© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

מתוך: ספרות ילדים ונוער כתב-עת שנה שלוש-עשרה, חוברת א' (מ"ט), תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

לפני שאני אומרת מאין באתי ומה עשיתי יש בדעתי להקדים ולספר מדוע ומתי התחלתי לכתוב סיפורים ורומנים לגדולים ולקטנים. כמובן שיש כמה וכמה טעמים שלא אפרט כאן את כולם. אולם אחד מהם חשוב קשור במקרה שקראני בילדותי. ערב קיץ אחד של ירח מלא יצאתי בגפי, בתל-אביב הקטנה של שנות העשרים המאוחרות, לרחוב גאולה, הצפוני לרחוב מגורי, רחוב-הים, המכונה היום רח' הרב קוק, וראיתי מראה שהסעירני עד מאד. לאחר מכן כתבתי את סיפורי הקצר הראשון אשר על פי צורתו כוּנה לאחר מכן נובלה. משום מה נשאר עמי בכתובים עד היום הזה ולא הדפסתיו מעולם. אולי מחמת בישנות יתר. לא הראתיו לאיש ואתם הראשונים לשמע עליו. אגב, אין זה הסיפור עצמו אלא סיפור בתוך סיפור.

הרחוב הנחסם על ידי רצועת חול וים, היה ממש מוכה ירח. לא היתה בנמצא פינת צל כאילו נכחדו צללים מן העולם. איש לא היה ברחוב הקצר מלבדי ומלבד נערה צעירה שהתנהלה לפני כ“אניה בים”. היא לבשה שמלת מלמלה שקופה ומתנפנפת וציפיתי שעוד מעט תרחף, תתעופף, משיקה שרווליה השקופים והרחבים עד מרפקיה ותצנח לתוך הים ואני אחריה, בלא מעצור. אך משום מה התקדמה הנערה בכבדות לאה, מרותקת לאדמה. ולמרות יופיה המרהיב היתה בה ענגת-נכאים. הרגלים, השפלתי עיני אל רגליה וראיתי האחת מעוקמת, מעוותת ונגררת עמה כמעט כמהופכה. וכפה שמוטה כלפי מעלה כאילו ביקשה להלך דווקא בזו הפגומה על חלקת השמים הלומי הסהר. נרגעתי, לא אמשך בקסמיה אל מצולות הים. ויחד עם זאת תקפני צער רב שלא ידעתי כמותו, שעד אז טעמתי רק צערי שלא ועתה לפתע שגיתי בצערם של אחרים, ובשל אחרים ולא בשלי או במקורבים לי. אמרתי בלבי: “זו לא תרקוד, לא תחולל, לא תחליק, לא תרוץ, לא תהלך “הלוך וטפוף” ולא תכעס כי זו הנאה, תשאר פגומה כל ימי חייה”. לאחר מכן למדה אתי בכתה ילדה ששתי רגליה פגומות מלידה אולם אז כבר נחרדתי פחות. בגרתי. אבל בראשונה לא ידעתי לכלוא עגמת-נפשי בלבי. ביקשתי לומר איכשהוא מה גדול העצב על ליקוי, על פגימה ביופי שלא באשמת היפה, על אבדן חרות-התנועה היפה, הריחוף הנאה. האבחר שיר על עצב הזולת על צער-העולם? כי באותם הימים התחלתי לחבר שירים. (עורך הוצאת “אמנות” מר “סמיאטיצקי” פירסם אחד משיריי בעתון-ילדים). ניסיתי ולא עלה בידי לומר בשיר שכאבי עמה עושה אותי לחלק מהעולם-המרגיש, נופך מצערו של עולם. ניסיתי אף להמחיש כאבי בנגינה בכינור ואף כי טרחתי למהול צערי ביגונו של המלחין העליתי חרס בידי. חזרתי למלים וחיברתי שיר-בפרוזה, ניסיתי כוחי וזו דרכי מאז, פרוזה פיוטית. וזאת כי את השיר אהבתי ויראתי. ביחוד לאחר מעשה שהיה: בגיל שמונה הוזמנתי יחד עם הורי למסיבת-תה לביתו של המשורר ח. נ. ביאליק שחזר מרומא, בירת איטליה. הכל דממו ביראת-כבוד ורק הוא סיפר על כנסית-עצמות יבשות שראה שם במו עיניו. לאחר ששמעתי את המשורר מתאר מרתף של מנזר ובו צרים הנזירים, מעצמות חבריהם שמתו זה מכבר, ויבשו ציצים ופרחים לבנים לא משו פרחים אלה מזכרוני. כבשתי בלבי התפעלותו של הפיטן ממעשה יצירה שאינו בוחל בחומר וכשבגרתי נסעתי לרומא לראותו. ציצי עצמות אלה וחרדת פליאתו של משורר, הדגימו בעיני מה שאיני מסוגלת לעשות במלים. בשיר. יראתי את השיר שכגודל יופיו גודל החלחלה שבו. ואז הקלתי על עצמי ופניתי לשירים בפרוזה. כאילו הועם בכך ברק הלובן של אותם פרחים וציצים. אולם כדי שאוכל לשאת את העצב אני מנסה פה ושם למהול בסיפור מעט צחוק, מעט בדיחות-הדעת הקרוי בלועזית הומור. והרי דוגמא קטנה משלי: לפני סיימי חוק לימודי באוניברסיטת לונדון בלשון וספרות בסוף שנות השלושים התחלתי לשלוח סיפורים קטנים אל המשורר יצחק למדן עורך הירחון “גליונות”. הם היו קצרים מאד, עגומים וגם קצת מצחיקים. ושוב משהו שלא נדפס: ליל חורף אחד קר, הרבה אחרי חצות ובסערת סגריר שמעתי מרחוק נגינת כינור. הבחנתי מיד במנגינה שהיא “התקווה”. מי מנגן לי, צעירה מארץ-ישראל, בבירה צפונית של גויים הקרויה לונדון ויוצר עמי איזה קשר סמוי? משמע יהודי הוא המנגן, יהודי גלותי. ולא סתם יהודי אלא נפש-ציונית. היה הדבר מופלא, מעורר אהדה ויחד עם זאת מכמיר רחמים ומצחיק מאין כמוהו. כמו מסר ממי אל מי? ממנו אלי? ממני אליו. האם הוא יודע על קיומי? בודד היה וערטילאי עגום ומצחיק כאחד. וכי מי מנגן המנון ציוני לאחר חצות באישון לילה? עד היום לא פענחתי תעלומה זו.

ועתה כמה פרטים על עצמי: נולדתי להורי פליטי מלחמה בעיר המעבר קוביליאקי שבפלך קיוב בירת אוקראינה שברוסיה, בשנת 1917. יהודים לא אהבו להיוולד אחר המהפכה ברוסיה ולכן רשמו בתעודת הלידה כי נולדתי בעיר אוסטרה שבפולין. התנסיתי בעוללות הפרעות וכל משפחתנו הוצבה בז’טומיר אל הקיר על מנת להיירות ורק בדרך נס ניצלנו. ארצה עליתי עם משפחתי בגיל שמונה בשנת 1925. אולם עלי להקדים ולומר שעליית משפחתי ארצה קדמה כמאה שנים לעלייתי. סב-סבי לבית ברון עלה בפקודת הרבי לארץ-ישראל בראשית המאה הי“ט לעיר הקודש צפת לפני הרעש והמגפה הגדולה שם. אולי משום שהיה מצאצאי ר' יוחנן הסנדלר חיפש קבר אבותיו במירון שבגליל? רמזי גאולה ומשיח נפוצו אז בתפוצות הגולה וחסידים זנחו משפחותיהם בגולת רוסיה ופולין ועלו ארצה להכין הקרקע לפעמי המשיח. בשש-עשרה שנות התגוררותי בקרית-הציירים בצפת חיפשתי את קברו של אב-אבותי בבית העלמין העתיק והנספים נקברו כנראה בקבר אחים. ולא נשאר להם זכר. אף על פי כן יש בידי זכר. שרד בידי גביע כסף מעודן ששלח סב סבי מצפת לבנו בגולה עם כתובת עברית “לבני יקירי משולם נתן ברון מעיר הקודש צפת תובב”א”. הגביע הוחזר ארצה על ידי אבי שבא לפני מלחמת העולם הראשונה בשנת 1913 ארצה כסטודנט, כמאה שנים אחר עליית אבי-סבו. הוא עבר את הארץ לאורכה ולרחבה ברגל וכיוון שהיה אספן של סיפורי-ושירי-עם, אגדות ומנגינות-עם (נמנה על המשלחת לאתנוגרפיה בראשות מחבר “הדיבוק” אנסקי ולפי עדות הנשיא שז"ר, חברו ללימודים במכון ליהדות מיסודו של הברון גינזבורג בפטרוגראד, גילה את אגדת “הדיבוק”, מסרה לאנסקי ועל פיה חיבר את מחזהו הנודע) חזר לגולה ובכליו משירי “השומר”, מזרח ותימן וממנהגי היהודים בחגים ובמועדים אף בחלב שבסוריה ובלבנון. אני החזרתי הגביע לצפת. בביתי ספגתי אהבה עזה למקרא. להיסטוריה הישראלית הקדומה והמאוחרת לסיפור היהודי הספוג הרבה הרבה דמיון-יוצר, לנוף הארץ ולאדם בארץ.

עם שובי ארצה מאנגליה בערב מלחמת העולם השניה עבדתי כעתונאית “בהבוקר” השתתפתי בסיפור, בכתבה, בבקורת-ספרות-ותיאטרון ברוב עתוני הארץ, ירחוניה, קבציה הספרותיים והוצאותיה. ספריי: “היאור הירוק”, סיפורים, הוצאת מ. ניומן 1947; “לחם האוהבים”, על תקופת מלחמת השחרור, רומן, הוצאת “דביר” 1950, זכה בפרס קסל מיסודם של יהודי מקסיקו; “שערי עזה”, על תקופת מלחמת קדש, רומן, הוצאת עם עובד 1950, זכה בפרס אוסישקין; “בזכות עצי התאנה”, סיפורי צפת, עם ציורים, מאת אישי מר אריאל כהן, הוצאת “עקד” 1971; “למי למי למי”, סדרת דן חסכן, “עם עובד” 1972; “אלמני הקש הצהובים”, מסיפורי תל-אביב – מוקדש לעיר במלאת לה שבעים שנה, הוצאת “יחדיו” 1979. ערכתי חוברת “אודים”, מיומני ומשירי ילדי טהראן מתורגמים מאידית. תרגומים מאנגלית: “אהבה וגאווה” לג’ין אוסטין, הוצאת מ. ניומן. ו“נתיבים בתוהו” לז’ימס האנלי.

ערך שלי מופיע ב“מי ומי בספרות העולם” לאוניברסיטה קאמברידג', אנגליה.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.