מוקדש
לקונגרס הציוני הכ"ב בארץ־ישראל
* * *
מטרתי היא:
להמציא לכל איש מישראל השקפה ברורה ומקיפה על היסודות, הנחיצות והאפשרות של מדיניות לאומית יהודית;
להוכיח לכל יהודי דתי, שעקרוני דתנו ואמונתנו לא רק שלא מתנגדים למדיניות לאומית יהודית, אלא מחייבים אותה;
לאפשר לכל מי שדוגל בשם האידיאה הלאומית־היהודית לדעת “מה להשיב” לאלה, שמבטלים את תקוותינו הלאומיות או ממעטים את דמותן;
ובעיקר – לרכּז בשטח קטן שיטה מלאה ושלמה של גופי הלכות, המהוות את התוכן של מדיניות לאומית יהודית בריאה.
בהרצאתי לא תמכתי יתדותי על האנטישמיות ועל השואות שבקורותינו בעבר ובהווה. אי־אפשר היה, כמובן, לא לנגוע בהן; ברם אדיר חפצי הוא להראות לקורא שהמדיניות הלאומית היא דבר הנובע באופן טבעי ואורגני ממהותם של חיי־עם בעל־תרבות ושבמצבנו אנו, כשאין לנו שום כוח של כפיה ואונס לגבי אישי אומתנו, מחובתו של כל בן־אדם מישראל להשתתף במחשבה ובפועל בדאגת היום והמחר של האומה, במסגרת של שיטה מדינית מסוימת.
שיטתי היא די פשוטה, שווה לכל אדם המצויד בהשכלה אלמנטרית. אם אזכה, אפרסם, בתור השלמה והמשך למסה הנוכחית, עבודה מקיפה על המדיניות העולמית, שבה אדגים את עמדתנו במדיניות זו; וכן גם על הבעיות הכלכליות והסוציאליות המנסרות בעולם ובעולמנו.
אחרי ספרו המצויין של אברהם לוינסון על קורות הלאומיות העברית, עשיתי, כמדומה, במסתי זו נסיון ראשון לנסח שיטה של המדיניות היהודית. הלואי שיבואו אחרים וימשיכו וישלימו אל המלאכה.
ירושלים סיון תש"ו
ש. ב. פ.
פתח־דבר 🔗
בחיים הרוחניים־הקיבוציים של עם ישראל מוצאים אנחנו ערכים נשגבים, שכל העולם נהנה מהם וחי עד היום על פירוריהם. תורת המוסר שלנו נעשתה, ואם גם בצורה קלושה ומטושטשת, קנינם של מאות מיליונים של נוצרים ומושלמים. תורת מוסר זו היא שעמדה לנו במסיבות השונות של גלויותינו, ואנחנו היום עומדים וקיימים, למרות הצרות והרדיפות, שכמעט לא פסקו נגדנו מימות נבוכדנאצר, בלשאצר וטיטוס עד היום הזה. יש בנו אוצר גדול של מדות טובות, כגון: חיי משפחה כשרים ויפים, פעילות ערה ויעילות מוצלחת בחיים כלכליים, אגואיזם משפחתי בריא, זיקה תמידית לתורה (כשמביאים בחשבון את השדרות שנשארו נאמנות ליהדות המסורתית, המהווה בכל אופן את השבט העיקרי שלנו), הערכה והערצה לחכמה ודעת, כשרון הסתגלות יוצא מן הכלל וכו' וכו'.
ברם, בכל מערכת הערכים הללו חסר דבר אחד: הבנה בשביל הנחיצות של פעולה תמידית […]1 ומחושבת לטובת הגוף והנשמה […] האומה בכללותה ובפרטיה. כלומר, החסרון הגמור של מדיניות לאומית. אמת הדבר, שהתורה ובעיקר חיי תורה, מבטיחים את קיום האומה, אבל הם מבטיחים את הקיום הפסיבי, את המשכת החיים האומתיים על יסוד של אינרציה ואי-פעולה, אך לא את יצירת הדברים הנחוצים במובן החמרי, הכלכלי והמדיני לחיי האומה. אפשר לאמור, שחוסר פעולה זה הוא, אם לא המקור היחידי, אבל בכל אופן המקור הראשי להרבה אסונות צבוריים ולאומיים שבאו עלינו במשך הדורות האחרונים, ושאפשר היה להתגבר עליהם ולמנוע אותם, לכל הפחות, בחלק.
את הענין הזה נבין בבהירות יתרה, אם נעשה את הנסיון ההיסטוריוסופי הבא:
נתאר לנו לרגע שזכינו ונשארנו בארצנו, ארץ אבות, ללא כל חרבנות וללא כל זעזועים של גירושים וגלויות.
אין שום ספק, שממשלתנו בממלכה כזאת היתה צריכה לנהל איזה מין מדיניות, כי אין אומה יכולה להתקיים בלי מדיניות (תקופות כימי “שפוט השופטים”, כשכל איש עושה את הישר בעיניו, אינן יכולות להמשך לעולם ועד). הממלכה היהודית, שלא נפסקה ע"י הירבעמים ולא ע"י הנבוכדנאצרים והטיטוסים, היתה מנהלת מדיניות לאומית ישראלית, המתחלקת לכמה ראשים, כגון: פיננסית (מסים, סדרי מטבעות וכספים, אוצר המדינה, תקציב המדינה), צבאית־מלחמתית להגנה כלפי חוץ, כלכלית חיצונית (מכס, קשרי מסחר עם עמים אחרים), מדיניות ימית (צי של מסחר ושל מלחמה), חקלאית (עזרה ופתוח ענפי חקלאות שונים), השכלתית (בתי ספר מכל המדרגות, פיתוח לימודי התורה, פיתוח המדעים, תמיכה בלומדים, סופרים וספרות), משפטית (שופטים, שוטרים, בתי סוהר לפושעים, תחוקה בהתאם לדיני התורה), אמנותית (פתוח האמנות הלאומית והכללית), וכו' וכו'.
כל ענפי המדיניות האלה היו מחייבים, ראשית, שיהיה נמצא מעין מוח מרכזי של האומה באישיות המלך ובאנשי הממשלה השונים והמרובים, שעליהם היתה מוטלת ההנהגה של המדיניות המסונפת והמסועפת; שכל האומה תבין ותרגיש בצורך המדיניות הזאת ותמציא למנגנון המרכזי את האמצעים הנחוצים ואת האנשים המוכשרים והמיועדים לצרכי המדיניות הממלכתית. מובן גם כן, שהמוחות הכי טובים שבנו היו צריכים לייגע את עצמם ללא הרף לשם בחינת השיטות השונות שבכל מקצועות המדיניות הממלכתית בשטחי הפיננסים, הצבא, החקלאות, המסחר, התעשיה, הפדגוגיה, ההתישבות (עם היושב על אדמתו מתרבה ודרושה לו התפשטות), וכן הלאה. ענינים אלה מהווים מדעים ענקיים, המעסיקים בכל העולם רבבות אנשים וגם בממלכת ישראל היו תופסים מקום גדול ורחב בעולם המחשבה והמעשה, כי בלעדיהם אין קיום למדינה משוכללת ומסודרת, העומדת על גובה הזמן וההתפתחות. אנשי המדע היהודיים היו כמובן עומדים בקשר עם המדע העולמי והיו מנצלים את הנסיונות והתוצאות של עבודת עמים אחרים לטובת עמנו וארצנו.
ועכשו, כשלא זכינו ובאו עלינו האסונות של ירבעם, סרגון, נבוכדנאצר וטיטוס, ואנחנו נתפזרנו לארבע רוחות העולם, כלום פטורים אנחנו מעול המדיניות האמיתית, המחושבת והמכוונת כלפי האומה כולה?
בדורות הראשונים של הגלות האחרונה באמת היתה לנו מדיניות כזאת (כמו שהיתה גם בגלות בבל הראשונה). היא התגלמה באישיותיהם של ראשי גלותא השונים. מובן, כי בימים החשוכים והטרופים של התקופות הללו אי־אפשר היה לחלום על מדיניות יסודית, היקפית, שיטתית, מדעית, העוברת מדור לדור בקו התפתחותי מוצלח. אבל המחשבה המדינית היתה קיימת. מצד אחד היתה מגלמת את הדאגה של איזה מרכז (חצר הריש גלותא) בשביל הקבוצים השונים של עם ישראל בארצות השונות, ומצד השני היה קיים גם הרגש של סולידריות אמתית של כל הקבוצים האלה, של השתעבדות נפשית למרכז הנראה לעין באישיותו של הריש גלותא.
לאסוננו גם שארית הפליטה הזאת של מדיניות מרכזית כזו נחרבה כשמשרת הריש גלותא פסקה ועברה מן העולם, כי עמה חלפו ועברו מעולמנו המחשבה והמעשה של מדיניות אמיתית יהודית. הצטמצמנו בהכרח למדיניות תרבותית־דתית, שהתנהלה כאילו מאליה בכל ארצות פזורינו. עלינו להביא בחשבון את מצבנו הפוליטי הנורא, בתקופות ההן, וכמובן בתנאים כאלה קשה היה לחלום על מדיניות אמיתית מקיפה. ברם, אם פסקה האפשרות, לא נעלם הצורך במדיניות ממין זה, אלא שהועממה והופסקה ההרגשה בצורך כזה. ההרגל וההסתגלות הטבעית לחיים לאומיים – ללא מדיניות לאומית, הולידו גם את ההרגל לחוסר מדיניות כזו. ולא עוד אלא שבמשך הדורות האחרונים נבראה תיאוריה שלמה, שגם מצד התורה והדת (ראה השקפותיהם של אישים מהיהדות החרדית) וגם מצד השכל וההגיון (ראה השקפותיהם של מתבוללים אי־דתיים) אסור שתתקיים מדיניות לאומית יהודית. תיאוריות אלו, הביאו לידי כך, שבשדרות הרחבות של האומה, שאין להן חלק לא בתורה ולא במדע, הומת הרגש של צורך מדיניות לאומית מרכזית ושל השתעבדות למרכז לאומי, חסרה הדאגה למחר ההיסטורי.
במסה זו שמתי לי למטרה לתת לכל איש ואשה מישראל את האפשרות להשכיל ולהבין את הצורך במדיניות לאומית יהודית ולסקור בעיני שכלם את היסודות והכוונים שבה. עם שיש לו טענה, שהוא בעל תרבות, אינו יכול להתקיים ללא מדיניות לאומית. בפעם הראשונה בחיי עמנו אני מנסה כאן לנסח את הקוים הכלליים של מדיניות לאומית יהודית, והיות ואצלנו אין במציאות כח מדיני ממשלתי לאומי, וכל כחנו הוא בזה שכל אחד ואחד מרצונו הטוב מצטרף לפעולה הלאומית המחושבת והמתוכנת לטובת האומה כולה, גמרתי בדעתי לכתוב את הדברים בפשטות שבפשטות, ללא כל התרחבות והתעמקות מדעית, כדי שכל איש פשוט יוכל להבין ולסדר את מחשבותיו בכוון הצרכים והתועלת של כל האומה. אני פונה לשכל הפשוט בדברים פשוטים, נוחים וקלים להבנה.
כל הדברים בספרי זה מכוונים לזמן הנוכחי, ולא לזמן שתתקיים בו מדינה יהודית.
פרק ראשון: המושג “לאום” במובן המודרני 🔗
א.
בשפה העברית המלים: עם, אום, אומה, גוי, לאום, הם שמות נרדפים, המציינים בקרוב מושג אחד. כל הסופרים והספרים השתמשו במלים אלו בלי הבחנה מדויקת ביניהן, והסופרים והקוראים מבינים בכל אחת מהן קבוץ ניכר של בני אדם, הנפרד מקבוצים אחרים על ידי סימן או סימנים הניכרים לעיני כל מסתכל. העם, האומה, הגוי או הלאום מורכב ממספר גדול של משפחות, ואפשר גם ממספר גדול של שבטים המכילים בקרבם משפחות (בתי אב) רבות. השבט נבדל ונפרד מחברו על ידי מוצא מאב ראשון אחד ומהווה כעין משפחה גדולה אחת, שבה זכר האב המשותף חי וזכור ע"י צאצאיו. ברם, השבט אינו עם, מפני שהוא קטן במספר והוא מתחבר עם שבטים אחרים, הקרובים לו קרבת לשון ותרבות לעם אחד, גוי אחד, אומה אחת או לאום אחד.
בנוגע למלה “לאום” יש שהוא משמשת בספרות העתיקה שם נרדף למלה שבט, וכן גם המלה “גוי”, כמו שמבורר מכמה מקומות בספר בראשית ומהרבה מקומות בתנ"ך. ברם בספרות העברית החדישה נתגבש המובן של המלה “לאום”, ופירושה היא עכשיו כמעט בהסכם כל הסופרים בספרים ובעתונות, שוה למלה נַציה. המלה הזאת מציינת בשפה הגרמנית (נאציון) עם די גדול, היוצא מגדר שבט, והמסתמן מקבוצים עממיים אחרים ע"י סימנים הנראים לעין, שעליהם נדבר להלן.
ידוע שהמלה nation מציינת בשפה האנגלית מושג שונה מהמובן הזה בגרמנית. באנגליה נוטים לייחד את המושג לאום (נציו) רק לתושבי ממלכה אחת, ומי שגר באנגליה הוא אנגלי, הגם ששפתו היא למשל, אירית, בתנאי שהוא נתין אנגלי. ברם, בעברית, כפי שאמרנו, המושג לאום הוא מגובש באופן דומה לשפה הגרמנית (וגם בפולנית ובשפות אחרות) לקבוץ המובדל מקבוצים אחרים ע"י סימנים ידועים. באנגלית מכוונת יותר למושג המגובש הזה המלה: nationality.
ב.
נחוץ לדעת, שלמושג “לאום” במובן המפורש למעלה יש ערך מעשי חשוב. המשפט בין־הלאומי מכיר בתור אישיות בעלת זכויות וחובות בין־לאומיות רק מדינות, ובמדה מצומצמת גם לאומים, כגון בנוגע לזכויות מיעוט, אבל לא בזכויות של שבטים. ולא רק בשטח בין הלאומי כי אם גם בתוך אותן הממלכות, שבהן נמצאים לאומים שונים וחלקים מהם, חשוב לדעת, אם קבוצה מסויימת היא בחזקת לאום, ואז יש לקבוצה כזו זכויות לאומיות מסויימות בתוך הממלכה, או שהקבוצה הזאת אינה לאום ואין לה זכויות לאומיות. הדברים הללו יתבררו לנו, כשנבין את מהותו של המושג לאום עפ"י סימני ההיכר שלו, ועל יסוד הדוגמאות שנביא להלן.
הגבול בין שבט ללאום. 🔗
ג.
ההבדל בין שבט ולאום הוא כמותי. השבט הוא קטן במספר והוא מכיל בקרבו לכל היותר מאות או אלפים מעטים של נפשות. השבט אינו מהווה כח, לא במובן החמרי ולא במובן הרוחני־התרבותי, שיוכל לעמוד לעצמו בפני רוחות מצויות או אינן מצויות של ההיסטוריה, ואם יפגש עם גוי או עם או לאום אחר ותפרוץ איזו שהיא התנגשות עם כח ממין זה, הרי השבט יכנע ויעבור מן העולם. משום כך היו השבטים תמיד מתאחדים עם שבטים אחרים הקרובים להם בשפה ובמוצא וכשהגיעו יחד לאיזה כח קיים ויציב, הגיעו כל השבטים האלה למדרגת עם או גוי או לאום.
הסימנים המפרידים בין לאום ולאום. 🔗
ד.
למן הרגע שע"י התאחדות המשפחות והשבטים השונים לעם אחד קמו עמים בעולם, היו העמים האלה נבדלים ביניהם ע"י סימנים ניכרים ונראים לעינים. סימנים כאלה היו: השפה, התרבות, כגון מנהגי חיים, אמונות ודעות, דרגת התפתחות בחקלאות, במסחר, מלאכת יד ותעשיה, במשטר החברתי, המשפטי והממלכתי, וכן גם ע"י הארץ, היינו, שטח האדמה התפוס ע"י העם, הגוי, הלאום.
בין הסימנים האלה הסימן הכי מובהק הוא השפה. כושר הדבור הוא המתנה הכי חשובה שנותנת החברה לבני אדם. בלי חיים חברתיים אין מקום לדבור ושפה. ע"י השפה המשותפת נעשים אפשריים החיים המשותפים של העם, וכשאין שפה משותפת אין אפשרות ליצירת תרבות משותפת וכל אביזריה.
ברם אין לקבוע מסמרות ולאמור, שבמקום שיש שפה אחת, יש עם אחד. הנה זה יותר ממאה וחמשים שנה יש לפנינו דוגמא של שני עמים מובדלים, בעם האנגלי החי באנגליה והעם האמריקאי שחי בארצות הברית, הגם שיש להם שפה משותפת. שניהם דוברים אנגלית, אבל שניהם מרגישים את עצמם לעמים נפרדים. כאן הכריע היסוד המדיני על היסוד הלשוני. ועל יסוד העצמאות המדינית העם האמריקאי הוא עם ולאום בפני עצמו ולא חלק של העם האנגלי. כן יש שחושבים, שתושבי שויצריה הם לאום אחד, הגם ששם קיימות קבוצות המדברות בשלש שפות (גרמנית, צרפתית, איטלקית). מצד השני, דוברי גרמנית, או צרפתית או איטלקית הגרים בשויצריה אינם מרגישים את עצמם (ברובם הגדול) לחברים של הלאום הגרמני, הצרפתי או האיטלקי. גם כאן ההבדל הממלכתי־המדיני נתברר כיסוד יוצר לאומיות. דוגמא כזאת ראינו גם ביחס שבין האומה ההולנדית בהולנדיה ובין ההולנדים שבדרום אפריקה ויש עוד מקרים כאלה.
ה.
ברוב המקרים בעבר ובהווה הצליחו העמים־הלאומים להסתדר ולהתארגן בממלכות עצמיות ואז אין שום ספק שהם לאומים במובן המשפט בין־הלאומי. ברם יש שהצלחה כזו לא האירה פנים לעמים, ובמקרים כאלה מתעוררים ספקות בנוגע לתכונתם כלאומים. מקרה כזה היה לפני המלחמה העולמית הראשונה בעם הנקרא עכשיו אוקראיני. אז היו הרוסים טוענים שהעם האוקראיני הוא רק חלק מהעם הרוסי. גם בתוך העם האוקראיני בעצמו היתה קבוצה הגונה של אנשים, שקבלו את ההשקפה הזאת והצטרפו לאומה הרוסית, והם שמרו רק בהגבלה ובצמצום ידוע על הבדלים שבין השפה האוקראינית והרוסית. כיום הרוסים הזניחו את טענותיהם אלו והעם האוקראיני מוּכר בתוך הממלכה הסוביטית כעם העומד ברשות עצמו. מקרה מענין ראיתי לפני המלחמה הגדולה בקבוצה סלאווית אחת, שקראה לעצמה בשם “וונדים” ושהיא חיה על הגבול שבין הונגריה ואוסטריה (אם היה להם איזה קשר עם הוונדים, שחיו לפני כאלף שנים במזרחה של גרמניה, לא הוחוור לי). הם היו מדברים בבתיהם ובמשפחותיהם בשפה סלאווית, ברם כולם היו מרגישים את עצמם כמאדיארים (הונגרים), ומשום כך לא היו מורים את שפתם בבתי ספר ולא דרשו דבר כזה מהממשלה ההונגרית.
מענין הוא המקרה של הטשכים והסלובקים. לפני המלחמה העולמית הראשונה לא היו שתי הקבוצות האלו עצמאיות במובן הממלכתי. הטשכים נמצאו אז בחלק האוסטרי והסלובאקים בחלק ההונגרי של המונרכיה האוסטרו־הונגרית. הסלובקים בעצמם היו מחולקים ביניהם ובין עצמם אם הם מהוים לאום מיוחד או רק חלק מהעם הטשכי. מייסדי הממלכה הטשכו־סלובקית המציאו את המושג של לאום טשכו־סלובקי (מפני קרבת השפות), ברם לא כל האומה הסלובקית הסכימה לכך והסכסוך הזה הביא לידי כך, שכאשר קם היטלר, הלכו הסלובקים בחלק גדול אחרי שיטת הכומר הלינקא והכריזו את עצמם כעם עצמאי.
יש עוד מקרים דומים לאלה בכל העולם.
ו.
עלינו לדעת שההכרה הלאומית במובן המודרני היא דבר שנתחדש ב־150 השנים האחרונות. אמת הדבר, שמאז ומעולם היו עמים ולאומים, וכל עם ועם הרגיש את עצמו נבדל ונפרד מעמים אחרים. ברם, הרגש הלאומי לא היה כל כך מגובש ובולט ולא שלט ברוחות כמו היום. די להזכיר את הדוגמא של העם היוני העתיק. אין שום ספק, שכל היונים של הזמן העתיק היו בני שפה אחת. ההבדלים בשפה ששררו בין קבוצות שונות שלהם היו הבדלים של ניב (דיאלקט) ומבטא, אבל ביסוד היתה שפה משותפת לכולם. יחד עם זה היה קיים בין היונים הרגש של שותפות בתרבות ודת, מה שהתבלט בדתם ובמנהגים בשעת המשחקים הכלליים, שבהם יכלו לקחת חבל רק יוונים ולא בני עמים זרים (שהיו קוראים להם “בארבארים”). למרות הרגש הזה, שהיה כל כך נפוץ בארצות יון, לא הגיעו היונים לאחדות ממלכתית. להיפך, היו תמיד מפולגים לממלכות קטנות, שלא פסקו המריבות ביניהן, ולפעמים נלחמו האחת עם חברתה במרירות ובשנאה גדולה. רק כשקמה במוקדון ממלכה, שנתיניה לא היו באמת יונים אמיתיים, עלה בידי מושליה לאחד כל יון תחת ממשלתם, בהשתמשם בכח הזרוע וטכסיסי מלחמה קשים, וגם האחדות הזאת התפוררה אחר כך, והביאה לכניעתם של היונים תחת עול הרומאים. הדוגמא הזאת, כמו הדוגמא של התפוררות מלכות בית דוד ושלמה לשתי ממלכות יהודה וישראל, מראה, שהחוש הלאומי לא היה מפותח כלל וכלל בזמנים קדומים, והרבה דוגמאות כאלה היו בהיסטוריה גם בימות הבינים ובתקופה החדשה. רק במאה וחמשים שנה האחרונות התחילה פועלת ההרגשה הלאומית. היא התבלטה בשני כוונים: בכוון אחד שואף כל לאום להתאחד ולהשיג עצמאות ממלכתית, ובכוון השני נתרבו המקרים, שהלאום שאף לבלוע בתוכו אלמנטים עממיים אחרים, הן במובן הלאומי (על ידי התבוללות) והן במובן הממלכתי ע"י הטלת שלטונו עליהם. באותו הזמן השאלה, אם קבוצה זו או אחרת מהווה לאום או לא, התחילה מקבלת חשיבות ממשית ויש מקרים שקבלה למעשה צורות חריפות מאד (זכורות, למשל, התגרות והסכסוכים שלא פסקו בין העמים שהשתייכו למונרכיה ההבסבורגית, ועוד).
ז.
נשאלת השאלה, מי ומה מכריע במקום שיש ספק בנוגע לתכונתה של קבוצה עממית, אם היא צריכה להחשב כלאום או לא. בנדון זה אין בעולם שום בית דין או אינסטנציה גבוהה, שתהיה בת סמכות להוציא פסק דין ולהכריע ולאמור שהקבוצה הנדונה היא לאום או לא. בענין זה אין “פוסקים אחרונים”, שמפיהם אנו חיים. מכריעים בדבר בשורה הראשונה העמים והלאומים עצמם, ורק בשורה השניה טוב ומועיל גם לשאול, מה אומרים חכמי המדיניות, ובעיקר מה אומרים עמים ולאומים אחרים.
הדברים דומים בזה לשאלת האישיות היורידית במשפטים. ידוע, שבהרבה משטרים משפטיים מכיר המשפט לא רק באישיות פיסית (יחידים, פרטים), כי אם גם באישיות קבוצית, קולקטיבית או, כמו שאומרים, יורידית, כגון אישיות של ערים, חברות, מוסדות וכדומה. ואם תשאל, מהו הסימן של האישיות היורידית, אזי לפי דעתם של הרבה מחכמי המשפט הסימן המובהק הוא, אם יש לקבוצה או למוסד מנגנון מסודר, שיכול לתת ביטוי לרצון קבוצי, כי המושג אישיות משפטית תלוי בקיום רצון משפטי ובאפשרות לתת בטוי לרצון זה. והנה מגדירים את המושג לאום כאישיות בין לאומית, וגם כאן הדבר המכריע הוא, אם יש בקבוצה עממית הנדונה רצון לאומי או לא. אם יש ברוב אישי הקבוץ האנושי הרצון האמיץ, שהקבוץ יתקיים לזמן בלתי מוגבל לעתיד כחטיבה מיוחדת לאומית, אם הרצון הזה מתבטא בפעולות ובמאמצים הנראים לעין, כמו למשל, בצורה של התגברות על מכשולים, מלחמות, מרד נגד שולטים, שמירה עקשנית על חיי תרבות מסויימים וכדומה, הרי יש כאן חומר מתאים ללאום, והחומר הזה הולך ונעשה לאום בתנאי, שיהיה קיים אורגן או גוש קבוצי, שיש ביכלתו לתת בטוי לרצונו של הקבוץ להתקיים ולעמוד כחטיבה מיוחדת בעולם המציאות. במלים אחרות: שאלת קיומו של לאום תלויה בשאלת קיומה של מדיניות לאומית בתוך הקבוץ העממי, כי אם אין לקבוץ עממי שום מדיניות לאומית, אז אין שום אפשרות לדבר על עם, גוי או לאום. יש כאן עדר, המתאחד ע"י אינסטינקט עור, אבל מתפורר ומתפרד ברוח מצויה חזקה או אפילו חלשה. למושג זה של מדיניות לאומית, החשוב בשביל קיום האומה, נקדיש פרק מיוחד.
פרק שני: מדיניות לאומית מהי? 🔗
ח.
כשמדברים על מדיניות לאומית, צריך להבחין בין הזמנים הקדומים ובית תקופת הלאומיות, המתחילה פחות או יותר בזמן המהפכה הצרפתית שבסוף המאה הי"ח לספה"נ. בכל התקופות הקודמות היו העמים מנהלים מדיניות לאומית, אבל אז היתה חסרה עפ"י הרוב (לא תמיד!) ההכרה הלאומית הברורה וגם השאיפות הלאומיות המוגדרות והמסוימות. אין שום ספק, שהמצרים, הבבלים, האשורים, הפרסים העתיקים היו מתנהגים עפ"י שיטה מסוימת שאפשר לקראה בשם מדיניות לאומית. אצל הרומאים קבלה המדיניות הלאומית בכמה וכמה הזדמנויות של תולדותיהם צורות בולטות ומוגדרות וההיסטוריון יכול היום לנסחה באופן ברור ומסוים כמדיניות לאומית. אותו הדבר אפשר לאמור על מדיניותם של הרבה עמים אחרים. ברם המדיניות הלאומית הזאת לא היה בה אותו הגוון הספציפי של המדיניות הלאומית של הזמן הנוכחי, מפני שגם ההכרה הלאומית לא היתה די ברורה באותם הזמנים. כן למשל העניקו הקיסרים הרומאים את זכות האזרחות לכל תושבי האימפריה הרומית, הגם שהם לא היו רומאים כלל וכלל, והמדיניות של הקיסרים היתה לרוב המדיניות של האימפריה הרומית ולא של לאום רומי. כיום, כשהלאומיות נכנסה כאידיה ברורה ומסוימת לתוך ההכרה של העמים, אפשר להגדיר את המושג מדיניות לאומית כזה: מדיניות לאומית היא שיטה מסוימת של התנהגות ופעולות תדירות של אישי האומה, תחת הנהגה מסודרת, שתכליתן היא להבטיח את קיומה החמרי והתרבותי של האומה לדורות לגבי כחות מהרסים ומפריעים מן החוץ (לפעמים ע"י הריסת הכחות האלה בכח החרב) ולהרים את המצב התרבותי, הכלכלי והציביליזציוני של האומה בדרך של התפתחות בלתי פוסקת לדרגא הגבוהה ביותר במדת האפשרות.
אפשר לקבוע, שכיום רק לעמים או שבטים הנמצאים על הדרגא הכי נמוכה בתרבות וציביליזציה, אין מדיניות לאומית. ידוע, ששבטים כאלה אינם דואגים ליום המחרת ואינם יודעים מדת החסכון מהי. בשעה שיש להם מזונות לרוב, הם זוללים בלי גבול וביום המחרת הם סובלים חרפת רעב. עמים כאלה, כמובן, אין להם דאגת המחר גם במובן העממי, הלאומי. רק עמים שכבר יצאו מדרגת הפראות, מתחילים להקדיש תשומת לב מיוחדת לעתידם בהתאם לצרכיהם ולשאיפותיהם וגם למצב בטחונם בהווה ובעתיד ביחס לעמים אחרים. הם בונים להם שיטה של מדיניות לאומית כמו שהגדרנוה.
ט.
כיום, המדיניות הלאומית, בשעה שהיא מופנית כלפי חוץ, מביאה בחשבון, שתמיד מרחפת על האומה הסכנה, שעם אחר או עמים אחרים ישתלטו עליה, וינצלו את ההשתלטות הזאת לשם שעבודה של האומה הנכנעת או גם להרוס את קיומה ולהכחידה מן העולם. ההיסטוריה מורה, שסכנה זו היא תמידית ואינה פוסקת, וכלל גדול היה תמיד בחיי העמים, שאם רק נראית איזו חולשה בחיקו של עם איזה שהוא, תיכף נמצא עם אחר המוכן ומזומן לנצל את החולשה הזאת לטובתו ולרעת האומה החלשה. המקרים שעם אחד השמיד את חברו היו שכיחים בימים עתיקים, וגם בדורותינו־אנו אנחנו עדים לפעולות אכסטרמינציה (השמדה, הרג ואבדן) מסוג זה בין עמים (ראה קורות הארמנים, או עמים אפריקאיים). היושר והצדק בחיי העמים הם דברים נדירים מאד. המשל הרומי שבן אדם הוא כזאב לחברו (homo homini lupus), אינו מתאים היום יותר במובן הגס שבדבר, אבל בחיי העמים המשל הזה הוא גם כיום אמתי. אם ברגע היסטורי מסויים העם החזק אינו מראה נטיה להשתלט על אחרים, אין שום בטחון, שברגע היסטורי אחר לא יתעורר פתאום התיאבון להשתלטות על אחרים, ואזי העם החלש ללא ספק יפול לקרבן לתיאבון הזה. יש מקרים של כריתת ברית בין עמים שכנים ויש שבריתות חוזים כאלה נשמרים במשך של דורות (שויצריה, קנדה). אבל בריתות כאלה הן פרי האינטרס ההדדי, כלומר הן באות רק בתנאי ששני הצדדים מרויחים ומפסידים באופן שוה על ידי כריתת ברית כזאת. אולם מצב הדברים אינו בטוח לגמרי (בשויצריה הנוכחית יש נאצים, שרוצים ששויצריה הגרמנית תתאחד עם גרמניה, ויש איטלקים שרוצים באיחוד עם איטליה), וגם במקומות אלה עומדים המנהיגים על המשמר בפני איזה שהוא קפוח והפרעת שווי המשקל בין השותפים.
משום כך כל מדיניות לאומית שואפת ודואגת בראש וראשונה להבטיח את כושר ההגנה על קיום האומה כלפי התקפות היכולות לבוא מן החוץ, אפילו אם האומה כשלעצמה שוללת לגמרי את ההתקפה מצדה נגד עם אחר. אין אנו דנים כאן על מדיניות לאומית הבנויה על יסוד של התקפה המכוונת כלפי חוץ, הגם שמדיניות כזו היא שכיחה מאד. אנחנו מצטמצמים פה למדיניות לא־תוקפת, הגנתית. גם מדיניות הגנתית באמת אפשרית ויכולה לפעול רק אצל אומה העומדת ברשות עצמה, ומשום כך שואפת כל אומה, שיש לה מדיניות לאומית בריאה, לעצמאות מדינית ועיניה מכוונות תמיד לאפשרות כזאת לעתיד לבוא, אם ברגע הנוכחי האומה היא משוללת עצמאות.
י.
וכאן, כשאנחנו דנים על מדיניות לאומית המכוונת כלפי חוץ, נתנה לנו הזדמנות לקבוע עיקרון חשוב או אולי החשוב ביותר במדיניות זו.
כל מדיניות לאומית, המכוונת כלפי חוץ, בין שהיא תוקפנית ובין שהיא שואפת רק להשגת עצמאות, מה שאפשר לציין במידה ידועה כמדיניות הגנתית, מכיון שאין כאן שאיפה להשתלט על עם אחר, כי אם שאיפה להשתחרר משלטון זר, ובין שהיא הגנתית במובן הפשוט של הדבר, כשהיא רק מתאמצת לשמור על המצב הקיים ואינה רוצה בשנויים, – בכל המקרים האלה היא משתדלת להכין את האומה לקראת הזדמנויות שאפשר שתבואנה בזמן מן הזמנים לעתיד לבוא.
עפ"י הרוב הגדול אין שום מדיניות לאומית בכוון המדובר מתגשמת ומוצאת לפועל ברגע אחד. אחרי שהרעיון המדיני צץ והתגבש במוחם של מנהיגי האומה, יכולים לעבור עידן ועידנים, ועדיין האומה רחוקה מהשגת התכלית הרצויה. ומה אפשר, ומה צריך לעשות בינתים? בינתים, בזמן שבין מחשבה תחילה וסוף מעשה, אפשר וצריך לעשות רק דבר אחד: להכין את העם, כדי שיוכל לעתיד, כשתהיה הזדמנות לכך, לנצל את האפשרויות שהזמן יביא בכנפיו. “אומר ועושה, מדבר ומקיים” אלה הם מתכונות הבורא הכל יכול, אבל לא בתכונתו של בשר ודם, וגם לא של אומות שלמות. ברם, רצוי וגם נחוץ, שאישי האומה יהיו תמיד מוכנים, ואולי גם “בטוחים” לקראת הבאות. יש ש"הבאות" ממהרות לבוא, ויש שצריך לחכות להן עשרות, ואולי גם מאות בשנים, ומתעודתה של מדיניות לאומית היא לחכות וללמד לבני האומה לחכות, אבל להיות מוכנים ומזומנים ליום שיבוא. אפשר לפעמים להחיש את העובדות, אפשר לעזור להזדמנויות שתבואנה; ברם, כל פזיזות ואי־זהירות בדברים כאלה יותר ממה שהן מועילות עלולות להזיק ולדחות את ההזדמנות לזמן יותר רחוק.
אם תשאל: איזוהי מדיניות טובה? – התשובה היא: מדיניות טובה היא מדיניות היודעת לנצל הזדמנויות והמכינה את האומה לניצול הזדמנויות לכשתבואנה.
מובן מאליו, שיש להבחין בין עם שעומד כולו ברשות עצמו, כשהצליח להתארגן בצורה של ממלכה, ובין עם שהוא במובן הממלכתי עדיין תלוי בדעת אחרים המושלים עליו. העמים שהתארגנו בצורת ממלכה פחות או יותר עצמאית, מגשימים את מדיניותם הלאומית בצורה של מדיניות ממלכתית., המזדהית באופן כזה עם המדיניות הלאומית. כאן המדיניות הלאומית משתמשת במנגנון הממלכתי עם ממשלה מסודרת, המייצגת את הרצון הלאומי של האומה השולטת. אחרת הוא הדבר אצל עמים, הנמצאים בשטחי ממלכות, שאינן מזדהות עם המדיניות הלאומית שלהם. כאן יש סקַלַה שלמה של אופנים, כיצד מתגשמת המדיניות הלאומית של העמים הנשלטים על ידי אחרים, החל מפעולות גלויות הנעשות בהסכם הממלכה ובמסגרת חוקתה ותחוקתה, עד למלחמות פוליטיות בשטח הפרלמנטים, או גם בחרב ובחנית, עד לעבודה לאומית המתנהלת במחתרת, לפני ולפנים של האומה, והמחכה ומצפה לרגע, שמדיניות הלאומית תתפרץ החוצה ותתגשם במדה פחות או יותר בולטת בחיים. במקרים כאלה תפקידה של המדיניות הלאומית הוא: א)לחזק את העם ולהחזיקו במצב כזה, שהרצון להתקיים כעם לבדד ישכון לא ימות בו בתוך הסביבה המתנגדת; ב) להכין את העם במשך שנים ותקופות לקראת זמן כזה, שבו תינתן לו האפשרות להגשים את מדיניותו הלאומית ושידע לנצל את האפשרות הזאת; ג) להשתדל להשפיע עד כמה שאפשר על מהלך ההיסטורי באופן, שאפשרות כזו תבוא במשך הזמן.
יא.
בנוגע לצד החיים הפנימיים של האומה, המדיניות הלאומית עושה כל מה שעושה כל חברה להבטחת קיומה. במקום הראשון עומדת הדאגה להבטחת התנאים החמריים של קיום האומה, כגון חקלאות מפותחת, מלאכה ותעשיה, מסחר ויחסי חליפין בריאים עם עמים אחרים. בימים אלה, ולאמיתו של דבר, בשום זמן מן הזמנים, אי אפשר להשאיר דברים מסוג זה למקרה ולמקריות. אפילו בזמן של שלום ושקט בעולם ובמדינה יש התחרות, שאפשר לקרוא אותה מלחמה בשלום, בין שכבות, מעמדות, קבוצות, וחוגי אינטרסים שונים בתוך המדינה ובמידה יותר גדולה וחריפה בין עם לעם ובין מדינה למדינה. אפשר לאמור, שגם בעתות שלום, יש “מלחמת כולם נגד כולם” בעניני כלכלה (bellum omnium contra omnes), ובמלחמה זו נחוצה מדיניות משוכללת פנימית, כדי שבתוך האומה ישרור שקט פנימי ושווי משקל בין השכבות והמעמדות וחוגי האינטרסים השונים, וחוץ לזה, שאנשי האומה יוכלו לעמוד בהתחרות עם עמים אחרים בשטחי השוקים הבין־לאומיים והבין־ארציים.
יב.
המקום השני, אבל לא פחות חשוב מהראשון, הוא הדאגה לתרבות האומה ולציביליזציה השולטת בה. במידה ידועה תלויה ההצלחה בשדה הכלכלה בהצלחה על שדה התרבות, כמו שהצלחה בתרבות תלויה בהצלחה כלכלית. כאן עומדת בשורה הראשונה שאלה פיסית: שאלת בריאות הגוף. המדיניות הלאומית מוכרחה בראש וראשונה לדאוג לכך, שאישי האומה יהיו בריאים בגופם. פתוח הכוחות הגופניים והשמירה על בריאות העם היא דאגה לאומית ממדרגה ראשונה, הכוללת בתוכה הדאגה, שהאומה תישמר בפני התנוונות וכליה לסבת מחלות ותורשות חולניות המצויות לפעמים בשבטים ואומות.
יד ביד עם הדאגה לבריאות הגופנית של אישי האומה הולכת הדאגה לבריאותם הרוחנית במוסר, בדת ואמונה, בהשקפות העולם ובהשקפות על החיים. מדיניות לאומית בריאה משתדלת להרחיק את הקיצוניות בהשקפות ובסדרי החיים, מה שמבטיח לאומה קיום בקו התפתחותי בריא. כאן שייכת הדאגה לסדרים וסדורים חברתיים ומשפטיים, המבטיחים שלטון הצדק והיושר בחברה. מכאן מסתעף הענף החשוב של חוקה ותחיקה פנימית, של שאלות המשטר והקונסטיטוציה וכדומה. גולת הכותרת של מדיניות לאומית פנימית היא המדיניות החינוכית, שתכליתה היא הקנאת השכלה מתאימה וחנוך בריא לכל אישי האומה בילדותם ובחרותם. כאן צריכה המדיניות הלאומית לקבוע את מינימום ההשכלה הנחוץ לכל פרט ופרט, לכל איש ואישה, ולדאוג לכך, שהמינימום הזה יושג בחיים ללא יוצא מן הכלל על ידי כל אישי האומה במדת האפשרות. בקשר עם זה באה הדאגה להפצת ידיעות מועילות ומוסריות בין אישי האומה, ולהגדיל את המדע בתוך האומה ולהאדירו, לפתח את האמנות, וכדומה. בכלל הולכים התפקידים של המדיניות הלאומית הפנימית ומתרבים במשך הדורות ומקבלים בכל דור ודור ממדים רחבים יותר ועמוקים יותר.
יג.
בכל ענפי המדיניות הלאומית יש כלל גדול אחד השולט בכל פעולותיה ושאיפותיה: וזהו הכלל של התפתחות ועליה מדרגא לדרגא. כל האנושיות כולה הלכה והולכת בדרך ההתפתחות, החל מזמנים קדומים, שבהם היה האדם נמצא במצב של פראות, עד השלב הנוכחי, שבו הגיע למדרגה תרבותית וציביליזציונית גבוהה בחיי הכלל והפרט. כל פיגור בהתפתחות זו מן ההכרח שיתנקם בזמן קרוב או רחוק, כי פיגור כזה עלול להחליש את הכוחות הגופניים והנפשיים של האומה ומביא בכנפיו נחיתות כלפי עמים אחרים, ובמשך הזמן לכניעה של שפלות ועבדות לגביהם. המדיניות הלאומית, אם היא רוצה למלאות חובותיה, מוכרחה מצד אחד לעמוד על המשמר ולראות מהי מדת ההתפתחות הכללית בעולם, אצל עמים אחרים, ומצד השני לתת ולברוא תנאים מתאימים להתפתחות הדרגתית בריאה גם בלי קשר עם העולם החיצון, כי כל התעכבות על דרגא אחת וכל פיגור בהתפתחות הוא באמת נסיגה וירידה, שקשה אחר כך להתגבר עליה, כי ברור שעמים אחרים לא יתעכבו בהתפתחותם כדי לעמוד עם העם הנדון על שלב התפתחות שוה.
פרק שלישי: היש לאום יהודי? 🔗
יד.
בתור דוגמא לחשיבותה המעשית של השאלה הזאת יהיה מן התועלת להזכיר את העובדה, שהשאלה הזאת עמדה על הפרק לפני המלחמה העולמית הראשונה במונרכיה האוסטרית בצורה די חריפה. במונרכיה זו היה צריך כל תושב הארץ בשעת מפקד האוכלוסיה להצהיר, לאיזה לאום הוא חושב את עצמו. בממלכה זו, שהיתה מורכבת מלאומים שונים, היו הלאומים מעונינים ברבוי מספרם והם לחצו על היהודים להתחשב עליהם: – למשל, בטשכיה, חפצו הטשכים שהיהודים יתחשבו עליהם ולא על הגרמנים, בפולניה דרשו הפולנים, שהיהודים יתחשבו על חשבון הפולנים ולא על חשבון האוקראינים. ואם מלאו היהודים אחרי דרישה כזו, ראה את עצמו הלאום השני כמקופח על ידי היהודים, ומשום כך היו היהודים מעונינים בזה, שהממשלה תכיר אותם כבני לאום יהודי, כדי להתפטר פעם ולתמיד מהנחיצות להצהיר על לאומיות זרה לטובת לאום אחד ולרעת לאום שני.
השאלה הזאת היתה אקטואלית גם בממלכות שלאחרי המלחמה העולמית הראשונה, כשצצה השאלה של זכויות לאומית בעניני שפה ובתי ספר, כלומר, אם יש ליהודים הזכות לדרוש להם בתי ספר עם שפת למוד עברית או אידישאית, ובמקומות שהיו להם בתי ספר כאלה, אם יכולים לדרוש, שהממשלה תכלכל אותם. היתה שאלה, אם תעודות חוב וכדומה הערוכות בשפה העברית מוכּרות ע"י החוק או לא. באוסטריה היה קיים חוק שתעודות כאלה פסולות ומשוללות ערך משפטי, ומזה יצאו הרבה תקלות בחיים הכלכלים והמשפחתיים של היהודים. היו גם בעיות פוליטיות, כמו ענין גלילי הבחירות לפרלמנט. הממשלות היו טוענות, שאינטרסי היהודים מיוצגים על ידי נציגי העמים, שעליהם הם נחשבים במפקד האוכלוסיה, ומשום כך לא היה צורך לסדר גלילי בחירות באופן, שיבחרו גם יהודים, כי אם היהודים היו פולנים, הרי מספיק להם שנבחרו פולנים לפרלמנט.
פתרון השאלה אם היהודים הם לאום או לאו, היה מיועד להכריע לא רק בשאלות ממין המתואר למעלה. היה בו גם ענין של כבוד אנושי בעיני היהודים עצמם ובעיני העמים השכנים. נקח, למשל, עובדה כזו שראיתיה בחיים: יושבים על ספסל אחד בבית הספר התיכוני בגליציה שלשה תלמידים, האחד הוא פולני, השני אוקראיני והשלישי הוא יהודי. על שאלת הלאומיות עונה הראשון: אני פולני, השני עונה: אני אוקראיני. כשהדבר מגיע לשלישי, הוא מהסס לענות, כי הלא כל אחד מחבריו יכעס עליו על שהצטרף לבר פלוגתא שלו. אחרי שיקול די ממושך הוא מחליט ומשיב: אני גרמני! הוא עושה זאת כדי להכעיס את שואליו, כי אין לו באמת עסק עם גרמניות כלל וכלל, והוא נותן תשובה כזו רק כדי למחות על שמטילים עליו להעיד עדות שקר ולהתחשב לעם או לאום זר. נקל לראות, שהחברים הפולניים והאוקראיניים רואים בו איזו בריאה שפלה, המשוללת לאום ולאומיות, והיא יכולה לכל היותר להדבק ללאום אחר, שרוב אישיו שונאים אותו ובזים לו. אין להתפלא, אם גם בחיים היו אישי האומות ה"שולטות", המוכּרות, מביטים בבוז על היהודים, ומרגש הבוז עברו לפעולות של בוז ושנאה ואיבה, כי ראו שגם החוק אינו מכיר ביהודים כאנשים שלמים בעלי זכויות אנושיות כמו שהוא מכיר בהם. למרות התאמצויות גדולות לא הכירה הממשלה האוסטרית בלאומיות יהודית.
טו.
על השטח בין־הלאומי נעשתה השאלה אקטואלית למן היום שהופיעה הציונות הפוליטית בעולם. כי דרישתה ליסוד בית לאומי בארץ ישראל יצאה מתוך ההנחה, שיש לאום יהודי בעולם, המוצדק להציג דרישה כזו בעולם הפוליטי, ושהוא גם מוצדק להכנס כאישיות לאומית מוכרה לתוך משפחת העמים. וראה זה פלא! על השטח בין־הלאומי מצאה לה הלאומיות היהודית תומכים בזמן קצר. מספיק לזכור, שאחרי שנים מועטות לקיום הציונות הפוליטית, פנתה הממשלה הבריטית בראשותו של צ’מברלין (האב) להסתדרות הציונית כאל נציגות לאומית של הלאום היהודי, בהצעה בדבר מסירת אוגנדה להתישבות יהודית, בתנאים שאפשר לראות בהם הכרת הלאומיות היהודית. ואם היו עוד חלוקי דעות בין עמי העולם בנוגע להכרת הלאומיות היהודית, הרי חלוקי דעות אלו כמעט שנעלמו, אחרי החוזה של סן־רימו, שבו הוכר העם היהודי כעם, וחמשים ושתים ממלכות, שנציגיהן חתמו על החוזה הזה, הכירו באישיותו הלאומית של עם ישראל. הממלכות הללו סידרו עם נציגי עם ישראל חוזה בין־לאומי, המאשר את זכותו להתקיים כעם על טריטוריה מסויימת (בשעה שבחוזה אחר הוכרו זכויות לאומיות מסוימות של קבוצים יהודיים בארצות שונות). חמשים ושתים ממלכות אלו הצטרפו במידה ידועה להשקפת ההסתדרות הציונית על עם ישראל ועל עמדתו בעולם, למרות שההסתדרות הציונית הקיפה רק חלק של אומתנו! ניכרים הדברים, שבעולם בין־הלאומי הוכרה ההסתדרות הציונית כמוצדקת להראות לעולם כולו את רצונה של האומה הישראלית לקום ולהיות חטיבה לאומית חיה ופועלת במשפחת העמים. העקביות שהראתה ההסתדרות הציונית בפעולותיה בארץ ישראל, הגם שמפני סיבות שונות עוד לא יכלו אז להיות גדולות, והשיטה שנקטה בה בהארת העמדה של עמנו ובהסברתה, הספיקו לשכנע את נציגיהם של חמשים ושתים מלוכות, שעם ישראל קיים ושיש אפשרות משפטית־מדינית לראות בו גוף מוכשר להוות אישיות בין־לאומית בחוזה בין־לאומי.
טז.
אם מצד העולם הגדול כמעט שפסקו כל הספקות בנוגע להכרת עם ישראל כלאום, ואם האסונות שבאו על עם ישראל הוכיחו את צדקתה של הציונות והראו בעליל, שכל מה שחזו ואמרו הציונים זה יותר מארבעים שנה, התאמת באופן בולט ומכאיב, ואם אפשר היה לחשוב, שכיום לא ימצא שום יהודי שלא יסכים לציונות במאה אחוזים, הרי באו מקרים בחיים של היהודים, שהוכיחו, שבעם ישראל בני קורח לא מתים ועדיין נמצאים אצלנו יהודים שאינם מבינים את שפת ההיסטוריה בעבר ובהווה, או שאפשר שהם מבינים אותה ויודעים את האמת ומתכוונים למרוד בה. משום כך יש צורך כאן להזכיר, שיש מתנגדים לאידיה הלאומית היהודית, ויש גם צורך להתפלמס עמם.
יז.
באירופה ובאמריקה היו במשך המאה הי"ט עד המלחמה האחרונה מתבוללים, שחשבו, שהיהודים צריכים להתערב עם העמים השכנים ולחשוב את עצמם לחברי העמים, שהם גרים בתוכם. מתבוללים אלה היו מאורגנים בתוך המדינות והיה גם קשר ידוע, אם לא אורגני, בין המתבוללים של ארצות שונות לסבת קרבת ההשקפות שביניהם. המתבוללים טענו, שהלאום היהודי פסק את קיומו בחורבן הבית השני, ואין שום טעם בדבר להשיב את המת הזה לתחיה. הם האמינו שהעמים באירופה ובכל העולם יקבלו בשמחה את ההוספה הזאת למספר אוכלוסיהם וכך תיבטל שאלת היהודים מן העולם. היו בין המתבוללים כאלה, שהטיפו להמרת הדת, אבל מספר המטיפים ממין זה לא היה כל כך גדול. היו כאלה, שקיימו את ההמרה הדתית ללא הטפה, ברם, רובם היו טוענים, שהיהודים צריכים לשמור על דתם באיזו צורה שהיא, בעיקר בבית התפלה, אבל מחוץ לבית התפלה צריכים היהודים להדמות בחייהם ובמנהגיהם, בשפתם ובמלבושיהם לעמים אחרים, שבתוכם הם גרים. לשיטתם אין השם עם או לאום הולם את אומתנו המהווה באמת רק עדה דתית. היהודים בגרמניה הם גרמנים, בפולין פולנים, ברוסיה – רוסים, בהונגריה – מדיארים וכן הלאה. השפה העברית של היהודים כבר מתה, השפה האידישאית אינה שפה עצמאית, וחס ליהודים לשאוף לטריטוריה עצמאית, וכל שאיפה ממין זה, המשתדלת לרכוש בשביל היהודים סטטוס של עם, פסולה למפרע. מצד השני היה להם ענין הדת לשדה מוכשר לתקונים ושנויים, ולאמיתו של דבר לא האמינו בשום דת ויחד עם רבניהם ומטיפיהם היו אנשי אמונה רק מן השפה ולחוץ. הם צמצמו את הדת היהודית למספר קטן של מנהגים, וכל האמונה הישראלית נהפכה להם למספר משפטים מילוליים, צנומים וקלושים, ואפשר לאמור, שאמונה הישראלית העמדה על ידיהם בעיקר על השלילה של אמונות אחרות. היהודים מסוג זה הם יהודים בזה שאינם נוצרים, מושלמים, בודיסטים וכדומה, אבל אין בלבם שום דבר חיובי, והם באמת כופרים בכל עיקרוני האמונה היהודית המקובלים מימות קדומים בתוך עמנו. ומנהגי החיים שלהם מכוונים אך ורק לטשטוש הצורה של עם ישראל.
יח.
נפלא הדבר, שבנקודת השלילה ביחס ללאומיותו של עם ישראל נפגשו המתבוללים המתוארים למעלה, שהם גם השוללים של הדת הישראלית, עם כתה אחת של האורטודוכסים הישראליים, שהתארגנו בחלק בהסתדרות “אגודת ישראל”. לשיטתם עם ישראל במובן המקובל של המלה אינו קיים בעולם, כי “עמיות” או לאומיות זו נחרבה ברצון הבורא בחורבן הבית השני והוא יחזיר אותה בדרך נס בזמן מן הזמנים, כשיבוא הגואל, משיח צדקנו. כל כמה שהנס הזה לא יתרחש, הרצון להכיר בלאומיות האומה הישראלית מתנגד לרצונו של הבורא, ואם יש עוד עם ישראל, הריהו עם ממין מיוחד (sui generis), אבל לא עם כעמים. עד שיבוא המשיח, היהודים מהווים אך ורק עם דתי, עם ד', עם סגולה, עם נבחר, כפי שנמסר לנו הדבר בתנ"ך ובתלמוד ובכל ספרי הדת שלנו, אבל חס להזכיר זכות של עם השוה בזכויות לעמים אחרים, כי היהודים הנם גרמנים בגרמניה, פולנים בפולניה, מדיארים בהונגריה, רומנים ברומניה וכן הלאה, ואסור להם לשאוף לזכויות לאומיות או לעצמאות לאומית באיזו טריטוריה שתהיה. מובן, שבנגוד למתבוללים, שתוארו למעלה, האורטודוכסיה הזאת מדגישה ומבליטה ומגשימה בחיים את הדת היהודית לכל פרטי פרטיה, ולפיהם הדת הישראלית אינה ניתנת לשנויים ולטשטושים ומהוה דבר הקיים לעולמי עד.
יט.
כדאי לציין, שבמשך שבעים שנה האחרונות נתגלה ניגוד פנימי בין האורטודוכסים באירופה המרכזית והמערבית ובין האורטודוכסים במזרחה של אירופה. האורטודוכסים הגרמנים, למשל, קבלו כלפי חוץ צורה אירופית. הם רכשו להם את השפה הגרמנית והשתמשו בה בשלמות ובסלסול כזה, שלא היו נופלים בנדון זה מהגרמנים. השפה העברית היתה משמשת רק לצרכי דת בתוך כתלי בית הכנסת ובמוסדות החנוך הדתיים, ששם היו מורים להבין עברית עד כדי קריאה בספרים הדתיים העבריים, אבל לא היו חושבים על הרגל בדבור העברי, שזהו דבר מיותר ואולי גם מתנגד לרצון הבורא, שחפץ כנראה, בשתוק השפה. השכלתם היא אירופית־מודרנית משוכללת עם תערובת ידועה של השכלה דתית המצטמצמת בידיעות מן התנ"ך וכוללת לפעמים גם ידיעה קלושה בתלמוד. אותו הדבר היה גם בין האורטודוכסים בהולנד, במידה ידועה גם בוינה וגם בחלק של אונגריה. בנגוד לאורטודוכסיה זו הלבושה כולה (גם בתלבושת) לבוש אירופי, היתה האורטודוכסיה של המפלגה הזאת בפולניה, ברוסיה הצארית, בליטא, בגליציה, בחלק של הונגריה ורומניה, שומרת גם כלפי חוץ על צורות חיים מיוחדות. השפה היתה בעקשנות השפה האידישאית, והקפידו עליה מאד, בפרט בפי הזכרים, ההלבשה היתה יהודית ושונה לגמרי מהלבשת הסביבה הגויית, וההשכלה היתה אך ורק תלמודית־דתית. כל השכלה חילונית היתה אצלה בחזקת אסור בהחלטיות גמורה, ובפרט בשביל זכרים, בשעה שבשביל הבנות יש שהיו מתירים לעצמם לתת להן השכלה בשפות זרות.
כ.
ההתבוללות שתיארנוה למעלה התפשטה גם לאנגליה ולארצות הברית, ויש שקבלה שם צורה גסה מאד. בשעה שבאירופה נרפאו עכשו המתבוללים לפי המשוער ממחלתם ומאמונתם באפשרות ותכליתיות הטמיעה בעמים, הנה הגיעונו שמועות מארצות הברית ואפילו מאנגליה, ששם גם עכשו לאחרי המלחמה ההיטלרית עודם מחזיקים המתבוללים בהשקפתם שאסור ליהודים לשאוף לסטטוס של עם עצמאי בארצו העצמאית, ועדיין הם מתעקשים, שתעודת עם ישראל היא להתערב עם עמים אחרים.
בנוגע ל"אגודת ישראל" נעשו מצדה מאמצים להשתרש בארצות הברית, אבל עד כמה שידיעותינו מגיעות, לא הצליחו לרכוש להם את אימונו של הצבור היהודי האמריקאי. באנגליה מצטמצמת השפעתם בזה, שיש להם שם מזכיר פוליטי, המבקר מזמן לזמן במיניסטריונים ומרצה לפניהם על שיטתם בנוגע לענינים פוליטיים של עם ישראל, וכפי שמשערים, הוא מדבר על היהודים בתור עדה דתית ולא בתור עם בעל זכויות בין־לאומיות.
כא.
כדאי לזכור, שחוץ מההסתדרות הציונית, יש עוד שלש מפלגות יהודיות המכירות בלאומיות של עם ישראל.
1. בפולניה ובליטא היתה מפלגה קטנטנה, אבל לפעמים די צעקנית של ה"פולקיסטים" (עממיים), שטענו, שהעם היהודי הוא לאום, אבל לא על הרקע של השפה העברית, כי אם של השפה האידישאית, שהם היו מעריצים אותה וראו בה את שפת העתיד של האומה הישראלית. הם הצטרפו לטריטוריאליסטים, השואפים לרכישת טריטוריות שונות לשם התישבות יהודית, אבל שוללים את ארץ ישראל אפילו כטריטוריה בין הטריטוריות, מפחד של חדוש השפה העברית, שהם שונאים אותה תכלית שנאה. לגבי הדת עמדתם היתה שלילית, ולכל היותר אדישה.
2. ה"בונד" הסוציאליסטי, שרכש לו חברים בחוגי הפועלים ובכמות ידועה בין אינטליגנטים בפולניה, בליטא ומעט ברומניה, מכיר בלאומיות יהודית בצורה דומה לזו של מפלגת הפולקיסטים, אלא שאצלו שאלת הטריטוריה אינה קיימת כלל וכלל, מכיון ששאלת היהודים עומדת להפתר מאליה יחד עם הפתרון של שאלת החברה העתיד לבוא בצורה של נצחון הסוציאליות. הוא שולל לגמרי את הדת היהודית ואת השפה העברית, ואם נביט לתוך תוכו של ה"בונד" נמצא, שאין בינו ובין הקומוניסטים (להלן 3) ולא כלום, אלא שהוא התלבש באיצטלא סוציאליסטית ולא קומוניסטית רק כדי לאפשר לעצמו צורה ליגלית בפולניה ובליטא, כי שם הקומוניזם היה אסור מפאת החוק.
3. המפלגה הקומוניסטית ברוסיה ובארצות אחרות קבלה את הלאומיות היהודית על רקע השפה האידישאית, בהראותה שנאה ובוז לשפה העברית, לדת היהודית ולכל שאיפה לעצמאות בארץ ישראל.
לשתי המפלגות האחרונות ענין הלאומיות היהודית הוא לאמיתו של דבר, רק אמצעי, כדי להגיע על ידו להמונים היהודיים, והם לא יצטערו כלל וכלל, אם ההמונים הללו בזמן מן הזמנים יתמזגו עם עמים אחרים וישכחו את יהדותם אפילו בנוגע לאידיש. אין במפלגות הללו שום סנטימנט לעברו של העם היהודי, ועיקר שאיפתם היא תקון החברה ברוח הסוציאליות הטהורה.
כב.
כל הקבוצות האלה שהזכרנו, היינו המתבוללים, אגודת ישראל, הפולקיסטים, הבונד, והקומוניסטים, הצד השוה שבהם הוא שהם כופרים בלאומיות העברית של עם ישראל ומצהירים בפירוש שאינם רוצים בה.
בנוגע למתבוללים אין לנו מה להתווכח עמם, כשהם כופרים הכל, ואינם מוצאים ענין בלאומיות עברית. היום, כשהמלחמה ההיטלרית נגמרה, אי אפשר לדעת, אם המתבוללים האירופים לא ישנו את עמדתם כשנוכחו, שההתבוללות בכל דרגותיה, החל מהריפורמה וכלה בהמרת הדת, פשטה את הרגל ולא הביאה בכנפיה אף פתרון כל שהוא בשאלה היהודית. אלה שלא נרפאו במרחץ הדמים של שלטון הנאצים, כמו אלה המתבוללים שחיים היום באנגליה, בארצות הברית ובארצות אחרות שלא נוגעו בשלטון הנאצי ואינם משנים את דרכם ודרך מחשבותיהם, גם להם אין תרופה בווכוחים ונימוקים. ברור הדבר, שאנשים אלה רוצים רק בחיי שעה ואינם רוצים לראות את הנכון להוולד עוד בחייהם, ובכל אופן בחיי בניהם ונכדיהם. אם לא בטוח הדבר, הרי אפשרי הדבר, שאותם העמים, שמשחקים היום כביכול פנים לישראל, ישנו את טעמם, בהתאם לכלל השולט בחיי העמים, שהבענו אותו למעלה בסעיף ט, ואז לא תועיל כלום הטענה שהיהודים שהתבוללו אינם יהודים יותר, כפי שהראתה לנו הדוגמא הנאצית, שמצאה לה מחקים בפאשיסטים של ארצות אחרות.
כג.
הטענה העקשנית של “אגודת ישראל”, שאין אנו עם ככל העמים, אינה משנה כלום בענין הנוגע ללאומיות של עם ישראל, כי דוקא ההבדל הזה המודגש כל כך על ידם בדבור ובדפוס, הוא הוא העושה אותנו לעם נפרד מעמים אחרים, וזה עושה אותנו ללאום. ההצהרה, שאין לעם ישראל שום דרישות לאומיות, חוץ ממה שיש בה בגידה פושעת באינטרסים הכלליים של עם ישראל, יש בה סתירה פנימית בשעה שהם דורשים זכויות בשביל הדת היהודית. כי הדרישות הדתיות הן הן באמת לאומיות, והטענה הזאת הולכת ונסתרת ע"י כמה וכמה פעולות של נציגי “אגודת ישראל”, כשנתארגנה כסיעה פוליטית בפולין, הגם שהכריזו בקצת גמגום, שהיהודים הפולנים הם פולנים, או כשהשתתפו בשיחות עם נציגי הממשלה הבריטית בשאלת המדינה היהודית בארץ ישראל, כשדובר עליה בשנים האחרונות שלפני המלחמה. התכונה של לאום הוא ענין של עובדה, ואינו תלוי בזה, אם פלוני או אלמוני רוצה להכיר בעובדה זו או לאו.
מכל זה יוצא, שהעם היהודי הוא לאום, המוצדק לשאוף ולדרוש הכרה שלמה של לאומיותו מצד כל העולם.
פרק רביעי: היסוד של הלאומיות היהודית 🔗
כד.
אחרי שהגענו למסקנא, שהעם היהודי הוא לאום כמו שאר הלאומים וממילא יש לו זכויות לאום כמו לכל הלאומים בעולם, עלינו עוד לבחון ולשקול בדעתנו, מהו היסוד והמצע של הלאומיות הזאת. למדנו למעלה, שיש סימני היכר שונים, שלפיהם מכירים את הלאום, כגון שפה, תרבות, מוצא, טריטוריה, משטר משפטי, מנהגי חיים וכדומה. נשאלת השאלה, מהו או מה הם סימני ההיכר של האומה הישראלית? נקל להבין, שיש בזה “נפקא מינה לדינא”, ובהתאם לתשובה שנתן לשאלה זו של יסוד לאומיותנו תצאנה לנו מסקנות והלכות למעשה בכמה וכמה שטחי חיינו הצבוריים־הלאומיים.
בנידון זה אין לע"ע הסכם בהשקפות אפילו של אותן המפלגות והקבוצות המכירות בלאומיותו של עם ישראל, ואפשר לחלק את ההשקפות השונות הללו לשלש שיטות: 1) השיטה ההיסטורית־הדתית, 2) השיטה הציונית החילונית ו־3) השיטה הריפורמית־האידישית. הבה ונברר את השיטות הללו ונבחון אותן על פי הסדר.
כה.
השיטה ההיסטורית־הדתית מראה על העובדה, שאין שום איש מכחישה, שבהיסטוריה היה העם היהודי לעם רק על יסוד תורתו המיוחדת לו. כל המקורות הלאומיים של קורות עם ישראל, שהנם בעיקר כתבי הקודש הנכללים בתנ"ך, מדגישים בכל הזדמנות, שהעם היהודי בסס תמיד את סגולתו ותכונתו כעם על העובדה, שיש לו תורה שלמה המסדרת את כל חייו בצורת קודפיקציה אוניברסלית, המקיפה את כל סדרי החיים מיום הוולד היהודי, דרך כל מסיבות חייו עד יום מותו. התופעה הזאת היא יחידה במינה ואין למצוא דוגמתה אצל שום אומה ולשון. כל מי שעסק בהיסטוריה של עמי התבל, לא נפגש במקרה כזה, שהאומה, תיכף בכניסתה לתוך ההיסטוריה, תקבל במתנה ספר חוקים מקיף כמו ספר התורה שלנו. ולא תועילנה כאן ההכחשות והחקירות של אנשי “המדע”, האומרים, שהתורה באה לו בזמן מאוחר, כי כאן אין אנו דנים על אמיתת ההשקפה ההיסטורית המסורתית או אמיתת ההשקפות ה"מדעיות", שהן כולן בנויות על השערות (וההשערות הללו אינן מוסכמות בין אנשי המדע כלל וכלל וכל אחד בונה לו במה מדעית לעצמו). בשביל השאלה של יסוד הלאומיות שלנו מספיקה העובדה, שבמסורת שלנו, בכל רחבי התודעה הקבוצית של עם ישראל במשך הדורות המקיפים אלפי שנים כזאת היתה התמונה של תהליך ההתהוות של עם ישראל וכל איש ואשה מישראל היה משוכנע והיה חדור ההכרה והאמונה, “שעם ישראל הוא עם רק על ידי תורת ישראל”, כמו שנוסח הדבר ע"י רב סעדיה הגאון ז"ל. ההכרה הזאת היתה המקור לפעולות היסטוריות גדולות בימי העליה מבבל, אחרי הגלות הראשונה, והיא היא שהביאה לנו את התקופה הנהדרה המכבית־החשמונאית. אותה ההכרה היתה המעין הבלתי פוסק של אנרגיה על־אנושית של האומה שאיפשרה לה את קיומה אחרי חורבננו במשך השלטון הזידוני של הרומאים, במשך הדורות הנוראים של תנודות העמים, של חשכת ימי הבינים עם האכזרויות והשרירות הזדונית של הכנסיה הנוצרית שהתלבשה באיצטלא של דת האהבה והרחמנות של מלכות השמים, וההכרה הזאת היא שעמדה לנו עד היום הזה.
אמת הדבר, שבכל ימי קיומנו ההיסטורי שמשה השפה העברית, וכן גם הספרות שנוצרה בשפה זו, במדה ידועה סימן ללאומיותנו. אמת גם כן, שקשרנו עם ארץ ישראל במציאות ההיסטורית ובנפשנו פנימה הוא גם כן סימן מובהק של אומתנו. ברם, שני הסימנים הללו עם כל חשיבותם העובדתית וההיסטורית, אינם מהווים את הרקע הראשוני והיחידי של הלאומיות שלנו. אם לשפה, הרי הפויניקים דברו גם כן עברית, והם היו עם אחר וזר לנו. אם לטריטוריה, הרי כל איש יודה, שהטריטוריה אינה מהווה את הרקע הנפשי לאומה, כי הרבה היו מקרים בהיסטוריה, שעמים שינו את מקום מגורם ונשארו בכל זאת נאמנים ללאומיותם. אשר לארץ ישראל, הרי חשיבותה בשביל עם ישראל כאלמנט יוצר ובונה את לאומיותנו בנויה גם כן בעיקר בהשקפתנו התורנית על קדושתה הדתית בשבילנו. במלים אחרות: הקשר האומתי שלנו עם ארץ ישראל, הוא, כמו כל תרבותנו בימים שעברו, יציר האמונה והדת, ומי שאינו מכיר באמונה ודת שולל בזה גם כן את חשיבותה דוקא של ארץ ישראל בשבילנו (ולאמיתה של דבר כזאת היא ההשקפה של ה"בונדיסטים", הקומוניסטים והפולקיסטים וכל מיני טריטוריליסטים).
כו.
השיטה הציונית־החילונית אינה מכחישה כלל וכלל את העובדות, שהשיטה ההיסטורית הדתית נשענת עליהן, אלא, שהיא מוצאת, שבמשך המאה הי"ט נשתנו פני הדברים, כי חלק גדול של האומה באירופה ואחר כך באמריקה, באפריקה ובארצות אחרות, פרקו מעליהם את עול התורה והמצוות ואינם יכולים ואינם רוצים להכיר בלאומיות הבנויה כולה על יסודות דתיים. משום כך הציונים, המתחלקים כולם לשלוש קבוצות (כלליים א' כללים ב' ורביזיונים) והסוציאליסטים הציוניים תומכים את יתידותיהם בשפה העברית, שהיתה בהיסטוריה השפה הלאומית שלנו, ועל הקשר ההיסטורי שלנו עם ארץ־ישראל, ובשעה שהם מראים על הקשר הדתי־הנפשי, שהיה קיים בהיסטוריה בין עם ישראל וארץ ישראל, הם מוותרים כיום על הצד הדתי שבקשר הזה ומסתפקים בתכונה הלאומית שבה.
כז.
השיטה הריפורמית־האידישאית של הבונדיסטים, הקומוניסטים והפולקיסטים טוענת, שהיהודים צריכים להשליך מעליהם את כל הסימנים של לאומיותם שלוו אותם במשך ההיסטוריה, כגון הדת היהודית, השפה העברית והאהבה לארץ ישראל, שהם כולם דברים מיושנים, חלשים, משוללי ערך ממשי, והיות שחלק גדול של האומה משתמש כיום בשפה האידישאית, צריך לבנות על יסוד השפה הזאת את הקיום הלאומי, ללא כל קשר לאומי עם טריטוריה איזו שהיא בעולם, בהתאם לכלל הידוע: מולדתי במקום שטוב לי בו (ubi bene ibi patria).
כח.
יש עוד קבוצה פעוטה של פועלי ציון שמאל, הקרובה ברוחה לקומוניסטים, והיא שמציעה פשרה: הלאומיות היהודית תהיה בנויה על שתי שפות, עברית ואידיש, או אידיש ועברית, ועל האהבה לארץ־ישראל בצוותא חדא עם אהבה לכל הטריטוריות שבעולם.
כט.
ברור לכל מבין, שלכל אחת מההשקפות הנזכרות יש ערך מעשי חשוב, כי לפיה צריך לסדר את המדיניות הלאומית שלנו, וכדי להכריע בכל השאלה הזאת וכן גם ביחס למתבוללים ול"אגודת ישראל" ולטענתם, טענת הכפירה בנוגע ללאומיותם של היהודים, מוכרחים אנחנו לשקול בדעתנו עוד שאלה, שהיא תראה לנו את הדרך להכרעה צודקת בענין הזה. אני מתכוון לשאלת הסולידריות של אישי האומה, שלה נקדיש פרק מיוחד הבא.
פרק חמישי: הסולידריות האומתית 🔗
ל.
“כל ישראל ערבים זה לזה”, זאת היא מימרא עתיקה השגורה בפי כל אחד מאתנו, ואפשר לאמור, שאצל כל מי, שנולד יהודי ולבו לא טומטם על ידי השפעות זרות, יש רגש של ערבות ישראלית. בעתות של צרה התבלטה תמיד הערבות הזאת בכל ימי גלותנו המרה בצורה של פדיון שבויים, של עזרה לפליטים ולנשרפים ולחולים, ובימים נורמליים ענין הצדקה ותמיכה לעניים נפוץ מאד בקהלות שלנו בכל העולם. ברם, יש מובן יותר עמוק לרעיון הערבות, ומעל לסולידריות של קטסטרופות וצרות ועוני ודלות עומד הרגש של אחריות בעד פעולות או אי־פעולות של יהודים, בעד ה"קום ועשה" כמו בעד ה"שב ואל תעשה" שלהם. היינו הרבה פעמים עדים למקרים, כשמעשה של יהודי אחד הזיק לצבורים שלמים של יהודים, ואותו הדבר ראינו במקרים של הזנחות. במלים אחרות: אין בן־אדם יהודי יכול לטעון ולאמור, שהוא חפשי בהשקפותיו והוא אחראי בעד פעולותיו רק בפני החוק ובפני מצפונו הוא, כי בין שהוא רוצה או לא, יש למעשיו או להזנחותיו תוצאות בשביל כל הצבור היהודי. הדברים האלה הם מן המפורסמים שאין צורך להביא עליהם ראיות, וידועים וזכורים היטב אצלנו מקרים בלתי ספורים, ששונאינו הלשינו על איש אחד מישראל ובדו מלבם שעשה איזה מעשה רע, כדי להצדיק פעולות איבה ומשטמה נגד קהלות וצבורים שלמים.
לא.
את הערבות הזאת אפשר לנו לקרוא בשם “הערבות האוביקטיבית”, מפני שהיא באה בעצמה ואינה תלויה בכוונתו ורצונו של הפרט מישראל. ברם, יש ערבות ממדרגה יותר גבוהה ויותר עדינה, הבאה מתוך ההכרה הלאומית והרגש הלאומי כאחד, ושאנחנו נקרא לה בשם “ערבות סוביקטיבית”, כלומר ערבות הבוקעת ועולה מתוך הלב היהודי, מבלי שנחוץ לכך איזה שהוא לחץ מן החוץ. ההכרה והרגש הלאומיים נובעים מתוך האהבה וההערצה לעם, לעברו, להוה שלו ולעתידו, והוא הוא המהוה את רגש הסולידריות, המתבלט בלבותיהם ומעשיהם של החוגים הלאומיים של כל אומה ולשון, וכן צריך שיהיה הדבר גם בחוגים בעלי הכרה ורגש לאומיים שלנו.
סולידריות זו אין פירושה סולידריות של הרגע, הנובעת מרגש הרחמנות על הקרובים לו במוצאם, שאני מרגיש חובה לעצמי לעזור להם ולהטיב את מצבם. הסולידריות הלאומית האמיתית היא למעלה מן המקום והזמן, היא סולידריות היסטורית, המשתרעת במהותה לתוך העבר הרחוק והקרוב של האומה ונשזרת דרך המטוה של ההוי הנוכחי לתוך העתיד הקרוב והרחוק שלה. כל איש נאמן ללאומיותו יודע וזוכר תמיד את האמת הסוציולוגית, שכל אישיותו המורכבת משפה, זכרונות, נטיות, רגשות, וכשרונות הם ירושה מדורות קדומים של אומתו. הוא מתייחד עם עברה של האומה, עם נצחונותיה, הישגיה וכשלונותיה ועם גורלה בתהליך התפתחותה בימים עברו ובהווה, ועל רקע ההרגשות האלה הוא מצטרף לעבודה ולמלחמה בעד עתידה.
לב.
משני סוגי הערבות האלה, מהערבות האוביקטיבית והערבות הסוביקטיבית (ההיסטורית), יוצאת באופן ישר ההכרה, שענין התרבות של האומה, כלומר, הסטרוקטורה הרוחנית שלה, הוא ענין של שותפות, שלכל אישי האומה יש חלק בה, וכמו שהערבות האוביקטיבית שבאה בעיקר מן החוץ וקיימת ביחסים עם החוץ, אינה מבחינה בין יהודי ליהודי, והעולם רואה בכל איש יהודי בין אם הוא דתי או לאו, פרוגרסיבי או ריאקציוני, בן לאומה היהודית ומטיל על האומה את האחריות בעדו, כן גם הערבות הסוביקטיבית־ההיסטורית מורגשת על ידי איש לאומי אמיתי בלי כל הבחנה בין אם הוא מוצא את ההיסטוריה ואת התרבות של האומה כמשביעה את רצונו הפרטי או לאו. גם במובן הערבות הסוביקטיבית צריך ונחוץ לקבל את האומה כדבר שבעובדה כמות שהיא, ולא כמו שאני הייתי רוצה שתהיה, כי גם בשביל הרגשת הסולידריות הסוביקטיבית אי אפשר לא לעמוד על היסוד ההיסטורי העובדתי ולברוא במחשבה או במעשה עם או לאום שאינו לעת עתה במציאות ההיסטורית ולעשות את הבריאה החדשה הזאת לנושא או לנשוא של הרגש הלאומי. והא לכם כאן נימוק אחד פשוט, מעשי, המראה את אמיתת ההכרה הזאת וצדקתה.
הנה יש לפניך העם היהודי, שכל ההיסטוריה שלו היא היסטוריה של עם הדת, ובעיקר התבלטה הדתיות הזאת במלחמות המכבים מימות מלכות החשמונאים עד החורבן (זמן יצירת המשנה) ומימות החורבן עד המאה הי"ט ללא כל הפסקה ושנויים. הנסיון של חלק פעוט מהאומה, בצורת הקראים, לשנות את מהלך החיים בתוך האומה לא הצליחה, והקראים נפלטו מחוץ לאומה כקומץ קטן שאינו ראוי לשם עם.
פתאום מופיעים במאה הי"ט אנשי הריפורמה הרוצים לשנות את פני האומה, או יותר נכון לשנות את הדת המהווה את היסוד של קיום האומה הישראלית. הנסיון הזה גם כן לא הצליח, כי אנשי הריפורמה ברובם מכחישים גם את הלאומיות היהודית ובמובן הלאומי הצטרפו לעמים אחרים, ואלה שנשארו בתוך האומה ברובם הגדול לא קבלו את הריפורמה.
והנה באו הציונים הכללים (סיעה א, סיעה ב, והריביזיונים). והסוציאליסטים הציוניים, שטוענים שהם יהודים לאומיים וכמעט באותו הזמן באו ה"בונדאים", ואחריהם הפולקיסטים והקומוניסטים, שגם הם מכריזים על לאומיותם היהודית, והם כולם משתדלים להעמיד את הדת מחוץ למסגרת החיים הלאומיים. רבים מהם מצהירים, שהם נכונים להתייחס ב"סבלנות" לדת, רבים מהם עושים פעולות נגד הדת (הבונדאים, הקומוניסטים, שלהם יש אוהדים רבים מאד במחנה הסוציאליסטי הציוני), אך כולם מתכוננים לשנות במחי יד את הצביון ואת היסוד של הלאומיות היהודית.
ועכשיו נשאלת השאלה: איפה הוא חוש הסולידריות של הלאומיים הללו מכל המינים? הלא ענין האומה הוא דבר שבשותפות, ואיך יכולים שותפים אחדים או אפילו רבים לשנות את הדבר המשותף לכל אנשי האומה, נגד רצונו של חלק אחר של האומה?
לג.
וחוץ מהסולידריות הלאומית המחייבת כל איש אשר בשם יהודי לאומי ידגול, הלא יש כאן אחריות נוראה לגבי קיומה של האומה. הנה כל יהודי יודע שבין יהודי דתי ליהודי לא דתי רובצת תהום של ניגודים שאי אפשר לדלוג עליהם ולסלקם. שיטתם של יהודים משוללי דת יוצרת לאמיתו של דבר שני עמים, שאסור לצאצאיהם להתחתן ביניהם, ואסור לבני שני העמים האלה לסעוד על שולחן אחד.
ומה נשאר עוד לאמור לאותם האכרים והפועלים הציוניים או הסוציאליסטים הציוניים העושים את השבת חול מתוך קלות הדעת או מתוך כונה ורצון ברור לחלל את השבת ואת המועד היהודיים? חוץ ממה שיש בזה חלול הדין והמסורה ופרופנציה של הדבר הכי קדוש בישראל, הרי יש בזה חלול הסולידריות הלאומית ושבירת השותפות הלאומית והאחריות הלאומית, שכל כך מרבים להדגישה בכל הזדמנות.
פרק שישי: על נחיצותה ואפשרותה של מדיניות לאומית יהודית 🔗
לד.
מכל מה שנתברר לנו עד עכשו יוצא ללא כל ספק, שהיהודים מהווים עם או לאום, הגם שיש חלוקי דעות בנוגע למצע ורקע הלאומיות הזאת, כי בכל אופן אנחנו מתאחדים לאומה אחת על יסוד העבר ההיסטורי המשותף, על יסוד התבדלותנו מעמים אחרים והתבדלותם של עמים אחרים מאתנו, על יסוד הסולידריות האוביקטיבית ביחסים עם החוץ ועל יסוד הרגש הלאומי הקיים בנו כלפי פנים, על יסוד התרבות ההיסטורית, הכוללת בתוכה שפה מיוחדת וסדרי חיים ומנהגים מיוחדים.
מהתכונה הזאת שלנו כעם או כלאום יוצאת ממילא ההכרחיות על מדיניות לאומית יהודית. כפי שנוכחנו למעלה (סעיף ח) רק לעמים נמוכי הדרגא חסרה דאגת המחר והם חיים “מן היד אל הפה”, אבל עמים שיצאו מדרגת הפראות הילדותית יודעים, שלא כל מחר שוה להיום, בפרט כשיש עמים אחרים, שלעתים תכופות הם מוכנים ומזומנים לשדוד ולבוז בז, ואפילו פשוט להזיק ולרצוח ולהכחיד מן העולם. חוץ לזה, צרכי עם תרבותי הם תמיד מרובים והולכים ומתרבים במשך ההתפתחות, וכל זה יחד מחייב שיטה מסויימת של מדיניות לאומית גם אצל עמים אחרים וגם אצלנו.
לה.
והנה אלה שטוענים, שאין עם ישראל בעולם ושהיהודים מהווים לכל היותר רק עדה דתית, מובן שאינם מודים בנחיצותה של מדיניות יהודית, כי מדיניות כזו נחוצה רק לעם ולאום. בנקודה זו נפגשים המתבוללים והאורטודוכסים הקיצוניים, כי הגם שיש מרחק ענקי במושג הדת של שתי הכתות הללו, בכל זאת כשהן מכחישות בהסכם הדדי את מציאותו של הלאום היהודי, מן ההכרח שאין לדעתן מדיניות לאומית יהודית.
למעשה, מטפלים חלק מן המתבוללים וחלק מן האורטודוכסיה הקיצונית במדיניות יהודית, לכל הפחות במדה ידועה, ואף שהם מדגישים בכל הזדמנות בצעקניות יתירה, שאינם מכירים בלאומיות יהודית, למעשה, תחת הלחץ של העובדות הם עושים לפעמים פעולות לאומיות חשובות. כן ארגנו מתבוללים צרפתיים במאה הי"ט את החברה “כל ישראל חברים” עם סניפים בכמה ארצות, ותכלית החברה הזאת היתה הגנה על זכויותיהם של היהודים בארצות שונות ופעולות תרבותיות־חינוכיות מסוימות בחוגי האוכלוסיה היהודית בארצות המזרח. הם לא עשו דבר כזה לטובת עם אחר, כי אם לטובת היהודים. החברה הזאת ועוד ארגונים של מתבוללים התעסקו בכמה וכמה הזדמנויות בפילנטרופיה יהודית בארצות שונות ועשו בשדה העזרה הסוציאלית עבודה יהודית־לאומית.
כן גם אותו החלק של האורטודוכסיה הקיצונית שהתארגן לפני כשלשים שנה ב"אגודת ישראל", עשה ועושה, בפחות או יותר הצלחה, פעולות בכוון חזוק הדת ובכוון החנוכי, ויש שהוא לוקח חלק בעבודה מדינית יהודית, בפעולות של פילנטרופיה יהודית, לכל הפחות בתור צד המקבל מאחרים. כן, למשל, התנגדו האגודאים הפולניים בכל תוקף לפעולות של הקונגרס היהודי העולמי, שאורגן ביזמת עסקנים אמריקאיים, אבל לא התרחקו כלל וכלל מהשתתפוּת בפעולות פילנטרופיות אמריקאיות ואנגליות, בעיקר כחלק המקבל תמיכות ועזרה כלכלית, הגם שפעולות אלו נעשו בקנה מדה עממי.
כל הקבוצות הללו עושות זאת תחת לחץ של מסיבות החיים, כי החיים הראו והוכיחו, שהקבוצים היהודיים יש להם אינטרסים חיוניים משותפים על שדה התרבות והכלכלה. הלחץ הזה, הבא מן החוץ, מכחיש וסותר את ההנחה, שהיהודים אינם מהווים חטיבה עממית מיוחדת, ולמרות שהמתבוללים והאורטודוכסים הקיצוניים הכריזו תמיד בעקשנות מופרזת שהלחץ החיצוני יופסק בזמן קרוב ויעבור מן העולם, והיו מאמינים או שהיו מעמידים פנים שמאמינים, שהעמים ישנו את דרכם לטובה, הרי באו העובדות של המציאות והראו טנדנציה להתגברות תדירית של הלחץ והמצוקה החיצוניים, וזמן קצר אחרי המלחמה העולמית הקודמת עמד קו הטנדנציה הלז במזל של עליה, עד שהגיע למרום שיאו בתקופה הנאצית־הפאשיסטית.
לו.
הקבוצות הבונדיסטית והפולקיסטית עשו גם הן עבודה תרבותית וכלכלית בּקנה מדה עממית, אלא שאצל ה"בונד" השאיפה האחרונה היתה, בהתאם להכרתם הסוציאליסטית, טמיעה כלכלית שלמה בסדר עולם סוציאליסטי המקווה לעתיד לבוא, בה בשעה שהפולקיסטים ראו בהתבדלות התרבותית השפתית־האידישאית חזון העתיד של הלאום היהודי, ללא כל רצון ושאיפה לטריטוריה אחת בארץ ישראל, מכיון שהם רואים את עתידה של האומה בפזור יותר רחב בטריטוריות רבות וחדשות ברחבי העולם.
לז.
הקבוצה היחידה, שעוד לפני המלחמה העולמית הראשונה הכירה הכרה ברורה ושלמה בנחיצותה של לאומיות יהודית אחידה בשביל עם ישראל, היתה ההסתדרות הציונית לכל פלגותיה בהתאם להשקפתה, שהיהודים מהווים חטיבה לאומית מיוחדת. המדיניות הלאומית שהתגבשה בפעולות ההסתדרות הציונית, הקיפה כל היסודות של מדיניות לאומית, היינו: עצמאות ממלכתית, הגנה כלפי חוץ, פעולה תרבותית וכלכלית כלפי פנים בקנה מדה אומתי. פעולת הקבוצה הזאת היתה עקבית, והעקביות הזאת באה לה לרגלי הרכוז המחשבתי והמעשי בנקודה טריטוריאלית אחת, בארץ ישראל. הרכוז המוחשי והממשי הזה חייב רכוז שלם בכל יתר הכוונים של מדיניות לאומית, ועד הרגע הנוכחי הקבוצה הציונית היא היחידה שהצליחה למעשה בהגשמת פרקים הגונים של מדיניות לאומית יהודית.
לח.
אפשרי וטבעי הוא הדבר, שבנוגע לכוון ותוכן המדיניות הלאומית היהודית יהיו עוד חלוקי דעות. אלה שכפרו תמיד בקיומו של עם יהודי מתוך כפירה פרינציפיונית ומתוך נטיה להתבוללות אינם באים בשבילנו בחשבון. אנו מוכרחים לראות בהם אברים מדולדלים של האומה ואין להם חלק ונחלה בתוכה. יכולים להתחשב אך ורק עם העמדה של האורטודוכסים הקיצוניים, שאף שהם כופרים בעיקר הלאומיות של עם ישראל, הרי הם מהווים לכל הדעות חלק בלתי נפרד של האומה, למרות התכחשותם המילולית לרעיון הלאומי במובן המודרני של הדבר. הם אולי ירצו להסכים לפעולה שיטתית חלקית לטובת האומה כולה, המהווה לאמיתו של דבר מדיניות לאומית, בין שהם רוצים לקרוא אותה בשם זה או לאו. אלא שהם אולי ישתדלו לצמצם עוד הפעם את המדיניות היהודית לפעולות של פילנטרופיה ושל סדור הגירה וכדומה.
נקל להבין, שעמדה כזו תעמוד בסתירה לאינטרסים של אומתנו ושבפילנטרופיה גרידא לא יושע ישראל. המכות הנוראות שנפלו עלינו בשנים האחרונות, אי אפשר שירפאו באמצעות פעולות של צדקה ונדבות. ההצלה היחידה בשביל המוני עמנו יכולה לבוא רק אם פעולת ההצלה הזאת תתנהל בממדים רחבים וגדולים ובחדירה לתוך כל העומק של הסיבות שהביאו לנו את המצב הנוכחי. סיבות אלו יסודן בתלישותנו הגמורה מכל טריטוריה שבעולם, והתלישות הזאת, רק מובן אחד יש לה: תלישות מדינית, ממלכתית. בכל העולם קיומנו הוא רק זמני, מבוסס על הרצון הטוב של העמים האבטוכטוניים (תושבים עתיקים), והם נוטים להתכחש לשווי זכויות, שנתנו לנו מרצונם הטוב, ולראות בנו זרים וגרים, דיירים לזמן ועונה קצרים, שמחויבים לעזוב את מקומות מגוריהם בשעה ובתנאים המרוצים לאדוני הארץ. לתלישות זו יש רק תרופה אחת, שאותה הציעה הציונות, והיא גם הוכיחה, שיש אפשרות לפעולה כזו ויש גם סכויים להצלחתה.
לט.
נתעכב כאן לרגע על האפשרות של מדיניות יהודית לאומית לפנים והיום. כדאי לדעת שמימות הגלות הארוכה שאנחנו נמצאים בה לא היתה באמת אפשרות כזאת עד המאה ה־19. כל כמה שהתחבורה בין הארצות היתה לקויה והתנהלה בקושי גדול וכל כמה שהעמים לא נתנו לנו שום אפשרות להתארגן במובן הפוליטי וכבלו את ידינו על כל צעד, לא היתה שום אפשרות פיסית לחשוב על ארגונה של האומה לכל חלקיה בעולם, כי מצד אחד היו הקשרים בין הקבוצים היהודיים בארצות שונות כמעט בלתי אפשריים, ומצד השני גם בתוך ממלכה אחת, אפילו אם שטחה היה קטן בערך, לא היו המושלים סובלים ארגון פנימי של היהודים. חוץ לזה יש להביא בחשבון את דרגת ההשכלה הנמוכה וחוסר האפשרות להסברה רחבה באמצעות תעמולה בדפוס ובדבור. משום כך אפילו בפולין, ששם היה קיים מאות בשנים ארגון של “ועד ארבע הארצות” והממשלה לא התנגדה לארגון זה הפנימי, היה שטח הפעולות של הארגון מצומצם, והתרכז בעיקר בענינים שהשעה דרשה את סדורם, כגון: אופן תשלום המסים לממשלה, סדרים בקהלות, בחנוך וכדומה. הדוגמא הפולנית מראה, שגם אז היתה נחיצות במדיניות לאומית, ורק היקפה ותכנה היו מן ההכרח מצומצמים ולידי מדיניות מלאה לא הגיעה.
שנוי יסודי בכל הענינים האלה בא במאה הי"ט, כשמסילות הברזל, העתונות וקשרי הדואר סללו דרכים לתחבורה פיסית ומחשבתית בין הקבוצים היהודיים בארצות שונות, כשהממשלות האירופיות התחילו נותנות בכמה ארצות אפשרות להתארגנות מקומית ואפילו בין־ארצית, ודרגת ההשכלה של המונינו הלכה ונשתפרה במשך השנים. אז צצה האפשרות לארגונה של האומה, והאפשרות הזאת, יחד עם הלחץ החיצוני, היא גם שהולידה במחצית השניה של המאה הי"ט את הרעיון של מדיניות לאומית בצורות שונות: מדיניות חלקית גלויה בצורת החברה “כל ישראל חברים”, מדיניות חלקית (פילנטרופיה, תרבות) באופן לא גלוי של הארגון “בני ברית”, מדיניות חלקית (תרבות, הגירה לארץ ישראל והתישבות בה) של “חובבי ציון”, ולאחרונה מדיניות שלמה בכל הכוונים של ההסתדרות הציונית (הרצל וסיעתו).
מובן, שהמעצורים והמכשולים של התקופה הקודמת לא חלפו לגמרי. בארצות כמו רוסיה הצארית, טורקיה, תימן, מארוקו ושאר ארצות אפריקה ואסיה, שבהם נמצאו קבוצים יהודיים קטנים וגדולים, היה כושר הארגון הפנימי והחיצוני מוגבל מאד בתנאי המקום והזמן, ולפעמים היה גם בלתי אפשרי לגמרי. ברם, ברחבי אירופה המרכזית והמערבית ובארצות הברית וכן גם באמריקה הדרומית, אפשרות כזאת נפתחה לנו במשך המאה הי"ט ובעיקר במחציתה השניה.
מ.
עכשו אין מקום לווכוחים לא רק בשאלת הצורך כי אם גם בשאלת אפשרות של מדיניות לאומית יהודית. היום מוכרחים כל אלה, שלבם תמים עם האינטרסים של כלל אומתנו, להודות, שהיו וישנם צורך ואפשרות לפעולה מדינית לאומית ענפה ומקיפה.
פרק שביעי: המדיניות הלאומית היהודית במובן הפוליטי 🔗
מא.
אני משתמש כאן במונח “מדיניות פוליטית”, הגם שיש בו מעין טוטולוגיה, כלומר, כפל הדבר במלים שונות. ברם, אם אני רוצה להבחין בין מדיניות לאומית במובן המקיף, שתיארנוהו למעלה בפרק שני, ובין מה שקוראים בשגרת הדבור “פוליטיקה” במובן המצומצם, אין עצה אחרת. בהקדימי זאת אני ניגש לענין.
מב.
אנו נמצאים בנקודה המרכזית של מדיניותנו הלאומית. השאלה היא: מה צריכה להיות התכלית הראשית של מדיניותנו? היה זמן, שהרבה ממדינאינו היו משתמטים ונזהרים מלדבר על בעיה זו בפומבי ובצבור, כדי “שלא תשלוט בה עין הרע”. ידועה המחלוקת, שפרצה מסביב לשאלה זו ושהביאה לפלוג קשה במחנה הציוני. אני נוטה להאמין, שאז היו צודקים המשתמטים והמהססים, כי באמת היה הוכוח יותר וכוח להלכה מאשר למעשה, ולהלכה אפשר לפעמים להסתפק בכלל של “הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה”. ברם, כיום, אין צורך ואין הצדקה לשתיקה ולהשתקה, ולא רק מותר, כי אם גם נחוץ לדבר דברים ברורים.
מג.
השאיפה האחרונה של מדיניותנו הלאומית יכולה להיות רק עצמאות לאומית. דוקא משום שאנחנו נמצאים “בצרה ובשביה” בארבע כנפות הארץ ואנו נתונים לשלטונם של עמים שונים בארצות שונות, אין תרופה אחרת למחלתנו הלאומית כי אם חירות לאומית בארץ אחת, ואין אפשרות אחרת לחירות כזאת אך ורק בארץ ההיסטורית של לאומנו, בארץ ישראל.
השאיפה הזאת מן ההכרח שנפנה אותה לכל העולם כולו ולכל אישי אומתנו. “לכל העולם כולו” – כדי להרגילו למחשבה ושאיפה זו, שלא יראה בה משום דבר החורג מגדר ההגיון הבריא ומגדר היושר והאפשרות. “לכל אישי אומתנו” – כדי שיתרגלו גם הם כולם לכוון את מעשיהם לשם השגת התגשמותה של תכליתנו הסופית בעתיד הקרוב או הרחוק.
מד.
עלינו לחזור כאן על הכלל שקבענוהו בחלקו למעלה (פרק ב), שהכל תלוי בראש וראשונה “ברצון הקולקטיבי” של אישי האומה, עצמה, ורק בשורה השניה תלויה העצמאות גם ברצון עמים אחרים. לראשונה נחוץ, שאישי האומה ידעו, שהם רוצים בעצמאות. לא מספיק רצון עמום ומעורפל, רצון שיש בו אך ורק משום נטיה שמתחת להכרה, ולא רצון מגובש ומובלט, המתגלם בחיים בפעולות הניכרות לעין. נטיה תת־הכרתית לא תמצא שום הד בעולם המעשה, כי משאלות וחשקים הסמוים מן העין אינם ידועים לאחרים וגם לא יעוררו את העם המעוניין בעצמו להגשים את רצונו העמום הזה במציאות ההיסטורית. אם העם מסתיר, בכוונה או שלא בכוונה, את צמאונו ושאיפתו לעצמאות, אין שום סיכויים, שהשאיפה הזאת תצא פעם מעולם הנסתר לעולם הנגלה. כי זאת לדעת: המקרים, שבהם העצמאות ניתנת במתנה לאיזה עם מאליה, ללא כל דחיפה מבפנים, הם נדירים מאד.
מה.
כל מי שבקי בהיסטוריה, יודע, שמדת היושר והצדק בין העמים היא לקויה מאד. גם בתוכה של כל חברה מאורגנת, הסגורה כלפי חוץ, יצר השלטון של יחידים הוא חזק למאד ושואף להטיל את מרותו על נכסים ועל אנשים ללא גבול טבעי, ורק כח ההגנה של יחידים וצבורים אחרים הוא המעכב בעד התפשטותו של שלטון היחיד. כח מתנגד כזה קיים בתוך כל חברה תרבותית בצורה של ממשלה ובצורה של רצון והחלטה של יחידים וצבורים אחרים, שלא לתת ליצר השלטון להתגבר ולגדול יותר מדי. בעולם הלאומים הקיימים על כדור ארצנו אין לע"ע כוח מתנגד כזה. וכאן יש חשיבות מכרעת להכלל של “אם אין אני לי מי לי”. פירוש הדבר, שהרצון הברור של כל עם להמשיך את עצמאותו הוא המכריע, ורק אם הרצון הוא מחונן ומצוייד בכח מתאים להתנגדות ולהתגברות על רצונו של העם התוקף, תשאר העצמאות ללא שנוי וללא הכנעה לרצון נגדי הבא עליו מן החוץ. הדברים שדברנו כאן מכוונים לעמים, שהנם ברגע זה עצמאיים.
מו.
בנוגע לעמים הנמצאים תחת שלטון עם זר, אין הדבר כל כך קל וכל כך פשוט. עם כזה, הנכנע ברגע היסטורי מסויים לשלטון עם אחר, יכול להמצא בתנאים, שאינם נותנים לו את האפשרות לבטא ולהביע בגלוי את רצונו להשתחרר מעולו של עם אחר. במציאות היסטורית היו וישנם משלים למכביר, שעם הניתן לממשל עם אחר, סופו שהוא נבלע בתוכו של העם השולט בצורות שונות, כמו: על ידי נשואי תערובת, התבוללות שפתית ותרבותית, או גם פשוט ע"י כליה פיסית. במקרים ממין זה הוטל על העם הנכנע, אם הוא רוצה בקיומו, להשתמש בכל מיני תכסיסים נגד השולט, ומרובים הם ושונים התכסיסים המשמשים אמצעים לשמירת האומה מכליון ואבדון, החל מכניעה גלויה לפנים ומראית עין ועבודה לאומית בסתר ובמחתרת עד למרד בגלוי ובכח השרירים. במקרים כאלה הכל תלוי ברצון ההחלטי של האומה הנכנעת, היודע לשמור על עקרוני האומה ויודע גם לחכות להזדמנות ולשעת הכושר. גם זה הוא כשרון מיוחד של אומה נכנעת, שיודעת לסבול ולהטמין רצונה לשחרור ויודעת להשתמש בשעת הכושר והזדמנות. כי זאת לדעת: בחיי העמים אין סטטיקה, כלומר, אין מצב תמידי, שאינו נתון לשנויים, אלא יש כמעט תמיד דינמיקה, תנועה תדירית, והשנויים במשקל הכחות עלולים לבוא בכל יום ויום. סוד הקיום וההשתחררות של עמים נכנעים לאחרים הוא מצד אחד סוד הצמצום בד' אמות של אומתיותו במשך של שנים ודורות, ומצד השני סוד הכשרון לנצל את ההזדמנות לשחרור לכשתבוא.
גם ביחס לעם ישראל עלינו לזכור את הכלל שלמדנו למעלה (פרק ב). תכנו הוא: ללמד ולהרגיל את בני האומה כיצד לחכות ולהיות תמיד מוכנים ומזומנים לשעת ההזדמנות שתבוא בזמן מן הזמנים לשם נצולה לטובת האומה, לשחרורה ובטחון חירותה. “לחכות”, פירושו הוא, שאישי האומה צריכים לדעת, שתכנית פוליטית אינה מתגשמת ברגע אחד, ועם שרוצה להיות עם היסטורי, מוכרח לדעת, שהיסטוריה נעשית לפעמים ברגעים, ולפעמים במשך דורות שלמים.
מז.
כשאני פונה לחוגים הדתיים שלנו, אני אומר את הדברים האלה (מי שאינו מעוניין בצד הדתי, ידלג על חמשת הסעיפים הבאים): בנוגע לעם ישראל יש ללא כל ספק העיקרון היסודי, שאנחנו עומדים תחת השגחת הבורא. ברם, מן הצד השני הטילה עלינו ההשגחה גם את החובה להשתמש לקיומנו ולשמירת עצמאותנו באמצעים טבעיים. כבוש הארץ בימי יהושע ואחריו היה צריך להיות בדרך הטבע. בשעה ששבטי גד וראובן וחצי שבט מנשה רכשו להם את עבר הירדן, התנה ראש הנביאים עמם תנאי, שהם ימציאו צבא ליתר השבטים במלחמתם עם העמים היושבים בארץ. ההתחלה של הכבוש בימי יהושע היתה בחלקה נסית (חומת יריחו), אבל גם כאן השתמש יהושע בתכסיס טבעי (שליחת המרגלים היתה הכנה לכבוש טבעי). חוץ ממעשה יריחו היה כל הכבוש צריך להתהוות וגם נתהווה בדרך הטבע: צבא, זיון, מצורים, מלחמות ארוכות וממושכות. ארץ ישראל ניתנה לנו בהבטחת הבורא לאבות האומה, אבל הבורא רצה, שעם ישראל יטרח ויעשה מה שעושים כל הבריות וישתמש בקשת, בחרב ובחנית כדי לרכוש בדרך הטבע את הארץ המובטחת. הבורא לא רצה לשנות בשבילנו סדרי בראשית בכבוש הארץ ובהחזיקנו בה, מפני שלא רצה, שנסמוך תמיד על הנס.
מח.
והרי דוגמא והוכחה לדברינו אלה מהחיים הפרטיים שלנו. הנה יש הכרה דתית יהודית עמוקה, שפרנסתו של כל איש מישראל באה בהשגחה פרטית, ויש מימרא שדומה פרנסתו של איש מישראל לקריעת ים סוף. ברם, ההשגחה הזאת מטילה על כל איש מישראל לעשות מה שיש בכחו לפי כשרונותיו לשם רכישת פרנסתו ופרנסת ביתו. שום איש מישראל לא ישב בחבוק ידים ויחכה, שפרנסתו ופרנסת ביתו תפול לו בצורת מן ושליו מן השמים, הגם שנסים כאלה היו בימי המסע במדבר. הבורא אמר: אתה בן אדם ישראלי, עשה! ואם תיישר את דרכיך במוסר ובמצוות, אני אצליח את מעשיך ודרכיך. אנחנו מתפללים בכל יום ויום תפלת “רפאנו” באמונה תמימה ושלמה, שבריאותנו תלויה בהשגחת הבורא וכל מחלה הבאה עלינו היא מאת הבורא, כמו שגם הרפואה היא מעשה ידיו של הבורא. ביחד עם זה אנחנו עושים ומצווים לעשות כל מה ששכלנו מורה לנו, כדי להשמר ממחלות. כולנו משתמשים ברופאים מקצועיים ודורשים מהם שהם ישתמשו מצדם תמיד בחכמת הרפואה הכי חדישה, המיוסדת על חקירות ונסיונות מדעיים קשים ועמוקים, שנעשים בשיטות מדעיות ושהן פרי השכל של האדם. אין בתורה ובספרי הפוסקים שום כללים, כיצד לעשות נתוחים שונים במקרה מחלות הגוף, כמו שאין בתורה כללים כיצד לבנות בתים של ברזל־ביטון, שהומצא בדורות האחרונים, או כיצד לבנות מסילות ברזל, או כיצד לבנות אניות קיטור, או כיצד ליצור זרם חשמל וכדומה. כל הענינים האלה הולכים ונעשים על יסוד של עבודות ותגליות ואמצאות, שהן כולם פרי התאמצויות אנושיות במשך התפתחות ארוכה והן כולן מכוונות להרמת התרבות האנושית בדרך הטבע.
מט.
כן אין למצוא בתורה כללים, כיצד מסדרים תקציב ממשלתי, כיצד גובים מסים, כיצד מנהלים את הפנקסאות של המשק הכספי הממשלתי. יש דין למנות שופטים ושוטרים בכל עיר ועיר, יש גם פקודה בנוגע למנוי המלכים, מדובר בתורה גם על יציאה למלחמה (“כי תצא למלחמה” – זאת היא גם מלחמת תנופה, ולאו דוקא מלחמת מצוה). בכל מערכת הדינים האלה אין זכר לכללים, כיצד לכלכל את השופטים ואת השוטרים ואת כל הפקידים הממשלתיים הממונים לעניני הממשלה והצבא, כיצד לסדר מחלקות שונות של השלטון הממשלתי וכו' וכו'. כל הדברים האלה הנוגעים באופן הנהלת הממשלה ואופן סדור הענינים הצבוריים ניתנו לשכלם של בני־אדם, ואין התורה רוצה, שנוותר על ההשתמשות בשכל האנושי לשם סדור הענינים ולשם הכנסת שפורים ותקונים בהתאם לדרישות הזמן ולהתפתחות המדעים השונים. אין בכל הדברים האלה שום פקודה או עצה להשמע לדברי נביאים, ואין, כנראה, רוח הקודש חלה בדברים, שהשכל צריך ויכול לעשות אותם, כי מעולם לא שמענו, שאיזו תגלית בשדה הרפואה, הטכניקה, חקלאות וכדומה נעשתה בעזרת נבואה ורוח הקודש.
נ.
בקיצור נוכל לסכם ולהוציא מסקנה כזו: התורה היא תורת מוסר. רצה הקדוש־ברוך־הוא, שעם ישראל יהיה עם בעל מוסר ומשום כך הרבה לנו תורה ומצוות. בהרבה מהמצוות ברורה לנו התכלית המוסרית, ויש גם מצוות, שהן סמליות ואין אנו מבינים את התכלית הכמוסה בהן, אבל אין התורה ספר למוד למתמטיקה, לטכניקה, לחכמת הרפואה, וכדומיהן וגם לא – לפוליטיקה. בכל מקצועות החיים אנחנו נתונים בידי השכל ולשם כך ניתן לנו השכל שנשתמש בו בחיים, ובמובן זה גם עמנו מצווה ועומד להשתמש בשכל האנושי, כדי לסדר את עניניו הצבוריים והאומתיים ולהבטיח את הקיום המסודר של האומה בכל המסיבות.
בתקופה הראשונה של קיומנו בתור עם היתה לנו האפשרות להשתמש ב"אורים ותומים" וגם הקים לנו הבורא נביאים. אבל במשך הזמן פסקה הנבואה ואין לנו אורים ותומים שנשאל בעצתם. עלינו לנהל פוליטיקה לאומית מושכלת ולבנות את הפוליטיקה הזאת על אשיות השכל ועל הנסיונות של חיי העמים, שאנו למדים אותם ממהלך ההיסטוריה של האנושיות.
נא.
היו וישנם אצלנו אנשים, שחושבים, שמן היום שנחרב בית מקדשנו, אסור לנו לשאוף לחירות לאומית, ושהחירות הזאת תבוא לנו בזמן מן הזמנים על ידי הנס. כאן יש טעות יסודית. הנה האמונה בביאת הגואל היא לפי הכרתנו הדתית דין מן התורה, והאמונה הזאת היתה קיימת מזמן נתינת התורה. הלא מאמינים אנחנו, שכבר יעקב אבינו ידע על האמונה הזאת, ולפי השקפתנו הדתית המיוסדת על התורה שבכתב ושבעל פה היתה קיימת מן ההכרח גם בימי הבית הראשון, שאז דברו עליה הנביאים, וגם בימי הבית השני. החשמונאים, ובכל אופן החשמונאים הראשונים, היו אנשי תורה, והם, היו נשמעים לסנהדרין, שהיתה בעצם המשך של כנסת הגדולה. בכל אותו הזמן היתה רווחת האמונה בביאת המשיח, ואז היה קיים עוד הבית השני. בכל זאת לא רק שלא התנגדה הסנהדרין ליסוד הממלכה של החשמונאים, כי אם תמכה בהם והכירה בהם כמלכות ישראל חוקית. יוצא מזה שמלכות ישראל וחירות עם ישראל הם מושגים דתיים ותורניים לחוד, ואמונת המשיח הוא עיקרון דתי אמונתי לחוד. אם נניח ששני הדברים האלה הם בעצם דבר אחד, ואין להפריד ביניהם, עלינו לשאול: כיצד נבנה הבית הראשון והשני, וכיצד באו בכלל לבנין המלוכות הראשונה והשניה, כשעוד לא בא הגואל הסופי? אין זאת כי אם מלכות וחירות הן דבר לחוד, וביאת הגואל המיועדת לאחרית הימים היא ענין לחוד, ואין שני הדברים תלויים זה בזה. ענין המלכות והחירות של עם ישראל הוא ללא כל ספק ענין של השגחה פרטית של הבורא, כמו כל מה שמתהווה אצל עם ישראל הוא מעשה הבורא, אבל ההשגחה הזאת מתבטאת אצלנו רק באופן אחד: אם ההשגחה רוצה שנהיה לממלכה ושנשב בארצנו בתור עם בן־חורין, אזי היא יוצרת בשבילנו את האפשרות לייסד ממלכה ולשבת בארצנו. בלי רצון הבורא, אין אפשרות כזו, אבל ברגע שניתנת אפשרות כזו, על ידי ההשגחה העליונה, אנו מצווים ועומדים להשמע לרצון הבורא, כלומר לשוב לארצנו ולעשות כל מה שיש בידינו, כדי לייסד ולבסס ישוב ישראל בארץ ישראל ובמדת האפשרות גם לייסד קיום עצמאי בצורה זו או אחרת. נתינת האפשרות לעצמה היא בטויו של רצון הבורא ואת הרצון הזה מחוייבים אנחנו לקיים באמצעות כחותינו הגופניים והרוחניים. יוצא מזה שמחויבים אנחנו לחפש בשכלנו אפשרות לבנות את קיומנו בארץ הקדושה לנו מימות אבותינו הראשונים וגם ליצור אפשרות כזו. ולא עוד אלא שהזנחת הזדמנות כזו מתנקמת בנו באופן מחריד, כמו שנוכחנו בשנות הזוועות האחרונות.
נב.
במלים אחרות: עם ישראל עומד בכללו ובפרטיו תחת ההשגחה הפרטית של הבורא, וכשם שבחיים הפרטיים אין לוותר על ההשתמשות בשכל האנושי בדברים הנוגעים לקיום הפרט ולבריאותו, כן גם בנוגע לאומה כולה אנחנו לא רק מותרים כי אם מצווים להשתמש בשכלנו, כדי לשפר ולהבריא ולהבטיח את קיומנו באופן היותר טוב. והשכל הפשוט מחייב, שאין קיום יותר טוב לאומה מאשר קיום עצמאי, כדי שתוכל לסדר את עניניה הפנימיים בהתאם לרוחה, לתורתה ולתרבותה ולכל מנהגיה והרגליה. לתכלית זו מחוייבת האומה לנהל מדיניות פוליטית מושכלת על ידי הנהגה מסודרת (על ענין ההנהגה נדבר בפרק אחר).
נג.
והנה אם אמת הדבר, שאנחנו, בתור אומה חיה, מחוייבים לשאוף לעצמאות פוליטית, נחוץ לזכור, שיש מדרגות ודרגות בשאיפה לעצמאות, כמו שיש מדרגות מדרגות בעצמאות עצמה. כן ראינו אצל עמים הנכנעים לעמים אחרים שאיפה לעצמאות, שמתבטאת בדרכים שונות. לראשונה היא משתדלת לשמור על שפת האומה ועל תרבותה; עד כמה שאפשר היא עושה זאת בגלוי, ואם לא אפשר, היא שומרת על גחלתה בסתר. לפרקים, כשרואים אישי האומה אפשרות להתגבר באמצעי מרד על האומה המושלת, מרימה האומה הנכנעת את דגל המרד נגד העם המושל ולפעמים שהיא מצליחה ומשיגה חרותה השלמה או רק חירות חלקית, כלומר אבטונומיה במדה זו או אחרת.
בנוגע לעם ישראל, הדרך הראשונה, דרך שמירת האופי הלאומי בגלוי ובסתר, היתה והנה שכיחה למאד אצלנו, והרבה פעמים הצלחנו בה. תורתנו, דתנו, תרבותנו, המתבטאות בעבודות ופעולות של המחשבה ובמנהגים וסדרי חיים משלנו, הן ששמרו אותנו מן הכליון והאבדון במובן האומתי במשך הגלויות השונות שעברנו בהן. אפשר להחליט, שהשיטה שלנו בנוגע לשמירת התכונה האומתית היא המשובחת ביותר והגענו בה לשיאים נפלאים. כל ההיסטוריה הגלותית שלנו היא עדות נאמנה על כשרוננו בשמירה על התכונה הלאומית שלנו. ברם, כדאי לזכור שלא תמיד הצלחנו גם בכוון השמירה הזאת. היו בקורותינו מקרים, שקבוצים שלמים הושמדו לגמרי, לא רק על ידי הריגות ורציחות, כי אם על ידי כפיה לקבל תרבויות ואמונות זרות. מקרים כאלה היו בארצות שלטון האישלאם והנצרות, מקרה כזה עומד לפני עינינו במדה ידועה ברוסיה הסוביטית. גם במקרים אלו הצליחו ומצליחים אי אלו חלקים להנצל מן השמד, אבל חלקים גדולים וניכרים הולכים לאבוד בשביל האומה. חוץ לזה, יכולנו במשך ההיסטוריה לראות בעינינו חלקים של אומתנו, שהתאבדו לרצונם במובן האומתי־העממי על ידי התבוללות, שלא ידעו להתגונן כנגדה. למרות כל אלה אנחנו יכולים להתגאות בכח השמירה שלנו, כי מה שיש עוד בחיים מאומתנו בא לנו רק הודות לכשרון הנפלא הזה.
נד.
בנוגע לדרך השניה לעצמאות, דרך המרד והמלחמה, אין לנו שום צורך ואפשרות לדבר כזה בשום ארץ מארצות פזורינו. אנו מהוים בכל מקום רק מעוט קטן וכל קיומנו שם תלוי רק במדת השלום ששורר בינינו ובין העמים, שאנחנו נמצאים בהם. אנחנו יכולים לבסס את קיומנו החמרי בארצות הפזור רק באמצעות התועלת הכלכלית והחברתית והתרבותית שאנחנו מביאים במדינות השונות, למשל, על ידי פתוח של התעשיה, המלאכה, המסחר, ועד כמה שאפשר גם של החקלאות, על ידי שמירת הסדר במחננו וכדומה (על היחס הזה לעמים אחרים נדבר בפרק מיוחד).
נה.
בכלל אין לנו אפשרות וגם רצון לנהל מלחמה עם נשק ביד. משום כך אין מקום אצלנו לתוקפנות ולמחשבה על מלחמות עם עמים אחרים. חוץ לזה אין אנו נוטים מצד תכונותינו הנפשיות למלחמה, כי הדת היהודית מתנגדת לשפיכת דמים, והמלחמה היא שפיכת דמים בסיטונות. משום כך – עלינו להעדיף את דרכי השלום על המלחמה. מן הצד השני הננו בהרבה מקרים נתקפים על ידי אחרים, ומרובים המקרים, שאפשר ונחוץ להתגונן בפני המתנפלים. לפיכך נחוץ לכל איש מישראל לדעת פרק בהגנה על עצמנו מנקודת הראות הצבאית, כי אפשר שתהיה הזדמנות להשתמש בידיעות והכשרות צבאיות לשם הגנה על חיינו. דרוש איפוא, שכל איש מישראל ישתמש בכל הזדמנות להתאמן ולהתרגל בתרגילים צבאיים וילמד מה שאפשר לו ללמוד להלכה ולמעשה בשעת השלום, דברים שיהיו דרושים ונחוצים בשעת המלחמה להגנתו. בעיקר נחוץ ללמוד מלאכות ולרכוש הכשרות שמביאות תועלת גם בימי השלום וגם בימות מלחמה, כגון: מכונאות, נהגות, טייסות, עבודות בכימיה, בחשמל וכדומה.
נו.
צריך גם להביא בחשבון, שיש מקרים, שעמנו צריך להעמיד ברשותן של ממלכות ומדינות, שהוגות מחשבות טובות לגבנו, אנשים היכולים לתת שירות הגון וחשוב בצבא, ואם אין ברצוננו ללחום נגד עמים אחרים, הרי אין אנו פטורים מהחובה לעזור לאותם העמים, שדוגלים ביסודות הצדק והמשפט, כי בעזרה זו אנחנו מחזקים את עמדתנו ואת עמדת הצדק והיושר בעולם. אנו מוכרחים לזכור מהיום ולעולם ועד, שיש בחיי העמים, אפילו המתורבתים והנאורים ביותר, מקרים, שמרימים ומעדיפים את התועלת החמרית על עיקרוני המוסר האנושי הכי פשוט, ואם כן מן הנחוץ וההכרח לעמוד לימינם של אותם העמים, שהמוסר האנושי הוא נר לרגלם והם נכונים להביא קרבנות על מזבח הצדק והיושר. אם במקרים כאלה נעמוד מן הצד, מסיבת אי־הבנה או חוסר כשרון ויכולת, הרי אנו מביאים בזה היזק ניכר לעצמנו ולכל האנושות כולה.
נז.
מכל זה אנו מגיעים למסקנות הבאות:
א) עם ישראל צריך לשאוף לעצמאות פוליטית.
ב) נחוץ שהשאיפה הזאת תהיה משותפת לכל אישי האומה, כי היא יכולה להתגשם רק בעזרת כל אישי האומה.
ג) השאיפה לעצמאות פירושה, שהאומה שומרת על התכונה הנפשית של האומה ויודעת לחכות להזדמנות היסטורית מתאימה, כי לא כל רגע היסטורי כשר להגשמת השאיפה לעצמאות. הזדמנות כזו יכולה להיות קרובה או רחוקה, והאומה צריכה להיות מוכנת ומזומנת לניצול הזדמנות כזו כשתבוא.
ד) מכיון שיש מדרגות מדרגות בעצמאות, צריכה המדיניות הפוליטית של האומה לדעת להסתגל לתנאי הזמן, כדי לרכוש את העצמאות דרגות דרגות. כל דרגא ודרגא יש לה חשיבות והצלה פורתא, אם גם לא הצלה שלימה.
ה) השאיפה לעצמאות דורשת, שכל אישי האומה ידעו במדת האפשרות פרק בתכסיסים ובאומניות הנחוצים להגנה על נפשנו והמאפשרים לנו גם להמציא לעמים־ידידים עזרה לשם השלטת הצדק והיושר בעולם ולשם הגנה על העמים־הידידים עצמם לטובתם ולטובתנו. בכלל עלינו לשאוף, שכל אישי האומה ידעו להיות לתועלת לנו לעצמנו בתור חטיבה קולקטיבית ובעונה אחת להיות לתועלת לעמים־הידידים, הנותנים לנו אפשרות הקיום בתוכם ובעולם.
ו) השאיפה לעצמאות נחוצה לקיומנו, ואת העצמאות הזאת עלינו להבין במובן התרכזות, לכל הפחות, של חלק הגון מאומתנו בשטח מסויים של כדור הארץ, שיש לנו זכות היסטורית בשטח זה, כדי שנוכל להוות בו אומה השולטת בה בעצמה לטובתה ולטובת חבריה בעולם. ארץ כזאת היא ארץ ישראל.
נח.
בכל מה שאמרתי למעלה לא תמכתי יתדותי בעובדה, שיש אנטישמיות בעולם, שפירושה הוא נטיה ושאיפה של חלקים גדולים של עמים שונים להלחם נגדנו ודוקא נגדנו. את השאיפה לעצמאות לא ביססתי על העובדה הזאת, כי אם הראיתי עליה כעל שאיפה טבעית של כל אומה ולשון, מפני שאין אנו היהודים גרועים מכל אומה אחרת, ואין שום צורך באנטישמיות, כדי לנמק בה את השאיפה לעצמאות של עם ישראל על איזה שטח אדמה בעולם.
מובן, שהאנטישמיות בתור עובדה קיימת שאין להכחישה יכולה לשמש מופת ונמוק לצדקת השאיפה לעצמאותנו, אלא שלי יש תיאוריה מיוחדת על האנטישמיות, שתיאורה דורש ספר מיוחד ואיני יכול להציעה דרך אגב בעבודתי הנוכחית. משום כך פסחתי בעיקר על ההופעה הזאת, וגם אין שום צורך להשתמש בנמוק השלילי של שנאת ישראל, בשעה שהשכל הישר מחייב את צדקת שאיפתנו לעצמאות גם בלעדי הנימוק האנטישמי2.
פרק שמיני: יחסינו לעמים אחרים 🔗
נט.
העם היהודי הוא חלק מהאנושיות ובתוך עמים רבים הוא יושב. רצתה ההשגחה, שנהיה מפוזרים בארצות ומדינות שונות, ועד שיקוים היעוד התורני הנבואי של ביאת הגואל, שאז תהיה גם שעת הקיבוץ של כל הגלויות שלנו, אין בשבילנו עצה אחרת, כי אם שחלקים גדולים של אומתנו ישארו בארצות פזוריהם. אם אנחנו מחויבים לשאוף לעצמאות הרי זה בא מתוך ההכרח והנחיצות במרכז פוליטי עצמאי, כדי שנהיה חבר שוה־זכויות במשפחת העמים, וכשם שיש עמים שחלקים גדולים מהם נמצאים מחוץ לגבולם הממלכתי, כן גם אנחנו מוכרחים להשלים עם עובדה כזו. מדיניותנו הלאומית תקיף ותקפול בתוכה גם שיטה מסויימת בנוגע לפזורינו בעולם.
ס.
מתוך עמדתנו בעולם ומתוך השקפתנו התורנית־האנושית נוטה אומתנו לשלום ולחזוקו. המלחמה בכלל היא רחוקה ממהלך מחשבותינו וכן גם מתנגדת לאינטרסים של האנושות כולה ושל אומתנו בתוכה. מתוך כך יחסינו לעמים אחרים מיוסדים מטבע הדברים על יחסים של שלום.
ביחס לעמים, שאנחנו חיים בתוכם, עלינו להשתתף בחיים הכלכליים שלהם במדה, שנביא להם ולנו את התועלת הכי גדולה. עלינו להשתדל, שאישי אומתנו יוכיחו בהתנהגותם ובדרכי פעולותיהם הכלכליות והתרבותיות, שאנחנו אזרחים טובים והגונים, ועוזרים ודורשים בשלום הארצות לטובתם ולטובתנו.
סא.
כלל גדול יש בחיי העמים והקבלת האינטרסים שמו. פירוש הדבר, שהענינים של שני עמים יכולים להיות מסודרים רק על שיתוף מקביל של האינטרסים שביניהם. גם אנחנו צריכים לשתף את אינטרסינו עם האינטרסים של העמים שאנחנו חיים ביניהם, ולהמנע בכל יכלתנו מהעדפת אינטרסינו אנו מאינטרס העמים, שאנחנו חיים ביניהם.
יוצא מזה, שמדיניותנו הלאומית צריכה ללכת בכוון השגת הכשרה גבוהה במובן הכלכלי והתרבותי, ע"י הקבוצים שישארו בתפוצות, באופן שיהיה באפשרותנו להביא תועלת גם לנו וגם להעמים, שבתוכם אנחנו יושבים.
סב.
בעונה אחת עלינו לשאוף לעצמאות תרבותית גם בארצות פזורינו. יש לנו הזכות לשמור על התכונות הלאומיות שלנו בדת ובתרבות, ולזה נחוצה לנו אבטונומיה תרבותית שלימה. עמי הרוב שבארצות מגורנו צריכים לדעת, שרק אז נוכל להיות אזרחים שלמים וטובים של המדינות, אם תהיה לנו אפשרות לחנך את דורותינו ליהודים טובים ולאנשים טובים. משום כך מחוייבת כל ממשלה וממשלה לדאוג לצרכינו החמריים כמו לצרכי האומות שבמדינות השונות ולתת לנו שויון זכויות במובן הפוליטי והתרבותי. בנוגע לצד הפוליטי עלינו להשתתף בהגנת קיומה של כל מדינה ומדינה, שאנחנו חיים בה. אין צורך ואין תועלת בשביל שני הצדדים, שאנחנו נחדור למפלגות השונות של עמים אחרים, כי אם עלינו לשאוף בכל מקום לעצמאות במובן, שאין אנו נעשים לכלי שרת למפלגות השונות הקיימות בין העמים. עצמאות זו תלויה בתנאים המקומיים של כל ארץ וארץ, וקשה לקבוע כללים מקיפים בכוון זה. אבל בנוגע לאבטונומיה תרבותית, צריכה היא להיות התכלית והמגמה של כל מדיניותנו הלאומית בכל ארצות פזורנו.
סג.
הרגע ההיסטורי הנוכחי דורש מאתנו במפגיע שנקבע בבהירות האפשרית את יחסינו לאחדים מעמי העולם. נקח לראשונה את העם הערבי. העם הערבי הוא עם גדול במספר. הוא משתרע על שטחים גדולים באפריקה ובאסיה, המכילים ארבעה מליונים קילומטר מרובעים לכל הפחות. החצי מהשטח הזה הוא אדמה הניתנת לשימוש חקלאי, ואפשר שעוד יותר אחוזים של אדמה פוריה אפשר להשיג על השטחים הללו באמצעות הכשרת הקרקע באופנים מודרניים. יש בשטחים אלה אדמות טובות באופן יוצא מן הכלל. אחוז אדמות משובחות כאלה הוא די גדול, לכל הפחות 25 אחוז מהשטח הכללי (סוריה, עירק, מצרים ועוד). חלק קטן מהאומה הערבית נמצא בארץ ישראל. חלק זה לא שלט בארץ עד המלחמה העולמית הראשונה, ולא פיתח בה שום תרבות חקלאית תרבותית. כמעט כל הארץ הזאת היתה מדבר שמם. הארץ הזאת שייכת במובן ההיסטורי לעם ישראל וטבעי הוא הדבר, שעם ישראל שואף להתיישב בה, לבנות את שממותיה ולהגיע בה לידי עצמאות לאומית במידה הרחבה ביותר. בשביל הערבים הארץ הזאת היא בגדר של מותרות, בשבילנו היא בגדר נחיצות החלטית לחיים.
מאידך גיסא עובדא היא, שהערבים נמצאים בארץ ואין ברצוננו להרחיק אותם ממנה. אין אנו באים לארץ ישראל בחרב ובחנית ואין אנו נוטים לפי הלך רוחנו להתקיף את הערבים ולגזול את רכושם והונם. אנו רוצים ומוכרחים להתיישב בארץ ישראל רק בדרכים של שלום, של מקנה וקנין. אנחנו יכולים ונכונים לא רק לשלם במיטב כספנו בעד הקרקעות שנרכוש בארץ, כי אם גם ע"י סדרי החקלאות החדישה, שאנו מכניסים לארץ, אנחנו מרימים את רמת התרבות החקלאית ובכלל את רמת החיים בארץ, ומזה נהנים הערבים במידה גדולה ביותר, כמו שהורה הנסיון של עשרים השנים האחרונות. בתקופה קצרה זו גדל בהרבה מספר הערבים, אפילו בהשואה לארצות ערביות אחרות, ומצבם הכלכלי והתרבותי שופר במידה יוצאת מן הכלל, וכל זה אך ורק הודות להתישבות היהודית בארץ.
והיות וארץ ישראל היא מן הדין ומן היושר הארץ ההיסטורית של עם ישראל, והיות ואין לנו בכל כדור הארץ שום מקום שיהיה מיוחד לנו ולעצמאותנו, מוכרחים אנו לשאוף לעצמאות שלימה על שטחה ההיסטורי של ארץ ישראל. עצמאות סוברנית כזו נחוצה לנו כאויר לנשימה, רק אז תהיה לנו נציגות לאומית יציבה ומוכּרת בעיני העולם והיא גם תוכל להגן על פזורנו בארצות אחרות באמצעות השפעה בינלאומית מתאימה.
עצמאותנו זאת יכולה להתקיים רק באופן שנהווה באר רוב מכריע בענינים פוליטיים. ברם, אין להוציא מזה את המסקנא, שהערבים ידוכאו על ידינו במובן הפוליטי. עם ישראל מעונין, מטבעו הנפשי ומטבע מצבו בעולם, בהשלטת השיטות של דימוקרטיה בסדרי החיים של כל הארצות, ואין שום אפשרות לחשוש, שבארץ ישראל נשתלט על בני עם אחר בניגוד לשיטות כאלה. הערבים הארצישראליים ישתתפו בשלטון הארץ ויהנו מאבטונומיה שלימה במובן התרבותי. רק בנציגות הפוליטית כלפי חוץ אנו מעונינים להיות סוברניים ועצמאיים, כי בזה תלוי בטחון קיומנו לא רק בארץ ישראל, כי אם גם בארצות פזורנו.
אנחנו נהיה תמיד מעונינים ליצור ולשמור על תנאים פוליטיים וכלכליים תקינים בינינו ובין הערבים הנמצאים בארץ ומחוצה לה, שתהיה תמיד הקבלה שלימה של האינטרסים שלנו ושלהם. כל קוליזיה והתנגדות של אינטרסים אלה עלולים להזיק לנו בעצמנו. כי גם אם נהווה רוב מכריע בארץ ישראל, הננו המעט לגבי הערבים בארצות השכנות. לאשרנו יש באמת לא רק הקבלת האינטרסים, כי אם זהות האינטרסים בינינו ובין הערבים, כי כמונו כמוהם מעונינים בפתוח הכלכלה הנוכחית שבארץ ישראל ובארצות השכנות, באופן שנוכל שנינו לעמוד בהתחרות עם עמים אחרים ויהיה סיפק בידינו להרים את קרן התרבות והכלכלה של המונינו לגובה נאות, שלא נצטרך להתבייש בפני אחרים ולהכנע לאחרים.
יש להתחשב עם העובדה, שעם ישראל הוא מגזע שמי כמו העם הערבי, וגם התרבות הדתית של הערבים מוצאה מעם ישראל. הקרבה הגזעית והתרבותית יחד עם האינטרסים השוים של שניהם מן ההכרח שיביאו לידי הבנה הדדית מלאה ושלימה בין שני העמים בהווה ובדורות הבאים.
סד.
בנוגע ליחסנו להעם הבריטי באים בחשבון הגורמים הבאים:
א) ארץ ישראל מהווה טריטוריה חשובה בשביל האימפריה הבריטית, מנקודת הראות האיסטרטגית, בתור חוליה בשרשרת הקומוניקציה שלה עם שטחיה ברחבי אסיה. האינטרס האיסטרטגי הזה אינו עומד בסתירה לאינטרסים של עמנו ועצמאותנו ולהיפך מעונינים אנחנו, שבריטניה תעזור לנו בשמירת עצמאותנו לגבי מתקיפים מן החוץ. בנדון זה יש הקבלת האינטרסים בינינו ובין בריטניה ובמידה ידועה גם זהות האינטרסים.
ב) גם אנחנו וגם הערבים מעונינים, שהאימפריה הבריטית תתקיים ותגדל ותפרח, כי שיטת השלטון הבריטית היא כשלעצמה מיוסדת על עיקרוני הדימוקרטיה, בה בשעה שעמים וממלכות ומעצמות אחרות רגילים לנקוט בשיטות שלטון רעות ומזיקות. משום כך אנו מעונינים לעמוד בקשרים מהודקים עם בריטניה בצורה נאותה, שתאפשר לנו עצמאות לאומית על השטח הבינלאומי בתוך המסגרת של האימפריה הבריטית. את הצורה הנאותה של יחסנו זה אפשר יהיה למצוא בדוּגמאות שכבר קיימות באימפריה הבריטית, שתהיה מיוסדת על שיתוף אינטרסים ועל הבנה הדדית מלאה בין שני העמים.
ג) המדיניות האנגלית הצטיינה תמיד בגמישותה ובכושר היצירה ביחס לצורות פוליטיות, המתאימות לתנאי המקום והזמן, ויש לקוות שגם בארץ ישראל תמצא האימפריה הבריטית בהבנה עמנו את הצורה של יחס מדיני הדדי, שיתן לאנגליה וכן גם לכל העולם כולו את האפשרות לשמור על האינטרסים שלה ושל העמים האחרים מבלי לפגוע בזכותנו ובעצמאותנו.
סה.
בנוגע לעמים אחרים מספיק רק להזכיר, שאין אנו חולמים על השתלטות על מי שהוא, ושאנחנו מעונינים בהתפתחותם המלאה של העמים לטובתם ולטובת הקיבוצים הפזורים שלנו. גם כאן יש הקבלת אינטרסים ברורה ויחסנו אל העמים האחרים יהיה תלוי ביחסם אלינו. כאמור למעלה, עם כל שאיפתנו לאסוף ולקבץ את פזורינו למקום אחד, לארץ ישראל, אין לנו האפשרות להגשים את השאיפה הזאת במליאות, כי ארץ ישראל לא תוכל להמציא אפשרות קיום לכל המוני עמנו, ומשום כך חלקים גדולים של בני עמנו יהיו נמצאים מן ההכרח בשטחים של מדינות אחרות, והעובדה הזאת היא המוכיחה שאנחנו מעונינים בשלומם של העמים האחרים, שבהם נחתים קיבוצים מבני עמנו. מובן, שבה במדה שעמים אלה ייטיבו את יחסיהם לגבי אחינו, נהיה מעונינים לתמוך בהם, ובמדה שישנו את יחסיהם לרעה כלפי היהודים, גם אנחנו נהיה נאלצים לנקוט באמצעים, שיעמדו לרשותנו, לשם הגנה על אחינו.
סו.
ביחסינו להעמים השונים, שבתוכם יתקיימו קיבוצים יהודיים, מן ההכרח שתהיה מדיניותנו מבוססת על העיקרונים הבאים:
1) תועלתנו ותועלת הארץ, שבה חיים יהודים, דורשות, שהיהודים יפתחו את כחותיהם של אישי אומתנו בכוון השגת המכסימום של כשרון כלכלי ותרבותי אצל כל היחידים של בני אומתנו.
2) הטאקט והנסיון ההיסטורי שלנו מורים, שמהיום והלאה, אסור לנו, למרות הכשרונות הגדולים במובן התרבותי של אישי אומתנו, להתבלט ביותר בכשרונותינו אלה. אין אנו רשאים, כמו בעבר, לחדור בכחות התרבותיים שלנו לתוך שטחי התרבות הלאומית הרוחנית של האומה השולטת, כדי שלא יהיה פתחון פה לקטרג, שאנחנו מטביעים אפיינו על התרבות של האומה השולטת. יוצא מזה, שבכוון התרבותי עלינו לשאוף למצב, שבו הכשרונות של בני אומתנו יהיו עסוקים אך ורק בשדה התרבות העברית. ורק במידה שהאומה השולטת ברצונה הטוב תדרוש את השתתפותנו בשטח התרבות שלה, נהיה רשאים, בזהירות ובהסתייגות גדולה, להשמע לדרישות ממין זה. ויוצא מזה גם כן, שמדיניותנו התרבותית תדרוש מאתנו, שעמנו יסדר לו מוסדות חנוך משלו מכל המדרגות בשפתנו אנו, כדי לתת מקום בשביל כשרונותיהם של בני עמנו לעבודה והתפתחות.
3) אותו הטאקט וההסתייגות יהיו נחוצים בשדה הפעולה הכלכלית. אנחנו נהיה מוכרחים להטיל על אישי אומתנו החובה לחיות חיים צנועים ולא לשאוף לגדולות במובן הרכושי. חיי מותרות ולוקסוס של בני אומתנו הם לצנינים בעיני העמים השולטים במדינותיהם וגם מביאים נזק מוסרי לבני אומתנו. אנו נצטרך לשאוף, לשם תועלתנו ותועלת העמים, להרגיל את בני אומתנו לעבודה פיסית ולהשתמשות בעבודה זו לשם יצירת ערכים כלכליים לטובתנו ולטובת האומות, שאנחנו שרויים בהם. במלים אחרות: מדיניותנו הכלכלית והחנוכית תצטרך למצוא את הדרך לשם השגת הקבלה מלאה בין אינטרסינו ואינטרסיהם של העמים השולטים בשדה הפעולה הכלכלית של בני אומתנו.
4) אנחנו נדרוש, כמובן, שווי זכויות במובן הפוליטי והאזרחי בשביל אנשי אומתנו בכל הארצות שקיבוצי עמנו נחתים שם. אלא שכאן, עוד הפעם, הטאקט ידרוש מאתנו שלא נתערב ביותר במחלוקת הפנימית של העמים השולטים במדינותיהם. בכל אהבתנו לשלום אמתי עולמי לא נשתדל להרכיב את השקפותינו על עמים אחרים ונשתמש בשווי זכויות רק במידה הנחוצה לשם קיומנו האזרחי בכל ארץ וארץ.
5) בהתאם לזה לא יהיו העמים השולטים במדינותיהם מתנגדים, ולהיפך יעזרו בכל השפעתם לכך, שהקיבוצים היהודיים במקומות מגוריהם יעמדו בקשר עם המנהיגות של עמנו, שתתרכז מטבע הדברים במטרופולין של אומתנו, בארץ ישראל. בצורה כזו אפשר יהיה להביא את אינטרסינו ואינטרסי האומות השונות לידי התאמה גמורה, באופן, שהעמים יוציאו מכסימום של תועלת ללא קפוח בשביל אינטרסינו אנו.
6) מובן, שאישי אומתנו יהיו מחוייבים להשמע לחוקי הארצות השונים וגם לשרת בצבאותיהן ולמלא כל החובות המוטלים על אזרחי כל ארץ וארץ בכל היקפם. בנידון זה חובת המשמעת לגבי ארץ מגורם קודמת לכל החובות והזכויות של אישי אומתנו.
7) ארץ המטרופולין שלנו תשתדל לקשר קשרים במובן הבינלאומי עם העמים והארצות, ובמדיניותה הבינלאומית תשתמש בשיטות הגונות ומוסריות המיוסדות על עיקרונים בריאים, שיביאו תועלת לאנשי אומתנו ולאנושות כולה. יוצא מזה, שבכל ארץ וארץ תהיה לנו נציגות מוכּרת במובן הבינלאומי.
סז.
לכותב הטורים האלה, שמוצאו מפולניה ושהיה במשך חמש שנים ציר לסיים הפולני, יש השקפות מיוחדות בנוגע ליחסנו אל העם הפולני, וכן יש לו ידיעות די רחבות בנוגע ליחסי עמנו עם העמים שמסביב לפולניה. על הנקודות הללו כדאי היה לייחד את הדבור, אלא שכל נקודה ונקודה דורשת בירור מלא ואין כאן המקום לאריכות כזאת. משום כך אני מסתפק לעת עתה בתיאורם של קוים כלליים של מדיניותנו לגבי כל העמים שאנחנו חיים ביניהם, וכללים אלה כוחם יפה גם לגבי הארצות שהזכרתי כאן.
פרק תשיעי: היסודות התרבותיים של מדיניותנו הלאומית 🔗
(דת, שפה, מדע, ספרות, אמנות, חנוך)
סח.
יסוד היסודות של השקפתנו הלאומית היא, ש"לא על הלחם לבדו יחיה האדם". אמת הדבר, שבתור בעלי חיים אנו נכנעים לחוקי הטבע החמריים, ובתור שכאלה אנחנו תלויים במזון הגופני המושט לנו ע"י הטבע בצורות שונות ואנחנו מוכרחים לרכוש לנו את אמצעי הזנה וכל הדברים החמריים הנחוצים לקיומנו הגופני על ידי עבודה תדירית ותמידית. ברם בתור בני־אדם, שעומדים בשלב הכי גבוה בסולם בעלי החיים, המחוננים ביתרונות של חכמה, בינה ודעת, אין אנו מעמידים את קיומנו על החומר בלבד. להיפך, השקפתנו אומרת לנו, שהחומר בחיי האנושות הוא רק אמצעי להשגת הדברים הכי גבוהים והכי נעלים, להשגת השלמות המוסרית הרוחנית.
סט.
בחידת העולם והקיום הגדולה, הגיע השכל הבריא של היהודי, מימות אביו הראשון של העם היהודי עד היום הזה, לידי הכרה, שאין לחשוב, שהעולם הגדול הזה קיים “ללא קברניט ומנהיג”, ושהעולם הזה בא לידי קיום “מעצמו” ללא כל סיבה ראשונה. המוח היהודי, למן היום שיש יהודי בעולם, משוכנע, שיש בורא עולם שהוא מנהיג העולם. העם היהודי הוא היחידי בעולם, שחונן במתנת הנבואה, החל מימות האבות הראשונים, דרך הנביא הכי גדול, משה רבנו, עד הנביא האחרון, בימים הראשונים של בית שני. העם היהודי הוא היחידי, שקבל את התורה, המגלמת בתוכה את המוסר ההחלטי, כגון: אהבת האדם, אסור הרציחה, שויון כל בני האדם לגבי החוק והמדינה, טהרת החיים המיניים, טהרת הגוף והמזונות, חובת העבודה, חובת הנפש הקבועה בשבת ומועד, וכו' וכו'. – העיקרונים המוסריים, שנקבעו בעשרת הדברות וביתר המצוות, לא נתנו להשתנות לפי ראות עיניהם של בני־אדם, כמו שנהוג אצל מנהיגי אומות העולם, שכל אחד בונה לו שיטה מוסרית או אי־מוסרית משלו, כי אז נגיע למצב של “כמספר הראשים מספר הדעות” (quot capita tot sensus). אין היהודים זקוקים לאידיאת ההתפתחות בנוגע למוסר, ומכירים אך ורק באידיאת ההתפתחות של התרבות החמרית, הכלכלית, המדעית והאמנותית של האנושות. כי זאת לדעת: כשם שהיהודים הם עקשנים בשמירת תורתם המקובלת והיהדות האמתית אינה נוטה לקבלת עיקרונים חדשים, שמשתנים והולכים לפי האפנה האחרונה, כן הם חסידים נלהבים של עיקרון ההתפתחוּת והאיבולוציה בכוון התרבותי.
ההשקפות הללו הן הן היסוד והרקע של האידיאה האומתית או של הלאומיות היהודית. בלעדי השקפות אלה אין עם ישראל בעולם.
ע.
לאחר שהמדיניות הלאומית שלנו קובעת את העיקרון המדובר כיסוד לקיומנו הלאומי, עלינו לזכור, שהחיים הרוחניים של האומה מורכבים מאלמנטים רבים ושונים, ופה באה במקום הראשון בחשבון השפה שלנו. אם גם נניח ששפה מיוחדת אינה הכרחית ליצירת אומה מיוחדת, כמו, למשל, בלאומיות הבריטית והלאומיות האמריקאית, הרי בכל אופן לגבי רוב האומות השפה היא האלמנט החשוב ביותר בין האלמנטים היוצרים ובונים את האומה. בנוגע אלינו יש להביא בחשבון, שבתפוצות מדברים בני אומתנו, למעשה, בשפות שונות ואין לנו שום אפשרות לקבל אחת מהשפות הללו לשפת אומתנו, בפרט כשיש לנו שפה היסטורית משלנו, שבה היו מדברים אבותינו וּבה נוצרו יצירות תרבותיות הכי נעלות והכי נשגבות של האנושיות כולה.
לאמיתו של דבר, כל אלה שמכירים בלאומיות היהודית מסכימים, שאין לחשוב, שהיהודים יקבלו אחת משפות העולם לשפה הלאומית שלהם. יש כיום רק קבוצה אחת בתוך העם היהודי, שחבריה חושבים לאפשרי, שהיהודים יכירו בשפת האידיש כשפה לאומית יהודית, ולא את העברית; ויש גם מפשרים, שמיעצים לעם ישראל להכיר בשתי השפות, בעברית ובאידיש, כשפות לאומיות שלנו.
עא.
בנוגע לדעה הראשונה יש לקבוע, שהאידיש היא באמת שפה זרה לנו מכל וכל, כי היא בנויה בחלקה הכי גדול על השפה הגרמנית, ורק בחלקים קטנים יש בה מלים עבריות, כמו שיש בה גם מלים משפות אחרות; בארצות הסלביות משפות הסלביות, בארצות אנגלו־סקסיות, משפת האנגלו־סקסים. עובדה היא, שהדור הצעיר עוזב את האידיש ומדבר רק בשפת המדינה, שבה הוא חי ומתחנך, ועובדא היא גם כן, שחלקים גדולים של בני אומתנו, כגון יהודי המזרח והספרדים, לא ידעו מעולם ולא השתמשו באידיש. מכיון, שאנחנו מוכרחים להטיל על בני אומתנו החובה ללמוד את שפתנו הלאומית, הרי השכל הבריא מחייב, שנטיל את החובה הזאת לגבי שפתנו ההיסטורית, שהנה, אגב, בעלת ערך תרבותי גבוה.
ממילא גם ההשקפה הפשרנית, שעלינו לקבל את מרותן של שתי שפות לאומיות, בטלה מאליה, חוץ מהאבסורד שישנו בדרישה כזו כשלעצמה, שבני אומה אחת יהיו זקוקים לשתי שפות, בפרט כשאחת מהן משוללת ערך היסטורי־תרבותי ורק במקרה שימשה שפה מדוברת במשך של איזה זמן בשביל חלק מסוים של בני אומתנו.
עב.
לאשרנו כל הציונים שבנו (חוץ מכיתה קטנה העומדת בקצה השמאל), מכירים במרותה של השפה העברית וגם כל בתי הספר הציוניים לכל דרגותיהם בנויים עליה. החיים החדשים שנתפתחו בארץ ישראל בנויים כולם על השפה העברית, והקשיים שנראו בזמן האחרון בכוון זה באו רק לסבה, שלרגלי הרדיפות הנאציות והפאשיסטיות לגבי היהודים, עלו לארץ אלמנטים רבים, שאין להם זיקה ללאומיות היהודית בכלל ולתרבות העברית בפרט. ומשום כך, השיטה שהיתה נהוגה תחילה בידי הציונות בבחירה קפדנית של האוכלסין, שעליתם אופשרה והוקלה על ידי ההסתדרות, נדחתה לגבי ההכרח שבא מתוך הלחץ מן החוץ.
המדיניות הלאומית הבריאה דורשת מאתנו, שבארץ ישראל תשלוט השפה העברית בכל תופעות החיים: בבית הספר, במשרד ובבית, באופן שהשפה הזאת תשמש מכשיר חנוכי ומכשיר שמושי ליהודי מיום הולדו עד יום מותו.
עג.
כמו כן עלינו להפיץ את ידיעת שפתנו הלאומית בין כל אומתנו בכל רחבי התפוצות הגלותיות שלנו. נחוץ, שכל איש ואשה מישראל ידעו את השפה הלאומית, ועד כמה שאפשר, ישתמשו בה בני אומתנו בכל חייהם ביניהם ובין עצמם. צריך להביא לידי כך, שכל בני אומתנו יבינו איש את רעהו, ללא כל הבדל באיזה מקום של כדור הארץ הם חיים. מובן, שבכל ארץ וארץ עליהם ללמוד את שפת הארץ, שבה הם חיים, כי זה נחוץ לקיומם, כל כמה שהם חיים בארצות הגלות. אבל ידיעת השפה העברית וההשתמשות בה נחוצה להם, כדי שיוכלו לבוא תמיד במגע עם ארץ האבות שלנו ועם אחינו הגרים בה וכמו כן עם יהודים החיים בארצות אחרות. אין להכחיש, שבאופן זה אנו מטילים על אישי אומתנו דו־שפתיות, מה שמביא לקשיים ידועים, ולא כל פרט באומה מסוגל לכך. ברם, אם נרגיל את בני אומתנו לידיעת שתי השפות, שפת האומה הישראלית ושפת הארץ שבה הם חיים, לא יכבד הדבר לרוב הגדול של אחינו, שהנם, כידוע, בעלי כשרון שפתי די גבוה.
עד.
המדיניות הלאומית שלנו תקדיש תשומת לב מיוחדת לחיים התרבותיים של האומה בכל היקפה. היא תשתדל, שאומתנו תשתתף בכל עבודות התרבות של האנושיות כולה. כל מקצועות התרבות האנושית, כעין המדעים, האמנות, לכל סניפיה והופעותיה, הספרות הלאומית, כל ההכשרות והעבודות הטכניות והחקלאיות, מוכרחים להוות נושאים לדאגה תדירית וטפול תדירי באופן, שאישי האומה יפעלו וישתתפו בכל המקצועות האלה לפי מיטב כחותיהם. כל פיגור בכוון איזה שהוא, כל בזבוז הכחות של אישי האומה, כל הזנחה בשדה פעולה תרבותי מן ההכרח שיתנקם בנו בזמן מן הזמנים. עלינו לדעת שני דברים: ראשית כי יש בזה מן החובה המוסרית, שכל עם ועם ירים את דרגת תרבותו מן השפל אל הגאות, כי ההתפתחות התרבותית העולה למעלה מרימה את האנושות לדרגות גבוהות יותר מאשר היו לפני כן, למשל, בבריאות הגוף והנפש, בנוחיות של החיים, בהמצאת תענוגות רוחניים נעלים (שירה, מוסיקה, ציור, וכדומה), בהרמת המוסר, בהבנת חידות הטבע, בניצול כחות הטבע, וכדומה. אי אפשר להשאיר את העבודות הללו לעמים אחרים ולהצטמצם רק בפינה אחת ובפנות מסוימות של התרבות האנושית, כי חד־צדדיות כזו סופה להתנקם בנו בהזדמנות זו או אחרת. משום כך תדאג המדיניות הלאומית הפנימית שלנו להתפתחות שלמה ומלאה ככל האפשר בכל מקצועות ושדות פעולה של התרבות האנושית.
עה.
הדאגה הזאת תתבטא בראש וראשונה בשדה החנוך של הנוער משני המינים. האידיאל החנוכי, שתעמיד לה המדיניות הלאומית שלנו, יהא מורכב מהיסודות הבאים: א) כל ילד וילדה יהודיים מקבלים חנוך עממי חינם. ב) כל ילד וילדה בעלי כשרונות מתאימים מקבלים חנוך תיכוני; אם הם בני עניים, ניתן להם החנוך הזה חינם, ואם הם בני אזרחים אמידים ניתן להם החנוך בשכר, שמשלמים ההורים. ג) אותו הדבר נוהג גם לגבי החנוך במוסדות הוראה גבוהים. ד) החנוך יקנה לחניכים יסודות התורה והמוסר היהודיים מתוך ספרי התנ"ך והתלמוד והמדרשים, וידיעות והכשרות גופניות ורוחניות במידה מתאימה לכשרונותיהם של החניכים באופן, שהכשרונות של הנוער לא ילכו לאבוד ויושג המכסימום של היכולת והיעילות מצד החניכים לטובתם הם ולטובת האומה. המדיניות החנוכית תשתדל למנוע בעד היפר־פרודוקציה במקצועות שונים וחוסר עובדים במקצועות אחרים, והיא גם תדאג, שכל צעיר וצעירה בישראל יתרגלו גם לעבודה גופנית כדי לאפשר חלוקת עבודה הוגנת ובריאה בתוך כל אישי האומה באופן, שכל פרט ופרט יעבוד בהצלחה הגדולה ביותר על שדה עבודה גופני או רוחני בהתאם לכחותיו וכשרונותיו. האלמנט של עבודה גופנית יוכנס לתוך החנוך העממי בהתאם לדרישות הפדגוגיה וכן גם יסודרו יסודות החנוך על פי ההישגים החדישים ביותר בשדה החנוך על ידי הפדגוגיה המודרנית.
בתור עיקרון חשוב של החנוך שלנו יוקבע השקול הבא: בתוך אישי האומה עצורה כמות ידועה של אנרגיה גופנית ורוחנית. החנוך צריך להיות מסודר באופן כזה, שכל האנרגיה הזאת תפותח ותנוצל לטובת הכלל. טובת הכלל דורשת: א) שמוש חסכוני באנרגיה. כלומר, אסור לפזר את האנרגיה לדברים מיותרים, כמו: הפרזה במשחקים, הבולעים מרבית הזמן והכחות הגופניים והנפשיים; הפרזה בחנוך הספרותי, המוסיף רק התנפחות והתיפות בטעם ספרותי; הגזמה בחנוך פלפולי, הדורש סכום גדול של זמן וכחות נפשיים. ב) חלוקה מושכלת של האנרגיה. אם האנרגיה הגופנית עולה בהרבה על האנרגיה הרוחנית של הפרט, הרי מועיל וטוב יותר שפרט כזה יחונך לעבודה גופנית, ולהיפך, אם האנרגיה הרוחנית העצורה בתלמיד היא גדולה ביחס לכח הגופני שלו, הרי יותר תכליתי לפתח את הכשרונות הרוחניים של התלמיד ולכוון אותו לעבודה רוחנית. ג) בכל מערכת החנוך צריך להשליט את האלמנט הלאומי ולהראות לחניך את הקבלת האינטרסים שבין היחיד ובין הצבור, כי כל פרט ופרט מפותח היטב מביא תועלת לו לעצמו ולצבור. ד) האלמנט הלאומי יהיה מבוסס על הבנה עמוקה של העבר הגדול של האומה, שבו תופסים התורה וסדר החגים היהודי את המקום הכי חשוב. יד ביד עם העבר ישוכנע התלמיד באמצעים מתאימים, שההווה והעתיד של האומה דורשים ומטילים על כל פרט ופרט את החובה לפעול ולעשות לטובת הכלל, כלומר, לפתח את הכשרונות ברצון אמיץ וחזק ולנצל אותם לטובת הפרט והכלל. עקרונים פדגוגיים כאלה יחד עם יסודות הפדגוגיה הכללית הכי חדישים יאפשרו התפתחות בריאה של כל אישי האומה ויתנו את הבטחון שאישי האומה ישארו נאמנים לד' ותורתו וגם לאומה וארץ המולדת ולכל מה שיקר לעם ישראל.
עו.
מלבד הדאגה לחנוך הנוער בהיקף היותר גדול והיותר תכליתי, תדאג המדיניות הלאומית בתמיכה כספית ובכל מיני עזרה ועדוד לפתוח ענפי התרבות האנושית בחיק האומה ותשתף פעולה עם העבודה התרבותית של כל העמים המתורבתים, השואפים להתפתחות האנושיות ולהרמת קרנה המוסרי והתרבותי. כל ענפי האמנות, כמו כל ענפי התורה והמדע, יקבלו עזר וסעד באמצעות בתי אולפנא מתאימים, תמיכות הגונות לבעלי כשרונות בין המתלמדים ובין המבוגרים שגמרו את בתי הספר, אם הם יכולים להרים את קרן התורה, האמנות והמדע.
עז.
המדיניות הלאומית תדאג להעמיד את אומתנו בקשר תמידי עם התרבויות של עמים אחרים ותשגיח שנלמד מהם מה שכדאי וראוי ללמוד ונרחיק מה שראוי לריחוק. היא תאפשר למתלמדים, למלומדים ולאמנים לבקר בארצות התבל לשם השתלמות יסודית והכרת ההישגים של כל עמי התרבות, כמו שתפתח את שערי הארץ לכל אורח מן החוץ שיבוא ללמוד מאתנו ולהכיר את מדרגת התפתחותנו אנו.3
פרק עשירי: היסודות החמריים של מדיניותנו 🔗
(כלכלה בכללותה, חקלאות, תעשיה, מלאכה, מסחר)
עח.
אין שום אפשרות למדיניות לאומית בלי יסוד כלכלי. הכלכלה היא יסוד החיים הגופניים והרוחניים של האומה. היא ממציאה את האמצעים להספקת כל המצרכים החמריים והרוחניים. ברור אפוא, שהמדיניות הלאומית תקדיש תשומת לבה לפתוח הכלכלי של האומה ובניה.
עט.
עלינו לזכור, שמשטר אוטרקיה (הספקה עצמית) אינו אפשרי ואינו רצוי בחיי העמים, כי אין עם בעולם, שיוכל להצטמצם בשטחו ולאמור, שהוא לבדו מספיק לו ואינו זקוק לעמים אחרים בהספקת צרכיו. ואם גם דבר כזה הוא ברגע מסויים בגדר האפשרות, אין שום בטחון שאחרי איזה זמן לא ישוּנה המצב, ואז יהיה זקוק לעמים אחרים שישלימו לו את החסר בכלכלתו. אין עם, שיוכל להסתגר ולהסתייג בד' אמותיו במובן התרבותי ויוותר על שתוף פעולה עם עמים אחרים, ואם יש צורך בקשרים תמידיים בין העמים בשדה התרבות, הרי גם בשדה הכלכלה קשרים אלה הם טבעיים ונחוצים.
פ.
מן הצד השני יש לשאוף עד כמה שאפשר למצב, שהתלות של האומה בעם אחר או בעמים אחרים תהיה מוגבלת על ידי מידת הנחיצות והתועלת ההדדית, ושהקשרים הכלכליים עם עמים אחרים לא יביאו לידי שעבוד ועבדות כלכלית. מנקודת הראות הכלכלית טוב ויפה, אם האומה מביאה לשוק העולמי את שירותיה ותוצרתה, וחלף השירותים והתוצרת הזאת היא מקבלת מעמים אחרים שירותים ומוצרים אחרים. ברם, אסור לבנות את קיום האומה בכל התנאים על חלופין כאלה, וכלכלת האומה צריכה להיות מסודרת באופן, שאם השוק העולמי יהיה סגור בפנינו, כמו בשעת מלחמה או לסבת מצב של שביעה (רויה) של השוק בשירותים וסחורות, אזי נוכל להתקיים על כלכלתנו אנו עד שישתנו התנאים בהשתדלותנו או גם מעצמם, בלי השתדלותנו, לקדמותם.
פא.
מכאן יוצא הצורך לפתח במסגרת כלכלתנו הלאומית כל ענפי החקלאות, הנחוצה לחיים, וכן גם ענפי התעשיה, המלאכה והמסחר בים וביבשה. אנחנו מוכרחים להשמר מכלכלה חד צדדית, ועד כמה שהדבר נתון בידינו, אנו מחוייבים לגוון את כלכלתנו בעזרת כחותינו הלאומיים הפנימיים ולשמור במידת האפשרות על אי־תלותנו מאחרים בנוגע לקיומנו.
פב.
בעונה אחת עלינו להעמיד תמיד נגד עינינו, שארצנו היא ארץ קטנה בממדיה ואין אנו יכולים לקוות להרחיב את גבולותיה, בפרט שאין לנו הרצון לנהל מדיניות תוקפנית. מכאן יוצא שנהיה מוכרחים להגדיל את כושר עבודתנו בכל המובנים. החקלאות שלנו מן ההכרח שתהיה מעורבת, רב־גוונית, ואינטנסיבית מאד. אנחנו מוכרחים להוציא מן השטח הקטן את המכסימום של פריון חקלאי. ברם, גם התעשיה צריכה להיות אינטנסיבית, ועלינו יוטל לנצל את הכחות והכשרונות שיש אצלנו ברוך ה' למרבה, באופן, שנוכל ליצור במינימום של חומר מוצרים מוצלחים וטובים בשבילנו ובשביל אחרים. אם אדמתנו עניה בחמרי גלם, הרי שרירינו ומחותינו עשירים בכחות גדולים, והמדיניות החנוכית והכלכלית שלנו תצטרך להכשיר את אישי האומה ליצירות רבות וטובות, כדי שנוכל להשיג תמורתם בשוק העולמי כל מה שהחסירה הטבע לארצנו. העושר בהכשרות רוחניות וגופניות צריך שימלא את מקום העושר בגלמים החסרים בארצנו.
פג.
בנוגע למשטר הכלכלי, שיהיה שולט במדיניותנו, מובן, שהמשטר הזה תלוי בעיקר במשטר החברתי שבמדיניותנו, שעליו נדון בפרק, שבו ידובר על שיטת ההנהגה שתתקיים באומתנו. מכיון שאנחנו מגיעים שם לידי מסקנא, שהמשטר הרודני, באיזו צורה שהיא, אינו יכול להוות יסוד למשטרנו, ומטבע אומתנו ובהתאם לעיקרוני דתנו ותרבותנו ההיסטורית המשטר הדמוקרטי הוא שישתרר אצלנו, ממילא יוצא שגם המשטר הכלכלי יהיה מיוסד על עיקרוני הדמוקרטיה, היינו: שויון הזכויות והחובות של כל איש ואשה; אפשרות להצטיינות לכל בעל מרץ וכשרון; אפשרות לרכוש נכסים במדה שאינה עומדת בסתירה לצדק וליושר ולאינטרסים של החברה. מתוך עיקרונים אלה יוצאות גם הגבלות, הנחוצות לקיומה של אומתנו. כן יהיה נחוץ להגביל את כמות האדמה הנתונה לשלטון איש אחד. ההגבלה, שאנו נמצאים בה בנוגע לשטחה של ארצנו, בקשר עם הנחיצות לעבוד אינטנסיבי, שהנו אפשרי רק לאיכרים העובדים יחד עם משפחותיהם על שטחים מוגבלים, וגם מידת היושר הקבועה כבר בתורת משה – כל זה מחייב שאין מקום אצלנו ללטיפונדיות, כלומר, לרכוז שטחים גדולים של אדמה בידי איש אחד. בנדון זה השיטה של רכישת אדמה על ידי האומה עצמה, כפי שהונהגה עד עכשו על ידי הקהק"ל, יחד עם חכירתה לאיכרים, היא השיטה הכי נכונה, הגם שאין לאסור גם על אנשים פרטיים לרכוש אדמה על שמם, בתנאי שהשטחים יהיו מוגבלים. מדת ההגבלה תוקבע על ידי החוקה והתחיקה, ואפשר רק להניח כיסוד להגבלה זו שהשטח הנרכש יהוה יחידה משקית, שאפשר לעבד אותה בעזרת המשפחה באופן אינטנסיבי, או גם בעזרת מספר קטן של פועלים שכירים הנשכרים לעונות העבודות הדחופות, ולא בקביעות.
פד.
ביחס לשאלת הקאפיטליזם, אם הקפיטל (ההון כמכשיר לפרודוקציה) יוכל לעמוד ברשות הפרט כרכוש פרטי או שירוכז הקפיטל כולו בידי הממלכה, עלינו להשמר מלעשות אכספרימנטים מסוכנים מסוג אלה שעשו ברוסיה הסוביטית. נסיון זה, שהולך ונמשך ברוסיה כבר כ־25 שנה, לעת עתה לא הצליח להביא לידי תוצאה משביעת רצון במובן הכלכלי והמוסרי. במובן הכלכלי שוררת ברוסיה עניות גדולה בשכבות הרחבות של האוכלוסיה, שחסרים לה הרבה מיצרכים, המקילים והמשפרים את החיים; במובן המוסרי שורר שם אי־שויון, כי רק הקצינים, הפקידים והעובדים הרוחניים הגבוהים מקבלים מאת הממשלה משכורת המספיקה לחיים, בשעה שהפועלים הפיסיים הם במדרגת עבדים נחותי דרגא העובדים הרבה ומרויחים מעט. הממשלה הסוביטית, כנראה, מתוך נחיצות ומחוסר אפשרות אחרת יצרה פריבילגיות בשביל העובדים הרוחניים, ובעיקר בשביל השכבה המפלגתית השלטת בארץ. מכל זה יוצא שהקפיטליזם הממשלתי אינו יוצר גן עדן כלכלי מוסרי, להיפך מוריד ומשפיל את רמת החיים של הצבור.
פה.
חוץ לזה עלינו לזכור, שאנחנו עם קטן, שיעמוד בקשרי התחרות עם עמים רבים וגדולים, וההתחרות הזאת מחייבת שני דברים: ראשית, עלינו להוציא את המכסימום מרוח הקבלני והיזמה הפרטית, המעונינת להמציא המצאות טכניות ומשקיות, כדי להגדיל את פריון העבודה והתוצרת. בשעה שהיזמה הפרטית והאינטרס הפרטי יופסק, נוכל רק בקשי ליצור מה שנחוץ לנו בשבילנו ובשביל השוק העולמי, וכמות התוצרת ממילא תוקטן. שנית, אנחנו נהיה כמעט תמיד תלויים במובן הכלכלי בעמים אחרים ואנחנו בתור “המעט מכל העמים” אסור לנו להנהיג משטרים המתנגדים למשטרים השוררים אצל העמים האחרים, מטעמים מדיניים וכלכליים כאחד. כל התבדלות ממין זה תוביל אותנו להתבדלות כלכלית ומדינית ואז יעמוד קיומנו הפוליטי והכלכלי בסכנה.
המדיניות הלאומית שלנו תצטרך להשתדל למצוא את הדרך הממוצעת בין קפיטליזם פרטי מופרז ובין קפיטליזם ממשלתי. מדיניות של מסים מתאימים, של הגנה על זכיות הפועלים והעובדים ועל האינטרסים של הכלל לגבי הפרט ושל הפרט כלפי הכלל תוכל להבטיח לצבורנו את הטוב והמועיל של שתי השיטות. בכלל טוב יהיה, אם נתרחק מכל חד־צדדית וקיצוניות, וטוב יעשה הנוער שלנו, החי בארצות זרות, כשלא יצטרף לקיצונים ולא יתערב כל כך בעניני המשטר החברתי של עמים ומדינות לא־יהודיים. באופן זה לא יהיו אנשי אומתנו מעוררים עליהם את שנאתם של עמים אחרים שבתוכם הם חיים.
פו.
בענינים אלה יהיה חשוב ונחוץ להפיץ השקפות ודעות כלכליות בכל שכבות הצבור באמצעות החנוך בבתי הספר ובאמצעות ספרות עממית טובה, כדי שכל אישי האומה ידעו להעריך את האינטרס הכללי ויבינו, שוותור וצמצום האינטרס של היחיד הם נחוצים לא רק לטובת הכלל, כי אם גם לטובת הפרט. ידיעה והבנה רחבה ועמוקה של הכלכלה הלאומית ויסודותיה צריכה להיות קנינו של כל העם לכל שדרותיו ופלגותיו, וממילא ימצאו גם כחות מנהיגיים, שיעמדו בראש הממשלה הכלכלית וידעו לסגל ולהתאים את צרכי הרבים והיחיד באופן הרמוני ומועיל לכל הצדדים.
פז.
דאגה מיוחדת תקדיש המדיניות שלנו לענפי המלאכה, כדי להרבות לה ערך ברב גווניותה, ובכושר פעולתה בכוון הטכני והאמנתי. מלאכת היד היתה תמיד מקצוע עבודה מצוין של אישי אומתנו, וכל כמה שהכשרונות אינם חסרים, יוטל על הממשלה רק להרים את קרנה באמצעות חנוך בבתי ספר מתאימים, ובהמצאת מדריכים טובים ותמיכה מתאימה.
פח.
כל עניני עבודה ישמשו נושא מיוחד למדיניות הלאומית, הן במובן החברתי והן במובן הכלכלי. חוץ מהחנוך הכללי שינתן לכל ילד וילדה ויאפשר את פתוח הכשרונות שבכל שכבה, תדאג המדיניות הזאת לאפשר לכל פועל ועובד חיים הגונים, כלכליים ותרבותיים, באמצעות חוקים מתאימים, שיבטחו מינימום של קיום הוגן לכל פרט ופרט.
פט.
בין החוקים הכלכליים והחברתיים יתפוס הבטוח לזמנים של חוסר עבודה, לשעת מחלת העובד ולימי זקנתו מקום בראש.
צ.
כל ענפי המסחר הארצי והבין־לאומי ימצאו את תמיכתה ועזרתה של המדיניות הלאומית, כי רק בעזרת המסחר הזה ניתנת האפשרות לחלופי שירותים ומיצרכים בין הארץ וארצות אחרות. מצד השני יצומצם המסחר הפעוט באופן שימנע בעד התנוונות של הסוחרים הזעירים, כפי שראינו זאת בארצות הגולה.
צא.
כל הפעולות הללו של מדיניותנו הלאומית בשדה הכלכלה יגדילו ויגבירו את רכושנו הלאומי ויאפשרו לנו רכישת הכנסות לאומיות מספיקות לצרכי אישי האומה ולצרכיה של האומה כולה לשם בטחונה ולשם פתוח התרבות של בני אומתנו.
פרק האחד־עשר: המדיניות הפופולציונית שלנו 🔗
(משפחה, תלודה, הגירה, התישבות)
צב.
קיום האומה תלוי בחיי המשפחה, כל מדיניות שלנו בנויה על יסוד ההנחה, שעם ישראל הוא קשור עם הנצחיות, והנצחיות הזאת יסודה במובן הפיסי והמוסרי במשפחה. המוסר היהודי מוסב כולו לחיי משפחה בריאים וטהורים, והחברה היהודית, אם רק תכנע לתורת המוסר היהודי וצוויה, יכולה להיות בטוחה שתוכל להתקיים לעולמים.
משום כך המדיניות הלאומית שלנו תתמוך במשפחה בכל האמצעים שיש ברשותה. המוסר היהודי מתנגד לחיי מין מחוץ למשפחה, ולפיכך המדיניות תשתדל לאפשר לשני המינים לבוא בקשרי נשואין ולמלאות באופן זה את התפקיד האנושי המיני, שהוא גם תפקיד לאומי. המדיניות שלנו תפעל בכל כחה נגד התפשטות של חיי מין בלתי מסודרים ובלתי דתיים, כי יחסי מין כאלה משפילים את מין האדם ובעיקר את האשה לדרגא נמוכה ושפלה, זה מביא לירידה מוסרית ותרבותית נוראה בחיי החברה ולדגנירציה של כל האומה.
צג.
אחד האמצעים לתמוך בחיי המשפחה הוא המצאת חנוך לכל ילדי ישראל ע"י הצבור. הסיבה העיקרית, שהרבה גברים וגברות מפחדים להוליד בנים, הוא המשא של החנוך. המדיניות תדאוג לכך, שכל איש מישראל ימצא עבודה ויוכל לפרנס את בני ביתו במידה צנועה ומספקת לחיים בריאים, ואם הצבוריות האומתית תמציא חינוך מתאים לנוער, כפי שתארנוהו למעלה, יהיה בזה עידוד ותמיכה בחיי המשפחה.
צד.
בהתאם למסורת הישראלית תהיה עמדת האשה במשפחה ובחברה עמדה של הכרה וכבוד. מדיניות יהודית בריאה תשען על העיקרון היסודי, שמקום האשה ותפקידה הוא בראש וראשונה כעקרת הבית וכמחנכת הדור הצעיר בתוך הבית על יד בעלה כעזר כנגדו. יחד עם זה תדע המדיניות היהודית להעסיק את האשה בעבודות סוציאליות וחברתיות, שרק האשה מסוגלת להן, ובכלל תתן להאשה זכויות אנושיות מלאות, כגון: זכות אקטיבית ופסיבית בבחירות צבוריות, אפשרות ללמוד וללמד, וגם לעבוד, כשהאשה תרצה לעבוד או תצטרך להתפרנס מעבודתה.
צה.
מובן שתמיד תעמוד לפני המדיניות היהודית הבעיה של גדול האוכלוסיה לא רק כצווי קטגורי לאומי, אלא גם כשאלה של הצפיפות בארץ. הבעיה הזאת תפתר בראש וראשונה ע"י אינטנסיפיקציה מרחיקה לכת בחיים הכלכליים, כגון חקלאות ויצירה תעשייתית. המדע הלאומי ימצא כאן מקום להראות את כוחו בכל מקצועות החיים. באופן, שרבוי האוכלוסיה לא יהפך מברכה לקללה. הברכה של “כן ירבו” תשאר ברכה רק בתנאי, אם המדע החקלאי והתעשיתי יעזור להגביר את התפוקה של טבע הארץ ושל העבודה האנושית. מכאן החשיבות הגדולה של השאיפה שכל בעלי כשרונות ירתמו לעבודה מדעית, לא רק במובן ההשכלתי לשם רבוי האינטליגנציה, כי אם גם במובן המדע התועלתי.
צו.
אם יעלה בידינו לשכנע את עמי הארצות השכנות, שבני עמנו כוונותיהם טובות לגביהם ושהם יכולים להביא ברכה לארץ, אפשר שנמצא במשך הזמן דרך להתיישבות בארץ שכנה זו או אחרת. בכל אופן לא כל כך מהר תחליט המדיניות שלנו על הגירה לארץ אחרת. להיפך, אדיר חפצה יהיה להכניס יהודים מחוץ לארץ. בכל אופן לעשרות השנים הבאות יהיה עיקר דאגתה להכניס יהודים לחקלאות ולתעשיה בארץ ישראל.
צז.
המדיניות היהודית תזכור, שההגירה לארצות רחוקות מביאה בכנפיה התנכרות של המהגרים לאומה והחלשת הרגש הלאומי, וחוץ לזה מעמידה את אישי האומה במצב של תלות בחסד העמים, שבהם הם נחתים. הנסיון הורה לנו, שעמים עלולים לשנות את יחסיהם לגבי מהגרים ואומה זרה, וביחוד לגבי בני עמנו, מה שמוביל לאסונות ושואות קשים. לפיכך לא הגירה, כי אם קיבוץ ההגירות צריך להיות תכנה של המדיניות הפופולציונית שלנו.
ואם בכל זאת יהיה צורך בהגירה, אזי על המדיניות שלנו יוטל לשאול לסדר בארץ ההגירה התישבות מרוכזת במקום אחד, כדי שהקשר בין ארץ ההתישבות עם ארץ־האם יהיה תמיד קיים כיחס למטרופולין, המהווה מרכז האומה בחומר וברוח.
פרק השנים עשר: ההישגים והכשלונות של מדיניות הציונית 🔗
צח.
בפרק זה נווכח, שהמדיניות הלאומית שלנו כבר עשתה התחלה חשובה בכמה וכמה כוונים, ונראה שמכל המפלגות, שקמו במחננו בימי הגלות הארוכה האחרונה, מצטיינת המפלגה הציונית בהישגים גדולים וניכרים. ברם, היו בה גם כשלונות גדולים וקשים. ועלינו למתוח קו של בקורת, כדי שנדע בעתיד לשפר את דרכנו. נדבר ראשונה על ההישגים.
בציונות אנחנו רואים בפעם הראשונה, אחרי קרוב לאלפים שנות הגלות, מחשבה לאומית יהודית מסודרת ומתוקנת, המכוונת כלפי האומה כולה והמקיפה בתכניתה כמעט כל הענפים של מדיניות לאומית.
הציונות הצליחה לאחד תחת דגלה חלק גדול מאישי האומה, הנשמעים במדה הגונה למנהיגים שנבחרים על ידי המפלגה בשיטה המסודרת בחוקה המפלגתית.
גם חלק מההמונים היהודיים, שאינם מאורגנים באופן הסתדרותי במפלגה הציונית, תומכים בה על ידי תרומות כספיות, ונשמעים לעצותיה, לדרישותיה ולפקודותיה, למשל, ע"י השתתפות בהפגנות, בבחירות לקהלות, בבחירות לפרלמנטים (פולין), וכדומה.
הציונות הצליחה לקבל בשביל העם היהודי מידי ממשלות רבות הכרתו של העם היהודי כלאום בעל זכויות לאומיות. בפעם הראשונה חתמו נציגי הציונות בסן־רמו חוזה בין־לאומי בשם העם היהודי כצד אחד, ומצד השני חתמו את החוזה נציגים של יותר מחמשים ממלכות.
הציונות הצליחה להעביר חלק מהמוני היהודים לארץ ישראל ולארגן בארץ ישראל ישוב יהודי, המכיל בקרבו כמעט כל האלמנטים הנחוצים לבנינו של עם בארצו, היינו: חקלאים, אנשי תעשיה ומלאכה, בעלי מקצועות חפשיים, סוחרים, מלומדים, בתי ספר מכל המדרגות, בתי חולים, אמנות ועוד, ועוד. הישוב הזה יכול כבר בצורתו הנוכחית, אם התנאים החיצונים יתאימו לכך, לקבל צורה של ממלכה עצמאית.
הציונות הצליחה להחיות את השפה העברית וליצור בכלל תרבות לאומית הראויה לשם זה במובן המודרני שבדבר.
כל ההישגים הללו באו בתנאים קשים מאד, כי ההסתדרות הציונית פעלה על יסוד של הרצון החפשי של חבריה ללא צל של אונס וכפיה. כל הכספים שקבצה באו מתרומות ונדבות, ואם גם נקראו לפעמים בשם מסים, הרי לא נגבו המסים הללו באמצעות מנגנון ממלכתי, כי אם על יסוד הרצון החפשי של התורמים והמנדבים. הסכומים שנאספו היו קטנים בהשואה לתפקיד שהעמידה לה הציונות, ובכל זאת הצליחה לעשות בסכומים קטנים בערך – דברים גדולים.
חוץ מהקשיים החמריים היו גם קשיים פסיכיים. העם היהודי היה ברובו הגדול רחוק מעבודת האדמה, ובלי חקלאות לאומית אין לחלום על חיים לאומיים. הציונות היתה צריכה לשנות את הנטיות הנפשיות של אישי האומה, ואם גם לא הצליחה במובן זה במאה אחוזים, הרי גם האחוז שבו הצליחה ליצור מעמד חקלאי בארץ־ישראל, הוא חשוב כשלעצמו ובודאי הוא חשוב כיסוד לשנוי ממין זה להבא.
צט.
על הציונות עברו, כידוע, שתי תקופות. התקופה הראשונה התחילה בזמנה של תנועת “חבת ציון”, שפעולותיה המעשיות היו פעוטות, וגמרה בציונות המדינית של הרצל, שפעלה רק בתעמולה ובהתחלות מעשיות קטנות עד המלחמה העולמית הראשונה. התקופה השניה התחילה תיכף אחרי המלחמה העולמית הראשונה ונמשכת עד היום הזה. בתקופה זו פעלה הציונות לא רק על שדה התעמולה הפנימית והחיצונית, כי אם גם בכוון ההגשמה של תפקידי הציונות, בהעבירה המונים יהודיים לארץ־ישראל ובנהלה עבודה התישבותית בקנה מדה ניכר.
בהערכת הפעולה הציונית יש לקבוע, ששתי התקופות הביאו תוצאות חשובות, כל אחת בכוון אחר: התקופה הראשונה התעסקה, כאמור, רק בתעמולה פנימית (בתוך האומה הישראלית) וחיצונית, בכוון בינלאומי. התעמולה הזאת עשתה פרי בכל אחד משני הכוונים. מצד אחד הכינה חלק הגון מעם ישראל לשנוי השקפותיו בנוגע לעתידו ועוררה בו שאיפה לבנות את ארצו ההיסטורית ולקשר את עתידו עם הארץ הזאת. מצד שני גם העמים האחרים, וביחוד אנגליה וארצות הברית, הכירו, שעם יהודי הוא עם, ועשו עמו חוזה בינלאומי, שבו הכירו בזכותו ההיסטורית של עם ישראל לארץ־ישראל.
אם נביא בחשבון, שהתמורה הזאת הפנימית (בתוך עם ישראל), והחיצונית ביחס לעמים אחרים, באה בזמן קצר בערך, במשך של חמשים־ששים שנה, הרי יש בזה הישג גדול, שאי אפשר לזלזל בו ולהמעיט את ערכו. לא דבר קטן הוא לשנות עם גלותי, עם השקפה על עצמו כמו של צוענים, שהרבה מבניו, ודוקא מהאינטליגנטים שבו כפרו וכופרים בלאומיותו ומעדיפים מצב של צוענים על שאיפות לעצמאות, ולעשות אותו לעם בעל כחות יצירה וכוחות שלטון עצמאי משוכלל במידה ידועה כמו אצל כל העמים.
הציונות משמשת דוגמא מופתית לכלל ששנינו למעלה, שמדיניות לאומית פירושה הכנת האומה לכל הזדמנות שתבוא בעתיד, ללמד אותה להשתמש בהזדמנות כשתבוא, ועד כמה שאפשר, ליצור תנאים בשביל הזדמנויות טובות לעתיד לבוא. כי הלא ברור, שבזמן שאירגן הרצל את הציונות המדינית, לא חשב על אפשרות של מלחמה עולמית. הוא רק התכוון להכין את האומה להזדמנות איזו שהיא, לכשתבוא. והנה באה המלחמה העולמית, והציונות, ובראשה הד"ר ויצמן, השתמשו בהזדמנות שבאה, ויצאה הצהרת בלפור, ואחריה חוזה סן־רימו. דוגמא יותר בולטת ויותר מאלפת קשה למצוא, כי הלא כאן ראינו עם שנחשב למת חוזר לתחיה ופעולה ועושה גדולות, מה שעובר במידה ידועה על פעולות עמים אחרים, החיים בתנאים נורמליים וממשיכים את סדר חייהם מימים ושנים. בשביל כל יהודי נאמן לדת ואמונה ברור הדבר, שכל זה בא לנו בדרך נס ע"י ההשגחה העליונה.
ק.
הציונות הצטיינה גם בזה, שאיחדה תחת דגלה מפלגות שונות לשם פעולה לאומית אחידה. בתוך ההסתדרות הציונית קיימות מפלגות וסיעות, המחולקות ביניהן במובן החברתי, המעמדי והדתי תכלית שנוי. למרות כל השנויים והניגודים בהשקפות ובדרכי החיים, שהנן לפעמים רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב, פועלות כל הסיעות הללו בהרמוניה בכוון הכללי של בנין האומה והארץ ושואפות כולן להשגת עצמאות מדינית.
קא.
ערך ההישגים של הציונות הוא יותר גדול עוד בזה, שבתוך היהדות היו ופעלו מפלגות שונות נגד הציונות והשתמשו בכל האמצעים, כדי להבאיש את ריחה בעיני האומה, ולפעמים גם בעיני עמים אחרים. מפלגה כזאת היתה “אגודת ישראל”, שמתנגדת לציונות מטעמים דתיים; מפלגת ה"בונד" הסוציאליסטי, שפעל בפולין, ליטא, רומניה ובמידה ידועה גם באמריקה, ושהוא התנגד לציונות מטעמים סוציאליסטיים; מפלגת ה"רביזיוניסטיים", שיצאו את ההסתדרות הציונית מטעמים, שהתכסיס של ההסתדרות הציונית לא מצא חן בעיניהם, והם צדדו בתכסיס יותר חריף, ומתוך החריפות הזאת השתדלו להחליש את כוחה של ההסתדרות הציונית. היו עוד ארגונים מתנגדים לציונות, כמו: הקומוניסטים; הקבוצות השונות של החסידים, שלא הצטרפו גם ל"אגודת ישראל", שהיא בעינים אפקורסית; קבוצות של מתבוללים בכל הארצות, שטענו, שהיהודים אינם עם, כי אם חלקים בלתי נפרדים של העמים, שבתוכם הם גרים. חוץ לזה היו תמיד, וקיימים עד היום הזה, המונים מכל השכבות של האומה, שהם אדישים לגבי שאיפות הציונות ומכבידים עליה בכבדם, משאם וטרחם.
כל המפלגות הללו פעולותיהן כשלעצמן הן כאפס, אבל התנגדותן הביאה ללא ספק המעטת הדמות של הציונות והחלישה את כושר פעולתה. המפלגות הללו בחלק כבר עברו וחלפו מן העולם ובחלק יעברו מן הבמה ולא ישאירו זכר לפעולתן, בה בשעה שהציונות לפי הישגיה שתארנו למעלה מהווה בכל אופן תופעה נפלאה בקורות העם היהודי ובקורות העמים.
קב.
בפעולות הציונות יש גם שורה שלמה של כשלונות, כי כל ההישגים הגדולים של הציונות הם קטנים בהשוואה לצרכי האומה.
א) אם נניח שכל השוקלים את השקל הציוני הם ציונים מאורגנים, אזי היו במשך שני הקונגרסים האחרונים כמליון ושלש מאות אלף ציונים בכל העם היהודי. אם נקבל את מספר היהודים באותה התקופה לששה עשר מליון נפש, הרי מספר הציונים המאורגנים אינו מהווה אפילו עשרה אחוזים של היהודים המבוגרים.
ב) עלינו להודות, שלא כל שוקל הוא ציוני במלוא המובן. ידוע שהרבה מהשוקלים לא תרמו לקרנות הציוניות גם אם היה ביכלתם לתרום מפאת רכושם והכנסותיהם.
ג) גם אלה שהיו תורמים לקרנות הלאומיות רק בחלק קבלו את הציונות בחייהם, בנוגע ללמוד השפה העברית והשמוש בה, לחנוך הבנים ברוח הלאומי, לשנוי סדר החיים, לעליה לארץ ישראל, למרות האפשרות לכך.
ד) הסיעה הרביזיוניסטית, בעלת השקפות ציוניות, יצאה את ההסתדרות ונלחמה אתה, בהחלישה אותה בפעולות הקרנות ובהדגישה את חסור האוטוריטה השלימה של ההסתדרות הציונית לדבר בשם האומה.
ה) ההסתדרות הציונות לא הצליחה לשכנע ארגונים יהודיים חשובים, כגון: “אגודת ישראל”, חברת “כל ישראל חברים”, ועוד, להספח אל הציונות.
ו) הרכוש הלאומי שנקבץ בארץ ישראל ביחס לרכוש של העם, הוא קטן מאד. כל הקרנות הכניסו לארץ ישראל במשך השנים שבין המלחמה העולמית הראשונה והשניה סכום בערך של עשרים ואחד מליון לא"י, ז.א. מיליון לא"י, או מעט יותר, לשנה. חוץ לזה נכנס גם רכוש פרטי יהודי לארץ ישראל בכמות של קרוב לשמונים מיליון לא"י. מלחמת היטלר הוכיחה, שליהודי אירופה היה רכוש גדול למדי והיטלר השתמש בו כקרן היסוד למלחמתו נגד היהודים ונגד כל העולם. ההסתדרות הציונית היתה חסרת אונים להניע את יהודי אירופה להעברת חלק הגון של רכושם לארץ ישראל, וכך יצא, שמה שניצל מרכוש האומה ע"י הציונות מהווה אחוז פעוט ממה שהעניק העם הזה לשונאו הכי גדול שקם לו במשך ההיסטוריה.
קג.
יש עוד כשלונות בפעולת ההסתדרות הציונית, ואם נשאל לסיבות הכשלונות הללו, הרי לפי הכרתי מונחת הסיבה העיקרית בשני דברים: א) בחוסר מנהיגות בעם היהודי בכלל ובמגרעות של המנהיגות במחנה הציוני בפרט. ב) בשיטת הציונים הכלליים והשמאליים שרוצים יחד עם בנין העם והארץ לשנות את תכונתה של האומה הישראלית מעם הדת par excellence לעם חילוני, אף שהם מבטיחים, שיתיחסו ב"סבלנות" לגבי יהודים דתיים. כי איזו “סבלנות” היא זאת, אם הם מחנכים שבעים אחוז של הנוער היהודי ללא כל דת ובהרבה מקרים ברוח אנטי־דתי גלוי (ראה בתי הספר של הזרם השמאלי בארץ, שהנם מהדורה עברית של בתי הספר של ה"בונד" בפולין). השאיפה הזאת ל"חלן" את עם ישראל הביאה בהכרח את הכשלון בשאיפה לכבוש את העם לטובת הציונות. ברי למפרע, שהציונות לא יכלה לקוות לרכוש את ההמונים המתבוללים, כי המתבוללים על “רבניהם”, ועשיריהם ומלומדיהם והעדרים שנמשכו אחריהם הבינו היטב, שלחיות כגוים הם יכולים גם בתור גרמנים, פולנים, מאדיארים, רומנים וכדומה. הנסיון הורה, שאפילו אלה מהמתבוללים, שהגיעו בהשפעת השוט הנאצי לארץ ישראל, מחכים בכליון עינים לרגע שיוכלו לברוח ל"ארצותיהם" ול"גוייהם". התקוה היחידה של הציונים היתה יכולה להיות לרכוש המונים יהודיים דתיים, ששמרו על אהבתם לעמם ולארצם. ברם, היהודי הדתי היה מפחד, שהציונים רוצים למחוק את הדת, שעליה שמרה היהדות הדתית במשך הדורות כעל בבת עינם. אמת הדבר, ש"המזרחי" הציע ליהודים הדתיים להכנס להסתדרות הציונית בהמונים ולהשפיע מרוחם על פעולות ההסתדרות הזאת. כאן הפריעו המנהיגים של היהדות הדתית, שלא ראו ולא חפצו לראות את השואה הבאה על עם ישראל, למרות שהציונות ו"המזרחי" בתוכה לא פסקו מלהזהיר ומלהכריז על הסכנה העתידה לבוא.
להלן בפרק על המנהיגות נווכח, כמה חשובה שאלת המנהיגים בענין המדיניות הלאומית.
פרק השלשה עשר: המנהיגות של האומה 🔗
קד.
שאלת ההנהגה של כל אומה ולשון מתבססת על העובדה הבאה:
בכל קבוצה גדולה או קטנה, היינו בכל אומה או בכל שבט, יש להבחין בין שני סוגים של חברי האומה או חברי השבט. הסוג הרגיל והשכיח, המהווה את המספר היותר גדול של אישי האומה או השבט, מורכב מאנשים בינוניים או גם פחות מבינוניים בנוגע ליכולת ולכשרון המחשבה, והסוג השני מורכב ממספר קטן של אנשים, בעלי יכולת גדולה של מחשבה בכוונים שונים. את הדבר הזה יכולים אנחנו היהודים להבין ולהעריך על נקלה, מפני שאצלנו קיים מדורות קדומים בית ספר עממי שהיה נקרא בשם “חדר” וכמעט כל אחד מאתנו מהדור הישן ביקר ב"חדר". דבר זה לא נשתנה במאומה גם באלה שבקרו ב"בית הספר", שבא במקום ה"חדר". כל אחד מאתנו יודע, שבין חברינו ב"חדר" או בבית הספר, היה הרוב די חלש, שבמובן המודרני היה מקבל בלמודים את הציון “מספיק”. חלק קטן ראוי היה לקבל את הציון “טוב”, ורק חלק מצער ראוי היה לציון “טוב מאוד”. כל אחד מאתנו, ממבקרי החדר או ממבקרי בית הספר הנמוך והתיכוני, ואפילו ממבקרי האוניברסיטה זוכר, בכמה קושי אפשר היה להקנות לחברינו ברובם הבנה בדף גמרא או פרק בהנדסה וחשבון או במקצוע אקדמאי. הלא כל יהודי למד ב"חדר" ומספר עמי־הארצות שיצאו מן ה"חדר" הוא “לגיון”. צריך לזכור, שתלמיד שהראה כשרונות ב"חדר", אפילו היה בן־עניים, נשאר בבית המדרש או הלך לישיבה וכמעט תמיד היה מוצא אפשרות להמשיך בלמוד התורה. אבל הרוב לא היה לו מה להמשיך, מפני שכחות המחשבה שלו היו קטנים. צעירים כאלה למדו מלאכה או חנוונות או מסחר פעוט או אפילו מסחר גדול, אבל כח המחשבה שלהם נשאר מוגבל וקטן וצר מאד. כותב הטורים האלה גדל בין יהודי ה"חדר" ובית־המדרש, ובגיל מבוגר ביקר בבית ספר תיכוני ממשלתי ובאוניברסיטה ואחר כך בתור עורך דין עמד במגע ומשא תמידי עם אינטליגנטים ממקצועו, עם עורכי דין ועם שופטים מהרבה לאומים באוסטריה ופולניה ועם אינטליגנציה ממקצועות אחרים (רופאים, מהנדסים, מורים, בנקאים, סוחרים) ובמשך חמש שנים עם צירים פרלמנטריים, ואני יכול לאמור בהחלט, שאפילו במקצועת האינטליגנטים יותר מחמשים אחוז הם אנשים מוגבלים, קטני המוח והמחשבה, שאפילו במקצועם הם לכל היותר אנשי שיגרא והרגל, ללא כוח של הבנה עמוקה, ללא אפשרות של מחשבה מקורית, והרבה מהם עומדים אפילו במדרגה יותר נמוכה ואת השיגרא שבמקצועם אינם יודעים. ועכשו צא וחשוב, מהו כוח המחשבה של החנווני, של הסוחר הפעוט, של בעל המלאכה, של האכר וכדומה. מובן שיש הבדלים מצד התפשטות ההשכלה העממית, כי אין לדמות את האכר הרוסי מזמן הצאריזם עם האכר הגרמני או השויצי. אבל אפילו בארצות מסוג הגבוה ביותר במובן ההשכלה העממית אין לחשוב, שהרוב יודע לחשוב מחשבות עמוקות וגדולות. ידוע ש"אין הכשרונות הטובים גדלים בצפיפות יתירה", וזו היא עובדה, שכל איש שהיה לו עסק כתלמיד וכמורה עם שכבות שונות של האומה ועם בתי ספר לא יכחישנה.
קה.
דברנו על כשרונות בלמודים בחדר או בבתי ספר מכל הדרגות. אותו הדבר ניתן להאמר כשהדברים נוגעים להשקפות על החיים בכלל ועל המדיניות בפרט. עפ"י הרוב המוח הבלתי מפותח והמוגבל בכוח תפיסתו וזכרונו הוא גם מוגבל בתפיסתו את החיים, ואשר להשקפה מדינית הרבה תלוי בידיעות בשדה ההיסטוריה, וכיום גם בשדה הכלכלה והסוציולוגיה. מי שהוא בעל השכלה רחבה, מי ששנה והגה בהיסטוריה ויכול להקיף במחשבתו את מהלך ההתפתחות האנושית במובן ההיסטורי, הכלכלי והסוציולוגי, יביט על העולם ועל עמדת העם בין העמים באופן אחר מאשר האיש המשולל כל השכלה היסטורית־כלכלית־סוציולוגית. אמת הדבר, שמכריעה כאן לא הקריאה בהיסטוריה לבדה, כי אם ההבנה העמוקה של אמיתות היסטוריות, והדבר הזה לא כל כך קל הוא, בפרט כשלא תמיד ההיסטוריונים הם תמימי דעה בינם לבין עצמם בהערכת המאורעות ההיסטוריות והסברם. הרבה מאד נשאר לשכלו של כל איש ואיש בהבנת המהלך ההיסטורי בעבר בנוגע לעמי העולם ואחר כך בנוגע לעמו של כל איש ואיש, ובאופן זה רק מעטים הם האנשים המוכנים מצד כשרונותיהם ומצד הכשרתם ההשכלתית לתפוס ולהבין כהוגן ענינים מדיניים וציבוריים.
קו.
נחוץ עוד לדעת, שבכלל נוטים ההמונים בסדרי חייהם, ובמרבית המקרים גם בהשקפותיהם על החיים, להגרר אחרי השכבות האינטליגנטיות של האומה. אצלנו היה קיים ה"תלמיד־חכם", שעליו היו מצביעים כדוגמא לנוער בסדר החיים ובהשקפות. תלמיד חכם פירושו אינטליגנט דתי בעל השכלה תלמודית. במשך המאה הי"ט הופיעה אצלנו אינטליגנציה אי־דתית בעלת השכלה אירופית והיא גם היא משכה אחריה חלקים מהמונינו, שחיקו אותה בדרך החיים האי־דתיים ובהשקפותיה הלא־לאומיות, כי כידוע רוב האינטליגנטים החילוניים שלנו היו אי־דתיים ואי־לאומיים בבת אחת.
והנה כל איש מאתנו יודע, שהאינטליגנציה הדתית שלנו ברובה הגדול במאה השנים האחרונות היתה משוללת כל הבנה מדינית ולא מצאה ענין במדיניות לאומית. מצד השני האינטליגנציה החילונית, אם היה בה איזו שהיא הבנה בשביל מדיניות לאומית, הרי ההבנה הזאת היתה פנויה ללאומים זרים ולא ללאום היהודי.
התוצאה הישרה מכל זה היא, שרוב הגדול של בני עמנו אינו מבין כלום ממדיניות לאומית יהודית, ורק מעטים, בעיקר אלה, שהתארגנו בהסתדרות הציונית, רכשו להם הבנה ידועה של המדיניות הלאומית היהודית.
קז.
כשאנו פונים עכשו לשאלת ההנהגה של האומה, לבעיה של “מי בראש”, הרי מאליו יוצא, שצדק מאד אפלטון היוני כשהציג כעיקרון יסודי, שרק החכמים צריכים לשלוט במדינה או באומה. העצה הזאת של אפלטון היא טובה, אלא שיש קוץ בה. כי מאז ועד היום אין שום אפשרות חיצונית להכיר את החכם והנבון, שיוכל לקחת חלק בשלטון האומה. גם אינטליגנציה מקצועית, למשל, של המהנדס, היוריסטן, הרופא והמורה וכדומה, אינה נותנת ערובה, שבעל האינטליגנציה המקצועית הוא גם בעל השקפה מדינית בריאה. חוץ ממה שהדגשתי למעלה, שיש בעלי מקצוע אינטליגנטים, שאינם שולטים כהוגן במקצועם הם, הנה אין המקצוע האקדמאי מבטיח השקפות בריאות ונכונות בשדה המדיניות הלאומית.
קח.
חוץ משאלת ההכשרה למחשבה והבנה בהיסטוריה, בכלכלה ובסוציולוגיה בא בחשבון כשרון ההנהגה והשלטון, שאינו ניתן ללימוד בדרכים הידועים לנו, כי אם, אפשר לאמור, בא מעצמו כמתנת אלקים. הנסיון הורה שיש אנשים חכמים ונבונים בעלי השכלה פוליטית גבוהה, ואינם מוצאים את ידיהם ואת רגליהם בשאלה, כיצד למשול בהמונים. לזה נחוץ כשרון מיוחד, שטיבו סמוי מן העין וקשה אפילו להגדירו במלים, ורק אחרי שבא איש בעל כשרון ממין זה וכבר הצליח בכוח שלטונו למשול ולקחת נפשות, אנו קובעים שהוא בעל כשרון שלטוני. אפשר רק לאמור, שגם כשרון זה קשור ע"פ הרוב עם דברים מסוימים הנגלים לעין. הנה נחוץ בראש וראשונה, שאיש כזה יהיה בעל אמביציה, כלומר שהוא בעצמו ירגיש בו את הצורך ואת הנטיה למשול ולשלוט. מי שאין בו תאות השלטון בטח לא יגיע לשלטון. שנית נחוץ לאיש, שעולה בעצמו לגדולה ולא הגיע לשלטון בדרך של ירושה (ממשפחת מושלים) וכדומה, שיהיה בו כשרון של נואם, כי עפ"י הרוב רק בנאומים הוא לוקח לו נפשות ורוכש לו את תמיכתו של דעת הקהל. להיפך, היו ויש מקרים, שאישים בעלי אמביציה ודברנים חרוצים רכשו להם שלטון, אף שלא היו מחוננים בהבנה פוליטית עמוקה.
קט.
כל זה מראה לנו, ששאלת המנהיגות המתאימה אינה ניתנת להכרעה החלטית עפ"י סימנים חיצוניים, ובפרט קשה להכריע בין הרבה מועמדים למנהיגות. כי זאת לדעת: למרות המספר המועט של אישים מוכשרים באמת לשלטון וממשלה, יש הרבה קופצים על הדבר הזה. ראשית, לא על נקלה מודה האיש הבלתי מוכשר גם לו לעצמו, שהוא לא יצלח לשלטון, וכל בעל בעמיו משוכנע, שמה שהוא חושב, אף שחסרים לו כל התנאים למחשבה עמוקה, הוא טוב יותר מהשקפות איש אחר. מכיון שהשלטון נראה בעיני רבים לדבר טוב ונעים, משום כך רבים השואפים אליו בכל האמצעים. אחד האמצעים הכי משובחים היא הדימגוגיה, ההשתמשות בפראזות ובנימוקים קלים, זולים, מצלצלים, המשעשעים את האנשים הפשוטים ובעיקר מסיחים את דעת הצבור מהענינים הרציניים והמכריעים. הנואם הדימגוגי, בשעה שהוא מדבר בפרזות פשוטות וקלות ההבנה, ובשפה יפה, מרבה בהבטחות טובות, וההמון, הגדול, שאינו יודע להבחין ולחשוב מחשבה עצמאית, נגרר אחרי האיש המבטיח גדולות והמושך את לבו בשפה מצלצלת יפה באזניו הפשוטות. במרבית המקרים רוכש לו דימגוג כזה את האלמנטים הכי גרועים והכי שפלים בחברה, ובעזרתם הוא משתלט על עמים וארצות. כך היה הדבר ביון העתיקה, כך בטח הגיע ירבעם בן נבט לשלטון בעשרת השבטים שלנו, וככה הגיעו לשלטון אישים רבים במשך ההיסטוריה עד היום הזה.
קי.
אצלנו אין הדבר שונה כלל וכלל מאשר אצל עמים אחרים. אישים בעלי כשרון שלטוני הם נדירים מאד, כמו אצל עמים אחרים. יש אצלנו אישים גדולים, בעלי הבנה עמוקה בתורה, בחכמה ובחיים, אבל כמעט תמיד חסרה להם האמביציה, התאוה לשלטון, וכמעט תמיד אפשר להחליט, שמי שחסרה לו תאוות השלטון, הוא גם בלתי מוכשר לשלטון. מצד אחר הוכיח הנסיון בדורות האחרונים, שהמונינו נגררים אחרי דימגוגים הכי גרועים, ובדימגוגים אין לנו מחסור כלל וכלל. הנטיה הזאת להכנע ולהשתעבד לדימגוגים הביאה אצלנו את רבוי המפלגות והפלגות, כי כל דימגוג שאין ביכלתו לרכוש לו את העם כולו או לכל הפחות צבור די רחב, מסתפק במועט ומייסד לו מפלגה שבשמה הוא מדבר. מי שאינו מצליח להבחר ולהיות “פרזידנט” בהסתדרות גדולה, מסדר לו הסתדדרות משלו ואז הוא מצליח להיות נשיאה של ההתסדרות הזאת.
חוץ לזה יש אצלנו נטיה לקיצוניות בדעות והשקפות. אם יש אצלנו דת, הרי אתם מוצאים צורה של דתיות קיצונית. אם יש אי־דתיות, הרי אתם מוצאים אי־דתיות קיצונית, ושתי הקצוות דומות אחת לחברתה בחוסר הבנה בחיים שלנו ובחוסר סבלנות לגבי אחרים.
קיא.
כל זה מכביד אצלנו את התפקיד למצוא מנהיגים טובים, הראויים לשמם. אבל אפשר לאמר, שההסתדרות הציונית מצאה את הפתרון הנאות היחידי. ההסתדרות הזאת היא דוגמא של ארגון, המכיל בתוכו מפלגות שונות ובכל זאת הוא מתנהל באופן מוצלח ביחס, המאפשר את קיום המפלגות זו על יד זו במסגרת די אחידה והפועל ביעילות ניכרת לעיני כל העולם. ההסתדרות הזאת נותנת בפרינציפ את האפשרות לכל מפלגה להתפתח ולגדול ולהגיע להשפעה בתוך ההסתדרות הכללית, ועל ידיה להשפיע על כל האומה. אפשר לאמר, שהשדרות המאורגנות בתוך ההסתדרות הציונית התחנכו והתרגלו להתגבר על להטי הדימגוגיה, והצבור הציוני נתן בהרבה מקרים אותות והוכחות, שבדמגוגיה גרידא אי־אפשר להשתלט ולהשתרר על ההמונים הציוניים. בתוך המפלגות עצמם הולך ומתפתח טפוס של עסקן צבורי, היודע ומבין את החיים הלאומיים ומתרגל ומתחנך לתפקיד של הנהגה יעילה. מתוך המפלגות שואבת ההסתדרות הכללית, וכל מי שמביט על קורותינו במשך עשרות השנים האחרונות מוכרח להודות, שההסתדרות הציונית נתנה דוגמא למנהיגות מסודרת, שיש ביכלתה לנהל מדיניות לאומית יהודית בריאה, המחושבת בכמה וכמה כוונים להווה ולעתיד. המנהיגות הזאת בנויה כמוהן על יסודות דימוקרטיים, ואפשר לכל איש מוכשר והגון להגיע אליה, אם הוא רק מראה את כחו במפלגה ובהסתדרות.
קיב.
אשר להסתדרויות ומפלגות אחרות, הרי אלה מהן, השואפות באמת להריסת האומה ההיסטורית, כגון ה"בונד" הסוציאליסטי, הקומוניסטים והפולקיסטים, שאינם רוצים כלל וכלל בקיום אומה עברית, ורק “מתירים” להמשיך איזו לאומיות בשפה האדישית, או המתבוללים, שקבלו צורות ארגוניות שונות, שאינם רוצים בהמשך האומה הישראלית ורק מעמידים פנים, שרוצים בקיום הדת היהודית, בשעה שהם באמת אתיאיסטים גמורים – כל אלה אינם באים בחשבון בשאלת המנהיגות הלאומית היהודית.
ההסתדרות של “אגודת ישראל” הוכיחה במשך קיומה, שאינה מנהלת שום פעולה של בנין האומה, ואפילו בשדה הפעולה של חזוק הדת לא הגיעה לידי מעשה הגון, מה שאנחנו רואים מהעובדה, שאין לה כל תקציב מפלגתי, כלומר, שאין חבריה רואים חובה לעצמם להביא קרבנות בשביל האידיאלים שהם כל כך צועקים ומכריזים עליהם, ואין המנהיגות שלהם מצליחה לאסוף אמצעים כספיים, הנחוצים לכל פעולה מעשית איזו שהיא. מובן, שאין הסתדרות כזאת יכולה לפעול כלום על שדה המדיניות הלאומית היהודית ואינה באה בחשבון, בשעה שמדברים על מנהיגות של האומה הישראלית.
אותו הדבר אפשר לאמר במידה ידועה על הריביזיוניסטים. כמובן, עמדת הסתדרותם, במובן הארגוני במדרגה הרבה יותר גבוהה מאשר ההסתדרות העקרתית של “אגודת ישראל”, כי יש אצלם נכונות גדולה לקרבנות בכסף ובגוף ובנפש, אבל עשרים ושתים שנות קיומם הוכיחו, שאינם גדולים במספר ועצם קיומם כאירגון בודד במועדו, המלא התמרמרות על אי־הצלחתו בבנין העם והארץ, אינו עוזר בהרבה לענין המדיניות הלאומית היהודית. עשרים ושתים שנים אלה היו צריכות לשכנע את הריביזיוניסטים, שאין שני עמים עבריים, ואין מקום לשתי הנהגות לאומיות, המכוונות כלפי כל האומה. והיות ואין סיכויים, שההסתדרות הציונית תכָּנע פעם לריביזיונים ותבטל את ישותה כלפי הישות של ההנהגה הריביזיוניסטית, הרי המסקנא היחידה האפשרית היא, שהריביזיונים יחזרו לתוך ההסתדרות הציונית ובתוכה ישתדלו להשליט את השקפותיהם באמצעים העומדים לרשותה של כל מפלגה ומפלגה בציונית. כך תפתר מאליה שאלת המנהיגות בעם ישראל לכל הפחות באותו החלק שבו, שיודע ומבין, שאנחנו זקוקים למדיניות לאומית יהודית.
קיג.
קבענו למעלה, שההמונים הולכים בעקבות השכבות האינטליגנטיות. מכאן שהשכבות האינטליגנטיות יש להן תפקיד מיוחד בהנהגת האומה. משום כך נחוץ, שכל איש החושב את עצמו לבעל השכלה, יבחון תמיד היטב את עצמו וישקול בנפשו, אם הוא בעל כחות רוחניים ומחשבתיים הגונים או לאו. ראשית כל צריך כל איש המגיע לדרגא של בגרות להכיר את עצמו ולדעת, אם יש לו כשרונות במקצועות רבים או במקצועות אחדים של המחשבה האנושית. מי שנוכח, שכשרונותיו הם מצומצמים ומוגבלים, מי שלא רכש לו ידיעה רחבה בכל שטחי ההשכלה, כגון: בהיסטוריה, בכלכלה ובעניני החברה, מחוייב לצמצם את עצמו לתפקיד של חייל פשוט, הנשמע להדרכה והנהגה ע"י אחרים המוכשרים יותר ממנו.
מי שמוצא שיש בכחו לתפוס שטחים גדולים בידיעות החברה ובכלל בהשכלה כללית ומקצועית, מחוייב לבחון את עצמו, אם יש בו כשרונות של הנהגה, כמו כח לנאום, לשכנע המונים בדבור ובכתב, ולמשול ולשלוט בה. אם הוא מוצא בעצמו כוח כזה, עליו להשתמש באמצעים נאותים לרכישת השפעה בחברה. הבחינה העצמית הזאת צריכה להיות קפדנית וזהירה מאד. אסור להכנע לאמביציה ריקה, אסור להשתמש בדימגוגיה שפלה, כי כל פעולה הנובעת ממקורות נתעבים או המשתמשת באמצעים פסולים מביאה נזק לאומה, בפרט כשפעולה כזאת דוחה הצדה את המוכשר והראוי להנהגה ומביאה במקומו את האיש הבלתי מוכשר והבלתי ראוי.
מכאן החובה המוסרית הגדולה המוטלת על כל בן־אדם מוכשר:
א) לפתח את כל כשרונותיו, כי אבדן כשרונות הוא אבידה לאומה.
ב) לנצל את כשרונותיו באופן המביא ברכה וכבוד לו לעצמו ולאומה.
ג) להעמיד את כוחותיו הרוחנים לשירותה של האומה.
ד) בכל אופן להמית ולהכחיד אמביציות שפלות, לא לרדוף אחרי הכבוד, כי אם לתת תמיד לחברו הגדול ממנו בחכמה ובכשרון לתפוס את העמדה המגיעה לו מצד תועלת האומה.
באופן כזה תגיע האומה למנהיגות בריאה ושלמה בכל שדה פעולה חברתי ובעיקר בשדה המדיניות הלאומית.
קיד.
עלינו עוד להתעסק בתופעה אחת של חיינו הצבוריים, שאי־מפלגתיות או על־מפלגתיות שמה. מרובים מאד אצלנו אישים הגונים בעלי כשרונות, הטוענים שנפשם קצה במפלגות ובמפלגתיות, ומשום כך הם נשארים מחוץ לכל מפלגה. אישים אלה מושכים אחריהם המונים גדולים מאד, הנשארים אדישים לכל פעולה צבורית מתוך הסברה, שהם אינם רוצים במפלגות ומעדיפים את הניטרליות על המפלגתיות.
אפשר להחליט, שהשיטה הזאת היא הקללה הכי גדולה של עמנו, והרי הנימוקים של השקפה זו.
יש שתי אפשרויות: או שמדיניות לאומית אינה נחוצה כלל או שהיא נחוצה. אם אינה נחוצה אז אין מה להתווכח, כי עם פראי, כמו ילידי האיים הפולינזיים, אינו זקוק למדיניות לאומית, וחברנו זה שחושב, שגם אנחנו יכולים להתקיים ללא כל מדיניות לאומית, מעמיד אותנו בדרגת פראים מסוג זה ולא תועילנה שום הוכחות ושום טענות ומענות כדי לשכנע אותו. אולם, מי שחושב, שנחוצה מדיניות לאומית, מוכרח לדעת, שמדיניות לאומית דורשת כוחות ומאמצים ופעולות מחושבים ומרוכזים בידי מנגנון לאומי, הממלא תפקיד של מוח האומה ומנהיגה. ונשאלת השאלה: כיצד אפשרית פעולה מרוכזת ומאומצת לטובת האומה, אם אנשי האומה יתפסו עמדה של אדישות גמורה ושל ניטרליות, מפני שאין להם ענין במפלגות ומפלגתיות? כיצד יצטברו הכוחות הנחוצים להנהלת מדיניות לאומית? כיצד נגיע לידי מנהיגות טובה ויעילה, אם מספר גדול של אישי האומה יעמדו מן הצד ולא ישתתפו בפעולה? כל ההמונים האדישים האלה יחד עם האינטליגנטים האומרים ש"שלום עליהם נפשם" וכאילו מביטים בבוז ושאט נפש על המפלגות ועל המפלגתיות, הם באמת מכבידים בכל כובד משאם על אלה העוסקים במדיניות הלאומית. הם תמיד מוכנים ומזומנים ליהנות מהטוב שבמדיניות כזו, הם הראשונים לצעקות ותלונות, כשהמדיניות הזאת אינה מצליחה, או אינה מצליחה תיכף ומיד להביא ישועות וברכות והצלחות על ראשיהם הבלתי־מפלגתיים. מובן, שמצב כזה מזיק מאד לאומה. ועוד: יש מפלגות טובות ומפלגות רעות, אי־אפשר לאמור ולדרוש, שלא תהיינה שום מפלגות, ורק אחדות גמורה תשלוט, כי באמת יש חלוקי דעות והשקפות, שקשה להתגבר עליהם. אין לנו כיום לא אורים ותומים ולא נביאים ואין שום אפשרות להכניס דעה אחת והשקפה אחת לכל המוחות ולכל הלבבות. עלינו להבין ולהבחין בין המפלגות. אין שום ספק שיש גם מפלגות רעות, מזיקות. אם למשל אני יהודי מאמין ושומר תורה ומצוה, הרי מנקודת השקפתי המפלגה המאורגנת והמסודרת היטב, הפועלת נגד הדת, היא ללא כל ספק מפלגה רעה. אם אני משוכנע, שהסוציאליות צודקת, הרי המפלגה הנלחמת עם הפועלים היא ללא ספק, מנקודת הראות של הפועל, מפלגה רעה ומזיקה. דוגמאות כאלה יש הרבה בחיים, ואם הבלתי מפלגתי עומד מרחוק, הרי בעמידתו זו הוא מחזק את ידיה של המפלגה הרעה, המזיקה לא רק לאחרים, כי אם גם לו לעצמו.
מכל זה יוצא, שהאי־מפלגתיות או העל־מפלגתיות, כמו שמדברים אניני הדעת והמיוחסים שבנו, מזיקה להם ולצבור כלו. הם בבחינת אותן הדבורים העצלות, שאינן טורחות באוסף הדבש, אבל נהנים ממנו ממש כמו הדבורים הפועלות בשקידה ובחריצות יתירה.
מובן שמחנה העל־מפלגתיים אין ביכלתם להשתתף ביצירת מנהיגות כללית ויעילה והם מהווים אחד המכשולים להשגתה.
קטו.
ההסתדרות הציונית יצרה דוגמא מאלפת לסדור מנהיגות דימוקרטית מסודרת ויעילה. בעקבותיה הלכו במדה ידועה אלה שארגנו שנים אחדות לפני המלחמה העולמית את הקונגרס היהודי הכל־עולמי. אלא שכאן היה חסר הארגון המלוכד, ומשום כך לא בכל ארץ יכלו להתקיים בחירות על יסוד של קביעת זכות בחירה מסודרת. מעניין, שאירגונים יהודיים שונים לא השתתפו בקונגרס זה, ומובן מאליו, שאירגונים אלה הם המתנגדים לעבודה לאומית מקיפה. כדוגמא להתנגדות כזו יכולה לשמש “אגודת ישראל”, שגם במקרה זה הפגינה את אי־רצונה לעבודה פוזיטיבית, את ההדגשה של פיצול האומה וחלוקתה לקבוצות ולשבטים העוינים איש את חבירו, ואת האופי שלה כתנועה שלילית, שאין בה אף קורטוב של מעשים ומעשיות וכל כוחה הוא רק בפה, לדרוש דרישות מאחרים, ולא מחבריה ובעיקר לחרף ולגדף את מערכות עם ישראל בכל מקום שהם, אם הם לא מצטרפים לאירגונם הבלתי מוצלח.
קטז.
ברגע שאנו כותבים את השורות האלה, עומדת על הפרק השאלה: מי יוכל לייצג את היהדות העולמית אחרי שנגמרה המלחמה העולמית השניה. מי שמסכים לשיטה הציונית או מי שמצטרף לדעתם של מארגני הקונגרס היהודי הכל־עולמי, בשבילו נפתרה השאלה הזאת למפרע. כל אלה, שאינם מודים בשתי ההסתדרויות הללו, יכולים לראות במו עיניהם, עד כמה הם מסכנים את עתידו וקיומו של האומה הישראלית, כמו שהרגע הנוכחי מראה בחוש את הנחיצות במדיניות לאומית יהודית מסודרת ומתוכנת. אין אתנו יודע, אם אלה הכופרים בעיקר נחיצות מדיניות כזו יחזרו עכשיו בתשובה ויתקנו מעשיהם. עלינו רק לקבוע כאן, שאסור יהיה עכשיו לדבר בשם העם. כשחסרה ההסכמה של אלה, שטרחו וטורחים עשרות בשנים באירגון האומה. כל מי שידבר במובן של ויתור הכי קל על חשבון האומה, יחשב לבוגד ולשונא האומה.
בנידון זה עלינו לדעת, שמדיניות לאומית צריכה ומוכרחה לפעמים לעשות וויתורים. כל הסכם וכל חוזה בין לאומי מן ההכרח שיכיל בקרבו ויתורים של צד אחד לצד השני. ברם, ויתורים כאלה מותרים רק על יסוד של שקול דעת יסודי המתקיים בתוך הגושים הלאומיים, שיש להם הסמכות והיכולת לשקול את כל צדדי הבעיות העומדות לדיון, ועל יסוד הכרעתם של גושים כאלה. אפילו המנהיגים העומדים בראש אסור להם, על דעת עצמם, לעשות ויתורים מאיזה מין שהוא על חשבון האומה. אם מנהיג מפלגה בא פעם לפני המלחמה הנוכחית לפולין והצהיר הצהרות וותרניות בפני הממשלה הפולנית על חשבון היהודים הפולנים, מבלי שקבל לכך הסכמתם של היהודים הפולניים (חוץ מאנשי מפלגתו), הרי היה זה חטא ופשע, שאין עליו סליחה. אם אנשי “ברית שלום” גלויים ומוסווים הולכים ומפרסמים הצהרות והשקפות פוליטיות הבנויות כולן על ויתורים יסודיים על חשבון האומה, הרי זה חטא שאין עליו סליחה. אלה האומרים, שהצהרות ומאמרים ממין זה הם רק בטוי חפשי להשקפות ודעות, המותר לפי היסודות הדימוקרטיים, שוכחים, שרק עם חזק ואמיץ כעם הבריטי יכול להרשות לו חופש הדעה כזה, ואצל עם חלש כמונו כל וויתור וותרני יכול להיות בנפשנו. כל צעד מהסוג שתארנו יכול להביא נזק מרובה לעמדתנו בעולם, ולפעמים יהווה בגידה לאומית שאין לה כפרה. ובגידה היא מצד אירגונים בלתי לאומיים מכל המינים אם הולכים ומוותרים על זכויות של עמנו, זה בכה וזה בכה, מפני שעל ידי בגידות כאלו יכולות להווצר עובדות שתהיינה בכיה לדורות.
ברגע ההיסטורי הנוכחי מוטל על כל איש ואשה מישראל, בין שהוא מדבר בשמו בעצמו ובין שהוא מדבר בשם קבוצה אירגונית איזו שהיא, לתמוך בכל יכלתו בכל הדרישות הכי קיצוניות של אומתנו. רק בפנים, בחדר ההתיעצות, שבו נפגשים נציגינו מכל הקבוצות ומכל הסוגים, יש מקום להצעות של פשרה ושל וויתורים, ורק על יסוד של החלטות מוסכמות פנימיות יוכלו נציגינו לדבר עם נציגי עמים אחרים ולהגיע לפשרות וויתורים, שיהיו נחוצים לפי המצב.
פרק הארבעה־עשר: על מימון המדיניות הלאומית 🔗
כל מדיניות לאומית אינה אפשרית בלי אמצעים כספיים מתאימים. אומה שרוצה במדיניות טובה, מוכרחה להמציא להנהגתה את האמצעים הנחוצים להגשמת המדיניות הזאת לכל מחלקותיה וסעיפיה. תביעה זו המובנת מאיליה מחייבת כל איש מישראל, בין שהוא חי בארץ־ישראל או באחת מארצות התפוצות, לסדר את תקציבו הפרטי באופן שהמס הלאומי יהווה חלק מסוים של הוצאותיו האישיות, ממש כמו הוצאותיו למזון, דירה, הלבשה וכדומה, היינו שכל אחד ירגיש את הצורך במדיניות לאומית כצורך חיוני ראשוני.
כבר הראנו למעלה, שההסתדרות הציונית הגיעה גם במקצוע הפיננסי לדרגא של יעילות די גבוהה, כי הצליחה בהרבה מקרים למשוך לתוך מעגל תורמי המסים הציוניים גם חוגים שלא נספחו באופן פורמלי להסתדרות הציונית. מובן שאם נצליח להחדיר את כל עומק ההבנה לנחיצות המדיניות הלאומית לכל אישי האומה, אז תגדל גם ההבנה לצרכים הפיננסיים של המדיניות הזאת וממילא יתרחב ויתפשט גם כושר יכלתה.
ידוע שההסתדרות הציונית נשענת בכל פעולותיה על שני מכשירים כספיים, שהאחד מהם מכוון לרכישת קרקע בארץ־ישראל בתור רכוש לאומי נצחי, והשני משמש אוצר לכסוי ההוצאות השוטפות של המדיניות הלאומית שלנו. שני המכשירים הכספיים האלה הגיעו למדרגה של מוסדות לאומיים, שמנהלים תעמולה כל אחד לעצמו באמצעות מנגנון מיוחד המסודר לתכלית זו. ברור שבתעמולה זו אין ביכלתם של המוסדות הכספיים האלה להדגיש את הצד המדיני כל צרכו, מכיון שהם מופנים גם לחוגים שאינם לאומיים במובן המצומצם של המלה. והיות וההסתדרות הציונית היא המגלמת בכל פעולתה ומהותה את המדיניות הלאומית שלנו, יוצא שאין היא יכולה לצאת ידי חובתה בשאלת הפצת הבנה למדיניות לאומית ע"י התעמולה המתנהלת מצד המוסדות הכספיים שלנו.
המסקנה היוצאת מזה היא, שההנהלה הציונית תקח לידה את כל ענין החנוך העממי להפצת האידיה של מדיניות לאומית בריאה ומקיפה באמצעות של ספרות מדינית עניפה, ואם תצליח במקצוע זה כשם שהצליחה בהרבה מפעולותיה, אזי מימונה של המדיניות הלאומית יעמוד על הבסיס הכי רחב, על נכונותם של כל אישי האומה.
- הדף קרוע ומילים חסרות – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩︎
-
כדי להבין את ערכה של עצמאות מדינית בשבילנו, צריך לדעת את הבא: המשפט בין־הלאומי מיסודו אין לו עסק רק עם מדינות עצמאיות, שיש להן ריבונות מליאה, ואינן תלויות בממלכות אחרות. רק במדה מוגבלת מאד יש שחכמי המשפט הזה מטפלים במדינות התלויות בממלכות אחרות בצורה של פרוטקטורט וכדומה. משום כך היו כאלה שהציעו לקרוא את המשפט הזה לא משפט בין־לאומי, כי אם משפט בין־ממלכתי (interstate law). רק האפיפיור, שאין לו סטטוס של מושל סוברני, נהנה באופן יוצא מן הכלל מזכויות דומות לזכויות של ממשלה סוברנית. עם שאין לו ריבונות (סוברניות) אין לו שום זכות לנציגות בין־לאומית באספות, התיעצויות או קונגרסים בין־לאומיים. לעמים כאלה נתנו בחוזה השלום שבא לאחרי מלחמת העולם הראשונה זכויות מסוימות בתור מיעוטים לאומיים. ברם, עמדתם נשארה כמעט ללא שינוי. כך זכורה העובדה, שנציגה של פולניה עלה פעם על הבמה בישיבת חבר הלאומים והצהיר בשם ממשלתה, שהיא מבטלת את החוזה בנוגע למיעוטים לאומיים ולא היתה שום אפשרות למחות נגד הצעד החדצדדי הזה כי המיעוטים האלה היו משוללים כל נציגות בשטח בין־הלאומי. עם המשולל ריבונות הוא אילם בשטח בין־הלאומי, ואין בינו ולבין הצוענים ולא כלום (אגב, הנאצים, בראותם את ה"אימפוטנציה" של היהודים בשטח בין־הלאומי, התיחסו אליהם כמו לצוענים. השחיטות בין הארמנים, שהם נוצרים, עברו כמעט ללא כל הגבה בין־לאומית רק מפאת חוסר ריבונות).
כל אלה שמיעצים לקבל את הסטטוס של מדינה דו־לאומית בארץ ישראל, מבטלים בזה את האפשרות להשיג ריבונות יהודית. כי המדינה הזאת תוכל להופיע בשטח בין־הלאומי רק בהסכמת שני הצדדים, ואין לקוות שהצד הערבי ירצה להגן על זכויות של יהודים ויתן את הסכמתו, שהמדינה הזאת תדבר בשם היהודים, בשעה שלהם יש האפשרות להשתמש באמצעות כמה וכמה מדינות ערביות. במדינה דו־לאומית יהיו היהודים תלויים בדעת אחרים כמו בכל ארצות הגלות. ↩︎
-
את גודל חשיבות הערכים הרוחניים של היהדות בחיי הכלל והפרט תיארתי בספרי: “דאס ליכט פון יהדות”, שיצא לאור בהוצאת “השומר הדתי” בוארשה לפני פרוץ המלחמה האחרונה, אם יזכני ד', אוציא הספר הזה בעברית בזמן הקרוב. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות