נסעתי לנמל־התעופה להקביל את פניה של יוליה. היא באה להשתקע אצלנו דרך קבע, אחרי שנות מאבק עם עצמה, אחרי שנות היסוסים ושיקולי דעת. לא צעירה היתה, מאוד לא צעירה ובודדה היתה, בודדה מאוד, לא היה לה איש מלבדנו. את הקרובים לה ביותר הרגו.

נסעתי להקביל את פניה בלילה אפל. במברק הרשמי של הסוכנות המודיע על בואה צוין זמן הנחיתה, השעה עשרים ושלוש. הלילה היה חשוך מן הרגיל, לא מואר באף בדל אור של היישובים והערים הקטנות שלצִדי הדרך. רק מאוחר יותר שׂמתי לב לכך. נסעתי בבהילות, שלא לאחֵר, חס ושלום, את הַגעתה של יוליה, כדי שהיא – הבודדה כל־כך – לא תהיה צפויה לתוספת בדידות ברגע בואה. ואפילו ראיתי אותה, נמוכה ומוצקה, חובשת מגבעת עם סרט רחב מאוד (היא אהבה להתקשט במגבעות), ניצבת בפתח היציאה, מול המון אנשים שמחכים לשיבת הקרובים להם מעֵבר לים, כנהוג אצלנו – מטעמים שונים – יותר מבמקומות אחרים. ראיתי אותה עומדת בפתח, ממצמצת בְּעיניים קִצרות־רואי, מחפשת את פנינו. לא, אסור היה לי להרשות שהדברים יגיעו לידי כך. נסעתי בבהילות, נרגשת, מרוכזת בפגישה העתידה להתקיים אחרי שנים כה מרובות, ורק כשמצאתי את עצמי בכיכר שבחזית נמל־התעופה, שמתי לב לחשיכה הבלתי־רגילה. בכל אשר תביט העין, אף שביב אור. מה זה? מה זה? מדוע? – שאלתי את עצמי בבהלה, את עצמי, כי לא היה בכיכר איש מלבדי, ולא רק בכיכר, אלא גם הרחק, הרחק – נפש חיה אַין. נתקפתי פחד, כי בשלושים דקות הנסיעה לנמל־התעופה לבטח היתה בארץ צפירת אזעקה, הגם שלא היה לי יסוד כלשהו להשערות כעין זו ולא ידעתי כיצד זה פועל כאן. עדיין לא חוויתי אף מלחמה בארץ, לימים חוויתי אותן. רק מן הסיפורים ידעתי כי כל דבר פתאומי, בלתי־צפוי – טוב ורע – אפשרי כאן.

עצמתי עיניים והקשבתי אם לא מתקרב בשמים רעש מטוסים כמו ב־39 וב־41. אבל לא על אותן שנות מלחמה חשבתי, רק על ימי הילדוּת. בדיוק כך, בעיניים עצומות, רגילה הייתי להאזין לרחש הרוח ולרחש העצים שמעֵבר לחלון, בגן.

שקט בלתי־מוכר שׂרר בשמים ובארץ. להיכן, אם כן, נעלם המון מקבלי הפנים של החוזרים מעבר לים, הילדים, ההורים, הדודות ובני־הדודים, מדוע שׂוררים הריק והחשיכה?

יוליה המסכנה, חשבתי, כמה עצובה, ממש מדאיגה, התפאורה ברגע כה חשוב בחייה? זה לא מגיע לה. יותר מדי עצבונות ידעה בחייה. עצבונות? טרגדיות.

ממש באותו רגע מָשך את תשומת־לבי לוח מואר של שעון גדול. הוא היה קבוע מעל לכניסה אל אולם נמל־התעופה והאיר באורו הלבן של הירח. לא ראיתיו קודם מעולם – הוא צף ועלה כמו הירח מבעד לעננים. מחוגיו הצביעו על השעה – 23. רצתי במדרגות התלולות (גם אותן לא זכרתי) ודחפתי את הדלת המסתובבת, המוליכה – כך הייתי סבורה – אל אולם הנחיתות וההמראות, מוכנה לחזוֹת בנערות צעירות ויפהפיות, ארוכות־רגליים ודקות־מותן, בחולצות פסים או נקודות מגוהצות בקפידה, עם צעיפים דקים, קשורים בגִנדור סביב הצוואר, נערות קלות־תנועה וטיפ־טיפה שחצניות, כיאה למי שנמצא בקשר קרוב עם חלל העולם.

מעבר לדלת לא היו נערות, היה חדר מואר קלושות ומתחת לקיר מכתבה בסגנון ישן. אשה לא צעירה שטפה את הרצפה, פניה עייפות.

– נמל־התעופה סגור – אמרה האשה – כל המטוסים כבר הגיעו.

הבעתי פליאה. – איך זה יכול להיות. יוליה אמורה להגיע בשעה 23. אני מחכה לה.

– נמל־התעופה סגור – חזרה ואמרה האשה – והשעה 23 חלפה לפני רגע. אחר־כך הורתה לי בנימה לא אדיבה במיוחד לצאת.

*

למחרת נסענו לקחת את יוליה בארבעה – אחותי, בעלה, ב. ואני – אחרי שבדקנו פעם נוספת את שעת הנחיתה של המטוס, השעה עשרים ושלוש, כמו אתמול, אבל רק לכאורה, כי זמן יום האתמול אינו זהה לזמן של היום. צריך, אם כן, להפסיק לחפש קשרים ואותות נבואיים – אמרתי בלי קול (כי לעצמי אמרתי), אבל לשווא. עדיין שרויה הייתי בתחום ההשפעה של ליל אמש ובואה, שלא התגשם, של יוליה פסע בעקבותַי, צעד אחר צעד.

משני צִדי הכביש אורות מנצנצים של יישובים, מעל לנמל־התעופה הבהק לבן, שהולך ומלבין ככל שקרבים אליו, דוחק במִגרש־החנייה, המון אדם ביציאה. כל היום ביקשתי: בואו נקדים לנסוע, על כל מקרה שלא יבוא, הרי אי־אפשר לדעת מה יכול לקרות, אמרתי פעם אחר פעם, והם – אחותי, בעלה וב. – משכו כתפיים, שאלו מה אִתָך ואפילו אטמו את האוזניים, אבל הם נכנעו בסופו של דבר. על גבי מסך המטוסים הנוחתים אין זכר למטוס של יוליה. נו, הנה לכם, האם לא אמרתי שהכל יכול לקרות, גם זה שהטיסה בוטלה ויוליה לא תגיע גם היום, אלא אם כן – חשבתי פתאום – היא הגיעה קודם ועכשיו היא עומדת ביציאה, ממצמצת בעיניה קִצרות־הרואי, מחפשת לשווא את פנינו. ודווקא את זה צריך היה לחסוך ממנה, ממנה שהזמן ההוא – זמן הלאגרים והבונקרים – פָּצע אותה עד היסוד, עשק, הותיר בצד. ב. רץ למודיעין, במהירות רץ ובמהירות חזר.

– היא הגיעה! – הוא קורא – כמו שהיה כתוב במברק של הסוכנות, עם קבוצת עולים, הם באולם הנוסעים הנכנסים.

ליד קיר הזכוכית שמעברו נמצא אולם הנוסעים הנכנסים אין דוחק, אנשים ספורים מחכים לקבל את פני העולים החדשים. האולם ריק. מסלול המטענים הנע דומֵם. באחורי האולם, בקצה השני, ניצבת קבוצה קטנה של אנשים. אנחנו מחפשים את יוליה ומוצאים אותה, בזו אחר זו, פעם אחר פעם – וכל הפעמים מדומות. כל אשה נראית לנו יוליה, אף אחת איננה היא. אנחנו עומדים, עינינו תרות. עד שפתאום משתרבב מאחורי העמוד, הרחק מקבוצת העולים, סרט של מגבעת גדולה וכבר אין ספק, זו היא האוהבת להתקשט במגבעות.

ומיד אחרי סרט המגבעת דמות נמוכה ומוצקה במעיל חורף ארוך ועם סיגריה ביד. היא מעשנת בעצבנות, גומרת אחת, מדליקה שנייה. מתירה את כפתורי המעיל החורפי ורוכסת אותם בחזרה. פותחת את תיק היד, מחפשת משהו, לא מוצאת. ניצבת בודדה בריק של האולם הגדול, אנו מביטים עליה מבלי להוציא הגה. היא אובדת־עצות. אנו מביטים עליה בלי להוציא הגה. אחר־כך אני לוחשת במישרין לאוזניו של ב., כמי שגילה איזה סוד: אתה יודע, כרגע היא מזכירה את יוליה מאותם זמנים, היא נראית כמו אז, כאשר… כמו באותו יום… איני מסיימת, אני מחכה שב. יכחיש, ישלול, אני רוצה שיכחיש, אַת הפסיקי, אַת תמיד… אבל הוא שותק, מהנהן בראשו, מהורהר עמוקות.

אנו מחכים לה ליד היציאה. היא בין אחרוני היוצאים. דוחפת לפניה עגלת מטען שעל גבה שתי מזוודות. עדיין אין היא רואה אותנו. היא נעצרת, מוחה במטפחת את הזיעה מן המצח, עומדת והמטפחת על פניה. אפשר, אם כן, שלא את הזיעה מחתה?

עוד רגע והיא אוחזת בזרועותינו, מאריכה בחיבוק. מתחת לסרט של הכובע נגלים פניה – לַחים, היא הזקינה. אנחנו שואלים בדאגה: – אַת מרגישה טוב? איך עברה הנסיעה?

– עכשיו כבר טוב, עכשיו כבר טוב – היא עונה, וכעבור רגע מוסיפה:

– רק האיש הזה שישב על־ידי במטוס… המסכן הזה שסיפר כל הזמן מה עבר עליו בשנים ההן. הוא לא היה מסוגל להפסיק לדבר (אומרת לנו יוליה), הוא היה מוכרח לדבר. היא רצתה להתגונן, לא רצתה לשמוע – אבל הקשיבה והזמן ההוא נפל עליה כמו מפולת. היא שוב היתה שם… שם, אז… שתיקתנו נמשכת רגע ארוך. ראשונה קוטעת אותה יוליה – היא שואלת מה עם עץ השִקמה המוּכר לה ממכתבינו, זה העץ הציורי, המסועף, שצומח קרוב לבית, והאִם הספסל שעמדו להציב בצִלו כבר עומד. “שם אשב, שם אקרא ספרים…”

אנחנו נכנסים למכונית. נוסעים.