף היא תראה עצמה כבת משפחתנו.

– בת כמה היא כעת הנערה?

– כבת ארבע־עשרה, אבל בבינתה ובטעמה תדמה למבוגרת יותר. “על שלומה” כמה היא נבונה ומנומסה.

הגם יפה היא?

– אין היא יפה כל־כך, אבל נעימוּת וחן לה למדי.

וחסן, אחיו הבכור, הוסיף: – זו – בינתה יפיה. שוקדת היא על לימודים כאחד בחור מבוגר.

– אני לא ראיתיה כמעט מאז בואן אליכם, הן היא גלוית־פנים לפניכם, קראו לה ונראנה.

נקראה והוצגה לפני פייאד. דיבר עמה כל־שהוא ונפטרה מעמם.

– ומה דעתך, אבי, – שאל פייאד במפתיע, – האין טוב כי נקח אותה לרשיד? הילד כבר הגיע לגיל בגרות. עם נישואיו ייתכן ו“יתנער” ויסתדר. אני מוכן לתת בשבילה כמה שתדרשנה… ולוּיהי מחיר יקר מיקר… אני מרחם על הילד… דרוש לו כבר…

– אין לקחת זאת בחשבון, בני. אילו היה הילד… כרגיל… ודאי היה טוב… טוב מאד… אבל, לדאבון, כיון שאין המצב כך, לא אחשוב את הדבר בגדר האפשרי.

– אבל, הן עלינו, עלי, כל מחסורה וכל דרישותיה. כבת־מלך תהיה עמנו. אני אהיה משענה.

– אני מבין, אבל הנערה הזאת – ענין אחר.

• מה חשיבות מיוחדת לה? “הבת – לנישואין”. תתחתן, תלד בנים ותהיה בתנו.

– הענין דק, לא פשוט, לא נהיר…

– אתמהה, אבי, כלום חשובה זאת בעיניך מנכדך?…

– בעיני לא, ודאי לא. אבל לא כן בעיני משפחתה. כל חייהן נתנו שתי הנשים האלה למענה… והן – בלי ספק – לא תסכּמנה, הנכריחן? לכן אמרתי, לא ניתן הדבר “לטיפול”.

בינתיים קרבו הנשים אליהם ונפסקה שיחתם.

ולא נזדמנה שעה לפייאד לשוב לדבר בענין כי רבו טרדותיו. אחר יומים נחפז לשוב לעזיזיה עם אשתו ובנו. והזקן חסן גם לא הזכירו דבר וחצי דבר מאותו ענין לנשי הבית.

ונמשכו הימים בטוב ובנעימים כאתמול שלשום.

ואולם הזמן, הצופן בחוּבּוֹ תהפוכות ואימות, אשר עין אדם לא תראן ולבו לא שערן בעוד הוא הולך דרכן לבטח, כביכול, הזמן כמו הפך פניו לפתע מבית אל־סאלף: הבן הבכור חסן פיהמי, שכל ימיו היה חלוש ידוע־חולי, נפל למשכב בראשית החורף. כשלושה חדשים נאבק בחליו והמוות הכריעוֹ. עצבות וקדרות עטו את הבית על אנשיו. הוא היה אהוב ביותר על כל בני־הבית על טוב־לבו ורוך־דברו. דימוי גדול, בגוף ונפש, היה בינו ובין אביו (זולתי שהיה רזה וחוַרוַר) נראה כאח צעיר לאביו (ואמנם בן שבע־עשרה היה האב בהיולד לו בנו־בכורו ובן שבעים ושלוש – במותו על פניו). לב הזקן נשבר ביגונו. אמונה תמה שכנה כל ימיו בלבו, שהוא מבורך המזל, כי השכיל והצליח בכל אשר פנה ואף המוות לא פקד ביתו ולא נגע בבניו ובנכדיו. על־כן המר מאד במות בנו בכורו על פניו, כי הנה נטה לפתע מזלו ממסלול חייו. ואמנם, לדאבת־לב, כן היה: בסוף אותו חורף, עם רדת הזקן לעת הבוקר במדרגות הבית, מעדה רגלו ונפל. נשברו שתים מצלעותיו. שבועים ימים ארכו יסוריו עד שנפטר לעולמו.

עם נפול עטרת המשפחה, כמו נבעה בקע בשתוֹת בית המשפחה המכובדה. עד מהרה נתגלה, שאך הוא, ראש המשפחה, אצל מהודו ורוחו הטובה על הבית ועל אנשיו, ומשנסתלק – כמו שקע אור הבית עמו. ויותר מכל באי הבית חזו את התמורה המרה בבשרן – בנות רוּסתם.

עם מות הזקן עבר הבן השני פייאד ועוד אחד מן האחים, הם ומשפחותיהם, לבגדד. הזקן השאיר צואה, שהשותפות במסחר תתקיים בין האחים כמו בחייו. בראש המשפחה מינה בצוואתו את פייאד, כי הוא היה תמיד הרוח החיה בבית־המסחר ונודע כאיש מבין ובקי במהלך העסקים.

כתום ארבעים ימות האבל, והחלו ימי־עשיה רגילים, הורגש למדי הקור והשעמום המרחפים בבית הגדול. בניגוד לגודל נפשו ולידו הרחבה של הזקן (וכמוהו היה בנו־בכורו הנפטר), דרש אַבּוּ רשיד קפדנות וצמצום בהוצאות הבית. הוא עצמו נהג כל הימים בקמצנות יתירה. רחוק היה לגמרי מכל חברת ידידים לא רק בבית (שכרגיל נערכים בבית מוסלמי ביקורי גברים לחוד וביקורי נשים לחוד), אלא גם בבית־הקהוה, המקום הקבוע למושב רעים, לא ביקר אַבּוּ רשיד אלא לעתים רחוקות.

עם הסתלק הזקן הרגישו עצמן בנות רוּסתם כמו התיתמו והתגלמדו שנית. תחת מרותו של פייאד כמו הונמכה קומתן והובלטה זרותן בבית הזה, אם כי לא העלה בשפתיו אַבּוּ רשיד כל דבר־פגע כלפי הנשים, אדרבא, לעת מצוא השמיע לאזנן דברים באדיבות וברכּוּת למעלה מגדר טבעו.

אבל עד מהרה נגלה פשר רכּוּתוֹ ומידת חסדו: באחד הימים, סמוך לקץ שנת האבל, קרא אַבּוּ רשיד לדודה עאישה במושבו בחצר, בעת שנשי הבית עסקו באשר להן. באה וישבה מולו רעולה כנהוג.

לאחר כמה דברי־הקדמה בדרך כבוד וידידות גילה לה את חפץ־לבו: רצונו לקחת את מונירה בשביל רשיד, כמובן לאחר תום שנת האבל, ואז, כפי ששמע, תגמור את לימודיה בבית־הספר. על־ידי הקשר החדש תקום קרבה גמורה בין שתי המשפחות. הוא יזכּה את רשיד ומונירה ברוב טובה, כי יהיו חייהם תמיד בהרוחה ובנעימים וגם הן, עאישה ואמה, תחיינה כנשי הבית כל ימי חייהן, לא תדענה דאגה ולא תחסרנה דבר.

הדבר יצא מפי אַבּוּ רשיד – וכמו ירדה מהלומה על ראש עאישה. לא עלה על דעתה ולא שיערה כלל שמץ מצרה כזו. מהיותה מופתעה לשמע אזנה גימגמה בדברה, ביקשה מפלט ממבוכתה ואמרה, שאין להשיב תשובה לענין כזה על רגל אחת. יואיל־נא איפוא לתת לה אפשרות לחשוב בדבר ימים מספר.

ניאוֹת לה, אם כי גילה במנוד־ראש שתמוהה בעיניו תשובתה.

ועאישה, עם התלבטותה חרש כשבוע ימים בסבלה ובצערה, בכל־זאת לא שיערה כי הענין עתיד ליהפך למערכה כבדה ומעליבה. בתומתה חשבה שתבאר לאַבּוּ רשיד, בדרך כבוד ונימוס, דברים כפשוטם וכהגיונם, מה סיבת מיאוּנה. משום שסברה שחלוף יחלוף הענין בשלום ויהיה כלא היה, נתנה דעתה לבל תדע הנערה שמץ דבר, כי למה תיעכר רוחה וימר לה ויכבד לבה על ה“דוֹד”? משום כך לא הודיעה דבר גם לנשים בבית הגדול ורק לאמה גילתה קיצורו של הענין, מאשר דוּבּר אליה ואשר תדבר לאַבּוּ רשיד, והזהירה את אמה לבל תסיח רמז דבר לנערה.

בסוף אותו שבוע, טרם יצא אַבּוּ רשיד לפעלו בבוקר, שלחה את אחת השפחות לבקשו, שימחל על כבודו וישב בחצר, כי דבר לה אליו.

עמדה לפניו, בירכתוּ ברכת־בוקר ואמרה: “אַל תקחני”, אַבּוּ רשיד, שהשהיתי תשובתי כל השבוע, כי אמרתי לא יותן מענה לגדולים בלא שיקול־דעת כראוי.

– הואילי, שבי ואזמע דברך.

– לא אכביר מלים על מעלתך. ודאי כוונתך טובה ונאה למען עתידה ואושרה של הילדה. ואני לא הייתי מהססת כלל לקבל את הצעתך, אלא כי אין ברשותי להחליט על חיי הילדה. מדרך הטבע אשר הורים קובעים גורל בתם לפי רצונם והבנתם, והם יבחרו לה בן־זוגה כראות עיניהם. והנישואין דבר המזל הוא, והמזל – מן האלוהים. הוא יאשר הקשר בין הבוחרים והנבחרת. אבל אני הנני רק דודה של מונירה ואמי סבתא שלה. לא לנו הזכות לקבוע חייה של הילדה.

– טוב, שפיר, – הפסיק “הדוד” דברה. – ובכן אני אקבע, הריני קובע, האחריות עלי – כל האחריות.

סלח־נא, “דודנו”, אתה אב לבנך. ודאי גורל בנך אתה קובע, אבל אבקש אלף פעם סליחתך אם אומר: לא לנו ולא לך לבחור לילדה חתנה. רק לאב ולאם הזכות הזאת.

– נכון, אבל ליתומה, באין אב ואם, מי איפוא יבחר?

– הוא הדבר: יש להשאיר זכות בחירה לה עצמה.

– לה עצמה? ילדה תבחר? מה אלו הדיבורים? ילדה תבחר לה?

– “הארך רוחך”, דודנו, לא הילדה תבחר, לא כעת תבחר, יש לחכות עד שתהיה בת יכולת לבחור – ותבחר בעצמה.

– שמעיני, אשה, מאין לך מהלכים חדשים אלה? אתמהה, כי יעלו על דעתך מחשבות משונות כאלו!

– הוֹאל בטובך והקשיבה לדברי: לא מהלכים חדשים עמי ואיש לא נתן מחשבות משונות בלבי. יתמותה של הילדה מטילה עלי אחריות גדולה והיא הנותנת זכות הבחירה לנערה עצמה כשתגיע לידי בחירה.

– אם כך, אם ידיעתך ב“פיקה” (ההלכה המוסלמית) כה גדולה, הגידי לנו מתי תגיע לילדה עת בחירתה?

– אל־נא, דודנו רשיד, אל־נא תלעג לי. אני לפי שכלי הדל אדבר. ולפי ההגיון הפשוט אחשוב: יש לחכות עד שתגיע לפחות לגיל שבע־עשרה, שמונה־עשרה.

השתעל הדוד שיעול מעושה והזיז עצמו לימינו ולשמאלו, בעינו הפוזלת להטה אדמימות מחרון־אף, אבל התאפק והבליג על כעסו. הירהר רגע ואמר: – מחמת עצמת ידך הייתי מחכה על־כרחי שנתים או שלוש, אבל אם הבת לא תואיל אז לבחור ברשיד – היישפך דם הילד וגם דמי לריק אחר הציפיה הארוכה? הנוכל אז לשאת גזירתה של בת־מלך זו?

– לא פיללתי כי תעליבני ותלעג ל“בת־המלך”. ואכן נכדת אציל נעלה היא היתומה, כאשר ידעת נכונה, אבל אני לא אשיב דבר לכבודך על זאת, אולם “לנפש” (לעצם) הענין אומר: אמנם אין לדעת אם תבחר או לא תבחר בנער ולפיכך לא כדאי לחכות לדבר־ספק. האֵל יראה “פתח ישועה” לבנך ממקום אחר…

– אם כך – זו החלטתך ואין לשנות?

– לא החלטתי כי החלטת ההגיון, היושר והצדק.

– אם כן אין דבר בינינו עוד. חסל.

– למה, אדוני? הן יכול להיות מה שהיה עד כה.

– לא, זאת לא, כאמור המשל: “בּיקעוֹדוֹ בחוּצנא ובנתּפו בדקנא” (ישבו בחיקנו וימרטו זקננו).

– לא, אדוני, לא זאת כוונתי. רצוני לומר: למה תיהפך ידידותנו למרירות? אבל אם אין רצונך בנו – לא נכביד על איש. נכונות אנו ללכת בכל רגע שתחפוץ.

בעוד היא מבקשת להוסיף דבר קם ועזבה בלי ברכת־פרידה.

לאחר ימים מספר, משנודע לנשי המשפחה סירובה של עאישה – כמו עברה חרש רוח רעה בבית. עד מהרה הרגישו עאישה ואמה בחציצה שקמה בין נשי הבית וביניהן. כל שפנו בדבר־מה לזו או לזו – ענו להן בשיח קר, יבש, כדברן אל זרים.

לאחר־מכן, כעבור ימים מספר, פתחו פיהן הנשים ביתר תוקף, כל אחת לפי טעמה ולפי לשונה, בכל שנזדמן להן לשיח עם עאישה או עם אמה. אחת אמרה: הגאוה היא לאלוהים, ישתבח ויתעלה. משפחת סאלף אינה פחותה הרבה ממשפחת רוּסתם. אנו לא נדע גאוה, ואולם גם לא נאבה השפלה. וזו אמרה: הן עמנו אתן, ביתנו מחסה לכן, אם כך – “ואין פאתת אלאבּרה יפוּת אלכיט” (כאשר נכנסה המחט ייכנס החוט), ואחרת השמיעה דברים מחוכמים לפי המשל: “אדא לם יכּוּן מה תּוּריד פאריד מה יכּוּן” (אם לא יהיה אשר תחפוץ, חפוץ אשר יהיה).

ורק הזקנה אם חסן, ואשת חסן, הצדיקו את עאישה. שלא בפני נשי הבית דיברו טובות אליה לאמור: לוּ הזקן היה חי – לא היה נותן כי יישבר רצונכן. אבל המשל אומר: “דאר בלא כֹּבּיר – סאניה בלא בּיר” (בית כלא גדול, כאנטיליה בלא בוֹר). הוא, האֵל ירחמהו, לא היה נוהג אי־כבוד עמכן.

ובאחד הימים ההם, בטרם תדע הנערה שמץ מאשר דוּבר, שיחקו ילדות המשפחה לעת ערבּים בגן העזוב, מאחורי הבית. כמנהגן לעתים. אותה שעה סרה גם מונירה אל המקום והתהלכה עם הילדות כה וכה. לאחר שעה קלה, כשהלכו הילדות, נשתהתה מונירה והשתעשעה בירכתי הגן עם שני חתולי־הבית הגדולים.

כשהפנתה את ראשה לקול צעדי־חרש מתקרבים, ראתה את הנער רשיד צועד לאטוֹ לקראתה. מיד ביקשה לשוב מן הגן וכנזהרת מפני גבר זר הסתירה פניה בידה. אבל הוא ניצב תחתיו במקום צר, הרחק קצת ממנה, ואמר לשון־חשיבות: אין מניעה, התכסי, אבל אני יודעך. ראיתיך כבר כמה פעמים. את יפה. אני יודע. אני אקחך לי, אשאך לי, אשאך לי לאשה – ויהי מה!

הסתירה צחוקה, אמרה להתבדח וענתה:

– לא תוכל לקחתני. לא אנשא לך. לעולם.

– מה? למה כך? שמעתי בסתר עת אבי דיבר לאמי עלי ועליך ולבסוף אמר לה: עאישה מסרבת, ממאנת לחלוטין. אינה רוצה בשום פנים. אז אמרתי לנפשי: אבוא אני ואבקש ממך. הנה באתי לבקשך. האם לא תיאוֹתי?

אז נבהלה רגע לשמע הידיעה, שכבר דוּבּר עם הדודה על הענין, אבל התעשתה והוסיפה: – אני לא שמעתי דבר מדודתי, אבל אף אילו היתה היא מסכימה – אני לעולם לא אסכים.

– אם כך, דעי, אני אזעם עליך זעם חמוּר!

• זְעָם.

– בכן, את ועאישה מסרבות?

– אכן, מסרבות.

– באלוהים, העצבתיני. ואני, באלוהים, באלוהים, אהבתיך, עד מה אהבתיך! לבי קופץ מחזי אליך, יה מונירה! באלוהים, אני גבר. אני חזק! ראי! (הרים ענף־עץ עבה, יבש, כפפוֹ ושברוֹ). הראית? עתה תרציני?

– לא.

– אבל, מדוע, מחבּוּבּה. על שום מה?

– כך. מן האלוהים.

– ולא תרצי בי כלל?

– כלל…

– אבכה מיגון לבי… וַי לי על מצבי…

– הן אמרת גבר אתה. היבכה גבר כילד קטון?

– על כי עצוב אני… אבכה…

וקולו נשמע רעוד, עצור מבכי.

– סמוך על האלוהים, הוא יכין לך אחרת טובה ממני.

– לא. לא ארצה אחרת, אלא אותך.

ואחר הוסיף: – למה תחרישי? תניני ואקרב אליך. ראי, תפסי זרועותי, תראי כוחותי – אראה לך אשר גבר אני… בסוד אראה לך…

והוא צעד לקראתה כזומם דבר זר… היא ניתרה ממקומה, נתחמקה הצדה ונסה הביתה.

ועאישה, לאחר התלבטותה כל אותו שבוע לאחר שלקחה דברים עם עבדול מועטי ובני־הבית על כל הקורות, גמרה אומר לגלות לנערה את אשר התרחש, שהרי מאין תקוה לתקן המעוּות אין כל מקום להישאר עוד בבית הזה. צר היה לה כי תשוב הנערה, לאחר שידעה שתים־שלוש שנים חיי נעימות כל־שהם, למצב העלוב הקודם. ועתה עוד יחמיר המצב יותר באשר מעט הממון שהיה בידה הלך ואזל בשנים האחרונות ועתה תהיינה ידיה ריקות מכל כמעט. בבית הגדול – הענינים עגומים יותר משהיו, אין נחת משם ואין תקוה לעזרה. ואולם על אף כל אלה התחזקה עאישה ברוחה ואמרה לספר לנערה את פרשת הדברים מתוך בטחון בבורא.

אולם, לאחר אותה פגישה בין מונירה ו“החתן”, כשהשמיעה עאישה באחד הערבים את דבריה בטוב טעמה לאזני מונירה – ראתה שאין היא מופתעת כל־עיקר וכל־שכן שאינה נדהמת למשמע אזניה.

בשיח מתון ובלגלוג קל סיפרה היא לדודה ולסבתא את דבר הפגישה עם “החתן” ולתומה הוסיפה לאמור: שמעי ממני, דודתי. אַל תיעצבי ואַל תדאגי. אם אַבּוּ רשיד כועס וזועף עלינו – מה בידינו לעשות? הנכרע על ברכנו ונבקש רחמים לפניו? כלום חטאנו לו? הנכון הוא אשר עליו לבקש סליחה ממך. וכי מה אשמנו אם “אין רצוננו” בנער “הפתי־התם” הזה? אמת, מסכן, אומלל הוא. אבל “העלינו” חובה להושיע לו? – אלוהים יושיע לו. ואם מאסו בנו עתה – נלך ונשוב לגור לבדנו באיזה בית קטן. איך אַת אומרת, סבתי: “כּל כוּבּזה ותינה ברטע מלאן אל מדינה” (אכול לחם ותאנה ושמח בעיר ומלואה).

נשקוה בחיבה שתיהן והודו לאֵל על טוב־לבה ובינתה של הנערה. אז גמרו אומר לבקש להן מגורים בסביבה שגרו לפנים. והיתה יציאתן את הבית כצאת עניים נזוּפים מבית עשיר כילי וצר־עין.

 

פרק חמישי: נפתולים ולבטים    🔗

אך כשנתים ימים חלפו מעת שובן לגור בשני חדרים קטנים, לא רחוק מן הבית הגדול, – ובתקופת־זמן קצרה זו, כמו זינקה לקראת שלוש הנפשות הבודדות מערבולת־מים עכורה וניתכה בחימה על ראשן. ממהומת־בעתה זו יצאה הדודה עאישה הלומה מיד הגורל: היא נפלה משותקת לאורך חצי גופה.

בימים הראשונים לעברן לדירתן הקטנה, התגברו מהרה על מרירותן ועלבונן. עאישה ואמה – דאגתן וחרדתן היו לנערה, ומכיון שזו קיבלה את פגעי התמורה בלב קל כבת־חיל, נרגעו גם הן ולא חדלו להודות לאללה על רוב חסדיו.

לעיניהן ניצבה עתה הנערה, כבת שש־עשרה, בוגרת בגו ורוח. מיושבה היא בדעתה ומקדימה מחשבה למעשה. אין היא זקוקה כמעט לעצה והדרכה מפיהן. תבונה וטעם לה משלה. פלא הוא בעיניהן – ולא פלא. אין זאת אלא פעולת הספרים, שהיא “אוכלת” בתיאבון עצום. כשהיתה קטנה – היו ספריה קטנים, כל שגדלה והלכה – גדלו ועבו הספרים. כשהיא מתיחדת עם ספרה – “משאירה היא את העולם כולו מאחוריה”. והיא, החביבה, – על שלומה! – מה טוב לבה ומה נעים טעמה, שכן מפעם לפעם תחלק גם להן “מנועם הספרים והמדעים שלה”. מהקריאה שלה בספרים – תוכן וענין גם להן.

בכל בית מוסלמי כבד השעמום ורבה הבטלה בחיי הנשים. להן, הסגורות בין כתלי הבית כבבית־כלא, אין להן בעולמן אלא דברים שבעל־פה מפי הגברים. הן ניזונות משמועות, משיחות, מקול־דברים, שמגיעים לאזנן מטוב־לבם של הגברים. עת יבואו,,הם" הביתה, ישמיעו לאזנן מקצתם של דברים, בפירורים זרוקים משולחן נדיבים.

ואילו בבית המשפחה הקטנה היתה מונירה שופעת דברי־ענין וחן־אמרים מאוצרה, אוצר הספרים שלה. אכן יש וקרה, אשר בספרה להן על “מחשבות ורעיונות” שבאחד הספרים, – כמו נשבה לפתע טיסת־רוח עזה, חריפה, עד ששתי הנשים נשימתן היתה מתקצרת מעצמת המַשב…

תנועה כזו, מפתיעה מאד, הרגישו שתיהן, למשל, כשסחה להן מונירה תכנו של ספר קטן בצרפתית, שכינתה את שמו: “באדט אצוגיירה” (“פאדט הקטנה”⁷). גם טרם תגמור קריאתו וטרם תספר להן תכנו, אמרו הנשים בינן לבין עצמן: “נראה עליה”, אשר ספר קטן זה הוא המופלא שבספרים! הרי שני ימים, עד שעה מאוחרה בלילה – דבקה בספר הזה והיתה נרעשה־נרגשה; עתים בכתה בכי ממש ועתים צהלה רוחה, כמו נתבשרה בשורת אושר גדול. גם בשכבה לישון היתה שנתה נדודה, פעמים באנחה וגניחה ופעמים בהגיי שמחה.

משביקשו ממנה פעם ופעמיים שתסיח להן סיפורה של זו “באדט” הקטנה – ניאותה להן. לעת ערבּים ישבה מונירה על שרפרף קטן ליד מפתן החדר ושתיהן ישבו על מצען הנמוך למנוחות – ושמעו שעה ארוכה תכנו של אותו סיפור לתומו. אכן – אמרו שתיהן – על שלומה של באדט! מה רבו סבלותיה, ומה יפו מידותיה, על־כן יפה ונפלא נצחונה.

השיבה מונירה ואמרה: אני, באלוהים, מקנאה בפאדט קנאה עצומה. מה חפצתי אני להיות כמוה, ישרה, טהורה וחזקה, בלי פחד, בלי כניעות לדברי הבריות. אבל אומללות הנשים – כמוהן כשפחות.

אלוהים, אלוהים, התהיה פעם פאדט מוסלמית? אדמה – לעולם לא! אצלנו אין הנשים אלא צלליהם של הגברים. הן רוצות רק כפי רצון הגברים וחיות רק בשביל הגברים –

– וכי מה תדמי, בתי, – אמרה סבתא מתונות, – כך היא אמונתנו, זה רוח דתנו. האיסלאם מתנת אללה הוא. והקוראן – משמים הורד אלינו.

– שפיר, סבתא, לא על האיסלאם האשמה. אשם בכל, בכל צרת הנשים, דבר אחד­ –

– וכי מהו אותו דבר ומה אשמתו?

– אגיד לך במלה אחת: החג’אב (צעיף הפנים)!

– יעני (כלומר) – כיצד הוא אשם?

– החג’אב מחניק, מאלים (שם לאילמת) את האשה. אותי הוא משפיל, מדכא; כל שאלך בחוץ רעולה ארגיש עצמי – איך אגיד לכן – ארגיש עצמי זרה בין הבריות, כגנבה מסתתרת, ונכון יותר אם אומר: כגנובה…

אמרה סבתא משתאה: על מה ולמה תזעמי כל־כך על הצעיף, מדוע תדמי כי ישימך לגנבה או גנובה, באלוהים, הפעם לא אבין דבריך.

והדודה הוסיפה: – אני מחשבתי להיפך: הצעיף עושה אותנו לא לגנובות כי אם למפקחות, כי נראה הכל ברחוב ואיש לא יראנו, ונדע את הכל ואיש לא ידע אותנו –

– לא, דודתי, אַת מרוּמה ולא תדעי כי מרומה אַת, משל לילד שמרמים אותו ולא ידע כי ירמוהו –

– מרוּמה? וכי מה מרמה בצעיף?

– הנה: באשר תחשבי כי הצעיף מסתיר את האשה לפני העולם והאמת היא כי הוא מסתיר את העולם בפני האשה. אם אַת רואה ולא נראה הרי זו חצי ראיה, חצי־חיים, חצי־עולם. משל: כאילו אַת קוראת לכל העולם ואיש לא יענה לקריאתך. על־כן אחשוב: הנשים חיות אצלנו למחצה, כי רק מחצית החיים בידן

---

אמרה סבתא: – האומנם טובות בעיניך נשי היהודים והנוצרים ההולכות גלויות והגברים עוגבים אחריהן בעיניהם והן עוגבות בעיניהן אחרי הגברים? הלא עלולים אלה ואלה לנפול בהוָה ובחרפה. אבל בצעיף מוגנות אנו בכבודנו, מהלכנו טהור ממהלכן ולבנו נקי מלבן. האיסלאם טוב ונעלה מדת הנוצרים ומדת היהודים.

– שוגה אַת, סבתא, הניחי כעת לדתות (מחשבות רבות עמי על הדתות). הן הצעיף אינו עיקר באיסלאם. שאלתי וקראתי הרבה בעתונים ממצרים ובספרים ואדע: אין דבר בקוראן ולא ב“חדית” (תורה שבעל־פה מוסלמית) על הצעיף. זה רק מנהג, מנהג מַכלים, מַרעים. לפיכך אחשוב: כל זמן שהאשה המוסלמית תשא הצעיף על פניה – תשא עליה עוֹל הכניעוּת, הנמיכוּת והבדידוּת.

– אבל, באלוהים, – אמרה הדודה מתבדחת, – איך לימדה אותך כל זה פאדט הקטנה?

– אכן צדקת בחצי דבריך, לא פאדט לימדתני אלא מי שכתב את סיפורה של פאדט ועוד הרבה סופרים עצומים.

– ומיהו שכתב כל אלה?

– אשה! סופרת!

– האומנם אשה תכתוב ככה? יא סלאם! (השלום! – מה נאה!).

– ואני – חזרה מונירה לדברה – מכל לבי אכסוף להגיע לכך… לאיזו דרגה… לאיזו חשיבות… מי יתנני… מי יתנני ואגיע…

משיחות כאלו וכאלו היו נשארות שתי הנשים מופתעות־המומות, משל כאילו תשקה אותן מונירה “הנאורה” לעתים משקה מוזר אשר טעמו מר ומתוק כאחד…

בימי־שלוה אלה, בשובן לגור לבדן – לא ידעו דאגה זולתי המצוקה בממון, כי מעט הממון של מונירה הלך בּרבות הימים הלוך וחסור והתקרב לקצו. זה שנים מספר שההכנסה מיבול הכפרים זעומה ומספיקה בצמצום לבית עבדול מועטי.

ןבעוד עאישה מתלבטת בדאגת המחסור ולוקחת דברים מפעם לפעם עם עבדול מועטי – עלה אותו נחשול־אימים שהכריע את עאישה במחלת השיתוק: נמצאו שנים מקרב המשפחה מערערים על זכותה של מונירה באדמותיה. שני עורכי־דין טענו לזכותם של המערערים. לפי טענותיהם מגיע חלקה של מונירה אך לעשירית השטח (אלף דונם תחת עשרת אלפים). עולמן של שלוש הנשים חשך בעדן, משל: נבקעה האדמה מתחת רגליהן והן עומדות בעברי פי גיא פעור. מכיון שלא היה ברשותן ממון למסור דינן לידי עורך־דין מובהק, טען להגנתן אחד שלא הצליח להוציא משפטן לאור.

בסופו של המאבק המיגע, המדכא, בטענות ומענות, ערעורים ודחיות, שנמשך, כרגיל, חדשים רבים, ולאחר שבית־המשפט הוציא פסק־דין לחובתה של מונירה – נגלה במפתיע ובדרך מקרה פתח תקוה לישועה לעיני מונירה עצמה:

באחד הימים ההם נזקקה מונירה לאישור תעודה מסוימת באחד ממשרדי השלטונות. בבואה לאותו משרד – והיא רעולה כרגיל – ראתה, ליד הפקיד הגבוה המאשר התעודות, יושב מנהל בית־הספר הראשון מילדותה לוטפי אפנדי מוחרם. קרבה אליו והרימה צעיפה מעל פניה. מיד הכירה המנהל ושמח לקראתה שמחה רבה. התם שיחו עם רעהו וביקשה לישב והיה שואל למעשיה ולשלום בני המשפחה. סחה לו מונירה, בטוב טעמה, קיצור הקורות במשפחה בחמש־שש השנים האחרונות. מתוך כך גוללה לפניו את משפט העוולה ששלל ממנה אַת זכותה על אדמותיה ושאין ביכולת המשפחה לשכור עורך־דין “שיקים ערעור”. נצטער המנהל לשמוע שיחה והבטיח לה לעשות למענה ככל יכלתו.

ואמנם לאחר שבועים ימים, ביזמתו ובהשפעתו של המנהל, קיבל עליו פרקליט מפורסם לטעון לזכותה של נכדתו של חסן רוּסתם הנערץ, שלא על־מנת לקבל פרס, זולתי דמי ההוצאות.

והפרקליט הלז, אַבּו שאכּר, איש נכבד בעמיו, כבן ארבעים וחמש; קומתו בינונית, גוו חסון, מלא, גון־עורו שחום ותואר־פניו טוב, אף נעים, אך מבט עינו תקיף, חד, כאיש שררה ושלטון.

הוא נכנס בעבי סבך המשפט במלוא כוחו ותוקף רצונו, ניהל את המשפט בזריזות, בהתמדה, כמה חדשים, עד אשר חשף, בהוכחות ובעובדות ברורות, את רקמת התעלולים, הזיופים והכזבים של התובעים ועורכי־הדין שלהם כאחד.

ביות־הדין העליון לערעורים הוציא פסק־דינו לזכותה של מונירה ועוד עלה בידי אבּו שאכּר להוכיח את זכותה של מונירה עוד ל־3000 דונם מכלל האדמות.

אז הביטו הקרובים למונירה במשפחה על הפרקליט, מצילן ומושיען, כעל איש אציל־נפש, נדיב־לב ורם־המעלה. אף הוא, הפרקליט, שיבח בכל עת מצוא את תבונתה ואת טיב אָפיה של מונירה, כחוטר מגזע נעלה.

ואולם עם הרכוש הרב בקרקעות היו שלוש הנשים נתונות במצוקה ובמחסור למען מחיתן וכל־שכן שלא השיגה ידן לעזור לריפואה של הדודה עאישה.

בין כך וכך, מרוב יגיעה ודאגה חדשים על חדשים, נפלה הדודה עאישה שנית למשכב, והפעם הוכתה בשיתוק בחצי גופה.

משהובא סבל המשפחה לידיעת הפרקליט אבּו שאכּר – הקדיש כמה ימים מזמנו למצוא קונה לחלק מן הקרקעות. בקשריו הרבים עם אנשי עסק ומסחר הביא לידי גמר מכירת חמשת אלפים דונם במזומנים. עם ביצוע הדבר יעלה רכושה של מונירה בממון לאלף וחצי האלף לית"ז (לירה תורכית זהב) ומונירה אז כבת שבע־עשרה שנה.

באחד הימים ההם, ערב מכירת האדמה, סרה מונירה אל משרד הפרקליט לצורך־מה. השעה היתה בין־הערבּים. משנתפנה הפרקליט מעניניו וסר כל איש מעליו קיבלה בסבר פנים יפות, כמשפטו כל הימים, ובישר לה שכבר נגמרו כל הענינים הרשמיים והחוקיים עם המכירה – והיום כבר הכניס הקונה כל הכסף לבנק. מחר יסורו יחד לבנק לחתום על התעודות ולקבל את ממונה.

– אלף תודות לך, אדוני הנעלה, לעולם לא נחדל מהודות לך על חסדך עמנו. לוּ רק הואלת וקיבלת עתה שכר טרחותיך עמנו – הן עכשיו יש יכולת בידינו – לו הואלת למלא בקשתנו, והודינו לך מאה מונים על תודותינו.

– לא, יקירתי. שכר לא אקח. לא אשנה דברי. עשיתי כל אשר עשיתי מהוקרה למשפחה ומחיבתי אליך. אבל הבה נראה, בסופו של דבר, מה מידת חסדך ומה גודל נפשך אַת, כלומר: מה נכונה אַת לעשות למעני?

– אני או משפחתי?

– לא, אַת בעצמך, בגופך וברוחך…

– תמיהה שבתמיהות: האתה, אדוני, זקוק לי במה־שהוא?

– תתמהי, חביבתי, כמה שתתמהי – אבל פי האומר לך: זקוק אני לחסד מידך…

– אם יש כדבר הזה בידי, מוכנה אני לעשותו מכל רצוני.

– התבטיחי איפוא, אשר תעשי כל שביכלתך לעשות?

– הכל, ככל אשר אוכל.

– התדעי, קטנטונת חביבה, מה פירוש “הכל” בפי אשה?

– היש למלים בפי אשה מובן אחר מאשר בפי גבר?

– זאת אַת צריכה לדעת… הן אַת אשה קטנה­

– לא אבין דבריך, באלוהים.

– התאבי אשר אגיד אני לך את אשר לך להגיד לי?..

– באשר לא אדע מה רצונך כי אגיד – הגד־נא אתה, בטובך.

– שפיר. אבל עלי להסביר לך דברי בפועל.

הוא קם ממקומו, קרב אליה וליטף את ראשה, את פניה, ונשק לה נשיקות קלות. היא הרכינה ראשה מתוך הפתעה ומבוכה ואולם משהוסיף וכיסה את פניה, עיניה וצוארה בנשיקות חזקות מדי ללא חדול – דחתה אותו לאטה והתחמקה ממנו. – דייך, דייך, – אמרה נרעדה, – לא הבינותי דבריך, עתה אני מבינה… צר לי מאד… אני רוצה ללכת…

– חכי, אל־נא תמהרי עד כי אֶתם דברי.

הוא שב למקומו, ישב ואמר בקול נרגש: – האם לא הבטחת לפני רגע שתעשי הכל בשבילי?

– מזה “המין” – לא, לא פיללתי. הכל – חוץ מדברים כאלה.

– וכי מה אני צריך מנערה קטנה חמודה כמוך? ומה ביכלתך לתת לי זולתי את עצמך? אני רוצה אותך, לא את כולך, לא את “כבודך”… רק חלק ממך… משהו ממך­…

– דברים זרים, משונים… אתפלא עליך –

שוב קם ממקומו, צעד כה וכה בחדרו, עמד לידה ואמר: – הלא נבונה ופיקחה אַת למדי, מדוע תשימי עצמך כיצור תם אשר לא יבין מה. הן הענין פשוט, ברור, טבעי: אני עשיתי למענך דבר גדול, עשיתיך מאושרה, בעלת רכוש, מעתה אַת חפשיה בחייך; הקדשתי למענך הרבה מזמני, מרגשותי, ממחשבותי, כלומר: מכל עצמי! האם לא יגיע לי, מטעם הצדק והיושר, משהו מעצמך? ומה גם אשר דבר לא יהלוך ממך, לא יגרום לך שום הפסד או נזק גופני –

– אבל הן תדרוש ממני אשר אין לי לתת לך –

– מהו זה שאדרוש ואין לך לתתו לי? לא אדע… לא אבין…

– אתה, הפרקליט המפורסם, לא תבין? אתמהה. אבל אגידנו לך כפי שאני מבינה… אתה רוצה… אתה דורש… שארגיש לך אהבה. התאשימני אם אגיד לך: אין בלבי אליך משהו כעין זה… כעין אהבה… אתה איש נכבד, גדול בשנים, אבי משפחה, ושמעתי שאתה אב לבנים ובנות – ואני טרם תמלאנה לי שמונה־עשרה שנים תמימות – מה קשר יכול לקום בינך וביני?

– “אללה יקללך” (בדרך חיבה) על חלקת לשונך. אבל אני איני דורש ממך לעת עתה אהבה. אני מבקש הענקה, חסד, אפילו: רחמים. אכן, לוּ נטה לבך אלי קצת, לוּ רצית בי – כי אז הייתי מאושר עלי אדמות ואותך הייתי עושה למלכה בחייך. יש לי כסף לרוב. הייתי קונה לך ארמון לבדך. הייתי… אבל לא אדבר לשוא. אשוב ואגיד לך: אם אין בלבך כל מקום בשבילי, אם “זקן” אני מדי בשבילך – לא אטרידך ולא אפתך, אבל מעט פירורי־אהבה, כמו שנותנים פירורי־מזון לאביון – הלא תתני, הגבירה!

– היוכל אדם תת את לבו, את נפשו, מתנה לשם חסד או לרחמים? או כלום ארמה את עצמי בעד ממון, בעד כל ממון שבעולם? והרי – סבורה אני – אתה בעצמך לא תאבה לעשוק רגשות אדם…

– שמעיני, “שיטאנה” (שטנה) חביבה, אני עורך־דין ותיק למדי, ראשי מלא עצות, תוכחות, תחבולות ו“המצאות” למכביר. איני זקוק לדברי־תוכחה ואמרי־בינה מפיך. כל טענותיך אשר טענת ואשר מוכנה אַת עוד לטעון – ידועות לי מראש. כך תטען כל אשה, ואין הבדל בין צעירה לבין מבוגרה, כשברצונה לסרב לגבר. אבל אותך חשבתי – ואוסיף לחשוב – כנערה לא רגילה, כבריה מקורית בנפשה. בעיני נדמית לבעלת רוח רוממה. ואמרתי בלבי: אם גם לא תדעי לי אהבה, או נטיה, – תתגברי, תתרוממי ותעשי למעלה מן הרגיל למעני, ולוּ יהי כאדם שנתבע לשלם שטר־חוב, שלא הוא חב אותו אלא אביו או אחד נכבד מבני משפחתו, שאף־על־פי שיכאב לו לשלמו – ישלמנו מפני הכבוד ומפני היושר והצדק; ואף אני אבקש ממך חסד בשם הכבוד, היושר והצדק – והוא חיבקה בזרועותיו במתניה וּלחצה אליו בחזקה.

– האם בחוזק־יד תגזול ותחטוף?

– לא, חלילה, במותק־יד.

– שמעני, אם לא תרפה ממני אזעק… לעזרה­

– לא תזעקי. אַת לא תגמלי לי חרפה – חלף כל הטוב אשר גמלתי לך.

– אם חרפה היא למה תגרמנה לך ולי?

– תשוקתי אליך – אינה חרפה. היא אהבה עמוקה. אולם אם תזעקי תהפכיה לחרפה. אל־נא תרֵעי לי. אין כל סיבה לך לזעוק. לא אעשה לך כל רעה. אך אהבתיך, חמדתיך; אַת רעננה, רכה, פורחת כניצה, אַת זוהרת כקרן־שמש לעת בוקר… חוסי־נא… אשריני־נא… הריני כפרתך… כפרתך… כפרתך…

ולא הרפה ממנה כל אותם הרגעים אשר עמדה ליד השולחן, הדוקה כבצבתות־ברזל בין זרועותיו, פניה וצוארה נטושים לנשיקות רעבתניות, עזות, והיא המומה ותוהה ולא הבחינה היאך קרה אשר תרגיש את להט בשׂרו בחלקת בשׂרה…

משחדל והניח לה – היו פניה זועפים וידיה רועדות, ובעוד היא מבקשת להטיח מלה מעליבה בפניו, ראתהו לפתע כפוף על־ידה ומעתיר בקול־תחנונים: – אַל־נא תזעמי עלי, אל תשפיליני בלבך. סלחי לי. הריני כשיכור… תאותי אליך חזקה ממני… מה קרה עמי? דומני, כשהוברר לי מדבריך שלא אזכה בך לעולם – נמשכתי אליך – ולו לרגעים – בכוחות אדירים. סלחי לי על עזותי. הן לא חסרת מאומה. ואני, המעט הזה – אחשבנו כמתת עצומה מעמך… אַת חכמה, נבונה, – סלחי לי.

קולו היה רועד ומעורר רחמים.

אז אמרה לאטה: – לא ידעתי עד כה מהו גבר… עתה ידעתי, הוא יצור מסוכן כחיה רעה ומסכן כאביון.

– אל־נא, חביבתי, אַל תדברי רמות. אַל תבטחי כל־כך בעצמך. עודך צעירה מדי. עוד תכירי את עצמך ואולי תכירי עוד גברים. מוקדם איפוא מדי, כי תאמרי משפטך על גבר ועל אשה. אבל אני אגיד לך בתכלית הקיצור מה הוא גבר ומה היא אשה: שורש אהבת האשה בגאוה, בהתחפשות ובחשבון. ושורש אהבת הגבר בפשטות, בנאמנות ובשלמוּת. משרשים אלה יעלו ויסתבכו גידולי־אהבה לצורות אין מספר. אך בכל אהבה בין גבר ואשה תמצאי, ברב או במעט, אלו השרשים. מובן יש גם יוצאים מן הכלל בין הנשים ובין הגברים. אותך חשבתי ליוצאת מן הכלל בין הנשים. טעיתי, אַת כמו כולן.

ובעת שביקשה לילך מעמו שב ואמר: – ולמרות הכל, אקווה, כאשר תירגעי ותחשבי בדבר, תמצאי שהטובה שגמלתי לך היא בכל־־זאת גדולה אלף פעמים מן הפגיעה הקטנה שפגעתי בך, ואולי תשני את מחשבתך עלי ועליך – ותאירי לי פנים ותעליני לשמי מרומים?

– חושבתני לשוא תקווה. אותך, כפי שראיתיך בשעה זו, רוצה אני לשכוח, ואילו אותך כגומל לי חסד וטובה – לא אשכח לעולם.

ובפתחו לפניה את הדלת אמר: – אַל תשכחי, מחר בבוקר תבואי כדי לילך לבנק לחתום הניירות.

– ודאי, לא אשכח. אבוא יחד עם דודי…

 

פרק ששי: בגרות    🔗

בהגיעה לשמונה־עשרה שנה לחייה, ונתחזק מעמדה של מונירה כשליטה על רכושה, כפי החוק, היו קרוביה בבית הגדול מרננים אחריה לאמור: במידה שנעשתה עומדת ברשות עצמה, כן נתרופפה שליטתה על עצמה. כל כולה חבורת הפכפכים. היום רוצה היא הכל, ומחר – אין רצונה בשום דבר; בשעה זו אומרת שירה, ואחר שעה – קינה. פעם רואות עיניה את העולם נאה וזוהר, עטור נגוהות וזרוע תקוות, ופעם – תראהו עגום וקודר וכולו מבשׂר רעות, וככל שיעברו הימים ויתוספו מקרים ומעשים – ייראו מהלכיה עקלקלים.

אמנם לא בבת־אחת ולא בקפיצה אחת נשתנו מהלכיה ורבו מאוייה, אלא קמעה־קמעה היתה מהלכת ומדדה, קופצת ועומדת, נרתעת והולכת – שלא כשורה.

בתחילה, לאחר שהפעילה בפעם הראשונה את חתימתה ומשכה סכום־כסף הגון מהבנק, ולאחר ששכרה בית קטן נאה בן שלושה חדרים באחד הרחובות הראשיים שבעיר, לשלשתן, אחז אותה בולמוס קריאה בספרים. מדי פעם בפעם הביאו לה חבילות גדולות מספרים בצרפתית ובערבית. אותה שנה קיבלה שיעורים גם בלימוד הלשון האנגלית. מראה חדרה – כחדר־קריאה בספריה. מרבית שעות היום וכמה שעות בלילה היתה שקועה בספריה.

לשירוּת בבית, ובעיקר לטיפול בדודה עאישה החולה, הרתוקה למיטתה, עבדה אשה מסורה מבוקר עד ערב. תוקף השיתוק של עאישה רפה במעט על־ידי טיפולו של רופא מומחה בעל־שם. בינתה והרגשתה לא נפגעו כלל והיתה יכולה לתת דעתה מפינתה על מהלכה ועל פעלה של מונירה.

באחד הימים ההם, כשסבתא צוראיה נעדרה מן הבית, לקחה עאישה דברים, כפי טעמה הטוב, עם מונירה, כגון: אל מה תשא נפשה בדבר עתידה ומתי תתן דעתה על נישואין, הרי נשים כבודות מבנות “הגדולים” באות מפעם לפעם לשאול ידה בשביל בחור מבית פלוני או מבית אלמוני – והיתה רוצה לדעת מה מענה תענה לדורשים.

השיבה לה מיד תשובה משונה כמו היתה מוכנה מכבר בפיה: – אני מכינה עצמי לכך… רוצה אני בראשונה לדעת את נפש הגבר… ככל שאני קוראה ספרים רואה אני שעלי עוד לקרוא. אַת לא תדעי, דודתי, עד מה מסוכנת גסותם של גברים ועד מה אפל לבם… וזולת זאת כל ענין “החיים הללו” עדיין לא תפוס לי. עודני נבערה מדעת את החיים –

– לא אבין דבריך, יקירתי, מה לך ולכל המחשבות הללו? ולמה לך לחקור כל “מין” הגברים? לא אדע מה טעם דבריך?

תחת השיב לדברה שאלתה במפתיע: – אַת, אמרי־נא לי, הריני כפרתך, דבר אחד לאמיתו בלי כל “כיסוי” אלא גלוי בתכלית: האני נחשבת ליפה? ליפה מאד? או איך, למשל?

– האל יסעדך, חביבתי, על שאלתך זו בפתאום, אבל אם זה רצונך אגיד לך לפי הבנתי: אַת, בדרך־כלל, אינך נחשבת ליפה מאד אלא ליפה מעט, אבל יש לך חן ונועם שהם העיקר לאשה, לכן סבורה אני (אם כי אני לא ידעתי גבר מעודי), שאם נמשך לב גבר לאיזו אשה – בעיניו תיראה ליפה שבעולם, ואם אין לבו נמשך אליה – גם היפה תיראה בעיניו כעורה.

הקשיבה לדברה, הירהרה רגע ואמרה: – אכן, “פירושך” זה יבהיר מעט ספקותי, אבל עדיין חששות ופחדים בלבי –

– על מה? מדוע?

החרישה כמו נתפסה בהרהוריה.

חזרה עאישה והפצירה בה שתגלה מה תצפון בקרבה.

ואז, כשנה לאחר אותה הרפתקה עם הפרקליט, החליטה בנפשה וסיפרה לה את הדברים לפרטיהם, היאך דיבר והיאך נשקה והיאך ניצלה מידיו…

הקשיבה עאישה מתוך נשימה עצורה, מופתעה־תמוהה לשמע אזניה – ושבה וחקרה לפרטי פרטיהם של הדברים, אם מתוך סקרנותה של אשה אשר לא ידעה גבר ואם מרצונה לידע אם אל־נכון לא הרע לה האיש באותה התקפה, – – בין כך ובין כך שתיהן, בשבתן כפופות, דמו כדולות מים מבאר עמוקה…

ומונירה שבה וטענה: – רואה אַת איפוא מה הוא גבר? הרי הוא, אַבּו שאכּר, נשוי ולו אשה ובנים גדולים – והוא חשק בי בעצמה כזו… התדעי? אני הכרתי את אשתו. לא יכולתי לשקוט. ופעם, בשעה שידעתי שלא היה בביתו, סרתי שמה בכוונה, באמתלה למסור לאשתו דבר נחוץ לבעלה וביקשתי לדבר אתה. היא יצאה אלי. ראיתיה. אכן היא מבוגרה כמובן, אבל יפה ממני. בהחלט. ולמה איפוא חפץ בי כל־כך? מדוע היה נכון לבגוד לגמרי באשתו, לוּ אני – האֵל יסתיר – הייתי ניאותה לו? בכן, מי יערב לי שלא יפול בחלקי גבר כזה? על כך רצוני להעמיק עוד חשוב ולהרבות בקריאה. יש ספרים רבים שאשאב מהם דעת בחכמות שונות ויש ספרים של “רוואייאת” (רומנים) שלוקחים לבי וממלאים נפשי – מהם אלמד להכיר גבר ואשה, אהבה וחיים ומה טוב ומה רע, ומה אמת ומה שקר – אוסיף ואלמד, אוסיף ואקרא –

והיא הוסיפה והגיחה ספרים אל קרבה: רומנים, חיבורים בתורת החברה בצרפתית ובתרגומים מרוסית ומשפות אחרות.

לאחר חדשים רבים – אם היתה פעולת ספרים מסוימים על רוחה, או היה זה פרי מחשבותיה החלה מגלה דעתה לדודה עאישה, כפי שהיה רצונה מכבר, שעליה לשמור אמונים לרוחה של סבתא מימונה הרחומה על כל הטובה והחסד אשר גמלה לה ולכן רצונה “קודם־כל” לתת דעתה לאדמות ולכפרים, “למסור עצמה” לשיבוח האדמה ולסייע לפלחים כי יעבדו שטחים גדולים (הן רבה מאד האדמה!) – “יזרעו ויטעו וירבו יבולים – ויהא טוב להם ולנו”

הדודה ובני־הבית שמחו לרצונה זה: אשריה כי תחפוץ להפוך את האדמה למקור־קיום ולמשען־חיים לה ולמשפחה, כרצון ג’לאל אל־דין בשעתו. אכן היטיב תיטיב לעשות למשפחה ולפלחים הדלים.

עאישה שלחה להודיע לעבדול מועטי בבית הגדול את חפץ מונירה והוא ודאי ניאות לעמוד לימינה למלא רצונה ולהסביר לה ענינים ובעיות שכרוכים במפעל זה.

ברצון ובשמחה נסעה עם עבדול מועטי אל הכפרים – לאחר שבע־שמונה שנים מביקורה הראשון בימי ילדותה.

שוב קמה התלהבות־שמחה ועלה שאון־גיל בפי כל, בהופיע מונירה עתה, בחורה מבוגרה, שופעת חיים, מסבירה פנים ומגלה טוב־לבה גם בטרם ידעו דבר ממחשבותיה ותכניותיה. וכשהושמע להם כי בחפצה לסייע בידם להיטיב מעמדם – היו מזילים תשבחות ותודות על ראשה עד בלי די.

והיא עצמה – כמו המו בסתר נפשה המון רגשות נלבבים, טמירים, כי זכתה ועלה בגורלה להופיע שנית לפני האנשים הטובים האלה כמיטיבה ומושיעה להם במצוקת חייהם.

אולם בבואה הפעם לבדוק ולבחון את תנאי חיי הכפריים ולבקש תיקון להם – נודעה מענינים אשר לא ידעה עד כה ושמעה דברים שלא שמעה מעודה. לעיניה ממש נגלו מראות עגומים מעוררים רחמים: בבקרה בכפרים בבתים־כוכים רבים, ראתה שמרבית הילדים, התינוקות והנערים הקטנים – עיניהם חולות, טרוטות, ורבים מהם נגועים בפצעים זבים דם ומוגלה; כמעט כולם לבושים קרעים; פניהם חיורים, רזים. גם הנשים צנומות וחיורות. הגברים שפכו שיחם לאזני עבדול מועטי ולאזניה, כמדברים על הידוע, שהשנים האחרונות היו לרוב שחונות, דלות. מעט אספו מיבולי השדות. ולאחר שמסרו את המחצית “לאדונים” (לעבדול מועטי ולמשפחה) – רב מחסורם כל הימים. בצמצום יספיק הלחם לפי הטף, עם מעט שמן וירקות השדה – – –

עד כה לא ידעה דבר מתנאי עבודתם וחייהם של הכפריים, מעודה לא שמעה שמחצית היבול מכל ענף נמסרת לבית הגדול בעיקר, לעבדול מועטי וביתו (לעתים גם מחצית הממכר בממון, תמורת החכירה, ותמורת סכום מועט שניתן להם לזרעים, לכלי עבודה, לפעמים גם למזונות הכרחיים לאדם ולבהמה “עד לגורן”). דברי ההסבר והחשבונות אשר שמעה מפי עבדול מועטי בשבועות האחרונים – נתפסו במוחה ברפרוף, במופשט: “חכירה”, “אחוזים”, “יבול מחסן”, “יבול שדה” וכו' וכו' הכל היה בעיניה טוב ויפה, בחשבה ש“מדרך הטבע” – טוב ויפה גם לכפריים, “כלומר”, שהתנאים האלה טובים לעובדים באדמה במידה שטובים לבעלי האדמה. אולם משראתה עין בעין בחייהם של הנענים בסבלותיהם ובמחלותיהם, ובשמעה, אגב שמיעה חטופה, מה הם הגורמים לחיים עלובים אלה – כמו נפלה רוחה בקרבה. עגמימות וקדרוּת מלאו נפשה. עדיין לא ידעה ולא חשבה מה ואיך עליה לפעול בענינים שנגלו לה – אבל דמיה כמו סערו מחזות קשה: הרי שיסוד רכושה, שפע אדמתה ומקור עשרה – “,כל זה” קשור ושלוב בעצם חייהם של מאתים הנפשות האלה, גברים נשים וטף, וגורלם, לטובה או לרעה, תלוי ברצונה, בידה. אם תפתח את ידה – יאכלו לחם וישבעו, אם תקמוץ ידה – ירעבו וידאבו, כאשר רעבו ודאבו שנים על שנים. עד עתה פתחו או סגרו את היד “האדונים” האחרים, אבל עכשיו הן היא בעלת האדמה, בה תלויים חייהם של אלה, היא אחראית לצרתם, והיא, חלילה לה שתמשיך לנהוג כאשר נהגו האחרים שנים על שנים.

בשלושת הימים ששהו בכפרים השכילה מונירה להבליג על רגשותיה ומחשבותיה. ואך חזרה והביעה את צערה באזני עבדול מועטי על מצב בריאותם של הנשים והטף, והשמיעה את דברה בדרך החלטה גמורה: היא תקדיש סכום כסף ותביא רופא או רוקח מומחה, שיקבע להם תרופות ויורה להם היאך יטפלו בחולי העינים ובפצועים. היא תשהה כמה ימים להדריכם ולהרגילם בטיפול הדרוש. וכן אמרה: באשר קרבים ימות־־החורף וילדים רבים לבושים קרעים – תעניק להם חבילת־בד גדולה ויתפרו כל־שהוא לקטנים.

שמע עבדול מועטי והעמיד פנים תמוהים. אף הוא נמנע מהרבות דברים במקום, אך בלשון קצרה וחדה אמר: אם תתחילי בכך, לא תעבורנה שנים רבות – ותצטרכי אַת שיעניקו לך מלבוש לגופך. והיא ענתה בשקט: אני צעירה ממך, אבל לא פיללתי לשמוע מפיך כדבר הזה – אני מקווה שתתחרט מדבריך.

בדרך חזירתם שב ודיבר עבדול מועטי בשיפור התנאים לפי המקובל והנהוג בין בעלי אדמה ובין חוכרים ושניהם נהגו התאפקות וזהירות מרובה כאנשים שנזהרים מחתות גחלים בידיהם…

אולם משהגיעו הדברים בקרב בני־הבית לידי ויכוחים ולדברי תרעומת על “שגעונה” של מונירה – נוכחו הכל, שזו גדלה במשפחה “,כשתיל פרא”. אין היא נפגעת מדברים שיטיחו נגדה. אין היא מתרגזת. אין היא יוצאת מגדר הנימוס בשיחה. דיבורה בנחת, אבל מידת שכנועה – בלחץ. אם הוכיחו לה, בענין־מה, שטעות עמה – לא תתעקש. להיפך: מודה היא בטעותה. אבל אם הדין עמה – לא תזוז מדעתה. והדין הוא: צדק, יושר, שויון!

כשנתרתחו המתוכּחים ועבדול מועטי צוַח שהיא “והמיה” (הוזה) והיא “שוּיוּעיה” (קומוניסטית), השיבה בנחת: – אין זה גנאי לי. שבח הוא לי, שאני רחמים בלבי על המסכנים העלובים, ואילו אתה – גנאי הוא לך שאתה “רג’עי” (ריאקציונר), “איקטאעי” (פיאוֹדל)!

– התגניני על כך? – טען עבדול מועטי. – הן כך היו אבותינו, וכך היה העולם מעת היבראו!

– כך היה, אבל לא יהיה. ואבותי – היו, היום אינם. לוּ היו היום – אין ספק בעיני – עמי היו ולא עמך, כי אצילים היו וטהורי־לב.

ואחר כל הויכוחים לקחה רופא עמה אל הכפרים ועשתה כל אשר יזמה לעשות. גם חבילת בד הביאה ותופרת ומכונת־תפירה. ובכפרים כמו נשבו לפתע רוחות חדשות מעולמות אחרים וכל פה וכל לשון נשאו ברכות ותשבחות ל“מונירה המושיעה”.

אבל בענין “התנאים המקובלים” לא עצרה כוח לשנות כל־שהוא. הוכח הוכיחו לה בני־הבית, שאמנם האדמות אדמותיה והכסף כספה – אבל מחצית היבולים שייכים למשפחה, לבית עבדול מועט, לצוראיה, לעאישה ולמונירה, כפי צוואה כתובה במפורש בידי סבתא מימונה בשעתה.

הדברים הכתובים, שהיו לגבי המשפחה “מאירי־עינים”, היו לה ככבלים על הידים… היתה הרגשתה שבכוס השמחות שבידה נפלה טיפת תרעלה. שוב לא תוכל לצעוד כרצונה ולעלות אל מישור, אל מרחב. אכן יושבת היא על הדוכן בעגלתה, אבל רסן הסוסים אינו בידה, העגלה תלך אל אשר יסחבוה הסוסים…

עם זאת, כל זמן שהדודה עאישה, מפינת ערש־הדוַי שלה, היתה יכולה להגיד דברה לזה או לזו – היתה כעומדת בפרץ. ביושר שכלה ובטוב טעמה המתיקה הדינים וישרה ההדורים. ואם כי לרוב הצדיקה לעין כל את מונירה “הישירה”, “הנבונה”, אבל לה עצמה, למונירה, הטיפה מפעם לפעם תוכחת מגוּלה: אַת נבונה ונבערה כאחת. שוקלת אַת דברי פיך במאזנים ואילו הרים תאמרי להרים בידים. הקלות תראי כחמוּרוֹת, והחמוּרוֹת כקלות. יש לך אלף וחצי האלף מטבע־זהב ואת נוהגת כאילו אַת מלכת העולם. האם באלף כסף תאמרי להפוך עניים לעשירים? וכלום אלוהים אַת אשר תאמרי לשים חושך לאור ואור לחושך?..

…למה תשימי עצמך לצחוק כי תאמרי להריק את הים באצבעון שבידך?.

"הניחי לבורא כי ינהיג עולמו כרצונו ואת דייך כי תנהיגי את חייך כרצון הבורא.

…למה תבקשי אשר לא אבד לך? מוטב שתחפשי הדרוש לך…

…תמהה אני, באלוהים, מי גרם לך שתשימי בידך חתחתים על דרכך? זאת עשו לך, כנראה, הספרים. חששות מרים בלבי על הספרים הרבים שלך. אכן הספרים האלה החכימוך מצד אחד, ומצד שני הממו את ראשך. הספרים האלה של זרים הם, של נוצרים, כופרים, דייך לקרוא בהם. חדלי מהם. תחת נהייתך אחרי הספרים – מי יתנני וראיתיך נשואה לבן־חיל, גברת לביתך ואם לילדיך.

דברי־תוכחה ואמרי־בינה כאלה וכאלה יצאו מפי עאישה מדי בוא עבדול מועטי אליהם וריב דברים בפיו. מונירה, אם כי נכונו בפיה תשובות והוכחות למכביר – נמנעה לחלוטין מחלוק על דעתה של עאישה. מהוקרתה ואהבתה אותה נהגה בה כבוד והקשבה. אדרבא: במידת־מה היתה שמחה, כי עאישה הטובה, הנאהבה, על אף שיתוק גופה, עוד שכלה בהיר, בינתה ישרה – לפי תפיסתה – ו“מענה־לשון” שלה עמה. ומחרדתה של מונירה למצב בריאותה של הדווּיה – עברה בשתיקה על מוסר פיה, גם ויתרה לפעמים לבני־המשפחה וגם ביטלה את דעתה – ובלבד שלא תהא גורמת צער לעאישה.

ובעצם היו כל מעייניה של מונירה נתונים באותם הימים לבקש מרפא וישע לחולה. היא לא חדלה מפנות אל רופאים מפורסמים וכל קרבן לא היה יקר בעיניה אם נתעוררה תקוה להצלה.

אולם בסוף אותה שנה חל מפנה לרעה במחלתה. השיתוק הלך הלוך והתפשט עד כי נפגע לבה ותמו חייה.

בימי־האֵבל הארוכים – שבת כל קטרוג בבית. היו אלה ימי־הפסקה שקטים־עגומים. הכל כאבו את אבדן הנפטרת ביגון־אמת, כי הכל ראו בה דמות נאצלה מטיפוסם של אישי־המשפחה הראשונים, שכן מי שנתנה כל חייה קרבן בנדבה למען שמור אמונים לרצון הנפ­טרים הנעלים – הרי היא עצמה גדולה ונעלה כמותם. ואם כך היתה בעיני הכל – על אחת כמה וכמה בעיני מונירה. במותה כמו שבה ונתיתמה מונירה בפעם הרביעית (מאביה, מאמה, מסבתא מַימונה). בכל שנת האבל לא יצאה כמעט בין הבריות (בלילות, בשעה מאוחרה, יצאה בלוית מי־שהוא לשאוף רוח). רוב שעות היום ושעות רבות בלילה שקעה בספריה.

ברם, סייגי ההתאפקות וההבלגה החלו נפרצים והולכים קמעה־קמעה. ככל שעברו הימים על מונירה בבדידות ועגמימות, ככל שחשבה על מהלך חייה ביום מחר וככל שהחלו סכסוכי הבית שבים והולכים באפיקם הישן – כן הלך ונתבהר לה רגש עמום שהמה בלבה בכל הימים האלה: עם היעקר עאישה מעמה – נעקר האילן שסמכה עליו. מעתה, או שתעמוד בכוחות עצמה איתנה תחתיה או שתירמס ברגלי האחרים.

עד מהרה נוכחה בצדקת הרגשתה.

עבדול מועטי, אולי בלא מחשבת־זדון תחילה, סבר, שחובה מוטלת עליו להיות שומר צעדה וסולל נתיבה של “הנערה” הצעירה. אמנם יודעת־ספר היא, נבונה היא, גם לבה טוב ורחמן – אבל הן חסרה היא נסיון־ חיים וחכמת־חיים, ואם לא יעמוד הוא לימינה – עלולה זאת לילך ולתעות בתוהו־לא־־דרך.

משהחלה מונירה מרגישה בדברו המטריד של עבדול מועטי ובידו הנוגעת למדי בעניניה – מיד ביקשה להעמידו על טעותו. בדברים מתונים וברורים מאד הסבירה לו, שהיא מודה לו על רצונו, אבל מותרת היא ויתור גמור על טרחתו. הריהי, לפי החוק, עומדת ברשות עצמה. בת־חורין היא. אחריות מעשיה עליה. בכספה תעשה מה שתמצא לטוב ולנכון לפי דעתה ומצפונה. אין ברצונה איפוא להטריח שום אדם שיהא משגיח עליה.

דברים בוטים ויבשים כאלה נפלו כמהלומה על ראשו של עבדול מועטי. כבוד הגבר שבו נפגע עד מאד. ומסתבר, שהגבר עבדול מועטי, שבתחילה מצא לטוב ולנחוץ לשים עצמו אפוטרופוס על “,הנערה” מרצונו הטוב, ראה עצמו עכשיו כאיש עומד במערכה נגד יריב, שנוהג בו, באבי המשפחה, מנהג זלזול ולגלוג. והוא גמר אומר להשיב לה מידה כנגד מידה. ואם כוחה של זו ב“חוק” ובממון שבידה – הרי הוא, הגבר עבדול מועטי, חזק משניהם! הוא ימרר את חייה קמעה־ קמעה, עד שתכוף ראשה ותיכנע. אוי לה לאשה המורדת בגבר!

עבדול מועטי, כאבי המשפחה, משך, כמובן, את בני־המשפחה הקרובים והרחוקים לצדו, כולם עמדו לימינו ותבעו עלבונו מידי “הנערה קלת־הדעת”, “המכלה את ירושתה בלי דעת ובלי חשבון”.

מכאן ואילך הוסיפו הטרוניות והתרעומות לצמוח בלא חדול. כשלשלת שחוליותיה משולבות אחת בשניה – כן נשתלבו פגיעה בפגיעה, סיבה במסובב, ועוקץ לשון – במענה חימה.

על לגלוגם ולזות־שפתותיהם של קרובי המשפחה על בזבזנותה ואיבוד ממונה, הגיבה מונירה במענה חריף: כשביקשה ממנה אשת עבדול מועטי סכום כסף לצרכי תלבושות לקטנים (נכדיה) בביתה (כשם שהעניקה מונירה עד כה, לעתים, בלא דקדוקי חשבונות, מרוחב־ לב ומחפץ־לב), ענתה לאמור: כלום כתוב באיזו צוואה שעלי לספק צרכיהם של בתי המשפחה מכספי? וזולת זאת, הרי מונים אתם אותי שאני מבזבזת ממוני בלא דעת – עלי, איפוא, לנהוג בחשבון…

אז עלה חרון־אפּם של בני־המשפחה עד מאד. גינו אותה והטילו עליה כינויים מלעיבים, שהיא “קלילת־בושה”, נוהגת זלזול בכיסוי פניה ובכל עת מצוא מגלה פניה טפחיים ומכסה טפח בנוכחותם של גברים.

על כך עשתה מונירה מעשה ביתר תוקף: מפעם לפעם סרה אל מועדון, שברחוב הנוצרים, בחברת נשים וגברים נוצרים – גלוית־ פנים! גם ברחוב התהלכה ביתר גילוי. “מערכות” כאלה וכאלה פרצו בבית (כדי למנען ככל האפשר – יצאה מונירה מן הבית ושמה מגוריה בחדר מלון מכובד בעיר – ואף בזאת הליזו בני־המשפחה שפתים וטפלו עליה דברים כטעמם וכרגזם).

ואולם כשהגיעו הדברים שוב בענין תנאי העבודה של הפלחים בכפרים, התגלע ריב גדול בין בית עבדול מועטי ובינה:

עם ראשית החורף, בשוב עבדול מועטי מן הכפרים הביתה, היה פיו כלוע הר־געש, פולט וזורק דברי עלבון, בזיון ונאצה כלפי מונירה. בשצף־קצף סיפר ש“היא” הסיתה וקוממה את הפלחים לדרוש תנאים חדשים. הם דורשים שני שלישים מן היבולים ודורשים הלואה גדולה לקנות זרעים ובהמות. אם לא – אמרו – לא כדאי להם עוד לעבד את האדמה. והרי אנשינו אלה מעולם לא העזו ולא עלתה על דעתם “לדרוש תנאים חדשים”. זאת “היא” שבאה אליהם ברעיונות הטמאים, הקומוניסטית, היא, כפוית־הטובה, הבוגדת במשפחה, הכופרת בדתה, הנוהגת בחרפה וכו' וכו'. האם אין במעל כזה משום “חורבן עולם”? והיוּתן לה לילך בכפרים להשחית את האנשים ברעל פיה?

מונירה נתבקשה לבוא הביתה לעמוד לדין לפני בני־המשפחה על ביקוריה בכפרים.

היא השיבה במתינות ובנחת: ודאי ביקרה פעמים אחדות בכפרים, סייעה להם בכמה שיכלה, חקרה לדעת במה וכיצד ניתן להקל סבלותיהם של האומללים ולהיטיב מצבם, אולם לא “הסיתה” ולא דיברה כל דבר־סרה על בני־המשפחה. אך עתה הריהי אומרת בגלוי: אין אדם צריך להיות קומוניסט בשביל לבקש פתרונות להקל את סבלות האנשים. מן הראוי, לדעתה, שהמשפחה תסתפק בשליש היבולים. הן האנשים, ובפרט הטף והנשים – רעבים, יחפים, ערומים. “נבקש יחד דרך, נטכס עצה, לתיקון המצב”.

אותה שעה הפך הבית לגיהינום.

לאחר־מכן נבקע בקע עמוק בינה ובין בני־המשפחה. הם הביאו את דיבתם רעה עליה גם באזני זרים. את דבריה ודעותיה סירסו ועיווּ. על הליכותיה החפשיות דיברו בגסות־רוח. אף את יחסיה הלבביים־אנושיים עם אנשי הכפרים הפכו בפיהם לעלילות דברים: היא רודפת אחרי בחורי הכפרים, שהיא קונה אותם לה בכסף…

ובטרם יעבור שבוע ימים מעת פרוץ הריב בבית – וכבר הגיעו לאזניה ממש כינויי־הבוז שהפיצו סביבה: יצאנית, מופקרה, זונה…

בתחילה היתה אוירה עכורה זו, שמסביב לה, מעיקה עליה עד דכא; חשכו עליה הימים, והלילות הדידו שינה מעיניה. כוחותיה רפו וכמעט נפלה למשכב.

אולם קמעה־קמעה שבה לעצמה. באותם הימים יש וישבה, לעתים, שעות שלמות, התיחדה עם נפשה ובחנה את נפשה: על מה ולמה נשתבשו עד כה יחסיה עם בני־המשפחה? הטעתה והפריזה בתגובותיה ובהתנגדותה? אולם ברור בעיניה בתכלית, שלוּ ויתרה כל־שהוא על דעותיה והרכינה ראשה “לפניהם” כי אז היתה מאבדת לדעת, אם לא את עצמה, הרי את עולמה הרוחני, את חיי נפשה, כי מה לה בחיים כאלה ללא דעת, ללא השכלה, ללא משא־נפש לתיקון חיי אדם וחיי עולם?

–…ואם “הם” עומדים לפניה ככנופית שודדים לחסום דרכה – מה לה איפוא ולהם? מה צורך לה בהם, בחברתם ובקרבתם המשפחתית?

…אין עליה אלא לפנות עורף להם, לעזבם מאחריה ככלבים נובחים… יישארו ברעתם ובבערותם ויוסיפו לנצל את מחצית היבולים מן האומללים. כעת, כבחורה בודדה לעצמה, אין בידה להושיע להם. עוד תבוא השעה…

…והאדמות, נכסי ירושתה, מה תהא עליהן?

…לאדמות לא יקרה כל פגע. הן לא תנענה ממקומן. ואיש לא יוכל לגזלן ממנה, שטרי הירושה וכל “הניירות” בידה הם.

…האדמות תחכינה עד בוא שעתן… תקותה כמוסה עמדה – כי בוא תבוא שעתם של הפלחים הטובים… עליה עתה לרחק מפה, “מהם”, מקרובי המשפחה, מרגזם ורשעתם.

…עליה לצאת לקראת עתידה. העולם גדול. הרי בירות אשר בלבנון רחוקה “מהם” ומהמונם. בירות עיר מתקדמת. שם בתי־אולפנא ובתי־ השכלה. שם תהיה חפשיה לעצמה. תחיה את חייה כרצונה, כמשאת־נפשה. יכלתה עמה. תעביר את חשבונה מפה לבנק בבירות. תחיה כמלכה לעצמה.

…בדוּק ושקול ומוחלט. הלוך תלך מכאן “,לשערי המזל ורחמיו”. עוד באותו שבוע, לאחר שסחה ביחידות לסבתא צוראיה, הכואבת תדיר עליה, עצבונותיה ומחשבותיה – אספה וארזה בחשאי את ספריה ומלבושיה. איש לא ידע מתי נסעה ואנה שׂמה פעמיה.

 

פרק שביעי: בדד    🔗

לבושה רעלה שחורה ומכוסת־פנים הגיעה מונירה בשעת־בוקר מוקדמת לתחנה המרכזית בבגדד עלתה לרכבת וישבה בתא ליד החלון לבדה, דוממה.

הנסיעה ארוכה־ארוכה, משעממת בחדגוֹניותה ערבה שחומה־ירוקה עד אין סוף. יום ארוך, לילה אטום. נסיעה בעגלה בכביש פרוץ למחצה, נסיעה באוטובוס דחוס, ושוב – ברכבת.

בהגיע הרכבת לתחנת בירות, עת הנוסעים בהמוניהם ייחפזו לצאת לדרכם והקרונות יתרוקנו, נסגרה הבחורה בתא־הנשים, הסירה בחפזה מעליה רעלתה וצעיפה, טמנתם באמתחתה ויצאה לאויר העולם גלוית־פנים. פניה עגולים, חוַרוָרים, לעיניה צבע חום־בהיר. מבטה רך, שקט. ראשה עטור תלתלים ערמוניים, קומתה בינונית. גזרות־גוה נאה.

שכרה מרכבה ונסעה אל אכסניה אירופית.

לאחר ימים קבעה משכנה בחדר שבבית גדול בקצה הכרך, ליד בתי־המדרש העליונים, הצרפתי והאמריקני. רוב חדרי הבית שכורים למתלמדים, מתלמדות, מבני המזרח מארצות שונות.

לשעבר נשאה נפשה ללימודים. עתה פסה התקוה. שתי השנים האחרונות, הרעות, בבגדד נתבזבזו לריק, הלכו לאיבוד. להתחיל מחדש בבית־ספר תיכון – מאוחר. דיה שתלמד בדרך עצמית את הדרוש לה, את הטוב בעיניה – בעיקר דברי־הימים ותורת־החברה.

עתה עודנה מזועזעה מן התמורה שחוללה בידיה. עדיין תחוש בניתוק החוטים מן המשפחה, מן העבר, מן הידידות האחדות, מן שכנות הרחוב בבגדד (גם ברכת־פרידה לא לקחה מהן). כה נקטה נפשה מאותו עולם אחוז שעמום, מוסוה, טבוע חותם־דת כבד, מעיק, מחניק. עתה חוסל אותו עולם, אפסו כבלים. נפלו חיצים. אלא שעדיין כמו כפוף גבה מכובד הנטל, נשאתהו על גבה שנים על שנים. עתה תערוג נפשה למנוחה, למרגוע, לתחושה חדשה – לבראשית. מחר־מחרתים תצא בין בני־האדם ככל האדם, עוד תגיח עולם ומלואו אל קרבה.

אבל ראוי לה בימי־מעבר אלה, טרם יבטח צעדה בדרכה, לגדור לעצמה סייגים, לבל תורגש כלל להיטות שלה לחברה, לשיחה, לרעות, משל: אדם ששהה זמן רב בחשכה, חייב שימצמץ בעיניו ויאהיל באצבעותיו בצאתו לאור גדול. אבל יכולה היא לקיים מיד מצוה ראשונה בעולמה החדש: להלוך גלויה בראש חוצות.

ואמנם, כל שעה שתחשק נפשה, תלך הלוך ושוטט (לרוב יחידה, מהעדר חברה או חבר) בסביבות ההדורות שבעיר, בחוצות קריה, פה ושם. כך תחוש במלוא הוייתה החדשה: היא לעצמה, של עצמה. לאחר שבועות אחדים – נכנסה למסלולה. מקצת יומה ללימוד עצמי, ומקצתו – לקריאה. בערבים – שעות אחדות בילוי זמן.

טוב כך. אך ענין אחר בזה המסלול אינו בחלקות: החברות. מתוך שיקול־דעת, מזהירות ומרגישות, הוקירה רגלה מהתערב מדי בין חברת הבחורים הדיירים. גם אל שתי הסטודנטיות היפות (עתה יודעת היא שמותן: אמליה מוטראן וכרמלה קפלן) לא מצאה מהלכי־לבב. עד כה, לאחר חדשיים למגוריה פה, לא תדע איכה מלאכה זו, חברותא, נעשית? מרגישה היא למדי: אין היא (אפילו בבית הזה) אחת מרבים, אלא אחת בין רבים, אחת לעצמה, אחת נפרדת.

עם עבור הימים נתחזקה אותה הרגשה. משמע: לא טוב היות אדם לבדו. משמע: יצאת משורת הרבים, הנך – שלא כשורה בעיני הרבים. גם בקטנות ובקלות יוכּר היוצא מן השורה. אף בעיני המשרתת. המשרתת, על נקיון הבית, סובחיה, אשה בגיל העמידה, מרבה שיחה כטוב לבה, או כרוע לבה, עליה. פעם דיברה אליה בהיסוסי־לשון: – אחלה פניך ואשאל דבר: אַת… מה? כלומר, מה אַת?

– איך מה אני? הרי אני בחורה, כבת עשרים, ואני – כפי שאת רואתני בן־אדם. ושמי מונירה.

– ודאי, כן. אבל יש מונירה יהודיה ויש מוסלמית ויש נוצרית, ואת מה?

– אני בן־אדם. לא יהודיה, לא נוצריה, לא מוסלמית, בן־אדם – והרי זה הכל.

– לא ייתכן, אַת מהתלת בי.

– אין דרכי להתל באיש.

ושוב, לאחר שבועות מספר, שפעה המשרתת מלים כדרכה: אַת טובה, אַת נדיבת־לב מכולם. כל אלה ה“שבאב” (הבחורים) והבנות, כולם כאחד, מלבד שלושה־ארבעה, לא ישוו לך. אלא מה? יש כאלה שלשונם ארוכה…

– מה לשונם ארוכה?

– הם אומרים שאת… מוזרה.

– מה אני מוזרה?

– כלום אני יודעת? שאת לא מקבלת מכתבים ולעולם אינך שולחת מכתבים. כאן הכל מקבלים מכתבים מן הבית, שולחים מכתבים לביתם. יש מחליפים בולי־דואר. שמונה דיירים פה משבע ארצות, שנים מעיראק, אחד מפרס, אחד מסוריה, אחת יהודיה, מחיפה, אחת נוצריה, מבעל־בך, אחד מהודו, ועוד. ואת, הם אומרים, לעולם אין לך מכתבים. אין יודעים – אומרים הם – מה אַת?

– עוד אקבל מכתבים, תראי שאקבל.

אם כן – הרי לך פגם. מן ההכרח לתקן הפגם. על־־כרחך אתה כותב מכתבים. למי, למשל? – אפשר, לעבדול חלים אל ־הינדאוי (בעל חנות־הספרים בבגדד). זה "החוט'^, היחיד הטוב “משם”.

כתבה לו לעתים. הזמינה ספרים (ביקשה לא לגלות מקומה). תוקן הפגם. יש חליפת־מכתבים. אבל מי יודע מה פגמים עוד ימצאו בה הבריות?

ונמשכו הימים מתוך ניסויים, שיקולים, הרהורים… כשנהגה, למשל, חסכון בממונה, כבתחילת בואה, והקטינה הוצאותיה – הגדילה המרחק בינה ובין חבורת הדיירים. אז אין בינה וביניהם אלא אמירת שלום מדרכי־נימוס. איש לא ידפוק על דלתה והיא לא תדפוק על דלת איש. קרירות. אדישות. פתחה ידה במכוון בזה או בזה, – כגון בבית־קהוה, בהצגות חזיונות, או במקרה חג בבית – היתה רוח אחרת מסביב: מסבירים פנים, מגלים בת־צחוק, מזמינים למושב־רעים, שואלים לדעתה. אולם מדאיבה ההרגשה שאין היא עצמה העיקר, אלא טפלה היא לגבי הממון. דמיונן של הבריות מפריח אגדות על עשרה כי רב וכי כביר – ומי יודע עד אָן יהיו מתגלגלים הדברים.

ואילו במשך חדשי־החורף הארוכים הספיקה להכיר את הסביבה, למצוא את עצמה ולמצוא את האחרים בסביבתה. באחד הימים ההם, בשלהי החורף, הקיצה בבוקר מאוחר מאד. השעה קרובה לתשע. דממה בבית. ודאי היום, כרגיל ביום ראשון, כותבים מכתבים, איש־איש שוהה שעה ארוכה בחדרו. שעת שיחה לבבית, חשאית, משפחתית…

קמה ויצאה לגזוזטרה שבחדרה. יום־אביב כמעט. מראות־קסם. נוף־הוד. ניצבה צמודה אל מעקה הגזוזטרה. להט־אורות. חורשות־ארנים למכביר ידמו ללהקות תיירים, המעפילים מצלעות ההרים אל שיאיהם. הארנים מצוחצחי־ירק, רענני־חיות, כמו עלו זה עתה מן הרחצה. שני גושי־התכלת הכבירים – ים ומרום – כמו יפגינו בחללו של עולם את הרוך והשלוה שבתכלת. עליצות וכליון־נפש כאחד יהמו בה. אור יזהר בנפש כאורה השפוכה על כל. וכמו תתאווה תאוה לחבק עולם בזרועותיה, להתרפק, להתפנק, להימוג…

היא צמודה כאן אל המעקה – ובבית עדיין דממה. ארכה להם היום שעת הכתיבה.

…היא חדלה לכתוב לעבדול חלים. אין טעם, אין ענין לכתוב שלא מצורך. הללו – הכותבים – יש מי שכותב מרגש, יש – מצורך, ויש – מחובה. והיא – לא אחת מאלה עמה.

…כבר הספיקה לדעת טיבם של כל בני החבורה כמעט. היא מבחינה באלה אשר צורך אחר להם. רואה היא ביחסים, במבטים; שומעת לפעמים הרמזים, הדיבורים. מעניין, מלבב, נעים… היא רואה היאך יתרוצצו־יסתובבו הרבים סביב השתים היפות אמליה וכרמלה, כזבובים נמשכים למתיקה, כפרפרים מתחבטים בלהבה. ועיניה רואות גם רואות באלה המהלכים יחדיו… היא רואה ויודעת מהלכם. אשר קראה לרוב בסיפורים, ברומנים, תראה עתה לעיניה. אלו ציצי־אהבה… פרחי אהבה… ממש… רק זאת, כרמלה, החמודה, – סגורה כמצודה. רבים ינסו להתקרב – ונסוגים. היא מהלכת לצדדין. מתחמקת.

…היה מן הראוי לשיח עמה… דוקא על כך… על רחיקותה… ועוד על דברים שבלב… היא, דומה, ישרה, אמיתית; כל דמותה של זו אומרת כובד־ראש ושיקוּל־דעת. אף סגולות יפיה – עיניה הבהירות־עֵרוֹת, עטרת תלתליה מצבע זהב עמום, בת־צחוקה הטובה והנעימה – כמו יעידו על חשיבות, על בינת־לב ויושר־לב.

…ואמליה? זו נוטה חסד־אהבה לאנטון. אשריהם.

…לא… איני מקנאה בה… הי איפה. יפה מאד. הצדק עם אנטון. הטבע – עמו.

בעודה צמודה אל המעקה הבחינו עיניה בהודי, רהזי, שיצא מן הבית והלך לו.

…דמותו של זה שונה מכל הדמויות של שאר הבחורים. כל כולו בחור־ילד, שתוֹם־ילדות וחן־ילדוּת נשארו חרותים בפניו. עם זאת עצבות גדולה עצורה בעיניו. ואולם ישותו תפכה שלוַת־השקט כפכּוֹת מעיין חרש מים חיים מקרקעו. מי הוא? ראוי היה שתבקש, שתחתור, לקרב אליו. איך?.. דומה סגור־מסוגר הוא. אוהב בדידות. לוּ קשרה פעם שיחה עמו. הוא מתקשה בלשון הצרפתית (הוא במדרשה האמרי­קנית). והיא מתקשה באנגלית, אבל הוא יכול להביע דברו בצרפתית דיוֹ. כפי שניסתה פעם ופעמיים – לא עלתה בידה למשוך שיחה של ממש עמו. הוא עצמו מושך… אבל היאך יהא זה נמשך? כיצד ענין זה נעשה? כיצד?..

…ארכה לה השעה ליד המעקה ועדיין דממה בבית.

יצאה אל המסדרון ושאלה את הממונה על הבית מה עם החברים והחברות.

– יצאו בבוקר לטיול להר (הלבנון), אל הכפר פאלוג’ה – לכל היום.

– בבוקר השכם?

– לא כל־כך השכם.

– כולם יצאו?

– כמעט כולם.

מר לה מעלבון. הסתירה דברה ואמרה פשוטות: – לוּ ידעה היתה משתתפת בטיול.

– אמש ערכו וקבעו את הסידורים. ואמנם הזכירו שמה, אבל היא איחרה לבוא אמש.

– כן, היתה בתיאטרון של הלהקה המצרית.

– אילו היתה אמש בבית היתה יכולה להצטרף. בקומם בבוקר, רצו לשאול אותה, אבל מכיון שלא יצאה מחדרה כל שעות הבוקר, חשבו אולי עייפה היא, או לא בקו־הבריאות.

– מי רצה לשאול?

– מי־שהוא. דומה, אמליה רצתה לדפוק על דלתה.

– אמליה?.

– כן, מה תתפלאי?

– סתם שאלתי.

טעמה פת־שחרית ויצאה את הבית.

אנה תפנה? – תשוטט ברחובות.

העינים שטות, תרות לכל עבר, הלב יהמה, יקבול, יתור…

…דומה, גברת מונירה, – אמרה בלגלוג לעצמה, – אינך כשורה… הנה המרחב לו שאפת – ולך צר. מרחבו של אדם לבו – ואת צר לבך… דומה לא טוב השביל בחרת לילך בו. מרוחק הוא, מובדל הוא, מדרך החיים.

…או, אולי, מלכתך שנים רבות ביחידות, בבדידות, לא תדעי הלוך בדרך הרבים. משל לאביון שנתרגל להלוך יחף ולא ידע הלוך נעול נעלים כדרך הבריות.

…ואולי לא אל “מרחב” תכלה נפשך כי אם לתחום אחר, אל עיקר אחר, והוא אשר יחסר לך… הודי לעצמך: לא לָעולם – לאחד בעולם תכמה נפשך…

משהלכה שעה ארוכה, בלא דעת דרכה, ביקשה לישב לנוח אי־בזה. עמדה וראתה שהגיעה אל מקום מרוחק מן העיר, סמוך לים. ירדה לנוח בבית־קהוה שנמצא על שפת הים. דממה. לעת כזו, קרובה לחצות יום, חשבה, לא יימצאו אנשים בבית־הקהוה. אבל תחת צל היריעות הפרושות כאוהל ישבו כמה אנשים, מהם ביחידות, מהם בחבורה. סקרה וראתה: אין בחורה או אשה יושבת לבדה. כבר ידעה מן הנסיון: כי תשב אי־בזה לבדה, תיהפך מטרה למבטי הבריות. אל לבחורה לישב יחידה במרחבו של עולם. סברה: עליה להמשיך דרכה. אולם רגע חל מבטה באיש יושב מן הצד יחידי. משהפנה את פניו מן העתון שקרא, ראתה: זה ההודי רהזי. עיניו לא הבחינו בה. לבה הלם. האומנם במקרה הובילוה רגליה הנה בלא דעת דבר? המקרה הוא, שהוא יושב כאן? התתקרב אליו? התהין? גמרה בדעתה וצעדה למולו. משהרגיש בה קם בהבעת כבוד, הסביר לה פנים וניגש לקראתה. שמחת־חרש מילאה אותה. פתחו בשיחה על־דבר הטיול – מדוע לא השתתפו בטיול; מתוך כך נשתלבו בפיהם דברים בדברים. ועם שהעמיקה להתבונן בתוי־פניו הנאים, העדינים, ועלץ לבה להבחין בחן דמותו, אימצה עצמה למצוא שביל חלק לשיח־לב, לשם כך משכה השיחה לצדה, דיברה על עצמה, סיפרה כל־שהוא מעברה – כאילו נתבעה על כך – כדי שתחייב אותו, שיפרע גם הוא חלקו ותוך כדי שיחה נעצה הערה כבדרך אגב: אם מותר לה, אם לא תהא כפוגעת בדבריה, היתה אומרת, כפי שדומה לה: יותר מדי נתון הוא בבדידות. האין כך?

– לא כך. מטבעו אוהב חברה, אלא הוראת־־שעה היא, הוראת הזמן. יש ואדם נאלץ לסגור דלתות ביתו, פעמים גם דלתות לבו.

– דלתות הבית – כן. מפני הקור, למשל, אבל הייסגרו שערי הלב? הן כה זקוק האדם למעט חום…

– גם מפני החום… לגבי הלב, החום מסוכן יותר, לכן הכרח יש לסגור דלתותיו…

– תמוה בעיניה: מה אדם בלי מידת החום שקצובה לו מן הבורא, מן הטבע? הן גווע יגוע האדם.

– צדקה מאד. אבל מה יעשה אותו לב והוא עמוס… גדוש… סעור…

– כל כך למה? ממה?

– מכלימה. לב בן־הודו, אם בן נאמן הוא להודו, מוצף הוא כלימה.

– תבינהו, תבינהו. זהו בגלל זדון השלטון הזר, הנוכל, המשעבד.

– היטיבה לאמור.

והוא סיפר לה על הירצח אביו בידי חיילים ביום־מהומות בעירו;ז אביו, סוחר זעיר, איש טהור־לב, חכם וישר, – קופחו חייו על לא דבר.

– אכן, צדקו דבריו, אולם, בכל־זאת, כאיש גבורתו, הן יש תקוה, אמונה ויש שמש ויש חיים…

– כן, כן, על כך אמר, עמוס הלב: גם איבה גם אהבה (גדולה אהבת ההודי לעולם ומלואו), גם שנאה וגם רחמים, גיל וצער, יאוש ותקוה, אפס כי השנאה והזעם לשלטון המשעבד, הנוכל, יעכיר את הכל.

– אבל האין ההודי מאמין בנצחון?

– בכל לב. מאמונת מהטמה גנדי תצמח אמונה בלב כל. אולם דרכו של המהטמה דרך יחיד היא ויש לחפש, לתור, לחקור, ליד נתיבו, דרך לרבים.

– כיצד? והיש תקוה להצלחה?

– האומנם תכסוף להכיר עד היסוד מחלתה של הודו? מה לה וליגון לא לה?

הסבירה לו עד מה באמת ובתמים יגע ללבה גורל עם כביר, שמפרפר ומתלבט למען חירותו, גם רמזה לו קצרות על קורות אבותיה בדגסטן מתגרת עריצי ארץ.

והוא סיפר במפורט על איגוד בחורים בני 20–25, 500 מספרם “נעורי הודו”. אלה, ברית כרותה ביניהם אשר יקדישו כל עצמם להודו: לפעול, ללמוד, לחיות ולמות למען גאולתה. וכל עוד לא תשוחרר הודו לא יפנו לחייהם הפרטיים. נזירים יהיו מכל למען יוכלו לתת הכל. עשרות צעירים לומדים בבתי־מדרש גבוהים בארצות שונות, מקצועות שונים, רובם משפטים. רבים כבר עובדים כעורכי־דין, כעתונאים, למען השחרור, כדי לעקור בכל הדרכים, בכל האמצעים, בהגיע הרגע, את שרשי השלטון הזר מהודו לעד.

עתה הבינה את הכורח לסגירת הדלתות. זו סגירה לשם פתיחה. איגוד לשם פיזור. קרבנות יחידים למען גאולת הרבים.

ועם שפעם לבה מפני גודל־נפשו ועוז־רוחו של בחור שקטן זה, וידעה עתה תוספת חיבה לו, כמו העיק על לבה דאב חרישי בהמית־יגון: דפיקה ראשונה שלה נפלה על דלת סגורה… ריח תקוה שניעור בלבה – חלף־הלך, נשאו הרוח ונמוג…

 

פרק שמיני: ידידות    🔗

במרוצת הימים נתגוונו ונשתבחו מהלכי חייה של מונירה בנתיבה החדש, מחמת ידידות טובה שנתברכה בה; ידידותן של אמליה מוטראן וכרמלה קפלן.

מאז שכנה ב“בית המתלמדים” היתה דמותה היפה של אמליה קורנת למונירה מרחוק, בלא אומר ודברים, או במעט אומר ודברים, ביניהן. ימים רבים חששה מונירה לקרב אליה, שמא אין בלבה של זו לא מקום ולא ענין בשביל אחת מונירה לא נודעת. ומקובל היה בידה, משום מה, שכל שאשה יפה והדורה כן לבה צר כלפי זולתה, שהיא אין לה בעולמה אלא יפיה ואין לבה אלא לעצמה.

ואמליה – יפה מאד היתה. לא זו בלבד שתוי־פניה הדורים בתכלית, אלא משהו שבהוד יקרן מפניה. ראשה עטור עטרת שערות שחורות, גדושות; עינים חומות בהירות חיננות־מבט וחמות־מבט, גדולות עד הקצה ההולם לעין גדולה, היו כמפגינות קסמי יפעה לעיני המסתכל בה. אפה מחוטב נאה וקצות נחיריו זקופים כל־שהוא כעשויים לרחרח בדק מן הדק בכל מי שבא בקרבתה… שפתותיה, עבות במקצת, גילו חמודות־חן כל שריחפה בת־צחוק עליהן. קומתה, למעלה מבינונית, וגזרת־גוה ההדורה תואמות לכליל יופיה.

עוד בימים הראשונים למגוריה ב“בית המתלמדים” נשתלבה דמות מפוארה זו במסכת הרהוריה ורגשותיה של מונירה. לאטה, בלי להראות בגלוי רגשי נהייתה אחריה, חקרה מונירה לדעת מי היא ומה טיבה. לאחר כחודש ימים להימצאה בבית הזה כבר ידעה: היא נוצריה מבעל־בּךּ (קרובת משפחה למשורר הידוע כליל מוטראן, שהיא, מונירה אהבה מאד את שירתו), היא לומדת בבית־המדרש הצרפתי ספרות ערבית, דברי־הימים ולשונות מערביות (הבחור אנטון, המהלך עמה, גם הוא מבעל־בּךּ, מודע קרוב למשפחתה.).

כל שנזדמן לה, ביקשה לשבת קרוב לה, במידה שתהא רואה דיה ולא נראה אלא מעט, בכדי להסתכל להנאתה בפניה היפים. מאז לא חדל אורה של אמליה לחדור במחשבותיה ובהרגשותיה של מונירה. לאורה של זו כמו כהתה הווייתה שלה ומול שלמותה של זו ראתה את עצמה דהויה, פשוטה.

בכללה, עדיין לא ידעה את נפשה כאן בנכר. מסלול חייה אשר סלה לעצמה בעצם ידה – לא בחלקות תצעד בו; הרגשה עמומה עמה, שהיא מהלכת בארץ הזאת בבחינת הליכת “בראשית”. היא מחפשת בלא שתדע מה תחפש. חוטים שתבקש לקשור בזה ובזה – לא תדע היאך תקשרם? התמתח את החוטים? הן אם תמתחם – שמא ינותקו. אם לא תמתחם – הן יישארו רפויים, תלויים… כיצד איפוא מותחים חוטים? משום כך, סבורה היא, מהלכה רופף, צעדה אטי, מגמתה לא ברורה… ודאי רוכשת היא דעת, לומדת תורה. יש וחדשים שלמים תתן כל עצמה לספרים בלהט שקידה. ואולם כעבור ימים תעמוד תחתיה כחסרה מה. אכן נעימה ומשביעה התורה. אך עם זאת תחוש – כל הוייתה תחוש – רעבה היא… יש ותחפש את מבוקשה בחברה, בין הבחורות והבחורים, ותאמר להיראות כדוהרת קלות ומרפרפות – ולפתע תירתע. לא. לא זאת תחפש. ופעם כמעט נכותה. כעין זיק־אש אחז בה. זה היה אחד בחור, סעיד ניקולה, שלומד רוֹקחוּת. הוא חמוד, חסון, וכל שיחו כלול חן. נוסף על כך הוא מחונן בקול יפה ונעים זמר להפליא. הוא גר בקרבת “בית המתלמדים” ולפעמים יסור אליהם. היא קרבה אליו. הלכה פעם ופעמיים עמו לבית־קהוה. נעמה לה שיחתו וישרוּ בעיניה נימוסיו. ובפעם השלישית, כששבו בשעה קצת מאוחרה, נמשך דרכם תוך כדי שיחה והגיעו עד לשדרת הארנים. עברו בה לארכה. איש לא היה במקום. הוא דיבר ודיבר בענין ובבדיחה – ולפתע נמצאה בין זרועותיו הדוקה־הדוקה, כבתוך מזח־ברזל ולהט שפתיו בפניה ו…. ועוד מעט אמרה להרים קולה ולזעוק לעזרה…

לאחר ימים, בעודה תוהה ומבקשת לברר לעצמה, שמא היא גרמה, בלא יודעים, להבעיר דמו של הבחור, שמעה במושב חברוֹת דברי־דיבה חמורים על “המופקר” הזה… מאז נרתעה ושבה לתחומה…

וככל שהלכו וחלפו הימים והשבועות נצטרפו לחדשים – הלכה הלוך וחפש, הלוך והקשב כה וכה וצעדיה כצעדי ילד, אחד לפנים ושנים לאחור, פעם ימינה ופעם שמאלה, הוה אומר: חסרה נקודת־כובד למהלכה…

בקרבתה של אמליה היתה בודקת את עצמה ובוחנת את הוייתה, סמוך לה ראתה את עצמה מפוקפקה, מטושטשה וחסרת תקוה – – –

– – – בימי ילדותה, לאחר כל שקלטה לסירוגין ולמקוטעין, גם במופרז וגם במצומצם, מפי זריפה ומפי הדודה עאישה, בהרגישה את אהבתה הרבה של סבתא מַימוּנה אליה, אל “השריד” היקר, “הנעלה” ורב־התקוות, כפי שערפה אמרי פיה לעתים על ראשה – הזתה גם היא בילדותה לעתים על “גורלה”, כי אל־נכון, בחפץ האֵל וברוב רחמיו, נבחרה היא לגדולות ונצורות, להשיב באחד הימים את התפארה ואת החוסן של שבטה ואולי… ואולי גם להגיע לשיא מן השיאים…

חרש־חרש השתעשעה ימים על ימים בנערותה בזהרורי תקווֹת וחזתה קסמי נפלאות… לא דיברה מעודה על כך עם איש, אף לא עם הדודה אעישה או סבתא צוראיה, אבל לעצמה הזתה במסתרים ונישאה למרומי מרומים.

ואולם עם עבור השנים, עם הבינה את המתרחש ונעשה סביבה, עם היחשף לעיניה סכסוכי המשפחה וקלונותיה ועם הגיעה לגיל העלומים, גיל ההתפכחות מהזיות הילדות, החלו נובטים בה הפקפוקים, וספקות כירסמו חרש במעמקי הלב. ועם זאת – עוד קיותה, עוד האמינה: הן לא לשוא, לא לחינם נשארה היא “השריד היקר”… ואם לא לגדולות, אם לא לשררה ולשלטון, אבל ודאי לברכות אושר וגיל… ודאי יבוא היום… בו יבוא… יום גדול וטוב… הן לא ייתכן כי לא יבוא – – –

… והנה בטמטום לבם של אנשי המשפחה, בבערותם ובגסות נפשם, נטרדה אל גלגולי־חיים אלה וקפצה אל תוך העולם הזה… עולם הנכר… עולם בהיר ועמום כאחד, פשוט וסבוך, פתוח וסגור…

…מה איפוא כי הגיעה עד הלום? זה כשנה שהיא עושה כאן את חייה בידיה, כביכול, אבל מה עם חייה? מה לה עתה בחייה? ובעיקר: היאך תעשה הלאה את חייה? מה תכלית תימצא לה? התימצא? היבוא גואל לה?..

…עתה ברור לה למדי: חזון שלה – חזון־שוא היה. אותה אמונת־תום שבימי הילדות – נתבדתה. עתה ברור לה: לא נכונו לה עתידות גדולים, מפוארים. כאלה עלולים להיכון לאחת יפה, חכמה, כאמליה. לא ניתן לאדם, על אחת כמה לאשה, עול אחת כמה וכמה לאשה מוסלמית, לזכות בגדולות ונצורות, אם הטבע, או האלוהים, או המקרה, לא הואיל לענוד בבשרו וברוחו סגולות־יקר ומתנות־חסד מגנזי הבריאה. ואחת מונירה לבית רוּסתם, שריד מבית גדול ורם, חוליה אחרונה בשלשלת… חלודה, אשר כל מנת חלקה היא מידת־יופי קלושה, ברכת־רוח צנומה, וירושת־ממון מצערה – מה לה כי תיחל? ואל מה תיחל? – – –

..ולמה היתה זאת עמה? כלומר: למה שרדה היא, האחת, אחר כל התהפוכות, התמורות והתלאות? אה! שאלה גדולה זו, שבימי הילדות היתה היא הרומזת המשלָה, המרגיעה – עתה נשללה לגמרי: למה היתה זאת עמה? – היתה כאשר היתה, במקרה, בסתם, באין תכלית, כגורל ריבוא רבבות יצורי אדם משוללים יתרון־רוח וחסרים ניצוץ עילאי, שסוף־סוף גם הוא מקרה, כך גם היא שרדה כאשר שרדה, ללא תכלית, ללא מטרה – – –

ואלם אמליה זו, שהיתה, בלא ידיעתה ובלא כוונתה, מידת מבחן לשלילה וליגון בעולמה של מונירה, היתה ברבות הימים, מדעתה ומרצונה, למרגעה ולמשיבת־נפש למונירה.

ברבות הימים, ככל שבאה מונירה במכוּון או במקרה בחברתה של אמליה, ראתה למדי שזו מסבירה לה פנים ומראה לה מפעם לפעם אותות־חיבה למדי. היא נוכחה בזאת בהזדמנויות רבות, מתוך שיחות קלות או עקב ויכוח דברים שבכובד־ראש; ולאחר שנה שלמה מעת בואה הנה נקשרו בקשרי ידידות נעימה.

מקץ השנה הראשונה לבואה לכאן נתפזרו המתלמדים ונסעו איש־איש לארצו לחופשת־הקיץ הארוכה, הבית נתרוקן מדייריו. אף מונירה בילתה את ימות־הקיץ בהרי הלבנון.

עם התחלת השנה החדשה החלו חוזרים המתלמדים לפתיחת הלימודים.

באחד הימים ההם ישבה מונירה בשעת־בוקר מוקדמת במרפסת הגדולה שבבית. אחדים מבני החבורה שחזרו יצאו לענינם לרחוב.

אותה שעה הופיעה אמליה במרפסת בלוית אנטון, ששבו אותה שעה לעיר מחופשת־הקיץ. נרגשה מהופעת־פתע זו, קמה מונירה והשמיעה ברכת־שלום נלבבה־נמלצה. כן ענתה לה אמליה וצעדה לקראתה, חיבקתה ונישקתה בשמחה. גילוי־חיבה כזה והמגע הקרוב בגופה ובפניה של אמליה היו למונירה לשמחת־נפש. היא גימגמה דברי־חיבה קטועים, נרגשים. תוך כדי פגישה החליפו שיחה על ימות החופשה ואחר נפנו אמליה ואנטון לסידור עניניהם.

בו ביום לפנות ערב הזמינתה אמליה לצאת עמה לקנות משהו ואחר־כך סרו שתיהן אל גינה שבבית־קהוה, ליד שפת הים. ישבו במקום מובדל מן הקהל הרב ושמעו מוסיקה מזרחית מושכת־לב.

תוך כדי שיחה אמרה מונירה בחפץ מכוּון דרך בדיחה:

– באלוהים, כמעט מתחרטת אני משבתי כאן עמך, אנה אמצא לי מפלט?

– מדוע? מה יציק לך?

– הן עיניך רואות: מכל עבר נופלים חצי־מבט עלינו בלי הרף.

– מה איכפת לך? חצים אלה אין בהם סכנה.

– להיפך: יש בהם מן ההנאה.

– אם כן מה לך כי נבהלת?

– כי ההנאה לך היא, ולי – להיפך – דאבה.

– מדוע דאבה?

– באשר, אדמה באין ספק שהבריות יביטו אליך – ואתי יחשבו… לשפחתך…

– “אסתלח” (אבקש סליחה) מהאֵל, למה תאמרי כזאת?

– ההכעסתיך, חביבתי? אבל האין מקום באמת למחשבה כזאת עת אימצא אני לעומתך?

– אַל־נא תהגי דברי־שוא.

– שפיר, יקירה, אבל סלחי לי ואשאלך דבר: אני, הן תרגישי, אוהבך ואוקירך לאין שיעור. ואין בזה מן הפלא כל־עיקר. אבל רבות אחשוב ואשאל את עצמי, מה מצאת אַת בי, כי תודיעי חיבה לי, – כאשר ארגיש נכונה, – במה זכיתי לחיבתך?

– אם כך תשאלי בגלוי ובתמים, אגיד לך גם אני בגלוי: באשר מצאתי בך יושר־לב וגודל־נפש, ועל הכל מצאתי, אשר בכל עצמך, בשיחך ובמהלכך, חרותה מידת אצילות. איני יודעת הרבה משרשך וממשפחתך, אבל אין לי צורך לדעת מפי אחרים, דיי שמרגישה אני בזאת ואני סומכת למדי על הרגשתי.

החרישה מונירה והחוירה מהלמוּת לבה. לא פיללה לשפע־חסד כזה! לוּ השמיעו באזנה כל מיני קילוסים ותשבחות למכביר, לא היו יכולים להרעיד לבה כמשפט האחד שהשמיעה זו בפשטות ובאמיתיות: “בכל עצמך חרותה מידת אצילות!” אכן במעמקי נפשה היה יגון חרישי מכרסם כל הימים: שמא עם אבדן השררה ממשפחתה אבדו גם כל סגולות אצילות מדמיה. והנה הושמעה לפתע באזניה עדות חותכת של אחת דגולה־מופלאה בסגולות גו ורוח!

אותו רגע ישבה מונירה בדומיה, ראשה מורכן מכובד העטרה שעטרה לה ידידות נעלה זו. בהמוֹת לבה בה לא עצרה כוח להרבות מלים. בקול רגוש אמרה לאטה:

– כשנבוא הביתה תרשי לי ואנשק את פיך.

ודמעה נקרשה בעיניה.

אותו לילה, אחרי סעודת־הערב, סרה אמליה אל חדרה של מונירה. הסבו שתיהן על הספה הקטנה ומונירה סיפרה ארוכות באזני רעותה את קורות שבטה, משפחתה ואת תולדות חייה.

שעה ארוכה ישבה אמליה דמומה, הלוּמת־עצבון. הרבה ביקשה להטיף נטפי נחמה ועידוד על לב חברתה כאשר עם לבה, אולם נבצר ממנה הפעם להביע דבר אשר יהלום לעצמת היגון אשר תשא עליה נערה גלמודה זו.

את רגשות הוקרתה ואהבתה הביעה לה דומם בנשיקות פיה בעת היפרדה מעליה. אף מונירה השיבה המית תודה שבלבה בנשיקותיה.

מכאן ואילך נתחזקה ידידותן והלכה.

אולם שיא פעלה של אמליה נגלה כשזיכתה את מונירה בכרטיס של “שומעת חפשית” בבית־המדרש הצרפתי.

קדמו להישג זה מאמצים ודברי משא־ומתן שארכו כחודש ימים (בלא להודיע למונירה – פן לא יצלח חפצה). תקנות המוסד מנעו קבלת תלמידים “שומעים חפשים”. אולם בעזרת אישים בעלי שם מקורבי־משפחה לאמליה, ובהשפעת עצמה (שכן היתה מן המובחרות שבתלמידות) וכן בתוקף מצבה המיוחד של מונירה – נעתרו לה המנהלים: כרטיס־הביקור ניתן, כמקרה יוצא מן הכלל, רק לשנה אחת למקצועות דברי־הימים ותורת־החברה.

אז גאו רגשי התודה והאהבה בלב מונירה מפני ברכת פעלה זה של אמליה, ולא זו בלבד, אלא שידידות זו שזרחה לאטה על ראשה – היתה כמרפא לנפשה, כעידוד בנתיב חייה וגם כרמז טמיר, מופלא, שאולי מכאן יחל מפנה אחר בחייה, ויגלה אופק חדש לעיניה. אפשר ואיוָה הגורל להובילה עתה במסלול־מזל חדש…

 

פרק תשיעי: נצנוצים    🔗

כשובל־אור מופלא של כוכב־שביט, השוהה במרומים ולפתע ייעלם כלעומת שנגלה, כן ידמה עתה למונירה אור הימים ההם, ימי הידידות עם אמליה, שההל על ראשה מאז, מלפני שנה ומעלה, ופתע גז וחלף.

אשתקד, בסוף שנת לימודיהם, זכו אמליה ואנטון בפרס בית־המדרש: הם נשלחו כמורים לבית־ספר תיכון בקולומביה, השייך לחברת הישועים.

ומונירה עם כאב־הפרידה ויגון־העקירה שניתכו עליה לפתע, ידעה שמחה ונחת־רוח על עלייתה של אמליה. אכן, תחת התקוה והטובה אשר ציפתה מחסד ידידותה של אמליה – נחלה שוב אכזבה. אבל לא ראתה במאורע חשוב זה בחיי ידידתה תעלולי הגורל כלפיה. לא. עתה חדלה מחזות חזיונות־שוא. עתה נגמלה כליל מאמונות־הבל ומפחדי־הגורל. כי אם זכתה אמליה לפרס־כבוד – התראה היא בזה תעלולי הגורל כלפיה? האם לא מגיעה ברכת־חיים זו לאמליה בזכות עצמה, בגלל שאר־רוחה, ומה קשר איפוא לעצבון חייה של אחת מונירה ולעלייתה המהוללה של אמליה? לא. אמליה הלכה לדרכה, הדרך הנכונה לה, והיא, מונירה לבת רוּסתם, עליה עוד לחפש דרכה, כי עדיין לא תראה נתיב לעצמה, לחייה.

בינתים, ימים עמוסי מועקת־שעמום, שדופי חלודת הזמן, יעברו, יחלפו וייהפכו – אתמולים. כאבנים הנזרקות ונערמות לגל גדול, ייערמו הימים לגל כביר – עבר. ואילו הגל שלעומתו, העתיד, חבוי במעטה כהה כבד, מרומז ולא־נראה, מורגש ולא נתפס. לעתים יש ומן האופק הרחוק יהבהבו רמזי ברק, חלומות, ואילו הפתרונים אַיָם? היהיו לחלומות פתרונים? – לפנים, בימי הילדות, ועתים גם בימי נעוריה, עמדה בציפיה מול גל העתיד, האמינה בו, חיכתה לו, ערגה אליו. ואולם ככל שבאו ימי העתיד, כן הצטרפו ונפלו אל גל העבר, אל הדאבה, אל המבוכה ואל האכזבה. לפנים, כל יום חדש שזרח על ראשה נתנה דעתה עליו, חקרה לטיבו, הסבירה לו פנים, כאשר ייעשה לאורח נעלה. אולם עתה שוָת־נפש היא לקראת כל יום בבואו. יעלה כאשר יעלה, ישקע כאשר ישקע – אין לבה לו. חדלו הימים לדבר אל לבה וחדל לבה לדבר אל הימים.

ועם התרוקן בית האכסניה של המתלמדים שגמרו לימודיהם: אמליה, אנטון, רהזי ועוד, ואחרים חדשים באו במקומם, כבדה עליה השנה השלישית, זו העצובה, השוממה. לעתים אמנם יופג מעט קור הבדידות והשעמום בחברתה של כרמלה, אם כי גם זו עתידה לגמור השנה ותלך לדרכה שלה. אולם כל עוד היא בבית הזה, כל עוד תיקרה שעה פנויה לשקדנית זו, תבקש היא, מונירה, להתחמם לאורה; ואף היא, כרמלה, תראה לה מפעם לפעם תשומת־לב וחיבה אם בקטנות יום־יום ואם בשיחות רבות־ענין. יש ויבואו הדברים באקראי ויש שתערכם היא, מונירה, במכוּון ובמחשבה תחילה.

משיחותיה הראשונות עם כרמלה, עוד בשנה הראשונה לבואה הנה, הוקירה וחיבבה את הבחורה הזאת. כששמעה אז מפיה שהיא לומדת במכללה ספרות ערבית ותולדות האיסלאם שאלתה: מה ענין לאחת יהודיה, שנולדה בפולין וגדלה בפלשתינה, דוקא במקצועות אלה?

– ענין רב, ראשית, אוהבת היא את הלשון הערבית העשירה, הרחבה, שדמיון לה בעיניה למרחבי־ים, אם כי המליצה ובנין המשפט משולים בעיניה לסלעים פזורים בלב־ים. שנית, הקרבה הרבה שבין הלשון הערבית לבין העברית היא מקור רב־ערך למחקר טיבן של שתי הלשונות, ושלישית, תנאי הכרחי הוא שיימצאו רבים בקרב שני העמים שידעו שתי הלשונות למען התקרבות חברתית, למען הבנה הדדית, לשם גילוי תכונות הנפש של שני העמים. היהודים – סיפרה כרמלה – מראים רצונם זה בפועל: בכל בתי־הספר התיכוניים בפלשתינה לומדים פחות או יותר ערבית; ובמכללה בירושלים קיימת מחלקה ערבית־מזרחית חשובה מאוד, אבל הערבים לא יתנו דעתם על כך ולא יעשו דבר לתכלית זו.

– אם במכללה בירושלים קיימת מחלקה ערבית, מדוע לא הלכה ללמוד בירושלים?

– משום חשבון. בעיקר חשבון רוחני: כאן מצויה הזדמנות להכיר, מתוך מגע חי, את בני העם הערבי לסוגיו: מלומדים, סופרים בני־נוער, המונים; זה יתרון, שאין ערוֹך לו ואין למצאו אלא בסביבה ערבית.

– האם היא ציונית.

– ברור. כל יהודי נאמן לעמו, השואף לשחרור עמו, הוא ציוני. אין בין יהודי לבין ציוני אלא פעילות בתנועת התחיה העברית.

– אם כך, תרשה לה לשאלה שאלה גלויה, באשר תאמין כי מפיה תשמע דבר לאמיתו: כיצד יוצדק פעלם של היהודים להיאחז בארץ ערבית, שכבשוה ערבים בדמם ויושבים בה זה כאלף וּמאתים שנה? אמת שהעם היהודי זקוק למולדת, אבל היצדק עני אם יגזול ממון או רכוש בטענה כי זקוק הוא להם?

– צר לה, שגם היא, מונירה, חוזרת על פזמון הנדוש בפי רבים. משל העני משל נפסד הוא, שטחי ומטעה. שכן אין בכוונת היהודים לגזול שום דבר מן הערבים, לא אדמה, לא רכוש, לא מסחר ולא עבודה, אלא כוונתם להוסיף על מציאות הערבים בארץ־ישראל מציאותם של היהודים, מרצם, פעלם ומשא־נפשם. יש מקום בארץ לשני העמים. והרי גם ליהודים זכות ראשונה בארץ, ופניהם אך לחיי שלום וידידות עם הערבים. אולם דבר אחד דורשים היהודים: לשלוט בעצמם על עצמם. אין היהודים מעלים על דעתם שהם ישלטו בערבים או שהערבים ישלטו עליהם.

במשך כל אותה שיחה ארוכה הוסיפה מונירה שאלות, “משלים” ו“הסברים”, וכרמלה הוכיחה לה, ככל שיכלה, שהדברים אשר בפיה שאובים ממקור העתונות הערבית, שבעמודיה מתנהלת הסתת־איבה כלפי היהודים, שתחת להיטיב ולהועיל היא מרעה ומזיקה לשני העמים.

מונירה, שהיתה חסידה לתורת הסוציאליזם, הבחינה באמת שבדברי כרמלה.

בהזדמנות, בשיחה אחרת, שאלה מונירה את כרמלה: – התדמה כי יש תקוה שהערבים ייאוֹתו לבוא לידי הבנה והסכם עם הציונים?

– כעת אין לראות נטיה כזאת בקרב הערבים. לשם כך דרושים אנשים בעלי הרגשה אנושית, בעלי תפיסה שבגודל־לב, הן בזאת יוּכר האדם האנושי; אם מקום בלבו לא רק לטובת עצמו כי אם גם לטובת זולתו. זה קנה־המידה, וזו התקוה היחידה לתיקון ולקדמה בחברה האנושית. האנוכיות של הפרט היא מקור הרע, האיבה והזדון, וכן היא גם האנוכיות של העמים. אבל היא מאמינה שקום יקומו בקרב הערבים אישים דגולים כאלה, כלומר: לא רק דורשים טובת עצמם כי אם גם דורשים טובת זולתם. יש סימנים כאלה, יש נבטים…

– היכן הם? מי הם, למשל?

– למשל אנטון סעיד ואמליה מוטראן ועוד מעטים.

– האומנם? מהו הקובע את דעתה על כך?

– הם עצמם קובעים דעה כזו. הנה אשתקד ניתן במכללה לחיבור בבחינת־הגמר נושא זה: “בהתנגשות בין הערבים והציונים מי ינצח בסופו של דבר?” והנה בין שמונים ושבעה תלמידים נוצרים, מוסלמים ויהודים, שבעים וששה דנו ופסקו בחיבורם לזכות הערבים. ארבעה יהודים, כמובן, לזכות היהודים, אבל גם שני מוסלמים וחמישה נוצרים פסקו לטובת היהודים, בין החמישה – אמליה ואנטון סעיד. וזה מראה משהו, אלו הן הסנוניות הראשונות המבשרות יחסים אנושיים. ואגיד לך, בלא לשון־חונף, גם אותך, דומתני, אוכל למנות ביניהן.

אותה שעה הרגישה מונירה הרבה נחת־רוח מדברי כרמלה.

ועכשיו, בשנה השלישית, לאחר נסיעתה של אמליה, חזקה הידידות בין מונירה וכרמלה. רבים הזכרונות על אמליה, או דבר המכתבים שנתקבלו ממנה לעתים, היו חומר שיחתן.

באחד הימים קיבלה מונירה מכתב ארוך ומפורט מאמליה. כשנפגשה לפנות ערב עם כרמלה סיפרה זו שגם היא קיבלה מכתב ארוך ובמכתב מדובר הרבה עליה, על מונירה.

– מה, למשל?

– היא מבקשת ממנה, מכרמלה, שתתן דעתה על מונירה הטובה, שראויה להיות לידידות ולחיבה וכדומה. – ותוך כדי הפליגן בשיחה, הלוך ושוב, בין שדרות הארנים, אמרה כרמלה, לדעתה, ולפי כל שהכירה את מונירה במשך שלוש השנים, זקוקה מונירה לחיי שכרון, רק בחיים כאלה תמצא את עצמה –

– שכרון? מה פירוש הדבר?

– פירוש הדבר, לא שכרון מיין כמובן, אלא שכרון נפשי, פנימי, חזק, אם במסגרת פרטית, אישית, ואם במסגרת כללית אנושית. רצונה לומר: דרושה לה “השתקעות” עד שכחה עצמית אם באהבה, אהבת חבר בחיים, וטוב וראוי לאהבה, ואם במפעל אנושי גדול, בעל ערך רב.

אותה שעה עמדה מונירה תחתיה, כמו נאחזה בסרעפיה, החרישה רגע ואחר אמרה:

– אַת כאילו רואה ללבי. מבינה אני את עיקר דבריך, אך לא כל דבריך. אכן, רבות אחשוב על כך, כלומר: על אשר דרוש לי. אולם השכרון מן הסוג הראשון, “הפרטי”, הלא אינו תלוי רק בצד אחד, דרוש גם צד שני. עד עתה לא ראיתי את הצד הזה, לא מצאתיו או לא ביקשתיו כראוי. ולא פעם חשבתי: לוּ יכולתי הייתי הולכת למנזר. זה מין שכרון. קראתי כמה דברים בענין זה, אבל אין לבי נמשך לכך, אף לוּ הייתי נוצריה, לא הייתי בוחרת בדרך זו; אולם השכרון מן הסוג השני, הכללי, האנושי, לא אדע למה יכוונו דבריך? כמו מה, למשל?

– כוונתי למשהו בדומה למפעלם של היהודים בפלשתינה. בחורים ובחורות לאלפים מארצות תבל שונות באים לארץ־ישראל. הם אינם באים לשם תועלת עצמם, להשגת רוַח חמרי לעצמם, אלא למען טובת הכלל, להכשיר ולפתח את הארץ למחיה ולקיום לעמם. הם באים כחלוצים, נאבקים בעמל, במחלות, במכשולים; בכיבוש עצמם בשביל העבודה ובכיבוש הנשמה אשר בארץ למען עמם – מוצאים הם תוכן וענין ושמחת־חיים. אין שמחה גדולה כשמחת יצירה חדשה. והנה, המנזר אינו שייך כלל למסגרת דברינו. המנזר הוא בריחה מן החיים. אַך מפעל אנושי־לאומי, בדומה לזה של היהודים בפלשתינה, בו היתה היא, מונירה, יכולה למצוא נתיב לעצמה.

– כלום קיים משהו דומה לזה אצל הערבים בפלשתינה? היודעת היא ענין כזה?

– לא. אין מאומה. אבל היה כדאי לציור תנועה חלוצית ערבית בפלשתינה עצמה. כפרי הערבים בפלשתינה ירודים ועלובים מכל הבחינות. לוּ נמצא נוער ערבי שהיה דוגל ברעיון חלוצי, לפתח ולשכלל את האדמה ולהדריך את הכפריים בדרכי־עבודה חדשות וישרות, לשפר ולהרים את מצבם התרבותי – היה בזה משום תשועה במישרין לערבים עצמם, ואגב היתה הארץ נחלצת מן המחלה שדבקה בה: שנאה, איבה שפיכת־דמים וכדומה לזה. היהודים, ברי לי, היו מוכנים לעזור לערבים ככל יכלתם ואולם דרושה לכך התעוררות עצמית, פעולה עצמית ערבית. אמנם, אין הדבר פשוט וקל כל כך; הרעיון עצמו פשוט ונעלה, אבל לרכוש אנשים למען הרעיון הזה קושי גדול הוא.

– כן, דרך זו ודאי דרך־חיים היא, אבל היא זרועה חתחתים למכביר. ואני, – התדמי כי אוכל להיות אחת מסוללי הדרך הזאת? הסוברת אַת כי יש בי כוחות גופניים ונפשיים, כשרונות וידיעות, למפעל כזה?

– לשם כך דרושה בעיקר אמונה. היכולת והכשרון ודאי חשובים מאד, אבל הם תנאי ממדרגה שניה, ועל האמונה שבלב – רק אַת יכולה לדעת את עצמך. העמיקי לחשוב בדבר, בחני את הדברים בעצמך ובחני את עצמך בדברים.

מתוך שיחה לבבית זו נוכחה מונירה בקרבה הנפשית שבין כרמלה ובינה. אז מצאה לנכון לגלות לה את מוצאה ועברה. בפשטות ובבהירות גוללה לפני כרמלה את קורות משפחתה מאז ואת פרשת חייה לתומה: דבר אדמותיה, מעמדם של הכפריים, והקשיים והסיבוכים שמצאוה ממצב הענינים במשפחתה. דעותיהם הנושנות של אנשי המשפחה ותנאי חייהם של הכפריים – הרי גודרים בעדה מפעוֹל וּמעשׂוֹת לפי רצונה ושאיפותיה. לכן נאלצה, מתוך מחנק־נפש, לנטוש את בגדד, לנוד ולחפש פתרון לחייה.

בהקשבה רבה שמעה כרמלה לשיחתה כל אותה העת. ואחר השיבה לה כרמלה מתוך מאור־פנים: בכן, הרי לא טעיתי בהרגשתי, במנותי אותך בין מבקשי נתיבות חדשות וישרות לחיי עבודה ויצירה. הרי עליך לחשוב עצמך למאושרה. יש לך יסוד איתן, ממשי, להגשים את משאות־נפשך, אם לא ברשות הרבים, הרי ברשותך, באדמותיך. מה לך איפוא ולמחשבות נוגות ולדרך המנזר וכדומה לכך? אמת, המכשולים מצד אנשי משפחתך קשים וכבדים, אבל אין אלה קשיים שעומדים לעד ואין להזיזם. מחר מחרתים עלולים להיוָצר תנאים שביכלתם להסיר מדרכך חתחתים אלה. אפשר, למשל, ותפגשי בחור בן־חיל, בעל נפש, הנוטה כמוך לחיי־עבודה ישרים וצודקים, הוא יכול להיות לך מנוף בחייך, או שתימצא דרך אחרת לפעול כרצונך ולפי רוחך – עוד עתידך איפוא לפניך

לאחר־מכן ניסתה מונירה לא אחת למתוח את מפרשי הרהוריה ומחשבותיה למול משב־רוחה של כרמלה. הרי בחורה מצוינה זו, בבינתה וברוחב־לבה, כאילו צופה ורואה לסתרי לבה: הן בעצם עזיבתה את בגדד היתה צפונה במעמקי נפשה התקוה העמומה: אולי יימצא לה – כדברי כרמלה – בחור בן־חיל, בעל־נפש, שיהיה לעזר לה ולמנוף להסיר מכשולים… אכן זו תקוַת־תקווֹתיה, זה יסוד תוחלתה. אולם איהו “כוכב” זה בשמי חייה? מתי יופיע וייגלה לעיניה? ומה וכיצד תוכל לעשות למען גלותו?…

כל־עצמה היתה משולה בימים הרבים ההם לסירה עגונה בלב־ים… מפרישה פרושים… חבליה מתוחים… משוטיה מוכנים… והיא מצפה בדומיה לרוח נכונה כי תשוב, תתיקנה ממקומה ותובילנה לחוף־מבטחים.

וימים רדפו ימים. לאחר חדשי האביב הגיעו ימי הבחינות במכללות. ואחריהם – ימי הפגרה הגדולה. שוב יוצאים איש־איש למקומו ולמולדתו. נפרדים בברכות. פרידה נלבבת ונרגשת בין מונירה וכרמלה והבטחות הדדיות להתכתב בתמידות.

ואז התכוננה גם מונירה לעלות להרי הלבנון כמימים ימימה. שם – אמרה לנפשה – תשב בשלוה ובבדידות ותעמיק לחשוב ותחפש את הדרך לחייה עלי אדמות.

 

פרק עשירי: מקסם    🔗

בכפר הגדול נ– ג אשר בלבנון מראות־שגב מופלאים: רומי־הרים עטורים מעטה־ערפל, כקטורת־שי מוגשה יום־יום, ערב ובוקר, מאלוהי ההרים לאלוהי המרומים; בבתרי־גיאיות, שיפוליהם ענודים עתרת שיחי ירק כהה, מתפתלים נחלים שאובדים במרחקים. רוחות זכים־מזוקקים יטוסו כה וכה כמלאכי־עליון הממונים לפקוד בדרך מסעם את הכפר הזה כל הימים. כמה מעיינות־מים מהוללים יפכּו פה שם, בסתר ובגלוי – הוה אומר: כאן לב לבו של הלבנון.

המקום הזה מוניטין יצאו לו בשנים האחרונות ורבים פוקדיו; כאן מרגוע לגוף ומרפא לנפש. מונירה חזתה זאת מבשׂרה ורוחה. עם בואה ביום הראשון ספגה אל קרבה את הוד ההדר הזה ותשכּר. כמו מאליהם נדחו הצדה מחשבות והרהורים, ספקות ועיונים. כל אשר העסיק את רוחה, מפרשת דבריה־רעיונותיה של כרמלה, שקע בקרב רוחה, מפני רוב חנו ותפארתו של המקום הזה.

חברת הקייטנים עשירה, מגוּונה, רובה נעימה; אנשים “מינים ממינים שונים”, סוריים, פלשתיניים, מצריים, עיראקיים, גברים וגברות, גם אירופיים מעטים (בשנים האחרונות חסרים יהודים מפלשתינה עקב המהומות הנמשכות שם בשנים האחרונות). חברה־חברה ובית מלונה הגדול.

שלוַת־נפש. הרחבת־דעת. טיולים פיקניקים. נשפי־זמרה. ריקודים. ובעתות טיול בין־הערבּים– פּגישות, היכּרוּת, התרועעות.

הקייטנים – חוט “אחד מששים” מגן־עדן מתוח עליהם. בקייטנה – פסקו דאגות. סולקו הטרדות. אין כאן חובה, אין כאן הבטחה. לא עול אתמול ולא דאגות מחר. כל עולמם של הקייטנים – היום. והיום קצר וצווֹ קצר: חטוף ואחוז!

מונירה, כמו כולם, משוכה לחיים קלים שבקייטנה. אכן אין היא להוטה לרדוף “חברה”, אבל היא ‘ככל אשר יזדמן’ לשמוע, להכיר, לשׂיח, אם כי ברפרוף, דרך פרפר טס ושוהה, שוהה וטס, בין שלל גוֹני הפרחים.

אולם דוקא מאותו בחור, הנראה מבוגר למדי, ביישן, שתקן כמעט, המהלך בעת הטיולים הצדה וגם בקרב החברה יושב כמופרש ממנה – ממנו הסיחה, תבקש להסיח, את דעתה. משום שנמשכה אליו ביום הראשון לבואו הנה (יומים לאחר שבאה היא לכאן) – הסבה את עיניה ממנו והלאה. מדוע? כל הימים שואלת היא את עצמה: מדוע? אפשר משום שהוא דומה בהרבה לאותו רהזי ההודי? בגישתה הקלה לרהזי טעמה מטעם אכזבה. מדרכו של פצע שישאיר צלקת בבשר. מדרכה של אהבה נכזבה שתשאיר עוית בנשמה. בחור זה שחום־שחרחר כרהזי, רזה כמוהו (גבוה קצת ממנו), מבטי עיניו טובים כמבטיו של ההוא (אם כי, דומה, חדים ממבטיו), אבל הוא חינני, צנוע, שקטן. בטיולים ובמושבים של החברה הוא משמש את הבריות, וגם אותה, מתוך נימוסים נאים, בלא הדגשה יתירה. לא התבלטות ולא התבטלות. לא מַתקנוּת ולא קפדנוּת. ובכללו – הוא עם כולם לא ככולם. עתים – אין היא רואה כל שביל אליו ועתים – כל שביליה מוליכים אליו…

ימים אחדים לאחר בואו, בשעת התוַדעות הדדית, כנהוג, שמעה שהוא יליד טרבּלוּס אל־גרב (טריפולי שבאפריקה). בן סוחרים. שמו סבּרי אל עַסַלי בא למסעו כאן בעניני מסחר. בינתים – בעונה המתה – ישהה בקייטנה עד סוף הקיץ, כשלושה חדשים. לפי הרוָחת הוצאותיו ניכר שבן־עשירים הוא.

שמעה מונירה והלכה בדרכה כאשר הלכה: אטית, מתבוננת, מתאפקת, שנים־שלושה שבועות – הלכה לצדדין כמסיחה דעתה ממנו.

כידוע, יש דרך קצרה ארוכה ויש ארוכה קצרה. מונירה מצאה עצמה לפתע הולכת בדרך ארוכה קצרה:

עד כה אך שיחות קלות, דברי יום־יום, נתארעו ביניהם, אגב פיגור בטיול אחרה החברה או אגב סידורי ענינים כלליים של חברת הקייטנים.

בבוקר אחד, שלא הצטרפה מונירה לטיול מסיבת־מה, יצאה לבדה, בשעת־בוקר מאוחרה, לישב ביחידות בצלו של הר סמוך לכפר. לקחה מרבד קל לישיבה על העשב וספר לקריאה.

משהגיעה למקום ופנתה אל פינה נסתרה נוחה לישיבה, ראתה אותו יושב על מרבד קטן וספר בידו. רגע נבוכה מהפתעה ונעצר קולה, אולם מיד התאוששה והשמיעה דברה לאמור: – מדוע לא יצא עם החברה לטיול? מה קרה לו?

השיב מתוך קידה באמירת שלום: – משום־מה מצא צורך היום לישב קצת ביחידות.

– הרי אף אני כן. מופלא הענין: אותה הרגשה, אותה החלטה. אותה בחירה במקום. אכן, אם היו קיימים אֵילוּ דברים בינינו, הייתי אומרת: לב אל לב ידבר…

– מי כמוה יודעת: לב אל לב ידבר בלא ניב שפתים. לשונו של הלב – הרגש.

ובלא צפות לדבר פיה הציע: – אם רצונה לישב בבדידות נכון הוא לילך לפינה אחרת, או – אם תסכים – ישב כאן בלא להטרידה כלל.

– לא, אין ברצונה בבדידות גמורה דוקא בחברתיות תרגיש לא פעם בבדידות גמורה. די לה עכשיו מקצת בדידות, יש מקום פה לשנים ולשלושה בודדים.

ישבה לבדה למולו. העלתה כמה דברים בפיה מחפצה להתבונן שוב בתוי פניו, ואחר־כך היו שניהם משוקעים כל אחד בספרו.

כעבור שעה ארוכה, בדומיה מתוך קריאה, עזב את ספרו ואת מקלו והלך. לאחר כמה רגעים חזר וסל של פירות מטוב המקום בידו. ישבו וטעמו. תוך כדי כך עלתה שיחת־דברים בפיהם. היא פתחה בדברים על יפי הנוף הזה. בכל שנה, זו השנה הרביעית, מבלה היא את ימות־הקיץ בלבנון, בכל שנה בסביבה אחרת – אולם זה המקום עולה על כולם. ובכל־זאת לאחר שלושה שבועות החלו הימים מכבידים, החלו חוזרים על עצמם. והרי הכל יפה ונאה – והלב יחוש ריקנות. היתה רוצה לצאת לארצות המערב. אלא שרבים מנבאים שתפרוץ מלחמה גדולה. היטלר זה, אומרים, זומם להבעיר אש מלחמה בעולם.

הוא גילה באריכות־דברים את דעתו על הסכלוּת שבתאוות המלחמה. היא הקשיבה לדבריו בלא להפסיקו, מרצונה לדעת ככל שאפשר טיבו של זה. הוא התעכב בדברים על סיבוכם של חיי אנוש, על החידושים וההמצאות המרבים מהומה, תנועה, רדיפה. ואילו עיקרם של החיים – השלוה והנחת. האדם רוצה להשיג הכל ואינו מבין כי הכל הוא לא־כלום, באשר לעולם לא ישיג הכל.

היא החרישה מתוך הרהורים, כאילו קלעו דברים שבפיו לדברים שבלבה. חזרה, כמתנערת מדומיתה, לדברה ואמרה: – דבריו אמנם נאים, אבל גם סתומים. יגיד־נא, למשל, משהו ממשאת־נפשו… מאשר יעסיק את רוחו… לשם הסברת השקפתו –

– ינסה בתכלית הקיצור. הרי: הכל מוציאים ישן מפני חדש. ורבים חושבים, כל הישן פסול וכל החדש נאה. והוא, לא כן עמו. לוּ היו עמו – יכולת וכשרון – היה רוצה להוציא חדש מפני ישן, מפני קדום עתיד. מהלך חיי אנוש בימים קדומים היה “אנושי” יותר. המהלך החדש, עם כל ההקלות והנוחיות אשר לו – הוא שטני. ריצה זו קדימה, קדימה, היא, לדעתו, הליכה אחורנית, כי בסופו של דבר יפול האדם ויצטרך להתחיל מבראשית.

– דעתה לא כך. אין קדמה אלא בחידוש. נכון שחיי האדם היו שקטים, פשוטים, אבל היו נמוכים, חשוכים. היא גורסת: אדם חדש בעולם חדש, יש לתקן, לחנך, לצרוף את הפרט, את האדם, ועל־ידי כך יתעלה הכלל, העולם.

– אבל היאך?

– על־ידי התנועה הכבירה – הסוציאליזם. בזו התנועה צפון שחרורו של האדם. הפתרון לאסון האדם הוא חלוקה צודקת של הרכוש, הקרקע, העבודה, או במלים אחרות: ביטול הקנין הפרטי, ביטול הממון.

– שמח הוא מאד שהשקפותיה כהשקפותיו והרגשותיה כהרגשותיו. הוא, אמנם, אינו מכיר בעצמו כוחות וכשרונות לפעול גדולות בתיקון המעוּות, זאת יוכלו, אולי, לעשות אנשים מצוינים בדעת ובחכמה (הוא גמר את לימודיו אך בבית־ספר תיכון), אבל מתכונן הוא לעשות בממש, לנסות בפועל, כל־שהוא לסיוע להשגת המטרה.

– כמו מה?

– במסחר, בעסקים שלו. הוא אומר לפתוח חנות “כל בו” גדולה לא לשם רוָחים גדולים, הוא יסתפק בחמישים או בארבעים אחוז מרוחם של סוחרים אחרים. הוא יהיה בעל העסק, אבל יחלק את הרוָחים עם העובדים, עם כל העובדים, שונאים, מחרחרי ריב, אבל דבר אחד ברור: מתחרים לא יהיו. ואם יהיו – יהיה זה הנצחון.

– מתי חושב הוא להתחיל בעסק?

– לאחר שיגמור חישוביו ושיקוליו יסע לקבל את חלקו בירושה מאביו (שמת לפני יותר משנה) ואחר חדשיים או שלושה ישוב וישתקע כאן.

– אם מותר לשאול: למה לא יפתח עסק שם, בעיר־מולדתו, בטריפולי עצמה, משום מה דוקא פה?

– באשר הדרך יאמר לילך בה, דרך חדשה היא, ענין שבהעזה, ואין מקום שם, בסביבה ישנה־נושנה, לנסיון זה. וזולת זאת, שם הלא יצטרך לפעול נגד אחיו קרוביו. בראשונה חשב לעשות נסיונו באלכסנדריה של מצרים, אבל שם חזק המסחר האירופי ואין בטחון כי יצליח. פה, בבירות – נראה לו המקום נוח יותר.

– אבל איך בא ולמה בא לידי רעיון מקורי זה, שהוא בעצם נסיון סוציאליסטי?

– מעודו, מילדותו, נטה להקל, לעזור, לנצרכים. וכשגדל קרא הרבה ונתפס בכל לבו לרעיון הסוציאליסטי.

– האם משפחתו גדולה?

– שלושה אחים, ארבע אחיות. הוא הצעיר באחים, אם כי הוא כבן שלושים.

– ולא מצא עד עתה מזלו, פלא?

– כי לא מצאתי אין זה פלא, כאשר אמצא – זה יהיה פלא.

– לאמור?

– בסביבתו ידע שלא ימצא לעולם חברה שתהא מבינה ומסכימה לשאיפותיו. יצא בעצם לחפש גם זאת…

– ואיך המצב?…

הוא החריש, הרכין ראשו והיה כנתפס לתנועות שבעצבנות. היא שבה ואמרה:

– האם פגעתי במשהו בדברי?

הוא היה כמתאושש, אזר חיליו ואמר:

– התרשיני ואגיד בגלוי?

– בבקשה, מדוע לא?

– איני נוטה להאמין באמונות תפלות, אבל פגישתנו היום במקום הזה בלא צדיה, מצדך או מצדי, לוחשת לי אמונה ואומץ. והריני עונה בגילוי גמור: בך הוגה אני כל הימים. אַת תקותי. זאת האמת שבמעמקי לבי.

– הלא אינך מכירני כלל, אינך יודע מי אני ואיני יודעת מי אתה – איכה תקפוץ קפיצה גדולה, מבהילה, כל־כך!

– אני יודע אותך… שמעתי ונודע לי עליך: את נצר מבית חסן רוּסתם הדגסטני. ואביך היה איש מופלא. זאת ידעתי. ואשר יחסר לי מקורות חייך תספרי לי. אף אני אספר לך. אולם לי די במה שידעתי, להיות יסוד איתן לחפצי, לחלומי, לתקותי.

– האוּמנם?

אודם עלה בפניה. נבוכה ושוב גימגמה: – אודך על דבריך, אבל העמסת עלי לפתע משא כבד, כבד מן הזהב, תנני ואשאף רוח. תנני ואחשוב זמן־מה לבדי ואדע את עצמי –

– כמה ימים שתרצי. אני אצפה. בעצם אצפה לך כל שתצווי עלי לצפות…

קמו ויצאו לטיול קל שלפני הצהרים.

בלילה לא ידעה שינה. מעודה לא היה לה ליל־נדודים כזה. מערב עד בוקר לא עצמה עיניה. “לילה לבן”. ליל הרהורים, דיבורים, נדודים. כל הלילה לא נדם קול הלילה. עד מה יכלה שיחה קלה לרקום, מן השעות, מן הרגעים המעטים, רקמה פלאית, עילאית! היום ידעה, כל טיפה מדמיה ידעה, קסמה של אהבה. כל גילויי עולם ומלואו לא ישווּ לגילוי־אהבה של אוהב, אין שעה מופלאה בחיי עלמה – כשעה שבחור יגלה אהבתו לה. מלים שיצאו היום מפי האוהב לאזניה – מתוקות היו לחכה מכל מנגינה שבעולם.

…ואולם היא יודעת נכונה: היא בבחינת שיכורה. דבריו הספורים, הרוטטים, נפלו על לבה כיין המשומר (כפי שטעמה פעמים אחדות יין משובח וידעה טעם שכרון).

…בו ברגע נדהמה מדבריו. ועד עתה עדיין לבה פעום, סעור, להוב.

…עם השמיעו דבריו – עברה רעדה בלבה. אבדה מלה מפיה. והן עליה היה לשאלו: מדוע? כלומר: מה כוחות משכוהו אליה? הקסמי־יופי לה? או סגולות־חן? או מַתוֹת־רוח? מה שכרונו הוא? בהמוֹת לבה בה – הפסיקה את השיחה עד מהרה. עד מה הרֵעה עָשׂה! הן היה עליה להמשיך השיחה, למשוך דברים מפיו, לחקור, לדעת, להבין. אבל היא נבוכה. מפני כוחה של בשורת־פתע זו נדמה.

…עליה עתה להתאושש. הוא עשה את שלו. הוא חרש את חרישו – וכל כולה כבר טעונה נבטי אהבה. אך עליה לראות הדברים בעין פקוחה, ברוח פּכוחה. הלא אין היא מכירה אותו כראוי. שמועות אשר שמע עליה ואשר סיפר הוא על עצמו – לא יספיקו כלל כדי לבנות עליהן בנין לעתיד. אבל שמא זה טיבה של אהבה: לא חישובים רבים, לא שיקולים דקים, לא היסוסים ארוכים, העיקר, היסוד – התלכדות לבבות. אם זה כאן – הכל כאן. ואולם – הן יש והנישואים יתגלו נפסדים, נכזבים בתכלית. מה רבים הרומנים מזעזעי־נפש, המספרים על משואות אהבה נכזבה!

…אין לה למי לגלות לבה, להידבר, להיוָעץ, לוּ אמליה היתה לידה! לוּ כרמלה! עם המכרות־מודעות האחרות – לא תדבר. בשביל ענין זה, שלפני ולפנים שבלב – אינן קרובות למדי.

…אין עליה אלא לסמוך על עצמה, עליה לשׂיח עוד עמו… להפוך ולהפוך בשיחה. הימים לפניה… אַל תיחפז! עליה לראות ולהכיר את מערכי לבו… והחשוב מכל: היא תנסהו… תבחן מידת אמת אהבתו, עליה להביאו לידי נסיון עד שתיוָכח כי אהבת אמת אהבתו…

אבל אם – האֵל לא יגזור – תגרום בבדיקתה להרחיקו מעליה – אז… אז אנה היא באה?.. הרי היא אוהבת אותו… הן תחוש: כל עצמותיה תאמרנה הוא. מן הרגע הראשון נרעש לבה בקרבה, כל כולה טעונה אהבה כרובה טעון כדורים, לוּ, למשל, אחז בה וּלחצה בין זרועותיו אז, בשעה שגילה אהבתו, – אפשר היה חוסך הרבה מהיסוסיה!.. ואולי… היתה גורמת רעה לעצמה? האם כך – בן־רגע – ייקרבו כל החיים? עליה לשוב ולשיחה עמו, להתבונן, בשקט, בתבונה, מי יתן ויעלה בידה… מי יתן ותדע להבליג על שכרונה… לוּ ישקוט לבה… עדיין דברוֹ המתוק יעלה הד־גיל בלבה. כל הלילה הזה שומעת היא נגינת דבריו הרוטטים… אבל מי יגיד לה עתידות? מי יוכל ראות בחיק העתיד? הזהו “מזלה”? הזהו הבחור לו תצפה, כי יהיה לעֵזר לה ומנוף לפעלה? היאבה להלוך בדרך חדשה עמה? לפעול ולעשות באחוזת אדמותיה? אכן שואף הוא להלוך בדרך חדשה, ישרה וטובה, אבל דרכה לא דרכו. הייאות לצרף כוחו והונו – והיו מאושרים בחלקם?

מי נביא וידע?

כל הלילה לא נדם קול לבה…

מדעת, מכוונה ומהבלגה ארגה את רשת הגישושים, השיקולים, ההבחנות, הבדיקות מדי יום ביומו. מסיפורי־אהבה, רומנים, מחזות, שקראה לרוב, תזכור: יש וקמה אהבה בן־לילה או במשך ימים, ויש תארך שבועות וחודשים. היא המשיכה בפרשת הנסיונות כחודש ימים. בכל יום מצאה מה, שהיה עשוי למתחו, להלהיבו ליאשו – והוא כגדי מובל בידי רועהו בין צוקי סלעים הלך אחריה בסבלנות ובעדינות – עמד בכל אלה והלך.

משהשקיפה לאחור לפרשת שלושים הימים – היו בעיניה כתקופת־חיים ארוכה. ובין נדנודי הימים, חלפתם ותמורתם, גאוּתם ושפלם – מזדקרים לעיניה עתה כמה שיאים, שבעצם הם־הם שהכריעו את הכף:

תוך השיחות, הויכוחים והשיקולים – באו לפתע ימי מחלתה. מעודה לא חלתה אלא במחלות קלות. אך הפעם – לא ידעה, גם הרופא לא ידע, מה היתה סיבת החום שתקפה. מועקה היתה בלבה. מיחושי־ראש יגעוה. מה טוב – כי שבה לאיתנה לאחר שבוע ימים. אבל בימים אלה ששכבה במיטתה – ראתה בעליל, עד מה היה חרד לשלומה. כאח, או כאֵם רחמניה, שמר את פתח חדרה. מעט ישב בחדר ולרוב הלך וחזר, חזר והלך, מאכסניתו אל אכסניתה, להבּיא משהו, לשאול דבר, למלא אחר צו הרופא. מחזוּת פניו ראתה מה עצובה רוחו. יגון נשקף מעיניו כל אותם הימים ולא פעם חזתה: לוּ היה חזהו שקוף – ודאי היה נראה לעיניה לב רפא, נכה, קודר…

…ובכל אלה לא ההין, מלבד מגע־יד לשלום, אלא להניח ידו על פניה. אחר־כך, באחת השיחות או “בדיקות”, נתחוורה לה מידת צניעותו. זכור תזכור מלה במלה אותה שיחה כשמשכה אותו בדברים:

– ועדיין לא סיפרת לי דבר מנסיונותיך באהבה, כמה פעמים אהבת ומי היו אהובותיך – גם אני בבוא השעה, אם תבוא, ספר אספר לך. אכן לי, כמו לכל נערה משלנו – אין מה לספר. אין “פגישות” ואין הרפתקאות לנערה מוסלמית. ואף אני לא נתקלתי, זולתי פעם אחת (ואני עדיין נערה צעירה) עם עורך־דין אשר התפלש ככלב לרגלי, אבל אתם הגברים – רבות יש לכם לספר.

– אני, – אמר כמבויש, – אפשר לא תאמיני לי. מעודי “לא ידעתי עולם” (לא ידעתי אשה). מטבעי אני ביישן, ולא יכולתי מעודי לצייר לי שאוכל לדבר אל אשה. אך לפניך ניתקה לשוני – ואדבר ככל אשר ארגיש. אני בעצמי אתמה לפעמים איכה יפכו שפתי דברי־אהבה בעוז כזה?.. ואני לא ידעתי אֵי מקורם בי.

– ואפשר תהיה לך אכזבה מאהבתך ותמצא לא כאשר דימית…

– לא אבינך, חביבה, הן אני מצאתי כבר את אהבתי מופלאה ועזה, אני אוהב כבר, ואיכה איכזב באהבתי? כעת ארגיש עצמי כטובל במבועי אהבה. ואותו יום שאזכה בעיניך – אם אזכה – יהיה יום הולדתי מחדש.

– כך? ואתה אומר שאינך יודע לדבר אהבה… מה היה אילו ידעת… הן היית טובעני במלים… ועם כל זאת עדיין לא ידעת להגיד לי ברורות, פשוטות, מה ישכרך באהבתי. הן יודעת אני: יפיי אינו משכּר! ולא חני ולא סגולות רוחי – מה איפוא סוד אהבתך?

– סוד? סוד אהבתי? האם ללחם מחיתנו וּלמי שתייתנו אשר אין לנו חיים זולתם, תקראי גם כן “סוד”? אם כן – כסוד הלחם והמים כן סוד אהבתי. ראיתיך – ויסער לבי. מן הרגע הראשון שהופעת לפני – מלאתי חדוַת־נפש, סעד־לב – שׂובע. וברחקך ממני – אכמה, אָבּוֹך וארעב. ומה איפוא שאלותיך, מה יפה אַת ומה מידת חנך ועוד ועוד – ואַת היית לי – יותר מכל אלה אַת היית לי מקור חיים. ידעתי כמו שאדע אור השמש: אם תשיביני ריקם – יקמלו חיי, במהרה או בלאט.

כך, כך היו דבריו. אז כמעט נטתה להרכין ראשה בין ידיו, ואולם טוב כי התחזקה וגברה על עצמה ועל־ידי כך הגיעה לשיא האחרון בדרך נסיונותיה.

שלושה ימים תמימים, לילה ויום, השתמטה מלהיפגש עמו. ביום הרביעי ערכה צעדיה בדרך מכוּונה כי יראה אותה בעת שיצאה לאחר ארוחת־הערב עם המטיילים, כשנפרדה מהם לאטה והלכה יחד עם הבחור המצרי, פוזי, העליז והשואן בחברה.

שלושה ימים המשיכה בנסיונה והתרועעה עם פוזי. ביום השלישי לעת הבוקר, בעודה מהרהרת לנפשה ואורגת חוטי רשתה למהלכי היום החדש – דפקו על דלתה.

היתה בטוחה שהנה בא –

נכנסה המשרתת מבית־האכסניה שלו.

פתחה ואמרה: – אל “תקחיני”, גברתי, כי אטרידך לעת־בוקר מוקדמת, אבל, מסכן, סבּרי חולה, דומתני חולה מאד, סובל, מקיא.

– האם הוא שלחך לקרוא לי?

– לא, לא אמרתי לו דבר, אך אני חשבתי: כשכבודך היית חולה, הוא דאג לך כל־כך… ביום ובלילה. אמרתי: אולי אַת רוצה לדעת משלומו –

– מאֵימתי הוא חולה?

– זה ימים שנים. ואמש בחצות לילה אחזוהו כאבים… נוראים…

– טוב עשית שהודעת לי, תודה לך. עוד מעט אסוּר אליו.

זו הפעם הראשונה שסרה אל חדרו.

משנתנה עיניה בו ראתה שעיניו אדומות ופניו צבות.

– מה לך, ידיד?

– “שלומך”. לא אדע מה היה לי. הצטננות, או קלקול קיבה – היה רע. עתה הוטב קצת.

– הנשלח לקרוא לרופא?

– לא, הריהו בא – הצטחק והביט בה מבט חטוף.

לאחר רגע התחזק, ישב במיטה ואמר בעינים מושפלות:

– איך ידעת כי באת? הבמקרה באת?

– מה הפרש בדבר אם כך או כך?

– אולי, אין הפרש. טוב, כדבריך. לא חשוב.

– התרגיש עכשיו הקלה?

– בטובך הוקל לי הרבה.

– הכועס אתה עלי מאד?

– כועס? מה רשות לי לכעוס עליך?

– לוּ ידעתי כי אגרום לך צער שכזה… שהתהלכתי עמו, עם פוזי, לא הייתי עושה זאת. שטות היתה ממני, אין כל סיבה לכך, אפילו כשערה אחת, לכאוב ולהצטער. דבר־שוא היה. אגיד לך שטות שעלתה במוחי: רציתי לנסותך איך תקבל את קנטורי, איך תענה לי עליהם ואיך תגמול לי – אמרתי לנסותך בפעם האחרונה. אני מצטערת ומתחרטת כי גרמתי לך צער כזה. אבל לא אכביד עליך עכשיו, לכשתרגיש עצמך באיתנך – נצא ונדבר. ויהיה הפעם, ברצון האֵל, סוף דבר לטובה וישע.

היא לחצה את ידו ונפרדה בשלום.

למחר היום, לפנות ערב, ישבו שניהם באכסדרה הסכוכה גפן ענפה, גדושה, מאחורי בית־המלון. היום כיונה לקחת דברים עמו בעינינים תכליתיים, מעשיים, בכדי לידע אם יש לראות מסלול ודרך שיוכלו ללכת שניהם יחדיו.

עם ראשית ישיבתם הסבירה לו פנים ובכל עת שיחתם הראתה לו אותות חיבה וחסד והיתה מתבלת דבריה בבדיחה ובצחוק. תוך כדי כך הסבה את השיחה על־דבר חייה בעבר. קמעה־קמעה גילתה לו את פרשת ירושתה, השמיעה לאזניו את מחשבותיה ותכניותיה להשבחת האדמות ולשיפור חייהם של הכפריים. וכן הודיעתהו על היחסים שבינה ובין משפחתה. וכמו מתוך הבעת צער מעוּשׂה התמה את השיחה ואמרה:

– רואה אתה, שנינו פנינו מועדות לקראת חיים חדשים, מבוססים על צדק ועל יושר, אבל דרכינו שונות, נפרדות… כפי הנראה לא נוכל להלוך יחדיו בדרך אחת…

– מדוע תמהרי להחליט שדרכינו נפרדות? אמת, שכיום דרכינו נפרדות, אבל מחר יכולים ויכולים אנו להלוך יחדיו, באשר יסוד שאיפתנו אחד הוא. אני נשאתי את עיני אל דרך המסחר והעסקים בעיר, באשר לא זכיתי כמוך לאחוזת־אדמה גדולה ורבת־עתידות, אבל אַת, בגוֹדל חסדך, תוכלי להטותני אל דרכך; בכל חפץ לבי נכון אני להצטרף אליך בדרכך. גזר־דיני תלוי במוצא פיך. ברצונך – תוכלי לשים את שנינו למאושרים עד אין קץ…

– האוּמנם תוכל להיצמד אלי, להלוך עמי במסלול חיי? ואם גם תאבה – התוכל? האם חפשי אתה לעשות כרצונך? ומשפחתך, למשל, לא תתנגד לרצונך?

– הרי גם אני, חביבתי, ניתקתי את קשרי עם משפחתי; באשר דרכיהם, דעותיהם ומנהגיהם ישנים־נושנים – החלטתי להיפּרד מהם. אמנם אין איבה ביני וביניהם, אך גם קשרי־חיבה אין קיימים. ביום שאקבל את חלקי בירושה – חפשי אני לנסוע אל אשר אובה וכאשר אובה.

– ותה נכון באמת לעזוב לגמרי את תכניותיך במסחר?

– מה ממני יהלוך? כלום הפסד יש בדבר? הרי אַת חשׂפת לפני נתיבה חדשה… גדולה… מאירה… אראה עצמי מאושר בעולם אם תקחיני עמך… כל כוחי אצרף לכוחך, והוני – להונך…

– נפלאות דרכי הגורל! מידותיך כמידותי, שאיפותיך כשאיפותי וגם קשריך למשפחתך כקשרי – אבל האם לא איכפת לך כי לא תדע משפחתך ולא תכיר את מי בחרת לך לאשה, מי היא ומה היא?

– יבוא היום והם, גם משפחתי וגם משפחתך, ישלימו עמנו וישמחו בנו, אבל אותו יום יבוא – רק כשיראו וייוָכחו שדרכנו צלחה בידנו, שאשרנו גדול מאשרם וחיינו נעלים מחייהם…

– צדקת, חביבי, חכם שלי, כזאת באמת אחשוב גם אני במעמקי לבי.

משהחשיך היום נכנסו לאולם המלון לארוחת־הערב. זו הפעם הראשונה ישבו איש ליד רעהו – ופני שניהם נראו בעיני המסובים כמוארים אור־חסד וחדות־נפש.

לאחר הארוחה יצאו הכל לטיול־ערב. הם נטו לעֵבר אחר לבדם, לאור הירח שבראשית החודש טיילו שעה ארוכה ורחיקו ללכת. בשעה מאוחרה שבו אל אותו המקום בפינה שבצלע ההר, מקום שהחלו בשיחתם לפני חודש ומעלה.

משישבו עייפום לצלעו של ההר החל הירח שוקע מאחרויהם. נבעו דברים מפי שניהם. רנו צלילים חרש־חרש.

היא שמה ידה על כתפו ולחשה לאזניו נפעמה: – הבאה העת? ההופיעה התקוה?

– הן תראי. הופיעה. היא מתדפקת, היא מעתירה, הנה –

הוא שלח ידו וחיבקה. קלה ורכה הטילה עצמה בין זרועותיו.

שעה ארוכה טבלה ידה בין תלתליו. להטה, בערה, דובבה:

– אני שלך. אבטח בגורל ובך. קחני, שׂאני אל אשר תשאני, עשה בי אשר תרצה. שלך אני – – –

 

פרק אחד־עשר: כחתף    🔗

משניאותה מונירה לסבּרי, ראתה ענין וחפץ בפרסום התקשרותם. אהבה מסותרה פגם בה. הריהי כגניבה בידי אדם. טובו וטעמו של האושר בפרסומו. ואף זאת: התקשרות שבאהבה – כמוה כנצחון. הוה אומר: סולקו קשיים, התיישרו הדורים, ונתלכדו הלבבות, משמע: האהוב והאהבה יצאו עטורי־נצחון. ומה הנאה, אם עטרת־הנצחון חבויה ומוסתרה מעיני הבריות? צר לה כי לא זכתה בהורים, בקרובי משפחה, שיראו בשמחתה. ישותפו איפוא באָשרה, למצער, מכּרים ומיודעים מקרב הקייטנים ומידידותיה בעיר.

בנשף חגיגת הנישואים הסבו הקרואים אל שולחנות ערוכים במטעמי מעדנים ומגדנות ברוב שפה. זמר מפורסם, שהובא עם עוזרו במיוחד מן העיר, הפליא לעשות בלהטי זמרתו. קול גילה וצהלה עם הקשת גביעי המשקה הידהדו בחלל הגן עד שעה מאוחרה בנשף

לאחר החתונה היו מדיינים בשיחותיהם על תכניתם להבא. הסכימו והחליטו, שהוא יסע בהקדם לטריפולי לקבל ירושתו. מסעו, הלוך ושוב, שהייתו שם, יארכו כחודש – חודש וחצי. היא תחכה לו כאן עד שובו. מכאן יצאו שניהם לבגדד. היא תבשר למשפחתה על התקשרותה עמו ותודיעם שהוא מצרף הונו, 3000 לית"ז, להונה. שניהם יפעלו להשבחת האדמות, להגדלת הכנסתן, ושניהם ישקדו להטבת חיי הכפריים ככל הראוי. למשפחה יסופקו צרכיה בהרוַחה.

החלו מתכוננים לנסיעתו ובודקים את החשבונות הכספיים שלה ושלו. מתוך כך ראה בפנקס־חשבונותיה בבנק (וזאת הפעם הראשונה שראה את פנקסה) רשומות לזכותה 1090 לית"ז. אז שאל, כבדרך אגב: – ויתר כספך נמצא ודאי מוּפקד בבנק בבגדד?

– לא, חביבי, זהו כל רכושי במזומנים. כל מבטחי הוא, כמובן, באדמותי. שבעת אלפים דונם. שויים, לפחות 3000 לית“ז. שמא – אמרה בצחוק – אתה מצטער ומתחרט מ”העסק"?

אז הירהר רגע ואמר גם הוא בצחוק: – אכן, אילמלא שאת שוה לי לפחות מיליון, כי אז היה מעט בעיני סכום המזומנים שלך… – ומיד חיבקה באהבה וכיסה את פניה בנשיקות ושבו לסידור עניניהם לנסיעתו.

ולאחר ימים, בסוף השבוע השלישי לנישואיהם, ירד סבּרי לפני חצות יום העירה לשם סידור ענין כספי בבנק – ולא שב לעת הצרים. איחרו פעמיו גם בערב. שעה אחר שעה עמדה מונירה בלילה בציפיה לבואו – ולשוא.

בכפר, הרחק למדי מן העיר, בשעה מאוחרה בלילה – לא יכלה לעשות דבר לחפש עקבותיו. בבוקר נחפזה וירדה בשעה מוקדמת לבירות וסרה אל הבנק. פה נודע לה שאכן אתמול לפני הצהרים היה סּברי אל־עסלי שם וגם המחאה שלה לפקודתו בסך שמונה מאות לירה זהב. אז חרדה חרדה גדולה: היא נתנה לו המחאה על 80 לית"ז. כשהראו לה את ההמחאה על 800 היתה זו המחאה אחרת: הוא זייף את חתימתה בדיוק. בבנק לא חשדו בו כלל, מכיון שידעו שהוא בעלה.

אחוזת דאגה ומבוכה פנתה אל המשטרה וסיפרה שם את דברה.

כל אותם הימים, שהיתה המשטרה נתונה בחיפושים, בחקירות וכו', היתה מונירה דואבה והמומה מאסונה.

בסוף אותו שבוע העלתה המשטרה בחקירותיה, על־פי עדויות ברורות, שהאיש המבוקש בשם סבּרי אל עסלי הפליג באניה לברזיל בו ביום שלקח את הממון מהבנק, אבל הוא נסע על־פי תעודה בעלת שם אחר – תופיק חממי – ועדיין לא ברור איזה משני השמות בדוי או אם שניהם בדויים.

שמעה מונירה ונבוכה כליל ביגונה: הסתום, המעורפל, הסבוך, בעלילה זו היה מכרסם לילה ויום בקרבה: מה פשר זו החידה? מה בצע כי לקח סכום כסף – לא רב ביותר – וברח? הן לוּ נשאר עמה, אף אם לא היה לו כלום, הרי כל אשר לה היה גם שלו. למה המיט עליה שוֹאה זו? מה היה עצם חפצו ממנה? מה רצה ומה ביקש באהבתה? ההתאכזב בה עד כדי כך? ומה אכזבה היתה לו?

ובינתים, בסוף השבוע השני, השיגה המשטרה בחקירותיה ידיעות מפורטות נוספות ומכריעות: מתוך דין־וחשבון של משטרת דמשק נודע: תופיק חממי (זה שמו הנכון), יליד חֲסֵגָ’ה (עיר קטנה בסוריה), חי מזה כשבע שנים בדמשק. לפני שש שנים הוליך שולל נערה רקדנית יהודיה ונשאה לאשה. לאחר שביזבז כמעט כל ממונה נפרד ממנה מתוך מריבות ומדנים. הוא יצא מדמשק לפני חדשים מספר למקום לא נודע.

עתה נוספה על יגונה ומכאובה של מונירה דאבת חרפה צורבת: היאך הוכתה בסנוורים עד בלי הבחין כל דבר־דופי באיש הנתעב? מה הסוד צפן בהליכותיו שהסוָה על עצמו ועשה את מעשי נכליו כשחקן על הבמה? במשך עשרת השבועות שהתרועעו לא הרגישה דבר מתאותו לבצע. כל ימי התרועעותם לא נתן לה להוציא מכספה שום הוצאה. הוא שילם את כל ההוצאות והיה נעלב אם אמרה לשלם איזו הוצאה. איכה איפוא יכלה להעלות מחשבת־פיגול על דעתה?

בבדידותה בחדרה בעיר הפכה ימים ולילות, חזור והפוך, בשיחות, במקרים בחויות שעברו עליהם במשך ימי התוִדעותם. ניתחה וצירפה, שקלה ובחנה, למצוא מה הגורם העיקרי למעשה התרמית?

וכאיש שהעלה, אחר יגיעה רבה, מתוך צרור מפתחות את המפתח האחד הדרוש לחפצו, כן העלתה את השורש אשר הצמיח את השערוריה לכל ענפיה:

עתה, לאחר גילויי המשטרה, הוצק אור על כל פרט ופרט ממהלכיו למן היום הראשון ועד האחרון.

מסתבר ששמע מפי הבריות בבואו לכאן דברי־גוזמה, כנהוג, על עשרה כי רב הוא, וזמם לצודה ברשתו ולחטוף ממנה כמה אלפים. חקר ועקב אחרי מהלכה. משנודע לו שנסעה לקייטנה בכפר נ – ג בא גם הוא שמה. ממה ששמע מאחרים וממה שנודע והכיר בעצמו בהתהלכו בחברתה, בדבר טיבה ודעותיה “המהפכניות”, הציג עצמו גם הוא – כיסוד מוסד לכל תכניתו – כבעל דעות מתקדמות וכסוציאליסט מטבע ברייתו. וכדי להרחיק כל חשש משאיפתו לבצע – נהג בהוצאות מנהג עשיר, נדיב (שכן הרי זו “השקעה” בעסק למען העתיד אשר ינחיל לו רב), וכדי לרכוש את אהבתה שׂם עצמו תמים, כמעט תם, שקט, ביישן (הוא לא ידע אשה מעודו – הנבל!) וכל צעדיו ודבריו – גם אותה הפגישה המכריעה ליד צלע ההר – נעשו, כפי שנראים עכשיו, במחושב ובמדוקדק פרט לפרט, כדי להגיע לנצחון. ובימי ה“נסיון” שלה, כביכול, כשגרמה לו “יסורי קנאות” –התחלה או חלה באמת, מחשש פן יתמוטט כל בנינו ויפול.

ואותו יום, שהסתכל בפנקס־החשבונות, וראה שרשום סכום מצער – כאלף לית"ז – זוכרת היא עתה – נסתמנה כעין מבוכה במבטו. הוא ביקש מיד לפזר ולטשטש המבע שבפניו – והערה עליה עתרת נשיקות וחיבוקים אז חשבה את יחסו זה לאמיתי ונלבב. אבל עתה ברור לה: זה היה תכסיס, רגש מלאכותי, כדי להסיר את מבוכתו־כשלונו, שכן אפסה תקותו לחטוף ולזכות כמה אלפים. אחר־כך התעשת. הוא הסכין עם העובדה שלא יוכל לחטוף אלא מאות. לכן ביקש ממנה פעמיים ושלוש ללכת יחד עמה לבנק לסידור ענינים כספיים. אז לא נתנה דעתה על כך: מדוע רצונו כך? אך זאת עשה בכדי שיכירוהו בבנק כבעלה, למען יוכל, בלי חשד, לגבות בבוא העת סכום גדול למדי. הוא הסתפק בסכום שמונה מאות, לוּ היה מבקש סכום גדול יותר, או כל הסכום, היה אולי מעורר חשד. והנה מזימתו עלתה בידו כרצונו. ועוד המון פרטים זעירים וקלים מתגלים עכשיו לעיניה בגוני גוניהם למול מעשה הביצוע הבזוי. מה נוראות עתה בעיניה מזימותיו־תעלוליו! בינתים עבר חודש ימים מיום ברחו. נעלם איפוא הנבל לעד. נסתם הגולל על השוד ועל השודד.

ואט־אט הלכה סקרנותן של הבריות הלוך ורפה, הלוך ושכוך. אף מונירה עצמה, דומה שקטה ורגעה אחרי עבור סערת התועבה, יתר על־כן: כשהוברר לה פשר דבר השערוריה כמו נחלצה ממועקתו ויצאה מחוסנה מסבך עינוייה, כצאת ברזל מלובן מהלמות פטישים כבדים.

בעיני המשרתת סובּחיה, ולא בעיניה בלבד, נראתה מונירה שוב מוזרה ומשונה מאוד. מופלא מאוד בעיני סובחיה, היאך זו אינה דואגת כלל על אבדן ממונה ואינה מעלה כלל על לשונה את דבר הזהב הגזול! הריהי, סובחיה, בבית, רואה הכל ושומעת הכל, שפיר יותר: אינה רואה ואינה שומעת דבר בענין הממון. אין מונירה שרויה בצער ואינה סחה עם מישהו על הזהב האבוד. ונהפוך הוא: בערבים הולכת היא לרוב עם אחת או שתים מידידותיה לשמוע אל הזמרה ואל הרינה בבית־הקהוה, בו ישמיע הזמר המצרי המהולל את שירתו.

ואכן, שם, ביציע אשר בזירת בית־הקהוה, קבוע מקומה עם בנות חברתה. כל שעות ישיבתה שם דרוכה היא, בלהט קשב, לקראת קסמי הקולות העולים וכובשים חללו של עולם, ועמו – חלל לבה. אמרי הזַמָר המבריקים מזהב, המזוקקים מבדולח, ירעידו הלב, ירעיבוּהוּ וישביעוהו, יסעירוהו וירגיעוהו. מה ערך לממון? יקר ומופלא משקל השיר ממשקל הזהב. קסם לניב־שיר קטן מאשר לסך ממון גדול, והיש בידי הזהב מזור וצרי לרפא פצעי־לב כאשר בידי השירה?

ובעת ישיבתה עם חברותיה להקשיב לזמרה, תשגר מפעם לפעם, בידי שליח נאמן, מטבע־כסף – תשורה לזמר עת ימריא שירו למרומי ההצלחה, אך מתוך זהירות רבה שיימסר לזמר כמתן־סתר בלא שידע מי השולח. והזמר בקבלו את ברכת־היד הנעלמה, את נדבת הלב הרגש, יהמו מעיינותיו ביתר עוז כהמית גלי ים בנפול בהם סערת־רוח. בשביל זה הלכה מונירה באותם הלילות בסוף הקיץ.

באחד הערבים הקדימה קצת לשוב מבית הקהוה שלא כמנהגה. סובחיה היתה מגהצת באולם סמוך לחדרה של מונירה. תמהה סובחיה לבואה במוקדם, אבל נראה לה כאילו טוב לבה של מונירה עליה. היא מזמזמת בלחש נעימת־זמר – חדשה, כנראה – בצעדה בחדר כה וכה ומעתירה עליה שאלות ודברים. ברק־הרהור עבר בלבה של סובחיה: שמה היא “שתויה” (מבוסמת)? האל יסתיר! נורא מאד אם תגיע אשה – ועוד אשה צעירה ויקרה כמוה – לידי שכרות. מה היה לה איפוא הערב הזה?

פתחה ואמרה כחוקרת בלשון קלה: – אדמה, סית (גברת) מונירה, טוב לבך עליך. יהי חפץ האל לטובה עליך תמיד. מהו, שימלא לבך שמחה, אם תרשיני לשאלך?

– הריקנות, סובחיה, הלב מלא ריקנות.

– ישמרך האל. זרים ומוזרים דבריך. הלב מלא מכלום? היאך?

לא השיבה דבר. השתטחה על הספה מול הפתח ושקעה בדומיה.

– שמא רצונך לישון, גברתי, מיד אחסל את עבודתי.

– לא. בגללי אַל תפריעי לעצמך. אין רצוני לישון. תני לי ואעזור לך במשהו.

– “אסתלח” (אבקש סליחה) מהאל! אַת תעזרי? אודך מיטב התודות.

– חייך, רוצה אני ללמדו לעבוד. כל עבודה שהיא.

– חדלי לך, מה דברים אלה בפיך?

– חייך, דברי־אמת אני דוברת.

מה? כלום – לא יגזור האל – אין יכולת עמך לחיות כגברת כאשר חיית?

– אַל תהססי, אחותי, רצונך לשאול, אם תם כבר כל ממוני? לא, סובחיה, לא תם כליל, יש לי עוד ממון לחיות בבטלה כמה שנים, ארבע, חמש, ויותר, אבל רצוני להיפטר ממנו בהקדם, ככל ההקדם.

– להיפטר ממי?

– מן הממון. חייך, להיפטר לגמרי הימנו. הממון זוהמת העולם. הוא־הוא הגורם לאדם שיעוות את ארחותיו ויתעוות במכאוביו ויתלפת בחטאיו. טמא הזהב. צחנה בו. משקלו ארס וערכו מוות.

הניחה סובחיה את המגהץ מידה, נעצה מבט תוהה במונירה ובלבה אמרה: היא שיכורה. כה לעו דבריה – “יא סיתאר” (האֵל יסתיר). כה יתקלס היין בשותהו. השיכור, כמוהו כשוטה אומלל, כפתי נלעג – "יא חסרתי עליה (חבל עליה)!

ביקשה תואנה להתקרב אליה, לדעת, להריח, ריח השכרות. היא התכופפה אל מונירה כבדרך אגב.

הצטחקה מונירה אל פניה:

– אַת חושבת שאני שיכורה – האין זאת?

נתבהלה האשה וגימגמה מה, להכחיש דברה.

אמרה לה מונירה בלשון רכה: – אַל תיבהלי, אחותי, אינך מוכרחה לשקר כלל; רשות לך לחשוב מחשבתך כפי שעולה על לבך. הן אינך גורמת נזק או עלבון לשום אדם אם תחשבי אשר תחשבי. אבל לעיקר הענין: איני שיכורה. אפשר שיכורה אני מהמית־לב, אבל לא מיין. ולמה אני מדברת עמך? לא עלה על דעתי כי אסיח עם מי־שהוא על כל אשר עמי. ואַת אשה פשוּטה, טובה, עמלה, – אם כי אַת חשובה בעיני מן האנשים הנכבדים והנעלים, – אבל למה אכביר עליך מלים אשר לא יתנו ולא יוסיפו לך דבר? דיברתי – כאמרי – משכרוני, מהמית לבי – על שלומך, על טוב לבך. תמיד אמרתי אני: אַת זכּה כמים הזכים. אין טובה וחנונה כמוך. ואני – כאמרך– אשה פשוטה, אבל לב לי להבין לרוחך, למועקת־לבך. הן הכביד מאד האֵל – אַל־נא יענישני כרעתי – את ידו עליך. הרע לך מאד, המר לבך, גזל הונך –

– הנה, חביבתי, טועה אַת מעט. אכן כבד לבי, צרו קרבי, אבל לא על אשר נגזל הוני, והן לא האֵל גזלוֹ, סבּרי גזלוֹ –

הפסיקה סובחיה מלאכתה כחוטפת הזדמנות לדעת עיקר שבעיקרים:

– האומנם לא יכאב לך כי גזל ממך אותו שפל ממון כה רב!

– לא, סובחיה, על הממון איני דואבת. באמת איני דואבת. אבל אדאב מאד על הבחור, על סבּרי, על שברוֹ, על אסונו הוא, על חרפתו הוא, כשם שאדאב על כל פושע ורמאי (ואותו הן אהבתי, מה אהבתיו!). באשר לא הפושע הוא האשם והחוטא, כי אם כולנו, כל האדם, כל חברת אנוש; באשר פזורה־זרועה דרך האדם מכשולי הזהב, כשדה שורץ נחש, עקרב ואפעה; והכל, הכל, גם ההולכים בין הנחשים והעקרבים ולא יינזקו וגם הדורכים בנחשים ויישכו – כולם אומללים המה, אלא מקצתם כבר עברו ונפלו ומקצתם צפויים לאסון כל יום ויום, כי הזהב ימשכם, יפתם, יכשילם וירצחם.

– אבל הגידי לי, האל יחונך, ואבינה: האין עשירים רבים אשר ייטיבו ואשר ירחמו ואשר ינדבו למרירי־יום?

– גם צדקתם, גם נדבתם, עוולה בהן. אך פירורים זעירים משולחנם הגדול, הגדוש, יגישו לדל, כי עקומה וזעומה בתכלית היא מנת הטוב החלוקה בין האדם. מה רחוקה היא מצדק! באשר להם, לעשירים, תשעים ותשעה חלקים, ורק החלק האחד יתנו בנדבה. מה זכות לבער עשיר, לפתי גביר, בטוּב העולם, בטובו של הבורא, מזכותך אַת, למשל? מדוע תעוני את עם שלושת ילדיך ותעמלי יומם ולילה, והם, הגבירים, יזכו בטובה ובהרוָחה, כאילו טוב דמם מדמך וגדולה נשמתם מנשמתך. ואני יודעת את אשר ברצונך לטעון: הן ממונם הוא, קנינם הוא, שלהם הוא, אבל זאת טעות עמך, יען וביען מאז ומעולם ישיגו העשירים את העושר, את הממון (שאַת אומרת שלהם הוא), בעוול, בעושק, בגניבה. הן העשיר, בעל האחוזה, בעל בית־החרושת, כל בעל רכוש, – ישיג את הכנסותיו הרבות והגדולות על־ידי עבודתם ועמלם של העובדים והפועלים, המשרתים, הפקידים המשמשים תחת רשותו. כולם־כולם משקיעים עבודתם בכדי לממש את הכנסותיו של בעל הממון. אמת, שבלעדי ממונו לא יכלו הפועלים לעבוד ולהתקיים, אבל בלעדי עבודת הפועלים לא יכול העשיר לבצע תכנית עבודותיו, היינו: להשיג את רוָחיו הגדולים. וזה שורש העוולה, שורש ישן־נושן, תקוע עמוק בלב האדם, גם בלב האדם המקופח, אשר, בשותפות בין בעל הממון ומשרתיו, תשע ידות מן הרוָחים – לבעל הממון והעשירית – לעמל וליגע. התביני איפוא לדברי?

– אבינם, באלוהים, ולא אבינם. האין אללה ישתבח הגוזר על ברואיו: זה עשיר, זה עני; זה חזק, זה חלש; זה יפה, זה כעור – ואך איפוא יצדקו דבריך לתומם.

– אמרתי לך, חביבתי, אין ברצוני להכביר מלים עליך, כי לא תוכל אשה כמוך לשאתן. ולא דיברתי עמך אלא להוכיחך שאמנם מואסת אני בממון ולמען תיוָכחי שאין אני שיכורה – אמרה מצטחקת.

– ישמור לי האֵל פיך המדבר טובות וגדולות. בחיי ראשי נשבעתי, אַת פיקחת עינַי בדבריך. שאלה אחת בפי, התסלחי כי אשאלך?

– אשמע בחפץ־לב.

– רצוני לשאלך: מה תועילי ומה תיטיבי כי תאמרי להיפטר מממונך? מה תיטיבי בפעלך? אמת: רע המעשה בין בני־אדם. צדקו דבריך כי עוולה ועושק בעושר, אבל מה התיקון לעוול? רצוני לדעת: מה התרופה לזאת המחלה? הן אם תדברי כאשר דיברת ימים ולילות – ואם ידברו כמוך אלפי אנשים – היוציאו על־ידי כן העשירים הממון מידם? היראו בעין־הצדק על העמלים והנצרכים? הנה זאת אשר אביתי לשאלך.

– אשמח, באלוהים, על שאלתך זאת כמוצאת הון רב! היא מוכיחה לי כי אשה עמלה ופשוטה כמוך לב נבון לה ורגש אמת בנפשה והיא מוכיחה לי יותר מזה: אם הגעת עד מהרה לדרגה, שאַת שואלת על תיקון ותרופה – יש תקוה כי רבים־רבים כמוך ישאלו כזאת. ואם רבים ישאלו – ימצאו מענה. כי הם עצמם המענה. אם העמלים ידרשו, יתבעו, הם גם יכריחו לתיקון העוולה. עכשיו השעה מאוחרה. בפעם אחרת נדבר על הדרך היאך ידרשו ואיזו הדרך ילכו בה למען תקן הרעה.

– ואני, באלוהים, שמחתי גדולה מהביני דבריך ויותר אשמח מראותי כי אַת מרוצה מדברך עמי – כאילו שב לך ממונך ושב לך כל טובך.

– מה טוב לבך, סובחיה, ובכל־זאת אַת מעמידה את הממון בראש כל ענין והרי חזרנו בסוף אל ראש דברנו. איני חושבת כלל על הממון. אכן אדאב על טובי אשר אבד לי, על בחור אשר אהבתיו, לא על הממון.

– והאם לא ברא אללה אלא את עבדאללה? האם לא תמצאי בחור טוב ונאמן ממנו?

לא אשוב לבקש קשר אהבה, רצונות אחרים ורעיונות אחרים נגד פני – אחכה ואראה אשר יביא עלי יום מחר –

המיות השעה מאוחרה לא ביקשה סובחיה לדעת מה ירמזו מליה על רצונות ורעיונות אחרים. היא יצאה לחדרה בהזילה ממיטב ברכות פיה למונירה היקרה.

עוד באותו שבוע כתבה מונירה מכתב מפורט לכרמלה קפלן בחיפה והודיעתה על כל הקורות אותה באותו קיץ ועם זאת גוללה לפניה מערכי לבה: ברצונה להיספח אל אחד “הקיבוצים” של היהודים בפלשתינה. היש תקוה למשא־נפשה זה?

לאחר שבוע ימים נתקבלה התשובה. עיקרה: מן ההכרח שתבוא לחיפה ותפנה אל המוסדות אשר היא, כרמלה, תורה לה, ואז ייתכן כי תתקבל ברצון.

ועד שעשתה מונירה כה וכה לסדר עניניה ולהתכונן לנסיעתה ירדה הבשורה הרעה על במתי עולם. הוכרזה המלחמה!

שלטונות צרפת בבירות, שתחת שלטון וישי, פעלו כאויבים נגד שלטונות הבריטים בפלשתינה. הגבולות נסגרו. באו ימי אֵימוֹת וחרדות. ולא ידעה אז מונירה כי נדחה רצונה, לתור לה דרך חדשה, למשך כל שנות מלחמת־העולם.

 

פרק שנים־עשר: עקירה    🔗

מונית־נוסעים עושה דרכה בחלקות בכביש בירות־חיפה. ששה נוסעים, גברים וגברות, ביניהם בחורה תמרה סַהל. עד אתמול היתה זו מונירה רוּסתם.

הנוסעים שותפים לשיחה בעניני היום, במראות־הנוף, בהסתכלות על התמורות בדרך, על רומי ההרים מזה ועל הוד הים מזה. תמרה, אם תשמע או לא תשמע לשיחם, אם תען או לא תעדן לדברם, – היא שומעת את עצמה, שחה עם עצמה ועונה לעצמה.

כפעם בפעם, פעמים הרבה, ביקשה להתנער, להתבדר, להתיק עצמה מהרהורי לבה – ושוב מצאה עצמה רתוקה להרהוריה, כבולה בהם וכנועה להם –

---

…האם גם נוסעים אלה ישאו בחובם הרהורים כבדים, מעיקים?.. ודאי, איש־איש ועניניו, אם גדולים או קטנים, טובים או רעים, ואפשר יהרהרו בהם, אולם הם עצמם הריהם היום כאתמול, ומחר יהיו כהיום. איש־איש מהם הוא אחד. הניסה מי מהם, או מי מבאי עולם, להיות שנים? ואילו אני לא כן עמי. בדרכוני החדש אני תמרה סהל, ואילו בחשבוני הישן הריני בכל־זאת מונירה. האומנם תתם מונירה ותחוסל כליל? האל־נכון יצליח הנסיון להצמיח ממונירה אחת תמרה?

…אכן, זה רצונה האדיר, חפץ־לבה השלם. ואולם היקום רצונה ויהי? מבירות לחיפה מרחק לא רב, ואילו ממונירה לתמרה – מה עצום המרחק! התזכה ותעבור את המעבר הגדול הזה בשלום? ואיכה יהיה זה המעבר? מה צפוי לה הימנו?

– מדמואזל תמרה, התכבדי. – הציעה לה שכנתה במושב, גברת כבודה, עוגת־מגדים. – זאת מעשה־ידיה. אין היא אוהבת דברי־מאפה מן השוק, אפילו לא מן המאפיות המפורסמות בעיר.

– ודאי, – הסכימה לה תמרה, – אין טוב מן המעשה אשר יעשה האדם במו ידיו. ואמנם העוגה טעימה להפליא.

הגברת הכבודה גוללה פרשה ארוכה במלאכת העוגות והוסיפה דברים חשובים הרבה בהלכות אפיה.

…האומנם, כך, פשוט, במעבר אחד מעיר לעיר, תשקע מונירה ותזרח תמרה? – מי יתן והיה כך, לזאת תשא נפשה מהכרה, גם מהכרח, מאין מוצא. אבל הן לא הכל תלוי בשתיל הנשתל, הרבה תלוי בקרקע, גם באקלים. לאיזו קרקע יטילנה הגורל? ומה וכיצד יהיה “האקלים האנושי”? כרמלה הטובה, “על שלומה” (תחיה בשלום), מה רב טובה. נענתה וכתבה פעמיים ושלוש פרטי פרטים על חיי הקיבוץ, על המציאות כמוֹת שהיא, על עבודות כפי שקיימות, בלא שתחייב או תשלול דבר, בלא שתכריע לכאן או לכאן. הקיבוץ כשלעצמו, מסתבר, קרקע עידית הוא. אבל היאבו לקבלה באחד מהם? ואם תתקבל, הייטב לה? ואם, חלילה, לא תתקבל – אנה היא באה? איה מקומה בעולמו של הבורא? ייתכן, שכרמלה – –

– אין אומה רבת מזימות ותחבולות כאומה הבריטית. – הגביר אחד הנוסעים את קולו בשיחו. – עשרים וחמש שנה ומעלה עמלו הצרפתים לתקוע להם יתד בסוריה, פעלו, נלחמו, התחכמו, כדי לכונן להם מעמד קבוע בארץ, והנה עקרום האנגלים משרשם בזמן קצר – וישבו להם במקומם.

– טעות עמך, חביבי, – טען חברו לשיחה, – לשוא ולריק עמלם. כמו שגירשו – יגורשו. אנו לא נחליף אימפּריה באימפּריה. בקרוב נשלח את האנגלים בכבוד או בבזיון.

אותה שעה היו מבטי תמרה נעוצים במכתב שהוציאה מנרתיקה. שוב קראה את הקטע האחרון ממכתבה של כרמלה (מיום 3.4.1946):

…ובכן, איעדר מחיפה, לצורך ענינים דחופים שלי, לשבועים לכל היותר. אשוב ב־20 באפריל. אנוח יום־יומים. ואַת התאימי־נא את נסיעתך אלינו מן ה־22 באפריל ואילך. ואז – בכל יום שתבואי תהיי ברוכה בבואך. אַל תרבי לך דאגות. כל דאגותיך עלי. בביתנו נכון לך חדר נאה. תהיי אורחתי כל זמן שתשהי בחיפה. סוברת אני שתשהי כאן שבועים לכל היותר, עד שיתבררו עניניך וייקבע מקומך. אני כבר טיפלתי בענינך בכל מה שאפשר לטפל בלעדיך. עם בואך ייגמר הכל – נקווה – בכל טוב.

אוהבתך־מוקירתך

כרמלה קפלן־נדיב

כרמלה החביבה מבשרת טובות ונעימות. עכשיו תנסה קודם־כל –

– גם מפלשתינה – העיר אחד הנוסעים – יגורשו הבריטים היום או מחר. ארצות ערב – לערבים!

– לא, משם לא יזוזו. שם מחזיקים בהם היהודים הרמאים. עם שני סכסכנים תקשה המערכה על הערבים.

– הללו המסכסכים אינם יהודים. הציונים הם שורש הרע. הללו גרועים מן האנגלים.

שמעה תמרה ואמרה לעצמה: לוּ יכולת והרעמת עליהם: “אי לכם, שכל שמועה תקבלו כהלכה קבועה. הרי אני יוצאת אליהם – אל הציונים! ומה השגתכם אתם על הציונים?” אבל לא אוכל דבר, המתחפש אַל ידבר… הרי עדיין אני לא אני… ומתי אהיה? ואיכה אהיה? תעלומה בדרכך, יא תמרה. הליכתך סתומה. ועתידך – מי יגיד עתידות? ואני – מה אתכסף כל ימי להציץ כל־שהוא בעתידי?.. חולשה היא לי מעודי… אפשר באשר עברי היה בערפל – אתהה כל ימי על עתידי… כמה חזרתי תמיד אחרי קוסמים ועוננים… זכורה אני עדיין אותו יום כש“השכמתי” (כשהייתי) בעלת רכוש גדול… כשיצאנו מהבנק, והדודה עאישה עמי, הייתי כשיכורה… כחולמת בהקיץ… הייתי הולכת והוזה… הולכת ותוהה…פרטתי חמש “עוסמניות” (לירות־זהב תורכיות) והייתי הולכת ומחלקת מטבעות־כסף, ככל שעלו בידי, לעניים, לנצרכים, ואז – מה הופעתעתי כשפגשנו ב“מנג’מה” (מגידה עתידות) המכאית (ממכה)… והרי מכבר לא האמנתי באמונות שוא… גם לעגתי להן… ובכל־זאת נמשכתי אז ותמיד אחרי מעוננים… כאדם שאבדה לו אבידה, שחוזר ומפשפש בכיסיו אף שחזר ופישפש פעמים אין־מספר ונוכח שאין שם כלום… זרקתי לקוסמת מטבע־כסף. אף היא נפתעה. שאלתיה בלגלגו: אל־נכון תחזי בנעלם? או אַת מצרפת בחכמה אמרים יפים? איך שהוא – פתחי לי.

הסתכלה בי ארוכות ואחר אמרה: לכי, בתי, קני קומץ אגוזים ושובי אלי. הלכתי וקניתי. לקחה את האגוזים מידי והשליכתם לתוך שקיק של חול. לחשה כמה רגעים לתוך השקיק, אחר־כך פיזרתם על מטפחת בקרקע. אמרה קחי מהם בעצמך כמה שתכילינה ידיך. לקחתי שבעה. החזקתים בידי רגעים מספר. היא פיזרה חול מחדש. רשמה ומתחה קוים רבים, שונים. ונעצה עיניה בהם – רגעים ארוכים. אחר הרימה ראשה ושאלה לשמי ולשם אמי. פניה נראו כמיוגעים והיו שטופי־זיעה. אז אמרה: ברשות אללה אגיד לך אשר ישים ריבוני בפי על דרכיך בעתיד. בשם אללה הרחמן הרחום:

מן האגוזים שבידיך – שנים מיותרים. זרקים הצדה. החמישה הנותרים הם “רימז” (סמל) לדרכי עתידך. שלושה אגוזים יֵצְאו נפסדים; שלושה דרכים בחייך – יהיו נפסדים כאגוזים הללו. השנים הנותרים – אחד משובח מאד. השני טוב פחות מן הראשון – ככה יהיו דרכי חייך, אבל לא אדע סדרם וזמנם, האלוהים הוא הצופה הכל ויודע הכל.

פּצחי עתה בעצמך את האגוזים אחד־אחד.

כל שפצחתי אחד – רעדתי. בסופם נכונו דבריה בדיוקם. נדהמתי. והדודה אעישה היתה אומרת: אללהוּ אַכּבּר (האֵל הגדול), היא קדושה… היא נביאה… הן לא נגעה כלל באגוזים!

– הנפט… הנפט… – רעם קול הנהג, בהפכו פניו פנימה אל הנוסעים. – כל זמן ש“הנוזל הזהבי” יזל בארצות ערב – עתידנו בטוח וכוחנו גדול… הכל ירקדו סביבנו: אנגלים, אמריקאים, מוסקובים, כולם גם יחד.

הרי לך אמונה חדשה בלב איש המזרח – דובבה תמרה לעצמה – רק כי יזל “הנוזל הזהבי” והכל בתכלית השלמות בארצות ערב. אבל שוב עלי לשתוק. עתה עלי לשים מחסום לפי. אבל יום יבוא ואדבר. בבוא היום אגיד לאזני הערבים אשר עם לבי. ככל אשר יעלה בכוחי אשא קולי. אנתק את קורי הלהג, אקרע את מסוה־הכזב… אקרא ואזעק לעם כי יתנער, כי יתעלה, כי יילחם לצדק, ליושר, לשויון… – האזכה לכך? היגיע היום? מי יודע היאך ירקום הזמן את רקמת־חיי, אם בפרחים אם בקוצים? אבל אחת אדע ברור ונכון: רוצה אני, מצפה אני, מאמינה אני.

– מאין אמונה זו? – אפשר ירושה היא מאבי, מסבי, מכל אשר שמעתי עליהם בימי ילדותי… מסבתא מַימוּנה… מזריפה… מהדודה עאישה… הימים ההם… הימים ההם… מה רחוקים הם… מה קרובים… כן… – מה שעולה על לבי ברגע זה? כן… ליל ה“זיכּר”⁸ לאבי… ואני בת שבע, או בת שמונה, החדר הגדול מלא אנשים מן הקצה לקצה… “תשבחות” “המזכירים” גאו, הקולות נישאו בעוז, קולות נהדרים, אדירים… אני נשענה בחיק סבתא מַימוּנה במושב הנשים, מפעם לפעם גחנה אלי ושאלה: האין רצונך עדיין לילך לישון? וכל שראתה עיני פקוחות ואני קשובה ל“זמירות”, נשקתני וחיבקתני בחזקה… “תחיי לי על רוחך הזכה… רוח אבותיך רוחך”… וסוף־סוף כשנפלה שינה עלי ראיתי אותו חלום…. ברור… בהיר…: איש לבוש מדי פסים… עביה־של־משי צחורה, דקה, עטויה עליו. הוא רוכב על סוס וחרב בידו… המוני אנשים סביבו… “ידעתי” זהו אבי. ניגש אלי… לקחני בזרועותיו, נשקני ואמר: בואי, חביבתי, נסע –

– לאן?

– שמה אל ביתנו… אל ממלכתנו… ואנו נוסעים… המון אנשים ונשים… וקול שרים ונוגנים –

– כל ההמצאות והתגליות המפליאות – המשיכה שיחתה אחת הגברות היושבות מאחוריה, לתוך אזנה של תמרה כמעט – אנשי המערב המציאון. שום איש מזרחי, שום ערבי, לא המציא דבר… אפילו המצאה קטנה… אני, באלוהים, נעלבת מכך. מדוע היתה זאת עמנו?

עתה נתנה דעתה תמרה להקשיב מה ייענה לשאלה נכבדה זו.

– מדוע? – אַת שואלת, – ענה היושב ליד הנהג, – על כי המזרחיים יאהבו בטלה, ישגו ב“וַהְם” (דמיון־שוא) וגם ה“פסאד” (השחיתות) יאכלם כל הימים…

– לפנים – אמר אחר ברוב חשיבות – היה כוחם של הערבים גדול מן המערביים בכל החכמות והמדעים. אז עמדו על מרומי התרבות וכבשו את העולם מהודו ועד גיברלטר… כיום יחסרו הערבים מנהיגים ישרים, נאמנים; אין דואב ואין כאוב להמוני העם… ושורש האומה הלא הוא המון העם – לא “הגדולים” ולא ה“בשאואת” (הפחות).

– מה דעתך אַת, מדמוּזאל תמרה, בזה הענין? מה לך כי תשתקי כל העת… שמא סובלת אַת מנסיעה במונית… יש שסובלים…

שמחה תמרה כי הפעם שמעה כל־שהוא משיחת הנוסעים ויכלה להשיב דבר:

– ארגיש מיחושי־ראש… אבל שומעת אני… הרי בעצם צדקו דברי איש ואיש… אלא זו צרתנו: המזרחיים – ידענו דבּר ואילו עשׂוֹת לא נדע. הדיבור לא ישנה דבר. אם לא יקומו אנשי־מעשה, אנשי־אמונה, ויפעלו וייאבקו – לא נחדל מדבּר ולא נחדל מרדת יותר…

…אותו חלום. עם אבא… כה ברור… כה מופלא… ואז… כשביקרה ב“אדמות” (בכפרים שלה) בפעם הראשונה והעדה כולה רגשה סביבה… הביטו אליה באהבה ובשפתותיהם דובבות ברכה ואיחולים… אז כמו הורם מסך – וראתה אותו חלום לפרטיו… אז מלאו עיניה דמעות… לא ידעה נפשה… והדודה עאישה מרגיעה ומלטפה: על שלומך, חביבתי, למה תבכי? אַל־נא, בתי – – – ואני מה חפצתי להגיד לה… לספר לה אותו חלום… אבל דימיתי כי לא אדע איכה אדבר?..

– אמנם, נכון, – הרעים שוב קולו של הנהג, – אילו מלכי ערב ואמיריו לא היו משלשלים לכיסם את המליונים שמכניס הנפט, לוּ הזילו את “הנוזל הזהבי” ליסוּד בתי־ספר, בתי־חולים, מכללות, וכל כיוצא בזה, כי אז גם הערבים היו בממציאים.

ואחד האנשים העלה בפיו דברים בוטים על “שחרור האשה” הערביה: “הן הנשים חציו של העם לפחות ולא ייתכן לגוף, שחציו משותק, כי יפעל ויחיה כראוי…”

אחרים טענו ברגישות נגדו: ישמרנו האֵל מהפקרות המערב. שורש כל רע במערב מן האשה. הם שאמרו בעצמם: cherchez la femme. לא. לא. טוב לאשה וטוב לעולם – אם תשב בביתה.

מתוך מאמץ רב התגברה תמרה שלא להטיח דברים על ראשי הלהגנים. היא בזה להם בלבה – – לעיניה עלה מראה המושב בבית הקטן בעודה נערה… הדודה אעישה וסבתא צוראיה יושבות קשובות לידה ותמוהות לשיחתה על ה“חג’אב” (הצעיף) “האשם בכל”… שמסתיר את העולם לפני האשה ולא את האשה לפני העולם… בדומה לכך כבר אמרה אז… מעצמה אמרה… טרם תקרא דבר בספרים על כך… אחר־כך כמה חיטטה בספרים! בכל מיני ספרים… עד כמה אהבה בילדותה את חנות־הספרים הגדולה של עבדול חמיד אל־הינדאוי… כל שעברה לפנות ערב מבית־הספר לביתה, עמדה תחתיה ליד פתח החנות הגדולה, הערוכה מדפי ספרים “אלפים־אלפים”… נעצה עיניה בשלט הגדול ענוד האותיות המסולסלות

---

1. המבוע.↩︎

>
>

הסתכלה בהן ארוכות כמי שמסתכל בתוי פניה של אחת יפהפיה – מה נעימה היתה ההיכרות הראשונה בין האיש בן החמישים ובינה, הילדה עטוית־רעלה. הוא שאֵלה במתק־לשון: מה חפצך, ילדתי, כי תעמדי יום־יום בפתח החנות זמן ארוך, כמו תחפשי מה, הגידי־נא לי מה תחפשי?

– ולא תכעס, אדוני, כי אגיד?

– מדוע אכעס? כלום תאמרי לקללני?

– “אסתלח” (אבקש סליחה) מן האל, להיפך… השלום לך… אלא… שלא אטרידך בדברים…

– לא… לא… אמרי לי חפצך, ואם אוכל – ברצון אמלאנו.

– השמעת שמע חסן רוּסתם אל־דגסטני?

– ודאי… הן מצוי ביתו, בית הדגסטנים… ובכן?

– הוא סבי…

– כך? אכן בת “גדולים” את… תחיי להוריך… ומה חפצך?

– חפצי לדעת אם כתוב שם… באֵילו ספרים… על “הענינים” שלנו, כלומר, אם גם בספרים כתובים הדברים –

– אכן, יש משהו בספרים… ואולם זולת זאת מה חפצך עוד?

– התואיל בטובך לתראה לי מעט מן הספרים האלה… אראה בעיני…

– ואם תראי – מה התועלת? כלום תוכלי לקרוא בספרים גדולים? בת כמה את?

– הנני בקרוב בת תשע… בספרים קטנים אני מיטיבה לקרוא.

פתח ספר גדול, הניחו על השולחן, ואמר: – קראי קצת ואראה. (אני מתאמצת וקוראת… וקוראת…)

– שפיר, שפיר… עוד שלוש או ארבע שנים תוכלי לקרוא בספרים גדולים. בינתים הרבי לקרוא ספרים קטנים למען תחישי יכלתך להבין בספרים גדולים…

– אבל אין לנו כסף כלל… “מא נסעי גיר פאטמה ואלסירחאן”⁹ (זכורה אני: בכוונה השמעתי דברי המשל כדי לבדח את דעתו). והוא אמנם צהל וצחק צחוק גדול ואמר: “אַל תהי מחשבתך”… אתן לך בלי כסף. תקחי ספר, תקראיהו, תשיביהו ואתן לך אחר, אולם הגידי לי עכשיו –

– את שלשתם יתלו! גם את הארמנית! – נשמע שוב קולו של הנהג.

– ואני סבורה, – אמרה הגברת היושבת ליד תמרה, – שהיה עיווּת־דין כלפי הארמנית… אשה אינה מסוגלה לעולם למעשה־תועבה כזה – האין אַת סבורה כמוני, מדמואזל תמרה?

מדמואזל תמרה נבוכה מאד. לא שמעה דבר מן השיחה על המאורע בעיר בשבוע שעבר: הגניבה הגדולה בבנק ומעשה הרצח. הפעם נחפזה ומצאה מפלט באמתלה, שסובלת היא ממיחושי־ראש חזקים… קשה עליה הדיבור….

הוציאה הגברת מנרתיקה בקבוק מי־קולון קטן וזילפה על ידי תמרה. תשפשף רקותיה ואַפּה היטב היטב… מי־קולון אלה משובחים – עד מהרה מנערים את קורי הכאב מן הראש…

אל־נכון עליה לנער ראשה מקורי הרהורים אלה, שאחזו בה כל אלו השעות בלא הרפות… מאליהם, בלא רצון ובלא יודעים, נחשפים ועולים זכרונות, דמיונות, אירועים, געגועים, כמו יעדור בחוּבּה לעת כזו אחד נעלם ויחשוף את שרשיה, יונקותיה, פקועותיה… מה לב פותה היום לה? מה טלטולים אחזו בו?..

ראשה אמנם כבד עליה…

– הנה… הנה… שוב מגיחים ועולים, כמו שועלים ממארב, דמויות מסוכסכות… מראות דהויים… קרעי ערפלים… היא מטה אזנה לשמוע לשיחת הנוסעים… כמי שאוטם חלונות חדרו מפני רוחות חריפות – –

תוך כדי כך קלטה אזנה דברי מי־שהוא: הרינו כבר בתחום חיפה.

אותו רגע רעד לבה בקרבה כרעוד לב נער בצעדיו לעלות על דוכן המבחן – –

הרהור עלה בלבה: ברגע שתדרוך כף רגלה באדמה תקשיב ותשים לב – איזו המלה הראשונה שתגיע לאזנה; הטובה תרמוז אם רעה, אם שמחה או, חלילה, עצבון – –

תוך כדי כך נזפה בעצמה בדברים חמוּרים כי תנהג כאחת הכסילות.

ועם זאת, ברדתה מן המכונית ובדרוך כף רגלה באדמה, הטתה אזנה לשמוע. אזנה קלטה מפי אחד כפרי, שעבר לידה וסח לרעהו: חייך, זוג פרגיות חמישים וחמישה גרוש.

– הרי לך, פתיה נבובת־לב, רמז נכבד… נעלה… זוג פרגיות – –

– ואולי… ואולי… “זוג”! חמישים וחמישה… מספרים מחומשים![¹⁰] רמז – הוא רמז!

היא רגזה על עצמה, ניערה עצמה מהבלי הרהוריה, עלתה על מונית לביתה של כרמלה בהדר־הכרמל.

 

פרק שלושה־עשר: בינתים    🔗

שמורים, כנראה, בגלגל־הזמן ימים, שעשויים להימשך ולהיארך כאורך שבועות וחודשים, משל לחבלים מקופלים כגלגלים, שאתה יכול למתחם והם מתמשכים לאורך כברת־ארץ רבה. בדומה לכך נתפסים עתה בעיני תמרה ימי שהייתה בחיפה, שמשכו כשבועים ימים, והם כמכופלים בעיניה כפלי־כפליים.

עכשיו, בלילה הזה, בטרם תצא מחר לדרך־חייה החדש בקיבוץ – נפשה יודעת מאד: סעורה רוחה בה, ושנתה נדודה עליה, לא כל־כך בגלל הסתומות והנעלמות של הימים הבאים, כמו בגלל הגישושים והניסויים שאחזו בה בשני השבועות האלה.

ועכשיו, הרי מוטל עליה בתוקף צו של שר הזמן, זה גדול הלגלגנים על אדם וגורלו, לשוב ולקפל בלילה הזה אותם החבלים שנמתחו לארכם באלה השבועות ושהיו שזורים נעימות ויגונות, אהבה ודאגה גם יחד.

וכאדם שהופך וחוזר והופך בענין נלבב, שעסק בו בכל לב, – לידע ולהבין מה סיבה, מה עילה, שיצא מאותו ענין וידו על התחתונה, – כן יושבת היא וחוזרת והופכת בטעמם ובנימוקם של כל אותם הענינים, האירועים והנדנודים, שעדו עליה בכל יום ובכל שעה בתקופת שני השבועות – עד שחלפו ועברו כלעומת שבאו…

גילוי הידידות, שמצאה בבית הזה מאת כל בני המשפחה הקטנה: כרמלה, בעלה ואמה (ואף חיבת ילדה של כרמלה, בן השנתים, אליה, אל הדודה שמדברת אליו בגמגומי לשון) – כל אלה אפפוה כל הימים באוירה נעימה, קלה וזכה. וכנים ובהירים נגלו לעיניה רגשותיהם של אלה, כנקיון והברק השוררים בכל פינות החדרים בבית הזה הנישא בקומה השלישית מול הנוף ההדור להפליא. מעולם לא ידעה חברוּת וידידות במידה נאה כזאת בקרבתם של אחרים. אין זאת אלא שהתרבות והדעת יתנו אותותן הטובים בנפשם של יהודים־ציונים אלה.

…כן מצאה סבר־פנים נאה בעת שיחתה הארוכה עם ראש מועצת הפועלים בעיר, שהבטיח לה כי ייעשה כל הדרוש למען תקובל כמועמדה לחברוּת בקיבוץ זה או אחר. בינתים – אמר – עד שיידוֹן ענינה במזכירות הקיבוץ ויודיע את תשובתם, תיחשב בימי שהותה בעיר כאורחת של מועצת הפועלים. ואחד החברים, הפקידים, שמיטיב לדבר ערבית, יילוה אליה ככל שתרצה להלוך בעיר ולסייר בסביבותיה.

ואמנם למחרת היום סר אל בית כרמלה האיש השליח מטעם המועצה והציג עצמו לפניה: נסים נחום. הוא דיבר ערבית נכונה ככל הראוי. מראהו כבן עשרים וחמש (אולם אחר־כך, בהתהלכה עמו יום־יום לפנות ערב, תמהה לשמוע שהוא בן שלושים ושלוש). בקלסתר פניו חרותה הבעה שבפני נער צעיר, שכל שיפנה אל איש־שיחו, בת־צחוק קלה רחופה על פניו, וגם עיניו – חומות נאות – מחייכות מטוּב ומתום־לב. שער ראשו כהה, גדוש, מתולתל. קומתו בינונית. הוא גידם יד ימינו.

בו ביום, לפנות ערב מבעוד יום, יצאו שניהם לסיור בהר־הכרמל.

בדרך עלייתם, לאטם, החליפו דברי־התוַדעות ביניהם: מוצאו מסוריה. הוריו עלו לארץ־ישראל לפני כארבעים שנה. הוא נולד בירושלים. שפת אמו ערבית. כשגמר את לימודיו בבית־ספר התיכון בירושלים – יצא עם קבוצת חברים לקיבוץ חדש. בימי המאורעות (בשנת 1937) הותקף הקיבוץ בלילה על־ידי כנופיות ערבים בכוח גדול. ההתקפה נהדפה. אבל הוא עצמו נמצא בקו־ההגנה הראשון של הקיבוץ. אחד הרימונים, שנזרקו מצד האויב, ריסק את פס ידו. בבית־החולים כרתוה. אך המוגלה חדרה והגיע עד לזרוע – היה הכרח לכרות גם אותה. בין הניתוח הראשון לשני עברו כשלושה שבועות. באחד הימים ההם יצאה רעיתו לבוא לביקור לבית־החולים. האוטובוס של הקיבוץ עלה על מוקש. נהרגו ארבעה. רבים נפצעו. רעיתו נפצעה ומתה במקום.

כמהלומות־זוָעה ירדו דברי האיש על ראשה.

– כמה שנים היה נשוי?

– שש.

– ילדים לא היו?

– אחד, בן שנתים היה אז, עכשיו בן אחת־עשרה.

עתה גרים יחד כל בני המשפחה כאן – משפחה גדולה לו.

הפסיקה דברה מתוך הרגשה שהרבתה לשאול וראתה צורך לשׂיח גם היא משהו על עצמה. ואך פתח הוא בשאלה כל־שהיא על עברה – העלתה היא ראשי פרקים מקורות חייה.

אף הוא שומע לדברה ברוב קשב. משהגיעו בטיולם לפסגות ההר היתה כל הסביבה עד לאפקיה הנרחבים, טובלת בעתרת זהרי־נגוהות. הדר־רוממות, כהוד של מעלה, היה מרחף בחללו של עולם. דומה, כעין תכונה רבתי, כבשעת חג גדול, מתרגשת־מתרחשת במרחביה לקראת שעת בין־ערבּים זו. וכאילו הכל מסביב שרוי בציפיה לאותה שעה: מפרץ הים, החרות כולו אדווֹת קלות, רוטטות, ידמה למרבד כביר, שנפרש כאן לקראת שעת החג. הדקלים הרבים במישור יתנשאו אל על כזקיפים כבדי־ראש, העומדים על משמרתם בשעה זו. נחל קישון כסרט צחור, ענק, יענוד את חזה המישור בפיתולי חן ונוי. הרי אפרים, מפסגותיהם ועד שיפוליהם, עדויים שפעת כתמי אור וצל, כתפאורה רבתי, למול להקות העבים ובנות־העבים השוהות במרומים וצופות ארוכות־ארוכות למתרחש בשעת־בין־ערבּים זו, שם ברשות של מטה – –

ושיח האיש, כצאתו מפיו בענוַת־לשון וביושר־לב, כמו נתמזג בטהרו וברכּוּתוֹ בשלל המראות השׂגיאים –

– …באמונה, יודע הוא לה הערצה רבה על עוז־רוחה, על נשאה נפשה ממעמקים אפלים אל ארחות־אנוש חדשים, נעלים.

– אל־נא יגדיל עליה דברים… עדיין היא בגדר רצון ותקוה בלבד… הן טרם תצעד בדרכה וטרם תדע מה יהיו חלומותיה.

– לא יפונה כי יכול תוכל. הן כוח רצונה יוכיח… באמנה, תמה הוא היאך עצרה כוח להינתק ולחרוג מעולמה הישן… הן ידועים לו למדי נגעי המזרח… אין זאת אלא כי כוח רצונה גדול. הרי עמוד עמדה במערכות קשות, כבדות, ואם את הכבד והקשה עברה, מובטח לה שתלך ותצליח בדרכה.

וכפי שהיו מסובבים והולכים לאטם בשבילי ההר מזה ומזה, כן נסבו דבריהם על שבילי חייהם, עד הגיעה לענין שמה החדש, שבחרה לה. הסבירה לו: היה הכרח בשינוי השם. לא יכלה לצאת אל דרך חדשה בשמה הישן. נכסוף תיכסף להתחדשות, לחויה חדשה, למהלך־חיים חדש. אכן לא בנקל נפרדה משמה. השם אינו רק כעין מלבוש לגוף, הוא יותר מזה. הוא ככתובת חרותה על מטבע. מחית הכתובת – פסלת המטבע. והיא, אין ברצונה לנתק עצמה מעמה. רצונה להתיר את עמה מעצמו, מעולמו הישן, המאובק… אבל אנוסה היתה לשנות, שמה, שכן, לפני כשנתים, כתום מלחמת־העולם, גמרה אומר לנסות שוב לחזור אל המשפחה, להשקיע עצמה בעבודה בכפרים שלה. נסעה לבגדד ובאה בדברים עם אנשי המשפחה על־מנת למצוא מהלכים אל לבם, להשביח את האדמות ולנהוג בדרכי־עבודה חדישים, צודקים, עם הפלחים. הם ניאותו לה באשר חשבו שעוד ממון רב בידה, משנוכחו שאין עמה כלום – רימוה. בפיהם ניאותו לה ובפועל נהגו מאחרי גבה עם הפלחים במרמה, בניצול ובאכזריות עד להרעים. אז הטיחה דברים קשים נגדם. והם – מילאו פיהם נאצה ובוז. הלכו וסיפרו ברבים שהשחיתה את דרכה ויצאה לזנונים. אז ראתה שאין להם תקנה ונאלצה לעזבם לעד. בכן, מן הנמנע היה שתצא לפלשתינה בפרהסיה בשמה. הם, בזעמם עליה, עלולים לרדוף אחריה – ולרדת לחייה. אז, כתום מלחמת־העולם, שבה לעבודתה לבירות בבית־החולים הצרפתי, בו עבדה כל שנות המלחמה כמעט, כמטפלת בחולים. עתה יצאה מבירות בהיעלם, ואין איש יודע אנה שמה פעמיה. היא נסעה בשמה החדש.

– ולמה דוקא תמרה?

– כי תמרה הוא שם שכיח בדגסטן, בקוקז, וגם דומה לשם עברי.

היו מהלכים ומפליגים בשיחם על שאלות חברתיות, מדעיות ודתיות.

– היא אין לה כל רגש וכל קשר לדת ו“לכל הדומה לדת”, אף עויינת היא את הדתיות, שכובלת ומשעבדת את האדם בהבלי־שוא. רצונה היא להיות אדם. אדם שנולד ערבי. לעולם לא תתכחש לעמה, לשפתה, לספרותה, לכל מה שיש ערך ערבי עצמי, אבל דת – זו בדיה נפסדה, כללית, לכל העמים. – אז שאלתהו: – והוא, הקשור לבו לרגשי דת?

– הוא חפשי לגמרי, אבל לא שונא ולא עויין רגשי דת של אחרים. כל רגש, אם אמיתי הוא – הרי הוא ביטוי נפשי ואין לקפחו. בכלל, לדעתו, בכל מערכות החיים יש לרדוף אהבה תחת שנאה. אם יש עוד תקוה שיגיע האדם לידי הבנה, לפיוסים ולויתורים – בדרך אהבה יגיע אליהם. דרך השנאה – דרך אבדון היא.

משירדו דמדומי הערב שבו וירדו העירה. נפרדו ונועדו לצאת מחר לפנות ערב לסיור בסביבות אחרות.

אותו לילה ראשון להכירה אותו – אחזו בה הרהורים נרגשים, שכל כולם שזורים־טווּיים רחמים וחיבובים כלפי האיש ושיחו. ואף־על־פי שמהלכם ושיחם בעת הטיול היו במחושב ובמסויג – ראתה עצמה אפופה־שבויה בסבכי הרהורים וריחושים כבסבכי קורים דקים לאין מפלט – – מכל שיחו והויתו של הבחור כמו נמתחו נימים־נימים, שאוחזות בה ומתהדקות בה…

כל אותו לילה היתה שנתה נדודה, דעתה פזורה, ונפשה – לא ידעה מה לנפשה – – –

למחרת היום, עם הקיצה משנתה גמרה אומר: נתק תנתק מעליה כליל כל אלה קורי הרחשושים והניחושים שאפפו אותה אמש. כל אותו היום היתה חוזרת ומוכיחה את עצמה בחשאי: חדלי מהזות ומרפרף כעטלף סומא באפלה… שלמה תהיי תועה־תוהה טרם תחלי דרכך? ראוי לך שתשמרי על שלוַת־רוחך בימים אלה, טרם תצאי לדרכך החדשה. אמרי לו, ללבך הפותה, הרוגש: הרף! הישקט, הירגע…

כך, באלוהים, נזפתי בעצמי ויסרתי את עצמי – דובבה חרש בשבתה עתה בחשכת הלילה במרפסת הקטנה. והאם לא ביקשתי בכל לבי לקיים דברי ולעצור ברוחי?

והיאך נמשכו הדברים אחר כך?

בסיור השני – זוכרת היא במדויק – עמדה בכל שעות טיולם איתנה… קרירה… מתונה… היא גילגלה דברים על תכנם של ספרים שקראה או שקרא הוא, וסחו בעניני השעה, בנכלי האנגלים כלפי היהודים ובדרכי מעלליהם בפלשתינה. ואם קרה ונטתה השיחה לדברים שבלב, עמדה וחסמה בזהירות את הדרך לעצמה, נפנתה לדברים אחרים ויצאה בשלום…

וכך כמעט עבר גם הסיור ביום השלישי וגם ביום הרביעי, אלא שאז… בסופו של הסיור… כשעברה השיחה לאטה על־דבר היחסים החמוּרים שבין ערבים ויהודים בארץ־ישראל, אז, שלא מדעת, הוסחה מזהירותה כששאלתוּ בתומה: והוא, כפרט, כאחד שהערבים גרמו לאסונו, לאיבוד זרועו ולאבדן רעיתו וקיפחו את חייו עד כך – האין הוא נוטר נקמה לערבים?

עתה זוכרת היא כל ניד וכל זיע, שהתרחשו באותו רגע: בו ברגע הצטערה והתחרטה על ששאלה. אבל לאחר מעשה ריכזה כל עצמה לשמוע לתשובתו.

הוא החריש רגע ארוך ואחר אמר:

– אכן יש מקום לשאלתה… מדרך הטבע קיים בלב אדם רגש־נקמה. וכן היה עמו. בימים הראשונים, לאחר אסון רעיתו, לפני הניתוח השני, היה חדור רגשי זעם ואיבה ללא סייג. בשכבו בבית־החולים – כל־עצמו להט מרגשי־נקמה. אבל אז הן הגיע בבית־החולים עד לגסיסה כמעט. זוכר הוא ברור, שידע שקרב קצו וכבר התיאש מעצמו. אבל גם בשעות הקשות האלו היתה הכרתו שלמה, גם ברגעים, שחשבם לאחרונים, היתה דעתו צלולה. הניתוח השני בזרוע – הציל את חייו. אחר זה שכב עוד כחודש ימים בבית־החולים והיה נתון, כמובן, כל הימים להרהורי־הגיונותיו־תכניותיו. אז חשב לא פעם את חשבון חייו ואת חשבון הכלל. והנה… מתוך שיקדו בו רגשי־איבה עזים כלפי הערבים – הגיע לצירוף ולזיקוק רגשותיו. תוך הגותו ב“תכנית” מפורטת היאך ומתי ואיפה יקח נקמתו כפל־כפליים – נבהל ונרתע ממחשבותיו האפלות: הן יבצע בעצמו מעשה־רצח או כמה מעשי־רצח, ויעשה ממש מה שעשו אחרים לו. גם הוא עלול שירצח אשה נאהבה ואֵם לילד, גם הוא יכול שיגרום לאבדן חיי אב וחיי נפשות נקיות מכל חטא – מה יתקן איפוא על־ידי כך? אדרבא: נוסף על אסונו ושברו יוסיף עוד יגון ושבר מי יודע לכמה בני־אדם – ואפשר ירע במעשיו פי כמה מאשר הרעו לו…

ותבין־נא דברו לאשורו: אין הוא דוגל כלל ב“אהבה נוצרית”, כביכול. אין הוא מוכן לתת את לחיו השמאלית למי שיסטור לו על הימנית. במלחמה, בהתנגשות בינו ובין אויב, מכיון שאין ביכלתו למנוע מלחמות, יחשוב לחובה אנושית, מוסרית, לאזור כל חיליו להלחם, לאמור: לעשות באויב את אשר יוזם האויב לעשות בו, אבל לרצוח לשם נקמה, להרוג נפש על לא חטא, על לא מחשבת־חטא – על לא דבר – זוָעה כזאת – לא! לעולם לא! אכן הנקמה רגש טבעי הוא באדם, אבל מהרבה רגשות “טבעיים” חייב האדם להשתחרר. אסון האנוֹשוּת הוא כי אחר כל הקדמה, המדע, התגליות וההמצאות, עדיין קשורה היא בטבורה לכמה וכמה מושגים קדומים. רגש הנקמה הוא אחד מהם. אני – אמר – הגעתי לבהירות מחשבה זו מעצמי, מבשרי, מאסוני. אבל, בעצם כל הישוב היהודי בפלשתינה נהג בפועל, בממש על־פי מחשבה אנושית זו. אז בשנוֹת המאורעות, דגלנו בסיסמת ה“הבלגה”. על כל מעשה־רצח של הערבים הבלגנו. לא נקמנו לא שפכנו דם אנשים חפים מפשע. כוח מוסרי עצום היה צפון בהבלגה. הערבים, כמובן, וגם כמה יהודים, לעגו כביכול לסיסמה זו, אבל אפשר וגבורת־נפש זו חיזקה את רוחנו פי כמה וכמה מאשר היו מחזקים אותנו כל מיני מעשי־נקמה. ואז הוסיף ואמר מעצמו: וכשאתה מתבונן ומכיר שאפשר ותשעים אחוז ממאה סכסוכי־מלחמה יכולים להימנע ולמצוא את פתרונם על יסוד ההגיון, על יסוד אהבת אדם, על יסוד קדושת החיים, כשאתה יודע זאת – הרי ניטל הרבה מעקצו של הרגש “הטבעי” הזה – רגש־הנקמה.

כך בדיוק, או בקירוב, דיבר את דבריו. ואז אמרתי בהתרגש לבי בי: אכן עתה מבינה אני במקצת את השקט הנפשי שלך ואת טיב טבעך. אם יש רבים כמוך ביניכם – ואתה אומר שיש רבים כאלה – הרי אתם עם נפלא, עם מיוחד.

והוא, כמו לא שם לבו לדברי, המשיך:

וכמה נחשולי משטמה וסכסוכי זוָעה ירדו ויורדים, מאז ועד היום, לעולם, עקב אי־הבנה, עקב דעות והשקפות, שמקורן או צרוּת־עין מוחלטת או כזב מוחלט. והרי לך דוגמא בולטת לכך מענינם של יהודים וערבים בפלשתינה: משער אנוכי, שיודעת אַת, ברב או במעט, משיחותיך עם כרמלה, שאין אנו מעלים כלל על דעתנו להרע או להציק לערבים. רצוננו האדיר הוא כי יותן לנו לחיות כאן את חיינו העצמאיים, בלי שנקפח כל־עיקר את זכויותיהם של הערבים, כי יש מקום בארץ לשני העמים לוּ היו שותפים ברצון טוב ובאמונה. ואולם תחת לשאוף ברצון הדדי לחיות ולתת לזולת לחיות – משתוללים כאן ללא חדול יצרים אפלים, כוחות שטניים ומלאכי־חבלה הטורפים את היחסים בין ערבים ויהודים עד לזוָעה. ואף־על־פי־כן אין לנו להתיאש ולהירתע –

ואחר דבריו אלה – לא תזכור עתה מה היה המשך שיחם. זוכרת היא, שבשעת בין־השמשות סרו לבית־קהוה הדוּר בשכונה הסמוכה לחוף הים לשתות משהו. בית־הקהוה הגדול היה כבר מואר אורות בהירים, צוהלים. לא היו אנשים זולתי שתים־שלוש קבוצות פה ושם. ישבנו ליד המרפסת הנשקפת לים. הוא עמד ליד פתחה של אותה המרפסת. הוא עמד שם רגע ארוך – כמו נתפס להרהוריו וצפה למולו במרחבי הים. פניו היו מוצפים אור. עיניו כמו ברקו בהרהוריו וכל כולו כמו לבשתהו איזו הילת יופי נאצל. אז אהבתיו. יצאה נפשי אליו.

שב וישב וסחנו באשר סחנו – ואני עצרתי בעצמי. כמו בכבלי־ברזל כבלתי עצמי…. כל הדרך… עדי נפרדנו בדברי שלום כרגיל.

ולמחרתו… ולמחרתים… בכל עתות הטיולים, בין שהלכנו לבדנו ובין שנלותה אלינו כרמלה או בעלה – שמרתי לשוני… שקלתי כל משפט בטרם אגידנו. אכן בלשוני ניצחתי ובלבי נוצחתי… בנגלה דיברתי והלכתי כאילו במישרים, ובמכוסה – דאבתי וצלעתי בחלקלקות… ההגיון והחשבון לחשו והוכיחו: חדלי, הבת, ממנו, מה לו ולך?.. רחוק האיש ממך. וסוף־סוף, אחר כל אשר שמעת מפיו, מה תשלי נפשך לשוא? והלא אַת אשה… הן לב אשה ירגיש בניד־עין, מניב קל, מהד רמז, מה יחסו של גבר אליה… ואַת הלא תראי: סגוּר לב האיש… רחוק הוא ממך… מכל…

אבל שבתי ואמרתי: דומה ביישן הוא… פצוע הוא… הלוּם הוא מאסונו וזקוק לסעד… לעידוד… – אבל, במה בטחונך אַת? מה בידך לאצול לו? יפיך? עשרך? או גודל־רוחך? במה תזכי? ולמה איפוא תהגי בריק? – – ואולם הכוסף, התקוה, כליון־הנפש, לא הרפו ממני ותבעו: חובה עליך לנסות ולוּ רק להשקיט את לבך כי עשית את אשר יכולת, ולמען לא תהיי תמיד קורעת לבך כי שתקת… כי איבדת בידיך טובך…

…היו אותם הימים, שלושה־ארבעה ימים, קשים, מעיקים, באשר הוטל עלי לשאת את חבלי המערכה הזו בהסתר… בחשאי… מה חרדתי פן ייגלה דבר מן המתרוצץ בלבי החוצה. מה איכלם ואבוש אם ירגיש מי במתחולל בקרבי. אכן, עין אשה, עין כרמלה, תפסה שמץ־מה: כמדרך אגב שאלה פעם אחת בזהירות, כבמגע קל: האין אַת משתעממת קצת כל היום? האינך סובלת ממה?

– לא, לא עד כדי כך… אמנם הציפיה ל“פסק־הדין” שלי מעסיקה אותי לעתים…

– אַל תכבידי עליך מחשבות. “משפטך” יצא לאור. אין כל ספק. בגלל זה אין עליך להרבות דאגה… – והיא, החכמה, נמנעה מהוסיף דבר…

ובין כה וכה היגעה שלשום המערכה לקצה – –

היאך היתה ההתחלה? – יצאנו לבדנו מבעוד יום. עלינו להר מעֵבר אחר, מצד דרום. במכוּון ביקשתי להרחיק קצת מן העיר. היינו עולים בהר ושוהים, עומדים ומסתכלים בשפעת המראות הפזורים בין בתרי הגיאיות, בין צלעות ההרים ובקסמי־הנוף הרחוקים.

אכן היה הלב מוצף ערגה. עם זה עייפתי. מאליהן כמו פרצו מחזי גניחות־אנחות, ספק מן העליה עד לעיפה ספק מרגישות עד לכמיהה…

במפנה שבמעלה־ההר עמד תחתיו ואמר" – מוטב שנשב וננוח קצת, רואה אני שאַת עייפה היום.

– אכן עייפה אני… לא כל־כך מן העליה כמו מן “הַהַם” (דאגה).

– דאגה? כלום ספינותיך מהלכות בלב־ימים? מה דאגות לך?

– מציפיה, מחשש, שמא לא אזכה בעיני הראשוּת בקיבוץ… ואז – אנה אני באה?

– אַת מחכה פחות משבועים, ואנו בשעתנו, קבוצה בת שלושים וחמישה בחורים ובחורות, חיכינו יום־יום כמעט, כשנה תמימה, עד שנתבשרנו לעליה להתישבות במקומנו. ואז היה עלינו לברוא הרבה דברים יש מאַין, או מתוך מחסור בצרכי־קיום ובאמצעי־עבודה, ואילו אַת הולכת אל המוכן, אל קיבוץ ותיק, פורה, מתפתח – עליך רק להתאמץ לעבוד ולהצטרף לחיי הקיבוץ.

– זו בעצם הדאגה. האצלח? האמצא את מקומי, את עצמי, במערכת־חיים לא ידעתיה מעודי? האם לא איראה כאחת זרה בקרב משפחה גדולה?

– ראי־נא, חביבה, – כך אמר, – חשיבותו ויתרונו של הקיבוץ הם בעצם בזה, שהפרטים, הרבים, עלולים להצטרף לכלל, להויה כללית. הם מהווים אחד לרעהו משענת, עידוד, בטחון, בתנאי, כמובן, שהמצטרפים לקיבוץ מאוחדים בדעה, בשאיפה, במטרה. הציר המרכזי בגלגל הקיבוץ הלא הוא העבודה. העבודה בקיבוץ, לכאורה, הריהי ככל עבודה, ענין פשוט, ישן־נושן, רגיל והכרחי, ובכל־זאת בעבודה שם – משהו חדש, הרגשה חדשה, רוח חדשה. אתה עובד ויודע שאין אתה עבד לעבודה; אינך עובד בשביל מישהו; אין סביבך מעביד. הכל עובדים. אין בעבודה בקיבוץ אף כל־שהוא ממידת ההתמרמרות, הרוגזה, העוולה, הנעוצה בעבודה, שאדם עובד בשביל אחר… אפילו העובד ברשות עצמו מרגיש בתוך תוכו תלות כל־שהיא בקונה, שעליו לרכשו, למשכו ואף להחניף לו קצת. העבודה בקיבוץ נקיה מכל שיירי־פסולת אלה. וזולת זאת עוד ערכים רבים, נעלים, צפונים ברעיון העבודה, שודאי קמעה־קמעה תעמדי מעצמך עליהם. ואחרי שעות העבודה הרי חפשי החבר לגמרי לעצמו, למחשבותיו, לתכונותיו, להלכי־רוחו. ואַת הלא שותפה את בכל רצונך ורוחך לשאיפותיו ולמטרותיו של הקיבוץ ותרגישי איפוא את עצמך כיתר החברים בלא כל חשש של “זרוּת” או איזה שוני שהוא –

– כן, חביבי, כל דבריך נכונים, אלא שההבדל ביני ובין שאר החברים הוא כהבדל שבין בן־אדם בריא ובין בן־אדם שנעשה לו ניתוח כדי שיבריא… אני, בדרך משל, כלאחר ניתוח… לאחר עקירה… הפיכה… בריחה… האם לא יקשה למנותח להלוך ולפעול כדרך אדם בריא מטבעו? האם לא תסכים, שזקוקה אני למשענת מיוחדה בשבילי?… על־כן דאוגה אני… יראה אני… וזולת זאת הרי חסרה אני לשון… לא אדע דבר… לא אבין אשר סביב לי. לוּ היית אתה חבר באותו קיבוץ – הייתי צועדת בדרכי מלאה תקוה ובטחון…

– נמצאים כמה חברים מארצות המזרח בקיבוצים. ייתכן מאד שתמצאי בקיבוץ חברים כמוני… הם יעמדו לימינך…

– חברים כמוך? מסופקה אני… אולי… אבל אתה לא תהיה שם…

וטרם ינסה להשיב לי דבר הוספתי מיד: – והרשני־נא עכשיו לשאלך את אשר רציתי לשאלך כמה פעמים: אתה, שכולך חדור אהבה, אמונה והערצה לחיי הקיבוץ – איכה עברת לחיי עיר? האם לא יכולת לעבוד אותה עבודת פקידות, או עבודה אחרת, בקיבוץ? אני תמהה כל־כך עליך – מדוע רחקת מן הקיבוץ?

– מפני סיבות רבות, שונות, חזקות ממני… לא יכולתי לעמוד נגדן…

היה דברוֹ עצור… עצוב… בכל־זאת העיזותי ואמרתי: – איש כמוך, שכל־כך יקרים לו חיי הקיבוץ, תמהה אני איכה תמצא סיפוק ושלוה בחיי העיר?..

– אכן, אין סיפוק ושלוָה עמי… אבל לאחר אבדן רעיתי – לא יכולתי כלל להימצא באותו קיבוץ. ניסיתי, התאמצתי וביקשתי לשכוח, להתגבר – וכשלתי. ניסיתי, כמובן, לעבור לקיבוץ אחר – מתוך תקוה שאירגע. אבל בינתים קרו אסונות אחרים. שני גיסי, שני בחורים חסונים היו קרבנות במלחמת־העולם. האחד נפל במלחמה באל־עלמיין בחזית אפריקה, השני נפצע ברגלו ובידו ונשאר נכה לעד (האח הבכור היגר לאמריקה לפני שנים רבות – ונעלמו עקבותיו). נפל עלי משא שתי המשפחות שלי ושל רעיתי. שבע נפשות. אין זולתי תומך בהם. ואי־אפשר לסחוב בקיבוץ שבע נפשות אחר כוח־עבודה אחד. בעיר, במאמצים רבים אני נושא בעוֹל.

לא אזכור בדיוק את אשר אמרתי לו מצערי עליו, מהערצתי אותו… אבל אזכור שהתאמצתי, או התחצפתי, ואמרתי: – רואה אני שאתה בעצמך זקוק לעידוד, לעזר בחייך. מודע לא תמצא לך חברה להקל מעליך… סלח לי אם אני נוהגת אולי לא בנימוס, אבל אני מעריצה אותך על סבלך, על ענוָתך, ומהרגישי עצמי כידידה לך העיזותי לשאלך…

– אין פגם בשאלה. רבים ישאלוני. אלא לזולתך איני רואה הכרח לענות כראוי… אבל לך אוֹמַר: עדיין לא אוכל לשכוח את רעיתי… היא חיה בעיני עד היום – כביום נפלה. איני יכול לעקרנה מלבי… היא עמי תמיד… לא מצאתי נחמה… לא מצאתי תמורה… עד היום…

בלא רצוני דובבו שפתי:

– היא ודאי היתה יפה…

– מאד. דמות נהדרה, נדירה…

הוא הוציא מחפישת־עור שבכיסו צילום.

דבקו עיני בה. אכן, דמות נדירה. צפה דמעה בעיני על אבדנה… על שברו ועל שברי… מי אני, מה אני לעומת זו? איכה נואלתי להעפיל אל שיאים לא לי?..

אותו רגע ראיתי עצמי כהלך תועה בחשכת הלילה, שרץ שעות רבות בכל כוחותיו לקראת שביב נוצץ מרחוק… ומשנוכח שאחרי כוכב נוצץ באופק רדף – יפול על פניו ויילל בבכי – – –

ומחר, מחר יוצאת אני לקיבוץ למבחן, למאמץ, לתקוה – איכה אבואה שמה ואני שבורה?– – –

 

פרק ארבעה־עשר: בראשית    🔗

לפנות ערב הגיעה לקיבוץ מ. ו. בלוית נסים נחום. בעתות הבוקר – סבר נסים – אין איש כמעט בקיבוץ, למה תשב איפוא יום תמים בודדה באפס מעשה?

משנכנסו לתחום הקיבוץ, לאורך שדרות ארנים רמי־קומה, עדיין שלטה השמש במערב בשפעת זהרה. צללים עבים, ארוכים, נמתחו לעבר המזרח. המעבר בשדרה כמו נחצה לשנים: עצמת־זיו מזה ואפלולית־צל מזה…

חסכה תמרה דברים בפיה וצעדה מחרישה כמאזינה לרחש־מה. הבחין נסים, דרך מבט חטוף, כעין חורורוּת בפניה. מיד לקח עליו צורך הדיבור והיה סח דברים לפי שסח, כדי שתקל לתמרה השתיקה.

הגיעו למשרד המזכירות (צריף מחולק לשני חלקים). כל סדר רישומה כמועמדה לחברוּת בקיבוץ, יחד עם הוראות שהשמיע המזכיר בסדרי העבודה – לא ארכו אלא כעשר דקות. כן הודיע לה שהמזכירות ניאותה לה, לפי בקשתה של כרמלה קפלן, לנהוג בה בדרך יוצאת מן הכלל, שתעבוד במשק חודש או חדשים חצי יום בלבד, משום ש“מעודה לא הסכינה, וגם אבותיה ואבות אבותיה לא הסכינו לעבוד עבודה גופנית כל־עיקר”.

לשמע דברי המזכיר השיבה תמרה ברגישות: יראו־נא מה סבוך ומה נלעג גורל אנוש: הרי כל רצונה להיות דומה־שוה לגמרי לכל החברים, לבל יהיה שום דבר מבדיל בינה ובין הכל. ועם זאת, ברגע הראשון לבואה הנה, היא עצמה מוכרחה לבקש לעצמה הפליה, הפליה שאינה מעלה אלא מגרעת. גורל אדם… אך מקווה היא לפסוח בהקדם על לעגו של הגורל, כמו שפסחה לא פעם אחת…

יצאו מחדר המזכירות להובילה לצריף שהוקצה למעון לה. בדרך צירפו אליה את החברה תמר, ששומעת צרפתית וקצת אנגלית, ותוכל להיות לעֵזר לתמרה עד שתתרגל לחייה החדשים, ועוד שתים חברות נספחו אליהם.

הצריף קטנטן, שלוש על שלוש אמות, רהיטיו: מיטה, שולחן, שני שרפרפים, כוננית לספרים. במבוא הקטן, בן אַמה ארון לבגדים. בצריף – חלון קטן מכוסה וילון ירקרק.

פתח פיו נסים נחום ונאם נאום בלשון צרפתית מליצית:

“הנה, חברה נעלה, נמסר ‘ארמון’ זה למשכן לך. אַת חופשיה לנוע בו כאַות־נפשך ממזרח למערב, מצפון לדרום. אמנם ייתכן שהוא נופל במעט או בהרבה בסגנון בנייתו, ביפי מראיתו ובמרחב שטחו, מארמונות אבותיך בדגסטן או בבגדד. אולם אנו תקוה ואמונה, שלא תדעי בארמון זה כל דאגה, כל מחסור וכל טרדה, גם מצוא תמצאי בו שלוַת נפש, שמחת־חיים ונועם־שכנוּת, כמו כל אלה הדרים ביתר ‘הארמונות’ מסביב. ובעצם, כל השטח במחוז זה, על שדותיו, יערותיו, פרדסיו וגניו – הכל שייך לך כשם ששייך ליתר שכניך. תהי כניסתך בו בשעה טובה ומוצלחת, אמן”.

מחיאות־כפים סוערות…

יצאו לסיור במשק, בתי־הילדים, הגנון, בית־הספר, בית־התרבות, הרפת, הלול, חדרי־הדגירה וכו' וכו'. עם הערב היום נכנסו לחדר־האוכל הגדול.

בני לויתה, תמר ונסים, הקלו לה בפעם הראשונה מציאותה בתוך שפעת רשמים, אנשים, תופעות, שיחות, הכּרות והתוַדעות.

אחר ארוחת־הערב ליוו תמרה והחברות את נסים לדרכו העירה.

ליד האוטובוס עמדו וחיכו והיו מטיפים זה לזו וזו לזה תודות וברכות. משהגיע רגע הנסיעה – אחזה לתמרה פעימת־לב חזקה ובעיניה נתלתה דמעה. התחזקה ואמרה לנסים בלשון ערבית: אם שנתראה שנית או שלא נתראה – לעולם לא אוכל להגיד לך את אשר ברצוני להגיד לך. אבל ברי לי, שמרחוק אדבר אליך תמיד כדבר אדם אל כוכב בשמים…

שבו החברות עם תמרה ונכנסו לחדר־האוכל. אותה שעה היו מצטופפים רבים סביב אחד כאילו מצפים למתת מידו… סחה לה תמר ענינו של סידור העבודה. קרבה עמה אל הסדרן וקבעו את עבודתה למחר בגן־הירק.

למחרת היום בבוקר, לעת צאת הכל לעבודה, הביאתה תמר למקום עבודתה. גן־הירק משתרע לאורך עשרים דונם ולרוחב עשרה. רחוק, ממנה והלאה בקצה השני, נראו כמה בחורים ובחורות בעבודתם.

תמר הראתה לה דוגמה ודרך לעבודות השונות: סימון ערוגות, עידור, זיבול, השקאה וכו' – הסבירה לה סדר העבודה ויעצה שתעבוד כמה שתוכל, לאטה. בירכתה לשלום, פנתה לדרכה והלכה לה (היא עובדת השבוע במטבח).

כמו עברה רעד קל לתמרה: “היא הלכה לה”. רגע דמתה כאילו נעזבה לנפשה בלב־ים ועליה לשחות ולחתור לבדה אל החוף. ברם, מיד התנערה ואמרה לנפשה: דומה, בצדיה נעזבה לבדה, כדי שתלמד מן הרגע הראשון להלוך ולפעול באחריות עצמה. זה סימן שבוטחים בה, שסומכים עליה. שומה עליה, איפוא, לא להכזיב ביום הראשון…

זה שנים רבות לא נטה לבה לתפילה ולתחנון. מכבר נגמלה מחסדי שמים. עתה, כמו בלא יודעים, דובבו שפתיה חרש: ריבוני, תנני ואצליח היום בפעלי!

כשהניפה את המעדר והחלה בעבודה – כמו גל־גיל הציפה וכל חושיה עלצו בה, בדומה לילד שהעניקו לו חפץ יקר של גדולים. אותו רגע נאחז מבטה במרחבי הנוף ההדור, למן מדרוני הגבעות הרחוקות ועד לגושי החורשות הירוקות־כהות בשיפוליהן. כל המרחב מסביב כמו אָצל שלוה, בטחון והוד. הנה, מקום נאה זה – אמרה לנפשה – יהיה לך “מעמל” (בית חרושת) להתחדשותך, לעיצובך. רגע נקרשה דמעת־גיל בעיניה.

מיד נזדקפה וניערה מעליה כל אשר ייעור ויהמה בנפשה. אַל לה להימשך לעת כזו אחרי הרהורי לבה ומראות עיניה. לעבודה!

היא עדרה ועדרה שעה ארוכה בלא הפוגה, בלא שהיה, כעני רעב, שהוזמן לשולחן־נדיבים, המגיח אל קרבו מכל אשר בשולחן ככל יכלתו ולמעלה מיכלתו.

מפעם לפעם זקפה את קומתה, פנתה לאחור, מדדה במבּטה את השטח המעובד מאחריה והתבוננה לפניה לשטח הבּוּר – והמשיכה בעבודתה ביתר שאת.

בצל המגבעת הגדולה, רחבת־השולים, לא הרגישה ביותר בחום השמש שעלה וגבר.

מתוך עייפות ישבה וסעדה פת־שחרית שניתנה לה. היא נזדרזה לשוב מיד לעבודה, מחשש שמא ההפסקה תפיל עליה עצלות. בדייקנות מדוקדקת מילאה אחר הוראות תמר, הסיחה דעתה מכל הרהור ורעיון שמחוץ לעבודתה כמי שמשקיע כל־עצמו בעיון בבעיה נכבדה, או כאילו עבדה בהתחרות את מי־שהוא נעלם מעיניה. היא נמנעה גם מהביט אל השעון, כמבקשת לבטל היום את ערך הזמן. לא הזמן חשוב היום אלא המקום, גודל השטח המעובד.

מתוך כך היתה מופתעה ונרגשה כשנישא בחלל האויר הולם־פעמון עז – עת הצהרים.

מיהרו השעות לחלוף. כשהניחה את המעדר מידה היו זרועותיה יגעות ובכפות ידיה עלו אבעבועות.

אותה שעה ראתה את תמר הולכת ומתקרבת אליה. עמדה תמרה והתנצלה לפניה: מעט עשתה היום. אולם יום־עבודה ראשון הוא לה בחייה. מחר תקוה “לכבוש” שטח גדול יותר.

אמרה תמר: יפה לך שאַת רואה את השטח הגדול שלפניך, אבל אני רואה את השטח מאחריך. שטח זה הוא בבחינת “יסוד”. אם כך עלה בידך היסוד – הקם תקימי עליו את בנינך, בנין חזק וטוב.

רוַח ללבה כשמוע תלמיד דברי־שבח מפי רבו.

היא צעדה לאטה עם תמר לחדר־האוכל. בקרבה קיננה הרגשה קלה וטובה כהרגשת השב מן המערכה כמנצח…

לאחר ארבעה־חמישה שבועות, משעברו ימי התהיה, רשמי ההפתעות וחבלי ההתאמצות בחייה החדשים – היתה כל כולה נתונה עתה בינה לבין עצמה לחפץ אחד: להסתגלות בקיבוץ כאחת מרבים. שמחה גדולה קיננה בקרבה, כשהרגישה שהיא הולכת ונבלעת במהלך חיי הקיבוץ. וכזאת הרגישה בימים שלא עלו על לבה מכל וכל הרהורים מן העבר, לא זכרונות ולא ערגונות, לא היסוסים ולא ניחושים, לא ספקות ולא עצבונות. ונהפוך הוא: היו ימים שחשה בנפשה בשמחת הוייתה החדשה, בנביטת עצמה בקרקע זו, בתקותה לעתידות טובים כמשאלות־לבה הכמוסות…

אך, עם זה, פגם אחד עמד כחיץ בינה ובין גוף הקיבוץ: חסור ידיעה כל־שהיא בלשון העברית. חסרון זה מבליט על כל צעד ושעל את מהלכה הרופף בנתיבה החדש. לא זו בלבד שהיא מהלכת כה וכה כאילמת, בלא כל יכולת להגיד דבר, להשמיע הגה, להגיב על מבט־עין, אלא היא מהלכת כאן גם כחרשת, בלא לקלוט מסביבתה לא משפט, לא מלה ולא בת־קול. ומכאן – הרי רואה היא ושומעת – על שני דברים עיקריים הקיבוץ עומד: על העבודה ועל השיחה. כאן מדברים יותר מאשר בכל מקום אחר, שהרי אם בקרב כל חברת אדם הנתיב מלב אל לב הוא השיח – כל־שכן בקיבוץ, שכל־עצמו קיים על נתיבה חדשה, גדולה, רחבה. כאן, דומה יש צורך בגשרי־שיח חזקים, בטוחים, מלב אל לב. כאן, רואה היא, הדיבור הוא צורך־חיים. בת־קול החיים, צד שני של מטבע־החיים. אולי משום כך רמים ושואנים הקולות מדי…

ואילו היא כל שיחותיה תחומות גדורות בינה לבין תמר, העומדת תמיד לימינה והמראה לה יחסי רעוּת וחיבה כל הימים, או שפעמים יחטוף עמה חבר זה או זה שיחה קלה בלשון דלה בצרפתית או באנגלית או בעזרת גמגומי מתורגמן. אלא שהתנחמה בנפשה שתקבע שעות ללימוד השפה וסוף־סוף תתגבר על מכשול זה.

ובאחד הימים ההם (בחודש השני לבואה), ביום “חמסין” לוהט, כששכבה בצריפה לאחר ארוחת־הצהרים, אף שהיתה יגעה מן החום ושבורה ממאמץ עבודה – היתה הרגשת שמחה עמה. רוח קלה עברתה ונשמה לרוַחה. נעימת־זמר חשאית התרוננה בה. אכן, זו הפעם הראשונה מעת בואה הנה העלתה חרש זמר ערבי בפיה:

יָמְים כֹּה צִפִּינוּ לָהֶם,

רַבּוֹת חָלַמְנוּ עֲלֵיהֶם –

הִנֵּה בָאוּ עֲדוּיֵי גִיל אַהֲבָה.

בּוֹאָה, אֶחָא, נַחֲלָתִי רְחָבָה…

עם זאת נדדה שנתה מעיניה. העייפות לא הפילה עליה תרדמה, ככל הימים, מחמת החום החזק. קמה, הלכה והתקלחה שנית. אז נגוזה השינה כליל מעיניה. אולם הרגשתה הטובה לא עזבתה. לוּ היה מי־שהוא לידה לשיח כל־שהוא לעת כזו, היה נעים וטוב. אז נזכרה שוב בדברי כרמלה בשעתה, כפי שעלו על לבה כמה פעמים באלה הימים. עד מה מיטיבה כרמלה לחדור לתוכן של תופעות, אם גדולות אם קטנות. אז, כשסחו באחד הערבים בביתה בקושי שבחסרון ידיעה בלשון, מיד אמרה כרמלה: בשבועות הראשונים בקיבוץ תראי עצמך נאלצה לדבר עם עצמך… המראות והחויות בסביבה החדשה יציפוך דברים. אַת תרצי מאד לדבר, להביע, להתבטא… אז תראי הכרח לעצמך לכתוב את הדברים, תרשמי דבריך ביומן. כל־אימת שתרגישי צורך לדבּר – תרשמי את הדברים. גם אילמלא חסרת ידיעה בלשון, ראוי מאד שתעלי רשמיך, ככל שיאחזו בך, ביומן מיוחד. בכלל יש והיומן ייהפך להויה חיה, בדומה לחבר אינטימי, שעמו מדברים על הכל… על הגלוי והכסוי, על הנתפס והבלתי־הנתפס… כי הוא תופס הכל ושומר על הכל, עד שהכותב עצמו נתפס ליומן כאל חבר, בן־לוָיה נעים־שיחה.

כך האריכה כרמלה בהצעתה והסבירה דבריה בהחרבה כדרכה.

אז לא הבינותי את דבריה לכל משמעותם, וזולת זאת אמרתי לה את האמת: חולשתי לגבי כתיבה. אינני קלת־כתיבה. גם כתיבת מכתב עולה לי בקושי. ויומן – יומן כותבים סופרים, אנשים חשובים. מה אני כי אנהל יומן?

כרמלה עמדה על דעתה: אם תרגישי צורך לכתוב – לא תקשה עליך הכתיבה. אַל תתאמצי לכתוב. אל תכתבי בלשון משופרה, בסגנון מיופה. כתבי כפי שאַת מדברת. והרי את מיטיבה לדבר, להתבטא. לא לשם מחמאה אני אומרת זאת, אני מציינת עובדה. כתבי איפוא כפי שאַת מתבטאת. בקשי בכתיבה רק להתבטא, לא להתהדר בסגנון.

ובה בשעה קמה כרמלה, הביאה מחברת עבה ותחבה אותה בין חפציה. הנה היא בכוננית…

תמרה קמה, לקחת א המחברת בין ידיה.

משביקשה להתרכז ולהגיע אל מה שרצתה “לדבר” היום נוכחה, שהרבה דברים, חויות ורשמים, אחזו בה מיום בואה הנה וצפנה אותם בחוּבּה, כמי ששומר חפצים מסוימים בתחתית הארון. עתה, כמו כולם ניעורו בה… יתרוצצו בה… הוא אשר אמרה כרלמלה החכמה: הדברים יציפוך…

והרי הכרח לשים סדר בדברים… ראוי להתחיל בראשונות ולהמשיך בבאות… תתחיל מן היום הראשון, בעת דרכו רגליה בתחום הקיבוץ… דבר־דבר ביומו – יומן!

הצטחקה בינה לבין עצמה ואמרה: על־כורחך אַת כותבת יומן. אבל – יהא זה נעשה בצנעה. בהסתר, בהחלט. אַל ידע איש. ענין נפשי. רק שלה. אפילו תמר לא תדע. אכן, מי יודע מה צורה ומה טעם יהיה לכתיבתה. האם לא יהיה זה מין סגנון בלול־נבוב? אבל, יהיה אשר יהיה הסגנון, הדברים עצמם הכרח גמור שיהיו – כפי שהיא נוהגת בשיחה – גלויים, ברורים, אמיתיים בתכלית.

פתחה את המחברת ואמרה כמלגלגת על עצמה:

29.05.46

בשם אללה הרחמן הרחום:

היום הראשון לבואי לקיבוץ מ. ו.:

ברגע שנכנסתי יחד עם נסים בשדרת האילנות, לא ידעתי מה היה לי. כאדם שנתפס במערבולת מים, כן נתפסתי במערבולת רגשות. אחזוני פחד ושמחה כאחת. מועקה הכבידה על חזי. ובו ברגע גם נשמתי לרוָחה. הלם לבי כהולם פטיש. חסרחורת־רגע עברה עלי אז, ולא אדע היאך ולמה – צפה לעיני, כמו בסרט מחזה, דמות סבתא מַימוּנה. פניה היו עגומים־זועפים. כך ראיתיה אך פעם אחת בילדותי. כמו הביטה עלי במבט טעון רוגז ורחמים כאחד. נתרעדתי. דימיתי: הנה תימוגנה ברכי ואפול. ואולם כמו יד רכה, טובה, נגעה בי נגוע ולטף… אפשר מציאותו של נסים על־ידי עשתה זאת. כל אותם הרגעים לא חדל נסים מדבר. לא אדע מה דיבר, אבל – כאילו ביקשתי ממנו – לא פסק שיחי.

כשרשמו וסידרו את הדרוש במזכירות – הייתי נרגעה. בעת הסיור במשק – כחצי שעה – הייתי כמו נפלתי בכוכב הארץ אל כוכב חדש. כל אותה העת עמדו לעיני מראות כפרינו אנו בעיראק, וביחוד כפרינו אל־ריפא ולשתה. הרי לך כפר – אמרתי לעצמי – כל שנכנסו במוסד אחר מוסד ואני כולי תקופת־הפתעה. הנקיון, הטוהר בבתי־הילדים, הנוחיות הנעימות השוררת בכל, הטיפול, הדאגה, החינוך בקרב הילדים לסוגיהם – כל אלה נראו בעיני כאגדה. מטיפול ומחינוך כזה אין פלא אם יצאו אנשים חדשים, טובי האנשים. לא יכולתי לבלי הגיד למטפלות ולמחנכות: רואה אני בהערצה את המקום הזה כדוגמה ומופת לחברה אנושית חדשה. ארמונות מלכים לא ישווּ בערכם למוסדות כאלו.

ובמדגרות – פלא פלאים! חשבתי שיהתלו בי – אבל לא, אין זו מהתלה: שלושת אלפים ביצים ליום! שלושת אלפים ליום מקיבוץ אחד, ויש קיבוצים – אמרו – מפיקים יותר. עד כמה שנשאר בזכרוני בכפרינו: ברפיע ובשלתה שלנו, היו אוספים כארבע מאות ביצים לחודש! וברפת – הרי אלו פרות כגבירות נכבדות: אביבה, חביבה… עדה… צילה, ואחת ברכה, מעניקה שיא עצום – 6,000 ליטר חלב לשנה! ואכן מגיע להן לפרות מהוגנות, נדבניות ונקיות כאלו משכן־נאה ונקי כמו לילדים היקרים, וראוּיות הן למטפלים אינטליגנטים כאלה והם ראויים להן. ברכת אללה עליכן, פרות גבירות מכובדות!

והנה בית־תרבות. בית־תרבות בכפר! צריף גדול, מרוּוח, מרוהט בפשטות נאה. כסאות־ישיבה נוחים לקריאה. עתונים יומיים, שבועונים, ירחונים. בספריה – אומר הספרן – קרוב לשלושת אלפים ספרים (שמעו, עמי ערב, והבינו!). אם במספר הביצים וכמות החלב יש איזה יחס כל־שהוא בין הכפר היהודי והכפר הערבי – אולי אחד למאה – הרי בספרים אין כל יחס. כאן אלפים – וכאן אפס. והאפס – אכן – מפחיד…

בחדר־האוכל משפחה כבירה בת מאות נפש, בחורים, בחורות, גברים, נשים (בלי ילדים. הללו – שולחנם ומאכלם לחוד). שאון־שיח. שלל פרצופים. מנהגי־חיים חדשים. ראיתי עצמי כאורח לא־מוזמן בחתונה גדולה, רבת־משתתפים. תמר מביאה לידי היכרות ביני ובין שני בחורים ושש בחורות בשולחננו: אחד מרוסיה, אחד מפלשתינה, אחת מהונגריה, שתים מגרמניה, שתים מפולין, אחת מאנגליה, ואני – מעיראק. סחים כל־שהוא בעזרת תרגום. מבטים רבים מן השולחנות הקרובים שלוחים לעברי, אלי: מי זאת הפרגית בין הנשרים? סקרנות מוצדקת. ואני, תוך כדי אכילה ושיחה, דעתי נתונה למראות החדשים בעיני, ביחוד למשמשים המגישים המאכלים לסועדים. הללו, רובם בחורים חסונים, לבושים סינר לבן. גברים עושים מלאכתן של נשים. בראיה ראשונה נראה הדבר בעיני נלעג. ואכן ברי לי, שגבר ערבי ייפגע ממראה כזה. כבוד הגבר שלו – ייעלב! איכה ישתטה גבר, ילביש עצמו סינר של משרתת וישמש את המסובים. גם את הנשים! יא עֵיבּ! (איזו בושה!) אני הסברתי לעצמי את מראה עיני: אם שויון בין גבר ואשה – הרי שויון בכל, בגדולות ובקטנות. מה שלא עלה על דעתי מעולם – ראיתי בפועל כאן. עובדה קטנה כזו, שבעיני הגבר הערבי הריהי כהר גדול, כאן כבר פסחו עליו בקלות ולא ירגישו בו… הגברים עושים “מלאכת־נשים” זו בלא כל סימן “מלאכותי”. הם טבעיים. וזהו – כלומר, הטבעיות – הישג בשטח השויון.

אחר ארוחת־הערב טיילנו בחוץ מסביב לקיבּוץ עם תמר. נספחה אלינו חנה (עתה גם היא ידידה טובה שלי). נצטרפו עוד שני בחורים. התהלכנו וישבנו לנוח. מפעם לפעם ניסה אחד הבחורים לגלגל שיחה עמי ולדעת מה על־אודותי. תמר – משכה לענין אחר. היא חכמה, נבונה, בעלת טעם לטיף (עדין). יום־יום מתהלכת אני לרוב עמה – ולא הראתה כל סימן להביאני לידי שיחה על עצמי (רק לפני יומים שמעה מפי, מרצוני, משהו על עברי). היא ישרה וגלויה, חביבה ונעימה ביחסיה. היא לי כאחות. טיילנו כשעתים ליווּני עד צריפי.

בצריפי הקטנטן מצאתי עצמי בהרגשה טובה, נעימה. ישנתי למנוחות, אם כי חלומות, קטעי חלומות (כפי שפוקדים אותי תדיר לרוב), פקדוני בלילה הראשון גם פה במקומי החדש. הפעם היו החלומות גדולים, בהירים, מקצתם מפתיעים – משונים, מקצתם מסוכסכים – מבולבלים, ובסך־הכל תמוהים. אני זוכרת קטעים מהם משום שחזרתי עליהם כמה ימים ונחרתו במוחי. הנה משהו: הפרקליט אַבּוּ שאכּר התנפל שוב עלי במשרדו… והוא גמר את “המאבק” באמרו לי ברוב רגש: יום יבוא ותזכריני לטובה… אז תגלי לי אהבתך. ובדרך טבעית שבחלום – נשתלב מעמד זה במעמד אותו בחור עשיר “ששאל אותי” (שביקש את ידי) כשהייתי בת שש־עשרה או שבע־עשרה. אז בשעתו לא ראיתי את פניו, אבל בחלומי – אנו משקיפים ליד הדיג’לה“, והוא עומד לפני מלובש נאה, פניו נאים וטיפשים ואמר לי: אם אַת אוהבת כל־כך את הקיבוץ – אני אעשה לך קיבוץ! לא ייבצר ממני… והוא הגיש לי מתוך התפארות יתירה – עדי־זהב משובץ פנינים… ו”מובן" שבו ברגע עבר המעמד על הר־הכרמל ונסים נחום לידי. אני פונה לנסים ואומרת: מך דעתך על “אישנו” זה? הוא מצחיק כקוף.

אֵלוּ חלומות! חבל שהחלומות הם … חלומות!

2.6.46

שבתי היום להמשיך לרשום עוד דברים הכרחיים מן הימים או השבועות הראשונים. מכאן ואילך ארשום כל דבר – אם אראה צורך בו – בו ביום שיתרחש.

לאחר חמישה־ששה ימי־עבודה (חצאי ימי־עבודה) ראשונים – דימיתי כאילו מתחילה אני לשלוח שרשים, לא שרשים, אלא חוטי שרשים, תחתי. אז הציעו לי להחליף את העבודה בגן־הירק בעבודה אחרת, כי הכאיבו לי השלפוחיות בידים. אמרתי להם: אם מחמת פחיתות יכלתי בעבודה זו רוצים להחליף את עבודתי – הצדק עמם. אבל אם כדי להקל עלי את העבודה – איני רוצה בכך. אהבתי את העבודה בגן־הירק. השלפוחיות, לאט־לאט, מצטמקות ונעלמות. קיבלו דברי והשאירוני ברצון בעבודתי.

יום־יום התאמצתי להשיג יותר, ולוּ גם מעט, מהיום הקודם. יום־יום למדתי בעבודה משהו חדש, טעמתי קצת יותר בטעמה של העבודה. דאגתי אך לעבודה, לשיפורה ולהתקדמותי בה. האמת: היה עלי מורא העבודה, שפיר יותר אם אומר: “הֵיבַּת” (מרוּת, הדרת־כבוד) העבודה, כאילו עמדה מאחרי גבי אחת דמות נעלמה, משל: מורה קפדנית, אך נכבדה ונעלה, ותבעה בתוקף: עבודה! עבודה!

ואחר שלושה־ארבעה שבועות הרגשתי עצמי מאושרה כי הגעתי כבר לשיא ניכר: הרגשתי עונג בעבודה. מאז עבדתי בגן פחות מיראה ויותר מאהבה. ופעמים הרבה אשקע שעות בעבודתי חפשיה לרוחי בלא לחץ פנימי ובלא דאגה שהיא. ידי יעבדו, גופי יתאמץ – אבל רוחי טובה עלי. אני כפופה פה בשתילה, בעידור, בניכוז או בתלישת העשבים ורוחי תרחף באשר תרחף: בבגדד… בלבנון… בביתנו על־יד סבתא מימוּנה… בהר־הכרמל על־יד נסים… ועם כולם אני סחה ומתוַכּחת על הקיבוץ, על רוממות החברה האנושית החדשה ויותר מכל על העבודה… איך אמר לי נסים היקר, כשסח לי על העבודה? – “ערכים רבים צפונים ברעיון העבודה (אז לא הבינותי מה מובנו של “רעיון” העבודה), ובודאי תעמדי מעצמך קמעה־קמעה על הערכים האלה”.

ואכן קמעה־קמעה הולכת אני ועומדת עליהם מעצמי ומשיחותי עם תמר, עם חנה או עם אחרות.

לשעבר קראתי מעט על־דבר העבודה. פה אמרה לי חנה, פעם לכשאדע עברית יהיה עלי לקרוא דברים עמוקים־מופלאים מאחד סופר־פועל זקן (אד. גורדון שמו, כמדומתני). ואולם אנוכי מעצמי, מהרהורי בשעות העבודה ולאחריה – החילותי לראות את העבודה בעינים אחרות, רצוני לומר: בהרגשה או בהערכה אחרת. מיום ליום נצרפים ומצטרפים בקרבי, כמו מאליהם, רעיונות והשקפות על העבודה.

לי עצמי, בשבילי, אני רואה עתה את העבודה כתרופה גופנית וכהבראה רוחנית. כל שאני עובדת ומתיגעת זוכרת אני את הבטלה אצלנו, בקרב אנשינו. רבים: גברים, בחורים מבוגרים, עלמים צעירים – התהלכו בטלים. איש לא עבד, איש לא שלח ידו במלאכת־מה, או בענין־מה. ישבו. שוחחו. עישנו. לגמו קהוה למכביר. התוַכחו. צעקו. העבודה כאילו נעלמה מעיניהם ונעדרה מן העולם. אפשר משום זה – משום שלא עסקו באיזו עבודה גופנית שהיא – הסתכסכו, התקוטטו (עתה אזכור: כמעט תמיד היו נתונים אלה או אלה במחלוקת, בגערות, ברוגז, על ענינים שלא הבינותים אז, עתה אבינם למדי). ברור: מכיון שלא עבדו, מכיון שלא היה להם מה לעשות, ובמה לעסוק – – התעסקו עם עצמם, הלכו אחר תענוגות, תשוקות, והסתבכו, כשלו, נפלו והפילו, הרימו קול־זעקה – התקוטטו… והרי העובד, העמל, אין לו פנאי להזות, לזומם מזימות, לדגור מעללים… והם, המתבטלים, המהלכים לשוא אחר השוא – אינם מרגישים כלל שהם חיים בזכות העובדים, הם קיימים, בכלל, באשר אחרים עובדים בשבילם, והם מתקיימים בעקיפין על חשבונם.

אפשר כתבו כבר אחרים דברים כאלה בספרים, אך אני חזיתים מעצמי, מבשרי, ואני כותבתם לעצמי.

והנה לפני ימים אחדים עבדתי חמש שעות שלמות כראוי. הספקתי הרבה. ובמשך כל שעות העבודה נדבקה בי מחשבה אחת ולא הרפתה ממני. סחור־סחור הלכה אחרי או אני הלכתי אחריה: אראה את העבודה כגורם היסודי, הראשון, המכריע, להויית האדם מקדמותו, מימים פרי־היסטוריים, מאז היה האדם. לוּ הייתי מוכשרה לכתוב איזה ספר, או איזה קונטרס על ההויה מקדמותה, על בראשית, הייתי מתחילה כך: בראשית ברא האדם את העבודה, כי האדם הקדמון בתקופת קדומים נבדל, לדעתי, מיתר בעלי־החיים והיה ליצוּר מיוחד – הודות לעבודה. ברגע הראשון, הקדום־קדום, שאותו יצור עשה בידיו את המכשיר הפשוט – פשוט, הראשון, אם כדי להגן על עצמו מפני חיות חזקות ממנו או כדי להשיג טרף לו – באותו רגע נולד האדם, לא קודם ולא אחר כך; מאותו רגע התחילה ההויה האנושית, התחילה תרבות האדם. אותו מכשיר “ראשוני” היה השלב הראשון בסולם־העליה של האנושות. אחריו באו פסיעה־פסיעה במשך אלפיט שנים שלב שני… שלישי… רביעי… בלי הפסק, לאין סוף. המוט הארוך שבחר לו האדם הקדמון ונעץ בקצהו אבן קשה־חדה להשתמש בו כגרזן והמוט הגבוה של האנטנה של הרדיוֹ הם שלבים בסולם ההתפתחות מאז ועד היום, ועוד הסולם נטוי ועוד שלבים יבואו. הרי ברור: העבודה יצרה את האדם. אבל גם האדם יצר את העבודה. הוא המציאה. אבל היא גידלתהו. העבודה תבעה מן האדם תחבולה, מחשבה, המצאה, חשבון, הבעה. רצוני לומר: העבודה הגופנית יצרה גם את העבודה הרוחנית, או מן העבודה הגופנית עלתה קמעה־קמעה, במשך אלפי שנים, גם עבודת הרוח: התבוננות, מחשבה, חקירה, עד לפילוסופיה ועד לאמנות לסוגיה – כלל תרבות הרוח.

עכשיו רואה אני שרשמתי תכנן של אלו המחשבות כפי שעלו בלבי, בעשרים־שלושים שורה. אבל שעה שהירהרתי בהן נדמה לי שאכתוב אֵילוּ עשרות עמודים. ואכן, תמול־שלשום, כשטיילנו בערב עם תמר וחנה, שוחחנו שעה ארוכה על הענין הזה והייתי מתרגשת ומתאמצת להסביר להן הרהורי, כפי שעלו בלבי בשעות העבודה.

כשעמדנו להיפרד, לילך לישון, חיבקתני תמר ונשקה לי: מגיעה לך נשיקה – אמרה – על מחשבותיך ודבריך.

עלצתי עד מעמקי לבי מנשיקתה. מעודי לא נעמה לי שום נשיקה כנשיקה הזאת… ואפשר בגלל אותה נשיקה רוחי טובה עלי כל הימים האלה.

10.6.46

אתמול התחלתי ללמוד עברית עם חנה (היא אחת המורות לקטנים בבית־הספר). היא הואילה לקבל עליה להורות לי עברית כמעט כל יום חצי שעה אחר ארוחת־הערב. היא ילידת הארץ ויודעת קצת ערבית. בשיעור הראשון כבר הרגשתי הקרבה והדמיון הרב בין הלשון העברית והערבית: שמות כל אברי הגוף כמעט הם בדיוק כמו בערבית וכן הרבה פעלים: אכול, כתוב, רכוב, שמוע ועוד. עכשיו יהיה עלי להתגבר על הדקדוק, שגם בערבית אני מתקשה בו, ואין ביני לבינו כל קשרי־חיבה. אבל יהיה עלי להתאמץ. בלא עמל החרישה והזריעה אין להגיע לקציר כל־שהוא.

28.6.46

לא רשמתי דבר במשך שבועים ומעלה, לא באשר לא נתרחש דבר במהלכי באלה הימים, כי אם משום שעדיין, מהעדר ידיעה בלשון, לא אוכל להבין לאשורם הענינים והריחושים מסביב לי. ולא ארצה לרשום דברים שאינם מחוּורים וברורים לי כראוי. ואמנם כלפי חוץ – יום דומה לקודמו ואין תמורות, ואילו כלפי פנים – בענינים ובהרהורים שבלב – אין יום דומה לחברו, כל יום כמעט ינבוט משהו חדש, כל יום יגלה צבע חדש, אבל עוד עלי להסתכל, לקלוט, לעכל. בבוא העת ארשום אשר ייראה בעיני כדאי לרשום. בדרך־כלל אני נתונה עתה אחר העבודה רק ללימוד הלשון.

 

פרק חמישה־עשר: שלבים    🔗

תמו חודשי־הקיץ על להט חומם וחד־גוֹניותם. עמם חלפה עונת העבודות התכופות והדחופות. אותם החודשים ארוכים־כבדים הטיבעו את חותמם על מציאותה של תמרה בקיבוץ כהטביע החותם את אותותיו על הדונג הרך. על שלושה דברים עמדה הוייתה של תמרה בחדשי־הקיץ: על העבודה, על לימוד השפה ועל מציאות עצמה בסביבתה.

באותם חודשי־הקיץ עמוסי־עשיה ורבי־הטרדה: קציר, בציר, מסיק ועוד כמה סוגי עבודה, אף־על־פי שחלקה היה מועט בכל אלה, אבל שותפה היתה ככולם, בדאגה או בשמחה, למהלכן ולהצלחתן של העבודות והיבולים.

במשך ששת החדשים שעברו ניסתה את כוחה ובדקה את נטייתה בכל סוגי העבודה כמעט: במטבח, במכבסה, במחסן־הבגדים, ברפת, בלול וכו‘; בכל מקום עבדה שבוע־שבועים, כמי שמנסה להתאים לעצמו, מתוך מלבושים רבים, המלבוש שמתאים לו – עד שהועברה בקביעות למחסן־הבגדים, בעיקר לגיהוץ, במקום שעובדות בו בתמידות עוד שתים־שלוש בחורות בתפירה, בתיקון וכו’.

מתוך כך, מתוך הימצאה מפעם לפעם בענפי־עבודה שונים ובצוות חברות וחברים שונים – נתגוונו שטחי ראייתה ונתרחב חוג מיודעיה־חבריה.

משהחלה לשמוע עברית ויכלה להחליף דברים ברב או במעט, ניסו מפעם לפעם חברים לחטוף שיחה קצרה או ארוכה עמה, אם בשעות העבודה, אם בעת הארוחה ואם בטיולי־ערב קצרים פה ושם. ועם הרגשתה הנעימה, שרבים מבקשים קרבתה ועם ששמעה לעתים מפי זה או זאת אמרות נאות עליה – לא העבירוה כל אלה על דעתה. דעתה היתה קבועה עליה: לא היא, כשלעצמה, הגורם המושך, אלא “הזרות” היא המעוררת סקרנות. ואם כי המדברים אליה היו שונים: זה סח בתבונה ובטעם וזה במתק־לשון, זה בניב פשוט וזה בדבר מורכב – דבריה היא היו תמיד פשוטים, מעטים, ובעיקר – כנים. את משפטה וגילויי־דעתה על כל אשר שמעה ועל כל אשר עמה – סיפרה לעצמה ביומנה מפעם לפעם.

לרוב בשעה מאוחרה, כשהכל ישנו שנתם – התיחדה עם יומנה. אכן, במרוצת הימים היה לה היומן לרע אהוב, נעים, נוח ונאמן, שאיש זולתה לא ידע מציאותו. בחדשים האחרונים לא נתפנתה בשביל היומן אלא לעתים רחוקות מחמת העבודות הדחופות והמיגעות שדרשו ידים עובדות רבות.

עתה, בתחילת הסתיו, מצפה היא לשני אירועים קלים – בשבילה חשובים – שעתידים לחול בקרוב: ביקורה של כרמלה אצלה ואחר־כך נסיעתה היא בפעם הראשוֹנה לתל־אביב, ואולי גם לירושלים, בימי החופשה שלה.

כרמלה כבר ביקרה אותה פעם, שבועות אחדים אחר התקבלה לקיבוץ. הביקור היה אמנם פתאומי וחטוף, אבל לבבי וחם. כאחות העוקבת בדאגה אחר צעדי אחותה ראתה כרמלה צורך לבוא לראות בעיניה בשלומה ובמצב־רוחה בחייה החדשים.

עכשיו הודיעה כרמלה על ביקורה וקבעה את היום בסוף שבוע זה. לפני בואה ולפני נסיעתה לתל־אביב רואה היא צורך נפשי לרשום ביומן מה שנערם בקרבה במשך השבועות האחרונים, שאם לא תעשה כך – יטשטשו הדברים ויכמשו.

בלילה בשעה מאוחרת ישבה על יומנה.

2.10.46

אתמול קראתי בפעם הראשונה כל אשר רשמתי ביומן הזה מאז החילי לכתוב – זה ארבעה־חמישה חודשים – ספרתי ומצאתי שלושים ושנים ימים או רשימות, רובן קטנות, מיעוטן קצת ארוכות. יש מהן שקראתין בשמחה, כמעט מתוך הפתעה; משל, כאילו קיבלתי פני ידידים חביבים שמזמן לא ראיתים. אבל בכמה רשימות לא אמצע בעצמי ענין רב. רובן הן דברים שלקחתי, או נכון יותר, שלקחו עמי מפעם לפעם חברים וחברות (יוסי, חיים, זאב, רפי, מנחם, צילה, רבקה, רינה). הדברים – זולתי עם תמר, חנה ושרה, הקרובות לי וחביבות עלי – דומים כמעט ברוב השיחות: איך נודע לי דבר הקיבוץ? מה הביאני לכאן? במה עסקתי “שם”? כיצד הגיבה המשפחה לנסיעתי לארץ־ישראל? היש עוד אישים או נוער, או חוגים, שחושבים על בעיות חברתיות, שמחפשים דרכי־חיים חדשות ועוד כאלה וכאלה. אכן, בכל שיחה, כמעט, יש משהו חשוב, לבבי, ובשעתם נראו לי הדברים כבעלי־משקל – אבל בכללם לא אראם עתה כחשובים. מכאן ולהבא אצמצם ברשימות כאלה.

אולם כעת אראה צורך לרשום כמה דברים מן התקופה האחרונה.

אתחיל מעבודתי במחסן־הבגדים. בכל העבודות השונות שעבדתי הייתי מרגישה שאני פוגמת משהו, שאיני מפיקה עבודה כמו שהיתה מפיקה אחרת במקומי. שאני מרֵעה לעשות (ולפעמים, לצערי, קילקלתי בממש, ביוחד במטבח. קללת אללה על השטן! לא אדע איך היתה מתחלקת מידי צלחת או כוס ונשברת). זה ודאי משום שלא ידעתי מעודי שום עבודה. אבל גיהוץ אני יודעת. תמיד גיהצתי בעצמי את שמלותי, ואכן החברות במחסן אמרו שאני מומחה לגיהוץ: ידי קלה, דייקנותי רבה וטעמי נאה במלאכה זו.

והרי על־ידי הגיהוץ רבות ורבים מבקשים ממני ש“אראה רצונם” (שאיטיב לגהץ לבושיהם). כשבאים לקחת מה שלהם – מניפים בשמחה את הבגדים ומביעים דברי תודה וחיבה.

בכן, צא וראה פתלתולי מסלולו של אדם בעולמו של הבורא: שאני עיראקית בת דגסטנים, אבוא ואתגלגל מבגדד לבירות, לחיפה עד הקיבוץ מ. ו. בפלשתינה – כדי לגהץ שמלותיהן של בנות פולין, הונגריה וגרמניה לשמחת לבן ולשמחת לבי!

גם מן הבחורים אני קוצרת לעתים קציר מחמאות – יותר מכל חבר או חברה בקיבוץ.

ובמחסן – אוירת־חברוּת קלה ונעימה. העבודה מתנהלת מתוך שיחת־דברים על כל שבעולם, ובפרט על הקיבוץ, על עניניו־בעיותיו, על חברים, ומובן מאליו – על חברוֹת. ושבעתים נעימה העבודה כאשר עובדות תמר, חנה או שרה ואפילו רבקה.

תמר – על שלומה (ישמרה האל) – זו סמל לטוהר־הלב. ארגיש עצמי עתה כמו עם קרובה מימים רבים. היא אינה אשה יפה – אבל יפיה בנפשה. יכול אתה, שתקרא מפניה הטובים את מחשבות לבה – ולא תטעה. היא שקופה וזכה. מן היום הראשון, בדרוך רגלי באדמת הקיבוץ, ועד היום – זה כששה חדשים – לא שמעתי דבר טפל או דעה עקומה מפיה. בשבוע שעבר ראיתי בפעם הראשונה את בנה הגדול, כבן עשרים, בא מהקיבוץ שלו. לא הייתי מאמינה שבן גדול לה. היא נראית צעירה. לא אדע ולא שאלתי מדוע הוא בקיבוץ אחר (אגב, בכלל קשה לי עדיין להתמצא בעניניהם של הבריות, שאני מכירה את הוֹוָם ואיני יודעת דבר על עברם).

ויש כאן חברוֹת שהן… נשים כמו בכל העולם, שאוהבות להשמיע דיבור מאחרי גבה של פלונית או אלמונית, שטועמות, כנראה טעם נעים ברכילות, או שנושאות – באופן נסתר – כביכול, אבל גלוי למדי – דבר־קנאה או צרות– עין במי־שהיא… וגם אני כבר זכיתי להינשא לעתים על שפתי אחת, זו רבקה – “האל יחליק דרכה”. פה, במחסן, מרגישה אני שאין עינה טובה עלי. אין לי אליה ולא־כלום – אבל לה יש אלי כל מיני דברים: גם דיבורים לא חלקים, גם מבטים לא רכים וגם בת־צחוק של לגלוגים. מה עשיתי לה – האֵל יודע. כשאני מדברת לפעמים בהתרגשות באיזו שיחה – היא מעירה שחשה היא בראשה… אם שותקת אני, כאשר יקרה לעתים – אמרה לי כבר פעמיים: מה הרוגז, תמרה? אני מדברת אליך… – ואני, באלוהים, לא רגזתי עליה כל־עיקר, אלא מתוך שָקעי באיזו מחשבה לא שמעתי דברה. היא אשת מזכיר החוץ. ואפה גבוה במקצת. ולשונה ארוכה, ועינה – לא זכה. אבל אני “איני עושה לה חשבון”.

חנה, מורתי הטובה, גם היא בעלת נפש יפה. אבל היא סגורה בעצמה, אולי יותר ממני. אף שיודעת הרבה וקוראת הרבה – אינה אוהבת להרבות שיחה וויכוחים. שתקנית היא. ידמה לי שהיא נושאת איזה צער טמיר בקרבה. לא אדע אם נכונה הרגשתי. איני אוהבת לגעת כלל בענינים שבלב, לא עמה ואפילו לא עם תמר. אותי מחבבת הרבה חנה (שמעתי פעם כשנכנסתי במקרה מהפתח השני של המחסן בלא שהרגישו בי, שהיא מגינה עלי בפני רבקה בענין־מה). הבחור שלה, רואה אני, אוהב אותה מאד ודואג לה תדיר. שרה, השלישית בחברותי, היא מסוגן של תמר וחנה, אבל היא יפה. היא גם עליזה, צוהלת בצחוקה. מספרת לרוב בדיחות – ומהן “שמנות” למדי – ומשמַחות את מושב החברה.

למה כותבת אני כל הדברים האלה? – פשוט: נעים לי לרשום את דמותן, את טיבן ולדבר עליהן את אשר בלבי (הלא עמן לא אדבר עליהן, גם לא עם זולתן מאנשי המקום). פה, עם חברי, עם היומן, אוכל להסיח עליהן ככל שאוֹבה.

השעה מאוחרה. אני עייפה. ארשום בפעם הבאה קודם־כל את דבר הפגישה בשדה עם שני הנערים הערביים מן הכפר הסמוך.

למחרת היום, אחר ארוחת־הערב, יצאה תמרה מחדר־האוכל בלוית רפאל, שכינוהו תמיד בשם “רפי”, איש כבן שלושים וחמש, רזה, צהבהב (מחוץ לגבחתו שהיא נקיה משער), קלסתר־פניו נאה וטוב.

בעת הארוחה נתעוררה בין המסובים בשולחנם, כרגיל לרוב, שיחה פילולוגית ערבית־עברית. רפי, שיד לו בפילולוגיה בלשונות מזרחיות, השמיע כמה חידושים. אחרים הביעו את דעתם, חלקו עליו או הסכימו לו. תמרה הקשיבה כמו תמיד ברוב ענין לחידושי־לשון אלה. מכבר, עוד משיחותיה הקלות־קצרות עם רפי, בכה או בכה, נוכחה לדעת שהאיש למד הרבה ויודע הרבה בפילולוגיה, היסטוריה ופילוסופיה (פעם כשנתגלגלה שיחה על הכיתות הדתיות השונות באיסלאם, השמיע לה, תוך “סיבוב” אחד ושנים מסביב לפרדס, כעין סקירה על “הצופיות” [חסידות] באיסלאם ועל גדולי הוגיה ומשורריה, שהיא בעצמה לא ידעה דבר עליהם).

מאז באה בשיחה עמו (עוד בשבוע הראשון לבואה לקיבוץ – באנגלית לא רהוטה ביותר) ואחר־כך, ברבות הימים (בשיחות בעברית במידה מספקת), היתה תמרה תוהה על האיש: כפי מראה עיניה וכפי שנזדמן לה לשמוע מפי אחרים על האיש – מיוחד במינו החבר הלז בקיבוץ. הוא רצוי וטוב בעיני הבריות, ובכל־זאת אין מתחשבים עמו. כלומר: הוא חשוב בעיניהם ולא חשוב. והריהו כמהלך ליד הרבים בשביל מיוחד שלו. הוא רווק. לאחר העבודה (הוא מומחה לנטיעות, ועבודתו – בגן עצי־הפרי) נמצא לעתים בקרב ילדי בית־הספר, מטייל עמם ומתעסק בעניניהם כאילו היה מורה. יש ויעזור להם להכין איזה מכשיר ללימודם, יגלה להם מיני רמשים, פרפרים, חיפושיות וכדומה.

מדוע הוא רווק אם אוהב הוא ילדים כל־כך? והוא, שיודע הרבה וקורא הרבה – מדוע אינו עם הבריות? מה איפוא טיבו של אדם זה?

כל זמן שהיה הלז לגביה ככל החברים – לא נתנה עליו דעתה ביותר. הוא היה כחידה קטנה בעיניה, שאין עליה כל חובה לפתרה. אולם זה כמה שבועות שהוא מראה התעניינות בה. יש והוא עובר לפנות ערב ליד צריפה, או ליד המדשאה, שעל־יד צריפה, ישוחח עמה ויבואו יחד לחדר־האוכל. מפעם לפעם יביא לה ספר אנגלי או עברי לקריאה. ובשולחן בחדר־האוכל ישב על־ידה ונותן דעתו עליה. עד שרואה תמרה שעיני רבים נטויות אליהם.

מתוך כך היתה מרגישה מועקת־מה מקרבתו. כלפי חוץ לא גילתה דבר, לא צל של רצון ולא סימן של סירוב, אולם כלפי עצמה היתה דאוגה או נבוכה. אם כוונה ממשית לאיש – הרי צר לה מאד. אין בלבה אליו ולא־כלום. אין בלבה בכלל כל מקום לקשרי־אהבה עם מי־שהוא. חוששת היא לדחותו פן תעליבנו והוא אדם כה טוב ומעניין. ואפשר אין בדעתו עליה ולא־כלום אלא קרבה חברית – הייתכן כי תפגע בו על לא דבר? וזולת זא הרי איננה מכירה, או רגילה, בטיבם ובאָפים של גברים אירופים. הם אחרים, שונים, במהלכיהם עם אשה מאנשי המזרח. לפיכך לא תדע איך לכלכל דברה עמו, מה לקרב ומה לרחק, מה לחייב ומה לשלול?

כמעט גמרה אומר לשיח עם תמר על כך ולבקש מפיה עצה ועזרה; אבל שמא אין בלב האיש אליה ולא־כלום – ולמה תגלה היא עצמה בפני תמר כאשה רגישה בדברים כאלה, וכאילו דעתה נתונה לענינים אלה?.. ואף זאת: עליה להיזהר משאול ומחקור בעניניהם של חברים וחברות, שמא תגע בדברים שאין לגעת, או שמא תפגע על־ידי דיבור מיותר במשהו או במישהו. ויתר על־כן: הרי תמר החכמה רואה את מהלכי האיש עמה ולא השמיעה לה דבר אף ברמז קל סימן שאין לה, או שאינה רוצה, להגיד לה דבר. משום כך היא נבוכה ודעתה פזורה עליה כל שהוא נמצא בקרבתה.

עכשיו משיצאו בערב מחדר־האוכל, היה חללו של עולם מוצף אור ירח, שעמד במילואו. רחבו האפקים מסביב וחוג הראיה שבלילה גדל ונהר… רפי שאף במלוא החזה את האויר הצונן הסתוי וסקר כה וכה את הסביבה הטובלת בפלגי אור צחור.

– ראוי מאד לצאת לטייל קצת, – הציע רפי כמחליט, – ואַת מה דעתך? – את, דומה, כאילו נטלת עליך להיות שומרת נאמנה על צריפך ועל הדשאה ליד צריפך. אבל אין חשש. היי בטוחה, הם לא יזוזו ממקומם. ראה תראי: כשנשוב מן הטיול תמצאים במקומם שלמים לגמרי.

– אם באמת אתה תבטח (תבטיח) לי שהצריף לא יעוף והמדשאה לא תברח, אני מוכנה שאנסה נטייל (לטייל) קצת… אבל רק קצת… כי בכל־זאת אני חבשש (חוששת) עליהם…

יצאו מתבדחים וצוחקים מעֵבר הקיבוץ אל הגבעות.

רפי, אילו היטב להאזמן לקולה בדברה, היה מבחין שקולה רעד משהו ודברה היה קצת בהול, ואך למראית־עין מיהרה לענות קלות ובטוחות. היא שקלה כהרף־עין בדעתה והחליטה שלא נאה, ואין כל טעם, שתסרב לטייל קצת בלילה נהדר כזה. אבל, היה גמור עמה שהיא יוצאת רק לטיול קצר ככל האפשר, אם כי הפעם לא נזדמן לה להשתמש באמצעי הבדוק שלה מאז:

מכבר, בשבועות הראשונים לבואה, כשהסקרנות היתה לא מעטה סביבה, כשזה או זה, פלוני החבר הותיק, או אלמוני האיש המעניין, או סתם איזה בחור נחמד, מתלווה אליה כה וכה – מיד היתה “עושה כחכמתה” ומצרפת חברה או חברות להלוך יחד, כמו נקטה כלל בידה: בטיול – טובות השתים או השלוש מן האחת… כך נהגה לא רק משום שכל “התקרבות” היתה למורת־רוח לה, משום שכל־עצמה היתה “שבורה” לגבי יחסים עם מישהו, אלא גם מחמת שביקשה לשמור על שמה, לבל יאמרו: זו הערביה דעתה קלה, אפיה רופף ותפיסתה פשוטה. לא. רוצה היא שיכירו בה כבחורה שרואה לעמקם של ענינים ורוצה בערכים הנעלים של החיים. לפיכך, עם שנהגה תמיד עם מבקשי חברתה בהסבר־פנים ובדברי־נימוס – הסתייגה והתחמקה מחברת גברים. וקל היה לה לנהוג כך, שהן היתה כממשיכה בהתיחדותה־התבודדותה בעודה חסרה לשון לשיחה.

עכשיו, טיול זה לבדה עם רפי היה כמעט הראשון.

לאחר הליכה קלה מסביב לגבעות נוכחה שלא טעתה בהרגשתה: כל שניסתה להתחיל בשיחה, בכה או בכה, למען יטוה הוא בשיחו את חוטי מחשבותו – היה פוסח על דברה, כמי שעובר על חוט מתוח ומנתקו ברגלו מאי־זהירות… הוא צעד לידה לרגעים דומם, ולרגעים העלה בפיו דברים סתם בלא ענין שבממש.

תמרה הכירה בו שהוא נרגש או “מעוצבן” ואין עולה בידו להסתיר את אשר עמו. היא ראתה עצמה כפיכח שמהלך ליד שיכור, שעליו, על הפיכח, לתת דעת למצעדי בן־לויתו…

משהגיעו לשטח ישר בין לגבעות ובו גדר נמוכה, הציע שישבו קצת לנוח. מיד פתח ואמר: – שמעי־נא, תמרה. רואה אני צורך לשיח עמך גלויות וככל האפשר קצרות, שכן כל דברי והתכניות שערכתי ביני לבין עצמי – היאך אשיח עמך – נראים לי סוף־סוף ארוכים מדי או עקלקלים קצת. והן, כמו בהנדסה, הדרך הקצרה בין שתי נקודות היא הקו הישר. אַת מבינה אותי? אַת שומעת דברי?

– אני שומעת טוב כל דבריך… אבל לא מבינה אלא קצת… קצת…

– והנה גם אַת רוצה, כנראה, לילך בדרכים ארוכות. אבל תרשי לי להובילך בדרך קצרה. אמרת שאַת מבינה קצת. זה לא נכון. אַת מבינה הרבה. אלא אני מסכים לך. את רוצה לאמור: אנו כמעט זרים זה לזה, איננו יודעים, איננו מכירים זה את זה ואפשר שונים אנו לגמרי זה מזה – כיצד אפשר לילך פה בדרך קצרה? צריך דוקא לילך בדרך ארוכה, לאט־לאט, צעד־צעד, עלינו לדבר הרבה ימים על כל מיני ענינים ואחר־כך אפשר לדבר על הענין בדרך קצרה – האם לא כך אַת חושבת?

– לא, חבר רפי, לא שאינני חושבת כך, אלא אני לא חושבת בכלל.

– כן, ייתכן… אני מבין… אבל רוצה אני להגיד לך, בעצם עוד לא הגדתי לך כלום, אני רוצה לבקש ממך דבר, חושבני שלא תקשה עליך בקשתי.

– מהו זה הדבר?

– אני מבקש ממך, שתואילי בטובך, – אַת מבינה פירוש המלים האלה? שתחפצי בטוב־לבך ותספרי לי לאט־לאט על עצמך… מחיי העבר שלך… קורות חייך, מילדותך ועד בואך הנה, ואני נכון גם כן לספר לך הכל מילדותי ועד היום הזה. אַת מבינה? זאת אומרת: זה צעד ראשון, תנאי ראשון… שכן, עתה נהוג בין אנשים תרבותיים, מודרניים, שקודם שיחליט איזה זוג על התקשרות – סרים אל רופא לבדיקה גופנית ורוחנית, כדי שיהיו בטוחים שאין אחד מהם נושא בחובו איזו מחלה, שעלולה לעבור בירושה לדורות הבאים. וכן נחוץ לדעתי, כצעד מקבל (parallel), לביקור אצל רופא שידע הזוג מראש, איש על רעהו, כל קורותיו בטרם יבואו לידי התקשרות.

שהתה רגע ארוך מחשה ומהרהרת. אחר אמרה: – שמעני, חבר רפי, כי רוצה אתה שאספר לך מן העבר שלי – טוב. על ראשי. אני מוכנה שאספר כמה רצונך לשמוע. ואני – ישמחני הרבה כי תספר מעצמך. זה בשבילי חשוב מאוד, שאכיר חיים של אדם כמוך, אירופי, מלומד, והוא איש קיבוץ! אבל רצוני שאגיד לך – אבל לא אוכל לאסביר לך בעברית –

היא נעזרה באנגלית מעורבת בעברית והסבירה: שסיפור דברי העבר לא יהיה כאמצעי למה שהוא, אלא כמטרה לעצמו. זה לא יהיה כצעד ראשון דוגמת הביקור אצל רופא. זולת זאת התאמצה והביעה את דעתה: היא מעריכה את הרגשותיו אליה, ואם היא מסרבת אין זה סירוב לו, אלא סירוב כללי, מוחלט. אין רצונה כלל לבוא לידי התקשרות.

דבריה, אם כי היו מגומגמים מחמת דלוּת לשונה, ניכרו כדברים כנים, חצובים ממעמקי לב.

– למה? מדוע? איך ייתכן? – שאל והחזיק בידה. ובדברו נשמה צליל שבחרדת־לב…

דומה ההפתעה שבהודעתה כמו הממתהו. משל: אדם בא להזמין את ידידו לשמחת־חג ומוצא לידידו יושב באבלוּת…

היא לא השמיטה את ידה מידו, בהרגישה שמגע זה אינו מביע אלא דאבת־נפש…

הוא השתתק רגעים ארוכים.

לאחר־מכן חזר ואמר: – איני מכיר אותך כראוי ואיני יודע מהות אפיך. לפיכך ארשה לעצמי לשאלך: הזהו דברך האחרון אלי? האין תקוה כי תבוא מחר איזו תמורה?

– עד מה (עד כמה) שהבן־אדם יודע על עצמו – אחשוב לא תתשנה (תשתנה) דעתי.

– כך… כך… – אמר מניד ראש. – יצאתי לטיול זה עמוס (מלא) תכניות, שאיפות, אמרתי להניח יסוד לבנין מפואר… חפצתי לרוממך ולהתרומם אתך והנה… חסל. טרם אתחיל – גמרתי.

הוא קם והקימה לאטה ואמר כמו לעצמו:

– מה קט7נו, יצורי־אנוש, לפני הנעלם הגדול… עד מה נטולטל כמוץ מסביב לסוד החיים… ועם חכמתנו כי רב וידיעותינו כי עצמו מאד – כעיורים נגשש סביבנו ולא נמצא… את עצמנו.

הוא אמר לצעוד וללכת. היא, שהיתה דוממה כל אותה שעה – עצרה בעדו ואמרה: – תסלח לי… אַל תחשוב עלי שאני במיעוט דעת ורגש… אני רוצה נפריד (ניפרד) בשלום.. אני נותנת לך נשיקת־פרידה.

נטתה אליו, והוא, כילד הלום־תמהון, הרכין ראשו. היא נשקתהו במצחוֹ והוא השיב לה נשיקות בפניה.

כל אותו הלילה היתה עגומה ונטולת־מנוחה. שעות רבות נדדה שנתה מעיניה. מחמת התרגשותה נמנעה מרשום דבר ביומן. מן הנסיון ידעה, שכל שכתבה לפעמים רשמים בשעת התהוותם, מצאה אחר־כך שנכתבו ברגשנות ובהגזמה – ולא היו מתאימים כראוי לאמת שבמציאות.

למחרתו היתה עבודתה, באופן ארעי, בחדרי הילדים החולים (שתי המטפלות הקבועות לעבודת־יום ולעבודת־לילה חלו). ארבעת הילדים החולים היו שקטים. כל היום טיפלה בעבודתה, בלא שיכלה להסיח דעתה מן המערכה שעברה עליה אמש.

לפנות ערב, בשעה מוקדמת למדי, באה אחת חברה, זהבה, כבת עשרים וחמש, שצריכה לעבוד שם עבודת־לילה. תמרה נזדמנה פעמים אחדות אתה בעבודות המטבח. זו לא נמנתה עם החברות הקרובות לה. כל שידעה על־אודותיה הוא שהיא רווקה. גם הכירה משיחות קלות עמה ומדברים ששמעה עליה מאחרות, שזו “בחורה תמימה”, “טיפשונת קצת”, אבל טובה וישרה באפיה.

משנכנסה, שאלתה תמרה לרצונה, אם זקוקה היא למה?

– לא. באתי לעבודה. הקדמתי מאד. אין דבר. אני חפשיה. נדבר קצת אם אַת רוצה – ותוך כדי כך נתנה ידה בעבודותיה האחרונות של תמרה.

בקשה (בבקשה) טוב, נדבר קצת. אני שמחה לדבר. כל היום אני שותקת. רק ההורים באו בצהרים כמה רגעים. מה חדשות אצלך?

– אצלי אין חדשות, אבל אני שמחה באמת שאצלך יש משהו…

– מה יש אצלי?

– אני, פשוט, בגלוי, אני אומרת לך אני שמחה… ש… שרפי הולך עמך… אני שמחה על שניכם…

– איך? מה פירוש, למשל?

– הוא יכול להיות בשבילך חבר טוב… כך אני חושבת… אני יודעת…

– כיצד אַת יכולה שתדעי?

– הרי אני מכירה אותו… כולו… מה שייך?

– מאיפוא? איך תכיריהו?

– אַת לא יודעת? אפשר באמת את לא יודעת. את חדשה אצלנו, רק כחצי שנה. אבל אגיד לך: אני הייתי עמו בחדר־משפחה שנתים שלמות… קצת יותר… וזה שנתים גם כן שנפרדנו.

– כך? באמת?

חוָרוֹן קל עלה על פני תמרה. הרי – הירהרה לעצמה – מהלכת היא כאן, מתוך זרותה, כסומא בין הבריות. זאת מנת חלקו של הגֵר, כאמוֹר המשל: “אל גריב אהבל ולו אנו פציח” (הגר [ייראה] כפתי אף אם בעל לשון, פיקח, הוא).

היא התאוששה מיד מחמת ההזדמנות המיוחדה שנקרתה לה: הרי לפניה מעיין נובע, שתוכל לשאוב ממנו ככל שתוכל… היא עטתה עצמה במסוה־עליזוּת, הניחה ידה על כתפה של זהבה ואמרה לה בחביבות: – אני באמת אודה לך הרבה על לבך שהוא טוב. ואף שאין לי “ענינים” עם רפי, אבל האמת אגיד לך: הרבה הייתי רוצה לידע מי הוא? איך הוא? ועוד כמו זה…

– הוא טוב מאד… הוא בן־אדם מצוין. אַת יודעת? הלא הוא אף פעם אינו כועס… אינו רוגז… אַת יכולה לסמוך עלי… האבל הוא בן־אדם מיוחד… הוא אחר… לא כמו כולם… הוא בעל מחשבות… מחשבות שלו גדולות… הוא אהב הרבה להיות.. עם עצמו… עם המחשבות שלו…ראי, אפילו באסיפות כלליות אינו מדבר, לרוב אינו מדבר כלום… אבל כאשר רואה דבר לא נכון, לא כמו שהוא מבין – אז הוא מדבר בלי הרף… מבקר גלוי, בלי חכמות… הוא כך – ישר. הוא מוכיח, מוחה – אינו נותן מנוחה.

– כך… כך… הצדק עמך… הוא נראה כך.. אבל על (לפי) דבריך, שהוא כל־כך טוב – למה בא פירוד ביניכם? תסלחי לי שאני שואלת כך – רק בשביל להבין אני שואלת…

– זה ענין אחר. אגיד לך בגלוי, בלי “קוּנצים” – אַת מבינה הכל בעברית? טוב. ובכן אני הלכתי ממנו. לא הוא. לא הסכמתי תמיד לדעות שלו. יש לו דעות משלו. באמת הוא אידיאליסט גדול… ממש אידיאליסט… הכל אצלו – הקיבוץ. כל נפשו ועולמו – הקיבוץ. אבל איך אגיד לך? הוא קיצוני. אַת יודעת מה זה בעברית? כן. זהו. הוא מתנגד שיהיה בקיבוץ איזה ענין, איזו צורה, של חיים בורגניים. הוא לא הסכים אפילו להכניס להחדרנו אֵילוּ רהיטים. פשוט, אני אוהבת רהיטים יפים… כל מיני דברים יפים. והוא – “כאלה מותרות”?

“לוּכּסוס”? כך מתחילה ירידה – הוא צועק – זה כמו מדרון! אבל אני אוהבת שיהיה יפה… נעים…ככה… חם… והנה – רדיוֹ. כשהכניס אחד חבר רדיוֹ בחדר – כמה התנגד הוא! רדיוֹ בחדר חבר? חלילה! כזה בזבוז בקיבוץ! רדיוֹ – הוא אומר – זה חשוב מאד, נחוץ מאד, אבל לא בחדר פרטי. יהיו שנים־שלושה “רדיוֹס” בקיבוץ במקומות מרכזיים עם רם־קול. אַת יודעת מה זה? אבל לא בחדרים. אם ככה נמשיך – הוא אומר – הקיבוץ ילך לאיבוד הוא דיבר אז באסיפה כללית יותר מחצי שעה… שפך אש וגפרית… שהורסים את הקיבוץ… רוצחים את נשמתו… ואז באמת נתקבלו החלטות גמורות מה מותר ומה אסור להכניס בחדרים. וכשרואה, למשל, חברה בשמלה יפה, תפורה באפנה… הוא, פשוט, מצטער… כואב לו… ואני – אף שאני מסורה לגמרי לקיבוץ – דעתי אחרת. אני אומרת: יכול להיות קיבוץ יפה מאד עם רדיוֹ. זהו הענין…

כך האריכה זהבה דברה, תוך תתה ידה עם תמרה בסידור החדרים וצרכי הילדים.

– תודה רבה לך, זהבה. אַת מסבירה טוב… נכון ממש… הדעות של רפי. אבל אשאל סליחה ממך בדבר אחד… כל שאמרת טוב.. אבל האם בשביל ענין זה, בשביל רהיטים, צריך ומותר להפריד (להיפרד)? זה אני לא מבינה…

– צדקת. אמת, זה לא העיקר. היה עוד. היו סיבות. איך אגיד לך? במשך הזמן אני הרגשתי שהוא אוהב את המחשבות שלו יותר משאוהב אותי… לא היה לי עמו… ככה… חם… לא היתה שמחה בלב… לבביות – זה לא היה לו… אמת: הוא לא היה רע עמי אף פעם… כלל… לא פגע אפילו במלה אחת… אבל זהו: תמיד הרגשתי, שאני לא חשובה אצלו, שהוא עושה טובה לי שהוא עמי… שנשאר נאמן.. אחרי מה שהיה פעם בינינו… אבל אני הרגשתי לא נעים… כבד… ואפשר באמת אנו לא מתאימים… והוא כמו היה מרחם עלי ואני גם כן ריחמתי עליו. ולבסוף אמרתי: אנו לא מתאימים אחד לשני… שיהיה סוף! זהו: לא הוא הלך ממני, אני הלכתי ממנו. אבל אני חושבת שאתם שניכם הייתם מתאימים… כך אני חושבת לפי מה ששמעתי… שגם לך יש מחשבות רבות… הוא היה אוהב אותך ומתקשר אליך באמת..

בינתים נטה היום לערוב. תמרה הודתה לה בדברים חמים ויצאה לחדרה.

בחצות לילה רשמה ביומן:

5.10.46

רואה אני צורך נפשי להקדים דברים מועטים:

שוב עלי להודות מכל לב לכרמלה על עצתה שאכתוב יומן. אכן, החבר הנאמן והנעים ביותר לי כאן הוא זה היומן. מעולם לא עלה על דעתי כי אפשר להקל על יגון הלב על־ידי רשימות ביומן. הרי זה כאילו פורקת אני את מועקות הלב, לפחות לשעות מספר. ואני דומה אז לסַבּל שעומד לפוש ומסדר עליו את משאו הכבד באופן נוח המתקבל על… הגב.

ועתה עלי לציין במפורש: עד עתה לא רשמתי שום דבר על עצמי. כל אשר כתבתי עד כה לא כתבתי אלא על עצמי ובסביבתי, ואילו על עצמי כשלעצמי – נמנעתי מכתוב. אני שומרת את עצמי מעצמי… אני דוחה את הדברים אשר לי לעצמי, אני טומנת אותם שם… בתחתית הלב. אני מפחדת… אני עוד ממתינה… אבל הפעם אגלה רק חלק, חלק חשוב מעצמי – האהבה שבלבי.

אתמול־שלשום בערב קרני אסון כזה, אשר לא עלה על דעתי מעודי כי יקרני כמוהו. אני ביצעתי מעשה־פשע. אני רצחתי אהבת איש. אני יודעת. זה שני ימים שאני מהלכת המומה־עגומה, ועם זאת סתומה־חתומה. לא אחפוץ כי ייוָדע לאיש דבר. במחסן בעת העבודה, כנראה, או ודאי, הרגישו בשברון־רוחי… גיהצתי שתי חולצות וזוג מכנסים בכוח כה גדול – עד שחרכתים וקילקלתים, ונתערבו אצלי בלא דעת הבגדים בתאים בארון – עליונים במקום תחתונים – ולהיפך, עד שאמרה רבקה ברוגזה: אם אַת מבולבלה ככה, מוטב שתלכי לשכב. אמרתי לה: באמת קשה לי היום. הלכתי ושכבתי.

מה יכולתי לעשות לאותו איש? כלום יכול אדם שיתן מה שאין לו? אין עמי אהבה. אהבתי אבודה, או כמעט אבודה. המה המה רגש־אהבה עצום בקרבי כמה שנים. ערגתי ככל בחורה, ואולי יותר מכל בחורה, לגבר־חבר. כל דמי צעקו: אהבה! אבל שלוש פעמים היתה יד “הקדר” (הגזירה, הגורל) על אהבתי. הראשון רהזי, האיש הטוב, העדין, פצָעה פצע קשה – ולא ידע כי פָצע. השני, סבּרי, הפושע, טרף ממנה פלח לבה… והשלישי, נסים היקר, הנעלה, הלמה מהלומת־מוות כמעט ואף הוא לא ידע עד מה הלמני…

מאז עומדת אהבתי על סף המוות… אם יש תקוה, צל תקוה, כי תקום שנית לתחיה, לא תקום אלא מידו, מיד נסים, כאמור המשורר:

לוּ שָׁלַחְתָּ אָהוּב, עַל כַּנְפֵי הַנָּסִים¹⁰ מַעַנְךָ,

כִּי אָז נְשַמְתִּיו וְשַׁבְתִּי וְחָיִיתִי לְמַעַנְךָ.

ואולם זולתו אפוּנה אם אמצא עוד מרפא ללבי. אבל על זה, הרביעי, ידוה לבי עליו מאד. מה אשם האיש שאני חולת־אהבה? מדוע יתקלס בו הגורל וישלחהו אלי? ומי פילל ומי חזה לי חזות אימה כזאת, שאני אתאכזר ואמחץ לב גבר? לבי־לבי עליו. ואולם “זירה” (קורטוב) נחמה בלבי, כי אין אהבתו אלי אהבה, אלא – רחמים. דומה עלי, שהוא ירחם עלי יותר מאשר יאהבני. ראה יראני (ואמנם מיטיב הוא לראות, כי הוא איש הרואה ללב) שאני בודדה לרוב (וגם בהיותי בין רבים, אני, לרוב, לבדי), ואולי הרגיש, ברוֹך־נפשו, בעורק עצוב שמתוח בלבי – וביקש להושיט ידו אלי להושיע לי. כזאת הרגשתי עת ידבר לאזני: רציתי לרוממך ולהתרומם עמך… אין זאת כי יראה בי “נופלת”… שיש לרחמה ולהרימה… זאת אמנם מעלה ושבח לו, אך אני מה ירעדו כל קרבי בי עת אחשוב כי הבריות ירחמו עלי. אין דבר נורא בשבילי מרחמי הבריות עלי. לעולם לא! אני אשא את עצמי ואת גורלי תמיד. ואם ביום מן הימים תפול מצוקה עלי – בעצמי עשים קץ לחיי ולא איזקק לרחמים. על־כן שבתי ושקלתי ובחנתי: מה ימשוך את הגבר הטוב הזה אלי? יודעת אני: אינני יפה, אינני גדולת־בינה, אינני חשובה מרבות אחרות כאן. מה איפוא יקרבהו אלי? הגבר, כפי שאדע מנסיוני עצמי המועט ומהתבונני הרבה בקרב הבריות, הרי – תשעים וחמישה אחוז ממאה יימשך הגבר אחרי אשה בגלל יפיה, בגלל סגולות גוה. אין הגבר, אף האירופי והקיבוצי, בוחר באשה בגלל חכמתה או גדול־נפשה. אכן יש ואשה לא יפה כלל תיאהב אהבה נאמנה – והוא אחד מפלאי האהבה – אבל כזאת תקרה לעתים רחוקות, אחד מחמשת האחוּזים במאה…

אם כך ואם כך, אני – שורש אהבתי יבש כיום, ולא אוכל להושיע לאיש. צר לי עליו מאד. לא אדע איך אביט בפניו עתה ואיך יהיה יחסו אלי מעתה – ועל הכל לא אדע אם לא ייפרע הגורל ממני פרעון קשה על עווני… הן זה דרך הגורל: הוא, המכשיל, המסכסך, ידרוש משפט־צדק מקרבּנוּ הוא…

וכרמלה החביבה תבוא באלה הימים. אני רוצה שתראני שקטה ושמחה. אני חייבת לה כל־כך הרבה על כל הטוב אשר גמלה לי. היא בעצם הביאתני עד הלום. ושביעת־הרצון והסיפוק הרוחני אשר מצאתי בקיבוץ – הן בדבר פיה ובעצתה מצאתים.

דיינו הפעם בכל אשר גילית מעצמי.

לאחר יומיים כשבאה כרמלה אחר הצהרים מבעוד יום, לא היתה תמרה בקיבוץ. היא יצאה בבוקר עם עוד חבר וחברה לקיבוץ הנמצא במרחק שעה, להביא קבוצת נוער עולה מארצות המזרח – ומשום־מה נתאחרו עד כה.

כמה חברות מהקרובות לתמרה הכירו מכבר את כרמלה מביקורה הראשון. ועוד טרם תבוא אז כרמלה, היתה תמרה מעלה את שמה בכל הזדמנות, סיפרה בשבחיה וציינה את תכונותיה ורוב ידיעותיה. היא מדברת ערבית כמוה, כתמרה, אבל בתורת הלשון, בספרות ובתולדות הספרות והאיסלאם – יודעת היא כאחד המלומדים הערבים.

עם גמר העבודה פגשו בכרמלה תמר, חנה, שרה ועוד כמה חברות, והסבו יחד בחדר־האוכל לשתות תה.

אמרה כרמלה: בעצם אין עלי להצטער הרבה מהעדרה של תמרה כעת. ככה אוכל לשמוע מכן דברים כמשמעם על־אודותיה, על טיבה ועל הסתגלותה לחיי הקיבוץ. ואמנם, בדרך, בבואי הנה, חשבתי היאך למצוא איזו שעה קלה לשיח עם מי־שהיא מכן שלא בפניה. והנה הזדמנות טובה עתה. אני מקווה שאיני מכבידה עליכן בכך, שהרי איני מבקשת כלל “רפּוֹרט”, אלא פשוט לשמוע רשמים מפיכן על מצב רוחה ועל עבודתה – סתם שיחת חברות.

חברה, שעבדה עם תמרה לפני כחדשיים כמה פעמים בעבודות שונות, אמרה: רצונה להתגבר על העבודה נוגע ללב… קשה לה העבודה. היא, ממש, מתאבקת עמה… אבל דומתני, שלא תוכל להיות עובדת כראוי… באמת, כמה פעמים ריחמתי עליה כשראיתי שקשה לה… קשה לה להתישר כשמתכופפת בעבודה, או כשהיתה עוסקת בעבודה קצת קשה – והייתי עושה אני כדרך אגב, מה שהיתה צריכה היא לעשות…

אמרה שרה: בעיית העבודה שלה אפשר לפתור בנקל. בעצם חושבת אני שנפתרה כבר. היא מסוגלה לעבוד יום שלם בעבודות מסוימות. במחסן־הבגדים הצליחה יפה מאוד… היא תעבוד תמיד, באופן יוצא מן הכלל, במחסן־הבגדים… כבר יצאו לה מוניטין כמגהצת בחסד…

תמר אמרה: ביחס אליה עלינו לנהוג באופן יוצא מן הכלל, הרי כל־עצמה יוצאת מן הכלל, אחת מתוך מיליונים רבים באה אל הקיבוץ בלב שלם, באמונה גדולה ובנאמנות גדולה. ההתלהבות שלה לחיי הקיבוץ מפליאה אותי. משל: אנו כעת כאילו לבושות שמלות ישנות, נקיות אמנם, אבל משכבר הימים, והיא כמו מהלכת בינינו בשמלה חדשה… בעצם, יש ובהתלהבות שלה היא חושפת לפעמים מחדש את התלהבותנו אנו…

רבקה שהיתה מחרישה כיושבת מן הצד, אמרה: נכון, היא כאילו לבושה שמלה חדשה, אבל, דומה, מהרה תתישן אצלה השמלה ותקוץ בה…

כרמלה (כמו נאחזה בדברי רבקה): נו, טוב, הרי גם אצל אחרות מתישנת השמלה, זה רק מראה שמצבה דומה למצב הכלל – –

רבקה: לא, איני חושבת כך. היא אחרת.

כרמלה: כלומר?

רבקה: ניכר בה למדי האופי הערבי… מַתקָנוּת… רגשנות… פרזיאולוגיה… משהו כך… לא חלק… וכשהיא מבקרת בדברים את הערבים ומשמיעה דברי־זלזול עליהם – היא עושה עלי רושם רע… היא נראית כחנפנית…

חנה: אַת טועה, רבקה, אני אומרת לך תמיד: את טועה ביחס אליה. אינך מבינה אותה, תמר מכירה אותה יפה, גם חברות אחרות מבינות אותה כראוי. הרי סיפרתי לכן מעשה עם הנערים הערביים – הנה כך היה:

עוד לפני שלושה חדשים בערך עבדתי בשדה. והיא עבדה בקצה השני. עברו על־ידה שני נערים ערביים, בני ארבע־עשרה – חמש־עשרה, מן הכפר הסמוך – עמדו על־ידה ודיברו כרבע שעה.

כשהלכו רציתי מאד לדעת מה היתה השיחה ביניהם. ניגשתי אליה ושאלתיה איך הגיבו על דיבורה הערבי?

אמרה: לא. כלל לא דברתי ערבית אתם. הם דיברו עברית עמי. שמחתי שחשבוני ליהודיה (איני רוצה בפרסום מציאותי כאן). חפצתי לדעת מה בלבם על היהודים, על הקיבוץ ועוד. ידעתי שלא יאמרו דברים שבלבם באמת, אבל אני אוכל להבין מפיהם מה שבלבם… אני יודעת האופי שלהם…

– אז מה? – שאלתיה.

– הם “באופן טבעי” – אמרה – מורעלים מדברי הגדולים, כפי ששומעים מהם. אבל הם עצמם, כמו כל “בני נוער”, תמימים ולבם טהור. הם דיברו יחד כמו “תוכים”, שהציונים עשירים… כל היהודים בעולם שולחים להם כסף שיקנו אדמות הערבים וינשלום מפלשתינה.

שאלתים – אמרה – כמו שאלה צדדית, אם למדו בבית־הספר מה מספר המוסלמים בעולם?

– כן, למדו, זוכרים, 300, 400, 500 מיליון ויותר.

– והיהודים? – שאלתים.

– “דבר מועט”, כמו עשרה או חמישה־עשר מיליון.

אם כך, למה לא יעשו 500 מיליון מוסלמים וערבים בפלשתינה כמו שעושים שנים־עשר מיליון יהודים לעמם?

נשתתקו. אמרה להם: אתם יודעים למה אין שולחים להם כסף? לא מפני שהמוסלמים בכל העולם רעים – אלא מפני שהם יודעים, שלערבים אינה נחוצה עזרה. יש להם אדמות הרבה. ואם הם מוכרים ליהודים – סימן שהם רוצים למכור, שטוב להם למכור. כלום אפשר “לחתוך” כברת־אדמה ולגזול אותה? אלא הם קונים ועובדים. האם זה חטא? והאם פה, למשל הקיבוץ הזה, ההרעו להם פעם במה־שהוא?

וכך סחה עמם עד שהודו לה שהיה טוב יותר לוּ חיו יהודים וערבים בשלום ועבדו “כמו אחים”.השעה מאוחרה

ואז אמרה לי: הערבי הפשוט הוא טוב מטבעו. “הוא מלא רגש”. תדבר אתו “דיבור טוב”, מן הלב, הוא יתן לך הכל. אבל הנכבדים, הפיאודלים, הם משחיתים את העם, הם משתמשים בהמונים התמימים לרעה ו“מפסידים” אותו. אני רואה בבוז עליהם – אני מרחמת על העם הפשוט –

כך דיברה והסבירה לי בארוכה.

כרמלה: כזאת הכרתיה אני לפני 12־10 שנה. ואני מתארת לעצמי, שעם בואה לקיבוץ היא שלמה עם נפשה, שמצאה כאן בפועל מה ששאפה ברוחה…

שרה: גם אני שוחחתי אתה בהזדמנויות רבות. היא אמרה לי פעם: “אני מאושרת פה. פה מצאתי התגשמות חלומותי”. יש, לפעמים, שהיא “משתפכת” ומפריזה. גם אנו משתפכות לפעמים בדברים…

חנה: היא דוקא אינה אוהבת לשוחח הרבה… היא מתבודדת לרוב. שמתי לב שהיא יכולה לבלות שעות שלמות עם עצמה. היא שמחה להיות לבדה, אלא לפעמים, אולי מתוך רוב התאפקות, היא מתפרצת ברוב דברים…

חברה שעבדה בלול עמה: אני שמתי לב כמה פעמים, שהיא מאלה שיודעים למצוא סיפוק בדברים קטנים, אנושיים, כמו טיול, שיחה, ביקור אצל חברה וכדומה.

רבקה: אין אני מתכוונת להיות “קטיגור” שלה. אין לי נגדה כלום. אלא נראה שבכל־זאת היא פשוטה… כן, היא קראה הרבה ואוהבת ספר וגם נוטה למחשבה, אבל אני, שעובדת עמה יום־יום – זה כמה חדשים – ראיתי שהשכלתה פגומה, נבובה; יש ודברים אלמנטריים אינם ידועים לה. אבל לא זה העיקר. אלא… ספק בעיני אם תתמיד ותסתגל לחיינו…

כרמלה: אין איש אומר שהיא “גאון” או “כוכב”. אבל היא אישיוּת. היא בעלת שאר־רוח. ובכל־אופן היא יוצאת מן הכלל, מכלל ארבעים מיליון ערבים אשר סביבנו. ואולם רציתי לשאלכן דבר אחר: מה, בעיניכן, יחסה לענינים “רומנטיים”? איך למשל, בחברת בחורים וכדומה?

תמר: חנה ואני נגענו לפעמים בזהירות, בשיחה קלה, על כך – נראה ברור: אין לה כל להיטות לכך… התפלאנו על טמפּרמנט קר כזה אצל בחורה מזרחית, ערבית. היא, פשוט, אינה נמשכת… שמחתה הגדולה ביותר היא כשמשיגה ספר חדש או אם יינתן לה ספר טוב במתנה. פעמיים שלוש, היתה בעיר – ובכל פעם קונה חבילת ספרים.

כרמלה: עוד דבר רציתי לשמוע מפיכן – בו ברגע נכנסה לחדר־האוכל תמה עם “החברה”, עם קבוצת־נערים גדולה.

הפגישה עם כרמלה היתה נלבבה וחמה.

כל אותו הערב בילו יחד. אחרי הטיול הוזמנה כל החברה למדשאה שעל־יד צריפה של תמרה ל“קוּמזיץ” מזרחי. היא בישלה קהוה ערבית ריחנית וחריפה לפי כל הלכות הכנת הקהוה ושתייתה.

 

פרק ששה־עשר: במסגרת    🔗

בתקופת חדשי־החורף (בשנת 1947), החורף הראשון למציאותה בקיבוץ, הרגישה תמרה את עצמה כנתונה במסגרת חיי הקיבוץ כאחת החברות, אם כי עדיין (בגלל רופפות בריאותה: מקרי־הצטננות תכופים) לא הועלתה שאלת קבלתה כחברה בקיבוץ.

החברות והחברים הקרובים לה הכירו (ואפילו רבקה ראתה), שהיא יודעת אחריות ודייקנות בעבודתה והיא נאבקת עם עצמה כל הימים כדי לעמוד על חובותיה כראוי.

כן הרגישה את עצמה אחוזה ולכודה, ככל בני הקיבוץ, בתוך המאורעות החמוּרים שחלו בארץ בימי החורף.

אותם ימות־החורף טבועים היו בחותמו – חותם־ברזל – של השלטון הבריטי בארץ. כל יום, כמעט, נגלה עגום וקודר מקודמו. רדיפות, גזירות, מאסרים, מעשקים – על כל הישוב היהודי – פרצו וגברו מיום ליום.

מכיון שאז כבר הגיעה תמרה ליכולת קריאה מספקת בעתון, היתה מצמידה עצמה אל דפי העתון לקלוט ולידע את המתהווה והמתרחש בארץ ולעתים נעזרה באחת החברות כדי להבין ענינים ומאורעות, שנבצרו ממנה להבינם לאשורם. כותרות־העתונות הגדולות, שהופיעו יום־יום על מעשי הזוָעה בארץ – היו מטילות אימה עליה. לעיניה נראו כותרות אלו ככרוזים חיים, זועמים, שמבשרים כליה גמורה. מפעם לפעם חרדה למקרא על שברן של אניות־מעפילים, אניות רעועות, דלות, צפופות במאות ובאלפי אנשים, שעשו דרכן ברחבי־ימים בחירוף־נפש עד שהגיעו לחוץ הנכסף – וכאן נתפסו בידי הצי הבריטי המהולל, הצבא עושה שפטים נוראים באומללים אלה באכזריות לא תתואר, ומחזירים אותם כלעומת שבאו. היום מודיעות כותרות העתונים על קציר־דמים בכל הארץ בידי הטירוריסטים ובידי הצבא המשתולל, השולח אש ברחובות על עוברים ושבים. למחרת – מודיעות על עוצר חמוּר בערים ובמחוזות שלמים – ומאות אלפי אנשים נכלאים לאור השמש כעכברים במלכודת. למחרתו – שוב אנית־מעפילים נאבקת מאבק נואש עם עצמת האכזריות של הצבא הבריטי. ושוב – הטירוריסטים ביצעו מפעל־אֵימים: הם חטפו שופט בריטי מתוך בית־המשפט, או פוצצו בנין אדיר, וקרבנות המפולת – עשרות עשרות הרוגים ופצועים; ועל כל אלה מתחכם השלטון הבריטי לחנוק את כל הישוב היהודי בגזירות מעליבות ומחפירות.

ועם שהתברכה תמרה בנפשה, שהיא חיה ומרגישה את הקורות האלה כמו כולם, כאחת מכולם, עם זאת כעין עצב פנימי יאחז בה לעתים, כאילו משהו מיוחד לה יפלה אותה מאחרים ויפגע בה במיוחד. משל כאילו היתה לבושה מלבוש מיוחד שונה מלבושם של כל האחרים (ואמנם יש ותרגיש כאילו מהלכת היא בין אנשים השומרים סוד גלוי, שאין לה חלק בו…).

יש והתרעמה על עצמה על הרגשה מעורפלת זו, שלא היתה מחוּורה לה עצמה: מדוע היא לעתים שמחה ועגומה כאחת? מה לה, שבשעה זו היא שלֵוה בנפשה, ואחר שעה – תיעכר נפשה בה? על מה בעצם תדאב? מה או מי ידריך מנוחתה?

יש ודימתה, בשבתה יחידה שקועה בחשכת הרהוריה, שהרגשה מעיקה זו שמחלחלת בקרבה – היא הדו של אותו ענין עגום עם רפי, הוא שמכרסם בה מפעם לפעם בקול חרישי. ואמנם זמן־מה חשבה כי הוא זה… הוא הגורם. צלו של אותו ענין באותו ערב נופל עליה ועוטה אותה בעצבון מעורפל זה… שמא סובל האיש יסורים? שמא במסתרים יודע לה רוגז או זלזול?

היסוסים ועצבנות אלו גברו בה לפעמים עד לפחדים: שמא צפויות לה תוצאות לא טובות ממכשול זה… אולם במרוצת הימים נוכחה לדעת שרחוק האיש מכל מחשבת־פסול, גם לא עלתה על דעתו כזאת. ממהלכיו ויחסיו עמה, גם בקטנות של יום־יום, נוכחה בטוב אפיו. לאחר אותו ערב – רחק ממנה. נסתלק והלך לו. אבל זו היתה, כנראה, הסתלקות מכאב, כאחד שנפצע בקרב וסר לו הצדה לחבוש פצעיו. כן נהג רפי. לאחר־מכן שב קמעה־קמעה למסלולו הקודם; מתוך זהירות מדוקדקת שמר על מרחק קבוע, שמשמעו: ידידות. ויחס זה עוד נתחזק בלבה כשראתה שהוא מוסיף ליחסי ידידותו אליה גם מידת הוקרה.

במהלך הימים ניתנה לה הזדמנות לראותו, פעם ופעמיים, באורו הנכון – איש יפה־נפש וישר־לב:

בו ביום ששבה מחופשתה, מנסיעתה לתל־אביב ולירושלים, סרו אליה לפנות ערב אל המדשאה ליד צריפה חברותיה תמר, שרה, חנה ועוד, אליהן נלווּ רפי ועוד חברים (שודאי הוא משכם עמו).

רפי השתרע על הדשא עם כולם, כדרכו מאז, והפציר בתמרה שתשמיע חדשות מן הערים, ובעיקר – אמר – לשמוע מפיה איך נשתקפו בעיניה “הענינים”, שם ומה רשמיה בכלל מתל־אביב ומירושלים.

לא הועילו לה נסיונותיה להקל מעצמה את הדיבור. הוא, כמורה בכיתה או כחוקר בבית־דין, שאל את שאלותיו והיא נאלצה להשיב:

כן, זכתה לטעום טעם עוצר בתל־אביב. עשרים וארבע שעות היתה סגורה על מסגר. אבל לא הרגישה עלבון מיוחד, כמו שלא הרגישו כל האנשים במקום אכסניתה. בעצם מוראות הדיכוי – ועל אף הזרוע הגסה של הצבא הבריטי – היה מצב־רוחה טוב עליה מאשר כאן בקיבוץ. כאן הידיעות בעתונים מפחידות אותה. כאן, מרחוק, כאילו רואים את החרב המונפה של השליט העריץ, אבל שם רואים רק צלה של החרב… היו רגעים שדימתה יחד עם כולם – כפי שרוחם טובה עליהם – שהתמונה היא הפוכה: הצבא הוא האסיר, הוא הנעצר, והציבור כולו שומר עליו או, לפחות, מעביד אותו בפרך… זאת ראתה במיוחד בהיפסק העוצר. אז יוצאים המונים עצומים, צוחקים, מתלוצצים, מתבדחים כאילו יצאו מהצגת “קומדיה”. ויותר מתחזקת הרגשה זו בצופה, בראותו שתל־אביב היא עיר של נוער בעיקר. צעירים, צעירות לאלפים ממלאים את הרחובות. מועטים הזקנים והקשישים בעיר זו. על כל עשרה או עשרים בחורים ובחורות רואה אתה זקן אחד. מתוך כך נראה תפקידו של הצבא הבריטי כעלוב. הוא נראה כגוף זר, כצבא עובר־אורח, שנקלע במקרה לכאן… והיה לה הרצון לגשת אל אחד החיילים ולהגיד לו דברים כאלה בפשטות, בלא רוגז, רק להורות לו לקח…

– תיאטרון? – פעמיים ביקרה. אחת, ב“להקה” שאמרו (קראו) לה: תיאטרון קמרי. מאותה הצגה (מזמן המהפכה בספרד) יצאה כמחוסנה מעצמת התוכן, מהנושא המחריד. ואם היא כך, הנוער המבקר הצגות כאלה לאלפיו – הריהו סופג בעורקי דמו את הרעיונות הגדולים, המהפכניים, האמורים (המובעים) בהצגות כאלו. גם שבעה עונג מ“נאמנות” המשחק המצוין. מתחילת ההצגה ועד סופה שכחה סביבתה והיתה – “כמו חיתה” באותה מציאות. ופעם שניה – ראתה הצגה ב“הבימה”. זו פעם ראשונה בחייה, שראתה שחקנים גדולים.

ומירושלים – רשמיה רבים ושונים, אף ששהתה בה מעט מאד – יום וחצי. ירושלים שונה לגמרי בתל־אביב. הרי שם לא רק שתי ערים שונות, אלא שתי תקופות ו“תוכל שתאמר”: שני עולמות סמוכים זה לזה. העיר העתיקה, זו כאחת ערי המזרח. אבל ממנה יעלה ריח קדום, לא רק כמו ריח “ימי־הבינים”, אלא “יתדמה” לך שהיא זוממת מזימות חשוכות… שם היה לה רגש פחד… חשד… המקומות הקדושים, המקומות ההיסטוריים (מעט מאד ראתה מהם) ודאי חשיבות רבה להם, אבל, דומה, גם הם כמו מתחפשים… כמו הם “מוּסוים”… צבועים… באמת כך נדמה לה ופעם ראתה בבירות, במקרה, את מוּפתי ירושלים, וכשביקרה עתה שם – היה דומה לה כאילו המצנפת הלבנה שלו מבצבצת מכל פינה בעיר העתיקה… בעצם, לא משכה אותה “היחסנות” של ירושלים – היא מיהרה לשוב לתל־אביב. אפילו מקומות־שעשועים בתל־אביב משמעות מיוחדה להם. ביקרה במין “קַבַּרֶה” נעים, תרבותי, ואף מאַלף… ה“פרימה דונה” שם תימניה נאה, בעלת קול מזרחי, בהיר, חינני. נהנתה באותו ערב בראותה, שגם מבני חוג כזה, שחיו לא מכבר בארץ ערבית מפגרת ונחשלת כמו תימן – יתפתחו פה ויעלו ויגיעו עד לבמתי האמנות. ובעצם, זאת תחזה היא מבשרה: הרי גם לה נותנת הארץ הזאת חיי־תוכן וסיפוק־נפש.

ורפי לא נתן לחבריא לקום מן המושב עד שדלו מפיה, כל חבר לפי שאלתו, ככל אשר אבוּ.

כשלעצמה, הכירה טובה לרפי על “יזמתו” לשיחה זו, שכלפי חוץ באה לשם שיחה רגילה ואילו כלפי פנים, כלפיה וכלפי רפי, היתה צפונה בה כוונה נעלה יותר: גילוי יושר־לב ויחס טוב לאחר אשר קרה.

ובשלהי אותו שבוע קרה עוד ענין, שסילק כליל את חששותיה של תמרה על רפי:

קבוצת הנוער מעדות המזרח, כעשרים נער ונערה מגיל שתים־עשרה – חמש־עשרה, גרמו לקיבוץ מעת בואם הטרדה ודאגה יתר על המידה: התנהגותם, הליכותיהם, שיחם וכל עשייתם – היו קשים ומיגעים את מדריכיהם. הנערים הראו לרוב עקשנות, התחצפות ושויון־נפש לכל הנאמר להם.

באותם הימים הגיעו לשיא העקשוּת בהתנהגותם. משהקצו להם חלקה מיוחדת עם צריפים מיוחדים להם והורום לסקל ולנקות את המקום מאבני חצץ ואשפה (ובכללם לנקות יום־יום את בתי־השימוש) התמרדו, כביכול, והכריזו “שביתה”. לא יעבדו. ואת בתי־השימוש לא ינקו. לעולם לא.

המחנך והמחנכת לא מצאו מסילות ללבם. מחמת מיעוט הבנתו של הנוער הזה בלשון העברית, קשה היה למחנכים להשיג את מבוקשם. היה צורך להשיח עמהם בשפתם, בערבית, בצורה מתאימה להם, דברים שיגעו אל לבם, שישכנעום וירצוּם.

באו והציעו לתמרה (ורפי היה המצדד “הנלהב” בעד ההצעה) שתנסה היא לדבר עמם ערבית ותסביר להם בלשונם, לפי טעמם, את הדרוש.

רגע היססה בדבר – שמא לא תצליח בפעלה. אבל מיד הוסיפה מעצמה: חובה עליה לנסות – אין להימנע מחובה, אלא ביקשה לילך לחדרה להכין עצמה שעה קלה ביחידות ואחר תלך אליהם לבדה.

אותה שעה נזדרז רפי והשתמש בכל “כוח הקומבינציה” שלו שיהיה עמרם צדוק (חבר תימני) נוכח כמסתכל בשעת השיחה, כדי שישמע אחר־כך מפיו מה היה תכנה של השיחה והיאך ניהלה תמרה אותה “מערכה”.

לאחר שעה, לפנות ערב, פשטה תמרה בגדי־העבודה ולבשה את שמלתה הטובה ויצאה.

היא היתה נרגשה: חוָרון קל היה מתוח על פניה. דומה, היא הלכה לפעלה זה כמי שהולך לעמוד במבחן קשה, מכריע.

איש לא ראה וגם תמר לא ראתה, שבעת שהלכה אל מקום חנוֹת הנוער, הלך בעקבותיה – רחוק ממנה – עמרם צדוק.

כשהגיעה אליהם היו רועשים וגועשים, הללו בשיח־צעקה והללו בשירה פרועה. עמדה ביניהם וקראה להם בלשון ערבית לשקט. היא מבקשת שישבו במעגל וישמעו דברה. ותוך כדי כך השמיעה, כבדרך אגב, משפטים אחדים בדיאלקטים ערבים שונים (סורי, צפון־אפריקני, מצרי).

נשתתקו.

פתחה דבריה לאמור: היא נשלחה מטעם המזכירות לדבר עמם על התנהגותם הרעה, אבל רוצה היא קודם־כל להגיד להם, שכל אשר תדבר באזניהם – אמת שלמה תדבר. לא אחת בפה ואחת בלב. לא תמתיק דברה ולא תשתמש ב“תכסיסים” כדי להשפיע עליהם, אלא תסיח דברים גלויים, פשוטים, אמיתיים, ואולי גם מרים – האמת מרה לפעמים.

ועכשיו רצונה לשמוע מפיהם, מה יציק להם? מה ירעימם? ועל מה ולמה יתמרדו?! ישמיעו איפוא עצומותיהם, אבל בנחת ובסדר. יבחרו מביניהם אחד או שנים וישמיעו דבריהם בשם הכל.

התוַכחוּ ביניהם, נועצו והסכימו שידברו שנים – נער ונערה.

קיצור טענותיהם, שמעבידים אותם חצי יום בלי חדול, כאילו הם משרתים. לא באו הנה להיות עבדים. גם יחזיקו אותם בלימודים כל יום ארבע שעות.“זה מכביד על הלב” (בענין הלימודים נחלקו הדעות: הנערות אמרו: הלימודים – צריך. טוב ללמוד).

ו“יותר מכל” – לא יסכימו לעבודות מלוכלכות, לא יסבלו החרפה לנקות בתי־שימוש. לא נשמע כדבר הזה, ש“בני אנשים” (נכבדים) ינקו מקומות כאלה. וזולת זאת – הם רעבים, לא יאהבו את האוכל “שלהם”. אין יכולים לבלעו. “ומה שוים החיים בלי אוכל”? ובכלל – לא רוצים בקיבוץ. רוצים בעיר. אמרו להם “שם”, שבארץ־ישראל יהיו בערים גדולות, יפות, ויהיו בכל טוב, בחופש, בשמחה – ופה בקיבוץ אין חופש, אין שמחה. מה רואים פה? כלום!

בעת שהשמיעו “הדוברים” טענותיהם, אם כי שרר שקט מסוים בצריף, היו רבים מתחכמים ומפריחים דברי־מהתלות בגסוּת מסותרה כביכול. פניהם חסרו מבע ילדותי. מחזוּת פני רובם ניכר, שמעודם לא ידעו חינוך כמעט והם מתאווים תאוה לפרוק עוֹל, להלוך בבטלה ולנהוג בהפקרות. היו ביניהם גם בעלי פנים עדינים, טובים, ילדותיים.

משהתמו לטעון טענותיהם, הסבירה להם מתונות: רצונה בראשונה להשיב להם תשובה אחת כללית, שתסתור כל טענותיהם הרבות – ואחר־כך תעמוד על כל טענה לחוד.

התשובה הכללית – אמרה – היא – “אני עצמי, אני כמוֹת שאני לפניכם”.

מיד הוסיפה: היא רואה שהם תמהים לדברה ולא יבינו כוונתה. אכן, זהו הענין: הם אינם יודעים שהיא ערביה, מוסלמית, ילידת עיראק. הם אינם יודעים מה שרשה ומה עברה והיאך באה, ולמה באה הנה לקיבוץ? אכן עד היום לא סיפרה לשום אדם את דבר חייה, את כל הקורות אותה, אבל להם היא נכונה לספר כדי לפקוח את עיניהם, כדי “להאיר את לבם” – אם נכונים הם לשמוע.

נפלה דממה במושב. הופנו הראשים למולה. העינים ננעצו בפיה.

והיא פתחה בלשון קלה, וסיפרה מתונות, לפי יכולת קליטתם, כמה ראשי פרקים מחייה עד בואה לקיבוץ לפני שנה ומעלה.

היא דיברה כעשרים רגע – וסיימה בסוף: אם יש בפי מי שאלה או דבר לאמור – יגיד־נא.

אחדים שאלו הסבר לפרט זה או אחר שבקורות חייה, אולם רבים גילו ענין רב בירושה הגדולה שנפלה בחלקה, היאך ויתרה על עשרת אלפים הדונם, ועל הכפרים שלה – וניערה ידה מן הכל; וכן ביקשו רבים שתספר עוד מן המלחמות של זקנה חסן רוסתם. "היאך, יכול להילחם כל־כך נגד ‘המוסקוב’ "–

היא שבה לדברה. עתה היתה דומה בשיחתה כמי ששולח מגל בקציר בשל:

אתם תמאסו בקיבוץ – אמרה – בלא שידעתם ובלא שראיתם חיי עושר, גדולה וכבוד, ואני שגדלתי בכל אלה – זרקתים מאחרי גבי וברחתי מהם לנפשי. בחרתי בחיי הקיבוץ כי מצאתים טובים ונעלים מכל חיים אחרים, בכל מקום בעולם. ואני אומרת לכם יתר על־כן: אתם בעצמכם יודעים מה רעים ומה מעוּותים חיי בני־אדם רבים בעיר, אלא שלא חשבתם בדבר הזה. הרי אתם, בעצמכם, הוכחה חיה לקללת חיי האדם בעיר: רבים מהוריכם נגזלו שם, באותן הארצות, נרדפו, הושפלו ורבים נרצחו. רבים מכם נשארו יתומים, עזובים, צפויים לרעב, לכליון.

ואילו הקיבוץ – עולם אחר, עולם חדש, טהור. בעולם הזה, בקיבוץ, לא ייתכן אף צל צלו של עוול או עושק. משום שכאן, בקיבוץ, השמידו כליל את שורש הרעה, את מקור השפלוּת. כי מה שורש כל רע, כל פשע וכל קלון בעיר? על מה ישקרו, ירמו, יגנבו וירצחו האנשים בערים? על בצע! על תאוה לכסף כדי שיוכלו לחיות וליהנות מן החיים כמו בעלי הכסף. התאוה לממון – זוהי התולעת המכרסמת בעץ־החיים למן שרשיו ועד צמרתו.

ואילו בקיבוץ כרתו מן השורש את הצמח הזה – הבצע – המגדל תמיד רֶשע, עוולה ותועבה. כאן כל איש בטוח בקיומו, בכל אשר דרוש לו מן המזון, מן המלבוש, ומאשר צריך לבריאותו, למגוריו וללימודיו. אין כאן עליונים ותחתונים, “אכאבּר” (נכבדים) ו“מסכין” (אביונים). הכל שוים. הגבר והאשה, הזקן והנער, הרופא והרפתן. וכאן – הלא תבינו – אין העובד עמל בשביל האדון, או בשביל הגביר, או השליט – אלא בשביל עצמו. אמת שאתה עובד בשביל הכל – אבל גם הכל עובדים בשבילך. הרי אין אדם שיודע ויוכל לעבוד ולעשות כל אשר דרוש לו, לכן כל יחיד עושה מה שיכול לעשות בשביל הכל, והכל עושים מה שיכולים בשביל כל יחיד. גם מביניכם, מאלה אשר ילמדו וישכילו, יקומו רופאים ורופאות, מורים ומורות, מדריכים ודריכות.

ואשר אמרתם שעבודות מלוכלכות לא יעשו “בני־אנשים” – הריני להוכיח לכם שטעות עמדכם. אמרו־נא לי:

– האם בבתיכם, במקומותיכם, לא היו לכם “בתי־מים” (בתי־שימוש)?

– היו… ודאי…

– ההיו לכולכם עבדים ושפחות שניקו אותם?

– לא…

– ההיו “בתי־המים” שלכם מזוהמים תמיד באין מנקה?

– לא…

– מי ניקה אותם איפוא? אינכם יודעים? אני אגיד לכם, אני יודעת: אמותיכם, אחיותיכם הגדולות והקטנות הן ניקום ככל הראוי (ודאי אתם זוכרים זאת ברגע זה) והרי לא תגידו שאמותיכם ואחיותיכם לא היו “בני־אנשים”… וכאן בקיבוץ, כל העבודות דרושות לכל, והכל עובדים בכל העבודות הדרושות לפי הסדר.

ולא צדקתם שאמרתם אין כאן לא שמחה ולא חופש ולא שעשועים. במקרה באתם הנה בעונה שבה העבודות דחופות. אבל נערכות כאן כמה פעמים בשנה חגיגות גדולות, הדוּרוֹת, לא ראיתם, אף אני לא ראיתי, כמוֹתן במקום אחר. אף החגיגות פה חדשות לפי צורתן, תכנן וענינן. לא כדאי שאתאר לפניכם בדברים את החגיגות. עוד תזכו ותראו בעיניכם ותעלזו למראיתן.

ופה האריכה בדברים מפורטים, הסבירה באמרים נאים והוציאה מפיהם דברים על המעלות והיתרונות של חיי העיר על חיי הכפר ואלו של חיי הכפר על חיי העיר, עד שהודו וסיכמו בעצמם: “חיי העיר בלי מציאות הכפר – לא ייתכנו ולא יוכלו להתקיים אפילו שבוע אחד”.

בשולי דבריה הסכימה להם, שבדבר אחד הם צודקים – בענין האוכל. על זאת, הודיעה, תציע למטבח תיקונים קלים, אפשריים, ובודאי ישתפר התבשיל ויערב לחכם.

וטרם תתם דברה סיכמה את המסקנות העולות מכל אשר דוּבּר לאמור:

בכל מקום בעולם רבים בני־אדם שיעבדו מתוך הכרח, בקיבוץ – הכל עובדים מתוך הכרה (היא הסבירה להם, הסבּר היטב, מושג זה). שם העבודה היא לרוב כתרופה מרה, ששותים אותה הבריות בעל־כרחם, פה היא כשתיית מים הדרושים לחיי אדם. שם היא תנאי לקיום וכאן היא יסוד הקיום. שם דבקו בעבודה חסרונות וזדונות כטפילים בצמח, פה העבודה קניה מכל טפיל. שם משועבד האדם לעבודה ורבים ישאפו לפרקה מעליהם, פה משוחרר האדם משעבוד לעבודה ושואף לחלקה בין רבים ולהקילה מעל העובד. שם מיום ליום תגדל ותלך מרירות העבודה, ואילו שמחת החיים תלך ותפוג, פה, להיפך: מרירות העבודה תלך ותקטן ושמחת החיים תלך ותרבה.

“אל־חאסל” (המסקנה), שם העבודה היא כעין “מציבה” (אסון) ופה היא “מַהַם” (תפקיד), והאדם הישר והאציל ימלא תמיד תפקידו באמונה ובשלמות.

כשקמה להיפרד מהם – הריעו כולם בגילה וקראו: שֶתִּחְיֶה!

מכאן ואילך נסתדרו עניני קבוצת הנוער בטוב ובחלקות.

וימים לאחר־מכן, וגם שבועות לאחר־מכן, עדיין היתה שומעת תמרה, לפעמים “הדים” לשבחה מפעלה בקרב הנוער. ומדעתה, בעקיפין או במישרים, שמעורר להדים אלה היה רפי (כפי ששאב תכנה של אותה שיחה לפרטיה מפי צדוק) ושהוא מעוררם לא לשם קבלת פרס כל־שהוא, אלא לשמם – ידעה הוקרה רבה לו.

אחד מרשמי ההדים האלה, שנעמו ביותר לתמרה היה זה שהגיע אליה ישר מידי סבתא זוסמן.

עוד בתקופה הראשונה לבואה לקיבוץ נזדמנה לעתים בקרבתה של סבתא זוסמן בחדר־האוכל, או בעבודות קלות במטבח, או לפעמים, במושב חברים וחברות באחד הספסלים תחת שלושת האלונים. מן הסבתות המעטות (ארבע־חמש היו בקיבוץ) נודעת לרבים הוקרה לסבתא זוסמן. לפי מראיתה אין היא מופלגה בשנים (לדברי קרוביה היתה בת ששים ושמונה). קומתה נמוכה ומבנה־גוה איתן. היא שולחת ידה לעתים גם במלאכות שאינן כלל מסוג עבודות הזקנות. בקלסתר פניה אין להכיר שרידי יופי, אבל ניכרים בו קוים שמעידים על אופי מוצק, ועיניה מפיקות בינה.

תמרה כששמעה עברית במידה מספקת (וסבתא זוסמן נהגה לדבר עברית כפי יכלתה) הקשיבה בפעם הראשונה לשיחת סבתא במטבח, בערבי חג־הפסח, בעת שמרטו נוצות מהרבה עשרות תרנגולות לליל ה“סדר”. סבתא ישבה בין קבוצת בחורות צעירות ותמרה ישבה ביניהן. ביקשו הבחורות מסבתא שתספר זכרונות על ההכנות לפסח בימי בחרותה – “איך היה שם בגולה, או משהו כזה”.

השיבה סתבא מצטחקת: – יש הרבה לספר!.. חוששתני, שאם אתחיל לא אגמור… ואתן תקוצנה לשמוע…

– חס וחלילה. תספר ותיוָכח…

החרישה והירהרה קמעה, כמחפשת בתרמיל זכרונותיה דבר מתאים ורצוי לדורשיה, ואחר אמרה" – היודעות אתן מה זה “ביעור חמץ”, שאומרים “כל חמירא” וכו'?

רק שלוש מבין שבע הבחורות ידעו. ביקשו שתבאר סבתא עצמה את הענין למען תבין גם תמרה.

ביארה להן מתון־מתון כל הפרטים והמנהגים ונתעכבה בפרט זה: יום לפני ערב החג, בשעות בין־הערבּים, כורכים עשר חתיכות לחם קטנות בצרורות נייר, קשורים בחוטים, וטומנים את הצרורות הקטנים במקומות חבויים ובלילה מברכים על ביעור חמץ ו“מחפשים” חמץ ו“מוצאים” – אותם עשרת הצרורות. למחרת היום בבוקר שורפים אותם עם כל החמץ שנשאר בבית.

והריני זוכרת: בליל ערב־הפסח קמה מהומה ומבוכה גדולה בבית שכנינו. עד מהרה נכנסו מבוהלים אל ביתנו. אבא שלי היה רב בעיירה שלנו. השכן סיפר בצער, ששמוּ, כנהוג, עשרה צרורות חמץ בפינות שונות בבית – ובשעת הבדיקה מצאו רק שבעה, חזרו וחיפשו כמה פעמים במדוקדק – ואין. מה לעשות? הרי נשארו בבית – ואין יודעים איפוא נשארו.

אבא שלי היה אוהב בדיחה. בכל ענין היה מוצא משהו להתבדח. משראה אבא בבהלתם – ביקשם לשבת ושאלם בדברי־נחת:

– החיפשתם ובדקתם היטב בכל חור בבית?

– ודאי! כמה פעמים!

– האין מצויים עכברים אצלכם?

– מצויים.

– והם “חוטפים” לפעמים כל־שהוא?

– חוטפים.

– הקרה פעם שהחזירו לכם מה שחטפו?..

– הצטחקו השכנים ולא ענו –

חזר אבא ושאלם: – הגידו בפירוש, העכברים החזירו פעם דבר או לא?

– אין מחזירים… ודאי…

– ובכן רוצים אתם שדוקא את החמץ יחזירו

אבל חמץ שמור באיזה מקום בבית! חמץ בפסח!

– לא. אני איני סובר כמוכם. כשם שאתם אינכם שומרים את הלחם כשאתם רעבים, אלא פשוט, אתם אוכלים אותו, כך, מסתמא, עושים גם הם, העכברים. עד כמה שאני יודע – אמר להם – העכברים אינם טיפשים, יש לחם – אוכלים אותו. אני משער שבודאי ערכו סעודה גדולה בביתם והיו הרבה מוזמנים… ואין זכר לחמץ… לכו לשלום.

כל אותו ערב ולמחרתו לא חדלנו להתבדח על מעשה העכברים ובהלת השכנים…

אגב, אותו שכן היה לאחר זמן־מה כעין מחותן שלנו: לדודתי, אחות אבא, אשה אלמנה היתה בת נאה מאד – שפרה היה שמה. שדכנים היו דופקים על דלתה של דודתי לעתים קרובות. פעם בא שדכן לדבר עמה על בנו של אותו שכן שלנו. השכן היה בעל חנות הגונה, יהודי ישר, טוב לשמים וטוב לבריות. בנו הגדול היה סנדלר. בחור בריא, נאה וחזק. דודתי סירבה אפילו לשמוע דברי השדכן: האם תתן את בתל לבעל־מלאכה, ועוד לסנדלר? היה לא תהיה. אבל נתגלה – אוי לאותה בושה – שהבחור והבחורה “נפגשים” ושניהם רוצים, כלומר: אוהבים זה את זה. הדודה באה אל אבא קובלת ודואבת על הצרה שבאה על ראשה.

אמר לה אבא: – מה צרה זו שבאה על ראשך? שבי ונעיין בדבר.

הגידי לי: שמא נודע לך שהבחור אינו ירא־שמים ואינו שומר־מצוה?

– לא אדע. אבל מה בכך שהוא ירא־שמים אם הוא סנדלר!

– שוב הגידי לי: כלום שמעת עליו שהוא בעל־מום או בעל מידות רעות, לא עלינו?

– לא, לא שמעתי, אבל – מה שייך? הרי הוא סנדלר?

– שפיר. שפיר. השאלת אם הוא סנדלר מומחה ויודע ועושה מלאכתו כראוי?

– מה נוגע לי? כלום יודעת אני איזה מין סנדלר הוא – דיו שהוא סנדלר..

כאן, זוכרת אני, התערב אחי הגדול ואמר: – הוא אומן מצוין, אפילו בני הפריץ באו אליו אשתקד והזמינו אצלו מגפים ונעלים בשבילם.

אם כן אמר אבא: – להוי ידוע לך, שלא חשוב מה מלאכה עושה האדם, אלא איך הוא עושה? ואם הבחור מיטיב לעשות מלאכתו, ונוהג באמונה כלפי השמים והבריות – ראוי הוא להיות חתן לשפרה. ועוד ראוי לך לדעת: סנדלרים נחוצים לעולם כרופאים וכרוקחים ואפילו כמו שנחוצים רבנים…

אמרה אחת הבחורות: – נראה, שאבא שלך היה רב “משכיל”, האם היו הרבה רבנים כמוהו?

– אמנם אבא היה משכיל, קרא ספרים ועתונים עברים והיה ציוני גמור, קודם שנודעה הציונות.

בחורה אחרת שאלה: – איך היו בכלל “הימים ההם” לפני 60־50 שנה? איך אַת מוצאת: האם היו טובים מהימים בזמננו או להיפך? הבריות אומרות תמיד מתוך געגועים" “הימים ההם, הימים ההם”…

– אם שואלת אַת אותי – אגיד לך: אני איני סבורה כמו הבריות.

אף־על־פי שהתקשתה להביע מחשבתה בעברית הסבירה דבריה לאטה, שהימים ההם היו טובים מבחוץ ואילו פנימיותם היתה עכורה. משל לנחושת או בדיל שמצופים זהב… תמיד היה בלב פחד, אימת הגויים. הוא שאמרה: פני החיים היו טובים ותוכם צער… השפלה – צער הגלות. רבים נשאו צער הגלות בלשונם, אבל היו גם רבים שנשאו אותו בלבם. גם כששמחו וצהלו בימים טובים ובחגיגות – הלב היה בוכה; הן יש ואדם צוחק בפיו ובלבו בוכה. ולמה נראים לבריות ימים שעברו נאים ובהירים? פשוט: משום שעברו, משום שאבדו ואינם. הבריות כואבות את כאב האבידה. מטבע האדם שכואב אפילו על פרוטות שאבדו לו, כל־שכן שיכאב על ימים שהיו שוים, על־כל־פנים, יותר מפרוטות.

– יפה מאוד. – אמרה תמרה. – אצלנו אומרים על דברים כמו שביארת: השלום לפיך!

ובין הבחורות היתה אחת נחמדה, עליזה, ליצנית ו“חצפנית”, העֵזה ופנתה לסבתא שתספר “ככה… משהו מעניני אהבה שבאותם הימים”. איני מתכוונת – אמרה – איך היה אצלך, אלא ספרי כפי רצונך…

השיבה לה סבתא בבדיחות־דעת, שבחורה כמוה ראויה לעונש כפול, משום שבאמת היא מתכוונת לאהבה שלה (של סבתא) ובלשונה היא אומרת “לאו דוקא אהבה שלך”… מי שמדבר אחת בפה ואחת בלב גורם רעה כפולה: הוא מקלקל לשונו עצמו ומקלקל לבם של הבריות. בכל־זאת היא סולחת לבחורה ותספר משהו, לא על אהבה שלה – על כגון זה אין מדברים, אלא מה שעולה בזכרונה ברגע זה: בעיירה שלהם היה “רבי” של חסידים. היו לו שלושה־ארבעה בנים. סוחר גדול, עשיר, מהעיירה הסמוכה היתה לו בת יפה וערכו אירוסין עם הבן השלישי (או הרביעי) של הרבי. הבחורה לא רצתה בבחור. היא היתה “משכילה” ופיקחה. והבחור היה “אברך משי”. למדן, אבל בלא תואר ובלא הדר – והיה תם גמור בעניני העולם. לימים הזמין העשיר את הרבי והחתן וכל הפמליה שלהם לביקור אצלם. בתוך השאון והמהומה בבית העשיר “תפסה” הכלה רגע קל, שעמד החתן לבדו במרפסת. ניגשה אליו ואמרה על רגל אחת: “ר' בחור, במחילה ממנו, יגיד שהוא מתחרט, שאינו רוצה בי, שאיני טובה בעיניו, שכן אני אין לבי כלל אליו. ובשביל שלא לביישו בעיני הבריות אני מסכימה שיגיד שהוא מואס בי – וייבטלו האירוסין”.

חלשה דעתו של הבחור וכמעט נפל מתעלף. בכל־זאת אמר: היאך… היאך ישקר? הרי אין הוא מואס בה…

אמרה לו: משנים את האמת מפני דרכי־שלום…

אמרה – ויצאה.

היתה העיירה – כמרקחה. אבל סוף־סוף נתבטלו האירוסין.

אמרו: עתידה אותה בחורה ליתן את הדין, מן השמים ינקמו נקמת החתן. אבל… לא־כלום. זכורתני: היא התחתנה עם רופא צעיר, יליד אותה עיירה וחיתה בכל טוב.

כך ישבו במושב במטבח עד שעה מאוחרה אחר הצהרים. וסבתא התנערה, קמה ואמרה: לא אמרתי לכן שאם אתחיל לספר לא אגמור? והן ענו לה: אבל אַת רואה שלא קצנו…

מאז היתה תמרה מבקשת לפעמים הזדמנות לישב בחברתה של סבתא זוסמן ולהיכנס בשיחה עמה.

ואף סבתא נהגה בה במידת חביבות ובתשומת־לב ככל שבאה הזדמנות לידה.

ובזמנו, כשהצליחה תמרה לישר מהלכם של בני־הנוער, לאחר ימים אחדים, כשנכנסה תמרה לצריפה מצאה גביע גדוש פרחם נאים על שולחנה ועל הספקה פרוש רדיד־כתפים מצמר משובח מלאכת יד דקה ונאה, טויית ידיה של סבתא עצמה ועליו פתק:

תשורה לתמרה היקרה

סבתא סוזמן

יחס נאה זה של סבתא אליה נגע מאד אל לבה. מאז – קרבה יותר לסבתא ורבות קרה כשהיו מחפשים את תמרה לדבר־מה, היו עונים: ודאי היא אצל סבתא זוסמן.

## פרק שבעה־עשר: נדנוּדים

בעיצומו של אותו קיץ היתה הולכת וגוברת מתיחות עמוקה בכל הארץ בדבר הציפיה לבירור שאלת ארץ־ישראל בעצרת האומות המאוחדות. אותה מתיחות היתה בבחינת “ותמש מתיחות”. כערבים כיהודים התכוננו לשעה הגדולה, בה ייגזר הדין ויוכרע גורל הארץ ותושביה. הידיעות הרבות, השונות, הסותרות לעתים זו את זו, שפורסמו בעתונות בדבר הדיון בעצרת או"ם, בתוספת השערות, שיקולים, ויכוחים – כל אלה העסיקו, הטרידו והדאיגו את תושבי הארץ שבועות על שבועות.

גם בקיבוץ, שאנשיו הותיקים בכללם נראים כמהלכים בכובד־ראש, מבליגים ומתאפקים, כראוי לאנשי־עבודה יודעי־נסיון, כלפי המתהווה בעולם הגדול – ניכרה התרגשות לא רגילה. לא היתה שיחה כמעט בין החברים, מועטים או רבים, שלא עלתה בה שאלת הענין הלאומי ואפשרויות פתרונותיה.

תמרה, כאחת מרבים בקיבוץ, השמיעה גם היא דברה בכה או בכה והיתה נתונה עם כולם בתוך מעגל הענינים על תהליכיו ותנודותיו.

ואולם דוקא באותם הימים היתה מרותקה מחוץ לכל אלה, או בתוך כל אלה, לנפתולים נסתרים שלה, עם עצמה: מועקה חרישית, סתומה גם לעצמה, היתה מכרסמת בחביונות נפשה, מציקה לה לעתים ומטרידתה ממנוחתה. לא פעם שאלה את עצמה מתוך חרדה נסתרה: מרירות־נפש זו שמחלחלת בה בחשאי – שמא אינה אלא תגובה לעייפות? שמא עייפה היא מחמת התאמצות יתירה והתמודדות עם עצמה ואלו נותנות אותותיהן בה על־כרחה, בלא הכרתה, ודוקא משום שהיא כאילו מתעלמת מיגיעת גופה מתנקמת עייפות זו גם בנפשה?..

ואכן במשך ארבעת החדשים בקיץ זה לא נפרדה מעבודתה אלא פעמיים (ליומים או שלושה מחמת מחלה קלה), אבל נפשה יודעת מאד עד מה כבד עליה זה המאמץ.

אם כך או כך – כל־אימת שאחזו בה הרהורים אלה התחמקה מהם והסיחה דעתה מהם. אולם עתה, בימים אלה, נבצר ממנה להתעלם מעצמה. מועקה זו הפכה חרש־חרש למשהו מטריד, תובע, קובל… והיא הוסיפה להתאכזר על עצמה ולחטט בנפשה – והציגה את השאלה, החמוּרה מכל שאלה לגבי עצמה: אולי קצה? כבר קצה בנסיון־חייה זה? בחיי הקיבוץ בכלל? והיא מסתירה את האמת מעצמה?

אולם, לא! מדי תעמיק חדור ובלוש בחביוני נפשה, תרגיש נכונה כנכון היום: נפשה שלמה עם חיי הקיבוץ. אוהבת היא חיים אלו כאתמול וכשלשום. הן לעצמה לא תשקר, מעצמה לא תתעלם. בכל יושר־נפשה וצדקת־לבה תחוש: לא זאת העילה לעצבונות נפשה.

אלא מה?

בּרבוֹת הימים, ככל שהפכה בסתרי־נפשה הטמירים, ביקשה להגדיר לעצמה דברים ברורים, פשוטים, מפורשים.

באחד הלילות רשמה ביומנה:

12.8.47

זה ימים על ימים אחזור ואשאל את נפשי אותה שאלה: “אלא מה?” מהו שיעיק עלי כל הימים? על מה ידוה לבי ככה? מדוע אראה את עצמי לעתים לא שלמה, לא שׂבעה, לא מרוצה?

עתה, קמעה־קמעה, הגעתי לפי הכרתי העמוקה, למקרה של עכירת רוחי. לבי יודע עתה מרירות נפשי:

זה כחדשים ימים אראה עצמי בדרך־חיי כאן כהלך שעושה דרכו ימים על ימים בלא שידע אנה פניו מועדות, כוונתי: בלי דעת איזהו מקום חפצו? יתר על־כן: בלא שידע מה יגיע לו מהליכה נמרצה זו ימים על ימים, מה תכלית למסע זה ללא הפסק?

שזה שורש עצבוני כפי שדליתיו ממעמקי נפשי. אראה מנת־חלקי שונה ממנת־חלקם של בני הקיבוץ. להם הקיבוץ מטרה, מטרה נעלה באמת. הקיבוץ – זה מחוז חפצם, תכלית רצונם, יסוד משאות־נפשם. פה יבנו את עולמם, את עצמם, את עמם. אשריהם בפעלם: מקצות תבל יאספו פה את אחיהם, פזוריהם, שברי עמם. כאן יעלום וירוממום לחיי כבוד, חיי עבודה ויצירה. הברכה והתהילה לפעלם! ואני כאורחת בעולם זה – טוב לי ונעים לי באכסניה נאה זו ובחברה נעלה זו. אוהבנה ואודה לאנשיה מלב שלם על מציאותי ביניהם. אבל אני – מה תכליתי אני? מה יהא בסופי? הזו תכלית לי, כי אשב כאן תמיד, אעבוד ואוכל שלוש סעודות ביום ואישן בלילה ואחזור כך ימים על ימים?

הם אנשי הקיבוץ, קיומם הפרטי, החמרי, שלוב בקיום עולמם, רצונם, “וחיהום” (וחזונם) כלהבה בפתילה. איש ואיש חי לגופו, לעצמו וגם בשביל זולתו, בשביל הרבים, הכלל, העם. הקיבוץ הוא להם מטרה למטרה נעלה יותר: לעלות ולהתעלות, להגיע לחיי־חברה חדשים, נקיים, ישרים – זו מטרה אנושית־כללית. ואני – חסרה כל אלה. אמור מעתה: חיים, שאדם חי רק בשביל עצמו, למען טובתו – אינם כדאים לחיותם. פה, דוקא פה, למדתי זאת בכל הבהירות. באתי הנה מתשוקה לדעת ולהיוָכח: הבאמת קיימת באיזו פינה בעולם הזה חברה חדשה, טובה ונעלה מכל חיי החברה השכיחים בעולם? באתי, ראיתי, נוכחתי. אכן אנשים בעלי רצון ואמונה ניסו וגם יכלו ליצור חברה חדשה, עדיין קטנה, מצערה, אבל היא גרעין, היא דוגמה לכל האדם. בכל לבי ונפשי אאמין: זו צורת־החיים – שאפשר לשפרה יותר ויותר – הדרושה לאדם, זו דרך הישועה לחברת האנוש. גם נוכחתי לדעת יותר: כדי להגיע לשיא זה, לחיי־חברה חדשים, מעולים, אין הכרח דוקא ב“מהפכה”, אין צורך דוקא בשפיכת דמים למכביר, בחורבן ובהרס, ובהפיכת עולם ומלואו. שהרי, אם ירצו בני־אדם בכל נפשם בתיקון עולמם, יעשו זאת מרצונם הטוב, כמו שעשו בארץ הזאת כל הקיבוצים, ואם אין הם רוצים, מה זכות ורשות לבני־אדם להכריח ולהכריע עד למוות עת זולתם עד שירצו? הרי הקיבוץ הוא דוגמה חיה, מופת ממש, לכל האנוש. בכוחו, בצדקתו, ילך הקיבוץ ויכבוש לבבות, ילך ויתפשט בסביבתו, באזורים אחרים, בארצות שכנות, בכל ארצות תבל.

פה איפוא למדתי במעשה, בממש, כל אלה. ומשנוכחתי לדעת כל אלה – לא תחדל מחשבה אחת מכרסם תדיר בחוּבּי: מה פעלך אַת כאן בשביל הכלל, כל עמך, בשביל המוני עמך? מה מפעל־חיים לך פה? האם כך תעברי כל ימיך למען מנוחתך, לטובת עצמך בלבד?

כל־אימת שאימשך אחר הרהורי אלה אינשא בדמיוני ואראה עצמי פועלת ועושה בכה או בכה בשביל המוני־העם הערביים פה, בעיראק או בסוריה. לבי יתפעם בי בהזותי שעות על שעות במחשבות כאלה וכאלה – אך עד מהרה תבולנה בי תקוותי כנבוֹל פרחים בני־יומם… ואני נופלת בעצבנות ובעכירות ולא אדע שלוה ולא אראה מנוח לי. מובן, שאשא עצבוני בסתר, ביני לבין עצמי, בלא ירגיש איש דבר מאשר בחוּבּי. אבל בכל־זאת חברה אחת, תמר, הרגישה במשהו. אכן, כך סבורה אני תמיד: אנשים טובים, בעלי לב, מסוגלים לראות ללב זולתם. אתמול־שלשום ישבנו שתינו בערב בדשא עד שעה מאוחרה ושוחחנו ארוכות. ועוד בתחילת שיחתנו שאלתני דרך אגב: הרשיני לשאלך משהו, ואַת אם תרצי, אם תוכלי, תעני לי: האין אַת סובלת ממה־שהוא? זה כמה שבועות נדמה לי כאילו אַת עצובה, או תפוסה למשהו. הטועה אני – או מה? אמרתי לה שנכונה הרגשתה, אבל אין זה עצבון פרטי, אם אפשר לומר כך, אלא ענין כללי. מתוך כך הבעתי משהו ממחשבותי, כפי שרשמתי לעיל – על איזו פעולה בין המוני הערבים –

אז אמרה לי: “אדרבא, יפה ממך” שאַת הוזה והוגה בכך… למה לא תחשבי בממש על איזו תכנית, או הכנה, לנסות דבר בפועל?

אז שתקתי… לא התגברתי על עצמי, שאגיד את האמת שבלבי… אבל עתה, לעצמי, לפחות, אגידנה: זה העיקר, זה הכאב: אחוש בקרבי רצון עז לקום ולפעול, להעיר ולזעזע, לקרוא ולבשר – לחולל תנועה, אך לא אחוש בי יכולת כל־שהיא לפעול. כי אחפש ואבדוק, באמת ובאמונה, את עצמי – לא אכיר בי כוחות רוחניים, מספיקים, ראויים, לבצע דבר גדול כזה. קרובה אני כל־כך ל“כל זה” במחשבה – ורחוקה ממעשה. הזיות ורעיונות לרוב במוחי – ופוֹעַל קטן אחד אין בידי. הריני כעומדת צמאה, עורגה למים ליד באר עמוקה – ובידי אין חבל ואין דלי. אראה זה המעשה גדול כהר עצום ואני קטנה כנמלה.

ואולם על אף כל אלה – לא אירתע אחור. עדיין לא אמרתי נואש. אפשר יתרחש לי נס. אפשר ובאחד הימים ארגיש כי צמחו לי כנפים. אמת, חדלתי מכבר להאמין בנס. אבל למען מפעל כביר כזה, להעלות אור בחשכת חיי ההמונים פה או שם, בחיי ראשי, היה כדאי מאד, היה נחוץ מאד, כי תצמחנה לי כנפים, אם בחסד אללה, אם בחסד הגורל ואם ברצון כל כוח שהוא.

הנה כך אשתקע לעתים בהזיה וארחיק לכת בתעיה – עד כי יעטפני עצבוני ולא ירפה ממני. ובינתים, אם יופיע אור הפלא או לא יופיע, עלי לידום, לשקוט, להמתין…

הנני ממתינה…

עברו כשלושה חדשים מאז רשמה ביומן הרהורי לבה. יום רדף יום כמנהגו של עולם. שינויים שבממש לא חלו בחדשים אלה במהלך חיי הקיבוץ. אף בארץ בכלל עדיין היו מצפים בקוצר־רוח לתמורות הגדולות כי תבואנה. ברם המאורעות העגומים נמשכו ביתר תכיפות וביתר אֵימים. שלטונות הארץ מזה ואנשי הטירור מזה כמו התחרו ביניהם להגדיל חורבן ולהרבות שפך־דם.

ותמרה – עתים שבה, חרש־חרש, לסתרי הרהוריה, אזורה סבלנות ותקוה לאיזו תמורה לטובה, ועתים שלחה לשון־לעג כלפי עצמה על הבל־אמונתה וכזב־תוחלתה.

נוסף על קשי מצב־רוחה ידעה שעמום ובדידות. היא רחקה ממושבי חברותא ונמנעה מהרבות שיחה עם חברים או חברות. זולתי הפגישות והשיחות מהכרח בעניני המשק וסידורי עבודה – לא שׂשׂה לקראת איזו התבדרות שהיא או בילוי זמן בצוותא.

באחד מאלה הימים “היבשים” שלה, כשנכנסה לחדר־האוכל, הודיע לה מישהו: יש מכתב בלוח־הדואר בשבילה. מן הכתב במעטפה הכירה את כתב ידו (השמאלית) של נסים נחום. היא נפתעה – ובו ברגע שקטה. מאז הימצאה פה, זה כשנה וחצי, קיבלה ממנו שני מכתבים (הראשון חודש ימים לאחר בואה לקיבוץ, והשני – בשלהי החורף). שניהם, כל אחד בשעתו, הדאיבוה והעציבוה ימים רבים, לא על אשר היה כתוב בהם, אלא על אשר לא היה כתוב… על אשר נכספה למצוא בהם כל־שהוא מהרהורי לבה עליו, או מהרהורי לבו עליה, ולא מצאה אף קורטוב, אף רמז קורטוב מאלה… עם זה לא ידעה אליו כל תרעומת. היא הבינה נכונה לרוחו. הוא – דוקא בגלל ישרו וכובד־ראשו – כמו ספר מלותיו ושקל מאמריו, לבל יַשלה לבל יַתעה. הוא נזהר בצדק מעורר תקוַת־מה לשוא ומהדאיב לריק. על־כן השכיל לכתוב דברי־ידידות נאמנים, מדוקדקים ומסויגים, והוסיף, דברים כלליים, עדויים באמרים נאים, בלא כל אות לבבי, פרטי. זכורה היא, שהרגישה אז גם קצת עלבון – ורק שתים־שלוש המלים, שבסוף המכתב: “מוקירך ומעריצך באמת” – כיפרו קצת את פניה. כן תזכור כעת הדברים הרבים שרשמה אז ביומנה, על המית־רוחה בקבלה את מכתבו, וכמה התקשתה להשיב לו תשובה כמתכונת כתיבתו, אם כי הגניבה ביודעים רמזי־דברים דקים על רחשי לבה אליו – ואז חיכתה לתשובה ממנו, לחליפת־מכתבים כי תתמיד. לשוא. ארכה שתיקתו. לאחר כמה חדשים הופתעה שוב למכתבו השני. אולם כשקראתו – נוכחה, שהוא ממש “אח” דומה לראשון – רק בשינוי מסיבות הזמן ותנאי המציאות. ואז השיבה לו קצרות ולא ניסתה לשלב אף צליל דק ממרי־נפשה, כי אמרה כמעט נואש.

עתה, בהגיע מכתב שלישי (אף הוא לאחר חצי שנה מקודמו), הניחתהו בכיסה בלא לפתחו וישבה לסעוד. היא היתה כ“מתערבת” עם עצמה, שאין זה אלא אח שלישי לקודמיו. שוב ידאיבו לה דבריו הטובים, היפים והיקרים ורוחה תסער ימים מספר עד אשר תענה גם היא דברים מחושבים־מחוכמים ותחניק כל אשר תכסוף להגיד…

או, אולי, הפעם, ייתכן ויש שינוי כל־שהוא, קו־אור, שמא… התרחש נס?..

בחרדת־נפש מאופקה ישבה יחידה בצריפה ופתחה את המכתב. מכתב ארוך. שני עמודים (“ההם” היו קצרים).

קראה. חזרה וקראה. חוָרון עלה בפניה. היא רבצה תחתיה בספה ונתנה ידה בחזה כמבקשת לעצור בעד הלמוּת־לבה. התנערה והחלה שוב קוראת:

14.11.47

אל החברה הנעלה תמרה היקרה,

שלום והוקרה. ואחר – הנני להודיעך מיד כללו של הענין ואוֹמר: שמח אני מאד מיכלתי להביא עתה לידיעתך כמה דברים, שחלו בחדשים אלה במהלך חיי ואדמה כי תמצאי בהם ענין וחפץ.

אבל אראה צורך כי אקדים מלים מספר:

אפשר אשר מכתבי בעבר היו למורת־רוח לך, כי כתבתי הרבה ואמרתי מעט. הייתי כחרש לא ישמע, או ככילי הקופץ ידו מתת ועינו לא תראה דבר. ודיי שאגיד לך: כך ראיתי את עצמי גם אני. אבל לא מרצוני אלא בעל־כרחי הצטיירתי כפי שהצטיירתי.

עתה, השבח לאללה, זרח אור סביבי ולעיני נפתח פתח ישועה.

והנה לפניך קיצורם של דברים:

גיסי הבכור (ארבע אחים הם) היגר בעודו בחור צעיר, לפני עשרים וחמש שנה בערך, לארצות־הברית. שנים רבות התענה בנכר. נאבק וכשל. סבל ושוב נאבק. ואחר – עברו כמה שנים וחדל לכתוב. אמרו: אין זאת כי אבד זכרו מחיים. ושוב, לפני כשלוש שנים, הודיע על קיומו ועל הצלחתו בעסקיו – ושוב נשתתק.

והנה, זה כשנה, הודיע שעלה על במתי ההצלחה. עסקיו מרובים והכנסותיו בטוחות. עם זאת ביקש שיכתבו לו ממצב המשפחה ומקורותיה. משהתבררו לו ממכתבי עניני המשפחה והעול הגדול שאשא אני עלי כל השנים – כתב לי רבות וארוכות על תכניותיו לבוא לארץ ולפתוח פה סניף לעסקיו ובנו הגדול ישתקע בארץ להנהלת עניני מסחרו.

אלה הם הדברים בצמצומם.

אבל כל אלה לא יאמרו לי הרבה או מעט. הידיעה החשובה במכתבו האחרון היא כי יבוא לארץ בסוף השנה הזו או בראשית השנה הבאה וידאג כאן בעצמו לסידור עניני המשפחה – ויסיר מעלי את עוּלה. בינתים העביר סכום־כסף גדול למלא צרכי המשפחה בדירה חדשה ובכל מחסוריה. ולכשיבוא – אמר – תכניות רבות לו לעסקים גדולים וחשובים ועוד דברים כדומה לזה.

ברם, תהיינה תכניותיו אשר תהיינה – האל יחליק טובו עליו – תכניתי אני קבועה עמי: מעתה אשוב לעולמי, לקיבוץ. רצוני העמוק לחנך את בני בקיבוץ.

וכפי האמור לעיל – הרגשתי צורך ושמחה לכתוב לך על כל הדברים האלה, בדמוֹתי כי אולי יהיו גם לך ולעתידך לחפץ ולענין.

ואם נכונה השערתי זאת ואם רצונך שניפגש לשיחה על כלל הענין ועל פרטיו – אציע לך שתשמרי לך שנים־שלושה ימי־חופשה ותבואי לבלותם בחיפה – אז נוכל לקחת דברים ככל אשר נאבה.

ידידך מוקירך המצפה לתשובתך.

נסים נחום.

נ.ב.

כפי שעקבתי מרחוק על שלומך ועל מצבך בקיבוץ נודעתי כי הגעת כבר לידיעה מסוימת בעברית. בכל־זאת ביכרתי לכתוב ערבית, כי רצוני שיהיו דברי מובנים לך בדיוקם ובשלמותם.

והשלום.

עתה – לא ידעה נפשה. דמעות עלו בעיניה, באין הפוגה. היא קמה, צעדה כה וכה בצריף הקטן, ניגשה לדלת כאומרת לצאת החוצה ושבה וישבה תחתיה.

דוממה ישבה. ראשה זקוף, נשען לקיר. עיניה נעוצות באשר ננעצו. לא ניד. לא תנועה. עתה כמו קרנו פניה מזיו. קוים קלים דקים, ריטטו אט־אט בפניה – ורגעוּ. עתה כמו רחף מבע שלוה ואושר על כל עצמה, כאילו שטה היא פרקדנית, אט־אט, על מי־מנוחות וטיפות אושר יזלו עליה, יחליקו וילטפו על בשרה ברוֹך, בחדוה, באהבה…

ישבה כאשר ישבה – שעה ארוכה. אחר קמה, יצאה החוצה ופנתה לעֵבר השדות. לבדה טיילה הלוך ושוב לסירוגין. קרוב לחצות לילה הלכה והתקלחה. בשעה מאוחרה ישבה וכתבה, בנשימה אחת, בלא הפסק, כמעתיקה דברים מגליון:

17.11.47

נסים, נסים אהובי, נערצי, תקוַת חייתי

נשבעתי לך, בעיניך הטהורות, לא ידי בלבד תכתוב מכתב זה – כל דמי, נשימות אפי ודפקי לבי נתונים בו. עם כל זאת אפונה אם תוכל לשוני להביע במלים, במשל או במליצה, – מה היה מכתבך לי. אשר על־כן לא אקשט מלותי, לא אשפר סגנוני, לא אתהדר ולא אסתייג – יפרצו דברי כאשר יפרוצו ממעמקי הלב, כמוֹת שהם בטבעם, באמיתם.

התרחצתי והטהרתי כדי לכתוב לך. כי אמרתי לעצמי: הנה בפעם הראשונה בחייך תעמדי לפני פוֹעל אדם והוא נעלה כפועַל אלוהי.

למקרא מכתבך – הייתי בעיני כילוד בצאתו לאור החיים, אשר מאותו רגע יחלו חייו.

אלוהים גדולים, אלוהים אדירים – האמת תחזינה עיני? מכתב זה, מלים פשוטות ובורות אלו – מופנות אלי? והכותב – הוא־הוא נסים מחמד־לבי, משא־נפשי תקוַת־חיי?

משגמרתי לקרוא מכתבך בפעם השניה – נעצרה נשימתי. דימיתי: עם בוא אשרי – בא קצי. חלף הרהור במוחי: הנה, כזאת היא מהתלת הגורל: אם יאיר פעם פניו אל אדם – מרוב אור ימיתהו. אז עלתה – נכון יותר שאומר – אז העליתי דמותך בעיני, התאמצתי ושיויתיך למול עיני – ושבה רוחי אלי. אולם עדיין לא שקטתי. יראתי. מעצמת האושר יראתי. לבי רעד מגיל ופחד. כל עצמותי עלצו ובכו. עתה אדע: עת יגיע אדם לשיא אשרו – כל חדרי נפשו ירעידו, ינועו – עד חדרי דמעותיו, ואז… אז כמו הרגשתיך על ידי… נשענתי עליך… נשקתיך, חיבקתיך, אימצתיך, דיברתי אליך הרבה… הרבה… גם אמרתי לך: ראה, מחמד־נפשי, כה שׂגיא אשרי, אשר לא אשאל דבר, לא אשאלך איכה ומדוע? מה סיבה ומה גורם אשר זכרתני וגאלתני? לא אבקש דעת מה שורש זה הפלא – דייני הפלא עצמו. אמנם מאחת אפחד ואברח כל ימי: מרחמי הבריות עלי, פן איראה לעיניהם בודדה, גלמודה, או כי יחשבוני אומללה, מזאת אירתע כמו מהמוות עצמו. אבל ממך אקבל גם הרחמים. כי רחמיך אחרים, טהורים, עמוקים, והם כרגשות אהבה בעיני. ואף אמנם אעשה כל אשר בכוחותי, ברגשותי, במידותי, כי אהיה ראויה לאהבתך. אעשה אצבעות ידי נרות להאיר דרכך ודמי אתן כשמן בגלגל חיינו כי יסוב בחלקות, בשמחה ובשירה.

ראה, ראה, מאור עיני. היאך אני חושפת לפניך כל חדרי נפשי בנאמנות, בהתגלות, בהתמסרות. לא כאשה אדבר. לא בהתחכמות ולא בהסתייגות. אתה רמזת לי, מיששת דפקי – כדרוש – ואני בכל לבי ובכל נטפי דמי אענה לך: הן. הן. כי ידעתי ובטחתי עד תכלית: אם כך כתבת ודאי שקלת ובחנת דבריך ורצית בי – על־כן ארצה בך בלב ונפש.

ביום הראשון בשבוע הבא אעוף אליך לארבעה ימים – ואהיה לך כל הימים.

המאושרה בנשים עלי אדמות

אוהבתך לעד – תמרה

## פרק שמונה־עשר: מָשוֹש

במשך ימי השבוע, שנאלצה תמרה לשהות בקיבוץ כדי להוסיף עוד “שבּת” לימי חופשתה, הרגישו החברות והחברים המקורבים לה, שרוח אחרת היתה עמה. אכן הרבה ביקשה – למען עצמה ולמען הבריות – לנהוג בזהירות ולהלוך שקטה וכבדת־ראש כאתמול וכשלשום, ובכל־זאת משב־הרוח העז, שעבר על פניה, כמו חדר דרך אלפי נקבוביות אל קרבה ותהי לא שקטה ולא כבדת־ראש כאתמול וכשלשום.

כלפי עצמה – על אף בטחונה הגמור בנסים, עדיין ראתה עצמה כאיש־אדמה, שעומד לפני קמה בשלה ורבת־ברכה בטרם יקצרנה. היוכל איכר לשקוט ולשמוח בטרם יקצור יבולו ויאספהו אל אסמו?

וכלפי הבריות – למה תיראה לעיני הבריות כאילו עטורה היא כבר בזר־נצחון בעודנה רק אזורה תקוה לנצחון?

אולם כאיש ששתה מן היין מלוא הלוג, אשר לשונו קלה בפיו ורוח עליזה עמו ולבו טוב עליו ועל כל האדם – כן היה עמה. זהירותה בגדה בה: לא אחת עשתה עבודתה, בלא יודעים, פגומה או הפוכה. פעם הפריזה על המידה ופעם החסירה מן המידה. יש והקדימה לעשות ברוב זריזות וברוב שמחה, ויש ופיגרה – מתוך שכחת עצמה.

רבקה, בקפדנותה כמשפטה כל הימים, היתה מלגלגת עליה שלא בפניה לאמור:

– מה קרה לה? היא עסוקה עם עצמה ומלאה מעצמה כחבית זו שמלאה מים עד גדותיה ומשתפכת מכל תנועה קלה…

ותמרה מרוב התאמצותה להיראות כתמול שלשום, כאילו אין כל דבר עמה, יש והרבתה דברים, הסבירה “רעיונות”, ניתחה “בעיות” ושׂיברה למדי את אוזן שומעותיה…

תמר ויתר חברותיה הטובות, אם כי לא ידעו דבר ברור מאשר נפל עמה, שיערו בכל־זאת ש“התמורה הזאת” – קשר לה עם נסיעתה לחופשה לארבעה ימים, אם כי היא לא השמיעה להן – והן לא שאלוה – היכן תבלה את ימי־חופשתה. לכן היו כמצפות לידע דבר מפיה לאחר שתשוב מחופשתה.

במהלך חיי הקיבוץ, העמוסים תפקידי־עבודה שונים, ערוכים ומוגדרים מדי יום ביומו, לא הורגשה בין החברות ציפיה של קוצר־רוח לשובה של תמרה. ארבעת הימים חלפו־עברו מהרה. רק ממשבה מחפשתה ידעו החבריא סקרנות־מה, איש־איש לפי מזגו, לחדשות אשר בפיה מימי־חפשתה…

ואכן טרם ישמעו דבר מפיה ראו הכל כאילו הילה זורחת על פניה ועל כולה.

כששבה, הופיעה בחדר־האוכל בבוקר, בשעה מוקדמת, עת האחרונים בסועדים עדיין נמצאים פה ושם. כנראה, בשביל לזכּוֹת עוד בלילה במקום־חופשתה, ביכרה לצאת השכם בבוקר לקיבוץ…

במקרה נכנסה תמר לחדר־האוכל. וטרם תשגיח בה תמרה תלתה עיניה בה וראתה בעליל: פניה קורנים מגיל. עיניה – שברירי ברק־חדוה מתלהלהים בהן. מאור כזה – אמרה לנפשה – יעלה בעיני אשה עת תאהב ותיאהב. כל תנועה רגילה ושכיחה שלה, עתה כמו תביע חסד־אהבה. ברור: אור־אהבה זרוע על כולה.

משצעדה לקראתה התקרבה תמרה אליה ובלא אומר ודברים נפלו אשה בזרועות אחותה, אז לחשה תמרה לאזנה: אני מאושרה. אספר לך… הכל… בערב… רק לך…

במשך יום העבודה לא נתראו כלל. גם בערב לא יכלה להיוָעד רק עמה: באותו ערב נועדה הרצאה של אחד אורח דגול והכל נהרו לשמוע להרצאה. אבל בטוחה היתה תמר, שיותר משהיא רוצה לשמוע רוצה תמרה להשמיע…

עד היאסף הציבור להרצאה נפגשה תמרה עם כמה חברות וחברים בחדר־האוכל והיתה מאירה פנים לכל מי שבא עמה בדברים. אף הללו הרגישו, שזו באה מחופשתה וכאילו היא עדויה בעדי־עדיים…

גם בעצם נוכחותה בהרצאה היה משום משמעות חדשה. עד עתה נהגה סייג לעצמה (בינה לבין עצמה, בלא להתיעץ עם איש) בדבר השתתפותה באסיפות כלליות ובהרצאות, מכיון שלא היתה בת־חובה כחברה קבועה בקיבוץ. ורק כששקלה בדעתה ומצאה שנוכחותה הכרחית מטעם־מה, ואין כל חציצה, איזו שהיא, במציאותה באסיפה – השתתפה בה.

הפעם, דומה, הסירה מעליה סייגים וחישובים מתוך תקוה, שבקרוב תימנה כחברה קבועה, לפיכך נוכחה בהרצאה מתחילתה ועד סופה.

רק למחרת היום, לאחר ארוחת־הערב, פרשו תמר ותמרה מבין החברים, עברו ליד צריפה ולקחו עמן שמיכה קלה.

הרחק קצת בגבעה פרשו השמיכה וישבו נשענות על זיז סלע.

הערב, בשלהי החודש, היה חושך. ריבוא־ריבואות כוכבים ניצנצו ממעל כאומרים לזלף בחללו של עולם אורה דקה, רכה –

תמר, מרצונה להקל על תמרה את הדיבור, פתחה לה:

אַת יודעת, תמרה? טרם תספרי לי דבר, אני אגיד לך משהו. שמעי: איני יודעת מאומה מאשר עמך – ואני יודעת הכל, יותר נכון: אני יודעת העיקר. אני רואה: אַת נושאת בחוּבּך אושר גדול… אַת כבר קשורה… עתה כמו התחילו חייך מחדש נכון? ואני שמחה ומאושרה עמך.. כמוך.. משל, כאילו אחי או אבי זכה זכיית־גורל בעושר עצום…

– אני מאמינה אותך (לך). אני יודעת שדיבורך אמת.

– אם כך, – אמרה לשון בדוחה, – עליך לספףר הכל… הכל… אפילו פרטים קטנים… קטנטנים… אם תחסירי דבר – הלא ארגיש… לפיכך מוטב לך שלא תגנבי שום דבר…

– כלל… שם דבר… הכל יכולה אַת שתאמרי עלי – אך לא גֵנָבה… מחיי לא גנבתי שום מאומה…

אז סיפרה לה “קודם־כל” פרט לפרט את פרשת פגישתה הראשונה עם נסים נחום בבואה לחיפה לפני כשנתים ימים, העלתה לפניה את רגשות אהבתה אליו, כפי שלהטו בלבה, במשך אותם השבועות ולבסוף מסרה לה מלה במלה, כמעט, את תוכן מכתבו האחרון של נסים.

עתה – אמרה תמר – עלי להגיד לך שאת גיבורה באמת, שיכולת לחכות ששה ימים עד שנסעת אליו… אני במקומך לא הייתי יכולה לשבת תחתי אפילו שעה אחת. עתה מבינה אני יפה־יפה את מצב־רוחך כל אותו שבוע, את התרגשותך, שתיקתך וגם דיבוריך… זה היה מצב “נורא מתוח”. אַת באמת גיבורה. טוב. המשיכי עתה. איני רוצה להפסיקך אף במלה.

– אני רוצה שאבאר לך איך היה לבי עלי. היה לבי עולה יורד כמו “מיזנים” (מאזנים). מצד אחד הייתי שקטה, “מתאמינה” (בדומה לערבית – בטוחה) לגמרי, בעבור שידעתי ברור, אם הוא כתב ככה – מוחלט אצלו. זה כמו חוֹק. כל־כך הוא ישר, נאמן, שהייתי בכל הבטחון עליו. אבל “מצד השני” הייתי בספק גדול, ספק נורא – על עצמי. לא היתה לי אמונה שאני אזכה במזל זה. אני תמיד חושבת – אין לי מזל. אין לי אמונה. אין לי אלוהים. אין לי כלום. פחדתי דפקא (דוקא) מזה האושר הגדול. אמרתי בלבי: זה אושר גדול מאד בשבילך… הוא לא יבוא לך… הוא יברח ממך… זאת היתה המלחמה בלבי ששה ימים. שעה הייתי למעלה בשמים, ושעה, מטה־מטה באדמה.

ועם כל זאת, בעת שנסעתי באוטובוס לחיפה – היה לבי “גוֹאֶה” (גאה) עלי. ראיתי את העולם באור… בתקוה… בשמחה. הכל, העצים, האבנים, ההרים, השדות, הכל כמו היו אומרים: הריהי… זאת ההולכת למזל עליון… זאת היא… זאת היא… והיה כמו כל העולם מביט עלי (אלי) ושמח עמי ואני מביטה לכל העולם ושמחה עמו. אַת יכולה להבין כזה רגש? שאַת בטוב, בשלום, באהבה, עם כל העולם, שאין בלבך שום גרגר שנאה… קנאה כמו נולדת מחדש בעולם חדש…

כל הדרך חשבתי כיצד יהיה כשאראהו, איך יקבלני, מה יגיד, איך יגיד?

והנה, כשהגענו לתחנה ראיתיו עומד מחכה. נגש אלי, שלח ידו ואחז בידי ובירכני ברכה טובה, חמה, בערבית, כמו שאומרים לאהובה. באותו רגע הייתי בהרגשה, שאני שלוֹ “מזמן”, שאני שבתי אליו עתה.

הלכנו בראשונה לחדר שלקח בשבילי במלון (זה החדר יהיה קדוש בשבילי כל חיי: בו ירד עלי האושר). נחנו מעט. אחר הלכנו לביתו. הוא עתה לבדו בשני חדרים יפים. כל המשפּחה גרה בבית אחר, חדש. ישבנו במרפסת מול מרחב הים וההרים ואני חושבת איך אתחיל לדבר “על כל הענינים”.

והנה הוא התחיל מעצמו. אבין בשלמות – אמר – עד מה תשתוקקי שתדעי איך התחיל הענין אצלי ואיך “נתבשלו” הדברים עד שהגעתי להחלטה. ואפילו שכתבת לי, שאת תרצי ולא תראי צורך בשאלות – יותר טוב שתשאלי ככל שתרצי ואענה לך במפורט.

אמרתי: אני לא מתחרטת מדברי. באמת לא אראה צורך בשאלות, די לי מה שתגיד לי אתה מרצונך. אך רק שאלה אחת, ולפי הדיוק אחת שהיא שלוש, זאת אשאלה ממך. הגד לי: התאהבני אהבה עמוקה, תמה, כאשר אוהבך? אם כך, מה הביא אותך להתעוררות לאהבני פתאום? והרי ידעתני מלפני שנה וחצי ויותר? אז, כנראה, לא אהבתני. והאם לא ראית ולא הרגשת אז כמה אהבתיך עד היותי קרובה ליאוש? – רק חידה זו באר לי, אם אבינה – הכל יהיה מובן.

אמר: לא בפתאום באה זו התמורה עלי. אכן מאז פגישתנו הרגשתי אהבה אליך. אבל פחדתי ממנה. ברחתי ממנה. כי הייתי קשור כמו בכבלי־ברזל. גם אַת היית קשורה בכבליך, אבל הסחת דעתך מהם. אני לא יכולתי להסיח דעתי מכבלי. הייתי נושא בעול שבע נפשות המשפחה, על־כן היה נמנע ממני שאלך בקלוּת־דעת אחר תשוקות הלב. איכה יכולתי לקשור גם אותך בעגלתי, עגלה כבדה, עמוסה אחריות לכמה נפשות? וזולת זא לא חפצתי לעקרך ממטרתך. הן באת הנה ברוח רמה, ברצון חזק, לראות חיים אחרים ולדעת אם מושתתים הם על העקרונות שיקרים לך, ביקשת לנסוע להכיר את החיים האלה ולהכיר עצמך בהם. הנסיון הזה שלקחת עליך בהתלהבות, במסירות, לקח את לבי. אז אהבתיך. אהבתיך מהוקרה, והוקרתיך מאהבה. אבל זה הגורם “נפשו” (בעצמו) אסר עלי להרחיקך מנסיונך ולקרוע אותך מעצמך. בשביל כך – אמר – קָשיתי (הקשיתי) לבי כאבן. שמתי עצמי חרש ועצמתי עיני שלא אראה. אמרתי לעצמי: תן לזמן ויבשל (ויבשיל) פריו. המתן לימים ויגידו דברם. והנה – אמר – זכיתי, זכינו שנינו, לפתרון מבורך. שקלתי ובדקתי והפכתי בשאלה, וכאשר נראו לי המצבים והתנאים מצדי וגם מצדך ראויים וטובים לפתרון בהצלחה – כתבתי לך החלטתי ורמזתי לך על רצוני. ועתה, אם רצונך, אַשרי “בשם אללה הרחמן והרחום” את התקשרותנו, ואחר נכונן דרכנו לעתיד הקרוב, אם בקיבוץ זה או אחר; עלינו רק לחכות עד שתשקוט הארץ, עתה כל הארץ במהומה ובלבולים, הכל גועש־רועש. נחכה עד החלטת או"ם לגורל הארץ, לאחר ההחלטה – אם כך ואם כך – נכוון דרכנו ונקבע עתידנו.

כך, פשוט, שקט, אמר דבריו והיה כמו שופך עלי מי־בושם מחיים הנשמה.

אז, מה נשאר עלי להגיד לו? אז נזלו מעיני דמעות… בכיתי משמחה. קמתי ונפלתי על צואריו…

למחרת היינו מטיילים כל היום וגם כל היום השני. הלכנו ועברנו בכל המקומות והטיולים שהיינו בפגישתנו הראשונה וישבנו וזכרנו כל הדברים שדיברנו אז. אפילו עמדתיו (העמדתיו) באיזה מקומות כמו שעמד אז ואני ישבתי כמו שישבתי אז. זה היה “מצחיק נורא” איך היינו עושים “חזרה”, כמו בתיאטרון, על אותם הימים ועל אותם המקומות. אבל הוא, הטוב, הבין רוחי (לרוחי): בכל אותם המקומות היה אז, בפעם הראשונה, מצבי ברע… בכאב, ביאוש כמעט… ועכשיו הייתי רואה עצמי כמו מצביא שהיה במפלה (שנחל מפלה) באותם המקומות ועכשיו, באותם המקומות עצמם – שב ועמו הנצחון…

וגם – במקום הדיבורים הרבים, העצובים והמעייפים, שסחנו אז – היו עכשיו דיבורים אחרים… צלצולים (צלילים) אחרים… אַת מבינה…

אבל ביום השלישי מעת הבוקר כמעט, ירדה עלי התעצבות קשה, איומה, כמו “משאה” (משא) כבדה, מעיקה. פתאום באה עלי זו העצבות, כמו בעת תקום לפתע סערה ביום שמש. היה דומה לי כאילו אחד שודד… אכזר… התנפל עלי וחטף ממני את שמחתי, את אשרי… בראשונה התאפקתי. הייתי מתאמצת שלא “יתגלה ממני” שום דבר. יצאנו ביום השלישי לחניתה. אַת היית שם ודאי. זה מקום יפה, נהדר. אבל לבי עלי – כמו בצבת. הייתי מדברת… צוחקת… מתלוצצת… והכל “מוּזויף” (מזויף). לבי היה בוכה בקרבי. לא אוכל לבאר לך איך התחילה התקפה זו עלי – העצם (בעצם) – התקפה שלי על עצמי. אגיד לך מלה אחת: פחד נכנס בי… כמו נחש זחל ונכנס בי לאט־לאט הפחד, שהאושר ילך ממני… הייתי חושבת, הייתי רואה, כל מיני צורות אסון… יורדות עלי… “מיני דברים כאלה” – ואני מסתירה הכל, שותקת או צוחקת – כמו אין לי כלום.

אבל בערב, אחרי הארוחה, באנו לחדרו לקחת מעילים לילך לתיאטרון. השטחתי (השתטחתי) על הספה ולבי – חשבתי – עוד רגע ויתפקע. אז כמו נפתח מעיין דמעות מעיני. נסים נבהל. ראיתיו חיור… פניו כסיד… שאל, חקר, התחנן, מה היה לי פתאום? מה הסיבה? שעה ארוכה דיבר אלי, עד שאיחרנו לתיאטרון. גם לולא איחרנו לא הייתי יכולה לצאת בין אנשים בפנים ובעינים כאלה. אז היה שואל אותי שאלות כמו רופא, בחשבו, שאולי יש לי איזו מחלה נסתרה או איזו “חלָשות”… אמרתי לו: חביבי, אני בריאה בתכלית… גם רוחי שלמה עמי. אַל תטרח שתיהפך מן לילה (בן־לילה) לרופא… אגיד לך בקיצור ובגלוי – הפחד שלי… אני רק מפחדת שיקרה לי דבר… משהו או מישהו יגזלני ממך, ולא אזכה באשרי… כל־כך גדול אשרי, שאני מספקת (מסופקת) אם יתמיד זה האושר עמי…

שמע, הקשיב, החריש כמה רגעים, ואחר אמר לי בקול רך וחנון: בואי, חביבה, ונצא קצת לשאוף רוח, ואחר אגיד לך היאך תתגברי ותגרשי את הפחד הרע הזה מקרבך כליל.

יצאנו והלכנו לקולנוע להצגה שניה. היה סרט טוב, “מעונין” (מעניין), מעסיק הלב והמחשבה.

אחרי־כן טיילנו מעט. נכנסנו לחדרו. כל העת היה מדבר אלי דברים כל־כך רכים… נעימים… והיה מטיף עלי אהבה… הייתי בזרועותיו כמו רוחפת (מרחפת) בעולם עליון… במציאות מקודשה… כך היה כל אותו הלילה – – –

– אשריך, – לחשה תמר ולחצתה אליה בחיבה, – עכשיו אַת בטוחה באשרך. והוא – הרי זה איש נפלא… איש יקר… מעטים כמוהו, אשריך…

בו בשבוע, בערב עשרים ותשעה בנובמבר (1947), כשבני הקיבוץ כולם, כמו בכל בית ישראל מקצה עולם ועד קצהו, ישבו רתוקים־צמודים למקלט־הרדיוֹ, עֵת מועקת ציפיה ורטט אימה נסתרה המו בלב איש ואיש לקראת גזר־דינה של עצרת האומות המאוחדות על גורל ארץ־ישראל ועם ישראל – ישבה תמרה בין הסמוכים למַקלט, ראשה נתון בין ידיה, והאזינה בדחילו לקולות העולים מן המכשיר. כל אותן השעות לא עזבה מקומה, לא הסיחה דעתה מקול השידור ולא הוציאה הגה מפיה, כאילו בקולות האלה העולים מן המַקלט צפון צו־גורל מופנה אליה, מיוחד לה, לנפשה, לעתידה. בשעת מנין־הקולות הראשון בעד חלוקת הארץ לשתי מדינות, היו גם פניה כפני רבים אחרים אחוזי אדמימות מהתלהבות ועיניה היו כמפיצות חצי־רשפים בכל רגע שעלה וגבר מספר הקולות, ובסוף אחרי הודעת יושב־ראש העצרת על הקמת שתי המדינות, בפרוץ מאות החברים והחברות כגל אדיר במחול מלוּוה שירת־צהלה – היתה תמרה מעורבה בין הכלל; מפעם לפעם חזרה ושילבה את עצמה במעגלי הריקוד עד שעה מאוחרה.

רבים מבני הקיבוץ שראוה בהתלהבותה, מהם, שידעוה מרחוק ומהם שידעוה מקרוב, היו תמהים ומחייכים: לשמחה זוֹ מה זוֹ עושה? האם אינה מפריזה על המידה? האם אין סאתה גדושה מדי?

אולם אלה ואלה, ששמעו לדבריה, דברים מעטים נרגשים, בשעת “הנאומים” – אמנם תמהו לשמע אזנם – אבל לא פיקפקו ולא חייכו לתוֹם דברה.

לאחר “השתיה כדת”, תוך זמרה ומחולות, כשישבו רבים תחתיהם עייפים־עליזים, עלו מעצמם כמה חברים על כסא, לקחו לשונם ונאמו נאום, איש לפי יכלתו, איש כפי מידת יינו. רפי, למשל, נאם נאום סוציולוגי, שתכנו הקמת קיבוצים עולמיים לגאולת האנוש. אחרי עמד המורה הותיק ואמר להשמיע דברו.

תמרה ידעה תמיד מרחוק הוקרה למורה הזה. על־פי השמועה ידעה שהוא מרביץ תורה ודעת בקיבוץ למעלה מחצי יובל שנים וחינך וגידל “מחזורים” רבים. משיחת הבריות נוכחה, שהוא אהוד ויקר בעיני בני הקיבוץ. גם דמותו החיצונית עשויה למשוך אליה עין הרואים: קלסתר־פניו ההדור, תלתלי בלוריתו המכסיפה, מראה ערפו הרחב־איתן, כל אלה העידו גם על כוחות רוחניים הגלומים במורה קשיש־צעיר זה.

עכשיו עשתה תמרה אזניה כאפרכסת להקשיב לדברו:

פתח ואמר: איני מתכוון לנאום נאום. איני יודע בעצמי במה אתחיל ובמה אגמור. יתר על־כן, איני יודע בעצם למה עמדתי לדבר. ודאי: “נכנס יין יצא סוד”. אבל מסופקני מאד אם נכנס יין יֵצֵא נאום. כללו של דבר: סבורני, שבשעה זו, שבחללו של עולם נפלה אי־משם, מאיזה עולם טמיר, מאֵילוּ רקיעים עליונים שבעליונים, שעה לא מעלמא הדין, לא מספירת הזמן הזה, הרגיל, היום־יומי, אלא שעה מיוחדה, שונה מובדלה, מכל שעות שבזמן, בשעה זו אין שום יהודי מסוגל לעשות משהו שיהלום, שיתאים, לשעה מופלאה זו, כל־שכן שלא יוכל לנאום נאום ההולם לשעה זו.

ובכן, חברים – לא נאום, לא משא, לא ריטוריקה, אלא צקון־לחש, תפילה שבלב, השתפכות־הנפש, ואפשר מעט חשבון־הנפש.

כמו “בעבדים היינו לפרעה”, כן נאמר עתה מתוך עבדות שבאלף שמונה מאות ושבעים ושבע שנה: ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו רציונליסטים, רחוקים מאמונות תפלות, ממיסטיקה, מרליגיה – מצוָה עלינו הלילה הזה לספר ברוממותה, בפליאותה, בגודל־חסדה של שעה זו, בבחינת: וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.

מה טיבה, מה עצם מהותה של שעה זו?

שעה זו היא שעת שידוד מערכות אנוש עלי אדמות, שעה ראשונה למפנה מוחלט, לשינוי נמרץ בתולדות אדם בתבל רבה. אם תרצו, זו שעה ראשונה של “אחרית הימים”. ודאי עוד רב הזמן אשר צעדי האנוש יהלכו בעקלקלות, בפתלתלות ובזוָעות, אבל השעה הראשונה להליכת האדם בנתיבה חדשה – נולדה הלילה הזה.

מעמד הר־סיני – אם היה במציאות אם לא היה – אין זה חשוב לעצם הענין, אבל מעמד הר־סיני ישנו מאז ומתמיד בנו, הוא מציאות, הוא כתוב וחרות באותיות־נצח בלוח לבנו, ו“המכתב מכתב אלוהים הוא חרות על הלוחות”. וכשם שבמעמד הר־סיני היה ודאי משום שידוד מערכי לב אדם, שעת־מפנה ראשונה לשבירת אלילים, להשמדת “עבודות זרות”, לנצחון הרוח על החומר, לגילוי האלוהי באנושי, להופעת האידיאלים הגדולים של נביאינו – אם כי נמשכו וארכו, אחרי מעמד הר־סיני, העבודות הזרות שנים רבות, כן המעמד בשעה זו בעצרת האומות המאוחדות. כי, הן זו הפעם הראשונה, אולי, בתולדות העמים כולם, כי גברה מידת הצדק, רק בכוח הצדק ולא בכוח האגרוף, לפחות בלבם של כמה באי־כוח עמים שונים ורחוקים זה מזה, לתקן עוולת־עולם אחת, להוציא משפט־אמת בלא כל שכר חמרי, בלי “אינטרס” כמעט – אלא, בעיקר, ביצוע דבר אמת וצדק.

מאורע זה, איפוא, הוא כביר, מופלא, לא רק בשבילנו אלא גם בשביל כל באי עולם. ומי יתנה ומי יפאֵר גדלה של שעת־חסד זו? ואנו, אם כרציונליסטים או כמיסטיים, אם כפיקחים־פיכחים ואם כמאמינים נאמנים – עמוק־עמוק בלבנו מוּצת בשעה זו זיק עילאי, טמיר, ובת־קול בוקעת ועולה ממעמקי לבנו לאמור: היום הרת עולם; ישראל, היום נהיית שוב לעם.

ואולם גם רעדה תעבור בנו, תתנו לבנו לגודל המשא שנפל הלילה בחלקנו. מי יקום יעקב כי קטן הוא! המוכן העם בתפוצותיו לקראת יום מחר? התהיה מסוגלה אומה למודת־גלות, עקוּמת־שכם, כפופת־גב, לשאת כתר־מלכות זה שהונח על ראשה?

במעמד הר־סיני ענה העם, מתוך הקולות והברקים, נעשה ונשמע! היענה היום העם, מן הקולות והברקים העולים מן המַקלט – נקום ונבנה! התתנער ותזנק האומה לחיי חירות, לחיי עמל, לחיי יצירה?

ולא זו אף זו: לא רק מפני תפוצות ישראל נחשוש ונירא, כי אם גם מפני העם היושב בציון, וגם מעצמנו אנו, ממחנה העובדים עצמו, נחשוש ונפחד. חוששני מאד מקטנוּת־מוחין, מצרוּת־עין, מסרק־פלפולים, מיצר פילוגים, האוכלים בנו בכל פה. הלא ראינו, לדאבת־נפש, כמה התעוותו והתעקמו והתפתלו מנהיגי פועלים בישראל לזכּוֹת אותנו במידה דו־לאומית, עד מה יגעו לעקם עלינו את כל הכתובים ולסלף עלינו את כל רגשות הלב הפשוטים. הטבעיים, האנושיים! ממידות אלו, מתכונות־גלות אלו השקועות, בלא יודעים, בלבם של יהודים – ירא אני כמפני מלאכי־חבלה!

ועל־כן הנני בבחינת: הַמְשל ופחד עמי. ובמה איפוא תקותנו? במה נבטח כי נוכל לצאת ולקדם פני יום מחר לחיים חדשים? – באחדוּת הכוחות, בליכוד פנימי, בנאמנות לעצמנו, בחירות עצמיותנו במחשבה, בדיבור ובמעשה, בעליית־נפש גדולה כגודל התקופה שבאה עלינו לשלום!

הכל הריעו בעוז לדברי הנואם. הקולות ומחיאות־הכפים היו ודאי רצופים משני סוגי אנשים שישבו באולם: מאלה שהקשיבו וקלטו את הדברים בחפץ־לב, ומאלה אשר שמחו כי תם הנאום ואפשר עתה לצאת שוב במחולות. אלא, אותה שעה עלתה תמרה על שרפרף ומיד פתחה ואמרה:

אני לא חשבתי שאדבר. אני פוחדת מנאום. ביחוד אחר נאום נהדר של המורה. אבל בשמחה כמו בכאב, מוכרח הבן־אדם שיצעק. זה מן הטבע. ואני השמחה שבלבי יותר גדולה, פי מיליונים יותר גדולה, מהשמחה של כולכם יחד, בעבור אני שמחה במקום מיליונים של ערבים שהיו צריכים לשמוח בזו השעה, לוּ היה להם לב, לוּ היתה להם חכמה אנושית, לוּ היה להם רגש אנושי. על־פי זה (לפיכך) הרי אני “ממשלת” (באת־כוח) מיליונים ערבים.

וזאת השמחה, כמו שאמר המורה, לא רק של האומה היהודית, אלא של כל האומות, של בן־האדם בכללו, ויש לי חלק בשמחה כמו בן־אדם וגם כמו ערביה וגם כמו חברה, שאני עמכם כמו אחד מכם.

אני לא יודעת הרבה מהתאריך (ההיסטוריה) שלכם. רק מעט מזה, מעט מאד, למדתי עם חנה המורה שלי וידעתי שכל התאריך שלכם תמיד “מאורעות” (פרעות), תמיד רצח, עושק, שנאה. ועל הכל – ה“נוראוּת” של היטלר השפל – איבוד ששה מיליונים יהודים! תמיד היה לכם חושך כמו לילה ארוך־ארוך – ועתה זרח השמש עליכם, והשמש שלכם נותנת אור לכל העולם.

אני מאושרה שאני בלילה הזה עמכם, בשביל ששעה כמו זאת לא היתה בעולם ואפשר לא תהיה כמוה!

מה משל לשעה זו בשבילכם? כמו אדם שאבדה ממנו (לו) פנינה יקרה־יקרה שהיא כל העושר וההון והכבוד שלו ושל משפחתו ואחר אלף וכמה שנים בני בניו מצאו את הפנינה – מה עצומה השמחה! וגם אצלכם אבדה החירוּת אלף וכמה שנים ובזה הלילה מצאתם אותה!

ואני שמחה עליכם הרבה, שאני יודעת אתכם, יותר שתדעו אתם עצמכם. ואני מאמינה שאתם תעלו למעלות רבות ותעשו פלאי פלאים; בעבור, בעוד הייתם בשלשלות־ברזל של האנגלים, יצרתם ועשיתם ככה את הארץ הזאת – ודאי תעשו אלף פעמים יותר כאשר תהיו בחירות, בעצמאות ובשמחה.

ואני בכל התקוה שאהיה תמיד עמכם.

כה דיברה תמרה.

 

פרק תשעה־עשר: בימי חרדה    🔗

מנהיגי הערבים קיווּ שיעשו כלה בישוב היהודי בארץ, כפי שהצהירו ממחרת כ"ט בנובמבר, שמה שנכתב בדיו בעצרת האומות המאוחדות ימחו הם בדם.

ואמנם מיד לאחר־מכן – יום־יום ולילה־לילה – ערכו הערבים התקפות שטניות בצמתי־דרכים, בפרברי־ערים ובלב ערים בקרב ישובי היהודים בכל הארץ. לעין השמש ולעין השלטונות הבריטיים התנהלה מלחמה גלויה כמעט בין שני העמים, בטרם יפלשו צבאות סדירים ממדינות ערב. והשלטונות ששמרו, כביכול, על הסדר – למעשה עודדו את התוקפים הערבים ותמכו בהם ככל אשר יכלו. טבעת המצור והחנק על כמה וכמה ערים וכפרים יהודים היתה מתהדקת ומתעצמת מיום ליום.

מערכות־דמים אלו, שאיימו על היהודים בכליון חרוץ, נמשכו חדשים על חדשים.

כל אותם החדשים, על אף חומרת המצב של היהודים, היתה תמרה חדורה אמונה ובטחון, שבסופה של התנגשות זו – צפויה מפלה לערבים. ואם כי לילות רבים ושלמים עברו עליה באותם החדשים ללא שנת וללא מנוח מדאגה ופחד לשלומו של נסים ושל כרמלה ומשפחתה מפני מערכות הדמים שהתרחשו עתים בחיפה עצמה ללא חדול, עם זאת, בכל עת שיחה בדבר המצב החמור בארץ, חזרה והביעה את דעתה ככל אשר עם לבה: "אני בטוחה על הסוף שלהם (של הערבים)… אני בטוחה ובוכה… לא בשביל שיפלו בבושה… ולא בשביל שיהיו בהפסד… אלא רק בשביל הדם של ערבים פשוטים, “תמימים”, שלא יודעים כלום, שמסיתים אותם המנהיגים, כי מה איכפת להם למנהיגים נבזים כאלה, אם “ישפיכו” דמם אלפי ערבים? העיקר, שיהיה להם, למנהיגים כבוד… “פאֵרוּת”… שלטון… אני מכירה אותם… אני יודעת נפשם של “הגדולים” ושל ההמון. הם לא יצליחו… לא יוכלו… הם יברחו… אני בטוחה בזה, מדרך הטבע אני בטוחה, וגם מדרך הצדק…למה לא יקבלו “החלוקה”? למה לא רוצים שגם יהודים יחיו? מי הם, מה הם, שלא יתנו? הם “ישפלו”… הצדק ינצח… בלי ספק ינצח…

כזאת וכזאת חזרה והשמיעה דברה בכל עת מצוא. ושומעיה היו משתאים לדבריה ורגשותיה כי כנים היו.

ואולם בין כה וכה החלו צעדי האויב מתקרבים והולכים לאזור הקיבוץ מ. ו. עצמו: הדי היריות בהמון קולות הנפץ ללא הפסק, הרעידו לילה־לילה את הסביבה ובישרו נוגות וחרדות.

ועם ראשית האביב (1948) נודע כי האויב (כנופיות סוריות בעיקר) שׂם את הכפר הערבי, הסמוך לקיבוץ, בסיס לפעולותיו, ריכז שם כוחות גדולים וחזקים במגמה לכבוש את כל האזור על נקודותיו היהודיות. אז, כשקרבה הסכנה לקיבוץ ממש – ירדה על תמרה עצבות עמוקה.

והאות ניתן מהרה:

באחד הלילות, לאחר שקט מדומה בראשית הלילה, ניתך, בשעה מאוחרה קצת, מטר קלעים, פגזים, מסוגי כלי־יריה שונים בתוך תחום הקיבוץ – ותפול חרדה במחנה.

מיד כיבו כל נר וכל שביב אור. חשכה גדולה עטתה את המקום. האנשים שנמצאו בבתים ובחלקי המשק המופנים ישר לעבר החזית, הזדרזו ועברו בכפיפה ובזחילה איש־איש למקומו.

תמרה, אחוזת אימה ופחד, יצאה בכפיפה מצריפה אל צריף חנה הקרוב.

מה יהיה? – שאלה בחשכה. – היש לנו כוח שם?.. האם מוכנים?

זו הפעם הראשונה (מאז נראו פה, זה כשבועים, סימני התכוננות לקראת הבאות) שהשמיעה תמרה שאלה כזו. עד עתה, כל שראתה מאותות התנועה וההתכוננות (הכנת מקלטים, חפירות־הגנה, גדרי־תיל וכו'), לא האריכה מבטה בכל אלה וכל־שכן שלא שאלה דבר על כל הנעשה בקיבוץ.

בכל אותם ימי ההתכוננות היתה נדכאה ברוחה. מן השעה שנשמעה הידיעה כי כוחות האויב הם סורים תחת פיקודו של מצביא סורי, וכי ייתכן – כך עלה במחשבתה – שמן העֵבר השני לחזית, הרחק אילו מאות מטרים מכאן, נמצאים אנשים מכרים מבירות, מהלבנון – מאותה שעה אבדה לה מנוחתה. היא התהלכה באשר התהלכה כנכלמה ועטוית־תוגה. ועם שביקשה להסתיר הרגשתה ומבוכתה מעין כל, והוסיפה לדבר, לעתים, כתמול־שלשום – אך בעצמה הרגישה, שהיא, בעיני עצמה ובעיני זולתה, איננה כתמול־שלשום. יום אחר יום כבדה עליה רוחה ביותר. הרגשה לה כאילו מי־שהוא נעלם מפשיטה בחזקה מעצמה, מהוייתה.

גם תמר והחברות הקרובות לה תמהו לדכאונה ולשתיקתה היתירה בימים אלה – ולא הבינו לרוחה.

על התלבטותה והתרוצצות נפשה בה – לא יכלה לכתוב במפורט גם לנסים. לא רצתה לשתפו בעצבונותיה– צפונותיה.

היא ביקשה מפלט־מבּע לעצמה ביומנה.

כדרכה, בחצות לילה, רשמה את מצוקות לבה:

26 באפריל 1947

מאז החלו כאן פעולות ההתכוננות לקראת אפשרות התקפה עלינו – נעכרה רוחי בי. הרגשה מרה בי, כהרגשה של אדם שירד מגדולתו. כך נדמה לי. איש לא הורידני מדרגתי. אך אני רואה עצמי מוּרדה. במצב החמוּר של היום, כשבעֵבר השני, הרחק כחמש מאות מטרים מכאן, עומדים אויבים סורים, וגם עיראקים בני עמי, – אני רואה עצמי לא כאתמול וכשלשום. אין לי אף צר תרעומת על האנשים פה. ידעתי: הם ישרים, אמיתיים, ברי לי, שאין להם כל חשד עלי, אבל אני חושדת שמא… אולי.. יכול לעלות חשד־מה בלב מי־שהוא עלי… תחילת הרגשה מרה זו קמה בי כשראיתי, לפני עשרה־שנים־עשר יום, מחלון צריפי בעת־שחר מוקדמת, בתרגילים שעשו לשעת־חירום. כמה קבוצות חברות וחברים (ותמר ושרה ורבקה ביניהם) פנו מעבר לחורשה וכמה מהם אוחזים בנשק. אז נצבט לבי בקרבי: מדוע לא יקחוני עמם? נעלבתי מאד. כבן־אדם נעלבתי. משל כאילו הייתי ילד קטן, שמשאירים אותו הגדולים בבית כשהם הולכים למקום חשוב בענין חשוב… אבל בו ברגע חזרתי ואמרתי: הם צודקים. הם לא לקחוני עמם, לא מחשבתם שאיני ראויה להצטרף אליהם, אלא מחשבם שמא אני לא ארצה להצטרף… והם לא יאבו לחטט ברגשי לבו של אדם… ברי לי: זוֹ הסיבה. אבל עם זאת, מאותה שעה החלה מעיקה עלי המחשבה כמעמסה כבדה, שהנה בשעת סכנה חמוּרה לקיבוץ – הריני כמו מחוץ לקיבוץ… כאילו אני זרה, או שונה מכל אנשים הקיבוץ… ופעמים כבר ידמה לי שמי־שהוא יביט עלי לא כהביטו אלי תמול־שלשום… ויש נדמה לי, שבעבוֹר על־ידי אנשים משוחחים – הם משתתקים… הם נזהרים שלא אשמע שיחם.

ובלילות, כשיקראו לעתים תכופות לאסיפות כלליות לדון על המצב – נמנעתי להיכנס, פן לא ירצו, או לא יכלו, לדבר בענינים סודיים בנוכחותי – ואיכה אהיה אני למעצור ולמכשול להם?.. אבל מצד שני, יש מי שרואה הימנעותי מאסיפות כצעד לא טוב… שמעתי בדרך מקרה שמי־שהוא טען: כלוּם מרגישה היא את עצמה זרה בקיבוץ, שאינה משתתפת באסיפה?

מה אעשה איפוא? איך עלי לנהוג? לוּ יכולתי וקרעתי את לבי למען יראו בעיניהם מה באמת בלבי. לוּ יכלו להציץ אל חדרי לבי – כי אז ראו חרותים שם המון הרהורים, שמצטברים שם, בלילה־בלילה, בנדוד שינה מעיני –

---

אלוהים, אלוהים, האוּמנם תפול חרב במקום הזה? האם יד אכזריה, טמאה, תגיע לחדרי־הילדים? לבית־התינוקות? הראויים האויבים שיזכו אפילו להביט אל פני המלאכים הקטנים האלה? היינתן להם כי תדרוך כף רגלם במקום אשר גם לא חלמו לראות כמוֹתוֹ? האומנם פה תתחולל מלחמה? שחיטה? שפלות?

אלוהים גדולים!

לוּ יכולתי לפדות בחיי, בנפשי, את המקום מסכנה, מחרפה, כי אז בנדבה נתתים. אכן, בעומק לבי לא המוות יפחידני, לא מותי ולא מוֹת אחרים – אך אפחד וארעד בדמותי – האֵל לא יגזור – החרפה, השפלוּת, הצפויות לנו מידי חיות־אדם אלה… אם נגזר עלינו למות – נמות, אבל לא בשפלוּת ובחרפה – רק זה לא.

לילה־לילה אשוב ואחשוב, אשוב ואהגה שעות על שעות ואשקע בדמיונות ובהזיות איכה לעזור? להציל? כאילו ניתן בידי אדם יחיד לפעול מה, להושיע כל־שהוא.

ומאמינה אני, בטוחה אני כמעט, בסופו של הנצחון… כי הייתכן ש“צבא” כזה, המון נבער מדעת, יוכל לאנשים אמיצים, איתנים, בעלי הכרה ואמונה?

אבל בינתים, עד בוא הסוף, אני מלאה חרדה…

נמנעתי לכתוב לנסים דבר מהרהורי על מצבי העגום בימים אלה… לא יכולתי לכתוב. אבל לפני שבוע חשבתי, לוּ היה נסים פה עמי – היה קל לי. אז הייתי מרגישה את עצמי בעיני ובעיני זולתי כאחת מרבים. כתבתי לו על כך, ברמז דק מן הדק והוא ענה כדרכו ברורות ונכונות: לא ייתכן שאעזוב את מקומי – אם כי אינני איש החזית. אבל בשעות אלו על איש ואיש להיות במקומו, על משמרתו.

כל הצדק עמו. אבל צדקוֹ לא יקל עלי קשי־מצבי.

לוּ נתרחש נס, לוּ ניתן בידי לשנות מצב הדברים, לעצור, להדוף! לוּ יכולתי באיזו דרך שהיא להראות לאויבים הגיבורים האלה, למשל, מראֵה עשרים הילדים, עת יושבים ליד שולחנם לסעוד – ההיה מסוגל, אפילו פרא־אדם מהם, לירות כדור במקום הזה?

איך לעשות? איך להציל?

אבל – די לי להזות בהבלים… בתקוות־שוא… אני יגעה… חרדה… אובדת־עצות….

מאז כתבה את השורות האלה – לפני שבוע ימים – מה נשתנו פני הדברים היום!

היום – מתברר – החלה המלחמה ממש בכל תקפה. עד כה היו התקפות־היריות בלילות, כנראה, להבעית, להטיל פחד, להזיק, להחריב – ועם אור היום היו משתתקות. אבל היום, לאחר דומיה של שעה־שעתים בשחר, החלה ההתקפה ביתר עוז.

בקיבוץ לא שיערו דבר. האנשים התכוננו, כרגיל, לצאת איש־איש לעבודתו כאתמול וכשלשום. העובדים בשדה יצאו במוקדם. עדר־הפרות הגדול הוצא למרעה. הכל פעלו כביום רגיל. ולפתע – המו־רעשו יריות עזות תכופות, טורדות, ממטח רובים, מקלעים, מכונות־יריה בבת אחת, כמו נבקע פתאום מבוּע־תפתה השולח זרמי רעמיו ללא חדול.

מיד המה־חרד המחנה מתנועה. אנשים נחפזו כה וכה, חבר־חבר לעמדתו, קבוצה־קבוצה לתפקידה. זקנים וילדים למקומם. תוך רגעים מספר נעלמו הבריות מעל השטח. רק פה ושם נראה חבר או חברה בעברם כפופים, זהירים, ממקום למקום.

על שאון היריות העזות לקולותיהן השונים, נוסף היום קול חדש: דופֶק אדיר מתותח, החוזר ורועם מפעם לפעם.

אכן מכוונים הם היום למעשה רב, לכיבוש, לכליון – – –

פגזים נופלים מסביב למחנה ובתחומו. גלי עשן ועפר. שריקות־יריות קורעות האויר. קליעים נתקעים בתקתוק פה ושם.

באותם הרגעים, עם התחלת המהומה, נמצאה תמרה סמוך לצריפה. תוך תנועת ההתגוננות שקמה מהרה במחנה, זכרה – לפי ההוראות שניתנו במקרה התקפה – שמקומה יהיה במקלט הסמוך לצריפה. שם צריכה להימצא בין השאר גם שרה. מיד עברה בחפזה וירדה למקלט. אבל שרה לא היתה שם. והנמצאות בכללן מועטות: שלוש נשים הרות, שתי נשים זקנות וכמה זקנים. נבוכה, עלובה, עמדה תחתיה ולא ידעה נפשה.

אם כן – אמרה לעצמה – מה אני בין אלו? מודע לא נתנו לי תפקיד־מה? ועם שחזרה וענתה לעצמה מענה־עצמה: הם צודקים… הם מתקשים בי… אינם יודעים מה רצוני שיעשו עמי – עם זאת לא יכלה לשבת תחתיה… קמה ויצאה לאטה מן המקלט. שמה פניה בדרך־עקיפין לחדר־האוכל – תעזור שם, במטבח, אם עושים היום שם משהו –

בדרכה הסתכלה, מן החרכּים שבבית בן שתי הקומות, לעבר הפתוח – לחזית.

אותה שעה עלו מרחוק קולות־געיה בהמון: עדר־הפרות נרדף, מבוהל ומפוזר, מקול היריות.

עד מהרה הונס העדר לרפת. רגעים לאחר־מכן ראה מעמדתו הממונה על הרפת, החבר שמואל, עגלה קטנה מהלכת לה בחצר הרפת הגלויה לעין האויב. המו רחמיו עליה. גחן מעמדתו החוצה, הסתכל, בחן את הסביבה ויצא בזחילה, עבוֹר וזחול, עד לחצר, אחז בעגלה, הכניסה לרפת וסגר את הדלת. שב בזחילה מזורזת ובטרם יקרב לתחום עמדתו, פגע בו כדור בחזהו ונפל תחתיו.

תמרה ראתה ממקומה מה שקרה. עודנה מבוהלה ממראה עיניה, קרבו שני חברים אל הנופל. אז יצאה גם היא, ועברה מתוך הסתתרות פה ושם, אל השנַים.

– אני יודעת “עזרה ראשונה” – אמרה – למדתי בבית־חולים, תנו לי, בבקשה, בנדאז'.

הודיעו לה שהם בתפקיד זה – חובשים.

העבירו את הפצוע, תוך ניצול שטח המקום ככל האפשר, והועבר לבית־חולים בעיר.

אז ביקשה מהם שישאלו רשות ממי שצריך לשאול, שתצטרף אליהם.

בצהרים, בלי עיכובים ושהיות, ניתן לה מבוקשה. אותו היום נמצאה בתנועה, כמה פעמים, להגשת עזרה לפצועים, ברוח שקטה.

עם חשכה, בערב, היו באים מהעמדות בודדים, יחידים, לחדר־האוכל, טועמים בחפזון כל־שהוא ויוצאים.

משעה שנספחה לתפקידה – נחה דעתה עליה, משל להלך תועה, יגע, שמצא הדרך למחוז־חפצו. אולם עתה כמו הוכפלה חרדתה על הכלל, באשר עתה ניתן לה לשמוע דברים כל־שהם, מפי הבאים מן העמדות להפסקה קלה, על המצב הקשה בחזית. הם סחים בלא רגשנות על קלוֹת ועל חמוּרוֹת כאחת.

אותו חבר מספר: הם (האויב) נלחמים בשגעון, בלי שיטה, בבזבוז, לא רק בנשק כי אם גם באדם. הם נהנים, כנראה, גם מן “הפנטסיה” שבמלחמה… אצלם נשק בשפע עצום. ואנו – על עשרים כדור שלהם אנו עונים בכדור אחד. להם גם נשק כבד – ולנו כלום.

ואחר מספר: אנו יורים בחסכנות, רק יריות “ישירות”, רק למטרה, וכל כמה שנופלים בשורותיהם מיד באים אחרים, סוחבים את הנופלים והשורות מתמלאות וממשיכות ב“פעולה” ביתר מרץ וזעם.

ואחר, חבר ותיק, בא וסח בצער: כמות נשק הגונה שנשלחה אלינו והיתה צריכה להגיע לפנות ערב – נתפסה בידי האנגלים. המכונית עם הנשק הוחרמה ושני אנשיה נאסרו.

על שאלת אחת החברות בדבר המצב בחזית, ענה אותו חבר: לא… הם לא התקדמו מן הבוקר ועד עתה אפילו עשר אמות. הם “שומרים” על עמדתם. לא זזו – כי אנו לא זזנו אף צעד אחד אחורנה. דומה כאילו הם הנלחמים מלחמת־מגן… אבל אם לא תבוא תגבוֹרת הלילה יהיה המצב חמוּר למדי. הכדורים הולכים ונגמרים. עתה נשארו אצלנו שנים־עשר כדור לכל רובה. “רימונים” יש לנו מספיק. אבל הטווח רחוק. וקשה מאד להזמינם שיתקרבו אלינו “כמטחוי רימון”, והרי גם להם יש רימונים למכביר.

כל אותן השעות, עד חצות לילה, לא פסקו היריות. מפעם לפעם הביאו פצעו אחר – סימן להתלקחות הקרב.

תמרה עמדה על משמרתה בצריף שהובאו אליו הפצועים.

מעת ששמעה על־דבר הנשק ששדדו האנגלים ואסרו את שני החברים היתה מחלחלת בקרבה הרגשת חרון מהולה עלבון. איזו תרמית שטנית! איזו חלאת שליטים! הן זה עוֹשק קורע־שמים! איכה ישלט אדם באדם בכזב מחפיר כזה? איכה תשא הארץ אותם!

מאוחר, לאחר חצות לילה, משרפתה קצת המתיחות, והיריות הלכו ונדמו, נשענה במקומה על ספסל רחב ונרדמה שעתים־שלוש.

כשפקחה עיניה – היה אור היום מפציע ועולה. יצאה החוצה וראתה מרחוק טרקטור עומד ליד המקלט הגדול. הלכה שמה. חברה, שעלתה מן המקלט, שאלה: מה לטרקטור כאן בשעה זו?

– אנו יוצאים לכרות קבר. – ענו. – שמואל איננו. בבית־החולים, לאחר הניתוח, הוציא נשמתו. עוד מעט יוּבא הארון הנה.

השומעים עמדו מהוממים־נדכאים.

בעיני תמרה נדמה: הכדור שקיפח חיי חבר ותיק זה, האהוב ויקר לכל – כמו פגע בכלל הקיבוץ. יתר על־כן: בשוֹרת־מוות זו המסה את לבה. בשורה זו היתה בעיניה כסמל לטומאת ידו של האויב… ובעודה מהרהרת לנפשה, מדוכדכה ודואבה, נפתחו מחדש סילונות היריות על כל אימת תרועתם.

ביום השני נמשכו הקרבות כיום אתמול: טרטור כלי־היריה חזר והתריע, בהפסקות קלות, בהתמדה, בעקשנות וביתר התגברות כאילו מתכוון האויב לפעול ולבצע היום את אשר נבצר ממנו אתמול וגם אמש.

והיום מובאים פצועים מפעם לפעם יותר מאתמול. גם שני הרוגים הובאו עד הצהרים.

לאחר הצהרים נודע מפי אחד הבאים מן השורה: “הִתַקנוּ את האויב מעמדותיו וכבשנו את הכפר, האויב נסוג לעמדות מרוחקות במקצת”.

מקולות היריות שפסקו כמעט – משמע שאוזרים שם את חיליהם להתקפה מחודשת.

שמעה תמרה ושאפה רוח לרוָחה. הרי כך אמרה היא מכבר – הם לא יחזיקו מעמד… הם גיבורים בדיבורים… ובכדורים… הגבוּרה שלהם – הכדור! והרי יש להם כדורים לרוב – מה יעשו ולא יירו? הם לוחמים כילדים… בלי הכרה… בלי דעת.. ודאי לא יצליחו –

לפנות ערב, מתוך הרגשת הקלה בשעות־הפוגה אלו, נצטרפה לחבריה אל עמדת המפקד שבקצה המחנה – לפי הזמנתו של המפקד – להוראות מסוימות.

כשאמר המפקד מלה טובה על פעלה ומסירותה עלץ רוחה בה. היא הביטה מתוך הערצה עמוקה אל המפקד הצעיר הזה, היושב בעמדה צרה זו, מדריך ומכוון בפקודותיו את בלהות הקרב בידו האחת וחוסם בידו השניה את הדרך לאויב, וכל מראהו – כובד־ראש ומאמץ על־אנושיים –

אותה שעה הסתכלה מבין החרכים שבקיר העמדה אל עבר החזית. מרחוק, על קו אופק הגבעות, נראתה תנועת־מה פה ושם. ומקרוב ראתה את המחסומים, המתרסים, גדרי־התיל לאורך המחנה ואת הפרצה המוּסוָה, שדרכּה מעבירים את הפצועים.

הנה לעיניה גיא־חזיון זה, בו ניגרים דמי־אדם כמים ללא דבר… ללא טעם… ללא דעת…

ואך הספיקה לשוב עם החברים למחנה – כבר התחילה ההתקפה החדשה. עד מהרה הלכה הלוך וגבור. תוך כדי שעה היה המקום לחרדת־אלוהים: מהומה־רעמים כזו – לא היתה כמוה גם אתמול. בתנופה אדירה רעמו מרגמות ותותחים בלא הפסק.

נודע, שהופיע אצלם בחזית כוח צבאי חדש, תקיף, אכזרי – גדוד דרוזים. הללו נלחמים כאריות. הם נאבקים בכוח, בעקשנות מפליאה ובתכסיסי־קרב מובהקים, במגמה להחזיר להם המשלטים, העמדות ושטח הכפר.

מתוך מספר הפצועים וההרוגים שהובאו במשך הלילה, ניכר שהתלקח קרב כזה שלא היה כמוהו בחזית זו.

פני הבאים מהעמדות הקרובות אחוזים קדרות־יגון: שוב אנו נלחמים מתוך צמצום גמור בכדורים ומתוך מחסור בנשק בכלל.

כבר קרה מקרה יחיד, הפעם הראשונה, בשורות ההגנה: שני חברים מן החזית נסוגו. הובאו לפני המפקד. הם היו מרופשים, חיורים, מזועזעים. אחד מהם הפליט דברי־טירוף, כאדם לקוי בדעתו. שניהם בכו כילדים.

ומן החזית היו מובאים תכופות פצועים והרוגים וגם ידיעות נוגות וחמוּרוֹת.

משעה לשעה גובר והולך הדופק הנורא – האנדרלמוסיה של מטח־כלי־יריה – והוא רועד באויר ככרוֹז אדיר, מאיים, מחריד.

כבר הגיע חצות לילה – והמתיחות לא פסקה לרגע.

לאחר חצות חלה הפסקה. היתה הפוגה קלה. עם עלות השחר קמה שוב תנועה רבתי. כמעט ולא היתה הפסקה בין הלילה ובין היום השלישי הזורח. עם הזריחה נמשכו הקרבות בחמת־זעם ללא הרפות. על אף אבידותיו הרבות חדר האויב והסתער מפעם לפעם בזעם עז, בצמאון־נקם, בקנאות משולהבה. כדי לכבוש חזרה את עמדותיו.

לעת הצהרים נודע מפי איש החזית: במשך חצי יום ערך האויב כל פעם בכוחות מחודשים, שמונה התקפות נמרצות, מתוכננות ומחושבות – לשוא. עתה בהפסקת־מרגוע זו מתכוננים, כנראה, להתקפה תשיעית, ואצלנו אזלו כמעט הכדורים.

אותה שעה יצאה תמרה לעֵבר המחנה וראתה בהכנות שנעשות להעברת הפעוטות והילדים באוטובוס גדול אל נקודה רחוקה, בטוחה ברב או במעט.

הרגשת דכאון, קרובה ליאוש, העיקה על לב כל: המערכה הבאה, בפעם התשיעית, תהא מכרעת, ובאין נשק ובאין כוֹחות איכה נחזיק עוד מעמד?

ואכן המערכה התשיעית החלה באדיר.

היא נמשכה שעות על שעות. תמרה עמדה על רגליה כל אותן השעות מתוך מאמץ למעלה מכוחותיה. עייפות, שברון־רוח ופחדי־נפש העיקו עליה כנטל כבד מנשוא. ומחמת רציפות רעמי־היריות ללא שהיה, מן הנמנע היה להסיח הדעת אף לרגע מחומרת המצב. מתוך אפיסת־כוחות ביקשה לשכב לנוח לשעה. בחצות לילה באה אל צריפה. הטילה עצמה על מיטתה כשדמעות מתקשרות בגרונה. מחמת לאוּת שלמעלה מן הרגיל לא יכלה להירדם והיתה מתהפכת מצד אל צד כהתהפך עליה מחשבותיה הזיותיה ומוראות חזיונותיה…

---

…היא יצאה נחפזה מצריפה בחשכה… פגשה את רפי צועד קדורנית. ביקשה ממנו שילוונה לעמדה של המפקד. היא צריכה לדבר עמו. הוא לא שאל דבר. הוא הבין… דומם צעד על־ידה.

לפני המפקד סחה רגעים מספר, הסבירה לו חפצה, תיארה לפניו את המשימה. הוא הבין לרוחה. היא ניאוֹת. מיד קרא לשני חברים והורה להם את דברו.

הובא בד לבן וקשרוהו כדגל על מוט קצר. בצאתה לחץ את ידה והובילוה מעבר למתרסים…

היא צועדת לבדה בחשכה ומנפנפת את הדגל הלוך ונפנף –

– מן? ענדךּ! (מי? עמוד!) – נשמע קול עבה, מבעית, מאחורי סלע.

– אני אשה ערביה. – אמרה בערבית. – דגל לבן בידי.

שני חיילים, חבושי כפיות, קרבו אליה.

– הובילוני למפקד, דבר לי אליו.

לקול צפצוף משרוקית קרבה במרוצה קבוצת חיילים – ארבעה־חמישה. שמעו דברה – ועמדו תמוהים־נבוכים, מביטים איש בפני רעהו, באין מלה בלשונם.

זירזתם בדברים קצרים נמרצים בניב סורי להובילה אל המפקד.

נכנסה לאהלו. “לילך בטוב”, אמרה. הורה־נא בטובך לעושי פקודתך, שיובילוני אל המפקד הראשי. אחריות עצומה עלי ועליך. עלי – למסור לו שליחותי, ועליך – לאפשרני בהקדם להביא שליחותי לפניו.

מיד קרא לשני קצינים שיביאוה לפני המפקד הראשי.

הלכו בדומיה, בחשכה, שעה קלה. באו לכפר. הגיעו לחצר. עלו בקומה השניה. אמרו לה לעמוד לפני הפתח. הסתכלה בכתובת בדלת: המפקד הראשי.

נכנסה. הצדיעה בכבוד. וברכתהו לשלום.

הגישו לה כסא וישבה.

בו ברגע נכנסו המון אנשים: חיילים, אזרחים, בחורים וקשישים – ישבו ועמדו מקצה החדר ועד קצהו. ליד המפקד ישבו עוד שני קצינים, שני לבלרים ועטים ודפתראות מרובים לפניהם.

אמר המפקד: דברי, הבת, מה בפיך?

קמה. חלחלה עברה בקרבה. נשימתה קָצרה. חלף הרהור בדעתה: אם לא יאמינו לי… אם לא ירצו להאמין לי – ייתכן ויהרגוני… ודאי יהרגוני…

התאמצה ושאפה רוח מעומק חזה. משהעיפה מבטה במלוא החדר הגדול – ראתה ליד פתח פנימי בקצה החדר, מאחורי היושבים, עומדות הן… שתיהן…סבתא מימוּנה והדודה עאישה… סבתא רומזת לה בידה אות להרגעה… לבטחון… והדודה עאישה מאירה לה פנים… אכן – אמרה לנפשה – ברור שהן פה… בשעה שסכנה כזו מרחפת עלי – הן באו… הייתכן שהן לא תבואנה?..

שוב שמעה דברי המפקד: הואילי הבת, דברי, דברי ככל אשר ברצונך…

הרכינה ראשה בהודיה ואמרה:

– קודם־כך עלי להגיד לך מי אני, ממי אני שלוחה – ואחר אגלה דבר שליחותי: אני בת נכדו של חסן רוסתם מדגסטן, תושב בגדד בשנותיו האחרונות. קורות חייו ופעולותיו ידועות לכל ערבי יודע־ספר. אני ילידת בגדד. שמי מונירה. מזה שנתים ומעלה באתי אל הכפר הזה – הקיבוץ. מאז עובדת אני בו כאחת מחבריו.

הכל הביטו איש אל פני רעהו מבט־תמהון. קול רחש קל עבר בחדר מן הקצה לקצה.

המשיכה דברה ואמרה: – באתי אליך, מובן, ברשות המפקד בחזית שם… אבל שלוחה אני מעצמי, מרצון עצמי, ועתה אוכל להשמיע לך, אדוני המפקד, דבר שליחותי…

– לאט לך… אַל תמהרי… ברצוני קודם להבין

– אבקש בכל ההכנעה סליחתך, אסביר לך, אדוני, ככל אשר תבקש, הן בידכם אנוכי, אך תנני קודם ואדבר דברי.

– שפיר, יהיה כרצונך, הנני שומע.

– באתי אליך, כערביה, למען אגלה לך ולכולכם את אשר לא תדעו, לא תשערו ולא יעלה על לבכם. מלחמתכם זו – עם קנאתכם וגבורתכם הכבירה – הכל, הכל נובע ממקור אחד ויחידי: טעוּת! טעות גדולה, כללית, תולדתית, עמכם. לא אומר כי כזב עמכם, או זדון, או עוולה. לא, כי טעות! הנה, אל־נכון תחשבו, שבמלחמה זו אתם הורגים, כמו בכל מלחמה, אנשים, אבל טוב טעות! יחד עם האנשים אתם הורגים רעיונות, אתם רוצחים שאיפות, אתם מחריבים “כוון” (הויה) חדש, אתם מתנקשים בקדשי אדם, אתם חוטאים חטא כבד להיסטוריה, אתם רומסים פרחי תקופה אנושית – לא היתה אולי כמוה מאז היות אנוש עלי אדמות.

משעלה דברה בפיה בעוז, ברגש, – חלף הרהור בראשה: פן יחשבו האנשים האלה שהיא מתיהרת ומתגאה בלבבה. שימי לבך – אמרה לעצמה – אַל ירום אפך, אל תתנשאי בלבבך – פן תשחיתי שליחותך – ומיד הוסיפה ואמרה:

– אַל תחשבוני לאחת מתימרת כחכמה גדולה, שמדברת רמוֹת ומצחצחת לשונה במליצות. לא אני גדולה – הדברים גדולים. לא באתי חלילה ללמדכם בינה ודעת, כי אם לגלות לעיניכם אשר לא נזדמן לכם לראותו – ואני ראיתיו. אני אחת פשוטה, אחת מני אלפים ורבבות בני־אדם המחפשים בתבל זו כברת־ארץ נקיה משקר, מעושק, מבּצע – ופה, במקום הזה מצאתיה.

אינכם יודעים את מי אתם הורגים.

התאמינו אם אומר לכם: בכל אלה אשר אתם הורגים (בכל תושבי הכפרים האלה) אין איש מהם אשר ישנא ערבי? ידעתי כי לא תאמינו באשר אינכם מסוגלים להבין כזאת. אבל אני שידעתי את האנשים, את רוחם, את מחשבותיהם, תקוותיהם, אני נשבעת לכם בצדקת לב: חי כל הטוב, היקר והקדוש הקיים עדיין בלב עמי ערב באשר הם – האנשים שאתם הורגים, “האויבים” האלה שאתם אומרים להשפיל, להשמיד – צדיקים הם, טהורים הם, נעלים הם.

אין הם מלאכי שמים, אין הם נזירים, אין הם מכונות־אדם, אבל הם בני אדם, הטובים בבני־האדם עלי אדמות.

ידעתי כי תאמרו: האנשים ה“צדיקים” האלה גוזלים את פלשתינה מאתנו, אויבינו הם. ידעתי כי עוד טענות והאשמות רבות בפיכם, אולם כל הטענות האלה משולות לתימרות־עשן המאפילות על העינים ומחשיכות הראיה. ואולם אך יפול מַשב־רוח חזק עליהן – יתנדפו ויהיו לאין, האויר ייטהר, יזדכך, והאדם ינשום לרוָחה. לוּ קמו בקרב עמי ערב אנשי־לב, גדולי־רוח, צופי־עתידות, וישיבו רוח חדשה בקרב עמנו, אז יראו הערבים ויבינו כי מוּתר וצריך וצודק כי תהיה מדינה ליהודים כמו לכל עם ועם. ברי לי עד תכלית כי ייוָכחו הערבים, שלעולם לא יקפחו יהודים זכות זולתם, לעולם לא ישתלטו על ארצות המזרח.

המפקד נשא ידו לאות כי תפסיק דברה, ואמר: – קחי מנוחתך, הבת. רצוני לשאלך שאלה ואני מאמין בהחלט בצדקתך כי תגידי לי את האמת.

– ידעתי את אשר תשאלני וגם אגיד לך את האמת לאמיתה. אדמה כי תחפוץ לשאלני, אם אני אוהבת יהודי? הנכון כי זאת שאלתך?

הוא הביט לימינו ולשמאלו כמשתאה ואמר לאזני כל: – אין זאת כי היא נביאה או שטנה.

– סלח לי, כבוד המפקד, למה תאמר כזאת? הן ברור אמרתי לך: אינני אשה גדולה, לא נביאה ולא שטנה. כי ניחשתי שאלתך – אַל תתמה ואל תתפלא. ניחשתי – באשר בשלושת ימי הקרבות האלה, בשרי נקרע גזרים־גזרים מעצמת ההשחתה, מאימת הזוָעות, ולא חדלתי לחשוב, להגות, מה לעשות? מה לעשות? וכי אמרתי אל לבי: אקום ואקריב עצמי ואנסה – אעבור אליכם ואזעק ואגלה את האמת – אז חששתי אשר לא תאמינו לי ותאמרו: זאת אוהבת יהודי. האהבה לאהוּבה מדברת מלבה. ואז פיקפקתי אם יצליח מהלכי אליכם. אבל לבסוף התגברתי ואמרתי: אין כוח גדול בעולם ככוח האמת. אלך ואגיד כל האמת – והיא אולי תכריע. כן. אוהבת אני יהודי. הוא אישי. אבל לא באתי אל היהודים לבקש אהבת גבר. לא לזאת נשאתי נפשי. באתי אליהם לבקש אמת, יושר, אהבת־אדם. ואחר שהכרתים, בחנתים וחקרתים – אחר זאת, רק לפני חמישה חדשים – הייתי לאיש.

אך כילתה את משפט פיה – כמו עברתה סחרחורת־ראש ועלטה ירדה עליה. משהרימה ראשה – ראתה ותמהה: איך קרה שלא הרגישה דבר סביבה? האם כל־כך שקעה במחשבותיה? הכל עומדים לאור היום בשדה פתוח תחת להט השמש –

המפקד קרא בשם שיך, חבוש מצנפת ירוקה, ואמר: – גלה לנו דעתך מה משפט הבת?

הזקן ענה: – כי שאלת את דעתי – אומר לך: היזהר, כבוד המפקד, הבת הזאת בוגדת בעמה. היא נצר יבש, שנבל ונשר מגזעו. כל דבריה והסבּריה, לדעתי, אינם אלא “מזימה ציונית” –

וטרם יכלה דברו נשמע מבין הקהל, שעמד בצפיפות, קול צח, בהיר, יוצא מפי איש צעיר לאמר: – יסלח כבוד השיך הנעלה, לאזני רבים מאתנו פה באו דברי הערביה הצעירה הזו כחצובים ממקור אמת. לא מזימה עמה ולא עוולה בידה. הלא צדקה בדברה – –

המפקד רמז לו לצעיר לידוֹם. ואולם משהתבוננה היא בפני הצעיר הדובר – ראתה שאין הוא צעיר אלא… הוא מנהל בית־הספר בדמשק לוטפי אפנדי מוּחרם – – –

המפקד היסה את הקהל, ואמר: – זאת אעשה: אשלחנה תחת שמירה אל מצביאנו, אל קאוקג’י. – ואליה פנה ואמר: – שם, לפניו, תשמיעי דברך והוא יגזור דינך כראות עיניו.

– כדבריך נכונה אני לילך באשר תשלחני.

אז קרא המפקד בשם שני שרי־צבא, אחמד פאוזי ודרויש אל־טובג’י: קחו שני חיילים והובילוה אל המצביא. הכינו המכונית!

בו ברגע נשמע קול רם של טרטור מכונית כתרועת־המיה ממושכה – – –

היא פקחה את עיניה וניתרה ממיטתה.

היה אור השמש הזורחת שרוי בצריפה הקטן. מבחוץ נשמעה תנועה רבה. עוד נשמע קול טרטור אוירון – “פרימוס”, – שטס וחג סביב־סביב המחנה

---

יצאה החוצה מופתעה־נדהמה. למולה נראה רפי צועד בזריזות, פניו מאירים וקולו צוהל: הצלה! נצחון! אַת ישנת? טוב, טוב. תם ונשלם. האויב נס. כל המשלטים בידנו. השאירו שלל גדול, נשק רב, גם אנשי הכפרים כולם נסו

---

– מה? מה? זה אני עשיתי? לא. לא. לא. אני חלמתי. רק חלמתי. אלוהים, אלוהים – איזה חלום!

– מה חלמת?

– אוֹי לי, אוֹי לי, הידד לי! איך חלמתי? אני משתגעת… אני לא מבינה… זה אמת? אני יוצאת מדעתי – –

ראה רפי בהתרגשותה, במבטי־עיניה המביעים מבוכה ופיזור־נפש, לקחה בזרועה, סח לה דברים להרגיעה והלכו אל חדר־האוכל.

כאן רבה הצפיפות. הכל מדברים. הללו יושבים והללו עומדים. ואולם פני הכל כמו קורנים מגיל לא ידעו כמוהו מעודם – –

רפי חיפש את שרה ותמר ויתר “החברה”. משנפגשו נפלה תמרה על צואריהן, צהלה ובכתה כאחת.

משנרגעה הקשיבה, מרוכזה ודוממה, לאשר סופר לה – היאך חל המפנה לאחר חצות לילה, עם בוא התגבורת ב“רגעים הנוראים ביותר” והיאך הסתערו על האויב במשך כל חצי הלילה עד שהתיקוהו מעמדוֹתיו ועקר מכל הסביבה תוך מנוסה מבוהלה.

אז תיאר רפי בלשון בדוחה דבר פגישתו עם תמרה, אשר יצאה מחדרה “חצי ישנה” ואשר דיברה נבוכה ומבוהלה, פנה אליה ואמר: עכשיו ראוי לך שתספרי מה פעלת בחלומך..

לא סירבה כל־עיקר. מדי אמרה: אני באמת רוצה לספר לכם. היה לי כזה חלום – דבר משגע. פתחה וסחה מתון־מתון, מתאמצת ונזכרת, כאילו דולה מערפלי החלום פרטי־הפרטים על סדרם ועל בלבולם, והיתה בדברה כמשתאה בעצמה על פרשת זה החלום, למן הדברים הבטלים והענינים המבולבלים עד למראוֹת הטבעיים־בהירים, “שנופלים על לבנו כמו רמזים מופלאים”, וכשהגיע לסוף דבריה הוסיפה בלגלוג על עצמה: זהו מה שאשתוקק שאפעל בחיים, בהקיץ, אני פועלת “מוצוין” (מצוין) בחלום… כזאת גיבורה אנוכי…

וקמה מן השולחן בלי לשמוע תגובת המסבים לדבריה…

 

פרק עשרים: עוז לישראל    🔗

עם עלות היום, כשיצאו המוני החברים לאשר יצאו (לעבודה מסודרת כהלכה לא היה איש מסוגל באותו היום ואך הדחוף וההכרחי ביותר נדרש לעשותו), היתה דממה דקה בשדה־המערכה. הגבעות ממול הקיבוץ, שבמשך שלושה־ארבעה ימים, לילה ויום, המו־רעמו כמפלצות־זוָעה וירקו בלא חדול אש־תפתה – עמדו עתה שרועות־שאננות, מתפנקות־מתחנפות, כמו מתכחשות לעצמן לאמור: לא היה דבר… אין אתנו יודע עד מה…

ואילו בעיני הבריות היתה שלוַת־השקט זו תמוהה, מפוקפקה וחשודה. האומנם תמה הרעה ונשלמה? האם לא תקום שנית היום או מחר?

ברם, משהגיעו לקיבוץ ידיעות מוסמכות, מפורטות, שהאויב רובו הושמד ומיעוטו נס מנוסת־חרב אל פנים הארץ, והכפרים בכל הסביבה נעזבו כליל מתושביהם – היו בני הקיבוץ מהלכים כחולמים.

אותו היום, וכמה ימים אחריו, היו מרבים לספר על מעשים שהיו ודברים שקרו ונסים שהתרחשו בימי הקרבות בזמן הזה ובמקום הזה…

עם זאת, הרגשת הפורקן היתה מהולה בפקפוקי־לב רבים, שהרי השמחה לא היתה שלמה. עדיין אימת־החרב היתה מתהפכת בכל הארץ, עדיין היו פורצות התקפות אכזריות בישובי היהודים מצפון הארץ ועד דרומה.

ותמרה, עם שהיתה נאמנה ל“נבואותיה” שמנת־חלקם של המתקיפים בכל מקום תהיה מפלה “עד הסוף”, היתה חרדה מאד לשלומם של היקרים לה בחיפה – נסים וכרמלה ומשפחתם – אשר התקפות הערבים הלכו וגברו שם מיום ליום.

ביום הקרבות בקיבוץ – מן הנמנע היה להיפנות כדי לדעת את הקורות בחיפה. הכל הסתפקו בידיעות המועטות שבאו בעתונות. אולם, עתה, לאחר הנצחון בקיבוץ, השיגה תמרה קשר־טלפון עם חיפה וסחה עם נסים. על המצב שם נאמר לה: יום־יום, ובעיקר לילה־לילה, עורכים העברים התקפות־רצח, בעידודם של חיילים בריטיים, במבואות העיר, מצפון ומדרום, ובלב העיר עצמה. עם זאת הבטיח לה, שאם ירפו קצת הקרבות יבוא בסוף השבוע, בערב־פסח, לחוג את ה“סדר” יחד בקיבוץ.

לאחר־מכן, לא עברו אלא שלושה ימים – ובעתון־הבוקר באה בשורה גדולה־מפתיעה: חיפה נכבשה בידי ה“הגנה”.

קבוצות־קבוצות עטו האנשים על עתון אחד, כצמאים העורגים אל אפיק־מים.

והדברים שבאו בעתון תכנם ולשונם, היו חדשים– חדשים, כמו צפו ועלו מתוך איזו הויה טמירה. דברים כגון אלה לא נכתבו בידי יהודים זה אלפים בשנה. ומשמעותם הפשוטה של דברים אלו – היתה כחידה סתומה: היאך כבשה ה“הגנה” את העיר – בעוד האנגלים שולטים בארץ (הם עצמם קבעו עזיבתם את הארץ בעוד חודש וחצי – 15 במאי 1948) – מה פשר חידה זו? האם היו מערכות־קרב גם נגד האנגלים? אם כך – החתה יד המעצמה האדירה לפני ה“הגנה”? הן השערה כזו – מאפע! ואולם סעיפי הכניעה של הערבים כפי שמנוסחים בעתון מטעם ה“הגנה”, מוכיחים לאין פקפוק כי אמנם השלטון בחיפה עבר לידי ה“הגנה”.

ידיעות מפורטות, שנתפרסמו לאחר־מכן בעתונות, הבהירו את המצב לאמיתו:

"בבוקר יום העשרים ואחד באפריל (1948) נפוצה שמועה מוזרה בחיפה, שאיש לא נתן אֵמון בה, כי האנגלים עוזבים את העיר. עוד בעלטת הלילה התחילו יחידות בריטיות נוטשות בחפזון בתים מבוצרים, שהחזיקו בהם זמן רב בגבולות שבין שכונות היהודים והערבים.

בשעה מאוחרת באותו בוקר הגיע למוסדות היהודים ולמוסדות הערבים כאחד מסמך חתום בידי מפקד הצבא הבריטי בחיפה והסביבה (גנרל סטוֹקוול), ובו הוא מודיע, כי כוחות הצבא התחילו עוזבים את העיר חיפה והם מתכוונים להתרכז בכרמל הצרפתי ובנמל בלבד. תעודתו (של הגנרל) עתה להגן על האזור הבריטי והדרך בו יעבור הצבא העוזב את העיר. שוב אין הוא מתעניין במתהווה בתוך העיר ותפקידו היחיד הוא להבטיח את הפינוי של כוחות הצבא הבריטי מן הארץ, והוא מקווה כי בני שתי העדות ישימו לבם, שלא להפריע לו…

היתה הפתעה גמורה, מדהימה. לפתע נוצר חלל גדול ומוזר – באין שלטון בעיר. שני הצדדים הלוחמים, וביחוד היהודים, שהיו עד עתה כבולים ומסויגים בתנועותיהם, במעשיהם ובקרבותיהם – הועמדו זה מול זה, פנים אל פנים, באין עוצר ובולם. היה ברור לכל, כי הגיעה עת המבחן הגדול לשני הצדדים והעיר עומדת בפני התלקחות קרבות גדולים, מכריעים, גורליים, אשר אחריתם מי ישורנה. וכן היה. – – –

מאותה שעה פרצו קרבות־רחוב חמוּרים, אכזרים, לאורך חזית העיר מן הקצה לקצה. – – – שלושים שעה רצופות, יום ולילה וחצי יום, נמשכו הקרבות ללא חדול – ובבקרו של היום השני כבר ניכר למדי שכוחות הערבים נהדפו ויד ה’הגנה' היתה על העליונה וחסמה את כל הדרכים לעיר לבל תבוא תגבורת לערבים.

עוד בשעות־הבוקר המוקדמות פנה הגנרל הבריטי, באמצעות עורך־דין עברי, אל ה’הגנה' וביקש לדעת את תנאי הכניעה, מאחר שהערבים מבקשים התערבותו, כדי להפסיק את הקרבות.

אם כי המפנה היה מדהים וקשה היה לתת אֵמון במצב שנוצר – עם זאת היה הכרח להודיע את תנאי הכניעה. הם כללו סעיפים אלה:

א. כוחות הערבים נכנעים ל’הגנה' ומוסרים לידה כל נשק, תחמושת, חומר־נפץ וכל כלי־מלחמה וכן מכונות משורינות.

ב. כל הלוחמים הזרים, כולל מפקדים גרמנים, אנגלים, יוגוסלבים, וכיוצא בהם, הנמצאים בעיר, יימסרו לידי ה’הגנה' וילכו שבי.

ג. השלטון בעיר יהיה מסור כולו בידי ה’הגנה' וכל התושבים יצייתו לפקודותיה וייהנו מהגנתה.

ד. כל התושבים בעיר, ערבים ויהודים, יהיו שוים לגבי החובות והזכויות.

ה. יוכרז מיד עוצר בכל השכונות הערביות. כל אדם יישאר בביתו. כל מי שבידו נשק חייב להביאו למקומות־הריכוז שייקבעו.

ו. כל הזרים יתרכזו במגרשים שייקבעו.

ז. כל מי שיגלה התנגדות מזוינת, או שיימצא אצלו נשק אחר השעה הנקובה – יהיה עלול להיירות.

הגנרל קיבל העתק התנאים האלה, קראם ואמר, כי הוא סבור שהתנאים הם הוגנים והערבים יקבלום אחר תבוסתם בקרב.

בשעה קבועה נתכנסו באי־כוח הערבים והיהודים, נציג מפקד ה’הגנה' והגנרל הבריטי ישב ראש – – –

הגנרל קרא את התנאים ופנה אל הערבים כי יקבלום. אחד אחד מנכבדי הערבים ביקש שהות, שעה וחצי, להתיעצות – –

במועד הקבוע נתכנסה הועידה שנית בבית העיריה. תדהמה גדולה ודממה כבדה נפלו באולם בהודיע בא־כוח הערבים בקול רוטט, כי אין הם יכולים לקבל את תנאי הכניעה והם מעדיפים לעזוב כולם עד אחד על נשיהם ועל טפם, את העיר (עד מהרה נודע, שבעת ההפסקה התקשרו עם מנהיגי הערבים וביקשו הוראות. פקודת המופתי הירושלמי היתה לעזוב את העיר ולא לקבל תנאי כניעה מידי היהודים, היות והפלישה של צבאות ערב קרובה והארץ כולה תפול לידיהם). ראש־העיריה היהודי השב קם ופנה אל הערבים בהתרגשות רבה שלא יעזבו את העיר שבה חיו מאות בשנים, בה קבורים אבותיהם, ובה חיו זמן רב כל־כך בשלום עם היהודים.

הגנרל, שהחויר קמעה, היה נרעש מאד ופנה לערבים, שלא יעשו את המשגה החמור הזה: זה צעד של שטות – אמר – שובו וחשבו בדבר, כי עלולים אתם להתחרט במאוחר. עליכם לקבל את תנאי הכניעה של היהודים, שהם הוגנים בהחלט. אַל תהרסו את חייכם ללא סיבה וטעם. סוף־סוף אתם החילותם במלחמה והיהודים הכריעו אתכם.

הוא פנה אל נציג ה’הגנה' ושאל:

– מה תאמר אתה?

– זהו ענינם להחליט בו – השיב נציג ה’הגנה'.

הערבים קמו לאטם והתחמקו חרש, כמבוישים, מן החדר. הם שבו אל אחיהם האומללים, המבוהלים, הנבוכים והמתרוצצים בדמדומי הערב בעיר התחתית. הגנרל הסתובב בחדר תפוס־שרעפים, נבוך מן התוצאה הגדולה, החריפה, המהירה והמכריעה – – –

הגנרל עמד רגעים רבים ליד החלון המשקיף אל הר־הכרמל – – – פתע, כמתנער, זע ממקומו, ניגש אל נציג ה’הגנה', נטלו בזרועו לפינת האולם ואמר באזנו:

– כל הלילה והיום עמדתי עם קציני והתבוננו במשקפת ממרום הר־הכרמל אל מקומות הקרב. קרבות־רחוב הם האכזריים והקשים ביותר ותובעים דמים רבים. הבחורים שלכם עבדו יפה. ההתקדמות היתה מהירה ביותר. בעיקר הפליא אותנו דרך מלחמתכם ההוּמנית כל־כך, ומיעוט הקרבנות שנגרמו לערבים. רק מאתים חללים להם. לו הוטל על הצבא שלי לכבוש עיר זו נוכח התנגדות היו נופלים חמשת אלפים ערבים…"

בקרן־זוית בחדר־התרבות השתקעה תמרה שעה ארוכה בקריאה בעתונות פרטי המאורעות האלה מהחל ועד כלה.

כשבאה שרה וקרבה אליה הרימה תמרה ראשה ופניה נראו עגומים־נפולים. הפעם לא הגיבה בדברים רבים כמשפטה אחר קריאת ה“חדשות” בעתונות. ואך מלים מספר נעתקו מפיה:

– חבל, חבל, זה אסון גדול. הם, האפנדים, המופתי, עושים רשעוּת והעם משלם בדמו –––

 

פרק עשרים ואחד: שבר    🔗

למחרת היום, ערב־פסח, היו חברות וחברים רבים עוסקים בהכנות ובסידורים מתוך צהלה ושמחה. ואפשר יותר מכולם היתה תמרה מוצפה אורה וגילה לקראת בואו של נסים. היא נתנה את ידה גם פה וגם שם. שוב, כאשתקד, ישבה ליד סבתא זוסמן למריטת נוצות העופות עם יתר החברות. קמה ועזרה בנקיון חדר־האוכל ובקישוטו. גם את צריפה הקטן הפכה לפינת־חמד טובלת בפרחים.

לאחר שעות־הבוקר הראשונות כבר החלו מופיעים קרובים, אורחים, לרוב. תמרה, תוך כדי עבודתה בזה או בזה – היו עיניה צופיות אל דרך המבוא לקיבוץ וראתה את האורחים בבואם. גם בשעות שלאחר הצהרים הופיעו אורחים חדשים מפעם לפעם.

תמר ויתר החברות היו מלגלגות על תמרה, שהיא מגלגלת עיניה כל העת לעבר המבוא ושבו והתבדחו לאמור: לא נאה לגלות כל־כך קוצר־רוח לבואו של בחור. גם אם יתמהמה בוא יבוא.

היום נטה לערוב.

היום החשיך – ונסים לא הופיע.

תוגה חרישית עטתה את תמרה. החברות ראו עתה בצערה, אבל קצרה ידן להקל לה: בליל החג לא נמצאה אפשרות לבוא בשיחה טלפונית עם חיפה.

הן ישבו יחד אתה כל שעות ה“סדר” והיו מבקשות להסיח דעתה ולהקל לרוחה.

גם ביום הראשון לחג, כשניסו וביקשו קשר עם חיפה, לא השיגוהו אלא לאחר הצהרים. תמר עלתה בידה לשוחח עם ידיד שלה בחיפה – איש־ציבור ידוע.

והידיעה היתה מחרידה: נסים נחום נפגע בכדור בגרונו, מעמדה ערבית, בשעה האחרונה לפני ההכרעה, בצאתו מעמדתו לבית סמוך לו ממש, להחיש עזרה (נשק למחלקה שהיתה רתוקה במקומה). הוא נותח במהרה. הניתוח לא הועיל. אתמול, אחר הצהרים, נקבר עם כל הרוגי ה“הגנה”.

ביום השלישי, כשבאה כרמלה ובעלה לקיבוץ, לפי הודעתה של תמר (הם לא ידעו מדבר האסון כי טרם יפרסמו שמות הנופלים במערכה), לקחום החברות אל מקום שבתה של תמרה. בדרך סיפרו להם: מן השעה שהודיעו לה דבר האסון – אינה טועמת דבר מלבד מים וקהוה. בהפצרות רבות שותה קצת חלב. בתחילה בכתה חרש שעות על שעות עד כי יגעה מבכות. אינה מדברת אלא אם נשאלת. דבריה הגיוניים, כרגיל, אבל מעשיה אינם כשורה. היא מעצמה, בלא לשאול מאיש, יצאה מצריפה הקטן – שם חם מאד – הלכה וישבה לבדה בחדר־הטבע, חדר גדול מרוחק קצת בקיבוץ. כל היום, מבוקר עד ערב, יושבת על כורסה בלא תנועה כמעט. אינה עושה דבר. אינה קוראת. היא מעוררת דאגה רבה. אתמול נסתה תמר לקחת דברים עמה והיא ענתה דברים נכונים אבל לא אל הענין: תמר שאלה, שמא רוצה היא משהו, אולי היתה רוצה לנסוע, להחליף את המקום, לימים מספר –

אז השיבה לה: איני אוכלת מפני שאיני יכולה לטעום דבר. אַל “תקחוני” (תאשימוני) שאני מטרידה אתכם, תסלחו לי. אַל תדאגו עלי (לי). אם יזיק לי חסרון האוכל – טוב. טוב כך. איני רוצה לחיות. מה לי ולאלה החיים? די. גמרתי. תנו לי, בקשה (בבקשה), לישב פה כך עד שיגמרו (ייגמרו) חיי

---

זה משפטה בשלושת הימים האלה.

משנכנסו המבקרים אליה – גם לא הרימה ראשה. היא ישבה כפופה במקצת, מבטה מופנה לארץ ולא הרגישה בבאים. משקרבה אליה כרמלה זקפה ראשה. במבט ראשון היתה כשוַת־נפש, כאילו לא הכירתה; משנסתכלה בה, הורידה ראשה והתיפחה בבכי.

ישבה כרמלה על־ידה, ליטפתה וניחמתה בדברים. היא נשארה כפופה, בוכיה, מפעם לפעם נאנחה אנחה עמוקה, כפורצת מתוך מועקה כבדה.

אחרי־כן היתה דממה, השעינה ראשה על הכסא ועצמה עיניה. דומה, כאילו אחזתה תנומה קלה. היא נאנחה קשות, תכופות. הכל המשיכו לשבת שותקים לבלי הפריע לה. ישבו כך כמחצית השעה.

כשניעורה מעצמה הסתכלה סביבה בחדר ובאנשים. פתאום התנודדה כולה כמתוך זעזוע; קול־כאב חנוק פרץ מגרונה וכמעט צנחה ארצה. הושיבוה. הגישו לה לשתות משהו. שתתה. ביקשה עוד. הביטה מבט בוחן, בודק, אל היושבים, הרכינה ראשה, ספק תמהה עליהם, ספק מרוצה מהם, ואחרי רגעים אחדים נרדמה שנית על הכסא. חברה נשארה על־ידה לשמור עליה.

שעות אחדות נמשכה שנתה.

לאחר הצהרים, כששבו החברות לדעת משלומה, מצאוה יושבת ועיניה פקוחות.

היא האריכה מבטה על כל אחת מהבאות ואמרה בקול דכא, אבל בפנים מסבירות ידידות: אהלן, חברות… טוב שבאתן… ידעתי, אתן לא תעזבוני. אתן תעזרו לי. תבינו ממני (לי).

כשהביטה אל כרמלה כמו אורו עיניה: אה, כרמלה, חביבתי, אַת רוּחי, עֵיני, כמה השתוקקתי עליך (אליך). אבוי לזמן, שהפריד בינינו. שבע שנים הרחיקך ממני, הזמן הבוגד! אבל עתה אַת תעזרי לי. את חכמה, לבך פתוח תמיד לטובה. את יועצת עצות נכונות אל “השׂערה”. נכון שתעזרי לי?

נשתתקה.

ניסתה כרמלה דבר ואמרה" – ודאי נכונה אני לעזור לך בחפץ־לב, אבל במה, למשל, אוכל לעזור לך?

– מה שדיברתי לך… “אמש”… אז.. כאשר הרגוהו לנסים. (פתאום החלה לדבר ערבית אל כרמלה) אז אמרתי לך הכל… אני – הכל בסדר, הכל ברור אצלי – אני יוצאת למלחמה עליו… אצחק עליו… לא אמות… לא. אני… אקנטר אותו, כל הימים – רק אקנטר אותו.

– את מי? – שאלה כרמלה חרש.

– את האלוהים.. האלוהים העצום… אותו “בכבודו בעצמו”! אם הוא יודע ללעוג, לקנטר, להוריד ראשו של בן־אדם לארץ – גם אני אדע… גם אני “אַראה לו”… מה? את לא מבינה? (חזרה ודיברה עברית) פשוט! אני לא פוחדת ממנו כלום. ראי מה המחשבה שלי: את “כבוד מעלתו” ה“מוּסתַבּד” (העריץ) – אמרה ברוב לעג – יכעס עלי הרבה וימיתני – טוב “אחסן” (יותר טוב), אז אלך ישר אל נסים, אז טוב לי עד תכלית, ואם “יתקנטר” עלי וישאירני בעולם הזה – גם אז תמיד אהיה עם נסים ברוחי ובגופי… ברוחי ובגופי… נחיה יחד כאיש ואשה… נשואים ממש… הוא יבוא אצלי בסתר… בכל פעם בסתר… איש לא ידע, גם הוא, ה“מוּסתבּד”, לא ידע… המתים יכולים… הכל הם יכולים – אז מה? אז מי ניצח?

והיא הביטה מבט סוקר על היושבים כולם – כמשכנעתם במבטה –

וכך שהתה והביטה רגע ארוך, כאילו שכחה עצמה והיא צופה למולה כאילו מחזות־פלא מתרחשים לעיניה –

המבקרים יצאו לאטם, נדכאים, נבוכים, לשמע אזנם.

תמר אמרה: פתאום הורע מצבה. כל העת ענתה ודיברה בסדר, בהגיון כמעט.

וחברה אחרת סברה: דומה, מן הרגע שראתה את כרמלה חל בה שינוי. בתחילה בצורה קלה, אחר־כך “קיבלה זעזוע” – זה ברור.

– מה לעשות עתה?

דנו ושקלו בדבר עם המזכירות.

למחרת היום הובא רופא למחלות־רוח לקיבוץ.

שעה ארוכה בדק ובחן מצבה. קבע ואמר: על־ידי טיפול במוסד מתאים עלולה היא להירגע במשך שבועות מספר או חדשים אחדים.

מקץ ארבעה חדשים, בשלהי הקיץ, שבה לקיבוץ. פניה טובים, רעננים כשהיו; מבטי־עיניה שקטים, רק בתלתליה נזרקה, פה ושם, שיבה במידה ניכרת. בשיחותיה הרגילות בעניני יום־יום לא יוכרו כל עקבות מאשר עבר עליה, זולתי שינוי קל בקולה: קול־שיחה – הונמך משהו, כצליל מיתר רופף, וכל־עצמה כאילו לבשה יתר רצינות, אם כי בצאתה, על־פי בקשתה, לבציר בשבוע השני לשובה – כמו היתה רוח אחרת עמה. היא הסתובבה כה וכה, עליזה וקלת־תנועה כמו בשנים שעברו, כאילו ביקשה לחדש עליה הימים שעברו בכוחה של שמחת הבציר.

לאחר־מכן שבה אל מסלולה המיוחד. בימים עבדה במחסן־הבגדים כמאז. היא ממעטת בדיבור ונוטה לשמוע שיחה מפי החברות. בחפץ מיוחד שומעת היא דברים על הקורות במלחמת־השחרור, בצפון ובדרום וביתר אזורי הארץ. וכל שתגלגל שיחה על המאורעות במלחמה ועל הקמת המדינה, עושה אזניה כאפרכסת ולרוב מוסיפה ואומרת" “זה קרה כשהייתי חולה”… או: “אז הייתי רחוקה לגמרי מכל זה”… וכל ששומעת על הנצחונות עכשיו (באוקטובר 1948) בקרבות התכופים במרחבי הנגב, על המפלות והתבוסות של הצבא המצרי – כמו תוּתר לשונה ותשוב ותרשיע את אלה “הגאוָנים” החצופים, בדברי לגלוג והיתול כמשפטה מאז.

בערבים היא נתונה לרוב לעצמה בקריאה או בכתיבה. לעתים תסור אל אחת החברות לשעה ארוכה.

באחד הערבים, כשסרה אל סבתא זוסמן (מאז שובה תראה לה סבתא יתר קרבה ודאגה) והרגישה עצמה תמרה עייפה וּתקופת־מיחושים, הורתה לה סבתא את אשר לה לעשות לשמור על בריאותה ולחזק כוחותיה.

– אעשה כמו שאַת אומרת, – ענתה – אבל לא בשביל עצמי, לעצמי לא “ייכפת” לי אם יועיל או לא יועיל. אני רק דבר אחד יפחדני (יפחידני), שלא “תתפוס” אותי מחלה, שאפול משא על אחרים. והייתי רוצה, אם “תרד” עלי מחלה כזאת – שאשתה איזה דבר ואגמור חיי במהרה בלי שאכביד על שום איש.

– מה אַת שחה, חביבתי? לא נאה אפילו לחשוב מחשבות כאלה. אַת אשה צעירה עדיין. לפי מה שסיפרת לי פעם – הרי אַת כיום בת שלושים ושתים או שלושים ושלוש. עוד החיים לפניך. כל אלה המתיאשים, הרואים שחורות, ומגיעים, לא עלינו לידי מחשבות של איבוד עצמם לדעת, הם – תסלחי לי – חסרי דעת. תמיד, תמיד טובים החיים מן המוות. בחיים עלולות לקום תמורות, תקוות, אפשרויות מבורכות. במוות – אָפֵס הכל. לפיכך אין, חס וחלילה, להפסיק את החיים אפילו מפני הצרה הגדולה מכל הצרות. הצרה היא מציאות. אמת. אבל אין מציאות קבועה בחיים. המציאות עלולה להשתנות. החיים הם קביעות. הסבל חולף – החיים קיימים. הכל חולף, גם הרע וגם הטוב, לפיכך עלינו להחזיק “בשתי ידים” בחיים – לקוות, לשמוח, כל זמן שאנו בחיים.

– אמת מה שאַת אומרת, סבתא. את חכמה אבל אני, פשוט, איני חושבת את המוות רע. מי אמר שהמוות רע? אפשר הוא רע בשביל הנשארים, אבל ההולך – מי יודע לאיפה הוא הולך? אפשר יש “מין” חיים אַחר המיתה? אני לא מאמינה בגן־עדן ולא בגיהינום, אלא אולי יש עולם אחר לנשמות. אבל אני לא חושבת על זה, לא חשוב לי כל זה, כי אני כבר באתי לגבול, שהמוות לא נותן לי שום פחד. אם ימשיכו (יימשכו) חיי – טוב. אם יפסיקו – טוב. לא אשתוקק פה לשום דבר. איני חפצה שום דבר בשביל עצמי – בשביל אחרים כן – אני רוצה לראות טוב לאחרים, אבל בשבילי, אחת היא – פה או לא פה, בעולם הזה או בעולם אחר, או בשום עולם.

– לא צדקת, חביבתי. כך אַת חושבת מפני שאת ביאוש, אַת מחזיקה ביאוש. אבל נסי והחזיקי בידך אותו הפרח הנפלא, הכביר, כפי שאמרתי לך – התקוה – ותראי איך תשתנה לאט־לאט מחשבתך. לשבת כאן בעולם הזה ולא לנסות דבר, זאת לא רק שטות אלא גם חטא, חטא נגד החיים, לקום ולנסות – זה עצם החיים. אם תתאמצי לקוות – יכולה אַת שתגיעי שוב לחיים ולאושר.

– יפה אַת מדברת, סבתא, אבל יש בעולם הזה דבר נורא, איום, שנופל בַּכל וחושֵך (ומחשיך) הכל. זה הסוד הגדול. הרבה סודות יש. אבל הם קטנים. אפשר לעשות להם חשבון או לא לעשות. אבל הסוד הגדול הוא נורא־נורא. יש לו אלף פנים ואלף צורות ואין לו שום פנים ושום צורה. יש לו אלף שאלות, אלף “למה”? – ואין תשובה, ואין דיבור, ואין קול. ויותר עצוב מהכל – אין למי לשאול, אין ממי לבקש – זאת העצבוּת הגדולה.

– תסלחי לי, תמרה, שוב אַת טועה. לא נכון שאַת אומרת לבקש ולשאול מאחרים. שאלי ובקשי מעצמך. שום כוח לא יוכל לתת לך מה שאַת יכולה לתת לעצמך. את כאילו איבדת את עצמך. לפיכך, תחת שתבקשי לשאול כל מיני שאלות ותחפשי כל מיני “פתרונות” – קומי, חפשי את עצמך. אצלנו אומרים: יגעת ולא מצאת אַל תאמין. אני בטוחה: אם תחפשי באמת, במרץ, תמצאי את עצמך.

שוב הודתה לסבתא על דבריה הטובים־היפים, והמשיכו לשוחח בעניני היום. בשעה מאוחרה יצאה מעמה ברוח קלה.

בחדשי־החורף הראשונים נראה כאילו נרגעה ברוחה לגמרי, ושבה להלוך במסגרת חיי הקיבוץ כרגיל. אולם בעיצומו של החורף לקתה במיחושים רבמַטיים בלתי־פוסקים, ששללו ממנה כל אפשרות לעסוק באיזו עבודה שהיא. שבועות רבים שכבה בבית־החולים עד שרפו הכאבים, אולם בשובה לעבודה נגלו שוב וגברו בצורה קשה. משום כך כל אותו חורף היתה מטולטלת בין בית־החולים ובין הקיבוץ.

היתה זו מחלה שהסבה כאבים קשים בלא שתיפגע בריאותה הכללית. בשעות, או בימים, שחדלו הכאבים – היתה מרגישה עצמה בריאה כרגיל.

עם בוא האביב קיוו הכל שייטב לה. ואכן חלה הטבה. המיחושים פסקו לגמרי, אולם נגלה, שכל עבודה גופנית, שמיגעת קצת, פוגעת בה ומתישה כוחותיה.

ענינה נדון במזכירות וגם באסיפה כללית: במצב־בריאות רופף כמצבה – התסכון למצוא עתידה בקיבוץ? מעטים מבין החברים דרשו לנהוג עמה כדין כל אדם, שלא יכול להסתגל לתנאי חיי הקיבוץ; הרוב המכריע סבר, וראש המדברים היה רפי, שעמה יש לנהוג לפנים משורת־הדין. הוסכם שתהא זוכה בחוֹפש ממושך לשנה תמימה ותהא עובדת בתנאים הקלים והנוחים ביותר – כפי יכלתה.

אולם היא עצמה טענה: אין הקיבוץ בית־חולים או בית־נכים. מכיון שאינה יכולה למלא אחר תנאי החיים בקיבוץ – אין לה זכות־קיום בו. עליה לצאת לעיר לחפש עבודה כל־שהיא, לפי מיעוט כוחותיה. אם כי – לפי שגילתה דעתה – תמיד תראה את הקיבוץ כביתה. כל עוד בחיים חייתה לא תיפרד מהקיבוץ ומאנשיו.

ובכל־זאת החזיקו בה בקיבוץ, במצבה הרופף, כל אותה שנה.

בשלהי הקיץ (1951), אחר חמש שנים ומעלה למציאותה בקיבוץ, סודר בשבילה מקום־עבודה מתאים בעיר.

ביום שנקבעה יציאתה למקומה החדש נאספו לפנות ערב במדשאה, ליד צריפה הקטן, החברות והחברים למסיבת־הפרידה. גם כרמלה ובעלה הופיעו.

בשעות האחדות שבילו בצוותא ריחפה במושב רוח טובה מתוך הרגשת ידידות נאמנה לא נשמעו כל דברי נאום. תמרה ביקשה במפגיע: לא צריך שום נאום, לא מעט ולא הרבה.

עם זאת, ברגע עמדה לצאת לדרכה, אגב דברי־פרידה, הגניבה תמר מלים בפיה: בחמש שנות מציאותה בקיבוץ קנתה לה אחיות ואחים לא מעט. אלה לעולם לא ישכחוה. זכרה יהיה ברוך בקיבוץ כסמל להתפייסות ולהתידדות בין שני העמים –

ומבין העומדים חמק־עלה דברו של רפי: היא גם היתה כסנונית ראשונה המבשרת אביב…

ענתה לו תמרה בלגלוג: אכן, סנונית ראשונה, אבל שבורת־כנפים…

אמרה כרמלה: ובכל־זאת היא פתחה את קו התעופה… עתה הדרך פתוחה לכל בעלי־מעוף…

¹¹: מיסדר צוּפי של דרוישים, השקועים בהתפשטות הגשמיות מתוך שאיפה להתאחד עם המהות האלוהית באמצעות תפילה, ריקוד, זמרה. מיסד המיסדר הצטיין באהבת אדם ובאהבת בעלי־חיים. לפי המסורת בילה שבע שנים בתיקון דרכים.