על מה תוכו

עוד תוסיפו סרה

(ישעיהו, א' ה')

פרק א

 

א. נשחט ונשחת    🔗

ליד הקברים הפתוחים של רוב בנינו של עמנו, עת לא נקרש דם מליונים וארץ לא כסתה לשד אחינו הטהורים והזכים, שנשחטו על לא עוול ולא עוון, חפים וברים כבדולח, כנשמת ילד ערטילאית, מה ערך לניב וארמן־מה ניתן לעברי לפצות פה, ולו גם להזכרה וציון לדורות, ובכל זאת, ואף על פי כן, כלומר, בשליחותם אשא דברי לבני־עמי שעודם בחיים, ואומר:

ראש ישראל נגדע. 3 מליון, ביתר דיוק 3.000.000 יהודי פולין נטבחו, נצלבו, נרסקו, נקרעו, נופצו ככלי לא־יצלח ואין חפץ ולקברי ישראל אף לאו הובאו. פגרותיהם — התגוללו בחורבות וחוצות, חורבן משנה, טרף לעורבים, כלבים וחיות הבר שנעצו מלתעותיהם בשבירת עצמות ישראל שהשלכו בשדות ודרכים. ועוד 3 מליון יהודי אירופה אחרים נתכרכו בגורל משותף עם אחיהם הפולניים ונשרפו גם הם בכבשונות טרבלינקה, סוביבור, בלזיץ, אושויץ, מידנק, ראשיהם נגדעו בפוניטוב, טרבניק, פונרי, ינוב ועוד ועוד.

שערי תפתה לגיהינום התחתון נפתחו במדינת פולין, מקום אוה לו השטן למחול־שדים שלו.

יותר מששה מליון יהודים, קרי שליש העם העברי.

שליש העם נכרת וכולו נעלב.

שליש העם נשחט והיתר נשחת, נעשה הפקר בעיני רוב תושבי החלד, מעורר בעיני זולתו לכל היותר רחמנות, ואין היא עדיפה מביטול האדיקוואט הפסיכי להפקר המשפטי, הבא אחריו.

 

ב. וכאב מעל לשגעון    🔗

בתקופה הראשונה הגובלת עם החורבן שלנו, יטפלו בטרגדיה שלנו חוקרים וחכמים, אשר יחטטו בפרטי מעשי הרצח ויוקיעו לעיני השמש את ה“מה” ואת ה“מי”.

המספרים המרעידים והמזעזעים, המליונים הנוראים, יפעלו בהתאם לחוק המספרים הגדולים ויניעו מוחות וליבות חסידי אומות־העולם לרגעים מעטים, אולי…

אולי…

מעומק הטרגדיה ידלו את המחלחל ומפלץ חושים, לב ואינטלקט של מקשיב, וירעדו…

הנה:

בבית־גסטפו בטומשוב נמתחו הנידונים לאורך הכתלים. שני גזלנים החזיקו בידי האומלל, אחד בראשו, אחד ברגליו, רוצח אחד בחר מסמרים: מסמרים ארוכים וחדים, וכשבחר הכניס בקורנס את המסמרים לירכיהם ורגליהם של האומללים, ואחרי כן בעיניהם ובצואריהם. ויסורי זעזוע, וצער על־אנושי וקלוח דם־התמצית, דם חי, דם חפים וזכים, עוררו צחוקים של רוצחי־היהדות, חיות אירופה; נצלבים נמצאו בטומשוב וחורי־עיניהם הביעו צער כה על־תפיסתי שהחריד את הסביבה. ובמאסרי וורשה, ווילנה, לבוב, קובנה, צ’נסטוחוב, ינוב ועוד מאות, מאות, צלבו אלפים…

יקשיבו, יאזינו, ישמעו, דם בעורקים ירתח ויהלום בגולגולת עד לטירוף, ולהאמין יקשה… 140 איש: אנשים, נשים וטף, זקנים וזקנות, צעירים וצעירות, הובלו בקרון־משא, עליו כתובת: “6 סוסים. 40 חיילים”. מחנק סותם כל נשימה ופעולות־הריאות. הקרון סגור ומסוגר, אף נשיבת־רוח אחת לא תגיע מעולם החי, מהעולם החיצוני. כולם “חוטפים” אויר, אחד חוטף את הבל פיו של השני, כדי להמשיך את פתיל־חייו. ודרך הסדקים מכניסים החיות סיד וכלור הגוזלים את שארית החמצן מהאומללים. וצווחת הילדים מזעזעת כל לב ואמהות משקות לחמדות־נפשותיהן, לעולליהן, שתן, להרטיב שפתותיהן בל ישרפו ומעי־פעוטותיהן לא ירוסקו… וקרונות מלאים ופטומים יהודים נסעו יומם ולילה, למוקד, לכבשן טרבלינקי, סוביבור אושויץ… בקרונות כאלה נסעו יומם ולילה, מליונים לשחיטת הנפש, שחיטת־האמונה באיש קודם שחיטת־הגוף.

ו“האצילים” פאן אויפן, פאן מענדע, פראנק פון זאמערן צוו לעשות להם אשנבים באולמים בתא גאז, שיוכלו להציץ דרכם ולהתענג ממחזה מרהיב עינים זה.

וקבע לו האציל בטרבלינקי “דרך” משלו, כשהגיע טרנספורט, הבדיל הוא בעצמו את הצעירים החסונים והיפים והוא בעצמו, “המושל” המטורף, טיפל בהם, הובילום למקום מיוחד, האכילם, הישקם, דבר על לבם רכות, ובחורי ישראל האומללים הגו: “הנה שיחקה לנו השעה”. וכשכבר שבה עליהם דעתם אחרי סבל הדרך המשונה בקרונות־משא, הכניס אותם האציל לחדרו. שמה פשט אותם בעצמו, בידיו, בל יגעו בהם אחרים, נשקם, לטפם. בקש שני אוקראינים שישגיחו בל “יתנועע” הבחור מדי ואז התחיל מכה במקל חיזרן באבר האומלל עד שנפח כולו ומת ברסוק אברים נורא!

וכשהגיעו טרנספורטים למאידנק או לאושויץ בחרו האדונים אויפן, טהומן, מקס — את הנשים המעוברות ואת הצעירות היפות, העמידו אותן לפני השורות, פשטו אותן ערומות, והאצילים הוציאו את אולריהם המבריקים, פיגונות קטנים, פתחו את בטני המעוברות וזרקו את האמבריון לכלבים המלווים אותם. ושדי היפהפיות קטעו יחד את חזיהן החשופים…

ובסקובורדוה נתפסו יהודים שהעיזו להסתתר ביערות וניסו להציל את נפשותיהם, הפשיטו אותם, וקשרום בכבלים קשים על עצים בגן בעל־האחוזה וארבע עגלות־בקר צעירות נדחפו לעבר הגברים הערומים וינקו… עד שנגחו בקרניהם את מעי האומללים ויצאו נשמותיהם בצער־זעזוע איום, ומסביב ישבו השדים הגרמנים וקרואיהם מבני הכפר השכנים ושמחו עד כדי מחיאות־כפים ושכרון־התלהבות.

והכלבים המאולפים שהוכנסו לצריפים, בהם עמדו יהודים שנצטוו להתפשט ערומים. כלבים שאולפו לחטוף את האברים הכי עדינים והכי כואבים! התנפלו הכלבים על קרבנותיהם, על ילדים וילדות, זקנים וזקנות, ועשו שמות מסמרות־ראש כל שומעיהן. וכשנפתחו שערי הצריף, נקראו הכלבים בשריקה לשוב לאדוינהם ובפי כל כלב טרופיה, אבר יהודי עדין מתפרפר ועל הרצפה מתפרפרים בשבץ חתיכות אזנים, עינים, שדים, אברים קטנים, שנים, חוטמים…

וגברי ישראל נסרסו בצער בוז לא ידומה ולבנות ישראל נזרקו זריקות, סטריליזציה (עיקור) ומגפות שונות. ארנבות חיות למחקרי הפרופיסורים הגרמנים!

ובוגמבין, חעלמנא והסביבה עמדו היהודים בתור ושלמו 8 זלוטים עבור פתקת־מות; יען חישבנו הרוצחים שהגז המחניק עולה בכסף וכל הנחנק חובתו לשלם עבור מנת הגאז העולה בחלקו! וביערות פולין, לארכה ולרחבה, חפרו היהודים חפירות ארוכות ועמוקות ובא היום ואספו את הנידונים למיתת־כדור, מיתת־חסד, פשטות ערומים, הכום מכות רצח, צוו להם לסדר את המלבושים בל יטנפו חלילה מהדם הנקלח ומלשד המות והחייות המתפצל, אחרי כן צוו לכולם להכנס לחפירות ובסדר להסתדר “שיכטען”, אחד לרגליו של השני, וכשנסתדרו בטוב־טעם התחילו הטבחים קוצרים במכונות יריה שלהם, קוצרים מאות, אלפים, רבבות, רבוא רבבות…

והאדמה לא כסתה את דמם. וימים רצופים ולילות רצופים ראו שכני הטבח, איך מתרומם מכסה הקרקע, מתחתו נשמו עוד עשרות אנשים שלא נהרגו כליל, הכדור רק פצעם קשה. והתאמצו חצאי־מתים הללו להחלץ מלבירינטים הללו. בקטקומבות כאלה, מהולים מתים וחיים, התאמצו החיים להזחל מתחת גויות המתים, שהעיקו עליהם וכיסו אותם ולא יכלו, ומתו בקושמר הכי נורא, סיוט להקבר חי. ושמרו הרוצחים על הקברים הללו בל יעזור איש לאומללי טרף להנצל.

ושבו הטבחים אחרי “הפעולה” העירה, נכנסו למרזח, שתו ושכרו, והיהודים הוכרחו לנגב את ידיהם המזוהמות, מהולות וטבולות דם הוריהם וילדיהם, ולשלם עבור הזלילה והסביאה.

והכל, הכל נעשה בהדרגה, במחשבה תחילה. כל מפעל נעשה בהכנה תחילה. על פי תכנית מפורטת ומסוימת ובהוראה שהנשארים בחיים ידעו, ישמעו וירגישו, ישתגעו ממראה עיניהם וממשמע אזניהם. ועינויים מעינויים עונו אחינו 6–5 שנים על אדמת פולין, בל יאומן לשום חי, חי תיעלב אם ימשילהו למרצחים הללו. שבירת עצמות לחתיכות קטנטנות, קשירה בטבעות חשמל שיפרפר האומלל על לשגעון, חתיכות־ברזל בין האצבעות והדוק בחרצובות, עמידת ימים ולילות בבור־מים נקפאים עד שהעור ירד מהגוף, מכות ממכות שונות, בברזל, בגומי, בשרשרות, באבנים וכדומה. הכאות בראש, בירך, באיברים דקים, בעינים, דקירות בסיכות ארוכות העוברות את הגוף מעבר לעבר, רסוק אברים ממש על ידי משיכה ברגלים משני עברים אחד מול השני, קטוף אזנים, חומים, שפתים, עקירת שינים, אכילת צואה ועיפוש, הכנסת חמשים ליטר מים למעים, עקימת אברים, הטפת מים על המוח, הכרח התפלשות בעפר ורמיסה וכדומה וכד'… על פי שיטה מדעית פסיכולוגית־מדצינית ידעו לגרום כאב כח עלאנושי, עד שאי אפשר היה להשתגע והאומללים מיצו את עינוייהם בתודעה מלאה, בזעזור, בהכרה צלולה.

 

ג. כמה וכמה…    🔗

יחקרו החוקרים, יבדקו את התאריכים, את המספרים, ואם יעלה בידיהם ויודיעו כמה וכמה נשחטו, כמה נחנקו, כמה מתו בריסוק־אברים, כמה סונוורו, כמה מתו ממכות־רצח, כמה בנים תלו את אמותיהם, כמה גברים אחזו ידי נשיהם, בעת שהרוצחים אנסו אתן, כמה אנשים אכלו קיא־צואה לכבות את תבערת־מעיהם שדלקו מרעב, כמה יהודים השתגעו לפני צאתם לכבשן, כמה אמהות חנקו ילדיהן לחסוך להם צער העינוי, כמה ריאות התפקעו, כמה מוחות התפלצו, כמה וכמה…

יבדקו וידעו שחמש שנות עינוי מטריף עברו על כל יהודי, למקטן ועד גדול ולרוב היה המוות הגואל צדק, ששחררם והעבירם מיציאה מדעתם למעבר־הנשייה.

 

ד. רוחב ועומק    🔗

ואם ירצה, יכיר ויעריך העולם את רוחב הטרגדיה שלנו, המספרים של קרבנותינו יעוררו ענינו. יענינו המספרים, יפרסמו אותם, ינתחו, ישוו בהקשים וגזירות־שוות, יסכמו, יטפלו בהם ויטפחו.

השטח המספרי יעובד ע"י חוקרים, דורשי טוב ליעקב.

אבל עומק הטרגדיה לא יגיע ללב העולם, לא ירעידו ולא יחלחלו, וספי לב העולם לא יתמוטטו ממנו..

ינתחו באיזמל המדע והמחקר את עובדת מיתת שליש העם, אולם את המסקנות לא יוציאו.

לב העולם לא ירד לעומק הקטסטרופה הלאומית שלנו וממילא לא ידלה אותה, לא יעכלה.

 

ה. חתוך דבריהם נפסק    🔗

והנה עמי, עם ישראל, הנשאר לפליטה, התתפוס אתה את מהות הטרגדיה, את תוכנה ולא רק את צורתה.

אתם, בני עמנו, בשר מבשרינו, עצם מעצמותינו, אתם שיהדות אירופה, נטבחה נוכח עיניכם — החשים אתם את צער גויעתם של הוריכם, אחיכם, אחיותיכם בניכם, משפחותיכם, קרוביכם; המרגישים אתם טעם־גסיסתם המעולב והניבזה, התבינו?

התבינו?: לא במספרים הקטסטרופה. במספרים נעוצה אמנם טרגדיה לאומית, אבל אל תבכו לאובד ואם גם סבל ארבע השנים שקדמו לשחיטה, עוני, שפלות, שפיכת־דמים, השפלת והורדת כבוד־האיש, שכלפיהם כל תאורי צער, החל מדנטה וגמור בתאורי גהינם בספרי־הקבלה כאפס וכאין נחשבו. מיליונים חיים נוכחו בשחיטת הוריהם, בניהם, ואחיהם, חדשים, שנים וחיכו לתורם באין־אונים ואין תוחלת.

יסוד הסכנה תקוע בעצם העובדה לכשעצמה! בעובדה שאם־תרבותי מצא עוז בנפשו להוביל לטבח מיליונים של עם אחר, שלא היה בן־יריבו, על לא עוול בכפו, אך ורק בעד תעודת־לידה יהודית בכיסו. והוביל העם השוחט את העם השני לטבח לעיני השמש, ודווקא באירופה המכובדת, המתגאה בהתפתחותה ומסורתה התרבותית־המוסרית בין יתר חלקי תבל, ולא בתקופה פריהיסטורית או במאת־חושך של ימי־הבינים, אלא דווקא במאה המחלקת פרסי־נובל עבור דורשי־שלום, ולא ע“י שליח־פרא בוצע הדבר, אלא ע”י עם “החוקרים והחוזים”, בעזרה פסיבית, וגם אקטיבית של עמים רבים אחרים.

ולא בחיפזון נעשה הדבר. בנחת, בסדר, ונתוח־מדעי. ושנים על שנים התנהל הפרוצס הלז.

ולא בסודי סודות נעשה הדבר! לאור השמש, אירע הדבר.

והעולם?

בתגובת העולם נעוצה הקטסטרופה. העולם כולו, מצפון ודרום, ממזרח וממערב, משמאל ומימין, מקרוב ומרחוק, העולם כולו שתק. שמענו שלפעמים נאלצו צירי הפרלמנטים הנכבדים להפסיק את נאומיהם לשני רגעים מלאים, כדי לכבד באופן כזה את זכרון מיליוני הנשחטים, ואפילו כמה נאומים קצרים נישאו לרגל “החגיגה” הזו, לזכר חללי עם־התורה (הבייבל) והמוסר הנצחי.

ותו לא!

 

ו. צפיה לאחים    🔗

ולכן לא במות ששה מיליון יהודים הקטסטרופה. לא בעבר הסכנה. הסכנה בהמשך. יש והלב מפחד, שגם אתה, עמי, תגיע רק לשלהי שאלת־קיומך ולא תרצה ולא תוכל להציץ לעומק האמת הלאומית וללמדה.

אנו, בני־אירופה, שרידי אדרת־יעקב, שנשארנו אחרי החורבן, למודי־הקשב למהלומות לב הצבור, שעינינו נפקחו מההלום הנורא בקורותינו, חרדים ודואגים…

הלוא גם אתם, אחי, לא חשתם. לא תפסתם, לא הגיבותם כיאות עת נרצחו ששת מיליוני אחיכם באירופה. יש והלב מהסס; הישוב הא“י לא החריב את המושבות הגרמניות א”י ולא הרג את בני העם המרצח, וכמה מאות צעירי ארץ ישראל לא הושמו בכלא על בצוע מפעל זה. האם ניסו אחינו באמריקה להשמיד את צאצאי עם־השוחט בארצות־הברית, באפריקה, ולזעזע לב־כלב אחיהם המזוהמים, הנאצים, באירופה! אפילו לבנות רדיו ענקי, ולו בלתי ליגלי, שירעיש את העולם: “עמנו נשחט, עם ישראל נרצח. דמינו נשפך על לא עוול ועוון”, אף לזה לא הספיקו ידיכם.

את ספות־העולם לא זעזעתם ומנוחתו לא הפרעה, עת הובלו מיליונים, מיליונים של עם שלם, לשחיטה, לטבח נורא.

אמנם נאסף כסף, פדיון, כופר נפש… כן הוכרז גם אסור בקור תיאטרונים משך כמה ימים או שבועות; נדמה, שגם חובת ענוד עניבה שחורה, “לזכר חללי”… וכו' הוכרזה וסרט נוסף שימש עדי לזרועות החשופות של נשי ארצנו לימים מספר…!

ושמה שחט השוחט! קרונות הובילו, מלאכי־חבלה הכו, רוצחים עינו, פגרי־מתים נבאשו וחיים יצאו עינינו מחורינו ונתאבן דמינו בעורקינו מתמיהת־שגעון למחזה ומציפיה למרחקים, לאחים מעבר לימים. כלואים במאסר ענקי ידענו, כי אין החובש מתיר את עמו מבית האסורים, אחינו החופשיים בכל אתר ואתר הם שישחררונו, יגאלונו, חכינו!

 

ז. 6 מיליון יפקחו עיני עוורים    🔗

אבל יש יסוד להאמין, כי האסון הגדול שניתך על ראש האומה יחולל בכל זאת שינויים במצב־רוחה של שארית הפליטה והשקפותיה.

6 מיליון אחים נרצחים ישמשו ברק ענקי, המביא בהתפרקותו אור מכהה, אור מוכיח. בליל וימש־חושך יאיר הברק את האופק ויחשוף נסתרות. ברק כזה יאיר את סוד קיומנו.

6 מיליון אחים שחוטים משמשים ברק מפוצץ, שינפץ סלע־לב העם ויפזר את האופל. יפקחו עינינו, יציץ העם ויתפוס את החושך, את המקום בו שוכנים צלילי־חייו הלאומיים.

 

ח. אנטישמיות – שאין לה שעור    🔗

אמת ניתנה להאמר, להכרז ולהחרת: חותרים תחתינו.

חתרו תחתינו ושלמנו 6 מיליון קרבנות. ועדיין לא נפסקה שליטת השיטנה.

בפי חוקרי־הדורות, המבארים את כל המתרחש ע“פ “תפיסה דוריתית מטריליסטית” (בל נשכח, שהאנושיות כולה נמצאת מעודה עד היום הזה בשלב הראשון של התפתחותה, שהנהו השלב האחרון במדרגה, היינו שלב החומר), רק הופעה אחת יקשה להכניס לתחומי הבאור הנ”ל ולמצות את מהותה ע"פ כללי המחקר החומרי.

ושם ההופעה: אנטישמיות.

גדולה ממות עזותה וקשה כשאול קנאתה.

אחד הדברים שאין להם שיעור: האנטישמיות.

 

ט. מנבוכדנצר עד היטלר    🔗

הבה נעבור פרקי דורותינו, נעלעל בזכרון־לבו הלאומי:

תקופות הקודמות לגלות, זמן הנבוכדנצרים, הנבוזרדנים וטיטוסים הרשעים. הצד השוה שבהם: השנאה לוחמת בנו בכלי־זין מלחמתיים ובשדות־קרב, חזה מול חזה.

תקופת ההמנים: השנאה לוחמת בנו כבר בכלי־זין מעורב: פיסי ופסיכי.

מסעי־הצלב, טורקומדה, חמלניצקי, פוגרומים: לשנאת כלי־זין ולנו הגנה פסיכית, אמונה.

היטלר: לשנאה כל כלי־זין…

וכפל־הצער בתודעה, שהשנאה עובדת בשיטתיות, שהכל נעשה במחשבה תחילה, ע"פ תכנית מסוימת, לחסל עם כולו ויפקד מקומו בחלד. פרעה גזר על הזכרים, המן רצה להשמיד את היהודים במלכות אחת, היטלר יזם למחות את זכר כל ישראל בשיטה מדעית יסודית, מבוססת וברורה.

ולא רק את החיים, את המתים, את התרבות, את הזכרון, הכל יזם האשמדאי להעביר מן העולם.

הכל יזם למחות והרבה מחה ה א, בן־סגולתה וחלומה של הגבירה השליטה בהרבה חלקי התבל, האנטי־שמיות.

 

י. שרשי השיטנה    🔗

ובלי להתלבש באיצטלא של מלומד, סגי להעיף עין על פני ההופעות גרידא, נווכח שאנטישמיות היא אחת ההופעות, שדומה לה נחפש לשוא בפסיכולוגיה ההמונית, במדעי־הרוח והתבונה הצבורית. אנטישמיות היינו סדיזמוס צבורי, מין פלגלנטיזמוס שגעוני, שהאוביקט הנהו זולתו, שכוח כוח־פרצים ושנאתה שנאה אורגנית־עמוקה. ומתגלמת השיטנה בשלל פרצופים, החל מביטול קל, מעקומי חוטם,מהצלפת מבט מגבוה, וגמור בטינא שבלב, בשנאה כבושה עד להסכמה בלחש לשחיטת יהודים ושחיטה ממש בכלל. וקשור פרוצס השטנה הזה באוביקט שלו (ביהודי), בכח כה כביר, שלא תוסר השנאה הפסיכית־הזואולוגית הזו טרם יעלם היהודי האחרון מארצות הגולה.

(הגדרת רופא גרמני שניתנה בימי הרצל לציוני אחד משקפת במקצת את הענין: לשאלה לסיבת השנאה, היות היהודים העניקו לגרמניה את מיטב חלבם, יצרוה ופתחוה במובן המדיני, התרבות, התעשיה, המסחר, החיים החברתיים, הדרך לסוציאלית, ובכל מקום העמידו גאונים ויוצרים, ענה הרופא הגרמני במשל מהמדיצינה: כשנכנס ונתקע בבשרו של אדם גוף זר, נניח עוקץ, חתיכת זכוכית, מסמר וכו' על האיש תיכף להסירו, שלא יקדח וגנגרנה לא תאכל אותו. ויהיה אותו הגוף הזר שנתחב לאורגניזמוס של האיש יהלום רב־ערך, מוכרח האיש להוציאו מהאורגניזם שלו שלא ירעיל את דמו ויחריבו. תיתי לך שיהודים יהלום הם ונכנסו לאורגניזמוס זר, ולכן…)

ארבעה שרשים לאנטישמיות וכולם מרעילים ומסכנים. ובאיזו שיטה היסטוריוזופית שלא נאחז, נודה, שהשפעת־שגעון זו מגיעה לשרשי השרשים של השליליות בין תכונות הפסיכיקה האנושית. הופעה זו מגיעה ויונקת ממקור־החיה האלמנטרית שבאדם.

א. שורש־השנאה הראשון נעוץ בהבדל הדת ולוא זוטרתו הוא (דת והתקדמות לאו תרתי דסתרי נינהו בעולם התרבות דהעידנא).

ב. שורש השטנה המסורתית, בן מפי אב עד התחלת הדורות הקדומים.

ג. הקנאה בכל דור ודור ובכל איש ואיש, המחזקת את פתיל השנאה בלב כל אחד באופן אינדיבידואלי.

ד. הפקטור הכלכלי, האחרון־אחרון.

וכל הדרכים הללו של השנאה הנם בעוכרינו. דרך כל הצנורות הללו שונא אותנו העולם האנטישמי. גבולותיו אינם ידועים לנו ולא נידעם, הולכים המה וגדלים.

ואנו, העדים השרידיים מהקטסטרופה הלאומית שלנו, משריפת אירופה, נוכחנו הוכחה בולטת, ששום ארץ, שום מעמד אינם סגורים בפני התפרצויות אנטישמיות.

היו ימים בהם הגינו, כי ישנו סכר מפני האנטשמיות ותרבות שמו. חשבנו שעמים מחונני תרבות אינם מסוגלים לאנטישמיות המתפרצת בתקפה לכל היותר לטינא עיונית־מדעית גרידא.

חשבנו, כי השכלה, הכרה סוציאלית, היושר הסוציאלי והבין־לאומי, כוחם רב, שיוכלו להסיר את שנאת החנם אלינו, שיכירו את שנאת־העמים לעמנו. האמנו, שאנשי מעמד הלוחם בעד צדק ויושר חברתי, בעד שוויון האיש, בעד חופש העולם, אם לא ימצאו הלוחמים הללו עוז בנפשם להתקומם נגד העמים מפירי־שוויון אם לא יוכלו הלוחמים הללו להיות אקטיביים בהגנת האיש וזכויותיו נגד חוקי וצפורני החיה, אזי לפחות יהיו פסיביים ולא ישתתפו בעצמם בהרס, ברצח, בעזרה להפרחת חידק־השנאה, בטפול בו, ובבצוע ההרס עצמו.

חשבנו כי קיימים תריסי צבוריים, חזקים, המשמשים ערבון ומסוגלים לעצור בעד שטף הזרם האנטישמי, בל יפרוץ וישתפך החוצה, ולו אפילו יעלה על דעת משוגעים צבוריים ומנהיגי־הרעה להשתמש בזרם־השנאה. ושם המעצורים הללו הנם: התחיות היהודים בעמי־הארץ, יחסי־ידידות בין יהודי וזולתו, קשרי־עבודה, עסקי מלאכה ויצירה, יחסים תרבותיים, משפחתיים וכדומה.

והנה באו ארצות־אירופה וטפחו על פני ההוזים הללו, צחקו בפניהם־בפנינו והראו משל ודוגמה של רצח וחורבן, בכל מקום, בכל התנאים, בכל האופן האפשרי, בכל שעל, בכל.

אנו, יהודי פולין, יהודי אירופה, נוכחנו לדעת, שבעת סערה נעלמת ידידות, חולפת הבנה, כאילו כוחות־תרבות וגורמי־מוסר לא היו קיימים כלל. ואם גם רב ערכם הסובסטנציונלי של התורות הסוציאליות השונות אזי מצער הוא כוחם המעשי להילחם באנטישמיות. דווקא תורת השנאה יצאה מוכתרת בזר־נצחון והכתה את כל לוחמיה.כל כוחות הטוב חלפו, נגוזו, השתנו, לבשו צורות שונות, וכולן לרעת היהודים. נבלטה רק שנאה, שיטנה עזה ומרה. היו וודאי עמים ויחידים שדוו על חורבנינו, כבודם במקומם מונח, אלינו זה לא הגיע, לנו זה לא הועיל. אף מקרה אחד של עזרה ממש לאף קבוץ יהודי אחד לא קרה במשך כל חמשת שנות החורבן ותקופת־ההכשרה אליו.

יום ולילה, במשך כמה שנים הובלו טרנספורטים של מאות, אלפים ורבבות קרונות, לכבשן, לתאי־גאז. בקרונתו נסעו אנשים חיים: אינטליגנטים ופשוטים, זקנים בני הדרת פנים ובחורים חסונים כאלונים, נשים יפהפיות, אמהות, עוללים ותינוקות. והקרונות הללו, הרכבות הללו נוהגו ע"י נהגים שונים, גרמנים, פולניים, צרפתיים, הולנדיים, הונגריים, רומניים וכדו'. נהגים פועלים, אלמנט מפתח דיו, בעלי הכרה סוציאליסטית, לרוב אפילו עמוקה ומבוססת. ולא קרה אף פעם אחד שמסע אחד, קרון אחד ירד מפסיו, יתפוצץ ולו רק יתקלקל ויתעכב לשעה קלה ויוכלו האומללים, יושבי הקרונות, לברוח, לנסות להינצל. לא קרו מקרים כאלה משך כל השנים!

אין לנו, מובן, טענות לזולתנו, לעמים אחרים,למועמדים או ליחידים, ולו גם מפותחים, מאמיים או סוציאליסטי. אין לנו רשות לדרוש שהם יסכנו את חייהם, ולו רק במקצת, עבורנו.

לא ולא! אבל רשות וחובה לנו לדרוש מעצמנו הכרת האמת! רשות וחובה לדרוש מעצמנו שנציץ בפני החיים,כמו שהם באמת, ולא כמו שהוגים אנו על אודותם.

אמנותנו איתנה שיבואו זמנים ותגיע תקופה שהחינוך המוסרי, הסוציאלי והאנושי ישתרש בנשמת עמי העולם ויפוצץ את גרעין־החיה בנשמה, ויולד איש. ודאי יגיע יום־אושר הזה. אבל עדיין רחוק, רחוק היום הזה. רחוק מאד. לעומתו הסכנה, סכנת־כליה שלנו, קרובה יותר. ועלולה היא לבוא לפני בוא היום הזה, יום־האיש, ואזי…

בחורבן הנוכחי נוכחנו לדעת את האמת. אותות חמלה פסיבית, קרירה שלא שמשה כלום,היוו עמודי־אש היחידים,שעוד החזיקו בנו את האמונה באיש. ואיןפלא שמספר השרידים בארצות־אירופה כה פעוט הנהו. אלפים זעירים בכל ארץ. ומותר, למען האמת להדגיש, שאף המספר הזעום הזה שנשאר לא ניצל ע"י אהבת או עזרת הלאומים, ביניהם שכנו היהודים. המציל העיקרי, וכמעט היחידי, היה המקרה. אלה השרידים שלא נהרסו נשארו בצדקת המקרה, נתקימו על־אף רצון־הרס השכנים, על־אף המקרים הבודדים של עזרה, על־אף תבונתם ותפיסתם של הניצולים עצמם. נשארו כאודים מוצלים מאש ובמקרה ניצל חלק ולא נשרף. נשארו, עד שבאו צבאות־הגואלים, המעצמות, ולרגלי מלחמתן בשונא האנושות, וממילא שונאינו הראשי, שחררו גם אותנו, את היחידים, שחיו נגד רצונם וכמעט נגד דעתם.

 

יא. שאלת התור מי קודם    🔗

העולם כמנהגו נוהג ויתנהג. אחרי חורבננו כמו לפניו, וכאילו לא קרה מאומה. אבל עמנו שהוקץ משנתו במכת קורנס ענקי על ראשו, שוב לא ירגע. מנוחה אסורה לו. עירנות מעולה נחוצה לו! בסתימת הגולל על ששה מיליון יהוים בל ימסור את שרביט־המות לשר־של־שכחה. בל יתנחמו בני־עמי ב“דיה לצרה בשעתה” ואלה הנגועים בא פן אישי באבל, שבני משפחתם נהרגו ונשחטו, בל יצאו ידי חובתם בדמעות במכסה המקובל ואחרי־כן “איש לאהליך, ישראל”.

כי האוהל, עמי, מוקף כבר לפידי־אש מסביב, בחריציו ותעלותיו חומר מפוצץ רב הושם, חומר השיטנה.

הופעת היטלר יש"ו, שד שיצא מכרס אשה ארורה, יצרה תוצאה אחת חיובית עבורנו, שגילתה וחשפה את פרצופו האמיתי של העולם. הכרנו את העולם במערומיו ואולי הכיר העולם את עצמו, את מידת השנאה ותחרות־הרעה, הגנוזים בנבכי־לבו, המחכים רק לעת־מצוא להתגלות ולהיגאל.

ותקופת־השלום הנוכחית שבאה אחרי המלחמה, אותם ירחי מספר הזעירים הורונו שתים: א) האנטישמיות, חומר־נפץ הנצבר מדורות בלבות מיליונים נכריים, לא נעלמה עם הרצח של ששה מיליון יהודים. סיבות השיטנה לא הוסרו וממילא גם הפעולה. אדרבא! בניגוד לכללי הפסיכולוגיה והשכל לא הרגיע ולא שיכך דם מיליונים את כעס מרירותם של שונאינו אלא עוד הפריאם והרתיחם. נוסף עוד עידוד הגיוני לסיבה הפסיכית, ישראל מפיר השלוות החלד! ולמדו גם שישראל נעשה הפקר. ב) האנטישמיות נהפכה לעצם בפני עצמו, (דינג אן־זיך), רגש כביר וחסון הדורש תקונו. כוח שעבר על הנשוא שלו. כח ההרס הנמצא באנטישמיות גדול פי כמה מהנשוא השנוא, מהעם העברי. אין שום פרופורציה בין פעולותינו, הרעות והטובות, ובין עוז־החשק של העמים לכלותנו. עם מצער שנוא ע"י מיליונים, מאות מיליונים, ותוכן וצורות השנאה עשירות מאד, עשירות מהרבה רגשות־עמים אחרים, ואינם נעצרים בשום תקלה, החל מביטול וגמור בחיסול פיסי ועינויי־טירוף. ויפה תפסו את ההופעה הזו יהודי הגיטו טרם הועלו במוקד, באמרם “לשנוא יהודים אינה נחוצה סיבה”, זהו דבר טבעי ופשוט, ממש “ביתי” במוחות העמים שכנינו והעדר השנאה אצל עם או קבוץ נחשב כמעט למחלה.

נוכחנו להבין: מוקשים שהיטלר יש"ו וחייליו טמנו בארצות־אירופה וימיה יוסרו תיכף או באיחור־זמן, אבל אין מי שיסיר את מוקשי הרוח שהעגין בלבבות מיליונים, בבתי־קבול האורגניים של קבוצים לאומיים.ואם גם באופן שיטתי ועיוני מוקיעות הממשלות והאידיאולוגיות השונות את השנאה הזו אין מי שיסיר בפועל את המוקשים ומה־גם שמצאו קרקע כה מוכשר והד כה רחב בלבבות. זרע היטלר לא במהרה ינתק וישרש…! ואחרי שבארצות־אירופה, ששם עברה סערת חורבננו, נתווספה עוד סיבה לסיכום סיבות־השנאה. יושבי הארצות הללו מעונינים בהעלמנו, שלא ישארו עדים חיים ליחסם הבלתי־טהור אלינו בשעת החורבן 1942–44. “מוסר־כליות” נודד מפריע מנוחתם של רבבות ומיליונים נכרים, שעזרו לגרמניים, או שהשתתפו בעליל בחיסולנו וחיסול רכושנו.

לכן אין שיבה האוהלה. אין נחמה ואין הרגעה בתוחלת־אשליה, שהעולם המתקדם ינקה את ארוות־אוגיאס זו של האנושיות. אנו, היהודים, אף פעם לא זכינו, שמלאכתנו תיעשה על ידי אחרים. אדרבא מלאכת־העולם נעשית על ידינו ואנו מקבלים עבורה רק שכר־כליה.

וכעת, דווקא כעת, כשהעולם נמצא במהלך ההתקדמות הרי על אוהלינו מרחפת סכנה. עוד פרדוכס נוסף בקורות־דברי־ימינו, קורות עם שכולו פרדוכס נודד אחד. האוהל בסכנה, כי יכול להגיע הרגע שיוצת הפתיל והכל יעלה בתבערת־חיסול. חיים נישרף כולנו.

כי התחרות קיימת בעולם – התחרות בין האנטישמיות והעם העברי. בחדרי־הלב של מנהיגים שונים הולכת ונטווית ריקמת־הרצח חדש, רצח־סיום של העם העברי. אם גם היטלר מת, לא תמות ההיטלריות. האמת של השיטות הסוציאליות וכן טהרת המוסריות הדתית לא תכבדנה את הזוהמה שנגבבה בלב העולם אלפים בשנים; סיסמת השוויון לא תשתק את ידי הרוצחים כמו שסיסמת האהבה הנוצרית לא הוציאה מפנים של האנושיות לא רק את ההשתתפות ברצח עמנו, אלא אפילו החלשת הטמפו של הרצח. שנאת־עמנו גדלה במהותה, בטימפו ובאמצעים. בל נחפש את סיבת השנאה באחד ממקורות ההיסטוריה, הכלכלה, החיים. בירורים יבואו אולי בעוד זמן. העובדה קיימת כבר. וזאת בל נשכח: האנטישמיות מצאה מקלט בשכבות לבבות מיליונים וגבולות אירופה הגיאוגרפיים אינם מרווים גבול טבעי בהגדרת שטח־הקליטה (כדאי שיזכרו זאת אחינו מעבר לימים. זוהי רק שאלת התור, מי קודם, מי אחרי־כן). ואם גם כוחה של הזריעה לא נראה, לא פג כוחה, וסופה להוציא פרי. והיטלר החדש, שיקום בעת התרוצצות־העמים החדשה, בין שיהיה זה קרב־לאומים, קרב אימפריאליזמים, קרב קונטיננטים, קרב גזעים או קרב־משטרים, יקצור מה שזרע היטלר הקודם. היטלר החדש יחליף אולי גוונו, שחום, אדום או כהה, גרוע ונורא יהיה מהקודם לו, ביחס לקיומנו ועתידנו. הוא יעשה כליה בעמנו, אם… אם בהתחרות הזו בין היטלר העתיד (ובוא יבוא, בל נחשוב שזהו פרי רוחנו הנבהל והנרתע, בל נשלה את עצמנו בפנטומי־נוחם של התקדמות, דמוקרטיה, מוסר, אחוד מעמדי וכדו') והעם העברי יצליח הצר. זרע השנאה חזק ורב ומתכונן להתחרות, אם־כי במסתרים יעשה דרכו, ואם יגיע הוא בהתחרות זו למטרה, מחוז־קזצו, לפנינו, אזי הננו הדור האחרון לקיום עמנו, אבל אם נצליח אנו להקדים לו ויוסרו ראשי הנחשים הארסיים האלה לנצח.

ולא בדרך מליצה נאמרים הדברים!

אנו, בני אירופה, שהצצנו דרך גיהינום־חוויותינו, דרך־גיהינום מכתנו הטריה לעמקי־שאול נשמת־העולם, מחשפים לפניך, ישראל, את האמת, אם כי מרה הנה, כי נוגעת היא בשרשי נשמתנו, באמות באיש ובצדק שיבואו.

ראה, עמי, הזהרנוך. אנו, בני ישראל, חדי־תפיסה אנחנו, אבל גם אטומים להסיק מסקנות, ובאמונה בטוב, מבטלים כל סכנה. אנו מנחמים את עצמנו שכבר “עבר זעמה” של האנטישמיות, “זממה הוצאה”; “העולם לא ירשה”; “ואנו כבר נדע להזהר”… נתפכח כשגל השנאה ישטוף את כל קיומנו וידיח מיליונים מן היקום! לכן זכור, כעת, דוקא כעת, עת האנטישמיות עובדת מתחת לאדמת־העין, בקרן־זווית של האנושיות, אסור לנו לא לראותה ולעבור עליה בשתיקה. עלינו לראותה טרם תצא מאשפתה ותשב אל שולחן המלכים והעמים.

כי רק דור אחד נשאר לנו להצלה. דור לפני ההתרוצצות העולמית הבאה. ובדור הזה ננצח או נתחסל. Tertium nou datur מי שיגיע ראשון למטרה יכה את חברו מכת־מות.

וכשנתגבר ונאזור מתנינו, ונצא לקרב, נמצא עוזרים, אם־כי מעטים, בין אומות־העולם.

אבל התעוררותנו תנאי מוקדם הנה. ועוד לפני ההתעוררותנו קודמת: הכרת האמת. כל העולם טעון גאולה סוציאלית ואישית, אנו טעונים פדות־יחידים. לכל העמים שונאים ואויבים, מולנו ניצבת שנאת־חנם גיגנטית. וגדול כוחה מכוחנו, יען במחתרת היא נמצאת. (ראה עובדת־דוגמה, זעירה אבל מאלפת מאד: מעצמות הברית הכריזו כליה על הגרמנים ובאמת הם חיים, עובדים ומחליפים־כח, ועלינו מכריזים חיים ולמעשה הננו נכלים).

ולסכנה הזו, לשנאה הזו, בת־יחידה ושמה: שיכחה. שיכחת־העולם אפילו אותו החלק הנוטה חסד לנו. העולם שוכח, מבטל את היקף־החושך ההורס הזה.

והתנחמות ישראל עולה על שתיהן. זהו אבוד עצמו לדעת.

והורונו חז"ל, אין נחם בשעה שמתך, מת יהדות־אירופה, מוטל לפניך.

 

יב. פירוד אב האידיאולוגיה    🔗

סערת־החורבן שהציפה מותנו הורתה לנו לנקר את האמת מכל קרני־זוויות שם מצאה לה משכן. לא נסתפק בקביעת דיגנוזה, כינוי שם המחלה והוצאת פסק ששנאה מקיפתנו וידינו נקיות משפוך דמינו, וממילא עלינו להמשיך לחיות ע"פ האפנה המנוסה, חלק ימשיך בטמיעה כתוצאה מחולשת־דורות ורפיון אישי, והחלק השני, האקטיבי, ימשיך לסלול מוזאיקה לאומית (יצירות קטנטנות אם־כי יפות) ואמונה בזרים שיעשו את מלאכתנו.

עוז לנו לראות את האמת ולגלותה. העם היהודי מפגר תמיד בהערכת המציאות הכללית, אם הפעם יפגר, תקומתו בסכנה.

ראשית עלינו לדעת, שבדרך שעם רוצה ליליך מוליך אותו העולם. בראשית ברא אלוקים את הרצון. אם נאמין שלטובת העולם ולטובתנו אנו קיומנו צורך הנה ונרצה להתקיים, נתקיים על־אף כל השנאה והמכשולים.

וליצירת והחזקת הרצון הזה, טעון דבר אחד תקון יסודי בפסיכיקה של עמנו ואזי תנתן לנו רשות־הגאולה והקיום.

הבה נעמיק חקר: קיימים בעולם מאות עמים, גדולים ופעוטים, חסונים, צנועים, נשגבים, תגרנים, רעשנים, דתיים, פרוצים, עמים בני־מדות ומושחתים, ולמה רק בנו נפלה הדליקה, דליקת־השנאה והחורבן, וכל הבערה העוברת בעולם נוגעת בנו ולא פעם מוצתת הדליקה אך ורק עבורנו?

ובא מענה לכאורה שטחי, אבל מתקיים נגד כל הטענות והפירכות: הפירוד.

הרבה הופעות למחלתנו, ששמונו מטרה לחיצי־אויבים, לבטול בעיני מאהבינו ולמשחק בידי אויבינו, והן: האינדיבידואליות המופרזת, התמוגה והרכות הפיסית־ההגנתית, ההיפר־אסתזיה (רגשנות מופרזת), הביטול לריאליות ולערכין הקיימים, האמונה בעגל־הזהב מאידך, חוסר חוש לאומי ומדיני אגב כוחנו היוצר־הפרודוקטיבי וערנתנו האורגנית העמידונו מחוץ לתחום העמים, המנצלים רק את כוחותנו ומוקיאים אותנו עת שבעונו. כל אותן ההופעות מכונות בשם משותף: גלות.

והגורם ההיולי, האלמנטרי, שגרם לגלות, שהאריך את ימיה, המעכב את הגאולה, ההורס אותנו כליל הנהו הפירוד. מאז, מבראשית, התגלגל “דור־ההפלגה”, (הקיים לפני התהוותנו לעם) לערשנו הלאומי ושוב לא עזבונו.

ויפה תפס התלמוד את האופי שלנו. הוא אומר: לו קיימו היהודים שתי שבתות מיד היו נגאלים. היה בא משיח. רק שתי שבתות, שני ימים. ופירוש פשוט מבאר מאמרם: לו היתה באפשרות העם שלנו להיות תמימי־דעה, בני דעה אחת, רק יומים, והיה העם נגאל. במשך כל הדורות רק יומיים. ואפילו “כולו חייב”לא יגרע. העיקר “כולו”, כל העם. ואולם לא קרה משך כל הגולה אף פעם מקרה כזה, שכל העם ירצה ויפעל ע"פ דעה אחת. ואיככה, על־כן ניגאל?

לא קרה! עמנו גאון־הפירוד הנהו. קיים חוק טבעי, שכל דבר המתפתח מתפלג. תא גדל ומתפתח אזי מתפלג, צומח מתפקע,מתפצל לשניים ויותר חלקים,לשם חיים עצמאיים.אצלנו הופעה זו היא בלתי נורמלית, קודם הפתוח בא הפילוג.הפילוג אינו נובע על כן מהכרח המציאות, הוא אי־טבעי, חולה, הנעוץ במחלה פסיכית, מחלה הטעונה ריפוי יסודי.

החל ממצרים, מפירוד בין שבט לוי ויתר חלקי העם וצעוד דרך השבטים ותגיע ארצה ישראל, שם חוננו בשתי מלכויות. רומא האדירה תיתי לה במלכות אחת; מלכות פרס תסתפק במלך אחד וכן הודו, סין וכדומיהם — ואילו לנו שתי מלכויות בבת אחת השולטות ומושלות בעם כה קטן. שבטים ושבטי־שבטים למשפחותיהם ושברי שבטי־השבטים לבתי אבותיהם, וכל אחד בפלוג ופעולה משלו (שנים וחצי שבט בעבר־הירדן, כל שבט ושופטיו ומדיניותו). אבל אז נשאתם האדמה, היא שאיחדה את כולם. גדל השבר וצמח האסון אחרי החורבן, עת נשללה הקרקע והפילוג בעינו עומד. חוסר קרקע מתחת לרגלי־העם הנהו קרקע תזונה הכי משובחת לחידק־הפירוד. כל בית־מדרש, כל בית־כנסת, כל רב ורבי, כל מנהיג ומדריך, כל רועה וגועה כל תקיף וזקיף, כל מי שרצה ליטול שבר מישראל בא ולקח, פילג, פיצל לפצלי־פצלים עד לחוכא וטלולה, בעיני אחרים ובעיני העם ישראל גופא. חקרנות מופרזת אינדיבידואליות חולנית (אותו הטיפוס היהודי הקלאסי של “יודע הכל”, “יודע יותר טוב”), ההיפר־ידענות, כולן סיבות ובאותה המדה תוצאות הפילוג הגלותי (בבחינת סופן נעוץ בתחילתן), נעשו לקו אפיני המלווה אותנו בכל עת ובכל מקום והוו קרקע מכשרת לפורעניות ואסונות. אינדיבידואליות, הטובה ליחיד ומפרהו במובן התרבותי, היזמתי, היצירתי, אם מגודרת הנה במסגרת סוציאלית, הרי מהווה אותה אינדיבידואליות סכנה לציבור, לכלל, ממש תזונה לחידקי־החכוכים בין איש לזולתו. ורב כוחה של המחלה הזו, גידולה מסוכן הנהו ורוב עמנו לא הכירו בה ולא עמדו עדיין עליה. (גיחוך ואסון הנעוצים במחלה הזו מתארת דוגמה האומרת, באם ישאר יהודי אחד, האחרון בעולם, אזי יוציא שני עתונים, אחד “בעד” ואחד “נגד”).

ולא נתרחק מהאמת, אם נקבע, שאפילו בשחיטת ששת מיליון ניצל השונא את חולשתנו זו ליזמתו.לא שחט אותנו בבת אחת, לעורר התנגדות או התקוממות־הכלל, אלא קבוצות־קבוצות, שכבות־שכבות, וידע לנצל יפה את הניגודים, ההבדלים, הפילוגים והיחסים לטובת מלאכת ההרס שלו.

ולפרוד ישנו עוקץ חדיד ומשחז ובזה עוד גדלה הסכנה הכרוכה בפירוד בכלל, היינו: ידוע הנהו להתחפש ולהתמסך בפטריוטיזם לרעיון. לכן אינה מתגלית מחלת־הפירוד לעין המודבקים בה — יען כל פירוד חובש עלה־אידיאה. הוא נעשה לאידיאולוגיה עם מצע, חזית וזין משלו. וכל גורס פלוג או פרוד מתייצב לפני העם וחומשו בידו וקורא “מי לד' אלי”, ומזנב את הנחשלים במחנה ויוצר לו “פלוג” משלו בשם ולטובת “הכלל”. וככה מתנפח העץ ומכסה את היער, מתייצב העץ באלכסון, חוסם את דרכך פנימה והפרט תופס את מקום הכלל.

משה, גאון נשמת העם, האינסטינקט הלאומי שלנו, הורה אותנו “אחד”. האל שלנו, ההויה, המציאות שלנו, כולם אחידים בקשר אחד. תורת ישראל, מוסר ישראל אמונת־ישראל, עם־ישראל וארץ־ישראל בגורל אחד כרוכים, במלחמה אחת אחידה עד לנצחון ה“איחוד”, שדרכו דרך איחוד־העם לאיחוד האיש.

בעין־חוזה שלו תפס הוא, הנביא הראשון, המורה והמדריך הראשון, את ערך הכוח הזה עבורנו ואולי יצר אותו אז, בראותו את מום־הלידה של עם־ישראל, מום־הפירוד, והעמיד לעומתו תרופה, כוח האחדות, וקשרו בראש האמונה: “שמע ישראל — ד' אחד”, ושוב “לא יהיה לך אלהים אחרים”, אחד יספיק.

 

יג. אבק של הפירוד    🔗

בשעון חיינו התקוע במגדל נשמת־העם מכה הצלצול לפני־האחרון. והיה אם יזעזענו ונלמד תורת־האיחוד ונצלנו.

גם אז, בראשית הוויתנו הלאומית באה התורה הזו, תורת־האיחוד אחרי מות דור שלם של עמנו, דור־המדבר. גם אז הכיר הנביא מה גדול כוחו של שר־השיכחה בחיים הלאומיים שלנו ופעמיים הזהירתנו התורה: “זכור את אשר עשה לך עמלק”, ושוב “מחה תמחה”. במצוות־עשה, בפירוש, צוותה התורה לא לשכוח. כמצוות יראת־שמים ומצוות מעשיות אחרות נצטווינו לא לשכוח.

קבלנו אז את התורה הזאת – את תורת האיחוד; באנו ארצה ובנינו בה, עד שכוח הפירוד לא גבר על כח האיחוד. (תאור הגמרא משקף לנו את כוחו של הפירוד: יום לפני חורבן בית־המקדש היו האויבים זורקים לפידי־אש על הר הבית ובית־המקדש לא נכנע ולא נשרף. רצון המגינים אש קודש היה. ואש־קודש כבתה את האש של הטומאה. אמרו האויבים בלבם: עקרנו הרים, הדברנו סלעים ושעבדנו עמים ושרפנו מקדשים וכאן אין ידינו שלטת. נלך למקום שנלך ונעזוב אומה משונה זו לנפשה. בא סמאל, שרו של עשיו הרשע, ויזרק אבק של פירוד בתוך עיניהם של ישראל. לא ראו מה שהיו צריכים לראות ולא עשו מה שהיו צריכים לעשות עד ששככה אש־קודש וגבר האויב. מיד נתלקחה האש של האויבים ואחזה בכל פינות בית־חיינו.ועדיין אותו אבק מרחף בעולמנו ואינו נותן לעינים לראות נכוחה וללב ליטהר).

 

יד. איחוד העם    🔗

אם רצוננו לחיות, להבריא ולחיות, עלינו לשוב למכורת־נפשנו, לאור הראשון שהאיר את דרכו וסלל את אורח־חיינו, לתורת־האיחוד.

איחוד לשם־מה? לשם קיום העם, להבטחת קיומו לדורות הבאים אחרי שהדור הזה יגיע לגאולה שלמה ומלאה.

ופירוש האיחוד? התלכדות כל העם סביב, אידיאה אחת, אידיאה של שלום־עולם באמת, של שלטון האדם בנפש־מאחדה ולמימושה נוצרת קופה רוחנית־נפשית משותפת, בה מכניסים כל בני־העם את מרצם, שאיפותיהם, רצונם, מפעליהם ומוציאם ממנה תקון, תקון החיים והנפש.

דרך איחוד־העם: הובלת העם בדורנו למכורתנו שתהווה מדינת־צדק.

סיסמת האיחוד: למדנו “חי נושא את עצמו”, וכדרכנו בקודש שכחנו גם את זאת, האיחוד מצווה לזכור את זאת. אם נישא את עצמנו, אם מלאכתנו הלאומית תיעשה ע"י עצמנו, יעזרו לנו, יותר נכון, נפגש בדרכנו את העמים — היוצרים האחרים ונשתף־פעולה ליצירת האיחוד הסופי, איחוד־האנשים.

אבל ראשית־כל נזכור: “חי בריא, נושא את עצמו”.

 

טו. בין־לאומיות    🔗

הציונות במעופה הראשון ובתפיסתה ההרצלינית היתה קריאה אחת לעידוד, וככה תפס אותה העם וענה בהד רחב לשמע קול־השופר שהגיע ועלה מוינה. אבל לפני העם, באו המנהיגים והעסקנים והמה הביאו אתם את הפירוד.

והפירוד, היינו פירור היש השלם, הביא אתו בהכרח הקטנת הגדול, היינו את הקטנות.

והציונות לא נהפכה לדת־העם, תורתה ואמונתה לא שרתו את כל ישותו של היהודי, לא איחדו אז את העם ואפילו לא ליכדו את כל השאיפות וההרגשות של מאמיני־ציון בלבד. הציונות גאלה רק חלק־השאיפה וחלק־הרגשות של חלק העם. במקום שאלת־חיים, ממוש חלום דורות, נעשתה הציונות ל“מרגלית” המחשבה, ל“שעשוע”-לב היהודי. הציונות גאלה את רגש “השבת־יום־טוב”, את “הלשון־קודש”, את “דמעות־שמחה”, את “חגיגיות” העם. אסיפות פעוטות, דמונסטרטיביות, קונגרסים לשם יופי ונוי, להרהיב את הלב, להשמיע קול בעלמא, שמחת־גיל לקראת כל פגישה את מלך, את מיניסטר, את הגמון… גם הישוב הא"י חי אז עם דאגותיו הפעוטות, עם יצירותיו המיקרוסקופיות, עם פעולה “מסונפת” הנראית רק בקרוב, יערות בלי עצים ארץ בלי תושבים, מדינה בלי עצמאות, מיניטורה של יצירה. הכל בציון נעשה כמו בגולה, מופשט, נעלה, מתנוסס, אבל ממש לא היה בו. הציונות נעשתה sit venia verbi מין צפיחית, שמרקחים אותה אגב ברכה. — “הלוואי שלא נשתמש בה”. נדבו, תרמו, תמכו, היינו “מרקחת”, אבל גאולה והגשמה עצמית לא ראו בה ולא כוונו את נתיבות־חייהם על פיה.לא הצליחה אפילו הציונות שתערה בתפיסת כל העם הוכחה, שעם ומדינה עצמאית שתים שהן אחת הנם, שזה בלי זה שסוע באמצע הנהו: שעם בלי מדינה היא בבחינת נר בלי יד שתחזיק בו, יפול ארצה וידעך. מימינים ומשאילים הכניסו והתקיעו בלב העם תורות והזיות זרות. נוצרו פילוגים בין דת מחד גיסא וסוציאליות מאידך והציונות לא הצליחה להוכיח, שהיא הנה הדת הסוציאלית לעם־המוסר, לעם ישראל. הציונות לא הצליח להוכיח שדת בכלל קבלה תפקיד חדש, נעשתה לקומפוננט המניע את הפסיכיקה של העמים בפרוצס־ההתקדמות, ולדת משה, במקורה הבדולח, הזך, תפקיד לעזור ברפוי־נשמת־העם בשובה מליל־המחלה למבראת־הטבע. והתנאי הקודם לכך, למלוי תפקיד הדת, מדינה עצמאית, היינו ממוש הציונות. כן לא הוכיחה הציונות את השמאליים שלא יסלפו את דרכם. נניח, שצודקת בחלקה התפיסה המטריאליסטית, שהחברה מתפתחת בהתאם לחוקי־האקונומיה, ומארקס ואנגלס תפסו והאזינו לסוד החוקים הללו. ולכן דרגה משתלבת בדרגה, מחברה פרימיטיבית עברנו לעבדות (עבדים), ומזו לפיאודלית, ומפיאודלית לבורגנות, ומזו לקפיטליסטית ומזו האחרונה לקומוניסטית, שתהווה כותרת כל ההתפחות וחלום־האיש עלי אדמות. וכוח־הכרח נעוץ בהתפתחות הזו ושום מעצור — אקציה או ריאקציה — ויהיה איתן וחסון, לא ישנה את תהליך ההתפתחות הזה, אם אפילו יעלה בידו לעצרו קמעא, לכמה דורות. אבל הלא גם הם, מעמיקי־החקר של הוית־המציאות, אינם שוללים את קיום האומות בתור נושאים של אותה ההתפתחות ומבצעיה. דווקא עמים בריאים ישאו על כפיהם את כל תהליך המעבר, את ההתקדמות ופיתוח המצב הבריא, העתידי. ואומה ככל אורגניסמוס, זקוקה למקום שלה. ובהתאם לחוקי הפיסיקה אין גוף יכול ורשאי לתפוס את מקומו של גוף אחר. במובן הסוציולוגי “מקום של גוף” פירושו מקום קיומו ופתוחו. ובית ליחיד — מולדת לעם משמע. לכן, בהתאם לחוקי הפיסיקה והסוציולוגיה הרי התנאי הראשון לכל יהודי סוציאליסט היא מדינה עצמאית (וכנים דברי לאסאל שהסוציאליות לא באה להקטין אלא אדרבא לשפר ולפתח).

“בין לאמיות” – עפ"י תפיסתם של צעירים רתחנים יהודים, משוללי רגש פטריוטי — שוללת קיום לאומית. לעומתם מוכיחים חוקרים ומלומדים סוציליסטיים, שחוש להם בהערכת המציאות, שתורתם סוציאליסטיים, שחוש להם בהערכת המציאות, שתורתם הבין־לאומית שואפת להרמוניה של עבודה משותפת של הגופים הלאומיים בתוצרת צרכי־סיפוק־העולם ותחלוקתם בצדק בין כולם, בתנאי מוקדם שיהיו פרודוקטיביים במשק הלאומי היוצר. וזה ישמש שלב ראשון לביטול מעמדים של מנצלים ומנוצלים ויביא לשלום אמת והתקדמות.

והיה באחרית הימים, כשיגור “זאב עם כבש” ועל “חור פתן גמול ידו יהדה” ותשתנהצורת העולם והוא, יעבור מדרגתו הראשונה, מתקופת המטריה לתקופה עליונה ויתעדן פרצוף התבל. אל עוד חזון למועד הזה, אותו נבאו נביאינו. מהלך־עשתונות וחלומות הללו לא הוכנס עדיין בחוג־הקונצפציות של חוקרי־משק וסוציאלית. לא מן הנמנע שזה ישאר מנת־חלקנו אנו. מנת חלקו של העם העברי, שהתכשר וטבל שבע טבילות של חוויות סוציאליות “מבירא עמיקתא לאיגרא רמה” בארצו ובגלויותיו, להיות בין הבונים של אותה “אחרית הימים”. אולם השותף יהיה העם כולו, כולו בלי פילוגים.

וגם בזה לא הצליחה הציונות לשכנע את מאמיניה. הציונות לא הצליחה להיהפך דת, שתהווה את האמונה היחידה של כל יהודי מאמין בתחיית־עמו ובשיבת־ציון, שתכרוך את אלוהיו וחלומותיו והוויתו בכריכה ומזיגה נפשית אחת.

ואחרי 50 שנות “ציון” מה זכינו? המחזיקה הציונית (לתנועה לא לא"י כוונתנו) את הגה ספינת־העם הסוערת בלב ים־הדם שלנו?

50 שנות ציונות היוו מלחמה אחת ארוכה, הרפתקאות, סיכסוכים, חיכוכים, פרודים, פילוגים, פיצולים, אטרופיה הסברתית ומדינית, נבואות, כוהנים, מנהיגים, דרשנים, פקידים, והתוצאה מעט יותר מחצי מיליון יהודים בארץ, בו בזמן שבמלחמה אחת נשחטו מעט יותר מששה מיליון יהודים בעולם.

נהיה כנים בהערכתנו. מה דלינו מחמישים השנים הללו? ים של ויכוחים וטיפה של יצירה, בו בזמן שההיפוך היה צו היקום, קיום העם. וכי מה לא נכנס לתחום־שיחותינו, לא נותח באיזמל אשנו הנלהב ולא גרם לפיצול ומלחמת־אחים עד להרס ממש, החל מט לסטויניות, ניהיליות, סוציאליות, קומוניות, סינדיקליות, סולידריות, שוביניות, לאומיות, פרוגרס, ריאקציה; רי־ארגון, ליברליות, צמחנוית, פרט וכלל, יחיד וחברה וכו' וכו'. ע"פ כל שיטה ידענו לטפח מסד־עולם חדש, רק את עצמנו לא ידענו לבנות. לכל מעוף הגענו בהבל־פינו, עת הידים, ידי־היצירה היו בטלות. עת העולם התקדם, הזדיין והתכונן לחיים ולקרב, הטפנו אנו: לוכוח.

ובקרב לא־לנו – שלמנו את הפרס הכי איום, שעד כה שלם עם במשך כל קורות ההיסטוריה העולמית. 6 מיליון, על לא עוול ועוון. ללא ערך וטעם.

שכר לימוד ענקי שלמנו במיטב חיי עמנו ובדמנו.

ובשכר־הלימוד הזה עלינו ללמוד לקח קטן אף כי גיגנטי כאחד: הסוילדריות הבין־לאומית, גם זו הפרומיטרית, התכחשה לנו, הוציאה את כל העם היהודי, גם את הפועל מתוכה ונוצרה עבורנו בתא־גז, בכבשונים, במחנות בפעולות־השנאה, שבהם עולם השתתפו נגדנו סולידריות יהודית.

וסולידריות זו מחייבת ומתווה דרך. כל כוחות־העם, מפלגות־ציון בראש, וכל כוחות פורים הנמצאים בתחום־יחסם החיובי לציון, מתאגדים למטרה אחת־יחידה־מיוחדת, הצלת־הקיום. זוהי תורה כולה ואידך פירושה.

וכלל אחד נוקט האיחוד: קיום העם קדום לסדורו. אנו, רק אנו, בין כל שאר אומות־העולם, הפכנו את הסדר הזה ולוקינו בכל גופנו. רוב סלתה ושמנה של אומתנו נחנקה ונשרפה, עת חלק זעיר של העם בארץ התפלסף והתווכח קשר קשרים על כל תג ותג של תורת האקונומיה וכללי־החברה.התווכח איך לסדר את העם, והעם גסס וגווע ופתיל־הווכוח נשאר בידי החלק הזעיר. ומי יודע, אם כבר היום תופס הישוב, כמה מצחיק הוא בהתגנדרותו, בהתיהרותו, בהתפצלותו ובקרבי־הפרימט שלו בנוגע להסתדרות זו או אחרת, עת כל העולם מבטל אותנו, בפירוש מבטל אותנו כולנו, בלי הבדל גוון, צבע ומפלגה. הקומיזם הזה איננו פחות מהטרגיות שבחיינו, ומשנה־חובה להבין להגיגת המצב האיום הזה ולמצוא את המאיר הבהיר והמועיל, המאור היחידי, את האיחוד.

מנקודת־מבט הקיום נחוץ להכשיר את העם שיאוחד לשיבת־ציון ולהכשיר את ציון לקבלת־העם. (השאלה מה קודם — יצירת תנאים מדיניים או יצירת ערכים קימים, ראשית־כל, פותרה ע"י החיים גופא). הנקודה הזו מחייבת ומחשיבה את אופן הסדור בארץ. תכניות משק המסוגלות לקליטה רבתי עדיפות מאחרות. כי מה יתרון לנו, אם נמנה ונגמור שצורת התישבות אחת היא האידיאלית ומספקת רצון אלפי־יחידים, הצמאים להגשים בם בעצמם את כל השאיפות הנעלות של חיי הטבע, החופש, העבודה, היצירה המעולה באם הצורה הזו מוגבלת במרוץ־התפתחותה ולא תסייע לקליטת־העם, והעם בינתיים… יעדר. עלינו להעביר תחת שבט הבקורת העמוקה ומרחיקה־לכת את כל צורות־התישבותנו ועבודתנו פה בארץ והפוסק האחרון יהיה קיום העם. והמבקרים מחוייבים יהיו להבין, שצורות־הישוב מובדקות לא למובן ערכם האבסולוטי והמוסרי, אלא באופן רלטיבי, ביחסם לצורך הקיום. היינו לסגולת קליטתן, וגם בנוגע לטמפו של התהליך ואופן הקליטה. על המבקרים להבין, כי שאלת ערכה של צורת ישוב זו או אחרת, היא כרגע רק בעיה חלקית, שמהכרח עליה להכנע לדרישה האלמנטרית של העם. הן המבקרים והן החיים בצורת־התישבות זו או אחרת, יבינו שבעת שריפת־היער אינם חסים על שושנים ובהכרח ישתנו הרבה צורות משקיות, אם כי לכשעצמן יפות ונעלות, למטרה הנשגבה העליונה, מטרת בראשית: חיי־העם וקיומו לדורות. איסור לאומי הנהו שהבעיות הללו יערפלו את אופק העם ומלחמתו בעד קיומו.

ע“פ דרישת האחוד מתאחדים כל כוחות־העם ליצירת מדינת־צדק במולדתנו בדורנו. שאלת סידור חיי העם בגולה וחיי הישוב בא”י הנן טפלות מעיקר זה. בכותל המזרחי של בית־מקדשנו הלאומי, לפני־כל ועל־כל הבעיות, נזקפת מלא־קומתה האחריות המוסרית והנצחית, בעייה אחת, שאינה סובלת שום דיחוי אף לרגע, כי בלעדיה אין טעם לכל הנשארות: העברת העם למדינתו. כל כחות העם, רכושו היצרני והחומרי, מועברים ארצה, ואם גם יידרשו התאמצות וכוח ביחס לכל הגורמים, חיצוניים ופנימיים. הצלת העם לדורותיו, לעולם,מחייבת את כל בני־העם ומוסרת למבצעים את רשות ההוצאה לפועל. טובת דורות קודמת לטובת־הנאה של דור־אחד. ברשות המנהיגים להשתמש בכוח־נצח של העם ולממש דרישות־קיום שלו בלי־חת, בלי מורך והתמוגגות. וימצאו בעם המאוחד נוער וכוח מתאים לבצע את כל הנחוץ והחשוב לעם ולקיומו. קטנות לא יאה לעמנו בשעה זו; לגאוניות נוצר העם וגדולות יבצע. יודעים אנו להתעמק בבעיות כל העולם, בל נהיה איפוא שטחיים בפרובלמת־חיינו אנו ונדע שעלינו להציל, בעוד מועד, את כל השארית, ממזרח, ממערב, מצפון ומדרום. מכל כנפות הארץ. מכולן!

 

טז. על מזבח קיום האומה    🔗

איחוד־דת. דת־האיחוד.

ודע מה שתשיב.

האיחוד יהפך אצלנו דת מונוטאית. “אלקים אחרים לא יהיו לך על פני”. מי שיקום נגדה ולא ימלא את מצוותיה כופר העיקר ומומר להכעיס הנהו והוציא את עצמו מן הכלל. והורונו אבותינו ז"ל “עת לעשות” ליצור יקום וקיום־העם “הפרו תורתך” בטלו שטות, תכניות, פרוגרמות ומצעים חלקיים.

דת האיחוד תורה היא, וללמוד אנו צריכים אותה. רשות לכל העמים בעולם, לעמים נורמליים, היושבים על אדמותיהם, להפלג בתפיסת סדור־משקם, מדיניותם, וחייהם, תוכם ושיפורם, אף־כי האידיאל הסופי אחוה — אחדות — שלום משותף הנהו לכולם. רשות לכל העמים, חוץ מעמנו. ודווקא אצלנו, ולא אצל שום אומה — אחדות — שלום, משותף הנהו לכולם. רשות לכל ופרוגרסיבי כאחד. השתוממות ואפילו ביטול ואולי גם נגוד עד למלחמת־מצוה.יקומו חוקרים, מנהיגים מתפלספים, אידיאולוגים, אדריכלים רוחניים, מדריכים וראשים למיניהם, בעיקר העסקנים והפקידים לבתי־אבוסיהם ויראו לנו באותות ומופתים, בראיות מן העבר, ההווה והעתיד שכל האיחוד הנהו מילתא בלי טעמא, ומילתא בלי טעמא, כידוע, לא שכיחא.

ולדאבונני, בזה חולשתנו הלאומית, זוהי מכתנו המדינית, הפסיכית והמציאותית. ורבוי המתנגדים יהיה סימן מובהק לגודל מחלתנו הלאומית ובאותה הסאה ישמש אמת המדה לצורך השתרשות רעיון האיחוד להבראת והחלמת האיש והעם שלנו!

בצומת השאלות תעמודנה הפירכות הנ“ל: וכי יתכן תערובת של מפלגות? שתתבטלנה מפלגות, תנועות והסתדרויות הקיימות זה עשרות בשנים, שחנכו כבר דורות, יצרו כבר טפוסים מובהקים וקצובים משלהן? וכי ייתכן שאידאה אחת תכלכל מיליונים, ומה־גם מיליונים של יהודים? היגור בורגני עם סוציאליסט בכפיפה אחת ושאפו למטרה אחת? וכי ייתכן שבן־קבוץ יגור בפונדק־פסיכי אחד את הצה”רי, הבית“רי, הכללי, המדינתי, הבורגני, הפשיסטי וכדו' (טרמינולוגיה שאולה מן החוץ, ואולי יש לה שם טעם וערך ואחיזה בחיים ואצלנו באה רק לסלוף מוחות וסרוס העובדה) ועל אף הכל ישאלו המקשים, הלוא כלל גדול בחוקי האקונומיה, שאי־אפשר שתהיה מפלגה אחת בארץ, כל עוד אין שכבה אחת ויחידה של פועלים השולטת בה. רק אז בהפרת המעמדים, יבוא היום הגדול ותווצר מפלגה אחת בארץ, בעולם. ופסוקים, פתגמים ומאמרים יובאו מכל הרצפטריונים האקונומיים, הסוציאליסטיים, הדתיים, הקומוניסטיים להוכיח את אפסות האפשרות של האיחוד הלאומי שלנו. ויחליפו, אגב, חוקי־מרקס בחוקי־אקונומיה וחוקי־אנוש בחוקי־אל וידלו מהתם קושיות ואי־בעיות לרוב, וישכחו המקשים או לא תפסו עד־כה לדעת שהיאבקות העם בין החיים והמות כבר נתנה את התשובה המלאה והנכונה שבעת שחיטת־העם לא הבחין השונא בין שמאל וימין, בין קיצוני וסתם, בין פרוגרסיבי ודתי. במדורה אחת, בכבשן אחד העלו השוה”צ, הבית“רי והיהודי האדוק שבאדוקים. צדיק גמור, צדיק בן־צדיק, קדוש וטהור, בוצינא קדישא ושרגא מעליא, בר אורין ובר־אבהן, בן־בנם של קדושים וטהורים, רבי לרבבות חסידים עלה במוקד אחד, נחנק בתא אחד יחד עם האפיקורס הגמור, המומר להכעיס, המשומד המפורסם. הספיק, ששניהם יהודים, ודיו. לשונא, לרוצח, זה הספיק. יהודים! יחד עלו נשמותיהם השמימה, ויחד עלו גוויותיהם אבעבועות, יחד נכוו הגופות הצעירים של השתפני ושל הציוני, של הבית”רי והשוה"צ, של המאמין והכופר, ובעת יציאת נשמותיהם, בצער וכאב פראי עד זעזוע גוף לתוך תוכו ועומק עומקו, עד ירקו חתיכות ריאותיהם הכוויות החרוכות והדולקות אחד בפניו של השני ודמם בעורקיהם נתבשל מתבערה בתא ומאימת־מות על־אנושית, מבושה שגעונית ומצער גהינומי שהשביץ אותם, הסתכלו אחד בעיניו של השני, טרם יצאו מחוריהן, נתחבקו בשבצם האחרון (קונסווליה לפני המות משותפת היתה לכולם) ואז תפסו את פחיתות־ערכה של המלחמה הטפלה, האוילית, שאותה ניהלו ביניהם כל ימי חייהם. במקום ליצור תנאים להצלה וקיום טפלו, בניהם, במקום ליצור תנאים להצלה וקיום, טפלו, ככל העם מאודו ועד עכשיו, בשטות זרות, בתורות האשרת העולם, בחכמות מפשטות, ואת העיקר, את הקיום שכח!

המה תפסו! תפסו ומתו.

ואנו, הנשארים בחיים, נלמד מחייהם, ממיתתם. שנת 1939 מתה לצמיתות. לא נמשיך לחיות כאילו לא קרה כלום, כאילו רק עברה סערה, כפפה עצים לרגע והנה הם מזדקפים לקומתם הקודמת.

לא! הסערה לא שוחחה, היא שברה את רוב הגן. ולא עברה, רק סרה הצדה, לשוב לעת מצוא.

וממילא בטלו כל הטענות והבעיות, כי כולן מבוססות על צורת חיינו 1939, וזו מתה, מתה בהחלט.

לא לשם כך נשארנו בחיים, כדי להמשיך את חיי־תרמית שלנו ושל העם עד כה. נשארנו כדי ללמוד וללמד, בטבע שום יש אינו גווע וחיי המיליונים שנקטפו באבם, בלא עתם, לא נגוועו, בנו המה ממשיכים את חייהם, את ישותם שנגדעה בדמי־שנותיהם. את חייהם, את ישותם שנגדעה בדמי־שנותיהם. את חייהם הננו חיים. ותפיסת האמת האחרונה שלהם, אמת התמציתית, הישותית, שהבריקה במוחותיהם ולוותה אותם ברגעיהם האחרונים במוקד, היא כעת קניננו. כל הבעיות פגו אחרי החורבן. כולנו, משמאל עד ימין, ממאמין עד כופר, נוסעים באניה אחת והיא שוקעת בלב ים ורק מאמץ כולם, כולם בלי יוצא־מן־הכלל, מסוגל להצילה ולהביאה לחוף. ובשעת סכנה אינם בודקים להצלה. וההצלה בשתוף מאמץ והעבודה באיחוד נפלאות תיצור.

הגרעין הבריא של שארית יהדות פולין ויהדות אירופה לא ינוח ולא ישוב לחייו הקודמים. חיינו, מקרה או נס או יעוד עליון, מתת הגורל ומזל־ישראל, לא לנו הם שייכים ולא מנת חלקנו הנם. אנו שרידי חורבן אירופה, שכל אחד מאתנו מציץ בעולם דרך פרגוד של דם, שבקרום־קרנה של עינינו נצמדו נפשות ודם קדושינו הנקרש וכל מחזה וכל תפיסה כאלו מזדככים ונצרפים דרך המסננת הזו, מרגישים ומבינים, שתפקידים חשובים נועדו לנו בחיים. תפקידים שממושם יגרום כליה או גאולה; או נהיה הדור האחרון לגוויעה או הראשון לתחיה, תחיה אמתית. ושמות התפקידים: נקמה והצלת הקיום. ושניהם בדת־האיחוד תיקונם.

היינו קרבן־עולה על מזבח קיום־העם. בימינו יוושע יהודה וישראל ישכון לבטח. בימינו ירותמו כל כוחות ומוחות העם במרכבת א"י, ויעפילוה אל ראש ההר. כל העם לשכבותיו, מעמדיו, חלקיו, קבוציו ומניניו, כולו קשור בצער אחד, בדאגה אחת, באבל אחד, בתקוה אחת וביצירה אחת, יצירת־היצירות, העבר ההווה והעתיד כרוכים בו, יצירת הקיום.

ולא בא האיחוד להרוס או להפוך. בא לבנות ולתקן. שום מפלגה ובנין־צבורי לא יהרסו ולא ירופפו. שום קבוץ או הסתדרות לא ידונו לקטל. העם המאוחד, העם באחודו, יפסיק את מלחמת ההבדל, את מלחמת האידיאולוגיות, עת הקרב המשותף להצלת מקשר כולם. האגודות והקבוצים ינהלו את עבודתם בהרמוניה אחת ועל־פי הוראה אחת של המנהיג העליון של העם, ששמו קיום.

מולדת אחת לעם, עם אחיד למולדת.

 

יז. הקשיבו לאנקת הדם בכם    🔗

ויהפך האיחוד לדת. דת ממש, בשס“ה גידיו ורמ”ח אבריו, בכל עצמותיו, יתמסר היהודי לדת־האיחוד שלו “והגית בו יומם ולילה”, “בשכבך ובקומך”. אחת השגיאות הראשיות שחטאה הציונות מבתטאת בזה. שלא נהפכה לדת; לא מלאה ולא בלעה את האיש כולו; שהשאיר לו מקום חלק, ריק מדרישות ועשתונות ציוניים. שטחי־חיים שונים לא הוארו ולא נכנסו לתחום המחשבה והאידיאה הציונית.

אסור לנו כעת לחזור על המשגה הזה.

דת האיחוד דורשת את האיש כולו. מצוות מעשיות ישנן חזית וחובה על כל מאמין למלאותן וכל המפגר נענש קשה, כי בנפשו הוא ובדמו, בדמו ממש ובדם צאצאיו וצאצאי־צאצאיו עד סוף כל הדורות. כיאסור להוליד דורות ולהקים זרע, כשאינם יכולים להבטיח להם קיום, או יותר נכון, כשידוע מראש שאין להם קיום וקיומם בסכנה עוד טרם הוולדם. אין קיום לזרע ישראל, אין תקוה לאחריתו בלי האיחוד. בשם הדורות מילוי מצוות דת האיחוד חובה הוא ואין להחלץ ולהפטר ממנו.

ואל ינסו “המומחים” בדת־האיחוד להוכיח בראיות ברורות, באותות ומופתים שיסוד האיחוד רופף הנהו, יען כי בסיסו בחיים בלתי מוכח, אינן מתאם לאידאות שונות, אידאת האשרת העולם (שהנה אידאה רחבה כלפי איחוד־העם שהוא רעיון מכווץ, כביכול, וצר בהקיפו); בל ינסה המכסה להראות על סתירות בין האיחוד המתהווה והשטות המקובלות. אתם, הבריאים בעם, השליכו אחרי גווכם את צוויחת עורבי־חיינו, הקשיבו לקול לבכם, לאנקת הדם בכם, לקול מיליוני המתים, שהדו דופק בעורקיכם, ותשמעו הנה אחד: איחוד־קיום, איחוד־הצלה.

במות, בחורבן, ברצח יהדות אירופה היינו אחים מהכרח, מרצון השונא האכזרי, החיה, שזרק אותנו לתאי גאזים ולכבשוני־חנק כשהננו שלובי־זרוע איש באחיו, נהיה כעת אחים מבחירה חפשית. בעת הקטסטרופה שמשנו זבל לגלגלי מכונת מפרץ השנאה, כולנו יחד מתנו וגלגלי העולם עברו על גולגלותנו למטרתם, ניצור כעת באיחוד אפשרות להמנע לנצח מקטסטרופה כזו.

יען תקון אחד קיים למיליוני מתינו ולנו הנשארים: יצירת תנאי־חיים, שבעקבותם מיתת המיליונים הקדושים באירופה תהיה האחרונה בדברי ימי עמנו ולא ישובו עוד תנאים המאפשרים רצח דומה לזה בכל הדורות ודורי דורות.

כולנו קשורים בגורל אחד, ששמו יהודי. כולנו, כל בני ישראל. אחינו מעבר לים יבינו tua res agitur גם בהם הכתוב מדבר. א"י יודעת שכרוכה היא ביהדות העולם, באשר בצרתה לה צר, ואם תגווע יהדות העולם, גם היא תיהרס.

וגדולה היא המטרה להביא תורה עתיקה מחדש לישראל. גדולה המטרה וכדאית שתמלא חיי כל יחיד בישראל, תפדה ותגאל את כל שאיפותיו ותשוקתו. נצח, מעוף, אמונה והתקדמות האנושיות משלב לשלב חסרים עמודי־אש נפשיים שיאירו את הדרך הנכונה. אנו היינו הראשונים בתורת “האחד” שגלינו את סוד הטבע ומסרנו אותו לעולם. בתורת האיחוד ובחיי־האיחוד נחדש נעורים בשפור ושכלול החיים, לטובתנו ולטובת האנושות כולה.

והאיחוד יאפשר לנו קיום. קיום העם בארצו.

געגועי נפשנו לתיקון העולם וקריאת דמינו לתקון היינו יזדווגו במזיגה אחת נעלה, ישלוו את רוחנו ויסגלנו ליצירות חדשות, כמקדם.

פרק ב': דור האיחוד

 

א. כוחות גנוזים    🔗

אחוד דת ישראל, היא גם תורת ישראל שהזמן גרמא.

הדור הזה שנועד לפורעניות נועד גם ליצור את הסכר נגדן.

בדור הזה, מן ההכרח, שתוגשם מטרת־ציון, מדינת־צדק במולדתנו. בדור הזה, מן ההכרח, להעלות ולהעביר את העם הראוי לכך למדינה. אם נסרג על הדור הזה, שוב לא תהיה לנו תקנה עולמית.

בדור הזה כורת כל העם ברית־יובל, ברית לדור אחד, ברית־קיום. במשך אותו הדור מקשרת ומחייבת אותנו מטרה אחת, רק אחת: קיום הדורות. דור של “שלום־העם”. נודע בעולם pax Pomana לאות ולמופת, כעת יתחלחל העולם מתגובת היהודים, תגובה להצלה וקיום, ושמה unitas undaea איחוד־עם־ישראל. “שתי שבתות”, דור אחד ישמרו על האיחוד ויהיו נגאלים.

וכוח בברית הזאת להקים עטרת כבודנו בעולם, העושה קומבינציות וקלקולציות על חשבון הפירוד שלנו. האיחוד ישפיע על העולם וירכוש לנו ידידים, אוהדים, חסידים ולוחמים עבור קיומנו, ובעיקר יחזק את עמנו ואת חלקיו האומרים נואש, יעודד את קטני־האמונה, שמספרם כה רב, באשר יחושו ויבינו שאפשרות קיומנו המלא והנכבד נכנס לשלב חדש ובטוח.

בעמקי נשמת־העם אסומים כוחות־מלאי, כוחות־גאולה, כוחות־צפיה וכוחות־פעולה לאותה התקופה דעיקבתא דמשיחא; געגועים, תוחלת וכוחות טמירים גנוזים בעמנו לזמן הגאולה השלמה, והאיחוד ישמש עבורם סימן־חותך, שהגאולה השלמה תבוא בקרוב, ואז יתעורר העם, יחגור מתניו ונפלאות ייצור.

 

ב. תפיסת סטאלין    🔗

ולדור־האיחד קורא האיחוד לעבודות דלקמן:

קביעת המטרה: קיום. לשם הבטחת קיום־הדורות נחוצים הצלה ובנין. לשם ההצלה נחוצה העברת העם, רובו ככולו, למולדת, שתיהפך מדינת־יהודים בדורנו. ובנין מדינת־צדק ויחסים נאותים את שכנינו יבטיחו את קיומנו לעולמי־עד.

להגשמת המטרה הזו, במובן מדיני־חצוני, סוציאלי, כלכלי, פנימי, תרבותי ומוסרי מתאחד העם בדת האיחוד.

כל המפלגות הציוניות וישראל המאמין כורתים ברית־קיום. כל המבדיל ביניהם מוסר הצדה למשך אותו הדור, כל המקשר אותם מודגש, מהווה בסיס־הפעולה והמחשבה הפוליטית והמוסרית.

המסגרת הלאומית כוללת את כל היהודים, החושבים את עצמם בתור כאלה, והעובדים לטובת המאמץ החד־פעמי של עמנו.

משמעת־ברזל־לאומית מחייבת כל בן־העם ביחס להנהלה העליונה העומדת בראש העם. ההנהלה מנהלת עבודות־ביצוע קשורות בתפקיד־הדור: העלאת העם, יצירת תנאים להתישבות, בסוס וקליטה במדינה עברית עצמאית. ועדת־מומחים תכין הרחבת קליטת־הארץ עד למקסימום הנחוץ. היינו הכנסת רוב העם ארצה, ליצור לו מקלט בטוח, טרם בוא הקטסטרופה השניה.

באמת־מדה אחת נמוד כל מחשבה, פעולה והופעה בא"י: המסוגלות הדרכים הפוליטיות, הפעולות האקונומיות או הופעות התרבותיות הללו לחשל ולחסן את תפקיד־דורנו או לא. לא יכריע מה שמשפר ומפרה את הכפר, את העיר, אלא מה שמעודד את קליטת הישוב בדרכו ליצירת עצמאותו המבוססת על יחסים טובים את שכנינו הערביים והעובדת בתנאים סוציאליים כאלה, שהעולם הפרוגרסיבי באמת ימצא משען וידיד בה.

ומפני־כן שוות בספר־היוחסין שלנו העבודה, המלאכה, התעשיה, החקלאות, המסחר, האכספורט וכו'. כולם הם יסודות קיומנו. אף אחד אינו בבחינתת בנין־גג או סוכה ארעית. כולם בלי־ערך הם אם לא לטובתנו קיימים וברכתנו ודאגתנו ימצא שא“י העניה, בלי אוצרות־האדמה מסוגלת לקליטה רבה רק ע”י יצירת חברת יבוא־ויצוא ענקית, תיהפך א"י לחברת־תווך ענקית, יען בטבור־העולם מקומה נתקע, ואם נגיע לידי מסקנה שרק תעשיה תצילנו או רק חקלאות תגאלנו או נניח מפעלי־תרבות ומאמצי־מדע הנם משרתנו, יעמדו כולם למכונת קיום־העם ויעבדו בשלמות, איש על־כני, בלי סכסוכים ואף בלי נגוד־שבלב. יבינו ויאמינו שהעם המואחד ידע להבטיח את קיום־העם ובטחון המדינה בכל התנאים, בשלום ובקרב, בהספקה ובזיין, בריתת־ברית את השכנים והכוחות המדיניים המתאימים; יבינו שקיום העם דורש חוקים אחרים מאשר אלה, שעל פיהם מתנהלות מדינות קימות ואיתנות אחרות. העם המאוחד ידע למצוא את ידידינו בין הכוחות המתאבקים בעולם, שכל אחד מהם מתאמץ להכניסנו לחוג־האינטרסים שלו או עושה חשבונו בלעדנו, מעל לראשינו.

מצפון בבחירת הדרך והאוהדים ישמש לנו זכרון האומה, החוזר ומדגיש את האמת שלמדנו מהתיאוריה ומהחיים: לא ניגאל ע"י שום כוח בעולם ויהיה שמו הכי מצלצל ומגרה; ניגאל בעצמנו, על ידינו. כל־עוד יהודים אנו אינה כוללת אותנו גאולת־העולם. בעת התאמצות לגאולה, התאמצותנו אנו, יתמכו בנו כוחות־צדק העולם, היינו יעמדו לימיננו. אם ימין לנו. וכשנגאל תשתתף מלכות־ישראל שותף שווה ובעל נסיון כביר בעבודות שיפור העולם. נשב אז לכס־עמים על־יד שולחן־לאומים ונשתתף בגאולת העולם. עלינו לזכור, שיש מוקדם ומאוחר בחיים. ותורה היא: גאולת־העם, בתור צבור־היחידים, קודמת לגאולת־העולם, צבור־העמים. הרבה מבנינו חשבו אחרת והפכו את האמת או גרסו חצי־אמת, ינקו ונזונו מטהרת־המחשבה ומרחשי־לבם העברי הטהור והנה באה המציאות וטפחה על פניהם מכה אחת אפיים: ששה מיליון יהודים שלמנו עבור טעותנו זו.

ואמת שניה קלט לבנו כעת: היהודים נכנסו, הכניסו את עצמם, בתהליך הסוציאלי של העולם והאמינו שבמשך דור יעלה בידיהם לחנך, או לפחות לפתח קמעא את רגשי הצדק, שוויון וחופש באנושיות, בלי הבדל דת וגזע והנה נוכחנו שהתהליך אטי הנהו, ככל תהליך המוני, רוחני־חנוכי. וסכנה כרוכה בשלהי התהליך, טרם יבריא החניך יחסל הוא בעצמו את מחנכו. והאמת הזו, כמו־כן הראשונה, מתוות את דרכנו: דרך העם לעולם. ואפילו מהן השתפנות סטאלין תפס את הסדר הזה, את נצחיות העם וערכו, באמרו: תרבות יצירות אוניברסליות ע“פ תוכנן, לא מיוחדות הנן ע”פ צורתן, מסגרתן.

 

ג. זכויות ודגנרציה    🔗

ופועל־יוצא ישיר מתפיסת האיחוד הנה הפוליטיקה שלנו.

וטזיס קדום אחד: לכל קבוץ או גוף לאומי טבעי ישנה מציאות אחת, מציאות ארצו, הכוללת גם את עמו. לנו אחרת: מציאות א“י, המעריכה הכל ע”פ אומדנתה, מנקודת־ראותה היד ונוסף לזה יש לנו מציאות־העם לחוד, עם המנהל בכל מקום־מגורו פוליטיקה מציאותית משלו. וזוהי המחלה הלאומית שלנו.

ברגע שתהיה לנו מציאות אחת, נשיג את המצב הנורמלי.

ובדרך להשגת הטבעיות הדרושה, עמדתנו הפוליטית מתבטאת:

א. כלפי חוץ: יצירת מדינה עברית עצמאית בגבולותיה ההיסטוריים, שתכלול את כל העם היה די. והמדינה כורתת ברית את המדינות הערביות, שכנותינו, לשם יצירת חוג מדינות־שמיות (ליגה פאן־שמית) להתפתחות המזרח, הכנסתו לתהליך ההתקדמות העולמית, לרגנרציה של כוחותיו המוסריים, התרבותיים והסוציאליים של אותו הגורם המוסרי־הלוחם העתיק, שהפרה את רוב העולם בעתים שעברו. כריתת־חוזה את המעצמות הכבירות, שבהן כוחות־הפרוגרס תופסות את רסן־הממשלה והמחשבה הלאומית, ארצות־הברית, בריטניה וברית־המועצות, העמדת כל מלאי העם שלנו, כל העושר הענקי הנצבר בו, הרכוש, המוח, הפעולה, לממוש המטרה הזו, היינו התפתחות מדינתנו, מדינות המזרח שכנינו ושלום קבוע באותה פנת־העולם, שלום שישמש חסד וטוב לעולם כולו, השואף להשיג את המטרה הנשגבה של שלום קבוע ובטוח.

העולם, הערבים, המנדטור העכשוי יבינו, כי מטרות לאומיות ופוליטיות לא נדנות באופן איפרסיוניסטי, בשפופרת של הרגע הנוכחי, העלול להחליף גוון במרוץ־הימים, לטובתנו, ולטובתם. בכל אופן לא תדוין[תידון?] ככה בעית א“י, לא מבחינתה המוסרית, הפוליטית וקביעת הודאות, שא”י שלנו היא. יש לנו זכות היסטורית עליה, מכורתנו היא. יש לנו זכות מוסרית־מסורתית, בה יצרנו ערכים נצחיים עבור העולם כולו. נוסף לזה לא הזנחנו את ארצנו זו ולא וותרנו עליה אף כמלוא־נימה במשך כל ימי־שהותנו בכל ארצות־העולם. לא הסחנו דעתנו הימנה במשך אלפי שנות גלויותינו. יש לנו זכויות חוקיות, נתנה לנו בתור מקלט בטוח ע“י העמים תחת אפוטרופסותה הזמנית של בריטניה. יש לנו זכויות אטנוגרפיות־אקונומיות, הננו קרוב לרוב בה וערכים כלכליים מפרים נוצרו על־ידינו וברשותנו הם. עבודתנו, זיעת פועלינו הרוחניים והפיסיים יצרם, בססם ומקימם לטובת האוכלוסיה בא”י. יש לנו זכויות כלליות, תרבותיות, פוליטיות, פסיכולוגיות ועוד. כעת נוצרה ונוספה זכות חדשה, הכוללת בחבה הרבה מזכויות הנמנות לעיל, השקולה כנגד הרבה, וערכה עולה על כל טענות־נגד של יריבינו, ושום אמתלה אינה חזקה וחשובה שתוכל לבטל אותה. שם הזכות: הצלה. הצלת מיליונים אנשים משחיטה בעתיד. שחיטה ממש, פיסית. וזוהי זכות חדשה שלנו על ארצנו זו, זכות אלמנטרית, יסודית, זכות־דם. כל־מי שלא יאפשר ויפריע לעלית־העם למדינתו, מוסר אותנו בידיו לתלין העתיד.מוסר בידיו מיליונים לשחיטה. טענתנו הצודקת שא“י מגיעה לנו, הופרכה ע”י פירושים מסולפים של המעוותים ממחנות הערבים והבריטים, והעם הערבי והשליט הבריטי שמו לב להם. כעת נשתנה עצם־הטענה, עצם הדרישה ועצם הבירור: הערבים ככל עם בעולם יוכלו לגור בכל אתר בעולם וקיומם הלאומי, האישי, הפיסי בטוח בעונת כל הקטקליומים ובשעת סערות המנשבות בעולם. ורק אנו, עם ישראל, בסכנה, סכנת־חיים. ואם לא נספיק לבנות את המדינה ולהעלות את העם טרם פרוץ האנטישמיות המגובבת במחסני קטנות־לב הרבה עמים ומושלים, ייהרסו מיליוני עמנו הנשארים. לנו א"י היא שאלת הצלה וקיום, לאחרים רק שאלת סדור־חייהם גרידא. וקיום וסדור קיום קודם אליבא דכל הדיעות. כעת נחוצה לנו הארץ להצלה. אין מקלט לעם מפני הרוצחים העתידים, שעוד יקומו נגדינו, טרם יספיקו הצדק והיושר לרסן את העולם ולהכניסו בתהליך ההתקדמות והשוויון. כל עם ומדינה שירצו לרכוש להם את תודתנו ועזרתנו בעתיד (וגדולה מימרת התלמוד: אל תהי בז לכל אדם, ומובן גם עם, שאין לך אדם שאין לו שעה, וישראל יודעים לזכור ולגמול תודה), בעת שכבר נהיה עם נגאל, חפשי ועצמאי, יעזרו לנו כעת בהיאבקותנו ההיסטורית, הכבירה, החד־פעמית, היאבקות לגאולה שלימה. נזכיר ויזכור גם העולם: אימפריות, שטות פוליטיות, סוציאליות, תרבותיות, השקפות עולם חולפות, עוברות; נצחיים רק העמים הגרעיניים וביניהם העם ישראל, כפי שהוכיחתנו ההסתוריה.

ב. כלפי פנים. תנאי־קודם לגאולה שלימה הנה גאולה פנימית, גאולת הנפש, גאולה פסיכית. נמצאנו אלפיים שנה בשלב האחרון בסולם־העריכה העולמית, יחס שנאה ובטול אלינו מצד הרוב ויחס אדיש בתערובת אי־אימון זעיר וזהרי מצד חסידי אומות העולם. ונוצר בפסיכיקה שלנו קומפלקס פרדוקסלי, רגש נחיתות מצד אחד וחוצפה יתירה מאידך. משניהם עלינו להפדות. לדור גאולה נחוצה נפש בריאה וטבעית. הגאולה הזו בידינו נתונה.

נובעת מזה: טבעיות השאיפה הן של הפרט, והן של הכלל. יהודי הנמצא בארץ עובד לטובתו וטובת עמו בלי התגנדרות, יוהרה והתגדלות בזולתו, בלי “להאשיר” את הצבור. יהודי חו"ל מכוון את עסקיו ועבודתו לטובתו וטובת העם כולו, להעברת אונו והונו ארצה ושיבה לנורמליות החיים והמציאות.

מאמצינו החיצוניים והפנימיים ישלבו־זרוע בדור הזה. אין מוקדם ומאוחר, גאולת העם ורכושו, גאולת הפסיכיקה, גאולת הארץ, הכשרת קליטתו, קשר את המדינות והעמים המתענינים בנו, דורשים את תקונם “בנשימה אחת”. איחור הרס הנהו עבורנו. עבודה שדורות הזניחו אותה, עלינו לעשותה Periculum in mora¹ וכוח־הגאולה הגנוז בנו יכפיל וישלש את כוחותינו.

 

ד. מבנה דור האיחוד    🔗

ושינוי יסודי בהכרח שיחול בהסתדרות־העם.

שאיפתנו, השאיפה הנוכחית־המיידית: להיהפך למדינה והנהגתנו לממשלה. ובטחוננו איתן, שהעולם הפרוגרסיבי, הרואה את עמלנו והמעריך את עצמאותנו, יעזור לנו בזה. (ואין אנו מעריכים את ערך מטרתנו ע"פ מערך־רגע, אם טוב ואם רע. עם למוד־נסיון אנחנו, איננו מתפעלים מנצחונות ואיננו נופלים בכשלונות).

ומבינים אנו, שממוש המטרה יארך, ימלא אולי את כל דורנו, דור־הגאולה. ובלי לחכות לרגעי־אושר הלאומי שלנו, נתאים תיכף את המסגרת ההסתדרותית לצרכי־המדינה, כדי שתשמש לנו זיין חזק במלחמת־הגאולה. ואחרי בדיקת אופני־שלטון שונים ומתוך דאגה שתיחלם אותנו הננו מוסרים הצעה דלקמן:

ההסתדרויות הציוניות, הראשונות הן שמעבירות את האיחוד, מארגנות את כל העם בחוג הסתדרותי אחד איחוד־העם.התואר “המדינה בדרך” נצמד לגוף הסתדרותי זה, שהנהגתו היא כעין “ממשלת בין הזמנים” איחוד־העם מעביר הרשמת העם בכל העולם. מי שמרגיש את עצמו יהודי אחראי, שרוצה בבנין העם וקיומו, חתום על הצהרה. עד כה העבירו עמים שונים את הסטטיסטיקה שלנו. הפעם הראשונה בקורות נעביר אותה אנו בעצמנו ונדע מי נכנס בחוג־התענינותו של העם, מי מובא בחשבון בשעת התאמצות־העם, ברגעי־סכנה ובזמן נצחונותיו. ונדע שהננו עם אחד ולא שני עמים או שלשה, כמו שרוצים ומנסים לעשות מאתנו אויבינו־“אוהדינו”. בקונגרס העולמי, בו משתתפים אלקטורים של כל צבור יהודי בעולם (או ע"י רפרנדום) בוחרים בנשיאי־העם ובכנסיה. הכנסיה, בת 140 איש, משמשת פרלמנט־העם, ועובדת בקביעות ככל פרלמנט. רוב הכנסיה, 71 ציר, יושב בארץ. הנשיאים (מספרם אינו עובר מנין) והכנסיה ממנים 21 סנטורים מבין מנהיגים ותיקים, סופרים חשובים, מלומדים גדולים, אנשי־מוסר ופועלים־למופת. הסינט הזה משמש תריס־אזהרה, ולו דעת ווטו פקולטטיבי. בישיבה המשותפת של הנשיאים, הפרלמנט והסנט נבחר שר־האומה. בראש־השנה מתפטר שליש הנשיאים, הנכנס באופן אבטומטי לכנסיה, הבוחרת בשליש אחר. הכנסיה מחוקקת חוקים, המחייבים את כל העם. הנשיאים משמשים מיניסטריון ולהם כוח־הוצאה לפועל של החלטות הכנסיה.

לימין הנשיאים, שאינם מומחים ומקצועיים, עובדות 5 ועדות־מומחים, למלאכה, לחנוך ואידיאולוגיה, להגנה ולקשר. ענף־המלאכה מקציב לכל תוצרת ומלאכה את מקומה בהתאם לחוק־הקליטה, דואג למאזן, מפקד על שוק־העבודה שינוהל בהתאם לצרכי האיחוד, וענף הקשר מקשר את הישוב בא"י עם קיבוצי־ישראל בחוץ־לארץ, עוזר בעלייתם והעברת רכושם על ידי יצירת חברה ליקוידציונית, מעביר סטטיסטיקה נכונה של הרכוש והחיים היהודיים שנהרסו ודורש רפרציה הגונה (שלמנו בדמים, תרתי משמע), במלחמתן הדמוקרטיה ונשגיח בל יגרע חלקנו בעת־החלוקה). את העבודה המדינית מנהלים הנשיאם בעצמם, בחלוקת התיקים המתאימה.

ליד הנשיאים עומד גם סנהדרין דתי, אליו נכנסים כל הרבנים הראשיים הכל תפוצות־הגולה והרב הראשי בא"י הנהו נשיאו. דעה מכרעת לסנהדרין בעניני הדת ומיעצת בכל יתר הענינים.

למוסד העליון הזה יהיו אמבסדורים בכל העולם. בידיהם רשימת בני־העם במדינה, הם מנהלים את מפעל העברתם ארצה, עבודת ליקבידציה של הרכוש וכו'. לא איכפת שלא תכירנה בהן הממשלות כבבאות־כח רשמית, כל עוד לא נהיה מדינה עצמאית. העולם יסתגל קמעא. העיקר שהיהודים בכל אתר ואתר ירגישו שחסות להם ואורגן־בקורת של מעשיהם.

וההסתדרויות העבריות בכל הארץ הנן רק סניפי האורגן העליון, כעין קולוניות — של־יהודים־בטרנזיט, המעבירות את ההכשרה למעבר, לחסול העסקים וקישור קשר אישי ומקצועי להמשך העבודה התעשיתית־מסחרית־אכספורטיבית בין א"י והמדינות שלהן.

אחת העבודות הראשיות של האורגן העליון והסנהדרין תהיה הכרזת “חרם אירופה”, כדוגמת חרם־ספרד, שהוכרז על־ידי היהודים אחרי מוקדי־אש והגרוש בספרד, והאורגן בתוך נציגות־העם ידאג לעליה ולהעברת הרכוש היהודי ע“י קבלת כל נכסי־העם בארצות הנ”ל.

העיקר: סמכותו הממלכתית של האורגן העליון יקיף כל שטחי חיינו, המדיניים, הכלכליים והתרבותיים. סמכויותיהם של מפלגות, הסתדרויות ומעמדות בטלות למשך הדור הזה, כלפי הסמכות העליונה, סמכות העם הלוחם בעד קיומו.

דור מיוחד זקוק לסדור־חיים מיוחד. אל נא נחפש דוגמות־זרים ונתאים את אופן־סדורנו לאפנה זו או אחרת, לטופס זה או אחר. שונה גורלנו תכלית־שינוי מגורל העולם, עבודתנו שונה מעבודתנו ולכן שונה היא הדרך שלנו כעת, עד שלא נקבע ונסדר את בעית קיומנו ונדרוך בדרך־המלך של כל העמים.

רק מסגרת מאחדת את העם ואורגן הדואג לגורל כל העם — הולמים אותנו כעת.

 

ה. איכשר דרא    🔗

אין ברצוננו לדלות ולמצות את כל הפרובלמטיקה הלאומית ולהתוות דרכים. רצוננו רק להזהיר ולשוב ולהזהיר, לא להעלים עין מהטרגדיה שלנו המיוחדת, הטעונה תקון מיוחד.

נזכור, כי בדורנו תלוי קיומנו והלואי שאיכשר דרא, שהדור יהיה מוכשר לכך. חורבן־העם, המלבה גחלים בדמנו מאז, יחשל את המאמץ לבצע את המוטל עלינו, בדור הזה. גיוס העם לדור אחד, למקטן ועד גדול.

בדם כל עברי־אירופה צועקת בת־קול מן השמים ומהתהום: זכור ואל תשכח לנקום ולהקים. מתיך מביטים עליך! דם ישראל נשפך חנם, הן במחנות, הן בגיטאות, הן ביערות כפרטיזנים והן כמתגוננים ונוקמים ולוחמים בחיילות שונים, דם־הפקר, אינו נחשב ואינו מתווה דרך להצלת אחיו. באיחוד־העם ימצא דם ישראל את תקונו. דם ישראל לא יהיה הפקר עוד, יעזור להכריע גורלנו העתידי.

ומבינים אנו, שעמנו מלומד־פירוד שנות אלפים לא יתאחד בין לילה, אם גם יתפוס את ערך וצורך האיחוד, וכדי שהאיחוד לא יכלא בכלוב־נצח של המוחות ולא ייגאל, נצטרך לקבוע זמן מעבר להעברת האיחוד בהסתדרות הציונית ובעם כולו. תקופת האיחוד תתחיל ברגע שההסתדרויות הציוניות תתחלנה מהכרח, ולו גם באיום פרוק משמעת חבריה, בעבודת קודש זו בתור חלוץ העובר לפני המחנה, והמחנה כלו יבא.

 

ו. משנה תורה    🔗

ונסכם משנה־בירור:

כוחות ההתקדמות נצחו לכאורה את השליליות והשטנה, אבל החיה לא חוסלה, זממה לא הוצא: במחתרות ובחפירות הנפשות העקומות בוערת השנאה ובא יבוא היום ותצא החיה שוב ממאורתה, תטוש את חריקת השן ותפלוט גפרית השנאה ואש הרצח. אנו נהיה קרבנותיה הראשונים. ככל ריאקציה תחפש החיה את המקומות הכי חלשים בארוגניסמוס של סדר העולם ותמצא אותנו ואזי כליה נוכח עינינו, יען מפוזרים ומפורדים אנחנו.

לפנינו דרך אחת: הצלה. עלינו לעזור לעולם ההתקדמות למצוא את המזור לפצע הפתוח של העמים במשך שנות אלפיים. והמזור: מדינה עצמאית בא"י, בהקדם, בעד כל העם. מלחמתנו באנטישמיות והגשמת דרכנו הנן פעולות על־לאומיות, אנושיות, לשלול מפי החיה את התזונה הפסיכית, בה היא מתכלכלת ומחזקת את מערכותיה.

וכל בני ישראל, בני משמעת דם לאומי, מאוחדים בגוש אחד למלא את המוטל עליו.

אינסטינקט בריא, מוסר של נצח העם, ואמונה בערכו ועתידו של העם הנם כוחות פורים, שיניחו את אתן הפנה לדור ההצלה; הם שיבנו את הריסות העם הנהרס בדמו ובדמיו ויהרסו את שונאינו מבחוץ ושונאנו הפנימי, את המפלגתיות. ישנם גורמים שונים המעונינים בפירוד שלנו, ואלה לא מאוהבינו ומידידינו הנם. ואלה היהודים שהם, אולי בלי משים כלי שרת בידי זרים, ואוחזים בקרנות המזבח של מפלגותיהם, הסתדרויותיהם ואגודותיהם יבינו שזמנם עבר. עת האור מתקרב, הצל בהכרח מסתתר. במקומות ובלילות חושך, בגולה, שנות אלפיים, כר נרחב היה לשטן ולצל הפלוג, אבל כשהגאולה מתקרבת גז הליל, אור האיחוד יאיר שהקיני. ואיחוד מלא, קואורדינציה לא רק של מעשי הכם, אלא של מחשבותיו, חנוכו ותרבותו. איחוד לא מיכני, מקרי, טכני, אלא איחוד אורגני, מושתת על הכרת המשותף והעתיד המשותף. למשך דור שלם הכל מיועד ומיוחד למטרה אחת: להספיק לתקן מה שהחמיצו אבותינו ולמלאות את מלאכתנו כדי שנשאיר לבאים אחרינו את הקיום. עד כה טעינו בדירוג, רצינו לתקן את העולם ואותנו בתוכם, ושמות יוצרינו ומנהיגינו מתנוססים בראש כל תנועות־שחרור, אבל המהלומה האנושה שקבלנו הורתנו אחרת: ראשית כל לבנות את היש הלאומי ואחרי כן להתאימו לחבריו המתוקנים או עומדים להיתקן.

עבודת משנה מחכה לדור הזה: לחרוש ולפלח את הפסיכיקה שלנו עד היסוד בה, לזרוק הרחק מקוץ מזיק את החולשות והבטלנות שלנו, ולהיאחז בטבעיות החיים והנפש. ואז ישנה גם העולם את יחסו אלינו לטובה. עד כה ידענו להעניק לעולם הכל, לחלק תרבות וספרות, לבנות את החיים הסוציאליים, לארגן אימפריות זרות — לכל היינו מסוגלים חוץ מפוליטיקה עצמאית ונשארנו קרחים מכאן, משלום ואושר העולם אין אנו נהנים, וקרחים מכאן, אין לנו קרקע תחת רגלינו.

א. השרפה לכאורה נכבתה אבל ביתנו בוער. המלחמה אתנו בתקפה עומדת. וחוקי שעת חירום שונים מאלה שבתקופת השלום. בשעת חירום אין שיעור לאכזריות וכל מה ומי שמתאכזר יותר, תופס מקום בראש.

בעת המלחמה השנאה היא המנצחת; רגשי אהבה, יחסי כבוד, עזרה אפילו חמלה ואפילו רחמים פסיביים קטנים במדה מוגבלים בהשפעתם, ומה גם כלפי יהודים, במלחמה שעברה רחצו הטובים שבאומות את ידיהם כפונטיוס פילטוס, ידינו לא שפכו את הדם הזה, ובזה יצאו ידי חובתם ותו לא.

ולמדנו – השנאה אינה מבדילה, השנאה מתקיפה את כל חלקי העם. נלחמה במתבוללים שחלמו וחזו בשפת המדינה. הרסה את אלי הכסף. במלחמה היתה שגורה מימרה: “מרבה נכסים מרבה מתים”. לפועלים למאמינים, לאפיקורסים לא עמדו שיטותיהם; הנאצי רצח הכל, עבור הכל ובכל “יודע” הצטלטל כמחזה־בלהות בשדות אירפוה והקריאה גרידא הספיקה לשנות איש חי לכלב, בורח, נרדף, מצורע. כולם מסביבנו נעשו ציידים, לכולם הכשות לירוק ב“יודע”, לזרוק בו אבנים, לכתת את רגליו, לרבע אותו לבתרים, לקרעו כדג. שיעולו של יהודי, פסיעת ילד יהודי, דמעת אם יהודיה, כל זוטה הספיקה לגרות עצבי העמים שכנינו ולהביא כליה על משפחות שלמות, על ישובים, על רבבות. וגם הביאה. הד השם היהודי נישא כשד, כרוח מבהיל והתהדד בלבות מיליונים נוצריים, בלי לעורר רגש אהבה “קריסטוסית”, רגש מוסרי של עזרה, ולו אפילו חמלה אנושית, טבעית. רק שנאה ומעש ושטנה ועזרה לרוצח לתפוס את הנרדף. פעוטים, זאטוטים, ילדי עמי אירופה, רדפו ככלבים רעים, כל יהודי ויהודיה ובתרועת נצחון “יודע” רפסוהו, כדי למסור אותו לרוצח שירסקו לחצאין, או הביאוהו הכפרה ושמה חסלוהו ע"פ שטתם הם, מלאכת־יד ביתית. ותגובה ממשית, חוץ ממילמול חרישי, כדי לא לעורר ולקנטר את החיה, לא באה עדינו, והאמנו אז, בשעת חירום, שהעולם מת עבורנו. גססו וגוועו מיליונים של עם עתיק, עם פורה ומפרה, עם יוצר ויצר ערכין תרבותיים וסוציאליים נצחיים. גססו, גוועו והעולם שתק, כאלו לא גדעו ענף מעץ העולם.

ולמדנו – עוזרים ללוחם ונלחם, אבל לא לאיש הבינים. בעידנא דריתחא אין סומכין על כוחות חוץ, כי לרוב אינם מגיעים. בעוד מועד חובתנו לבנות את המסד. היינו הראשונים בחזית השנאה של החיה, נהיה הראשונים בחזית התגמול. למו"ט, להרוס את החיה ולעודד את האיש, המתאבן לפעמים בנשמותינו ובנשמות העמים. נזכיר גם לעולם שמחילה וסליחה לבסטיה (ואפילו אם צורך פוליטי וחשבוני ידרוש זאת) הן בוז לאיש ולעם בעל כבוד.

אבנגליה מזכירה: כל גרעין הנבלע באדמה נבלה בהתחלה ואחר כך נושא פרי. תפיסת האמת האישית, הלאומית הסוציאלית של עמנו ותורת האיחוד התרופה למחלות עמנו טעונות היו בליהה נוראה. בלהית כמה משרשי העם, 6 מיליון באדמה, וכעת ודאי ישא פרי וישתגשג.

 

ז. סינטז עם־אלוה    🔗

איחוד העם יפעל נפלאות. אם כל אגודה כל קבוץ וכל מפלגה מיצגים כל אחד יחידת כוח, אזי יהוו כולם יחד לא חיבור כל הכוחות, אלא כפל הכוחות — ונשגבות ישיג הכוח הזה. בזמן שהעם יצטרך להבליג על תקלות ומניעות, המיצרות את התקדמותו — יצור איחוד הכוחות חומר נפץ שיפוצץ כל מכשול ויסלול את הדרך קדימה.

כוחות טמירים נצברים מדורות, בלתי נגאלים, קיימם בעם, ובעיקר בנוער שלנו, ומוכנים הם לשרת את העם ולעבוד לקיומו. נוער אינו סובל את הזחילה, את ההתפלשות לצפיה בלי סוף, נוער אינו אוהב חצאין. לדת האיחוד יתמסרו, יקריבו את שנותיהם וחלומם, כי יראו וירגישו בו רוממות ושיא. יתמסרו לדת השואפת גאולת האיש, העם והחברה. דת האומרת: איש ישראל חפשי, מלכות ישראל חפשית, הזדווגות בכוחות הפרוגרס של העולם, השתתפות בתור עם חפשי בקרב האחרון של האנושיות עבור הגאולה השלמה, מלחמה עבור הכנעת החיה באדם והעלה האיש בנשמת כל יחיד — זהו רעיון דת האיחוד העברי; כדאי לחיות ולמות עבורו.

וירושלים של מטה, סמל המלחמה עבור צדק ויושר, תזדווג בחברתה, ירושלים של מעלה, בחפוש ופולחן אלוה נצח.

“האדם הבלתי שלם, החלקי, תופס את האלוהות, את היצירה. רק ע”פ תופעותיו המפולגות וכוחותיה הנבלטים באופן מפורד. רק האיש השלם תופס את אחודו, את הסינטז, את המקשר, את הכלל". העם העברי היה הראשון שהביא לעולם את סינטז האלוהות, שתפס וברר את הכוח המרכז היוצר, והעם העברי הזה, ששכח את תורתו ונכשל קשה, ישוב כעת לאמונתו, יתאחד כולו, כי מבשרו ומחייו חזה שרק באיחוד כוח מרכז ויוצר, באיחוד פעל ויפעל לטובתו ולטובת האנושות.

האיחוד הוא אמצעי למטרה גדולה, איחדו כלי־יוצר של העם בדרכו לשיכלול. בכלי האיחוד יוכן ויבושל תקון העם, המטרה הסופית. “הכרת הכוחות, כבכל הדרגה, אינה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי בלבד לתפוס את המצוי הראשון. אין ההכרה השכלית, המוחשית, העיקר, אלא ההשתלמות המוסרית”, היינו תקון.

 

ח. זכור    🔗

ואלה הדברים יחרתו על לוח לבך הלאומי:

זכור עמי:

יחס העולם אלינו, בגלל מצבנו המשונה היא בבחינת “תוכו אכל, קליפתו זרק”, מקבל תורתנו ועמנו נהרס.

לאל אפשר לומר “אותי עזבו ואת תורתי שמרו”. ואולי מותר גם ליחיד לחקות את בוראו בכוון זה, אבל עם אסור לו לוותר על חייו וקיומו. המתנה הכי גדולה, שניתנה לחי הנם החיים. על אחת כמה וכמה לקבוץ צבורי. לעם. המתנה מתכפלת וסוד יצירה גנוז בחבה. בשם דורות ודורי דורות עלינו לצאת למלחמה גלויה עבור קיומנו לטובתנו וטובת העולם, כי בזה נוציא עוקץ ממכה טריה של האנושיות.

ועוד זכור עמי:

מחלה בנו, רגש נחיתות, הדורש מאתנו מעשים נשגבים לשם הצלת העולם.

ואל תשכח:

להיות גבור נחוצה כוננות מיוחדת ואסור לדרוש מעם תכונה כזו ומה גם אם לרעתו היא. אין העולם מקבל בתשואת חן את מאמצינו. האנושות תקבל אותה מעם שווה במדרגה לעמים אחרים, מעם נורמלי השוכן על אדמתו ומושיט לו בשרביט דרך הזהב תורת שפור ושכלול המוסר, האמונה והחיים. עם קבצן, בלי בית ועצמאות, המכריז שמוותר על משטרו ומשקו שאין לו, וקורא לעולם ללכת בעקבותיו, מעורר שנאה ולעג. רק עם עצמאי המורה דרך תקון ירכוש את לב העולם. “עקזעמפלא טראהונט” אם הממשיל שווה הוא במדרגה למוכח, לחניך.

ועוד זאת זכור עמי:

לכל איחוד כוח שגיב, לאיחוד ישראל כוח סביר. אמונה וקדושה מרחפות על פניו.

ואל תשכח:

איחוד המחשבה, הלב והפעולה למטרה אחת ייצור יחס כבוד של העולם אלינו, יחס הבנה ובסוף אולי יחס עזרה. העולם, חלקו הטוב, המחפש דררי תיקון בשטח הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה והפדגוגיה (3 קוים לקויים כיום ושואפים תקון) יראה בנו ממשיכים של דרך המוסר שלנו מקדמת דנא ויאמין שיתרעננו כוחותינו ליצירות חדשות בשדה זה. אם הנס הזה של איחוד העם יקבל פורקנו ויתקיים, אז נרגיש בעצמנו וירגיש העולם שעוקבתא דמשיחא הגיעה.

ועוד גם זאת זכור עמי:

פוליטיקה, כלכלה לאומית ותרבות תקבלנה תקונן באיחוד העם.

ואל תשכח:

ששלשתן אינן עצמאיות, כולן שפחות לגברת, ששמה תקון. יש לכל אחד מענפי החיים הללו היקף ופנים משלו, אבל משורש אחד נובעים כולם, צורך סיפוק מיצרכי חיי האיש היום־יומיים, אסתטיים, חברתיים ולאומיים. והשורש נובל וזקוק תיקון. תיקון העם, העולם, האיש, החיים. יושב העולם על האבניים, מקשה ללדת וכל יצוריו עד כה, יצורי תיקון, שיפור שיכלול, יוצאי דופן הנם ואינם מספקים את רצונו. טבע האנושי המקולקל אינו קולט לתוכו את תורת האמת, הגנוזה בשיטות דתיות, סוציאליות, פרוגרסיביות שונות ודורות יעברו עד שיעכל האדם את היושר ויממשו בחייו. לא בשיטות האשם, בנפש האיש תלוי הקולר. יגוועו דורות בינתיים וימותו דורות מעבר עד שיימצא המפתח לנשמת האדם ואז תפתח אוזן האיש להקשיב לקול הטבע הצבור בפנים כל בר נש ואזנו השניה תבין להגיגת שוויון ויחס צודק בין איש לאיש, בין עם לעם, בין שכבה לשכבה, בין קונסטיטוציה פסיכית אחת לקנסטיטוציה פסיכית שניה. אז יהיה מסוגל להיכנס לאמת היושר, ואמת הצדק תכנס בו ויגורו בשלווה והרמוניה. והעם, שהוציא מתוכו את נביאי המוסר, משיח האהבה ומורי הסוציאלית, עם זה כשישב על כנו, איתן ומבוסס, קשור לאדמתו יחולל גדולות בתבונת צרכי החיים הכלליים ולתיקונם. עם שקלט לתוכו צרות וסבל דורות רק בגלל המשטר הרעוע והגרוע של העולם ייצור, בלי ספק, על אדמתו הוא, את הנסיובה הנכונה לתקון החיים ושכלול החברה.

 

ט. השם המפורש    🔗

העיקר לא להחמיץ את השעה. אם תעבור השעה אין לנו תקומה עולמית. בדור הזה מהכרח להשיג את מטרתנו, כדי שלא נשקע בליל חושך לצמיתות.

ואמוץ כל הכוחות – צו השעה הנהו. אלפים בשנים חיכו הדורות לרגע הזה. לדור הזה. לדור הקיום.

ושני שונאים אורבים למפעל דור הקיום: שונאינו בנשמתנו, המרגיע ומבטיח לנו "מאי דהווה הווה, מכאן ואילך יצילנו עולם הפרוגרס ויעשה את מלאכתנו. והאויב שני שלנו הם אותם העמים, שרואים את פורקנם וחשול ממשלתם האימפריאליסטית בעולם, בהכנעת עמנו, בהנחיתו עד להריסה.

אסור לנו, אף לרגע, להסיח דעת משני שונאינו אלה. עד שתהיה, ישראל, ללא תנומה וללא שינה, “חצות” תערוך בלי הרף, בלי הפסקה עד יופיע שחר הגאולה.

אגדה ומשל מסיפרותנו העשיר שווה נוכח עיניך:

היה רב, בר־אורין ובר אבהן, ירא שמים בסתר ובגלוי, בתורת ישראל הגה יומם ולילה ומאהבת ארצו, עמו ואל לא מש לבו אף רגע, וליעקב נתון כל אונו, מהר“ל מפראג שמו בישראל. והסתכל הרב אוהב ישראל בסבל עמו המדוכה, התפלל תפילות יומם ולילה, טבל טבילות, צם תעניתים, נשא עינויים וסיגופים, צרף צרופין ויצר את הגולם. גולם, שיעזור לבני עמו, העובדים קשה להשיג מזונותיהם הקשים כקריעת ים סוף. ושם המפורש ניתן בחיך הגולם, שיוכל להתנועע ללכת, לעבד ולעזור. וחטב עצים הגולם ושאב מים ועזר לעניי ישראל בסבלם הקשה. והשגיח הרב בשבע עינים בל ישכח הגולם את ייעודו ויפנה לעבודות זרות, בל ירים את גרזנו על איש וירצחו נפש. ובכל ערב שבת הוציא הרב הקדוש את השם המפורש מחיך הגולם, שינוח גם הוא, כדי לקיים מצוות “אתה ובהמתך” ומפני שלא יכול הרב להשגיח עליו בשבת קודש. ופעם, בערב שבת נכנס המהר”ל לבית התפלה, כשכולו טהור ולוהט לקבל פני שבת מלכתא, כבר טבל הרב והחליף שמלותיו והוד שבת נסוך על פניו. ונתן קולו בשירי־תהלה. וכשהתחיל החזן לסלסל קבלת־שבת “לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה” צעק הרב פתאום צעקה גדולה ומרה: “יהודים, עמדו! אל תשירו עדיין. שבת טרם הגיעה. לגולם יש עדיין השם המפורש בחיכו ויוכל להחריב את העולם”.

תבין, תורות־אמת מוסריות וסוציאליות לא הוציאו עדיין את השם המפורש מחיך גולם־השנאה ועלול הוא להחריב את העולם, ראש וראשונה את יצוריו החלשים, את עם־ישראל. ועדיין לא הגיעה מנוחתנו. מלחמה לנו עד שנוציא ויוציא העולם את שם־המפורש משונאינו, המזדהים לרוב את שונאי־ההתקדמות, האמת והיושר הסוציאלי. נוציא גם את שם־המפורש מאימרות וסיסמות־שוא, בל תולכנה אותנו שולל ותפרענה עת נצעד באיחוד ליצירה.

 

י. 1939 מתה    🔗

השונא בנשמתו תקיף הנהו. מן ההכרח שנכירו ונדע לכוון תרופה נגדו.

הגולה חרשה בנו 3 חריצים פסיכיים, שהמה בעוכרינו:

סילוף עשתוני: הופעותיו קומפלקס נחיתות מצד אחד ו“אתה בחרתנו” מאידך, כרוכים אהדדי ושניהם מתבלטים בבת־אחת.

סילוף כלכלי: הופעותיו סרסרות במקום עבודה וחיי־אשליה במקם הכרת המציאות.

סילוף אורגני: הופעתו קרב אינדיבידואלי־צבורי, ופירוד.

התרופה: שיבה לנורמליות וממילא החלמת המוח והיצירה העמדה, והשיבה תתחיל ותתהווה ע"י איחוד כוחות כל יחיד לכוח צבורי, למטרה אחת, איחוד ישמש רגנרציה, איחוד דרך למטרה העממית, ולבסוף בתפיסה האנושית, החברתית המלאה, גם האידיאל הסופי, המטרה.

ושלוש שאלות יציגו המקשים:

א. מציאות א“י מתנגדת לאיחוד. הארץ כבר טפחה מסד וקרמה עור וגידים בפסיכיקה של העם, פתחה חרצובות־היאוש, שפכה שפע של תקווה בעצמות ועורקים היבשים, נעשתה נצר־שעשועים של העם. ולתושבי א”י החיים בארץ הנה האלף והתיו של חייהם הפרטיים ומחשבותם הלאומית והסוציאלית; הקיים והיש העברי בארץ נעשו לנקודת־מוצא ומרכז השקפת־עולם פוליטית־לאומית לרוב תושביה. וכי יתכן שיבוא רעיון חדש, ולו הטוב שברעיונות, ויהפוך את הקערה על פיה ויכריז שכל אותה העבודה והיצירה דרגה שניה היא לגבי הראשונה, הצלה וקיום־העם באיחודו.

ב. המחונכים בסוציאליזמוס או הדתיים — האם מותר להם והאם מוטב להם וירצו לוותר ולבטל, אף לרגע את הפרימט, את ההגמוניה של התורה שלהם.

ג. על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם עוד מפלגה חדשה, להוסיף מכה על מכה, להגדיל את הפילוג וליצור מנגנון “איחוד” חדש.

ודע מה שתשיב לאחרים ובעיקר לך, למוחך היהודי המנקר, ולבך היהודי המתבוסס בדם־הספק.

ד. הישוב יצר לפני 1939 את כל אותם המוסדות הקיימים עד כה: היו הסתדרויות ושיטות קיבוציות שונות ומשונות; אותה העתונות דרשה דרישותיה, רוח בניה שלט בכל העבודה, והתוצאה? ישוב פעוט מחד, ויותר מששה מיליון נשחטים מאידך, בלי שהיה לבנין, לעמל וליצירה שלוו בארץ כל ערך וכל השפעה־שהיא להטבת מצבו של העם, ולו־גם להצלת נפש אחת מהמוצאים לטבח. עמלו עסקנים, עבדו פועלים, בנו בנאים, נטעו כרמים, יצרו ערכים ולא עמד כוחם של אותה היצירה הקשה, העזה, הגאה ורבת־העמל והתמסרות בעת טבח־העם אף כמלוא־נימה. ואם כעת ימשיכו באותה העבודה בתוכן וצורה הקודמים, תבוא הטרגדיה השניה, ואם תחסל שוב ששה מיליון, תחסל הכל, חסול מוחלט. זה יהיה סופנו הלאומי והאישי. על מכה כזו לא יבליגו העם וא“י קצוצה, אם אפילו תינצל באופן־אמצעי מפעולות־המלחמה הבאה. דרוש לכך שינוי רדיקאלי במחשבה, בכוונה, בהשקפת־עולם, בבירור־הפרימט ובשיטת־העבודה. המציאות הא”וות תשתנה בהחלט, מציאות העם תהפכה. מורה דרך חדש בוקע ועולה מן ים־האדים של הקטסטרופה היהודית וניצב בשחקי־נצח של הנשמה העברית. מורה־דרך: מה, מתי ואיך? ומראה מדינת יהודים עצמאית בא“י והעלאת כל העם התם, בהכרח בדור הזה, ואך ורק ע”י איחוד־העם. סימן מובהק לעולם כולו ולעם היהודי שחל שינוי רדיקלי בפסיכיקה של עמנו למוד הפירוד. תהליך ההבראה והחשול התחיל.

ה. סוציאליות טהורה ואמונה שלמה, זקוקות לנושא בריא שיהיה מסוגל לשאתן על כתפיו ולהעבירן. שמעת אומר: לא יתכן יהודי סוציאליסט אמתי יען אין לו מה להקריב" (לא ארץ ולא משטר וכד'). יהודי הוא קוסמופוליט מטבעו, מקצת אנרכיסט, נטול מציאות מדיניות ולאומית ונוטה לסוציאליזמוס מפאת עניו. יהודי שיתמסר לסוציאליזם מתוך עשירות־נאמן יהיה לו וייערך בעיני העולם. בעולם נפתרה כבר השאלה הזו, בו בזמן שלנו אבד חוש־המציאות וירשנו מהגולה סגולה להיאחז בעיון ובשיטה “ויקוב הדין את ההר”. העולם החי התקדם (כולו חוץ מעם העברי) ומצא פתרון וקשר בין הקומוניות “הבין־לאומית”, העל־לאומית, (המסתייגת מכל תפיסה והגבלה צרה כלאומיות) ובין הקומוניות הלאומית־פטריוטית, לכאורה תרתי דסתרי. רק אנו, בעיקר צעירינו, מורשת־הגולה, אוחזים בקרנות־המזבח של עיון על טהרת־הקודש, ונשארים גלמודים אפילו בעיני החיים “בקומוניות שלמה” במזרח אירופה. הנוער שלנו רץ לקראת מירג‘, מכשיל בריצתו כל קרוב, ואח, ושמה במקום המירג’, מציאות אחרת לגמרי. שונה תכלית שינוי מהעיון. בשעת המלחמה הרימו כל העמים, ובראשם העמים הסוציאליסטיים והקומוניסטיים, על נס את הגבורים הלאומיים, הפרטיורטיים וצוו לחקות את מעשיהם ובשעת־השלום מנצלים את כוחה של הלאומיות בתור גורם וגירוי, לכל פעולה ועבודה, ואפילו העבודות הסוציאליסטיות.

והוא הדין לדת־ישראל, שאין לה תקון רק במלכות־ישראל, במדינה עצמאית.

בחיים, בעבודה ובחנוך מחוייבים מחנכי־הדור להדגיש את היסוד הזה. “לכל זמן ועת לכל חפץ”, והעיקר, דבר בעתו. כעת הזמן להצלת־הקיום.

ואף שלמדנו “אין מזל לישראל” אינה לנו בכל־זאת הגורל דבר אחד מזלי ובו עלינו להיאחז. למזלנו נתקרסו קיום עמנו ושאלות “הפרוגרס” בפתרון משותף וקשור מאד. “הסוציאליזמוס זהו שלום” אמרו עשלשה² בלום ומיצגיו הראשיים. האידיאל העליון והנשגב של היהודי, גם הוא שלום, כביטוי הנביא “והיה באחרית הימים” ולא ישלוט שלום באנושות, כל עוד לא תפותר שאלתנו והלוחם עבור פתרון שאלתנו לוחם, במילא, עבור פרוגרס וסוציאליות. “סוציאליות הנה יושר” הכריזו מחולליו ויסוד אמונתנו הוא “צדק צדק תרדוף” ושוב הננו נפגשים בעבודה אחת.

ו. האיחוד בא אך ורק לבנות. חזיונו, חלומו, דרכו, מטרותיו, אמונתו ועבודתו: בנין עדי־עד, בנין מדינה עברית ע“פ יושר אצילי וצדק מוסרי. חנוך בריא וטבעי, ופשוט. וגדול אדם המשתתף בטפוח מסד העולם המשוכלל והמתוקן, ולהגשמת הנ”ל יקריבו יחידים, מוסדות, מפלגות והסתדרויות שונים את תקיפותן המוגבלת ובכוח המוסריות הגבוהה התקועה בשרשי האיחוד ידרוך דור־הקיום בדרך־הקיום. עם ישראל מנוסה־סבל, שרשו נעוץ בקרקע שפור־האנושות. חוט־השני של צדק עובר מנשמה יהודית אחת לשניה ועובר דרך כל הנשמות היהודיות; ראשו נעוץ בקיום וסופו מגיע לשחקי־המחשבה, הרגש והיצירה, האנושית, מגיע שמימה, לשלטון שלום, נצח ואחוה באנושיות, לאלוהות נשגבה, לאיש שלם.

 

יא. תקון הנחיתות    🔗

אליכם, אישים שרידי־אירופה, אקרא להיות חסידי האיחוד, מפיעלי דת עתיקה־חדשה שלנו.

אנו שנשארנו בלי משפחות, שנרצחו לרוב נוכח עינינו, בצער, בדכדוך ובבוז, מיותמים וגלמודים אנחנו. נשארה לנו אם אחת — ציון, ואל אחד — קיום העם. נעפיל נא ונחזיק מעמד, ונלחום בסלע הקשה בעולם, באטומים, גלותיים בדם ישראל, בסילוף עשתון יעקב, וננצחם, יען ראינו:

1) אחינו, אחיותינו, בנינו, נשינו, הורינו, קרובינו וידידינו נרצחו על ידי גרמנים, אוקראינים, ליטאים, לטביים, פולנים ועוד עמים אחרים. 2) עמנו — קרבן התנגשות־אינטרסים של האימפריות, דואב ודמנו הפקר כבוז, כשקצה, כנבלה סרוחה עלי דרך. 3) האנטישמיות היא כדור־רגל למשחק המדינאים, והעמים מתנערים ממנו, ולוקחים בו חבל. 4) בשעת חירום מתבלטים הרוצחים והאנטישמיים יכולים בנקל לבצע את מזימתם, עת בתבל, גם אוהבינו ביניהם, שותקים ושומטים ידיהם מכל פעולה חיובית; 5) שום שיטה, דתית, פוליטית, סוציאלית, אינה תריס בפני שחיטת־ישראל. ברוסיה שחטו אוקראינים אחרי 25 שנות חנוך שתפני את חבריהם לדעה את השתפנים היהודים לרבבות, למאות, לאלפים, רק בגלל השתייכותם לעם היהודי. דת הנוצרי הנוטפת אהבה לא סייגה בעד שחיטות אנשים שנבראו בצלם אלוקים, רק בגלל היותם יהודים וכו'. 6) דם־ישראל נשפך כמים, וגם הדם הנשפך בשדות־קרב ובחזיתות נזקל על חשבון העם השולט והערכת ישראל כפחדנים ומוגי־לב אינה פוסקת (“קטא יעוורעי ספאסאיי סיא”), מי לישראל יציל את נפשו — אימרת חיילי אירופה). 7) הרצח אינו מבדיל בין טוב ורע, בין זקן או ילד, אשה או גבר, ימין או שמאל. 8) אטמוספירה של שחיטות וגיהינום פודה את כל הזוהמה אצל העמים ומשקצת ומנבלת גם את עמנו. 9) שום חסד לא עמד לנו ביום אידנו. הכסף לא ענה את הכל, כן גם ערכם של ידידות בין יהודי ולא־יהודי, של כוח־ההתאמה שלנו, של חכמת־ההתחפשות, של סגולת ההתבוללות, של רכות דתית, של הבנה, של סנטימנט ואפילו של חתונות מעורבות, ואפילו כוחה של אהבה מינית נכשל בקרב. 10) אפילו יהודים שהשתתפו במלחמת־חופש לעמו, בו שכן, נחסלו ע"י אותו העם גופא. 11) בנס נגאלנו שרידינו, ורק אלה, שנס השאירם בדרך, בה דרכו המעצמות. 12) עזרת־חוץ לא היתה לנו בעת החורבן וכשנתגלתה כוסתה אודם־בושה כמצטדקת. 13) השרידים נשארו אחרי החורבן הנם לזוועה בעיני העמים וכליה נוכח פניהם, ואם־כי הממשלות והפרוגרסיבים מתאמצים להסיר את השטנה, דל כוחם במערכה הזו. 14) שום מעלות טובות לא עמדו לנו בעת־ההרס, לא ערמה ולא גבורה ואפילו שמד. 15) לא המציאו עדיין שיטה שתפתור את שאלתנו זולת פתרוננו אנו. 16) אכזריות — ספורט הנה, מעורה בנשמות העמים, ולרוב אטביסטי בדם החיתי של כמה עמים, ואנו כתמיד, גם כעת, קרבנו של המשחק הלז.

ומסקנה הוצאנו:

1) עוד מכה כזאת לא ישא העם שלא יגווע כליל. 2) לכל עם ידידיו שעוזרים לו, אבל אינם עוזרים ליהודי ואם אפילו תושב הארץ הנהו. 3) אסור להוליד בנים ולהקים דורות־הפקר, פרט אם יבנה בית עבורם. 4) אנטישמיות ירדה למצולות להתכונן להתקפה החדשה. 5) הליגה בגולה נפסקה, עת הקיצה התחילה ודורנו האחרון בגולה, בהחלט, ובהכרח שיהיה ראשון בארץ עצמאית. 6) הזמן קצר והתנערות העם בארץ שאלת הדור הנהו. 7) זלזול העמים בנו וגלגולנו אנו בנו לא ישתנה כל עוד לא נקום ונקים שינוי־יחס אלינו. 8) לא נבריא כל עוד לא נברא מדינה “לרכוש” מחדש את מוסרנו האישי, הלאומי והאנושי. 9) אין ערך וטעם לחיינו ולהמשכם, אם לא ניצור תנאים החוסמים לנצח את הדרך לאפשרות של אסון ושל חורבן שעברו עלינו. 10) נפסיק להיות מחכים בבית־הנתיבות, המקשיבים להתקרבות הרכבת ממרחקים ואינם שמים לב להשתקעותם הם. 11) ששה מיליון מששה־עשר, ישמש פעמון־אזעקה לדור ע"י איחוד העם, באמונה ובפעולה. 12) איחוד־העם תנאי מוקדם לריכוזו לקרב האחרון, ואפילו נגד המבטלים ומפריעים. 13) דת האיחוד חוללתנו לעם, כעת נחוללה אנו, וכדאית היא שנתמסר לה, דכולא ביה. 14) הסתדרות־עם מקיפה אחת, מרכז־עבודה אחד, כוח מרכז ומדריך אחד ומנגנון פעיל הנם איברים של הגוף הלאומי, הניגש למלחמת־קיומו. 15) להקיא את המתנגדים, להעבירם מחוץ למחנה, לדראונם, וטיהרנו. 16) כל השיטות המנסרות בעולמנו פרטיקולריות הנן, פותרות רק חלק הפרובלימה, או החיים הסוציאליים, או הכלכליים, או הדתיים, או המשקיים, רק איחוד העם אידיאה כוללת הנה, אידאה שלמה ועבור הגאולה השלמה.

ושני מתנגדים ראשיים לאיחוד: מציאות־הקטנות והפקידים. המציאות הזוטה על סדוריה, קבוציה, מרכזיה, מנהיגיה ומנהגיה, מצוותיה, כבודה, תוחלתה ויצירותיה (חשובות כשלעצמן אבל זוטות ביחס לענקיות הצורך) של כמה אגודי־אנשים, המספיקים או אינם מספיקים כלכלה לכמה רבבות, ומאידך הפקידים מכל המינים יהיו בעוכרי הרעיון. וכל כמה שיקטן האיש יגדל רצון־נגודו לאיחוד. ואנו, שרידי אירופה, מאמינים באינסטינקט הבריא של העם שינצח ויעביר כל מכה ותוספת־מכה שנספחו לאורגניזמוס הכואב של העם.

אנו “מתים על חופשה” שעמדנו חמש שנים על עברי־פי־פחת ועומדים כעת באותו הרטט על עברי־פי־החיים, קוראים לישוב, שיזכור, אם כי־קטן הוא בעיניו, ראש שבצי־ישראל הוא. עת ששבצו ונגדמו מיליונים נשאו עיניהם וראשיהם ברגעים האחרונים לעבר־מזרחה, לארץ־ישראל. מפה זרמה קרן־אור האחרונה, שהאירה את דקות־גסיסותיהם המזולזלות ומזעזעות־לב.

יזכור העם ויזכרו הישוב, חייהם ועתידם בידיהם נתונים, ברצותם ייהרסו וברצותם ייגאלו.

 

יב. האיחוד    🔗

איחוד אינו מפרק, איחוד בונה, מרכז כל כוחות העם חובה. איחוד־העם לדור אחד, לבנין מדינת־צדק בא"י ולהעלות את העם להצלתו, לגאוליים, גאולת העם וגאולת הארץ.

איחוד אינו מפרק, איחוד בונה מרכז כל כוחות פורים לבנין של קימא, זרמים והשקפות־עולם, כבודם במקומם מונח, למשך דור אחד, מודרכים ע"פ פרימט ההצלה. הצלה פירושו קיום, פירושו חיים, הקודמים באופן טבעי לשפור, לשכלול. נחיה, נעשיר את עצמנו ואת העולם.

מאמיני־האיחוד לא יתקלו ולא יתקשו בשום מכשול ומעצר, יען ידוע ידעו שהדרך לאמת מרוצפת אשליות והשביל לנצחון רווי מפלות ומכשולים. ומפלות תרתי: בעיטת אויב ובטול מבפנים. הלוחמים לא ייחתו, קדושת דמם ודם הוריהם ומיליוני הנשחטים לא ירשו מרגוע, יכריחו לקרב וסוף הנצחון, היינו הקיום והגאולה, בוא יבואו.

איחוד אינו גורס מונופרטיה, על־יתרונות, או צורה אחרת שאולה מפנקס־החברה: איחוד דורש רק פרימט־הצלה למשך דור אחד, לו מקריבים הנשארים בחיים, את דמם לתועלת דורות ודורי־דורות של יצירה והתעלות.

פרק ג

 

א. כפר האיחוד    🔗

“ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, ואף כי “מלא כל הארץ כבודו” בוחרת לה השכינה מקום לשכון, מקום הצטופפות אלהות, המשמש מקום דבקות והתרכזות המאמינים.

וכן הדין לכל אידיאה, לכל דת ואמונה. כולן טעונות אתר מיוחד, שמה יצטבר זכרון־דורות ויניב ללבות בני־אדם, הסרים לשמה. זכרון צבור ומגובש, המסיג מהיסח־הדעת, המכוון לזכור ולהיזכר, להחזיר ממחשבות זרות, להתרכז ולהזדקר לעבודת־הדת.

דת־האיחוד בדור־האיחוד לא תזדקק לסמלים חיצוניים; אבל נאה לה משכון מיוחד, מקדש־זכרון, ביתן־נצח, שמה יתאספו בני־דורנו, יתנערו מעפר־השכחה ומרוצת הבלי יום־יום בדמם, דם שסגולה לו להשכיח את העיקר ולהשקיע את הנעלה בים־הפעוטות הבלתי־נפסקת ובמ"ט שערי־טומאה של דרכים זוטים וחיפוש סיפוקים זעירים ומידיים. משכן, בו יתרכזו, ויזכרו.

לדת־האיחוד נבנה כפר־האיחוד.

זהו מקדשו.

 

ב. שאול־קיום    🔗

כפר־ציון אחד ענקי. חי ונצחי.

ציון לשלשה מיליון ועשרים רבוא קדושים, שרובם־ככולם לא הובאו לקבר־ישראל.

ושם הכפר “טרבלינקה”. שם, בתחנת־הרכבת הפעוטה הזו, באדמת פולין המדינה, בדרך בין ווארשא וביאליסטוק, הובאו הורינו, אחינו, נשינו וטפינו, לקטל. אימת־מות ודפיקת־עצבים במוח, התבלטות העינים עד לקפיצה מהחורים, הלמות הלב, שגעון־היקום, רתיחת־הדם שהתבשל בעורקים, נקוש־שיניים וצלצול־זעזוע בכל האברים והגידים לוו אותם, בעת שרצו ערומים לכבשן, לתאי־גאז, תחת מצלפות אלות, מקלות וקתות, רצו שם, להישרף, להיחנק, להיאבד, לגסוס לנצח, לתמיד.

3.200.000 צעירים וזקנים, הוגים ומרגישים, מאמינים ונאמנים קדושים וטהורים. נחנקו יהודי פולין באופן אכזרי ומטורף. וברגע האחרון ראו עיניהם שחקי ארץ זרה וקרה, שמש מתה ויקום קפוא ופונה־עורף. ארץ־מולדתם החורגת התנכרה להם, שם טרבלינקה רעש באזניהם והמית־בוז מילאה אזניהם ואין מציל, אין מושיע. אין מנחם, מקונן ונוקם.

והיה שם הכפר שלנו, כפר העם הקם לתחיה באיחודו “טרבלינקה”.

וידע העם: שם, טרבלינקה, מות. פה — חיים. שם — חניקה, פה — יצירה. שם — בוז, פה — גאון, שם — שאול, פה — קיום.

 

ג. שקט־עד    🔗

ובכפר־האיחוד טרבלינקה יבואו לקבר־ישראל 3.200.000 יהודים שלא נקברו. גוויותיהם נדבקו איש באחיו בתאי־גאז הנוראים, עת התחבקו ברגעי־יסורין האחרונים. גופותיהם נעשו גוש אחד מגובש בחמילת־להב איום ושפכו עליהם דודי־מים קרים לפרק אותן או גודמו בקרדומים, כה נאחזו איש ברעהו. ובמותם, נפרדו ברוח אחד מהשני והושלכו לתבערות, לכבשונים, לביצות, לשדות לבוז לשיקצה, לבליה, לזוהמה.

כולם יובאו כעת לקברי־ישראל בכפר־האיחוד. שלושה מעדרי־אדמה מעפר ואפר טרבלינקה ממקומות־רצח אחרים ינתנו לכל נפש ונפש, שנשחטה בחורבן־העם. כל יוצאי פולין, שהשאירו את משפחותיהם ברגבות מכורתם הפולנית, שמה נזרה אפר קדושיהם, יחפרו את הקבר הזה ויבנו את הציון.

ואלה 9.600.000 מעדרי־אדמה יהוו גבעה גבוהה 32 מטר, יגר־שהדותא, גבעת־זכרון.

ועל הגבעה הזו יעמוד מגדל גבוה 32 מטר ועלי פסגתו פנס. 12 אותיות משובצות פורחות “את החורבן זכור”. מעל לפנס שלושה דגלים שחורים עוטפים דגל־התקווה, אודותו חלמו רוב הנגדמים.

ובגבעה טונל גבוה 3–2 מיר, דרכו יעברו לכפר־האיחוד פנימה.

ומשלושה עברי הגבעה גן פורח שושני א"י, והגן מוקף גדר גבוהה חצייה שחור ומעליתו כחול־לבן, ובמרחק 320 מטר מהגבעה ישתרע הכביש. 320 מטר סביב גבעת־הזכרון שקט נצחי ישלוט, בל תופרע מנוחתם הסמלית של אלה, שכל חייהם שרשרת ארוכה של אי־בטחון, רוגז ושערוריה היתה.

מעל לפנס פעמון, בו יצלצלו ביום אזכרת קדושי־החורבן.

כל הבנין (הגבעה, המגדל, והפנס) 66 מטר, סמל ס"ו (סמו"צ), “סור מהגולה ובנה ציון”.

 

ד. החורבן זכור    🔗

דרך הטונל נכנסים לכפר־האיחוד. הכפר יוקף חומה גבוהה 3–2 מטר. החומה תבנה מקרוב לששת אלפים אבנים, בדוגמת מצבות, כמספר 6000 ישובים בפולניה, שמה גרו יהודים מאז ומקדם ומשמה הוצאה לשחיטה, משמה נפתחה הרעה והכליה.

כל אבן תסמל ותשמש ישוב יהודי אחד בפולין. כל אבן ושם הישוב חרות עליה, תאריך הגירוש (“הפעולה”) היסודי. בו הוצאו להורג רוב תושבי המקום. שמות היהודים שהוצאו לקטל יחורתו על האבנים־המצבות הללו, כדי־הידיעות הטובה על ועדת־המחקר שתעבוד בכפר, ותעמוד בקשר את ועדות־היסטוריות שונות הפעילות בפולין ובארצות אחרות.

 

ה. מצבות חיות    🔗

בפנים הכפר 3 בנינים, הכרוכים בחורבן: מרחץ, מוזיאון, בית־זכרון. המרחץ שישמש מרחץ־הכפר, יכיל בתוכו גם תא אחד, שיחומם עד 100 מעלות חום. חובה על יהודי צאצא־פולין, שהוריו, אחיו או קרוביו נשרפו באופן האכזרי והאיום הזה, לעבור ולו רק פעם אחת בחייו ולו רק בריצה חפוזה את התא הזה ולהרגיש ולו רק לדקה אחת, את טעם מיתתם הנוראה ועינויים העל־אנושי של קרוביו, שנחנקו ונאדו בתאים כאלה, בחניקה נוראה עד שיצאו נשמותיהם הטהורות, על לא עוול וחטא, רק שבגולה נוצרו ושד־הגלות הוקיאתם ככה.

במוזיאון ימצאו ראשית־כל מודלים פלסטיים (תבליטים) של מחנות־השרפה הכי נוראים, היינו טרבלינקי, בלזיץ, סוביבור, אושוויץ, מידנק, ינוב, פוורי, טרבניק ופוניטוב. ביתר האולמות “צוואות” הקדושים, תמונות, מכתבים, רשימות, כל מיני כתבים. גם חפצי שוכני־“אפר” הללו, ירוכזו שמה. ולבסוף דיגמות, טבלות סטטיסיות וכד‘. מדור מיוחד יוקדש לתבנית בית יהודי בפולין מלא ושלם בכל הדרו, גם מדור לאוסף חומר הנוגע לרוצחים, שמות, רשימת, תמונות וכו’. יגיע זמן ודורות הבאים ישתמשו בחומר הזה.

בית־זכרון ישמש בית־תפלה, בית־כנסת ובית־מדרש. שמה תיערכנה תפלות, אזכרות, יודלקו נרות לזכר נשמות הקדושים, שמה ילמדו מורים את ילדי ישראל היסטוריה של הגולה ויסבירו להם את הטרגדיה של הנכר. שמה ימצא גם המכון ההיסטורי לחקירת החורבן. בבית־זכרון זה נר־תמיד ידלק, חציו עטוף שחורין כגולה וחציו תכלת־לבן כתוחלת הקדושים, שרובם מת וחלומם נישא לארץ־גאולתנו ששמיה תכלת וקדושתה לבנה וטהורה כנשמת אפרוחי ישראל שנקטפו באבם.

 

ו. חג זכור    🔗

וסמוך לכפר ייבנה ישוב זכרון לשלשה מיליון יהודי ארצות אירופה המערבית והמזרחית, שגורל יהודי־פולין מנת־חלקם היה.

ופעם בשנה יחוג בכפר חג־זכור. ואם עד־כה אין אף חג אחד, שיקשר את כל היהודים (חג דתי אין ערך לו לאדישי־דת וחג סוציאליסטי כלא היה בעיני דעה אחרת וכד') יקשר חג־זכור את כולם, ישמש חג־האיחוד. לזכר החורבן כולם שותפים שווים. יזכרו ויחוגו מזכרת־נצח קדושיהם, צוואת־נצח הוריהם, חג־האיחוד. וכל הזכירות כרוכות בחג הזה: “רק השמר לך ושמר נפשך פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ובן יסורו מלבבך כל ימי חייך. והודעתם לבניך ובני־בניך”. "והיה בהניח ד' אלקיך לך מכל אויביך מסביב, בארץ אשר ד' אלוקיך נותן לך נחלה לרשתה, תמחה… לא תשכח… זכור!

ואולי תתחל תורת האנושיות החדשה מזה, שאבא יוביל את בנו לטרבלינקה — הסמל בא"י, שמה ישום הילד אויר זכרון־המות, ריח הדם הנקרש וטעם הגאז המר ויעוררו רעש וצער בפנימו, ויבחול באיש־חיה שביצע את השחיטה ויזדכך שמה בכבשן־הלב שלו ויצליח לקבור את חית־נשמתו עמוק עמוק מתחת לשכבת האנוש בתהומות־נפשו.

אגדה סקנדינבת מספרת: רועה צעיר ישב ביום־חורף קר וחילל בחלילו. סביב שלט כפור נורא, כל היקום נקפא. עבר איש לדרכו וצחק לרועה, למה יחלל וכל הצלילים נקרשים, אינם נשמעים ונבלעים בקור האכזרי. ענה לו הרועה “צדקת, אדוני, כנים דבריך וכן דברת. הצלילים נקרשים ונקפאים כיום בכפור האכזרי הזה. אבל לא לנצח חורף ולא לעולם עד קרח, ובא יום ועונת־קיץ תגיע לעולם ותזרח השמש לאנושות ואז תמיס את הכפור והקרח והצלילים הנקפאים יתחממו ויחיו מחדש ויגיעו לאזני האנושות וירהיבו את נפשם. ולא לחנם עבודתי, יש טעם לנגינתי”. מיליוני צעקות־זעזוע שיצאו מרבבות לבבות סוערים וגועשים ונקפאו בקרח־השקר של לבות החיה האנושית יימסו לאור שמש ההתעוררות האנושית. תזרח־שמש הצדק והצלילים הללו מצאו את תיקונם. וכשישמע כל עובר ושב, כל מבקר ובא, את צלילי הפטיש היהודי המכה על סדן־הברזל בבית־הנפח בטרבלינקה וכשיאזין כל מקשיב לצלילי המחדשות החורשות נירי־הכפר טרבלינקה ויתאים זה לעומת זה. ריח־עשן היוצא מאפר מיליוני־יהודים נשחטים מגבעת־הזכרון וריח־תבואה של שדות־ישראל מאידך, החלל הרועד מאנקת מתים על קדוש־השם ואויר־היצירה החופף ואופף את הכפר החדש, טרבלינקה, את כפר־החיים טרבלינקה, ותתחולל מהפכה בלבו וסערה בנפשו ויבין ויתפוס וירגיש שישנה “תחית־המתים” של החיים בחיים, שרצח יצר נצח, שוד יצר הוד, וסערה חוללה טהרה.

וצלילי אנחות מיליונים לא אבדו, נקפאו בחלל האדמה הזרה ובאו לתחיה בזריחת־שמש־מולדת, בזריחת שמשם במולדתם.

ויזכרו צאצאיהם צוואתם ויחיו. וחיו וייחיו הכל מסביב. להם ולזרים.

 

ז. אל תשכח    🔗

והכפרים שיבנה האיחוד לזכרון השליליות, שהביאה לחיוב, לאחוד, ישמשו לאות. והכרחי הוא בנינם, כי חלש הנה זכרון עמנו, זכרון הלאומי שלנו, עד שבמצוות־עשה נצטוו אבותינו: “זכור את אשר לך עמלק”, “מחה תמחה את זכר עמלק”. ללטוש־הזכרון והטענת מרץ־יצירה בחושים ובאורגניזמוס הלאומי ישמשו מעוררים כפרי־האיחוד.

כפרי־זכור.

החומר הגלמי הרמוני של “האיחוד” דלוי (משכבות עמוקות בנשמתנו, שנפלחה על ידי מעשי־התעתועים) נמצא במחסן־הרגש של כל יהודי. עיבוד אותו החומר חשוב מרפלקסים על המוח, מספקנות הגלותית ומסופיסטיות החלה שלנו, והמימוש (איחוד־העם) יביא הרמוניה בין רגש ושכל, בין חלום ומעשה.