© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
מתוך: “גליונות: לדברי ספרות, מחשבה ובקרת, יוצאים אחת לחודש ע”י יצחק למדן" ח [ס“ח]; כרך שנים-עשר, תש”א
כאשר הלך לוי והתקרב אל צריפי-העץ החומים והֵעיף מבט לעבר הגדר, המקיפה חצר קטנה ובה לולי-שפנים ועץ-תות גדול מֵצל על מחציתה, לא ראה עדיין איש. ורק שני ילדים שנזדמנו לו בדרכו שאלו לחפצו.
– היש מי מן הגדולים, מן המבוגרים?
– רק עקיבא, שוכב חולה בצריף-החולים – השיבו הילדים.
לוי הרים ידו בתנועת-ביטול: – חולה! מה יתן ומה יוסיף לי חולה זה?
– במטבח… שם הבחורות, או אולי תפנה אל חדר הכביסה? חכה רגע, הנה חנה עובדת בגינה, נקרא לה.
וחנה רוחצת ידיה האדומות ואמרה: שלום!
– עלי לראות את המזכיר, את החברים – האיץ בה לוי וקולו מגושם, עבה ואטום.
– היש לך כאן מכיר או ידיד?
– לא. בשליחות באתי.
– בשליחות מי?
– בשליחות עצמי. השליחות חשובה עד מאד.
– ושוב נשתתק לוי, כאילו קולו שימש לו אך ורק למטרה אחת וכל השאר אינו מענינו.
– נכָּנס! כעת אין איש, מלבד חנן, שנשאר כאן, אך אין להטרידו עכשיו ולהסיח דעתו מעבודתו. ויוסף עושה את עבודתו של עקיבא החולה… הכָּנס, בבקשה, לחדר-האוכל. הנה… כאן.
ולוי נשרך בעקבותיה, מושך את רגליו הכבדות ומכרבל את עצמו באפודתו, כי קר לו בקיץ ובחורף. חושש הוא לצינה. ולאחר שישב ולגם תה בלחם, שתק. כאילו לא יצור חי היתה צפורה זו שהגישה לו תה ולחם. בשתיקה קבל מידה מה שקבל. וכאשר הֵעֵזה לשאול מאין הוא בא, לא נענתה. צפורה נשתתקה תוך יראה סתומה. לאחר שסיים את ארוחתו הקלה, נתן את עיניו בטבלה שעל הקיר, ובה לוח-העבודה ושמות החברים. ולא פצה פה גם בעבור אחת הבחורות על פניו. ומשום-מה נפלה אימה על הבחורות. לבסוף הבהילו את חנן. הלה נכנס וברך את הבא בברכת “שלום” רחב, אך תשובתו של זה האחרון, כנהימת הדוב, קצצה מיד את כנפיו.
– מה אמרתי? – נתנה בו חנה מבט רב-משמעות.
– באת להתארח אצלנו – המשיך חנן בקול רפה.
– להתארח? לא. באתי בשליחות.
– בשליחות? בשליחות מי?
– בשליחותי אני.
– ומה היא השליחות? – השעין חנן סנטרו על כף ידו והתקרב יותר אל הזר.
– שמע נא, אתה כאן המנהיג? – שאלו הלה מבלי לענות על שאלתו.
– המ… – גמגם חנן לתמימותו של זה – מה פירוש, אחד החברים הנני, אך תוכל לגלות לי את שליחותך.
– למנהיג אני צריך.
– שמע נא, אין לי פנאי, אמור לי מה רצונך?
וחנה מציצה מאשנב המטבח וחרדה רבה מעלה צמרמורת בגופה: צפורה! כאן משהו איננו בסדר. הוא איננו מוצא חן בעיני.
– תסמכי על חנן – עונה צפורה בבטחה.
– שמא תספר לי – ממשיך חנן – ואני אמסור את דבריך לאינסטנציה העליונה, למנהיג.
– טוב. נגר הנני. נגר בפתח-תקוה. אך כך אי אפשר להמשיך ולחיות, מבין אתה? – הרעים הלה על חנן בקולו – אי-אפשר! – וכעת ירד והומך קולו – אומרים הגאולה באה, באה, ואינה באה. אמרתי בלבי, אלך ואביאנה. אך בני-מקומי לא ישעו לדברי. וידי השתים, כאפס וכאין. מה יעשה אדם בודד? ואמרתי ארד לקבוצה, שם רבים, מאות, וחכמים, נבונים ויודעי-ספר ביניהם. ואמרתי, אנכי בידי השתים, והם בידיהם ובאותיות, ביד ובאות… וביהודי ירושלים לא חפצתי, כי ידי יהודים יודעי-אותיות אלה חיורות ורזות. אמרתי… אלך ביד גרומה ואתם ביד ובאותיות, תביאוה עמי, את הגאולה. הגיע הזמן, אין להתמהמה עוד במלחמת גוג ומגוג זו. הגיע הזמן. מלחמת גוג ומגוג, כך קורא לה שכני החנווני. ואמרתי…
– שליחות חשובה, חביבי, – אומר חנן בישוב-הדעת והבחורות פוקחות עינים לרווחה ומאמצות זו ידה של זו.
– אני אציע אותה ללא שהיות יתרות – אומר חנן – אך אתה, חביבי, אומר להציע את ידיך, יפה, וכי די בכך? ומה בדבר האותיות? אותן האותיות הקטנות? כלום בידים בלבד תעשה את חלקך בגאולה?
– ובמה? – שאג הזר.
– רגע… דומני שאין צורך להחפז. שמא נמתין כמה ימים?
– לאו. מיד. אמרתי ולא אשנה.
– כך. אך נאמר שני ימים בלבד. עד אשר תוסיף מעט דעת ותשתווה עם כל אחד ממנו. – וחנן נתגרד בפדחתו, כמתכן תכנית גדולה – סבור הייתי שמא אי-שויון זה… כלומר בינך לביננו, שכן אתה בא רק בידיך, יתכן כי זה עלול לעכב את הגאולה. מה דעתך?
– המ… יתכן.
– אולי מוטב שתחזור לעת עתה לביתך לכמה ימים ותהגה באלה, באותיות הקטנות, או, אם רצונך בכך, תשב כאן, תקרא, תלמד מעט, וכאשר תהיה מוכן, אז נעשה את המעשה. רבים עושים, המקובל מצפת, והחכם הנסתר מטבריה שקראתי עליו בעתון. בינתים, כיון שנגר אתה, תעזור בהכנות. צריף חדש הולך ונבנה כאן…
– ודברי חנן גולשים, מרגיעים ומחליקים על המחוספס. האורח השפיל ראשו. שאגת-קולו נדמה. כאריה מרוסן, החוזר לכלובו ומשתטח על הרצפה, כן השתטח בזוג זרועותיו על השולחן והפטיר: – מוטב.
הבחורות החלו מגיחות מירכתי חדר-האוכל, כנמלים החוזרות במרץ לעמלן. רָוַח לכל. רָוַח. וחנה קרבה, גחנה על הזר ואמרה: בוא. אראה לך את מקום המקלחת. תתרחץ ותנוח. והיתה גמישה ומהירה בהליכתה, והוא נגרר בעקבותיה, הולך ונגרר: – מוטב.
חנה יצאה עמו מן החדר ויראתה פגה.
באותיות הקטנות לא עשה הרבה חיל. אך קולו המגושם והעב נתרכך משהו. וכאשר נתגייס לצבא הזילה חנה כמה דמעות, אך הוא הרגיעה.
– אין דבר. הגאולה בוא תבוא. נביאנה… נביאנה. תבוא. מוטב.
© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.