הקדמה    🔗

מפני סבות שונות חסרות להרבה אנשים הידיעות הכלליות, היסודיות, הדרושות לבן־אדם תרבותי שבלעדיהן קשה להבין הבנה נכונה את ־־־־־־־¹

בספריה ־־־־־־־² יתמלא החסרון הזה. לעתים תופיע שורה שלמה של חוברות קטנות, אשר תקנינה לקורא מושג תמציתי, כללי ואוביקטיבי במקצעות ההסטוריה, המדע והאמנות, בהרצאה פופולרית ובמחיר השוה לכל נפש, גם תעוררנה את הקורא לרכוש לו ידיעות יותר רחבות ותעזורנה בחדוש ידיעותיו הכלליות, היסודיות.

בהתחשב עם המקום, המצב והתקופה בחרתי ב – “דברי ימי ישראל” לנושא ראשון, כי ידיעת דברי ימי עמנו נחוצה וחשובה מאד בשבילנו, לא רק מפני שהיא ההסטוריה הכי עשירה, הכי מענינת ורבת הפעלים בין תולדות אומות העולם ולא רק מפני שלהסטוריה זו היתה ההשפעה הכי גדולה על התפתחות האמונות והתרבויות של שאר האומות, – אלא, וזהו העיקר, מפני שההסטוריה שלנו היא מקור ההבנה, אוצר הנסיון ויסוד שווי המשקל בשבילנו בתור עם, שבלעדיה נשקפת סכנה לתקומתנו המהירה והבריאה. ועוד, מפני שהעיון, ההסתכלות וההתעמקות בהסטוריה שלנו ובספרות המסתעפת ממנה, נתנו לעם ישראל את אנשי הרוח ואת אנשי הפעולה הכבירים ביותר ושנסיונות חייהם ומסקנותיהם צריכים לשמש נר לרגלנו.

לכן הפצה נמרצה ופופולרית של ידיעת דברי ימי עמנו, היא לא רק טובה ומועילה, כי אם גם הכרחית לתקומתנו.

ומי יתן וספריה זו תצליח לפעול לטובת תקומת עמנו וארצנו המהירה והבריאה.

בחבור חוברת זו השתמשתי בין השאר בספרים אלה: גרץ, דובנוב, קלוזנר, יעבץ, שמחוני, זוטא וספיבק, לובושיצקי, רבינוביץ, פירסט, ברמן, צ’וקאשי ושוין, בראן.

ירושלים, תשרי, תרצ"ה.

ד"ר אליהו בלנק

 

ראשית עם ישראל וארץ ישראל    🔗

מוצאם של בני ישראל הוא ממשפחת בני שם, שחיתה בימים הקדומים בחצי־אי ערב. משם התפשטה לאסיה המערבית שעל יד ים־התיכון, לאסיה התיכונית, לכוש באפריקה המזרחית וליתר חלקי התבל.

אחרי כן חדרו לאסיה הקטנה שעל יד ים־התיכון שבטי הכנענים, בני חם וגרשו את שבטי השמים לאסיה התיכונית. ועל שמם נקראה הארץ הזאת “ארץ כנען”.

לפני 3700 שנה בערך שבו משפחות שמיות רבות מאסיה התיכונית לאסיה המערבית שעל יד ים־התיכון. משפחות אלו נקראו בשם “עברים”, כי מעבר הנהר הגדול, נהר פרת באו. בין משפחות אלו היתה גם משפחת אברהם, שהיה לאבי עם העברים, שנקרא אחרי כן על שם יעקב־ישראל עם ישראל ועל שמם נקראת הארץ הזאת “ארץ ישראל”.

לפני 3050 שנה בערך הופיעו על חופי ים התיכון בארץ זו עם הפלשתים. הם באו מהאיים כרתים וכפתור (קפריסין) וזמן ידוע היתה להם השפעה רבה על הארץ, אשר נקראה לכן בפי היונים “פלשתינה”.

בימים קדומים עבדו בני האדם את האלילים. רק מבני שם נמצאו מעטים, אשר ידעו את ה' בורא שמים וארץ. בין המעטים האלה היה אברהם, שעוד בילדותו מאס בפסלים, היה ירא את ה' ועובדו בכל לבו. מכניס־אורחים היה, רודף שלום, עושה טוב וחסד לכל אדם ומלמדם דעת ה', האל האחד והיחיד.

אברהם עבר את ארץ כנען עם בני ביתו לארכה ולרחבה בחפשו מרעה למקנהו, ולמרות המכשולים הרבים – חוסר מים, התנגשות עם שכנים רעים וכדומה – הצליח בישרו, במרצו ובכחו להתעשר ולהתחזק בה עד כי שרי הארץ בקשו את קרבתו. הגר פלגשו ילדה לו את ישמעאל בנו, שממנו יצאו שבטי הערבים ושרה אשתו ילדה לו בן לזקוניו, את יצחק.

יצחק הלך בדרכי אביו הטובים. גם לקח לו לאשה את רבקה ממשפחת אביו, שמעבר לנהר פרת ולא מבנות כנען, בכדי שלא יהיה אתם לעם אחד. רבקה ילדה ליצחק שני בנים, את עשו ואת יעקב. יעקב הלך בדרכי אביו הטובים והיה איש תם וישר ועשו היה איש ציד וגס־רוח.

ליעקב, שנקרא גם בשם ישראל, נולדו שנים עשר בנים: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון, דן, נפתלי, גד, אשר, יוסף ובנימין. כולם רועי צאן וגבורי חיל ומהם יצאו שבטי ישראל. שבט יוסף נחלק לשני שבטים, שנקראו בשמות בניו, אפרים ומנשה.

וכעסו האחים על יוסף בגלל היותו אהוב ליעקב יותר מהם ובגלל חלומותיו, אשר לפיהם הוא עתיד למשול עליהם והם מכרוהו לעבד לסוחרים ישמעאלים, שהביאו אותו למצרים. שם סבל והתענה יוסף רבות, עד אשר נודעה חכמתו לפרעה, מלך מצרים, בפתרו את חלומו בדבר שנות השובע ושנות הרעב העתידות לבוא על הארץ, ואז שם אותו שליט על כל מצרים.

 

בני ישראל במצרים ושעבודם שם.    🔗

בזמן ההוא היה רעב כבד בארץ כנען ויעביר יוסף את יעקב אביו ובני משפחתו, שבעים נפש למצרים, הושיבם בארץ גושן ויכלכלם שם. לפני מותו קרא יעקב לכל בניו ויברכם, ויצום לבלי לשכוח את ה', האל האחד והיחיד, אלהי אבותיהם, ואת ארץ כנען, ארץ אבותיהם. גם בקשם לקברו בקברות אבותיו, אברהם ויצחק, במערת המכפלה, אשר בחברון, בארץ כנען.

בני ישראל עבדו גם במצרים את ה', אלהי אבותיהם הראשונים, אברהם, יצחק ויעקב, החזיקו בחוקיהם ובמנהגיהם המיוחדים, לא התחתנו עם המצרים, אדוני הארץ והיו ברבות הימים לעם גדול ועצום.

המצרים יראו, פן יצר להם המקום בגללם, וכבשו אותם להם לעבדים. הם העבידום עבודת פרך, בחומר ולבנים ואלצום לבנות להם ערים, את פיתום ורעמסס וחומות בצורות. לבסוף גם השליכו את בניהם הקטנים היאורה, כדי להמעיטם ולהחלישם וימררו את חייהם מאד.

אך ככל אשר כבדה יד המצרים על בני ישראל, כן רבו ויפרצו ולמרות הירידה המוסרית, שבאה בעקב השעבוד הנורא, לא חדלו בני ישראל וביחוד בני שבט לוי מקוות, כי פקוד יפקוד ה' אותם בזמן מהזמנים ויעלם לארץ אבותיהם, ארץ כנען.

 

משה רבנו ויציאת מצרים, מתן תורה והחיים במדבר,    🔗

ממצבם הקשה והנורא הזה הוצאו בני ישראל ע"י משה בן עמרם הלוי. משה גודל בבית פרעה, כי בת פרעה הצילה אותו מטביעה, בשוטו בתבה בנהר, ואמצה אותו לה לבן. כשרונות משה המצוינים התפתחו יפה בבית פרעה. בתור בן לשבט לוי ידע גם את אבות בני ישראל, את חייהם הפשוטים והבריאים, את אלהיהם ואת ארצם – כנען והכיר והאמין בתקוה ובתשוקה העזה, לשוב לארצם ולחייהם הקודמים.

כשגדל משה וראה את ענים של בני עמו ואת לחץ המצרים אותם, נעור קול האלהים שבו ויתן את לבו לעזור להם, להוציאם מידי לוחציהם ומעניהם ולהשיבם לארצם – לחיי החופש הקודמים.

אחרי עמל רב ואחרי צרות ואסונות רבים, שעברו בעת ההיא על המצרים, הצליח משה להוציא את עמו – כשש מאות אלף איש, בני ביתם ומקנם – ממצרים ולהוליכם דרך המדבר לארץ כנען.

יציאת מצרים זו, רבת הנסים והנפלאות, שהיתה לפני 3200 שנה בערך, טביעת חיל המצרים, הרודפים אחריהם, בים־סוף ודבר הנצל בני ישראל מידם, עשו רושם כביר על עם ישראל ואת זכרו הוא חוגג עד היום בכל שנה, בחג הפסח. יציאה זו משעבוד מלכות זרה לחרות היא המאורע הכביר והנשגב ביותר בדברי ימי ישראל הקדומים.

מתן תורה והחיים במדבר.

בצדק הרגיש עם ישראל בכל הדורות, כי מיציאת מצרים זו מתחיל קיומו הלאומי והתרבותי. יציאת מצרים ושני לוחות הברית, הכוללים את עשרת הדברות, שנתנו לו ע"י משה בהר סיני, היו בעיניו כחסדו המיוחד של האלהים. גם חוקים טובים חקק להם משה רבנו, למען יחיו על פיהם חיי סדר ואושר. בחוקים אלה ראו בני ישראל בכל הזמנים את יסוד תורתם, העתידה להיות תורת המין האנושי כולו.

ככה היה העם העברי הראשון בעולם, שסדר את חייו על יסודות אנושיים־תרבותיים עוד למעלה משלשת אלפים שנה לפני המהפכה הצרפתית הגדולה ובניגוד לכל החוקים של הימים ההם, אשר היו כולם רק לטובת החזקים ולרעת החלשים והעניים. ובו בזמן שעבודת האלילים ולחץ ושלטון האגרוף שרר בכל העולם, – הניחו בני ישראל את היסודות למונותיאיזם (להכרת אל אחד ויחיד), לצדק ולאחוה. ואמנם יסודות אלו, שהתפתחו אצלם ביחוד בחייהם במדבר, בהנהגת משה, מורם הגדול, נהיו אחרי כן ליסוד המוסר האנושי הכללי.

את לוחות הברית שמו בארון, שעמד במשכן שבנו. במשכן נבנה גם מזבח לה‘, להקריב עליו קרבנות, שנחשבו לעבודת ה’ בימים ההם. את אהרן אחיו ובניו משח משה לכהנים לה' ועל הלויים פקד לעזור על ידיהם.

אך בני ישראל, אשר בצאתם ממצרים נצטרפו אליהם והתבוללו בהם ערב רב מהערבים שכניהם, לא יכלו להסתגל בנקל לחיי חופש רוממים, אחרי עבדות של מאות בשנים; כשנעדר משה מהמחנה משך זמן ידוע, עשו לעצמם עגל זהב והשתחוו לפניו, גם נפתו לחטא עם נשי האויב בחגיגות האליל בעל פעור, למרות אזהרת משה, כמו כן חששו לעלות על ארץ כנען ללכדה, אחרי ששמעו את דברי המרגלים ויאמרו לשוב לארץ מצרים ולהיות עבדים כקודם.

משה נוכח עד מהרה, כי הדור הזה לא יצלח לחיי חופש ולכבוש ארץ כנען ולכן הוליכו ארבעים שנה במדבר עד תומו ובמקומו קם דור חדש, דור חפשי ואמיץ, אשר לא ידע עבדות.

רבות מררו בני ישראל את רוח משה, איש האלהים, עד שהרגיל אותם לחיי סדר, אך הוא שלם להם רק אהבה וארך־אפים תחת רעתם.

משה גבר גם על שונאי ואויבי ישראל הראשונים, כמו עמלק, האויב הראשון, שיצא נגד ישראל ואחרי כן על מדין וגם על סיחון ועוג, מלכי האמורי ויירש את ארצם שמעבר הירדן מזרחה.

אך לא ניתן למשה, למנהיג ולמורה הגדול הזה, שכמוהו לא קם בעולם, לגמור את תפקידו הגדול, להוריש לעמו את ארץ כנען. את התפקיד הזה הנחיל לתלמידו, יהושע בן נון, משבט אפרים.

אחרי שברך משה את עמו והזכיר לו את חסרונותיו ובקשו ללכת בדרך הישר, נפטר בשנת המאה ועשרים לימי חייו. מקום קברו לא נודע לאיש, לבל יעשו קברו מקום פולחן דתי.

 

יהושע ומלחמותיו, כבוש ארץ כנען.    🔗

כששבו בני ישראל ממצרים לארץ כנען, מצאו בה עמים רבים, אשר לא רצו להתפשר עמם ולתת להם מקום לגור עמם בארץ. לכן נאלצו בני ישראל להלחם עם 31 מלכים.

בני ישראל בכבושיהם נהגו בדרך כלל לקרוא בראשונה לשלום ורק לאחר שלא נענו, פתחו במלחמה והראו את גבורתם. הירא ורך־הלבב ואשר בנה לו בית ולא חנכהו וכדומה, הוצאו משורות החיילים למען לא ירפו את האחרים. באופן כזה שרר רוח קודש בשורות החיילים העברים.

אחרי מות משה העביר יהושע בן נון את עם ישראל את הירדן וכבש את העיר יריחו. עמי כנען כרתו ברית ביניהם והתיצבו מאוחדים נגד בני ישראל, אך לשוא, במשך שבע שנים נצחו בני ישראל את 31 המלכים וחלקו את הארץ בין השבטים.

השבטים ראובן, גד וחצי שבט המנשה קבלו לשבתם את עבר הירדן ויתר השבטים קבלו את ארץ כנען. בני שבט לוי לא קבלו נחלה, כי משה צוום להורות לעם תורה ודעת. במחיר תפקידם זה קבלו מעשר מיבול האדמה וגם נקבעו עבורם ערים לגור בהן.

 

התקופה המדינית של עם ישראל    🔗

עם כבוש ארץ כנען ע“י בני ישראל בהנהגת יהושע, התחילה תקופה חדשה בדברי ימי ישראל, – התקופה המדינית, שארכה כאלף ושלש מאות שנה, עד חורבן הבית השני. אפשר לחלקה לשלש תקופות, תקופת השופטים, תקופת המלכים ובית הראשון ותקופת הבית השני. בתקופות אלו ישב עם ישראל על אדמתו ונהג עפ”י רוב בכוחות עצמו את עניניו ברוב מרץ ותבונה.

בתקופה המדינית העתיקה, שנמשכה עד גלות בבל, דומה עדיין עם ישראל בהרבה לעמים השכנים, למרות תכונותיו ומעלות רוחו המיוחדות. הוא לא קבל עדיין את אופיו הרוחני המיוחד והמסוים שלו, ־ לרעיון ההתבדלות הגדולה משאר אומות העולם, לא היה עדיין מקום בהכרתו. הוא גם צרף לעבודת אלהיו עבודת אלהים אחרים.

את הצורה המקורית של עם ישראל, עם סגולה ובחיר־אלהים, הסבירו בעיקר הנביאים והכהנים בסוף התקופה הזאת.

תקופת השופטים

ארכה כמאתים שנה, מכבוש ארץ כנען בהנהגת יהושע עד בחירת שאול למלך על ישראל. כבוש הארץ ע"י בני ישראל לא היה שלם, עוד נשארו עמים בארץ, בין השבטים, שבמשך הזמן התחזקו שוב, ביחוד אחרי מות יהושע, כשגדל הפרוד בין השבטים.

בני ישראל סרו אז ממדותיהם ומחוקיהם הטובים והתחילו לחקות את מדות ומנהגי שכיניהם הרעים. סגלו להם גם את עבודת האלילים שלהם, את עבודת הבעל והאשרה, שהיתה קשורה בהוללות ובפרוסטיטוציה דתית ולפעמים גם בהעברת ילדים למולך. בשעת בצורת ביהוד, או פורעניות אחרת, שהיתה מתרגשת ובאה, חשבו לשכך בקרבן אדם זה את כעס האלילים. ע"י כל זה התרופפה המסורת הלאומית, התרופף הקשר הרוחני המאחד את השבטים וקל היה אז לעמים אלה להשבית את מנוחת השבטים המפורדים ולפעמים גם לענות אותם.

אך בשעת צרה ואסון מתרגש לקיום האומה, היה קם תמיד מנהיג לאומי מקרב השבטים, עפ"י רוב איש אמיץ־לב, נאמן עם אלהיו ומסור כולו לעמו ולמסרתו, שהיה אוסף תחת דגלו בני שבט אחד, או יותר למלחמה עם השונא והיה מציל את בני שבטו, או את בני עמו מידי לוחציהם ומשתדל כמו כן להחזירם לאלהי ישראל ולמסורת אבותיהם ודרכיהם הטובות. המנהיגים הלאומיים האלה נקראו אז בשם “שופטים”, אף כי לא לשפוט את העם היה תפקידם העיקרי.

החשובים מבין השופטים היו: השופט עתניאל בן קנז, שהכה את מלך ארם; השופט אהוד בן גרה, שהכה את מלך מואב; השופטת דבורה, אשת לפידות, שהכתה את יבין מלך כנען ואת שר צבאו סיסרא, ואשר כמצבת־זכרון נהדרה לנצחון זה נשאר לנו השיר הנשגב “שירת דבורה” שבכתבי הקודש; השופט גדעון, שנתץ את מזבח האליל בעל ונקרא משום זה ירבעל, – הוא נצח את חיל מדין ובנו אבימלך נסה להמליך את עצמו בזדון על בני ישראל, אך לשוא; השופט יפתח הגלעדי, שהכה את בני עמון והקריב את בתו מסבת נדר; השופט שמשון הגבור המפורסם, שהכה את הפלשתים ושמעשי תקפו, גבורתו, נצחונו ומפלתו המופלאים מסופרים בתנ"ך.

בימי השופטים פרצה תגרת אחים עזה בין שבט בנימין ובין יתר השבטים על ששבט בנימין לא רצה להסגיר להם את בני־הבליעל, אשר התעללו באשת לוי אחד ויענוה עד מות. במלחמת אחים זו נהרגו יותר ממאה אלף איש ושבט בנימין נכרת כמעט כולו.

מימי השופטים נשארה לנו מגילת “רות”, על שם הגבורה, המואביה היפה, המתוארת שם, אשר דבקה בעם ישראל גם אחרי מות בעלה העברי ובחרה לחיות בין בני ישראל בעוני ולחץ מלשוב לעמה ולהוריה העשירים. דבריה לנעמי חמותה היו: “כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלהיך אלהי” – ושתיהן, היא עם חמותה, באו לבית לחם אשר ביהודה. פה הלכה רות ללקוט שבלים בשדה אחרי הקוצרים, כדי להחיות את נפשה ואת נפש חמותה האהובה. היא מצאה חן בעיני בעל השדה, בועז שמו, אשר לקח אותה לו לאשה וילדה לו את עובד, שהוא אבי ישי, אבי דוד המלך.

בתקופה ההיא התבוללו רבים משבטי הכנענים בבני ישראל, שמהם היו רבים גם קרובים לשבטי השמים ולתרבותם.

בימי השופט עלי הכהן לחצו הפלשתים את בני ישראל מאד. לקחו בשבי את הארון עם שני לוחות הברית, לכדו גם את העיר שילה והחריבוה, אותה ואת המשכן שבה. את הארון החזירו לאחר זמן, כי הפלשתים לוקו אז בחליים רעים ואמרו שיד ה' היתה בהם. בני ישראל חזרו והקימוהו בעיר קרית־יערים.

שמואל הרואה.

בימים הקשים האלה קם מושיע לבני ישראל, שמואל הרואה, או הנביא משבט לוי. בראותו, כי הכהנים, בני עלי, השחיתו את דרכם ואינם מתאימים להורות לעם את הטוב והישר, ארגן שמואל בעיר רמה חבר נביאים ולמדם את דרכי המשפט והצדק וכי התקרבות השבטים זה לזה נותנת עוז ומוסיפה כוח, מנוחה ואושר לעם. בעזרתם הצליח לאחד את כל שבטי ישראל ולהפיח רוח גבורה בלב העם, עד כי יכלו כבר לעמוד גם נגד הפלשתים אויביהם. וככה נעשה שמואל לאבי־העם ואחרי מות עלי – לשופט. בעד עבודתו הרבה הזו לטובת העם לא לקח שמואל מאומה, כי אם התפרנס מנחלתו, אשר הורישוה אבותיו.

לעת זקנתו בקש העם משמואל לשים עליהם מלך, כי פחדו, שאחרי מותו יפרדו שוב השבטים זה מזה ולא יוכלו לעמוד בפני אויביהם. שמואל התנגד תחילה לצורת־שלטון זו ותאר אותה בפני העם בצבעים שחורים ודוחים, אולם לבסוף, משהתחיל העם להפציר בו: “כי אם מלך יהיה עלינו והיינו גם אנחנו ככל הגויים…” – בחר אז בשאול בן קיש משבט בנימין וימשחהו למלך על ישראל.

 

תקופת המלוכה בישראל שאול המלך    🔗

מלך כעשרים שנה (לע' ב' תש“ל–תש”ן לבה“ע, ‏1010–1030 לפנס”ה). רועה־צאן היה כשאר אחיו ולא כל השבטים רצו להכנע לו, אך אחרי נצחונותיו הראשונים תפש את המלוכה על כל שבטי ישראל. עוזריו הגדולים במלחמותיו היו בנו יהונתן ושר צבאו אבנר.

שאול נלחם בפלשתים, בבני עמון, במואב, באדום ובעמלק והכה את כולם מכות רבות. אך העם לא היה שבע רצון ממלחמותיו, כי שאול לא השתמש בהזדמנות הטובה ולא השמיד לגמרי את עמלק, את האויב המושבע של עם ישראל וגם שמואל הרואה הוכיחו על זה ומשח בסתר למלך את דוד בן ישי מבית לחם, שהיה חביב על העם בגלל אומץ רוחו, גבורתו וישרו.

גם שאול קרב את דוד, כי ידע לנגן על כנור והיה מסיר בזה את הרוח הרעה ששרתה לעתים קרובות על שאול. בראות שאול את עוז רוח דוד וגבורתו, מנהו לשר צבא ונתן לו את בתו לאשה. אולם כשהעם התחיל אוהב את דוד וכבדו מאד, פחד פן יורידהו זה מכסאו ובקש להרגו, אך יהונתן, בן שאול הצילהו.

ויברח דוד עם חבריו מפני שאול. זמן רב הצליח דוד להסתתר מפניו, אך לבסוף נאלץ לבקש מקלט אצל הפלשתים, כי שאול רדפו מאד והרג גם כהנים רבים, אשר חשדם, כי הם תומכים בדוד. אבל לא ארך הזמן והמלך שאול יחד עם בנו יהונתן מתו מות גבורים בהר גלבוע, במלחמתם עם הפלשתים.

 

דוד המלך    🔗

מלך כארבעים שנה (לע' ב' תש“ן–תש”ץ, 970–1010 לפנס"ה). כשמוע דוד, כי מת שאול המלך, מהר עם גדודו לחברון ושם בחרו בו זקני העיר למלך על יהודה. אך אבנר, שר צבאו של שאול המלך המת, המליך את איש־בושת, בן המלך הקטן על יתר השבטים. איש־בשת לא צלח למלוכה ואחרי שנים אחדות קמו עליו שרי גדודיו והרגוהו, ואז הצליח דוד בחכמתו ובגבורתו לרכז בידיו את המלוכה על כל ישראל.

ראשית מעשי דוד המלך היה לארגן גדוד צבא גדול ולכבוש את ירושלים ומצודת ציון החזקה מידי היבוסים, שונאי ישראל. אחרי כן העלה לירושלים ברוב עם ותרועת חג את הארון עם לוחות הברית מקרית יערים, בצר את חומת העיר, בנה בה היכלים יפים ועשה אותה מאז לעיר הממלכה ולמקום הנבחר לעבודת ה' בשביל כל עם ישראל.

כשראו הפלשתים, כי דוד הולך וחזק, עלו עליו למלחמה, אך דוד הכם מכה רבה. יחד אתם הכה גם את יתר אויבי ישראל: את מואב, את עמון, את אדום ואת ארם צובא (סוריה), כבש את ארצותיהם, והרחיב את גבולות ממלכתו עד נהר פרת. מלכים ועמים רבים ועצומים העלו מס לדוד מלך ישראל. גם חירם, מלך צור בקש את בריתו ודוד הרים מאד את כבוד ישראל בעיני הגוים. בימי דוד הרגיש עם ישראל בפעם הראשונה, כי הוא חפשי ואיתן ואף עשה חיל בהשכלה ובעושר.

לדוד קמו אויבים מבפנים, מבני משפחתו. לפי דברי הנביא נתן, בא זה כתוצאה מחטאו נגד הגבור אוריה, שנתן לו לההרג במלחמה בכדי שיוכל לקחת את אשתו, בת שבע היפהפיה, לו לאשה. קמו נגדו בנו אבשלום וגם בנו אדוניה, למלוך במקומו. אך דוד נצחם והמליך את בנו שלמה, אשר ילדה לו בת שבע.

גבורתו ופעולותיו הטובות, אמונתו בה' ותפלותיו הנשגבות (שירי תהלים) נחרתו לנצח בלב עם ישראל. גם היום מחכה העם שצאצאי דוד המלך יביאו שוב אושר לעם ישראל ולאנושות כולה. “דוד מלך ישראל חי וקיים”.

 

שלמה המלך    🔗

(לע' ב' תש“ץ–תתכ”ה, 935–970 לפנס"ה). לא היה גבור ואיש מלחמה כדוד אביו, אך בחכמתו הרבה הבין להסיר את המכשולים ואת הקשיים השונים. את הקשיים החצוניים הסיר ביחוד ע"י זה, שלקח לעצמו נשים מבנות המלכים השכנים. גם את בת פרעה לקח לו לאשה וגם חזק ובצר מאד את מדינתו שלא יעלה אפילו על דעת העמים הנכנעים למרוד בו ולערוך נגדו מלחמה. גם ארמונות נהדרים בנה להרים על ידיהם את כבוד מלכותו ומדינתו. את המלכים והשרים השונים קבל ברוב פאר ומתנות יקרות ועשאם לבני בריתו.

כשנתחזקה ונתבצרה מלכותו בידו, התחיל בארגון הפנימי. את הארץ חלק לשנים עשר מחוזות, לא לפי השבטים, כי אם לפי המצב הגיאוגרפי. רק שבט יהודה היה יוצא מהכלל בענין זה, כמו כן בנוגע למסים ולעבודות צבוריות. כל זה גרם לשנאה ביחס לשבט הזה. בית המלוכה שלו היה שנוא בעיני יתר השבטים, דבר שהשפיע על פרוד הממלכה אחרי מות שלמה.

שלמה המלך הכניס את המסחר לארץ ישראל. ביחוד ע“י זה, שסדר דרכים טובות ממצרים עד נהר פרת ובנה אניות רבות, שבקרו בארצות רבות, קרובות ורחוקות והחליפו את סחורות העמים השונים. ע”י זה נכנס עושר רב לארץ ונתרחבו אופק העם ודעתו. בימיו ישבו בני ישראל שלוים ומאושרים, – איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו.

הבנין החשוב ביותר, שבנה שלמה המלך, היה בית המקדש. הוא היה בנין מפואר מאד. בבנינו עבדו רבבות פועלים שבע שנים רצופות. את האומנים וחמרי הבנין החשובים הביא שלמה מצור. גם את עבודת ה' במקדש סדר ברוב פאר. המונים רבים עלו שלש פעמים בשנה לבקר במקדש, להקריב שם קרבנות לה' ולהתענג על מראה הבנין ועבודת ה' המפוארים.

גם בחכמה, במדע ובספרות התעסק שלמה המלך והשאיר אחריו דברי חכמה, שירים ומשלים רבים. גם מלכים רבים בקרוהו, ביניהם גם מלכת שבא, לשמוע את חכמתו והוא קבל את פניהם ברוב פאר ובמתנות רבות.

אך בקשר עם כל הדברים האלה הוטלו מסים רבים על ההמון עד שרבים נתרוששו. התענוגות הרבים השפילו גם את רמת המוסר בעם, עד שהתחילו ללכת בדרכי הגוים ונשי שלמה הרבות, בנות העמים הזרים, עבדו לאליליהן גם בחוצות ירושלים. כל זה חתר חתירה עמוקה תחת אחדות העם והמדינה. אך הרעה לא השיגה את שלמה בימיו והוא מת בשיבה טובה. זכרו נשאר במסורת העם העברי כמלכו הגדול ביותר אחרי דוד המלך.

 

התפלגות ממלכת ישראל.    🔗

רבים וחזקים היו הנגודים בין שבט יהודה ובין שבט אפרים. עוד יעקב העביר את הבכורה מראובן לאפרים, בגלל היות יוסף אביו בנה של רחל האהובה, ויהושע, כובש הארץ, היה משבט אפרים. שבט אפרים לקח לעצמו את החלק המובחר במרכזה של ארץ כנען, היה קרוב גם לעמי המסחר, לתרבותם ולעבודת הבעל שלהם ולכן פרצו ביניהם נגודים מדיניים, תרבותיים ודתיים.

אחרי מות שלמה המלך השתמש שבט אפרים בהזדמנות זו, שכנו רחבעם היה איש סכל ומאן להקל מעול העם; הוא נפרד ממלכות יהודה בהנהגת ירבעם, קרע מיהודה גם את יתר השבטים, חוץ משבט בנימין, שנשאר נאמן לרחבעם ולשבט יהודה וכונן את מלכות ישראל, שנקראה גם בשם מלכות עשרת השבטים, או מלכות אפרים.

 

מלכות ישראל    🔗

נתקימה ממאתים שנה (לע' ב‘, תתכ"ה–ג’ ל“ט, 722–935 לפנס”ה). המלך הראשון היה ירבעם (לע' 916–935 לפנס"ה)., שהתאמץ בכל כחו להעמיק את הפרוד בין ישראל ובין יהודה ולהתמיד בו. לשם זה הקים גם שני עגלי זהב, אחד בבית־אל ושני בדן, בחשבו לסמל בזה את ה' בצורת סמלי הבעל, שם להם כהנים ויטה את לב עמו להשתחוות לעגלים. כונתו בזה היתה, לבל יעלה העם ירושלימה – להשתחוות בבית ה', וישוב לרחבעם ואותו – את ירבעם – יורידו מכסאו. כמו כן כרת ברית עם שישק, מלך מצרים, שיגן עליו מפני רחבעם, מלך יהודה. שישק עלה עם חיל רב על יהודה ועל ירושלים ובאין ברירה, מוכרח היה רחבעם לפתוח לו את שערי ירושלים ולהניח למלך מצרים, שיקח אתו את אוצרות המלך והמקדש.

מלכות יהודה בקשה עזרה ממלך ארם נגד מלכות ישראל וריב ומלחמת אחים, בין מלכות ישראל ובין מלכות יהודה החל. למלחמות אלו נכנסו גם ממלכות זרות והגדילו והעמיקו את הפרוד, את השבר ואת ההרס בישראל. נוסף לזה למדו שרי ישראל מהעמים השונים את מדותיהם השפלות, לרדוף יין ושכר ולעשות כל תועבה. הופיעו גם נביאי שקר ששבחו ורוממו את כל המעשים האלה וע"י כך החניפו למלך ולשרים.

במצב כזה אין להתפלא, שבעיקר במלכות ישראל קמו כמה פעמים השרים על מלכיהם והרגום ביחד עם בני ביתם ומלכו תחתיהם. הארץ החליפה את מלכיה כלבוש ומהומות ומהפכות שררו תכופות בארץ.

אך נמצאו גם אנשים ישרים, יראי ה' ונביאי אמת (באשורית ־־־־־־־³ לדבר, להגיד), אשר באומץ לב באו להגיד למלכים, לשרים ולעם את פשעם ורשעותם, וכל הרדיפות, התלאות וההריגות לא יכלו לעצור בעדם.

את הסדר השיב על כנו המלך עמרי (לע' 880–892) לפנס"ה). שבנה גם את העיר שומרון ושמה לבירת ממלכתו במקום שכם. הוא התפשר גם עם יהודה, כרת אחרי כן ברית עם מלך צידון ואת בתו, איזבל לקח לאשה לבנו, אחאב.

עמרי רצה להרחיב את המסחר בכדי להעשיר את הארץ ולשם זה השתדל לאחד את העם עם הצידונים ולעשותם לעם אחד ומשום כך גם הכניס את עבודת הבעל והאשרה, אלילי צידון.

אחרי עמרי מלך בנו אחאב (לע' 852–880 לפנס"ה). אשתו, איזבל, הרחיבה עוד יותר את עבודת הבעל והאשרה, הקימה קדשים, בני עון ונביאי שקר במספר רב, הרגה את נביאי ה' עד שרק מעטים נצלו ע"י עובדיה, שר בית המלך, שהחביאם במערות וכלכלם.

 

אליהו הנביא,    🔗

או אליהו התשבי, היה מנהיגה הרוחני של המפלגה הדתית־לאומית בימי המלך אחאב. ראשית פעולתו היתה בעבר הירדן, אשר עד שם עוד לא הגיעו הרוח המשחית ועבודת הבעל, שהיתה באככאנאליה, הוללות פראית ושנגדה קמו טובי האומה. הוא אסף סביבו תלמידים, שקבלו עליהם להיות נזירים ולחיות חיים פשוטים, בריאים וישרים, לפי המסורת העברית, והפיח בהם אש־אהבה וקנאה לדת ולמסורת ישראל ושנאה עזה לשלטון הזדון והעול החברתי.

רוחו של אליהו הנביא היה אש אוכלה ולשונו כחרב חדה ועל פיו הכריע העם לטבח על הר הכרמל שש מאות איש, נביאי הבעל. בגלל רדיפות איזבל ונביאי הבעל אותו, היה נביא האלהים הקנא נע ונד כל ימיו.

אליהו הנביא נחשב כדמות החשובה ביותר במחשבות העם העברי ובמסרתו, שלפיה עלה גם השמימה במרכבת אש. הוא המבשר הטוב ותומך העניים, למענו מכינים את כוס היין הגדולה והמפוארה ביותר בליל פסח, עליו שרים פזמונים יפים ונעימים במוצאי שבת והוא נחשב למפנה דרך למשיח הגואל.

אלישע הנביא

היה תלמידו של אליהו הנביא והצליח יותר מרבו. הוא היה מתון מרבו והעם כבדהו והעריצהו מאד. גם מלכים באו אליו מהארצות השכנות להתיעץ עמו ולבקש ממנו ישע ומרפא. הוא משח את שר הצבא יהוא למלך על ישראל והתקשר עמו במלחמתו בעבודת האלילים ובמעשי אחאב.

המלך יהוא

(לע' 816–843 לפנס"ה). ) השמיד את בית אחאב ואת עבודת הבעלים מהארץ, אך את עגלי ירבעם השאיר. בית יהוא מלך בישראל כמאה שנה.

בימיו ובימי בנו יהאוחז (לע' 802–816 לפנס"ה). ) סבלו בני ממלכת ישראל רבות מהארמים ומהמואבים, שלקחו בשבי הרבה תושבים ומכרום לעבדים בארצות המזרח הרחוקות.

המלך יהואש

(לע' 786–8029 לפנס"ה). הכה את הארמים מכה רבה והרים את קרן ישראל וכבודו בגוים. למרות רצונו הכה גם את אמציהו, מלך יהודה שהתגרה בו, נכנס לירושלים, הרס חלק מחומותיה ולקח עמו את אוצר המלך והמקדש.

בנו ירבעם השני

(לע' 746–786 לפנס"ה).), גם הוא גבור כאביו, הכה את אדם, את מואב, את עמון ואת אדום, כבש את ארצותיהם, כבש גם חלק מאשור והשיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה. המסחר פרץ בארץ, ביחוד כשחלק גדול מהצידונים עזב את ארצו מפני מלחמות פנימיות ובנה את העיר קרטגו באפריקה הצפונית ומלכות ישראל כבשה את מקום הצידונים. עושר רב חדר לארץ ונראה היה, כאילו חזרו ימי שלמה המלך. השרים בנו להם ארמונות נפלאים. תרועה וששון שררו, ביחוד בערים, הופיעו שוב עבודת הבעל והאשרה, שגרמו לעזיבת המוסר, הצדק והמשפט.

הנביא עמוס

הוכיח אז את העם ובקשו לשוב מדרכיהם הרעים לה‘, שלגבי עמוס הוא לא רק אלהי ישראל, אלא, ביתר ברור, גם אלהי כל העמים, לשוב אליו, להחזיק במצוותיו ולחיות חיי יושר, משפט וצדק, ולא – תחרב ארצם ויגלו מאדמתם. למרות דרכיו הרעים של ישראל, הוא הטוב מכל העמים ומפני זה בחר בו ה’, להיות נושא דגל המוסר והצדק. ודוקא משום כך הוא נענש יותר מכל העמים, אך גם נחם אותו לאחרית הימים.

אחרי מות המלך ירבעם השני פרצו מהומות בארץ. מלכים ירדו מכסאותיהם ואחרים עלו במקומם. במהומות האלו עברו רבים לחסות תחת צל ממלכת יהודה, כי מלכי יהודה ושריהם לא הרבו להרע כמלכי אפרים, גם בית המקדש והנביאים, אשר היו ביהודה, משכו את לב הישרים, והעם אשר בממלכת אפרים נחלש מאד.

בזמן ההוא קם עם עז מעבר לנהר פרת – אשור. הוא הבין, כי עתה היא העת לכבוש את הארץ ההרוסה למחצה. ויחל להצר לישראל, ומלכי ישראל האחרונים התחילו כבר מעלים מס למלך אשור.

בימים ההם הוכיח את העם הנביא הושע על כי “אין אמת ואין חסד ואין דעת ה' בארץ” ובקשם לשוב אל הדרך הטובה, אך לשוא. הושע הוא נביא האהבה, שלפיו בחר ה' בעמו, מפני שהוא אוהבו ומשום זה בטוח הנביא שה' לא יעזוב את עמו לעולם, למרות שהוא מענישו.

תיגלת פילאסר הרביעי, מלך אשור, כבש חלק גדול ממלכות ישראל וספחו לארצו, את התושבים הגלה לארצות רחוקות ובמקומם הושיב בארץ מבני אשור. ושוב מהומות, ומצב ירוד בארץ.

 

חורבן ממלכת עשרת השבטים,    🔗

או ממלכת ישראל המלך האחרון בממלכת ישראל, הושע בן אלה (לע' 722–7329) לפנס"ה). היה אמנם איש ישר וגבור, גם עלה בידו לפרק את עול אשור מעל בני ישראל, אך סלמנאסר, מלך אשור, עלה עם חיל רב מאד ויצר על שומרון, בירת ממלכת ישראל. אחרי מלחמה קשה, שנמשכה יותר משנתים, עלה בידי סרגון, מושל אשור החדש, לכבשה (ג' ל“ט לבה”ע, 722 לפנס"ה). סרגון שם קץ לממלכת עשרת השבטים, הגלה את שבטי ישראל לארצות רחוקות ובמקומם הושיב עמים שונים, שנקראו אחרי כן כותים, או שומרונים. בארץ נשארו רק בני דלת העם.

רוב גולי ממלכת ישראל, או ממלכת עשרת השבטים, או ממלכת אפרים נטמעו בעמי הארץ שכניהם ושאריתם נטמעו אחרי כן בגולי יהודה, שבאו אחריהם לבבל אחרי חורבן הבית הראשון.

*

 

מלכות יהודה    🔗

התקימה כשלש מאות וחמשים שנה, 135 שנים יותר ממלכות ישראל, או ממלכת אפרים (לע' ב' תתכ“ה – ג' קע”ד לבה“ע, 587–925 לפנס”ה). מצב מלכות יהודה היה קשה גם בגלל הפרוד ומלחמת האחים שבינה ובין מלכות ישראל. את המצב הזה היו מנצלים העמים השכנים, ביחוד מצרים וארם והיו מתנפלים על יהודה ועל ישראל ומכים בהם מכה רבה.

ביהודה לא היו מהומות במדה מרובה כזו, כמו במלכות ישראל, כי ביהודה ישבו על כסא המלוכה רק מבית דוד, חוץ משנים אחדות בימי עתליה, אם המלך אחזיהו, וכן מפני שבין תשעה עשר מלכיה, שמלכו אחרי שלמה המלך, היו שמונה צדיקים. אך מלכי יהודה לא היו גבורים, כמלכי ישראל, שהיו עפ"י רוב שרי צבא וכן גם לא נתנו שרי יהודה ועשיריה את לבם להטיב לעם, כי למדו גם הם לרדוף יין ושכר ותענוגי בשר, הטו משפט, הסיגו גבול, עשקו שכר שכיר וריב יתום ואלמנה לא רבו. גם הכהנים דאגו רק לעצמם והיה אם עבדו המלכים את אלהי ישראל והקריבו הכהנים את הקרבנות לה‘, ואם עבדו המלכים לאלילים. והקריבו גם הכהנים לאלילים רק מעטים מהכהנים היו אנשי אמת, יראי ה’ ודורשים בכל לבם טובת העם.

גם בימי המלך רחבעם

(לע' 920–935 לפנס"ה). בנו במות ומצבות לאלילים ועשו ככל תועבות הגוים, ומלחמה היתה בינו ובין ירבעם, מלך ישראל כל ימי חייו. בימיו עלה שישק מלך מצרים, בן בריתו של ירבעם, עם חילו הרב על ירושלים ולקח אתו את אוצרות המלך והמקדש.

המלך אסא

(לע' 878־918) עשה את הישר בעיני ה' והשמיד את הבמות, אך כשבנה בעשא, מלך ישראל את מבצר רמה, כדי לסגור את הדרך העולה לירושלים, שלח את אוצרות המלך והמקדש להדד מלך ארם, בכדי שיכה את מלכות ישראל והדר הרס והשם ערים רבות בישראל.

המלך יהושפט

(לע' 852־878 לפנס"ה). היה איש צדיק וירא ה'. בימיו היה שלום בין מלכות יהודה ובין מלכות ישראל. גם הכו ביחד את מלך ארם מכה רבה. אך יהושפט לקח לאשה לבנו יהורם את עתליה, בת אחאב מלך ישראל ואיזבל אשתו ודבר זה השפיע, שגם בנו וגם נכדו הלכו אחרי כן בדרכי אחאב הרעים.

עתליה

(לע' 837־843 לפנס"ה). שמלכה במקום בנה אחזיהו, עשתה את כל תועבות הגוים הרעים גלוי ברחובות ירושלים, אסרה לבקר בבית המקדש, שבנה שלמה המלך והשמידה את כל משפחת דוד המלך, בכדי שהמלוכה תשאר רק למשפחתה וצאצאיה. רק ילד אחד, יהואש שיהוידע, הכהן הגדול החביאו, נשאר בחיים מכל בית דוד. יהוידע קשר קשר והרג את עתליה המלכה והמליך את יהואש על יהודה.

בימי המלך יהואש

(לע' 800־837 לפנס"ה). הרסו את מזבחות הבעל והעם קבל עליו להיות נאמן לתורת ה'. אך יהואש היה רפה ידים מטבעו ולא נסה אפילו להלחם בארמים, שפרצו ליהודה. מפני זה קשרו עליו שריו קשר והרגוהו.

בנו, המלך אמציהו

(לע' 780־800 לפנס"ה). הכה את אדום, אך התגרה ביהואש, מלך ישראל עד שעלה זה עליו למלחמה, הכהו בבית שמש, לקח את אוצרות ירושלים וגם אמציהו עצמו לוקח בשבי, אך אחרי כן הוצא לחפשי. מפני קלות דעתו זו של אמציהו קשרו עליו שריו קשר והרגוהו.

ימים קשים עברו אז על יהודה. ארם ומצרים הציקו ליהודה חליפות. תושבים רבים לוקחו בשבי ונמכרו לעבדים בארצות המזרח הרחוק. גם אסונות טבע עברו אז על יהודה: רעש, בצורת, ארבה ועוד, שאודותם מספר הנביא יואל ומבקש מהעם לשוב לה' בכל לבו בכדי שירחם על עמו.

בנו, המלך עזריהו־עוזיהו

(לע' 739־780 לפנס"ה). התאמץ להשיב את הסדר והאושר לארץ. עלה בידו להכות את הפלשתים ואת העמונים ולספח חלק מארצם ליהודה. בנה חומות חדשות וחזקות סביב ירושלים למען תוכל לעמוד בפני אויביה, ארגן צבא חדש, חזק ומסודר יפה, בנה נמל והחיה את המסחר בארץ. מפני מחלתו התחיל למלוך עוד בחייו

בנו יותם

(לע' 736־750 לפנס"ה).. בימיו תפשו כמה שרים ועשירים את המשפט וההנהגה ביהודה והחלישו בזה את כח המלך.

 

הנביא ישעיהו בן אמוץ,    🔗

הנביא הנשגב הוכיח אז את העם. הוא לחם באומץ־לב לא רק בעבודת האלילים, כי אם בכל מדה רעה שראה בעם, באהבת התענוגים, בגזל העניים, היתומים והאלמנות, בעריצות העשירים והשרים, במרמת הסוחרים, בשופטי שקר ולוקחי שוחד, בשרים החוקקים חוקי עון, במשובת נשי יהודה, הלהוטות אחרי תכשיטים, שבעליהן נותנים מחירם את גזלת העני ובמלחמת האחים בין מלכות יהודה ומלכות אפרים. אך העונש המוכרח לבוא בעוון המעשים הרעים האלה, אינו בא למען כלות ה' את נקמתו בשארית ישראל, כי אם למען החזירו למוטב, אבל הסוף יהיה כי: “ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה” ו־“מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים”, “וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”.

ישעיהו הביע את החזון הנהדר ביותר של האנושיות, של שלום בין־לאומי, שראשית התגשמותו אולי כבר מתחילה בימינו אלה. מזמנו התחילה האמונה במשיח בן דוד, גואל הצדק של עם ישראל ושל כל האנושיות כולה.

המלך אחז

(לע' 717־736 לפנס"ה). סרב להצטרף לברית, שכרתו מלך ישראל ומלך דמשק נגד אשור ומפני זה עלו אלה למלחמה על יהודה ולקחו תושבים רבים בשבי.

למרות הסברת ישעיהו הנביא ואזהרתו פנה אחז בסתר למלך אשור וקבל עליו את מרותו למען יעזור לו נגדם. גם הנהיג את עבודת האלילים הנהוגה באשור והקריב גם את בנו באש למולך, אליל אשור.

להוכחת הנביא עודד שלחו בני מלכות ישראל לחפשי את בני יהודה, שלקחו בשבי במלחמה, במקום לקחתם לעבדים. דבר זה אות הוא, כי גם עם כל היות דרכו של אפרים מושחתה, נשארו עוד בכל זאת בקרבו אנשים רבים, טובים וישרים, אשר לא שכחו את ברית ה' ואהבת אחים לא כבתה מלבם.

הנביא מיכה

חי בימי אחז והוכיח את העם על חטאותיו. הוא קבע את עיקרי היהדות וכלל את התורה בשלשה עיקרים: משפט, חסד וקדושה, ואת העיקרים הללו החשיב יותר מהקרבנות. רעיון זה עזר בהרבה, ביחוד בימי גלות בבל, לחזק ולהמשיך את הקשר בין העם ובין ה' ותורתו, למרות חורבן המקדש ובטול הקרבנות, שנחשבו עד אז לעבודת ה' העיקרית.

המלך חזקיהו.

בן אחז (לע' 690־717 לפנס"ה). היה תלמידו של ישעיהו הנביא והוא העריץ מאד את תורת ה' ומצוותיו. הוא טהר את בית המקדש, הסיר את הגילולים וקרא לעם לשוב לה'. השתדל להרים את מצב דלת העם ולתקן את סדרי המשפט. אך להפצרת שריו ובבטחו בעזרת מצרים, מרד במלך אשור וחדל לשלוח לו את המס, למרות אזהרתו של הנביא ישעיהו.

אז בא סנחריב, מלך אשור עם חיל עצום והגלה כמאתים אלף איש מיהודה לארצות מדינתו הרחוקות. הוא נסה לכבוש גם את ירושלים הבצורה, אך בינתים פרצה מגפה במחנהו וסכסוכים פרצו בארצו והוא הוכרח לשוב בחרפה לארצו ולהסתפק בהבטחת תשלום המס מצד חזקיהו.

ואז שבו ליהודה ימי שלוה וטובה, קמו סופרים ומשוררים רבים, שנקראו בשם “אנשי חזקיהו” וחזקיהו מלך לצדק ושריו שררו למשפט ותהי העת הקצרה ההיא, עת הזהב ליהודה, אשר כמוה לא היתה מיום עלות בני ישראל ממצרים.

אך בימי בנו, המלך מנשה

(לע' 640־690 לפנס"ה). תפסו את השלטון שוב השרים הקודמים, שהרחיקם חזקיהו מן השלטון. הם הרגו את תלמידי הנביאים, הכניסו שוב את עבודת האלילים, שוב התחילו להקריב קרבנות־אדם למולך בגיא בן־הנום על יד נחל קדרון ודם נקי רב נשפך בשערי ירושלים. אז עלה מלך אשור על יהודה, ולקח תושים רבים וגם את המלך מנשה עמם בשבי.

בנו, המלך יאשיהו

(לע' 608־638 לפנס"ה). היה ירא ה'. כשתקנו את בדק בית המקדש, מצאו ספר תורה שנאבד, – קראו בו בפני המלך והעם והכל קבלו עליהם מעתה לשמור את מצוות התורה.

בימיו בערו את עבודת האלילים כליל מהארץ והשיבו את עבודת ה' אל קדושתה והדרה כבימי קדם. יאשיהו נפל במלחמה עם נבו מלך מצרים והעם קונן עליו קינה גדולה.

בימי המלך יהויקים

(לע' 598־608 לפנס"ה). היתה יהודה למס עובר למצרים. יהויקים הכניס שוב את עבודת האלילים ואת עבודת אלילי מצרים, התנהג עם עמו באכזריות רבה, ומצבו המוסרי של העם ירד מאד.

 

ירמיהו הנביא וחורבן בית המקדש.    🔗

בימים האלה הוכיח את המלך ואת העם הנביא ירמיהו, בן למשפחת כהנים מענתות. הוא ראה, כי ממלכת יהודה קרובה לנפול ולכן היתה מנת חלקו בחיים צער ויגון. את מצוקת רוחו הביע בדברי נהי, הבוקעים מנבכי לב ונפש. בקשי רב הצליח לדחות את זמן המפלה, ביעצו ליהויקים לבל יצא לעזרה למצרים במלחמתה בממלכת בבל האדירה וישלים עם מלכו נבוכדנצר וישלם לו את המס. ואמנם נבואת ירמיהו נתאמתה, מצרים נצחה במלחמתה ויהודה נצלה הפעם.

בכאב לב ראה ירמיהו, כי השחית העם את דרכו, באשמת הכהנים ונביאי השקר, אשר החניפו ליהויקים ובנו את במות התופת בגיא בן־הנום, כשהם מקריבים את בניהם ובנותיהם למולך. הוא התרה בעם וחזה לה חזות קשה מאד, אם לא ישובו מדרכיהם הרעות.

השרים ונביאי השקר רדפו את נביאי ה', אשר יסרו את העם על מעשיהם הרעים, אך ירמיהו פעל בלי מורא ופחד למרות, ששמוהו כמה פעמים בכלא וגם בקשו להרגו, אלא מעריצי הנביא הצילוהו.

כעבור שלש שנים מרד יהויקים בבבל ואז עלה מלך בבל על יהודה בחיל רב, לקח בשבי את יכניהו, מלך יהודה החדש, את שריו ואת חיל יהודה, הגלם בבלה (לע' 597 לפנס"ה). והמליך את צדקיהו על יהודה (לע' 587–597 לפנס"ה)., שהיה המלך האחרון מבית דוד. ירמיהו ראה בעיניו את כל ההרס הזה ויקונן: “מי יתן את ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה את חללי עמי יומם ולילה”.

בעקב הבטחות מצרים ולחץ שריו, מרד צדקיה בבבל, למרות אזהרת ירמיהו, ואז בא נבוכדנצר, מלך בבל ויצר על ירושלים בחיל כבד. ירמיהו ראה אמנם, כי הקץ מתקרב, אך הוא נסה בכל זאת לדחותו, כשהוא מלהיב את לב החיילים יומם ולילה ומבקש רק לחדול מלעשוק את היתום והאלמנה ואת העם העני ולשפוט בצדקך. לבסוף הסכימו לדרישות ירמיהו, אולם אך סר חיל נבוכדנצר לזמן מה מעל העיר, ומיד התחרטו וחזרו לדרכם הרעה. ובחזור נבוכדנצר אל העיר שוב, לא הועיל דבר. החיילים היהודים הראו אמנם גבורות נפלאות, אך רעב נורא קם בעיר וחיל יהודה כמעט גוע בו.

בימים נוראים כאלה מנסה לברוח מן העיר כל, אשר רק תשיג ידו לעשות כזאת. וירמיהו עומד בשעת־חרם כזו וקונה אדמה, בכדי להוכיח בזה, שיש עוד תקוה. לחלק מהעם עזר לעבור לחיל השונא, אך הוא עצמו נשאר בפנים העיר עם החיילים.

נבוכדנצר לכד את ירושלים. תפש את צדקיהו, שחט לעיניו את בני ביתו ואחרי כן נקר את עיניו, ובתשיעי לחדש אב ג' קע“ד לבה”ע (587 לפנס"ה) שרף את בית המקדש ואת בית המלך והגלה את המלך ואת רוב העם בבלה וככה בא הקץ למלכות יהודה. רק מדלת העם השאיר בארץ ויפקד עליהם את גדליהו בן אחיקם.

על החורבן והגלות הזו נשא ירמיהו את קינתו המרה “איכה” שקוראים אותה בישראל עד היום בכל “תשעה באב”.

גדליהו בן אחיקם התחיל במרץ ובהתמסרות רבה להקים את הריסות עמו וארצו. עזר על ידו גם ירמיהו, והארץ הדוויה התחילה לאט לאט לשוב לאיתנה. אך ישמעאל בן נתניה, מזרע המלוכה, קנא בגדליהו, שאינו מזרע דוד, וימיתהו, אותו ואת הכשדים, אשר השאיר מלך בבל בארץ. העם קבל עליו לצום ביום זה – צום גדליהו.

שרי יהודה הנשארים פחדו מנקמת נבוכדנצר, נמלטו מצרימה, לקחו אתם את ירמיהו ואת שארית העם וארץ יהודה נשארה עזובה ושוממה. אך, בהתאם לנבואת ירמיהו, נכבשה גם מצרים ע"י בבל ושארית העם אבדה שם בחרב ובשבי, וירמיהו מת במצרים.

למרות דרכו הרעה, היה לב ירמיהו הנביא מלא געגועי אהבה לעמו וניחמהו: “כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה”… “עוד אבנך ונבנה, בתולת ישראל, עוד תעדי חופיך ויצאת במחול משחקים!”

 

גלות בבל.    🔗

בבבל הטה נבוכדנצר אמנם חסד ליהודים, נתן להם שדות ונחלות ומנה סריסים מזרע המלך, אך על אדמת נכר זו התעוררה רוח ישראל והתחילו רק אז להרגיש, בכמה עולים הם על העמים השכנים מבחינה רוחנית ומוסרית ומה רבה ואיומה היא האבדה באבדם את ארץ אבותם. את בטויו, הנוקב עד תהום הנפש, מצא יגון העם בשיר התהלים המפורסם: “על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו… איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר? אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי, אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי”.

אז גם החלו לעמוד על כונת תוכחותיהם של הנביאים, חדלו מעבוד אלהי נכר והתחילו לעבוד רק את ה' לבד, בכל לבם ובכל נפשם. הגו באהבה בספרים, אשר העלו אתם מיהודה ואשר כתבו הנביאים והמשוררים בגולה. ספרי התורה והנביאים נופצו בין העם ויהי הספר לנשמת העם מאז ועד היום הזה.

הנביאים וביחוד הנביא יחזקאל, בעל חזון “העצמות היבשות”, שקמו לתחיה, חזקו את לב העם לעומת הספקנים והמיואשים, כי יוציא ה' את עמו מארץ גלותו ואם גם יתמהמה, לא יחדל מקוות, כי גאולתו בוא תבוא.

במקום הקרבנות, שהקריבו מקודם במקדש ה‘, עבדו עכשו את ה’ בלב ובשיח שפתותיהם, כשהם מכוונים את פניהם אל ירושלים, עיר הקודש. היו קוראים בצבור בספר התורה ובספרי הנביאים, הסופרים היו מסבירים אותם לעם ומתפלה וקריאה אלו בצבור התפתח אחרי כן “בית הכנסת”. את יום התשיעי באב, אשר בו שורף בית המקדש ואת השלישי לתשרי, אשר בו נהרג גדליהו, קבעו לימי צום וקבעו להזכיר בתפלותיהם את ציון. ככה קבל עם ישראל מימי גלות בבל צורה מדינית־רוחנית. התקוה להגאל לא חדלה לפעם בלבות רבים מבני הגולה, שנקראו בשם “אבלי ציון”.

 

העליה מבבל.    🔗

המלך האדיר, כורש הפרסי, כבש ארצות רבות וגם את ארץ בבל. בחילו היו רבים מבני יהודה ומהם עלו לשרים, שספרו לכורש את כל התלאות, אשר מצאו את עמם מיד הבבלים ולבקשתם נתן רשיון ליהודים לשוב אל ארץ אבותם, לבנות את בית המקדש ולבצר את חומת ירושלים (נ' רכ"ג לבה“ע, 538 לפנס”ה). וגם החזיר להם את כלי הקודש, אשר היו טמונים בהיכל מלך בבל.

אז עלו כארבעים ושנים אלף נפש מבבל לארץ יהודה, בתחלה בהנהגת ששבצר ואחרי כן בהנהגת זרובבל בן שאלתיאל מזרע דוד ויהושע בן יהוצדק הכהן. אלה שנשארו בגולה תמכו את העולים בכסף ובזהב ובבהמה ועוד, ואחרי 49 שנים לגלות בבל דרכו שוב רגלי בני ישראל על אדמת ארץ אבותם ובאו גם מארצות שונות מנדחי ישראל בשמעם, כי פקד ה' את עמו. איש איש שב אל המקום שישבו שם אבותיו לפנים ולחג האביב נתכנסו ירושלימה להקריב ביחד את קרבן הפסח ולחוג את חג הפסח וגם התחילו בבנין בית המקדש.

הכותים, או השומרונים, שהושיב אותם סנחריב מלך בבל בערי שומרון ושקבלו עליהם במשך הזמן ממדות ישראל, רצו גם הם להשתתף בבנין בית המקדש, אבל זרובבל, יהושע וראשי העם לא רצו, שיטמעו בעם ישראל, כי במדה ידועה נשארו עוד עובדי אלילים ומצאו את ישיבתם על אדמתם לבלתי צודקת.

השומרונים כעסו לכן מאד על היהודים והלשינו עליהם בפני מלך פרס, שהיהודים רוצים למרוד בו ועוד כמה מכשולים שמו בדרך העם, לתקומתו ועלה בידם להשבית את עבודת הבנין כמה שנים עד שהמלך דריוש נתן צו לשומרונים לבלי הפריע עוד ליהודים ואחרי 21 שנה לשובם מארץ בבל, ז.א. אחרי 70 שנה לחורבן הבית הראשון ואחרי עבודה נמרצה במשך ארבע שנים וחצי חגגו את חנוכת בית המקדש השני (ג' רמ“ה לבה”ע, 516 לפנס"ה). הזקנים שזכרו את מקדש שלמה בהדרו, בכו ורק הצעירים שלא ראו יפה מזה, שמחו.

עזרא ונחמיה.

העשירים והכהנים החלו ללחוץ את העם שהתרושש ושחת את דרכו. רבים התחתנו בשומרונים ובעמונים וכמעט שכחו לדבר עברית.

בעת ההיא היה סופר גדול ונכבד בארץ בבל, עזרא הכהן, שנשא חן בעיני המלך. בשמוע עזרא את המצב ביהודה, השיג רשיון ממלך בבל לעלות ירושלימה וגם קבל פקודה אל שרי המלך, לקיים ולעשות הכל לפי הוראות עזרא, ואחרי שמונים שנה מהעליה הראשונה, עלה עזרא ירושלימה עם 1500 גברים, נשים וטף (ג' ש"ג, 458) וראה בעיניו את הרעה, אשר עשו עשירי העם, השרים והכהנים ויקרא צום ומספד, הוכיח את העם ויאלצם לגרש את נשיהם הנכריות וגם להבדיל את בניהן מקהל ישראל ולהרחיק את השומרונים מירושלים. אחרי כן החל ללמד את העם דעת התורה והרים את כתר התורה על כתר הכהונה.

אותו זמן קמו מהומות בפרס, והשומרונים התנפלו על היהודים, הרסו בתים רבים והנשים הנכריות שבו אל בעליהן היהודים. המהומות האלו ארכו כשתים עשרה שנה. בינתים שבה המנוחה לפרס, ואז קם מושיע לישראל מיהודי בבל, נחמיה, שהיה שר גדול אצל המלך ארתחששתא. בשמוע את המצב ביהודה, בקש מהמלך, לתת לו לעלות ירושלימה ולהושיע לבני עמו. המלך מלא את בקשתו, נתן לו גם חיל ויפקדהו לפחה על יהודה. ויעלו נחמיה ואנשיו ירושלימה (ג' שט"ז, 445) והתחילו לבנות את חומת העיר.

סנבלט, נגיד השומרונים ורעיו בזו להם ולעבודתם והתאמצו בתחבולות שונות להפר את עצת נחמיה וגם בקשו לרצחו. אך נחמיה ואנשיו הוסיפו לעבוד באומץ לב. בידם האחת עשו את המלאכה ובשניה החזיקו השלח עד שגמרו את עבודת בנין החומה וגרשו את השומרונים בחזקה מיהודה.

כשהתאוננו העניים לפני נחמיה על אחיהם העשירים, אשר כבשו את בניהם לעבדים תמורת הכסף אשר לוו מהם בשנות הרעב, קרא נחמיה לעשירים ויגער בהם: “הנה אחינו היושבים בפרס קונים את אחיהם השבויים מיד הגויים, עתה יבואו הנה לקנות את אחיהם מידי אחיהם אשר כגויים לא ידעו רחם!” וישמעו העשירים לקול נחמיה והוציאו לחפשי את אחיהם.

אחרי כן שם נחמיה משטר בארץ ועזרא עזר לו בכל. הם כנסו אספה רבה מחכמי היהודים, יודעי תורה, שחקקו חוקים לעם ותקרא האספה הזאת בשם “כנסת הגדולה”. יסדו גם בתי ספר בארץ ויפיצו תורה ודעת בעם.

שתים עשרה שנה היה נחמיה פחה לעם ישראל ואת כל ימיו הקדיש לטובת עמו. לא קבל שכר בעד עבודתו הרבה, אלא הוציא עוד כסף מאוצרו, לכלכל את העובדים במלאכת החומה, כי חמל על העם הרש.

השומרונים חדלו מלהפריע, ותהי ארץ יהודה ממלכה קטנה ושקטה. העם התעסק בעבודת האדמה, לא אחז עוד חרב בידו ולא נלחם עוד בעמים. והכהן הגדול משל בעם בשם מלכי פרס כ־120 שנים רצופות.

פעולות אנשי כנסת הגדולה

ארכו כמאתים שנה והיו לטובת העם. הם אספו וסדרו את כתבי הקודש בשלשה חלקים: תורה, נביאים וכתובים (תנ"ך), שנשארו לנו עד היום והחליפו את הכתב העברי העתיק בכתבנו האשורי הנוכחי, למען הבדל גם בזה מהשומרונים, שהשתמשו בכתב העברי העתיק וזיפו את התורה. תקנו תקנות, הדורשות להתרחק מהשומרונים ולא להתחתן בהם. שמו לבם לכך, שבני ההמון ישמרו את השבת ואת המועדים מחללם. יסדו קופות צדקה לטובת העניים. בארו את התורה ופרשו את המצוות שבתורה והנהיגו גם מצוות חדשות, גם אסרו דברים רבים, כדי לעשות “סיג לתורה”. מנו שופטים ומורים, יסדו בתי ספר והשתדלו להעמיד תלמידים רבים. בבית המקדש הקריבו אמנם קרבנות, אך, וביחוד בערי השדה, התפלות היו עיקר עבודת ה'. לתפלה התאספו לפחות עשרה אנשים שנקראו מנין. אנשי כנסת הגדולה הנהיגו מנהגי בתי הכנסיות וחֻברו תפלות יפות ונשגבות. הם התקינו את קריאת התורה וההפטרה בשבתות ומועדים בזמן התפלה וביום שני וחמשי בשבוע. הקנו לעם את האמונה בשכר ועונש מן השמים לכל איש, ביחוד אחרי מותו, בגלל מעשיו שעשה בחייו והקנו לעם גם את האמונה בתחית המתים. הדברים האלה היו כטל על לב העם בצרותיו הרבות. עוד תקנו חוקים רבים להבדיל בין ישראל לעמים, לבל יטמעו זרע ישראל בעמים אחרים. נשיא “הכנסת הגדולה” היה הכהן הגדול וחבריו היו כהנים, חכמים ונבחרי העם. הם נקראו גם בשם “סופרים”.

גם השומרונים בנו לעצמם בית מקדש על הר גריזים, עליו הם מוסיפים להקריב את קרבן הפסח עד היום הזה. הם נמצאים כיום רק בשכם ומספרם מצומצם מאד.

הסנהדרין

התפתח מכנסת הגדולה, ביחוד בימי החשמונאים. תעודתו היתה לחוקק חוקים חדשים, לשפוט בדיני ממונות ודיני נפשות. אל הסנהדרין אשר בירושלים היו פונים השופטים אשר בערי השדה לשפוט בכל דבר קשה. מספר החברים היה שבעים ואחד.

מלכי פרס לקחו רק מס קטן מהיהודים, לא התערבו בהנהגה הפנימית שלהם, נתנו ליהודים להתפתח ולגדול בלי כל מעצור במשך זמן של מאתים שנה בערך. רק בימי המלך קשרקש – אחשורוש – הסיתהו ראש השרים, המן האגגי, להוציא פקודה להשמיד את כל היהודים אשר בכל מדינות פרס (ג' רפ“ו לבה”ע, 475 לפנס"ה), אבל אסתר המלכה ומרדכי דודה הפירו את עצת המן והפכו את לב המלך על היהודים לטובה. לזכר הנס הזה חוגגים היהודים את חג הפורים בכל שנה בארבעה עשר לחדש אדר עד היום הזה.

תקופת בית המקדש השני היא התקופה המדינית החדשה ואפשר לקרוא לה בשם “התקופה הלאומית־הדתית”. כל המנהגים העתיקים המקוריים נעשו יקרים וקדושים וארץ המולדת היתה לארץ הקודש. ועם התיחדותו והתעלותו של הרעיון הלאומי נתאפשר גם קיומם של היהודים בארצות שמחוץ לארץ ישראל.

היהודים תחת ממשלת היונים.

אלכסנדר, מלך מוקדון ויון שם קץ למלכות פרס ויירש את ארצותיה וככה באו גם ארץ יהודה והיהודים תחת שבט מלכותו והם נתקיימו תחת שלטון היונים כמעט מאתים שנה (ג' תכ“ח–תרי”ט לבה“ע, 142–333 לפנס”ה) עד שבימי החשמונאים השיגו את חופשתם. אלכסנדר הטה חסד ליהודים והיהודים כבדו את זכרו ע"י זה, שלבניהם, אשר נולדו בשנה ההיא, קראו בשם אלכסנדר.

אחרי מות אלכסנדר באו היהודים וארץ יהודיה, אחרי מלחמות ושפיכת דם רב, תחת ממשלת מצרים היונית לזמן של מאה שנה בערך (200–301 לפנס"ה).. אחרי הכבוש הטו עפ"י רוב חסד המלכים מבית תלמי ליהודים, שמו מהם פקידים ושרי צבא ויפקידום להגן על מבצרים רבים. לבקשת המלך תלמי השני תרגמו שבעים חכמים יהודים את התורה ליונית (ספטואגינטא – תרגום השבעים).

בזמן ההוא הצטיין ביחוד הכהן הגדול שמעון בן יוחנן, הנקרא “שמעון הצדיק” הראשון, שצדקתו המיוחדה, מוסריותו הגדולה ומסירותו לעם ולארץ עשו רושם חזק על העם. מאמרותיו: על שלשה דברים העולם עומד: “על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים”.

בתקופה זו התחילה גם תנועת המתיונים, ביחוד מבין בני יוסף בן טוביה, שקבלו בחכירה מהמלך את גבית המסים והתעשרו מאד על ידי זה. הם וחבריהם התחילו לחיות חיי עונג ולרדוף אחרי תענוגות בשרים כיונים והתחילו לחקות את מנהגיהם הרעים, ללמוד את לשונם, ותדבקנה בהם הרבה ממדות היונים הרעות, כגון שכרון, הוללות וכמה מעשים נתעבים אחרים לדאבון לב חסידי ישראל שקראו להם, לאותם התועים, בשם “מתיונים”. המתיונים האלה גרמו אחרי כן הרבה צרה ויגון לאחיהם היהודים ולארצם.

אנטיוכוס הגדול, מלך סוריה, כבש את ארץ ישראל מידי המצרים (200 לפנס"ה) ואז באו היהודים וארץ יהודה תחת שלטון ממשלת סוריה היונית. גם אנטיוכוס הטה חסד ליהודים, אך מלכי סוריה, שמלכו אחריו, היו זקוקים לכסף רב למלחמותיהם ולחצו את בני ישראל מאד. אז הרימו המתיונים ראש, ביחוד תחת הנהגת יפון ומנלס, שלא התבישו לכבוש על ידי שוחד גלוי ואינטריגות את משרת “הכהן הגדול”, להעמיד את עצמם לעבדים נאמנים לממשלת סוריה וללחוץ את אחיהם. גם בנו בתי משחק ובתי מרוץ, בהם היו מתאבקים הבחורים ערומים כאורח היונים, עשו את מעשי ההוללות בגלוי ויתהוללו וישכרו גם הכהנים עם המתיונים ויהיו רודפים את החסידים ונאמני האומה.

כשמנלס הריק את אוצרות המקדש ויתנם לאנטיוכוס אפיפנס, מלך סוריה וגם את חוניו, הכהן הגדול מקודם, המית בערמה, קם העם נגדו וגרשהו.

אז בא אנטיוכוס אפיפנס, מלך סוריה, עם חיל רב, כבש את ירושלים, הריק את כל אוצרותיה, הרג רבבות יהודים ורבבות מכר לעבדים ולעצת מנלס נתן פקודה לכל היהודים, כי יעבדו את אלילי היונים ומי שימצא מבני ישראל שומר שבת, או אשר ימאן לאכול מבשר חזיר, או אשר ימול את בנו, או יקיים מצוה אחרת מהמצוות הכתובות בתורה – מות יומת. גם העמידו את מזבח זאוס, אליל היונים, בהיכל המקדש (ג' תקצ“ד, 168 לפנס”ה). והקריבו שם קרבנות מכל דבר טמא.

האנשים שהיו שומעים בקול המלך, היו מקבלים מתנות רבות והיו מתמנים לפקידים. ורבים היו עוזבים באונס או ברצון את העם ואלהיהם, אך רוב העם נשאר נאמן לאלהי ישראל ולא חתו לא מענויים האיומים ולא מעצם המות ולא אבו לבגוד בעמם ובדתם. אז הופיעו האנוסים הראשונים בדברי ימי העולם והקדושים הראשונים בדברי ימי ישראל וגזירת אנטיוכוס אפיפנס היא הרדיפה הדתית הראשונה הידועה לנו בדברי ימי העולם.

כמה וכמה שומרי שבת נשרפו חיים וכמה נשים נתלו וילדיהן על לבן על אשר מלו את בשר בניהן וכמה וכמה מקרים מזעזעים נשארו כמסורת העם מהימים הנוראים הללו, כגון על הריגת שבעת בני חנה, על הריגת אליעזר הכהן הזקן, על שריפת אלף איש במערה בשבת ועוד.

 

התקוממות החשמונאים ופירוק עול היונים מהיהודים    🔗

נגד גזרות ותעלולי אנטיוכס אפיפנס האכזריים והנוראים האלה התקוממו נאמני האמונה והאומה בהנהגת הכהנים החשמונאים, מתתינו וחמשה בניו, יוחנן, שמעון, יהודה, אליעזר ויונתן (ג' תקצ“ד לבה”ע, 167 לפנס"ה). קודם הסתתרו במערות ובהרים ומשם התנפלו על גדודי היונים ויהרגום וגם מהבוגדים השמידו רבים ויהרסו את האלילים. וכשנתחזקו גדודיהם, – יצאו במלחמה גלויה נגד האויב בהנהגת הגבור הגדול, “יהודה המכבי” והכו מכות רבות בחיל מלך אנטיוכוס הרב, ששלח נגדם בתחלה בהנהגת שר צבאו אפולונוס ואחרי כן בהנהגת שר צבאו ליזיאש ויגרשם בחרפה מן הארץ.

אחרי כן עלו ירושלימה, טהרו את בית המקדש, בנו מזבח חדש ובעשרים וחמשה לחדש כסלו (ג' תקצ“ז לבה”ע, 165 לפנס"ה) חגגו חג חנוכת הבית שמונה ימים בהלל ובתודה לה' ושמו לחוק לחוג מדי שנה בשנה את החג הזה והוא חג “החנוכה” עד היום הזה. במלחמה זו קבע מתתיהו הזקן את החוק, שבזמן מלחמה יעמדו היהודים על נפשם גם בשבת ויו"ט כמו בימי חול.

כעבור זמן קצר נתחדשה המלחמה וביתר עוז. היונים נסו כמה פעמים להתגבר על המתקוממים ולהכניע שוב את היהודים ואת ארצם תחת שלטונם, אך גבורי היהודים לחמו בגבורה נפלאה בעד חופש עמם, דתם וארצם והכו מכות רבות בחיל היונים שגדל פי עשר.

דם רב נשפך ואחרי מלחמות רבות מת מות גבורים גם יהודה המכבי, ואחרי קושיים רבים הצליח סוף־סוף שמעון לפרוק את עול היונים ולהשיג את חופש עמו וארצו (ג' תר“כ לבה”ע, 141 לפנס"ה).

אז בחרו היהודים בשמעון ובזרעו להיות כהנים וראשי עם עד יקום נביא אמת בישראל והתחילו לספור את השנים משנת היות שמעון לנשיא ולכהן גדול.

היהודים במצרים.

עוד מימי קדם, אבל ביחוד מימי אלכסנדר הגדול החלו היהודים להתישב במצרים ובימי גזרות אנטיוכוס אפיפנס והמלחמות ירדו מצרימה המונים המונים.

מלכי מצרים קבלו את היהודים בסבר פנים יפות מפני שנאתם למלכי סוריה וכדי למשוך על ידם גם את היהודים בארץ ישראל. היהודים התעסקו בכל מיני עבודות והיו ביניהם סוחרים עשירים, אנשי חיל, חכמים מופלגים וסופרים ומהם גם עלו להיות שרים לפני המלך.

המלך תלמי פילומטר מנה את חוניו הכהן לשר צבא ולראש לכל יהודי מצרים והוא הקים במצרים בית מקדש לבני ישראל בעיר לאונטופוליס, אשר בארץ גושן (לע' ג' ת"ר, 160), כתבנית ההיכל בירושלים. בית המקדש הזה עמד על תלו 260 שנה. חוניו שמש בו ככהן גדול והכהנים שברחו מארץ אבותם, עזרו על ידו ומכל קצוות ארץ מצרים נהרו בני ישראל שמה, אך עיני כולם נשאו להמקדש בירושלים.

היהודים סגלו להם עד מהרה את השפה היונית במצרים ואת השפה העברית כמעט שכחו, אך לא התערבו בגוים וישבו צפופים בעיקר בגבול מצרים העליונה (יב) לשמור על הגבול נגד הכושים ואנטיוכוס הרביעי יסד מפליטי א"י מפני אנטיוכוס אפיפנס מושבות צבאיות יהודיות להגן על הגבול הצפוני, אך הקהילה היהודית היותר גדולה היתה באלכסנדריה.

ממשלת שמעון ומפלת המתיונים.

שמעון מלך תשע שנים (142–135) בעמו ותחת ממשלתו הרגישו היהודים את עצמם מאז שוב בטוחים ועומדים ברשות עצמם, וקמו שוב משוררים, סופרים וחכמי תורה בישראל. שמעון גרש והשמיד את המתיונים. מלך סוריה נסה אמנם להכניע עוד פעם את יהודים תחתיו, אך בני שמעון, יוחנן ויהודה הכוהו מכה רבה וגרשוהו מהארץ.

ממשלת יוחנן.

אחרי מות שמעון היה בנו יוחנן, שנקרא גם בשם הורקנוס, למושל ביהודה (135–104). הוא הכה את השומרונים, שונאי ישראל, הרס את בית מקדשם אשר על הר גריזים והחריב את העיר שומרון. גם את יתר העמים, את העמונים, המואבים והאדומים, אויבי היהודים, הכה מכה רבה ויכריחם או לעזוב את הארץ, או להתיהד, למען לא יוסיפו עוד להרע ליהודים. ובימיו באו ימים שקטים על ישראל. יוחנן לקח לעצמו את התואר, מלך היהודים.

 

הכתות בישראל.    🔗

עוד מקודם, וביחוד בימי יוחנך נפלגו היהודים לשלש כתות, או מפלגות שנקראו: פרושים, צדוקים ואסיים.

הפרושים.

רוב בני ישראל היו פרושים. הם האמינו לא רק בתורת משה הכתובה, אלא גם בתורת החכמים ובבאוריהם. האמינו בשכר ובעונש בעולם הבא, בתחית המתים ובביאת המשיח. מהם יצאו חכמי העם, שהתעסקו בתורה באהבה רבה, חנכו תלמידים רבים והפיצו את דעת התורה בישראל. קראו להם פרושים, כי נבדלו מעמי הארץ והרחיבו את החוקים המבדילים בין ישראל לגוים. הם לא היו מפלגה מעמדית, כי אם “רוחנית”, שלפיה “אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד”.

כת הצדוקים.

נוסדה ע"י הכהנים, בני צדוק. הצדוקים היו אצילי, עשירי העם, האמינו רק בתורת משה הכתובה ולא בבאורי החכמים. אהבו לראות חיים טובים בעולם הזה ולא האמינו בתחית המתים ובשכר ועונש בעולם הבא. במשפט התנהגו לפי הכלל “מדה כנגד מדה”.

האסיים

יצאו מקרב הפרושים. נבדלו מהקהל, מהליכות המדינה ותענוגי העולם, ביחוד⁴ בעקב הצרות הרבות שקרו לעמם והיו לחברה מיוחדה, בעלת רכוש משותף. קיימו בזהירות רבה כל מצוות התורה ובפרט דיני הטומאה והטהרה. נזהרו לא לשבע אפילו על האמת וחיו חיי נזירות וקדושה. חייהם היו מכוונים כלפי האושר האישי העליון. העם האמין בהם, כי קדושים הם, אך הפרושים לפעמים לעגו להם ויקראום “חסידים שוטים”. נשים לא נתקבלו אל החבורה כלל, הפרישות מאשה היתה חובה לחברים.

ברוב ימיו היה יוחנן עם הפרושים ותקן תקנות רבות יחד עם הפרושים שישבו אז בסנהדרין. אך בסוף ימיו פרצה ריב בינו ובין⁵ הפרושים ואז עבר יוחנן לכת הצדוקים וכתוצאה מזה פרצה מלחמת אחים בארץ ודם רב נשפך.

המלך יונתן, או אלכסנדר ינאי (103–76) היה גבור מלחמה כיוחנן אביו, הרחיב את גבולות הארץ וכבש גם ערים יוניות, למרות שנגף במלחמה מפני מלך מצרים, אשר לקח בשבי הרבה יהודים. הוא בנה מבצרים גדולים על יד הירדן וים המלח ויקרא להם “טור מלכה”. אלכסנדר ינאי עמד על צד הצדוקים ורדף מאד את הפרושים⁶ עד שרבים הוכרחו להמלט למצרים.

במלחמת אחים זו נהרגו כחמשים אלף איש משני הצדדים. אך לפני מותו בקש מאשתו שלומית⁷, שמכר לה את המלוכה, להשלים עם הפרושים.

שלומית המלכה (76–67) היתה אשה חכמה, ישרה טובת לב, שומרת מצוות התורה וימי מלכות שלומית היו ימי שלוה ואושר לבני ישראל. בימיה התחזקו הפרושים ויתגברו על הצדוקים.

אחיה שמעון בין שטח,

ראש הפרושים, היה לנשיא הסנהדרין וביחד עם החכם הגדול, יהודה בין טבאי מאלכסנדריה⁸, מצרים, החזירו את עטרת התורה ליושנה. שמעון בן שטח תקן הרבה תקנות טובות, ביניהן התקנה, שלא יהיה קל בעיני האיש לגרש את אשתו, הטיל חובה על כל אדם מישראל לשלוח את בנו לבית הספר, תקן לפתוח בתי ספר בכל פלך ופלך, ויפקח כי ידעו בני ישראל תורה ודעת. הוא לא סר ממצוות התורה כמלא השערה והרבה להטיף לאהבת האדם ולמעשי צדקה, כמצות התורה: “ושמחת לפני ה' אלהיך, אתה והלוי והגר והיתום והאלמנה”.

האחים הורקנוס ואריסתובול.

אחרי מות שלומית המלכה לא יכלו בניה, הורקנוס ואריסטובול להתפשר בדבר המלוכה והתלקחה מלחמת אחים. אנטיפטר, יועץ הורקנוס, איש אדומי וערום, סכסך עוד יותר את האחים, הכניס בריב את מלך ערב וגם את ממשלת רומא האדירה, נשפך דם כמים וסוף הריב היה, שפומפיוס הרומאי כבש את ירושלים ושם קץ לחופש עם ישראל בארץ ישראל (ג' תרצ“ח לבה”ע, 63 לפנס"ה), לחופש שרכש לו העם לפני שמונים שנה בנהרי נחלי דם.

יהודה נעשתה למס עובר לממשלת רומא האדירה וערי החוף והארצות שכבשום החשמונאים, נלקחו מעל יהודה. הורקנוס נשאר אמנם מושל ביהודה (63–43), אך ביהודה המקוצצה ולא בתור מלך העומד ברשות עצמו, כי אם בתור מושל בחסדי רומא. ואריסתובול ובניו נלקחו בשבי לרומא והומתו אחרי נסיונות בלתי מוצלחים לרכוש בחזרה את המלוכה ביהודה.

שמעיה ואבטליון.

ממשלת רומא אסרה על הסנהדרין להתעסק בעניני המדינה, שבלעדי זה נמאסו כבר בעיני חכמי הפרושים, לכן התעסקו והתעמקו בלימוד וחזוק התורה, ביחוד בהנהגת שמעיה ואבטליון, ראשי הסנהדרין בימים ההם. הם עמלו בכל כחם להפיץ את דעת התורה בעם ותלמידים רבים התאספו אליהם לשמוע את תורתם ומאז החל כוכב התורה ללוות את העם בדרכי חייו ולהאיר לו במחשכיו, להיות לו לנחמה בעת צרה ויגון ולתת לו עוז לשאת את סבל צרותיו אלפי שנים עד היום.

החכמים האלה הורו: “אהוב את המלאכה ושנא את עסקי המלחמה”, בנגוד לרומאים, שבזו את העבודה, וכל המלאכות והעבודות היו מוטלות רק על העבדים ולבן חורין נחשב לחרפה להתעסק בהן. ואצילי בני ישראל למדו את דרכי הרומאים ולכן קמו חכמינו נגד זה והורו את העם, כי מלבד שלא יבזה את המלאכה, כי גם יאהוב אותה; – “ושנא את הרבנות”, דהיינו את השררה והגדולה, “ואל תתודע לרשות” – אל תבקש חברתם של פקידי הרומאים.

בעקבות שמעיה ואבטליון הלכו גם רוב חכמי הפרושים בדורות הבאים. התרחקו מסכסוכי המדינה והקדישו את כל כחם להכשיר את לב העם לדעת תורת ה'. הם הבינו, כי לא יוכלו לעמוד במלחמה עם האיתנים, אבירי רומא ולשוא יתמרמרו אוהבי החופש, כי לא יצליחו.

מלוכת הורדוס (37–4).

אנטיפטר הרשע, שהיה הגורם העיקרי לאבדן חופש העם והארץ ולשלשלת של צרות ויסורים, הומת אמנם ע"י השקאת כוס רעל, אך במקומו קם בנו, הורדוס לשטן לישראל.

הורדוס היה איש גבור ועלה בערמתו ואכזריותו על אביו. בתור נציב הגליל תפש את חזקיהו וגדודו, ששאפו לחופש העם והמיתם בלי חקירה ומשפט. אחרי כן המליכתו ממשלת רומא על יהודה ובא עם חיל רומא, צר על ירושלים וילכדה ביום שבת. והרומאים, בעלי בריתו, ערכו טבח נורא ביהודים. ויהי הורדוס למלך על ישראל ואנטיגנוס, המלך האחרון מבית החשמונאים, הובל לרומא והומת.

הורדוס הרשע כונן את כסא מלכותו בדם רב. קודם השמיד את כל הנוטים אחרי אנטיגנוס ורוב חברי הסנהדרין ואת רכושם החרים לאוצרו. אחרי כן השמיד את בני החשמונאים הנשארים וביניהם גם את אשתו, מרים החשמונאית ושני בניה ועוד.

לבסוף, כשהבין הורדוס בעצמו, כי הפריז על המדה, בהציקו ליהודים, עמד ובנה מחדש את בית המקדש, בכדי למצוא חן בעיני היהודים. הורדוס בנה בנין מפואר, אשר עלה ביפיו על הבית אשר בנה שלמה המלך. ובשעת רעב בארץ האכיל והלביש את העניים, כמו כן השתדל לפני מושלי רומא, כי יגינו על היהודים, היושבים בארצות אחרות, אשר תחת חסות ממשלת רומא. אך בכל זה לא יכל למחוק את השנאה מלב העם, בשל הדם הנקי אשר שפך ואשר הנהיג את שעשועי ומנהגי הרומאים הרעים והחליף את הכהן הגדול כלכוש והכריח את הסנהדרין לשפוט לפי רצונו ולא לפי משפט התורה.

 

הלל ושמאי.    🔗

מעשי הורדוס גרמו לכך, שחכמי ישראל התרחקו עוד יותר מהענינים המדיניים אחרי שנוכחו, כי חלש כחם להלחם כנגד החמס והרצח השוררים בארץ. הם היו מתכנסים בבתי מדרשיהם, מאספים תלמידים ומשתדלים להפיץ תורה ודעת בעם. שני בתי מדרש גדולים קמו אז בירושלים, ראש האחד היה הלל וראש השני שמאי.

למרות עניותו נעשה הלל ע"י רצונו ותשוקתו הגדולה לתורה, לראש כל חכמי ישראל ולראש הסנהדרין ותלמידים רבים נהרו אליו לשמוע תורה מפיו. הלל תקן תקנות רבות ומעילות לעם והשתדל להקל על הדינים ולהתאימם לצרכי החיים, מבלי להתנגד לרוח התורה. והכללים אשר יסד הלל בדרישות התורה, היו לכללי חכמי ישראל.

לנכרי אחד שבא לפניו והביע את רצונו להתיהד, מסר הלל את תמצית כל התורה כולה: “מה ששנוא עליך, אל תעשהו לחברך, זהו כל התורה והשאר אינו, אלא פרוש לכלל הזה”. הלל צמצם את כל התורה רק על יסוד אחד: “ואהבת לרעך כמוך!” הוא השתדל להרים את הכח המוסרי הפנימי של האדם ואת אמונתו בכחות עצמו באמרו: “כי⁹ אין אני לי – מי לי? וכשאני לעצמי – מה אני? ואם לא עכשיו – אימתי?” והורה לעם: “אל תפרוש מן הצבור, הוה מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”.

הלל חקר בכל חכמות התבל ולא רק בחכמת התורה. גם לתלמידיו צוה, כי ישקדו על התורה, אך גם את חכמות התבל אל יזניחו. ענותנותו וסבלנותו היו למשל בפי העם.

חברו, שמאי הזקן, היה גם כן חכם גדול בתורה, איש צדיק וכל פעולותיו היו לטובת העם. אך הוא היה קפדן וקשה־עורף ובנגוד להלל, שהיה מקל, היה הוא מחמיר ומשתדל להכביד את עול החוקים על העם. ויהי לו תמיד ריב עם הלל ומצדדיהם נתפלגו לשתי מחנות – “בית הלל” ו–“בית שמאי”.

 

בני הורדוס ונציבי רומא.    🔗

בני הורדוס המשיכו ללכת בדרכי אביהם הרעים. ארכילאוס, שקבל את יהודה ושומרון אחרי מות הורדוס, לא קים את הבטחותיו הטובות לעם וכונן את ממשלתו גם הוא בדמים. אך להתאוננות הרבה של העם דחוהו מושלי רומא מכסאו, אחרי מלכו תשע שנים בתור עתרנך, ז. א. נשיא, ומאז משלו ביהודה נציבי רומא, שהיו מנצלים את העם ומתעללים בקדשיו עוד יותר. והנציב פילטוס (26–36 לספה"נ) רצה להכריח את היהודים לעבוד את תמונות קיסרי רומא והרג עם רב כשפרצו מהומות בגלל זה.

אגריפס הראשון (41–44).

מבני הורדוס היה היוצא מהכלל אגריפס הראשון, נכד מרים החשמונאית, אשר השתדל בכל לבו לטובת העם. הוא השיב את הסנהדרין על מקומם ולכהן גדול מנה איש מתאים ולא מכר את הכהונה למרבה במחירה, כנציבי רומא. הוא בעצמו היה שומר מצוות התורה למרות היותו נכד הורדוס ומחונך ברומא. אך הוא מת אחרי מלכו רק שנים מספר ובנו, אגריפס השני הלך שוב בדרכי בני הורדוס הרעים ושוב משלו ביהודה נציבי רומא, אנשים רעים וחטאים, רובם עבדים משוחררים, אשר רצח וחמס היו כשחוק בעיניהם וחפצם ומגמתם לא היו אלא בצוע בצע וסכסך את היהודים ביונים, ברומאים ובשומרונים.

ישוע, או ישו הנוצרי נולד בנצרת שבגליל לאביו יוסף, שהיה נגר עני. ישו היה איש תמים ושונא עול ותורת הלל הזקן “ואהבת לרעך כמוך” תפסה גם את לבו הוא.

בראות ישוע את מדות בני האדם המושחתות בימים הרעים והמרים ההם, עת שמשלו ביהודה נציבי רומא העריצים, התחיל גם הוא לגלות מתוך התלהבות רבה את מומי בני דורו, היו מתאספים סביבו רבים מבני אנשי הגליל הפשוטים והוא היה מוכיחם ומלמדם לשפר את מדותיהם.

ככל אשר רבו מתנגדיו, כן הלכו ורבו גם מוקיריו ומעריציו, שהאמינו בדבריו ובחזיונותיו ומהם גם חשבוהו למשיח ישראל ומושיעו. אך מתנגדיו מקרב הקנאים העמידוהו למשפט לסנהדרין, ששפטוהו משפט מות, לפי החוקים שבזמן ההוא ובהתאם לעמדת פונציוס פילטוס, נציב רומא אז, שירא פן יפרוץ מרד בעם נגד רומא ע"י דרשותיו ותעמולתו של ישוע, לכן אשר את פסק דין המות והחיילים הרומאים התעללו בו והמיתוהו.

נאמן לתורת אבותיו לא נתכון ישוע להרוס את היהדות, כמו תלמידיו, שנים עשר השליחים אחריו. הוא רצה רק להקל על חומרת הפרושים ולהרחיק דברים, שלא נראו בעיניו חשובים ביותר. תורת ישוע נשתרשה בלב מאמיניו וברבות הימים, אחרי רדיפות במשך של המון שנים, נהיתה לאמונה חדשה, הנקראת בשם “האמונה הנוצרית”. עמים רבים קבלו עליהם את האמונה באל אחד, בצורתה הנוצרית, ביחוד אחרי שהשליח פולוס פטר את בני הנכר מקיום מצוות הדת הישראלית, כגן מילה, זהירות במאכלים אסורים, טהרה ויצר בסיס רחב בשביל התפשטות תורת הנוצרים בקרב עמי הארץ.

היהודים בארצות אחרות.

בימים ההם ישבו יהודים בכל ארצות רומא ובבל ולכל מקום שהיו באים להתיישב היו מביאים עמם את תורתם ומנהגיהם המצוינים. אחרי הקהלות הגדולות שבבבל ובאלכסנדריה שבמצרים, נוסדה גם ברומא קהילה גדולה עם בתי מדרש וחכמים, דורשי תורה. וגם נמצאו בין הרומאים שמרוב התרשמותם מאומה קטנה זו ומכחותיה הטמורים, היו מתיהדים בהבינם את יתרון האמונה באל אחד על עבודת האלילים. והיו גם כאלה שמתוך קנאה ביהודים, שנאו אותם והעלילו עליהם עלילות שוא שונות.

בין יהודי אלכסנדריה הצטין ביחוד הפילוסוף הגדול ידידיה או פילון, שהשתדל למצא קשר בין ישראל ויון ושטתו השאירה רושם חזק באמונת ישראל וגם באמונת הנוצרים. במחנה ישראל היו יורשיו הרוחניים ביחוד בעלי תורת הנסתר (המיסטיקנים) ובדורות המאוחרים המקובלים. פילון הגין על אחיו היהודים נגד הסופר היוני, שונא ישראל, אפיון, שחבר ספרים מלאים עלילות שוא על היהודים שסבלו אז, בימי הקיסר קליגולה, מרדיפות ופרעות רבות במצרים. הן הפרעות הגדולות הראשונות בדברי ימי ישראל בגלות.

אותו זמן קבלו עליהם את אמונת ישראל איזטס, מלך חדיב על שפת חדקל ואמו, הלנה ועלו לירושלים עם מתנות רבות ויקרות בידם, לבקר את המקדש וגם עזרו הרבה לעניים בארץ ישראל בימי הרעב ששרר בזמן ההוא. אחרי מותם העביר המלך מונזב את עצמותיהם – לפי דרישתם – לארץ ישראל וקברם בקברי מלכות חדיב, אשר חבצה המלכה הלנה בימי שבתה בירושלים.

 

מרד היהודים ברומא וחורבן ירושלים.    🔗

בין נציבי רומא הרעים הצטין באכזריותו ביחוד הנציב גסיוס פלורוס (64–66), שעשה יד אחת עם גדוד הרוצחים והשודדים “סיקריקין” בכדי לקחת חלק משללם, במקום לרדפם. וירב רצח וגזל בארץ בלי גבול. פלורוס שאף גם למרד, כדי לכסות בזה על רציחותיו.

בחורי ישראל לא יכלו לשאת יותר את העול הנעשה לעמם ואת חלול קדשיו ויקם חבר קנאים למרוד ברומאים ולכונן ממלכה חפשית בישראל, או למות מות גבורים. אליהם נספחו רוב טובי העם, בעיקר מבית שמאי, עם גדול התורה בראשם, אלעזר בן חנניה.

לעומת מפלגת הקנאים עמדה מפלגת בית הלל, שחבריה היו אנשים מתונים וסלחנים ומפלגת הצדוקים, העשירים, שהלכו בדרכי הרומאים וחרדו לשלומם ורכושם וצרות העם לא נגעו בלבם. הקנאים נאלצו לכן להלחם במפלגות אלו קודם מלחמתם באויביהם¹⁰ הרומאים.

כשלא רצו לתת לפלורוס מאוצרות בית המקדש, עמד ועשה שפטים ביהודים ואז פרץ מרד גלוי נגד הרומאים ופלורוס וחיליו נאלצו לשוב בחרפה מהר הבית ששם התבצרו הקנאים. אל המורדים נספחו אחרי כן גם הסיקריקים, ששאפו לקרב וביחד אתם הכו הקנאים מכה רבה ברומאים ויגרשום מיהודה. ברם אחרי כן נאלצו הקנאים לכרות מהארץ גם את הסיקריקים, כי הרבו להרוג גם באחיהם היהודים וראשם, מנחם התאמר למלוך על ישראל.

כשראה פלורוס שאינו יכול לעמוד בפני הקנאים, התחבר עם העמים השונים, שגרו בארץ ישראל ובעזרתם עשה שמות בין היהודים שבערי השדה. ואז קמו היהודים ויכינו טבח נורא גם לעמים האלה.

גם בחוץ לארץ הסיתו הרומאים את העמים השונים נגד היהודים וסדרו טבח נגדם. ביחוד הרבו להרע היונים באלכסנדריה, בהרגם שם, בעזרת הנציב המומר, טיבריוס אלכסנדר, חמשים אלף יהודים.

תחת לחץ התלאות והצרות הנוראות הללו היו גם יהודים שבגדו בעמם ועברו אל מחנה האויב, ונמצאו גם כאלה שעוד השליכו שקוצים על עמם ועל תורת אבותיהם, כדי להצדיק בזה את בגידתם, והרומאים היו מקרבים את הבוגדים וממנים אותם לראשים ולפקידים. בימי הצרות העצומות האלו היו מתעים את העם משיחי שקר בכזביהם וחסידים שוטים בהזיותיהם ותהי מלחמה כפולה לחכמי הפרושים, מלחמת החופש ומלחמת הדעות.

כשלא יכל פלורוס לעמוד נגד היהודים, בא גם קיסטיוס גלוס, נציב סוריה עם חיל רב להכניע ולהעניש את היהודים המורדים נגד רומא. בדרכו לירושלים עשה שמות נוראות ביהודים, שרף את בתיהם, שחת את שדותיהם וכרמיהם ואת האנשים הרגו לפי חרב. אך סמוך לירושלים קדמו את פניו הגבורים הקנאים בחרב נוקמת ויאולץ קיסטיוס גלוס לנוס בערמה ובחרפה מפני היהודים, שרדפו אחריו והכו מכה רבה בחילו.

רסן השלטון והמרד בארץ יהודה היה אז בידי הסנהדרין ומנהיגי המתקוממים היו יוחנן בן לוי מעיר גוש־חלב שבגליל, שמעון בר גיורא ויוסף בן מתתיהו הכהן פלויוס. יוסף פלויוס היה אמנם איש חכם, אבל בעל נפש פחותה, אוהב חיי תפנוקים ונאמן לרומאים. הוא נבחר לשר צבא בגליל הודות לערמת הצדוקים שבסנהדרין, שנטו בסתר לרומאים.

אחרי שחיל גלוס הוכה ע"י היהודים המורדים, שלח נירון, קיסר רומא, את שר צבאו המפורסם, אספסינוס עם חיל רב ועמו בנו טיטוס ואגריפס השני עם חיליהם ומבין המתקוממים היו לו עוזר נסתר יוסף פלויוס.

אספינוס כבש קודם את המבצר יודפת בגליל, ששם היה גם יוסף פלויוס. היהודים הקנאים נלחמו שם כאריות, אך סבלו מאד מצמא ובוגד אחד הראה לרומאים את המבוא הנסתר של העיר ולכן נצחו הרומאים, הרסו את העיר והרגו בה יותר מארבעים אלף איש. ויוסף פלויוס ועוד אחרים נפלו לרומאים, ומאז התהלך יוסף פלויוס במחנה הרומאים ויבט בנפש שקטה לכל הצרות אשר מצאו את עמו.

במשך שנה נהרס כמעט כל הגליל ע"י הרומאים עם המבצרים גמלה, הר תבור וגוש־חלב, ולמרות הגינם עליהם בחרוף נפש ובקשי עורף. אחרי כן החריב אספסינוס את ערי השדה והרג כל אדם בלי חמלה, או מכרום לעבדים.

מכל ארץ יהודה נמלטו היהודים לירושלים וימלאו את העיר עד אפס מקום. אלפי אלפים איש התאספו בה להתבצר לפני הרומאים ולהלחם עמהם. ירושלים היתה אז עיר גדולה, יפה ובצורה מאד והמקדש עצמו שמש מבצר חזק מאד.

אך כשבאה השמועה, כי נפל יוסף פלויוס אל מחנה הרומאים, חרה מאד לקנאים על הסנהדרין והעשירים על אשר מסרו את הגליל לידי יוסף, ונמצאו גם מבעלי ברית רומא, שסכסכו בעם ומלחמת אחים פרצה בין הקנאים ובין רודפי השלום. נפלו חללים רבים ונשרפו אוסמי תבואה, מה שגרם לרעב נורא בירושלים.

אספסינוס שב בינתים לרומא לקבל כתר מלכות על ראשו והשאיר את בנו טיטוס לכלות את מעשהו ביהודה. כשהתקרב טיטוס עם חילו העצום לירושלים, השלימו בניהן כל המפלגות, גדודי המגינים יצאו לקראתו וטיטוס הוכרח לנוס על נפשו וגרשוהו בחרפה מהר הזיתים. גם הנשים והילדים הגינו על מולדתם כאריות. כשנגשו החילים הרומאים אל החומה, שפכו הנשים על ראשיהם שמן רותח והילדים השליכו עליהם אבנים מעל החומה. יוחנן וגדודו הרסו את הסוללה הכבירה, ששפך טיטוס, ושמעון בר גיורא הצית באש את מחנה טיטוס, והיהודים הרגו ברומאים עם רב.

הגבורות והנפלאות שהראו גבורי ישראל במלחמה זו עצמו מספר. בראות רבים מהרומאים את כל מעשי הגבורה של העם הקטן והעז הזה, המוסר את נפשו בעד אלהיו וחרותו ויפלו אל מחנה ישראל ויתיהדו. היהודים כבדו מאד את הגרים האלה, וינהלום בלחם, בעת אשר הם עצמם היו גועים ברעב.

הבוגדים היהודים, – אגריפס השני, שבא גם הוא להלחם באחיו ולעשות נחת לרומאים, יוסף פלויוס, המומר טיבריוס אלכסנדר וביריניקה היפה, אחות אגריפס ואהובת טיטוס, הביטו בנפש שקטה לכל התלאות שעשו הרומאים ליהודים בהצליבם את כל היהודים שנזדמנו לידם.

כשראה טיטוס, כי אינו יכל לנצח את היהודים, גמר בלבו להכניע אותם ברעב. לכן צווה לחפור תעלה סביב ירושלים, בכדי שלא יוכלו להכניס אוכל העירה. בחדש ניסן שם מצור על העיר והרעב גבר בעיר במדה איומה. במשך ששה שבועות הוציאו רק דרך שער אחד יותר ממאה אלף איש, שגוועו ברעב. הרבה עשירים גדולים מסרו את כל הונם בעד מעט שערה, או חטה. הרעב היה עצום כל כך, שאנשים היו לועסים חתיכות עור ונשים אוכלות עולליהן, פרי בטנן. הרחובות נמלאו חללי רעב ואין קובר אותם, כי אנשי הצבא, הטרודים במלחמה, לא הספיקו לקברם. וצחנת הרקבון שעלתה מהחללים, הביאה מחלות שונות. במצב נורא זה התנפלו גבורי יהודה רעבים וצמאים על הרומאים והכו מהם מכה רבה. אך הבוגדים הודיעו את המצב לרומאים ע"י פתקאות דבוקות אל החצים ובמצב קשה זה הצליח סוף־סוף טיטוס לכבוש את העיר ואת המקדש. החיילים הרומאים הציתו את המקדש והתנפלו כזאבים על היהודים ויבוזו ויהרגו וישמידו גם נשים וטף. יהודים רבים הפילו את עצמם אל תוך הלהבה מאי יכלתם לראות את חורבן המקדש ובכמה מקומות כבה הדם הנוזל את לשונות האש.

ככה נחרב הבית השני, שעמד על תלו כשש מאות שנה ובאותו היום גופא בו נבוכדנצר החריב את הבית הראשון, היינו בתשעה באב (ג' תת“ל לבה”ע, 70 לספה"נ). למעלה ממיליון יהודים נהרגו במלחמה זו ותשע מאות אלף נלקחו בשבי שגם מהם רבים נהרגו ונצלבו או נמכרו לעבדים ושפחות. גם יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא ועוד גבורי ישראל נלקחו בשבי ויביאום רומאה לפאר בהם את בתי המשחק, כי ילחמו לעיני עליזי רומא באריות ובנמרים.

עוד היום נמצא ברומא שער טיטוס, שדרכו עבר טיטוס ולפניו הלכו שבויי יהודה וישאו בידם את כל כלי הקדש וספר התורה, אשר היה במקדש ותבנית המחזה הזה חקוקה לזכרון על השער ההוא. נצחון הרומאים על האומה הקטנה בארץ ישראל נחשב אצלם לאחד הנצחונות היותר מזהירים.

העיר ירושלים נהרסה כולה ועמה יחד נהרס לאום ישראל ויחדל מהיות עם חפשי עד היום הזה. הרושם שעשה החורבן הזה על העם, לא נמחה. בכל הזמנים ובכל המקומות קוננו ומקוננים פזורי ישראל על חורבן זה מתוך תקוה “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”…

יוסף פלויוס בלה ימים רבים בהיכלי עונג, בחצרות מלכי רומא ובסוף ימי חייו כתב ספר גדול בשם “מלחמת היהודים”, שבו הציג למופת את גבורת אחיו ואומץ לבם במלחמה והציל בזה את כבוד עמנו, ביחוד מפני שקריהם של הסופרים היונים על עם ישראל וספרו “קדמוניות היהודים” שבו הוא מתאר את קורות עם ישראל מראשית היותו לעם עד ימי החורבן והציל בזה זכר קדמוניותינו מכליון.

 

תקופת הגלות, התקופה הרוחנית    🔗

תקופת התנאים. רבן יוחנן בן זכאי.

אחרי חורבן המקדש, ירושלים ומלכות יהודה, חשבו הרומאים, כי קץ ישראל בא. ואולם איש אחד, שלא אחז חרב בידו מימיו, הציל את עם ישראל מכליון. האיש הזה היה רבן יוחנן בן זכאי, תלמידו של הלל הזקן. החכם הגדול הזה היה מאוהבי השלום ובראותו כי לא יצליח להטות את לב הקנאים לחדול ממלחמה, גמר בלבו לצאת מהעיר ירושלים, העומדת להחרב ולכונן ישיבה בעיר יבנה. הוא גם הצליח לצאת את העיר בעת המצור ולקבל רשיון מאת טיטוס להתישב ביבנה ולאסוף שמה את כל החכמים הנשארים, בכדי לעסוק בתורה ולחזק את הדת.

ביבנה יסד רבן יוחנן שוב את הסנהדרין, שהוא גופא היה נשיאו כעשר שנים, תקנו תקנות רבות, שעל ידן יזכרו תמיד את חורבן המקדש וחדשו את שבועת גולי בבל, – “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני…”, תקנו תפלות במקום הקרבנות, שבעיקרן הן תחנונים לפני ה‘, כי ישיב את כבוד ישראל לקדמותו, יסיר מהם את עול הזרים וה’ לבדו ימלוך על ישראל.

הואיל ואי־אפשר היה לסנהדרין לשלוח שליחים לארצות רחוקות, להודיע לעם את זמן קביעת החדש והחגים בעוד מועד, לכן תקן רבן יוחנן בן זכאי, כי היהודים היושבים בחוץ־לארץ, יחוגו בחג הפסח ובחג הסוכות שני ימים ראשונים ושני ימים אחרונים ובחג השבועות שני ימים והם הנקראים בשם “יום טוב שני של גליות” ובזה עשה סיג לבל יחללו בני ישראל את קדושת המועדים. ורק בא"י בלבד יחוגו ככתוב בתורה רק את יום הראשון ויום השביעי ובחג השבועות יום אחד.

בית המדרש ביבנה הפיץ תורה ודעת בעם ישראל, חכמיו נקראו “תנאים” ז.א. למדנים בשפה הארמית. החוקים שחקקו נקראו “הלכות” ודברי המוסר, הנחמה והתקוה שהטיפו על לב העם נקראו “אגדה”. את ההלכות קבעו עפ"י רוב לפי כלליו של הלל הזקן שנקראו “מדות”.

רבן יוחנן נקרא גם “נר ישראל”, כי הוא האיר לבני ישראל את הדרך בו ילכו אחרי החורבן. וכן היו לעם תפלה וצדקה במקום המקדש והקרבנות, והתורה והאמונה במקום ממשלה ומדינה.

רבן גמליאל דיבנה וחבריו.

אחרי רבן יוחנן היה לנשיא רבן גמליאל השני, שהיה בעל מדות נעלות וחכם גדול בתורה ובחכמות העולם. הוא התאמץ מאד לעזור לעניים ולעם הנדכא ופתגמו היה: “כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים”.

רבן גמליאל וחבריו, בעיקר רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה תקנו את “תפלת שמונה עשרה” ועוד תפלות יפות ונשגבות והתאמצו לחזק את זכר ירושלים והמקדש וחרות העם בלב בני ישראל למען הרחיקם מהשומרונים, מהנוצרים ומהכופרים, ולשמור על טהרת עצמיותה של האומה.

רבי עקיבא

היה אחד מגדולי החכמים ואחד מאנשי האומה המופלאים ביותר שבזמן ההוא. הוא היה רועה צאן אצל כלבא שבוע, איש עשיר בירושלים. רחל, בתו של העשיר התאהבה ברועה הישר ותהי לו לאשה, למרות רצון הוריה, אך בתנאי, שילך ללמוד תורה. בן ארבעים שנה היה רבי עקיבא כשהתחיל ללמוד קרוא וכתוב, אך בשקידתו ובתבונתו הרבה ולמרות מצבו החמרי הנורא, עלה מעלה מעלה, עד כי היה לראש החכמים ועשרות אלפים תלמידים נהרו לעיר בני־ברק לשמוע וללמוד תורה מפיו ועל ידו התרחבה התורה מאד. הלכותיו נקבצו בקובץ אחד ונקרא בשם “משנת רבי עקיבא” והיה לעמוד התוך לתורת ישראל, המסורה עתה בידנו.

רבי עקיבא שם את כל מעינו בגורל עמו, בראותו את אשר הרומאים עוללים לו והקריב את חייו בעד חופש עמו.

ההתיהדות.

גם בימים הרעים ההם היו אנשי לב בין הגוים, אשר הכירו את מעלת רוחו של עם ישראל ואת יתרונו על עבודת האלילים שבימים ההם וגם על יתר האמונות, עד כי באו להתחבר עמהם ולשאת אתם את עול הגלות הקשה. גם בחצרות הקיסרים היו שרים גדולים שהתיהדו, כמו פלויוס קלימנס, דודו של טיטוס ואחיו של הקיסר דומיטינוס שצווה להמיתו וימת מות קדושים; גר הצדק אונקלוס, שהיה גם כן קרוב לבית המלך ברומא ושהיה אחרי כן לחכם גדול בתורה. בני ישראל הכירו את מעלת אנשי הרוח ההם והוקירו והעריצו אותם מאד.

מרד פפוס ולולינוס.

טריאנוס, קיסר רומא רצה גם הוא לכבוש את כל התבל כאלכסנדר המקדוני ויצא למלחמה על הפרתים, או על בבל, שישבו שם יהודים רבים עוד מימי הבית השני ומאלה שנמלטו לשמה בימי החורבן. היהודים האלה חיו שם אז בשלוה ובכבוד, ונשיא היה להם, שנקרא ריש גלותא – ראש הגולים, ובידעם את עול רומא האכזרית, התיצבו גם הם במערכה נגד חיל רומא ואז פרץ מרד נורא נגד הרומאים גם בין היהודים שישבו בארצות רומא שבאסיה ובאפריקה. שני גבורים נלהבים, פפוס ולולינוס עמדו בראש המרד והיהודים נקמו באויביהם ויהרגו בדם לאלפים ולרבביה. אך לבסוף גברו הרומאים וערכו ביהודים טבח רב מאד וגם את בית הכנסת הגדול שבאלכסנדריה החריבו (117 לספה"נ).

 

מרד בר כוכבא.    🔗

אדרינוס, הקיסר החדש השתדל להשקיט את מרד היהודים על ידי הנחות וירשה להם לבנות את המקדש. היהודים שמחו מאד והביאו כסף וזהב לקופת העם והכל היה כבר מוכן למלאכה. אך השומרונים והמינים קנאו באושר בני ישראל והלשינו עליהם, כי כונתם היא להסיר מעליהם את עול רומא. ויתחרט אדרינוס מהבטחתו וידאב לב ישראל מאד ורק בכח התאמצותו של רבי יהושע, נשיא הסנהדרין בימים ההם, לא פרץ תיכף מרד חדש.

אולם צמאי החרות הכינו את עצמם בסתר למרד, להסיר את עול רומא מעליהם ולנקום את נקמת חרפתם, – ויחפרו מערות מתחת לארץ בסתר, הכינו אוכל ונשק ומיד אחרי מות יהושע התנער ופרץ המרד.

בראש המרד עמד שמעון בר כוכבא, איש גבור שלא היה כמוהו מימי יהודה המכבי, רבי עקיבא היה מעוזריו הראשיים ומכל הארצות נתכנסו אליו חיילים יהודים עד שהיה לו צבא של ארבע מאות אלף איש.

צבאות רומא אשר בארץ ישראל ובסוריה וכמו כן החיל החדש ששלח הקיסר אדרינוס, לא יכלו לעמוד נגד צבאות בר כוכבא, שהשמיד כמעט את כל הרומאים והיונים שהיו בארץ ישראל. במשך שנה אחת כבש כחמשים מבצרים וכמעט את כל יהודה, סמריה והגליל.

בר כוכבא מלך כשלש שנים, יצקו מטבעות עבריות עם הכתובות “לגאולת ישראל”, בתי מדרש רבים כוננו בארץ והעם התענג על החופש שחזר וכבשהו לעצמו אחרי ששים שנה.

 

חורבן ביתר.    🔗

בראות הקיסר אדרינוס, כי אינו יכול לנצח את היהודים, שלח את שר צבאו המהולל, את סוירוס עם חיל כבד. ויבן סוירוס, כי במלחמת תנופה לא יוכל ליהודים, מרי הנפש והמוכנים למות בעד חרותם ולכן התיצב עם מחנהו מרחוק, אך לא נתן להביא אוכל אל היהודים היושבים במבצריהם, למען החלישם. לאט לאט ובעמל רב לכדו הרומאים את ערי ישראל הבצורות עד שנשאר רק מבצר אחד בידי בר כוכבא, העיר ביתר על חוף ים התיכון. שנה שלמה הסתער סוירוס על ביתר לשוא, עד שבוגד שומרוני הראה לרומאים מבוא נסתר מתחת האדמה לבוא בו העירה. ביתר נכבשה גם היא בתשעה באב (ג' תתקצ“ו לבה”ע, 135 לספה"נ). סוירוס עשה אז טבח נורא ביהודים בביתר. כחצי מליון איש נהרגו אז בידי חייליו, חוץ מאלה שכלו ברעב ובאש.

זאת היתה אחרית הנסיון האחרון הגדול והמר לפרוק מעליהם את עול רומא. רבים היו השבויים שנמכרו כמעט חנם. אלה שלא נמצא קונה בשבילם, נשלחו למצרים ורבים מהם נאבדו בים, או ברעב. אלה שנשארו נחבאו במערות כשהם מחיים את נפשם בכל מגועל ונתעב. אדרינוס קיסר הבטיח להם חנינה, אם יצאו, אך כשהופיעו, הרגום בלי חמלה.

גזרות אדרינוס.

אחרי מפלת ביתר בנה אמנם אדרינוס קיסר את ירושלים מחדש, אך הושיב בה יונים ויצו להרוג כל יהודי אשר יבוא לעיר הקודש, או בקרבת חומת העיר וקרא לירושלים בשם אליא־קאפיטולינא, כשמו הוא. אחרי כן גזר אדרינוס קיסר גזרות קשות מאד על דת היהודים, לבלי יקיימו היהודים את מצוות התורה. וכל מי שנתפש בקיום איזו מצווה, נהרג בלי חמלה ובענויים נוראים.

אז שמו החכמים לחוק בישראל, כי אם הגוי אומר ליהודי: עבור, או תהרג, אז על כל המצוות “יעבור ואל יהרג”, מלבד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכת דמים, שעליהם “יהרג ואל יעבור”.

רבים היו הקדושים בישראל אשר העדיפו ליהרג מעבור על איזו מצוה. אז מתו מות קדושים גם רבי עקיבא ותשעה חבריו בענויים נוראים, הלא הם “עשרת הרוגי מלכות”, הנזכרים בכל שנה בתשעה באב וביום הכפורים.

ברם אי־אפשר לבר בלי תבן, וככה נמצאו גם בנים כחשים אשר עוד עזרו לרומאים לעשות רע באחיהם. ככה נזכר לחרפה גם שמו של אלישע בן אבויה, שהיה אחד מגדולי ישראל והמיר את דתו ויהי לצורר ישראל ויקראו לו “אחר”.

בימים ההם נפרדו הנוצרים מעם ישראל פרוד גמור. עד אז היו רבים מהם עוד שומרים גם את הכתוב בתורת משה, אך בעת הגזרות עזבו את כל זה בפחדם פן יחשבום הרומאים ליהודים ויענום, והוכיחו לקיסר אדרינוס, כי הברית החדשה היא תורה מיוחדת ואין לה כל קשר עם תורת היהודים.

הסנהדרין בעיר אושא.

כעבור שלוש שנים אחרי הריסות ביתר מת אדרינוס בחליים קשים. אז התחננו היהודים בפני אנטוניוס פיוס, הקיסר החדש, לבטל גזרות אדרינוס, – ויבטלם חוץ מהאסור על ישראל, לגשת אל חומת ירושלים. ואז שבו ארצה ישראל כל החכמים שברחו בבלה, וייסדו בעיר אושא את הסנהדרין מחדש בנשיאותו של שמעון בן רבן גמליאל ושבו לפעול בכחות מחודשים למען העם ותורתו.

גדולי העם, התורה והחכמה אחרי חורבן ביתר היו:

רבי משה, שנקרא גם רבי מאיר, מפני שהאיר את עיני החכמים בהלכה. הוא אסף את כל ההלכות, ששמע מפי רבי עקיבא ויסדרם בסדר נכון, בששה חלקים – סדרים. אשתו ברוריה היתה אשת חיל ידועה וחכמה גדולה בתורה. רבי יהודה בן אלעאי שהתפרנס מאומנות הורה: “גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה וכל שאינו מלמד את בנו אומנות כאלו מלמדו לסטות”. ורבי שמעון בר יוחאי שבימיו נתחדשו שוב הגזרות הנוראות והרדיפות על היהודים. הוא התחבא יחד עם בנו אליעזר שלש עשרה שנה במערה מפני הרומאים שבקשו להרגו, ולו מיחסים את ספר “הזהר”.

 

רבי יהודה הנשיא והמשניות.    🔗

רבי יהודה הנשיא, או “רבי” או “רבנו הקדוש” השיב את כבוד הסנהדרין למעלתו הראשונה בהיות המקדש קיים, ועליו אמרו, כי מימי משה עד רבי לא נמצאו תורה וגדולה במקום אחד, כי היה עשיר גדול בנכסים חמריים ורוחניים, בעל כשרונות עצומים, רחב נפש, נדיב לב ועושה חסד. הוא אמר: “הרבה למדתי מרבותי, ויותר מחברי, ומתלמידי – יותר מכולם”.

בראות רבי את מצב בני ישראל המדיני הגרוע, אסף בעזרת חבריו ותלמידיו את כל ההלכות שנמסרו מדור לדור, בהתחשב עם סדור רבי עקיבא ורבי מאיר, ויכתבן בספר, להיותן שמורות וקיימות בשביל הדורות הבאים. הספר הזה נקרא “משנה”, או “משניות” ונתחלק לששה סדרים: א) זרעים – הלכות הברכות ומתנות פרי הארץ לכהנים, ללויים ולעניים; ב) מועד – הלכות החגים; ג) נשים – דיני נשואין וגיטין; ד) נזקין – דיני ממונות ודיני נפשות; ה) קדשים – דיני מאכלים מותרים ואסורים ודיני קרבנות; ו) טהרות – דיני הטומאה והטהרה. ספר המשניות נכתב בשפת עברית צחה וישנם בו גם דברי אגדה ודברי מוסר כמו “פרקי אבות”. רבי מת ג' תתק“ס לבה”ע, 194 לספה"נ.

התוספתא

רבי חייא ורבי קפרא, תלמידי רבי אספו לקובץ מיוחד גם את ההלכות שלא קבלן רבי לספר המשניות, והקובץ הזה נקרא בשם “תוספתא”.

תקופת האמוראים.

החכמים שדבריהם נכנסו בספר “המשנה” נחשבו לתנאים, והחכמים שבאו אחריהם ושלא היו כה גדולים בתורה, בגלל הצרות, הרדיפות וצוק העתים ומשום כך לא בטחו בחכמתם לחלוק על דעת התנא, – הללו לא הוסיפו הלכות חדשות, כי אם הסתפקו בבאור המשניות והתוספות, מפני זה נקראו “אמוראים” ז. א. מפרשים, מבארים בארמית, והבאורים נקראו בשם הכולל “תלמוד”.

האמוראים החשובים ביותר מתקופה זו בא"י היו: רבן גמליאל בן רבי יהודה שהביע את דעתו על הרומאים: “היו זהירין ברשות, שאין מקרבין לאדם אלא לצורך עצמם, נראין כאוהבין בשעת הנאתן ואין עומדין לאדם בשעת דחקו”; רבי יהודה השני שהורה: “אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן” וחנוכן גדול מבנין בית המקדש; רבי יוחנן, שהיה בעל מדות תרומיות ורבי שמעון בן לקיש, שאמרו עליו שלאיש שזכה להיות רעו, היו הכל מאמינים למסור לידו פקדונות בלי עדים.

האגדה.

בימים ההם, בצוק העתים, שמו הרבה חכמים את לבם באגדה, לנחם את העם הנענה, לפרש את תולדות האבות, לחזק את לב העם לדעת ולהכיר מה הוא ומה חובת כל איש מישראל לה' ולעמו להוכיח את בני ישראל ללכת בדרך טובה ולנחמם מצרות גלותם. האגדה למדה את היהודי, שלא יעזוב את אחיו בעת צרה ולא יתביש ביהדותו, כי לא חרפה, אלא תפארת תחשב זאת לאדם להמנות על עם ישראל, שתורתו המכשירה למעשים טובים, מנחילה לאדם גם חיי שעה וחיי עולם. בני ישראל הם רחמנים, בישנים, גומלי חסדים ומי שאין בו שלשת הסמנים האלה, אות הוא, כי איננו מזרעו של אברהם. התורה היא אור העולם וכמים חיים היא מטהרת את ישראל, כמו זית, אשר ראשיתו מר ואחריתו מתוק. כל אחד חייב לתמוך בלומדי התורה והמחזיק בידי לומדי התורה, יקבל שכרו כלומד עצמו. יזהר האדם במעשים טובים, יהיו דבריו עם בני האדם באמונה וביושר. החכמים הם ככלי משי יקרים, אשר אם יכתמו מעט, ואבד מחירם. טוב לשבת במדבר בארץ ישראל משבת בהכלי מלך בארצות נכריות. לב ישראל תמיד אל ארצם גם אם שוממה היא ועל כן לא יתן ה' להם מרגוע בארצות גלותם לבל ישכחו את ארץ אבותם. והגאולה תבוא מעט מעט, הלוך ואור עד כי תזרח כשמש בצהרים. לשמור על קדושת יום השבת, להיות כל אדם מישראל נח בו ומעבודתו ושמח עם בני ביתו, וישכח את צערו ויגונו. כמו כן יכבד את כל החגים והמועדים, אשר יזכירנו גדולתו של העם מלפנים, וכל החסדים והטובות שעשה ה' עמנו.

 

היהודים בראשית ממשלת הנוצרים.    🔗

הנוצרים התחזקו בימים ההם ורבים מהגוים נטו אחריהם עד כי גם קונסטנטינוס, מלך רומא, קבל את הדת הנוצרית, כדת השלטת בארץ, ובשנת 325 לספה"נ אסף את ראשי כנסת הנוצרים ויחליטו לדחות את יום השבת ליום הראשון ואת חג הפסח ליום אחר לבל יחוגו אותם ביום אחד עם היהודים, והכנסיה הנוצרית התחילה לרדוף את היהודים.

באותו הזמן ומלחמות פרצו בין מלכי פרס ובין מלכי רומא ויסבלו היהודים בארץ ישראל חליפות, פעם משלטון צבאות פרס ופעם משלטון צבאות רומא. ויהי בימי קונסטנציוס, מלך רומא, והיהודים לא יכלו כבר לשאת את עול שר צבאו גלוס, שנלחם עם מלך פרס ונסו היהודים לחגור את שארית כוחם בהנהגת נטרונאי שהתימר למשיח וקמו נגד גלוס, הרגו את אנשי חילו ויקחו מהם את כלי המלחמה (352 לספה"נ). אך קונסטנציוס השקיט את המרד, החריב את צפורי, את טבריה, לוד ועוד ערים רבות ואת יושביה נתן להרג ולשבי, וגלו היהודים מארץ ישראל ולא נשאר מהם בארץ אלא מעט מזער.

בימים ההם היה הלל השני נשיא בישראל ובראותו כי שמש הנשיאות קרובה לערוב, הוציא ספר להורות את העם לקבוע את המועדים בעצמם, עפ"י החשבון שהיה נודע רק לנשיא ולחברי הסנהדרין, לבל יצטרכו עוד לחכות עד אשר יקבע אותם הנשיא וימסור את החשבון לכל קהילות ישראל בכל מושבותיהן.

אחרי קונסטנציוס מלך יולינוס, הנודע בשם יולינוס הכופר, כי כפר באמונת הנוצרים. הוא רחם על היהודים, ולא נתן לרדפם, המיר מעליהם את המסים הכבדים, הבטיח לבנות להם שוב את המקדש ולהשיב לעם האומלל והנדכא את תפארתו כקדם. אנשיו התחילו גם בבנין, אך אש התלקחה מהאדים העצורים באדמה, שהמיתה מספר פועלים, ויחדלו מלבנות. והקיסר יולינוס מת במלחמתו עם הפרתים אחרי מלכו שנתיים.

אחרי מות יולינוס, התחלקה מלכות רומא לשתים, לרומא המזרחית ורומא המערבית. וריב קשה נתגלה בין שתיהן בעיקרי אמונתם. אז נתפלגה גם כנסת הנוצרים לשתי כחות, קתולים וארינים, אשר נלחמו איש באחיו בחרב נוקמת ושתיהן יחד נגד ישראל.

ביחוד הציקו לבני ישראל הכהנים הנוצרים, אשר בפיהם אמרו כי עובדים הם לאלהי האהבה ומקבלים עליהם את מצותו לאהוב גם את השונא. הם העלילו על היהודים עלילות שוא שונות, כי קנאו בחיי ישראל הטהורים, בשופטיהם הצדיקים, שגם הנוצרים היו פונים אליהם פעמים רבות במקרי ריב, בדעתם כי שופטי צדק הם יותר מהשופטים הנוצרים. הכהנים הנוצרים היו מתפרצים בחזקה עם גדודיהם אל בתי הכנסת של היהודים להטיף שם על אמונתם וכאשר לא נתנו להם היהודים להטיף, היו הורסים את בתי הכנסת ומכים את היהודים מכה רבה. נתחדשו גם הגזרות הקשות ועוד הוסיפו עליהן.

התלמוד הירושלמי.

בימים הקשים והרעים ההם, בראות החכמים, כי עוד מעט ולא ישאר יהודי בארץ ישראל, אספו את כל באורי ההלכות של רבי יוחנן ותלמידיו, סדרום ויכתבום בספר בשם “תלמוד ירושלמי” ואחרי חתימת התלמוד הזה חדלו האמוראים בארץ ישראל, ועם מותו של רבן גמליאל הששי פסקה גם הנשיאות בארץ ישראל (ד' קפ"ה, 425) אחרי שהתקימה כארבע מאות שנה בבית הלל.

את מקומה של ההלכה נחלה האגדה. דרשנים רבו אז בארץ ויטיפו נחומים על לבות הנענים, ובמשלים יפים היו מפיחים רוח גבורה בלב העם לשאת את עול הצרות ולכלי כרע־נפל תחת כבד משאן. דברי הדרשנים האלה נאספו אחרי כן בספרים גדולים, שנקראו “מדרשים”. ביחוד נודע אז הדרשן המצוין רב תנחומא בר אבא ואוסף דרשותיו היקרות נודע בשם “מדרש תנחומא”.

 

היהודים בבבל.    🔗

מלכי הפרתים והפרסים בבבל התנהגו בדרך כלל בטיב עם היהודים והרבה יהודים מארץ ישראל עברו לבבל בגלל רדיפות הרומאים אותם. את עניני היהודים בבבל היה מנהל אז נשיא שנקרא ריש גלותא – ראש הגולים, מבני דוד המלך.

ראש הגולה היה המתוך בין המלך והממשלה בשם היהודים, הוא היה ממנה שופטים ושומרים בשביל היהודים, גובה את המסים, עונש את החוטאים, ואפילו במשפט מות, ויהי נושא ונותן כאחד מגדולי המלכות. משרת ריש־גלותא האריכה כאלף שנה.

יהודי בבל גרו בעיקר בערים בצורות, שכמעט כל תושביהן היו מבני ישראל, כמו נהרדעא, סורא, פומבדיתא ועוד. היו נאמנים למלכיהם, יצאו בצבאותיהם, נלחמו נגד אויביהם, התפללו בשלומם ודין המלכות נחשב בעיניהם כדין התורה. בגלל חוקי הקרקעות המסים והמלחמות התכופות לא התעסקו הרבה יהודים בבבל בעבודת האדמה, כמו בארץ ישראל ונאלצו לבחור באומנות ובמסחר שחדד את שכלם, ושנינות שכלית זו מורגשת בתלמוד הבבלי לעומת התמימות והפשטנות שבתלמוד הירושלמי, ובעת שמצב התורה בארץ ישראל נמצא בסכנה, מצאה לה מקלט בטוח ונאמן בגלות בבל.

התלמוד הבבלי.

התקופה החדשה הזאת לתורה בבבל מתחילה מזמן ששבו לבבל, כאל ארץ מולדת, רבי אבא, או רב ורבי שמואל, תלמידי רבי יהודה הנשיא בארץ ישראל (ג' תתקע"ט, 219), האריכה כשלש מאות שנה וידועה בשם תקופת אמוראי בבל.

רב יסד ישיבה בסורא ורבי שמואל בנהרדעא, ונהרו לישיבותיהם תלמידים לאלפים. רב ושמואל היו אנשים עשירים והיו מכובדים גם בעיני המלכים, והיו תומכים בתלמידים העניים מהונם הפרטי. שני החכמים האלה נחשבים כמיסדי התלמוד הבבלי. נשארו לנו מהם גם תפלות אחדות לראש השנה והם חלקו את תורת משה ל–54 סדרות באופן שבמשך שנה אחת מקריאים אותן לפני הקהל בכל ימי השבת בתפלה בעוד שבארץ ישראל נתפשטו למשך שלש שנים.

רב היה אומר: “פשוט נבלה בשוק, ואל תצטרך לבריות. ואל תאמר כהן אני, אדם גדול אני”, “כל המונע הלכה מפי תלמיד, כאלו גוזלו מנחלת אבותיו, כי התורה היא ירושה לכל קהילת יעקב”. רב הזהיר מאד לבל ישנה אדם בדבורו.

רבי שמואל שם את לבו בעיקר לתורת המשפטים והוא הנהיג בישראל, כי “דינא דמלכותא דינא”. גם המציא את חשבון התקופות וקביעות המועדים, וקרא לספרו “סוד העבור”.

אחריהם הופעיו חכמים חשובים בבבל, כמו רב הונא, רב יהודה, אבי הפלפול – דרך הלמוד המחודד; רב יוסף שתרגם את כתבי הקודש לשפת ארם; אביי ורבא, שמופיעים הרבה בתלמוד הבבלי ווכוחיהם נקראים “הויות דאביי ורבא”. אביי אמר: “הנהג בתורה מנהג דרך ארץ ותצליח בתורה ובדרך ארץ” (מקצוע). רבא הזהיר את תלמידיו, כי יאהבו את האמת ויהיה “תוכם כברם”.

אחריהם באה, במשך זמן ידועה, ירידה בלימוד התורה ואת כבודה החזיר רב אשי, ראש הישיבה בסורא, שהיה חכם גדול ועשיר עצום בנכסים חמריים ועליו אמרו החכמים, כי מימי רבי ועד רב אשי לא היו תורה וגדולה במקום אחד. בראות רב אשי, כי מצב ישראל אינו איתן גם בבבל וירא פן בימי הרעה תשפל התורה ותשכח, ולכן אסף ביחד עם תלמידיו את כל דברי האמוראים וסדרום לפי עניניהם בסדר המשניות ופרי עבודתו הרבה הנהו “התלמוד הבבלי”. את עבודתו גמרו תלמידיו, רבינא ורב יוסי, שחתמו את התלמוד שעליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע (ד' ר“ס לבה”ע, 500 לספה"נ). ויהי מאז התלמוד למקור נחמה, עונג ושעשועים לעם המפוזר והמפורד. התלמוד נקרא גם “גמרא”, דהיינו ספר גומר ומשלים את המשנה.

התלמוד מכיל שלשים וששה כרכים ובהם נזכרים כל ההלכות, הוכוחים, השאלות והתשובות, ההויות והאגדות, המשלים, וגם עניני רפואה, תכונה, הנדסה ושאר ידיעות העולם ואמונות העם. בו משתקפים הלך מחשבתם ותפיסת עולמם של חכמינו בתקופה ההיא, שהעריכו את הגדול בתורה ובמדע ובמעשים טובים ולא את הגדול בגבורה גשמית ועשירות חמרנית.

מר זוטרא.

אחרי חתימת התלמוד קם פרסי אחד, מצדק שמו, ואמר לימד אמונה חדשה, שלפיה נשללת זכות קנינו הפרטי של האדם על רכושו ועובר לקנין כל יושבי הארץ, וכי האשה לא תהיה מיוחדת לבעלה לבד, כי אם לכל האנשים. גם המלך נפתה לתורתו־אמונתו זו ויחל להציק ליהודים למען יקבלוה גם הם. בראות היהודים, כי פראים באים אליהם לגזול מהם גם את נשיהם ובנותיהם, התקוממו נגד הפרסים בהנהגת מר זוטרא, הריש גלותא וגבור מלחמה ויגרשו את הפרסים מחבל היהודים, פרקו את עולם מעליהם וכוננו לעצמם ממלכה לבד (ד' רע"ב, 512) עם עיר הבירה מחוזה. שבע שנים ארכה ממלכת מר זוטרא, אך לבסוף גברו הפרסים, הרגו את מר זוטרא וינקמו מישראל את נקמת אחיהם בחרון אף ותתבטלנה הישיבות והחכמים התפזרו לכל רוח.

רבנן סבוראי.

בימי המלך נושירון חדלו הרדיפות והישיבות נפתחו שוב. חכמי הדורות שאחרי האמוראים לא חדשו חדושים גדולים בתורה, הם רק הסבירו את דברי התלמיד ונקראו בשם “רבנן סבוראי” (500–600). החשובים ביניהם היו רב גיזא ורב שמעונא. בתקופה זו המציאו החכמים בטבריא את הנקוד, למען הקל את הקריאה בכתבי הקודש.

בגלל הרדיפות השונות נמלטו מפרס יהודים רבים להודו ורבן יוסף כונן על שפת מאלאבאר ממלכה יהודית קטנה שהתקימה כמה מאות שנים.

 

מצב בני ישראל בביצנץ.    🔗

בזמן שמצבם של יהודי פרס היה מתחלף בין טוב ורע, הנה מצב היהודים תחת ממשלת הנוצרים בביצנץ היה תמיד רע. המלכים האכזרים ובעיקר הכהנים הנוצרים לא רק ששללו מהם את הזכויות האנושיות, – אלא עוד הכריחום להמיר את דתם.

בימים ההם (654) פרצה מלחמה בין פרס וביצנץ ויהודי ארץ ישראל עזרו לפרסים, שהבטיחו להשיב להם את ירושלים, לכונן בה את מלכותם ולבנות מחדש את בית המקדש, ויצורו בני¹¹ ישראל יחד עם הפרסים על ירושלים וילכדוה. ארבע עשרה שנה חיו אז היהודים בארץ ישראל בשלוה, פחדם נפל על הנוצרים ורבים מהם גם התיהדו.

אולם הפרסים לבד שלא קיימו את הבטחתם, הם עוד הטילו מס כבד על היהודים. ויחר אף היהודים מאד על בעל בריתם. את המצב הזה נצל הירקליוס, מלך ביצנץ והבטיח ליהודים הנחות רבות וגם אשר את הבטחתו זו בשבועה. ויפתו לו היהודים, עמדו ונספחו אל אנשי חילו ויגברו על הפרסים ויגרשום מהארץ. אפס הכהנים פתו את הירקליוס, מלך ביצנץ, להפר את שבועתו ליהודים והוא נתן רשות לכהנים לעשות ביהודים כטוב בעיניהם. ונהרגו אז בידי זדים עריצים אלה כמעט כל היהודים שהיו בארץ ישראל, מלבד מתי מספר, שנמלטו למצרים. והירקליוס הוציא צו, לבל יעוז איש מהיהודים לגשת אל עיר הקודש. ומני אז חדלו היהודים לקוות, שבכחות עצמם ובגבורות ידם יצליחו לכבוש להם את ארץ אבותיהם.

 

מצב היהודים באירופא.    🔗

בארצות אירופא, באיטליה, באשכנז, בספרד ובצרפת היו קיימות כבר לפני ימי הביניים קהילות ישראל. היהודים היו עוסקים בעבודת האדמה ובמסחר, גם רופאים ידועים היו ביניהם והיו מביאים תמיד תועלת לארצות מושבותיהם. המלכים והעם הכירו והוקירו את כשרונותיהם ותועלתם, אלא שהכהנים הקתולים היו מסיתים תמיד את המלכים ואת העם נגדם, לרדפם ולמרר את חייהם.

היהודים בערב.

בערב התישבו יהודים עוד מימים קרובים ונוספו עליהם רבים אחרי חורבן הבית הראשון והשני. כמו הערבים כן גם היהודים נפרדו פה לשבטים בהנהגתם של שיכים, שגרו בטירות בצורות. היהודים היו אנשי חיל ואוהבי מלחמה ויחיו חיי קרב ודרור חליפות, – כדרך הערבים. גם במנהגי חייהם לא נבדלו הרבה מילדי הארץ, ויחיו על פי רוב חיי אהבה ושלום עם הערבים עד כי אבי־כריב, מלך הערבים בתימן התיהד ועמו ערבים רבים (בראשית המאה ה־ו' לספה"נ). אך ימי מלכות הגרים הערבים לא ארכו אלא רק כשלשים שנה, כי בנקום בנו, יוסף מלך ערב, את נקמת יהודי ביצנץ בסוחרים נוצרים שבאו לערב, – הסית קיסר ביצנץ את מלך כוש הנוצרי נגד יוסף למלחמה. יוסף נגף ומת במלחמה ההיא והיהודים גלו למדינה, אשר בערב הצפונית במקום שם גרה קהילה יהודית גדולה.

יהודי ערב התעסקו בעבודת האדמה, בגדול צאן ובמסחר. קמו גם משוררים גדולים בשפת ערב. ביחוד נודע לתהלה המשורר שמואל בן עדיה, איש גבור ונאמן לב מאד, שנאמנותו היתה למשל גם בפי הערבים “נאמן כשמואל”.

הערבים היו אז עובדי אלילים וחשוכי דעת, לא ידעו קרוא וכתוב והם שהכתירו את היהודים בתואר הידוע “עם הספר” ואמונת היהודים היתה נכבדה בעיניהם. הערבים למדו הרבה מהיהודים, מהם רכשו את חשבון השנים והחדשים ומהם גם נודע להם, כי צאצאי ישמעאל בן אברהם הם וזה קרבם אל היהודים עוד יותר ותוצאתה של התקרבות זו היתה מהפכה באמונת הערבים, ששמה קץ אצלם לעבודת האלילים.

מוחמד והיהודים.

מוחמד נולד ב־570 לספה"נ. הוא חי ביחסי ידידות עם הרבה חכמים יהודים, כמו עבד אלה בן סאלאם, פניאס ועוד ומהם בעיקר למד לדעת את תורת משה והאגדות הקשורות בה. על דעת מוחמד עלה להסיר גם את בני עמו מדרך עבודת האלילים, להתאים את תורת משה לתכונת הערבים ומנהגיהם ולהכניסם באמונה חדשה, באמונת האל היחיד. ומתוך שמוחמד לא ידע קרוא וכתוב כתבו לו סופרים יהודים את ספרו “אל־קורן”.

יסודה של דת מוחמד הוא, שיש אל אחד אללה ומוחמד הוא נביאו. מוחמד ציוה להיות כל איש מתפלל חמש פעמים ביום ומבקר במכה, לפחות פעם בחייו, אסר את הגנבה, המעילה והרבית. התיר הרבה נשים, הורה את האושר הצפון לאדם בעולם הבא, שהוא עולה הרבה על מדת הדם שהוא שופך בעד דתו. מוחמד צווה לתלמידיו לצום ביום הכפורים ולפנות בשעת תפלת קיבלא לירושלים ולא למכה ובזה נתכון להחניף ליהודים למען הכניס גם אותם בבריתו. אולם מאחר שלא עלה הדבר בידו וגם נמצאו יהודים שלעגו לו, החל עוין אותם.

מוחמד הפיץ את תורתו בחוזק יד ובחונף. אך בני שבטו גרשוהו ממכה והוא ברח משם למדינה. במדינה הצליח להשליט על תושביה את תורתו ואז חזר יחד עם מאמיניו למכה ונתץ שם את האלילים. וכמושל של שבט התחיל להפיץ את תורתו גם בעזרת החרב. הוא לחם מלחמות קשות גם בשבטי היהודים, שמהם הכריע לטבח ומהם הכריח להכנס לברית אמונתו, מקצתם נפלו בשבי ומקצתם נסו־נמלטו לארצות אחרות.

מבין הנערות השבויות לקח מוחמד אחת, שהיתה יפת תואר וטובת שכל, לאשה, ויאהבנה מאד. אפס היא שנאה את הנביא העריץ הזה, שהרג את בני עמה ותשם פעם רעל במאכלו. מוחמד הרגיש אמנם בעוד זמן ברעל, אולם המעט שנכנס לקרבו, גרם לו תחלואים לכל ימי חייו.

אחרי מות מוחמד המשיכו תלמידיו להפיץ את תורת נביאם בחרבות שלופות ובמשך עשרות שנים כבשו ארצות רבות. הכליף עומר כבש את ארץ ישראל מידי הנוצרים ובנה בירושלים מסגד גדול למוחמדים על הר הבית (638 לספה"נ). הוא כבש גם את סוריה ופרס. במלחמותיו היו היהודים עוזרים על ידו ולכן הקל להם את מצבם והחזיר להם את משרת ראש הגולה בידי בוסתנאי, ממשפחת מר זוטרא ונתן לו את בת כוסדראי, מלך פרס השבויה, לאשה (642). ושבו ונפתחו מחדש הישיבות בסורא ופומבדיתא.

הגאונים וראשי הגולה.

אחרי עומר מלך בפרס הכליף עלי, חתן מוחמד. הוא היה גבור וחכם, ובראותו, כי היהודים נאמנים לו, הטה להם חסד והרים את משרת ראש הישיבה למשרה גבוהה וחשובה במלכות, כמעט כמשרת ראש הגולה, כי מר יצחק, ראש ישיבת סורא בא לעזרתו עם תשעים אלף יהודים. מאז קראו לראש הישיבה אשר בסורא בשם “גאון” ולראש הישיבה, אשר בפומבדיתא בשם “ריש מתיבתא” ונחשב כשני לגאון.

בכל עניני היהודים משל בשם הכליף ראש הגולה, שהיו מושיבים אותו על כסא משרתו בחגיגות רבה ובני ישראל בפרס חיו בחופש ובשמחם, שיש להם עדין ולו צל של שלטון עצמי. אך לא תמיד היתה טובת העם נגד עיני ראשי הגולה, לפעמים היו מתערבים גם בעניני הישיבות, להקים גאונים כחפצם והיו פורצים סכסוכים ומריבות, שהיו משפילים את כבוד ישראל בעיני המלכות.

בכל עניני האמונה משל הגאון. אליו היו מתאספים תלמידים רבים מכל קצות התבל ואליו היו פונים בשאלות הקהילות בכל ענין חשוב והוא היה פוסק דינים ומתקן תקנות, ובכל עיר ועיר הופקדו שופטים ומורים, שהורו את חוקי התורה ומשפטיה ויקראו בשם “רבנים” ואליהם נלוו ראשי העדה “הפרנסים”.

למרות כל פעולותם הגדולות והטובות לעם ולאמונת ישראל השתמשו הגאונים בהשפעתם לפעמים גם לרעה ובכח השפעתם העצומה שמו לפעמים בחרם את כל אשר המרה את פיהם, לפי רוח האכזריות אשר שרר בתבל בין כל הכנסיות הדתיות בימים ההם.

מי שהושם בחרם, אסור היה לאכול מפתו ולשתות מיינו, עקרו מזונותיו, לא התפללו עמו, לא מלו את בניו, לא נתנו לילדיו ללמוד בבית המדרש, לא הכניסו אותו לחבורת מצוה ולחבורת רשות ולא קברו את מתיו.

היו גם כאלה, שעלו בחכמתם על הגאונים, למרות שלא הוכתרו בתואר “גאון” ובעבודתם המסורה לטובת העם, הצילו את בני ישראל מעבדות רוחנית ולמדם להבין, שלא כל היוצא מפי הגאונים אמת הוא שאין לערער עליה.

תקופת הגאונים ארכה כארבע מאות שנה עד ד' תת“ח לבה”ע, 1048 לספה"נ. החשובים בין הגאונים היו: רב עמרם, שהשאיר לנו את הסדור עם התפילות; רב סעדיה שכתב דקדוק שפת עבר, תרגם את התורה והמשניות לשפת ערב עם פרושים ובאורים למען העם ובספרו הפילוסופי “האמונות והדעות” הוכיח, כי תורתנו הכתובה והמסורה מלמדת את האדם ללכת בדרכי היושר, המביאים לו טוב בעולם הזה ובעולם הבא כאחד והיא מקור החכמה, הבינה והמוסר; רב שרירא, שכתב את תולדות התנאים, האמוראים, הגאונים וראשי הגולה ובנו רב האי, שכתב את השיר הנשגב, “מוסר השכל” ושהורה בנוגע להאגדות שבתלמוד, שבאם הן מתנגדות לשכל הישר, אין משגיחין בהן.

בימי הכליפים האחרונים הורע מצב בני ישראל בפרס, בוטלה משרת ראש הגולה, ישיבת סורא נסגרה, אחרי קיום של 700 שנה ואחרי מאה שנה נסגרה גם ישיבת פומבדיתא והגאונות פסקה.

 

הקראים.    🔗

ענן בן דוד היה צריך לירש את כסא משרת ראש הגולה. אך ראשי הישיבות חשבוהו לחפשי בדעותיו ומינו את אחיו הצעיר ממנו למשרה זו. אז פרצה מריבה גדולה בין ענן ותומכיו ובין ראשי הישיבות ותומכיהם וכתוצאה מזה נפרדו ענן ואנשיו מראשי הישיבות והכריזו, כי אין להם חלק במשניות ולא נחלה בתלמוד, רק המצוות הכתובות בתורה קדושות להם ויסדו כת חדשה את כת ה“קראים”, או “בני מקרא”. הם עברו מבבל לירושלים, בנו שם בית כנסת ויסדו בירושלים את קהילת הקראים הראשונה (771 לספה"נ) ואחרי מריבות רבות עם מתנגדיהם, שהקראים קראו להם בשם “רבנים”, נבדלו הקראים מקהל ישראל לגמרי.

הקראים הוסיפו, על סמך התורה, חומרא על חומרא עד שהפכו את הדת לעול קשה מנשוא. ככה למשל קבלו עליהם לשבת בליל שבת באפלה שכן כתוב בתורה “לא תבערו אש”, אסרו את הטיול ואת הריפוי בשבת, אפילו לחולה מסוכן וכדומה. החכמים אסרו ללכת בדרך הקראים, להתחתן בהם ולאכול ולשתות עמם.

הקראים התפתחו בעיקר במצרים, בחצי האי קרים וברוסיה, בעיקר בעיר החוף אודיסה. הם חרוצים, מוסריים, אבל מספרם הולך ופוחת. חכמים גדולים לא קמו מקרבם. החשובים מבין חכמי הקראים היו: אהרן בן אליהו שבספרו “עץ חיים” כתב את תורת הקראים ובספרו “כתר תורה” באורים לתורת משה; ואליהו בן משה בשוצי שבספרו “אדרת אליהו” הוא מבאר את תורת הקראים.

מהקראים למדו הרבנים להשתמש בנקל בתאורים הנפלאים והארוכים, אך הקראים הביאו גם טובה לשפת עבר ולדקדוקה וגם הרבנים נתעוררו על ידם לשים לב לדעת את פרוש המקרא כמו שהוא ולהבדיל בין הפשט ובין הדרש.

 

היהודים בספרד.    🔗

בספרד ישבו היהודים מימים קדמונים עוד בטרם התישבו בה הספרדים, ויחיו שם חיי שלוה ורעות עם הגויים, עובדי האלילים שהתישבו גם הם בה. מצב ישראל הורע מאז הופיעו שם הספרדים באמונתם הנוצרית. הכהנים הקתולים הסיתו את מלכי ספרד לרדוף את היהודים ויאלצום להמיר את דתם (612 לספה"נ). המומרים ההם היו אנוסים לשמור את יהדותם בסתר ונקראו בשם “אנוסים” ובגלל יהדותם סבלו רבות מידי הכהנים והמלכים.

ביחוד הורע מצב היהודים בימי המלך ערויג שגזר (693), כי במשך שנה אחת ימירו כל היהודים את דתם, ואם לא – ופשטו את עורם מעל מצחם ושללו את רכושם ואחרי כן יגורשו מן הארץ. המלך עגיקה, חתן ערויג, לחץ עוד יותר על ישראל ויגזול כל מקור פרנסה מידיהם.

בימי רעה ומצוקה אלה פנו יהודי ספרד לעזרה לאחיהם באפריקה הצפונית שישבו בשלוה תחת המושלים המוחמדים, שישתדלו להביא גם אותם תחת שלטון הכליפים. כשנודע הדבר למלך עגיקה, צווה למכור את כל היהודים, היושבים בארצות ממשלתו, לעבדי עולם ואת ילדי היהודים לקחו מזרועות הוריהם לגדלם ולחנכם עפ"י תורת הקתולים.

רבים מהיהודים נמלטו אל ארצות המוחמדים ושם נדברו עם אחיהם, אשר היו שרים ונכבדים בעיני הכליף והם הטו את לב הכליף טריק לעלות למלחמה על ספרד. היהודים קדמו את הערבים בשמחה, נספחו לצבאותיהם ועזרו לכבוש את ספרד ופורטוגל. והערבים הפקידו את היהודים לשמור על הערים הבצורות והנכבשות ולמלוך בהן.

משהתחילו יהודי ספרד לשאוף מחדש רוח דרור, שב ונתחדש בהם גם כחם בתורה ובחכמה, הקימו מקרבם משוררים בשפת עבר וערב, “פיטנים” שחברו את שירי ה־“פיוטים” לתהלה ולתודה לה' ולתורתו ולנחומים ולתקוה, כי עוד יגאל ד' את עמו מפזורו ויביאהו ויטעהו בהר נחלתו. קובץ הפיוטים האלה נקרא בשם “מחזור” שקוראים בו בימי החגים.

 

משיחי השקר.    🔗

הצרות הנוראות שסבלו היהודים, ביחוד בימי אנטיוכוס אפיפנס, הולידו בלבם תקוה נעימה, כי בוא יבוא יום, בו יופיע משיח ה' לגאלם והושם הקץ מאז ועד עולם לענים ומרודם. ומאז היתה האמונה הזאת לאחד מהיסודות המוצקים ביותר של היהדות. בימי המהומות של הורדוס ונציבי רומא ומיום שהוגלה עמנו מארצו לנוד מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר, עוד התחזקה האמונה הזאת, כי “ישובו בנים לגבולם”, כי “רב לך שבת בעמק הבכא”, ואם לא במהרה הרי לאחר זמן, אבל בוא יבוא הגואל, למרות כמה זמן שלא יארכו ימי גלותו ונדודיו בגוים.

משיחי השקר היו מופיעים בעיקר בימי צרה ומצוקה לעם, כשהצמאון לגאולה היתה גוברת ביותר. ככה הופיע משיח שקר אחרי ימי הלל הזקן, כמו כן בימי האמוראי הגדול, רב אשי, אך חכמי הפרושים הזהירו את העם מפניהם ומשיחי השקר הללו נעלמו מהרה מעל אופק שמי היהדות, מבלי שהספיקו לעשות מה.

גם בימי הגאונים הכשירו את הקרקע למשיחי השקר לחץ הכליפים הרעים והמרידות והמהומות הפנימיות שהיו אז במדינת פרס וכשאימת המות היתה תמיד נוכח פני היהודים – מצד אחד ומצד שני מעשי ראשי הגולה, שלא שמו לב למצב העם ובחרו בגאונים וראשי ישיבות לפי חפצם ולא בגדולי התורה והעם באמת ושמפני זה התלוננו יהודים רבים בסתר על מעשי הגאונים, וככה נמצאו מאמינים למשיחים ההם, אשר רצו גם לבטל את תורת הגאונים.

בהתחלת המאה ה־ז' לספה"נ הופיע מבין יהודי סוריה איש אחד בשם שרוני, שהתאמר למשיח ושיגרש את המוחמדים מארץ הקדושה ויקומם מחדש את מלכות ישראל. גם התחיל לבטל דינים ומנהגים, שמקורם בתלמוד ונמצאו אנשים רבים שנתכנסו תחת דגלו. גם מספרד חשו אנשים רבים אל המשיח הגואל, אך הוא נתפש בידי הכליף ויומת ותקות מאמיניו היתה לאל.

אחרי שלשים שנה קם עוד משיח שקר, עובדיה בן־יצחק עיסי, יודע תורה וגבור מלחמה. גם הוא התחיל לבטל מצוות וגם עליו נספחו מאמינים רבים, ויהיו למחנה גדול, עד שהכליף אלמגזר שלח את צבאותיו נגדם ואחרי מלחמה קשה מת אבו־עיסי מות גבורים ואנשיו נפוצו אל כל רוח.

המבארים הטבעיים והמקובלים.

אחרי הכבושים שמו חכמי הערבים את לבם אל החקירה למען התאים את דרכי האמונה עם דרכי הטבע. בעקבותיהם הלכו כמה מחכמי היהודים ואמרו, כי כל הנסים והנפלאות שבכתבי הקודש, היו בדרך טבע וכי ה' לא ישנה את חוקי הטבע לעולם. אלה נקראו המבארים הטבעיים והחשוב ביניהם היה חיוי הכלבי. אך היו גם רבים, שבחרו להם את הסוד ופנו אל הדמיון והיו אומרים, כי בכחם לחולל נסים ונפלאות ע"י קמיעות עם שמות מלאכים שונים. אלה נקראו מבארים מקובלים. הגאונים נלחמו בעיקר נגד החוקרים החפשיים ויבדלום מקהל ישראל.

הכוזרים.

על שפת הים הכספי ועל גדות הוולגה ישב עם גבור, הכוזרים, שכל העמים מסביב היו מביאים להם מנחה. הכוזרים היו עובדי אלילים. החגן בולן. מלך הכוזרים גמר אומר להשליך מעל עמו את הבלי האלילים והזמין שלשה חכמים, נוצרי, מוחמדי ויהודי, את רבי סנגרי שיתוכחו לפניו בדברי אמונותיהם. כתוצאה מהוכוח עבר החגן בולן ורבים מעמו לדת משה (730 לספה"נ). בנו, עובדיה חגן יסד בתי כנסיות ובתי מדרש בכל רחבי המדינה וישבו בהם הכוזרים וילמדו תורה. וה' היה עם הכוזרים וימשלו בעמים רבים מסביבותיהם, גם הרוסים הקדמונים היו נכנעים לפניהם ומשלמים להם מסים.

על אודות המדינה היהודית הזו ספר דברים נפלאים הנוסע הידוע, אלדד הדני ואגדות רבות נוצרו על דבר המדינה היהודית הזאת. שלשלת גדולה של מלכים יהודים משלו במדינת הכוזרים במשך מאות שנה עד שבמאה ה־יא' לספה"נ החריבוה הרוסים. החגן היהודי האחרון היה המלך יוסף שהיה המלך ה־12 בתור המלכים היהודים. בני המלך נמלטו לספרד והיהודים קבלום בכבוד רב וידאגו לכל מחסורם.

 

היהודים באשכנז ובצרפת.    🔗

עוד בימי ממשלת רומא התחילו היהודים להתישב באשכנז ובצרפת וחיו שם בשלום ואחוה עם עמי הארץ ומהם היו גם מתמנים למשרות ממשלתיות. בימי מלכי המרובינגים הורע מצבם והכריחום להמיר את דתם. הוטב מצבם בימי הקרולינגים (במאה ה־ח' לספה"נ). בימי קרל הגדול התחילו עוסקים מחדש במסחר, בעבודת האדמה ובכל מלאכה, כי הבין המלך שהיהודים בכחם להביא ברכה רבה לארצו. והיהודים הצליחו בעיקר במסחר, בזכות הקשר הרוחני שהיה להם עם אחיהם שבארצות השונות. קרל הגדול בעצמו קרא לרבי קלונימוס ולבנו רבי משה, – חכמים יהודים באיטליה, להתישב באשכנז ולכונן שם ישיבות. ותפרוץ התורה באשכנז והיו גם שרים נכבדים מבני היהודים ־־־־ ¹²גם בנו, לודוויג החסיד, היה טוב ליהודים, אבל אחרי ־־־־־־¹³הצליחו הכהנים הקתולים וביחוד הבישוף ־־־־־¹⁴ לעורר שנאה נגד היהודים ובימי לודוויג השני החלו שוב הרדיפות באשכנז על ישראל, וגם בצרפת הציק המלך קרל התם ליהודים ויקדיש את־־־־־־¹⁵ היהודים לכנסיות הנוצרים.

רבנו גרשום.

מעיר מגנצא, היה הגדול בתורה מבין יהודי אשכנז בימים ההם וכנוהו בשם “מאור הגולה”, כי האיר בתורתו את עיני עמו. מרבנו גרשום נשארו לנו התקנות, שלא ישאו יהודי אירופא יותר מאשה אחת בימי חייה, שלא יגרש האיש את האשה שלא ברצונה ושלא יקרא איש במכתב זר בלי רשות ועוד, וכל העובר עליהן יוחרם. בימיו חדלו יהודי אשכנז לפנות אל ישיבות בבל בשאלותיהם, כי רבנו גרשום היה גדול כגאון. בימיו יצאה פקודה מאת הינריך השני, קיסר אשכנז, לגרש את היהודים ממגנצא והתחלו לרדוף אותם מאוד. הרבה יהודים מתו על קידוש השם ורבים הוכרחו להמיר את דתם, ביניהם גם בנו של רבנו גרשום. אך העשיר וגדול בתורה, רבי שמעון ממגנצא הצליח בכופר רב לבטל את הגזרה בעוד שנה והמומרים שבו לאמונת היהדות. רבנו גרשום מת ד' תת"ל, 1070.

תקופת “תור הזהב” ליהודי ספרד.

אחרי שהערבים כבשו את ספרד, התחילה תקופה חדשה לטובה ליהודי ספרד, ביחוד בימי הכליף עבדול רחמן השלישי ובנו אל־חכים (במאה ה־י') שאהב את החכמה והמדע ובעת אשר שמש ההצלחה פנתה לערוב ליהודים בארצות המזרח, החלה לזרוח בארצות המערב.

רב חסדאי אבן שפורט

היה היהודי הראשון אשר עלה לגדולה בספרד בימי שלטון הכליפים ושפעל הרבה לטובת עמו ותורתו. הוא היה רופא הכליף עבדול רחמן ויועצו הנאמן, חכם ומדינאי גדול שהצליח לסדר הסכם בין הכליף ובין קיסר ביצנץ ולפשר בין הכליף ובין מלכי הנוצרים.

רב חסדאי תמך ביד רחבה בישיבות ובסופרים, ביחוד במדקדקים רבי מנחם בן סרוק ורבי דונש בן לברט, ונפוצה התורה והדעת בספרד. עזר לזה הרבה החכם הבבלי הגדול, רבי משה בן חנוך, שפדוהו היהודים בספרד משביה ושיסד אחרי כן ישיבה גדולה בקורדובה, אשר אליה נהרו תלמידים רבים וגם הקהילות היו פונות שמה בשאלותיהן במקום סורא ופומבדיתא אשר בבבל. באותו זמן חי המדקדק העברי הגדול, רבי יהודה אבן חיוג.

חסדאי כתב מכתב ליוסף, מלך הכוזרים ומתשובתו יודעים אנו את פרטי דברי ימי המדינה היהודית הזאת. רב חסדאי מת בשנת 970 לספה"נ.

רבי שמואל הנגיד ודורו.

רבי שמואל אבן נגדילה היה חנוני בעיר מלגה אשר בגרנדה וחכם ומלומד גדול. חכמתו נודעה למשנה הכליף, וימנהו אליו ליועץ ולמזכיר (1027). לפני מותו יעץ המשנה את הכליף חבוס לבחור ברבי שמואל למשנה. המלך עשה כדבריו ויהי רבי שמואל לראש שריו וכל עניני המלוכה והצבא היו תחת ידו. ובאמנותו, בישרו ובחכמתו רכש לו אהבת היהודים והערבים יחדיו.

רבי שמואל תמך בכספו באחיו היהודים, בחכמים ומשוררים, ולמרות מצבו הרם במדינה, עסק גם הוא בתורה ויכתוב ספרים בהלכה, בדקדוק ובשיר. בספרו “מבוא התלמוד” בא להורות בשטה מסודרה את דרכי התלמוד.

דורו נקרא בפי סופרי קורותינו בשם “תור הזהב” ליהודי ספרד. תקופה זו ארכה כמאתים וחמשים שנה. בה יצרו חכמי היהודים ביחד עם חכמי הערבים את השכלת הערבים, שהיתה במדה ידועה ליסוד לתרבות כל האנושות.

בתקופה זו היו קיימים עוד חכמים ומשוררים גדולים בין יהודי ספרד, כגון רבי שמואל אבן־גבירול, אבי משוררי ישראל בספרד, שהרים את שירת עבר למעלה רמה מאד. הוא חבר פיוטים ותפלות נשגבות, כמו “כתר מלכות”, שקוראים אותה בליל הכפורים וספר פילוסופי ידוע “מקור חיים” בשפת ערב, אך הוא סבל מחסור ועוני כמעט כל ימי חייו. רבי יונה אבן־גנאח היה מדקדק גדול והראשון בין חוקרי כתבי הקודש. רבי בחיי הדין אבן־פקודה, בספרו המפורסם והנערץ על העם “חובת הלבבות” בשפת ערב מלמד את האדם לדעת מה הוא יושר וצדק, ענוה, טוהר אהבת אלהים ואדם ועוד מדות נעלות.

רבי יוסף הנגיד, בנו של שמואל הנגיד, היה למשנה לכליף בדיס, אחרי מות אביו (1055). גם הוא היה גדול בתורה, בחכמה ובנדיבות, אך לא ידע לנהל את המשרה בזהירות כרבי שמואל, אביו. הוא לא ידע להתהלך באהבה וחן עם הפקידים כאביו וגם נתן לבני עמו את כל המשרות הגבוהות במלוכה ובזה הגדיל מאד את קנאת הערבים, עד כי עלה בידם להשניאו בעיני המלך והעם ע"י עלילות שונות. יום אחד התנפל ההמון על ארמונו ויהרגוהו ועמו גם יהודים רבים ויהרסו את בתיהם.

רבי יהודה הלוי

(נולד בטולדו בש' 1085) היה רופא מהולל, חכם ובקי בתלמוד, אך בעיקר היה משורר נשגב. בשיריו משתקפת אהבתו הרבה לעמו, תורתו וארצו הקדושה. בספרו הפילוסופי “הכוזרי” הציג את הוכוח שהיה בין הנוצרי, המוחמדי ובין היהודי לפני בולן, מלך הכוזרים, אשר התיהד, כי תורת היהודים מלמדת את האדם ללכת בדרך הטובה לגוף ולנפש. באהבתו הרבה לציון עלה לעת זקנתו לארץ ישראל, למרות סכנות הנסיעה בזמן ההוא, נשק את עפרה ושר את שירו הנפלא: “ציון! הלא תשאלי לשלום אסיריך…” אותה שעה – מספרת אגדה – עבר רוכב ערבי שדקרהו והמיתהו.

בתקופה ההיא חיו עוד המשוררים: רבי משה אבן עזרא, קובץ שיריו נקרא בשם “תרשיש”, רבי אברהם אבן עזרא שלשונו מלאה חדודים ושכתב גם באור נפלא לכתבי הקודש, אך היה עני ונע ונד כמעט כל ימי חייו; והמשורר האחרון ביניהם היה רבי יהודה אלחריזי, בסוף המאה ה־יב', שכתב ספר יקר ממסעותיו בשם “תחכמוני”, ואחריו חדלו המשוררים בספרד בגלל צוק העתים.

 

הרי“ף ורש”י.    🔗

היו גם חכמים, שעסקו בעיקר בתלמוד, כגון רבי יצחק אלפסי ממדינת פס (הרי"ף). בגלל מהומות המלחמות ברח משם לקורדובה בספרד, ששם נהיה לראש הרבנים והרבה תלמידים נהרו אליו. בספרו “הלכות אלפסי” קנה לו שם גדול ונחשב עד היום כאחד משלשה עמודי ההוראה (הרי“ף, הרמב”ם והרא"ש). מת בש' 1103 לספה"נ.

רבי שלמה יצחקי,

או בן יצחק, או רש“י (1105־1040) היה ראש בית המדרש בטריוש בצרפת. רש”י נודע לשם ולתהלה ביחוד ע"י פרושו הקצר והנפלא למקרא ולתלמוד שהיה לעינים לכל הדורות הבאים. אחת מבנותיו, מרים, ידעה את התלמוד כאחד הרבנים הגדולים.

רבי נתן

ברומא כנס בספרו “ערוך” את כל המלים הקשות הנמצאות בתלמוד והמדרשים והוא מבאר את מקורן, מאיזו שפה הן לקוחות ומתרגם אותן לשפת עבר.

הרמב"ם.

רבי משה בן מימון, או הרמב“ם נולד בעיר קורדובה בספרד (ר' תתצ"ה, 1135). מפני האלמוהדים האכזרים ברח עם הרבה יהודים למרוקו. אך גם פה הכריחו הערבים את היהודים לקבל את דת מוחמד וגם הוא הוכרח לקבלה למראית עין. בספרו “אגדת השמד” הגן על אחיו האנוסים, כי כלל הוא “אנוס רחמנא פטריה”, ה' סולח לאנוס, בפרט שהמוחמדים אינם כופים את היהודים לעשות איזו עברה, כמו הנוצרים, רק להוציא מהפה, כי מודים שמוחמד הוא נביא, אף שהם בעצמם יודעים שאינם מאמינים בזה ולכן יודה ואל יהרג, אך ישתדל בכל כוחו לעזוב את הארץ ההיא ולבוא למקום שיוכל להחזיק בדתו. גם רבי משה בן מימון ומשפחתו עזבו את מרוקו, בקרו בארץ ישראל והתישבו במצרים, בעיר קירו הישנה. פה התעסק ברפואה, היה רופא מהולל, רופאו ויועצו של סלדין, מלך מצרים ובמשרתו זו הגבוהה עזר הרבה לאחיו היהודים וביחוד ליהודי תימן וב־”אגרת תימן" עודדם להחזיק בדתם, למרות הנסיונות הקשים. הרמב"ם היה גם “נגיד” – נשיא יהודי מצרים.

ספריו החשובים ביותר הם: “משנה התורה”, או “היד החזקה” שבו כתב ורכז את כל הלכות התורה והתלמוד בקצור ובסדר נפלא, והספר הפילוסופי “מורה נבוכים” בשפת ערב. בו הראה, כי הפילוסופיה איננה מתנגדת לתורה, ומצוות התורה מלמדות את בני ישראל ללכת בדרך טובה לגוף ולנפש. הוא כתב גם פרוש למשנה שצרפו אותו לתלמוד.

היסוד בחקירתו היה, כי כל דבר שאמיתותו מוכחת ע"י ראיות ברורות שאין בהן דופי ואי־אפשר לאדם להרהר אחריהן, אין חוששים למחבר, בין שהוא נביא ובין שהוא עובד אלילים.

הרמב"ם היה מלומד, חכם, ענו, צדיק וישר למופת ומכל הארצות היו פונים אליו חכמי ישראל בשאלותיהם. עליו אמרו: “ממשה (רבנו, בן עמרם) עד משה (בן מימון) לא קם כמשה”.

אך היו גם כאלה שקנאו בגדלותו, כמו רב שמואל בן עלי, גאון בגדד והשתדלו להקטין את כבודו ופרסמו עליו שהוא כופר. ופרצו מריבות רבות מסביב הרמב"ם בחייו ועוד יותר אחרי מותו, אך מתנגדיו לא הצליחו.

הרמב"ם מת כבן שבעים והספידוהו היהודים והערבים. את עצמותיו הובילו לארץ ישראל וקברון סמוך לעיר טבריא.

 

מסעי הצלב.    🔗

המאות ה־יא’–טו' היו התקופה הקשה והאכזריה ביותר ליהודים, תושבי ארצות הנוצרים. דברי ימי ישראל מתקופה זו כתובים בדם ואש, שאפילו הסטוריונים לא־יהודים מכנים אותה “תקופת הדראון לתולדות האנושות”.

במאה ה־יא' רדפו המוחמדים מאד את הנוצרים בירושלים ובגלל זה וביחוד לתעמולת הנזיר פטר מאמיין בצרפת, החליטו בסוף המאה הזאת מנהיגי אירופא הנוצריים, לגאול מהמוחמדים את ירושלים ואת קבר משיחם. התאספו מאות אלפי איש, ברובם מדלת העם, מהאספסוף וישימו צלב אדום על בגדיהם ויסעו (1095). בעברם דרך הערים שבהן גרים יהודים, היו משננים להם כהנים קנאים, כי כל אשר יהרוג את היהודים, שונאי הנצרות באירופא, או יאלצם להמיר את דתם, יהיה בן עולם הבא.

אז הכניסו את היהודים בכח אל בית תפלה נוצרי והציעו לפניהם: או להמיר את דתם, או למות. רוב היהודים בחרו במות. אז ערכו להם הרשעים טבח נורא, כמוהו לא נשמע עד הימים ההם באירופא. קהילות־ישראל שלמות נהרגו על קדוש השם ורכושם היה לבז.

היהודים התחננו למושלים ולבישופים, כי יגינו עליהם, אך רובם שחקו לאידם, או מסרו את הנרדפים בערמה בידי הרוצחים. כשהיו רואים היהודים, כי אין מנוס מפני האויב הנורא, היו קמים ושוחטים איש את בניו ובנותיו וחתן את כלתו ובבוא הרוצחים והשודדים העירה, לא היו מוצאים לפניהם בלתי אם פגרי אדם…

בעיר ורמיזא נסו היהודים לעמוד על נפשם ולצאת בחרב שלופה לקראת האויב, אבל גבורי היהודים היו מתי מספר ולא עצרו כח לעמוד בפני האויב הרב והעצום, ויפלו כולם לפי חרב בקריאת “שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד!” על שפתם. רבים מיהודי ורמיזא התחבאו בבית הבישוף אוליברנד, אך בבוא הצר, הציע לפניהם, כי יקבלו עליהם את הדת הנוצרית. היהודים בקשו לתת להם זמן ימים אחדים, ויהי כתום הזמן המיועד ובבוא הבישוף שמה, מצא את כולם מתים…

יושבי הערים: אשפירא, ורמישא, מגנצא, קולוניה ועוד הועלו על במת המטבח. והקדושים האלה קדשו את שם ה'. האבות היו שוחטים בידיהם את בניהם כשהם מברכים “על השחיטה” והבנים, לפני מותם, עונים: “אמן”. בתולות עדינות היו קושרות אבנים על צואריהן ומתנפלות המימה, לבלי נפול בידי נוסעי הצלב. רק מעטים מהיהודים המירו את דתם למראית עין, בתקוה לשוב לדת אבותם כאשר יוטב מצבם. ביחוד סבלו יהודי אשכנז ובפרט בערים שעל יד הנהר רהין. קיסר אשכנז, הנסיכים והבישופים המעטים הטובים היו חדלי אונים להציל את האומללים. נוסעי הצלב חדרו עד ריגינשבורג ופרג וצרות נוראות ואיומות הביאו ליהודים בעקבותיהם. באותם הימים עזבו יהודי ביהם את ארצם בגלל תגרת ידם של נוסעי הצלב ונמלטו להונגריה ופולניה בערום ובחוסר כל, כי מושלי ביהם אסרו עליהם לקחת אתם מחוט ועד שרוך נעל מרכושם והעשוקים בחרו בעני, מאשר להתנצר אפילו רק למראית עין.

יהודי ירושלים סבלו נוראות כאשר האביר גוטפריד מבוליון לכד את ירושלים. אך אחרי כן גברו המוחמדים והשמידו את חיל הנוצרים. וינס האביר מירושלים בחרפה וממאתים אלף איש, שעמדו תחת דגלו, לא נשאר בלתי אם מתי מעט. אז הרגישו עמי אירופא את נקמת ה' בנוצרים, על שפכם דם יהודים נקיים. רבי שלמה יצחקי – רש"י נשא קינה מרה על הצרות הנוראות ההן, אשר קרו את עמו בימי זקנתו.

מסעות הצלב נערכו פעמים רבות במשך מאה שנה ויותר (1220–1095) ובכולם נהרגו יהודים לאלפים ורבבות. אך גם בימים החשוכים ההם עוד נמצאו גם בין הגוים אנשים צדיקים וישרים, אשר רחמו על בני ישאל הנרדפים והעשוקים ויגינו עליהם בפני אויביהם, לא במחיר, אלא מתוך מדת החסד והרחמים, כמו סטיפן מלך אנגליה וקלמן מלך הונגריה והכהן הישר ברנהרד והצילו נפשות רבות ממות. ביחוד במסעות הצלב האחרונים מסרו בישופים ונסיכים טובי לב אחדים בידי היהודים מבצרים חזקים, שבהם התבצרו ולחמו כגבורים בצורריהם. ביחוד בצרפת לחמו היהודים כאריות ורבים משונאיהם נפלו לפי חרבם. במלחמה ההיא נפל בעל התוספות, רבנו פטר, תלמיד רשב"ם וגם רבנו תם כמעט הומת לולא הצילהו אביר אחד ממות.

בכדי להגן על היהודים, כנה אותם קיסר אשכנז בשם “עבדי הקיסר” זאת אומרת שכל הנוגע בהם, כאלו נוגע ברכוש הקיסר, אבל זה הועיל מעט והיהודים נעשו למקור, למלאות ממנו תמיד את אוצר הקיסר, כשהיה זקוק לכסף. או שהיה לוקח את רכושם, או מכרם, או מסרם במשכנתא, מלבד המסים השונים והכבדים שהיה עליהם לשלם.

בספרד הנוצרית היה מצב היהודים בזמן ההוא אמנם טוב, אך באה עליהם צרה אחרת. האלמוהדים הכובשים אלצום לקבל עליהם את דת מוחמד והרבה יהודים נהרגו, רכושם ובתי כנסת יפים נשרפו ורוב היהודים עזבו את הארץ.

 

התוספות ובעלי התוספות.    🔗

למרות הצרות הנוראות של מסעי הצלב לא פסקו יהודי אירופא מלעסוק בלמוד התורה והתלמוד. ביחוד המשיכו תלמידי רש“י בצרפת לעבוד את עבודת מורם הגדול בבאור התלמוד. באוריהם שהוסיפו על דברי רש”י נקראו “תוספות” והם “בעלי התוספות”. החשובים ביניהם היו חתני רש“י: רבי מאיר בן שמואל ורבי יהודה בן נתן (ריב"ן) ונכדי רש”י, רבי שמואל בן מאיר (רשב"ם), שכתב גם ביאור נפלא לתורת משה, רבי יצחק בן מאיר (ריב"ם) ורבי יעקב מרומבורג, או “רבנו תם”, שנקרא כן על צדקתו ותום דרכיו. הוא תקן לבל יסחרו היהודים בחפצי בתי תפלת הנוצרים ושישפטו ביניהם רק לפני בית דין של רבנים ועוד תקנות מועילות, ורבי יצחק (ר"י), שסדר בקובץ אחד את התוספות בשם “תוספות ישנות”.

העלילות על היהודים.

צוררי ישראל לא נחו, הוציאו עלילות ודבות שונות ונוראות על היהודים, כדי לרדפם, להרגם ולשודדם.

עלילת הדם.

מעיר בליוא אשר בצרפת יצאה בש' 1171 לספה"נ העלילה הנוראה, כי היהודים זקוקים לדם נוצרים לחג הפסח ועל סמך עדות שקר העלו שם יותר מחמשים יהודים על המוקד. עלילה זו בדו מלפנים עובדי האלילים על הנוצרים וכשאמונת הנוצרים היתה לדת מושלת באירופא, שמו הנוצרים את העלילה הזאת על היהודים. ועלילה זו התפשטה, מהרה על כל אירופא וגם על אסיה הקטנה ולא שמו אותם הצוררים לב, שאפילו דם בהמה ועוף אסור בהנאה על אדם מישראל, שכן הרי כתוב בפרוש בתורה “על הארץ תשפכנו כמים”, ועד היום לא חדלה לגמרי. על סמך העלילה הזאת הרגו ושרפו בזמנים ובמקומות שונים יהודים לרבבות ורדפו ושדדו יהודים לאין מספר.

עלילת קריאת המונגולים.

בסוף המאה ה־יב' עלו המונגולים כשוא על אירופא וצוררי ישראל הוציאו את דבתם רעה, כי היהודים קראו למונגולים לקחת נקם מהנוצרים ועד מהרה קם האספסוף והרגו הרבה יהודים.

עלילת התעללות בעוגה הקדושה.

ב־1238 יצא הקול, כי היהודים היושבים בעיר הקטנה ריטינגן באשכנז, גנבו “עוגה קדושה” מבית תפלת הנוצרים, דקרו בה בסכינים עד שיצאו מתוכה נטפי דם והתעללו בה. על סמך עלילה זו החריבו במשך חצי שנה באשכנז, בצרפת ובאוסטריה יותר מ־140 קהילות־ישראל ויהרגו יותר ממאה אלף יהודים.

ועוד עלילות מתועבות שונות העלילו על היהודים.

 

מצב היהודים בצרפת ובאנגליה.    🔗

בצרפת הורע מצב היהודים ביחוד בימי המלך פיליפ אוגוסט, בסוף המאה ה־יב‘. כדי להשיג כסף למלחמותיו עם הפאודלים, שם את כל היהודים בבית הסוהר ולא הוציאם לחפשי, עד שנתנו לו פדיון נפשם חמשה עשר אלף מרק כסף. אחרי חדשים אחדים צוה המלך לקרא לשמיטה לכל החובות, אשר הנוצרים היו חייבים ליהודים, רק יביאו חמשיתם אל אוצר המלך. ואחרי זמן קצר – בש’ 1181 גרש את כל היהודים מצרפת ואת אחוזותיהם ובתיהם לקח לאוצר המלך ובתי תפלתם הפך לבתי תפלה לקתולים. לפיו היהודים הם מלוי ברבית ושוחטי ילדי הנוצרים.

אך בראות פיליפ אוגוסט, כי באין יהודים, ידל אוצרו, קרא להם ב־1198 לשוב לארצו. וגם הברונים, מושלי הארץ, אשר התרוששו גם הם, השתדלו להשיב יהודים באחוזותיהם. ברם לא כאדם הוקר אז היהודי, אלא ככבשה תמימה, אשר תתן לגוז את צמרה ולשתות את חלבה, ולא תפצה פה…

בימים ההם חבר רבי יהודה החסיד מפריס את “ספר החסידים” להורות מוסר לעמו בהתנהגותו עם הנכרים.

גם יהודי אנגליה סבלו צרות נוראות בימים ההם, ביחוד בימי מסעי הצלב השלישי ובימי המלך ריכרד “לב האריה”.

הנזיר רוברט רצה להשתלם בשפה העברית ובתורת היהדות במקורה, בכדי להתוכח עם היהודים ולהדיחם מעל דתם ולסוף נוכח הוא בעצמו בצדקתה של היהדות, עזב את גדולתו ושלותו ובחר להתענות עם הנרדפים והמעונים, מאשר להתחבר עם הרודפים והמענים. הכהנים הקתולים רגזו מאד והוסיפו להתנקם ביהודים. מקרים כאלה היו גם בארצות אחרות.

בעיר יורק שם האספסוף מצור על היהודים, ובראות היהודים, כי אין להם מנוס, אספו את כל חמדותיהם אל מקום אחד וישרפום באש ואחרי כן טבחו איש את אחיו למען לא יתעללו בהם הנוצרים.

הטילו על היהודים מסים כבדים והרבה פעמים אסרו אותם על לא כלום ולא הוציאום לחפשי עד שמסרו את כל רכושם בתור כופר. הרדיפות נמשכו עד שנת 1290 לספה"נ ואז גורשו היהודים כליל מאנגליה.

בתוקף היסורים האיומים שנתרגשו על היהודים באירופא התנדבו שלש מאות רבנים לעלות לארץ הקדושה, להשתטח על קברי האבות ולבקש מה', כי ירחם על עמו. השולטן הערבי קבל את הרבנים בסבר פנים יפות.

היהודים בצרפת הדרומית ובספרד הנוצרית.

בזמן שהערבים צררו את בני ישראל בספרד הערבית ונוסעי הצלב ברוב ארצות אירופא, מצאו להם היהודים מקום מנוחה בצרפת הדרומית, בפרובנסיה ובספרד הנוצרית שמושליהן הושפעו ע"י חכמי הערבים ולא סרו כל כך לפקודות האפיפיור. היהודים התעסקו בעבודת האדמה ובמסחר ועשו חיל בחכמה ובעושר וגם עלו מהם לגדולה בחצרות המלכים. ביחוד נודעו לשם ר' יוסף בן ששון שהוכתר גם בתואר “נסיך”; משפחת השר רבי שמואל אבן חסדאי הלוי; הנוסע המהולל רבי בנימין מטודילה במאה ה־יב' שרשם בספרו על חיי ישראל בכל הארצות אשר בא אליהן; משפחת אבן־תבון ומשפחת קמחי, שיצאו מהם חכמים, סופרים ומדקדקים. בבתי מדרש החכמה הגדולים בנרבונה, לונל ומונפליר היו חכמי ישראל מטיפים לקח לתלמידים מבני הנוצרים והיהודים.

היהודים בהונגריה.

על אדמת הונגריה התישבו יהודים עוד בימי הרומאים, לפני בוא ההונגרים. גם עם ההונגרים באו הרבה יהודים, ביחוד מבין הכוזרים, שחיו אתם בידידות עוד בארץ מולדתם הישנה. הקהילות היהודיות הראשונות נוסדו בבודה, אסטרגום, קומרוס ועוד. היהודים התעסקו בעבודת האדמה ובמלאכות שונות וחיו בשלוה ובידידות עם ההונגרים. ליהודים היה גם בית דין מיוחד.

החוקים הראשונים נגד היהודים התחילו ב־1092 בועידת סבולצ' כתוצאה מהז’ינטים, מהאספות של העולם הקתולי והורע מצבם בימי נוסעי הצלב. הוטב מצב היהודים בימי המלך בילא הרביעי, אחרי שוט התתרים. אז קבלו היהודים גם משרות ממשלתיות חשובות וגם הזכות לטבוע מטבעות בשביל הממשלה ועליהן נטבעו גם אותיות עבריות. אך אחרי כן הורע שוב מצבם על ידי תעמולת הכהנים הנוצרים והמלך לודויג הגדול גרש בשנת 1360 את היהודים מהונגריה.

היהודים באיטליה, ביצנץ ובארץ ישראל.

בארצות איטליה וסיציליה היה מצב היהודים טוב במאות הראשונות של האלף השני לספה"נ. בבית המדרש לרפואה בסלירנה היו גם מורים יהודים והיו מרצים גם בעברית. גם לאפיפיור אלכסנדר השלישי (1110–1089) היה יהודי לשר אוצרותיו.

בקונסטנטינופל היתה אז אמנם קהילה יהודית חשובה, אך מצבה היה רע כמו בכל ארצות יון־ביצנץ. היונים האכזרים לא חדלו מרדפם ומלחוץ אותם.

באסיה הקטנה היה מספר היהודים באותו זמן מעט מאד ובירושלים ישבו רק כשלש מאות נפש.

 

היהודים בבבל – עיראק.    🔗

בבבל חיו היהודים בימים ההם בבטחה ובכבוד. ביחוד חיו הרבה יהודים בבגדד, ששם היה להם שוב ריש גלותא ושלטונו נתפשט על כל היהודים שבארצות הערביות. ישיבה גדולה היתה להם בבגדד בהנהגת “גאון”, אך ערי סורא, נהרדעא ופומבדיתא הקודמות כאלו נמחו מהארץ.

כששמעו יהודי בבל את כל התלאות, אשר מצאו את אחיהם בארצות אירופא ע"י נוסעי הצלב, התאבלו מאד וגברה תשוקתם לגאולה. והנה הופיע איש אחד, גדול בתורה ובחכמה דוד אל־ראי והוציא קול־קורא לכל יהודי אסיה לאמור: “אלהי ישראל שלחני להוציא את עמו מתחת סבלות המוחמדים, להלחם בכל ממלכות הגויים, להביא את היהודים לארצם הקדושה ולבנות את ירושלים”. יהודים רבים האמינו בו ובאו אליו לעיר עמדיא ליום הנועד וחרבות וחניתות מתחת בגדיהם. אך מושל העיר שחד את חותן אל־ראי ויהרגו בשנתו. על דוד אל־ראי נשארו כמה אגדות יפות.

בגלילות כורסן, בגבול בוכרה, חיו יהודים רבים בחופש גמור תחת מושליהם הם והתיחסו אל עשר השבטים.

גם בחיוה, בסמרקנד חיו עשרות אלפי יהודים בחרות, בנו להם מבצרים וילחמו עם שכניהם האויבים כגבורים.

בערב התישבו שוב יהודים אחרי הגרשם משם לפנים. בתימן היתה קהילה גדולה ואת מושלם, חנן יחסו לבית דוד מלך ישראל.

 

ממשלת רומא הקתולית.    🔗

כמו רומא האלילית, נסתה גם רומא הקתולית להכניע את כל יושבי תבל תחת שלטונה ושכל המלכים והנסיכים יכנעו להאפיפיור – ראש כנסת הקתולים המתגורר ברומא.

האפיפיור אינוצנטי השלישי (במאה ה־יג') השתדל להגדיל את כבוד אמונתו ולהביא בבריתה את כל עמי התבל וביחד עם זה לרדוף ולהשפיל את היהודים. בימיו עלתה ממשלת רומא הקתולית למרום עוזה. עוזריו הנאמנים היו הכהנים, הנזירים ונוסעי הצלב, שהשתדלו בכל כחם לשעבד את רוח בני האדם לתורת הכנסיה הקתולית, עד כי גם מלכים אדירים לא יכלו להתנגד לו.

רק יושבי צרפת הדרומית, פרובנסיה, שהושפעו ע"י רוח חכמת הערבים, לא אבו עוד להכנע. הדבר חרה מאד לאפיפיור אינוצנטי והוא שלח חיל צבאות נוסעי הצלב להלחם בכופרים. הללו עלו כשואה על הארץ והחריבו ערים רבות. ביחוד הרגו בלי חמלה את היהודים, גזלו את ילדיהם וטבלום בחזקה. כעשרים שנה ארכה מלחמה זו, עד אשר נחרבה פרובנסיה הברוכה ובתי החכמה, ומבני ישראל נאבד המקלט האחרון, אשר היה.

 

האינקויזיציה.    🔗

בכדי להשמיד את הכופרים, המציא האפיפיור אינוצנטי השלישי את בית משפט הכהנים, הוא האינקוויזיציה (1216), לתור אחרי הכופרים, לתפשם ולענותם בסתר, למען יתודו על עונם ולהמיתם, או לענשם. בעבודה זו טפלו ביחוד הנזירים הפרנציסקנים והדומניקנים וכל מי אשר נחשד בכפירה, נלכד פתאום בסתר, הובא לפני שופטי האינקויזיציה ושם ענו את הנחשד בכל מיני ענויים קשים, למען יתודה על עונו ויגלה מי המה חבריו, תמימי הדעה אתו. והמעונה, כאשר קצה נפשו בחייו, התודה גם על חטאתיו, אשר לא חטא ויעד עדות שקר בחבריו למען ימהרו מעניו להמיתו ויחדלו מענותו. כל הקורא את ספורי הענויים ההם מעל הספר, תסמרנה שערות ראשו ופלצות תאחזהו. שופטי און אלה היו גרועים הרבה מחיות טרף, כי בחכמתם להרע, המציאו כלי־ענויים נפלאים להאריך את צער המעונים ולהגדיל את יסוריהם עד אין חקר, ושופטי און אלה עמדו מאות בשנים בראש הנהגת אירופה המערבית, השפילו את רוח בני האדם והחדירו לתוכם דלות, בערות, אמונת־הבל ושנאה לעם ישראל.

גזרת אות הקלון.

עפ"י פקודת האפיפיור אינוצנטי חקקה כנסת הכהנים הקתולים בש' 1215, כי כל איש ואשה מזרע היהודים, מבן שתים עשרה שנה ומעלה ישא אות קלון: מטלית צהובה, או אדומה, תפורה על המצנפת, או על הבגד העליון, למען יוכרו, כי יהודים הם. הגזרה הזאת שמה את ישראל לחרפה ולשנינה וכאשר פגשו הקתולים הקנאים, או הנערים השובבים את היהודי בחוץ ואות הקלון עליו, לא אחרו מירוק בפניו ויחרפוהו ויבזוהו וידו בו אבן. ועוד גזרות שונות חקקו ללחוץ את היהודים בכל תוקף ולקחת מעשר מנכסיהם לאוצר הכהונה הקתולית.

הריב על דבר ספרי הרמב"ם בין שונאי הפילוסופיה ואוהביה.

הגזרות, הרדיפות הרבות וסכנת המות התמידית השפיעו על רבים מבני ישראל, כי כמעט התיאשו מחיי העולם הזה, מאסו בה ובחכמת הפילוסופיה, ביחוד כשראו, כי אחדים מהמתפלספים המירו את דתם, בגדו בעמם ולפעמים גם נהפכו לצוררים, – וכוונו את כל מעשיהם בעיקר לחיי העולם הבא, להטיב את מעשיהם, להרבות בתורה, בתפלה ובזהירות במצוות למען השיב חרון אף ה' מעמם. ולפי רוח הקנאות שבזמן ההוא החלו גם הם לרדוף את חכמת וספרי הפילוסופיה וביניהם ביחוד את ספרי הרמב“ם, שהתעסקו בהם אז רבים ושחשבום לסכנה ליהדות ולתורתה, עד כי הקנאים האלה עם רבי מאיר אבולפיה, רבי שלמה בן אדרת (הרשב"א) ורבי אשר בן יחיאל (הרא"ש) בראש החרימו את כל אלה הלומדים בספרי הרמב”ם. לעומת זה החרימו מוקירי הרמב“ם, עם רבי יוסף ענקין, רבי דוד, נשיא הגולה במסול ורבי דוד קמחי בראש את הקנאים המחרימים, וגדל הריב. הרמב”ן השתדל לפשר ביניהם, אך לא הצליח וכשאספת הכהנים הנוצרים אסרה כמה ספרים, שחשבה אותם נגד הדת, – עשו שונאי הרמב“ם מעשי נתעב, הלשינו לפני האפיפיור גריגואר התשיעי, שגם בספרי הרמב”ם ישנם דברים נגד האמונה, והאפיפיור צוה לחפש בבתי היהודים אחרי ספרי הרמב"ם ושרפום בפריס לעיני כל העם (ד' תתקצ"ג, 1233). העול הזה הרעיש את לבות כל האנשים הישרים מבני ישראל ונבדלו מרבי שלמה גם אוהביו ונשתתק הריב.

הקבלה.

בעת ההיא התפתחה בספרותנו תורה חדשה – הקבלה, אשר שמה לה למטרה לדעת מה הוא ה' ומה יחסו אל העולם בכלל ואל בני ישראל בפרט. בפחדם פן יעלו בזה חמת ה' על נסותם לגלות את סודותיו, דברו בסודות וברמזים ולכן דברי הקבלה הם סודות ונסתרות הנוסדים על האמונה ולא על השכל.

עוד בימי קדם היו בעלי דמיון, ביחוד מבני מפלגת האיסיים שהיו עוסקים בתורת הסוד ומתקינים קמיעות ולחישות לרפא על ידן את החולים ולעשות נסים ונפלאות בשמות המלאכים. החכמה הזאת נקראה “קבלה” ואלה שעסקו בה נקראו “מקובלים”, “יודעי חן” (חכמה נסתרה), “בעלי קבלה” או “בעלי סוד”. מפיצי התורה הזו היו בעיקר רבי יצחק סגי־נהור בספרד בסוף המאה ה־יב' ותלמידיו רבי עזריאל ורבי עזרא שכתבו את הספר “הבהיר” ומשכו אחריהם גם אחרים וביניהם גם את הרמב“ן. הנרדפים מצאו בקבלה, ברגעי יאוש, כוס תנחומים ותקוה לעתיד יותר מוצלח ב”עולם שכולו טוב“. מבעלי דמיון אלה התאמרו אחדים גם אברהם אבולפיה בסיציליה וגם אחד מתלמידיו, אך הרבנים, עם הרשב”א בראש, החרימום.

 

שרפת התלמוד.    🔗

המומר ניקולי דונין הלשין לפני האפיפיור גריגור, כי בתלמוד יש חרפות נגד דת הנוצרים. אז צוה לודויג הקדוש, מלך צרפת לרבי יחיאל מפריס ולחבריו להתוכח עם דונין ולהוכיח צדקת התלמוד. הם אמנם הצדיקו את התלמוד, אך דבריהם לא הועילו נגד השתדלות הכהנים הנוצרים ובמצות המלך נאספו בארצו כל ספרי התלמוד, עשרים וארבע עגלות טעונות ספרים, כתבי יד וישרפום בפריס, ברחוב העיר (ה' ב' 1243) ויהי אבל כבד ליהודים.

וכוח הרמב"ן

עם המומר פבלו. להפצרת הכהנים צוה אלפונסו העשירי, מלך קסטיליה את הרמב“ן להתוכח עם המומר פבלו כריסטיאנו ובדברים נכוחים הוכיח הרמב”ן את צדקת אמונתו והמלך גם נתן לו מתנות. את דברי הוכוח כתב הרמב“ן בספרו “מלחמת חובה” למען ידעו היהודים על פיה מה להשיב לצורריהם. אך בשל רדיפת הכהנים הנוצרים נאלץ הרמב”ן להמלט לארץ ישראל. בבואו שמה, מצא את ארץ ישראל וביחוד את ירושלים חרבה, אחרי עלות עליה המונגולים ובהשתדלותו הצליח לכונן בה ישוב יהודי חדש.

דרשנים.

בימי הצרות והפגעים הרעים שבימים ההם רבו הדרשנים, שסובבו מעיר לעיר והיו מחזקים את לבו של ישראל באמונת אבותם. ביחוד הצליח בדברים היוצאים מן הלב רבי משה מקוצי, איש צדיק וחסיד. בספרו ממ"ג – ספר מצוות גדול, השתדל לחזק בעם את האמונה ב־ה', להורות את דרך התורה והמצוה ולהזהיר מאד את העם מהונאת הגוי, שלא לגרום לחלול השם.

הזהר.

אחרי מות הרמב"ן התחילה הקבלה מתפשטת עוד יותר ובסוף המאה ה־יג' הוציא רבי משה די ליאון בספרד ספר בארמית בשם “הזהר”, שלפיו כתב את הספר הזה עוד התנא רבי שמעון בן יוחאי בארץ ישראל בשנות שבתו במערה מפני חמת הרומאים ועכשיו נמצא הספר הזה. בזוהר כלולים מדרשי חכמים מיסדי התלמוד, חקירות הפילוסופיה וסודות הקבלה, גם ספורים נפלאים רבים, אשר הזהר הוא תערובת של אמונה, פילוסופיה והזיה. הספר הזה נקדש בעיני המקובלים וקוראים לו “הזהר הקדוש” ולמרות התנגדותם של רבנים רבים היתה לו השפעה עצומה על מחשבתו וכח דמיונו של חלק הגון מעם ישראל.

הרשב"א.

אחרי מות הרמב"ן נהיה תלמידו, רבי שלמה בן אדרת (הרשב"א) בברצלונה לראש רבני ישראל ואליו פנו קהילות רבות מארצות שונות בשאלותיהן.

הגזרות באשכנז.

במאות הראשונות של האלף השני לספה“נ סבלו מאד היהודים באשכנז. לא נתנו להם להתעסק באומנות ובמסחר הגון, כי אם במסחר זעיר ושפל ובהלואה ברבית וע”י זה הושפלו בעיני אחרים ובעיני עצמם ותמיד היה עליהם לשלם מסים רבים וכבדים וכשלא היה בכחם לשלם, היו מושיבם בכלא, עד שאחיהם היו משיגים כסף לפדות את השבויים. וקיסרי אשכנז החלו להציק ליהודים בחזקה, בזזו ושללו את רכושם וההמון הרג ביהודים ולא חמל גם על עוללים ויונקים. אז החליטו היהודים לעזוב את ארץ הדמים הזאת ולנסוע לארץ ישראל. אולם השלטונות אסרו על היהודים לעזוב את הארץ ובמצות הקיסר תפשו את הרב הגדול, רבי מאיר מרוטנבורג והושיבוהו בכלא. היהודים רצו לפדותו בכסף רב, אך רבי מאיר לא נתנם, שלא יתפוש הקיסר אחרי כן גם את יתר הרבנים בכדי שהיהודים יפדום בכסף רב ואחרי 5–6 שנים מת בכלא. היהודים פדו אחרי כן את עצמותיו בכסף רב כדי להעלותן לקבורה.

הרא"ש.

החכם התלמודי הגדול, רבי אשר בן יחיאל (הרא"ש) הצליח להמלט מאשכנז, מהרדיפות העצומות האלו, התישב בספרד, שם קבלוהו לרב בעיר טולידה ונהרו אליו תלמידים רבים. הוא שנא מאד את החכמות החיצוניות וביחד עם הרשב"א הכריז חרם על כל איש, אשר יעסוק בחכמה ובפילוסופיה טרם תמלאנה לו 25 שנה, מלבד חכמת הרפואה. אז קמו אוהבי החכמה והפילוסופיה והחרימו את מחרימיהם. גרוש היהודים מצרפת שם קץ לריב.

גזרת הרועים והמצורעים.

פיליפ החמישי, מלך צרפת רצה לכונן מסע צלב חדש. אז קם רועה אחד והלהיב את חבריו בנבואת שקר לצאת לעזרת הנוצרים בירושלים. כארבעים אלף איש, שנקראו “רועים”, נקבצו סביבו והתנפלו על היהודים ששבו לצרפת לקריאת המלך לודויג העשירי והשמידו בצרפת ובאשכנז יותר ממאה ועשרים קהילות ישראל והרגו יהודים לרבבות (ה‘, ף’ 1320). אך שקטה “גזרת הרועים” והנה גזרה חדשה: פקידי הממשלה גנבו את הכסף, שקבלו מקופת הממשלה לכלכלת המצורעים. לאחרונים חרה הדבר על שכרתו אוכל מפיהם ושמו רעל בבארות ומתו רבים, נוצרים ויהודים. כשתפשו את המצורעים, הצטדקו הללו והוכיחו שהיהודים המיתום. אז קמו על היהודים ושרפו והרגו בהם לאלפים ולרבבות.

המצב הרוחני של יהודי אשכנז.

ברבות הרדיפות והגזרות על היהודים באשכנז, היו מורא ופחד חלקם תמיד: מורא מפני האל הגדול והנורא, המעניש את כל ישראל, העובר גם על חטא קטן, ביסורים נוראים בעולם הזה ועוד יותר בעולם הבא. מורא מפני המזיקים והרוחות הרעות והמכשפים, שכל מגמתם רק להזיק לבני האדם. מורא מפני המלכים והנסיכים העריצים, המוצצים את דמם כעלוקות ופחד מפני ההמון, המתנפל עליהם תמיד להרסם ממעמדם ולקחת את נפשם. רק בתוך בני משפחתם ובבית התפלה היו מוצאים קצת מרגוע ומנוחה לנפשם הדויה.

במצב רוח זה נתרבו הקינות והסליחות וספרי המוסר לחזק את לבם ולשפר את מעשיהם, מחשבותיהם ומדותיהם. ובעצם הימים הרעים ההם, בעוד שהכהנים הנוצרים היו מלמדים את צאן מרעיתם לטבוח את היהודים ולבוז את רכושם, היו ראשי העם מזהירים את אחיהם היהודים על אונאת הנכרי ועל גזלותו. הפחד והמורא היו מעוררים את דמיונם לחזות מחזות שוא, ונוצרו קמיעות ולחשים, כדי להנצל מהם וקראו לזה “קבלה מעשית”.

מצב היהודים באיטליה ובצרפת.

באיטליה, לרגלי מסחרה הרב ועשרה, גברה רוח החופש ולא שלטה קנאת הדת וככה גם מצב היהודים היה יותר טוב. העם התעסק בעיקר באומנות ובמסחר, ביחוד בערי החוף. גם ברומא חיו היהודים בחופש ואזרחי רומא לא שמו לב לקנאות האפיפיור ובעלי בריתו. עשירי היהודים ישבו בהכלי חמד ותמכו בידי חכמים ומשוררים. בין חכמי איטליה בימים ההם נודעו ביחוד קלומינוס בן קלומינוס לרומית וכתב שירים ודברי חידוד, והפיטן עמנואל הרומי. אמנם גם כאן הצליחו הקנאים לפתות את האפיפיור לגרש את היהודים, אך הוא קבל את צירי היהודים, שהביאו לו עשרים אלף שקלי זהב וכל רעה לא נעשתה להם.

בצרפת,

אחרי גזרות הרועים והמצורעים, לא מצאו עוד היהודים מנוחה ונעשו לכדור־משחק בידי המושלים העריצים לגרשם ולהושיבם חליפות. ב־1306 גורשו ע"י המלך פיליפ היפה כמאה אלף יהודים מצרפת ואת רכושם לקחו לאוצרו. וצרת הגולים היתה עמוקה כתהום. גם המהומות הפנימיות היו משמשות הזדמנות ושעת־כושר להמון הפרוע להתנפל על היהודים ואחרי רדיפות רבות צוה המלך קרל הששי לגרש את כל היהודים מצרפת (ה' קנ"ד, 1394) ומאז לא נראו עקבות היהודים בארץ הזו כמעט ארבע מאות שנה.

למרות הימים הרעים מאד עוד נמצאו חכמים רבים בין יהודי צרפת לפני הגרשם. הגדול ביניהם היה רבי לוי בן גרשום (הרלב"ג), תוכן ומרפא מהולל, שהמציא את הטלסקופוס להביא בה אל הכוכבים וכתב ספר מהולל בשם “מלחמות ה'”. שמו נודע לתהלה גם בקרב הגויים. ורבי יעקב, בן הרא"ש, שכתב ספר חוקים בשם “ארבעה טורים” ונקרא מאז “בעל הטורים”.

 

היהודים בספרד.    🔗

בו בזמן שבאשכנז ובצרפת רדפו את היהודים בלי הרף, היה מצב היהודים בספרד די טוב. מספרם עלה קרוב לתשע מאות אלף. ביניהם היו שרים, פקידים ועשירים. בשבתם שלוים ושקטים בארמנותיהם, לא ראו אחריתם, כי עוד מעט ויהיו גם הם שנואים ונרדפים כיתר אחיהם ונתנו את לבם לפאר את היכליהם ולהתהדר בעדים ולהגדיל את השנאה והקנאה גם בזה בלבות שכניהם הנוצרים.

מעת אשר נפלה ממשלת הערבים בספרד, ירד שם מצב החכמה והחלה רוח קנאת הדת. ביחוד בארגוניה, שחדלו מתת שם משרה במלוכה ליהודי וגם הקציעו בשבילם שכונות מיוחדות. ובנוברה הסיתו הכהנים הקתולים את ההמון להתנפל על היהודים בקריאה “מות או טבילה!” וכאשר סרבו היהודים להמיר את דתם, נהרגו כולם ובתיהם נשרפו.

להשתדלות המומר אבנר מבורגוס, ששאף לעלות למשרה גבוהה בכנסיה הנוצרית, התחילו גם בקסטיליה לרדוף את היהודים ושמו בכלא את השר היהודי, יוסף בנבונשתי וקרוביו. הצורר גונזלו די מרטינץ שעלה לגדולה בחסדו של השר יוסף בנבונשתי, היה מהראשונים לרדוף את איש חסדו ואת היהודים וייעץ למלך לעשות גם ליהודי קסטיליה, כמו שעשו להם בצרפת, דהיינו לשלול את רכושם ולגרשם מהארץ. אך סופו היה מר, נשרף עפ"י פקודת המלך בתור מורד ומצב היהודים הוטב.

המות השחור.

בשנות 49 – 1348 עברה מגפה נוראה על ארצות אירופא, שמתו בה כעשרים וחמשה מליון אנשים, ביניהם גם יהודים, אך מעטים באופן יחסי, הואיל והיו זהירים, על פי חוקי התורה, במאכלם ובמשקם. הנוצרים קנאו בהם ובדו עליהם עלילת שוא, כי היהודים הרעילו את המים ואת האויר. תוצאתה של עלילה נתעבה זו היתה שריפת יהודים חיים לאלפים, השמדת קהילות רבות ודם היהודים נשפך כמים בכל רחבי צרפת, אשכנז, אוסטריה, שויצריה וביהם. רק בהונגריה ובפולניה לא רדפו אז את היהודים, אף כי גם שם עשתה המגפה שמות וגם בעיר רגנסבורג לא נתנו לרדפם. באשכנז הציתו את האש כת “בעלי התשובה” והרגו את היהודים לאלפים. הקיסר קרל הרביעי והאפיפיור קלימנטי הששי הרגישו אמנם, כי היהודים אינם אשמים, אך לא הועיל.

אחרי עבור שנים מעטות נוכחו גם הרוצחים, כי נשמה הארץ באין יהודים להרים את מצבה ואז החלו המושלים לקרוא שוב ליהודים להתישב בארצם וגם הבטיחום לבלי ללחצם זמן ידוע.

מצב התורה אחרי ההרג.

אחרית השמד וההרג היתה ירידת התורה ממצבה הרם. הישיבות נסגרו ורבים לא היו שיכלו לדין ולהורות חוק ומשפט. אז נתאספו שרידי הרבנים בעיר מגנצא ותקנו את התקנות הנודעות בשם תקנות שו"ם על שם הערים שפירא, וירמישא ומגנצא. החליטו לפתוח ישיבות ושמו לחוק, כי כל החפץ להיות רב, עליו להביא תעודה מרב נודע, כי ראוי הוא למשרה כזאת. התעודה הזו נקראה בשם “סמיכה” ותהי הסמיכה לחק בישראל עד היום הזה.

מצב יהודי קסיטליה.

יהודי ישבו עוד במנוחה. המלכים העריצו את כשרונות גדולי ישראל והיו בוחרים מהם ליועצים. רבי שמואל אל־לוי היה נכבד מאד בעיני המלך. והנה באה מחשבה בלב היהודים לחשוב חשבונות קץ הגלות וביאת המשיח. הרב הגדול, רבי נסים גירודני (הר"ן) צעק מרה על החשבונות הכוזבים האלה, הממיטים רק שואה ואסון על העם, השוגה בחלומות, אך לא שמעו בקולו. בהודע דבר “הקץ” לשונאי ישראל, העלילו על דון שמואל, כי חפץ הוא למרוד במלך ולכונן מלכות ישראל, ־ ותפשוהו ויומת בענויים נוראים כקדוש.

בעת ההיא היו גדולי התורה בקסטיליה רבי חסדאי קרשקש, שכתבו בספרו, כי כל נוצרי, המאלץ את היהודים לקבל עליהם את הנצרות, בוגד הוא בתורת הנוצרי. ורבי יצחק בר ששת (הריב"ש), שאסר את ההתעסקות בפילוסופיה גם למבוגרים. ורבי שלמה, שבספרו “אגרת מוסר” הרים את קולו נגד מנהגי חיי היהודים העשירים, המעמיקים את השנאה והקנאה בלב הנוצרים נגד היהודים.

בימי המלך הינריך חוקקו כמה חוקים נגד יהודי קסטיליה. וגם הם הוכרחו ללבוש את “אות הקלון” על בגדיהם וחייהם הומררו. ולפי הסתת הכהנים והנזירים השמידו בספרד כשבעים קהילות מישראל. אלפי יהודים נהרגו ואלפים אולצו לקבל עליהם את הדת הקתולית למראית עין. בפורטוגל עוד נשארו ליהודים זכויות אנושיות.

האנוסים,

או המרנים. אלפי היהודים, שהתנצרו בספרד, נשארו בסתר נאמנים ליהדות. ברם שלותם לא ארכה, נמצאו מומרים אחדים, שפלי נפש, שהלשינו עליהם לפני הממשלה, כי מקימים המה בסתר את מצוות היהודים והסבו לאנוסים וליהודים צרות רבות. ביחוד הצטיינו ברעתם המומרים פולוס ולורקי. בקסטיליה באו הנוצרים בחרב ובאש על קהילות ישראל ויאלצום להתנצר. רק בימי האפיפיור מטרין החמישי הוקל להם מעט, אחרי שראשי היהודים הביאו אליו זהב רב.

ההוסיטים.

הכהן הביהמי יואן הוס, בארץ ביהם, בראותו את נבלותם של מנהיגי האמונה הקתולית, התקומם כנגדה, ופרצה מלחמה עזה באירופא בין ההוסיטים והקתולים. היהודים סבלו משני הצדדים, קהילות ישראל גדולות נשמדו ויהודים רבים נהרגו, גורשו, או אולצו להתנצר. אך אנוסי אירופא לא נשארו באמונתם החדשה, הם ברחו לארצות אחרות ושבו אל היהדות. לרגלי הרדיפות נתמעטה דעת התורה באשכנז.

היהודים בספרד, האינקויזיציה.

מצב היהודים בכלל ומצב האנוסים בפרט הורע ביותר בספרד בימי האפיפיור ניקולי החמישי. הכהן יוהן קפיסטרנה עזר לו מאד. האכזר הנורא הזה נסע מארץ לארץ והסית את הממשלות והעם נגד היהודים. ביחוד גברו הרדיפות והרציחות נגד האנוסים והיהודים בימי המלך פרדיננד ואשתו איזבלה, ולעצת הכהן טומש טורקוימדה יסדו בספרד אינקויזיציה (ה' רל"ט, 1479).

כל אנוס, אשר נחשד, כי שומר הוא בסתר את דת היהדות, הושם בכלא, רכושו הוחרם לאוצר הממלכה והוא שורף על המוקד, שנקרא אוטו־דה־פה. לאכזריות טורקוימדה, ראש האינקויזיציה, לא היה גבול. במשך שלש עשרה שנה נשמדו בהנהגתו יותר משבעה עשר אלף אנוסים. רבים מתו מהענויים הנוראים ויתרם הועלו על המוקד בלוית מנגינות מקהלה קדושות, צלצול פעמונים וזמירת כמרים. ומלבד זה נשמדו יהודים רבים שהעליל עליהם טורקוימדה, כי מפתים הם את האנוסים לשמור את היהדות. ולטורקוימדה נמצאו תלמידים, שעוד עלו עליו באכזריותם.

אנוסים רבים נמלטו לאמריקה, אך גם שם רדפום הכמרים והכניסו גם לאמריקה את האינקויזיציה. הרבה מגדולי האנוסים הודיעו גלוי מעל במת האוטו־דה־פה, כי יהודים נאמנים היו כל ימיהם ומאושרים הם למות על קדוש השם כאבותיהם ואבות אבותיהם.

גירוש היהודים מספרד.

טורקוימדה הרשע לא הסתפק ברבבות הקרבנות שהועלו על המוקד. הוא בקש לגרש כליל את היהודים מספרד ולמרות השתדלות השר היהודי, דון יצחק אברבנאל ותומכיו, צוו המלך פרדיננד והמלכה איזבל, שבמשך ארבעה חדשים יעזבו כל בני ישראל את ספרד וכל יהודי, אשר ימצא אחרי כן בארץ, יתלה על העץ.

רע מאד היה ליהודים לעזוב את ארץ ספרד, שהתישבו בה אבותיהם עוד טרם היו בה הספרדים, אדוני הארץ עתה. לעזוב את קברות אבותיהם, את בתי תפלתם ואת בתי מדרשם. ונוסף לזה הוכרחו להשאיר את בתיהם ורכושם. כסף וזהב ואבנים יקרות נאסר עליהם להוציא מן הארץ והבתים והאחוזות הוזלו מאד. בית גדול ויפה נתן בחמור אחד וכרם – נושא פרי – בעד אמות אחדות של ארג צמר וגם במחיר כזה לא נמצאו קונים. והנזירים, גבורי הציד, היו מדברים על לב האומללים השכם ודבר, כי ימירו את דתם ואז יוטב להם בעולם הזה וגם בבא. רק מעטים מאד נפתו לדבריהם.

לפני בוא יום הפקודה השתטחו הגולים שלשה ימים ושלשה לילות על קברות אבותיהם וירוו אותם בדמעותיהם ויפתללו לאלהים וביום התשיעי לחדש אב, באותו היום שבו נחרבו הבית הראשון והשני (ה' רנ“ב לבה”ע, 1492 לספה"נ), יצאו הגולים מארץ ספרד, כשלש מאות אלף נפש ואולצו לנוע ולנוד מבלי דעת אנה. וגם דון יצחק אברבנאל, שר אוצר מלכות ספרד, עמהם כגולה, אף כי המלך בקשהו להשאר בארץ.

התלאות אשר מצאו את הגולים בדרך, עצמו מספר. אלפים מהם טובעו ע"י מלחי האניות שהובילום, רבבות מתו במגפה וברעב. הרבה נמכרו לעבדים. אך גם רבים הצליחו להמלט לתורכיה. ואלה היו המאושרים, כי השולטן, ביזט השני היה מלך רחום, אוהב ומוקיר את היהודים והוא פתח באהבה את שערי ארצו לנודדים, שהביאו אחרי כן ברכה רבה לה ולתושביה.

גרוש היהודים מפורטוגל.

כמאה ועשרים אלף יהודים נמלטו לפורטוגל. אך המלך מנואל גרשם משם אחרי שנים מספר (ה' רנ"ז, 1497) לפי בקשת אשתו איזבל, בת המלכה איזבלה מספרד, וגם שם סבלו היהודים מרדיפות אין מספר ואת ילדיהם גזלו מהם בכדי לחנכם לפי הדת הקתולית.

גולי ספרד ופורטוגל התישבו בטוניס, מרוקו, מצרים, תורכיה, ארץ ישראל ואיטליה. דון יצחק אברבנאל התישב באיטליה וחבר כמה ספרים, ביניהם באור נפלא לתורה ולנביאים. בכל מקום בואם וביחוד בתורכיה החיו את המסחר והעבודה ומהם עלו למשרות שרים ויועצים בחצר המלך.

ארץ ספרד התרוששה מאד אחרי גרוש היהודים ותמלא מהומות ומבוכות.

 

היהודים באירופא אחרי גרוש ספרד.    🔗

גרוש ספרד נחשב בעיני ישראל כגלות השלישית. פחד הגרוש נפל על יהודי יתר הארצות.

באשכנז

החלו היהודים למהר להמלט אל ארצות תורכיה ופולניה וקהילות רבות נתבטלו באשכנז.

בביהם

סבלו היהודים מאד מהנוצרים, שבקשו מהמלך ולדיסלב לגרש משם את היהודים לגמרי.

בהונגריה

הורע מצב היהודים ששבו לשם אחרי שבוטלה פקודת הגרוש של המלך לודויג הגדול. וגם שם הונהגה תלבושת יהודית מיוחדת ובעיר נדיסומבאט היו רדיפות חמורות נגד היהודים. הוטב מצב היהודים בימי המלך הונידי מאצ’אש בסוף המאה ה־טו'. הוא יסד פרפקטורה יהודית בבודה, על יד חצר המלך, עם שר יהודי בראש לשם הגנה על עניני היהודים. אחרי מות המלך הזה הורע שוב מצבם ובעיר נדיסומבאט נשרפו הרבה יהודים חיים על סמך עלילת דם. הרבה יהודים ברחו לחוץ לארץ, אך עד מהרה אסרה הממשלה את עזיבת הארץ. ב־1525 רדפו את היהודים ביחוד בבודה. מצב היהודים שבאו תחת שלטון תורכיה בימי כבוש תורכיה בהונגריה, הוטב. בימי מלחמות הריפורמציה סבלו היהודים משני הצדדים. מעיר פוז’וני גורשו כליל ורכושם הוחרם לטובת העיריה. כשכבש צבא המלך ב־1594 את העיר קולז’ואר, נשחטו, עפ"י פקודת המצביא, כל יהודי העיר הזאת.

בפולניה וליטה

חיו היהודים בשלוה. היו להם זכויות רבות ולא התערבו בחייהם הפנימיים. ביחוד נהרו לשמה יהודי אשכנז, הרימו שם את מצב התורה ויביאו אתם גם את שפת אשכנז, בה התערבו מלים עבריות ופולוניות ותהי לשפה ז’רגונית המדוברת בין היהודים עוד כיום.

בארצות הבלקן

חיו יהודים מזמן רב. בימי התורכים היה מצבם טוב.

בבולגריה

התחילו היהודים להתישב בהתחלת ימי הבינים. אשת ה־“צר” איבן אלכסנדר במאה ה־יד' היתה יהודית.

בסרביה

התישבו היהודים אחרי חורבן הבית השני. סבלו הרבה בימי המלחמות עם התורכים.

ביון

גרו יהודים עוד בתקופת יון העתיקה. מצבם לא היה טוב.

בולחיה, מולדביה, רומניה

היו יהודים עוד מתקופת פרס, יון ורמא. בימי הבינים היה מצבם לא רע. הגזרות על היהודים התחילו במאה ה־טז'.

יוהאן רייכלין.

הקצב פפרקורן באשכנז נתפש בגנבה ובכדי שלא ימיתוהו השופטים, המיר את דתו (1503) ויהי לאיש עצות לאינקויזיטור הוכשטרטן וביחד כתבו דבות נמבזות על התלמוד ובקשו לשרפו.

מלך אשכנז מנה ועד מחכמים נוצרים לבקר את ספרי ישראל ולחוות את דעתם. ביניהם היה גם המלומד יהאן רייכלין, חוקר בספרות בני קדם ושידע גם את השפה העברית. רייכלין היה איש אמת והוציא את ספרו “בריל” שבו שם לאל את כל דברי שוטני התלמוד והיהודים. ואחרי מריבה רבה שנמשכה גם מחוץ לאשכנז, גם בפריס ובאיטליה ובמסירותו הגדולה הצליח רייכלין לזכות את התלמוד והיהודים.

לרייכלין עזרו הרבה רוח התחיה (הרנסנס) וההומניזם, שהתחילו להתפשט בימים ההם מאיטליה בעקב המצאת הדפוס, ותהי המלחמה למלחמת אהבת האדם עם קנאת הדת וכתוצאה נתמנה רייכלין לפרופיסור לשפת עבר באוניברסיטה אשר בטיבינגן. הרבה נכרים באו ללמוד מפיו את שפת עבר וגם באוניברסיטה בפריס הקימו קתדרה לשפת עבר ועם למוד שפת עבר וטפול בספרות ישראל נשתנתה לטובה השקפתם של רבים מהנכרים על בני ישראל.

מתקני הדת הנוצרית ורדיפות היהודים.

הודות לרוח ההומניזם, תורת ישראל ומריבת רייכלין והוכשטרטן התחילו להתבונן בעין פקוחה אל מעשי הכהנים הקתולים והאפיפיורים ולמרוד בממשלת הכהנים הרעה. במאה ה־טז' הטיפו לותר באשכנז וצויגלי וקלוין בשויץ להפרד מהכנסיה הקתולית ולכונן כת חדשה. אחריהם נמשך גם עם רב, גם שרים ונסיכים ואחרי מלחמה עזה ביניהם ובין תומכי האפיפיור, יסדו את כת הלותרנים, או הפרוטסטנטים. אז נוסדה חברת הישועים (יזואיטים) לתמיכת האפיפיור, אשר רדפו בחמה את הלותרנים וביחד אתם את היהודים וביחוד, את האנוסים והאינקויזיציה שרפה מהם שוב לאלפים ובהרבה מקומות שרפו שוב את התלמוד.

גם מהלותרנים סבלו בני ישראל הרבה ותוצאות הרדיפות והגזרות הנוראות היו שוב ירידת החכמה בישראל ורבים התחילו מפנים את לבם בעיקר לקבלה ו־“גלוי הקץ”, לגאולה המשיחית ולכל הכרוך עם הופעתו של הגואל (“חבלי משיח”), וצמחו משיחי שקר, כמו אשר למלין ועוד.

דוד הראובני ושלמה מולכו.

בזמן הזה הופיע איש אחד בשם דוד הראובני וספר ששולח הוא מאחיו, מלך עשרת השבטים בקצה ארץ ערב, לכרות ברית עם מלכי אירופא, להלחם עם תורכיה, לקחת ממנה את ארץ ישראל ולגאול את עם ישראל. דוד הראובני הצליח להתיצב לפני האפיפיור ומלך פורטוגל ומצא לו גם עוזר נלהב במרני נכבד אחד מפורטוגל ששב לדת היהדות בשם שלמה מולכו והלהיב את בני ישראל בארצות שונות לעמוד לצד דוד הראובני, כי משיח ישראל הוא. עזרו לו מקרי הטבע בימים ההם, כמו הרעש בליסבון, שטפון ולכוד רובא ורבים ראו בזה “עקבי דמשיחא”. אך כשהתיצבו דוד הראובני ושלמה מולכו לפני הקיסר קרל החמשי באשכנז, מסרום הקיסר לאינקויזיציה. שלמה מולכו נשרף ודוד הראובני מת בכלא.

 

רבי יוסף קארו והשולחן־ערוך.    🔗

במאה ה־טז' חי בצפת בא"י חכם תלמודי גדול, רבי יוסף קארו, שחבר הלכות קצובות על פי התכנית של בעל הטורים ויקרא לספרו זה בשם “שולחן־ערוך” (ה' ש"ב, 1542) שהיה אחרי כן לאבן הפנה בחיי ישראל בדבר דעת חובת היהודי לה' ולאדם.

האר"י.

בעת ההיא חי בצפת בא“י רבי יצחק לוריא, גדול בקבלה ונקרא בשם “האר”י” הקדוש. בעיני רבים מבני דורו נחשב כאיש העושה נפלאות בעזרת הקבלה ורבים מבעלי שאר הרוח מקרב האומה העברית מעריצים את תורתו גם כיום, להעמיק ולהרחיב את עולמו הרוחני של האדם ולטהר את מדותיו. את תורת האר“י כתב תלמידו, רבי חיים ויטל בספרו “עץ חייים” ו־”פרי עץ חיים", הנקראים “כתבי הארי”.

דון יוסף נשיא

היה אחד מהמרנים בספרד שנמלט לתורכיה. פה שב בגלוי ליהדות והיה לשר גדול בחצר השולטן ונקרא “הרצוג מנקסוס”. הוא ואשתו חנה עשו טובות רבות ליהודים וביחוד לאנוסים וגם חשב לכונן את מלכות ישראל החדשה. מת בש' 1579.

 

היהודים בפולין.    🔗

עוד מימי מסעי הצלב החלו היהודים ממערב אירופא להמלט לפולין וליטא. שם היה צורך בסוחרים חרוצים ומלכי פולין קבלום ברצון. מסרו להם לגבות את מסי הממשלה ומסרו להם בחכירה את הזכות לצקת מטבעות. על המטבעות ההן חרותות שמות מלכי פולין באותיות עבריות.

טוב היה מצב היהודים ביחוד בימי המלך החכם, קזימיר הגדול, במאה ה־יד'. אחרי מותו הורע מצב היהודים והכהנים הקתולים העלילו עליהם עלילות דם והתעללות בלחם הקודש וסדרו פרעות ביהודים, ביחוד בעיר פוזנה, הושיבום בגיטו והכריחום ללבוש תלבושת מיוחדת עם אות הקלון הידוע. היהודים שם נאלצו להיות נכנעים ומתרפסים בפני האצילים העריצים.

אף על פי כן היה מצבם של היהודים בפולין הרבה יותר טוב מזה של אחיהם באשכנז. הרדיפות לא היו כל כך איומות ותכופות והפרוטה היתה מצויה ולכן רבו היהודים, שבאו לגור בפולין, עד כי היתה למרכז היהדות. היהודים חיו בקהילות מסודרות, כל ענין רציני וחשוב ביותר היו מסדרים בועד ארבע הארצות, לפי חלקי פולין אז, נוסדו ישיבות רבות ונתפשטה שם הרבה ידיעת התורה.

רבני פולין במאות ה־טו’–טז'.

החשובים מבין רבני פולין בתקופה זו היו: רבי משה איסרליס (רמ"א) בקראקו. בספרו “הגהות רמ”א" כתב נוספות ל־“שולחן ערוך” להתאימו למנהגי יהודי אשכנז; רבי שלמה לוריא (רש"ל) בלובלין, שכתב באורים לתלמוד; רבי מרדכי מפראג, מחבר הספרים “לבושים” בהלכה ובהגדה; רבי יהושע פלק כהן מחבר “ספר מאירת עינים” – ממ"ע על “שולחן ערוך חושן משפט”; רבי מאיר (מהר"ם) מלובלין, מחבר ספר “מאיר עיני חכמים”, באורים לתלמוד; רבי שמואל אדליש (מהרש"א) באוסטרו, שכתב באורים לתלמוד; רבי יואל סירקיס, נודע ספרו “שולחן ערוך יורה דעה”; רבי דוד הלוי, ספרו “טורי זהב”; ורבי שבתי כהן (הש"ך) מחבר הספר “שפתי כהן”, באורים לשולחן ערוך. גם למוד הקבלה נתפשטה בפולין.

 

היהודים ברוסיה.    🔗

בימי הבינים היו יהודים מעטים ברוסיה ומצבם לא היה רע. בסוף המאה ה־טו', בהשפעת המלומד היהודי זכריה, התחילו רבים מגדולי רוסיה לנטות אחרי היהדות ודת הנוצרים נמצאה בסכנה. אז התחילו מנהיגי הכנסיה הנוצרית לרדפם באכזריות נוראה, ושרידי פליטתה של התיהדות זו הם ה־“סובוטניקים” – שומרי שבת.

הגזרות על יהודי רוסיה התחילו במאה ה־יז', בימי המלך מיכאל רומנוב. בימי בנו, המלך אליקסיוס נתרבו מספר היהודים ברוסיה ע"י זה שנספחו לרוסיה גם גלילות אוקרינה. הורע מצב היהודים ביחוד בימי הקיסרית יקתרינה הראשונה, שהוציאה פקודה לגרש את היהודים מגבולות אוקרינה הרוסית.

היהודים בהולנדיה.

אחרי שהולנדיה פרקה מעליה את עול ספרד ונעשתה לרפובליקה, החלו המרנים הנרדפים בספרד ופורטוגל להמלט שמה. הממשלה ההולנדית נתנה להם חופש, המרנים שבו בגלוי לדת אבותיהם ובשנת 1624 נוסדה באמשטרדם הקהילה היהודית הראשונה בשם “קהילת הפורטוגזים”. בין המרנים היו עשירים ובעלי כשרונות גדולים, אשר החיו את הארץ והפריחו בהרבה את סחר הולנדיה. קהילת היהודים באמשטרדם נקראה בפי סופרי הדור “ירושלים החדשה” ומתוכה יצאה תורה וגדולה לכל תפוצות ישראל במשך דורות אחדים.

היהודים באשכנז ובאוסטריה.

בארצות אשכנז ואוסטריה לא היה קץ בסוף ימי הבינים ובהתחלת התקופה החדשה להשפלת היהודים ולחייהם המרים. הסגירום ברחוב מיוחד, מחוץ לעיר, שנקרא “גיטו” ושהיה צר ואפל ואוירו מושחת מאד. רק במלאכות נבזות ובמסחר זעיר ועלוב מותר היה להם להתעסק. אסור היה לשני יהודים ללכת יחדיו ברחובות הנוצרים, ובעברם ברחובות ההם, היו רצים אחריהם נערי הנוצרים והיו זורקים עליהם אבנים ומקללים ומחרפים אותם. מספר הנשואין הוגבל ליהודים לבל יתרבו ביותר ולא היה עובר יום, שלא העלילו בו עליהם איזו עלילה. היהודים היו משלמים מסים רבים וכבדים וכמה פעמים גרשום מהערים ורק לאחר ששלמו סכומי כסף עצומים הושיבום אל מקומם.

גזרת ת"ח.

האצילים הפולנים לחצו מאד את עבדיהם, הקוזקים, האכרים באוקרינה. לשם לחץ זה השתמשו גם ביהודים, שהיו נכנעים להם מאד, כי אצילי הפולנים היו מושלים עריצים ויחידים באחוזותיהם ולא היו מחויבים לתת דין וחשבון למי שהוא על מעשיהם אשר לא יעשו. והנה כרתו ברית הקוזקים עם התתרים ובהנהגתו של בוגדן חלמניצקי התקוממו יחד נגד הפולנים. בהתקוממות זו נהרגו באכזריות איומה יותר משלש מאות אלף יהודים ונחרבו כשלש מאות קהילות יהודיות ויהודים רבים נמכרו לעבדים. צרת עמנו זו נקראת בשם “גזרת ת”ח" מפני שהתחילה בשנת ה' ת"ח (1648).

פתיחת שערי אנגליה ליהודים.

רבים מיהודי פולין ומאנוסי ספרד ופורטוגל מצאו בזמן ההוא מקלט, בין שאר הארצות, גם באנגליה, אחרי שממשלת הפוריטנים, עם קרומויל בראש, פתחה את שערי הארץ ליהודים (1657), בהשתדלותו המסורה של רבי מנשה, הרב באמשטרדם. ואחרי 400 שנה מאז הגרוש, הופיעו שוב היהודים באנגליה.

אוריאל אקוסטה

היה מרני, ששב אל היהדות באמשטרדם, אלא שהיה נוהג קלות בנוגע לכמה חוקי הדת והיה מעורר גם אחרים לזה. כעונש על התנהגותו זו גזרו עליו רבני אמשטרדם, החרדים על הדת, חרם. אחרי סבל של עשרים שנות חרם נכנע אמנם אקוסטה והתודה בפומבי על חטאיו, אך מפני העלבונות שסבל, שם קץ לחייו על ידי יריה בקני רובה (1641). ענין אוריאל אקוסטה עורר בשעתו ענין רב. הוא נודע בעיקר ע"י ספרו “משל מחיי האדם” שמצאו בחדרו אחרי מותו ואשר היה מלא תוכחה נגד הקנאים.

 

ברוך שפינוזה (1677–1632).    🔗

עוד מקרה חרם אחד העסיק בזמן ההוא את היהדות האמשטרדמית. חרם הרבנים על ברוך שפינוזה, זה שנבאו עליו מוריו שיהיה לרב גדול בישראל ולבסוף עוד הרחיק בדעותיו החפשיות מאקוסטה.

אחרי החרם התבודד שפינוזה ובתבונתו העצומה, שבהרבה הוא חייב בעדה, בדיעבד, תודה לאותה הבדידות עצמה, יצר שטה פילוסופית חדשה, אשר קנתה לו שם עולם ושהשפיעה הרבה לשחרר את בני האדם מבערות ימי הבינים.

בהשפעתם של אקוסטה ושפינוזה יצאו אנשים גדולים מבין האנוסים, אשר הצליחו לחבר את התורה והחכמה והיו לתפארת לעם ישראל.

שבתי צבי (1678–1629),

המקובל מסמירנה, הכריז על עצמו, כי משיח הוא ושישיב את ארץ ישראל מרשותם של התורכים לידי היהודים. הוא בטל כמה ימי צום והפכם לימי משתה ושמחה, שבהם פרקו מאמיניו מעליהם גם את חוקי המוסר, ולמרות החרמת הרבנים, נמצאו לו כמה עוזרים ומאמינים רבים, גם מארצות רחוקות, כי הצפיה לביאת המשיח במהרה היתה עזה מאד בימים הרעים והמרים ההם. אך לפקודת השולטן אסרוהו, ובפחדו פן ימיתוהו, המיר את דתו לדת מוחמד ואתו המירו את דתם גם בני משפחתו ורבים ממאמיניו הקרובים אליו.

שבתי צבי עשה בזמנו רושם חזק מאד על מאמיניו, עד כי גם אחרי המירו את דתו וגם אחרי מותו היו לו עוד כמה מאמינים, גלויים ונסתרים, שהסעירו את הרוחות בקרב קהילות ישראל, ביחוד ה־“פרנקים” בפולניה.

מצב בני ישראל באירופה. בפולניה,

בזמן המהומות הפנימיות האלה, סבלו בני ישראל גם מחוץ. הקוזקים התקוממו שוב והרגו יהודים לרבבות.

ברוסיה

בא שנוי לטובה ליהודים בימי הקיסרית הנאורה יקתרינה השניה – הגדולה (1796–1769) כשנספחו רבבות יהודים אחרי החלוקה הראשונה של פולין (1772). אך כשנצטרפו שוב פולין רבתי וליטה לרוסיה במאה ה־יט' ועמהן גם כשני מיליון יהודים, הורע מצבם. גרשו את היהודים מהכפרים ויצרו בשבילם תחומי המושב. הצר ניקולי הראשון (1857–1825) חייב את היהודים לשרת בצבא 25 שנה, מה שגרם לבהלות ולהריסת רבבות משפחות ביהודים.

בזמן ההוא התחילה בשניה תנועת ההתיהדות, הפעם בין אכרי רוסיה. הכמרים רדפו את המתיהדים בחמת נקם ואתם כמובן גם את היהודים, בחשבם, כי הם מפתים אותם הנוצרים להתיהד. פליטת תנועת התיהדות זו היא כת שומרי השבת (סובוטניקים) בין אכרי רוסיה, שאת ראשיתה כבר הזכרנו לעיל.

מצב היהודים הוטב בימי אלכסנדר השני (1881–1853). אך אחרי רצח המלך הזה פרצו פרעות נגד היהודים בכל רוסיה. יהודים רבים נהרגו, נשדדו והתחילו שוב גזרות שונות נגדם. אז נאלצו רבבות יהודים לנדוד לארצות אחרות וביחוד לאמריקה.

בצרפת

חשבו את היהודים כאורחים, והכהנים הקתולים רדפוהם.

באנגליה

גברה השנאה נגד היהודים כשהללו התחילו לבקש שווי זכויות אזרחיות מהממשלה.

גם ביתר הארצות לא היה מצבם של היהודים טוב ביותר.

 

היהודים באמריקה.    🔗

אחרי גלוי וכבוש אמריקה נמלטו שמה, ביחוד לברזיליה, הרבה מאנוסי ספרד ופורטוגל, אפס האינקויזיציה רדפתם גם שם בחמה.

מימי כבוש האנגלים באמריקה, במאות ה־יז’־יח' נוסדו קהילות ישראל חשובות בנו־יורק, פילדלפיה ובקנדה, בתחלה מאנוסי ספרד ופורטוגל בעיקר ואחרי כן מיהודי שאר הארצות.

במאה ה־יט' נודע לשם הסופר והחכם המדיני היהודי, מרדכי עמנואל נוח, שחלם על ישוב מדיני יהודי באמריקה.

היהודים באפריקה.

מצב היהודים באפריקה, שהיה די טוב בימי הבינים, הורע מאז כשהתחילו הספרדים לכבוש את אלג’יר ומרוקו. הוטב מצבם כשבאו תחת שלטון התורכים במאה ה־יז'.

במצבם של יהודי א"י ואסיה במאות הראשונות של התקופה החדשה לא חל שנוי מיוחד.

 

החסידות.    🔗

רבי ישראל “בעל שם טוב” (1760–1700) מפודוליה היה מיסדה של החסידות. הוא הורה, כי כל אדם חייב להאמין אמונה תמימה ב־ה', בלי כל חקירה ודרישה, להתפלל אליו מעומק לבו ולהתקשר אל הצדיק, שהוא מעלה ומקרב את הנשמות למקורן ומוריד את ההשפע העליונה, וככה יוכל כל אדם לרכוש לו “עולם הבא”, כלומר חיי־אור ואושר נצחי, גם אם איננו יכול לעסוק בתלמוד.

הבעש“ט הכניס את הדבקות והנענועים לתפלה ואת הנגונים והרקודים בשעת התפלה בהסבירו, כי עבודת ה' צריכה להעשות מתוך שמחה ולא מתוך עצבות וסגופים, בנגוד לדעת בעלי הקבלה הראשונים, שההסתגפות ובזוי הבשר היו יסוד בשיטתם. רבים מבין העם הפשוט בפודוליה ואוקרינה, ביחוד מבין בעלי הלב והרגש שבהם, נהו אחרי הבעש”ט ונקראו “חסידים”, שחשבו את הבעש“ט לצדיק, שתעודתו להיות מתוך בין החסידים ובין ה'. ואחרי מות הבעש”ט ספרו עליו מעריציו ספורי נפלאות רבים.

תלמידיו אחריו המשיכו את עבודת רבם הגדול והפיצו את החסידות בין היהודים. רבי דוד בר, המגיד ממזריטש, רומם את האמונה בצדיקים ורבי שניאור זלמן מלדי באר את שטת החסידות בספרו “תניא”. רבי שניאור זלמן יסד הרבה קהילות חסידים בערי רוסיה ופולוניה וגם בתי תפלה מיוחדים בשביל החסידים. גם סדר תפלות חדש הכין בשביל חסידיו, אך בעיקר ע"י שינוי סדר התפלות עורר את התנגדות הרבנים וביניהם את התנגדותו של רבי אליהו, הגאון מוילנה, שראה בחסידות פגיעה באחדות העם.

התחילו מריבות, רדיפות והחרמות, אך למרות כל זה התפשטה החסידות ביחוד בפולניה, רוסיה, אוסטריה והונגריה. לבסוף נפלגו גם החסידים ביניהם עצמם לכתות כתות, כל אחת לפי הרבי והצדיק, שהיא דבקה בו, נתגלעו גם ביניהם מריבות וקטטות ולא פעם מצאה גם הצביעות קן בתוכם.

 

ההשכלה והתקרבות העמים.    🔗

בתקופה החדשה סבלו אמנם היהודים מהריגות ורדיפות בארצות שונות, בכל זאת נכרה כבר השפעתם של הדפוס, הרינסנס וההומניזם על עמי התבל. ההריגות, הרדיפות והגזרות, בדרך כלל, לא היו כבר כל כך תכופות ואכזריות כבימי הבינים והתחילה מורגשת והולכת שוב התקרבות ידועה בין ישראל והעמים, נמצאו שוב אנשי רוח בישראל, אשר שמו את לבם לעבוד לטובת השכלת בני עמם.

 

השכלת היהודים במערב אירופא.    🔗

רבי משה חיים לוצטו (1677–1637) מפדואה נסה לחבר את הקבלה והמדע, אך לא הצליח. כחו היה גדול יותר בשיר, כדוגמת מזמורי התהילים ובכתיבת מחזות כמו: “מגדל עוז”, “שמשון והפלשתים”, “לישרים תהלה”.

הפילוסוף משה מנדלזון (1786–1729)

מדסוי (גרמניה), היתה לו השפעה עצומה על השכלת היהודים במערב אירופה, ביחוד נודעו: ספרו “פדון” על דבר נצחיות נשמת האדם, וספרו “ירושלים” שבו הוא מסביר את היסודות שעליהם נוסדה היהדות והרים בו את מעלת היהדות בעיני חכמי הגויים. מנדלזון תרגם את התורה לשפת אשכנז וביחד עם חכמים אחרים חבר באור לתנ“ך עפ”י הפשט הפשוט. אך התרגום והבאור לא מצאו חן בעיני רבנים רבים, בפחדם, פן יחדלו יהודים רבים ע"י זה מהגות בספרות העברית המקורית.

רבי נפתלי הירץ ויזל,

חברו ותלמידו של מנדלזון, מוכיח בספרו “דברי שלום ואמת”, כי גם לפי התלמוד צריכים ללמוד תורה וחכמה יחדו.

בהשפעתו של מנדלזון נוסדו בתי ספר לנערי ישראל בגרמניה ללמדם דקדוק שפת עבר וידיעות אלמנטריות של שאר המדעים. נוסדה גם “חברת שוחרי שפת עבר” שהוציאה עתון בשם “המאסף” בשפת המקרא במקום שפת התלמוד עד אז.

באירופה כולה חלו שנויים כבירים בדעות העמים. הכניסו את הרציונליזם (שכלתנות), את בקרת השכל. והאמונה והשלטון הבלתי מוגבל של הדת ששררו בימי הבינים – בוטלו. אז נמצאו קלי דעת וביניהם גם יהודים, אשר פרצו כל חוק, בחרו בחיי הפקר ורמסו ברגל גאוה כל קדוש.

באוסטריה–הונגריה הכניס רוח חדשה להשכלת היהודים הקיסר הנאור יוסף השני (1790–1780). היו רבים מעם היהודים, אשר פחדו שלא יטמעו אחיהם, תושבי הארצות ההן, בין הגויים ולא יעזבו את תורתם באם תנתץ חומת הגיטו, המגינה עליהם מהשפעות חוץ. והיו כאלה, אשר אמצו את בני ישראל והוכיחו, כי ההשכלה תביא רק טובה. חכמי יהודי אוסטריה–הונגריה כתבו בעיקר בעברית ולא בגרמנית כחכמי יהודי גרמניה וככה היתה השפעתם יותר גדולה על בני עמם. החשובים ביניהם במאה ה־יט' היו:

רבי נחמן הכהן קרוכמל

מברודא. הוא הצליח לחדור לתוך עמקי ספרות ישראל, לדעת את הסבות, אשר גרמו בזמן ידוע לחוקק חוקים ידועים לפי צרכי העם ומדרגת השכלתו. בספרו “מורי נבוכי הזמן” הוא מפיץ אור בהיר על יסודי היהדות ועל תולדות ישראל וספרותו והשפיע בו הרבה על משכילי ישראל במזרח ובמערב לעסוק בחכמת ישראל, ספרותו ותולדותיו.

תלמידו וחברו היה הרב רבי שלמה יהודה הכהן רפפורט מפראג, שגם הוא נתן את לבו לחקירת שפת עבר ותולדות ישראל.

היו גם כאלה, מקרב רציונליסתים קיצוניים, שערכו מלחמה נגד החסידות, “הצדיקים” ו“הרביים”, כגון יוסף פרל בספרו “מגלה טמירין” והרופא יצחק ארטר בספרו “הצופה לבית ישראל”, שיסד גם את המאסף “החלוץ”.

שמואל דוד לוצטו – שד"ל (1867–1801)

מפדואה באיטליה היה אחד מחוקרי שפת עבר ואחד מהגדולים בדורו. הוא שם את לבו לחבב את היהדות על אחיו, בהורו, כי עלה עם היהודים במדות הצדק והמוסר על כל גויי הארץ. לוצטו חבר באורים נפלאים לכתבי הקודש ושירים יפים בשפת עבר.

 

השכלת היהודים במזרח אירופא.    🔗

משכילי היהודים במזרח אירופא היו בעלי רגש לאומי מפותח מאד ולכן היתה השפעתם חזקה על בני עמם. החשובים ביניהם בזמן ההוא היו:

יצחק בר לוינסון (הריב"ל) מעיד קרמניץ.

בספרו “תעודה בישראל” השתדל להטות את לב בני עמו ללמוד חכמות כלליות ודעת הלשון העברית ולבחור בעבודה כשרה ומועילה. בספריו “בית יהודה” ו“זרובבל” הוא מבליט את ערכו של התלמוד ומוכיח את אלה, הרוצים להפר את המסורת.

הסופר מרדכי אהרן גינצבורג בוילנא

החל לתרגם ספרי מדע לעברית. נודעו ביחוד ספריו “דביר” ו־“אביזהר”.

בשירה הצטיינו אברהם דוב לוינזון מוילנא וביחוד בנו מיכה לוינזון בשיריו הלאומיים “שירי בת ציון”.

יהודה ליב גורדון (יל"ג)

היה משורר בעל השפעה כבירה על בני דורו. יצירותיו החשובות: “עולם כמנהגו” מחיי היהודים והחסידים, המחזה “דוד ומיכל”, השיר “קוצו של יוד” ועוד. יל"ג השפיע הרבה לבער את ההזיות ואת ההבלים מבית ישראל.

אברהם מאפו,

הסופר מקובנה, היה הרומניסט הראשון בספרותנו ואת ספרו “אהבת ציון” יש לחשוב לסנונית הראשונה שהכריזה על אביב תחיתנו.

הסופר קלמן שולמן

כתב ספרי הסטוריה וגיאוגרפיה, כגון “דברי ימי עולם”, “שולמית”, “מחקרי הארץ” ותרגם לעברית את ספרי יוסף פלויוס: “קדמוניות היהודים” ו־“מלחמות היהודים”.

החכם זליג סלונימסקי

עבד במקצוע המדעים

הסופר משה לילינבלום

מעיד בספרו “חטאות נעורים”, כי על הצעיר להכין את עצמו למצוא את פרנסתו בכבוד.

היו גם סופרים, שכתבו בשפה הרוסית, כמו החכם אליהו ארשנסקי ובן־עמי וסופרים שכתבו בשפת ז’רגון בשביל ההמון, כמו יעקב אברומוביץ (מנדלי מוכר ספרים) שהגדיל לעשות גם בספרות העברית. הוא היה בעל כשרון סטירי מיוחד במינו, שבכחו הצליח להבליט את החולשות הגלותיות שדבקו ביחוד ביהודי מזרח אירופא ההמוניים. הסופר שלם רבינוביץ – “שלום עליכם” המפורסם. כמו כן סופרים שכתבו רוסית ויהודית כאחת וביניהם המשורר הלאומי ש. פרוג.

האגודה “מפיצי ההשכלה” ברוסיה עם הברון הירץ גינצבורג בראש, עזרה הרבה להפיץ מדע בין צעירי ישראל.

בפולין הפיץ בעיקר רבי מנדל לפין את ההשכלה. נודע ביחוד ספרו “חשבון הנפש” המלא מוסר ומדות טובות.

מבין המשכילים הראשונים בליטה היה הפילוסוף שלמה מימון. נודע ביחוד ספרו “גבעת המורה” המכיל באור לספר “מורה נבוכים” של הרמב"ם.

חרות היהודים בצרפת והולנדיה.

צרפת היתה מהראשונים שהכריזה חרות ושווי־זכויות אזרחיים ליהודים. עוד לפני המהפכה הגדולה אשר לודויג ה־טז', מלך צרפת את שווי הזכויות האזרחיים ליהודים, ביחוד בהשתדלותם של הרבי הירץ בער ורבי יצחק בער מ־אלסאס ובסיעתו של הגראף מירבו.

נפוליון הראשון הזמין את ראשי היהודים מארצות צרפת, איטליה ואשכנז לאספה בפריס ויסד מהם סנהדרין בן 71 חברים להשלים בין חובות הדת ובין חובות המדינה (1807). בכל הארצות אשר חזקה עליהן השפעת נפוליון, נתן חופש ליהודים ושווי זכויות.

גם באשכנז ואוסטריה חדלו מלהפלות את היהודים לרעה. בימים ההם קבלו היהודים שווי זכויות גמור גם בהולנדיה, שבה לא היו נרדפים מכבר.

 

כותבי תולדות עם ישראל וספרותו.    🔗

האהבה לחכמת ישראל ולקדמוניותו עשתה פרי בתחלה באשכנז.

הסופר מרדכי יוסט נודע ביחוד ע"י ספרו “דברי ימי ישראל” בתשעה חלקים.

הסופר יום טוב ליפמן צונץ חקר ביחוד במקצועות האגדה והפיוטים.

הפרופיסור צבי גרץ כתב את דברי ימי ישראל באחד עשר כרכים גדולים בגרמנית ופקח את עיני כל משכילי עמו, מעריצי קדמוניות לאומם.

בין החדשים נודעו לשם ביחוד ש. דובנוב, פרופיסור קלוזנר וז. יעבץ.

העתונות העברית.

התחלת העתונות העברית בגרמניה היו “המאספים” ו־“המגיד”; ברוסיה השבועון “המליץ” – באודיסה, בהוצאת צדרבוים, שרדף ביחוד את החסידות ו־“הצפירה” – בורשה, בהוצאת סלונימסקי, שהועילו הרבה לפתח בלב בני הנעורים אהבה ללמודים ולמדעים שונים. העתונים האלה ועוד אחרים עזרו להחיאתה ולהפצתה של השפה העברית כשפה חיה בקרב שדרות העם הרחבות.

 

שווי זכויות היהודים באירופא.    🔗

אך סרה אימת נפוליון מאשכנז ואוסטריה וזכויות היהודים נשללו שוב בארצות אלו. אולם משכילי היהודים המשיכו להלחם בעד חרות היהודים, וכשפרצה בש' 1848 המהפכה באשכנז ובאוסטריה, השיגו היהודים את שווי זכויותיהם. גם ברוסיה התחילו להרחיב מעט את זכויות היהודים.

מתקני הדת,

או הרפורמיסטים, או מתבוללים. בהשתנות הזמנים היו בין יהודי אשכנז אשר חשבו, כי סבת שנאת הגויים ליהודים היא דתם השונה במנהגיה מהנצרות ולכן רצו ליפות את הדת העתיקה ולתת לה צורה חדשה, אירופית יותר. בנו בתי תפלה בצורת בתי תפלות הנוצרים, עם עוגבים, חדלו מהתפלל בעברית וקבעו להם תפלות בגרמנית, כמו כן דחו את יום השבת ליום הראשון, מחו את זכר ציון וירושלים מתוך תפלותיהם וכנו את עצמם לגרמנים בני דת משה, ז.א. שקשרם עם היהודים הנהו רק דתי. בראש הרפורמיסטים עמדו יעקבזון, שמואל הילדהים ואברהם גיגר, ומהם למדו יהודים רבים גם בארצות אחרות ונוצרו יהודים מתבוללים. אף על פי כן גם באלה לא הצליחו מתקני הדת להטות אליהם את אהבת הגויים ואז נסו רבים מהם להמיר את דתם. ביניהם היו הסופרים הידועים, המשורר הינה וברנה הפובליציסטן. ברם, גם ההמרה לא הועילה הרבה.

נגד מתקני הדת לחמו במרץ ביחוד רבי יצחק ברניס, רבי רפאל הירש, מחבר הספר “אגרת צפון” וגבריאל רימל שהכריז, כי “בן עול הוא הבן, אשר יבוש באביו ודור עול הוא, אשר יבוש במה שעבר על אבותיו… אם שונאינו יחרפו בלי צדק את שם ישראל, האמנם צריכים אנו להתרחק בעד זה מעמנו ולא להשתדל בכל כוחנו להרבות את כבודו?!” ואז נוסדו קהילות האורתודוקסים לשם חזוק הדת והמצוות בישראל.

הנדיב הגדול, רבי יונה פרנקל בברסלוי יסד מכספו “בית מדרש לחכמת ישראל”, שחכמים מצויינים יצאו ממנו לתפארת עמנו וספרותו. בראש המוסד הזה עמד התלמודי הגדול, רבי זכריה פרנקל, מחבר ספר “מבוא הירושלמי”. גם ב־וינה נוסד בית מדרש כזה בהנהגת רבי איזיק הירש ויס, הנודע בספרו הגדול “דור דור ודורשיו”, המבאר את תולדות הספרות התלמודית.

 

גדולי עם ישראל הבין־לאומיים במאה ה־יט'.    🔗

אך נתן מעט חופש ליהודים והנה קמו ביניהם אנשים גדולים ובעלי שם בין־לאומי בכל ענפי החיים והמדע, כמו משה לצרוס, פרופיסור לפילוסופיה בברלין, ידוע ביחוד ספרו “ירמיהו”. אשתו רות שנתגירה, נודעה ביחוד בספרה “העבריה” שבו היא כותבת בין השאר: “להיות בת ישראל מזרע הנביאים ולבלי כבד בכל זאת את העם הגדול הזה – הכי לא נורא הדבר!” הסופר־האמן ברתולד אוירבן בגרמניה. במקצוע הכלכלי והמדינאי נודעו ביחוד היהודים האשכנזים קרל מרכס, בספרו המפורסם “הרכוש” ופרדיננד לסל, שניהם יוצרי תנועת והסתדרות הפועלים הבין לאומית. במקצוע תורת המשפטים והטבע הרופא ציזארו לומברוזו באיטליה. בשדה הזמרה והנגינה הצטיינו ביחוד יעקב הלוי, מאיר־בר ואופנבאך. בפסול אנטוקולסקי מוילנא, בציור מוריץ אופנהיים מגרמניה ויוסף איזראלס מהולנדיה. ומבין גדולי עמנו שבזמן האחרון יש להזכיר ביחוד את הפרופיסור אלברט איינשטיין מגרמניה, שהמציא את תורת היחסיות; את המדינאי היהודי־אנגלי, סיר הרבט סמואל, מי שהיה מיניסטר אנגלי והנציב הראשון בארץ ישראל ואת הלורד מלצ’ט מלונדון, העומד בראש הסתדרות “המכבי”.

השרים קרמיה, מונטיפיורי וברון הירש.

גם שרים גדולים, מנהיגי מלוכה ועשירים־נדיבים יצאו מבני ישראל, שלא שכחו את חובתם לעמם.

השר אדולף כרמיה,

מיניסטר בצרפת עמד בראש “חברת כל ישראל חברים” (חכי"ח), שנוסדה ב־1860 בפריס, לעזור להטיב את מצב היהודים לתפוצותיהם. חברה זו יסדה את “מקוה ישראל”, בית־הספר הראשון לחקלאות בארץ ישראל (1870).

השר משה מונטיפיורי (1885–1785) מלונדון

עזר הרבה להשגת שווי זכויות ליהודים באנגליה והשתדל לטובת אחיו ברוסיה, רומניה ותורכיה. ביחוד פעל הרבה בעלילת הדם בדמשק והציל את אחיו הנענים. גם בארץ ישראל בקר כמה פעמים ועזר הרבה ליהודי הארץ. בכל מעשיו הטובים לקחה חלק פעיל אשתו יהודית. הם בנו בירושלים את השכונות היהודיות הראשונות, כמו “משכנות־שאננים” ומעזבונם נבנו השכונות ימין משה, זכרון משה, קרית משה ועוד.

הברון הירש (1898–1833) מפריס

הקדיש כמעט את כל הונו העצום, חמש מאות מיליון פרנקים, לטובת עמו. הוא יסד את החברה “יק”א" להתישבות יהודים בארגנטינה, גם יסד בתי ספר ומוסדות צדקה לאחיו בארצות רבות.

 

הרעיון הלאומי בישראל.    🔗

אחרי שהתעוררו עמי אירופא לחיות חיים עצמיים בתור עם, התעוררו גם טובי בני ישראל והתחילו לחשוב על ארץ אבותיהם הקדושה ולהתהדר בהכרה, כי חופש אמתי, איתן ומתמיד לעם יתכן רק בארץ מולדתו ההיסטורית. ביחוד השתדלו לעורר בקרב בני ישראל את ההכרה הלאומית הסופר פרץ סמולנסקין בירחונו “השחר” בוינה ובשורךת ספריו כמו, “התועה בדרכי החיים” ועוד, והשפעתו על הדור הצעיר היתה רבה מאד. אחרי כן הסופר דוד גורדון, עורך “המגיד” והחכם משה הס בספרו “רומא וירושלים”.

חבת ציון.

אחרי ההפרעות ביהודי רוסיה בש' 1882, יסדו בחרקוב את אגודת “בילו” – בית יעקב לכו ונלכה. מהם עברו לארץ ישראל להתעסק שם בעבודת האדמה ויסדו את המושבות ראשון לציון, גדרה ועוד. אז נוסדה גם חברת “חובבי ציון” ברוסיה עם הד“ר פינסקר, מחבר הספר המפורסם “אוטואמנציפציון” בראש ותמכו בתנועה זו גם רבי צבי הירש קלישר מטהורן, רבי שמואל מוהליבר מביאליסטוק, רבי נפתלי צבי ברלין מולוזין ועוד אנשים כבירי רוח והשפעה, כמו הסופר הגדול אשר גינצבורג (אחד העם) (1927–1856) באודיסה ואח”כ בתל־אביב, ושטתו הידועה, השואפת ליצור מרכז רוחני לאומי בארץ ישראל, קובץ מאמריו בספר “על פרשת דרכים”; ישראל זנגויל (1926–1864), הסופר היהודי־אנגלי הידוע, שתמך קודם בהרצל ואחרי כן נסה להשיג טריטורה גם מחוץ לארץ ישראל ליצור בה ממשלה אוטונומית יהודית. ספריו הידועים “ילדי הגיטו”, “מלך הקבצנים” ועוד.

הברון רוטשילד.

המושבות הראשונות בארץ ישראל לא היו עוצרות כח להתגבר על הקושיים הרבים, לולא בא לעזרתם הנדיב הגדול, הברון בנימין רוטשילד מפריס, שהקדיש מיליוני פרנקים להעמיד את המושבות על בסיס איתן ותומך ועוזר מאז ביד רחבה לתחית עם ישראל בארץ ישראל.

אליעזר בן יהודה (1922–1857‎ ‎

עורך העתון “הצבי” בירושלים ומחברו של מלון עברי גדול, החיה את השפה העברית בארץ ישראל. וחובבי ציון עזרו גם בהפצת השפה העברית, ביחוד בארץ ישראל ע"י הקמת בתי ספר לעם ועברית בתור שפת ההוראה.

 

הד"ר הרצל והציונות המדינית.    🔗

הסופר היהודי־גרמני ד“ר בנימין זאב (תאודור) הרצל (נולד בש' 1864 בבודפשט, הונגריה, מת ב־1904), מתבולל לשעבר, הוציא לאור בש' 1895, אחרי מהפכה רוחנית שנתחוללה בקרב נפשו, ספר בשם “מדינת היהודים” שבו הוא מוכיח, כי לא יתכן פתרון השאלה היהודית אלא אם כן תוסד מדינה מיוחדת ליהודים בהסכמתן של הממשלות האדירות. ספרו הנזכר הטיל רעש בקרב היהדות וגם הסב את תשובת לבם של אנשים בעלי השפעה מקרב אומות העולם וכעבור שנים מספר של עבודה רבת מרץ מצד יוצר הרעיון ועוזריו הנלהבים, עם מכס נורדוי בראשם, התאספו צירי ישראל מכל הארצות אל העיר בזל בשוויץ בש' 1897 ושם הכריז עם ישראל על קיומו כעם ועל רצונו לחיות חיים לאומיים, מדיניים חפשיים ככל עם אחר והוא דורש יחס של צדק ומשפט אליו מעמי אירופא. אז נוסדה ההסתדרות הציונית. הרצל נתקבל ע”י השולטן התורכי וגם ע"י מלכים ושרים אחרים ורעיונו מצא מסלות אל לבם.

 

הכרזת בלפור והמנדט על ארץ ישראל    🔗

ראשיתה של התחיה הלאומית היהודית.

רדיפות ומצוקת היהודים ברוסיה, ברומניה, במרוקו ועוד כאלו לא באו לכתחלה אלא להחיש את מהלך התפתחותה של התנועה הציונית ובימי המלחמה העולמית הגדולה, בשני לנובמבר 1917 השיגה ההסתדרות הציונית, ביחוד בהשתדלותו הכבירה של הפרופיסור חיים ויצמן באנגליה, הצהרה חגיגית מממשלת אנגליה – הצהרת בלפור – שלפיה מתחייבת ממשלת אנגליה “לעזור להקמת בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל”, אחרי זה שהיהודים השתתפו באופן פעיל במלחמה העולמית בכיבוש ארץ ישראל מידי התורכים, ביחוד בהנהגת זאב ז’בוטינסקי, הסופר, הנואם והמארגן הגדול, יוצר “הגדוד העברי” ויוצר התנועה הרביזיוניסטית בהסתדרות הציונית לפקוח ודרישה נמרצה למילוי המנדט על ארץ ישראל בשלמות.

בינתים עברו עוד פרעות נוראות, אחרי המרד הבולשביקי ברוסיה, ביחוד על יהודי אוקרינה בשנת 1919, בהנהגתו של הצורר פטליורה ונהרגו כמאתים אלף יהודים. גם בהונגריה נהרגו ע"י הטירור הלבן אלפי יהודים באותו זמן.

לנגועי הפרעות ומלחמת העולם עזרו הרבה ביחוד יהודי אמריקה ע“י מוסד העזרה ה”ז’וינט" עזרה כבירה הושיטה היהדות האמריקאית כמו כן לתנועה הציונית ולארץ ישראל המחודשת, ביחוד אחרי שעבודתה של היהדות הרוסית הופרעה ע"י מדיניות הסוביטים ברוסיה.

הקמת בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל סודרה בתור מנדט לאנגליה מטעם חבר הלאומים, עפ"י החלטת ארצות ההסכם בסן־רמו בשנת 1922. ומאז התחילה תנועה חלוצית חזקה לכבוש הארץ והעבודה העברית בה, ביחוד בהנהגת בן־גוריון ובן־צבי, מיסדי ומנהיגי הסתדרות העובדים העברים בארץ ישראל.

בשנת 1925 חגגו את חנוכת האוניברסיטה העברית בירושלים וב־1929 נוסדה בציריך, בשוויץ הסוכנות היהודית ע“י צירוף הלא ציונים לעבודה משותפת לבנין ארץ ישראל וכלפי חוץ נחשבת הסוכנות היהודית בתור המוסד הרשמי מטעם עם ישראל וארץ ישראל, המיישבת ובונה את הארץ ע”י מוסדותיה קרן הקימת לישראל וקרן היסוד. מושב הסוכנות היהודית הוא בירושלים ובלונדון.

בראש ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית עומד כעת הסופר והעסקן הציוני הותיק, נחום סוקולוב; בראש הקרן הקימת לישראל, הגואלת את אדמת ארץ ישראל בשביל עם ישראל, העסקן הציוני הותיק מנחם אוסישקין, בראש האוניברסיטה העברית הד"ר מאגנס ובראש “כנסת ישראל”, ארגון יהודי ארץ ישראל הכי גדול, הרבנים אברהם יצחק הכהן קוק ויעקב מאיר.

חלק האוכלוסיה הערבית מנסה להפריע לעבודת התחיה בארץ ובשנות 1921 ו־1929 ערכו פרעות ביהודים. אבל היהודים עמדו ועומדים בגבורת אריות על נפשם ולמרות כל המכשולים, עבודת ההתישבות ותחית התרבות הרוחנית בארץ ישראל הולכות ומתקדמות. כעת קיימות כבר מאות מושבות ומושבים יהודיים בארץ ישראל, ביניהם העיר העברית הראשונה, תל־אביב, המונה כבר כמאה אלף תושבים יהודים, שחגגה לא מזמן את חג יובלה ה־25 שנה להוסדה ע"ע מר־עיר מאיר דיזנגוף וחבריו.

השפה העברית נעשתה לשפה השלטת בכל מקצועות החיים בארץ ישראל, העשירה בעתונות פריודית, בהוצאות ספרים שונות, באסכולות, בתיאטרונות, בבתי קולנוע ועוד והרוח החיה שבמוסדות הרוחניים היה גדול משוררי האומה ח.נ. ביאליק שנפטר בקיץ 1934.

בשנת 1933 הכניס היטלר משטר חדש, אנטי־יהודי בגרמניה, שגרם לחרם כללי מצד יהודי כל העולם על סחורות גרמניה. הרבה יהודים עלו בזמן האחרון מגרמניה לארץ ישראל ועוזרים להפרחת הארץ, המונה כיום כבר כרבע מיליון יהודים מישוב כללי של מיליון נפש בערך, בעוד שבשנת 1919 מנתה הישוב העברי בארץ לא יותר מ־57,900 יהודים. וארץ ישראל בעבודת התחיה והתקומה שבה הולכת ונעשית לאט למרכז לאומי, מדיני, כלכלי וחברותי, למקור נחמה ולמגדלור ולכח מושך כביר לשבעה עשר מיליוני אחינו הנפוצים על פני כל רחבי העולם.