שמואל ניגר מברר (“דער טאָג”, גל. 7270), ענין הסכנה שבפחד מפני שנאת־ישראל. אותה שנאה אינה, כידוע, חדשה והיא מתגלית תמיד בימי משברים ופורעניות ובקשת שעיר לעזאזל, שתפקידו מוטל עלינו:
ואנו כבר התרגלנו כל כך לתפקיד זה, שבעמקי־לבנו אנו חושבים אותו כדבר שאין להמנע ממנו, אלא אם יבוא המשיח או המהפכה הסוציאלית, יבוא הוא או היא ותגאל “אותנו מן הגלות ואת העולם מרשעות”.
עיקר הסכנה שבאנטישמיות נראה לו לכותב במה שהוא מעורר בנו פאניקה, ואזלת־יד ויאוש. הפּרעות בימי הצאר עוררו את תנועת ההגנה העצמית ואפשר שגילויי הגבורה הם שהצילו אותנו משיני־היאוש, ואילו פורענות היטלר לא הביאה לנו אלא ירידה, פחד ויאוש. מה גדולה היתה פעולת העזרה של תפוצות־ישראל לאחר פגעי המלחמה ואימת הפּרעות, ואילו עכשיו לא פעולת עזרה בקנה מידה גדול, אלא חולשה ופחד. והכותב מדבר על דרכי ההצלה:
אנו רצים לפלשתינא, אנו מוכנים אפילו לרוץ לבירוביג’אן, אם תינתן לנו האפשרות לכך, ובלבד שנרוץ ובלבד שיהא בידנו תירוץ שלא נהא מוכרחים לעמוד באש לשנאה, ובלבד שניפטר ממלחמה, שאנו מחוייבים להלחם במקום. אנו מבקשים מחבוא מפני השונא, אנו רוצים להשלות את נפשנו, שיש אפשרות להימלט ממנו.
לאמור שהתנועה לפתור את החולשה הממשית שלנו, הנבלטת ביחוד עם תגבורת האנטישמיות, בדרך הביטול של הנסיבות המוכרחות להעמידנו בחולשתנו – אינה אלא ריצה, תירוץ, מחבוא, השלייה. וראוי לשמוע מה דרך הצלה בפי הכותב:
בכל מקום אנו רואים את המפלצת של האנטישמיות, הנכנסת בנו לפני ולפנים, ואינה מרחפת מעלינו בלבד. יתירה מזו: היא מביאה לידי כך, שהנוער שלנו גדל ופחד בנפשו. כי אין אנו מאירים באור הפנימי שלנו, אנו מפחידים בחשכה החיצונית.
לאמור שהחשכה החיצונית שהיא ממשית מאד ופירושה למעשה עקירת הפרנסה, קיפוח זכויות, ניווּן בחומר וברוח, רדיפות נוגשים ועלבונות, בקיצור העמידה על עברי פי פחת – אין לה סם־שכנגד יפה יותר מהתאמצות פסיכולוגית מסוימת. במעט עיון אפשר לראות, שהעצה היעוצה אינה אלא חזרה לדרך ההגבה של יהדות הגיטו ובאמת אנו שומעים:
אבות אבותינו לא כך נהגו בצוק־העתים. הם נתכנסו לתוך עצמם, לחייהם הפנימיים ביותר, משנעשו להם החיים עוינים ביותר. הם לא עקבו והתחקו אחרי כל ניע וניע של השונא, לא החשיבו כל הבטה עמוקה, הם פנו עורף לעולם האויב – פנו עורף בביטול, במיאוס!
ואין הכותב רואה לפרש, מה היתה פעולתו של אותו מנגנון־הגבה על אותו העולם, אם אותה פניית עורף ביטלה או עקרה אותו אפילו כזרת. נראה, שהיה מתקננו בעצה טובה לנסות במנגנון זה גם עתה אילולא ידע, שחיינו מעורבים עתה בחיי הגויים במידה יתירה ומופלגה מדי, ועל כן
אנו מאזינים בהתענינות העמוקה ביותר לכל מלה, שהם אומרים עלינו וכל הבטה עמוקה שלהם נוגעת בלבנו – – היא [האנטישמיות] מזיקה אותנו בזה בלבד, שאנו מתחשבים בה, שאנו נותנים תמיד דעתנו עליה, ושאנו מסתגלים לפרקים מרובים לדעות הקדומות העיוורות והמגונות שלה – – אנו צריכים לבקש אמצעים כנגד הפעולה הדימורליזטורית, שהיא פועלת בפסיכיקה שלנו, בכל חיינו הפנימיים ביותר.
בפסוק זה מסתיים המאמר. אנו צריכים לבקש אמצעים – אימרה נאה, אלא שאין הכותב רואה אפילו לרמוז עליהם. שהרי ההעמדה של המשיח והמהפכה הסוציאלית בשורה אחת, ספק, אם יש בה להוכיח, כי הזכרת שניים אלה נתפסת כאן למעלה מדרך של הלצה. לאמור צפיה למשיח – לא, צפיה למהפכה סוציאלית, – לא, וכן ריצה לפלשתינא – לא, ריצה לבירוביג’אן – לא, ביטול הגויים כדרך שביטלו אבותינו ופרישות מהם כדרך שפרשו אבותינו – לא. סוף סוף, מה כן?
[כ“ו טבת, תרצ”ה]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.