הספר הוא פרי עזבונו הספרותי של חיים בן אשר שבצוואתו ביקש מילדיו – רחל מרדר, יעל שנער, שמשון ויפתח בן אשר – להוציאו לאור.

עלילות הספר והדמויות המוזכרות בו ושמותיהן הן כולן פרי דמיונו של המחבר. כל קשר בין הדמויות הנזכרות ושמותיהן לבין דמויות או שמות של אנשים חיים או מתים, מקרי בהחלט.

 

פתח דבר    🔗

(בסדר כרונולוגי מקורב)

אני מניח שהכרתי אותו בגבעת־ברנר כשהייתי בן שלוש. בהתחלה כמכר, אחר כך כידיד המשפחה ולבסוף גם הבינותי שהוא אבי.

אמי נהגה לקח אותי מהצריף שלנו, מהחדר בצריף שלנו, לחדרו בצריף שכן. חדרו היה קטן מאוד, להערכתי השתרע על 20 עד 30 מ"ר. החדר היה עמוס בספרים. בליל חורף אחד, עוד לפני שעת ההשכבה בקיבוץ, עלה הצריף בלהבות לאחר שנרות השבת שהדליקה שכנה נאחזו בווילונות. ישבתי בוכה ממרחק, מביט בחבורת גברתנים שמנסה להציל את מה שניתן. מחדרו ומספריו לא נשאר דבר, ולאחר השריפה הוא עבר להתגורר עם אמי.

איני יודע באיזה ענף עבד במשק, כנראה במשתלה, כי בטיול עם מטפלת הפעוטון אליו שויכתי מצאתי אותו שם קולף בצלי סיפנים, חשתי בושה מכך שלא ראיתי אותו יושב על טרקטור. תחושת הבושה מעיסוקיו, שהיו יוצאי דופן בקיבוץ, נמשכו לאורך שנים רבות.

על פעילותו בגבעת־ברנר בשנים שקדמו לבואי לעולם למדתי מקטעי סיפורים ששמעתי ממנו ושקראתי בקבצים שונים. על חייו באודיסה לפני עלייתו ארצה, לא שמעתי ממנו כמעט מילה. המעט ששמעתי היה על פגישותיו כנער עם ח. נ. ביאליק שהיה כבר אז משורר ידוע. מבחינתי, ואולי גם מבחינתו, הוא נולד עם עלייתו ארצה.

ביומני הקיבוץ מסופר על פגישה שהיתה לו ולידידו אנצו סירני עם אברהם הרצפלד, שהתנגד לעלייה על אדמות גבעת־ברנר וצעק עליהם “שמנדריקים, אני אוציא אתכם מההסתדרות אם תעלו” (על אדמות גבעת־ברנר) וההמשך ידוע… זקפו לזכותו יכולת חזונית, ובאחד מחזיונותיו המפורסמים כאשר ראשוני גבעת־ברנר עלו על הגבעה הצחיחה בקיץ 1928, אמר: “אנו נגיע ל־1000 חבר. גברת־ברנר תגיע לים, רכבות בצבעים שונים יקשרו את חלקי המשק…” באותו יום היו 35 חברים במשק, וכולם פרצו בצחוק, אך זכרו היטב את הדברים ותיעדו אותם.

עם הקמת החטיבה היהודית הלוחמת (הבריגדה) והידיעות על שואת יהדות אירופה, התנדב והתקבל לשירות על אף גילו המתקדם יחסית. על קברו ולאחר שנסתם הגולל סיפר לי אחד מידידיו על ימיו הראשונים בבריגדה. מפקד צריפין, היא סרפנד הבריטית, החליט למנות את אבא למשרת של אחד הקצינים בבסיס, תפקיד המחייב, בין השאר, צחצוח נעלי הקצין ועוד מלאכות דומות. על כך הגיב במכתב נסער למפקד הבסיס: “אני חלוץ עברי בקומונה חקלאית. כמעט ולא צחצחתי את נעליי שלי ומעולם לא צחצחתי נעליו של מישהו אחר. אסכים לצחצח רק את נעליו של המלך המשיח, והוא כידוע יבוא יחף רכוב על חמורו”. המכתב עשה את שלו, ואבא גויס כחייל מהשורה.

הוא נעלם מחיינו למשך ארבע שנים; מהתקופה ההיא אני זוכר חופשה אחת, עדיין בצריף הישן. אבא בא ממצריים עם קיטבג ובתוכו מסיכת גז, שאותה הדגים לנו. כשחזר השאיר מאחוריו מנת ברזל משוקולד אותה נהגנו לכרסם מפעם לפעם בתחושת אשמה. במהלך שנות שירותו בבריגדה עברנו מהחדר בצריף הקטן למבנה ב“שכונת המליונרים”. נוספו לנו עוד כמה מטרים ומרפסת. השירותים הציבוריים התקרבו לחדר, והמרחק אליהם היה קצר יותר.

את מקומו בתודעתי תפסו שני גברים שהופיעו לעיתים – אחד חייל אוסטרלי צעיר והשני אדם מבוגר ומרשים בהופעתו, שקראתי לו ברל (כצנלסון). כשהופיע מדי פעם, כדי לסייע לאימי, היה ברל לוקח אותי אל בית הילדים כדי להשכיבני לישון. לימים למדתי לדעת כי אבא ראה בו מורה רוחני, התייעץ איתו וקיבל את ברכתו לפני שהתנדב לבריגדה וביקש להיקבר לידו כאשר יגיע יומו. עם הניצחון על גרמניה הנאצית החלו המגויסים מטעם המשק לחזור. הלכנו, מזקן ועד טף, לפגוש אותם בתחנת הרכבת שהגיעה מקהיר ליבנה הסמוכה. חיכיתי עם שאר ילדי הגן על רציף הרכבת. ירדו רבים במדים, וכל אחד פגש את יקיריו. חיפשתי את אבא לאורך הרציף, והוא לא הופיע. במונחים של סרטי קולנוע עכשוויים אכזבות על רציף הרכבת, של פרידה או פגישה שלא התקיימה, הן ביטוי לשיאי העצב. אולי זה היה כך גם במקרה שלי.

כשחזר לחדר הקטן שלנו אחרי ארבע שנים לא חיכה לו איש לאורך הסימטה העולה למשק (בניגוד לטקסים שנערכו לחיילי הבריגדה שגויסו מטעם המשק והתנועה), ולכן לא התכוננתי לשובו. רק במקרה פלט מישהו לידי שהוא חזר, ואכן מצאתי אותו יושב בחדר עם אמא, והוא פנה אליי. צליל קולו הגבוה הפתיע אותי. איני זוכר מה נאמר. חיבוקים ונשיקות בינינו ודאי שלא היו. אפילו עם אמא היה מתח של היכרות מחודשת.

שני אנשים יקרים לו נפטרו במהלך שירותו בבריגדה. האחד היה אביו, שהופיע בחלומו בלילה בו נפטר. השני היה ברל כצנלסון. על סירני עוד לא ידעו. את אביו, אשר, לא הכרתי. הוא היה רב באודסה. אבא עלה ארצה כשסבי וסבתי (מרגלית) ושני אחיו היגרו לארצות הברית. את דודי שמואל הכרתי, אך אחיו השני מעולם לא הוזכר בבית עד שנפטר לפני שנים מועטות. אחיו הצעיר (יענק’ל) נולד בארה"ב מנישואיו השניים של סבי. יענק’ל סיפר שלאח העלום היה פגם מוחי. מאבא שמעתי, כנראה על רקע האח העלום, שכאשר היה סבי בביקור בארץ סירב לבקר בקיבוץ, בטענה שחבריו אינם יודעים מהו צער גידול בנים. איני בטוח שאבא, כחבר קיבוץ, לא ידע צער גידול בנים.

מהתקופה שלפני מלחמת השחרור אני זוכר מצב מביך בהקשר אליו, כאשר שניים מ“הגדולים” (כך נהגנו לקרוא לבני המשק הבוגרים מאיתנו בארבע־חמש שנים), דחפו אותי, ילד שטרם מלאו לו שמונה שנים, בתוקפנות בין שיחים צפופים ושאלו אותי “האם ידוע לך על קשרי אביך עם הלח”י?" בדקתי את שתי לחיי ולא הבנתי מה הם רוצים מהן. נדמה לי ששאלו גם על הירחון “על החומה”, האם ראיתי אותו בחדר של ההורים? בדיעבד הבינותי שלאבא היה יחס חם ללח"י, וחברי המשק חשו בזה. אולי היתה זו תקופת הסזון.

בשנתיים שבין שובו מאירופה לתחילת מלחמת השחרור זכור לי טיול לאילת עם סמינר של המנהיגות הצעירה של מפא“י (כפי שלמדתי באיחור לאחר כמה שנים). עברנו תחת מטחי אבנים של ערבים בחברון, והיו נפגעים. עברנו גם את מחנות הליגיון הערבי בכמה מקומות בדרך לאילת. אחד מהם בעין חוצב (חצבה) ואחד באום רשרש (אילת). מהטיול ההוא אני יכול להסיק כי בשנים אלו עסק בפעילות ציבורית מטעם מפא”י.

ואז באה העצרת הכללית של האומות המאוחדות. לקראת ההצבעה נשארתי לישון בחדר ההורים. בשעת לילה מאוחרת עליתי איתו לצריף חדר האוכל של הקיבוץ. קשה לתאר את אווירת השמחה שהיתה שם. למרות בדידותו בקיבוץ הוא נקרא ספונטנית לעמוד על כסא ולשאת דברים. איני זוכר דוברים אחרים, ומדבריו שמור איתי רק משפט אחד “שליחי ארץ ישראל יגיעו לכל העולם מכוש ועד טהיטי”. בהתרגשותו הגה את ה“ה” כ“ע”, וכל הקהל החרה החזיק אחריו: “טעית, טעית” ופרץ בריקודים. אבא לא הצטרף. אני מניח שאמא היתה איתנו אך היא אינה זכורה לי במעמד זה.

זמן קצר אחר כך התגייס מיוזמתו לחטיבה 7 של צה“ל. “נפל פור עליז בתוכי” כתב ביומנו (כך בספר “לטרון”) על הרגע שבו נענה להצעת מפקד החטיבה להצטרף אליו כקצין תרבות. ושוב, שונה משאר חברי הקיבוצים המגויסים, מדוע לצה”ל ולא לפלמ"ח? ומדוע ללא אישור האסיפה הכללית?!

איני יודע מתי הסתיים השלב הזה בחייו, אך את חזרתו לפעילות ציבורית במסגרת הקיבוץ המאוחד חשתי היטב במהלך ועידה שהתקיימה ברפת העגולה של גבעת־ברנר. כינוסי התנועה היו תמיד אירוע בלתי נשכח. באתי עם קבוצת ילדים להציץ, בעיקר בתערוכות ובמצגים שנלוו לאירוע, אך גם במתרחש. לפתע הקיפה אותי קבוצה של “גדולים” בצחוק אדיר “אבא שלך לא רוצה שתלמד אצל משה’לה טבנקין”. שוב לא ידעתי מה רוצים ממני, שהרי בכל חבר המורים וחברי גבעת ברנר לא הכרתי כלל אדם בשם משה’לה טבנקין. אך מיד הוסיפו וציטטו את אבא: “אני הייתי תלמידו של טבנקין אך לא אתן שבני יהיה התלמיד של בנו של טבנקין”. אין ספק שאז נטמנו זרעי הפילוג שפיצל את הקיבוץ שנתיים־שלוש לאחר מכן.

באותו מעמד וליד הרפת צפינו אנחנו, הילדים, בחברים מתקבצים ובידי אחדים מהם מקלות קפא"פ. הגיעו כמה כלי רכב וכולם, שוב – פרט לאבא, יצאו לגרש את העולים החדשים שהובאו להתיישב במושב (בית אלעזרי) על אדמות ערבים שעובדו על ידינו בשנתיים שלאחר בריחתם. באווירת הימים ההם קשה לחשוב על מעשה ממשלתי יותר קנטרני מזה – גם להקים מושב (במקום קיבוץ) וגם להחרים קרקעות שעובדו על ידי הקיבוץ. קשה היה לעכל את עוצמת ההתגרות מחד גיסא, ומאידך גיסא – את הסתייגותו של אבא ממעשי חבריו למשק. למעלה מעשור לפני כן חש ברל בדאגה בבדידותו של אבא. כך, בספרה “ברל” ניסחה זא הביוגרפית שלו: “הוא ראה איך נרדף בן אשר בידי חבריו במזכירות הקיבוץ: תמונת קין קולקטיבית נגד הבל”…

זמן קצר אחר כך סיפר לי מפא“יניק בן שלוש־עשרה שהיה מבוגר ממני בשנתיים, כי אבא מועמד להיבחר לכנסת (עוד בטרם נקבע שמה). לא ידעתי מה המשמעות ושאלתי האם זה בטוח שהוא אינו חוזר לעבוד במשק, והוא הסביר לי כי מי שהועמד מטעם מפא”י במקום העשירי ודאי בהחלט שייבחר. כאלה היו אז פני הדברים. את המידע על הורינו שמענו וחשנו בבית הילדים ובבית הספר, שהיה כור ההיתוך האמיתי שלנו.

על האירוע הסימלי של הפילוג בקיבוץ המאוחד סיפרה לי אמא. הוא התרחש בקיבוץ נען. אמא נכחה בו והעידה באזניי, כי לאחר שהתקבלה ההחלטה המכרעת נגד עמדתו של אבא שישב על הבמה, הוא קם ופסע לכיוון היציאה מהאולם. היא חשה כיצד כל עיניהם של צירי הוועידה ננעצות דווקא בה והחליטה לקום ולהצטרף אליו. איתם עזבו את האולם כל שאר נציגי המיעוט המפא"יי, והפילוג הפך לעובדה. ייתכן שרק ברגע זה החליטה אמא ללכת אחריו בכל מחיר.

לימים, ולאחר שהתקרבנו מאוד, שאלתו אותו לשם מה זה היה נחוץ והתשובה הפתיעה אותי: “אי אפשר היה להמשיך ולחיות כך; השנאה אלינו עברה כל גבול, וחוץ מזה, למפלגת השלטון של אז (מפא"י בראשות בן גוריון) חסרה תנועה קיבוצית להישען עליה”. בתשובתו לא הוזכרה כלל הסגידה לסטאלין ולבריה"מ שהיתה הדבר המוחשי ביותר בילדותנו. ומצד שני, היה בה אישור לטענת רבים ביחס למניע האמיתי של הפילוג

פגענו אנושות בהוריי, כששני אחיי הגדולים ואנוכי החלטנו להישאר בגבעת־ברנר. וכך קרה שהוא, עם אמא ואחותנו הצעירה, עקרו לקיבוץ נצר, שהוקם על ידי שארית הפליטה ממחנה הריכוז “בוכנוולד”. זמן קצר אחר כך נותנה תוספת לועזית לשם הקיבוץ, והוא שונה ל“נצר סירני”. התוספת הלועזית חייבה חוק מיוחד בכנסת, והוא העביר אותו להנצחת שמו של ידיד. הפילוג בקיבוץ המאוחד היה, אולי, המעשה הפוליטי האחרון שלו כחבר התנועה הקיבוצית ומפא"י. פעילותו המיוחדת בכנסת שלאחר הפילוג התאפיינה בגישה שונה לחלוטין. באופן לא מודע, התרחקותו ההדרגתית מהמעשה הפוליטי היתה מלווה בהתקרבות הדרגתית בינינו.

אהבתי את דאגתו לנופי ארץ ישראל שמקורה במפגש פורה עם גיסי. בזכות הראייה המיוחדת של גיסי, הוא ידע לרתום את אבא ולגייס אותו להגנת טבע הארץ. עולמו של אבא באותם ימים היה זר לנו. הוא התמקד בתרבות היהודית (בעיקר בארוס העברי), בקבלה ובספרות הרוסית. לעומתו, עולמו של גיסי, היה אהבת החי והצומח של ארץ ישראל והיכרות אינטימית עם כל גווניו. וכך, דווקא הוא, יותר מכולנו, מצא שפה משותפת עם אבא. המפגש בין שתי הדמויות האלה הוא שהוליד את הצעת “חוק הצבי והאלמוג” שהקדים את זמנו.

עם ישראל של אותם הימים נהר בהמוניו לאילת בכביש מעלה העקרבים וחזר עמוס באלמוגים. היום כולנו מודעים לבעיות האיזון האקולוגי, וחלקים מאיתנו אף בונים קריירה אקדמית או ציבורית בנושא זה, אבל באותם ימים בודדים בלבד בתוך אוכלוסיית ה־600 אלף שחייתה בישראל, ויחסית עוד הרבה פחות מזה בעולם, הבחינו בסכנה המאיימת על קיום המינים. על רקע הדאגה לאוצרות הטבע באילת רשם אבא בדברי הכנסת את הדברים הבאים:

בדברי הכנסת קל לראות מַהם הביטויים הטכניים שאימץ אבא ומַהם הביטויים שאבא יצר מתוך עולם הרוח שלו, והסינתזה ביניהם באה לביטוי ב“חוק הצבי והאלמוג”, שהוגש על ידי אבא במאי 1955:

“דרושה אוירה ציבורית ערה ודרוכה הן באוכלוסיה האזרחית והן בצה”ל. יש צבי לכל 10 קמ“ר ובהרי ירושלים צבי לכל קמ”ר". אבא הוקסם מהקשר שבין הצבי לעם ישראל: “בארץ אשר העם כולו משול בה לצבי, שרוי הצבי המיוחד בסכנת כליה”. ועוד הוסיף: “הדימיון העברי, הארוס העברי הקדמון ראה, גילם את היפים שבכיסופי האומה בדמות היציר היפה קל הרגליים…”

בדברי הכנסת הוסיף אבא את חלקו גם בנוגע לאלמוגים:

כאשר הסתיים פרק הכנסת בחייו, הוא נשלח לנהל את המרכז הרעיוני של מפא“י בבית ברל. מחדר קטן שהתרחב קצת בנצר סירני הוא עבר עם אמא לבית מידות בסביבה כפרית ליד מושב צופית. שוב נאלץ להתמודד עם ביקורת קשה מצד חבריו, הפעם חבריו לקיבוץ ולדרך. כפיצוי חלקי לכך “ובמונחי הבורגנות”, נהנו הוריי מרמת חיים שלא היו מורגלים בה. בתוך כך ביקרו בבית אנשי רוח וספר מהשורה הראשונה והרצו בפני דור העתיד של המפלגה. לא אלו היו הדמויות שהנהגת מפא”י חפצה ביקרם, ולכן, זמן קצר לאחר שהתחיל במפעלו החדש, בחר לפרוש מהקיבוץ ועבר עם אמא לאילת. שם חיו בתנאי עוני שקוממו אותי, אך נדמה שהיו מאושרים. עד שפרצה מחלתה של אמא. מכאן ואילך סבבו החיים סביב התחרות עם הזמן בתקווה שעוד לפני יום הדין תימצא התרופה. התקווה נכזבה, ובשלהי הקיץ עמדנו מול הקבר הפתוח בבית העלמין על חוף הכינרת, ואבא נשבר כשפלט את המילים: “הנה עוד בית אחד”.

בתקופה שבין פטירתה של אמא למלחמת ששת הימים נשבה בתנועה הקיבוצית “רוח שדמות”. כך קראנו, אני וחברי, להתעוררות הרוחנית שקבלה ביטוי והשראה מהתקופון “שדמות” שהוציאה התנועה הקבוצית. אבא שבעצמו מאס בפוליטיקה מזה שנים, יזם עם “אנשי שדמות” בדגניה, קיבוץ יזרעאל ועין גב את מפעל “החוגים לספרות”. הוא נדד מקיבוץ לקיבוץ והיה משתתף פעיל בשיחות צעירים על ספרים שקראו. ומתוך רשמיו כתב לשדמות: “קצה נפש האדם בתקליט האידיאולוגי, הפוליטי הקיבוצי… יש להקים”… תנועה שתעסוק ב“צמיחה רוחנית” דרך קריאת ספרות במקום העיסוק הנדוש והנבוב ב“העלאת גירה אידיאולוגית”. בין מפגש למפגש חזר לביתו באילת.

שם הוא חי במשך למעלה משלושים שנה בבדידות מזהרת. מידי פעם היה מגיח לטיול ממושך בעולם ובארץ, חורט בזיכרונו המופלא כל מקום ואדם שראה, מוסיף לכך הרבה מדמיונו הפורה ומעלה את הדברים על הכתב, לטוב ולרע. את הכתובים הוריש לנו אחריו, ואנו קיימנו את צוואתו להביא אותם לדפוס.

הא נטמן ליד אמא על חוף הכינרת ב־כ' תמוז התשנ"ח.

את הביטוי ההולם ביותר לתיאור הקשר שנוצר בינינו עם השנים ולדברי הפרידה ממנוע על הקבר, מצאתי בדברי הפרידה של אלישע מאליהו הנביא:

יפתח בן אשר

 

הקפלה    🔗

הקפלה במנזר הבתולות הקדושות של סנטה וירג’יניה עמדה על פסגת הר מיוער בצפון איטליה, כאשר לרגליו אגם כחול. המנזר מבחוץ נראה כמנזר מודרני לנשים; שנים־עשר תאי נזירות ואחד לאם המנזר.

הלילה היה שוב לילם של השליחים הקדושים והמעונים. כדרכם הם חטפו את הנזירות, כל אחד לפי מבט ראשון, תוך הסימפוניה של מחול זיווג. חניכות המנזר התלבשו לעיני הבחורים בקצב החשפנות בתלבושת נזירים סגפנית חמורה, והתחילו בזיווג של הסתכלות הדדית. הבחורים ראו אותן מתחת למדי כלות החתן, ללא חציצה וללא מסך, ובפשיטת זרועות נמשכות הזמינו אותן אליהם ואל הפאלוסים שלהם. הנזירות הצעירות, שרק הגיעו לצל קורת המנזר, נפתלות ומתלבטות ומתענות ברמזי תנוחות ותנועות כמעט סמויות של חמדת אבריהן הכובשות את עצמותיהן. ואף על פי כן עיניהן גלשו מפרצופי החמד למכלול שנים עשר האיברים הקדושים, כלינגאם אחד גדול מקובץ, שאין לעמוד בפני כוח המשיכה שלו.

אך לא רק הבנות התעטפו בלבוש נזירות. בא רגע והבחורים כולם, בעלי האיברים הזקופים, הדרוכים, עברו מטמורפוזה במטה קסמים בלחש מכשף. לבושים בגלימות נזירים מחוספסות וגסות בסגנון ובצבעים של בד בנדיקטני, דומיניקני ופרנציסקני, הם רקדו ריקוד זימה לעיני הנזירות. תך כדי חשיפת האיבר וגניזתו, תוך כדי הארת האיבר והסתר הארתו, התרחשו שינויים בדמות ובארשת ובמבע ובתנועה של פני הנזירים והנזירות. הנזירים הפכו לשנים־עשר שליחי ישו, בדומה לאלה המסובין בסעודה האחרונה של ליאונרדו, או בחוכמת הפרצוף, בתנוחות ובמבעי הידיים של אל־גרקו. הנזירות נדמו לקדושות נבחרות באמנות הנוצרית מדורות רבים, אך המיתולוגיה של הפרצופיות האיקונית במחול מחניים לא ארכה זמן רב. הנזירות והנזירים חזרו אל עצמם ויצאו מעורם, תוך כדי שיחזור דרכם לקדושה.

הבתולות פשטו את המדים והעלו את הינומת הכלולות, סדר נדר דם הבתולין לגואל. הן יצאו בריקוד חושני מול פני השליחים הקדושים ומייסדי המנזרים, שקופות וזכות כמלאכיות השרת בשמיים שזכו בעיני אלוהים. הקדושים והמעונים חטפו אותן, כל אחד לפי מבט ראשון והזדמנות ראשונה, קרעו את ההינומה וחשפו את השד או השדיים, בריקוד של נפנוף בשדיים והפסקתו פתע, בריקוד מיצוי הפטמות וניתוק השפתיים, בעוד עיני הנזירות זוהרות כזוהר הרקיע. בגמול תמורה לכך תבעו הנזירות את גילוי האיברים. הן גילו אותם בעצמן מאחורי הגלימות החומות, השחורות, הלבנות, והתחילו להרקיד אותם כשם שהורקדו השדיים. ההינומות נקרעו ונשרו, והחשפנות שָבה למקורה הראשוני. גם הגלימות נשרו. הקדושים והשליחים בני תמותה פשוטים הם, אך קיים ייחוד של עוצמה ודריכות באיברי הזכרות אשר הצטברה בהווי, באוויר ובהזיה הנזירית. הגלימות וההינומות והשמלות התפזרו בכל מרחב המחול והאורגיה; במרחק של מבט לאחור התחוללו אורגיות של נזירות בדתות המזרח הרחוק. בהינדואיזם, בבודהיזם, בגאיניזים, בגון טיבטני ובזן. סדנא דארעא חד הוא. ואז התחילה האורגיה הגדולה של זיווגי זיווגין. לאחר זיווגי המבטים, החיבוקים והנשיקות באו זיווגי אברי המין בפסיכוזה קולקטיבית. המרחק בין מחנות הזכרים לבין הנקבות עלה לשנים־עשר עד עשרים מטר. התחילו בנסירה של אחור באחור. בתפנית חדשה פנו הזכרים, בקצב רגליים יחפות, לאחוריהן של הנקבות כאשר אלו זזו באותו קצב לאחוריהן, ואז כל זכר תפס בתנופה את שדי הנקבה במיעוך מכאיב ותקע את האיבר באחוריה, תקיעת פתע רכה, שלאחריה הוא חומק, נמלט כלעומת שבא, ונסוג אחורנית. התפנית הגדולה של פנים אל פנים באה בחצי הדרך. בקצב מרחף הם נפגשו. כל אחד הניף את הבתולה מולו על זרועותיו, השקיע את פניו בחיקה ועשה בה את הקולינגוס הקיבוצי בקצב קיבוצי, שהטריף את דעת הבתולות הנזירות, עד שהשמיעו אנחות עונג בתוליות. פתע נעמדו בקצב של מחול והנזירים והקדושים והשליחים עשו שבע הקפות בעילה. במהירות הבזק הם חדרו לתוך אחת אחרי רעותה, שתים־עשרה חדירות ושתים־עשרה חמיקות לנרתיקים בתוליים וחולפים. כל נזירה הבחינה בניצוץ בזק של בעילה חולפת, סהרורית מסחררת. שבע פעמים שתים־עשרה, והנזירה עלתה לאכסטאזה נימפומנית שבהתנסות הבקעת מעמקים ותהומות בגופה וקולות וברקים במוחה. הן קיבלו את האונס הקיבוצי באהבה. באהבת עולם מוכנות היו־הן להיפרע תכלית פריעה אחת גדולה של הבתולה הקדושה הקוסמית, המקובצת כזכייה בהארה העילאית במנזר האמנות הארוטית, בקצב הבזק של החדירות והחמיקות. אין זה פלא שהאיברים הגיעו לשיא הקישוי הזועק לגואלת. אולם, הרי זה נס שאיש לא שפך את זרעו על לובן השיש החי, הספירי, של רגלי הבתולות.

זוהי עובדת יסוד, בעילת שרפים נעשית ללא זינוקי זרע לא ברצון. הנזירות, מתוך השראה ספונטנית כביכול, לא קיפחו את שבע הקפות החדירה עד למסך הבתולים, בלי לפרוע בהן עד עת מצוא. הן עשו שבע הקפות מגע, בליעה ומיצוי, של איברי הברית בהוד ובנצח של השפתיים והלשון ובאותו קצב, קצב החדירות המנוסות. הכול התרחש בקפלה.

הקפלה, ובה חצר עמודים עדינים, צמחייה ופרחים מסביב לבריכה ומזרקה מבפנים, היתה יצירת השראה ותכנון סוריאליסטי. המעגל מסביב לקפלה כלל חדר אוכל ומטבח. מכל תא התפצל מסדרון של כניסה נפרדת אליו. לכל מסדרון היו גוון וסגנון של פרסקאות משלו, בגלגולי האמנות הנוצרית לדורותיה, כאילו לפי טעמה ובחירתה של כל נזירה. לכל תא היו חדר קבלה והארחה וחדר לינה ואמבטיה לאורח או לאורחת. ריהוט נזירי בתבניתו, אך מתוחכם ומודרני בנוחיותו. תמונה אחת יקרת ערך בעולם או פסל, מתקני הארה החליפו צבעים ומתקני בושם מפתיעים שיכרו את חוש הריח. תא הנזירה היה פשוט בתכלית, לפי המסורת שנהגה מדורות במנזרי הנשים באיטליה. במסדרונות הפרסקאות היו גם רפרודוקציות שהופקו על פי מיטב הטכנולוגיה המודרנית, כגון פרה אנג’ליקה על הבשורות שלו בסן מרקו שבפירנצה¹, יום הדין ובריאת האדם בסיקסטינה. התא וחדר ההארחה של אם המנזר לא היו שונים מתאי הנזירות בתבניתם ובריהוט, ואולי רק בעידון הטעם ובייחודו בבחירה של דמות האם עם ישו התינוק בחיקה, היונק משָדיה, נוסח אל־גרקו. הקפלה עגולה עם כיפת ויטראז’ים ושפע אורות צבעוניים בצבעי שאגאל. על רקע הבשורה למרים – תמונת קיר של אם הגואל עם פני המדונה הסיקסטינית, החושפת את ערוותה ובתוליה לראוות־עולם. בתולין רוטטים רטט של כיבוש עצמי ועמידה בניסיון של כיסוף מתמיד, ברוממות קדושה נשית נחשונית. מתחת לתמונה כתובת O Maria, vizeo davidica vizeimim flos, vitail spes unica “הו, מריה, בתולת דוד, פרח הבתולות, תקוות חיים יחידה”.

אפשר להתרשם, כי התמונה והכתובת סימלו את ייחודו של מנזר הבתולות הקדושות בהשראת סנטה וירג’יניה, אם המנזר. אולם, משהו הפתיעה מתחת לתמונה. דמות בתולה נוסח בוטיצ’לי, סמויה, כאילו מסמלת באברי גופה את אילן עשר הספירות בקבלה היהודית, ממלכות פתח רחמה עד לתפארת שדיה המאירים ועד דעת חוכמה כתר בקלסתר פניה, כאשר זרועותיה מכריזות על חסד וגבורה וירכיה־מתניה על הוד ונצח. אילן עשר הספירות, פרי דמיון שופע צבעים כפרסקו סוריאליסטי בקפלה נוצרית או במנזר נשים. במרכז הקפלה היה פסל שיש שחור של דיוקן ישו, המביע גבורה נחשונית ביום הדין של מיכאל המלאך² בסיקסטינה, ומתחתיו נחקקה כתובת שכולה חדה חידה “שמע ישראל ומין האדם, נצח ישראל הצלוב לא ישקר”.

לקראת חצות לילה, בירח מלא, בירח האביב, מפתחי המסדרונות, דרך וילונות רקומים בסיפורי מיתולוגיה נוצרית ואלילית, בזו אחר זו במרחק דקות, התחילו להתכנס בתולותיה הקדושות של סנטה וירג’יניה, כשהן לבושות בפשטות נזירית אחידה, מטפחות לראשיהן וסנדלים לרגליהן. עם יציאת הכמרים הגיעו הנזירות שלובות ידיים, מושפלות עיניים, מופנמות, והתיישבו במעגל מסביב לפסל ישו ביום הדין. כניסתה של כל נזירה – מאורע מודגש בחלל הקפלה.

אחרונה, בעיניים גלויות ומופנות לבתולות, לאחר ציפייה של חמש דקות, בצעידה גמישה ומלאת הוד, הופיעה סנטה וירג’יניה. רטט חלף ונראה כגל בגבן של בתולותיה, כאילו אם הגואל הופיע בעצמה אליהן, בהקיץ ולא בחלום, גלוית עיניים הטעונות סוד.

וירג’יניה כרעה ברך לפני פסל ישו, ניערה בשערותיה אבק מרגליו ונשקה לקצה אצבעותיהן בענווה. שתים־עשרה הנערות היו רתוקות אל כל ניד בגופה כביאטריצה בחיק אלוה, כמו שראה אותה דאנטה³. וירג’יניה קמה והתיישרה פנים מול פנים עם דיוקן הגואל כדיין העולם לדורותיו, כאל צעיר קנא ונוקם, הדן כל באי עולם, על הרועים והעריצים, על השליטים ועל הדלים בשבטי דייגי אדם, ללא משוא פנים, כולו דין ולא חסד, כולו – ייקוב הדין את ההר, ההר של מצפון האדם.

סנטה וירג’יניה, כמריה מגדלינה וכמריה הבתולה הקדושה, חיבקה בזרוע ימינה את קודקוד הגואל ובשמאלה חיפתה על איבר הברית שלו. היא הצמידה את שפתיה לעיניו ואחר כך לשפתיו עד שנשרה ונשמטה לאט מעל חזהו לכריעת ברך עד לאיבר הברית שלו, ולקחה אותו מוכת חזון לפיה. זו הפעם הראשונה שבנותיה ראו אותה בגילוי כזה. הן חדו את חידת האם, שאלו לפישרה ללא מילה, אך פתחו בשירה האהובה עליהן: “כמהה לך נפשי, כמה לך בשרי, ממעמקים קראתיך ה' ברכי נפשי את ה'”. מנזר הבתולות שר כולו, וקולו התגלגל מסוף העולם ועד סופו. תוך כדי המנונות אלו לכבוד האם, ומתוך הזדהות איתה, עלתה וירג’יניה מאחורי הפסל על בימת הווידויים בדיוק לצלצול פעמוני הקפלה, שנים־עשר צלצולי החצות. כל שתים־עשרה הבתולות הפכו כהרף עין לבתולה אחת עם לב שומע אחד.

סנטה וירג’יניה, בקול צלול וללא נימת מבוכה, אמרה: בתולותיי, בקפלה שלנו היתה השראה מיהודי מקובל גדול, חוזה, אשר חי וחזה את אילן הספירות בגופו. כאשר בחר להזדווג עם אישתו, התקין את עצמו משקיעת החמה ועד חצות ורק אז בא אל האישה וידע אותה. כעת, בתולותיי הטהורות, עמדתן בניסיון המגע עם כל עולם הגברים, באמנות ובגאון הנקבה עם איבר הזכר היקומי והקיומי, שום מַדוח לא הסגיד אתכן לפאלוס. לא כאיבר הברית ולא כאנס, ומשך עשור לא נתתן לפרוע בבתוליכן.

אני משוכנעת, כי המנזר שלנו חידש משהו בסוד הזיווג במין האנושי. זהו גילוי חדש בשיא כיסופיו של איבר הזכר להיגאל במלכות התהום של רחם ההוויה הנשית. עמדנו בניסיון הזיווג והבעילה מעבר למסך הבתולים, ויכולנו לו. זוהי ההתנסות שחידשה סנטה וירג’יניה איתכן, נערותיי שליחותיי. כולנו שוות ערך וניסיון במעגל הנזירות, מהבקעת מסך הבתולין עד האורגיות הסוערות ביותר. מעולם לא השַרתן את חגורת הצניעות מעל ערוותכן ומעל פתח רחמכן, כשומרות על מתח הכמיהה משיא לשיא העולה ויורד אך ללא התפרקות. אנו חידשנו משהו בקצב הגורל ובטעם המעמקים של המין האנושי. בהשראתכן פקדה אותי הארת פתע, כי בעידן הגרעין שלנו הגיעה העת להעלות את דת ישו הצלוב, בן אלוהים והבתולה, לדת העם הצלוב. וכנראה, רק בהתנסות הבתולין שלנו, אני איתכן בתולותיי, נועדנו לכך. וכה נכנס בי הדיבוק הלוחש להכריז כאן ועתה בפניכן על הבשורה השלישית, שאנו נושאות בתוכנו. בשורת דת חדשה, דת העם הצלוב, לצורך גאולת האנושות מצליבת עצמה בהתאבדות. את הבשורה הראשונה קיבל והביא אברהם אבינו לעמו ולעולם בחלום הברית בין הבתרים, את הבשורה השנייה הביא ישו בדמו על הצלב, כגואל המחטא את הזיווג של חווה אמנו עם הנחש הקדמון. הבשורה השלישית תתגלה מתוך המנזר שלנו, מנזר הבתולות הקדושות של סנטה וירג’יניה.

הפעם, מבשרת הדת החדשה תהיה אשה זונה, מריה מגדלינה חדשה, זונה עילית אוניברסלית. כמו שישו הצלוב פקד את הנזירות הכלות שלו, כך פוקד אוי בחלומותיי היהודי הצלוב. הוא הוא שפוקד אותי כנער יהודי יפה ושופע חיים ולו עיניים זוהרות, מחייך את החיוך המעונה ולוחש אלי מבפנים: מריה מגדלינה, סנטה וירג’יניה, בדמייך חיי, בדם בתולייך הצרופים הביאי אותי מחדש. קחי לך את שתים־עשרה הבתולות הנזירות לאלוהים ונסו ברחמכן להביא את המשיח, את המורה הרועה ואת שליחיו־תלמידיו הוא לוחש לי: בדם הבתולין שלך את צריכה לקדש את דת היהודי הצלוב על יבשת האשמדאי המוסיקלי.

לכי, סנטה וירג’יניה, בכוחך זה, והושיעי את ישראל על אדמתו ואת מין האדם על פני כוכבו. הוא שם את ראשו בחיקי ובכה בדמע חרישי ולחשה: “בדמייך חיי”. התנסי בחבלי משיח ברחמך, את ובתולותייך הקדושות. והנער בדבריו אלו, מעל הצלב עם הסטיגמטה, נעלם בחיקי לפני ולפנים. בנותיי. התבוננו יפה בקומתי ובעיניי. כעת אני הרה.

המנזר נדם ברעם, דממה עוצרת נשימה. כשעיניים מושפלות ועולות לנגדה, זרקה סנטה וירג’יניה את הפצצה האטומית הרוחנית.

יוהאנה, הצעירה בנזירות, קראה: אמא, אם העולם ברוח הקודש, וירג’יניה, “בראשית היה הדבר, והדבר היה את אלוהים, ואלוהים היה הדבר, והדבר נהיה בשר וישכון בתוכנו.”

"In principio erat verbum et verbum erat aput deum et Deus erat verbum, et verbum caro factum est et habitanit in nobis ומיד אחריה עלו קולות ערים ומבטי תימהון מבין הבתולות: סנטה וירג’יניה, פרח הבתולות, כיצד זה היה? הבא מלאך בשורה אלייך? בחלום או בהקיץ? כיצד נודע לך, כי אכן את הרה ויולדת בן? לא! ענתה וירג’יניה, לא עשיתי ולא אעשה שקר בנפשי ובוודאי לא אעשה שקר בנפשכן, ולא במקרה אני באה להתוודות בפניכן עם ראשית ההיריון בי. סיפרתי לכן כיצד פקד אותי מבפנים חלום הנער היהודי הצלוב, אשר לחש לי בחיוך מעונה ובדמע: סנטה וירג’יניה, בדמייך חיי. בדם בתולייך נסי להביא א הגואל. הוא אמר במפורש אפילו: “את המשיח”. דיוקן הנער ובת קולו רדפו אחריי, לא נתנו לי מנוח, התהלכתי כנביאה בין חורבות רומא, דרך שער טיטוס בעל תבליט הכלים של בית המקדש בירושלים, שנלקחו כשלל ביזה בתהלוכת ניצחון, ודרך ויה אפיה אנטיקה בליל ירח. התייחדתי עם עצמי שם לאור נר בידי עם הקדושים ועם שליחי הנצרות הקדומה, והייתי לבשר אחד עם דמות הצלוב.

פתע ראיתי נער. גון עורו ועיניו כבדיוקן על התקרה ועל הקיר מנגד. ראשו תלתלי זהב, כשמשון הגיבור, כנזיר אלוהים בימי שפוט השופטים. הנער עדין, גמיש, מהלך לבד, וכמלאך בשר ודם חוזה בהקיץ את שני הדיוקנאות כמוני. הקפלה היתה ריקה מאדם, רק עוד גבר ואישה. את הגבר היכרתי. הוא היה ועודנו מבאי המנזר האינטימיים ביותר שלנו. יהודי עתיר הון ברומא, שנמלט מעבר לאוקיינוס מעיני המפלצת הצהובה בימי חורבן צלב הקרס. את האישה טרם ידעתי. היה לי יסוד לחשוד כי אכן זו אישתו. חשתי במין זיקה סמויה בינם לבין הנער. מפעם לפעם נזרקו גשרי מבטים ביניהם לבינו במרחק. קשה היה לי להעלות על הדעת כי הנער הזה הוא בן למבקר האינטימי של המנזר. הנער קורץ מחומר אחר. יכולתי להניח כי האם היא האישה הזו, אולם לעולם לא יכולתי להניח כי הגבר הזה הוא האב לנער. הנער הזה דמה כשתי טיפות בים לנער הצלוב שפקד אותי בחלומי. ואז השתלטה עלי הארה, כי נער כזה עלי להביא לעולם בכל ניסיון שהוא. אין עלי להירתע אף לא משבעת מדורי שאול. וכה, חזונית, חלמתי בהקיץ בעמידה מול ישו ביום הדין וכאברהם אבינו בחלום בין הבתרים. ובחלומי אני עושה את הנער לגבר. מערטלת אותו שלב אחר שלב, לפי האמנות הדקה שלנו, מרפאה את כל פצעי הצלב שלו בשפתיי, בשיניי ובאצבעותיי. אני מזקיפה את איבר הברית שלו, איבר בתול, והוא עולה מרקיע לרקיע עד לרקיע השביעי, כולו נכסף לבעילה.

השמלה השחורה, הביקיני הלבן וחגורת הצניעות המלכותית שלי נשרו בזה אחר זה לעיניו התמהות של הנער. לעיני הנער נחשפתי כחווה לאדם הראשון, או כרחל ליעקב על פי הבאר. הסתכלתי בעיניו וחייכתי אפס קצהו של חיוך הזונה הקוסמית, חיוך המגדלית. בחלומי כרעתי ברך לפניו חיבקתי את ברכיו, התרוממתי מעט ובלעתי את איבר הברית הבתול של הנער. האיבר הזדקף עוד יותר למלוא שיעור קומתו. נתתי לאיבר להחליק מעל מדרון לשוני ולצאת לאור העולם, ליפול ולנוח על כף ידי ארוכת האצבעות. איבר הברית נח, ואני מיישרת את קומתי מול קומתו החלומית, ושוב נפגשו העיניים. תהום אל תהום יביע אומר.

לפתע שמעתי את קולי אומר: אני סנטה וירג’יניה, הריני מקודשת לך להבקיע את מסך המסתורין ששום זכר בעולם לא זכה בו. לפרוע את בתוליי, קח אותי, בעל אותי את בעילת הבתולים וההפרייה. החלום הזה נמשך דקה אחת, דקה שקולה לנצח. חזרתי אל עצמי והסתכלתי מסביב. הנער הפנה את עיניו אליי כשהוא יוצא את הקפלה עם הגבר והאישה. באותו רגע עלתה במוחי, בעל כורחי, תמונה אחרת. מתילדה הקדושה מהעיר מגדנבורג⁴, אם החיה הצהובה, משיחה בשיר שלה על חלום ישו החתן הקדוש, הפוקד אותה בכל קסם זוהרו, והיא שואלת אותו: מה עליי לעשות? והוא עונה לה: להתפשט.

לשם כך עשיתי מעשה שמעולם לא עשיתי ולא נעשה במנזר שלנו. מעולם לא הזמנו ידיד אינטימי לבוא למנזר שלנו, שהרי זהו מנזר המקנה יוקרה עולמית לזוכה לעבור בשער. אולם קול לחש לי: עזבי, וירג’יניה, את היוקרה העולמית. הזמיני את הגבר ושאלי אותו מי אבי הנער. ברור היה לי, כי הגבר הזה יכול להיות רק בן לעם שנשאר לפליטה.

החלטתי להגיע לאבי הנער הזה מתוך מחשבה, סמויה אולי, שהוא האיש שנועד להיות הבשר שהיה עם אלוהים אשר יפרע את בתוליי. ועשיתי מעשה. הרימותי שפופרת אל הגבר, שראיתי עם הנער בסיקסטינה, הוא אל גיאורדנו, המיליונר היהודי שהכרתי מביקורו אצלנו במנזר. הזמנתי אותו לבוא אליי לתאי. הגבר רעד בקולו כשנענה, ואמרתי לו, כי בחצות יהיה הפשפש פתוח והשביל יוביל אותו ישר לתאי.

עם צלצולי חצות בקפלה הז נפתחה הדלת והוא נעמד מולי עניו וצנוע. וכמו שאתן רואות אותי כעת, שקופה כביאטריצה בחיק אלוה, לחשתי: גיאורדנו, חבק את ברכיי, הכנס את ראשך מתחת להינומת הכלה שלי. ועכשיו התרומם על ברכיך לנשק את הצלב על חגורת הצניעות שלי. מעט זכרים, אמרתי לו, מבין רועי העמים ואמני עולם זכו לכך. וכה החזקתי בקודקודו בשתי כפות ידיי ונשקתי לו נשיקה של הבתולה הקדושה. כן, הוא נענה לי כשיכור מסים במסע, אני עוד חולם את פריעת בתולייך והולדת בן מחיקך. אולם, שאלתי אותו, הנער שראיתי אתמול בסיקסטינה אינו בנך, וכיצד אביא אני בן לזרעך? נכון, ענה גיאורדנו, אך הוא חושב אותי לאביו. ואמו היא נסיכה מבית דוד. פתע ראיתי שהוא הזדעזע ונרתע מגילוי הלב, כאילו התמוטט מוסח דעת, כולו בלימה על פי תהום. כך עמדנו דקות, צמודים בחיבוק וראש שרוי על ראש. רוח מתמזגת עם רוח. נשימה קולטת נשיפה. הייתי מאושרת והוא היה מאושר, כל אחד בסוד כיסופיו. רציתי לחשוף את סוד הנער, מי אביו, והיכן הוא שרוי, והוא הזה בתום לב את בקיעת בתוליי. עירומה ויחפה הובלתי אותו למיטתי. הינומת הכלה שלי נשרה ממני והשכבתי אותו במו ידיי. אמרתי לו: עליך לנוח לקראת הנסיון הצפוי. כעת אתה חומר ביד היוצרת שלי, אני אומר לך מה לעשות ואתה תעשה. נטעם מעץ החיים לפני שתבוא אליי ותדע אותי.

ראיתי ניצוץ של אש זרה נדלק בעיניו. לא היה איכפת לי שהוא טועה ואני מטעה. עמדתי בניסיונות גדולים יותר ממנו. עמדתי בניסיון בפני איבר עצום, פאלוס פנומנלי, של קרדינל שנבחר אחר כך לאפיפיור ומפתחות פטרוס הופקדו בידו על הכס הקדוש. גם בניסיון זה אעמוד. בשבילי היה עיקר שאדע מי אבי הנער ואי השביל הסמוי להגיע אליו. לכן הפעלתי את כל גנזיי, את החן הנשי המכשף שחוננתי בו. אתן רואות, בתולותיי, איני כה צנועה וענווה, עת רואה אני לנגד עיניי את הייעוד האוניברסלי של מייסדת דת חדשה, דת נצח ישראל הצלוב, הבוחר בחיים לצורך גאולת האנושות מצליבת עצמה. כנראה קיים חוק פנימי, גזירת גורל האדם, שהגואל יהיה בן לאישה זונה, כתמר, אשר הופיעה כזונה עלי דרך בימי קציר החיטים וכבשה את אבי שבט יהודה. היא היתה נכונה להסתכן בשריפה עם העובר בבטנה כאשר שלחה ליהודה את העדים לאבהותו, ואמרה לו: הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה. אמנם, עליי להודות, כי סבו הרחוק של דוד, ועוד יותר רחוק של ישו אדוננו, לא נכשל והודה ספונטנית: צדקה ממני. יהודה ותמר שניהם לא נכשלו. לא במקרה נועדו הם להיות סבו וסבתו של המשיח. כולכן ידעתן כי גיאורדנו היה אימפוטנט. אימפוטנט זה הזה על זיקוף האיבר וחלם על בעילה של ביתוק בתולים בסערה זכרית. הוא ראה לנגד עיניו את זבח הבתולים נוטף דם, מתבוסס בדמו ויוצר שלולית אדומה כהה – דם העורקים – בעוד הנחש הצפעוני שלו מטיל בתוך רחמי את ארס זוהמת זרעו. חיכיתי בשלווה לניעורו תחת השפעת מזגן הריחות, פרי המצאתנו. ראיתי אותו על מיטתי מחייך לעצמו חיוך דק, מאושר, הפלא קם. איברו של גיאורדנו התרומם, התמלא, התקשה ונעשה דרוך. לא רציתי שיגיע לשפיכת הזרע בחלומו. הבחנתי בברק הפרשה ראשונה בפי האיבר והחלטתי לנער אותו. ברגע פקח זה את עיניו נדהם, לא תפס היכן הוא נמצא.

פתע ראה אותי בסארי שלי, מחייכת חיוך מארץ רחוקה, לא מהעולם הזה. ואני, בחיוך מסתורי, רומז ומבטיח הרבה, לחשתי: קום, גיאורדנו, התבונן בנס זיקפת איבר הברית שלך. הוא לא ידע את נפשו. קום, גיאורדנו, אמרתי לו, נשתה לחיי זיכרותך. סן גיאורדנו, לחיים. אז עוד לא הבינותי מה עמוקה הברכה הזו בעם הצלוב הבוחר בחיים. רק בבואי לאדמת ישראל שמעתי מפי אבי אביו של התינוק שבחובי, כי שלושה ביטויים לעם הזה, ובמילה אחת: לחיים, שלום, בלי נדר. הראשון והשני הם ביטוי לגעגוע מתמיד, והאחרון הוא הקול הפנימי המזהיר בפני נדר, כולל נדר הבתולים שנדרנו לאדוננו ישו.

ובעוד כוסות היין בידינו הפתעתי אותו בשאלה ישירה, כאשר אני תופסת את המבט שלו: גיאורדנו, יקר לי, מי אבי הנער אשר ראיתי איתכם בסיקסטינה? הוא נדהם, השפיל את עיניו ומופנם מלמל: את זאת, סנטה וירג’יניה, עליך לשאול את פאולינה אמו. ואני שאלתי: רק היא יודעת? מי הוא שאמר “הלילה הורה גבר” ואולי זה היה מלאך שלבש בשר גבר? ההגיע אליך רמז מה דיוקן הגבר הזה? ייתכן שפעם אחת ראיתי אותו בקיבוץ עם אישתו היפה. זה היה בביקורי הראשון עם פאולינה. אז כבר היה ברור – עולמו לא עולמי וטעם חייו אינו טעם חיי. עוד שאלתי את גיאורדנו: היש לו אישה? כן, אישה יפה. האיטלקים מכנים אותה המדונה, והכינוי קולע מאוד. אם כן, אתה יודע משהו על הגבר אבי הנער. כן, המשיך, ברגע הראשון הייתי המום לא רציתי לדעת עליו מאומה, רציתי כנראה, שיהיה מלאך הבשורה, כמו בפרסקו של פרה אנג’ליקו, ולא בשר ודם עם איבר ממשי דרוך וקשוי כמו שלי בידך ברגע זה. רציתי שנרתיק פאולינה יהיה רק קנייני הפרטי ובל יהיה שותף אחר או ניסיון אחר.

אך אלוהים רצה אחרת. האיבר הזה בידך לא נתן לה זרע אנשים, כי אם ההוא, הפייטן המקובל מארץ הקודש. וכך, הנרתיק הרוטט של פאולינה אישתי הפך קבר לפאלוס שלי. האם עודני חי בארץ הקודש עד היום הזה? אני מניח שאחד כמוהו לא יעקור מן הארץ עד ליומו האחרון, עד לידי מיתה אכזרית, גיאורדנו, אמרתי, מעולם לא העליתי על דעתי כי הנך מוכן כה יפה להתבטא על אודות נצח ישראל על אדמתו. לומר לך, וירג’יניה, את האמת, אלו אינן מילים שלי, אלו הן מילים של פאולינה המיסטית שלי, שעדיין היא קנייני ואני בעלה וגא עליה ובר מעמד יוקרה בזכותה בעילית החברה ברומא ובאיטליה כולה. אך הלילות הם השאול בגיהנום. היא, ובצחוק אמרה לי: מלאכים הופיעו לנשי ישראל בימי שפוט השופטים ואחד ממלאכים אלו נתן לנו את נזיר האלוהים, אשר מורָה לא יעלה על ראשו ויין ושיכר לא ישתה. הוא נתן לנו את שמשון הגיבור. כאשר שבטי ישראל נפתלו ונאבקו מאות בשנים על הארץ הזו בעמים השכנים בה, כלל לא היה ברור מי הוא שיכריע במאבק המאות בין עמי כנען לבין יוצאי מצרים הנודדים במדבר סיני.

אתה יודע, גיאורדנו, אמרתי, מי הוא שמשון הגיבור? זה הגבר שיודע לאהוב נשים הרבה, כקרישנא, אך ידע גם לחקוק לדורות את המשפט הקולע לגורל עם שנשא לפליטה מאושוויץ: “תמות נפשי עם פלישתים”. טבלתי את שק אשכיו המלאים בכוסי ולקחתי אותם ללא מעצור לשפתיי, ללשוני ואחר כך לפי. אני, כמו שאמרתי, יכולה לסרס אותך. המוכן אתה? מוכן, מוכן לכן שאת רוצה בו. אולם לפני הסירוס הווירג’יניאני, תני לי לפרוע את בתולייך, השמורים לי ולי בלבד. אני רוצה רק דבר אחד, תני לי ואסיר במו ידיי את עלה התאנה מערוותך.

נאלצתי לגלות לו את סודנו ואמרתי לו: זה בלתי אפשרי. המפתח הישן למנעול הזהב של חגורתי, המפתח היחיד והמיוחד לחגורתי זו שלי, אינו בידי. הוא מופקד כפיקדון קדוש בתאה של אחת הנזירות הבתולות שלי, כשם שהמפתחות למנעולי החידות שלהן מופקדים במחבוא גנוז אצלי. לכל חגורת צניעות מפתח סודי תואם רק לה. אם אינך מאמין לי, אני מוכנה להוביל אותך לפינת הסתרים בה שמורים בידיי מפתחות כל בנות המנזר שלי. בוא איתי, גיאורדנו, ואובילך לקודשי הקודשים, לתא הנסתר והאפל של מפתחות המנזר לבתולי הנזירות. הוא היה מוכה תימהון ושאל: לאן את מובילה אותי? ואני בצחוק עניתי: לחדר העינויים של האינקוויזיציה.

כל הבא למנזר שלי עומד בניסיון אנטוניוס הקדוש, אולם, איש אינו יוצא מכאן מקופח, הוא מקבל גמול יפה. גמול הסטייה הרוחנית באורגאזם. נשאר רק כיסוף נצחי להבקעת סוד המסך האחרון. ועתה, בסוף המסדרון, דפוק על דלת התא שבע פעמים והיא יפתח מאליה. הוא דפק והדלת נפתחה. לעינינו עמד התא האפל. נר תמיד זעיר דלק לרגלי הבתולה הקדושה, החושפת לעדות את בתוליה כשתינוק עומד ויונק משדיה, והנר עומד על כספת פלוטונית, שבה שמורים מפתחות הבתולים. המנעול כולו סוד והמפתח למנעול גנוז מעבר לתמונת הבתולה בצורה הסמויה מן העין. פולחן משעשע מאוד על כל מקרה מפתיע שבו דעתם של אנסים עריצים תיטרף עליהם ובכל מחיר יחדרו לכאן למען אורגיה של חילול בתולי המנזר שלנו. היה לי ויש לי אמון כי יהודי לעולם לא יגיע לדרגת טירוף חייתי, אחוז דיבוק חילול קודשי זרים, ואת סוד הכספת הזו לא יגלה. הארתי לו בנר התמיד. הוא היה מתוח ונרגש מכדי שיעלה על עקבות הסדק הדק. עזרתי לו ויעצתי לו לדפוק שתים־עשר דפיקות לאורך הסדק ונתגלו שבעה מפתחות למנעול הכספת. הוא ניסה את כל המפתחות לכספת, וכמובן שום דבר לא זז. הכספת לא זזה. לחצתי על כפתור סודי להתקין אותה לפתיחת שבעת המפתחות, והפעם התמזל לו מזלו והמפתח הראשון פעל. אלא שאחר כך הוא נאלץ לנסות את כל המפתחות שנשארו בידו, בזה אחר זה ובכמה צירופים, עד שסוף סף נפתחה הכספת מעצמה בתנופה מפתיעה. הוא נבהל וכמעט קרס. עודדתי אותו: עכשיו, גיאורדנו, אמרתי, נסה את כל המפתחות הזעירים, בתיבת השן המרופדת משי ארוג שרקם נזיר זן מלפני אלף שנים. אם באחד מהם תפתח את סגור בתוליי, הרי קנית את עולמך בחייך. אז עוד לא ידעתי כי הרחם בעיני המקובל היהודי הוא בבחינת הספירה, מלכות. ראיתי אותו ניעור כולו, וגל נהרה הציף את ארשת פניו.

הוא שאל: כאן במקום הזה, בתא האינקוויזיציה, כמו שאת מכנה אותו? כן, עניתי, כאן. בה בשעה ובו במקום. אולם, לא את המקום הזה כיניתי תא האינקוויזיציה. פתע נוכח שהוא עירום ועריה, ואני מקופלת בקימונו ובחגורה. הוא התיר את החגורה ופתח את הקימונו, אור בשרי כמעט סימא אותו באפילה של תא כספת הבתולים. חייכתי חיוך בתולה היודעת במה כוחה גדול, לקחתי את פניו בשתי כפות ידיי והשפעתי עליו נשיקה אמיצה בעיניו ובשפתיו. הוא התעורר והתחיל להאמין בעצמו. נטלתי את הפאלוס בכף ידי והוא כרע על ברכיו, חיבק את חמוקי ברכיי, נישק את אצבעות רגליי, כל אצבע בנפרד, ואחר כך, בתפילת לחש כקול זחל מהאדמה, שאל אותי: מדוע את מענה אותי? מריה מגדלינה מעולם לא עינתה ולא התקלסה כך בישו, בחתן הקדוש שלה. מה אתה משווה? עניתי. אתה מדמה את עצמך לישו, לישו הגואל מהחטא הקדמון? אתה שוכח קצת את עצמך. הן אמרתי לך כי המפתח לחגורה הקדושה שלי אינו בידי, הוא מופקד בידי אחת מבתולותיי הנזירות. אתה, שלא האמנת, כעת נוכחת. אתה מעז לרצות לדעת אצל מי מהבתולות שלי הוא מופקד? הסתכלתי מלמטה למעלה בעיניו ואמרתי לו: אצל יוהאנה. אולם לא אקפח אותך. עוד לא קופח איש בבית הזה. התנער, התיישר, בוא לזרועותיי, ואני אקבל אותך כאם העולם המקבלת את הבן האבוד. ואולי דווקא מפני שאתה יהודי, ומאחרוני השבט היהודי באיטליה שנשאר לפליטה, אקבל אוך כאישה היודעת לאהוב.

הקימונו נשר והפך לשטיח כיסוי על מוזאיקת הציפורים, הדגים וסירת הדייגים על הכינרת. וכה צמוד אליי לחשתי לו: דבק בי. הידקתי אותו לפי, מוציאה ומכניסה את האיבר, הלוך ושוב, אל עצמי כאישה שבאה על סיפוקה הגדול. כמעט שכחתי את קיומו של הפאלוס המתקפל בידי, הבחנתי ברעד מותניו ובפיק ברכיו. צמרמורת עברה בגופו העירום. משכתי אותו תוך לחישה: בוא אליי יקירי ותנוח בחיקי. פתע נשבה רוח קלילה דרך אשנב החדר. אור הירח היה מלא. כיסיתי אותו בסארי הקשמירי שיש בו מחום המשי הרך הבא במגע עם העור האנושי, ועל מחצית גופו העליון הוספתי משהו מהקימונו היפני. חלמתי בהקיץ, אם ורועה של מנזר הבתולות הקדושות.

בעודי הוזה, אמרתי לו: אתם הגברים, אדוני עולם ללא אלוהים וללא רוח הקודש, רואים בנו זונות הצמרת של ההון, הרוח והשלטון בעולם כולו. לא רחוק היום ותיווכחו לדעת כי זו טעות. טעיתם בסנטה וירג’יניה ובבתולותיה טעות העלולה להיות גורלית. אתה לועג לי בעידן שלנו, אך סנטה וירג’יניה ובתולותיה עשויות עוד להפתיע את הדור, אם לא יקדים אותן גורל העולם. עליך לגשר ביני לבין אשתך. בנך, אגב, מה שמו ומה שם אישתך? והוא ענה: שמו גיורא ושם אישתי פאולינה. על שמו החליטה תוך כדי תצפית מהר כנען לגוש חלב. זהו שמו של מורד יהודי במלכות רומא, שהובל שבוי מירושלים להיטרף בזירה ברומא לעיני הקיסר. דווקא בשם זה בחרו, היא וזה שבעל אותה, בימי מלחמת האנגלים ביהודים על אדמתם. התרשמתי, כי יש משהו באישתו הנסיכה המלכותית, אם עוד בארץ הורתו בחרה בשמו של מורד יהודי מגוש חלב שבגליל. קראתי את “מלחמות היהודים” של יוסף פלאביוס שנכנע לשבי כדי להנציח את גאונו כרושם מלחמת היהודים ברומאים. שמעתי גם על רבי שמעון בר יוחאי, שהוא ובנו הסתתרו במערה מפחד גזירת “שחיקת העצמות” על ידי קלגסיה של רומא. לרבי שמעון בר יוחאי ולחבורתו, עליכן לדעת, מיוחס ספר הספרים של הקבלה היהודית, ספר הזוהר. ובספר הזה יש משפט גאוני, שעלינו לחקוק על לוח לבנו, האומר, כי מיום שניתן שיר השירים פסקה הזוהמה של הנחש הקדמון. אנו שרות את שיר השירים הלכה למעשה יום־יום. נוכחתי במגעיי המגוונים והמסועפים עם כל רועי הדור, חכמיו, פייטניו, אמניו, מלחיניו, קברניטי המדינות, השודדים החוקיים של אוצרות היקום ועמל אנוש, בעלי הון עתק, הביליונרים למיניהם, למן יבשות ארה"ב ועד לנסיכי בארות הנפט הערבים, כי לי ולמנזר שלי־שלנו יש מילה לומר לעולם, ונדמה לי כי מתקרבת השעה לומר אותה אחרת: בנותיי, אבדנו, לא יהיה שם ושארית ועקבות לא יישארו על כדור הארץ.

את שיש לנו לאמור נאמר שלא על מנת לקבל פרס. וכה, בעוד דברים אלה חולפים בראשי, שמעתי את גיאורדנו לוחש: את מובילה אותי ומדריכה אותי כביאטריצה את דאנטה בכל מדורי העדן בכל גני העדן אשר ייתכנו על פני האדמה. את משקה אותי ביין אמברוזיה ובנקטר בסמה, ואני מרחף בין שמיים לארץ ולא אדע את נפשי. הופתעתי ועניתי ספונטנית: לא חשבתי כלל שאתה יכול לתת ביטוי כזה במגע עם אישה. נדמה היה לי שאתה פשוט יותר, עם הארץ, נבוב, נטול שורש, יהודי מתבולל על בלימה. אתה ידע, גיאורדנו, פעם אמר גיאורדנו ברונו⁵ הגדול על עמך, עליך ועל שכמותך – “עם ללא שעל אדמה מתחת לרגליו אינו קיים”. והנה אירע לעינינו משהו שמפריך את הדוקטרינה הקתולית. העם הצלוב, ומה שהורד ממנו מהצלב בשעה השתים־עשרה, הפך לעם מרדן, שנעשה שותף לשבט החלוצי בישראל במלחמה על הריבונות נגד העולם הערבי והאיסלם, שעה שהעולם הנוצרי עומד שוב מנגד, לפי התקדים בזיכרון הקלסי. ולתימהון העולם, במלחמת ריבונות נועזת ללא רתע, הקים את המדינה היהודית. אתה רואה, גיאורדנו, גם גיאורדנו ברונו הגדול, אשר עלה לעקידה על הארת האמת, טעה בעניין זה. אמור, אהובי, איך היית בוחר להתעלס איתי? בין שדיי, בפי או בידיי, או אולי באיזו סטייה יוצאת דופן? והוא הגיב: אני בוחר לא לבחור. אני בוחר בטוב וביפה הצפון בכולם אם רק מסור הדבר לפיענוח החידה בגופי אני בידייך, עשי בי כרצונך. תני לי את הנס לדעת את בתולייך כמו שאיש לא ידע אותם עד הרגע הזה. צחקתי צחוק כמעט היסטרי, אך לא התקלסתי בו. לא, אמרתי לו, זוהי חוצפה יהודית; חוצפה לבקש את בתולי הזונה הקוסמית, אם מנזר הבתולות הקדושות סנטה וירג’יניה. את בתוליי טרם ידע זכר. כבשתי את עצמי ולא לעגתי, רק אמרתי לו: גיאורדנו, כאן, יקירי, נקודה. אך עוד פרס גדול שמור לך עם עלות השחר אשר מעטים ונבחרים בדור הזה זכו לו או יזכו לו.

אודה בפניכן – הייתי שיכורה. כנראה היה בי משהו מיוחד באותו הרף עין, משהו שגם נפש פשוטה ונבובה כמוהו תפסה ונכבשה, ומעתה אולי יעלה בסולם היהירות בכבודה ובעצמה.

הושטתי את ידי ועזרתי לו לקום. שלחתי אליו מבט, וכאילו במבט זה נאמר הכול: אתה לא תוכל להביא לעולם ילד עם אישתך האצילה מבית דוד וגם לא תוכל לעשות זאת עם וירג’יניה הקדושה אך לאונן כאונן בני יהודה, שופכי הזרע על גופה, אחוריה, בין שדיה ובפיה של תמר הסבתא הקדומה, האמיצה והנועזת של דוד וישו בסוד האמנות שלי, אתה עוד יכול. תחליף כזה אני יכולה להגיש לכל ער ואונן מודרני בכל רועי העמים ועריצי העולם, בכל אמן ופייטן, צייר ופסל. הזוכה בפרס נובל ימסור לי בעד לילה כזה את כל הפרס, ואפילו בעד פחות מלילה כזה. וכך כזונה בסגנון הרוח ההודית לא עשיתי את מלאכתי רמייה. קיימתי את מבצע האמת של אותה זונה הודית קדומה, אשר היתה גאה להעיד על עצמה שאינה מפלה במלאכתה. סמכתי את שתי ידיי על קודקודו, ליטפתי שערות ראשו ופייסתי את הצפעוני שלו. הפניתי אותו למוקד הסוד האלוהי שבי, לטבור עולמי. הוא ליקק וליקק אותו עד סף שיכחה. הוא כמה לחדור עם איבר הברית, אשר בינתיים ניעור והתעצם מחדש, ודרך הטבור לעקוף את נרתיק הבתולים.

בעודני רכונה אליו נתתי לו לינוק כתינוק משדי אמו, כשראשו בידיי ואני מהדקת אותו לרוך בשרי. אולם, הוא לא אמר די. בזיווג פרצופו עם גופי מבפנים הוא כרע אפיים ארצה והתחיל ללקק מקרסולי מאחור, דרך חמוק ברכי מחדש עד לפני האחוריים, ולא התנזר מלהכניס אפו בין לחיי ולתוך הסדק שדאלי כה התרשם ממנו.

חשתי ברטט ידו על פני האחוריים. בינינו, בתולותיי, על האדמה הקדושה למדתי כי מקובל קדוש פסק שאין איסור גמור על דישה של האיבר מאחור ובלבד שישפוך את הזרע לא לבטלה אלא דרך הנרתיק מפנים. עצרתי בעדיו. הלכתי במסדרונות המנזר באפלה ובדממה ללא בת קול, כמו במבוך של קאטאקומבה נוצרית קדומה, לאחר הילוך בוויה אפיה אנטיקה, בצעד ובקצב אחידים. פה ושם האיר נר תמיד את פניה של מריה או מריה מגדלינה בתמונה קלסית מגיאוטו ועד אל־גרקו, כולל ליאונרדו.⁶ חלפנו ביעף ועמדנו דום מול דלת עץ כבדה ושחורה, רקועה חישוקי ברזל. חמדתי לצון ודפקתי שבע דפיקות בדלת ללא הד, ללא תגובה. הקשבנו לדממת מסדרון המבוך שלי כשפנינו לדלת, ואז כמאליה, לאחר לחיצה סמויה ברגלי על כפתור, נפתחה הדלת ותא המראות נגלה לעינינו, כאשר במרכזו בריכת השיש המחליפה צבעים. התא כולו אור נעים ומחליף עוצמה, מדמדומי עלות השחר והזריחה הגדולה ועד דמדומי השקיעה וצאת הכוכבים.

גיאורדנו, הידיד האינטימי של המנזר שלנו, שאתן מכירות אותו, מעולם לא פסח על מפתן תא המראות והבריכה. אגב, כאשר הייתי בארץ הקודש שמעתי שהאר"י הקדוש התקין עצמו מצאת הכוכבים ועד תיקון חצות לבוא אל אישתו. הנחתי, שלא רק אישתו הלכה למקווה כי אם גם הוא. ראיתי את המקווה שלו בכוך בית הכנסת של בצפת, מול מדרון בית העלמין וההרים שמנגד. בכוך הזה הצטופפו תלמידיו כדגים בחבית והקשיבו לרזי הקבלה. ואז, בשחוק שלא יכולתי לעצור בי, אמרתי לעמנואל שהדריך אותי בארץ הקודש, שגם לי במנזר, במבוך המסדרון שלי, יש מקווה פרטי אישי בו אני טובלת לטהרת עצמי. תיארתי לו את תא המראות והבריכה ואז הגיב: המקווה שלך יכול לשמש גם לאורגיה של הער והאונן בצמרת ההון, השלטון ורוח הדור בעידן שלנו. לא ניסיתי לכחש. הוספתי: רק לעילית שבעילית, רק לביליונרים שלי ולבעלי פרס נובל למיניהם. אצלנו לא תמצא פריעת בתולי ילדות ומשכב זכר עם ילדים, האפשריים בהיגיון הסקס בדור שלנו. וזה ההבדל בין קודש המזר שלנו לחול הפורנוגרפיה.

פעם היתה ספרות הפורנו חמדה גנוזה רק במגירת האפיפיור ואצל בעלי הון או אמנים בעלי מוניטין עולמי. כעת היא נחלת כל העמים והשכבות. אך אני רוצה לחזור ולשתף אתכן בחוויית ביקורו של גיאורדנו אצלי. ביקשתי ממנו: שים שוב ידך בין ירכיי והישבע לי כאן בבריכת הטהרה והזיכוך. אמור אחריי מילה במילה: הנני נשבע בכל אשר לי כי אכן אשמש גשר מווירג’יניה לפאולינה ובנה ככל העולה על רוחה, אמן ואמן, כה חי אלוהים. והוא חזר אחריי מילה במילה. בעמידה שכפשע בינה לבין זיווג בעמידה. וכשאני מתבוננת בעיניו כרתנו ברית. לאחר שבועת הנדר נטלתי יד שמאלו ומיד כיוונתי את מגע שתי אצבעות יד שמאלי לדופק שלו. חיבקתיו ביד ימיני והצמדתי את פניי ואוזניי לקצב דופק ליבו. כך עמדתי קשובה ומונה בלחש כל דפיקה. היה קצב טוב שאינו מערר כל חשש לשבץ לב, מיניה וביה, יש לך לב חזק לאהבה. וכך, תוך שיח כה אינטימי, קפצתי מתוך הבריכה ונעמדתי על שפתה מולו, במלוא שיעור קומתי, חשופה ומעורטלת. רק עלה התאנה הירוק על ערוותי.

גיאורדנו אהובי, אמרתי לו, ייתכן שהגיעה שעתי לפרוש מעולמי זה. את רוצה להתאבד? ליטול את נפשך בכפך ולומר די לאנושות? לא, בניגוד קוטבי לכך, גיאורדנו, אני רוצה להציל את האנושות מהתאבדות. בוא נותיר את שנות חיינו מאחורינו ונהיה לנער ולנערה בגיל העשרה. זה מטריף את דעתי, הוא הגיב. עוד כפשע אפול לכפות רגלייך ונשמתי תצא במיתת האור הלבן, הספירי, המוצץ את כל קיומי. אז עוד לא ידעתי כי קיימות בקבלה שלוש ראיות של מגעי זיווג: פנים בפנים, פנים באחור, אחור באחור, ולכל אחת זכות הוויה משלה. פתע פניתי אליו פנים בפנים, בשחוק.

כרעתי לפניו ונשקתי בטבורו ואמרתי לו: כיצד נראה העולם, אם עיניים לך לראות, ראה תראה וזו היא שתהיה מיתת הנשיקה של וירג’יניה לגיאורדנו, כשאנו משתכרים בריחות הסמים העדינים בחלל בריכת הטהרה של וירג’יניה שלי.

זה היה חידוש גם עבורי. ובאותו רגע פקד אותי הגיג, תני, וירג’יניה, בשפע חסדך, שכר ליהודי העקר גם בעולם הזה ולא רק במתח הגבורה של כוסף הפאלוס. נטלי את הפאלוס בידי, קדתי לנשיקה, התיישרתי וחיבקתי אותו. נשקתיו במצחו ובעיניו. חדרתי לנשיקת לשון נופלת על לשון ואמרתי לו: אתה זכאי לחדור עם איבר הברית היפה הזה לאחוריי, שמש שלי, לנסות את תיאום ההברגה של האיבר בתוכי. אתה תחוש גם את רטט התכווצויות שריריי בבואך פנימה, אולם, אל תישאר הרבה זמן, בל יישפך זרעך לפני הזמן. עוד חזון למועד. זוהי רק הקדמה לקראת אופוס גדול יותר בזמן הפאלי היותר ממושך וזורם, מציב ציוני שביל בכל כיווץ ובכל שריר בתוכי.

יש משהו עמוק, אמרתי בליבי, לזיקה המיסטית של איש המיסתורין היהודי, לזרעון מיקרוסקופי אחד בצופן התורשה של המין האנושי. מי בא עד חקר הצופן הגנטי של המשיח? כמה שנות אור חלפו עד שהתהווה הצופן הגנטי של האדם בחוכמה ובאמנות הנצח? וכמה עוד תחלופנה עד לגילוי בשורת הצופן הגנטי של המשיח, של מין אדם עליון משיחי? שאלתי את עצמי: האזכה אני בו?

עשיתי תפנית חדה מתוך חיבוק של הנשיקה, נאחזתי בשתי ידיי בשתי טבעות מול הבריכה בגובה החזה שלי, קדתי, כופפתי את ברכיי כמזומנת וכמזמינה את הפאלוס לבוא אליי מאחור. רגע הוא נדהם, אך התאושש מיד. נשק לי בעורפי, בכתפי, בצווארי, חלף בלשונו לאורך כל חוליות ערוץ הוואדי בגב, הריח את סדק אחוריי בנעיצת שיניים רכה ועדינה, התיישר, נעמד עם הפאלוס כחץ דרוך על קשת של אמן זן יפני, הרחיב את הסדק במו ידיו. האיבר שלו היה בפנים פנימיותי. הוא נאחז ביד ימין בשד שמאלי ויד שמאלו נצמדה ולחצה לחיצת כמיהה במורד רמת ונוס המיוערת שלי, ולמטה, מעל לעלה התאנה, מעל לדיוקן ישו האישי שלי.

הגעתי לגבול הרגישות של העינוי, ובשתי ידיי הסירותי את ידיו. עכשיו, אמרתי לו: נשק, גיאורדנו, את חגורת הצניעות שלי ואת דיוקן ישו שלי שבחרתי בו מכל הדיוקנאות שלו באמנות העולם, וכסה אותי כאשר ביקשתי ואת ערוותי מתחת לעלה התאנה הירוק, סימן לאביב הנצחי שבי. והשכר השמור לצדיק, לצדיק יסוד עולם, למנוף היקום, לא יקופח. הוא התחיל להיות שיכור מעצמו עם הזיקוף החדש שנוצר במגע ידי האחרון ועשה כמצוותי. הוא נשק את האפוד ואת האורים והתומים שלי על ערוותי, כאורים על לב הכהן הגדול ביום הכיפורים לפני ולפנים של היכל על אבן השתייה של העולם כולו בבית המקדש. רגע זה החניף לי. כמה פעמים המיר היהודי העקר, המתבולל, את דתו וכיחש בה, עבד עבודה זרה, נדלקה בו אש זרה, אישהּ של לילית בגופה של בתולה קדושה, מבלי שידע כלל מה הא עושה. על דבר כזה, בימי מסעי הצלב שקטרינה מסיינה עוררה, השרתה והקרינה, מתוך חוויית נערה נוצריה קסומה על ידי הסטיגמטה⁷ שהוטבעה על יד בגיל חמש־עשרה, עלו אבות אבותינו על המוקד, בעוד הם מוציאים את נשמתם בתפילה: בידך אפקיד רוחי.

מדוע אני עושה זאת, שאלתי את עצמי. מדוע אני מתקלסת ביהודי הנצחי שבו בלי שיחשוד בכך כלל. והרגעתי את מצפון המעמקים שלי. זהו שעשוע בלבד של הזונה הקוסמית שבי. גון האמנות הפאלית שבידי. ואולי גם בנפשי. על זה אני סולחת לעצמי ואלוהים יסלח לי. זהו רק אמצעי אחרון של התעללות ולעג לאיבר היהודי השחוק בטמיעה עולמית. עוד מעט ווירג’יניה תהיה שונה, עוד מעט והיא תעלה מהמשחק עם הער והאונן העולמי לארוס האלוהי של בורא העולם ומחדש מעשי בראשית יום יום, כּארוס של יהודה אברבנאל⁸, איש שיח האהבה הקוסמית לאחר שאביו הגדול ובנו גורשו בדרך היסורים וחידושי חידושיהם על ידי האינקוויזיציה הנוצרית הסדיסטית הלוקה בשאול קנאה בעם הנבחר שעדיין חי וקיים.

איני יכולה לומר שהייתי שלימה עם עצמי. היה ייסור סמוי, אך המשכתי בתפקידי ובהרגלי על סף פרידה מעולמי זה ולזינוק מהזונה הקוסמית לאם המשיח. המשיח גואל העולם הסהרורי מעיוועי היצר לאבדון עצמי. אני, כנראה, לא באתי לעולם אלא כדי לחדש את היצר ואת העין הפנימית של האנושות לראות את עצמה במלוא שיעור קומתה בדמות אלוהים חיים. לא באתי לעולם אלא כדי לחשוף את טעם החיים. את “ובחרת בחיים” היהודי הקדמון לדת הבחירה בחיים של כל האדם. סלחתי לעצמי את הבוז היהיר באיבר הברית העקר של היהודי. בעיני רוחי ראיתי כבר את היהודי הנצחי האחר, את בחיר מחייבי החיים בין כל גויי העולם.

עשיתי את מלאכתי באמונה, אך במרחק ממנה, כאילו אינה נוגעת בי. וגם רגעי הייחום בי מאחורי עלה התאנה ובכל גופי כאילו לא כבשו אותי ולא קסמו לי, אלא הכול אמצעי בלבד. הוא הניף את הקימונו, קשר אותי בחגורה, לקח את ראשי בשתי ידיו ונשק לי נשיקה תאוותנית בעיניי ובשפתיי, ואני הגיבותי בחיוך. היית לגבר, גיאורדנו, שיודע לטפל כאנין טעם גם בלבושה של אישה. בוא ונראה כיצד אני נראית בתא המראות הכחול שלי. זוז, יקירי, בדרך צנועה מזו שבה הוביל וירגיליוס את דאנטה לגיהנום. פתחתי את דלת התא מתוך סקירת פרידה כוללת ומהנה. הוא יצא ראשון ואני לאחריו, כשאני נועלת במפתח ברזל עתיק את תא אוצר המפתחות של בתולי המנזר שלנו.

הפקדתי את המפתח בידי היהודי הנצחי, ולו לשעה אחת. היהודי אשר בימי צלב על ישראל, על יבשת הרצח הנוצרית מוסיקלית, נשאר בחיים אך עקור ועקר. הוא נשר לתהום הנשייה של ניכור. הוא מעל בעמו, בעם שרידי חרב זיגפריד או ווטן⁹ הער מימי היער הגרמני. ובנושר הזה מעץ החיים ומאילן היוחסין של היהודי הנצחי, אני היא שמטפלת בכל קסמי חני כעת, כמבצע אמת הודי וללא אבק הונאה. עמנואל, האיש שפגשתי בישראל, ידע לפחות להבדיל בין קודש לחול. הוא הבין כי במ“ט שערי הטומאה במנזר שלנו יש עוד חידות ביקום ובמעמקי נפש האדם והאישה שלא פוענחו, ואולי לא יפוענחו לעולם. החידה הגדולה ביותר שזימן לי הגורל זו את, וירג’יניה. הוא אמר לי זאת בבית הכנסת של האר”י, בו קיבלו הוא וחבורתו את שבת המלכה ואמרו: “בואי כלה” ליד הכוך שהיה קורן כולו ואשר הקרין את כל גלויות ישראל, ללא טלקומוניקציה, ועשה אותן לעם הנכסף למשיח. שם סיפר לי עמנואל על רבי עקיבא, הגדול ממשה רבנו, שכאשר ראה את אישתו של טיראנוס רופוס שחיק עצמות…

כאן השתתקה וירג’יניה שתיקה ממושכת, ויוהאנה שאלה: מה הוא סיפר לך? את מותחת אותנו. לא, הגיבה וירג’יניה, עליי להירגע ממחול העובר שבתוכי. כשאני רואה את דיוקנו של רבי עקיבא בעיני עמנואל… יוהאנה רושמת: כולנו בטוחות כי הוא, עמנואל זה, הוא גם אבי התינוק בבטנה.

וירג’יניה, שחזרה אל עצמה, המשיכה לשוחח על רבי עקיבא: אספר לכן עליו תוך כדי וידוי על תורה שקיבלתי מעמנואל על חוף הכינרת ובדרך העולה להר חזון דרך כפר נחום במנזר הנשים האיטלקיות.

הגיעה השעה, אמרתי לגיאורדנו, שהופתע מאוד ולא הבין. התפתחי את סגור רחמך ותתני לי את בתולייך? לא, יקירי, עוד חזון למועד. טרם לחש לי הדמון של דיאוטימה, הלחשן של סוקראטס, למי נועדו וכיצד יקוים הרצון הקדמון והפשוט של ההולדה. אולם ללא ספק, אני יודעת לתת כל מה שזונה גאונית יודעת לתת פרט בתוליה. מבחינת שעשועי גן העדן מה שאתן לך אינו יורד, וייתכן גם עולה, על הארוס המפרה. בייחוד לאחד כמוך, אשר נידון בדקדנס של הטמיעה היהודית לאונן גם בנרתיקה של אשה חוקית או לא חוקית. Amor Fati, אהובי, Amor Fati. כוחי יפה בייחוד כלפיך. הוויית המעמקים שלי והמנזר שלי קיימים לשם אחד כמוך ולשם הדור כולו, אשר נידון בהרבה בחינות לקונפורמיזם עם הוויה זו כמוך.

לימים, אמרתי לעמנואל – כאשר שאל אותי: אתן בבית הזונות של הצמרת, בניאוף האונן הבתולי שלכן, האם אתן שרויות גם בסאפיזם¹⁰ שיתופי ביניכן לבין עצמכן? התיתכן בתוליות נואפת זכרים ללא לסביות שליטה ביניכן ועליכן? ואני עניתי לו בתום לב ופשוט: אנו כה יפות שלא ייתכן הווי חיים משותף במנזר אחד של נשים ללא סאפיזם לירי עדין. אנו נידונות על ידי יפי עצמנו. אלוהים בכבודו ובעצמו דן כל אחת מאיתנו לגורל היחיד במינו של היות אשה יפה על פני האדמה. עלינו לשאת בגאון את צלב היופי וללכת איתו בוויה דולורוזה של קיום הזכרות האנושית. עמנואל קיבל זאת. מקובל יהודי זה אשר גילה בגנזי נפשי, השרויה במ"ט שערי טומאת השכינה של לילית בת זוגו של השטן האשמדאי, ניצוץ אלוהי של קדושה.

יוהאנה חשה כי וירג’יניה הגיעה לגבול כוחה ועליה לנוח. היא התאהבה בה מחדש ועמוק עמוק עד לפתיחות ולנכונות למסור לה את בתוליה לפריעה, אם רק תרצה בכך. היא עלתה על גדותיה עד כדי צמיתות נפש ליופי הזה אשר תוכו כברו, ללא כתם וללא קמט. יוהאנה, הצעירה מכולן, המשיכה ברישום סרטי ההקלטה של הווידוי הגדול מפי סנטה וירג’יניה.

מה אגלה לכן, ייתכן לעתיד לבוא, יפסקו חכמי המעמקים המודרניים פסוקם ויאמרו עלינו בפיטור שפתיים: את הזונות האלו מניע חזון נרקיסטי מיסטי עם פאראנויה של ייעוד עולמי, או נימפומני, סכיזופרני עם הסטיות המתוחכמות של העידן שלנו. יאמרו מה שיאמרו, אני יודעת את עצמי. יבוא יום וכולם יבינו זאת. אני מכירה את חכמי המעמקים הללו לפי מגבלות עצמם. כולם – ללא התנסות מיסטית או מטפיסית שאני התנסיתי בה וניסיתי אותה. במבט מתוך דיסטנציה אישית אני יודעת לְמה מסוגלת רק הזונה הקוסמטית.

אני, כמו שאתם רואות אוי, חודרת עמוק לנבכי הלא מודע של האדם, יהיה זה גבר או אישה, יותר מאשר כל כהן וידויים פסיכואנליטי, אשר פרנסתו על ספת הווידויים. אני חשה את נפש האדם בקצב דופק איבר המין ובוויבראציות שבעור גופו, בגוני מבע, בקלסתר פניו ובשיעור קומת דיוקנו.

באותם ימים ראיתי את עצמי על מפתן הפרישה מכל הווי המנזר שלנו, הווי הבתולין היוצרים את מעגל המין של האנושות הגרעינית. בה בשעה פקדה אותי הארה, אשר לחשה לי: את בדרך לאדמה הקדושה ולדיוקן הגואל, על סף הפרידה מעולם הזנות. הראי, וזו הפעם האחרונה לגיאורדנו, במה כוחך גדול כזונת צמרת. זונה עם חגורת צניעות מיסוד ימי הביניים. הלילה, עניתי לו, אתה נוכח, יקירי, כי סנטה וירג’יניה אינה כלל זונה ענווה וצנועה בלבוש נזירה. היא מאמינה בכוחה לשיח עם הסלע ולהבקיע בו מעיין מקור מים חיים בנפש האדם.

הבחנתי שמשהו עובר עליו. נפש הסוס האביר קמה שוב לתחייה לקראת הזינוק על סייחה בתולה ומיוחמת. בלשון אש אדומה ללא כוח בעולם לעצור בה. צותתי ליצרו העולה, אך ניסיתי להאריך עד כמה שניתן. אמרתי לו: ישו שלי צלוב, משח גם אותי בשמן המשיח, כישו את עשר כלותיו עם הנרות, או בחלום מגדלינה לאחר הצלב על חוף הכינרת בדרך מטבריה להר החזון.

הגשתי לו כוס שמפניה וגמענו אותה יחד, בתנוחת הזיווג של ווישנו עם פארוואטי¹¹ על הפיסגה ההימאלאית. המשכנו בתנוחה הטיבטנית או זו של שיווה תוך המחול הקוסמי באחת מהתגלויותיו. אתן מבחינות, בתולותיי, כי ההיזוי הסקסי שאני עושה מעורר בי תגובת שרשרת. אני רואה מראות פלסטיים בעמים שונים במיתוס ובאפוס שלהם למן התנ"ך ועד לבשורה של מריה מגדלינה. אין אשה במיתוס העולמי שאיני מסוגלת לראות בה משהו מעצמי.

גם הוא עשה את מלאכתו בתבונת כפיים. הבחנתי בנפש המוארת באור השכינה של עולימתא שפירצא, בלשון המקובל מארץ הקודש מתוך ספר הזוהר.

הטהרה של וירג’יניה זה המקווה שלי, אשר אני מכנה אותו כעת לאחר הארותי על האדמה. עוד לא רציתי באורגאזם מפתיע שסוף הגאולה של הגבר אינו במחשבת האישה תחילה, ותהיה זאת אישה זונה אם אינה עושה את אמונתה רמייה. אני גם מאמינה שפורקן הגאולה של הגבר הוא במלכות הפה של האישה, על לשונה ובין שפתיה. רק בבעילת הפרייה דרך המבוך בתוך הנרתיק מעבר למסך הבתולין, יתכן שיא מקביל של גאולה במלכות רחמה של האישה. אולם, אם לא להביא ילד לעולם הרי יש חוכמה עילאית בשימת גבול ליצר הבעילה של הגבר. רק המקובל היהודי במיסטיקה העולמית לדורותיה חשף אותו. הוא שגילה את תורת ייחודו של הארוס הפורה כקוטב מיוחד מול קוטב המין על קשת סטיותיו.

כדי לעצור בו ברחתי ממנו כנערה משחקת וקפצתי לבריכה, שצבע מימיה הפך ירוק וארגמני, והזמנתי אותו לקפוץ אחריי. עשיתי כמה הקפות שחייה מסביב לסירת האפיריון המלכותי במרכזה, ועלינו עליה יחד.

כאן שאלתי אותו אם הוא מקנא באישתו פאולינה, אשר זכתה לילד מזרע לא לו, והוא ענה: ללא ספק. הנער פוקד אותי בחלומותיי ומתגרה בי בעצם קיומו, ביופיו. נסחפתי בזרם האסוסיאציות שלי… ולפתע נוכחתי, לשמחתי, כי איבר הברית של הגבר מציץ מתוך גלימת המנדרין, הצצת קישוי וזיקוף לקראת בעילת הזנזונת. ואנוכי – ראיתי את עצמי בדמותן של תמר, רות, מרים מגדלינה, ביאטריצה וכל הקטרינות הקדושות מסיני ועד סיינה, כאילו הוטבעו בצופן הגנטי שלי על ידי בורא העולם בכבודו ובעצמו. הוא נשך אותי עד שצעקתי: אתה מטורף! אחוז דיבור הוא הגיב: האחריות עלייך, את שהבאת אותי לכאן והטרפת את דעתי. עלייך לשאת בעונש המשחק הנועז איתי.

קשה לי לדעת, מה עבר עליו ברגעים אלה. הוא לא ידע, וייתכן שגם אני לא ידעתי, מה יהיה האקורד האחרון, אחר כך עברנו את סף התא שלי, תא מיטתי, ונכנסנו להיכל ההארחה. כאן, לאור דלת המראה של ארון בגדיי הפתוח, הוא ראה את עצמו איתי ונדהם כשהבין שהתכוונתי להעמיד אותו בניסיון הצליבה. בתולותיי, אולי קשה להאמין, אך האיש רצה בזה.

לקחתי בידי פטיש פלדה עם מסמרים והתחלתי, כקלגס רומאי לפי הוראת פילאטוס, לתקוע מסמרים בין אצבעות הידיים, מימין ומשמאל. מסמרים כפופים ומכופפים על האצבעות, עד כדי פציעה שותתת דם. כמובן, הכול בתכלית הסטריליות הלא מודעת לצלוב התלוי. קיימתי בו גם את פצעי הסטיגמטה הגלויים, האפשריים בלבוש הקדוש היהודי… הוא שתת דם במידה סבירה, דם מגליד מיניה וביה. ובהרף עין אחרון עשיתי עוד משהו. חשפתי, לאור נר התמיד מתחת למדונה בירוק של אל־גרקו, את איבר הברית היהודי. וכה ירדה המטרוניתא הרומאית מימי אדריאנוס או נירון קיסר מהדרגש, עם הפטיש ועם שיירי המסמרים, לראות כיצד יתנהג הצלוב. פניי ועיניי רתוקות מלמטה למעלה. מתחילה להתגלגל במריה מגדלינה בתוך תוכי. רבע שעה, מי יודע למנות את הדקות והשניות בהוויה זו ובמטמורפוזה שלי, נתתי לו להתנסות ולהתענות בתנוחה זו של צלוב תלוי, לאחר שהידקתי את זרועותיו לצלב, עד כאב בבשר החי. הוא החוויר.

עליתי על סולם הצלב עם גביע יין ועם מטלית רטובה. ריעננתי את פניו ונתתי לפיו לגמוא מהגביע. נדמה היה לי, כאילו אורו עיניו מהתעלפות. שפתיו מילמלו: וירג’יניה, למה עזבתיני. ואני לחשתי לו: גיאורדנו, אל תשיח את עצמך בלשון “למה עזבתיני” בדימוי ישו ללא שיעור קומתו גם כלפי אלוהים, כי אם ב“שמע ישראל”. בינתיים נוכחתי במעלה הסולם, כי איבר הברית שלו רוטט, חולפים בו גלי ערגה והוא עולה כפורח. הבינותי כי זוהי השעה לגמול לו על הערב ולהתנסות בעצמי במה שמתנסה כל נזירה שנדרה את נדר בתוליה לבן אלוהים הגואל אותה מהחטא הקדמון של חייה עם הנחש. כשהוא מסומר ותלוי על הצלב התחלתי להתעלס איתו עד לשיכחה, ומוצצת ובולעת וחופנת. והוא קיבל אותי באהבה ונאנק מעומק החזה. הצמית את איברו לפי קרוב ככל שיכול. הפאלוס היהודי היה בפיה של נזירה בתולה נוצרית. חשתי שבעל האיבר רועד כולו. הצלוב פירפר בפי ומעליי. הפכתי לחיה שיכורת אהבה. כולי סערה עד בוא הרעד הגדול של התלוי מעליי, ואני סחטתי בשפתיי את טעמו של הזרעון האחרון ואת ריחו. גיאורדנו היה האדם המאושר עלי אדמות. את נשיקת הצליבה הוא יקח איתו כצידה עד ליומו האחרון. קראתי: מזל טוב! ובקול ענות חלושה ענה הגבר הרתוק: אמן ואמן. ואז התחלתי במבצע הורדתו מהצלב, בכוחה של מריה מגדלינה, בת נוף הכינרת. היתרתי את עבותות חישוקי הזרועות, העליתי את עניבת החנק מעל לראשו, נשקתי לו, חיבקתי אותו, ציוויתי עליו להיאחז בלוז שידרתי בשתי ידיו, וירדתי תחת כל כובדו מסולם הצלב, שלב אחר שלב.

הוא פסע כמה פסיעות, נעמד על שפת המחצלת, קד קידה וכרע למסור לי את המעטפה. קיבלתי אותה מידו בתודה. קרעתי לאט לאט את המעטפה, ומה אני רואה לעיניי? המחאה על מיליון דולר, משוכה על בנק בשוויצריה בצירוף פתקה להוד קדושתה, תרומה צנועה לשכלול ולעילוי מנזר סנטה וירג’יניה. בחתימת גיאורדנו. ו־p.s.: סיפרתי לפאולינה אישתי על ביקורי במנזר ורצונך להיפגש איתה. ברצון. עלינו רק לתאם בטלפון את היום, את השעה ואת המקום. אשמח, אם תאשרי את קבלת המכתב בידי בני. בכל הענווה, גיאורדנו.

הפתק עוד שמור עמי. כמובן, החלטתי להחזיר את ההמחאה בתודה יפה: גיאורדנו יקר, אני מודה לך מקרב לב על נדיבות לבך למנזר שלנו. אולם, אני היא שהזמנתי אותך לבקר בו ואין המנזר נוהג לקבל תרומות מהמוזמנים על ידינו. אתקשר איתך בדבר קביעת הפגישה עם אישתך היפה בעיניי. את הדברים האלה כתבתי בכתב ידי וחתמתי: בכל הכבוד, וירג’יניה, מנזר סנטה וירג’יניה.

וכשמסרתי את המעטפה לידיו, אמרתי לו: איני יודע אם אהיה זונת עילית הועלם, אך את בתוליי לעולם לא אמסור לזנונים. אפשר להיות זונה ולהישאר בתולה. את חולמת, ילדתי, עוד לא אירע דבר כזה בעולם – זונה בתולה, הוא אמר. מה שלא קרה, אין זאת אומרת שלא יכול לקרות. פתאום הייתי לחכמה בעיני עצמי, שחה במילים שמעולם לא חשבתי בהן ובמחשבות שמעולם לא העליתי על לבי, בוודאי לא על דל שפתיי. איזו מין דיאוטימה סאפפו בתולה השיחה את עצמה בי ומתוכי. אשאל אותך, מה יותר יפה וגדול בעיניך – המיצוי בפה או פריעת מסך הבתולים שותת דם כפרוכת נעוצה בחנית של קלגס רומי בבית המקדש? והוא ענה ספונטנית: המיצוי הגדול בפה. מניין בא אליי דימוי זה, לא ידעתי. כעת, לאחר עלייה ברגל לארץ הקודש, אני חושבת על מגעי עם אחרוני משפחת לוצאטו מפדואה, בעלת אילן היוחסין עד משה חיים לוצאטו, הבחור מפדואה, המקובל המנודה והדוחק את ביאת הגואל.

 

הימים עם פאולינה    🔗

וידוי וסיפור הקמת מנזר הבתולות    🔗

את הקשר עם פאולינה אישתו יצרתי למחרת. טילפנתי אל מספר הטלפון שקיבלתי מגיאורדנו, והחלטנו לקיים את הפגישה בתוך שבוע. כך התחיל שבוע הציפייה לקראת הפגישה בביתה. הייתי מאוהבת בה עוד לפני שנפגשנו, בדמיון סאפפו היוצר שבי ובהליריזם הלסבי אשר טופח בי במנזר שלנו.

כשנפגשנו לאחר שבוע, התחבקנו והתנשקנו כידידות ותיקות, הנפגשות לאחר פרידה של שנים רבות. שאלה, אם להשאיר את המכונית כמו שהיא: מי יודע, כמה זמן תשהי בצל קורתי. חיוך חלף מעיניה על שפתיה, חיוך הנסיכה העצורה מבית דוד. הכנסתי את המכונית לסככה, כשהיא מזיזה ונועלת מאחורינו את השער.

הגעתי לגבול, בתולותיי. לפי דילוגי מחול התינוק בקרבי אני מבחינה, כי אכן מתחיל לעלות השחר. אשים נקודה. נשיר את שיר המנזר, לאחר ליל יקיצה ונדודים, לפי הלחן שחידשנו בקולות המקהלה שלנו.

ויוהאנה, הצעירה שבין הנזירות, ציינה לעצמה ורשמה ביומנה: מעולם לא שרנו כה יפה. ברגש. וירג’יניה בהיריון נשארה הוד קדושתה הבתולה. מופנמת יותר. כעת אני מעלה בזכרוני את דמות דיוקנה של פאולינה ושואלת את עצמי, האם היה זה זיווג העריות של אחיות ברוח ובשורשי נשמתן של פאולינה ווירג’יניה? כעבור אי אלו לילות כינסה אונו וירג’יניה שוב להמשך הווידוי הגדול. כרגיל, בחצות, עם צלצולי הפעמונים, היא מופיעה באיחור קל של דקות דממה וציפייה. והפעם בלבוש מדונה של אל־גרקו ובתסרוקתה, כשריח פריחה בפרדס הדרים נודף ממנה. היא חופפת על בטנה ביד פרושה אחת, כורעת כדרכה בפני ישו שלה ונוגעת בשפתיה בכפות רגליו. מתיישרת, עולה למזבח הווידוי בניעור שערותיה ומבקשת: נשיר הפעם, “ממעמקים קראתיך השם”.

השירה עלתה במלוא עוזה כמסביב לגורו האשה היפה, הנודדת מאשראם לאשראם על אדמת אמא הודו. והיא המשיכה בחוט הסיפור שלה. הפעם על וידויה בפני פאולינה בביתה.

פגישת שתי נשים כאלו לא תתקיים ללא אורגיה משכחת במגעי הבשר היפה, ללא שעשועי הפטמות ומיצוי מלאכים את הדגדגנים, הנטענים וצוברים מתחי היקום האלוהי עד כדי קריעת ים סוף. זו, כנראה, תישאר אורגיה ספיריטואלית במתח אהבה גדולה.

וכך המשיכה וירג’יניה: פאולינה התבוננה בי ושאלה: איך הגעת למה שהגעת והפכת לחידה מהלכת, אשר שום שליט במדינה ובכנסייה ושם אמן ואדיר הון אינו עומד בפניה? כיצד בנית את מנזר הבתולות הקדושות ונדבק בך השם סנטה וירג’יניה? אספר לך הכל, פאולינה, אך בקשה לי אלייך, בביתך ספרי את על עצמך, ובמנזרי אספר אני על עצמי, ולא אחסוך ממך דבר. והיא, בנות, לא התנגדה.

המתח לקראת וידויה של פאולינה לפני וירג’יניה, עלה וגאה. מאז ראשית לילות הווידוי לא קיבלנו אף לא מבקר אינטימי. או מבקרת אינטימית. כולנו הרגשנו, כי משהו צפוי לכל אחת מאיתנו ולגורל המנזר כולו עם מיצוי הווידויים הללו. מהפכת אלוהים. יפה. וירג’יניה פרשה מפה לבנה, רקומה בידי יהודייה שנאספה אל עמה בתא הגאזים ונשרפה לאפר באושוויץ, והדליקה שני נרות לזכר נשמתה. כנראה, חל יום השנה ליציאת נשמתה, יציאת הנשמה של המשפחה כולה על ילדיה. היא עצמה את עיניה ועמדה דקות בעיניים עצומות מול הנרות. הבתולה הקדושה באמצע ההיריון, לא היתה יפה ממנה. ישבנו בתנוחת לוטוס, אשה מול רעותה, ופאולינה שאלה: למה את מחכה, מה את רוצה לשמוע ממני? כיצד הבאתי את בני לעולם? אני מקבלת את דינך, וירג’יניה, ואולי באמת מותר לומר, סנטה וירג’יניה, מפני שאת יחידה במינך, ומי יודע ומי יאמר לי איזה גורל את נושאת בחובך, איזה גורל לעמי ודרך עמי לחיק האדם על כוכבו?

אבי הנער שלי הוא עמנואל, חוזה, פייטן, מיסטי, סימבוליסטי, רואה כל מעשה, אירוע, ויהיה זעיר וסמוי ביותר, כמאורע קוסמי, כמאורע המתקן את אלוהים או הפוגם בו. היה בו ויש בו משהו, בטעם חייו ובקצב עולמו, מן המקובל היהודי הדוחק את קץ המשיח, הנקלע תמיד בין הבחירה האלוהית בחיים לבין ההתאבדות האשמדאית. רואה את המבשר ואת הבשורה ככלי משחק בין האור לבין החושך, בין אלוהים לשטן. הוא כינה את הרגע בו הורה גבר, הנס בגליל. זה היה כאשר התבהר לי בשיחה עם גניקולוג בעל שם עולמי, הרף עין אחרון על גבול עדנתי־עונתי, שבו הוא יכול היה לזרוע ואני לקלוט, את זרע הצופן שלו בביצית שלי. מבחינה זו היה זה רגע על חוט השערה, ואילו היינו מחמיצים אותו, גיורא זה – כמו שאת רואה אותו וקסומה על ידו ורוצה באחד כמוֹהו – לא היה בא לעולם. ומכאן מילת הצופן העמנואלי – הנס בגליל. איך הגעתי לרגע זה על חוט השערה, על קרן הצבי, בדיוק בזמן? זהו סיפור, אשר אי אלו תחנות בגורל עמי ובגורל העולם בדור כדורי וכדורך. תמיד נכספתי לארץ ישראל. הגיתי בה בהקיץ ובחלום. מהיותי נערה.

נישאתי לאיש בגיל שבע־עשרה. איש אשר את מכירה, ייתכן, לא פחות ממני. לאחר לילה במנזר שלך, הא רגוע שנה שלימה. כאילו גאלת אותו ממעמקי נחיתות והעלית אותו בעיני עצמו. ועל כך אני מודה לך הודיה שבלב. הוא סיפר לי על הלילה האחרון, בו ביקשת ממנו לקיים את הפגישה בינינו. ייתכן שזו היתה גם נקמה בי. אחת הנקמות מנבכי השאול. נקמה גואלת. על שהבאתי תינוק כה זוהר לעולם, ולא ממנו.

הוא לא יכול היה לתת לך ילד, ועוד ילד כזה. ואף על פי כן “עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה,” ובייחוד כשהן ממוזגות למזיגה אחת. ייתכן, כי הנקמה הגדולה עוד אורבת לי ולא מיצתה את עצמה בסיפור המזהיר של הלילה האחרון אתך, בתא מפתחות הבתולין, בבריכת המראות ועל הצלב, כיהודי קדוש מפולין. מה הוא יכול עוד לעשות ולא עשה? הוא יכול, וליבי אומר לי, שהוא זומם להדיר אותי ואת בני, אשר אימץ ונתן את שמו עליו, מנכסיו ומכל אבק ירושה. כל כך רחוק יילך.

את, וירג’יניה, טרם התנסית בחיה הצהובה במשפחה המודרנית. גם היהודית! ובוודאי בסירוסיה ובניוונה בטמיעה. השאוליות השכספירית היא כלל אנושית וכוחה יפה בכל עם וגזע ובכל דור, עד לאחרית הימים ולימות המשיח. כוחה עולה באכזריות כבושה, עצורה בנפשו של עקר, ללא און גבר להביא ילד לעולם. אכזריות נוטרת ונוקמת מצטברת כלפיו וכלפי עצמו. נכספתי לארץ ישראל. התגעגעתי פיסית לאמא אדמה שלי. לתבנית נוף מולדתי החזונית. ועוד לפני מלחמת השואה, שהביאה כלייה על יהודי אירופה, ביקרתי בארץ בלווית גיאורדנו. טרם הייתי פליטת הצלה בת לעם צלוב, כלשונך, או בת לעם מלך צלוב, בלשון עמנואל. באתי לראות את הארץ ולהתהלך בה. ואז, בקיבוץ אחד גדול בארץ, הפגיש אותי החלוץ הראשון מהשבט היהודי באיטליה, בר אילן יחש כמוני, מהגולה אשר הגלה טיטוס מירושלים, עם ידיד ורע, שעלה זמן קצר לפניו מארץ המהפכה הרוסית. היה משהו בעיניו כשרוי וכמהלך בעננים. חולם בהקיץ. חשתי במבטו עליי. תוכו כברו. איש מאיתנו לא חשד, כי צלל הגורל במעמקי הנפש ליום מן הימים. שלחנו מבטים על פני המים, במרחק גדול של איש מרעותו, מבלי דעת כי ברוב הימי נמצא אותם. ובוודאי לא ראיתי בעיני רוחי כי האיש הצעיר, ההוזה הזה, יהיה פעם אב לבני בכורי, לבני היחיד. לא היה עוד יסוד להתייאש מבן כדרך כל הארץ, עם גיאורדנו.

חזרנו לרומא כלעומת שבאנו, הוא לעסקיו הגדולים, שבהם הצליח, ואני לגעגועי לארץ אשר אהבתי, אשר בחרתי. בינתיים התגלגל גורל העולם ביימנו כדיבוק במדרון, ללא מעצור. נבקעו תהומות התרבות. החיה הצהובה, בטירוף התאבדות, הגיחה בעוצמה משתקת את הכיסופים לקורטוב של ריבונות בעמים הקטנים ובמעצמות הגדולות על יבשת אירופה הנוצרית. הצלב לא הציל את אירופה. אירופה בעצמה סגדה לו.

והקורבן הראשון והאחרון של הסגידה הזו, היו יהודיה, אשר הוסגרו לאשמדאי על ידי העולם כולו, המוכן להתאבד, ובלבד שהם יאבדו. מול פני האשמדאי, אשר גזר כלייה על מיטב האנושות היהודית על יבשת הרצח המוסיקלית, אשר שמה אירופה הנוצרית, התגלתה האנושות כולה, ובראש ובראשונה, האנושות המערבית, כפילאטוס אחד גדול אוניברסלי, העומד על הדם היהודי הזועק מן האדמה.

פאולינה היתה יפה בדברה. מין מזיגת צחצחות הספיריות, בלשון המקובל היהודי, או מין מזיגה של ונוס עם המדונה היפה, כפי שאני, וירג’יניה, מכירה, אותן. היא כבשה אותי במבטה הקשוב. שבילי הגורל טרם היו נהירים לי, אך הכיוון היה ברור לי. המצפן היה בידי. ידעתי כי רומן סאפיסטי גדול במגע גופני עשיר לא יהיה בינינו. הגוף המיסטי של זיו השכינה היהודית, הרתיע אותי מניסיון ומהתנסות כזו. כל הווייתה רמזה לי: את זכאית לכרוע ברך לפניי, להתאבק באבק רגליי, אולם לא לגעת בי. לכי סביב לגן הנעול בשיר השירים. הן גם את, וירג’יניה, מאמינה במאגיה של בתוליך בגן הנעול. הן כתלתלי שמשון סוד מסך בתולייך, הוא מקור גבורתך, גבורת הנפש החידתית, אשר כה הקסימה את מפלצות השלטון ואת אמני העולם. כעת עלייך לעמוד ביצרך, אל תגעי בי. אולם ההשלמה עם הגזרה להוויה ללא מגע בבשרה היתה קשה לי, ייתכן שנגזרה עליי, נידונותי לה וקיבלתי אותה באהבה. מה שהכריע היה היצר המתוחכם להגיע על ידה כגשר לאבי הנער, בנה שלה ולזכות בזיווג עם הבתול הנצחי. ייתכן ששני היצרים הכיסופיים שלי התמזגו יחד עם הכמיהה להפראה.

הגם היא, פאולינה, היתה מתוחה לקראת הפגישה, משך כל הימים עד בואה בצל קורת התא שלי ובהיכל ההארחה שלי? איני יודעת. אך יש להניח, שכל ימיה, עד בוא הנער ומאז בואו, חלפו לעיניה כסרט נע. אלוהים ניסה את אברהם בניסיון הגדול והאחרון על בנו יחידו. אחרי בן יחיד כזה עלול לרדוף מחול המולך האכזרי, עוד בבטן אמו, לא פחות אכזרי מעקידת יצחק בגילו כעת. את יצחק המובל לעקידה ראיתי תמיד בגיל גיורא, וכה ראיתי גם את יוסף, שאחיו, מתוך שאול קנאה ליופיו, זרקוהו לבור הנחשים והעקרבים, כפיקדון בידי אלוהים לעשות בו כרצונו, ובלבד לחמוק מאחריות קין לדם הבל, הזועק מן האדמה.

הגיגים מעין אלה חלפו בי עד שבמוצאי שבת אחת חיכיתי לבדי ליד שער המנזר לבואה של פאולינה. הבחנתי במכונית הצהובה מרחוק. היא נעצרה לידי חיוורת ויפה. נפרדה מההגה, ואני היא שפתחתי את הדלת לצאתה. התחבקנו והתנשקנו.

בחדרי המשיכה פאולינה: היה לנו אינסטינקט ברגע האחרון, ואולי גם בזכות זיקתי לארץ ישראל, להימלט מאיטליה שעל יבשת היטלר ליבשת אחרת, לברזיל. לגיאורדנו היתה גם אחיזת עסקים בינלאומית בה. שם שהינו במלחמת העולם השניה והשואה, עד לכניעתה ללא תנאי של החיה הצהובה והתאבדותו של היטלר. התאבדות אשר נדר עם הכרזת המלחמה ועם פלישת הבזק לארצות, שעסקו כמו בסרט נע בהשמדת עמי, השמדת כל החיוני, הנחשוני והיפה בו. מיליון וחצי ילדים מזרע אברהם אבינו, מיליון וחצי תינוקות, נרצחו לעין העולם כולו, שעמד מנגד משך שנים ספורות. מיליון וחצי, נוסף לארבעה וחצי מיליון והודים, אשר יכלו להקים זרע לעם יחיד הבוחר בחיים בעולם. מה היה גורל ישראל ודמות העולם אילו מיליונים, ולא רק מאות אלפים היו נשארים לפליטה מן הצלב, ולו כשלדים, עור ועצמות, עם נשימה אחרונה באפם וזיק אחרון בעיניהם. הן ראית, וירג’יניה, מה הוכיחו ילדיהם וילדי ילדיהם של המוזלמנים, פליטי הצלב מבית המוות יחד עם בניו של השבט החלוצי בארץ ישראל. מה? שאלתי. מה את שואלת? הגיבה בתימהון פאולינה, הם הקימו את צבא המשיח הריבוני. צבא זה נוקם את נקמת הרוח הגדולה בגויים אשר חברו יחד לפילאטוס עמלקי, העומד על הרצח ומקיים ציד על פליטי הרצח, המעפילים, בתקווה לחיים במולדת החזון. את רואה, וירג’יניה, דבר עבר עליי, התנסיתי בימי הכלייה וההעפלה, בייחוד בימים שצילם של היטלר ומוסוליני נפל על ארץ ישראל. רצה גורלו של עמי, שהשארית על יבשת הרצח, עם השבט החלוצי במולדת בעקידת הבנים, תקים את המדינה, את ההדום לרגלי המשיח.

לא עברו ימים רבים ויהודי ארצות ערב והאיסלאם, לא איחרו לקיים ולהוכיח כי גם בהם ניעור היצר המשיחי, והם פרשו כנפי עלייה לא רק אל שדה הקרב, כי אם בכינוס שבטי ישראל.

אם מדינת היהודים, הבוחרים בחיים, אינה מיתוס, הרי גם הבחירה בחיים ובגאון האדם על פני כוכבו – אינה אגדה. היצירה הגאונית של האדם היא המוות, מודעות המוות כזרז החיים. לא אל ולא חיה אינם יודעים מהו מוות. רק מי שברא את המוות יודע מהם חיים ומהי הבחירה בחיים, כמותר האדם מן הבהמה. מי שברא את החיים יודע גם מהי ההתאבדות כחילול החיים, כחילול אלוהי החיים. בסיכום אחרון, העם היהודי, מפני שהוא עם המשיח, עמד עד כה באי התאבדות, כל זמן שנשמה באפו. את ההתאבדות שהציע לנו הרועה הקדוש של העם ההודי הגדול, לא קיבלנו, לא אותו לא את עצתו.

הוקסמתי משפך שיחה של היהודייה, הנסיכה מבית דוד, שבעין השלישית שלי ראיתי שאנחנו אחיות תאומות ברוח. אמרתי לה: כאילו את משיחה מתוכי. שקענו בשתיקה. כעבור דקות אחדות הגשתי לה כוס מיץ הדרים, תפוז אשכולית ולימון, על קרח, אשר סחטתי במו ידיי בלי לקום מהמחצלת, ולי מזגתי כוס מי מעיין מהארץ, מי כברי עם יין משם. גמענו גמיעה של שתי נשים שרויות במדיטאציה, שוכחות ושכוחות ברומא.

לאחר שתיקה שמעתי שוב את בת קולה של פאולינה: סלחי לי, וירג’יניה, על חוסר הענווה שלי כבת לעם הצלוב, או כמו שעמנואל מכנה אותי, “בת עם מלך צלוב”. באמת ובתום ליבי אני מאמינה, כי אילו לאנושות היתה עין רואה וחוש להבנת התקומה של המבשר החלוצי בגופו ושארית הפליטה על יבשת הרצח, ואילו האנושות היתה מסוגלת לראות את גודל העולם מתוך מבט על גורל ישראל, ואילו דמות העולם כיום הזה היתה שונה, אז היה יסוד להאמין במעמד הר סיני חדש, כלל אנושי, כאשר בקולות ובברקים ממנו היה נשמע הצו העברי הקדמון “וברחת בחיים.”

אחזור לסיפור שלי. במלחמת העולם נמלטתי עם גיאורדנו מרומא לברזיל. ארץ ישראל נתנסתה באימת פלישה של צבא היטלר בפיקוד רומל, אשר הגיע לשערי אלכסנדריה. האימה חלפה עם תבוסתו בידי הצבא הבריטי, אך בשורות איוב מבית המוות הגדול ליהודים באירופה עלו וגברו, רדפו זו את זו. קול המרד מגטו ורשה בקע וגווע. רועי צבאות בנות הברית במלחמה עם היטלר עשו הכול כדי לגנוז את אמת הכליה היהודית בידי החיה הצהובה. הם לא הפיצו, באלפי הטיסות מעל שמי גרמניה, אפילו פתק אחד: “חונקים מיליונים מהאדם היהודי ומהילד היהודי בחדרי גזים ושורפים אותם לאפר בכבשנים כבסרט נע. כל גרמני וגרמנייה שלא יתקוממו יישאו באחריות אישית לרצח עם”. על פתק אזהרה כזה בחלל העולם לא חתמו לא רוזוולט, לא צ’רצ’יל ולא סטלין. הם לא רצו ללכלך את מלחמת חירות העולם בניסיון הצלה כלשהו לאחרוני היהודים באירופה. בל יחשוד העולם, כי זו מלחמה להצלת יהודים. חס וחלילה. העולם עמד בזדון מדיני על דמו של עם שלם בבית מוות סגור הרמטית, בשיתוף של עמי אירופה הכבושים. והעמלק הקדמון הגיח, בעוצמת ציד על סירות המעפילים. ובידי מי? בידי האימפריה הבריטית, אשר השבט החלוצי על אדמתו גזר על עצמו ללא מנוס להתנדב לצבאה.

אחד המתנדבים בין הרבבות, שהתנדב לערוך גלות, בלשונו, במדי צבא זר ותחת דגל זר, לצבאה של קיסרות עולמית, היה עמנואל. בעיניים פקוחות לדמות הפילאטוסית של מיטב האנושות בשעה ההיא בבנות הברית. הוא בא על שכרו ללא שם, ללא דגל, ללא סמל, ללא אימוני קרב וללא סיכוי לפיסת חזית מול צבא האשמדאי בחזית אירופה. אך חמש דקות לפני השעה שתים־עשרה, זכתה גלות זו בסדק דק של הארה סימלית והכרעה של צ’רצ’יל למעמד של חטיבה יהודית לוחמת, על סמליה ועל דגליה, לאימוני קרב בפיאוזי, ליד מעיינות בוניפאציוס ולחמישים ימי חזית בצפונה של איטליה על נהר הסניו מול מבצר קסרלינג, לא רחוק מפאנצה ומראבנה. כאן התחילה הגלות בצבא הזר ובמלכות עולם עוינת לעלות לתיקונה. ארץ ישראל הלוחמת, הנודדת באירופה, אשר נפשה כלתה לשלד יהודי חי, לילד יהודי אחרון על יבשת הרצח, התחילה לחפש אותם לאור הנר, בימים ובלילות. במחנות העקורים. הוא ראה לנגד עיניו את היהודי האחרון כמרדן וכלוחם ללא רתע על כברת מולדת לעצמו ולזרעו, כנציג זכותם של המיליונים שאינם, להעפלת שחרור של אדמת ישראל.

הכליה על יהודי אירופה וסירוסי הצלם האנושי במשטרים הטוטליטריים, נתקיימה בתום מלחמת ארה"ב עם יפן, בהפצצה האטומית של הערים הירושימה ונאגאסאקי. עמנואל חש, כי בא עידן חדש בגורל אנוש על פני האדמה. על רק העידן החדש הוא התחיל לראות את תקומת הריבונות הנחשונית של נצח ישראל על אדמתו בברית הכרותה מחדש, מאש הברית בחלום בין הבתרים, הברית הכרותה באושוויץ על קניין הקניינים וערך הערכים, ששמו ארץ ישראל.

פאולינה לא יכלה להינתק ממחנות ההשמדה ומהחיים בהם, והיא סיפרה לי על פגישה בין מפלצת למלאך בדמות נערה יהודייה. בעטיה של הפגישה בין המפלצת לבין המלאך הופיעה ודעת ביקורת ופיקוח מטעם ההירארכיה האשמדאית במחנות ההשמדה. אחד מנושאי כליה היה מלשין יהודי, אשר הסתובב במחנה, בדק את האווירה והכין מידע. הוא שאל, כיהודי: יהודים, מה המצב? במחנה היה רע מאוד, אבל מאז הופיעה הנערה חל שינוי של חסד.

ידיעה זו הגיעה לתעודתה. כעבור ימים, ישבו בנות המחנה ונשיו עם הנערה וקלפו תפוחי אדמה. הנערה היתה לבושה שונה מהרגיל, במכנסי רכיבה ובמגפיים. פניה לא היו כתמול שלשום. איזה מין אי שקט פקד אותה. בכל פעם קמה, נעלמה וחזרה כלעומת שבאה. שאלו אותה לפשר מעשיה, והיא השתמטה. שילשול. כעבור דקות נשמעה צפירת מכונית היא קמה ונעלמה ללא שוב.

כעבור זמן מה הופיעה שוב ועדת ביקורת במחנה. חיפשו את המפקד, והוא איננו. נמלט עם הנערה. הועד התחילה במרדף אחריהם. כעבור שעתיים הוחזרו שניהם הרוגים, ירויים, לכיכר המסדרים, של אסירי המוות, לאות ולמופת למחנה. לא איש ולא אישה לא יימלטו מיד הצדק של הפירר. נסם הגולל על הדרמה של המפלצת עם הנערה היפה כמלאך, או בעינייך – כמדונה בשאול, בגיהנום עלי אדמות.

אני הגיבותי ספונטנית: מניסיוני ומניסיון המנזר, אני מסוגלת למשש מימדי עומק של תהומות בסמלי רעידת תרבות האדם והבקעתה בדור כדורנו. החיה הצהובה והנערה היהודייה, המפלצת והמלאך נקי כנפיים, השכינה בגוף הנערה בת אילן היוחסין של רחל, תמר, רות ואם הגואל, מרים, ועד לנערה זו, אשר נתנה לפרוע את בתוליה בידי מפלצת אכזרית מעונה, ובלבד להקל על עצמה ועל בני עמה את נתיב העינויים ולו לשעה. זאת אני יכולה להבין היטב. על כך הגיבה פאולינה: אולי באמת צדק אותו נביא אמן של האדמה הרוסית באימרת הכנף שלו “היופי יציל את העולם”. והן אתן יודעות, בתולותיי, כי גם אני שרויה במסתורין המכשף של היופי והמוות בגורל האדם.

עת היינו שרויות בשיח המחצלת, לאור הנרות המרגיע, נזקקנו לדממה דקה. הגענו לגבול, לשיא מתח אורגאזמי בשיח בין שתי נשים עם שני גורלות כמוה וכמוני.

כאן חלה הפסקה בשיח הווידוי. וירג’יניה ירדה מבמת הווידוי מופנמת, שקועה בעצמה וקשובה לקצב מחול העובר בבטנה, והתיישבה בינינו, מול יום הדין. עם עלות השחר כל אחת מאתנו קמה לפי הקצב שלה ופרשה לתאה. וירג’יניה נותרה אחרונה ולבדה. חלף שבוע ימים עד שהתכנסנו שוב בחצות להמשך הווידוי של וירג’יניה.

שבוע חלף מאז ראשית הווידוי ללא ביקורים אינטימיים. הפעם היה זה שבוע התייחדות. פגישת הגורל עד מוות בין הנערה־המלאך לבין המפלצת האס.אסית (S.S.) העסיקה אותנו. כל אחת עם עצמה, שואלת: מה אני הייתי עושה במקומה. בהתנסותה, בגורלה. חידה היא. אולם זוהי עובדה. לא מיתוס ולא אגדה, למרות שהיא מצלצלת כמיתוס הבוחר בחיים היהודי. עובדה היא, רוח אחרת היתה במחנה, התפרקות לשעה ממראות האימה לעם שלם. והיא חיה איתו. גם ניסתה להימלט איתו גם נהרגה איתו יוחד, עם מפקד המחנה. הוא נכבש בידיה לא פחות משמשון בידי דלילה, עד להסגרה עצמית לגורל מתוח עד מוות, לו ולה יחדיו. זה לא ייתכן, אם לא היתה לוקחת את האיבר שלו לפיה, לשפתיה המלאכיות, הכרוביות, ומעלה אותו לרקיע השביעי במיצוי העמוק והקדוש במנזר שלנו. לא ייתכן, שהמפלצת הפכה לאנושית רק בבעילה פדרסטית, הומוסקסואלית, או במעשה אונן אחר בידיה בלבד. הן היא לא למדה ולא התנסתה מעולם באמנות סנטה וירג’יניה בעילוי ובמיצוי ובאכסטאזה של צליבת הפאלוס האנושי המעודן בעידוני הרוח במנזר שלנו.

היא לא היתה חניכת המנזר שלנו. כיצד הצליחה ללא תאונה של רצח בה, לטפל באיבר האשמדאי, להיכנס בשלום לעולמה ולהוציא את נשמתה יחד איתו כזוג קדושים בידי הנאצים? מי בא עד חקר גנזי המעמקים וסוד ניעורי הצלם גם במפלצת סוטה בנפש אישה וגבר, במבחן העימות בין היופי העילאי, יופי השכינה המזככת של האשה, של הבתולה האם הנצחית, לשלל סירוסי האכזריות האנושית וסטיותיה של מפלצת, המבקשת להחריב את העולם היהודי התמים עם אלוהיו, מפני שאין הוא יכול לראות את עצמו בעיניו מהלך בשתי רגליים על אדמה אחת איתו?

אולי רחוק, מי יודע, מי יאמר לנו, כי נערה זו, מתוך הבחירה בחיים, עלתה לחירות ממעל וראתה את המפלצת במרחק מעצמה, מגופה, ראתה אותו באלף עיני פיקאסו, כמשהו השייך לעולם אחר, ואת עצמה כאם העולם כולו, המטפלת בגופה ובאיבר שלו מתוך ניסיון הצלה של ילד אחרון, אחד ויחיד בו. הנערה־המלאך עלתה לחירות אלוהית מעצמה. היא העלתה לעקידה את זבח בתוליה, את טהרתה, וגילתה כוח להזדווג עם המפלצת, לכבוש אותו עד כדי הילוך יחד למוות.

כהנה וכהנה היו ההגיגים בדימויים ובמחשבות בלילות הנדודים של הנזירות. כיצד היתה שרויה בניסיון זה משך השבוע וירג’יניה בעצמה? קשה לי, גם כשליחה וכמזכירה הצעירה והאהובה עליה, להעלות על דעתי. ייתכן מאוד, שהיה בה כוח לגזור על עצמה מרחק מצלילה במראות הטרגדיה היהודית הנשית. בדרמה של המלאך־הבתולה עם המפלצת.

במוצאי יום ראשון כעבור שבוע וכרגיל לתיקון חצות, בלשונה החדשה של וירג’יניה, התכנסנו שוב. וירג’יניה המשיכה לנקודה בה היינו כולנו זקוקות להפסקה של היות כל אחת עם עצמה: ולא רק אתן. גם אנוכי חרף המרחק ביני, הנושאת תינוק בחיקי, לביניכן, הבתולות, שטרם טעמו טעם בעילה. הזעזוע היה טבעי. ראינו את גורל האדם על מפתן העידן שלנו. מי יאמר לנו, בתולותיי, שטרם ידעתם את איבר הזכר חודר למקדש הרחם, אם בתמונה ארוטית זו מבושר גורלה של האנושות באלף הבא. ההולך ובא הקץ על המפלצת והנערה־המלאך יחד עם הנחש הקדמון בתרבות העולם? או שמא עילוי גאולה למען לא יאבד שריד אחרון וזכר לגאון האדם הנחשוני, כאמן בנאי של עולמו, מתוך שלטון על עצמו.

גם פאולינה היתה זקוקה להפוגה בנקודה זו. סחטתי לה כוס נוספת של מיץ על קרח. עזרתי לה לקום ולהתלבש. ליוויתיה למוסך, כשאני פותחת לה את דלת המכונית ליד ההגה, נשקתיה בעיניה, פתחתי את השער ונתתי לה לחלוף על פניי ללא הידברות על המשך הפגישה הבאה. כעבור כמה ימים הרימותי שפופרת: כאן וירג’יניה, חיכיתי לבת קולך, הנמשיך בחוט שהפסקת? ברצון, אם יש לך כוח להקשיב. להקשיב יש בי כוח, השאלה היא רק, אם יש בך כוח לספר. פאולינה הגיבה: אני היא שעומדת על סך ביתך ודופקת בדלתך. מתי היכן את מוכנה להיפגש?

אני בוחרת באווירת המנזר, על המחצלת לאור נרות עם המיץ מפרי ארצי. אצלך. שם לא גיורא בני, עם הסקרנות היפה, הקוסמת, ולא גיאורדנו עם הסקרנות, אשר אפשר שהיא עלולה להיות לא יפה, לא יפתיעו אותנו בשיח אם עם נזירה. ללא שעשועי הבשר של סאפפו, שיח לא קונבנציונלי.

מתי לחכות לך? ואולי את בת חורין לליל שימורים, מחצות עד עלות השחר? אבדוק את הדבר עם עצמי ואתקשר איתך כעבור יום או אי אלו ימים.

כעבור שלושה ימים שמעתי צלצול בטלפון למראשותיי, אשר נתקיים תוך חלום על סירות משוטים בידי ישו הצעיר, הבחור יפה התלתלים והעיניים מהגליל, על פני כחול הכינרת, הכלואה כנשמת עולם בין הרים, בין הגולן להר הקפיצה, כאשר כולי פתוחה לקבל אותו לתוכי.

כאן העיר אותי הצלצול ובמעבר פתע זה מחלום ליקיצה הצמדתי את השפופרת לאוזני ושמעתי את קולה של פאולינה: וירגיניה, פאולינה. כן. העירותי אותך משינה עמוקה, מחלום נהדר, שרק נזירה יכולה לזכות בו על סף גאולה בסירת משוטים בידי ישו על פני הכינרת. צר לי מאוד, וירג’יניה, אולי עוד הרף עין והיית נגאלת. תמיד חלום הנגמר על סף האבדון או על סף מפתן הגאולה הוא קרוב לאמת, אך אינו כל האמת. בשורת איוב או שופרו של המשיח. מתי לחכות לך, פאולינה? גיאורדנו יוצא עם גיורא למסע בן שלושה ימים באזור היונגפראו בהלווציה היפה. אבוא במוצאי שבת לתיקון חצות.

כעבור שלושה ימים בדיוק, עם פעמוני חצות ברומא, עמדתי בשער המנזר וראיתי את בואה. היא לבשה שמלה שחורה ששוליה הגיעו עד כפות רגליה, צעיף רשת שחורה כיסה את פניה וכסיות שחורות על כפות ידיה. היא אחזה בהגה ונעצרה על ידי. ואני – במדי אם המנזר, בסנדלי עץ לרגליי, הזדרזתי לפתוח לה את דלת המכונית. היא ירדה בקומה מלכותית, תמירה וגמישה. לא העזתי לגעת בה. כעבור חודשים, בבואי לאדמת ארץ ישראל, הבינותי, כיצד ראיתיה אז בבלי דעת, את הגוף המיסטי, גוף השכינה, השרוי באבל החורבן על עם המשיח הצלוב. היא היתה בת חורין ואמיצה יותר ממני. היא נשקה לי ברקה, במצח. נטלתי את ידה והובלתי אותה בשבילי ערוגות הפרחים ובריכת המזרקה, המתיזה מים על הפרחים ועלינו. הסתכלנו בלוטוס שבבריכה. לאור הירח נעמדנו וראינו את בבואותינו משתקפות בבריכה. הסתכלנו אישה בעיני רעותה, בעין אחת ובעין שנייה, בבריכה הקסומה. ספגנו את ריחות השיחים, העצים והפרחים ואת קשת הריחות של מי הבריכה. הובלתי אותה למסדרון תאי ודרך התא – להיכל השיח, לפינת המחצלת. הפעם בפינת המראה הגדולה הונחו הסארי שלי ושלה זה על זה על המחצלת. התחלפנו בסארי, עזרתי לה להתפשט ועטפתי אותה ראשונה בסארי שלי. היא עזרה לי ועטפה אותי בסארי ששמה על גופה בפעם הראשונה כאן, במקום הזה. הדלקתי את הנרות והגשתי את ערימת הפירות בסידור זני שאגאלי בגון צירוף חדש. פקע ורד לבן היה נעוץ בה.

כיצד חלף עלייך השבוע, וירג’יניה? בניעור כל כולי מהדרמה האכזרית בין המפלצת הצהובה לבין הנערה־המלאך מבנות יעקב, אשר לא נטלה את נפשה בכפה. גם אני צללתי מחדש בשאול גילוי זה של בית המוות, ובכל פעם נחשפו לעיניי בחינה אחרת, תואר חדש, מימד אחר, מעמק חדש של הצלב היהודי בנפש האישה על היבשת הנוצרית. הייתי זקוקה לכל שבעת הימים והלילות כדי לשוב אל עצמי ואל סיפורי בבואי אלייך. כעת את שוב, פאולינה, נגלית לעיניי כנסיכה מבית דוד, רואה את עצמך באספקלריה מאירה של סמל גורל זה לדורנו. כאשר סיפרתי את הסיפור הזה שלך לבתולות הוא הפך עליהן את עולמן, והן תהיינה שונות מאלה שהיו לפני הסיפור. המשיכי, פאולינה, בסיפור, כי שומעת אנוכי. פאולינה זרקה עלי מבט כאילו לא מעלמא הדין, השפילה את ראשה והמשיכה בסיפור שנפסק לפני לילות וימים.

בימי מלחמת העולם השנייה לא נכנסתי בברזיל להיריון עם גיאורדנו. נשארתי ריקה, עקרה. לא ידעתי זרע בעדנתי הנקבעת לפי הלוח הנשי האינטימי שלי. שבנו לרומא בתום המלחמה, דרך ארץ ישראל. לא מצאתי שם את ידידי החלוץ הראשון מאיטליה. הוא היה בעל טמפרמנט חיוני, דינמי ופילוסופי, ולא חסר היה דמיון אוטופי בחיי הקיבוץ, בו שהה עם אישתו הרכה ושתי בנותיו התינוקות. אבל הוא לא היה.

לא מצאתי גם את ידידי בעל העיניים החולמות בהקיץ, היחפן, המרושל, המפונק, המופנם תמיד, אשר אינו שם לב לא ללבושו ולא לתלתליו. היו לו עינים גדולות ויפות, חושפות, רומזות, ערות תמיד, ומחול נפש פייטן, הרואה את העולם ואת האישה במראות ובסמלים, בגילויי גילויים. בקיצור, נער גלוי עיניים, המתוקן לראות אשה ולאהוב אשה כאהבת דאנטה את ביצי¹². אולם, כבן לזרע אברהם אבינו וישראל אינו מוותר, אינו מתייאש להביא איתה ילד לעולם, כהושע עם גומר, ותהיה אשת זנונים. גם הוא לא היה בארץ. התגייס כמתנדב לצבא הבריטי, להוכיח שהוא קיים כבן לעם היהודי בעולם, לחפש ביום, לאור הנר, את אחרון היהודים באירופה, הוא סיים את המלחמה במצעד החטיבה היהודית הלוחמת דרך שער טיטוס, על סמלה ודגליה.

עמנואל חזה את המציאות הזו בגופו ובאור ששת הימים של מצנחי התאורה בפוש האחרון של מבחר הצבא הגרמני מעל הרמה בחזית שלו. הוא לא מיהר, לא דהר לחזור הביתה, לאישתו היפה כמדונה ולילדיו היפים. הוא חלם לחזור עם אחרוני היהודים באירופה.

החלוץ השליח הראשון מאיטליה לא היה על פני האדמה. הוא התנדב למשימה מיוחדת, למודיעין של הצבא הבריטי במצרים, לשיח ברדיו עם השבויים האיטלקים במדבר הערבי. המודיעין הבריטי לא עיכל אותו, את עצמאותו, את סגנונו. יותר מדי חזון של חירות ושוויון ערך האדם והוא שהסגיר אותו לכלא המצרי, בעלילה כי דרכון שני ברשותו, אשר ניתן לו בחתימת המפקד העליון של הצבא הבריטי במזרח התיכון. כאן התגלה ידידי ורעי. הוא הכריז שביתת רעב מבודד ומנותק מהעולם. הוא שאל את המצרים, השומרים עליו בתא הכלא: מדוע אתם מחזיקים אותי כאן? שְאל את האנגלים שלך, היתה התשובה. שנים־עשר יום הוא שכב בתענית, בתא מבודד, כאשר התנ"ך והקומדיה האלוהית למראשותיו, מוכן לקצו ההולך ובא במסתרים, מנותק מעין העולם. עד שהסתנן הד מהכלא לארץ ישראל המתנדבת למלחמה זו, ובאה תגובת מרי: אי אפשר להפקיד בידיכם אדם. אתם רוצחים אותו. והוא שוחרר מהכלא וחזר לקיבוץ.

עמנואל פגש אותו בחופשה מהגדוד במצרים וסיפר, כי היה זה איש אחר. חיוור מאוד ומזוכך. עבר ניסיון עמוק. אולם הוא לא ידע מנוח במבחן עולם זה. הוא יצא לשליחות ההגנה שסייעה לעליית יהודים מבבל ולא מצא תיקון לנפשו עד שהתנדב ככפיר בחבורה של אי אלו עשרות צנחנים וצנחניות שצנחו למשימות מאחורי קווי האויב, למשימות מגע עם אחרוני היהודים באירופה ומודיעין צבאי. הוא סיים את האודיסיאה של העקידה האישית שלו כצנחן־שליח והוציא את נשמתו בתא עינויים בכלא דכאו בגרמניה. אנשי החטיבה היהודית הלוחמת הלכו בעקבותיו עד דכאו, שם מצאו דומיניקאי אשר הוביל אותם לארכיון הרצח, המסודר בדיוק גרמני, אשר הראה להם כרטיס שלפיו ביום זה, בשלהי סתיו אחד נחקר, ולמחרת נצלב. אנשי החטיבה אספו אפר בכד מאחד הכבשנים במחנה המוות דכאו ושלחו לארץ בסירת מעפילים.

עמנואל אמר לי באחת השיחות: רק מי שקידש את השם במסתרים, ללא ודאות בגלגולם של הד ובת קול, ראוי לעקידה על במת העולם. הרעב במסתרים בתא כלא מצרי אטום, הוא שהתקין את טהרת הלב ואת בהירות הנפש של הבוחר בחיים, הדינמי, משבט יהודי איטליה, הצנחן בבית המוות של יהודי אירופה. עמנואל עוד אסף הדי הדים מתחנות אחרונות בדרכו האחרונה לתא העינויים והמוות בדכאו. ידידי והמופת שלי בשפע עליזות הרוח, כבר לא היה בחיים.

אישתו ובנותיו התחילו לעסוק במחנות המעבר מפליטים למעפילים ובביצוע ההעפלה לארץ. כנגדן עמדה אימפריה עולמית יהירה, מנצחת, וניהלה את הציד העמלקי על פליטי חרב.

על ידי אותה אימפריה נגזר לפרק את החטיבה היהודית הלוחמת, על סמליה ועל דגליה, בתהליך שחרור שגרתי של יחידים, מצעד ראשית הקיום של החטיבה, כצבאה של ישראל בחוצות ירושלים, לא נתקיים. עמנואל שב לבדו כמשוחרר לביתו, לאישתו ולילדיו. המצעד יתקיים כעבור עשור במדינה, כאשר הוא רואה בעיני רוחו את הצנחן־השליח, הצלוב בכל סטיגמטה שבעולם, הולך לפניו, מעונה מאוד, אך עליז ניצחון. עליז בדמע, אינו משווע לאלוהים כבחור מהגליל בזיכרון הנוצרי, “אלי, אלי, למה עזבתני?” כי אם לוחש: בידך אפקיד רוחי כשלמה מולכו ומוציא את נשמתו ב“אחד”, כרבי עקיבא, המורד החכם במלכות רומא, הגדול ממשה רבנו במיצוי הפרישה מהעולם, כבוחר בחיים ועילוי הדיוקן כבנאי עם.

כעבור שנים ספורות, עוד לפני היות המדינה שעל המפתן, באתי לארץ עם גיאורדנו. הוא חזר כעבור זמן קצר לעסקיו ברומא, ואני נשארתי בה לבדי. אישה עם חשבון עולמה. כאן פקדה אותי דפיקת הגורל.

כאן עלי לשים נקודה. אני, בינתיים, סחטתי בידי כוס מיץ על קרח להשיב את נפשה. הגשתי לה את הכוס. הפעם לא הכנתי כוס לעצמי ולא השַקתי כוס איתה. החלפתי את תנוחת הלוטוס להתפרקות רביצה ומופנמת לרגלי פאולינה, בפינה לימינה. היא לא החליפה את תנוחתה, כי אם המשיכה לראות סרט נע נפרש לעיניה, סרט של רגעי גורל, אשר יהיה לנגד עיניה, כאשר תחזור לסיפור. תראה תמונות ותשמע קולות. הקשבתי, כאילו נדבקתי בקצב לבה. אז עוד לא ידעתי, כי קיים דימוי בקבלה “בעילת התורה”. הבעילה הרוחנית, אשר אפשר שתהיה ספיסטית בכל עינוגי חינה, ללא בושה וללא נקיפות מצפון amor dei intellectualis נשי.

לאחר גמיעת כוס המיץ ושהייה מדיטאציונית מופנמת, קמה פאולינה לפתע, מאירה לאורך מחצית גופה מצד לבה, מתוך חשיפה תמימה שלא מדעת והתחילה מהלכת הלוך ושוב בהיכל ההארחה שלי, כשהסארי נסחב מאחוריה. הסתכלתי בה, בלי לשנות תנוחה, בראי מולי, אשר שיקף אותה בכל תנועה. הקימה הזו וההילוך רמזו בי למשהו. כעת היא עומדת בפני העיקר בסיפור חייה, כיצד בא הנער לעולם ואי הדרך בה היתה לאם, ולא מבעלה. זהו מסע לאגירת כוח חירות לסיפור האמת. האמת כמו שהיא וכמו שרק היא מסוגלת לראותה ולהשיגה. כוח ליפי האמת, אשר אין כלל צורך להגזים בה. היא הנסיכה מבית דוד, באילן היוחסין של הגולה, אשר הגלה טיטוס מירושלים לאחר שבית המקדש, על אבן השתייה של הר הבית, עלה בידי קלגסיו באש, כמו בית הכנסת היהודי בוורמס, שעלה באש בידי צמיתי האשמדאי בימינו. כמחצית השעה היא התהלכה לאורכו ולרוחבו של ההיכל, בגילוי ובכיסוי הארה של איברי גופה בסארי היפה שלי. גילוי וכיסוי האור הגנוז בגוף המיסטי של השכינה, של עולימתא שפירתא גם לאחר שזכתה להיות מטרוניתא ואם בישראל.

כמובן הייתי קסומה. נמסר לי משהו ונדבקתי מבפנים במין סהרוריות נבואית, רואה את העולם בבהירות מעמקים כלבנת הספיר, אשר ראה משה על הר סיני כאשר ביקש: “הראני נא את כבודתך,” ואלוהים אמר לו: “פניי לא ייראו”. אך נתן לו אפס קצהו של פיצוי במראה אור לבנת הספיר. אני המלכה הבתולה של שעשועי הניאוף העולמי המעודן, אציל הרוח והמתוחכם. אני המלכה הבתולה של הזנות העולמית, מראשית המין האנושי ועד היום. אני היא שזכיתי ברגעים ההם, ובכל פעם בציפייה עוצרת נשימה, לחשיפה מחדש של האור הגנוז בגילוי אור עורה של לבנת הספיר בגוף השכינה של האם לתינוק העברי, שבא לעולם לאחר צלב הצלבים על היבשת שלי, של עמי, של אמונתי, כאשר ממלא המקום והמפתחות בידו יושב על כיסא פטרוס, כיורש של הפילאטוס האוניברסלי, יושב מנגד ומול פני הצליבה, רוחץ בניקיון כפיו ומכריז: “ידיי לא שפכו את הדם הנקי הזה”.

בניעור זיכרון ובתנופת מימד כזה, עולמי, ראיתי אז את פאולינה המהלכת, הנחשפת והנסתרת מעיניי. היא נעמדה ליד החלון, כאשר פניה ועיניה פונים לכוכבי השמים והירח, החיוור כמוה.

פתע שמעתי את קולה: וירג’יניה, יש לך כוח לקום ולשמוע אותי בעמידה פנים אל פנים, מלב אל לב, ללא הסתר פנים, כדי לשמוע את הסיפור שלי, איך בא גיורא בני לעולם? קפיץ פנימי, מתוח מזמן, הזניק אותי. מצאתי את עצמי עומדת מולה ליד החלון, כשאני אוחזת באחד מכנפות הסארי שלי במוקד טבורי. והיא המשיכה בנקודה שהפסיקה: נשארתי, איפוא, לבדי. זו הפעם הראשונה. גיאורדנו נסע לרומא, ואני בארץ ישראל. בקיבוץ. מנסה לצאת לעבוד במשתלה עם שמש. לאכול את ארוחת הבוקר עם חברות הקיבוץ ועם חבריו על פיסת דשא. גופי הפריך היה מפורק. איני יודעת איך זה קרה, אך עובדה, עמנואל השתלב בימיי אלו בקיבוץ. שוחחנו הרבה וללא חיץ. כאילו שיח אחד הנעשה בהפסקות על גורל הדור החלוצי, על האדמה הזו, עד כדי עילוי הנער והנערה להווי של קָלי הודי בכיבוש עבודה גופנית והיות קולוניזטור בישימון הצחיח והשרבי, וכיצד כובש העבודה והמתיישב הפך לשומר על קיומו הפיסי ומגן על פרי עמלו.

את היסוד הזה, התוודה בפניי עמנואל, הוא גילה לעצמו בדור החלוצי על האדמה הזו בימיו הראשונים בארץ. את תורת ארץ ישראל הוא למד בעצמו ממראה עיניו וממגעיו עם אנשים. לא מתוך ספרים ולא מתוך האוויר השליט בעולם. השיח נמשך, תוך כדי ישיבה על הדשא ובגן הקיבוץ, כל עשרת ימי התשובה, מראש השנה ועד יום הכיפורים. ולא פסחנו על שני מוקדים בו, על הקבוצה כתחנת אדם לעולם, וכמנוף למלחמת היהודים על ארצם. עמנואל ראה בקבוצה מופת של הגמשה אישית, ממשית, לא ערטילאית ולא מופשטת. משהו, ששום מהפכה עולמית טרם הוכיחה אף במאה שלנו. בדורנו והבשורה מהי? כי ייתכן קיום יוצר ופורה בעבודת האדמה ובטכנולוגיה תעשייתית מתקדמת, ללא הירארכיה והפליה בערך אדם בפולחן של תצרוכת לראווה. לא קניין פרטי על מקורות הקיום ביקום, על אוצרות האדמה ועל כלי העבודה, וללא פרס מיוחד על היכולת האישית מעבר להערכת היחיד בחברה וגילוי אהבה אליו. שוב אותו עקרון הצלם האלוהי של גאון האדם מכל אחד לפי יכולתו. אולם תנאי לכך, הוא האמין וחזה, תנאי למשטר המהפכה המתמדת, כפי שכינה את הווי השיתופיות המתחדשת ביצירתה יום־יום והמחדשת את האדם היחיד בה, הוא שפע שמחת הרוח, תורה לשמה.

ועוד דבר גדול ראה עמנואל בשורש טעם חייה של הקבוצה, החופש להביא ילדים לעולם ללא תלות, ללא שיעבוד וללא זהירות הנעוצה בשיקול כלכלי. לאחר שנכרת שליש העם באירופה, נקמת רצון החיים של העם נעוצה בריבוי ילדי ישראל מֵעבר לכל חשבון של תכנון המשפחה, המתחיל להיות מקובל בעולם. עמנואל האמין גם בסגולתה של הקבוצה לשמש כמקור כוח לוחם ליישור קומת ישראל ולריבונותה בדרך הזרועה מוקשי עולם; קנאת שאול באוטופיה משיחית, ההופכת למציאות לעיני העולם המנסה להטיל עליה מצור בידוד. הוא לא הישלה את נפשו. בעולם של קוממיות הג’יהאד נגד ישראל בעמי ערב והאיסלאם, במאה של ג’ינגיס־חאן הסטליני והפילאטוס הגלובלי המערבי. הדרך לתקומת ישראל גאונית וריבונית לא תהיה סוגה בוורדים ובשטיח אדום הפרוש בפניה. ואף על פי כן, הוא האמין אמונה עמוקה בגאון המשיחי בעידן הגרעין דווקא, בגאון המשיחי בגורל ישראל והעולם. בגורל ישראל, המשקף את גורל העולם, מזהיר את העולם ומביא את בשורת הבחירה בחיים למופת לעולם.

כה, וירג’יניה, התחלתי לחשוד, כי יש שקיים בנפשו של עמנואל, ודווקא מתוך התנסות פיסית בפרך העבודה והצבא, משהו אשר אנו רגילים לכנות: יסוד מטפיסי, מיסטי. ועד במשהו חשדתי, מדעת או שלא מדעת. משהו לחש לי: “ובי האיש הזה יונק את חיותו ואת טעם עולמו משכינת היופי של האישה”. ראיתי את אישתו ואת בנו. הענף האיטלקי באילן הקיבוץ, קרא לה “המדונה”, ואת הבן התינוק “המלאך של ליאונרדו”. ברחובות קרייה נעמדו פשוטי עם לראות בה ובו ואמרו בקול: כזה רק שבעה ילדים, אשרי האם". כל זה נקלט בי בלא מודע ובמודע. בתום חיוני ובהתבהרות הנפש שבי. ומי זו אני, פאולינה רמת הקומה, מזרע אילן יהודי איטליה, אשר היגלה טיטוס שחיק עצמות עם חורבן הבית מירושלים. ילד אין לה עם בעלה לו נישאה כדת משה וישראל, אלוהים לא פתח את רחמה, כשם שלא פתח ללא נפתולי תפילה של אישה עקרה, את רחם אימהות ישראל.

לאחר עשור נישואין, המתיר, לפי ההלכה היהודית, גירושין אם לא נולד ילד, ידעתי, כי האשמה אינה בי, כי אם בו. לא אישה עקרה אני, כי אם הוא גבר עקר. גבר יהודי, אמנם, אך עקר. אלוהים ברא אותי להביא ילד יהודי לעולם, לא לזרוע ולא להיזרע לתוהו ייתכן שלא נתתי למחשבה זו להתבהר עם עצמי עד תום. השיחות נמשכו, קסומות בתום לבב, מתוך חירות וללא מגע כלשהו. ובשיח היה נוכח אדם שלישי, האיש שהפגיש אותי לפני עשור עם עמנואל, השליח־הצנחן, אשר מצא את יומו האחרון בתא העינויים בדכאו.

שנינו הרגשנו, כי הוא נוכח בשיח וכי אוזנו – מילים תבחן. כאיוב צעיר, שלא ראה גמול ואת עולמו בימיו. הגיע יום הכיפורים. צמנו יחד. היינו שרויים בתענית הגוף, אך לא בתענית דיבור. תוך כדי השיח הלכנו לפקוד את קיר הזיכרון לחברי הקיבוץ, אשר לא מצאו את קבורתם בבית הזה. עמדנו ללא מילים מול הלוח, אשר שמו של השליח הצנחן חקוק בו. והדיוקן ליווה אותנו דרך בית העלמין, הפרדסים, הכרמים והדשאים. נפרדנו ללא הידברות. במוצאי יום הכיפורים, לאחר סעודה, עוד פקדתי אותו לפרידה בחדר הצנוע שחלק עם האישה והילדים, ושוב נפרדנו ללא דברים. למחרת התחיל הנס.

עמדתי לצאת לירושלים. משהו משך אותי לסדקים בין אבני הכותל המערבי, לאזוב ולרמזי הצמחים. ואולי כבר אז משהו לחש בי לשים פתק משאלה ולשאת תפילה מפי יהודייה פשוטה, המבקשת על רחמה רחמי שמים. משהו פשוט ולא מתוחכם. עליתי לאוטובוס, ישבתי ליד החלון, ונשאר מקום פנוי לידי. עמנואל עלה והתיישב לצידי. הוא יכול היה לא לעלות והמקום יכול היה לא להישאר פנוי למענו. תוך כדי כך שאל לאן פני ומה פני ימיי הבאים. הוא הציע טיול יחדיו לגליל המערבי. ערב חג הסוכות לימי הסוכה. אמרתי לו: אני עולה לירושלים. נקבע מקום על חוף ימה של תל־אביב לפגישה ערב החג, בלי נדר, אם אשוב. עמנואל האמין, כנראה, כי אשוב. הוא סיפר לאישתו על תוכנית הטיול איתי וקיבל את אישורה בתום לבב.

בשעה שתים־עשרה בדיוק, הופיע עמנואל. אני כבר חיכיתי מכונסת בעצמי. סעדנו סעודת דגים קלה, במסעדה הצנועה של תנובה. הוזמנה מונית ויצאנו לנהריה. לא רחוק מהגשר, שעליו נפלו נערי הפלמ"ח שנפגעו ממטעני חומר נפץ. המקום לא היה רחוק מאכזיב, מקום שרבי עקיבא היה מהלך בו בימי המרד של בר כוכבא וראה בו את הכוכב שדרך מיעקב. הגענו בשלום לעיירת קייט זו על חוף הים התיכון. היה ערב חג. מצאנו חדר צנוע מאוד ליד פנסיון, שהיה מלא. עמנואל היסס, אם לא להזמין שני חדרים. אני היא זו שבחרה בחדר אחד. לאחר סידור ראשון עוד סרנו למסעדה, לארוחה צנועה של ליל חג.

כמעט שלא אכלתי. יצאנו לחוף השומם בליל ירח, ללא אדם. ספגנו את ריח שיחי ההרדוף על החולות. הוא שם לב להילוך הקצבי שלי, המבליט את זיקוף הקומה. אמרתי לו: אנשים כבר אמרו לי זאת. רבצנו על החול הקריר מעט. הוא בישיבה ואני – ראשי בחיקו. הוא ליטף אותי, את פניי. איני זוכרת, אם שוחחנו ועל מה שוחחנו. הקור החל לחדור לעצמות. מלוטפת בקווי פניי ובשערותיי, קמתי, בשמלה הקיצית הלבנה, כסהרורית לבדה לאור הירח המלא על חוף הים, ללא נפש חיה, לקול גלים קלי כנפיים. הוא הסתכל בי כמביט בחזון. נתתי לו יד ועזרתי לו לקום. התחלנו לחזור בדרכנו לחדר. רמזתי לו, כי לא התנסיתי בליטופי גבר זר, ואיני רגילה בכך. אשה צנועה, עצורה מעודה. היה ברור, כאילו מובן מאליו, הלילה נדע איש את רעותו במיטה אחת. די היה לרמז, שרציתי בחדר אחד. איני יודעת, אם הוא העז להתבונן בי כשפשטתי את בגדיי. הוא בא למיטתי. אלא שבלילה הזה לא התרחש דבר. הוא לא בא אליי, לא חדר לתוכי, לא ידע אותי. הגבר שבו היה בוש ונכלם. כעבור שנים, בירושלים הוא התוודה: היה בי רטט מיסטי כלפי נוגה גופך. לא העזתי לגעת בו ולצלול לתוכו. לא ידעתי מה לחשוב. הרי היינו כבר אנשים בוגרים. ייתכן גם, כי מתח הסתום, משך כל אותו יום בדרך לגליל, מתח החידה, שכל אחד מאיתנו חד בעולמו, הוא שהתיש אותו עד כדי אי זיקוף איבר הברית, כפי שהוא אהב לכנותו. איבר הברית היה מקופל בתוך תוכו, כאילו שרוי במדיטאציה יוגית, ואני לא עזרתי לו לקום. משאירה אותו לקצב גורלו. המופלא הוא, שהוא לא היה מעורער ולא חש כישלון כגבר. אני הייתי שלווה. הן הייתי נכונה באותו לילה. פתוחה, מתוקנת. מצפה. פעם כתבתי לו: “אני אישה עצורה מעודי”. באותו לילה עוד שב למיטתו ונרדם עמוק מאוד.

למחרת, ביום החג, ערים ורעננים לאחר ארוחת בוקר קלה, הלכנו לים. כבר לא היינו על החוף לבדנו. הוא ראה אותי, בפעם הראשונה, בבגד ים. הוא ראה בפעם הראשונה אישה בביקיני, וייתכן שהייתי האישה הראשונה, שהביאה ביקיני לחוף ימה של ישראל. הוא התרשם. התרשמתי מברק עיניו וממאור פניו בראותו אותי בלבוש עלה תאנה. פסל שן בוהק עם נפש חיה, ערה וכוספת. הוא חיפש תא לייחוד. לא מצא. כה בילינו על החול בשמש ובטבילה במים, תוך חילופי מילים קולחים מאליהם, מתוך קירבה, ללא חיץ, ללא אונס וללא צורך למשוך ולעורר איש את רעותו. כל אותו בוקר חג, עד הצהריים, היינו יחד במיטה אחת, ואז, פקדה אותנו הערות היפה. הוא גבר, לפי דבריו, בלא מודע שלו, על מעצור הרטט המיסטי, עלה עליי, דבק בי, באור עורי, חדר לתוכי, ידע אותי ובעל אותי בעילה ראשונה של גבר הבועל אישה אשר לא ידע מימיו. כאשר הבחין בשיא ההולך ובא, הוא לחש לי: פאולינה, זה בא, זה בא. למעשה, שאל אותי, הלהמשיך או לצאת? להפסיק? ואני, ברמז ספונטני, עצרתי בו לא לצאת, לא לעזוב אותי.

באותו הרף עין היה נהיר לשנינו, כי אכן נפל פור הנס בגליל, כפי שעמנואל אוהב לכנות אותו.

בבדיקה אצל גניקולוג בעל שם עולמי התברר לי אחר כך, כי לפי לוח העדנה שלי, לוח קצב הפיריון שלי, הכושר לקלוט את זרעון הצופן בביצית שלי, זה היה אמנם הרף עין הנצח האחרון. מבחינה זו, קלעה האינטואיציה של עמנואל, לנקודה הארכימדית של הגורל שבי. כאישה וכאם.

בבעילת הפראה זו, ההפראה המוארת בשמש צהרים על אדמתנו, מוארת באור ששת הימים, נגאלתי. וייתכן ששנינו נגאלנו. כל אחת וכל אחד. היה זה רגע חזוני, כולו אור. ממשי שבממשי. גורל של שני עולמות רחוקים, שנפגשו יחד בזרעון מיקרוסקופי עם הביצית, אשר יותר מעשור לא הופרתה ברחמי, בלתה לתוכו וקמה לתחייה מידי חודש בחודשי מחזוריות העדנה שבי. ורק בהרף עין זה, בשפע אור, מצאה את תיקונה בבחור עם עיניים גדולות וחולמניות, חוזות, אשר אישה יפה לו כמדונה בעין הרנסאנס האיטלקי ובן עם תלתלי זהב ועיניים כחולות כמלאך, בנם. ואולי זה שקבע בי, במעמקיי, לבחור דווקא בו וללכת איתו, ללכת אחריו אל הלא נודע.

והנה, המשיכה פאולינה, כשהיא מעמיקה, שלא מדעת, לצלול בעיניי. לאור הירח המעונן ענן חיוור, אירע משהו. ומהו? עד לבעילת ההפראה שבי, לא העלינו על דל שפתינו את המילים: ילד, היריון, לידה. והן יכולנו לא להיפגש באוטובוס ולא לבוא הנה. שום תיאום מתוך הידברות בינינו לא נתקיים, לא היה ולא נברא. וכאשר היינו יחד, לא שאל אותי עמנואל: את רוצה ילד ממני? ואני לא רמזתי אפס קצהו של רמז על כך. רק לאחר רדימת בעילה בצהריים, כאשר יצאנו לטיול, התחלנו לשוחח על הילד שיבוא, על ההיריון ועל הלידה. וכיצד נקיים את הקשר בינינו ואי הדרך אבשר לו, כי אמנם נכנסתי להיריון וכיצד ההיריון מתקדם ובפרטי הפרטים.

שוחחנו בינינו, כאילו היינו זוג כל השנים, זוג לבדנו, ואין אני אישה לגבר, והוא גבר לאישה עם ילדים, ואנו החלטנו להביא ילד לעולם. הדבר הזה נתקיים עוד לפני שהעלינו את כיסופינו לילד של שנינו, על דל שפתינו. כאילו לא אנו שהחלטנו, שבחרנו, להביא ילד לעולם, אלא זה הוחלט מעצמו. זה היה כה מובן וברור וטבעי, עד שלא היה צורך לחשוב על כל ההסתברות הצפויה מכך בחיי שתי משפחות.

וזה באמת היה אופוס דעאי¹³. במשב רוח חירות על האדמה הקדושה, שכולה אור. אף הרף עין לא עלתה האפשרות לא להביא את הילד לעולם. כי באוויר העולם תיתכן גם דרך תשובה, חרטה, הפלה. התפילה היתה רק שהכול יעבור בשלום. ולכל השאר – ידאג אלוהים. וכבר אז נולד הרצון שהילד ייוולד על אדמת ישראל. בירושלים. בירושלים דווקא. באותו שיח ראשון סיכמנו בינינו על אות צופן ההיריון, ובזו הלשון: השליחות לברזיל הצליחה.

כן, הן נמלטתי מהצלב, מבית הכלייה על סף כיבושה של איטליה על ידי היטלר, והצופן הזה לא יעורר אבק חשד, שאכן נפל פור כזה גם בעיניה ובליבה של המדונה. היה לנו על מה לשוחח מסביב לנקודה של התבהרות ההיריון בראשיתו ועוד משהו מופלא – לא העלינו על הדעת, כי לא יהיה זה בן.

יום ראשון זה של סוכות על אדמת מולדתי היה יום נקי ממחשבות רתיעה זרה. התהלכנו במעגל קסום של בהירות עילאית. ידענו, לאחר מעשה, מה אנו רוצים ומה שרצינו לפני המעשה. ייתכן, שאני ידעתי זאת עמוק מעמנואל. הן התנסיתי בעקרות של יותר מעשור, ולא נעניתי בכל תפילה של חנה בשילה, ולפניה – של רחל. פקדה אותי הארת בשורה, כיונה עם עלה זית בפיה באשנב תיבת נח לאחר המבול. באותו יום האמנתי כי אלוהים פתח את רחמי. אולם, ללא ספק, עמנואל רצה בילד ממנו בגוף המיסטי שלי. ילד מיהודייה ברומא, אשר יבוא לעולם בירושלים, מול הר הבית. העובדה שאני אשת איש לא העסיקה אותו כלל. עובדה צנועה על כל תסביכיה, אשר אולי פעם תתגלה בכל אכזריותה. אולם, ביום הבשורה המתגשמת בגופי, לא היה לה רמז של קיום. זה היה יום יפה. תמים עם אלוהים.

למחרת עלינו לקיבוץ על גבול הלבנון והעברנו בו את השבת, בטיולים בין סלעים פרחי בר וקוצים ובוואריאציות מסביב לנקודה, מסביב לבשורה. לא אעשה שקר בנפשי. ביום למחרת, בהילוך באפלה בשבילי ההר, הוא הבחין בי עצב בעיניים, נימת תחושה של התנסות צפויה. ברם, העצב נגנז בשתיקה, בהעלמת המחשבה. ביקשתי להרגיעו. באותו לילה באתי עליו כשאני מעליו וזעקתי את זעקתי האחרונה, זה משגע. למחרת רציתי לעלות לירושלים. הוא לא ידע את פשר העלייה, אך אני כבר ידעתי. ביקשתי לשים פתק בנקיק בין אבני הגזית של הכותל: אני רוצה בן למען הארץ הזו. פתק כיהודייה פשוטה בין פשוטות העם בעדות המזרח.

הוא התקשר עם אישתו מגבול הלבנון והזמין אותה לבוא לנהריה עם הבן, למחרת עם שמש באוטובוס צפוף בחברי קיבוץ ובאורחים, לתחנה בחיפה, כאשר פניי לירושלים. בעמידה צפופה, צמודה זו, נולד מתח הפרידה. לא ידענו מה אנו אמורים לקיים בגופנו ובמראות הנפש. הדבר היה לבשר, והדיבור היה רק מפי הגבורה. המעשה כאילו היה מעשה קדמון, אולם ברוח הקודש.

שאלתי אותה, עיניים בעיניים: הגידי לי, פאולינה, האם אינך עושה רטרו אינקרנציה של הרגעים ההם? לא, היא הגיבה, זה בדיוק מה שהיה ואיך שהיה. בדקתי זאת כעבור שנים עם עצמי ועם עמנואל, אחרת, כיצד את מתארת לך, שני אנשים, המקובלים כאנשי תרבות מן היישוב, מביאים ילד לעולם, בלי להעלות את המילה “ילד” על שפתיהם, ולו ברמז, כל עשרת ימי התשובה, מראש השנה ועד יום הכיפורים, לא בדרך לגליל המערבי ולא בלילה בבואם? אלא אך ורק לאחר שאיבר הברית של עמנואל היה כבר בתוך תוכי, לאחר שאמר: זה בא, ואני רמזתי ולא במילה, שאני מחכה שיבוא, ורק לאחר שקמנו מתרדמת אלוהים שבהפרייה יפה והתחלנו במסע השיח, עלתה על שפתי שנינו המילה “ילד”. האינך מגזימה? שאלתיה במבט נוקב. ופאולינה הגיבה: המציאות הגזימה יותר. יחידה במינה, לאחר פגישת מבטים לפני יותר מעשור, כאשר מלחמת העולם והכליה היהודית מפרידה בינינו, ואנו נפגשים מחדש כאילו לא אנו שהחלטנו, וללא נפתולי התלבטות, אלא היה משהו שהחליט בעבורנו, כיוון את השעה, ואנו עשינו כמצווה, בלי לשרות עם עצמנו ועם אלוהים. עניין כה רציני לאישה הנשואה לגבר יהודי איטלקי, העלול להיות קנא ונוקם, עתיר הון, העלול להדיר מהירושה אותי ואת בני ולהביא לחורבן עולמי ועולמו. ללא ספק, כוכב יפה הפגיש אותנו והאיר את השביל. פאולינה שיכנעה אותי, והאמנתי לה, כנערה צעירה אשר לא ידעה גבר, קשובה לאם של ילד, ולא מבעלה, וכיצד הוא בא ברוח הקודש, כיצד הדבר היה לבשר. כשאני כבר רואה בעיני רוחי את נער החמודות, נכספת להוציא מרחמי אחד כמוהו.

פאולינה המשיכה: ושוב לא היתה שום הידברות בינינו. אני נסעתי לירושלים, לברר, אם ומתי יש לי אונייה לנאפולי, והוא נשאר בנהריה, מחכה לפגישה עם אישתו ובנו. מדוע נסעתי לירושלים? והרי יכולתי לברר גם בחיפה את לוח הזמנים של הפלגת האוניות לאיטליה. שום היגיון לא היה בכך. היה רק היגיון אחד, אחד ויחיד – עמידה מול פני הכותל כדי לשים את הפתק, כאופוס של התבהרות מעמקים, מה אירע לי ומה צפוי לי, לאן פניי? ואיך אשחק עם גורלי, או איך הגורל או רצון אלוהים ישתעשע בי? היהיה ילד? רציתי לשמוע בתוכי את הבשורה ולחוש את מחול העובר בבני מעיי ואת שפתיו צמודות לפטמת שדיי. ידעתי, כי עמנואל עדיין שוהה בנהריה. משהו פקד אותי לגילוי יוזמה. זו הפעם השנייה, פעם בליל ראש השנה, בפתק מזמין לפגישה, והפעם בטלפון באותו פנסיון שבו הזמין חדר עבורנו וסעדנו בו ביום החג הראשון. אבל הוא כבר עקר משם ואחר כך התברר לי כי שכר עליית גג לאישה ולבן, להם חיכה. ביקשתי להודיע לעמנואל להתקשר איתי, ושוב אירע דבר לא צפוי. עובד בפנסיון, רכוב על אופנוע בכבישי נהריה, פגש אותו עם האישה והבן, ומסר לו כי הגברת טילפנה וביקשה להתקשר איתה למלון “עדן” בירושלים. בו במקום, ובהתייעצות עם האישה, הוא החליט להציע לי טיול לגליל המזרחי, דרך חוף הכינרת, לצפת ולמירון, וחזרה – בכביש צפת־עכו להשלמת הטיול בגליל.

הטלפון דפק. הצלצול הגיע לאוזניי. הפגישה נקבעה למחר בבוקר. בשבת. עמנואל יצא עם שחר לחיפה וחיכה לבואי. עוד סעדנו. הוזמנה מונית ויצאנו דרך נצרת, אשר בוודאי תמצאי בה, וירג’יניה, עניין לטבריה. מה משך את עמנואל בגליל העליון המזרחי שעה שהלכתי לכותל בירושלים? הוא רצה, יחד איתי, לפקוד את בתי העלמין בגליל, כאילו להשתטח על קברות המקובלים, קבר האר"י הקדוש וחבורתו בצפת. להתייחד במירון עם רבי שמעון בר יוחאי ובנו, תלמידו של רבי עקיבא, המורד הגדול ברומא, אשר הסתתר במערה עם בנו שנים רבות, ואשר התקבל כאבי אבות המסתורין ובעל ספר הזוהר. אך ייתכן גם שביקש פסגה בגליל למתן שם לבנו מתוך הכנה פנימית על חוף הכינרת. בימיו הראשונים בארץ הוא עלה כמעט ישר מהאונייה לצפת וראה את הכינרת מצפת. כעין כחולה של ארץ ישראל וכנשמת אדמתה. הוא לא פסח על בית העלמין של קבוצת כינרת על חוף הכינרת. עמנואל ראה בו פנתיאון של הדור החלוצי, שרועה הדור ופייטנית הדור הזה שכנו בו.

הסתיו על חוף הכינרת שפע גוני קסמיו. ישבנו על החוף, תחת שמיים זרועים עננים לבנים, המשחקים בגילוי ובכיסוי פני השמש. שקענו בשתיקת קשב זה בצד זו, בצילו של המדרון המדורג הירוק. לקול לחישות העצים של בית העלמין, כשאנו יושבים ישיבת תנוחה יוגית, מושפלי עיניים לעצמנו, הקשבנו ללא מחשבה לדפיקות קצב המאורע שאירע בהרף העין ההוא בצהרי יום בגליל המערבי. פתע קפץ בי שדון הספק הנוקב, ואולי לא היה דבר מעולם, אולי לא נכנסתי מעולם להיריון, וילד לא יבוא לעולם? ביטאתי זאת בחצי משפט: ואולי זה לא יהיה? על כך הגיב עמנואל בלי להפנות את ראשו ופניו אליי, כי אם דיבר אל עצמו: זה יהיה.

אחת כמותך, וירג’יניה באווירה זו שהיינו שרויים בה, מסוגלת היתה לראות את החתן הקדוש מהלך על פני המים, מואר בדמדומי השחר או השקיעה, עת הדייגים השליחים בסירת מפרשים זורקים בתנופה רשתות לדוג דגים לסעודה הקדושה עם המבשר הגואל. אנוכי לא חוויתי את ישו הצעיר מהלך בגלימה על פני המים ולא את השליחים הדייגים ולא המון של מאמינים אוכלים דגים מסל אחד ושותים יין מקנקן אחד. אני רק ראיתי את בנו של עמנואל חוצה בשחייה את הכינרת במלוא חן חדוותו, חוצה וצולל ומתגלה מחדש. זה הבן, אשר הוא השאיר בנהריה עם אישתו היפה. הביטחון הנהיר הצלול בקולו, כבש אותי. קסם לי הקול הנקי, הצרוף.

ידעתי כי צפויים נפתולי אלוהים, נפתולי אישה, נפתולי גבר עם אלוהים. לאחר שנפל הפור באוהל רחמי, לא ייתכן, כי בכל שביל החיים הפרוש תחת שמי ארץ ישראל, מעל לכינרת, כנשמת העולם ונשמתי, אזכה אני, פאולינה, במחול אחד משכח. אולם, בל נחשוב על כך. די לניסיונות הגדולים בשעתם.

הייתי שיכורה מעצמי, יותר שיכורה מחנה בשילה, בעומדה בתפילתה, כאשר רק שפתיה נעות לעיני הכהן הגדול. חזרנו למונית ולנהג על הכביש. נסענו מימה של טבריה לצפת, דגל מגדל. עמנואל לקח את ידי בידו. נזכרנו בדמות דיוקנה של מריה מגדלינה, לפי סימן ושלט שציינו את זכרונה בדרך. לא פסחנו על כפר נחום ועל טבחה, על המוזאיקה הנוצרית הקדומה בין החורבות, ועלינו על הר החזון במנזר הנשים האיטלקי, על מדרגות השיש. ייתכן שנחצבו מאותו הר השיש, אשר ממנו חצב מיכאל המלאך את דוד שלו, האל הצעיר בעל המבט היהיר, על סף הקליעה בגוליית. דוד, אשר כל ישראל משולה לו לעת כזאת. אולם מה שהידהד באוזניי היתה דווקא האמירה אשר קסמה לי יותר מכל אמירות ישו, בן אלוהים שלך: “מי אשר לא חטא – ידה בה אבן ראשונה”. כעת, רטרואקטיבית, כה נהיר לי מדוע היתה כפויה עלי בת קול חוזרת על עצמה: “מי אשר לא חטא”…

כעבור ימים רבים הוברר לי, כי אותה בת קול, המנהמת כיונה, שמע גם עמנואל. בימים ההם, בימי נס הגליל, היינו שבויים בריתמוס טלפטי אחד וייתכן שהיינו זקוקים לרחמי שמיים של כפרה עצמית, בלי שנודה בכך. הוא – על הימנעותו מלספר לאישתו, למדונה, מה אירע בינינו כאשר עם שחר נפרד ממנה ומהבן. ואני – לקראת הימנעותי מלספר לבעלי, לגיאורדנו, בשובי בלילה הראשון למיטה בקאפרי ישר מהאונייה בנאפולי, עת אנסה לתת לו יותר מאשר נתתי לו עד כה, כסם הרדמה. עצרנו במורד הגדול לכינרת, ליד אהלו, לא הרחק מהקיר על קברו של רבי עקיבא לפי החזיונות של האר"י הקדוש. משם ראינו את הר החזון של הברית החדשה.

כאשר תבואי לארצנו, וירג’יניה, אם פעם תבואי, אל תפסחי על אוהל הבחור מפדואה. הדרך מצפת של האר"י הקדוש ומאילן המקובלים, היתה זרועה סמלים, ומריה מגדלינה, עם ישו ודייגי אדם, לא נעלמו מעינינו. והכל במערבולת סהרורית אחת, גלויית עיניים ובהירת נפש, מעל לעין הכחולה של הכינרת, אשר הציצה בעין השלישית הפנימית, של עמנואל בימיו הראשונים בארץ. לא פחסנו על הר החזון. אם תבואי לארץ, וירג’יניה, תהא זו, ללא ספק, תחנה יפה עבורך להתייחדות עם עצמך, מול פני הכינרת והמיתוס הנוצרי. מי יודע, אם לא יחלוף הרהור בלבך להעביר את המנזר שלך אל מעל למנזר הנשים האיטלקי שם. בנותייך תזדווגנה עם ישו בהילוך על פני גלי כינרת. אני מקווה ומאמינה, שאינך כועסת על גילוי לבי. משהו אנוכי ידעתי ומשהו למדתי מעמנואל אודות המיסטיקה הנשית הנוצרית, אשר אני מניחה, אינה זרה ורחוקה ממך.

חיוך סמוי על שפתיי לא נעלם מעיניה, צלל לתוכה של פאולינה בגון החיור הצהוב של הירח בהתמעטותו. ופאולינה המשיכה: הדרך מכפר נחום לצפת יפה. סרנו לכורזין אשר נתגלתה. לבית הכנסת בכפר הקטן, המרשים בעוצמה שהושקעה בבניינו, ואשר בו דרש ישו בהלכו בגליל. הגענו לצפת, עיר המקובלים. כאן התחיל עמנואל לפרוש כנפיים ממעמקים. הלכנו מבית כנסת לבית כנסת. כל אחד נושא דיוקן של ייחוד לחכם, קדוש וצדיק, במעגל הדורות של דוחקי קץ המשיח, מתוך טבילת טהרה בנפש כיסופיו של העם. עברנו בסמטת המשיח שרוחבה כרוחב יצור אנוש אחד צנוע. אין כאן מעבר, ולו בדוחק, לפרות הבשן כי אם רק לצנועי הגוף שהסתגפו סיגופי אהבה של הרוח. ירדנו בנפתולי סמטאות במדרגות אבן אחרי מדרגות, מבית הכנסת של האר"י עד לבית הכנסת מול בית העלמין של צפת, בו קיבלו הוא וחבורתו את פני שבת המלכה.

שלושה ימים לאחר בואו לארץ, עלה עמנואל לצפת. כרמז דינקותא מאביו. צפת יפה בקיץ כטבריה בחורף. אביו, במצב נפשי מעורער עד היסוד, ראה את האר"י הקדוש פוקד אותו, מתגלה אליו. את זאת סיפר לו כילד. כאן חזה עמנואל, הגה וכתב, בעליית גג שגודלה כגודל תא נזיר, את האוטופיה הראשונה שלו על מעשה יצירה אמנותית של אמני עולם, לציון מאה שנה למהפכת אלוהים בנפש האנושות, לראשית בניין עולמו של האדם על יסוד הגאון שבו מכל אחד לפי יכולתו, שלא על מנת לקבל פרס מיוחד. יצירה לשמה, כתורה לשמה. לפי הביטוי התמים של העם היהודי. ומה תהיה היצירה הקיבוצית הזו של כלל האדם? פסל כרך, הסרת הלוט מפסל הכרך. לכבוד המאה של המהפכה העולמית יתקיים סימפוזיון על הכוסף של מין האדם על פני כוכבו והארוס הפורה, המחדש מעשה בראשית.

אולם, החוויה העיקרית נתקיימה בי. עמנואל הכניס אותי לכוך של האר“י עם המקווה המטויח והציע לי לשבת על הרצפה, בשמלתי הלבנה המכסה את כולי, עם מטפחת לראשי, וישב מולי אחריי. פאולינה, הוא אמר לי: עינייך הרואות, בכוך הזה, כאן בכוך הזה, אשר פעם, לפי המקובל, טבל בו האר”י הקדוש, היו מתכנסים סביבו תלמידיו, דחוקים ולחוצים כדגים בחבית ושומעים דברי תורה יוצאים מפיו, כלהבות אש מפי שרף. הכוך הזה אינו גדול משל נזיר יווני במדבר סיני, הפורש מן החיים בערוב יומו. הוא היה, אגב, אדמוני. ומן הכוך הזה יצאה תורת הקבלה, השופעת סמלים, והטביעה את חותמה על נפש העם בכל הגלויות, או, יותר נכון, השרתה ערות חדשה בגנזי נפש העם. בעידן ללא דרכי תקשורת בטכנולוגיה מודרנית וללא עיתונות, הפכה הקבלה, שיצאה מכוך זה, לנחלת נפש העם בכל גלגולי הגלויות, הזינה את הגעגוע המשיחי, את יצר הגאולה, ומי יודע באלו צינורות סמויים הדור החלוצי הנחשוני שלנו יונק ממנה עד היום. מי בא עד חקר גלגולי הרוח? ייתכן שגם הפגישה שלנו שואבת מלוא חופניים מבאר זו, בכוך זה, ולעתים, הוא רמז לי, אין אני מתנזר מלפענח לעצמי את חידת המיסתורין של קבלת האר"י על מקורותיה, בדימויו של הארוס אשר לחש לנבכי הלא מודע של העם והעלה אותו לגאון רצון החיים של היהודי. זה היהודי אשר לא התאבד בבית המוות, נשאר לפליטה, נולד מחדש והפך למעפיל מורד, הרואה מבשרו את הגואל החי, הלא צלוב, במולדתו הארצית.

החשבת פעם, אמר לי, מהו ההבדל העמוק בין המקובל היהודי למיסטיקן הנוצרי, או במעגל סמלי הרוח של כל דת אחרת בעולם? לא, אמרתי. בואי ואגיד לך, ודווקא כאן ועתה, כאשר הסוד בינינו נרקם וקודם עור ועצמות, כשהעובר הוא כבר בן שבוע ימים: המיסטיקן הנוצרי מצווה ושרוי רק בכיסופי אהבה ערטילאית, ללא אחדות הגוף והנפש, ללא הגשמה והפרייה של הזרע בהיכל רחמה של האישה. הוא אינו מתנסה בסוד הזיווג ביקום, ואינו יודע את סוד הנצח הקיים ברגע מזיגת הגוף והנפש בבשר אחד. מבחינה זו, המקובל היהודי נועץ ומעמיק את שורשיו בקוטב המנוגד תכלית ניגוד. אסור ליהודי ללמוד קבלה טרם נשא אישה. סמלי הארוס הקבלי, המיסטי היהודי, עלולים להדיח אותו שבי לידי לילית בתהומות הרהורי החטא. רק אחד נכנס לפרד“ס המסתורין בשלום ויצא בשלום. היה זה רבי עקיבא שראה בשיר השירים את קודש הקודשים. הוא שיכול היה להרשות לעצמו, למראה רומאית יפה, לירוק, לבכות ולשחוק, הלוא זוהי האישה של טיראנוס רופוס. ולמה? שאלתי. והוא ענה לי: רבי עקיבא רקק, כי היא באה לעולם מטיפה סרוחה. ולמה הוא בכה? הוא בכה על “האי שפירתא דבלה בארעא”, על היופי הזה שיירקב באדמה. ולמה שחק? שאלתי שוב בסקרנות עולה, הוא צחק, כי הוא צפה כי בגן העדן עתידה היא להתגייר ולהיכנס תחת כנפי השכינה. ולמה דווקא רבי עקיבא אחד ויחיד? מפני שידע לאהוב. היה לו סיפור אהבה גדול כרועה צאן, בור ועם הארץ, עם בת מאצילי ירושלים. הוא ליקט את הקש משערותיה, כשאביה הדיר אותה מנכסיו, והם שכנו בעוני בעליית גג בגורן, וכאשר, כעבור שנים הרבה, חזר עם עשרים וארבעה אלף תלמידים לירושלים, יצאה אישתו לקראתו ותלמידיו ביקשו להרחיקה ממנו, אך הוא שהגיב: “שלי ושלכם, שלה”. הוא שחלם לשלוח אליה מהווי העיסוק בתורה, “ירושלים של זהב.” ולא במקרה, בכוך זה, לחש לי עמנואל כאשר שמעתי בזוהר את בת הקול: ביום שניתן שיר השירים לעולם פסקה הזוהמה של הנחש הקדמוני. נדמה היה לי, שזהו גלגול קולו של רבי עקיבא, רועה ומורה המרד, העולה על גדותיו בדם. הוא היה האיש שהעיד על עצמו שאילו היה בסנהדרין, לא היה דן נפש אחת למוות. וכאשר סרקו הרומאים את בשרו במסרקות ברזל, ותלמידיו תמהו תימהון גדול על כוח העמידה שלו בעינויים, האיר אותם: כל ימיי אמרתי, מתי תבוא שעה זו ואקיימנה, ועכשיו, שבאה, לא אעמוד בניסיונה? ונשמתו יצאה ב”אחד“. זהו מוות, אמרתי לעצמי בקול, מות נשיקה של הבוחר בחיים. רבי עקיבא לא העלה על שפתיו ברגעים האחרונים: “אלי, אלי, למה עזבתני”, כי אם הוציא את נשמתו ב”אחד".

לא מקרה הוא, שחכמי ישראל הקדמונים ראו את רבי עקיבא גדול ממשה רבנו. ולא רק, ייתכן, בגלל השחזת החוכמה במרחקי הדורות בין התורה מסיני לעילויה בכל תג ובכל דש, אלא גם בלא מודע של העם. דיוקן רבי עקיבא עלה כאילו סמוי על אדון הנביאים, שלא כהתה עינו, לא נס ליחו ולא פג טעמו עד למיתת הנשיקה על הר נבו בישימון הגדול והיפה. ואולי בנקודה זו שלא העלו על דל שפתיהם, משה פרש מהעולם במיתת נשיקה. רבי עקיבא נלקח בעקידת נשיקה. אותו הבוחר בחיים.

עמנואל הביט עמוק בעיניי, והמשיך: אגלה לך, פאולינה, את נושאת את פרי זרעי בבטנך. עולי הגרדום שלנו, הנערים מפשוטי העם, מגלויות ישראל על אדמתנו, אשר לא קדו קידה כלשהי לדייני האימפריה הבריטית וכפרו בקומה ישרה בזכותם לדון אותם על אדמתם, הם היו תלמידי רבי עקיבא, בלי אולי שידעו זאת. עקידת נשיקה ב“אחד” על הצלב של מלכות עולם תיתכן, פאולינה שלי, בעם הבוחר בחיים. ואני אוסיף ואבחר בארוס הפורה, בגון עוצמתו בנפש המקובל היהודי. הנפש אשר יונקת את לשדה מעץ החיים לאחר שנכשלה בצילו של עץ הדעת. הסתכלתי בפניו כמוכת פליאה. איני מבינה דבר. לְמה ולאן רומזים דבריך? יבוא אולי יום, כאשר יוולד בננו, ונשיג יחד גם את זאת. כזה היה הדיון בין עמנואל לביני.

ואז, המשיכה פאולינה, יצאנו מכוך בית הכנסת של האר“י הקדוש אל מטע התפוחים הגדולים לקבל פני שבת הכלה, המלכה, בדמדומי הרי צפת. ירדנו במדרגות המדרון לבית־העלמין. חיפשנו בין הקברים את קברו בין תלמידיו, עד שמצאנו גל אבנים קטנות עם פתקאות ונר תמיד. לאחר הפתק ששמתי בנקיק הכותל, לא שמתי פתק על גל האבנים הקטנות המשולבות בפתקים למראשותיו – עמנואל לחש לי: רק פעם אחת היה האר”י ליד הכותל, ואז התעלף.

זו היתה גירסא דינקותא של עמנואל מפי אביו, אשר סיפר על רקע גילוי האר"י במעגל ערעור וניעור גדול ועמוק בנפשו.

עמנואל היה רחוק מלשים פתק על מצבה, גם של חוזה וקדוש. עוד הסתובבנו ברטט סמוי להבחין בכתובת על המצבות של גדולי הדור ההוא. עמדנו מול קברו השטוח של רבי משה קורדוברו, בעל הפרדס, אשר מבחינה מסוימת היה גם רבו של האר“י. הוא היה מוח גדול של ארכיטקט מטפיסימיסטי. כתב בעצמו את ספריו. האר”י, כסוקרטס וישו, לא כתב, רק העמיד תלמידים שכתבו תורה מפיו. את צירופי הסמלים וחזונות האר“י כתב תלמידו, רבי חיים ויטאל. מסורת היא, שהאר”י יצא איתו לשיט על פני הכינרת, השקה אותו בכוס מים מהכינרת, ואז אמר לו: שתית מבאר של מרים, מעתה אתה ראוי לתורה זו שלי. הוא בחן אותו הרבה, עד שפרש עליו טליתו כתלמיד שנועד לו. רק שלוש שנים הופיע כוכב האר"י בשמי צפת ונגנז על ידי המוות, והוא אדם צעיר. אך בשלוש שנים אלו די היה כדי לחדש את העדנה במסתורין הכיסוף לגואל בעוצמת דיבוק אהבה, עד כדי לחולל תסיסות וסערות ותנועות לדחיקת הקץ, עד כדי הגשמה אישית במופת של דחיקה זו.

עמדנו גם על קברו של בעל ההימנון לקבלת השבת. הסתובבנו הלוך ושוב בפנתיאון של מקובלי צפת, בצהרי אור השמש, בין מצבות שחוקות מאוד ושיירי חלוקי אבנים על המצבות וביניהן. ירדנו כמו מעולם הארוס של המקובלים לארוס המופלא של הושע הנביא. היתה לעמנואל זיקה מיוחדת אליו, כי באישה עבד ובאישה שמר על הכפייה האלוהית לאהוב אשת זנונים ולהוליד ילדי זנונים. הוא אהב את גומר בת דבליים בקומה זקופה. באוזני העם כולו ולעיני העם כולו לדורי דורות. איש בזיכרון העברי לא העלה הרהור אחרי מדוחיו ולא שקל לגנוז את הטרגדיה של השאול בגורלו של הושע, אשר הגשים כצו אלוהי את האהבה המעונה אך הפורה לאישה זונה, אשר איתה, ודווקא איתה, הביא את ילדיו לעולם. זהו קול הארוס הפורה, הבוקע משבעה מדורי השאול. אז, באוהל של הושע, השגתי זאת פחות. כעת, אני מבינה זאת יותר. מהאוהל של הושע, לרגלי מדרון בית העלמין, הופתעתי להיות מובלת לאורך בית העלמין עד לקצה השני. ואת מי פקדנו שם? את קברות הרוגי מלכות, שעלו לגרדום במרד הגירוש של האימפריה הבריטית מהארץ. פשוטי נערי ישראל, במלוא שיעור הקומה של ישראל, בדמות דיוקנם של רבי עקיבא וחבריו. הבריטים קברו אותם, בהסתר פנים או באישון לילה, בל תתקיים לוויית מרי ומחאה חורקת שיניים. על אף קבר לא היה פרח. בפרידה מקברים אלה לחש לי עמנואל, ודמעות בעיניו: יש קבר סמוי, תת קרקעי בגנזי נפש העם, בין מעגל הרוח של חבורת האר"י הקדוש, שם בקצה השני של בית העלמין, לבין הרוגי מלכות צעירים אלו. שום מלכות עולם לא תוכל לו. הבן שלנו לא ייעדר מצבא המשיח לחיסון ריבונות ישראל. צחקתי בלבי, הוי, עמנואל, אתה פאטאליסט, אך נעים לי לשמוע זאת. זה מעלה אותי מעל לעצמי, מצמיח לי כנפיים להגן על אפרוחי בקן רחמי.

פאולינה היתה נרגשת גם מולי בסיפור בלבד, כאילו הועתקה לפלאנטה פנימית אחרת וחזרה אליה לאחר שנעקרה ממנה ביד הגורל הלא מושכל. חזרנו ועלינו, דרך מדרגות וסימטאות צרות ומפותלות, לצפת. עצרנו לארוחת דגים צנועה ולמנוחה קלה. המכונית עם הנהג חיכתה לנו ברחוב הראשי. עמנואל הציע לעלות על הר כנען מנגד, ולחזור לחיפה בכביש הזיתים עכו־צפת, דרך מירון, לאחר שנפקוד ונשהה שהיית התייחדות מול הקבר של רבי שמעון בר יוחאי ובנו. ואני, כמובן קיבלתי מראש כל הצעה שהציע לי. קשה לי לומר, שהדרך היתה זרועה סמלים כה אישיים. ללא ספק, היא נזרעה בזרעי סמלים ברוח ובמין אקטואליות ערה, יוקדת. עמדנו על פסגת כנען ופנינו ללבנון. הוא כיוון את לב שנינו לנקודה אחת: שם גוש חלב. משם יצאו, לפי הסיפור של פלאביוס במלחמת היהודים, שני המורדים הגדולים במלכות רומא, יוחנן וגיורא מגוש חלב, שהובלו בשבי, ועמם הכלים מבית המקדש, דרך שער טיטוס, והושלכו לזירת האריות לעיני הקיסר. המרד בקיסרות הבריטית אינו שונה בשורש נפשנו מהמרד ההוא. צפוי לנו ניסיון נוסף של מלחמת היהודים על ארצם. הפעם – בחסות האימפריה. ינסו עמי ערב לעקור אותנו מאדמתנו. כל הסימנים קיימים בעין. אולם הפעם ננצח. ברית חדשה כרותה בין העם הצלוב לאדמתו השדודה. ברית בין הבתרים ממש, בין הבתרים של ילדים והוריהם היהודים. באור העולם, ולא רק בין בתרי כבשים בשעיפים, בחזיונות לילה בין הבתרים של כבשים בתרדמת אלוהים של אברהם אבינו. הברית הזו יונקת, אמנם, את חיותה ואת עוצמתה מהברית ההיא, אך עולה היא עליה לאין חקר. גם הפילאטוס המערבי והג’יהאד הערבי, לא יעמדו בפניה.

הוא לקח את ידי בידו והידק את לבי ללבו ולחש באוזני: נקרא לבן שלנו גיורא. גיורא, שנרצח בקולוסיאום לעיני הקיסר. הפעם ינצח גיורא את הקיסר. לא אמרתי לא הן, ולא לא, אך השם צלל לרחמי והטביע את עצמו בקלסתר פניו של הזרעון המופרה בביצית שלי. לא החלפנו עוד מילה על השם.

ירדנו אל קברות רבי שמעון בר יוחאי ובנו. כעבור דממה דקה, שמעתי את עמנואל משיח עם עצמו: הנה המורד מתלמידי רבי עקיבא. שהסתתר שנים הרבה במערה עם בנו ונשאר לפליטה גדולה מהמרד של בר כוכבא. הקבלה היהודית ראתה בו דיוקן הבראשית שלה ויחסה לו את ספר הוזהר. עמדנו צמודים וחבוקים מול הנרות הדולקים על קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון. עמנואל שם את כף ידו על טבור בטני והחליק לבין ירכיי, כאילו לשבועת אמונים קדומה. יצאנו מאהלו של בר יוחאי ועשינו את דרך הזיתים הכסופים, דרך צפת־עכו החדשה. לא העלינו מילה על דל שפתינו. ראיתי מראות וסמלי העולם היהודי, אשר רציתי להנחיל לבני למען הארץ הזו, כלשון הפתק שלי בנקיק הכותל.

עוד באותו לילה הוא בא אליי. נעלם והתגלה מחדש. ליווה אותי רק עד חצי הדרך לאונייה המפליגה מחיפה לנאפולי. ליד האונייה צפויים היו ידידים ומכרים מאיטליה, ובחרתי להתנזר מפרידה מעמנואל לעיניהם.

על החוף בנאפולי חיכה לי גיאורדנו. ללא ספק, לא היה שקט, לא ידע מנוח בימי היעדרי ממנו. הוא צילם אותי מעל סיפון האונייה מכל מיני זוויות, שופע ערות פגישה, לאחר ספק יאוש, כביכול. פרשנו לקאפרי להיות יחד, מתוך קירבה חדשה. נתתי לו כל מה שאישה בדורנו יכולה לתת לבעלה לאחר הבגידה הגדולה.

שאלתיה, כולי קסומה: פאולינה, מי גילה לך סוד הביטוי הזה? האמנתי בתום לבב, שזו השפה שחידשתי אנוכי במנזר הבתולות הקדושות סנטה וירג’יניה. טעית, וירג’יניה, אנו בנות דור אחד ועידן אחד, וסגנון זה הוא קולמוס לב הדור בגוונים קלים ובתנודות קלות. אולם, אמרי לי, ממה בשיחי כה התרשמת?

ראיתי, פאולינה, כיצד הפיסיקה הגרעינית מקרינה את לשון הווידוי שלך בפניי. את הרומאית ואני היהודייה מירושלים בנות דור אחד ורקע עולמי אחד, מעבר למרחק בין הטיבר לירדן. הגידי לי, פאולינה, האם לקחת בקאפרי את האיבר שלו לפיך? בוודאי, זהו שיא הפיצוי במיצוי. התמורה והתחליף לכול בגידה ומַעל של אישה בבעל בריתה. נגזר עלי לפדות אותו, ולו לתקופת ימים, מהשאול ולהתקין דרך סלולה להרגעה הגדולה, כאשר בגידתי בו תיחשף.

אני הרה. ברית נכרתה ברחמי עם גבר אחר על אדמת ישראל. אולם, אני אתן לך מה שאישה אחרת טרם נתנה לך. אני מוצצת את איברך בשפתיי ובלשוני. אני זונת העילית שלך, מיליונר חדל אישים. זונה צריכה מגן עליה. זיקת תגמול של חסד כבעל נעוריה. הכול היה גלוי ונהיר לי בפנים. ידעתי מטמורפוזה בקצב גופי ונפשי, הייתי למאיא ההודית, להתגלמות האשליה בזדון האמנות הנשית של הבוידרה בכל דמויותיה ומתוך חירות מופלאה. אני עומדת בשתי רגליים תקועות ומכות שורשים בקרקע העולם, כאשר חזון הבשורה ברחמי, מזין אותי, בכל מגע שלי כאשת זנונים. כאישה נתתי לו יותר מאשר לעמנואל. גיליתי בי כוחות, אשר לא ידעתי. ראיתי את עצמי נימפומנית גאונית באמנות העיסוי והטיפול באיבר הברית של הגבר, שהוא במקרה זה בעלי כדת וכדין ישראל וכחוק הכנסייה הקתולית, האוסרת גירושין גם עליי, היהודייה. הקשבתי לשתי נפשות בקרבי; אחת, של פילינה הרומאית, בת מוניטין בכל מלכות רומא כאמנית קוסמת בנאפופיה לכל שליט וכהן בעולם, כקליאופטרה הבטוחה בעצמה, והשנייה, חנה בשילה, העומדת כענייה בפתח אוהל מועד. ועליי להודות בפנייך, וירג’יניה, יכולתי לשאת את מחול ניגודי הקטבים בנפשי, מתוך ודאות כי אכן צפוי לי ילד.

ואף על פי כן, עד לשעת האפס בלוח העדנה שלי ועד להתבהרות ללא ספק בבדיקת “הצפרדע” אצל הגניקולוג, עליי להיות שרויה במתח הציפייה. ובתקופת הביניים, עליי לשחק את המשחק הגדול והנורא עד שאשלח את האות לעמנואל: השליחות בברזיל הצליחה. כן, אדוני, ובאוזן בעלי, באחד הלילות, כאשר יהיה בתוכי, אגלה: אתה יודע, גיאורדנו, אני חושבת כי נכנסתי להיריון, והוא יעלה ברחמי עם האיבר העקר שלו לרקיע השביעי ואז, רק אז, תתחיל הדרמה בכול שבעה מדורי השאול בעולמו של גיאורדנו, חדוות הגאולה בעולמי ובעולמו של עמנואל.

עליי להתוודות בפנייך, סנט וירג’יניה, לא הייתי בת חורין מלהגות בבתולה הקדושה שלך לאחר הבשורה במיטה עם יוסף הנגר. כיצד המדונה באה אליו והוא בא עליה כיצד ידעה אישה את רעה הנאמן. ראיתי את עצמי במצבה של מרים בנדודים, בחלומות מלאך הבשורה ועל מפתן הלידה באבוס בבית לחם. טרם התנסית, וספק אם אי פעם תתנסי, בתעוזת הניאוף ובמצח אשה זונה את בעלה, שהיא בהיריון מתוך בחירה, ולא ממנו, כי אם בברית אמונים עם גבר אחר, רחוק מכאן. זוהי התנסות אשר תיתכן אולי במיוחד בגורל היהודי בעידן הכלייה.

אך רואה, וירג’יניה. אני התחלתי להתנסות בנפתולי ניסיונותיה הגדולים של המדונה לאחר הבשורה במיטה אחת עם יוסף הנגר. בזכות עוצמת הבשורה הצפויה, ואשר כעבור חודש גם נתקיימה, היה בי הכוח לעמוד בהם. לא רק בסיגופי הנפש, כי אם בעינוי הגוף ובחבלי הספק, אשר יפקדו אותי אחר כך. לאחר שהבשורה תהיה לעובדה שרירה וקיימת, בסוד הצמיחה מיום ליום. אולם, עוד חזון לסיפור הזה. מה שראוי להיאמר, הוא, שעל עמנואל לא חלפו ימי הנס בגליל כל כך פשוט. לא רק על פני השטח ומבחוץ.

כעבור ימים, או יותר נכון – שבועות, קיבלתי מכתב מהמדונה שלו, ובו סיפור. כאשר הלך אליי באותה שבת למסע בגליל, נדברו שהיא עם הבן יבואו לחיפה למחרת, ייפגשו במחצית היום בתחנת האוטובוס ובערב שמחת תורה ייצאו יחד לכינרת. באה השעה, והוא לא הופיע. חלפו שעות בציפייה מתוחה, ולשווא.

הוא היה שרוי בזעזוע מוח בבית חולים על הכרמל. בשימו את רגלו על דרגש האוטובוס, הוא איבד את הכרתו. זו הפעם הראשונה בחייו, התעלף, נפל ולקה בזעזוע מוח. כאשר חזר אליו ניצנוץ ההכרה, מצא את עצמו בין שני ערבים צעירים במכונית אשר שאלו אותו לאן הוא רוצה שיובילו אותו. הוא עוד הספיק לומר: לתחנת האוטובוסים לעמק הירדן, לטבריה, ושוב ההכרה נעלמה. בתחנה ניעור, או העירו אותו, ולא מצא בה את האישה עם הבן. בניצנוץ ההכרה הבא, הציעו להוביל אותו לקופת חולים. שם הושכב על שולחן. כאשר הגיע לשם ידיד ומכר שלו, הוא נשלח מיד לבית החולים על הכרמל. מפעם לפעם, עם ניצנוצי הכרה באווירת המנוחה, פקד אותו חוסר מנוח, היכן האישה עם הבן ואי הדרך לפיענוח תעלומת היעלמו. עם שחר, לאחר ליל נדודים בכינרת ואי מנוח, חוזר הקשר. למחרת הוא העבר לפנסיון, להתאוששות ולמנוחה עד חלוף זעזוע המוח. הזעזוע הזה היה האות לכך, עד כמה עמוק הדבר שאירע בינינו, וללא ספק היינו מצווים על ברכת הגומל. בימי הדמים בארץ, להיות במכונית בין שני ערבים ולצאת בשלום מעילפון ומזעזוע, הרי יש בזה מאצבע אלוהים. על כגון דא עמנואל נהג לחמוד לצון: “שומר פתאים השם”…

ובתעוזות יסוד בחייו פקד אותו הביטוי הזה. כאשר הגיע הסיפור אליי בשתי גרסאות, מאישתו וממנו, היתה בדיקת “הצפרדע” מאחוריי. השליחות לברזיל הצליחה, ואז התעלף.

ואז כתבתי אליו: מה איתך, עמנואל? אי אפשר לעזוב אותך אף לרגע, ברוך האל, שהבשורה אליך מצאה אותך ולא נחתמה בבשורת איוב עליך אליי. וכאן, וירג’יניה, מתחילה התפנית. איזו תפנית? שאלתי בנימת חרדת פתע. ועל כך ענתה: מהמחול של הזיווג למציאות ההיריון האכזרית. זו מציאות הספק הנורא. והווי יום יום שלי בווילה שלי עם בעלי, גיאורדנו, אשר טרם ידע את האמת, שאותה יידע רק על סף הלידה. כאן אני שמה נקודה. בפעם הבאה עלייך לספר, כיצד את, וירג’יניה המופלאה בעיניי, הגעת עד הלום ולאן פנייך. בינתיים הגעתי לגבול עצמי. אישה אוהבת ליטוף, אמרתי בלבי. אישה יפה לעולם לא תתנזר מליטוף בידי רעותה היפה. על הגבול ומתוך־עידון. בייחוד אישה הנושאת טרגדיה גדולה בלבה.

באמת, לאחר כמה ימים כשנפגשנו שוב, התחלתי אני את סיפורי.

 

וירג’יניה    🔗

מלחמת העולם פרצה בהיותי ילדה בת 13 בכפר ליד רומא. הוריי הסתירו בביתנו משפחה יהודית. בהיותי בת 15 הצטרפתי כקשרית ליחידה של פרטיזנים יהודים. את תבוסת המפלצת הצהובה חוויתי כשאני רואה את מוסוליני ופילגשו תלויים, עם הראש למטה והרגליים למעלה. היטלר התאבד עם הארית המטומטמת שלו. גבלס ואישתו התאבדו לאחר שהרעילו את כל ילדיהם בבונקר בברלין. אלה דברים שהיטלר ראה ונדר בשטניות נאצית. הוא נדר במפורש לעשות כן, אם יובס במלחמת העולם, שעה שהכריז עליה. נדר ההתאבדות ירד כרוך עם הכרזת המלחמה, משהו סמלי ביותר לגורל הדור בעידן הגרעין.

בכפרי יכולנו לראות שליחים במדי הבריגאדה היהודית, אשר יצא לה שם בצבאות בנות הברית, כצבא יהודי שאינו לוקח שבויים גרמנים. היו ביניהם אנשים מעניינים, במיוחד בין הקיבוצניקים. אפשר היה להבחין בהם. מין אצילות רוח חלוצית, מחפשת יהודים, אודים אחרונים במדי צבא זר, יהיר, מתקלס בהם, ואני התבוננתי בהם מהצד. לילות וימים הם היו מסוגלים לשבת ולשמוע כל פרט וכל נדנוד ועפעוף עפעפיים של מוזלמן, שנשאר לפליטה בזיק אחרון בעיניים, ולא שבעו. את ניסיונו של דוסטויבסקי בעומדו כסוי עיניים מול כיתת היורים, הם ראו כקליפת השום בהשוואה למה שהתנסו ילד יהודי, אדם יהודי, אישה יהודייה, משך שנים, יום־יום, שעה־שעה, בבית המוות של עם שלם, על יבשת הרצח הפילוסופית־מוסיקלית, ששמה אירופה. כל היהודים במחנות הכלייה התנסו יותר ממה שהתנסה דוסטויבסקי באותו הרף עין, שהונצח על ידי יהודי מתבולל ואמן בעל כישרון כתיבה גדול.

ויש לי כבר מזל כזה, פאולינה, ואולי זהו גורל, להיפגש עם יהודים בדרך חיי. ידעתי שיש בי משהו, שאין לאישה אחרת. נועדתי לשליחות. יש בי ייעוד. אבל מהו? התפוצצתי ממתח חידות עצמי לעצמי. ואז אינה לי הגורל פגישה עם יהודי. פליט שואה. מיליונר. עתיר הון. הרפתקן. מצליח להתעשר במניות התעשייה הגרמנית ההרוסה, אשר רכש בזול ושקפצו בבורסה העולמית עם הרצת תוכנית מרשל. היו לו אישה ושני ילדים יפים. אישה שרידה, שבדרך נס לא איבדה את כושר הפריון במעבדות הניסויים של מנגלה. מי יודע, אם לא האחת והיחידה. התנסות כזו בניסיונות אלו אינה חולפת כל כך פשוט. אני מקווה שאין זו מוטאציה, אשר תשאיר עקבות בנפש הילדים. הם שגאלו, בינתיים, את האודים שניצלו מהכבשן. הגבר והאישה וילדים בריאים ויפים. הווייה דולורוזה של האישה משך עליה חן כחן העינוי של המין האנושי כולו, כחוט של חסד אשר אף אמן בנצרות לא חשף ולא העניק ביצירתו לבתולה הקדושה.

הוא כינה אותי “חסידת אומות העולם” וסיפר לי על גוויות פולניות קתוליות, אדוקות בדתן, שמסרו את נפשן כבנות קשר עם הפרטיזנים ביערות ועם אנשי המרד בגטו ורשה. לעתים קרא לי רות המואביה, אשר מהזיווג הנועז שלה, ביוזמתה, בגורן עם בועז, יצא דוד המלך, אשר מזרעו בא ישו. הוא גם לא שכח למסור לי, ובוודאי מתוך כוונה, על מפקד מרד ורשה שעל אחד הגגות עם התקרב הקץ, לחש לגויה, שיקסה פולניה שאהב, למרות שלא האמין באלוהים לפי חינוכו בתנועת הנוער החלוצית: אין כלל לדעת מה מֵעבר, מעבר לחיים. תיתכן גם פגישה. ועוד רמזי מגעים וסיפורים כהנה וכהנה. בכל אחד היתה מקופלת דרמה עולמית בגורל של נפש בשנות הכלייה ואחרית המרד היהודי, אשר אין כמוה למופת התראה לאנושות כולה.

הגבר הזה אהב אותי. לא הופתעתי. זה היה לי כמובן מאליו. הן כבר ראיתי את עצמי בעיני גברים וגם בעיני נשים. התחלתי לחוש ולהאמין בסוד הקרינה המאגית שבי. פעם, באווירת קירבה בינינו, נתתי לו להפשיט אותי עירומה בראי בדירה במלון יוקרה, וראיתי אותו מוכה סנוורים נופל וגלוי עיניים, מצמיד את פניו לסוד חיקי, מלטף את עצמו בשערות ערוותי. כבר אז ידעתי, כי אכן יש בה חן מיוחד, רוך מיוחד וריח מיוחד, מושך ולא דוחה. אז גיליתי בעצמי את יצר התעוזה האירונית והעמידה בניסיון מול כל זכר בעולם, ויהיה עתיר הון, קיסר, פייטן או קדוש. אני מסוגלת לעמוד בפני כל פאלוס – או איבר הברית בלשון העברית שלך, פאולינה – בלי שיפרע את בתוליי. אני כאלוהים, השם חול גבול ים. עד כאן ותו לא. ויחד עם זאת, ואולי בגלל זאת, אני יכולה להצמית את הזכר אלי עד צאת נשמתו בהארת תקווה של פריעת בתוליי, בעוד אני היא זו שבועלת אותו בפי ובלשוני עד לשפך הזרע בחריצי ידיי, על שדיי או אף בפי ובולעת את הזרע בחיכי. זו היתה זו בעצם תגלית אשר הובילה להארה הגדולה של דרך חיי ולשליחות בדור הזה, ואולי לדורות. אל תתהי, פאולינה, לחוסר הענווה שבי. כל שליחות טעונה חוצפה כלפי שמיים. ומה היתה התגלית שצללה בלא מודע שלי כנערה קשרית של חבורת פרטיזנים במנזר הקאפוצ’ינים בהיותי רק בת חמש־עשרה? הפאלוס בפי האישה הוא כשיא התענוג בפרצופי הקרדינלים בסרט הפורנו על האורגיה האלכסנדרינית. באותם רגעים ראיתי את עצמי באחת הדמויות היפות הרפאלית, האל־גרקואית, של הבתולה הקדושה, הנצחית, של מרים הסבתא הצעירה ברוח שלי, עם יוסף הנגר. הבמקרה נקרא שמו יוסף? הרהרתי פתע לעצמי. הנה יוסף ראה את בתוליי ולא נגע בהם באיבר הברית היהודי שלו. התעמוד גם עורלת קרדינל או אפיפיור בניסיון גדול כניסיוני בו? פתע היה לי ברור – עליי לחדש משהו במשחקי המין של דורי, באמנות האורגאזם בפה. אני, קשרית פרטיזנית, מסתירה משפחה יהודית באיטליה מאימת שיתוף הפעולה של משפחת פשיסטית בכפר שלנו עם הנאצים, שוהה עם בחור ישיבה חסידית מפולין, העוסק בתורה, עטוף בטלית ותפילין על ראשו. רצועת התפילין מתקפלת עד לאצבעותיו וארבע כנפות עם ציציות מציצות מעל איבר הברית, שכרת אברהם אבינו, אב המון גויים, עם שופט כל הארץ. וכה נפרדנו. אני היא שהלבשתי אותו. הוא קם, נשק לי בעורפי וביקש להלביש אותי בלבושי הצנוע. חיפש את החזייה ולא מצא אותה. לא היתה לי חזייה והוא לא הבחין בכך אתמול ופרץ בצחוק. בקושי גילה את תחתוניי. אהבתי אותו באותו רגע, “כי נער ישראל ואוהבהו”. פסוק זה של נביא אהבה בשאול הקנאה לאשת זנונים, היולדת לו ילדי זנונים, פקד אותי ברגעים עמוקים בחיי ובניסיונותיי הגדולים. יש לפסוק הזה חיים משלו. בגנזי חיי תמיד הוא עולה לנגד עיניי ברגע הנכון. כה יפה פקד אותי כבת קול שעוצמתה עלתה מנבכי קדם.

ואת יודעת מתי? כאשר ראיתי את גיורא שלך איתך ועם בעלך בסיקסטינה, ראיתי אותו בכל יופיו ובכל חינו, כדניאל נער חמודות על הצלב, בכיכר הסלקציות ביבשת אושוויץ. ושאלתי את אלוהיי אברהם, יצחק ויעקב: כזה אתה צולב וזורק לכבשן היבשת הנוצרית, המוסיקלית? תשובה, כמובן, לא קיבלתי. מאוחר יותר הבינותי, עליי להיות זונה, נואפת עולמית, אכסטאטית ואירונית כאחת. עושה את מלאכתה־אמנותה באמונה, כאותה בוידרה הודית קדומה, אשר במבצע אמת זנונית נבחרה למנוע את מבול הגאנגס על אמא הודו. והן לא מקרה הוא, שבודהא סעד את סעודתו האחרונה, על מפתן פרישתו מן העולם דווקא על שולחנה של זונה. קיים קשר בין הזונה לבין הגאולה לעולם. אני הזונה הראשונה, אשר נבחרתי לגאול את עולם הרצח, אשר הפך להיות עולם ההתאבדות ההדדית, פושטו כמשמעו. עלי לגאול את הקין העולמי מהתאבדות, כי רצח והתאבדות ירדו כרוכים יחד לעולם.

חידשתי משהו בהווי הזנות של המין האנושי. ואם ממעמקים תבוא הגאולה כרוח ממרום, הרי היא תבוא דרכי. יש להעז. חיסון הבתולים הוא ניסיון שבת חווה טרם עמדה בו כמקצוע וכאמנות חיים. השמירה על הבתולה הקדושה, תבוא תוך משחקים ארוטיים בין הנקבה לזכר. בשום מיתוס בדמיון היוצר של האנושות אין רמז לכך. אין זה ניסיון חד פעמי של יוסף הצדיק או משל אנטוניוס הקדוש ושל אלה שהלכו בעקבותיהם. גם האוונגליון אינו רומז כיצד עמדה מרים בניסיון עם בעלה יוסף במיטה ממש, בנצרת, בבית לחם ובמנוסתה עם ישו התינוק במדבר למצרים.

נזכרתי, כיצד היה האיבר הקדוש של יוסף הצדיק בידי, עם עורקיו המלאים, המתוחים. ובעיניי הגעתי להארה וקול קרא לי מתוכי להקים את המנזר הראשון כמבשר מסדר הבתולות הקדושות על שמי, בפירוש על שמי, “מסדר סנטה וירג’יניה”. ולא נרתעתי מעצמו לראות אותו כמות שהוא – מנזר בתולות כבית זונות למנהיגי גושי עולם, המסוכסכים, המשחקים בפוקר על מתח גבוה על הקלף הגלוי, קלף גרעין האנרגיה לחורבן העולמי של האדם. כך נולד בי הדיבוק להקים מנזר של בתולות זונות לעילית האנושות, בו תבוא התמורה הגדולה בנפש המורים והרועים של העמים והדתות. תבוא רעידת התרבות של נפש הדור, מתוך פיצוץ גרעיני, רדיואקטיבי, של החזון בנפש כל האדם. וישו לא בז ולא הזהיר את העולם בפני בוז למריה מגדלינה, “מי אשר לא חטא, יַדָה בה אבן ראשונה”. כל אילן היוחסין של המשיח נזרע באוויר של זנות מיתמר על אם הדרך, אפילו בנימה של גילוי עריות, דרך רות למרגלות בועז על הגורן בימי קציר החיטים, הסבתות הרחוקות של דוד המלך, ודוד עם בת שבע הביא יורש על כיסאו, החכם מכל האדם, חטא בחטא מוות עם אשת רעהו. וכיצד בא אדוננו ישו לעולם בשפת המסתורין ובגילוי של מלאך בשורה כי “הינך הרה וילדת בן”? הדבר היה לבשר? האמן התנ"כי, המספר לפי תומו את מאורעות העולם ממקור ההוויה הארוטית, מעולם לא עשה שקר בנפשו ובנפש עמו. האם לא הגיעה השעה הגדולה, שעת הסכנה הגדולה, לעילוי הזנות לקדושה עילאית, הגואלת את גורל מין האדם על פני אדמתו? בעיני רוחי ראיתי את המדונה־הקדשה בכל תפארת חסדיה לעולם האנושי. הדיבוק של שליחות בדרך זו התחיל לנפנף ולפרוש בי כנפי חזון. עליי לייסד ולבנות מסדר בתולות לזנות הצמרת. אולם כיצד עושים זאת?

והיה לי נעים להבחין בעיניהם של גברים ונשים עלי, לקראתי ומאחוריי, גם עיניהם של הומוסקסואלים, אנשי רוח ופייטנים, מלחינים, אנשי הון ושלטיון, אשר נקרו בדרכי בשבילי הרים, מול קרחונים ובמלונות יוקרה, אשר לא התנזרתי מהם במסעי לבדי. אמרתי לעצמי, זוהי אסכולה. הדרך לצמרת. יש בכוחי כדי לגאול גם הומו מסלידה ממגע עם אישה. האנשים ראו אותי כראש של מדונה על גופה של ונוס. גברים ונשים ראו אותי, הריחו אותי. אולם, מחוץ למקרים בודדים, נדירים מאוד, משהו עצר בעדם מלגשת אליי, לשאול, אם אפשר לסעוד על שולחני, או להחליף מילים. וכבר התחלתי לראות בעצמי מלכה בתולה של הניאוף העולמי. אודה ולא אבוש, כאישה־בתולה מהלכת כחידה בעולם, מייסדת מסדר ואם מנזר, נתן לי החזון עוז ועידוד להתנסות גדולה בדרך שאותה אני בוחרת לגורלי.

חששתי מסיפורי לפאולינה. כיצד אני נראית בעיני המדונה החיוורת, המארחת אותי ומטפלת בי בעידון כה רב. הן באתי אליה כאל גשר חי. מהמקובל הצעיר שלי אז למקובל הגדול שלה עתה, אבי בנה היפה. עליי לכבוש אותה בכל היפה שבי, הזונה הרואה, הסיבילה של עילית העולם בעידן הגרעין שטוף מעשי המין. עלי להעמיד אותי ואותה בנסיון הארוס החזוני שלי. הפור נפל ואין מנוס.

כעבור דקות הופיעה פאולינה ובידיה מגש ועליו חלב ודבש, דבש מלכות וחלב עם נקטר, בכוס מכוירת, שצויר בה, סוריאליסטית, הווי מלכת הדבורים. צחקתי מחזה מלא. ולמה, פאולינה את מכנה זאת מזון אלים? אינך יודעת? היא תמהה, בסוד זה שיעשע אותי עמנואל, כאשר באתי בהיריוני, בראשית המלחמה הגדולה על הארץ נגד שבע מדינות ערב. באתי מתוך נדר וכוונה להביא את בני לעולם דווקא בארץ זו. על ימיי בחודשי היריוני האחרונים בארץ ישראל, אולי עוד אספר לך. עמנואל היה מגיש לי חלב ודבש, ולחש לי: יש לי אמון מיסטי בעניין זה. וכאשר שאלתי אותו לפשר הדבר, הגיב: אמן גנזי נפש הדור גילה לעצמו, כי היוונים ראו בחלב ובדבש מזון אלים. הדבר הזה הרשים אותי. אמרתי אל לבי, צא ולמד, אלוהים הבטיח לשבטי יעקב, יוצאי בית העבדים במצרים, לא פחות ולא יותר, כי אם מזון אלים בעיני היוונים – ארץ חלב ודבש. ואת, עודך תמהה על הזיקה המיסטית שלי לחלב ולדבש כמזון לתינוק, המדלג לצאת לאוויר העולם, על האדמה הזו? שתינו נהנינו ממזון האלים, והיה משהו מעורר בסממני הנקטר שהיא הוסיפה, ואת סודו לא אדע עד היום הזה. היא לא אמרה לי, ואני לא שאלתי.

התנערתי וקמתי באשמורת השנייה של הלילה בירח המלא על רומא וויה אפיה אנתיקה למרפסת, שרויה באווירה של היום, ערב בואו של יוסף שלי, כך אכנה אותו תמיד. לא מקרה הוא, שהאוונגליון קרא לבעלה של הבתולה הקדושה יוסף, כשמו של יוסף הצדיק, אשר בניסיון עם אשת פוטיפר ראה את דיוקנו של אביו יעקב

הקשר שלי עם יוסף נמשך. פעם לחשתי לו: אנו שני המלאכים, זכר ונקבה, הפוקדים את סדום ועמורה לפני מהפכת אלוהים. ויוסף ענה: אינך זרה לי, כיוונת אל לבי. היה נביא אמן על אדמת ישראל, אשר חזה את הפורענות הגדולה מבשרו, ולאחר שהתפלל ברשימה קצרה: אלוהי האמת, תבוא מלכותך, הוא נרצח על ידי ערבים. האם את מסוגלת, וירג’יניה, לראות בעיני רוחך ישו יהודי במאה שלנו הולך כל ימיו בווייה דולורוזה לצלב אשר נתקיים בו? הרי זהו האיש. והאיש הזה, לפני עלייתו לארץ בראשית המאה שלנו, בגן בעיר בגאליציה, עת ראה חבורת סטודנטים פולנים מחזרים אחר סטודנטית יהודייה בשל קסם יופיה, ראה לפתע את עצמו כאיסי קדמון על שפת ים המלח, שנקלע לרומא ורואה רומאיות עירומות רוכבות על סוסים. היודעת את, וירג’יניה, לאן נקלענו? לאן? שאלתי. והמענה היה: לנשף מסכות של בלשאצאר, שעה שהכתובת כבר היתה על הקיר. והיכן? במגדל בבל, על סף חורבנו בבליל לשונות, כאשר מוקש בעוצמה של מאה מגאטון, כבר דרוך להתפוצץ במבוך המרתפים. השאלה היא רק מי המטורף שילחץ ראשון על הכפתור. אולם משום מה, כבר אז ידעתי, כי לא הוא יהיה האב לילדי שלי, שייכנס בבריתו של אברהם אבינו, ללא טבילה נוצרית במי הירדן לא אני אהיה הדלילה הקתולית, שאסיר את נזר ראשו ואדיח אותו מהאמת שראה בבית המוות הגדול והנורא. מלאך הבשורה שלי יהיה יהודי, אך לא עם תווית מיבשת הרצח.

באותם ימים טיילנו בשווייץ הקסומה ופנינו, ללא אומר ודברים, לאגם. בחרנו בסירת מפרשים ומוטור נוחה, ונער איטלקי זריז, גמיש, מכוון בה את המפרשים ואת הקצב. התחלתי להגות, לאחר הנפת עיניי לשמיים המתבהרים מה, מתי והיכן אחשוף את עצמי בווידוי. מה אני רוצה ממנו?

וירג’יניה, הגיתי לעצמי, אני, אשר נדרה את נדר בתוליי לחתן הקדוש הזוהר והנכונה למסור את נפשי למען חותם הצלב בבשרי, מה שאני רוצה לעשות ובמה שאני נכונה להתנסות הם חוצפה כלפי השמיים. ללא חוצפה כלפי עצמי, כתנאי לתעוזה, ללא ריב ומדון, עם כל המקובל עד כה, דבר כזה לא נעשה ולא ייעשה לעולם. מדונה בלבוש זונה, בתולה קדושה במסכה של זונת צמרת, מייסדת מנזר של בתולות זונות לעילית החברתית בעולם שלנו.

פעם באחת השיחות אמרתי לו: יוסף, אתה כופר גדול, כופר באלוהים. מורד. ייתכן, ייתכן מאוד, הן במשהו התנסיתי, ואני זכאי לכך. התנסיתי יותר מפרומתאוס הרתוק לסלע, יותר מישו על הצלב ומדוסטויבסקי מול כיתת היורים. התנסיתי בבית המוות לעינויים של עם שלם. מיליונים, מי יספור אותם. יותר מיליונים מאשר אברהם אבינו חזה בכוכבים ובחול על שפת הים. מיליוני נשים, אימהות, אשר יכלו להיות אימהות, כחנה בשילה וכחנה עם שבעת בניה, הנשים העקרות, אשר היו לאימהות שבטי ישראל. מיליונים של עולמות בנפשות אדם יהודי, “המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא”, וכל אלו נידונו למוות לעיני ממש ולעיני רוחי, משך ימים ולילות, שבועות, חודשים, שנים על שנים.

שוב ושוב אומר לך, וירג’יניה, אני ראיתי את מה שלא ראו ולא התנסו לא פרומתאוס ולא איוב לא ישו ולא דוסטויבסקי, בכל ניסיונותיהם ועולמם מנגד. וייתכן שגם חנה ושבעת בניה, ורבי עקיבא בתוך עשרת הרוגי מלכות ומקדשי השם בישראל, מימיהם ועד ימינו אלה, לא ראו ולא חזו מבשרם. אני חייתי את פורענות הכלייה על יהודי אירופה ואת עקירת עץ החיים של עם ישראל בה, על מפתן התקומה. היה תיאום בין החוץ לבין הפנים. שמעתי את דפיקות לבו של יוסף כשידיי עליו, והבחנתי בדהירת הדופק שלו בידיי. נדבקתי בדופק הזה, והיינו לאחד.

ממה עולה על לבי, את שואלת? כן, כן עניתי. והוא המשיך: מגלגולי באושוויץ ובבירקנאו, הגעתי ללינץ, מחנה עקורים זעיר. ילד אחד ויחיד. פתע הופיעה חבורה, ומג’יפ ירדו חיילים עם סמל מגן דוד על רקע כחול לבן, עם אקדח “תומי” ביד. התרגשתי. לא ידעתי את נפשי. נשקתי את ה“תומי” ואחר כך את הסמל. נעמדתי במרחק מה מול אחד מהם. פתע שאלתי אותו ביידיש: “וועט שוין טאקי זיין א יידישע מלוכה”, התהיה ממלכה יהודית? דמעות עלו בעיניו, והוא ניגש אלי ונשק לי בעיניי. שנינו ביקשנו לבכות, אך גברנו וכבשנו את הדמעות. שאלתיו: מאין ולאן: החבורה באה ישר ממחנה ביער גרמני על שפת אגם, ששוחרר על סף השמדה בפיצוץ מחצבה מעל ראשי הנידונים. כך שח יוסף אל מעמקי לבי באוויר משחק העננות וההתבהרות, באשמורת השלישית של הלילה בסירה שלנו, השטה כאילו מעצמה. חשתי, כי בשיח זה נפל מחדש רמז לגורלי.

לפתע אמרה לי פאולינה: את יודעת, יוסף היה הנער. עמנואל הוא זה שלקח אותו למרתף הבירה במינכן והשאיר אותו בסן אוטיליו לטיפול בריאותיו החולות. היתה, כנראה, רגישות בקולי ובארשת פניי לגילוי זה שבפי פאולינה. החוורתי והיא הבחינה בכך. פאולינה אמרה לי: אולי תעשי הפסקה? אגיש לך כוס מיץ אשכוליות ואקרא באוזנייך משירי קסניה למונטאלה. הפוגת שינוי כלשהי. היא כיוונה, בחוש דק, למה שהיה לי בו צורך בעתו. יצאתי למרפסת ונשמתי נשימה עמוקה לספוג את אווירת האשמורת האחרונה של הלילה. רומא כולה פרושה לפניי ומנצנצת באורותיה מלמטה ובכוכביה מלמעלה, מסביב ומעל חורבותיה. פקדה אותי מודעות מפליאה. אני ברומא ורואה את ירושלים מעל חורבות רומא – הר הבית, אבן השתיה מוארת מתחת, אני נוגעת בה, מלטיפת את האבן הקרירה. איזו עוצמה נמסרת לי ממנה! הגיעה שעתי לעלייה לרגל לירושלים של מעלה.

פאולינה הופיעה עם מגש מיץ האשכוליות על קרח וקסניה. הובהלתי מהזייה חלומית בהקיץ וצחקתי צחוק לא ברור. שתינו בעמידה. שוב קסמה לי גמישות הנשמה העצורה שלה כלפי חוץ בגוף השנהב, הבוהק מכול הגלוי בפניה והחשוף בגופה. הגוף המיסטי באמת, גוף השכינה הספירית.

את מוכנה להמשיך? כן, בהחלט. יש לי צורך להמשיך. לא זזנו ממקומותינו, ואני משיחה עם עצמי. יוסף שאלתי, על מה אתה חושב? עניתי במקומו: על המוות. אתה חושב על המוות שעה שאתה איתי? העובדה כי נותרנו בחיים בדור כְּדורי מחייבת הרבה, בייחוד יהודי, שנשאר בחיים בעידן הכלייה, ובייחוד – פליט החרב מגיא ההריגה. נער כמוני, שיוויתי את המוות לנגדי תמיד, במודע ובלא מודע. הגד לי, יוסף מהו מוות, כיצד עליי לקבל אותו ואיך להתכונן לקראתו? שאלה גדולה שאלת אותי, וירג’יניה. המוות הוא היצירה הגאונית של האדם. אם כל היצירות. יוסף, אתה משוחח איתי ברמזי חידות. לא, זה פשוט. האדם הוליד את המוות, והמוות מדרבן את האדם. ללא מוות אין חיים. החיים והאלמוות – פונקציה של המוות. ללא מוות אין עקידה ואין קידוש השם. ללא מוות אין כיסופים ליצירה אלמותית מעבר לימיו הקצובים של היחיד. ומה אתה מסיק מכך? שאלתיו. מה אני מסיק, את שואלת. מי שהתנסה, לא רק בטעמו של גורל האנשים הקרובים לו, כי אם במוות הגדול והנורא של עם שלם, ולו תוך טבח הדדי של גויים רבים ועצומים, מי שהוא פליט המוות הזה, חייב למצות את גאונו למען שארית עמו, ושארית עמו למען האנושות.

ייתכן שהתחיל לדעת אותי, לדעת באמת, כביטוי הקדמון “לדעת את האישה”, ושיא הידיעה, שיא מתח הידיעה - להזדווג עם הבתולה בל לפרוע את בתוליה. ידעתי, כי עליי לקחת את עצמי בידיים וגם את יוסף לקחת אם אנו רוצים להגיע עוד הלילה לאנגאדין. הייתי זקוקה לאזור את כוח הרצון כדי להיפרד ממנו, בלי למצותו עד תום. לכן ניתקתי את עצמי, וניצחתי. ניצחתי את עצמי כנערת כפר פשוטה, המצווה על שמירת בתוליה מפי אמא וסבתא, ודורות הרבה לפניהן. נוכחתי לדעת שוב ושוב, כי שמירת הבתולים לעת המועד לחזון, אינה כה פשוטה. חגורת צניעות, זוהי הדרך.

ניגשתי לתרמיל הגב. חיטטתי בו והעליתי ממנו חולצת טלאים על רקע צהוב ומכנסי טלאים קצרים עם ציציות קרועות, כביכול, על רקע ירוק. לבשתי אותם ללא חזייה וללא תחתוניות. הכנסתי את רגלי לסנדלי חבלים גסים. ניגשתי לתרמילו של יוסף וחיפשתי משהו תואם לי וללבושי. גיליתי ארבע כנפות עם ציציות, חולצה מפוספסת עם קוי טלית שחורים ומכנסי טלאי על גבי טלאי של נפח. וגם טלית ותפילין מצאתי. גיליתי לעצמי, אין יוסף עושה תפילתו קבע. סידור של האר“י, כפי שהתברר לי אחר כך, תנ”ך, ספר תהילים זעיר וכיפה שחורה פשוטה לראש. כל הצירוף הזה היה כגילוי בליבי, אשר את פישרו יש עוד לפענח, אם לא יפוענח מעצמו. איזה מין חוש הורה לי: קחי את ארבע הכנפות, את החולצה הזו, המפוספסת כטלית, ואת המכנסיים, שבהם לכלוך בפיח שחור הכבשן על הסדן. רק אני מסוגלת להלביש אותו לפי טעמו האמיתי, ורק אני מסוגלת בלבוש כזה להלך איתו בעולם. ערמתי את בחירתי לערימה וניגשתי למיטה, לשרת אותו כנסיך נזיר אלוהים. הלבשתי את המכנסיים עוד ברביצה, אחר כך שמתי עליו את ארבע הכנפות. הוא הופתע, והבחנתי בדמע עליז בעיניו. הושטתי לו את ידי והושבתי אותו על המיטה להשלמת המבצע, ללבישת החולצה המזכירה טלית. הנעלתי את סנדליו וקשרתי את חבליו מעל לקרסוליים. לבסוף שמתי את הכיפה לראשו. לאחר שהיה מושלם לפי טעמי, ואולי גם לפי טעמו, נזכרתי לרענן את פניו במי הבושם “יארדלי”, אשר, כנראה, אהב. נשקתיו במצחו והקימותי אותו על רגליו. ניגשנו לראי והסתכלנו על עצמנו כזוג מן השמיים. מצאנו חן בעיני עצמנו. הוא הביט בי ואמר: תודה, וירג’יניה. הציציות הציצו מעל המכנסיים. התלבטתי, אם להכניס אותן במכנסיים או להשאירן בחוץ. החלטתי, אם כן, אז עד הסוף. אספנו והערמנו את הלבוש מאתמול, ללא סדר והבחנה בין שלי לשלו. דחסנו אותם לתרמילי הגב.

כאשר ירדנו במעלית לחדר האוכל, לעיניהן התמהות של התיירות העשירות, הסתכלנו ושחקנו לדמותנו במראות המעלית, כאילו אינן קיימות. התקלסנו בהן בעצם היותנו כאן ובלבושנו, והן היו נבוכות בבלי דעת. נכנסנו לחדר האוכל כשידו בידי, ישרי קומה ושופעים שחוק, כאשר כל העיניים מופנות אלינו. ושוב בחרנו לנו שולחן הצופה אל האולם בקרן זווית, ליד החלון הפתוח. את התרמילים השארנו במלתחה, אם כי רצינו לקחת אותם איתנו על הגב לתוך האולם. אולם, כאילו הוחלט מאליו, לא הגזמנו ב“ביטניקיות” שלנו לראווה יתר על המידה. עברה בי מחשבה מהנה: כל הצמרת הטפילית הזו אינה מעלה על דעתה, כי כאן מופיע לעיניהם קצטניק, מיליונר יהודי ממחנות עם המוות, עם נערה שניסתה להציל משפחה יהודית בבונקר בכפר איטלקי, וקשרית פרטיזנית, שהתנגדה לפאשיסטים הנאצים ושנטלה חלק במרד המעפילים נגד הבריטים. בייחוד הקצטניק המיליונר הזה עושה תעתועים בינייבשתיים בבורסות העולם. האם צמרת העילית הזו לא היתה מתעלפת מקנאה ומבושה לראות אותנו כאן, תחת צל קורה אחת בפאר המלונות? זו היתה טיפ טיפונת של נקמת בוז לניוונו של עולם השוקע בסירוס עצמו, עולם עקר וללא זיו דמדומי שקיעה.

ליוסף היה בוודאי מבט אחר על העולם. במגעו עם העולם הזה כמו שהוא, לאחר מלחמת העולם והכלייה שהושתה על היהודי, על הילד היהודי באירופה, הוא ראה את עצמו בראי, בכותונת הפסים הבלויה והצואה, בתור ליד דוד המרק העכור או על כיכר הסלקציות או על האיצטבה, עם נער אשר הוציא את נשמתו בסירחון הזוהמה, המחללת כל אדם ויהודי, יהודי תלוי, כמו שראה אותו שאגאל בכיכר לעיני מחנה המוות. מחשבות אלו חלפו בי עת קם הוא לנטילת ידיים, ואני רואה אותו בשיעור קומתו ובארשת דיוקנו מפנים ומאחור. הוא שב שופע ועליז, כבמאי עצמו למשחק עם העולם. הוא התיישב, יישר את חוט שידרתו, מתח את גבו, נשם עמוק, פנה אליי ושאל אותי, במבט בלתי אמצעי של בן חורין: מי גילה לך את סוד לבושי? הלבשת אותי תוכי כברי כמו שהנני. מי גילה לי סוד זה? החוש השישי. האם את מוכנה לנדוד איתי כך עד לקצות תבל, מקוטב אל קוטב, מפסגה לפסגה ומעמק לעמק? אני רוצה בכך, ולא סתם כך, אלא לשם הארה בתוכי. אני עוד עשויה להפתיע אותך, כשם שאני איתך מופתעת מעצמי. את באמת סגולת חן ביצירת מסתורין. אני מתחיל לראות אותך כראות רבי עקיבא את אישתו של טיראנוס. השתדל גם לראות אותי כפי שראה דאנטה בשאול, בתופת, את ביצה בחיק אלוה. אני עולה עליה. לי יש הארה, חזון. הדרך רק מתחילה להתפרש בפניי, ואולי בזכותך ואיתך, אמן. ניגשתי אליו וחיבקתי אותו לעיני כל העיניים במראות, ליטפתי את הכיפה השחרה על תלתלי קודקודו ונשקתי לו. שחקתי לעצמי וחזרתי למקומי.

כאשר ניגש המלצר עם הקידה והחיוך המאולץ, שהם הטבע השני שלו, אמרתי לו: בחר אתה למעננו ארוחה סובטרופית וטרופית, מירקות ומפירות ישראל. לחם שחור, קפה חזק ושמפניה. רגע היה מהוסס, אך מיד קיבל באומץ ובשחוק את ההזמנה, והסתלק. הוא הבין שצפוי לו מענק יפה, אם יצליח בטעמו בהגשה זריזה. שקענו בהסתכלות בחוכמת הפרצוף, בספיגת האווירה והתכונה מולנו ומסביב. הארוחה הוגשה כראוי לרמת המקום. תיאבון, ברוך השם, לא חסר לנו. קיצרנו בפולחן הזלילה. לא התנזרנו מחריפויות מזרחיות בפלפל. השקנו כוסות עם קצף שמפניה גואה. אהבנו את הקצף, דימינו את ריחו, בין שהיה ובין שלא היה. רבע שעה לאחר מכן, היתה ארוחת הערב מאחורינו. נטשנו את אולם האוכל, הזלילה המוסיפה משקל ומקצרת ימים, בסקירה כוללת פנים, שמאל וימין. החשבונות סוכמו וסולקו. יוסף הרים את תרמילי על גבי ואת תרמילו על גבו, ויצאנו דרך הדלת המסתובבת. מכונית פנויה חיכתה תמיד בחוץ. נכנסנו למכונית ופנינו לסן מוריץ, כתחנת לינה לקראת סילס מאריה.

הדרך היתה הררית, פה ושם אגם, פסגת הר צחור, גבישי תבליטים גיאולוגיים, פרצוף אריה במימד ובמגע של עוצמה מיתולוגית.

הגענו לסן מוריץ עם הירח על האגם. השמיים היו מכוכבים, ללא פיסת עב קטנה. פתע, כאילו מישהו חכם החליט במקומנו, בחרנו לא ללכת למלון פאר כי אם דווקא לאכסניית נוער, כזוג “היפי”, ולא להיות הלילה יחד במיטה אחת ובחדר אחד. חשבתי, כי אכן זהו רעיון יפה בעתו. הלילה, כל אחד ישהה עם עצמו, אפילו יש לו שותפים זרים לחדר, מארצות רחוקות ובמיטות בשתי קומות, מה שמעמיק עוד יותר את היות האדם לבד עם עצמו. ידעתי, כי עליי להבהיר לעצמי בקווים כלליים, ואולי גם בפרטי פרטים, לאן פניי מועדות ומה אני רוצה ממנו. אני כמו שהנני, הוא כמו שהוא. מחר המבחן, מבחן הבחירה של מפנה הדרך בחיי. ניצחון עילאי או כישלון תהומי. נפרדנו ליד דלפק הרישום והפקדת הדרכונים. הוא – למדור הגברים, ואני למדור הנשים. בחדר של שש בחורות היתה פנויה רק מיטה אחת, מעל למיטה אחרת. ליד חלון. כולן היו גרמניות צעירות, בגילי או למטה מגילי. החלפנו צחוקי התוודעות, אך העיקר היה ברור, אין לנו שפה משותפת. בחנתי פנים צהובות עם עינים אפורות ומימיות. נדמה היה לי כי שתיים מהן היו מסוגלות להיות מפקדות אס.אס. במחנות הנשים היהודיות בימי היטלר במלחמת העולם.

על מה אתה חושב כרגע, יוסף? אני שומע שיר. איזה שיר? שיר בשפה הגרמנית של פייטן יהודי גדול. שיר על חלב שחור, שאנו שותים בחצות, שותים בבוקר. על נידונים החופרים את קבריהם. בקצב הזה מרגריטה זהובת השיער אינה נעלמת מעיניו. המשורר הזה ביקר גם בארץ ובשובו לגרמניה התאבד. לא היה בו הכוח של המוזלמן היהודי במחנה המוות לא ליטול את נפשו בכפו כל עוד היא בקירבו. חשבתי בליבי, ככה יוסף מביט ובוחן אישה גרמנייה, ועל שפתיו כאילו מרחפת שאלה: הגידי לי, אישה ארית טהורה, עם שערות זהב ועיניים כחולות, המסוגלת היית לנעול מגפי אס.אס. ובתנופת שוט מצלצלת להרביץ בפניה ועל גופה העירום של בת מבנות יעקב? אחת מאלו שנטלו את נפשן בכפן לפני ליל האונס של קצינים נאצים, שהיו בדרך לפרוע את בתוליהן ולהתעלל בהן עד צאת נשמתן בלעג מפיסטו מאולץ? אין להגזים בתיחכום הנאצי הסדיסטי. אין להיות מופתע. הוא כבר אינו יכול להפתיע. בכל אופן לא אותי.

השרתי את תרמילי מגבי עליתי על המיטה. הצצתי החוצה מבעד לחלון. השמיים מתעננים. התכסיתי בשמיכות והחלטתי להירדם בבגדיי, תוך חשבון עולמי ונפשי. את סנדליי תחבלתי מתחת למזרון למרגלותיי. צוענייה במאה אחוז. הקפיצה ממלון הפאר הראשון במעלה למיטה הזו, היתה באמת קוטבית. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. וזה מה שקסם לי. ידעתי, כי בנקודה זו – יוסף שותף לי. הגם הוא שרוי בין חמישה גרמנים? למחרת התברר לי, כי היו בחדרו פאקיסטנים, סורים ולבנונים, וכי גם הוא ישן בבגדיו. יוסף היה איתי גם בשנתי, בחלומי הוא כבר הגיע לשיאו, רך וכובש את עצמו. נעים היה לי. מעולם לא ידעתי נעימות גמישה כזו בפתח הנרתיק המוביל למערה המוארת של רחמי. לא חשתי כל כאב. רק חסד. חסד החדירה. שריריי הופעלו ונעו בקצב, במין מלודיה. זכיתי לברכת הטל יחד עם שפך זרעו בי. שנינו נגאלנו בהרף עין אחד, כששתי ידיו סומכות על ראשי בברכת שמיים. דם לא היה. לא חשתי ולא הבחנתי בביתוק בתוליי. כאב לא היה. רק תענוג. הזדווגתי עם אלוהים זיווג בעמידה, גאלתי ונגאלתי.

אני מפתיעה אותך, פאולינה? לא! הגיבה בהבנה. ללא טיפה זו של אהבה נרקסיסטית של הגבר, ובייחוד של האישה, לא היה בא האדם לעולם. נשארתי ערה עד עלות השחר. לא יכולתי ולא רציתי להירדם. כולי גוף בשר נשי, בתולי. כרעתי על ברכיי ובירכתי את אלוהים על החלום. ירדתי בשקט ממיטת הקומה השנייה שלי ונעלמתי במקלחת ובשירותיה. כאן, באכסניית הנוער, חיים אחרת. הרשיתי לעצמי לעשות צרכיי בעירומי, מתוך תחושת קרירות קלה על עורי. יוסף היה חסר לי. רציתי שיהיה איתי כאן, דווקא בשעה זו, ויראה אותי בהווי השחר, ככה, כמו שאני, כאוהב המתבונן בפרטי חיי האינטימיים, ולא כרואה ואינו נראה. יראה המקובל את השיקסה’לה ה“היפית” שלו, כמו שעשה אותה האל. היו מים חמים. שמחתי בהם, כמוצאת שלל רב. מים בעתם. מים חמים בגובה של אלפים מטר, באכסניית נוער, לא יסולאו מפז על גוף אישה, שנרדמה בלבושה וחלמה. הארכתי במקלחת בהנאה פראית, כשאני מתחממת על רצפת בטון קרה. מאמבטיית קצף בקומה השתים־עשרה בדירת מלון פאר הגעתי למקלחת על רצפת בטון, משהו משעשע ומהנה. הייתי לבדי במקלחת וזה היה יפה ונעים. התנגבתי במגבת סופגנית, כנזירה במנזר נשים. סיימתי את פולחן השחר לגופי בריסוס מי בושם ובפידור. סרקתי שערותיי במרץ והתלבשתי מחדש בלבוש השינה שלי. תחבתי את רגליי בסנדליי וקשרתי אותם כהלכה. הצצתי בראי לפרידה. אני בסדר, בלי עין הרע. חזרתי לתא ובו חמש הגרמניות, הרדומות עדיין ונוחרות. בריאות בשר, ללא עידון. נרתמתי לתרמיל הגב ויצאתי חרש למדרגות.

עלי לדעת לקראת מה אני הולכת. זוהי וייה דולורוזה יחידה במינה, סגולית לאישה. האמנם דרך הזונה המנאפת תבוא גאולה לעולם? האמנם דרך הגסות תעלה העדינות, דרך הלכלוך – הניקיון, דרך הצפעוניות – האהבה, דרך הפיגול – החזון? ועוד גוני שאלות של השאלה הנצחית, הטרגית: התיתכן הטהרה הצרופה דרך מ"ט שערי טומאה? האם תיתכן מטרה קדושה באמצעים מחוללים? או שמא מצווים האמצעי להיות חלקים מצטברים של קדושה. באיזו דרך אני בוחרת? לקראת מה אני הולכת? זנזונת חיננית, מלכותית, עם הילה של קדושה לעילית האנושות הנבובה.

הלשתף את יוסף בהגות זו, תוך עמידת ייחוד זו מולו? לא, לא, עלי להחליט בעצמי, קשובה לקול אלוהים שלי ובי. עליו לקבל אותי או לא לקבל אותי, הוא זכאי להיות סקפטי, כופר, להרהר אחרי מידותיי, אך לבחור או לא לבחור בברית איתי, גם אם אני מופרכת בעיניו. זהו מבחן האהבה. האם הושע לא בחר באשת זנונים להביא ילדים לעולם כאות וכמופת, ולפי צו מוחלט של אלוהים? האם הבודהא הנאור, לאחר שזכה להארות הרבה, לא סעד את סעודתו האחרונה על שולחנה של זונת הצמרת בוידרה? האם ישו לא קיבל את מרים המגדלית? יש לי אילן יוחסין מכובד, עילאי, בדתות העולם.

וירג’יניה, אמרה לי פאולינה העצורה והממעטת בדיבור, אני רואה שעדיין את נרגשת, בסיפור על המגע בסילס מאריה. מניין לך זיכרון חווייתי כזה? כן, נכון, חוננתי בזיכרון חסד, אני יוצרת את החסד ומשמרת אותו בגנזי מעמקים.

שאלתיו, מתוך הדממה המעוננת והמוארת לסירוגין: על מה אתה חושב כרגע, יוסף? מי יודע, אם לא הטמיעה בתרבות הגרמנית היא שעקרה את הבחירה בחיים של היהודי. ואולי, מי בא עד חקר הגורל הפנימי של פייטן יהודי בימי השואה שנטמע בתרבות הגרמנית? פקדה אותו כלימת עריק מהגורל היהודי והתבייש לעמוד על ההדום לרגלי המשיח, בין המשיחיות של שארית ישראל לבין יסוד ההתאבדות הבולט בשירה הגרמנית. הן רבים מגדוליה שמו קץ לחייהם, או שדעתם נטרפה עליהם. הוא לא מצא עוז בנפשו, על פתחו של המוות, להתחיל בחיים חדשים. היהודי הפשוט מפולין והרבי היהודי, לא התאבדו בנתיב העינויים למוות. אנשי רוח ואמנים יהודים בגרמניה, אשר יכלו להישאר בחיים, התאבדו גם בימי השואה וגם מחוץ לגבולותיה של יבשת הרצח.

כאשר הרחקנו והעמקנו בעובי היער בשביל לא שביל, הוא נטל את ידי בידו. הוא היה זקוק לאחיזה כמותי, ואני, תוך שיחו לעצמו בקול לאוזני השלישית, העזתי לשאול אותו: יוסף, תינוק גדול שלי, מהי דמות העולם בימינו בעיניך? דמות מוזרה וזרה לי. אני כאילו שייך לפלאנטה אחרת ולעידן אחר בה. עולם לא פורה, ללא מיסטיקה משיחית, ללא דיוקן של גואל, ללא קידוש השם, ללא בחירה בחיי עולם, ללא שפע עליזות הרוח לשמה, עולם ללא בשר וללא בשורה. עד כה אמרת לי, מה אין בעולם הזה, בעולמנו, ומה יש בו. מה יש בו, את שואלת? מין נבוב, ללא פיוס ברוח הקודש, סטיות שהן נחלת העמים כולם. בדיוניות טכנולוגית בינכוכבית, ללא חזון משיחי של תיקון משטר האדם. בדיוניות טכנולוגית וגנטית ללא חזון.

וכיצד את רוצה לעשות את זה? שאל. בתעוזה מטורפת, להביא את המשיח, כזונת צמרת של העולם, אולם כזונה בבתוליה, זונה ששמה גבול לעצמה. אין לגשת לצמרת העולם, על הבלימה בנפשה, בלי מעשה האהבה המעודן והמתוחכם, אשר בו היא עשויה להיאחז אחיזה אחרונה על סף ההתאבדות. שפה זו אולי עוד תשיג את צמרת העולם. סם האהבה אולי עוד יכול להציל. ואת זה את מאמינה יש בכוחך לעשות לבדך, בעצמך? לא, יוסף, כאן נגעת בנקודה העיקרית. אני חותרת לייסד מנזר של בתולות קדושות, מנזר סנטה וירג’יניה, בתולות מהיפות והמחוננות שישנן. אני רוצה לראות אותן מתחנכות על ידי להעמיס על עצמן, כמוני, עול מלכות השליחות הזו. להבקיע את גרעין נפש הדור. המנזר הזה ימשוך אנשים של מעלה במעצמות־על ובגושי עולם. את המדינאים, את הביליונרים, את אנשי המדע, את בעלי פרס נובל, את הקרדינלים, ומי יודע, אם לא את האפיפיור בעצמו. את בעלי הסמכות, לא רק בנצרות אלא גם באיסלאם, בבודהיזם. את אמני העולם, הפייטנים, הבימאים והשחקנים, את שליטי הקולנוע, גברים ונשים. ניתן להם את כל מה שיפה בנשים העוסקות באמנות המין. רק דבר אחד לא ניתן. מה? את זבח בתוליהן. זה סוד השליחות של נפש בתולית בגוף בתול להצלת העולם מהתאבדות. בידינו הבחירה – תגובת שרשרת של כלייה עצמית, או תגובת שרשרת של הבחירה האלוהית בחיים, שלא תיתכן ללא קידוש השם וללא מיצוי הנפש בגילוי הארוס הגאוני הפורה של האדם.

יוסף הגיב: לא הייתי חושד, כי תחשפי את עצמך כך בפניי. את הפתעה גדולה שרק יכולה להיות בשבילי. מי גילה בך את סגנון הרוח האפוקליפטי הזה? כולי נפגם ונרעש. יוסף, אמרתי, התסכים להיות לי לעזר כנגדי? האם תעזור לי לבחר בשתים־עשרה בתולותי ולממן את ייסוד המנזר ולייעץ לי? מדובר במיליוני דולרים, איני משלה את נפשי. ייתכן גם שזוהי אחת ההשקעות הרווחיות ביותר בדורנו, ואחזיר לך עד הפרוטה האחרונה, בלי נדר, כמו שאתה מתבטא. אתה רואה, יוסף, איני מצניעה לכת. ההרפתקנית האוטופית שלך יודעת להעז. ומה שמע סוקרטס על סף פרישתו מהעולם בכוסה התרעלה? “יפה היא ההעזה”. פתע אמר לי: וירג’יניה, תסכימי איתי, כי זהו ניסיון מטורף להביא גאולה לעולם דרך הזנות. יצאתי מעורי והגבתי: דרך אחרת אין. לא נשארו דרכים בעולם כמו שהוא. הוא המשיך מתוך התעלמות מהערתי ובלא להעיר לי: איש כמוני לא יברח גם מניסיון כזה, אפילו הוא מופרך מראש. גורל הדור והעולם בעידן שלנו מופרך יותר מהניסיון הווירג’יניאני. משהו, אודה, יש בך ובהארה שבך, מהקליעה אל נפש הדור בחץ מושחז ונוקב בצבעי הקשת הדרוכה של המין, המין לאנשים של מעלה והמין להמוני עם. המין האריסטוקרטי, כביכול, והעממי הדמוקרטי, אינם שונים ביסודם. אך למה לי לשקוע כעת בפילוסופיה על מקומו של המין בתרבות האדם בימינו? אני נכון, וירג’יניה, לכרות איתך את הברית שביקשת, את הברית המטורפת בין יהודי, פליט השואה, עם חסידת אומות העולם, היפה.

צחקתי ואמרתי: אתה מבטא אותי יפה יותר משביטאתי אני את עצמי. כאשר אהיה בת שלושים, בוודאי ארצה בילד, בגואל לעולם מפרי בטני. הוא צחק בחזה מלא ואימץ את ראשי לליבו. בינתיים, זה המבצע הראשון שאני עושה למען הברית: מחרתיים ניגש לבנק בג’נבה, ואפתח חשבון על משך, על סך עשרה מיליון דולר. אחר כך – נראה. אין לי מניעה מלשתף אותך בקפיצותיי הבינייבשתיות. הסלקציה שלך והצורך לקנות דעת ואופקים לתעוזת ההארה שלך, יוליכו אותך בכוחך זה. לכי, וירג’יניה, והושיעי את העולם.

את יכולה לתאר לך, פאולינה, כיצד רעדתי ואיזו צמרמורת השתלטה עליי. הפור נפל. ניצחתי ונוצחתי. אינך יודע, יוסף, פתע אמרתי לו, אינך יודע מה עשית לי. מעתה אני שפחה נרצעת לך. רק עתה יודעת אני מה זו אהבה, אהבת הושע לאשת זנונים. ידעתי, כי אני הולכת להיות זונה לצמרת העולם. שאלתי שוב ושוב את עצמי. לאן, וירג’יניה, את הולכת? לאן את מובילה את עצמך? מדוע את מעמיסה על עצמך טירוף דיבוקי של ניסיון הבתולים? מדוע להיות כה יוצאת דופן, כה מקורית? היי אישה יפה ואם לתריסר ילדים. וירג’יניה, האם אינך מטפחת בעצמך את הנימפומנית, העלולה לעבור את גבול האמנית בחסד שבך. היזהרי, וירג’יניה. במה שאת מתחילה, נדמה לך שאת יודעת. במה תגמרי – אינך מעלה על הדעת. המשכנו להלך כך, אני בהרהוריי והוא בשלו. כעבור שעה ורבע עלינו בשביל תלול למלון שלנו הצופה על האגם השני בסילס מאריה. נכנסנו לחדר והתעלסנו בעוצמה שלא היתה בנו קודם. זה היה יום מטורף, אך יפה. בסופו צללנו בחיבוק. פאולינה, אני משיחה את לבי לפנייך בסגנון לבו של יוסף בימים ההם.

האם לא הגיעה העת להמשיך סיפורך? מה עבר עלייך לאחר שחזרת לרומא? אני, השיבה פאולינה והמשיכה את סיפורה, נקלעתי בין אמונה לייאוש, כאשר התעוררתי והקשבתי למתהווה ולמתחולל בי. הקשבתי באוזן השלישית והתבוננתי בעין השלישית. דילוגי התינוק בבטני טרם פקדו אותי. ואז הופיעה קריצת לעג בעין השטן בדמות הספק או בדמות הוודאי. רק כאשר חלפו החודשים הראשונים, בחצות לילה חשתי את הזינוק לדילוג הראשון של המחול בקרבי. עליתי על גדותיי. זו הפעם הראשונה שבה האמנתי בגואל. בו ברגע ידעתי, האראל הכניע את המצוק. ותתמהי, וירג’יניה, לשמוע. באותו רגע פסקו הכאבים שגרם לי הגידול בגודל אשכולית, ולא ידעתי אותם עוד. מי בא עד חקר הפסיכוסומטיקה של רחל בהיריונה גם בדור יוהאנה, וירג’יניה, למן הקפיצה של התינוק בקרבי, עד בואו לעולם, המציאות לא היתה פשוטה. הרצון להביא את הילד תחת שמי ירושלים נתקל במוקש גדול. ירושלים היתה במצור ערבי כמעט הרמטי, בניסיון ניתוקה מהארץ, מתוך יהירות, כי את עָבָר המדינה היהודית, אפשר להחניק מיד בצאתו לאור העולם, עם זעקתו הראשונה. היה עליי לוותר על בואי להיכל האור והאוויר של ירושלים וההרים סביב לה. זו הסטירה הראשונה שקיבלתי מן המציאות, אולם, למען ירושלים לא ויתרתי על הלידה בארץ. השלמתי עם תל־אביב וסביבתה. ייתכן, שלא פחות משרציתי ללדת על האדמה שבחרתי, לא רציתי ללדת ברומא. לא פחות משרציתי ללדת על האדמה הקדושה, לא רציתי ללדת על האדמה הטמאה. רציתי להיות שרויה בשעת החסד באמת, עם עצמי, ולא להיות שסועה בשקר התהומי פנים מול פנים עם גיאורדנו.

הוא השלים בקושי – אך השלים. באישתו נכנס דיבוק ללדת דווקא בארץ ישראל, הגזורה לגזרים במלחמת כנופיות מרצחים ערביות. הכביש לירושלים נתון כולו במארב אחד גדול ומתמיד. היא מאמינה, כי דווקא על אדמת ארץ ישראל תעלה הלידה יפה, בחסד עליון. מה לעשות, מחלת נפש. היא שמה פתק בנקיק הכותל על סף ההיריון. אני רוצה בן למען הארץ הזו. המשפחה כולה תמהה ונבוכה מול פני טירופה של אישה בהיריונה הראשון, לאחר כל השנים, שנכנס בה דיבוק להסתכן בלידה דווקא בארץ העולה באש, שעה שהעיתונות מספרת על חללים יום־יום, חללי מארבים וחללי התקפות. כאשר שריונית עם שמונים נפש, פרופסורים ואנשי מדע, מותקפת בדרך לאוניברסיטה על הר הצופים ועד האחרון שבה נרצח. והנה פאולינה רוצה, לעת כזאת, ללדת דווקא בירושלים. קדושה או מטורפת זורקת, לאחר שנות התנסות וציפייה לרגע הגדול הזה, את עצמה ואת התינוק בתוכה, על כף המאזניים ישר לתוך האש. ההיתה לה נבואה? האם שמעה קולות? אין להזיז אותה מהחלטה זו. היא נדרה נדר. נדר חנה בשילה. שחור על גבי לבן. בפתק מופקד לעדות בין אבני הגזית של הכותל.

נתתי לכל רומא לחוד את החידה שלי. חידת ירושלים. פאולינה רוצה ללדת דווקא בירושלים העולה באש. לכו והבינו אותה. תימהון החידה הזו סביבי היה משעשע. הפעם ירושלים התקלסה ברומא ארבעה חודשים לפני שעת הלידה הצפויה ברוח הקודש. המראתי לבדי במטוס מרומא לארץ. זו היתה עובדה, שיצרתי מתוך העזה וחירות מכל מה שסובב אותי ברומא, מכל העיניים והמחשבות מתחת לעיניים. פאולינה העיזה.

וירג’יניה, הייתי יפה בהיריוני כמדונה. חשתי בעין החיוך הקורן אל בטני הגדולה. התחנה הראשונה שלי היתה במלון “ירדן” בתל־אביב. בחצות, לאחר שעזבו אותי האורחות הידידות, הדואגות לשלומי, הופיע עמנואל. לאחר יום עינויי צפייה לפגישה ומעצורי הפגישה, הוא היה סחוט, חיוור. כאשר ראה אותי, אורו עיניו. היה לנו יפה וטוב. לא היה לנו צורך לשוחח. די היה לו לראות את בטני הגדולה, לשים את ידו על טבורי ולחוש את רחף המחול של הילד. גל של שחוק פקד אותנו וחלף על פנינו. זה היה רגע של אמת. רגע כזה שקול לכל החיים. באותו לילה הוא בא אליי וידע אותי. אחר כך, הודה, היה לו מעצור לחדור אל גופי, ואולי להפריע למחול פרישת כנפי המלאך שלי, למחול הכוכבון בתוכי. זה היה הזיווג הראשון בהיריוני איתו, לאחר נס ההפרייה בגליל.

ירושלים במצור. הכביש בסכנה תמיד. נשארה האפשרות לתקוע יתד ביניים בפנסיון לא רחוק מתל־אביב. וכה התחיל האביב שלי בארץ, עם גיורא הער בתוכי, בשלושת החודשים האחרונים להיריוני. עמנועל היה בא יום־יום לפנות ערב, עד שהשכיב אותי במיטה והפקיד אותי בידי מלאך החלומות. נקשר החוט עם השיח בגליל על הלידה ועל המיילד ועל בית היולדות, על תיאום העתים ועל דירה לאחר הלידה ועל כל ההכנות לקראת המעבר לבשורה. כאילו היינו זוג מן השמיים, מששת ימי בראשית. הימים היו יפים, והלילות בחסד חלומות. הייתי מהלכת ברמת־גן ורואה את ירושלים מעל הר הבית בעלות השחר, בצהרי יום, בדמדומים ובליל כוכבים. התהלכתי כסהרורית, שיכורה ולא מיין. ברם, שוב, מפעם לפעם שלחה לי המציאות תזכורת וטפחה על פני ההוויה החלומית שלי.

באו המכתבים מגיאורדנו. הם באו תכופים יותר ויותר ונעשו לא שקטים, מכאיבים עוד ועוד. השתלט עליו חוסר מנוח: מה פשר רצוני ללדת את הילד הראשון דווקא רחוק ממנו? כמרחק ישראל מאיטליה, ירושלים מרומא? למה לא יחיה איתי את ירחי היריוני האחרונים? קשה להסביר זאת בשכל הפשוט והבריא, בייחוד כאשר יום־יום מגיעים הדי מלחמה עקובה מדם ובשורות איוב מן הארץ. מדוע להסתכן ולסכן את הילד הראשון, ואולי היחיד? הזמן עשה את שלו. הוא נשאר לבדו עם עצמו. בא רגע, והגיח הספק הנוקב: האם הילד הזה ממני, איתי, שלי? העובדה שפאולינה המריאה, לעת כזאת, ללדת את הילד בארץ, עוררה תמיהה בחברה שלו, כיצד אירע ההיריון לאחר שבועות שלא היינו יחד בארץ. ייתכן שהתחיל למנות את הימים, לחשב חישובי ימי הווסת שלי. ומי יודע, אם לא העז לבדוק אצל רופא את כושרו להביא ילד לעולם. התחלתי להבחין, בין השיטין, שדיבוק הספק נכנס בו ולוחש לו בעוצמה מתבהרת מיום ליום. קראתי את מכתביו, בין השיטין, לעתים בהתכווצות הלב. המקובלים אומרים, שהיסוד האמיתי הוא לא במה שכתוב באותיות שחור על גבי לבן, כי אם בחלק בין השורות. הזמן עשה את שלו. העובדה שאני על מפתן הלידה לא על ידו, עשתה את שלה. הספק בדבר אבהותו לתינוק ברחמי, צבר קיטור. הוא ניסה לשלוט על עצמו, ויש להודות על האמת, כי אין לתבוע מגבר, שישלוט על עצמו. שיכבוש את עצמו, לנוכח שאול הקנאה של בעל באישתו בירחי היריונה האחרונים, משהוא שלט על עצמו. באף מכתב הוא לא שאל אותי: הגידי, פאולינה, האם הילד בבטנך הוא שלי? קשה להבין מדוע אינך איתי לקראת המאורע הגדול בחיים לאחר העשור שלנו. אין איש או אישה ברומא שלנו, שיבין זאת. ואני, כמובן, התחמקתי מהשאלה, שלא נשאלתי פנים ומפורשות ומצאתי מקלט בוואריאציות חדשות בפאולינה המיסטית. ההיריון בא רק בארץ ויכול למצוא את תיקונו רק כאן. מצאתי חסות בצל כנפי הנדר שלי. הנדר המופקד בנקיק בכותל ובאימה לא ללדת על אדמת ישראל. הורתו ולידתו גזורה שתהיה בישראל.

בדיאלוג הזה של גיאורדנו, פאולינה, איש לא הכריע. איש לא זז, לא קד קידה ולא כרע ברך. אולם, הספק כבש והשתלט משלב לשלב על כל קיומו. עד שבא רגע, והוא העמיד אותי במבחן אחרון – שיבה לרומא או פרידה. גט כריתות. לא פורמלית, כי אם מציאותית. לפי החוק אנו משפחה קתולית, אשר רק המוות יכול להפריד בינינו. ואילו חוק הגירושין היהודי היה קיים בשבילנו. איטלקים לאין ספור היו מתגיירים רק לשם כך. ובו בזמן הוא כתב למכרים ולידידים מאיטליה בארץ, לכוף עליי, ולו פיסית. את השיבה לרומא. אני מטורפת, מסכנת עצמי ואת ההיריון בארץ העולה באש התופת והצפויה למלחמה גדולה עם צבאות ערב, בסימן של היות או לחדול, בסימן של ספק בקיום. אין שום היגיון, שאישה נורמלית תזרוק, כאחוזת עיוועים, את עצמה עם עובר בכריסה, על כף מאזני הספק של קיום המדינה היהודית לאחר החלטת האו"ם, על חלוקת הארץ. והיה ברור, כי מעורערת עד כדי טירוף כזה, מותר לקשור בחבלים או לכבול בכבלים, להוביל אותה באמבולנס של מגן־דוד־אדום ישר לאונייה המפליגה לנאפולי או לגנואה, בליווי פסיכיאטר, עד שיפקיד אותה בידי בעלה, המוכן והתובע לקבל מלוא אחריות על אישתו הפסיכית בחדשי ההיריון האחרונים. מכריו בארץ היו ידידיי, אשר העריצו אותו ואהבו אותי והיו נכונים לנשק את שרוכי נעליי ולסגוד לי, גאים על שנועזת כמוני שרויה ביניהם לעת הזאת ומאמינה במופת אישי בניצחון חירותנו.

גיאורדנו נוכח לדעת, כי על ידי מכתבים מטורפים אליי ואל מעגל העולים מאיטליה לארץ, לא יזיז אותי, לא יעקור אותי מן הארץ. על כן החליט על צעד מכריע חדש. הוא יבוא בעצמו לקחת אותי. ברצון או באונס. הוא הגיע לחוף תל־אביב, ימים ספורים על סף הכרזת המדינה, כאשר בכיסו תעודת עיתונאי, אך לא ירד מן האונייה. הוא הזמין אותי לבוא אליו. חשתי מיד במלכודת. אם אעלה אליו לאונייה, כבר לא יהיה לי מנוס לרדת ממנה. אמרתי אל ליבי: הוא יבוא אליי ויכרע ברך בפניי. אני עם גיורא לא נהיה שבויים בידו. לא היתה לו ברירה. הוא נכנע. הוא הופיע, וכה התחילה, משך ימים ולילות, הדרמה של האמת. אמת המעמקים ואמת היות ילד בתוכי שאינו שלו.

בשעה שהוא הלך, כעיתונאי חוץ, למעמד שבו הוכרזה העצמאות, בא אליי עמנואל. הוא כה שמח לראות אותי ערה ושופעת: עם בטן כזאת, אני אוהב אותך, כמה את נהדרת בהיריונך! איזה ריח חסד יפה נודף ממך ומשכר אותי. הוא לא התעניין כלל בגיאורדנו ובמה שעובר או צפוי לעבור עלינו. גיאורדנו כאילו לא היה קיים. רק צל חולף. הוא היה שרוי במציאות שלו – לידת המדינה בשעה זו שאנו יחד, לאחר ימים שלא נפגשנו, ולידת הילד לאחר לידת המדינה ועל האדמה הזו. הוא לא חקר אותי ולא שאל על ימי ועל לילותיי עם גיאורדנו. מבחינה זו הוא היה נער תמים, כה תמים, בוטח באלוהיו ובחלומו. ליוויתי אותו לאוטובוס, לפני שגיאורדנו יחזור מהמעמד. ייתכן שרמזתי לו רמז קל, ומתוך חיוך צנוע, כי עולמי אינו כה פשוט. אך הוא לא נדרך ולא נמתח. סמוך ובטוח הוא, כי גיאורדנו יחזור לרומא, ואנו נישאר כאן, ויחד נערוך ונצפה ליום חבלי הבשורה, כפי שהיינו בחודשים האחרונים. פגישתנו האחרונה נתקיימה בהשראת החזוניות של מהפכת הריבונות. הוא שם את כף ידו על טבורי וכולו קסום. ואף על פי כן, נראה לי כעת, שאני פחות שכחתי את עצמי ממנו. הייתי קרובה יותר למציאות האכזרית של גורלי.

כאשר חזרתי לחדרי בפנסיון, נשרה דמעה אחת גדולה על שמלת החג הלבנה שלי. בדמעה זו הבריקה האמת. ממני הלך עמנואל ישר לבית ידיד, אשר עמד במוקד המערכה באו"ם על המדינה, ורק עכשיו חתם על הצהרת העצמאות במוזיאון תל־אביב. בפגישה זו הצטרף עמנואל לייסוד חטיבה בצבא ישראל, על יסוד הניסיון והמתכונת של הבריגדה היהודית בצבא הבריטי במלחמת העולם. היה לו ברור, כי את בשורת בוא הילד הוא יקבל במדי צבא ישראל בהתהוותו, באחת החזיתות, אולי בחזית הכביש לירושלים, מול מנזר לטרון או בגליל. ואם יזכה זכייה יתירה, יפתיע אותי במדים על מפתן חדר הלידה בבואי ובצאתי ממנו.

כה פשוט ותמים היה אבי גיורא בליל הכרזת התקומה, בלכתו ממני. עמנואל נפרד ממני בן חורין. הוא לא ידע, וייתכן שגם אני לא ידעתי, מה צפוי ומה אורב לי לאחר לכתו ממני באותו ליל שבת, לאחר הכרזת העצמאות על אדמתנו. אחרת קשה להבין כיצד נפרדנו כה יפה. ללא עננה קלה, ללא חתול שחור שיעבור בינינו. ברם, עליי להודות, ברגע שעמנואל עלה על האוטובוס, והוא זז והתרחק, נבקעה תהום בתוכי. גיאורדנו, אשר עוד מעט יחזור אליי ממעמד העצמאות, יחוש שמשהו אירע בי בהיעדרו. מי בא עד חקר השאול בנפש גבר איטלקי? במצב עדין שאני שרויה בו, דיבוק הקנא ישתלט עליו, והוא יעמיד אותי בניסיון הגדול והאחרון: פאולינה, הביטי בעיניי ואימרי לי, של מי הילד? השלי הוא או של מישהו אחר? השאלה הזו פוקדת אותי, רודפת אחריי, ואני עורק ממנה בריצת אמוק, אך היא משיגה אותי מחדש, מאז ליל הבשורה, כי הרה אַת. הגיע רגע האמת. אני מוכן לדעת את האמת… אחרת, עלי לשים קץ לחיי עוד הלילה, ולעינייך כאן, במקום הזה… לקרוא חירות לעצמי בליל החירות לישראל. וכה יעלו זכרוני ודמותי לפנייך, מידי שנה בשנה, ודווקא בלילה הזה, בלילה כזה – התאבדות דרמטית, בשעה דרמטית, לאחר אלפיים שנה.

קשה לתפוס מאלו מקורות העלה הלא מודע שלי בעוצמה מתוחכמת כזו, תמונה זו לעיני שלב שלב, בשובי מתחנת הפרידה מעמנואל, בלכתי ברגל אל הפנסיון שלי. ראיתי את השיחה, ומתוך השיחה – את התמונה. ראיתיה לפרטי פרטיה, את עוויות פניו ופניי. בעוברי את הסף חשבתי: הואר יוסיף עוד את האקורד האחרון: ואולי אקח גם אותך, עם הילד בבטנך, איתי בחנק עדין וקל. אני מקווה, שלא יספיקו כל הרופאים יחד, בניתוח קיסרי לאחר המוות, והיצור לא ינשום ולא יישאר בחיים, ילך איתנו במסע לאין סוף, ישעשע אותנו בדרך, ואת תזילי דמע.

מין דיאלוג כזה חזיתי בעיני רוחי בחצות ליל העצמאות בעוברי על סף חדרי. רבצתי על מיטתי, בלא להשיל את נעליי מרגליי ובלי לשנות דבר בשמלה הלבנה המגוהצת. הייתי סחוטה מאימת הדמיון שבי, ושקעתי בתרדמת חלום.

גיאורדנו, כנראה, חזר מאוחר מאוד מהמעמד. הוא העיר אותי בלבושי, קרוב לחצות. פקחתי את עיניי, מבוהלת מאימי החלום. הוא היה זר ומוזר לי. במבט טירוף הביט עמוק בעיניי, ושאל פתע: היה כאן מישהו? כן, עניתי, עמנואל. ואז הכול התחיל. הדרמה הסהרורית המטורפת של חשיפת האמת. הוא קרע את השמלה מעליי, זרק את נעליי מעל רגליי, שם את מלוא כף ידו על בטני הבוהקת, ואמר: אני רוצה את האמת עירומה, כמו שאת עירומה, ללא מסך וצעיף. הפעם לא תימלטי, לא תתחמקי. המיסטיקה לא תציל אותך. הגידי, של מי הילד? הילד, הקופץ עכשיו בכף ידיי, שלי או של אחר? של מי? המבחן עלה במתח שלו ובצורתו, בפתאומיותו, בעוצמת ההפתעה שבו דוקא בלילה זה, על הדמיון שלי. נשמתי עמוק. נפלה עלי שלווה בהירה. ההגות והחלום הכינו אותי לרגע זה. הקשבתי למחול הילד, הפורש כנפיים ומרחף כמלאך בתוכי. הסתכלתי במרחק ממני, והוא חזר על שאלתו: דוגרי, כמו שאומרים בערבית, של מי הילד, שלי? ואני, בקול דממה דקה בתוך הסעה, עניתי: של עמנואל. הסתכלתי בו מתוך שלווה מפכה. המבט לא שלי ולא מכאן. במבט מן השמיים ובמבט מן התהום בעת ובעונה אחת, במזיגה אחת. מבט של אלה־נימפה, העונה לגבר קנא ונוקם, המאיים לרוצחה נפש עם הילד שבקרבה, גבר אחוז דיבוק קינאה, הלוחשת אולימפית: זה לא הילד שלך, זה הילד שלי, שהריתי בקדושה עם אל אחד, טהור עיניים וזך כבדולח.

באותו רגע נוכחתי, במה גדול כוחה של האמת, של הלם האמת ללא רתע, הקובעת עובדה קיומית ביקום, שאין למחוק אותה. לאמת הבהירה יש כוח משחרר, כמו למוות בכבודו ובעצמו, המוות המשכנע ללא אפשרות לחמוק ממנו. באותו רגע ידעתי, אני נשארת בחיים עם הילד שלי. קיימת נקודת מוצא ארכימדית לראשית השיח בינינו. לגילוי האמת.

הוא קפץ ממני, כאילו הכישה אותו האמת כנחש הקדמוני, וישב בכורסה, במרחק ממני. הוא הסתכל בבלי דעת, מוקרן בתפארת היריוני, שהייתי מודעת לו, רואה ואינו רואה אותי. לא התקפלתי, לא הצנעתי את עצמי, לא כיסיתי את ערוותי, הייתי יהירה ובהירה, כאלה יוונית או הודית, יונקת מהחוט המקשר אותי למלאך שכה ער בתוכי. לראשונה חשתי וראיתי את עצמי כמלכה בת אלמוות, בלתי מנוצחת. זו היתה הארת תחושה כהרף עין. ברם, המציאות לא איחרה לבוא.

אני רואה בעינייך, וירג’יניה, שכולך מתח. מה דמות היתה ללילה הזה. מחצות עד לשחר? עלי להינפש, לכנס את עצמי. אני זקוקה להפוגה. להרגעה מסערת נפשי, לקראת העלאתו מחדש של ליל השימורים לאחר הצהרת העצמאות בעולמי האינטימי ביותר. אלך ואגיש לעצמנו את כוסות מיץ האננס ואולי תנוחי, תירגעי. את כולך נרגשת.

לאחר מנוחה קלה המשיכה פאולינה בדבריה: גיאורדנו ישב ללא ניע וללא זיע, אולם לא מאובן. זה כוחה של עובדה מכרעת, חדה, ומתוך כך משכנעת. בחינת “ברוך דיין אמת”, שיהודי אומר מול פני המוות. בזכות ערותו המופלאה, הלא רגילה, של הבן בקרבי, הייתי צלולה, חריפה, יודעת את אשר לפניי, קולעת בליבה של הסיטואציה. הוא לא יצא מדעתו. דעתו לא נטרפה. הוא לא חנק אותי ולא המית את התינוק במכת רוצח באגרוף על בטני. זוהי עובדה ראשונה.

כנראה, בחודשי היריוני, משהו ומישהו הכין אותו, בלא מודע ובניצנוצי מודע, למכת האמת. עוד מעט יחזור אל עצמו. עליי לעזור לו להגיע לשיחה איתי. מלב אל לב, פנים אל פנים. ואם אפשר – מתוך קירבה גופנית, כאשר הוא ידע אותי כל ימי היריוני, מקאפרי ועד רומא. הדבר מסור לחוכמת האישה שבי, על השניות וההסוואות ועל האמנות המעודנת של אישה כמוני, במשפחה איטלקית אמידה. מיד ולפתע, הכול היה ברור לי. האמת ניצחה, ואני נוצחתי. האמת נתגלתה. גיאורדנו יודע מי אבי הילד. הוא עוד ירצה לדעת כיצד זה אירע, ואיך הוא בא לעולם. ובפרטי פרטים. ואני צפויה להשתעבדות לו. בעטיה של אמת זו, ולו בטווח הנראה לעין, עליי לראות את המציאות בעין גלויה ובהירה. אם הוא ייכנע, ויש להניח שייכנע ויקבל אותי עם הילד ויתן את שמו לילד שלי שאינו ממנו, הוא לעולם לא ישלים עם כך שהלידה לא תהיה ברומא. ולו למען הסוואת האמת, הוא ייכנע ויכניע אותי. הלידה לא תהיה על אדמת ישראל, כאשר ביקשתי. האם לא יזרוק אותי לנפשי ולגורלי? המיליונר העקר שלי אינו מסוגל. ראשית חוכמה – השערוריה. סנסציה עולמית. גיאורדנו נפרד מפאולינה על סף הלידה. היא באה לארץ ללדת. תמיד היתה לה זיקה מוגזמת לארץ. למדה עברית וידעה עברית. הוא בא בעקבותיה בחודש האחרון להיריונה, ושם נתגלתה לו האמת. הילד לא שלו. לא ממנו. עשר שנים לא נכנסה להיריון ממנו. ואז בא הקרע, השבר. הם נפרדו, והוא חזר בלעדיה ובלי הילד.

אפשר להבין זאת. קשה לו, לגיאורדנו, לשאת השפלה כזו. להעלותה על הדעת. וסוף סוף אנו משפחה מודרנית,ובמשפחה כזו, תיתכן גם הפרייה מלאכותית מזרע גבר אלמוני, בלתי ידוע. מדוע לא להשלים עם הפרייה חיה, אמנם ללא תיאום ושלא מדעת, ואף על פי כן, הן בכל קנייניו הפרטיים אני היא הפנינה היפה, הנוצצת ביותר. ומדוע לוותר על הקניין הפרטי, עליי, על אחת כמוני, ולו כקישוט תפארת של קיומו בעילית הרכושנית של רומא? כאשר הוא מופיע איתי, קומתו מזדקפת התדמית צומחת. ומי צפוי לו תמורתי? הוא יקבל את העובדה. אותי עם הילד. ייכנע, אך ידרוש ממני כניעה ללא תנאי לכל העולה על רוחו. לכל נקמות הקנאה. מכאן ולהבא. וקודם כל לעקור את חזון הלידה על האדמה הזו. הזינוק להיריון בגליל והלידה ברומא. ההיריון בגליל של קנאי המרד ברומא, והלידה לא רחוק מהזירה בה נמסרו כשבויים עם הכלים מבית המקדש שעלה באש להיטרף בידי האריות לעיני הקיסר. בהשפעת עמנואל נקלטו ופעלו בי מיני דימויים כאלה, שלא אשתחרר מהם עד יומי האחרון. וזהו העומד ברגעים אלו על כף המאזניים – קבלת הדין או אי קבלת הדין של המיליונר העקר שלי. אי קבלת הדין, פירושה להסתבך פיסית ונפשית בשערוריה גדולה, עולמית, ברומא. ומתי? בחודש האחרון להיריון, על סף בואו של הילד לעולם.

אך אודה, וירג’יניה, הגיגים אלה פעלול בקצב מערבולת מסחררת, שעה שהוא מכונס בכורסא נטול אונים ואובד עצות. עלוב, מכווץ, ללא מסכת ביטחון עצמי על פרצוף יהיר, גא על צבירת הרכוש ועל קניינו עליי. מעורר רחמים. הן הוא ידע אותי עשר שנים, ואני נפתלתי איתו והתנסיתי בו, ועוד השנה עד בואי הנה. ובמה אני רוצה להודות ולהתוודות, שאלתי את עצמי ברגישות מוגזמת של אישה בהיריון ולא מבעלה, ולו מתוך בחירה בהירה, עילאית: האוכל לעמוד לבדי, לאחר רמת החיים שפונקתי בה, בבלימה של קיום כלכלי, מיד עם בואו של גיורא? בכל הרגל של רמת חיים יש מיסוד ההתמכרות, כמו לסמים משכרים או לאלכוהול. והכול – בשנים הראשונות של גידול הילד, לאחר קרע גלוי, כה מזעזע, במעגל החברה שלי, בה אני, פאולינה הגדולה, הקוסמת, המוכשת כל איש בר שאר רוח ובעל שיעור קומה באיטליה.

וכעת, וירג’יניה, לא אירתע מלחשוף בפנייך את הדיבוק, שהופעל על ידי בלא מודע ולחש בי בעוצמה אינטנסיבית: פאולינה, אל תהיי מטורפת, שיקלי את העיקר בשכל הגדול שלך, ולא אימפולסיבית, קפיצית. למה לך לוותר? מדוע לא יהיה גיורא היורש של המיליונים? הן תקעת פתק בכותל המערבי: אני רוצה בן, למה הבן לא יבוא למדינה, שרק כרגע קמה, עם המיליונים? למדינת ישראל נחוצים מיליונים רבים. שחקי פוקר על הקלף הזה. במה שהתחלת – ידעת. במה שזה ייגמר, אינך יכולה לדעת. ואחר כך, עוד חזון למועד. בחרי לך נקודת תצפית בעול שלך, הסתכלי בתגובת השרשרת ובבוא הרגע שאלי את עצמך, לאן? ורק אז תנסי לענות לעצמך, המיליונים, המיליונים למען הבן.

כה התמזג הרצון לראות את גיורא יורש המיליונים עם אי האמון בגופי הפריך, וכה נפל הפור. הפלתי, בעיניים גלויות, את הפור במו ידיי ממש. כמכניעה וכנכנעת. כמנצחת וכמנוצחת. זרקתי מבט ממושך על פני הגבר מולי, אשר אני מכירה מהבתולה שבי, והוא היה זר לי. ראיתי אותו אומלל, נואש, עקור ממקור כוחו, וייתכן, מפני ששיח הווידוי הצפוי לי מתקיים כאן ולא שם. יבוא יום ואשאל את עצמי, בסיכום הראשון של המערכה בינינו: האם בעמידה העקשנית שלי ללדת בארץ לא פעל אינסטינקט? אם נגזר גילוי האמת על זרע הבן, הרי מוטב וראוי שיתקיים בארץ, ולא על אדמת רומא? גם לשם כך יש היגיון להימלט לארץ, כמקום יחיד לקיים בו שיח הגורל ביני לבינו. מחשבה זו נתנה בי זריקת אומץ, יישרה את קומתי לקראת הצפוי עוד באותו לילה, ליל הווידוי האכזרי.

איני יודעת, כמה זמן הייתי שרויה במערבולת ההגות החושפת אותי לעצמי. עובדה היא, בשעה מאוחרת בלילה, ראית בראי את עצמי מעורטלת, כמודל לאחד מאמני הרנסאנס או בדורנו, והמבט על עצמי שיחרר אותי מכל מעצור. ראיתי את נוגה בטני מתוך המחול מבפנים של תינוקי, ולראשונה נדמה לי מזה שעות, שמעתי את בת קול עצמי: גיאורדנו, מדוע אתה יושב כה רחוק ממני? בוא אליי, סגוף מעונה ומושפל. הוא ראוי לחמלה ככל יצור אנושי במצבו, אשר נזרק מאיגרא רמא לבירא עמיקְתא ורואה את עצמו מרומה, נבגד בידי אישתו שכרע ברך בפניה ומעולם לא בגדה בו. הוא קם, התקרב בצעד מתנדנד למיטה וישב על קצה, מול בטני, שדיי ופניי. פרשתי את שתי זרועותיי ולקחתי את ראשו בכפות ידיי ושמתי את ראשו על חזי בין שדיי. הוא היה שבוי. ללא רצון. לא גילה היסוס, לא השתמטות ולא התנגדות. ידעתי, כי היוזמה כולה מסורה לי. ידעתי, כי עליי לעצב את ליל הווידוי שלי, להחזיר את האמון אליי, להחזיר בכוחה המכשף של האמת, בלי לפגוע בזכרותו ולטפח בו את ההיגיון המפוכח, כאילו לפי תומי, כי מתן שמו על הילד שלי הוא התיקון היחיד האפשרי, שנועד לו בעולמו. עליו להגיע בעצמו למסקנה, כי זהו אפיק החסד היחיד, שאפשר היה להעלות על הדעת, לאחר עשור ללא ילד בינינו. עליו היה לבחור מדעת בדרך שבחרתי ולא רק למעני, אלא גם למענו. הוא היה צריך לבקש ממני, לשלוח אותי להביא לו יורש, לכרוע ברך בפניי על שכה יפה ידעתי לכוון לגורלי, שהוא גורל שנינו.

יצרתי כהרף עין פיוס בינינו. כנראה, בלא דעת, הלוך רוח זה פעל והצטבר בי מזמן, וכשבא ליל המבחן, הוא הגיח בעוצמת קצב והטביע את חותמו עליו. אוין זה מן הנמנע שגם בגיאורדנו נתקיים תהליך מקביל, טלפטי, בלי שהעלינו אותו על דל שפתינו. ברם, ללא ספק, הוא קיבל הלם בגידת השפלה באי תיאום ובאי הסכמה בינינו מראש. העמדתי אותו בפני עובדה, בכחש שסובבתי אותו, שאני רוצה ללדת דווקא בירושלים, ואם בלתי אפשרי בירושלים, הרי בארץ ציון וירושלים. ידעתי, כי עוד אעמוד בשבע חקירות ובבדיקות צולבות ובמפתיע. עליי להיות נכונה ודרוכה בפני כל הפתעה. אולם, העובדה, שראשו שבוי בין שדיי, ושאני שומעת בכף ידי את דפיקות ליבו, אמרה לי, שיש מקום לשיח וידוי בינינו. ובהרף עין של התהום, אשאל אותו אותה שאלה קדומה, ראשונית, ששאל קין את אלוהים, לאחר רצח הבל: גדול עווני מנשוא, הגדול עוונה של אישה, הרוצה בילד מרחמה, מעוון קין ברצח אחיו?

פתע שמעתי את קולו מתוך השד שלי: כיצד זה קרה? איך זה היה? איך זה יכול היה להיות? בתחילה פקד אותי רצון לדבר איתו כנוצרייה מאמינה: בראשית היה הדבר, והדבר היה את אלוהים, ואלוהים היה הדבר. ורציתי להמשיך: ויוסף, בעלה, איש צדיק ולא אבה לתיתה לחרפה, ויאמר: אשלחנה בסתר. הוא חושב כזאת, והנה מלאך אלוהים נגלה אליו בחלום, ויאמר: “יוסף בן דוד, אל תירא מקחת את מרים אישתך, כי הנוצר בקרבה – מרוח הקודש הוא. והיא יולדת בן וקראת את שמו ישוע, כי הוא יושיע את עמו מחטאותיהם…” אך לא העליתי את הפסוקים הללו מהברית החדשה שלך, חרף היותם קולעים למציאות וראויים לפיוס זכר נבגד, בייחוד לאחר עשור עקר. משהו עצר בי מלהתקלס בו באירוניה של פסוקים. כבשתי את עצמי. זהירה הייתי. התחלתי ללכת על בהונות רגליי על חוט דק.

אספר לך את הכול, גיאורדנו, דבר לא אסתיר ממך, לא חשבתי כלל להסתיר ממך לאחר בוא הילד, לאחר צאת הילד בשלום ולאחר שתראה אותו במו עיניך, ותיווכח, כי בחירתי קלעה לליבך. הבאתי לך יורש יפה, אשר יישא את שמך. תוכל להיות גאה בו יותר מאשר אתה גא ויהיר על Bambino¹⁴ של ליאונרדו. כזה אני רואה אותו. רציתי להפתיע אותך במתנת חסד כזו, לאחר עשור שבו לא ידענו ילד. אתה שואל, איך זה היה? אספר לך הכול בפרטי פרטים. אולם, גיאורדנו, תן לי רשות, הפקד בידיי את ה-fascinum שלך, בשעה שאני מתוודית בפניך, כמו שאישה מעולם לא התוודתה מול פני בעלה, כשהיא קשובה לדופק ליבו השומע. הלב השומע בשאול הקנאה של עמנואל בשיחי עם גיאורדנו.

בלא להתגרות בגורל העדין, סיפרתי לו את הנס בגליל. בשקט פרוזאי, בלי סממני פיוט, בלי רומנטיקה, בלי הוד ובלא מסתורין. סיפרתי על השיחות בינינו בקיבוץ ועל המסע לגליל המערבי. סיפרתי איך העובדה המופלאה היתה לעובדה ברצון אלוהים. סיפרתי לו אפילו פרט קטן, כי אני הייתי האישה הראשונה על חוף ישראל בביקיני, וכיצד המקובל הנזיר התרשם ממני, התעורר בו הרצון הכן לבוא אליי, ללא אומר ומילים, בצהרי היום, אשר ייתכן שלפי השעון הביולוגי היה אחרון לעדנתי.

וכאן, לאחר דממה דקה, כשהדופק שלו באיבר עלה למאה וחמישים פעימות בדקה, הוא שאל אותי: ומדוע בחרת דווקא בו? מהו הכוח שבו, המכשף אישה יפה באיטליה? ותגובתי, לפי תומי הפעם לא איחרה לבוא: לא ראית את אישתו עם בנו. היפה במדונות ברנסאנס. והבן מלאך, שעתיד להיות הנער האהוב בשיר השירים, אשר למענו היתה השולמית נכונה לכל. התינוק – הכרוב של ליאונרדו, ללא כל הגזמה. ילד כזה, בדיוק כזה, רציתי. כאילו קול פנימי לחש לי: כזה ראי, פאולינה, וקדשי. ילד כזה יכול היה לתת לי רק איש אחד בעולם, וזה הוא. לא היה לי צורך לבחור. הוא נבחר. כה פשוט וברור היה לי, כי אם לא נגזרה עליי עקרות לכל ימיי, עד יומי האחרון, הרי איתו, ועתה, או לעולם לא. זינקתי כנחשונית לקריעת הים. וכנראה, כיוון הרגע כחוט השערה מעיד על כך, ששנינו היינו מוכנים לכך מששת ימי בראשית. אין זה מקרה על סף המדינה, ולידתו – מעבר למדינה בראשית ימיה. אתה, שנכחת במעמד הכרזת העצמאות, האין זה אומר לך משהו? לי זה אומר הרבה מאוד. אני רוצה ילד למען המדינה הזאת, ואני מתפללת, שלא יהיה מוקש בדרך ללידה.

ושוב זרק גיאורדנו מבט בי, כשהוא נמס בזרועותיי, והאיבר שלו עולה לרצון בי. חששתי לשבץ לב. והפעם לא מות אהבה, אלא מות קנאה. ובאימה זו, גם ליבי התחיל לדפוק בקצב אחר. והוא שאל: מניין לך שהילד יהיה כזה, כמו שאת רואה אותו בדמיונך? הוקל לי. התחלתי להירגע לעצם השאלה. הוא נכנס למסלול קבלת הדין. זה כוחה של עובדה, כוח השכנוע המכניע. הגיבותי: ראיתי את בנו בכורו, צופן גנטי לעילא ולעילא, חותם דורות של אצילות הרוח היהודית. קלסתר פניו, עם החיוך החולמני כמלאך בשורה, כבר פקד אותי אי אילו פעמים על האדמה הזו בחלומותיי. אין לי כל ספק, שיהיה לנו בן שופע חן, עוצמה, תפארת. שום הפרייה מלאכותית, מסורה לרופא בעל מוניטין עם זרע עלום לפי בחירתו, לא היתה מבטיחה לנו ילד כזה, יצירה כזו. וכאן אני היא שבחרתי בזרע של מקובל יהודי.

הוא התחיל לשאול אותי כל מיני שאלות אינטימיות, מתוך סקרנות של מציץ, אשר מבקש לדעת ורוצה לראות במו עיניו כיצד אישתו נבעלת ובועלת למען הביא עבורו יורש לעולם. להיות שותף בעיניו לכל התהליך, ולו בדיעבד. כמובן, לא התנזר מלהסתובב סביב השאלות באיזו מידה נהניתי מההזדווגות, כמה פעמים בא עליי, וכמה פעמים באתי עליו ומה ומתי היה השיא. האם שאל אותך? הלקחת את האיבר לפיך? מובן ששאל, ואני הרגעתי אותו: רק זה לא. זאת אני עושה אך ורק לך. ההאמין לך? ייתכן שכן. הוא נכנס למסלול הרצון להאמין לי. בייחוד כשהאיבר היה כבר שבוי ועולה בידי ואני מפייסת אותו ברוך מעודן, מוסיקלי, מתון ולירי. האם בימי ההיריון, היית מסוגלת לקחת את איבר בעלך לפיך? כן. זה התחיל עוד בשובי מעמנואל לנאפולי ובבואי לקאפרי. הוא היה זר לי, רחוק, והאיבר שלו זר, מופשט, לא אישי. אולם, מנוי וגמור היה איתי, להכניס אותו, כזונה אמנית לטראנס של הזיה, כי אכן אני הרה ממנו וכי הילד שלו צומח בקרבי, לפחות עד שרגלי תדרוך על אדמת ישראל. גיליתי בי כוח יצירה ומשחק ובימוי של פילגש הוד רוממות הקיסר. לא היה לי במה להתבייש בפני קלאופטרה למען מלכותה. מה לא תעשה אישה מודרנית, יפה, יודעת במה כוחה גדול כלפי בעלה, המיליונר העקר, שכה בגדה בו, למען עבור בשלום את תקופת ההיריון שלה, עד שתגיע למחוז חפצה, בלי שערוריה עולמית? גיאורדנו אינו יהודה, אבי שבט המשיח. אם יסקלו אותי באבנים ויוציאו אותי לשריפה כבת זנונים סוטה, הוא לא יאמר כיהודה: “צדקה ממני”. יודעת בהמה נפש בעליה, בייחוד אם יתגלה הדבר בעודי על אדמת רומא הטמאה. עמדתי בניסיון הזה יפה, מתוך חירות ובעוצמה של נואפת גאונית, ברצותה – מביימת נזירה, וברצותה – משחקת נימפומנית, כאשת חיק על כל השרירים והעצבים בכל החורים בגוף הנקבה שבה.

ואני הגיבותי, כאחוזת דיבוק: אם אזכה בהיריון כמוך, הריני נודרת נדר נזירות, לא לקחת איבר הברית לפי, ייתכן מעתה ועד עולם. והיא הגיבה על הספונטניות שלי: וירג’יניה, הבתולה הקדושה, הגידי לפחות “בלי נדר”, לפי מסורת החוכמה היהודית, ואל תדוני אותי לכף חובה לפני שהגעת למקומי. מעולם לא היית ואינך אשת קניין לבעל, ובסיטואציה שלי לא התנסית, ואינך מבינה אותה. מה לא תיתן אישה כמותי למען הביא לעולם מלאך יפה, אשר אולי, אולי, אולי יתרום משהו לעילוי ולתיקון עולמו של העם הצלוב? סלחי לי, פאולינה על הערתי זו. דפקתי בכף ידי ברקתי והשפלתי את עיניי. לא לי לדון אותה ואף ברמז. הייתי בושה. ידעתי, כי עליי לדרבן אותה להמשיך את הווידוי בין שתי נשים כמונו. וביקשתי: המשיכי, פאולינה, אם את יכולה. כן, עליי להמשיך.

הגעתי להבקעת התהום, שממנה יגורתי, כה יגורתי. עוד האיבר בידי, במלוא ערותו ודריכותו, והוא התחיל לחקור אותי, ושוב בפרטי פרטים: אם בחודשים אלו, מאז בואי לארץ, נפגשתי עם עמנואל. כמה פעמים? כאילו שאל אותי אם זו היתה רק הפרייה מלאכותית באיבר חי ולא במזרק, או משהו עמוק מזה ולמעלה מזה. כאן עמדתי בניסיון עדין. לא כיחשתי, כי אמנם נפגשנו. אולם לא סיפרתי, כי ערב ערב הוא סידר את מיטתי והשכיב אותי ומסר ואתי ברוך ובעדינות למלאך החלומות. בימיו איתי הוא לא ראה אותו, רק פעם החליפו אי אלו מילים בטלפון, טרם הגילוי, טרם הווידוי. ניסיתי להחליק בגמישות חמקמקה בין בקיעי הקרח, תחת לחץ המפל הצפוי לשטוף אותנו בזעם נקם, ישר לשאול הקנאה. וכאן בא הלם הפטיש הגדול, המתיז ניצוצות מהברזל המלובן. בלחישת שאלה אמר: פאולינה, הביטי בי בעיניים. הניפותי את ריסי עיניי והסתכלתי בו באישונים. כן, כן, מצפה לברק. הגידי, פאולינה, את עוד חושבת ללדת את הבן, את היורש שלי, כאן, רחוק ממני, בשל פתק הנדר שלך בנקיק הכותל? לתומי עניתי: כן, כה פשוט וברור. זה לא יהיה! למה? או שאת חוזרת איתי לרומא ויולדת בנוכחותי, בביתך, ומגדלת את הבן בווילה שלנו, או שאנו הולכים מחר לרב ונפרדים בגט כריתות כדת משה וישראל.

ידעתי, כי הקרב אבוד. עליי להיכנע למיליונר העקר שלי. אין ברירה, ומוצא אין. איני רוצה להיקלע למבוך של שערוריה ומערבולת, שראשיתה אולי מצער, אך אחריתה מי ישורנה? נפתלתי עם עצמי. ראיתי את תהום הפעם בין הן ללאו. בין הורתו ולידתו בקדושה, לבין כניעה ללידתו של הבן על אדמת רומא הטמאה. ייתכן, כי מה שהגדיש את סאת הכניעה שלי, היה אי האמון בגופי לעמוד בניסיון אימהות ראשונה, ללא הנוחות והשירות בהם פונקתי כל הימים, ואולי גם אי האמון בנפשי להתנסות באתגר כה יוצא דופן בכל חיי עד היום ההוא.

הוא נכנע לי, ואני נכנעתי והשתעבדתי לו, ליוקרתו, לרכושו, לקניינו על גופי ולהקרנת השכינה שבי. מי נכנע יותר? נדמה לי, שאני הרכנתי את ראשי יותר. בתוכי נכנעה השכינה. דילוגי הבן הזכירו לי זאת. נכנעתי למיליונר העקר, אשר הייתי כה רגילה אליו כאל יצור אומלל, נבוב, ריק, המשחק את האדון החזק לעיני העולם, בשעה שאין בנפשו דבר משלו מֵעבר למיליונים ולנכסי דלא ניידי, הווילה המפוארת ואישתו היפה אצילת הקומה, המעלה אותו מעל ומעבר לעצמו. כנראה, פשוט יותר היה להיכנע, מאשר לנתק מיד את החוט הדק בינינו ולקפוץ אל הלא נודע. בכניעה יכולתי לתאר לי מה יהיה; אתהלך בעולם לא לי, בעולם זר, כאשר אחיזתי האחרונה והיחידה בחיים תהא בני. לא עמדתי בגבורה בניסיון הגדול. ואירע עוד דבר מופלא. עוד אני נקלעת בכף הקלע בין כניעה לחירות, לריבונות מסוכנת, וגיאורדנו כורע ברך בפניי, כשאני מעורטלת ושם ראשו בחיקי, מבקש על נפשו לא להסתכן, ולו למען הילד, וללכת אחריו מעבר לטווח המלחמה וההפצצות. הוא ידע לקלוע לנקודה הרגישה שלי, ובהרף עין זה, נגזרה הכניעה הגדולה מתוכי. ליטפתי את קודקודו של גיאורדנו ואמרתי לו: קום, בוא אלי. רצון אלוהים הוא, שלא ניפרד כאן ברגע זה. נגזר, כנראה, שהילד יוולד ברומא ולא בירושלים. אני נכנעת.

כך נכנסתי לחודש האחרון להיריוני. עוד כשבועיים בילינו על הכרמל. להיפרד מעמנואל פנים אל פנים – לא היה בי כוח. גם לא תנאים. השארתי לו רק פתק: גיאורדנו יודע הכל על הנס בגליל. רק אמן גדול אולי יכול לתאר מה עבר עליי. אהיה נאמנה לְמה שהבטחתי לך. את הפתק שמתי באחד הספרים האהובים עליו, שהחזרתי לו. עם משלוח הפתק חשתי דקירה בלב, אַת עורקת מעמנואל. אין בך עוז להיפרד ממנו. עם זה ידעתי, כי אין לברוח מהגורל. אנחנו עוד ניפגש. את לא נפרדת ממנו, את נידונה. אתם עוד תיפגשו בגורל ישראל ועל אדמתה בדור הזה ובגלגולי הדורות הבאים. לנס בגליל יש אורך רוח משלו. הן גם את, וירג’יניה, באת וניערת אותו בי מחדש ובשורשו הלכתי שבי אחרייך. ומי יערוב שגם כהאן, ברגע זא, אין אצבע אלוהים?

פאולינה, שאלתי, באיזו שפה שוחחת עם עמנואל בדרך לגיורא בנכם? היאוש העמוק בעיניה התחלף בין רגע באושר, והתשובה היתה: בעברית, שפתם של האבות והאימהות, ומי יודע, אם לא השפה של האישה הראשונה בעולם, שפת חווה, כאשר נגזרה מצלע האדם הראשון. שפת ההדחה לחטא הקדמון, לשון התפילה של העקרות הקלסיות, שפת חנה בשילה ושפת חנה ושבעת בניה. שפת שיר השירים ואיוב, עד ללשון הנערה, אשר צנחה בעורף הנאצי אל הילד היהודי האחרון על יבשת הרצח, ששמה אירופה, והספיקה עוד לומר: “אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות”. בשפתו של ידידה בן רומא, אשר צנח לאחר הנערה והוציא את נשמתו בתא העינויים בדכאו, שעה שהוא רואה בעיני רוחו את האביב הקדוש לעמו.

ולמה, פאולינה, אין אנו משיחות בעברית? והיא: וירג’יניה, את יודעת עברית? מי לימד אותך?

הראשון, כמובן, את יכולה לנחש זאת בעצמך – יוסף, אגב מגעינו משך שנתיים סביב כוכב האדם, כפי שהוא אוהב לכנותו, ואחר כך בחירי הידענים בעברית וביהדות בוואתיקן. כל דלת היתה פתוחה בפניי. כולם היו מוכנים לקראתי. והיא לחשה באוזניי: וירג’יניה, מדוע לא נדבר בעברית? את כה קרובה אליי, כמו שאישה לא היתה קרובה מעולם. פאולינה החווירה, רעדה, הכניסה את ראשה בין ברכיה ואימצה את הברכיים בידיה, כאשר אני עוד תופסת, מספיקה להבחין בחיוורון פניה, נפלה דממה כרעם. איני יודעת כמה זמן נמשכה השתיקה, כשאני רואה אותה מכונסת ומופנמת לנגד עיניי.

פתע שמעתי את קולה, כאילו מעולם אחר: ולמה, וירג’יניה, באת אליי? רק את, ואת בלבד, יכולה לעזור לי. עניתי: כיצד? אני רוצה את הילד מאבי בנך, אבי גיורא. אַת הגשר מן השמיים. פאולינה הניפה את ראשה מבין ברכיה ושאלה כמוסחת דעת: את רוצה את הבן מעמנואל? את מוכנה לעקידת בתולייך? במשהו מעין זה, מעורפל, חשדתי מאז פסעת על מפתן ביתי ומאז בואי לתא שלך. ראיתי, ולא ידעתי מה אני רואה. שמעתי, ולא ידעתי מה שאני שומעת. ומכאן קסם פגישתנו. אני יכולה לגשר בינך לבין עמנואל. אולם הדבר אינו פשוט כל כך. למה? כי את בת אל נכר. אך אני גם חסידת אומות העולם. מסרתי את נפשי על הצלת יהודים מבית המוות ועל העפלת יהודים לארץ הקודש ולריבונות יהודית בה. אני מסוגלת להקשיב, להבין אותך. אולם, אצל עמנואל, גם אם הוא יעמוד כיוסף הצדיק בניסיון גדול מול קומתך, תפארתך וצלם דמותך, ספק, אם ייכנע לקסמך להביא ילד לא יהודי לעולם. אגב, מדוע ביקשת מכשיר טייפ להקלטת השיחה? למען בני, ביום מן הימים.

לבשתי עוז לשאול: פאולינה במה את יכולה לעזור לי לגשר ביני לבין עמנואל, אבי גיורא? את תביאי לעמנואל מחרוזת תמונות של גיורא מגילים שונים ותמונות שנצלם יחד איתי, איתך ובלעדינו, לפני צאתך לדרך, כצידה לדרך. הוא נכסף לראות את הבן בגילויים שונים, בהבעות עיניים ובגוני זיוון. אך עלייך עוד לספר לי, כיצד הקימות את מנזר הבתולות הקדושות, מה טעמו ולאן פניו ופני הבתולות שלך. עלייך עוד לרמוז לי על רקמת מגעייך עם עמנואל, עם המקובל שלך, לאחר בוא בנכם לעולם. זהו סיפור עצוב, טרגי, ואף על פי כן, עליי ללמוד משהו ממיצוי גורלך לשביל ההתנסות, אשר אני בוחרת מעתה לעצמי. כאשר צנחתי לתהומי – צנחתי. בפעם הבאה בתאך – את בתור. אולם חכי עוד. אביא לך מתמונות גיורא מהגיל הרך ומשלבי צמיחה שונים. הציצי בהן לפני לכתך. תהיה זו תחנה יפה בשיח הווידויים שלנו. פקדה אותי שמחה, שלא יכולתי לעצור בה. ואז הפתיעה אותי פאולינה, כאילו כיוונה לרגע, ובצעד סמוי ללא הד פיזרה על המחצלת את צילומי גיורא, מבואו לאור השמש, דרך הינקות כשהיא מיניקה אותו, עד לילדות, עד לגיל הבחור כעת. לא ידעתי באיזה צילום לבחור להתבוננות ממושכת. הושטתי את ידי לפרידת חיבוק ונשיקה. אלווה אותך מעבר לשער, למכונית. היא נטלה את ידי בידה ויצאנו את ביתה, ישר לערוגות הפרחים. חלפנו על פני השער דרך שפע זני ורדים. היא פתחה את דלת המושב ליד ההגה, והתיישבתי. היא עוד הספיקה לומר לי: וירג’יניה, שימרי על עצמך מפני עצמך. ואני מחכה לך, פאולינה, עם ערימת התמונות של גיורא בבואך אליי.

והנה, באחת אחר חצות לילה, דפק ליבי והתפעם לקול צלצול, תוך שאני מתערטלת להצצה בדמות דיוקני ובמראה קומתי במראה. הניפותי את השפופרת והקול קולה של הנכדה לדוד. היא נכונה לבוא לחסות בצל קורתי ולשמוע את הסיפור על הולדת המנזר שלנו. הצעתי: בואי לשהות, להיות נוכחת עמנו לילה, יום ולילה, ותראי מהו המנזר, מהי הרוח המרחפת בו. נסי לספוג בתוכך את המסתורין הגלוי והסמוי בו. הסכמנו בינינו על השעה במוצאי השבת. יצאתי לקראתה. היא הגיעה בדיוק בשעה היעודה, נעצרה לידי בשער המנזר. פתחתי לה את דלת המכונית ליד ההגה. לבושה לבן היא יצאה מהמכונית והתיישרה במלוא שיעור קומתה. התחבקנו. עיניי הבחינו בתיק קלוע קש, מעשה אמנות זן, וידעתי, כי בתוכו הגשר החי שלי אל אבי גיורא בנה. אך פאולינה פתחה בעניין אחר לגמרי: אני משערת שיש איזו משיכה מיסטית בין גבר לאישה בתולה בחגורת צניעות. החגורות שלכן מאירות על הערווה היפה של כל אחת מבתולותייך, והפנינים קורצות במכלול של צבעים. מי עיצב את החגורה הזו? ועניתי: הרעיון שלי אך הטכנולוגיה – למומחים ולאמנים. המשכתי: הגידי, פאולינה, יש לך עוד זיקה כלשהי לערך של מיליונים? פאולינה הגיבה: לצערי, זוהי הטרגדיה שלי. חוט השיעבוד לטבורה של רומא. אחרת לא היינו נפגשות כאן. הייתי בוחרת בחדרון זעיר עם אשנב להר הבית או במלונה על חוף הכינרת.

פתע ניצנצה בי מחשבה זרה, וראיתי כאילו פאולינה קמה ונעמדת במרחק. מחבקת לליבה את ראש בנה ולוחשת לו באוזן: גיורא שלי, וירג’יניה תעשה אותך לגבר ראוי לשמו. מצמידה את שפתיה לגבות עיניו העבותות, ומסתלקת. נולד בי חשד. האין זיקה אינצסטואלית בין האם לבנה באווירה הבלתי אמצעית בין שניהם? הכול משווע לכך. זה מושכל בהופעת שניהם. בדור כדורנו בכל צירוף אינצסטואליות לטאנטית, דוגרת על עצמה בלא מודע וצוברת חיות ועוצמה עיוורת. אולם דבר אחד ברור – לא הבן הוא שפרע את בתולי אמו בגלגול זה. כאן אמו תהיה עדה לפריעת בתולי סנטה וירג’יניה, הזונה של עילית העולם והמורה אמנות זו לשתים־עשרה שליחות.

ההזיה הארוטית השתלטה עליי בעוז. גם אני קמה. ואומרת: הסתכל בי, גיורא, אישה כמוני, עוד לא ראית מימיך. כל רועי העמים ואמני העולם מטורפים אחריי. שאל את אמך, והיא תאשר זאת. חשתי את מבטיה ואת העין השלישית של פאולינה, חודרים מעבר למסך שלנו, הפרגוד, רואים ואינם נראים. אני מנשקת את עיניו ומגישה אל פיו, על כף ידי, פטמת שד ליבי. הוא לא נרתע ונתן לי את המציצה הראשונה של תינוק היונק את פטמת שד אמו. את המציצה הזו אני חשה באזור ונוס שלי, והוא ממשיך וממשיך, ואני עוצרת בו. עתה ידעתי, הנער הוא שלי, שלי הוא. פתע זרק הנער מבט ושאל, כשפטמתי נשמטת מבין שפתיו: מה זה נוצץ כה יפה ככוכבים בשמיים? זוהי, נערי, חגורת הצניעות שלי. היא שומרת על בתוליי. הרשי לי לגעת בכוכבים שלך. אני רוצה לנשק כל כוכב וכוכב לחוד. ארשה לך, נערי, יותר מזה. אתן לך, מה שלא נתתי לשום גבר או אישה בעולם – להתיר את החגורה ולהסירה ממותניי ומערוותי. זכות זו שמורה מששת ימי בראשית רק לך. ואז פקדה אותי הברקה – להזמין את פאולינה להיות בת ברית לפולחן הסרתה של חגורת הצניעות שלי, ולהתפלל לברכת שפתיה לפתיחת יריעות אהלי.

ובתוך ההזיה הארוטית שמעתי עצמי אומרת: המוכנה את, פאולינה, להיענות להזמנתי לבוא לביקור עם הבן במנזר שלי, ליום ולילה עד למחרת? היא נענתה ובצהריים ערב שבת, נכנסנו עם פאולינה ועם בנה גיורא, ישר לאולם הסעודה. אי אפשר היה להתעלם מקומת המלכות של האם רמת הקומה ושל בנה בעל קלסתר פני הנסיך, יורש העצר של הכתר היפה בעולם. הצגתי כל אחת מהבנות בשמה המקורי ובשם הזנונים הנזירי שלה. כל אחת במקורה וממקורה, וכל אחת, בקידה יפנית, קיימה טקס התוועדות זו. לבסוף הצגתי בפניהן את האם ואת בנה, אשר נענו במבט חמדה ער. כל אחת היתה – בלבושה הלאומי ובתסרוקתה המקורית ממולדתה. זה היה מעמד שלא היה לו תקדים במנזר שלנו. הכנתי קבלת שבת לכבוד האורחים, ודאגתי שכל ניע וכל זיע וכל צליל וכל חיוך או מבט נוקב יצולם וייקלט לדורות. לעתים, פוקדת אותי חולשה כזו לנצח בעזרת הטכנולוגיה המודרנית.

בזו אחר זו, ובצעידה אחורנית כראוי לכבוד מלכות, תפסה כל אחת מהבנות את מקומה הקבוע ליד השולחן הערוך והמואר באור דמדומים, שלא יטשטש את אור הנרות, את אור השלווה הנהירה היהודית. שני נרות שבת ניצבו מול כל אחת. כולן היו נכונות לברכת הנרות ומצפות בדממה ערה. אז הזמנתי את פאולינה עם בנה לראש השולחן והתיישבתי לידו. ביקשתי מפאולינה לברך על נרות השבת, וכך פתחנו את קבלת השבת המסורתית במנזר.

לימים קראתי ביומנה של יוהאנה, הנערה הצעירה במנזר והאהובה עליי, את שעבר עליה באותם ימי הווידוי הגדולים במהלך האורגיות שלנו, בתקופה שבה נסעתי לארץ ישראל לחפש את עמנואל. היו כמה מילים על האורח האחרון וההמשך על חוויית בואי. הנה זה מה שהיה כתוב ביומנה:

ואז הגבר, הנבוב בשורש נפשו, הרקוב במחלה הממארת של שלטון לתוהו בעולם, קם ובכה בפניי, בפני כולנו, כילד שסרח, והודה לנו על כל מה שעשינו איתו ועל נשיקת הטהרה של הנזירה, בעלת פני המדונה, שעליה חונך מבית אמא, והתפלל לה. הפעם התרגשנו. ליווינו אותו עד לשער המנזר. נפרדנו בדמעות. אירע נס לעינינו, ייתכן אופוס דעאי. לידה שנייה, תמורה שמיימית, טבילת טהרה במין השרוי ביופי, גם כשהוא אונן ואינו מביא זרע לעולם.

לאחר הנס, כמו לאחר מאורע גדול במנזר, גבר הרצון להימלט, לבד ולחוד, למקלט תא הייחוד שלי עם עצמי. צורך כזה השתלט ממקור אחד על כולנו. נפגשנו רק בשעת תיקון חצות לתפילת הרגע לקראת יום המחרת. אני צללתי, משך אותו יום, בספר תהילים הזעיר, בכריכת חן ויהלומים, ובשיר השירים. לא במקרה ולא לשווא. למחרת בערב חיכה לנו כבר ביקור של גברת בעלת הון, שליטה על מקורות אנרגיה מודרניים של ימינו. אשה מטופחת בגיל העמידה. הביקור הוזמן עוד בימיה של וירג’יניה, לפני חודשיים וחצי. לאחר המאורע, לא ידענו כיצד נעמוד ומה נחדש בחוכמת האמנות של האורגיה הסאפיסטית. תרומתה מראש, עם ההזמנה של הביליונרית בחצי הכדור המערבי, היתה רחבת לב ואדיבה, מֵעבר למקובל גם במנזר. לא אני שאספר באוזני וירג’יניה על האירוע. זהו בסמכותה ובטעמה של פארוואטי, או של כל בתולה שתבחר בכך.

שלושה חודשים ושלושה־עשר ימים היינו שרויות בקצב שלנו, האינטנסיבי והשליט על עצמו, בבהירות ובחיות השופעת שלנו, העולה על גדותיה, לפי רצוננו ותביעות האמנות שלנו, ללא הד, ללא אות מסנטה וירג’יניה. כעבור שלושה חודשים ושלושה־עשר ימים, ואני מניתי וסימנתי את הימים, חזרה וירג’יניה, ללא הודעה והתראה מוקדמת, עם דמדומי שחר. היא הגיעה במטוס, פתחה במפתח שבידה את השער ואת הדלת למסדרון המבוך, אשר הוביל לתאה. היא מצאה את התא ואת אולם ההארחה וכל פרט בו, כמו שהשאירה אותו. לא אירחנו שום אדם ושום נקבה בת עוצמה רמת מעלה במיטתה, ולא באזור שלה. גם לא הרשינו להציץ ולהתרשם מטעמה. בחינת לפני ולפנים, קודש הקודשים. את הניקיון בחדריה קיימנו בתורנות בעצמנו, מתוך שמירה של על כל פריט ותשמיש קדושה במקומו. כל פסלון יקר ערך, כל כד, כל תמונה רמת מקור ויחס. האחראית לכך הייתי אני, כמזכירתה המוסמכת של אם המנזר. כולנו היינו שקועות בתרדמה הגדולה של מוצאי שבת וליל שימורים ותפילה לשלומה ולעילויה של סנטה וירג’יניה, לאחר שבוע של ביקורים מצד רמי מעלה, אשר כבר חדלנו להתמצא בתוארי ההירארכיה שלהם בסולם המעלות בביוגרפיה האישית והעולמית. שבוע של מיצוי כל דקויות הגמישות והחמוקים שלנו, מערכת העצבים שלנו, ליטופי השערות, נעיצות הציפורניים והשיניים, הפעלות הלשון בצורות שונות. בקיצור – מיצוי הנפש וההוויה הבתולית שלנו, העומדת בניסיון תמיד ומתחדש של עקידת הבתולין, של מסירות נפש הבתולין לפריעה האחת של הבקעת הפרגוד, שאין אחריו עוד פריעה. ייתכן שכולנו חלמנו, בגילוי זה או אחר, בסמליות זו או אחרת, לפי צירופי ההזיה היוצרת, שבשבילי היא אינה פחות מציאותית ואולי מציאותית עמוקה, מעודנת וממשית יותר מכל מה שמקובל לכנות בעולם המודרני “מציאות”. כל אחת ראתה את וירג’יניה צונחת לתהומות ועולה לשמיים, בכל התפארת והחן של מרים, אם הגואל. אני, עובדה היא, ראיתיה בתוך התנומה לפני זריחת השמש, לקראת הניעור, כעולה לשבעה רקיעים, עד להדום לפני כיסא הכבוד במפרשי האונייה שהפליגה, כאילו היו כנפיה האדירות, והיא מחבקת את ההדום לרגלי אבינו שבשמיים, אב הרחמים, רב החסד בדיוקנו של אליהו הנביא. וירג’יניה, כפי הנראה, כאשר רמזה לי אחר כך, התרשמה משלוות הדממה הקדושה, השרויה בחלום לקראת יום הראשון, לפי מסורת המנזר, כאשר היא חולפת יחפה על השטיח של מסדרון המבוך ודלתות התאים. בחינת “של נעליך מעל רגליך, כי המקום קדוש הוא.” היא שבה לתאה, פשטה את בגדיה מעליה, נכנסה לאמבטיה בשומה, לפי טעם ריחה, גמעה כוס מיץ, החליקה פאפאיה לחיכה ועירומה חילצה איבריה במיטתה, אשר כאילו חיכתה לה והיתה נכונה לקבלה כביום צאתה. תאה היה תמיד מוכן ומזומן לבואה. פתע נהגנו כאילו כל הימים היתה בתוכנו. ולמעשה, בסקירה לאחור, היא גם היתה כל הימים בתוכנו. מיד עם הנפת העוגן וכיוון המפרשים לרוח, היא יצאה בשלהי קיץ וחזרה ערב חג המולד.

היא נרדמה, ככל בת תמותה בשובה מהדרך, שייתכנו בה הרפתקאות הבשר והרוח, לאווירת הדממה הדקה עם הריח הטוב, הרך, המעודן, הריח המרדים, ריח הבתוליות השרויה בחלום. חלום של מלאכי השרת והבשורה, קדושים וקדושות, שליחים ושליחות מקדשי השם ביקום צוהל ופורח כגן עדן. חלום הזיווג הקדוש, אשר טופח בבלי דעת בהווי המנזר, הזיווג הגואל בשעת חסד מן הבתולין היפים, הגאים, או חלום בשאול קנאה של שדים ומכשפות, המזדווגים בתכלית הטומאה והזוהמה בשפך זרע הנחש הקדמון, הנגוע צרעת ובדם הנידה. כבתולות המנזר, בדמות זונות עילית העולם והפמליות של מעלה, אהבנו חלומות. אהבנו חלומות של גלוריפיקציה של עצמנו, אך לא בזנו לספיחי חלומות של מציאות אשמדאית עם לילית הנימפומנית, הנואפת עם כל דיכפין, כקיסרית רומא בשעתה. למדנו לסלוח ולהשיג את עצמנו בחלומות שלוחי מעצורים ונטולי רסן. אמרנו לעצמנו, אין לערוק מהמציאות האנושית כמו שהיא.

וירג’יניה נרדמה, ככל אחת מאיתנו, פשוטה, תמימה, ישרה, מפקידה את נפשה בידי אלוהי החלומות. למחרת, ביום הראשון לפנות ערב, נכנסתי לתומי, כדרכי יום־יום, לאוורר את האזור שלה ולבדוק אם האווירה הווירג’יניאנית שרירה וקיימת, חסינה, לפי טעמי והרגשתי. וכאן, בשעה זו, חיכתה לי הפתעה־לא־הפתעה. וירג’יניה במיטתה, מקופלת, רדומה וחולמת, ועל ארשת פניה חיוך, אשר אהבתי ואשר כה קסם לי וכבש אותי, ככל אחת מאיתנו.

כהרף עין, בלי להחליט, השלתי את סנדליי מרגליי, ללא הד כלשהו, והתיישבתי בפינה באלכסון מול ארשת פניה, הנגלית מהשמיכה הקלה עם ברך נחשפת בתנוחה היוגית, האהובה עליי.

מיד ראיתי – אותה וירג’יניה. ללא ספק זוהי אותה וירג’יניה, אך גם אחרת. חלה בה תמורה. התנסות. דבק בה שיזוף דק מאוד.

עם הדי פעמוני הקפלה שלנו, פקחה וירג’יניה את עיניה פתאום, כמימים ימימה, והן נפגשו בעיניי, בתנוחה שלי, בקרן זווית התא שלה. איני יודעת, אם ברגע הראשון היא ידעה היכן היא ואם היא רואה אותי בחלום או בהקיץ. אני ידעתי, כולה שרויה בין חלום להקיץ. היא בחנה את עצמה, העמיקה, בשלוות התפנקות עצמית, להתבונן בי בעיניי, כשאני מוארת בנר התמיד מתחת למדונה של אל־גרקו. כבשתי את עצמי, מסומרת לתנוחתי, משתעשעת באורך רוח. איני נעה ואיני זעה, כמלאכית השרת שלה במדיטאציה. לא אפצה את פי, לא אעלה חיוך על שפתיי, לא אזוז, עד שהיא תהיה נהירה לעצמה ותקרא לי בשמי. הייתי סחוטה. מיציתי את עצמי בהתבוננות רצופה עד אפיסת המחשבה. התחדש בי משהו בהתבוננות זו, התבוננות טמיעה בקלסתר הפנים ובגון חדש של וירג’יניה.

פתע שמעתי את קולה האינטימי אליי. נימת הקול שהיה כאילו, ואולי לא כאילו, אליי, מאז המבט הראשון שלה בכפר קטן במעגל הקוטב הצפוני, כאשר בחרה בי ואמרה לי ללכת איתה ואחריה לארץ דרומית, לעיר תילי חורבות ואוצרות אמנות, וחתמה, כעבור ימים ספורים, חוזה עם הוריי, כשהיא מפקידה על שמי סכום אדיר בעינינו בימים ההם. במדיטאציה זו חלפו, כבסרט נע, כל התחנות של מגעיה איתי, עד שבחרה בי, כצעירה בבתולות המנזר, לשרת אותה ולדבוק בה כתלמידה יוצקת מים על ידי המורה, כפי שאהבה להתבטא כלפיי. עמדתי הפעם בניסיון אורך הרוח, עד שצליל קולה הגיע לאוזניי: יוהאנה? זו את במציאות או בחלום, לאור הנר? זו אני, עניתי. התחיל משחק עמידה במבחן מתח העיניים, משחק המבטים, מי יגש אל מי – היא הגדולה, או אני הקטנה. מי יפרוש כפיים ויחבק את החיבוק הראשון, היא, הנגלית מהרי צפת ומחוף כינרת, מירושלים עיר הקודש עם דוק השיזוף של ארץ ישראל, או אני, המקופלת. לא הייתי מסוגלת להחליט. השארתי לה את ההחלטה. מופת האהבה וזיקת החסד מסורים לליבה. גם היא לא נעה ולא זעה, לא נחשפה. התבוננה וסקרה אותי. היא ביקשה לדעת, האם זו יוהאנה, שהשאירה בצאתה למסע, או אחרת? האם שמור בי החן של הזנזונת המטריפה דעת הגדולים והשמורה בתוכה, זכה כבדולח, או שחלה בי תמורה.

רבע שעה, אם לדון לפי פעמוני הקפלה, עמדנו כך. פתע היא ניערה, בתנופה אחת, את השמיכה יחד עם הסדין שעליה וקפצה על רגליה ישר אליי. הניפה אותי מתנוחתי, בידיה, חיבקה אותי ביד אחת והצמידה את פניי לליבה. לאחר נשיקה בעיניי ובשפתיי הרימה אותי על זרועותיה, כאילו הייתי ילדה קטנה, והשכיבה אותי במיטתה. נתתי לה לעשות בי, כשאני מגיבה בנהרת בשרי באכסטאזה בתולית, ראשונה במינה, טובלת בגופה, יוהאנושקה, שלי, את בוודאי סחוטה, מיצית את עצמך במדיטאציה בפניי. ואז העזתי לשאול אותה: איך זה היה? זה היה יפה וחזק. ניצחת או נוצחת? נוצחתי וניצחתי. הידעת תבוסה? ידעתי תבוסה והארת הנשמה. הנפתלתְּ עם אלוהים. נפתלתי. התספרי לנו משהו על זה, על נפתולי אלוהים? חזון למועד. אולי בעוד מחצית השנה, כעת חיה. אורך רוח, יוהאנושקה, אורך כוח.

עקרתי את עצמי מבשרה ומריח עורה, אשר עדיין האמנתי כי מדיף הוא ריח מכשף מאדמת ארץ ישראל, ימותיה ושמיה, ריח ריחותיה, הספוג בשיזוף העדין והמעודן. התרשמתי מחדש, לאור צהרי היום מגון טעמו של השיזוף. קינאתי בה. רציתי להיות כמותה. קפצתי מן המיטה לשרת אותה, ככוהנת רכה. הגשתי לה כוס מיץ אננס, האהוב עליה, עם קרח, ונטלתי לעצמי כוס כזו. השקנו כוס במבטים עולזים. לחייך, סנטה וירג’יניה. והיא הגיבה: לחיי נצח ישראל וגואלה. היא גמעה את המיץ בשכיבה, שעונה על כף יד אחת, ואני בעמידה אלכסונית אליה, עמידת קידה קלה. ברור היה, שעלינו להתקלח ולטבול באמבטיה, לאחר שידענו לילה כזה בהיכל העונג. היא נתנה לי לטפל בה ראשונה, בקצף השמור באמבטיה דמוית הבריכה. או כאשר כונתה אחר כך – המקווה שלי, שמאז צאתה דרך הים באוניית המפרשים, לא פג ריחו. לשתי אותה, בעיסוי. עבדתי את המדונה הזוהרת, השופעת חן החסד בעין אמן מאז ומעולם. מנין גיליתי בי כוח כזה? רק לאלוהים פתרונים. אבל זו עובדה, הינקתי את עוצמתי מליח עצמותיה של המטרוניתא של מעלה? היה לי טוב לשרת אותה, לעבוד אותה כצעיר התלמידים, נביא ושליח, מבשר. אבל היא השיבה לי כגמולי, אם לא לעילא, לעילא מזה: את יודעת, בתולתי, מה עולה ברגע זה במוחי? מה? שאלתי. בימי הביניים האפלים והאכזריים, אשר לא התנזרו מעונש מוות לאחר עינויי האינקוויזיציה, היה מנהג או חוק של נידון למוות, כשחבל על צווארו על עמוד התלייה, אם פתע תופיע נערה בתולה, אשר תבחר בו להיות לאיש לה, הוא זוכה בחיים. מעולם לא חשבתי מה מקופל באינסטינקט יוצא דופן זה בשאול האפל עלי אדמות. האין כאן אינסטינקט האמון בכוח הגואל מגזר דין מוות שבידי הבתולה האנושית? כרגע זה עלה בדעתי, האין כאן רמז מגנזי הלא מודע של האנושות, המתאכזרת לעצמה, לייחוד גאון המנזר שלנו, מנזר הבתולות הזונות, סנטה וירג’יניה!

לא החלפנו שאלות ולא קיימנו שיח נפרש ומתגלגל. את כל היוזמה השארתי בליבה. מה אני, כי אעיר אותה לשיח, לאחר תשעים ימים כה גדולים ועמוקים, בוודאי, על פני הים הגדול על כברת ארץ ישראל, הכה זעירה על המפה, ובטיסה לצל קורתה. עם דמדומי ערב זרקה וירג’יניה שאלה ראשונה בחלל התא: יוהאנה, הצפויים אורחים, איזו אישיות עולמית הערב במנזר? לא, השבתי, החלטנו ליטול חופש לשבוע אני מברכת על תחושותינו לקראת בואך. משהו, כנראה, לחש לנו, כי עלינו להיות בנות חורין ופתוחות לבואך. הופעתי הערב באולם הסעודה, לא תהיה הפתעה. אף על פי כן תהיה הפתעה, הפתעה מנערת ומסעירה.

מיום אשר ראיתיה לראשונה בכפר מולדתי, במעגל הימים שכולם אור בקוטב הצפוני, בשעה שראינו את שקיעת השמש בעין אחת ואת זריחתה בו ברגע בעין שנייה. על רקע הארה זו, כאילו כיוונה משמיים ביום הולדתי, ראתה אותי וירג’יניה במבט ראשון, ילדה בת שלוש־עשרה כחידה, אשר היא עזרה להרף עין זה בסוד הצמיחה שלי. אז פקדה אותי גם הווסת הראשונה וללא מבוכה. כה קנתה את ליבי וכרתה איתי את בריתנו. ברית דמדום האור השוקע והאור הזורח בהרף עין אחד ויחיד.

כאשר אני רושמת שורות אלה, פיענוח טעמו של המסע כבר מאחוריי. הן אני כבר יודעת את העיקר. וירג’יניה הלכה בתפילה, בדורון ובמלחמה, לכבוש את הזרע הנבחר, הקדוש, הנאמן, ממקובל בארץ הקודש, למען הביא ילד לעולם, את הילד שלה. הן את דבר ההיריון היא כבר גילתה לנו ושיתפה אותנו בגלי העונג והאושר של דילוגי העובר בבטנה הגדולה והיפה, הזוהרת כזוהר האור הלבן של הספירית בצמיחתה. איני יודעת, כיצד נתקיים הזיווג הקדוש, זיווג האורות, האור הזכרי עם האור הנקבי, לא בהזיה על אדמת רומא הטמאה, כי אם על האדמה הקדושה. זה יבוא. לזה אני צפה בהמשך הווידוי הגדול.

צפויה תגובת שרשרת של הפתעות, אשר בשלב זה של סולם המעלות בווידוי, קשה לשער. גם לאחת כמוני. לא רק אלוהים מפתיע לדין ולחסד. גם השכינה צפויה להפתעות גורל ומעמקים. בינתיים חזרתי לשאול את עצמי, אלו חידות תחודי לנו, וירג’יניה, בשיחה הלילה, ליל התקדש השיבה למנזר.

כעבור שבוע ימים המנזר חזר למסלולו. וירג’יניה הצניעה לכת. לא גילתה שום יוזמה. הביקורים של גדולי עולם חודשו כמימים ימימה. וירג’יניה לא נטלה חלק בהם. המנזר המשיך כאילו בהיעדרה. חשנו בתמורה עמוקה, בהתנסות הנוקבת את תהום נפשה. משהו גדול ועמוק אירע עם וירג’יניה. הלם חזוני, תבוסה וניצחון בזעזוע אחד. היא נהגה כאחת מאיתנו בסמכות ההוראה וההדרכה של פארוואטי, כשהיתה שרויה במנזר, אולם קיימה חופש תנועה בלתי מוגבל ובלתי מותנה וללא הודעה על צאתה ובואה. מאז הפגישה האינטימית ללא חיץ בינינו, בשובה מהמסע לאדמה הקדושה. אני מקליטה את הסיפור, אשר סופר לנו שבוע אחר שבוע במתח ציפייה, בו שילבתי רק את סף תקופת המעבר של המסע העלום לארץ ואת ההזייה החזונית שלה, שקדמה להפלגתה, ומחזירה לה את רשות הוידוי הגדול. מכאן ואילך, כמו עד עכשיו, הערותיי תהיינה רק ספונטנית, תוך העתק ההקלטות לפי תגובותי בעתן.

וירג’יניה המשיכה לספר, מֵעבר לסיפור שלי, על תשעת ירחי הגניזה העצמית שלה, כאילו אינה יודעת עליי מאומה.

בתולותי, היפות בעיניי מיום ליום, הבתוליות, אשר הקימותי להן פולחן של דרך לגאולה, זונות קדושות, אשר תוכחנה את הדרך הקצרה לגואל, הדוחקות את הקץ, המבשרות בעדנת הגוף ובשפע רוח את עיבור המשיח. כיצד הלכתי מכן לארץ ישראל ואיך חזרתי אליכן, ומאז שובי באיזו אווירה טעונת מתח חידה, עד ראשית הווידוי בפניכן ועד גילוי העובדה השורשית, האמת הגדולה, כי הרה אנוכי ומה שקדם להיריון, אַתן, בנותיי, יודעות בעצמכן. אין לי צורך לספר לכן. מה שאתן אינכן יודעות הוא: מי האב וכיצד בא ההיריון הזה לעולם. והן מנוי וגלוי איתי, בנות בריתי הנאמנות, לא להסתיר מכן דבר, הן בחיי הגלויים, ולאחרונה הנסתרים מכן. ייתכן שיש, או שיהיה, משהו מתורת חיים גם לכן, ולא אשה כמוני תברח מלהשיח את ליבה עד תום. ראיתי, כיצד קיבלתן את ההיריון שלי, ואיך שמחתן יחד איתי למחול תנועתו של התינוק במעיי, וזה מעודד אותי, נותן לי כנפיים לווידוי ללא חיץ. אתן פתוחות, קשובות, מזדהות איתי מתוך אהבה ללא גבול. בשורה אחת לוחשת בנו. מדוע בימים ההם, לפני תשעה חודשים, הפלגתי לבדי, יחידה, בלי לקחת איתי לארץ ישראל את יוהאנה, העוזרת לי כל כך הרבה. בחרתי לי את האב לבני ואני כל כך בטוחה, שזה יהיה בן, בלי שראיתיו. יצאתי לבקש ממנו זרעון מזרעו, למען הביא ילד לעולם, שהורתו ולידתו יהיו בקדושה על אדמת נצח ישראל. מוזר, בתולותיי, לא? וידעתי בדיוק אל מי אני הולכת, כנוודה ענייה עומדת בפתח, בלבוש נזירה קתולית. וכיצד ידעתי? ראיתי את בנו בקפלה הסיקסטינית, לא רחוק מאמו, בלי שאדע מי הוא. ואמרתי אל ליבי: בן כזה מאביו אני רוצה. האֵם היא פאולינה, והבן הוא גיורא, אשר ראיתן בשבת בה נפרדנו על מפתן ההפלגה.

ועם שחר, בהנפת העוגן ופרישת המפרשים, לא הפניתי, בעלייתי לספינה, מבט אחד לאחור. אולי היה זה פחד טמיר ונעלם, שמא עוד מבט עליכן ועל פאולינה עם גיורא, עלול ברגע האחרון לעצור בי בדרך אל הלא נודע. הן גם תעוזה כזו תיתכן בקצב גורלי ורוחי. זה לא אירע, הפקדתי את נפשי למפרשים ולצוות הספינה. אישה לבדה. ומהי הצידה שלקחתי איתי לדרך, אל אדמת נצח ישראל? אני מתכוונת למזון, לכלי המחזיק את הנשמה, לגוף המפונק והמטופח שלי. במישור השבר, מנוי וגמור היה איתי להסתגל לטעם ולהווי הסעודות של הצוות, שהיה כולו מורכב מיורדי־ים איטלקים אדיבים, גמישים, היודעים לתת בשיר קולם, גם בשירי פרטיזנים, אשר ידעתי בנערותי, ושהשאירו חריצים בנפשי. מה היתה הצידה לנפשי במסע, אשר יותר משהוא נסיעה בגוף על פני הים, הוא יותר מסע התנסות נפש, רוח, נשמה, יחידה שלי, בשפת המקובלים שידעתי והעמקתי מאז להבחין בדרגותיי לאין שיעור? לקחתי איתי ספרים ותקליטים, ערימת תמונות מגיורא, שצילמה פאולינה בגילים שונים, וגם אלבום שבחרתי מצילומי שבת הפרידה מהם ומאיתנו במנזר. אילו ספרים – שיר השירים, רות ותהילים. ספר הזוהר על שיר השירים ורות. שבחי הגות האר"י הקדוש. ספר מסילת ישרים למשה חיים לוצאטו, המכונה הבחור מפדואה ואת ה-Colet of Corbie¹⁵ לפרנצי מאסיסי¹⁶. לשיר השירים, שהגיע אליי, גורל משלו. יוסף, אשר משהו אתן יודעות עליו, נתן לי אותו, בפגישתנו עם שחרורו מאושוויץ. הוא תרם משהו מכריע לייסוד המנזר ולאפשרות שניתנה לי לבחור בכן, תוך קפיצות משך שנתיים מיבשת ליבשת. הוא שנתן לי את הספר, אשר רבי עקיבא הגדול והעמוק הכריז עליו: “כל השירים קודש, ושיר השירים קודש הקודשים”. והיכן הוא מצא אותו? במרתף בית הבירה במינכן, במקום בו היטלר דגר עם חבר מרעין מהאס.אס. באושוויץ־בירקנאו ובכל מחנות המוות, הקליטו את קולות היהודים בתפילת “כל נדרי” ביום הכיפורים, ערב השריפה הכפולה והמכופלת לכבוד היום הגדול והנורא ליהודים, ואת התקליטים גלגלו לכאן, כעדות הקץ לנצח היהודי בידי המנהיג לעוד אלף שנה.

יוסף העביר את התקליטים במעלה הסולם שלוש פעמים. למעלה הוא גילה שק, ארז אותם בשק וכגנב בלילה, חמק ממרתף בית הבירה באשמורת השנייה לאכסניית העקורים במינכן. וכה הגיע אלי, ביום מן הימים, תקליט ליל “כל נדרי” מאושוויץ, שהפקיד בידיי כמתנת אמת מעמקי הדור על סף העידן שלנו, יחד עם שיר השירים של רבי עקיבא. שמרתי על התקליט, כרליקוויה¹⁷ מהצלב של ישו. מעולם לא השמעתי אותו באוזניכן גם לא באוזני פאולינה ובנה. שמעתיו רק ביחידות עם עצמי. עד שבאו לילות, ובשעת תיקון חצות, השמעתי את התקליט באוזניי בתאי בספינת המפרשים. לאחר קולות “כל נדרי” מאושוויץ, אני קוראת בשיר השירים, ולעתים בתהילים. “ממעמקים ברכי נפשי”. אחרת, מי יודע, אם היינו נפגשות כעת, או שמא עקבותיי היו נעלמים בסערה במצולות הים הגדול.

כל אותה הדרך בים הייתי נסערת וזקוקה להרגעה, אשר לעיתים מצאתי בפרחי פראנציסקוס ובמסילת ישרים על סולם המעלות, בזיכוך לקדושה אצל הבחור מפדואה והנה, התנסיתי בסערה ממש באוניית המפרשים שלי. ככל שספינת המפרשים, לאחר כמה עגינות ברשת האיים של יוון, התקרבה יותר בסערות גדולות וזעירות לאר הבשורה בעיניי היתה השאלה ההמלטית בחזקה פרומתאית: הנהיה או נחדול שאלה שפקדה אותי עוד ועוד.

ישראל    🔗

וירג’יניה ועמנואל

כה, ממעמקי הספק האחרון באוויר עולם שנחרב, עלילתי על האנייה “יהודה הלוי”. הרימונו עוגן בדלוס, תחת שמיים בהירים, המבשרים את שמי ארץ ישראל ורוח קלת כנפיים נשבה במפרשים. כאשר פניי לאדמת הבשורה, שכולה חידה בנפשי, התחיל הדיאלוג ביני לבין עמנואל, אשר טרם ראיתי אותו, גם לא בתמונה, דיאלוג בוואריאציות שונות ומשונות, מפתיעות. התחילו להעסיק אותי מחשבות: היכן אני יורדת ולאן פניי מועדות בנסיעותיי הראשונות? הפור נפל, בלי שאדע לאיזו מין הרפתקה אני קופצת. לקחתי את הצידה לדרך בשק מתוחכם, אשר כלל את תמונות גיורא, אלבום שבת הפרידה, תפילין של שלמה מולכו, כתובת עמנואל ביהודה ומטבע קשה, בנייר ובזהב. ביקשתי מהקברניט לשלוח בדואר מחיפה את המזוודה שלי למנזר האיטלקי על הר חזון.

כעבור זמן קצר ראיתי ממרומי צפת הקדושה את הכינרת. היא נגלתה כנפש העולם הכחולה בנקודת המעמק של כדור האדם. לא במקרה התהלך כאן הבחור מהגליל עם דייגי האדם שלו. לא במקרה מצאה אותו כאן ודבקה בו מרים המגדלית. לא במקרה נשמעה מכאן האמת היפה על דל שפתיו: “מי אשר לא חטא ידה בה אבן ראשונה”. עם גילוי הכינרת התפללתי תפילה זכה, התפילה הזכה בחיי: תן לי כוח, אלוהי הבתולה של הבחור מהגליל, לאהוב אותך, למסור את נפשי באהבה אליך, למרוד בך. כאשר העולם טעון תיקון והאדם עילוי, והעיקר, העיקר, ריבונו של עולם, כוח, פשוט כוח, לברכת הזרע של אברהם אבינו ברחם תמר ורות, להביא גואל לאדם מן התוהו. זו היתה תפילתי שבקעה ממעמקים, שפעם אמרו: ברכי, נפשי את השם המפורש, מפינת הגילוי הגנוז של הכינרת לעיניי. היה לי ברור, כי אני יורדת ברגל, כנזירה הִיפית, למנזר האיטלקי. בסיבוכי תפניות הכביש, בגילוי ובכיסוי ושוב בגילוי, אשחק את הרומן הראשון שלי עם הכינרת, המשולה לנפש העולם ברחם היקום. זה היה משעשע מאוד. משעשע, משרה עליזות, והפעם באמת קפצה הדרך לקראתי. קפצה בנפשי. עליתי על גדותיי על מפתן המנזר. פסעתי בדמדומי עמק הירדן ובצל היורד על הכינרת. שם כבר חיכו לי אי אלו ימים. הגיע בוודאי רמז מהוואתיקן. קרדינל זה או אחר כבר דאג לכך. אם המנזר והנזירות התרגשו לקראתי. וכנראה משהו שפע ממני מקלסתר פניי, מכל הווייתי, שאין הן רגילות לראות בפני נזירה עולה לרגל. לא העזתי להדהים אותן בהרפתקת טיולי מצפת ברגל וכל מה שיכול היה להיות.

לא סיפרתי להן על ברכת הגומל שלי ועל תפילת הגליל שלי. הן תמהו רק על בואי עם שק צנוע, כפראנציסקנית ללא קניין ועם אידיאל העוני, מה שאינו מתאים להופעתי כלל. הן תתמהנה עוד יותר ותחודנה חידות עליי ועל הליכותיי, ללא פיענוח וללא פשר, אמרתי אל עצמי. גם זה שעשוע אלוהי. הן תהרהרנה אחר מידותיי. זוהי דאגתי האחרונה. אני ריבונית. הכפרה נתונה מראש לבתולה הקדושה, אשר מכוונת את ליבה למלאך הבשורה. הפעם לא למלאך צעיר נקי כנפיים של פרה אנגליקה, הפוקד את מרים בחלום באישון הלילה, כי אם לגילוי אליהו, חגור אזור למותניו בסערת המדבר, באש, ברעש. ואני אחפש ואמצא את התיקון בו בדממה דקה. ואולי כאן, על החוף לאחר טבילה, ואולי בטבילה עצמה, התיתכן ההזרעה הקדושה בבארה של מרים¹⁸ הנודדת בכינרת? אערוך ואצפה. יצאתי מעורי. הלילה עליי להתייחד עם הכינרת, להירגע, לטבול במים מהחזה ומעלה, להתפשט מכל מחשבה ודמות. להיות בת חורין מעצמי. לספור את הכוכבים למעלה, ללוות את הולדת הירח המאיר את הנשמה הכלואה בין הרים.

בטראנס זה של דימויים עדינים הייתי שרויה, כאשר בשעת תיקון חצות חמקתי מתאי. ירדתי, במדי הנזירה, אשר הכבידו עליי הפעם מאוד, אל חלוקי האבנים בצילו של סלע, בין כפר נחום לטבחה, ונרדמתי אחת התרדמות החלומיות היפות שלי. חלמתי שאני מהלכת על פני גלי הכינרת, וכנפי מפרשים מובילים אותי ומחליקים אותי בגלישת סקי, מחוף על חוף, בגלישה עדינה. אני מחפשת את החתן הזוהר בהילה על ראשו, לדבוק בו, להזדווג איתו, להיבעל בעילה אחת גדולה ולהיגאל, אחת ולתמיד, מראשית הימים ועד תומם תחת השמיים הבהירים, כעצם השמיים לטוהר ולאור הירח המלא, המסיר את חגורת הנזירות שלי, על כל נצנוצי פניניה, ומשליך אותה, בתעוזת תנופה קלה, לתהום בארה של מרים. ואני מעורטלת לעיני בורא העולם והגאולה. פורה, בת חורין בזיווג עם בנו מהבתולה. ללא כתם וללא קמט. זה הזיווג היפה עם הבחור מהגליל, שיר השירים של הזיווגין. זיווגי הבתולות עם בן אלוהים. זיווגי הנזירות עם ישו. זיווגי רועות הצאן על אדמת אמה הודו עם קרישנא, מאה ושתים־עשרה בתולות תמימות בלילה אחד עם קרישנא היפה והאלוהי. ראיתי עדר בתולות יפות, קוסמות, מסתערות על האל הצעיר, והאל הצעיר מקרין כפר צעיר. האיבר האנושי דרוך וניצב בשיא עוצמתו, כחליל קסם מושך, ועדר הבתולות זרוע פרחי בר מההרים, נאחז בו. כל אחת ואחת מושכת את האיבר האדיר לערוותה, לנרתיקה, לדגדגן, לחצוצרות, ונפשן יוצאת אליו.

האקורד האחרון של ליל החלומות על חוף הכינרת, לרגלי הר החזון, היה מופלא שבעתיים. פקד אותי שלמה מולכו, הדיוקן שעלה לעקידה לעיני קיסר ואפיפיור, והוציא את נשמתו בחדווה בעודו מעלה על דל שפתיו: “בידך אפקיד רוחי”. הוא הופיע כבחור ישיבה, חיוור ובוהק, ועיניו גדולות, חולמות, חוזות ויוקדות. פיאותיו ארוכות, מסולסלות, נבלעות בזקן הרך, הצהבהב, כרקע לחיוורון קלסתר הפנים וברק העיניים המגנטי, לבוש ארוך, פוזמקאות שחורים עד הברכיים, בנעליים כבדות. שאלתי אותו מדוע באת, מי שלח אותך אליי? והוא ענה, בחיוך מעונה ועליז של מְקַדש השם הנכסף למשיחו: אינך יודעת, וירג’יניה הקדושה מן השמיים, אינך יודעת, אינך יכולה לשער בנפשך, איזה מאורע זה, בואך בדרך שבאת, בעליונים.

באה בדרך הסערה של יונה הנביא, ממנזר הזונות הקדושות לגליל, וכאן היא מבקשת להיזרע, להיבעל על ידי מלאך הבשורה, על אדמת הבשורה ולהביא, בדור שכולו חייב, את המשיח. מה נעשה לה, לזונה הקדושה הזו, השרויה בחלום והוזה בעילות מכל המיתוסים ומדתות העולם במערבולת אחת גדולה, אשר צפו מחביוניה, טמיוניה בקסם הכינרת. היה רעש גדול בין מלאכי השרת. נעו אמות הסיפים. נשמעה בת קול מהדהדת בשמיים: מי ילך לנו? מי יפקוד אותה? מי יבוא אליה? מי יידע את הזונה הטהורה, בתו האהובה של הקדוש ברוך הוא, הזונה, היפה בזונות העולם, השמורה בתומתה כבשעת בואה לעולם, ללא חילול בתוליה?

וירג’יניה התגלגלה בגלגול נשמתה של רות המואביה ועם שורש בתמר על אם הדרך. הנשמה, שידעה את האונן הקדמון, הראשון, האונן עם אחיו ושהערימה על אבי שבט יהודה, אבי האונן הקוסמי, בלבוש זונה על אם הדרך לעת קציר החיטים, למצות את זרע אברהם אבינו ברחמה, ולא בפיה, להפרייה הגדולה בשבט המשיח. מי יוליך לנו רחש־לחש בעולמות העליונים? מלאכים ושרפים דרוכים מחכים למוצא פיו של אלוהי המשיח. כולם נכונים. ללא מעצור, לרדת אל הזונה הקדושה, הבתולה, לפרוע אותה בחיל וברעדה, ברטט הרוממות, לבעול אותה את הבעילה האלוהית ולקיים בה את ההזרעה המשיחית ומפי הגבורה. לא כבני אלוהים אשר הלכו אל בנות הארץ, כסוסים אדירים וכפרים מקרינים, ונידונו תלויים בין שמיים לארץ.

מה איפוא על סדר יומי, שאלתי את עצמי. ראשית חוכמה – לכתוב פתק צנוע לאבי גיורא ולהודיע לו כי אני כאן, במנזר הזה, וכי דרישת שלום לי אליו מפאולינה. ועוד משהו: מתי והיכן הוא מוכן להיפגש איתי. באיזו שפה, בעברית או באיטלקית? התלבטות. נפל הפור – באיטלקית, לשם הסוואה, זרות, מרחק.

קפצתי ממיטתי עירומה, חשפתי את הכתובת בדרום יהודה והעליתי בעט, על נייר פשוט, שתי שורות אלו על פיסת נייר זעירה, וחתמתי ביד רועדת. שמתי בזהירות את פיסת הנייר במעטפה פשוטה והדבקתי אותה בלשוני. ארד לטבריה לקנות את הבול, ובדואר המרכזי אשים את המעטפה, במו ידיי, בתיבת הדואר. שתי שורות איטלקיות, ומי יודע, איזה גורל מקופל בהן. האם לא לשלוח את שתי השורות בדואר רשום, באחריות? זה כן. באחריות – לשם ודאות, בהירות הרגעה, אי התלבטות ואי התפתלות עם הספק, אם התגובה תאחר לבוא, ואולי לא תבוא על רקע רקמת מגעים ויחסים עלומה ממני, זה לא ייתכן. הוא יבוא, הוא מוכרח לבוא, נגזר עליו לבוא. אחרת פאולינה לא היתה מפקידה בידי את ערימת התמונות של גיורא, בגילים ובמבעים כה שונים ויפים. גם משלוח הפתק בדואר רשום ידרבן אותו. לא דבר ריק הוא. התחלתי לצייר לי את דיוקן הגבר, אשר אליו תגיע המעטפה מהגליל, והוא פותח אותה. ואולי ארים שפופרת להשמיע את קולי ולשמוע את קולו ולהבהיר מקום, יום ושעה לפגישה, ומיד בראשית בואי. הן לשם כך באתי, ובלי לשחק משחק מחבואים עם עצמי, עם המרחק ועם הזמן. זה הגיוני, יותר מדי הגיוני. אך משהו לוחש בי להשהות את בת קולי עד שיראה אותי כולי וגם בינתיים להתנזר מהד קולו, עד אשר אראה אותו פנים אל פנים. הפגישה בינינו, ממבט עין ראשון, צריכה להיות בעוצמת התגלות והארה מנערת מעמקים בעולמו ובעולמי, לא לגלות טפח קולי, בלי קלסתר פניי, קומתי, תבליטי יקומי. איני רוצה לעצב אותו בתוכי לפי קולו בטלפון. מה שכן ראוי היה להוסיף בפתק, להגברת מתח טעמו, הרי זה משפט אחד ויחיד: אחכה לאות ממך כאן, לפני שאתחיל במסעותיי בארץ. עליו להבין, שהשהיית המענה היא השהיית תוכניתי לשוט בארץ ולהתהלך בה. המעטפה כבר דבוקה ברוק לשוני. אפשר לקרוע אותה או להשאירה חתומה ולכתוב פתק אחר. אין זה משא. וכה עשיתי. הוספתי את השורה החדשה, הנוספת, והפעם לא הסחתי את דעתי לסיים בברכת אדמת ישראל.

את המעטפה הישנה הכנסתי לתיקי. כתבתי את השורות מחדש, עם תוספת הברכה. ברגע האחרון חלף בי הגיג, אולי להוסיף את מספר הטלפון של המנזר, על כל צירוף רצון שלו, וקיימתי אותו. וכאילו לא ידעתי את מספר הטלפון שלו. הפעם החלטתי לא להדביק את המעטפה עד בואי לדואר והבול בידי. רציתי בבול נוף הכינרת, גם אם יעלה פי כמה. התעוררה הבעיה, באלו אותיות תיכתב הכתובת, עבריות או רומיות. החלטתי ללא נפתול. הפתק ייכתב באותיות רומיות, והכתובת – באותיות עבריות. למען הפשטות. והכתובת אליי ברומיות, כתובת המנזר. לאחר המבצע רווח לי. חשתי קלות פנימית. עשיתי מעשה. ראשיתו מִצער, ואחריתו מי ישורנו.

לא גיליתי שום יוזמה לפגישה עם אם המנזר בשעה שלוש ירדתי בשביל, שאותו כבר ידעתי, לחוף ולאורך הכינרת. מנוי וגמור היה איתי להגיע לטבריה, דרך עקבות מריה מגדלינה, במקום שדרכה שם בזיכרון הנוצרי. למזלי, לא היה יום שרב בעמק הירדן. גוני הגולן וצבעי הכינרת התחלפו משעה לשעה. ברוך השם, שאיני עיוורת צבעים. צעדתי יחפה על חלוקי אבנים. בכל צעד והיתקלות באבן חדה קיבלתי אישור, שאכן אני חיה וקיימת. כואב, מכאיב, ובכן אני קיימת. בכל תפניות החוף ולאורכו, יכולתי ליהנות מהטיול, תוך טבילת כפות רגליי. חשתי שהן עליזות. נדמה היה לי, שאני חוזרת אל עצמי בגיל שבע־עשרה, גיל ראשית חזיונותיי והארותיי, גיל החדווה התמה לשמה. הגיל של היונה על קודקודה של קטרינה מסיינה והסטיגמטה הראשונה על כף ידה. כמעט שפסחתי על כברת עקבות מגדלינה, אך נעצרתי, כאילו לפי לחישה סמויה. עליתי לכביש וגיליתי את השלט, המעיד על כך. היה בכך אות לעידוד האינטואיציה שלי. הן בין כל הנשים, שניערו בשערותיהן את אבק רגליו של בן אלוהים, הקרובה לי ברוח היא דווקא מריה מגדלינה. בעולם המיתוס והאפוס הנוצרי, היא המבשרת שלי, הזונה הקדושה. אולם, עליי לעלות עליה לאין חקר. היא לא נשארה בתולה, בבואה לכרוע ברך בפני האדון המהלך על גלי הכינרת ומכנס את הדייגים השליחים, את דייגי האדם, ולא ראתה בחזון ליבה את עצמה כאם למשיח בגלגול חדש. ואני, עשר שנים ויותר, שמרתי וחיסנתי את העדנה לקראת הפרייה קדושה של התינוק הגואל ביום בו יבוא על האדמה הזו. בי מתמזגות ונטמעות הבתולה הקדושה והזונה הקדושה, מרים הראשונה ומרים השנייה, במזיגה גורלית יחידה במינה.

הגעתי לאשנב. ברגע האחרון, לאחר שהדבקתי סופית את המעטפה בשפתיי, ואולי גם נשקתיה, החלטתי לשלוח אותה לא רק בדואר רשום באחריות, אלא גם בדואר אקספרס. וזה היה רעיון בעתו. עוד מבצע מאחוריי. עוד שחרור ממתח צבור ומצטבר. יצאתי מהדואר והתחלתי להסתובב לשם טיול לשמו ולשם הסתכלות במה שמכונה כאן קיבוץ גלויות, מכל שבטי ישראל, ונוער נודד מעמים רבים, כולל יפנים ואנשים מהמזרח הרחוק. טיול של הסתכלות חופשית לשמה, בחוכמת הפרצוף של האנושות. אודה, נולד בי פתאום עניין לדעת, איך האנושות הזו, היהודית והגויית, מתרשמת ממני בהילוכי זה בלבוש נזירה, אמנם מודרנית, אך צנועה ככל המדים. היש בי עוד משהו בארשת, בעיניים, בקומה, בקצב ההילוך? נוכחתי במבטים, הנזרקים עליי ושוהים בי, לעתים בריכוז נוקב, בתימהון, בהלם הלא שגרתי בדמותה של האישה, המוסווית כנזירה מודרנית, בסגול של מדיה וקלות סנדליה. גם צלב העץ בגונו העתיק, בתבליט אמן מימי הביניים, אינו נסתר מעין הרואים. רק בעלי הכיפות והפיאות הארוכות, עם הפוזמקאות השחורים והציציות, המציצות לראווה מתוך הלבוש הכהה, הארוך, מפנים הצידה את עיניהם ומשפילים אותן, כעורקים מניסיון ומברכה על זיו השכינה שבי דווקא בפגישת עינים איתם, עם כאלה, שפע מתוכי חיוך של חסד מעודן לשמו ולשמם. התבוננתי הרבה בילדים. זה היה שכרי בטיול הזה. הבחנתי בחיות החיונית בקלסתר פניהם ובעיניהם. ואמרתי אל ליבי: עם ישראל חי.

לא חלפו דקות וחשתי ביטחון מוחלט, כאשר הגיעו שתי איסלנדיות יפות, עם עיניים צפוניות, מוארות באור הקוטב הצפוני, והצטרפו אליי לציפיית מזל לטרמפ. החלפנו מילים, מבטים, צחוקים, כבנות ברית להווי הנוודות הקסומה על האדמה הקדושה. הן הסתכלו בעיניי והתעניינו בצלב שלי ובמנזר שלי, ואם יש סיכוי ללון בו הלילה. גיליתי להן, כי רק לפני עשרים וארבע שעות הגעתי למנזר.

אפשר לנסות ואפשר גם להירדם תרדמה חלומית על חוף הכינרת לרגלי המנזר, כפי שהתנסיתי בלילה שחלף. מצאתי חן בעיניהן. אני אחת מהן גם אם מאוד שונה מהן, במדי נזירה ולא בביקיני עם חולצה לבנה וצבעונית מעל לירכיים, וללא הדבשת של ילקוט הגב ובו שק השינה והמטבח הנודד. הן החליטו לנסות בעזרתי את מזלן ללון במנזר, לטעום טעם לינה בצילו של מנזר, ואולי בתאה של נזירה, ואם לא יעלה הגישוש – לרדת ברגליים קלות של איילות לחוף הכינרת לרגלי המנזר, כאשר יעצתי להן. התיידדנו. סיפרתי להן, כי במנזר שלי ברומא ישנה בתולונת חמודה מאיסלנד, אשר שמה יוהאנה, האהובה עליי, השומרת עליי והעוזרת לי בכל אשר אפנה.

אני שומעת צלצולי טלפון של אכסניית המנזר, עולים וגוברים ומצטברים. זינקתי לתא הטלפון, הרימותי את השפופרת ושאלתי, בצליל קולי האיטלקי: כן? ומה אני שומעת? קול עמוק, חיוני: האם אפשר לדבר עם האחות וירג’יניה? כן, מדברת. קיבלתי את מכתבך הדחוף ובחרתי להתקשר איתך מיד. זוהי תגובה יפה ובעתה. יש לי מעטפה מפאולינה עם תמונות, אשר יש לי יסוד לחשוב כי תמצא בהן עניין. ובהזדמנות זו, אולי תדריך אותי בטיוליי על פני האדמה הזאת. ברצון, ענה. פעם בחודש אני מסייר בקיבוצים, ביישובים הצעירים ומרביץ בהם תורה. למחרת השבת, האם יהיה לך נוח לקבוע פגישה איתי במנזר או בדרך לטבריה או בטבריה או בצפת או בדרך לצפת? כעולה על רוחך. הכי פשוט, אחכה לך במנזר.

הדפיקה בדלת תאי הפתיעה אותי בדפיקה חזקה בלב, בקצב חדש ניגשתי לדלת ופתחתי אותה. היד רעדה על כף המנעול. ייתכן שהחוורתי, חיוורון שהוסיף לי. אני עמנואל. ואני וירג’יניה. היכנס. ראיתי לפניי גבר בעשר, חמש־עשרה שנים צעיר מגילו. אבי גיורא. מתולתל עם סיבי שיער לבן. שזוף שיזוף מתמיד, כחקלאי על האדמה הזו. מצח גבוה, חרוש. גבות עיניים עבותות. עיניים חומות, ערות, נעות וחולמניות, עיניים מאומנות בהתבוננות. ארשת מרחפת, קורנת, הוזה. שפתיים מחייבות את העולם, אוהבות להידבק בבשר העולם. שיניים חדות, מושחזות, ראויות להתיז פטמות אישה ברוכת שדיים ולעקור את הדגדגן. רגליים שריריות מהליכה בהרים ובמדבריות וכפות ידיים חרוצות חריצים עמוקים, כמפת הנפש. איבר הברית היה מקופל, ושום רמז לא קיבלתי ממנו. גם לא מבעד למכנסי החאקי הקצרים. חולצה ירוקה מעליהם, המכסה גם כל זיע של מנוף היקום, חולצה לא מכופתרת עד לצוואר. חזה שעיר מציץ, גוש שיער לבן בודד. דורך בסנדלים פשוטים מאובקים. נעמדתי במרחק שלושה צעדים ממנו וסקרתי אותו מכף רגל ועד ראש. כך סקר גם הוא אותי והתבונן בי, עד שעינינו נפגשו ופרצנו בצחוק בריא, שופע, בלתי מרוסן. צחוק על הצגת הבחינה ההדדית.

לאחר שלוש דקות עשיתי צעד, שני צעדים, לקראתו. הושטתי את ידי בענווה ובהשפלת עיניים נזירית. הוא קיבל את ידי באון גברי. הרימותי את עיניי, אמרתי: עמנואל, יש אורך רוח באצבעותיך. ברוך בואך. לאחר השיחה הטלפונית, חיכיתי לך כל השבוע. כעת אני מתחילה לראות מי הוא עמנואל. משהו גונב לאוזניי עליך מפי פאולינה. חלוץ היופי, אשר דור השפע והנוחות אינו דורו. על כך הגיב הגבר בחיוך כבוש ולא כל כך צנוע ואמר: יש עומק רוח באצבעותיך, וירג’יניה. אודה, השיחה הטלפונית, אשר עודדה אותי כהבקעת שביל לשיח בינינו, שקעה בי עד ללא עקבות במודע, ודווקא לקראת בואך. ביקשתי, כנראה, להיות tabula rasa בבואך ובשיח פנים אל פנים. אולם, מדוע אנו עומדים? התשב? יש כיסא עבורך ואני אשב על מזרון הקש שלי. אמור, האם את כל הדרך ממרום הגולן עשית ברגל? כן, ענה, את יודעת, הקדמונים שלנו אמרו: “ארץ ישראל נקנית בהילוך”. הן זוהי האמירה לאברהם אבינו: “לך לך”. “רק שביל כבשו רגליי”, אמרה פייטנית מכנרת.

הרימותי את הכרית. המעטפה נחשפה ורק מילה אחת בכתב ידה של פאולינה לעמנואל, והושטתי אותה ליד בחיקו. אגב, שאלתי, אולי אתה רוצה להישאר לבד? אצא לדמדומים. הסתכנתי בשאלתי זו. אני דווקא רציתי לראות אותו, כיצד הוא מביט על בנו, רואה את בנו, מה מתחולל בקרבו ומה חולף על פניו. הן הזיתי אחת ההזיות שלי, כעדה ונוכחת בפגישה הזו, בהתוועדות הזו של האב לבנו, בלי שהבן יהיה נוח, בלי שיידע זאת. לאחר שניות של ריכוז בכתב ידה של פאולינה, הוא הגיב: אל תלכי, הישארי כאן. אולי משהו יתגלה לעיניים ותזכי להארה. בינתיים, הודיה שבלב. ממעמקים. כשאמר את המילה ברומית De profundis¹⁹: אילו הרשות היתה נתונה, הייתי כורע בפנייך ומשנק כפות רגלייך.

הוא נדהם לשמוע: עמנואל, הרשות נתונה. הניף עיני פליאה לעיניי הצלולות, הבהירות, השלוות. כרע על ברכיו, הניף רגל אחת, השיל את הסנדל והצמיד לה את שפתיו, השמיטה לאט והניף רגל שנייה. מעשה פולחן. התבוננתי בו, והיה הדבר כסמל בליבי. מקובל יהודי מנשק רגל זונת העילית. רעד חלף ברגל אחר רגל. שמחתי כבאצבע אלוהים, אשר הנחה אותי לרסס ריסוס דק דקיק של בושם. ריסוס בין ציפורני רגליי, אשר לא הסחתי את דעתי ממנו בהרף עין האחרון לפני בואו. ריח ציפורני רגליי נספג עמוק בכל הווייתו המיסטית. הייתי מתוקנת, פתוחה, לא נכשלתי. שמתי את ידיי על תלתלי ראשו, והוא הניף את גבות עיניו אלי. הוא הניח את שתי רגליי על מרצפות המוזאיקה הקרירה והנעימה, בזו אחר זו, באורך רוח, באצבעות. התרומם וישב על הכיסא מולי, זרק מבט על המעטפה המוארת בנרות שבת, ואולי הוא חד חידת הנרות הללו. נטל את המעטפה ביד ימינו, אחר שם אותה בחיקו, בדיוק מעל לאיבר הברית, בהיסח הדעת שבכוונה עמוקה.

באה השתיקה והארשת המופנמת. הבטתי בכל ניד בעפעפיו. הגבר בעמו שכח את עצמו. אינו מזיז ואינו פותח את המעטפה. כך חלפו הדקות. דקה דקה והנצח המקופל בה. לחשתי לו שאלה: עמנואל, אני יכולה לעזור לך. אולי אפתח לך את המעטפה? ראיתי תמונה תמונה בזמן שפאולינה בחרה בה ושמה במעטפה. הדממה נמשכה. הכל היה שונה מאשר בריתמוס ההזיה שלי. פתע התעורר הגבר, זרק בי מבט טעון פשר והושיט את המעטפה לידי, שבאה לקראתה. באותו רגע ביקשתי להאמין, כי אצבע הגורל היא, אצבע ביד אלוהים, המעודד את השפחה הנרצעת, היפה. קמתי ואמרתי: עמנואל, תן לי ואעצום את עיניך. לא אכסה אותן, חלילה, ואפתיע את עיניך בתמונות בנך במראה אלוהים, כבהרף עין של מיכאל אנג’לו כאשר חשף את בריאת העולם על תקרת הסיקסטינה.

הוא הביט בי ועליי כאדם נעדר לעיני זה השרוי בהיפנוזה שלי. השפלתי את שמורות עיניו החולמניות והגדולות, תוך כדי ליטוף סמוי, וייתכן מאגי. קרעתי את המעטפה ושפכתי את כל תמונותיו של גיורא על מיטתי, בערימה אחת. ומיד, במהירות הבזק, התחלתי לפזר אותן על המיטה, ללא כל עיקרון מדריך, בערבוב גילים. רק תמונה אחת ויחידה בחרתי לשים במרכז המיטה – גיורא יונק משדי אמו, פאולינה. תמונת הקנאה היפה, הקלסית והאינטימית שלי. מעולם, אמרתי אל ליבי, עמנואל לא ראה את פאולינה מיניקה את בנו. את גיורא. כל המיטה היתה מכוסה גלויות התמונה של גיורא, ללא סימטריה, ללא הרמוניה, ללא היגיון. אך מכל תמונה שפע חינו של עולם בגיל התינוק, הילד, הנער והבחור.

עיניו של עמנואל רצו מתמונה לתמונה, מגיל לגיל. אנרכיה של היופי בעיניה ובאצבעותיה של פאולינה. רגעים שאבי הנער, עמנואל, לא היה שותף להם. עמדתי רתוקה לערבוביה המפוזרת של שפע גוני חן הארשות של גיורא. פתע עשיתי תפנית וראיתי אורות מרצדים על שמורות עיניו של עמנואל. ניגשתי אליו, הניפותי את גבות עיניו והסתלקתי לקרן זווית ליד החלון. לא ויתרתי על נקודת תצפית בפניו של עמנואל מול פני מיטתי. הגבר החליף צבעים. עיניו נעו במהירות הבזק, וגופו כאילו משותק. במתח קפוא. את דפיקות הלב ראיתי ושמעתי. עיניו נעו במערבולת, ועיניי השתעבדו לקצב עיניו. התחלתי לטפל בו בעדינות, כאשר אני לשה את ליבו. הגשתו לו כוס מיץ אננס והשקתי את כוסי לכוסו לחיים. כאן עצר בו הדמון היהודי. הוא התחמק באלגנטיות: אני שותה למסעך על אדמתנו. לרגע אחד הייתי נבוכה. האינסטינקט המושחז משהו לחש לו: רק “בלי נדר”, כניב אבות אבותיו. מיד גברתי על המבוכה בתוכי והשלמתי איתו: צדקת ממני, עמנואל. הריני מקבלת את ברכת המסע על אדמתך, תחת שמיך, אשר אולי תוביל אותי לחסד הנעלם בי, אם בקפיצת הדרך לקראתי או אף בדרך ארוכה וקצרה.

מפיך לאוזן של מעלה, לאוזן של מטה. הרשה לי להשיל את סנדליך מעל רגליך, למען תרגיש אבן תחת רגליך, למען תבחין, בחוש השישי, את קרירות אבן השתייה, אשר יעקב שם למראשותיו, ראה את הסולם על רקע עקידת יצחק. עליך לינוק חִיות וערות מתחדשת בניסיון שאתה עומד בו בפגישה עם גיורא. כן, קלעת למשהו בי, וירג’יניה, אמר. ארץ ישראל הזדעזעה בתוכי ת“ק פרסה על ת”ק פרסה, יפה שהעלית על דל שפתייך את הסולם, בת רומא.

זה עורר בי זיכרון מנעוריי. פייטן עברי אחד במאה שלנו כתב שיר, אשר קסם לי משום מה ונחרץ בזכרוני. שיר לבת רומא. ומהו? שאלתי, בלי לכבוש את סערת רוחי. אתה זוכר אותו? הוא זכר רק ארבע שורות: “את סולם מוצב ארצה / וראשך מגיע השמים / העולה עולה בך / והיורד יורד.”

ובחיוך שאלתי: אתה, עמנואל, מוכן לעלות עם בת רומא או לרדת או לשתיהן יחד? תמיד עלייה וירידה כרוכות זו בזו. היה לי ידיד נאמן, פליט הצלב, והוא השמיע באוזניי את הניגון. וכאן פקדה אותי הארה לומר לו, כמעט אינטימית ומתוך הבנה הדדית, שורשית, מוכחת מתוכה: למה ירדה הנשמה לעולם? עמנואל, עליך להתייחד עם עצמך בעולמך לעיני גיורא בגלגולי החן מגיל לגיל. גם עליי להתייחד עם עצמי. בוודאי הבחנת, כי אין זו פגישה פשוטה, אין זו פגישה תמימה בין נזירה איטלקייה לבין מקובל יהודי בארץ הקודש, מול פני הכינרת. אני מנוערת ונסערת, וגנזי מעמקיי מציפים אותי לקראת פגישתך עם גיורא. אעזוב אותך. אתה תישאר איתו לבד פנים אל פנים, ואני אסתלק לי לחוף הים. כעבור שלוש שעות, עם פעמוני חצות בקפלה, כעת חיה, אחזור לכאן. הוא חייך חיוך חופשי, סימן שהתחיל להתיישר לקראת הפגישה של האב היהודי עם הבן הרחוק ממנו. האב על האדמה הזו, והבן ברומא. הייתי עדה לטרגיקה עולמית. השכינה שתהיה שרויה ביניכם. הטבעתי נשיקה במצחו, והתנדפתי ללא פגישת עיניים.

שלוש שעות הייתי לבדי. סהרורית, פסעתי הלוך ושוב למנזר ועל חלוקי הכינרת, שעונה לסלע שלי, אשר היה בו נקיק משען לראשי. הזיתי ליל גאולה בחלום ובהקיץ, בזרימה אחת ונראה, כי כמחצית השעה הייתי שרויה ברוגע עמוק של תרדמה קצרה, אך גדולה. סחוטה הייתי וערה. פעמוני חצות בקפלה למעלה הקפיצו אותי על רגליי. מיד חזרתי אל עצמי. שום אסון לא יהיה, אם אאחר מחצית השעה. עלי להיות מאוזנת. עליי לעמוד בשתי רגליי האמיצות על האדמה הזו ולחוש אותה בעצמותיי. אדמת אימהות ישראל העקרות, המפללות לזרע אחרי בלותן. כל אחת, לפי קצבה ולפי טעמה, היתה לה עדנה משלה. נגאלה וגאלה.

נכנסתי לתאי ומצאתי את עמנואל רדום על כיסא, מול התמונות המפוזרות על מיטתי. הוא מיצה את עצמו. ארשת פניו ערה וחולמנית. חלפה מחשבת פיגול זרה – להרדים את עמנואל הרדמה עמוקה, לדרוך את איבר הברית בפי, להבקיע את מסך בתוליי בעוצמתי ולהיזרע על ידו, בזו אחר זו שלוש פעמים, כאשר עשו בנות לוט. ואז באמת זו תהיה הפרייה ברוח הקודש, ללא מודעות וללא נוכחות גבר. לא יהיה גבר על פני האדמה שיאמר, אני האיש שזרעתי בווירג’יניה והפריתי אותה. קליטת הזרע תהא ללא קמט וללא כתם.

לא התביישתי. דבר לא ייסרני. האם תמר לא גנבה זרע יהודה? ומי יערוב לי, שרות המואביה נהגה אחרת, כאשר חשפה בגורן את ערוות בועז? מי בא עד חקר אלוה ושבילי רצונו לגילוי המשיח? הסתכלתי בו בתנומתו ונוכחתי, כי אכן איבר הברית דרוך, עטרתו מציצה מתוך המכנסיים הקצרים, איבר ברוך אלוהים. הזיקוף המתוח כחץ על קשת, ייתכן חלומי. ייתכן שראה בחזונו את ההזרעה הגדולה של פאולינה, אשר היה כה בטוח בה ואשר את פרייה הוא רואה רק עכשיו, כאילן צעיר. נגעתי נגיעה קלה בכתר האיבר, והוא פקח את עיניו בחיוך, כאילו ראה אותי בחלום ובעל אותי כאדם הקדמון את נקבתו. גאל אותי ונגאל. עניתי לו בחיוך. עמדתי קרובה מאוד אליו. בין רגליו. רגל ימיני נגעה בו. נוצר קשר מעודן. נסוגותי: לא זזתָּ מהמקום מאז לכתי. חלפו יותר משלוש שעות. נרדמת? הגם חלמת? כן, עדיין אני חולם. אמור לי, מהי התמונה שהצמידה אותך אליה עד כלות הנפש? מנומנם הוא רמז ביד ימינו למדונה עם היונק בחיקה. הניפותי אותה מול עיניו ושאלתי: הזאת היא? כן, זאת היא. בכל הרנסאנס לא תמצא, עמנואל, מדונה עם התינוק, יפה ממנה. הוא ידע.

התבונן בה מקרוב. הגשתי אותה לעיניו, בלי למסור אותה לידו הפשוטה. לגלות לך את סודי, אני רוצה תינוק כזה בחיקי, מוצץ משדיי. הוא זרק בי מבט תמה, אך עדיין כמתוך חלום וכאילו לא הופתע. לאחר שחלפו אי אלו שניות, הוא שאל: נזירה, אם מנזר, ותינוק שלה בחיקה? הוא ייזרע בי ברוח הקודש. הורתו ולידתו יהיו בקדושה על האדמה הזו. הורתו בגליל ולידתו בבית לחם, והאב יהיה אתה, אבי התינוק הזה, אשר עיניך רואות לראשונה. אנא, אמור “הן” לבתולה העומדת לפניך. אתה הוא שתפרע בה את פרוכת בתוליה. הסתכן, עמנואל, לחיי חזון ליבי ולסוד הטמיר והנעלם בי. הוא העמיק להתבונן בי, בעיניי, ושאל בלחש, כאילו את עצמו: האם זו מציאות בהקיץ או חלום? לא השפלתי את עיניי, ואמרתי: זוהי מציאות קיימת מאוד, אך לא פחות ממשית מאדמת ארץ ישראל תחת לכפות רגלינו ברגע זה.

והנה קפצה המילה על דל שפתיו, אשר ממנה כה יגורתי: את, וירג’יניה, בתולה קדושה, בת אל נכר. מפני מילה זו פחדתי. את אשר יגורתי בא. אני רוצה שבני יידע את אביו ויהיה יהודי. בדבר אחד כבר התנסיתי, עד היום גיורא אינו יודע אותי אך פאולינה יהודייה והוא יהודי. המוכנה את לטבול טבילת לידה שנייה, טבילת גיורת יהודית? זוהי בעיה גדולה. עליי להתוודות בפניך וידוי גדול, וידוי נזירה בתולה, אשר מעולם לא נשמע וייתכן כי לעולם לא יישמע. ואולי, תגאל אותי. ואולי דווקא כמקובל חלוץ, המהלך כהיפי ומשיח עם נערים ונערות על גבול ישראל ובישימון. אני רוצה להתוודות בפניך בלי תא וידויים. תחת שמי הכינרת. לאחר טבילה בבארה של מרים ושתיית כוס מימי הבאר, הרי לך טבילת לידה שנייה. אולם לא אסתיר בפניך, כי אתה מעמיד אותי בניסיון לא פשוט. אתה מרשה לי לאסוף את התמונות מעל המיטה ולכנסן במעטפה? התמונות תישארנה אצלך ללא ספק. אספתי את התמונות לאט, ברטט, ברעדה כלשהי, כאילו היו תמונות בני לעיני אביו. הוא לא הסיר את עיניו מכל תמונה שהגיעה לידיי. חשתי את מבטו בלי שעיניים נפגשו בעיניים, עד אשר כל התמונות היו במעטפה.

הפניתי את פניי אליו, עמדנו טעוני מתח. הוא היה חיוור מאוד. כזה רציתי אותו. השפלתי את עיניי אל מד האמת של הגבר. הוא היה מקופל וגנוז בנפשו. הגשתי לו כוס מיץ של אשכוליות ותמרים לחים של גן רחל, על שמה של אותה פייטנית, שהיתה שרויה בכינרת והכינרת בה. קלפתי לו גם בננה מאותו מקור, והתחלקתי איתו בנגיסה אחת, חוצה אותה לשניים. צחקתי צחוק חופשי, כנערה משתעשעת עם גבר מבוגר מגילה. על המיץ והפירות הוא בירך בכוונת שפתיים סמויה כמעט. הכיפה לא זזה מקודקודו, מעל לתלתליו. נטלתי את תרמיל הגב הקל שלי, וכאשר הוא פנה וקד לקחת את תרמיל הגב שלו, הכנסתי את תיק התפילין עם המעטפה לתוך תרמילי, בל שים לב. יצאנו לשפת הכינרת כשהשחר כמעט עלה. ביקשתי להזדווג איתו עם אור השחר, מתוך תשוקה. עליי לנצח, כמו שאימהות ישראל המבשרות את זרע המשיח, ניצחו מאז ומעולם. או לכרוע מנוצחת, לנחול את התבוסה הגדולה הראשונה. עתה, או, מי יודע, אם לא אף פעם. עם אלוהים צריך לשחק עם כל יכולתי להגשמת כיסופי המשיח. אל תחמיצי אותו.

נערה פשוטה הייתי. בת כפר איטלקי, לא רחוק מסיינה. אך חוט של חסד וחן היה משוך עליי. מי יודע, בת בתו או זרע זרעו של מי אני. הן הומרוס, שתום העין, כבר אמר בימי קדם: אין אדם יודע את אביו. הן ייתכן שאני גלגולו של ברנארד הקדוש, של פראנצי, של דאנטה או פטררקה²⁰, או של אחת הקדושות, קלרה או קטרינה או טרזה. מי בא עד חקר גלגולי הצופן הגנטי בנדודי עמים על אדמת מולדתי. הכול ייתכן. בימי מלחמת העולם ההיטלראית ופלישת הנאצים לאיטליה, ואני אז בת חמש־עשרה, זכיתי להארה מופלאה. פקד אותי חלום ובו אני מסתכלת בראי, בחדרי שבעליית גג בית הוריי. ראיתי יונה צחורה על ראשי ואות על ידי ובת קול קוראת לי: עלייך לשמור כעל בבת עינייך על המשפחה היהודית בכפר ולהצילה מידי האשמדאי. הבינותי מיד, כי זה קולה של הבתולה הקדושה, המדונה של רפאל. עם בוקר, ברידתי אל בני ביתי, נוכחתי לדעת, כי אני רואה את העולם בעינים אחרות. משהו אירע בי והפך את עולמי. אני שונה. עלי לחפש ולגלות את המשפחה היהודית בכפר שלי ולהצילה. הסתננה אליי המלה “בונקר” במרד של גטו ורשה. החלטתי לחפור בונקר בבית אבי ואימי להצלת המשפחה הזו.

כך התחילה הקריירה שלי כחסידת אומות הועלם, בלשונך, עמנואל. גיליתי את המשפחה, משפחה אצילה, שופעת חיים ושאר רוח. חמש נפשות ובהן שלושה ילדים חינניים, וגיליתי לה את סודי. אני רוצה לחפור עבורם בונקר במרתף היין של ביתי ולהסתירם שם. למחסור אדאג אני. ללחם חוק ולהחזיק את הנשמה בגוף. ובלילות, כאשר השעה תהיה ראויה והאוויר אינו חשוד, ייצאו לנשום ולחזות בכוכבים. הופתעתי. הם קיבלו את הזמנתי ללא חקירה ודרישה. משהו בי עורר בהם אמון. היה עליי עוד לשכנע את אבי ואת אימי. ושוב, להפתעתי, הם קיבלו את מחשבתי. ומשך חודש, בעזרת אחי, היה המקלט הסמוי במרתף היין, מוכן לקיום נסתרים, כולל צינור מתוחכם לחילוף אוויר, משולב בארובת העשן, כוכים לשינה, בור לדלי הצואה, שולחן וכסאות לחמש נפשות, כיריים וחיבור לחשמל. מקלט ראוי לחיים בסתר. ההעברה אלינו היתה צריכה להיות מתוחכמת, ללא עקבות, בלי שהמשפחה תדע את סודה. היעלמות סבירה, מושלמת. הכול עלה בידי בעזרת אחי והאווירה בביתי. שנה וחצי, שמונה־עשר חודשים, שמרתי על המשפחה הזו כעל בבת עיניי. לא נעדרו, כמובן, חרדות ואימות. לינת לילה של אס.אס. בסיור פתע בכפר שלנו בצל קורתנו, לא חסרה הלצה עליי באוזניי: הנה יהודייה מוסווית נסתרת בכפר איטלקי. אך לא היה לי יסוד להחליף צבעים הייתי נכונה, אימנתי את עצמי לסיטואציה כזו. הסכנה חלפה על בשרי, אך הזמן עושה את שלו בא יום, ופשיסט איטלקי בכפר שלנו הריח ריח יהודי בי. הוא ניסה לסחוט את בתוליי באיום על המשפחה היהודית, המסתתרת בביתי. ייתכן שהייתי מוכנה למסור את בתוליי למען הצלת המשפחה הזו, אשר קסמה לי יותר מיום ליום. העמקתי בגורלה. טעמתי את טעמה. אולם ידעתי, כי אין גבול לסחיטה, והמשפחה נידונה להסגרה בידי הנאצים. נפתלתי איתו, תוך מתן תוחלת לאנוס אותי. חיפשתי מנוס ומקלט מעבר למשפחה בכפר אחר, במעגל משפחתי, אולם האיטלקי ארב לנו, ובליל ניסיון המפלט, נתפסה המשפחה בידי מלאכי חבלה, וגורלה נחתם בתא הגזים באושוויץ. עוד הגיע אלי הד בדרך מופלאה, על מפתן המקלחת, השמור איתי וילווה אותי עד יומי האחרון.

לאחר ההד, ברחתי ליערות והצטרפתי כקשרית לחבורת פרטיזנים בצפון איטליה. כאן עמדה הבתולה שבי בניסיון גדול. בשרשרת ניסיונות. לא אפרוש הלילה בפניך את ניסיונותיי עם פייטן איטלקי גדול בימינו. עוד חזון למועד. עם השחרור בתבוסת החיה הצהובה הפכה איטליה, כידוע לך כאיש הבריגדה היהודית בצבא הבריטי, לארץ מעבר לאחרוני היהודים ממחנות המוות. באירופה הכבושה, בטלטולי הבריחה, היה מרד ההעפלה בסירות דחוסות על פני הים התיכון, מרד נואשים הבוחרים בחיים, באימפריה הבריטית. לאימפריה, אשר הצילה את העולם מניצחון היטלר בעוז רוח ובקומת אדם, לא הספיק הכוח לנצח את עצמה, את היסוד העמלקי בה, כלפי עם צאצאי חרב האשמדאי החום. בצילו של צלב הקרס המשיכה בריטניה בציד אחרי אודי המעפילים. המלחמה באחרוני המורדים המעפילים מבית המוות, רק הבליטה את אות קין על מצח העולם הפתוח, החופשי, כביכול, אשר לא ידע להתכונן למלחמה בהיטלר ולא היה ערוך לקצור את פרי הניצחון. העולם החופשי, שלא ידע להודות בנקמת הרוח של אחרית נצח ישראל הצלוב על היבשת המוסיקלית הנוצרית לאחר הכניעה של עם היטלר, הוסיף חטא על פשע. אך אני, הדלה, בחרתי לקבל על עצמי את השליחות להעלאת העם הצלוב, וכאן התחיל המשחק שלי עם האלוהים.

ועכשיו, עמנואל, פתח מסך בתוליי. כך, ישירות, אמרתי לו. הוא נהג כמצווה מפי הגבורה. שלל צבעי האורות של פניני חגורתי, היכה אותו בסנוורים. מה זה? שאל מוכה פליאה. זהו הכתר הזוהר על ערוותי, עם הפנינים היקרות בעולם. מבחר הפנינים על כתר בתוליי מעולם לא היה על כתר ראשה של מלכה. ועכשיו, אזור כגבר חלציך ונסה לנתק בכוח את החגורה מעליי, ותקבל תשובה לשאלה ששאלת, כיצד זה תיתכן בתולה זונה, משך עשור ויותר. ואם ייתכן פלא עולם זה על זונה קדושה אחת ויחידה, כיצד להעלות על הדעת מנזר של זונות בתולות באורך ימים כזה. עמנואל היה מהופנט. ספג את הריח הטמיר והנעלם מכתר בתוליי, וצעד שלושה צעדים סהרוריים אליי. נטלתי את ידו ושמתיה על חגורתי; ועכשיו נסה לעקור את חגורתי. הראה לי במה כוחך גדול, בן לעם שמשון. עמנואל ניסה להיאחז בשולי החגורה מעל לרמת ונוס ועל הירך. לתפוס בצפורניים פינה ולמשוך, למשוך, כשהוא מצמיד ונוגס בשיניו את שפתיו. ולא עלה הניסיון בידיו. שבע פעמים ניסה ונכשל. ללא אחיזה כלשהי בעל אותי עמנואל וזרע בי זרע: אני ואתה נביא גואל לעולם. איני יכול, לחש. אילו בדורנו אפשר היה לשמוע את הקול ששמע הושע: “לך קח לך אשת זנונים” ומפי הגבורה, בוודאי הייתי כורע ברך בפנייך, כמו שהוא כרע בפני גומר בת דבליים, אך דורו אינו דורי. אני בן לדור צלב ישראל בלשונך, על היבשת בה הושמד היהודי בכל חינו וחוכמתו.

עמנואל, אתה פיסית אינך מסתכן במאומה. סכנה אורבת רק לי, כמו לרחל בבית לחם, אשר מתה בלידתה. איני יודעת אם אעמוד בחבלי לידה, כמו שאיני יודעת אם העולם יעמוד בחבלי המשיח. את, וירג’יניה, עוד לא מכירה אותי. אני חי את ספק ההיריון ואת ההיריון הוודאי, כמו שיעקב חי את היריונה של רחל, כמו שרק גבר מסוגל לחיות את היריון האישה אשר ידע. פיתיתיני, וירג’יניה, אך אני רוצה לחיות את ההיריון שלך כאן, ולא במרחק מירושלים לרומא. שהבן יהא יהודי ויידע את אביו. באת אליי דרך פאולינה, עם פתיון דיוקנו של גיורא. אך ההוויה שלנו על רקע גורל גיורא, גם מזהירה אותי. אולם, אמרתי אל ליבי, החשבון עוד לא נגמר. הוא רק מתחיל.

זזנו. לא ידענו רעב וגם לא צמא. היה ברור, כי אנו עולים ברגל לצפת עד שתזדמן לנו הזמנה לטרמפ. כל הדרך החלפנו מבטים, אך לא מילים. לא הפנינו את ראשינו להדי כלי הרכב מאחורינו. כעבור שעתיים של הליכה במעלה הדרך לצפת, בתפנית של סיבוב, עצרנו ליד סלע שחור בנקודת תצפית לכינרת.

נעצרה משאית ונשאלנו: לאן? קוו ואדיס? תשובתי בעברית בעודני במדי נזירה, הפתיעה את נהג הקיבוץ בן הגליל העליון: להר כנען. הופתענו לשמוע, כי הוא בדיוק נוסע לשם. עמנואל היה מכונס בעצמו. כל היוזמה הופקדה בידיי. הנהג זרק בנו מבט נוקב - קיבוצניק עם נזירה בדרך העולה מטבחה לצפת. המבט החמיא לי צחקתי והוא ענה. עמנואל היה מוסח דעת, כאילו דבר אינו נוגע לו הנהג הציע לעמנואל לעלות על המשאית, ולי – לשבת במקום הפנוי לידו. עשינו כמצוותו, בלי להרהר אחר מידותיו. הנהג שאל לאיזה מנזר נשים אני שייכת. עניתי מנזר סנטה וירג’יניה ברומא. ואיזה קשר יכול להיות בין נזירה לקיבוצניק בארץ? קשר של הצלת ילדים במנזרי נשים באיטליה, בימי השואה. זו היסטוריה. את, איפוא, חסידה של אומות העולם בלבוש נזירה. איני יודעת, עשיתי את שלי, את המוטל עליי לפי כוחי בשעה ההיא. זה לא מעט. ממלא המקום עשה פחות. הקראת את הדרמה או ראית את ההצגה? בוודאי, קראתי. ולראות – ראיתי. יותר מאשר ביצירה. המציאות עלתה על הדמיון.

הנהג התעורר לחיים וסיפר: אני ילד ניצול השואה, שחייל הבריגדה, חי, בנר לאור היום, גילה אותי במנזר בפולין. לא קל היה לעקור אותי משם ולנטוע אותי על האדמה הזו בגליל. כיום אני חי בקיבוץ. ברוך השם, יש לי אישה יפה, יפה מאוד. כמו המדונה של ליאונרדו. וילדים נהדרים, קוסמים, כשתילי הזיתים שמסביבי. בקיבוץ אנשים עובדים, אוהבים ומגלים ילדים.

בשורשו, זהו עניין אריסטוקרטי, ממשי מאוד, ארצי מאוד. בקיבוץ שלי יש כבר דור רביעי. האין זו מעבדה אנושית אוניברסלית למלכות שמיים על האדמה? במלכות השמיים יהיו יותר בעיות, יותר ניסיונות, יותר מבחנים מאשר במלכות האדמה. הבעיות האנושיות הגדולות של נפתולי האדם עם אלוהים, רק שם, רק בה יתחילו. מלכות השמיים היא ויה דולורוזה אחת גדולה, הטובלת ושרויה בחדוות הרוח, ובן תמותה זקוק למקורות של שפע כוח לעמוד בניסיונה, להחזיק בה מעמד, מעיין אהבה לחיים, כשהם לעצמם. כל כך לאהוב את החיים, עד שלמענם ולשמם יהיה מוכן גם למות. נעים לשמוע אותך. אינך זר לי, לחשתי. והנהג המשיך: יש הרבה נפשות במעבדה האוניברסלית הזאת. יותר ממאה אלף. חלק שישי מיוצאי מצרים, אשר הובטח להם להיות גוי גדול. יש לי כבר בן ובת בצה"ל. טייס וטנקיסטית. וילדים יותר צעירים. אני ואישתי רוצים עוד ועוד. לנקום את נקמת הרוח והזרע בחיה הצהובה ובעולם שעמד מנגד, את נקמת הריבונות המשיחית בעולם, שאנו כה מבודדים, נזופים ומנודים בו. הן כל הגויים צריכים ללמוד מאיתנו כיצד לאהוב את החיים ואי השביל ליישר קומת אדם, להשרות טעם בחיים ואיך לא להתאבד גם בבית המוות הגדול והנורא. המסוגלת, את, נזירה, להבין זאת? אפילו דוסטויבסקי, שהתנסה בכמה דקות של כיסוי עיניים מול כיתת יורים לפני החנינה של הקיסר, לא יבין זאת. ילד יהודי, נערה יהודייה במחנה השמדה, ראו יותר מאמן עולם בגאונו. העם הזה לא התאבד בסימן הרחוק מאוד, בסימן הספק שבספק והאולי, אולי מישהו יישאר ממנו בחיים. אין כעם היהודי, גוי אחד בארץ, עם השלדים, אשר מבקעת יחזקאל, לבש עור ועצמות ואזר מרד העפלה לשם בניין מולדת ריבונית, עם מעבדה אנושית כתנועה הקיבוצית, אשר עוד לא אמרה את דברה לעולם. לא גילתה את עצמה אפילו לעצמה. אך הבשורה כבר בלשד עצמותיה, על כל נגעיה ועקבות אכילס שבה. ישראל הוא לב העולם, אור לגויים, ישראל – עם המשיח. אין זה מיתוס. אם העולם ירצה לחיות, הוא יגלה זאת.

מזגך וסגנון דבריך אינם רחוקים ממני. אינך מסוגל כלל לחשוד בי. התאמר לי את שמך ואת שם הקיבוץ שלך? שמי בתואל. הקיבוץ שלי על גבול הלבנון, לא רחוק מהליטני, המזרים ביליונים קובים של מים לים. המים שיכולנו להפרות בהם את הנגב ואת סיני, והם נשפכים כזרע לבטלה. ושמך מה? וירג’יניה. הושטתי את ידי ללחוץ את ידו בחום. חבל שעמנואל לא הקשיב לשיחתנו. אתה יודע ששמך כשמי, אתה בתואל ואני וירג’יניה. אך את, כנזירה, יכולת להישאר בתולה, ואני בתול כבר לא אהיה, כבר זרעתי זרע. הגידי לי, האם מוכנה את לבקר בקיבוץ שלי? היי אורחת שלי, את מוזמנת. אישתי וילדיי ישמחו לקראתך, ואני אטפל בך. אני שמחה להזמנה. כולי נכונה לקבל אותה. אמור רק לעמנואל איך להגיע אליך ומתי. שאלה לי אלייך, וירג’יניה. התעניינתי פעם בגילוי של מנזרי נשים בנצרות. ייתכן, מפני שאני ניצול שהסתתר במנזר נשים וייתכן שקיים משהו מושך לעבודה זרה, בדמות הקדושה הנוצרית, גם בלב יהודי כמוני. הכישוף של המדונה הבתולה כאם לילד. שאל, בני, קראתי, מתוך עניין לא מובן לעצמי, את סיפור חייהן ומותן של קדושות בנצרות. אלו היו נזירות עקודות שנצרו את בתוליהן לחתן הקדוש, ומשהו הפתיע אותי ביומן האחרון, על סף פרישה מהחיים בעולם הזה. מדוע היום האחרון של קדושה אינו יום של מיתת נשיקה תחת כנפי השכינה, אלא יום של עולם מלא שדים מענים, מייסרים. הפרישה מן העולם כולה ענות שאולית. ללא גילוי חן של הגואל הפוקד, הנוכח בשעת יציאת נשמה וללא פרישת זרועות של האם, הבתולה הקדושה. ומהי הפליאה? מדוע ביומו האחרון של הנביא, הצדיק, הקדוש, בתנ"ך, בתלמוד, בזוהר ובקבלה החסידית שלנו, לא מצאתי עקידה שדית כזו, חיוך שטני ואינקוויזיציה רוחנית כזו, כפי שמצאתי ביומן האחרון של הקדושות במנזרים?

גם בעולם היווני, שהוא לעתים בעל דמיון אכזרי, לא מצאתי זוועתיות שטנית כזו, כגמול לקדושה ביום האחרון לחיי גבר או אישה, אשר צריך להיות יפה. חלומו האחרון של סוקרטס, בשיחו האחרון עם תלמידיו, לפני שגמע מכוס התרעלה, היה ראוי לו – אישה יפה, לבושה לבן, מבשרת את הפרישה מהחיים עלי אדמות, והיא, היא, הבאה לקחת את נפשו. מילות פרידה יפה לאיש שהשיח עם נערים אשר אהב לאיש, אשר האורקל מדלפי הכריזה לעולם על חוכמתו, חכמת ו“דע את עצמך”.

כיצד את מסבירה זאת, כאחת מבפנים, השרויה בסגנון ובקצב החיים, בהווי של מנזר נשים קתולי? מתוך הווי המנזר שלי, קשה, כמעט מופרך, שאוכל לענות על שאלתך. זהו מנזר יחיד במינו ויוצא דופן. ללא אישור וללא ברכת הכס הקדוש וגם ללא פיקוח, למרות שהוא מבקר בו מפעם לפעם. הבתולות הקדושות שלי הן מסוג אחר. במנזר שלי לא תמצא מענה לשאלתך. הנזירות יפות מאוד. ביומן האחרון, אני מאמינה, לא יופיעו שדים להתקלס בהן על עקידת בתוליהן לאל חי. כל אחת מהן תזכה למיתת נשיקה יפה. אני רק יכולה להגיד לך, כיצד עונה לשאלתך הכנסייה, הדוקטרינה. לדעתם, זו קנאת שאול של מלכות השטן בנשמה הטהורה, העומדת לשוב בלתי מוכתמת. בצאת נשמת הקדושה מנרתיק הגוף, ביומה האחרון על האדמה הטמאה, זהו היום האחרון למאבק של הדמוניות העולמית לכבוש אותה, לשלטון עליה, לטמא אותה, לקחת אותה שבי לידי לילית ובנותיה. האשמדאי והנקבה שלו, סמואל ולילית, אוהבים נשמה טהורה, צרופה, והם שמגייסים את כל עולם השדים למלחמה על נשמה קדושה אחת, למען הטמיע אותה בנוּן שערי טומאה.

אנו, סמואל ולילית, הם אומרים זה לזו, מעלים בנשמה טהורה זו את ספק הכפירה בך בטעם קדושת הבתולים, והיא מאבדת את עולמה ברגע אחד השקול לכל החיים. ברגע המקפל בתוכו את הנצח הסגור, מפני שאין יום אחרון אחר. לאחר היום הזה ניסיתי, לפי כוחי, בתואל, למסור לך את הדוגמה הנזירית לפשר טעמו של היום האחרון של נזירה, הזוכה לקנוניזציה על ידי ועדת חקירה ועדות, חמישים שנה לאחר מותה. אל תשאל אותי אם אני מאמינה בכך. זהו דבר המסור ללב, ובדבר המסור ללב נאמר: “ויראת מאלוהיך”. התרשי לי לגלות לך חשד עמוק בליבי. הרשות תמיד נתונה לכל העמוק שבלב. ואני אף סקרנית למעמק שבלב, חלוץ וקיבוצניק כמוך, אשר אלוהים זימן לי בדרך לצפת ולמירון. בליבי, וירג’יניה, חשתי כי זוהי נקמת הבתולה בעצמה, על שלא הביאה ילד לעולם,על שעקדה את עצמה באי ביתוק בתוליה, בלי הפרייה, בלי היריון, בלי חבלי לידה, בלי יניקה משדיה. איני מאמין באהבה לאלוהים בלי הגשמת האהבה בבשר, בהיכל הרחם של האישה. לעלם יהודי אסור היה לעסוק בקבלה, לפני שידע אישה. זהו ההבדל התהומי בין המיסטיקה היהודית לבין הנוצרית. בין כיסופי הארוס, ללא הגשמה אישית, לבין כיסופי הארוס בשפך הזרע לא לשווא. זיווג יכול להיות קדוש רק אם הוא ממשי, ארצי, אדמתי. אהבת דאנטה לביאטריצה, אהבת ישו למרים, הזונה היפה, כאן לא רחוק ממגדל, וייתכן גם אהבת פרנצ’סקוס הקדוש מאסיסי לקרליסימה, לא הביאו גואל ממשיך לעולם. איני מזלזל, חס וחלילה, בזרע הרוח החזונית בגורל ובדיוקן האדם. אולם גאולה אמיתית לא תיתכן לא מין פורה ומפרה, המתגשם על פני האדמה ובחביון נפש האדם.

התרגשתי משיחו זה של הנהג הקיבוצניק, כאילו השיח מתוכי ואיתי, בנותיי. הוא בא להזכיר לי ולאשר מחדש את התנסותי בליל השימורים מאתמול ולקראת הימים והלילות העתידים לבוא במסעותיי בארץ הקודש.

פתע מצאתי את עצמי שומעת את קולו: את על הר כנען. לחצתי את ידו, נשקתי את עיניו, ואמרתי לו, ללא חיץ: אינך יכול לשער כיצד ידעת לקלוע אל ליבי. היפרד מעמנואל ואמור לו איך ומתי להגיע אליך. אני מאוד מצטערת, שלא היה שותף לשיחתנו. אני מאוד רוצה לראות אותך בתא משפחתך ובמעגל הקיבוץ. חזק ואמץ. המשאית נעצרה. עמנואל קפץ מתוכה, ואני יצאתי מתא הנהג לקראתו. לחשתי לו: היפרד יפה מהנהג הזה זוהי פגישה לא שגרתית. בפרידה ערה ורעננה זזה המשאית מאיתנו. היה לי יסוד להתרשם שהוא עשה כברת דרך במעלה ההר, במיוחד למעננו. היה זה טרמפ יפה עם שיחה, בתולותיי.

עמנואל הוביל אותי לנקודת התצפית, שפניה אל גוש חלב: בגליל, לאחר ירושלים, זו היתה מכורת המרד העברי בשלוט הרומאי על אדמתנו. כאן עמדתי עם פאולינה. הרף עין אחד היא העלתה על דל שפתיה ספק: איני יודעת, אם זה יהיה. ואני הגיבותי, בוודאות: פאולינה, זה יהיה. כאן, מולנו, היה אב שהנחיל לבניו את רצון המרד, ולאחריו, נידונו לעבור תחת שער טיטוס כשבויים כבולים באזיקים. השער שעברתי דרכו עם הבריגדה היהודית ששירתה בצבא הבריטית, בצאתנו לחזית נגד משגב קסרלינג בצפונה של איטליה. והבנים הללו נידונו לטרף בפי אריות, לעיני הקיסר ופמלייתו.

באותו רגע ידעתי ואמרתי: עמנואל, אם אתה לא תיתן לי את הזרעון ובו הצופן הגנטי של אברהם אבינו, אקח אותו מזרע זרעך, מגיורא. איתו לא תהיינה לי כל הבעיות של בת אל נכר ומתן משיח לגויים. איתו אני ריבונית ובת חורין למשובה בחסדי קסמיי, אשר העניק לי בורא העולם. היה עצב בו, כביטוי הפייטנית מקבוצת כינרת, בקלסתר פניו ובשיחו. ביקשתי לאמץ אותו אל ליבי, אבל כבשתי את עצמי. גזרתי נזירות לשעה. כל הסיפור של פאולינה קם לתחייה בזרם התודעה שלי, תוך כדי הטיול במורד ההר ובעלייה לצפת. הוא הוביל, ואני הייתי שרויה בעצמי. ירדנו ועלינו, ללא אומר ודברים. מכאן ואילך היוזמה וההדרכה מסורות לו. ידעתי בדיוק מה אני רוצה – להשתטח על קבר האר"י בין חבריו וגוריו, לפקוד את אוהלו של הושע ולכוון את פעמי הרגליים ואת פעמי הלב לאוהל של רבי שמעון בר יוחאי ובנו. מבין רועי המרד היהודי ברומא.

שניים הצמיתו אותי במיוחד: אחד – מבין הרוגי מלכות, רבי עקיבא, אשר היה גדול מהרועה הנאמן ונותן התורה בעצמו, ורבי שמעון בר יוחאי עם בנו במערה. האם זה מקרה, שהמקובלים ייחסו לו את הזוהר, אשר נתקבל בעם ישראל כמשנה, כשהשלמה למשנה, כמשנת מסתורין? הייתי פתוחה לכישוף הארוטי והמשיחי של הקבלה היהודית, כפי שאף פעם לא ידעתי אותו באוויר המנזר שלנו, על אדמת רומא הטמאה. רומא של קריית הוואתיקן ואוצרותיו, גנזיו, והקרדינלים, אשר המשיכו ללמד אותי עברית ולעסוק איתי בקבלה, כעולה על רוחי.

התחלתי להאמין פיסית באוויר של צפת; לא מקרה הוא, שהמקובלים בחרו את הגליל לגילוי המשיח. באוויר המסתורי של מולדת המרד, של מערות המרד והרי המשואות למרד. ביקשתי, משום מה, ללמוד גזירה שווה בין מראות נוף צפת לאסיסי. אולם המשל אינו דומה לנמשל. בגליל יש עוצמה של בהירות, וצפיה עוצמה של עננים. תיתכן הארת פנים והסתר פנים בקוסמוס המופנם של הגליל. עליתי על גדותיי. טובלת באור ומזדככת, הייתי לנערה, מבלי שיתנדף ניסיון חיי.

איני בטוחה, שעמנואל הבחין מה מתחולל בי. הפעם אישה לחשבון עולמה, וגבר לסבלות לבבו. כל הרומן עם פאולינה וגורל הבן, אשר אינו יודע את אביו בכל גלגוליו, ללא ספק עבר לנגד עיניו, הלוך ושוב כמו יריעת חייו של דוסטויבסקי, מכוסה העיניים בצילו של המוות. הוא היה רציני וחמור סבר. מבטינו, במפנה מורד או במעלה, נפגשו פתע פתאום. יפה היתה השתיקה, טעונה מתח עולה וגובר בטיול זה. לא היה לי צורך ביותר מזה.

נכנסנו לסמטאותיה של צפת. עברנו, זו אחר זה, במעבר הצר לאדם אחד, המכונה סימטת המשיח. הוא עצר ליד מסעדה כשרה, מהדרין מן המהדרין, וסעדנו סעודת דג מהכינרת, בירה קרה וקינוח בפירות. הבתים היו מסוידים בכחול. ראיתי משפחות מרובות ילדים. נשים בהיריון. אברכים ארוכי פיאות, בלבוש שלבשו מאות אלפים, מיליונים בשעתם, במזרח אירופה, כיפות, ציצות. צעדים מזורזים, פרצופים צעירים מחייבי החיים. הצצנו בבתי כנסת בעלי זיכרון ומוניטין של שמות גדולים מאחוריהם ולפניהם. הצדיק הלבן, האר“י. ירדנו במדרון למקווה של האר”י ועלינו מיד לקברו. בית העלמין היה במעלה ובמדרון עם מצבת שחוקות, לעתים מנותצות, צפופות. נעמדנו ליד קברו של האר“י, של רבו, של החבורה הגדולה, אשר הטביעה את חותמה מכאן על כל היהודים בעולם, לשה ועיצבה משהו שורשי בנפשם. קבר האר”י בולט, מורם, נר תמיד, ערימה גדולה של חלוקי אבנים, פתקאות על המצבה. הכל כאילו נטוש, עזוב, ולמרות זאת, נשמה אחת גדולה מרחפת כאן. שמש עם כוכבי לכת מסביבה. משהו קרן וקורן מכאן על פני כדור האדם היהודי מלפני השואה הגדולה, ולאחריה.

נגעתי בשפתיי בטיח הכחול, המתפורר. כרעתי לקבר, חיבקתי במלוא זרועותיי את המצבה. פתע הרגשתי בצלב שבין שדיי. זה הביך אותי, שיסע אותי. דחקתי את המבוכה בתפילה: אתה, אשר נגלית בצפת לעם, אשר נרצח בימיי על היבשת, נושאת את שמו וצלמו של ישו, התפלל בעדי, למען אתרום משהו לביאת המשיח, או לפחות, לגילוי מבשר המשיח. אני ובנות התפארת הבתולות שלי במ"ט מצולות טומאה, תן לנו כוח לטהר ולגאול. הרגשתי קלות בגופי. קמתי, התיישרתי במלוא שיעור קומתי, שופעת חיוכים לעצמי ומאמינה בעצמי. לא להבל וריק בא יופיי לאדמה. יש שכל גדול וטעם מעודן באלוהים. קשה להבין אותו, בייחוד בדורי, דור ישראל על הצלב הנורא. אך גילוי גאון האדם ביקום האלוהי רומז למהפכת עילוי האנושות על ההדום לרגלי המשיח, אשר קם על האדמה הזו בתבנית ריבונות ישראל מתוך הכלייה.

קדתי קידה עמוקה לקבר. הרימותי חלוק אבן ושמתי על ערימת האבנים. נפרדתי מהקבר החי במגע שפתיים מחדש. דמע עלה בעיניי. בתפנית הראשונה שלי נפגשו עיניי המופתעות בעיני עמנואל. הוא ניגש אליי ותמך בזרוע ימיני, שלא אחליק. התביישתי להביט בפניו, כאילו גילה את סודי והיה עד לו. הוא מחה דמעה מעל פניי. בוא, עמנואל, נרד לאוהל של הושע. בל נפסח עליו. לנביא כזה אני זקוקה. להיות כטל לי, כטל לישראל. בכל המורד מקבר האר"י עד לאוהל הושע תמך בי עמנואל ביד אמיצה יש על מי לסמוך בירידות ובעליות בצפת הקדושה ובמדרגותיה.

פטורה הייתי מדאגה. יכולתי להקשיב לעצמי, להתבונן בתוכי. הגענו לאוהל הושע. ביקשתי מעמנואל לתת לי להיכנס לבדי. שיח אינטימי לי עם הושע. הפעם לא היה חיוך, אפילו סמוי, בעיניו ועל שפתיו. הודיתי לו בליבי על כך. הוא הבין אותי ונשאר בחוץ. נכנסתי לאוהל. ערה וגם גלויה יותר. צנועה פחות. כרעתי אפיים ארצה והתחלתי את השיח עם הושע: הושע, אתה הנביא שלי. אילו היית בדור הזה, הייתי נגאלת. אילו הייתי בדורך, לא היית נידון להביא ילדים בשאול קנאה.

בעלותנו שאל אותי עמנואל, אם אני מוכנה לפקוד את קברות “הרוגי המלכות” הצעירים, בפינה עילית של בית העלמין, לא רחוק מחלקת חללי צה"ל במלחמת הקוממיות. הייתי נכונה. הלכנו לכל אורך הגדר מעל לבית העלמין ונכנסנו לפינה זו, דרך שער החלקה הצבאית. הסתובבנו בין הקברים והבחנו בשמות. דקות ספורות נעמדנו דום.

נטלתי את ידו בידי. הייתי זקוקה למגע. חלפנו במבט על שמות וגילים בחלקת צה“ל. היה ברור, שעוד הלילה נהיה במירון. עד היום, כפלא בעיניי מנין היה לנו כוח, לאחר ליל שימורים על חוף הכינרת, לקיים את המסע בהליכה מהר כנען לבית העלמין בצפת, ומצפת למירון ולהגיע לשם בדמדומים. כן, משהו, בתולותיי, עלי לספר לכן, באשר לבית הכנסת של האר”י.

לפי המסורת, היו האר“י ותלמידיו יוצאים לקבלת השבת, במקום שכונה: “תקל תפוחין קדישין”. וישנה אגדה על החמצת שעת החסד לבוא הגואל, לפי חזונו של האר”י. באחת ההליכות האלה הציע האר“י, מיד בו במקום, לעלות לירושלים לקבל את פני המשיח. הוא שגרם לפי האגדה להחמצת שעת החסד. האר”י ותלמידיו לא עלו לירושלים ולא קיבלו את פני המשיח. מעצור של אחד אחד התלמידים שהיה צריך להודיע לאישה.

בית הכנסת היה מלא אור. חלונות לאורך הקירות, הפונים לבית העלמין. ישבנו בתוך הכוך כמחצית השעה. הרהרתי, ייחוד הזונה עם המקובל בכוך של האר“י. לעמנואל יש אומץ. אך האם גם למבצע האמת בסגנון הודי? ספק, ספק. כאן צפוי מעצור בל ישוער. ניגשנו לפרוכת שעל ארון הקודש, אשר במלחמת שחרורה של צפת קלט, בוודאי, כדורי אויב ולא נחרב. נשקנו שנינו יחד לפרוכת הרקומה לוחות הברית בידי בתולות צפת. כה רציתי לשער. בצאתנו מ”תקל תפוחין קדישין“, במיפנה הדרך למירון, העזתי להביע, לאחר שתיקה ממושכת, שני הרהורים: עמנואל, למדתי בכוך של האר”י שני דברים שלא למדתי מעולם. האחד, שהעוצמה הוויזיונארית הרוחנית, אינה מיתוס. זו ממשות, כאדמה אשר אנחנו דורכים עליה. גם הדבקות לאדמה הזו מושפעת מאנרגיה זו. אחרת, אין להבין את נצח ישראל. שתקתי, מופנמת, בלי להניף את עיניי לעיניו. הדבר השני, שלמדתי באוויר ההתייחדות שלנו, מתוך קירבה יתירה בכוך, בו הצטופפו גורי האר“י, היה, שעוצמת המודעות העצמית של האר”י וטעם בואו לעולם, התגלותו ככוכב בשמי צפת לזמן כה קצר, לשנים ספורות והיעלמו במוות, אינה פחותה, ואולי אף עולה, על המודעות העצמית של הבחור מהגליל, אשר שמו ישו, אשר לפי הכנסייה הקתולית, גאל את העולם מהחטא הקדמון. הם גם לא היו כל כך רחוקים בגיל שבו פרשו מן האדמה. עמנואל הירהר והגיב: משהו יש בדברייך. לנביא, לשליח, למבשר בכל דור, יש גון וסגנון של מודעות עצמית משלו. לעתים סגולית שבסגולית. אין שני נביאים־חוזים מתוודים בווידוי אחד, ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. האר"י, ללא ספק, לא הצניע לכת בתעוזה ובתנופת המודעות העצמית, כמגלה וכחושף משהו חדש והרואה עצמו כמבשר תיקון לעולם. איני יודע, אם אי פעם הגדיר את עצמו כדיוקן משיחי. אך משהו נדף ממנו בחוש הריח של תלמידיו, כמשיח בן יוסף, הנידון כמבשר מוות לפני בואו של משיח בן דוד. אחרת, את ואני לא היינו נקלעים יחד לחפש את עקבותיו. את בלבוש נזירה ואני בלבוש חלוץ. את יודעת להפתיע אותי. בכל הילוכך והתנהגותך בדרך. את עלולה להיות קדשה פאטאלית. את מעניקה לאדם עולם של חסד בשעה אחת ומשאירה אותו עבד נרצע לכיסופיו אלייך כל ימיו עד יומו האחרון. בדרך כלל, אני מארחת בצל קורת המנזר שליט, אדיר הון, אמן, נסיך בכנסייה, קרדינל, רק פעם אחת ולא יותר. חוץ ממקרה מיוחד, המחייב צמיתות מסוג מיוחד, אליי ואל המנזר. זה בגדר סוד, אך אני מוכנה לפענח את עצמי. ייתכן שעוד הלילה, בצל קורתם של רבי שמעון בר יוחאי ובנו, אחשוף בפניך משהו בכוכי נפשי, אשר עד כה לא גיליתיו גם באוזני בתולותיי היפות והקדושות.

בדמדומי הגליל הגענו לכיפת הקרב ולביתן, שסויד מקרוב בסיד לבן וכחול, לרגלי ההר הגבוה. הר מירון כאן, לחש לי עמנואל. בשעה זו בערך, תחת אש צלפים מבין נקיקי פסגות ההר, ירדתי במשאית פתוחה במלחמת החירות, עם חיסול הכיס של העיראקי, שנשלח לפקד על כנופיות הרצח בארץ, וכותר בגליל²¹. כנראה אז עמדה לי זכות הבן והאב שמייחסים לו את ספר הזוהר, השלישי לתנ"ך ולמשנה, אשר חלק בולט מחייהם בילו במערה. בזכותם, כנראה, נכנסתי לבית הזה בשלום, מצאתי בית, שאותו הפך הלגיון לאורווה מרופדת גללים, וגם יצאתי ממנו בשלום.

כמה הייתי רוצה עם גיורא ללכת בעקבות המלחמה, למן הקרב על מנזר לטרון, בואך ירושלים, דרך שחרור נצרת ועד המקום הזה וכל גבול הלבנון. אך טרם זכיתי. ומי יודע, אם אי פעם אזכה בכך. זרקתי מבט אוהב בעיניו ובבוהק הדמדומים בפניו. ואמרתי: נתפלל, עמנואל, תפילת דמדומים. נחדש משהו בסוד התפילה בהוד הגליל. עמדנו מול פסגת מירון וכיוונו את הלב להר הבית. אני – לאבן השתייה. איני יודעת, לְמה התפלל עמנואל. ייתכן שהתפלל לפקוד את המקום הזה עם גיורא, בל יהי המקום הזה ודיוקן המורד. עם האפלה, בצאת הכוכבים, נכנסנו לאולם הקבר המורם שכולו היה מכוסה נרות דולקים ונוטפים. נדמה היה לי שדלקו מאות ואלפי נרות. כל נר האיר באורו המיוחד לו. האור הזה, לאחר דקות של התבוננות, כאילו היה בו ייחוד. גם על קברו של פראנצ’יסקוס מאסיסי, או על קברה של בת הלוויה שלו, קלריסימה, לא ראיתי שפע אורות קודש כזה. כנראה, בדרך מקבר האר"י לקבר שמעון בר יוחאי, משהו הוכן והותקן בי, להתרשם מן האורות ולהבחין בזוהר צבעי האורות.

פקדה אותי תעוזה. לקחתי את עמנואל בידי. הורדתי את תרמיל הגב מגבו, חיטטתי בו והעליתי מתוכו את המעטפה של פאולינה עם תמונות גיורא. הגשתי לו את המעטפה, כאילו גזרתי עליו באורות אלו להסתכל בבנו, גיורא. אולי לא באנו הנה אלא לשם הארה זו. הוא לא דחה את ההברקה הזו שלי. בין רגע לחשתי לו: תן לי, עמנואל, להחזיק במעטפה ואני אגיש לך תמונה תמונה. עמנואל היה מוקרן ממראה הבן לאור השליו של הנרות, הנוטפים טיפין טיפין. ואני, כנרצעת למבעי גיורא לעיני עמנואל, הגשתי לו תמונה אחרי תמונה, מוארת בסדר לא סדר. הנער, הילד והתינוק היו ממש חיים, ובעין הפנימית נראו בגודלם הטבעי ובחן המצטבר למפרע מהנער לתינוק. התמונה האחרונה היתה של גיורא היונק משדי אימו. קינאתי בפאולינה, המוארת בהתגלותה לעיניי כַּיפה במדונות עם פיטמת שדה בפיו המוצץ של התינוק. בירכתי על האור. כאשר תמה ההתבוננות בדמות גיורא התבהר לי לפתע, כי אני עומדת ליד אביו, לא עצרתי ברוחי וללא תימרון נשי אמרתי לו, לעמנואל, ללא הסתר פנים: כזה אני רוצה ממך. כאן. ועוד הלילה. זיווג אפוס דעאי.

היה לי טוב עם עמנואל. רע בינינו כבר לא יהיה. בוודאי זכור לך, עמנואל, שופט שנשפט בישראל עשרים שנה, אשר הלך אל בנות הערלים, בנות אל נכר וזרע את אונו בהן ללא אמצעי מניעה וגם לא פסח על זונה בעזה? בוודאי, הגיב עמנואל. הוא עומד לנגד עיניי, נזיר אלוהים וגיבור, אשר מלאך בישר לאמו ועלה באש לעיניה כאל הודי במופת לאהבת הזונה אותו. אך לדבר אחד צנוע לא שמת לב, או לא רצית לשים לב, האמן התנ"כי לא השאיר לשמשון בנים ובנות, אשר יידעו את אביהם. איוב זכה, כגמול להתנסויותיו ולעינוייו בידי השטן, לשבעה בנים ולשלוש בנות, ולא נמצאו נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ. ואולי כאן הטרגיקה של הנזיר הגיבור, מושיע לישראל, הכובש בנות נכר בסוד ברכת הזרע הקדומה, כחול על שפת הים וככוכבים בשמיים. גיבור הגיבורים לא זכה.

עמנואל העמיק מבטיו בעיניי ולחש כאילו לעצמו: מי בא עד חקר השטניות הקוסמית בגלגולה של זונה אוניברסלית? בוא, עמנואל, נשוחח ברצינות וללא חיץ. שחרר למעני את איבר הברית שלך לעין השמש ולעיניי. בבלי דעת עשה עמנואל את אשר ציוויתי עליו. איבר הברית הזדקף וקרן לעיניי. ועכשיו, אמור לי, האם היצר לקיים את נצח ישראל על האדמה הזו כמוקד העולם הוא יֵצר שטני או משיחי? האם שייך לעולם התיקון או לעולם האבדון? איני מבקשת ממך תגובה, רק הסכֵּת ושמע.

אני זכיתי בכל הווייתי להארה אחת גדולה, האר, הקשר בין נצח ישראל על האדמה הזו לקיום העולם. זהו קשר בל ינותק. אגלה לך מה שלא גיליתי לאיש, גם לא לבתולה מבתולותיי וגם לא לאהובה עליי כבשרי. אין לי הרבה מה להפסיד, ואם אני כה משתוקקת לאבד משהו, הרי זה כדי למצוא עולם מלא. אני מרגלת למען ישראל. המנזר שלי, מנזר הבתולות הקדושות, הוא מרכז מודיעין עולמי בשירות נצח ישראל. ומדוע אני משתמשת במילים “נצח ישראל”? מפני שקיום ישראל אינו עובדה שרירה וקיימת. ניתן להפריכה ולמחותה ממודעות העולם. על זאת אני רשאית להעיד מתוך מידע והקשבה למקורות ראשונים.

מי שרוצה בשירותינו – נשיא, ראש ממשלה, מפקד צבא, ראש מודיעין, עתיר הון, מדען בעל פרס נובל, שליט בתקשורת העולמית בייחוד במישור הגרעיני, או אמן עם אינטואיציה לנפש הדור, המבקש לבקר במנזר – חייב כמובן לצרף מראש המחאת תרומה למנזר בסך מיליון דולר. הוא ממתין בתור לאישור בואו. מעת שהוא דורך על סיפי, אחת מבתולותיי מקבלת את פניו ומובילה אותו אליי לאחר שסידרה אותו בחדר ההארחה האישי שלי, לאחר שנטל את ידיו וניגב את פניו במי קולון של המנזר, פרי המעבדה שלנו. מרגע זה שבוי האורח הנכבד מאוד, בלי שיחשוד כלל בכך, במודיעין של ישראל. כל תנועה, כל עוויה בארשת, כל מבע, כל תנוחה, מצולמים כמו ברנטגן, כולל המוח, הלב, האזור הארוגני, קצב הדופק, לחץ הדם וכל הקורה בעת יחסי המין.

כל מילה נקלטת, על האינטונציות והוויבראציות שלה, השיחות הפילוסופיות, הפוליטיות, על טכנולוגיה ועל אמנות, על המשחקים האסורים בפוקר של מעצמות־על, על ריכוזי עוצמה צבורה ומירוץ אמוק לאיזון האימה. הקְלטות אלו יהוו בעתן שירות לישראל הנקלעת תמיד בין קיום לאי קיום וגם יסייעו לנו להכרת האנושות את עצמה בעוד אלף שנה. אם יהיה עדיין אדם חי ולא מסורס גנטית, הוא יידע מי היו רועי העמים, מורי האנושות, אמני טעם החיים, גאוני הטכנולוגיה במאה שבה הוכרזה הכליה על ישראל, על סף הזינוק לעידן הגרעין. הוא יראה כיצד הם חשופים ונחשפים עד לנבכי מעמקיהם, ללא מסכות והסוואות של במאי עצמם, על במות הנהגת העולם ובמצבים אינטימיים ביותר.

ייתכן שיום יבוא ובמנזרי יגלו יותר אמת בעומקי נפש הדור מאשר בכל ספרי ההיסטוריה, במסמכים, בתעודות, ביומנים אישיים. אמת של ראייה ושמיעה ממקור ראשון. אמת בלתי אמצעית, במידה שאמת יכולה להיות, כאשר אמנית כמוני סוחטת אותה. בשיחות אוניברסליות אלו אני סוחטת לפי תומי כל מה שניתן לסחוט, גם על גורל ישראל בעולם כמו שהוא. מידע קונקרטי, חיוני, בלתי אמצעי, בגדר צורך מנע מפתיע, הַקדמת הרפואה למכה. והעיקר – לא להיות מופתע מהעולם. הוא עלול להפתיע בפסיחה על קיומה ועל ריבונותה של ישראל הנזופה, המבודדת והמנודה. העולם יודע, יותר משישראל משערת, כי ישראל בסכנה מתמדת, והשלים עם חדלונה. הוא יודע זאת, כשם שידע את אמת הכליה על יהודי אירופה, גנז אותה ועמד מולה כלא יודע. כשם שלא הזהיר את הגרמנים ולא הטיל עליהם אחריות אישית לרצח כל ילד יהודי, וכל גרמני היה לו אליבי: “לא ידעתי, קיבלתי פקודה, ידיי לא שפכו את הדם הנקי הזה.” העולם הפתוח והחופשי, כביכול, הנוצרי, הדמוקרטי, עזר לעם היטלר בפתרון הסופי, וכלל לא בהסתר פנים. למדתי להכיר אותו תוכו כברו ובאווירה אינטימית, יותר מכל כהן וידויים בפמליות השלטון של מעלה. הם הפקידו בליבי את סודותיהם ואת חלומותיהם הכמוסים ביותר.

בוא, עמנואל, ונעשה חשבון אנליטי של המציאות הבסיסית של העולם, כמו שהוא, ורק באספקלריה של יחסו לקיום ישראל. קיימים שלושה גושי עולם והגדול ביותר באוכלוסייתו ובמרחבים הוא עולם הג’יהאד של ערב והאיסלאם. הוא, אשר מעולם לא הזמין את ישראל להיות קיימת במרחב שלו וניסה לעקור אותה. אך נערי השבט החלוצי ושארית הפליטה גברו על ניסיונות אלו. קיים עולם הג’ינגיס חאן בדמות הגוש המזרחי הרואה את גבולה על גבול ישראל, כרומא השלישית. לפי מסורת מאות בשנים הן גם נביא האדמה הרוסית, דוסטויבסקי הנופל גלוי עיניים, ראה את ישו העתיד לבוא כאדם רוסי אשר יוולד אמנם בבית לחם יהודה. נביא זה לא התנזר מלהדגיש כי בית לחם תהיה שייכת לרוסיה. ויש עולם הפילאטוס המערבי נוצרי, אשר הכרנו אותו במעל הגדול והנורא על סף מלחמת העולם השנייה, תוך המלחמה ולאחריה. כה יפה הכרנו אותו בחנק ובאש הכלייה על יהודי אירופה ובציד על שרידיה.

היה אמנם, אין להתעלם מזה, סדק זעיר כפתחה של מחט במה שמכונה “מצפון העולם”. מופלא הוא – מפתיע בשעתו ומפתיע רטרוספקטיבית – שדווקא סטאלין, רב הטבחים בעמו ומחדש את האינקוויזיציה של וידויים על במת העולם, מכרית ומוריד בקלון שאולה את כל דורו של לנין במהפכה הרוסית, היה הגורם המכריע בהכרת זכותה של ישראל למדינה סמלית, בהסכם עם ארצות הברית, עם אירופה ועם דרום אמריקה, ובהימנעות הוואתיקן. ארה"ב מיד נסוגה, כידוע לך, מההסכם עם רוסיה. היא ביקשה להחליף את המדינה היהודית על חלק צנוע של ארץ ישראל במנדט בינלאומי. התחרטה בגלוי, איחרה, אבל סגרה את ישראל באמבארגו חמור וקנאי, שהוטל על משלוח נשק להצלת העובר בצאתו לאור העולם. כמיילדת שלו זרקה אותו לגורלו והזהירה בפני הכרזת העצמאות, אזהרה בפני חורבן היישוב במלחמת עמי ערב, והתחייבה לא לבוא לעזרתו בבוא מים עד נפש. מי שלא שם מצור ולא קיים את האמבארגו על ישראל שרק נולדה, היתה, לפי הוראה מהקרמל, צ’כוסלובקיה. הפילאטוס המערבי, בצלמו ובדמותו מימי השואה, נשאר נאמן לעצמו ועמד מנגד הג’ינגיס חאן המזרחי. סטאלין, אשר מוכן היה להמשיך בעקבות היטלר בפתרון הסופי בעלילת הרופאים בערוב יומו, הוא שהציל את העובר, מדינת ישראל. התסכים איתי, עמנואל? נפלאים שבילי ההיסטוריה המפותלים. רק מקובל זכאי לנסות לפענח אותה. ויש עוד עולם אחד, עולם הבלתי מזדהים, עולם בן ביליוני נפשות מן המזרח הרחוק ועד לאפריקה, היבשת השחורה. העולם השלישי, כפי שהוא מכנה את עצמו, אך כלפי ישראל הוא מזדנב אחרי הג’יהאד. לאחר שישראל היתה לעובדה קיימת, למציאות שאין למחוק אותה מהיום למחר, היא נידונה להתנסות תמידית בגלגולי נפתולים לחסד ולדין עם גושי העולם השסוע, ובמלחמות מקיזות דם עם ערבים.

מופתע ממני לחש: את מסכמת, וירג’יניה, בחריפות, את מציאות ישראל בעולם. זו השחזת יאוש. האם יש בך משהו מקאסאנדרה?²² לא, בניגוד לה עוד תיווכח כי אני מאמינה בנצח ישראל על אדמתו. ולא תאמין למשמע אוזניך לניסוח שלי, אני מאמינה בקבלה מעשית לחיסון ולעילוי נצח ישראל בעידן שלנו. ואולי רק בעידן שלנו. וירג’יניה חידתית, את מפתיעה אותי ברמה חדשה; בתולה זונה, מייסדת ואם למנזר בתולות קדושות בשערי טומאה, מאמינה בקבלה מעשית שתערוב לנצח ישראל, הולכת מרומא לגליל להיזרע בזרע אברהם אבינו, אינה מוותרת על ניסיון להביא גואל לעולם ועומדת להוכיח לי כי אינה לילית.

הוא היה ער וניסח אותי בצורה קולעת. בשיח רציני הזה התקפל האיבר, אך הוא המשיך: הפעם, זו הפעם הראשונה בזיכרון האדם, יש בידי ישראל למנוע את חורבנה ואת חורבן העולם. ייתכן שבמאזן אימה בין ישראל, הזעירה והמנודה, לעולם כולו, גם חגב גרעיני יכול להיות שקול לעין היהירה של העוג הגרעיני. מטבע ייחודה של ההוויה הגרעינית בשלהי האלף שלנו, בכל צירוף, היא יכולה להיות שקולה למרחבים, לריבוי אוכלוסין, לקרן השפע, ליהירות הג’יהאד, לתעוזת תמרון הג’ינגיס חאן ולצביעות הפילאטוס, זהו נס הגרעין לנצח ישראל.

אמרי, וירג’יניה, את כבר רואה את הצלב ניצב? ללא ספק, עניתי, הצלב הוא במצבורי הנשק בעשרות עשרות ביליונים של דולרים ממקור הזהב הנוזל. אם גם פעם־פעמיים לא יכריעו את ישראל בסוד התחכום הנחשוני שלה, הרי די להקזת דם ולחורבן מצטבר כדי להניע ולסחוט מן העולם כולו התקפת סחיטה גלובאלית מישראל, לצמצם את יסוד קיומה הבטחוני ובשלב הראשון להרכין את קומתה ולהפוך אותה בלחץ עולמי למדינת חסות לגטו יהודי אוטונומי, כביכול, של הועלם הרביעי אמרתי “בשלב הראשון”, ומה גורלו של גטו יהודי? אתה יודע טוב ממני, בכל גלגוליו, די לי בגורל גטו ורשה וגטו וילנה.

הן את רואה, וירג’יניה, בפצצה האטומית סגולה לחיסון נצח ישראל, בחינת נס העידן בגורל ישראל. התרשמתי, כי נצח ישראל חדל להיות מיסטי והופך מושכל רציונלי, מאותה שעה גדולה שהיא העזה לקפוץ לפיתוח נשק גרעיני ברשות עצמה. ללא זה איך יכולנו להתקומם נגד העולם המוֹכר כורים גרעיניים תמורת הזהב השחור לאנרגיה, אשר עליה עומדת ונופלת הציויליזציה המערבית?

המשל, עמנואל, אינו דומה כלל לנמשל. אין ישראל מאיימת בהשמדה על אף מדינה ערבית. היא גם אינה יכולה לאיים על ערב ועל האיסלאם, על המרחבים, על המשאבים, על ריבוי האוכלוסין שגושי עולם מאחוריהם. מיתוס מאזן הכוחות בין ישראל לערב בטווח הנראה לעין הוא בר מינן. הרי די להקזת דם ולחורבן יחסי בעוצמת האש, בתחכום המודרני מפעם לפעם, כדי להחריב את ישראל בשלבים. אפילו תצא היא מאי אלו מלחמות בניצחון, כפי שאירע בעשרות השנים הראשונות לקיומה, אין ולא תיתכן הגנה על ישראל אלא בעוצמת הרתעה גרעינית, הרתעה מניצחון בהקזות דם קונבנציונליות. אחרת, תלוי עולמה על בלימה מנגד, וחייה אינם חיים. אין לבנות את קיום ישראל על מהפכת־אלוהים משיחית בנפש ערב והאיסלאם, עד כדי עקירת יצר נקם הכבוד הג’יהאדי.

מכאן תבין, עמנואל, את עיקר אמונתי, שיש רק עם אחד ויחיד בעולם, הזכאי לקיום גרעיני, וזהו עם ישראל. הוא שזקוק ונידון לעוצמת הרתעה אמינה, משכנעת, שאין הסָפק חל עליו כמו על כלל לקוחותיי המטומטמים. אני אומרת זאת, עמנואל, בזהירות, בגישוש נעלה, כזונה, כאמנית, הבאה במגע עם המטביעים את חותמם על גורל הדור ועל גורל העולם לדורות. ולכן, אני פולטת פליטת לשון אם יש למישהו היגיון וזכות, ואולי אפילו גזירה, לא להתנזר מפצצה אטומית – הרי זו אך ורק ישראל. ואני מוסיפה בחיוך לעצמי, אולי איני מבינה בזה כלום. איני מדינאית ואיני אסטרטגית. אני רק הבתולה הקדושה של רועי העמים ושל מפקדי הצבאות אך מחשבה כזו פוקדת אותי. אמרתי זאת גם במנזר, ללקוחותיי.

נהגתי כרחב הזונה בימינו ומשיחות אלו הכול מוקלט. ומה היו התגובות? הן אינן נותנות לי מנוח ומחדשות בי חרדה תמיד. מה שאני מבינה, הם מבינים עוד יותר. מה שאני משיגה, הם משיגים יותר. כלפי ישראל הם יהירים, יהירים מאוד, עוֹגים הזורקים מבט בוז על חגב, מבט של ניעור אי נוחות לאי נעימות. לעתים הם מגיבים בחיוך רב משמעותי ומחמיא לי: לא חשדנו בך שאת כה מעמיקה ובבהירות כזו רואה ובוחנת את מצב העולם. יש אפילו המודים, ספונטנית: קלעת בול. יש התוהים: למה את כה סקרנית לגורל ישראל, שעה שגורל העולם כולו על כף המאניים בידינו? על כך אני עונה בשחוק חומק: אני לא רק אמנית המין של דורנו, כוהנת פולחן הפאלוס, אלא גם פסיכואנליטיקאית של מצפון הפילאטוס הגלובלי. ואין הם סקרנים כיצד הגעת לכך. כאשר האיבר שלהם בידיי, בין שדיי או בפי, הם שרויים בזכותי במתח גבוה, ואני מעוררת אותם ועוזרת להם בכך, לוחשת להם חיננית. אני אוהבת שיחה על גורל העולם ברגע של אמת. ברגע שמנוף הזכר היקומי נמצא במצב של כיסופים, אני נוטלת חירות לעצמי ומספרת להם על הטראומה היהודית שבי בימי השואה, על המשפחה האצילה ששמרתי כעל בבת עיניי במקלט שלי, ואילצתי את כל המשפחה להגן עליה ועל גורלה עד שפאשיסט הסגיר אותה לנאצים, ודינה נגזר באושוויץ. אני מספרת על ההתנסויות שלי כקשרית של פרטיזנים עם מנזר נשים, אשר הסתיר ילדי יהודים.

את האחרון, מנהיג אירופי, שאלתי כל מיני שאלות אינטימיות על חוויות והתנסויות במשפחה עם נשים ואולי אף עם גברים, שואלת ככוהנת וידויים. מה היו מאורעות היסוד בתקופה זו של חצי שנה או שנה השקולה לדור בעידן אחר? מה היה ראוי לציין כזעזוע? מהו השיר השמור בזיכרונו עבורי ואיזה רומן הוא ממליץ לי לקרוא? האם הוא יקרא באוזניי את השיר? לאחר פולחן העירטול והשקת כוסות יין הושבתי אותו על ספה ובעצמי התיישבתי על מחצלת בתנוחה יוגית. איבר המין שלו היה גלוי לעיניי אני, לפי האינטואיציה שלי, שאלתי אותו: במה אתה בוחר? האם לבוא אליך או שמא תבוא אליי על המחצלת? באתי עליו ושמתי את ראשי בחיקו. לאחר מגע שפתיים בעיניו ולאחר נשיקה רוטטת הוא היה הנרצע ואני הייתי האדונית השופעת חסד באווירת עֵרות עולה, או בביקורת העולמית. מבחינה זו אני הייתי גיישה בסגנון חדש במערב.

ראיתי את עצמי בכל פנייה במראות אולם האירוח שלי, כולל בתקרת המראות. בחנתי את רצף הבעות ארשת פניו. ידעתי לגרות אותו מפגישתי הקודמת החיה לנגד עיניי. הזמנתי עוד שתיים מנזירותיי, אשר בכל גמישותן הבתולית ובזריזותן הנפשית, הגישו לו אוספים, אלבומים, והקרינו סרטי פורנו על פי בחירתנו. הוא חמד בעיניו אחת מהן. לא קינאתי בה. הזמנתי אותה לשבת על ברכיו ובחיקו, ואני פרשתי לפינת תצפית. צפיתי בגלי המזמוטים שלהם. חוכמת האיברים שלה הקסימה אותי. היא ירשה ממני את אמנותי בעודי בחיים. אמנות פולחן הזכר. נהניתי להתבונן מרחוק. התייחמתי. אני לומדת מתלמידותיי לא פחות משהן לומדות ממני. אין סטאגנאציה באמנות המנזר. דבר אחד הן יודעות, בתולותיי הקדושות, שזכר אשר אני מטפלת בו, אסור להן, כחטא החטאים כלפיי, כחטא הקדמון, להביא לפורקן שפך הזרע ביד, בשד, בפה ומאחור. הן זכאיות לעבור איתו מ"ט שערי עילוי רק לא, חס וחלילה, את שער החמישים. ועד כה אף אחת לא נכשלה בכך. בנותיי יודעות מתי לשים גבול לעצמן ולעבור מן הגבר לאחר שהן מזמינות אותו לנשק את חגורת הבתולים שלהן לפרידה, הן – בפאלוס שלו, ואם זו אישה – בדגדגן שלה.

כאן לא עצר עמנואל: יש גם נשים העוסקים בפיסיקה ובהנדסה גנטית, ללא ספק הן גם גדולות במקצוע, וגם מקור מידע שלא יסולא בפז, וללא מעצור בסקס ובגון דביקות לסבית לירית סאפיסטית. אישה אחת שקולה להרבה גברים, בלתי אמצעית, ללא קול מזהיר פנימי, ללא דמון סוקרטי, סאפפו ללא דיאוטימה. אחד הלקוחות בא להפתעתי עם חברתו לחיים, גם היא אשת שם, והיא ביקשה ממני לשלוח לו שתי בתולות מִיבשות אחרות ומגוני עור וצבע שיער שונים. להגשת סעודת ערב, סעודת חצות, הצגתי אותן גם לפני הגבר אשר קם לכבודן. הוא ביקש רשות להניף כל שד ולטעום טעמה של כל פיטמה, כאשר הוריתי לו. פולחן פיטמות השדיים הוא איטי ובאורך רוח של קצה הלשון והשפתיים. הוא נהג כפי שלימדתי אותו על שדיי. שתי בתולות התפארת גמלו לו בקידה, ברכינה, בכריעה על הברכיים, באימוץ מותניים, בתפילה לפאלוס המערבי או ללינגאם ההודי, בשפתי דממה דקה. כל אחת קמה בתורה, ניצבה בענוות ציפייה לרעותה, לידי. ועם אקורד אחרון זה של התוועדות, הן שואלות אותי ואותו מה אנו מזמינים לסעודה.

בתרבות הגיישה היפנית לא תימצא נעלות ויפות מהן. הן מסתלקות, קלות רגליים, עסיסיות, חיוניות בפיטמותיהן הזקורות, ואני קיבלתי אותו, המתעורר בעמידה, לזרועותיי. הושבתי אותו על הספה המכוסה משי קשמירי רך, מרגיע ומעורר כאחת, ומשכתי את פניו לחיקי. הנפתי את רגליו על דופן הספה, חפנתי רק את שקי זרעו בכף ידי בלי למתוח את ראש החץ, בלי לגרות יתר על המידה את יצר הגאולה בו ולחשתי לו להתרכז מדיטאציונית בגוף שלו, מכף רגל ועד ראש. להחיות את מערכות העצבים בכל איבר מאיבריו ולסיים את המדיטאציה בקודקוד ובאיבר הזכרות שלו, כאחת ההתקנות וההכנות לאפוס דעאי שלי, לאחר הסעודה הקדושה ולקראת השחר העולה. בינתיים התבוננתי בכל איבר מאיבריו בשערותיו ובנשימתו והקרנתי אותו בריכוז מבטים בחיוך האלוהי שלי, המושך את הנשמה ומשרה עליה געגוע לאשר לא מכאן.

אתה רואה, עמנואל, כמה ענווה יש לשפחה הנרצעת שלך, המבקשת ממך רק זרעון אחד ויחיד, פורה ומפרה, כשהאיבר שלך שבוי בכף ידה והיא מתפללת לילד? כמה נעים לי לספר על עצמי עד תום, כאשר איבר הברית שלך בידי. האינך חושב, עמנואל, שיש בי מודעות עצמית כשל ישו והאר"י הקדוש?

על כך הגיב: וירג’יניה, אַת, שקורצת מהחומר שחלומות ממנו נרקמו, המשיכי, כי שומע אנוכי. הפורנו בפיך די מרתק, מעורר, מותח. את יודעת במה כוחך גדול? בסוד השלווה הבהירה, השליטה על עצמה, ובאורך הרוח המטפיסי. תודה, הגיבוי, כמי שאינה מזלזלת בליטוף מחמיא מפי אחד כמוהו, כזקוקה וראויה כך. לאחר שעת הרגעה, המשכתי בתאוריי: נשמעה דפיקה בדלת והופיע שתיים מבתולותיי, עם מגשים בידיים. הן ערכו את השולחן, הדליקו נרות והציגו פרחים בטעם זן, הגישו לכל אחד ואחת מאיתנו מפיות מבושמות לריענון הפנים ולנטילת הידיים ומגבות לניגוב. הכול בשתיקה ערה, במבטים ובשחוק נערות.

הקמתי אותו לפולחן ההתוועדות לבתולות החן מהמזרח הרחוק, הודית ויפנית, והפעם חיבוקים ומגע שפתיים בפנים. אך הן לא ויתרו על פולחן הביקיני שלהן, והוא על פולחן הפאלוס. הן נפרדו באיחול טעם יחיד במינו באוכל, לפי ההזמנה ולפי החידוש שלהן. כוסות היין כבר נמזגו. בעמידה השקנו כוסות לחיים ולהשראה של טעם בחיים, לפי הנוסח שלי, וקיימנו את סעודת וירג’יניה. זה היה עם מדען הגרעין בר המוניטין שזכה בפרס נובל ועם אישתו. הסעודה הייתה בטעם בינייבשתי סלקטיבי. היינות העלו קצף, ממני נדף ריח מכשף. הפאלוס שלו התקפל והצטמצם, נכנס לתוך עצמו, קיפול לצורך גילוי ועילוי בשעת חסד צפויה מראשית.

הסעודה נמשכה כשעה וחצי, בתוך חילופי דיעות על רמזי מדיניות העולם, לאן פני העולם, קצב הדופק, לחץ הדם, סרטן או התקפות לב. אני עפר הקאסאנדרה החיננית בפסימיות שלה, לעיתים אפוקליפטית, זועמת, נואשת, חוזה חורבן, ולמרות זאת סיימתי: כל עוד העולם קיים אל תתייאש ממנו. מין האדם עשוי להפתיע, והגואל – לבוא.

האורח שלי לא חושד כלל בסעודת תפנוקים כזו, ברצינות הלוך רוחי ושפך שיחי. לאחר קינוח סעודה וגמיעת פרישה מהשולחן, הגשתי לו מטליות חדשות בשומות לניגוד הידיים, והזמנתי אותו לפרוש לפינה אחרת בהיכל המראות. הלבשתי אותו בקימונו יפני וקשרתי את אבנטו. את עצמי קיפלתי בסארי של נזירה הודית. הובלתי אותו בידי לחלון הגדול, רחב המידות, הצופה לחורבות רומא העתיקה. הצבעתי לו, כבקיאה ורגילה, על אתר זה או אחר בחורבות, והפניתי את עיניו לכוכבים או לעננים, לבהירות או לקַדרות, למצב האסטרונומי של הקיום האנושי ביקום, כמתבדחת בבדיחה רצינית והארכתי בעמידה קרובה, שעונה עליו. בליל ירח, לאחר שקמנו מהסעודה הראויה להתכבד בה ומהשתייה כדת, כיוונתי אותו לשולחן העבודה שלי ולכורסת העבודה המסתובבת בנוחיות רבה, והכנתי במו ידיי קפה חזק מיוחד במינו, עם תבלין לעֵרות יתר לקראת ליל שימורים.

לפי תוכניתי, תוך לגימות איטיות של הקפה, שאלתי מה נתחדש בעולמו כמדען הגרעין. והוא הגיב ברמזים כלליים ומופשטים ביותר. אך היה עליי לקבל מידע ממשי וקונקרטי שיעזור לנו להזדרז בפיתוח כל סוגי הנשק, כולל מוקשים בפיתוח פצצות הנויטרון לחסימתה של התקפת פתע מצד צבאות ערב הרבים מאוד נגד המעטים מאוד של ישראל. המשכתי, לפי תומי, לשאול על אווירת העבודה, על השותפים לעבודה מי הם, ומה סגולתו ואופיו האישי של כל מדען ושל עוזריו האישיים.

עכשיו היה עלי לגשת לגופו של העניין. הנפתי וקיפלתי את הסארי עד לביקיני הפנינים, פרמתי את הקימונו שלו, ומיד עם סיום לגימות הקפה, ישבתי על ברך אחת שעונה על הכורסה והנפתי את איבר המין בכף ידי על ירך ימיני. אמרתי לו שאני אוהבת להתבונן וללוות את גידולו ואת עוצמתו של המנוף היקומי שלו, את מד־אמת אישיותו לאור האהיל היפני הזה, מעשה אמנות הזן, והוא הגיב: האם אותן המילים אינך מעלה על שפתייך הנהדרות גם באוזני גבר אחר? האינך רואה איבר מין אחר בעיני רוחך ומשווה בינו לביני? כשאני איתך – רק אתה קיים. ואני רואה וחיה רק את איבר המין שלך, כאיבר של אל אחד ויחיד בעולמי. איני משווה, ואין לי כל צורך להשוות את כוח הגברא שלך עם של אחרים. הסתכל בו בעצמך, בצבעי הקשת של דמדומים, דמדומי שקיעה וזריחה והתרשם ממנו, אסתטית ואמוציונלית, כמוני, האין הוא נהדר? האין הוא יפה עצום, דרוך נכסף, נודף כמיהה עולה, מנסה לצאת מעורו? והעורקים כה מלאים, כה מתוחים, כה עורגים. אין לך כלל להתבייש בו. איני מתביישת לקחת אותו מבין שדיי לפי, לפי הבתולה הקדושה.

שיקרתי! יש שאני רואה פתע את איבר הברית הקורן של יוסף כאהוב נעוריי, בשעה שאיברו של האונן הקוסמי הזר לי על לשוני, בין שפתיי, ושוב לבין שדיי, ולעתים פנים ואחור בין ירכיי ועל טבורי. אך מה לא עושים למען נצח ישראל על האדמה המובטחת הזו? עת לעשות הפרו את תורתך, את האמת. אני גולשת ממנו על השטיח הפרסי לרגליו, נוטלת את האיבר לפי ונותנת לו הנשמה מפה לפה.

האיבר שלך, אורחנו היקר במנזר, תמים עם אלוהיו ועונה בקצב. ואז פקדה אותי הארה מן השמים. השמטתי את הלינגאם בעיצומו של שיווה על כף ידי, לאחר מגע שפתיים, בעצימת עיניים, בכוונת ייחוד ובדביקות חסידית אמרתי לפילוסוף הגדול: התאמין איזו מחשבה הפתיעה אותי? עלינו לעשות ניסוי עם עצמנו, בשיא העירנות הארוטית. אני בתולה מיוחמת מתחת לחגורה שלי, ואתה גבר מנוסה בשיא אונו, שגיא כוח, מבקש לחדור לתוכי, ואני נכונה להיות אנוסה. דווקא ברגע זה, בשיא מתח היקום עלפי התהום, החלטנו לשלוט בעצמנו ולהיות גיבורים, ברוח “איזהו גיבור הכובש את יצרו”. גברנו על היצר המשתולל לאנוס ולהיאנס, כשהאיבר שלך ריחף על ידי והשד שלי חפון בידך. אנו שוחחנו וצללנו ממריאים בעולם הרוח המופשטת של נוסחאות מתימטיות שהתחדשו בעולם הפיסיקה הגרעינית ויישומן בהנדסה החדישה במעבדות ובכורים ממש. הן אתה נוכחת לדעת שיש בי מין משיכה לא נשלטת לנוסחאות כחוויית עולם, כמוסיקה אירוטית. בוא גבר, ננסה שוב לשמוע, והפעם במתח ובכיסוף אירוטי חדש. מה חידשת משך השנה הזו באסכולה שלך? דבר אלי כאילו אני חכמה כמוך. יש לי אינטואיציה, אני מאמינה, לקצב הארוטי והאינטלקטואלי שלך, למוסיקה המתימטית. הן עוד קאנט גילה את הקשר המהותי בין המוסיקה למתימטיקה. אתה תבוא על גמולך. אני אוהב אותך, אמר לי הלקוח, יותר עמוק מ-Amor dei intelectuali.

העתרתי נשיקות תאוותניות על פיו, פלשתי בלשוני וסיימתי במגעים עדינים בגבות, בשמורות ובריסי העיניים. מה לא עושים למען נצח ישראל מעל לצלב? והאורח שלנו הוקסם על ידי חן השכינה שבי ומגעי, שפתיי ושפך שיחי בלהט פנימי אמיתי. ביסודי אמרתי לו את האמת, רק לא גיליתי לשם מה ואי השביל והצינור להגשימה במסירות הגוף והנפש. קיבלתי באהבה את גלגולה של רחב הזונה בגורלי, בייעודי האישי. יצרתי במו נפשי את הגלגל הזה כמלאכת מחשבת.

ומה אתה חושב, עמנואל? הוא נעשה רך וגמיש בידי כדבש מזון מלכות. יכולתי ללוש אותו, להטביע בו את עצמי, את העלוקה שבי, ולסחוט כל רמז חידוש במישור שלי בעולם המדע של ימינו. הוא היה מוכה תימהון לאינסטינקט המדענית שבי, לרצון הדיוק והדעת. בשעות אלו הוא היה מאוהב בי ועשה את רצוני כרצונה של שכינת חייו. הוא היה עבד שלי ובן חורין מעצמו. הוא הפך משרת בבלי דעת. לַשתי את הנשמה שלו בגופו, באיבריו, במערכת העצבים, עד שורשיהם.

גיליתי לו את גופו באמצעות העיסויים, הליטופים. המיצויים של כל החמדה הארוטית בעורו, בשערותיו, באיברי הגוף, מכף רגל ועד קודקוד. כשהוא עקוד לריח האיזוטרי של המחצלת היוגית עם העשב ההודי.

פתע פניתי לעמנואל: למה אתה שותק? אתה נרגש, רועד ואינך מחבק אותי, הלב אבן לך? עמנואל חיבק בעוצמה ואני גלשתי לאיבר הברית לכסות אותו. זה היה יכול להיות משעשע אילו זה לא היה כל כך רציני. זיווג החיבוקים עלה לזיווג הנשיקות בינינו. הייתי סחוטה מהשיח על רחב הזונה שבי. הייתי זקוקה לריענון ולחידוש. ספגתי את אוויר הר מירון מלוא ריאותיי. עליתי על עמנואל ולחשתי לו: אתה יודע, ברגע זה תפסתי ביטוי בישעיהו. הוא לא ניחש. לחשתי כאילו לעצמי: אני לילית המנסה לפתות אותך ומרגישה בחיקך כרות על הגורן. והוא בשלו: אינך לילית אך גם רות אינך. אינך מתכוונת לומר בעברית המוסיקלית שבפיך האיטלקי: “עמך – עמי, אלוהייך – אלוהיי.” שנינו נעמוד בניסיון, את בקסם מיתוס הבתולה, ואני בדיוקנו של יוסף שעמד בפיתוי אשת פוטיפר לאחר שאביו נגלה לעיניו. בואי נשכח לרגע את כיסופייך לילד ואת הגעגועים שלי לאור הגנוז בתפארת השכינה. נחזור לקבלה המעשית של נצח ישראל.

האם את מאמינה בקיום מושכל גם של אומה זעירה, מבודדת מול העולם כולו? כן! עניתי, אם היא מצוידת בעוצמת הרתעה אמינה. תיתכן אמינות משכנעת גם באומה קטנה. ייתכן מאזן אימה בין ישראל לערב והאיסלאם, שמאחוריו הג’ינגיס חאן, והעמידה הקלאסית של הפילאטוס המערבי מנגד, וההזדנבות המצפונית של העולם השלישי. במצב כזה העולם יאמין, כי ישראל תפעיל את כוחה הגרעיני, לפני שיהיה מאוחר ויגיעו מים עד נפש. איני משלימה עם “מות נפשי עם פלישתים”. לא תהיה זו התאבדות הדדית. גם בשואה גרעינית אפשר להישאר בחיים – “בוא בצור והיטמן בעפר”. גם אם הארץ תיחרב על פניה, הרי במיקלוט מודרני, עיקרו ורובו של העם יישאר חי על ילדיו. ואשר לערבים, אדרבא, שיעשו מקלטים לעשרות מיליונים ולבארות הנפט ויעמדו פנים אל פנים מידי יום עם האמת, שאין להשמיד את ישראל. ישראל יכולה לספוג תגמול גרעיני ערבי או של מעצמת־על. ישראל נכונה להתקפת פתע ולא תישאר חייבת. לא תגיש את הלחי השנייה להשלמת הפתרון המוחלט של האשמדאי על יבשת אירופה. אילו היתה פצצה אטומית בידי היהודי, אושוויץ וגטו ורשה לא היו קיימים לעולם. גם מעצמת־על וגוש עולמי רגישים לפוטנציאל גרעיני בידי אומה, ותהיה הזעירה בעולם.

בעודי פורשת בפניו את משנתי, העמסתי על גבו את התרמיל שלו, ובאלכסון למותני העליתי את התיק שלי עם אלבום התמונות השמור בו. עמנואל הוביל אותי בשביל שדרכנו בו, הבדוק והמנוסה באפילה הנעימה. הילוכו היה איתן, מופנם ומכונס, ללא אומר ומילה, עד בואנו למירון. האורות המוכרים מאתמול חיכו לנו, מהנרות נטפו טיפות מאירות, אשר נראו לי טיפות זרע גדולות. נדמה היה לי כי כל האורות מהאור הגנוז דולקים בנשמתי, והטיפות צוללות ושוקעות ברחמי. ביניהן טיפונת אחת נבחרת זוכה לתיקון עולם. איני יודעת, ולא אדע, מה חשב עמנואל.

חזרנו לצפת לאור הכוכבים של שמי הגליל. חדווה השתלטה עליי תוך כדי צעידה קצבית באקוסטיקה ערבית. זו לא היתה תבוסה. ייתכן ששנינו ניצחנו. מי יודע, אם איזה רצון לא מודע אינו שולח אותי אל בנו. מי בא עד המעמק של מקובל יהודי על האדמה הזו, ואל חקר ליבו? אך את זאת לא אשאל אותו. אבשר לו בשובי בפעם הבאה לארץ עם התינוק בבטני. גם ההיריון יתקיים בסוד העיתים והמקום, בהילוך על פני כדור האדם, כשאני סופגת אורות היום והלילה מקוטב עד קוטב ובין הכוכבים ומופרית בשעה שלא יום ולא לילה על ידי נער חמודות שבוי בזיו השכינה. מי יודע מאין החדווה הזו. האם אין היא יונקת מהעובדה הפשוטה כי איבר הברית היהודי שכן בתוכי, נגע במסך, וכפשע היה בינו לבין הנס בגליל? האם בכך לא נסללה הדרך לאיבר הברית הבתול של בנו?

עמנועל תפס את דופק יד ימיני, כאילו הבחין במה שמתחולל בי, ורצה להיות שותף.

באנו לפני חצות למעיין בואך צפת. נעצרנו ליטול חופן מים לפה ולריענון הפרצוף. אני ריעננתי את פניו, והוא ריענן את פניי. לא ניגבנו, נתנו לרוח לעשות מלאכה זו. אני רק מצצתי וסחטתי כמה טיפות טל מעל שפתיי. בחצות סעדנו את ליבנו במסעדה כשרה למהדרין, ובעזרתה מצאנו בשעה זו שני חדרים סמוכים במלון עם דלת מעבר מחדר לחדר. המלון צפה מחלונותיו לבית העלמין של צפת, לפי משאלתנו המפורשת. נפרדנו בקומה העליונה על סף החדרים שלנו.

לא קל היה לי לפרוש ממנו. לא התביישתי לומר לו: עמנואל, אני פורשת ממך בשעה זו כפורשת מן החיים, כפי שפעם נאמר לרבי עקיבא. המפתחות ננעצו במנעולים, והדלתות נפתחו בקצב אחד. הן גם ננעלו מאחורינו באותו קצב. בטרם העליתי אור הִשַרתי מעצמי את מדי הנזירה עם ביקיני הנזירות, הזזתי את הווילון. פתחתי את החלון לתוך הלילה וכיוונתי את עיניי למדרון בית העלמין, וכאילו ראיתי את אור הפתילה בשמן על קברו של האר"י הקדוש ואת ערימת האבנים הקטנו עם הפתקאות הלבנות. אם לא ראיתי – הרי הזיתי, יצרתי את הבהוב הניצוץ הזה. הייתי מלוטפת רוח וריח חצות של צפת. עמדתי ערה באפילה מול הכוכבים ונצנוצי אורות בסמטאות צפת. לא רציתי להאיר את חדרי. משהו ביקש בי להישאר נעלמת, להישאר כמו שהנני, עם אותו הקצב מחוף הכינרת ועד הר מירון דרך צפת.

באותו רגע באה החלטה – את האלבום איני מפקידה בידו, אלא בעת הפרידה ממש מן הארץ וממנו. עם צאתי מירושלים לרומא. זו תהיה המתנה שלי, של פאולינה, של גיורא ושל בתולותיי. הייתי רוצה לנקום בעמנואל ולהרות מבנו גיורא.

עם בוקר הוא שאל: לאילו מקומות בארץ את רוצה ללכת? למערת אבן השתייה על הר הבית. זוהי, אומרים, בחינת מלכות לקבר הקדוש. לבית לחם, למערת האבוס, לפי המסורת הנוצרית ולמעיין הבתולה בנצרת. צליל המילה “בתולה”, הן תבין, יש בה קסם בשבילי ולמערת המכפלה בחברון. כמובן לא אפסח על הכותל המערבי אני גם רוצה לשים בו פתק כתוב במו ידי בעברית. מה יהיה כתוב בו, אתה שואל?

מיניה וביה אני, סנטה וירג’יניה, חסידת אומות הועלם, זונת צמרת בעידן הגרעין, מתפללת כחנה בשילה לבן, למען נצח ישראל על אדמתו ולאחדות בעולם החופשי. מצא חן בעיניך?

האם מוכן אתה להלך איתי, עד כמה שאפשר ברגל, למקומות הללו ובדרך להצליל בתוכי בקולך את הסימפוניה של הקבלה? מוכן ומזומן, ענה, לקראת ההליכה בצוותא. שני דברים אני זכאית להבטיח לך. לא אוציא את זרעך לבטלה. כל עוד אני לא הרה ממך, זה לא יהיה! לא תקבל ממני את המיצוי המיסטי הגדול. לא אאנוס אותך, לא בהקיץ ולא בחלום ולא בתרדמת אלוהים, אם כי אתה בוודאי מבין, שאני מתוחכמת יותר במלאכה זו מבתו של לוט בת אחי אברהם. את זרעון המשיח לא סנטה וירג’יניה היא שתגנוב. אפילו לא כפרומתאוס, שגנב את ניצוץ האש מעל האולימפוס. אני רוצה הפרייה בכל כוונות האר“י, כשאתה מתקין את עצמך לבואך אליי, ולא ללדת בבהלה ובהיסח הדעת. בזיווג הגוף והנשמה פנים אל פנים, אני רוצה אותך. בהארה שלימה, כמלאך אלוהי צבאות, בגילוי השכינה שבי. אולם אם גזרת, עמנואל, או נגזר עליך גבול מן השמיים, הריני מקבלת באהבה את הדין, אך אשמח להתנסות בניסיון שידענו, כניסיון סימלי על הגבול לגורל העולם. אמן התנ”ך אינו נזיר סמלים. אם הושע לקח לפי צו הבורא אשת זנונים והוליד ילדי זנונים, אני את השביל שלי לזרע אברהם אבינו, ואולי לזרע המשיח, אמצא. אך בינתיים במסע שלי אני רוצה למצוץ את לוז האדמה הזו כצידה לדרך. ומה בדיוק את רוצה ממני, וירג’יניה, הספוגה ארוטיקה קוסמית? אני רוצה את ראש החץ שלך שוכן פתח אוהלי, עולה לתפארת שלי. אתה אינך יכול לשער כיצד תסלול את השביל בתוכי לזרע אברהם אבינו, זרע הגואל.

בבוקר נכנסנו יחד לאמבטיה. בסוף הרחצה קמתי מן המים והתנערתי מהקצץ. קפצתי מן האמבטיה ומשכתי את עמנואל בעקבותיי. באותו רגע ידעתי כי זכיתי לגילוי יסוד המים באמבטיה בצפת. ניגבתי את הגבר ותוך כדי כך גבר בי הצורך בסיגוף. בווייה דולורוזה על עורי ובשרי. התנדפתי לחדרי והוא נעלם בחדרו. כעבור רבע שעה ירדנו לבושים; עמנועל עם התרגיל על גבו ואני עם התיק על המותן, לארוחת בוקר צנועה. הופעתנו היתה מוזרה וכולה תמיהה – נזירה קתולית בלוויית קיבוצניק ובאווירת קירבה אישית ומתוך חירות. ברור היה לי כי מעתה, אם יתקיים המסע יחד איתו במקומות הקדושים בארץ, תוך עיון יחד בספרי קבלה ובמקורות ראשונים ליהדות, עלי לשנות את לבושי שינוי של ממש, כדי לא להפנות תשומת לב יתירה. עלי ללבוש שמלות פשוטות ובסגנון חלוצי. רק בבושם שלי ארשה לעצמי אצילות לפי טעמי. לא יכולתי לשכוח את עצמי מבחינה זו לקראת סיורי בארץ, אשר לא היתה זרה לי משעה לשעה. נקלטתי בתוכה, באוויר, בנוף, במים, וקלטתי אותה לתוכי. כל מראות נוף היבשות האדירות אשר ידעתי נדחקו, נגנזו על פני האוויר הצרוף, השמיים הבהירים והאור אשר כולי הייתי שרויה בהם בגליל.

החלטתי כך דווקא לאחר שידעתי את האיבר בפתח סוד עולמי. הייתי מאושרת, נכנס בי הדיבוק של האיבר, רציתי בו עוד ועוד וללא בושה, לעין אלוהים ולעין האנושות כולה, תחת שמי התכלת ובבארה של מרים בכינרת.

דיבוק נכנס בי בדיאוטימה הצעירה, הבתולה־הזונה. האם הרצון להביא ילד לעולם הוא גילוי מרד באימה הזו, או פרי האימה הזו? שאלתי את עצמי בשפה המודרנית. מה איתי והיכן אני? האם זו נוירוזה רדיקלית או שמא מתקרבת אני לפסיכוזה, ולו במסכה משיחית.

בכניסתי לחדר האוכל של המלון בצפת, הסתכלתי בפניי במראה ונרגעתי. אני עדיין אישה יפה, חכמה, אמנית מפוכחת. לא יצאתי מדעתי. אני הוזה מעטי אך ההזיה מוסיפה טעם לחיי ואינה מדלדלת אותי. כמובן, וירג’יניה, במקצוע שלך עלייך תמיד לעמוד על המשמר כדי לא לאבד את עקרון המציאות, לא להסתכן יתר על המידה בצלילה באוקינוס החזוניות. כעת דאגי להצלחת המסע בארץ והטיול בתוך הארץ, ולא רק כדרך למטרה אלא כמטרה עצמה. התספיק העוצמה הארוטית הצבורה בך למזיגת הנפש עם הגוף, כשכינה המחדשת את עצמה עם זריחת השמש ועם צאת הכוכבים ועדנת הירח? לא נקבה, שופעת חסד כמוני, תירתע. יש בי כל כוחה של לילית והשכינה, במזיגה רצונית אחת. עמנואל הבחין בסערת נפשי והצליל בי מבט נוקב. עניתי לו בחיוך מרגיע. אך לא מאיש כעמנואל אפשר להעלים את האמת, או לעשות שקר בנפש.

קיצרנו בארוחת הבוקר. ביקשתי ממנו להדריך אותי בתכנון הטיול יחד בארץ ולקבוע זמנים לעיון בקבלה ובמקורות סמלי גירויים מיני קדם. הוא עשה זאת באורך רוח, בעין יפה וברוח טובה. הציע לחזור אליי בעוד שבוע ימים, כשימשיך בסיבוב שלו בקיבוצים ובמושבים הצעירים בחזית המזרח. כיום עליו לחזור לעבודה עונתית דחופה בחלקת אדמה ובמשתלת הפרחים. למעני, הוא יטול חופש לשבועיים־שלושה מהסיבובים הבאים באזור הגבול, ובינתיים אני יכולה לחיות את הגליל ואת הכינרת, לקפוץ לנצרת למעיין הבתולה, ולפקוד, אם עניין ליל בהם, את מנזרי הנשים. אמרתי לו, כי בטיולנו יחד יש בדעתי להסיר מעליי את מדי הנזירה כדי להימנע מתשומת לב מיוחדת שתמשוך נזירה וקיבוצניק, משוט בארץ והתהלך בה. התייעצתי איתו על דבר הלבוש הצנוע שעליי לבחור בעניין זה, והוא הגיב שאיני זקוקה לעצה ממנו. הוא יכול לסמוך עליי ועל טעמי. הוא שאל אותי אם אני מוכנה לרדת מצפת לכינרת דרך ואדי עמוד, ואם כוחי ברגליי, שכן אין זו דרך סלולה וגם נמר עלול להפתיע. אך יש עניין בדרך זו, והן הוא מאמין כי ארץ ישראל נקנית בהילוך, עוד מימי אברהם אבינו. כידוע לי, שליחי מצווה אינם ניזוקים על ידי נמרים, ללא ניד עפעף וללא רתע. ההרפתקנית קלת הרגליים שבי קיבלה את ההצעה במאור פנים. ביקשתי רק להיפרד מקבר האר"י, אשר נעשה קרוב לליבי בעוניו ובצניעותו, ובחשיפתו לאור כלפי הפנתיאונים בעולם וכלפי קברות המלכים.

ירדנו למקווה ועלינו לקברו. עמדתי דקות ספורות עמידת התבוננות וייחוד עם דיוקן יהודי מדיוקנאי אל־גרקו. נדמה היה לי כי האר"י הקדוש, בחיוך גנוז באישון עיניו, לוחש לי: לכי, בתי בכוחך זה וגאלי את עצמך ואת עולמך. שמחי במלכותך, ואלוהים יאיר פניו אלייך. אני רוצה לגנוז פתק בערימת האבנים הקטנות בזוהר השמש. הוא התעורר והביט בי בתימהון. חזרתי על משאלתי. הוא הוציא יומן זעיר מכיסו, גילה עיפרון, קרע דף מהיומן ומסר לידי. ביסודו של דבר, מה שכיוונתי להחדיר בנקיק זעיר מכוסה אזוב בכותל המערבי בין אבני הגזית, עשיתי כאן.

אני רוצה בן. התפלל עליי לפני ההדום, לרגלי המשיח. תקעתי עמוק את הפתק בגל האבנים. הייתי נרגשת, דמעות עלו בעיניי, דמע שביקשתי להסתיר הפעם מעיני עמנואל. התרתי את המטפחת הנזירית שלי בעודי רכונה על הגל וניגבתי את עיניי. ספק אם הצלחתי.

ירדנו־חלפנו על פני אוהל הושע בלי להתעכב בו, ויצאנו לוואדי עמוד עם לב מכוון לנשמת הכינרת, לבארה של מרים. בקושי או בנפתולי הדרך נעזרתי על ידי עמנואל ללא מילה. זה היה הילוך בריכוז יוגי.

לאחר שעות הופתעתי לעמוד מול העמוד הגדול אשר על שמו נקרא הוואדי. עמוד אבן בגובה של עשרות מטרים. טבעי, בעל עוצמה דחוסה. לא הייתי בת חורין מללחוש באוזני עמנואל: לינגאם כזה לא ראיתי על אדמת הודו, הזרועה לינגאמים, בלכתי לחפש ילדה הודית ראויה לגידול למנזר שלי, בדמות פארוואטי, הממלאת את מקומי ואת סמכותי בהיעדרי. נוכחתי, שאפשר לינוק חיות מגדלות יחידה במינה של אבן, בייחוד לאחר שבתולה ידעה את זיקוף העוצמה בתוכה, בפתח האוהל מול מסך פולחן האבן. אין זה מיתוס. זוהי מציאות ראשונית במעלה בנפש האשה, בנפש האדם. שורשה באבן השתייה על הר הבית, אשר טרם ראיתיה.

משהו ריתק אותי בעמוד, עמוד היצר של חווה הראשונה. לא שיערתי שעמוד אבן אדיר ועצום, שאינו חצוב בידי אדם, מסוגל כה לנער אותי ארוטית. עד למעמקיי ניער אותי העמוד והעמיד אותי פנים אל פנים עם עצמי, בצהרי יום ללא ענן. האמת היא כי כאן, לרגלי העמוד הזה, רציתי להזדווג עם עמנואל כנימפומנית מתמכרת, זיווג בעמידה בעירטול ולהשלים את הרישום שהשאיר איבר עמנואל בנרתיקי, עת היה בתוכי, לפני שצימצם את עצמו מתוכי לתוכו ועקר ממני.

שאלתי את עמנואל בארשת של משובה חיננית: עמנואל העמוק, שאלה לי אליך, ואל תבוז לאמתך. ומהי? שאלי, גבירתי. האין השליחות מטבע ברייתה נוירוטית ועלולה להתגלגל לפסיכוזה אישית וקיבוצית? האם המשיחיות בגילוי שלי נימפומנית? ועל כך ענה הגבר: כל גילוי גאון מהפכני בקצב נפש האדם ובצלם דיוקנו הוא נוירוטי, היא עקירה מן המציאות ויצר בלתי מנוצח להפוך אותה ולברוא אותה מחדש. כל חוזה, שליח, מבשר, נביא המנסה להיות גואל, כופר בעולם הזה ומאמין בעולם הבא, בעולם עתיד לבוא – מחריב עולם בליבו ובונה אותו מחדש. מבחינה זו, וירג’יניה, אינך יוצאת דופן בדרך שבחרת. יש משהו גאוני הקולע למציאות האימה הגרעינית, ובהווי הסקס, על בלימת הקיום. אם תיכנסי בשלום להיריון ותצאי ממנו בשלום, תהיי אישה יותר בריאה, יפה, שופעת חלב ועדנה, מהלכת על פני האדמה באור השם. ולשאלתך החדה, המושחזת כתער, האין המשיחיות נימפומנית, בהחלט כן. אחרת נצח ישראל היה מיתוס ועם ישראל לא היה קיים עוד, ואנו לא היינו נפגשים. הענקתי לו נשיקה בעיניו. היה באוויר הרגע הזה ובתגובתו משום עידוד יפה, אמנם עידוד על תנאי, אך מרגיע, מפרק מתח ורומז לפוטנציאל אפשרי ולא מופרך בגורלי, בנתיב חיי.

הגענו לכינרת. לאחר הצצה במוזאיקות הנוצריות בין טבחה לכפר נחום, בחרתי עבורנו כברת חול מבודדת מעין רואים. הוצאתי את בקבוקון המיץ האחרון, השמור המיכל הקירור הזעיר שלי ושתינו ממנו שנינו לסירוגין, לאחר ברכה בפיו ואמן בפי, בצילו של צור כחום היום. פשטתי את מדיי ואת החגורה ובלי לשאול אותו השרתי גם את מכנסיו וסילקתי את חולצתו. ניערתי את סנדליי מרגליי ושחררתי את רגליו מסנדליו. משכתי אותו בידי לזינוק צלילה בכינרת. כפורשי כנפיים שיחקנו פנים אל פנים מתחת לפני המים, כל זמן שהנשמה היתה באפינו. הקפצנו את ראשנו מעל פני המים לשעשועי צלילה מחדש, אשר בהם לא התנזרתי מזיווג נשיקות במי באר מרים המתוקים. תוך כדי טבילה השתלט עליי היצר הנימפומני, והפעם בשמו המפורש ללא בושה, למחול הארוס האכסטאטי. רציתי לחיות אותו עד מיצוי כוחי.

חששתי שזו הפגישה האחרונה באמנות שלי, בכל פגישה יש לראות פגישה אחרונה. אין להסיח את הדעת ממות אהבה, ממוות באהבה. כמה מיתות יודע הפאלוס וכמה תחיות מונו לו בסוד הטמיעה של הנפש בגוף והגוף בנפש? רציתי להזדווג איתו זיווג שלישי בבארה של מרים, לאחר הר מירון ובאמבטיה של צפת. רציתי המשך על החול היוקד והמוקרן. הייתי נכונה ופתוחה לכל. אני מזדווגת בבארה של מרים עם איבר ברית יהודי. כולי נכונה ומתוקנת לכל העולה על רוחו, כולי פתוחה. הוא אחז במותניי בשלווה אולימפית. הצמיד את שפתיי לשפתיו.

האיבר שלו בנרתיק שלי לא נע, ללא חיכוך. חשתי בעוצמתו של האיבר, ידעתי את טעמו של האיבר בתוכי. בשמש על סלע ידעתי, ביסוד המים, באמבטיה, וזו הפעם הראשונה, ואולי האחרונה, שאני יודעת אותו בזיווג בעמידה. לא הרי זיווג כהרי זיווג בסולם הזיווגים בשיר המעלות.

היה לי טוב. הייתי מאושרת. הזדווגתי עם היקום כולו, עם השמש בכינרת, והאיבר שלו היה גשר מעביר חיות חשמלית. פתע הופתעתי, האיבר חמק מתוך נרתיקי. חיפשתי אותו בעיניי במים. הוא היה יפה – צור ישראל. צחקתי את צחוק החירות השובבה שלי, והוא שאל אותי במבט נבוך: למה את צוחקת עליי? עניתי לו: עשר שנים התנסיתי כזונה של עילית העולם באי חילול בתוליי, ונדמה לי ששלושה ימים ולילות אלו איתך שקולים במתח המיוחד הסגולי לכל העשור. עכשיו אני מבינה מה זה “כי שׂרית עם אלוהים ועם אנשים – ותוכל”. היו רגעים במים שנכנס בי דיבוק לקחת את איבר הברית לידי ולסחוט אותו כנוטרת וכנוקמת באחרית אוני, עד שתצעק מתוך כאב של יציאת נשמתו לשמיים. לנעוץ באיבר הסחוט את שיניי ולבלוע אותו עם אשכיו כגמול לאי פריעת בתוליי. לטירוף כזה לא הגעתי. גירשתי את הדיבוק והריני בת חורין, בתולה טהורה, על החוף הזה במקום הזה. לא נתתי הזדמנות ללילית המכשפה להביא לעולם שדונים. אף לא שדון אחד.

האם זה ניצחון או תבוסה? האם זה ניצחון שלך או ניצחון שלי או ניצחון הדדי? ניצחון של שנינו בניסיון אחד שאינו שגרתי בעידן שאינו שגרתי. לעולם לא נדע זאת. הוא הגיב בשלווה ובמבט מאוזן של חכם מעמקים: בנפש האישה לא תשתגעי ולא תשגעי אותי. את רק משחקת את נקמת הבתולה בזכר הקוסמי, בגילוי היהודי הכובש את יצרו וכובש אותך. אנחנו שנינו משחקים באותו משחק, משחק בת אל נכר.

ראיתי ספר בידו וביקשתי ממנו: קרא, עמנואל, במקום שעינך תתפוס. והוא נשמע לי. כמצווה מפי הגבורה, שמעתי את קולו עולה מהספר בחיק: “'קודם בריאת העולם היה הקדוש ברוך הוא בונה עולמות ומחריבם. ובזה הדבר לא היה כוח לאדם הראשון כמו שאמר הכתוב: ‘ותחסרהו מעט מאלוקים’. כביכול שחסר לאדם מעט מהקדוש ברוך הוא, שלא יהיה רשאי לבנות עולמות ולהחריבם. שאם היה בו כוח זה, היה דומה לבוראו, ועץ החיים היא תורתו הקדושה שנבראה אלפיים שנה קודם לבריאת העולם ועמה היו כל העולמות נבראים”. עמוד רגע, עמנואל, עד כאן. האין האדם יכול לעת כזאת להחריב את העולם, את עולמו? איני יודעת אם האדם יכול לבנות עולם. זה טרם הוכח, אך אין ספק שהוא יכול להחריב את העולם. די למטורף אחד, שהכרנו בדמות היטלר או סטאלין, בשלטון על פוטנציאל גרעיני בעוצמתו. די בלחיצה אחת על כפתור אחד שיבוא מבול רדיואקטיבי על כדור הארץ. משהו נתחדש בנקודה שלנו. דפדפתי בספר ואמרתי: קרא, עמנואל, קרא, ככל אשר ייקלע לעיניך. “כשנברא אדם הראשון היה אורו גדול מכל אור הנבראים שהשמש היה מתבייש מפניו, לפי שהשמש מאיר בעולם הזה לאורו של אדם הראשון מאורו של הקב”ה היה שהוא אור החיים. וכשחטא אדם ניטלה ממנו אותה מעלה ומדרגה, ובזמן הגאולה ימחל הקדוש ברוך הוא חטאו של אדם בזכות הגואל, ואז הנשמות תהיינה מאירות באור החיים".

כמה יפה לשמוע מילים אלו באור ששת הימים. שמתי ראשי בחיקו מכוסה בטליתו, וביקשתי: עמנואל, המשך לקרוא פסוקים. הם לא מקריים, יש להם פשר בליבי כאן ועתה. “ביום הכיפורים מעבירים הפרוכת ורואים כל ישראל הכרובים, ובזמן שישראל זכאים היו הכרובים דביקים זה עם זה לרמוז שההשפעה והנביאה מגעת לנביאים מגבריאל בלי הפסק ועיכוב”. עמנואל, עמנואל, התיתכן דבקות כזו גם בינינו, בתוכנו? הן זהו חלומי, אשר הורתו במ"ט שערי טומאה ולידתו בשעה החמישים של קדושה. האין תגובה, משהו, וירג’יניה, שאולי ישיח את ליבך? כולי קשב. “כל הנחלים הולכים אל הים, והים אינו מלא”, כי היא הספירה הראשונה אלינו והיא מלכות, ואחד משמות הספירה הזאת הוא ים וזהו “כל הנחלים הולכים אל הים”. כל הספירות משפיעות על המלכות, היא אבן השתייה אשר ממנה הושתת כל העולם השפל. כנסת ישראל נקראת “אבן” על שם “ויקח את האבן אשר שם מראשותיו” ובזה המקום נבנה בית המקדש שנאמר “והאבן הזאת אשר שמתי מצבה, יהיה בית אלוקים” והוא מכוון כנגד בית המקדש של מעלה.

התלך איתי לאבן השתייה בלי שנדרוש בך משהו מספירת מלכות? אני כולי מלכות, עמנואל, רק היסוד שבך אינו רוצה להשפיע עליי זרע בשעה זו, במקום הזה. זוהי הטרגדיה שלי, ומי יערוב לי שבלא מודע אין זו גם הטרגדיה שלך. אל יתהלל הגיבור בגבורתו והחכם בחוכמתו, לא לעולם חוסן. חוסן זהו דבר בעיתו. מכל העולם לא תמצא, בחירי, נימפומנית משיחית. כמוני יש רק אחת ויחידה, זו אני וירג’יניה, מלכות זו אני.

את מוכנה, וירג’יניה, עוד להקשיב? בהחלט, מתנת פרידה, ברכת פרידה עד לפגישה הבאה. הקשיבי, איפוא, סימבוליקה לא זרה לשנינו. ודע כי איוב הוא נמשל לישראל, ועתה תבין סודות גדולים שיש באיוב על שבות ישראל. והיה שב את שבות איוב ויהיו לו שבעה בנים ושלוש בנות ולא תמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ. הן קסמו לשלמה מולכו, העילוי באילן הספירות שאין למעלה ממנו עד גבול האין סוף. שימי לב “ושלוש בנות”, שהן שלוש הספירות העליונות המשלימות לישראל כתר עליון, חוכמה ובינה. אודה ואתוודה בפניך, עמנואל, ללא ענווה והצנעה עצמית. לי ולכוכבי על פני האדמה בגלגול הזה די לספירה אחת, ספירת מלכות המקבלת שפע מתפארת ונכספת אליה. עוד אקורד אחד מהספר המפואר בין ירכיך ואקום.

נגלה לעיניי משהו מופלא. דע ששמיים וארץ, דבר אחד. עליי להוכיח זאת לעצמי ולך. האיבר היה בפי שמיים וארץ דבר אחד, נאדות זרע בלשוני ובולעת אותם בפי משחקת משחק שטני. זוהי שעת החסד של עדנת הביוץ שלי. כעת בדיוק בשעה זו, בדומה לשעה שהיתה בצהרי יום לפאולינה איתך, עליך לבחור. עמנואל. אך שיח זה עם עמנואל לא עלה על דל שפתיי, ואיני יודעת אם פעם אעלה אותו. במקום זה נפרדתי בעדינות מאיבר הברית אשר ידעתי לא רק בין שדיי ובפי, אלא גם בנרתיק שלי. עשיתי זאת באורך רוח של אהבת האם הבתולה לבנה יחידה.

עוד התלבטתי אם לתת לו את אלבום הפרידה של השבת האחרונה. ושוב נפלה ההכרעה, מתנה של הרגע האחרון לפני הפלגתי לרומא, והפעם אל בנו, אל גיורא. בינתיים, כנראה מן השמיים מונעים שהורתו של בני תהיה מעמנואל. אם גזירה היא, אקבלנה, אך לא אומר נואש. רגע אחד לפני שיעלה העוגן על ספינת המפרשים שלי תישמע הצפירה לאות ולמופת כי הפור נפל וכי זה רצון אלוהים מששת ימי בראשית.

מסעה של וירג’יניה בארץ ישראל

עזרתי לו ללבוש את המכנסיים ללא תחתונים ואת החולצה ללא גופייה, והוא, לָבוש, עזר לי בהנפת ביקיני היהלומים לחידוש נזירות בתוליי. העליתי את התרמיל על גבו והוא רכן והגיש לי את הנרתיק. הגיעה שעת הפרידה, אמנם רק לשבוע, אך בכל זאת פרידה. רגע של אמת. נפרדתי גם מאם המנזר וסיפרתי לה משהו על תוכניתי, לאן פניי, וכי בעוד שבוע, כעת חיה בערך, אני צפויה לחזור לכאן, כבסיס שלי בארץ זו, ולהמשיך הלאה לירושלים ולבית לחם.

ביקשתי ממנה את ברכתה לדרך, מה שעשתה ברצון וברוחב לב. לקחתי את תרמיל הגב עם שק שינה וירדתי לטבריה, בהליכה ובטרמפ, להצטייד במזון לדרך. בלילה הראשון ישנתי על חוף בית העלמין של קבוצת כינרת. לפני השינה במדרון הירוק הג’ונגלי כמעט, סיירתי לפנות ערב בין המצבות בצל העצים באווירת דמדומים.

משהו כבר ידעתי על בית עלמין זה מפי פאולינה, אשר פקדה אותו שבוע ימים לאחר הנס בגליל, בדרך לקברי האר"י ורבי שמעון בר יוחאי בצפת ובמירון. והנה הופתעתי לגלות ממש על יד החוף, בפינת בית העלמין, אבן שחם גדולה דמויית כנף כבדה מאוד כמצבה חקוקה עם שמה של אישה, כשם משפחתו של עמנואל עם תוספת “בסוד החן”. ידעתי, כאן שוכנת אישתו של עמנואל, אשר פרשה ממנו ומן האדמה לפני שנים. המדונה, כמו שקראו לה בימיה בקיבוץ. לידה ישכב עמנואל ביום מן הימים. לא במקרה בחר במקום הזה. אילו הדבר היה מסור לליבי, הייתי בוחרת לי חלקת קבר לא רחוק מן המקום הזה. נעים לראות בחיים את שלוות השכינה השורה בשעה כזו בין העצים, על המצבות. התחלתי להתהלך ולהבחין בחקוק על המצבות. ראיתי לעיניי פנתיאון של דור שלם, הדור החלוצי על האדמה הזו, דור גאוני, עקור בנפשו ובגופו למשיח. על ההדום לרגלי המשיח ראיתי לעיניי פייטנים חוזים, הרפתקנים נחשונים, אשר בחרו להיות קלים בפרך עבודה גופנית, בשרב בעמק הזה, העמוק מתחת לפני הים יותר מאשר בכול מקום אחר על פני כדור האדם. זו הפעם הראשונה בה תפסתי מהי בשורה ומי זה מבַשר בשורה, עקידה ברוח ובבשר.

נקלעתי לחלומות של דמויות, אשר נעורו בי וקמו לתחיה בעקבות סיפורי סיפורים, שהגיעו לאוזניי מפי שליחים מארץ ישראל במחנות המעפילים באיטליה. פתע הופתעתי לראות מצבה בולטת יותר למְחבר “רומא וירושלים”, אשר עצמותיו ועצמות הוריו הועלו לכאן לאחר מלחמת העולם השנייה. זה האיש היה כה קרוב למארכס וכתב טיוטה ראשונה למניפסט קומוניסטי, עד שחזר לעצמו לראות את בעיית הבעיות של רומא וירושלים, וקנה מנוחת עולמים דווקא בבית עלמין של אחת הקבוצות הראשונות בקנטון הקיבוצי הזה, ששמו עמק הירדן, כאזור של מדינת היהודים.

למחרת בצהריים סרתי לקבוצת כינרת. הסתובבתי כאלמונית לא קרואה. היה בי עוז. ידעתי שאיני דוחה אנשים, לא בפרצופי ולא בריחי וגם לא בלבושי. הלכתי על מדרכה צרה. בין הדשאים הירוקים פגשתי נערה בסינור לבן, נערה בלבלובה ובחיות עיניה, כאשר אהבתי, ושאלתי אותה שאלה ספונטנית לעצמי: האם אפשר לרואת בית תינוקות בקבוצה? אני עובדת באחד הבתים, בואי איתי. היא התחילה להתעניין בי – מאין ולאן ולמה באתי לכאן. ואני התחלתי להתעניין בה. מתברר, שהיא דור רביעי בקבוצה, נינה לאחד מראשוני המייסדים, לאחר בית הספר ועל סף ההתייצבות לשירות בצה"ל. היא הביטה בעיניי כשואלת את עצמה מה יש מאחורי אישה יפה זו. שאלה אותי: מה את רוצה לראות בכינרת? כמובן הכול, כל מה שתראי לי, ואני כולי נכונה לשמוע כל מה שתספרי לי. אני רוצה לראות את בית הספר, זו ממלכה גדולה על חוף הים, ליד החפירות הארכיאולוגיות של בית ירח. בינתיים, יש לי עניין לראות את חדרך ואת בית ההורים, ואם אפשר, להציץ בחדר האוכל בשעת סעודה.

היא צחקה צחוק מלא והובילה אותי לחדרה ולבית הוריה, שרוהט בטוב טעם בחן צנוע ועם כל הטכנולוגיה המודרנית – רדיו, טלוויזיה, מזגן אוויר, שהופעל מיד לכבודי, תמונת בוטיצ’לי – ונוס על הצדף, ורד אחד בכוס צבעונית נוסח זן בפינה אלכסונית למיטה. התרשמתי מהטעם ומהניקיון המופנם, בייחוד מהמחצלת מלאכת מחשבת ובה ארוגה דמות אלה הודית בתנוחת זיווג טיבטנית בישיבה עם אל. הופתעתי, מי עשה זאת, מנין לך זאת? רוח אלוהים יוליך את הדמות דרך ההימאלאיה לכינרת גם אליי. היא פנתה אליי: יש ללמוד אהבה מהמזרח הרחוק, הוא יתרום משהו גם לנו בתרבות המדיטציה ובארוטיקה, והקבוצה פתוחה לכך. שום גילוי אנושי ברוח אלוהים אינו זר לנו. איני מאמינה למשמע אוזניי, אך מעתה אאמין. המקבלת אַת את ההזמנה שלי לבוא למנזר שלי? כן בהחלט, ובלי נדר. האם הייתי בוחרת אחת כמותה להיות בת הקבוצה להוויה שלנו? ספק! ספק גם אם אחת כזו היתה שמה את חגורת הצניעות על רמת ונוס שלה, כי לא כנשים המצריות הן העבריות. “כי חיות המה בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו”. פסוק זה פרץ פתע בראשי.

הוזמנתי לסעודה בחדר האוכל בחיוך על שפתיה. ביקשתי לראות את המטבח, אם הרשות נתונה. לא היה בה כל מעצור. המטבח היה מטבח מודרני בסרט נע, לפי כל כללי הטכנולוגיה המודרנית ומתקניה, מרשים בקצב ובשקט, בו לבושים העושים במלאכה בסינורים לבנים של צוות בבית חולים. נכנסנו לחדר האוכל, אנושות אצילה ישבה בו בקלסתר פניה מכול הגילים, שזופה ובבגדי העבודה בשדה ובחרושת. זקנים וזקנות וגם נערים ונערות ישבו באולמות שכולם אור, קירות־חלונות, ומובלעת לבחירה במזון הקר או לקבלת המזון החם מידי מגישה או מגיש. תור זעיר.

הנערה היא שהדריכה אותי לקחת לידי את המגש ואת כלי האוכל ולבחור לפי טעמי. הלכתי בעקבותיה ועשיתי כמותה. היא טבעונית והיא קלעה לטעמי בשעה זו, באווירה זו. חלפתי איתה דרך חדר האוכל לפינת תצפית על התכונה, על התנועה ועל הפרצופים. היא כיוונה למה שהיה לי בו עניין בשעה זו, עיניי נפגשו בעיניה במבט הודיה. היא הביאה עוד כד של מי סודה קרים וביוזמתי שתינו לחיים.

הארוחה היתה בעתה ובמקומה. הייתי זקוקה לה ונהניתי ממנה. אכלתי והתבוננתי. ראיתי לעיניי אריסטוקרטיה חדשה בעולם, ללא כל סימן בלבוש ובהווי להירארכיה חברתית, רק אישיות תבליטית בקומה, בחריצי חוכמת הפרצוף, בשאר רוח. נקלעתי לעולם, שטרם ידעתי ושטרם התנסיתי בו. כמה חברים יש בכול הקיבוצים בארץ? חברים או נפשות? נגיד נפשות. מניין רבבות, חלק שישי מיוצאי מצרים. וכמה דורות יש כבר בקיבוץ? מתחילים ניצנים של דור רביעי כאן בכינרת. אני כבר נינה ואין זה תופס כל מקום במודעות העצמית שלי ובזיקתי לעולם הסובב אותי, לחברות ולחברים, לידידות ולידידים. כזאת אני וכזאת באתי לעולם. שמתי לב שאין אתם מברכים על המזון. והיא הוסיפה: יש בוודאי גם כאלה שמברכים מדעת, בהרהור שבלב, ורובם שלא מדעת. אני נוטה לחשוב שלא רחוק היום ועיקרם ורובם – יברכו בניב שפתיים ובקול ויענו אמן.

רוח מנשבת ממעמקים והיא תישפך על כל בשר. מי גילה לנערה זו את הסוד? זה הסוד שלי. רציתי לנשק אותה, אך כבשתי את עצמי. שאלתי אותה: ועל רוח ממרומים אינך חושבת? ועל כך הגיבה בשחוק: אצלי, הרוח ממרומים וממעמקים מתמזגים יחד עד בלי הכר. אם כן, את מאמינה בעצמך יותר משאפשר לשער לפי גילך. היש עוד בנות כמוך בקבוצה? ייתכן, כל אחת לעצמה עם עצמה. את יודעת, רק לפני ימים קרא באוזניי חלוץ ומקובל משפט מדברי שלמה מולכו: “שמיים וארץ דבר אחד הוא”. כיוונת איפוא לדעת גדול. מה את מציעה לי לראות בכינרת?

מולנו בית התרבות על שם אחד המייסדים של כינרת, אשר בגיל גבוה התנדב לבריגדה, חיפש יהודי באירופה. הוא נהרג בעצרת זיכרון לצנחן מקיבוץ שכן לנו על חוף הכינרת, יחד עם אחרונים מהצנחנים שלנו במלחמת העולם, בעטיו של תרגיל אווירי, שעסק במסירת מסר מעל לראשי המתכנסים. היש לך עניין להציץ? יש לי עניין בכל מה שתציעי לי. ירדנו מחדר האוכל לבית ישראלי, מועדון אריסטוקרטי, מתוכנן ומטופח. הדור הזה של חלוצים בארץ רואה משהו מעולמו בחייו. ביקשתי עוד לראות את ההנהלה, את הדירקטוריון של הקבוצה, והיא צחקה: הבית הכי עלוב בכול כינרת, אנו קוראים לו “מזכירות”. היה משהו סימלי בעיניי בבית הזה. תבנית חיים ללא סימבוליקה של הירארכיה חברתית לראווה. אכן, תחנת אדם לעולם, משהו שורשי, ראשוני, חיוני ומבשר. חידשתי את ההזמנה שלי לרומא, שהיא קיבלה בערות, ונפרדתי ממנה בנשיקה בשערותיה. ביקשתי להציץ עוד במלכות הילדים על חוף הכינרת. חלפתי על פני זרם המים השוקק הנופל לירדן. מעמד הטבילה של הכת הבפטיסטית מארצות הברית עדיין נמשך באותו הקצב ובאותה האווירה. דחיתי לפעם אחרת את ההצצה במדינה של ילדי הקיבוצים בעמק הירדן ליד האתר הארכיאולוגי בית ירח.

השעה – שעת הפסקת צהריים ומנוחה, ומשהו השתלט עליי. ייתכן שבעקבות התפילה שהייתי עדה לה. עליי ללכת למקום הטבילה שלי ולחפש אותו והוא עדיין רחוק. לפי תחושתי הראשונה המקום הוא ביריחו, בואך לים המלח. היה ברור לי – אני רוצה לקנות את הארץ בהליכה ברגל, אך לא אתנזר מטרמפים בישימון הבקעה, לאורך הירדן, הזרועה כבר היאחזויות יהודיות.

לא אאריך. זו היתה הרפתקה נועזת לנזירה לבדה, משולבת הליכה וטרמפים. לעתים, עם שיחות בתאי נהגים אשר עוררו בי עניין רב. בקיצור, הגעתי עד דמדומי הרים מימיני ומשמאלי במבט לעבר מצדה ועל הארנון. בחרתי לי את נקודת הטבילה, שבה טבל יוחנן את ישו, והיה מנוי וגמור איתי להישאר כאן הלילה כבת יחידה בישימון של האיסיים והולדת המגילות הגנוזות באוויר העמידה האחרונה במרד היהודים ברומאים. שתיתי לרווייה ממי הירדן ושקעתי סחוטה ורעננה במדיטאציה בטבילת ישו בידי יוחנן, בדיוקן שניהם בגולגולת יוחנן על טס הכסף ובעיני ישו המופנות לשמיים על הצלב ובשפתיו הממללות: “אלי, אלי, למה עזבתני?” ביטוי שלא היה לפי טעמי בפי הגואל מהחטא הקדמון. למרות זאת, לא הייתי בת חורין ממנו מתוך השוואה ל“שמע ישראל” של רבי עקיבא, אשר נשמתו יצאה ב“אחד”, או לאותו קדוש צעיר, אשר שפינוזה זכר והמילים האחרונות שלו על המוקד היו “”בידך אפקיד רוחי". ביטוי טמיעה באין סוף עם רשימות בנצח המעלים את צלם אלוהים באדם הבוחר בחיים כמותם. אודה ולא אבוש, לאחר הטבילה בבארה של מרים בכינרת, לבדי ועם עמנואל, משהו משך אותי. לא אעשה שקר בנפשי לטעמה של הטבילה הנוצרית המקורית כבשעת נתינתה. רציתי להיות לפני פריעת בתולי נזירה פשוטה ותמימה הנודרת את נדר בתוליה לחתן, ומיד לאחר הנדר, במקום הזה, באה לחפש את מלאך הבשורה והגואל בבשרי למען לידה שנייה של ישו העולה על עצמו. ישו בעידן הגרעין לאחר צלב ישראל על יבשת הנצרות המוסיקלית, בדמדומי ים המלח. טבלתי את הטבילה שלי בירדן, לאחר הטבילה שלי בכינרת ולאחר הטבילה בגאנגס הקדוש, במסעותיי בין היבשות, לחפש ולבחור אתכן, בתולותיי, שליחותי זו היתה טבילת תפארת של מלכותי.

רוח ערבית קלת כנפיים נשבה על פניי. יצאתי רעננה בלי לנגב את עצמי. נכנסתי למדי הנזירה, כי רציתי במי הירדן הקדושים, בנקודה שבחרתי בעצמי ברוח הקודש, שייספגו בי תכלית ספיגה. ברור היה לי, כי הלילה אני מפקידה את עצמי לחסרי שמיים ללא עב ענן ולמולד הירח, לבדי, באין איש עימדי. לא היה בי כל צורך באכילה ובשתייה, כאילו עורי קיבל את המזון בטבילה הקלה. חגורת הצניעות נצצה בפניניה לעיניי. לא מיהרתי להצמיד אותה. חשתי בחלל הפנוי בתוכי לאחר צמצום איבר הברית של עמנואל. נכנסתי למדי הנזירה לאחר תנוחת ישיבה מדיטאציונית, מתבוננת וקשובה לגופי, במקום הכי עמוק על פני האדמה.

השתטחתי על אדמת חוף הירדן עם שדיי, פעימות לבי, ערוותי ופניי אליה ינקתי את חיותה בשפתיי, האמנתי כי אני יותר מזוככת מאי פעם. ראיתי לעיניי באותיות אש בענן לבן: בידיך אפקיד רוחי ובשרי, והייתי כפויה על מחשבה – שמים וארץ דבר אחד הוא. יצאתי מן המים מאמינה באלוהים ובעצמי. בכוכבי שתיתי שבע פעמים מלוא חופניים מימי הירדן הקרירים וסרתי לפונדק בקיבוץ עין גדי לארוחת בוקר.

המשכתי למצדה במזג אוויר סתווי, למזלי, וללא חמסין. הגיגיי על מצדה, אתן יודעות בנותיי, קיבלו צורה מוחשית. אני, הכמהה וחותרת להביא גואל לעולם מהתאבדות, לא יכולתי לא לכרוע ברך בפני קנאי החירות היהודים, המורדים בקיסרות רומא. מי שהתנסה בניסיון מצדה ידה בה אבן ראשונה.

מי בא עד חקר ומי הוא הדיין! האם אני אדון את תשעים ואחת בנות יעקב אשר נטלו את נפשן בכפן לפני שקצינים נאצים חיללו את קדושת בתוליהן? היה בהן עוז וחוכמה להאמין, כי ייתכן שווידוי ההתאבדות יגיע לעם אשר יישאר לפליטה לדורות. הן שלחו את תמצית נפש בתולת ישראל על פני מי התהום של רוח ישראל. העולם טרם הבין והדמיון היוצר של האמן טרם אזר כוח לצלול ולהעפיל להארת הטרגדיה העולמית המקופלת במבצע האמת של בנות ישראל לגורל כלל האדם בימינו. טרם הנחלתי וטרם העמקתי את המודעות הזו גם במנזר שלנו. את מכתב הבנות לפני צאת נשמתן בהרעלת עצמן צריך לחקוק על סלע במנזר שלנו ועל הר הבית בלב העולם, לזיכרון עולם.

הפעם לא על ידי היסטוריון כהן מחונן בדרמטיות שכספירית שמצא בוודאי צידוק לעריקת הבגידה בעמו תוך חורבנו וחורבן ביתו כדי לספר לדורות את מלחמת היהודים במלכות רומא, כי אם על ידי אמן בעוצמת טרגיקון קדמון איובי וסופוקלי, בבית השלישי שקם מתוך האמת הצרופה באש הכליה בעם אל אדמת ניכר.

בימינו תקדים של התאבדות קיבוצית באווירה של כת דתית, כביכול, ייתכן גם בארה"ב אך ללא קידוש השם וללא מלחמת קיום. הן אני מכירה את דמות שליטי העולם ורועי העמים בחיק, בין שדיי, עם הפאלוס בפי.

פתע זכיתי להרגעה מפתיעה. ראיתי עשרות ילדים מקיבוצים וממושבים, ילדי האדמה שחגגו את הבר מצווה שלהם. ליד חורבה בולטת הם הניחו תפילין לראשונה. ראיתי את התפילין של שלמה מולכו. על ראשי הילדות ראיתי זרי פרחים, לבושות בלבן, בהינומות של כלות, במדבר הרים צחיח. הן יצאו במחול מסביב למניחי התפילין – “עם ישראל חי, חי”, “דוד מלך ישראל חי, חי וקיים”, “אל יבנה את הישימון”. היכן האמת, שאלתי את עצמי, באימה הסמויה בי לגורל הילדים הללו, או במחול התמים. ודווקא כאן, על גילוי חורבות מצדה.

הבחנתי ממראה עיניי במסורת החיה שנמסרה מהקבוצה שלפני דור על חוף הכינרת לקיבוץ על חוף ים המלח. והתחלתי להאמין בה, בלברטוריה האנושית הזו. לא הרי ראייה כשמיעה. בהילוך מכינרת לעין גדי, דרך הטבילה שלי בירדן וחוויית מצדה, התנסיתי בצמיחת קומת ישראל בחורבנה ובלידתה מחדש.

אמרתי אל עצמי: אילו הקיבוץ היה רואה את היופי הגנוז בו, כמו שאני יודעת לראות את היופי שבי, הרי ללא ספק היה מקבל באהבה עול מלכות של שליחות עולמית. הטרגדיה של ההוויה הקיבוצית, שהיא אינה רואה את עצמה בעיניים היפות שלי. קשה היה לי להיפרד ממעגל הקסם של ילדי עין גדי, וחלף הגיג במוחי: האין עליי לגדל את בני, העתיד לבוא, דווקא כאן, בארץ?

למזלי, תפסתי טרמפ במשאית נהוגה בידי קיבוצניק צעיר, כמעט נער. ולאן? מתברר צפונה לכינרת ולמקום המעיינות והמרחצאות החמים. נשים מאמינות בסגולתם לפריון ולהתגברות על עקרות. ראיתי את הרמה המשוחררת והמשחררת, את הגליל העליון וילדיו מהווי מקלטים. הרמה מצמיחה יישובים צעירים מול פני החרמון ודמשק. זה היה מבצר סורי, לא רק מטייל אימה על חיי יום־יום של הגליל נורא ההוד והיפה, אלא גם מאיים להטות את מקור הירדן לכינרת, מקור חיים לארץ. יש לעבור ברגל לכל אורך חפירות הביצורים כדי להבין משהו, להשיג בעיניים, באיזה ניסיון עמדה ישראל מיום שֶקָמה בתצפית העין האורבת והקולעת. ביקשתי ממנו להראות לי את מקום הקיבוץ שלו ולעצור ליד המרחצאות. יש בי משיכה לטבילה בכל טעמי המים של ארץ ישראל.

אגלה לך סוד, מהחום של חמי טבריה אני רוצה לקפוץ ישר לקור של הדן, לחוש בעורי חילופי חום וקור, אשר ארץ ישראל המצומררת תמיד משולה להם, ולמען נַעֵר מעורי את מלח הארץ אשר ספגתי בים המלח. האיני זרה ומוזרה בעיניך? קצת יוצאת דופן, ענה הנער. את מעניינת, מעוררת בי סקרנות הריני מוכן להזמין אותך לקיבוץ שלי. חן חן, בינתיים אפרד ממך, אם תרשה לי, בנשיקה. אנשים אוהבים את הנשיקות שלי. הוא עצר ליד המעיינות והגיש את ראשו לחזי, עד לפיטמת ליבי. נטלתי את ראשו בשתי ידיי והצמדתי את שפתיי לעיניו. אל תחסכי, וירג’יניה, את דוק וחן חסדייך על כבישי הארץ, שילחי את מגעי שפתייך על פני המים. אילו כוחי ואומץ ליבי היו איתי והייתי זכאית לומר לכם כאורחת נוטה ללון בארץ הקודש את אשר בליבי, הייתי כורעת ברך בפני הקיבוץ.

חשתי במה כוחי גדול, אני יודעת לבעור כסנה במדבר העולם. השתתקתי, ואחר כך הוא פתח את פיו: את כה זרה לי ולבוש הנזירה הוא מסך מפריד. אך אבי, פרטיזן וניצול שואה, סיפר לי כי חסה בצל מנזר נשים קתולי, לא רחוק מירושלים דליטא, כמו שאנו מכנים את העיר וילנה. הוא הצטרף לחבורה פרטיזנית ביער ומפעם לפעם הסתתר במנזר נשים כבסיס במצוקה, ואל תחשבי שכה נעלמו ממני רגשות דתיים לא הגיוניים ממש בנפש האדם. בגורל שפקד את אבי ואת כל יהודי וילנה בתוך יהודי אירופה כולה, היתה לנו קשרית קתולית חכמה כמוך, ובימים ההם קשרית לא תסולא מפז. והנה, מה אירע פעם, בחצות ליל, בשעת תיקון חצות, פעמון הכנסייה במנזר צילצל כמו בחג המולד. אימה השתלטה על הנסתרים. כל המנזר יצא מתאיו החוצה. ליד הפעמון איש לא היה, ואנשי הגסטאפו והאס.אס לא היו, כולם חזרו לתאים. כעבור מחצית השעה שוב הידהד הפעמון בעוצמתו הראשונה, שוב יצא אבי לראות מה אירע ושוב לא מצא אחיזת פשר. אין אוחז בחבל הפעמון, ואין נפש חיה במגדל הפעמון, והיה הדבר לחידה. כל הנזירות חזרו למיטותיהן כלעומת שהופיעו, והנסתרים – למסתריהם. אך בזה לא נסתיימה ההתנסות. כעבור מחצית השעה, כאילו לפי השעון, שוב אותו הצלצול המוכר, המחזורי, אשר כאילו חי כולו ואינו מפתיע כבר ושוב צלצול ללא מצלצל. חידה מותחת ואינה מתפרקת. ואז ניגש אליו המפקד, בחור חיוור ופייטן, ואמר לו:

אני יודע את פשר הדבר. כאשר נפרדתי מחברי הקרוב ביותר בגטו וילנה, אני הלכתי ליער, והוא נשאר בגטו. נדרנו נדר איש לרעהו, שאם אחד מאיתנו יהיה במצוקה, שאין אחריה מאומה, הוא ייתן אות לפרידה, וזהו האות. הוא נידון ונעקר. כעבור ימים נבדק תיאום העיתים על ידי הקשרית ונמצא שלאחר חצות הוא נגזר מארץ החיים. שניהם גדלו וחונכו בתנועת נוער חלוצית, ללא מיסטיקה וללא אלוהים ומסורת. כאשר מפקד מרד ורשה, איש תנועת הנוער שלהם, נפרד לאחרונה מהקשרית הקתולית מתוך הנחה מציאותית שיותר לא ייפגשו, הוא כאילו הביע רמז תוחלת שאולי עוד ייפגשו, שפירושו היה – אם לא בעולם הזה, הרי בעולם העתיד לבוא. היא הגיבה בתימהון פתע, אתה? והוא הגיב: אי אפשר לדעת.

הוא זרק אליי חבל ואני קיבלתי אותו. הגיבותי: גם אני הייתי קשרית של קבוצה פרטיזנית באיטליה, אשר לעיתים מצאה מסתור במנזרי נשים. ניסיתי כנערה לעשות משהו להציל יהודים וגמרתי את הקריירה שלי כקשרית הבריחה של אחרוני היהודים ממזרח אירופה וממחנות העקורים בדרך להעפלה לארץ. נפרדתי מהם על אוניות המעפילים מחופי איטליה. העליתי בזרועותיי תינוקות לאוניות על סף הפלגתן. ואיפה כעת המפקד הפייטן של אביך? בקיבוץ, הקים בית, יש לו אישה וילדים. כן, בקיבוץ דן, בקיבוץ שלי. אימי השתעשעה בחבורה שלו בגבורה, ופוצצה רכבות עם חיילים גרמנים. היא זכתה לאות גבורה של ברית המועצות וכעת היא אם טובה, חכמה למופת, עולה בעיניי לאין ערוך על הפייטן אשר יש לו חולשה לביים ולהציג את עצמו. הנה הפייטן הזה האמין להביא סיפור לארץ, סיפור השרידה הפרטיזנית ואדי המרד. סיפור האמת שהיינו בודדים ונרצחנו ביער גם על ידי הפרטיזנים הרוסים, ולא רק על ידי הנאצים, ותוך כדי חירוף הנפש במלחמה עם היטלר.

ידעתי, כי הנהג הזה יביא אותי לטבילה בדן ויזמין אותי, כקשרית של פרטיזנים ומעפילים, לקיבוץ שלו ולביתו. הוא עצר ליד חורשת הארבעים והזמין אותי לסיור בה, ואחריו ישר לדן, תוך הצעה לסור אליו לאחר הטבילה: הן את נוודית למופת, הולכת רגל. הודיתי לו והבטחתי: בלי נדר, אם לא הערב, הרי ייתכן ביום מן הימים. הייתי לבדי. עוד חשתי בעצמותיי את חום חמי טבריה. לבושי נשר מעליי מעצמו, וזינקתי למקווה מי הקרח של הדן. לאחר שבע טבילות קפצתי מהדן וכאילו נולדתי מחדש. רעדתי, אך השארתי את המלאכה לשמש. נתתי לקרניה לחדור לתוכי ולהזדווג עימי זיווג מעמקים. היה עליי לבחור – ללכת לקיבוץ או לחזור למנזר. בחרתי להיות עם עצמי. מה אספר לעמנואל בבואו על ימיי אלה? חזרתי לכינרת, אך נשארתי על שפתה מחוץ למנזר, עם עצמי, עד צאת הכוכבים. רק אז חזרתי למנזר. מצאתי בחדרי ערימה של פירות ומים קרים. זה היה בעתו. נשארו עוד שלושה ימים עד לשובו של עמנואל מסיורו בקיבוצי הצפון. ניצלתי אותם לקריאה בספר “מסילת ישרים” לרמח"ל, שנידון לשריפת ספריו משום שנחשד בספיח משיחיות שקר שבתאית. אך בספר הזה ניצח את כל המנדים והמחרימים אותו בכל הדורות אחריו. הספר היה תמיד למראשותיו של הגאון מווילנה, והפך לספר הקלאסי של המוסר לבחורי ישיבות ליטא ופולין, ועד היום הזה בישראל. משך שלושה ימים כבשתי את הספר הזה בכוחות עצמי.

הייתי טובלת שחרית בבארה של מרים ושוקעת במסילה ועולה בה בסוף המעלות, עד אשר הבחנתי בקשב שלי בצעדיו בחול ובין חלוקי האבן. ראיתי את דמותו מרחוק. ישבתי מאחורי הסלע, והוא לא הבחין בי. הוא ניגש אל החוף, חלץ את סנדליו והתיישב לספוג את רוח הדמדומים והשקיעה בכינרת. לקחתי יוזמה, לבשתי את הסארי ההודי הצהוב, התגנבתי מאחוריו, עצמתי בידיי את עיניו ונשקתי לו. התערטלתי והוא התערטל וללא מילים התחלנו להתעלס כנער ונערה. לא החלפנו מילה, רק אהבנו. כעבור רבע שעה הוא שאל אותי: הנפגשת עם אנשים ולא רק עם נופים ומים? כן, לחשתי ראיתי אנשים והתרשמתי מהווי הכינרת ועין גדי. בכינרת היתה לי פגישה ערה עם בת המקום, מדור רביעי, מטפלת בתינוקות, היא חלפה איתי בבתי ילדים והזמינה לארוחת צהריים בחדר האוכל. יש בחיי העמל של הקבוצה באקלים הארצישראלי משהו אריסטוקרטי ממין מיוחד. משהו מן הכפירה בהירארכיה, על סמליה ותאריה, ומעלה את היחיד אם הוא זוכה בה לעיקרון הקובע: תן לקבוצה מה שאתה יכול וקח ממנה מה שאתה צריך.

אבל רציתי לספר לי על שיחו של נהג קיבוצניק מדן, אשר אביו היה פרטיזן ביער, לא רחוק מגטו וילנה ומצא לעיתים מחסה במנזר נשים. נוכחתי כי קלעתי ברמז סיפור, שסיפרתי לפי תומי, לנקודה רגישה ועדינה בליבו, מימיו בבריגדה היהודית. בוא התקרב אליי, שים ראשך בחיקי, בתוך הסארי, וארמוז לך על רמזיו לי, אולי אנער משהו בך אשר תשיג יותר ממני ותעמיק בי. הוא זז אליי, הגיש לי את ראשו ואת פניו, אשר קיבלתי בשתי ידיי והצפנתי אותם בין ירכיי, מתוך כיסוי פנים במלוא כפות ידיי הפרושות, הלטפניות. הוא סיפר לי על קבוצה פרטיזנית בפיקודו של פייטן חיוור תיאטרלי מעט, אשר יצאה מגטו וילנה ליער. קדם ליציאה זו ויכוח בגטו, אם להישאר עד אחרון היהודים בו ועם אחרון היהודים, או להסתתר ולפעול ביער. ויכוח ניטש בנוער האקטיביסטי במצור המוות. והנה, ראה זה פלא, במציאות התחלפו התפקידים בין המתווכחים, אלו שהיו בעד יציאה ליער, נשארו בגטו, ואלו שהיו בעד הישארות בגטו יצאו ליער, ביניהם המפקד הפייטן וחבורתו מתוך תנועת הנוער החלוצית. ומכאן התחילו הסיפורים על הסתתרות במנזר הנשים, על צלצולי פעמון ללא מצלצל ומושך בחבל ופשרם.

כאשר שמעתי את שיחו של עמנואל ואת הרעד בתנודות קולו, ראיתי לעיניי פסוק ממיכה: “והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת יהוה כרביבים עלי עשב” אשר לא יקווה לאיש ולא ייחל לבני אדם.

השתתקתי. האם הוא סיפר לך עוד משהו? כן, הגיבותי. האמת נגנזה. המפקד הפייטן נקרא ביום הכיפורים לרבי של הקיבוץ, לחדר הייחוד וחשבון הנפש עם התלמיד מקרוב בא. במשך עשרים וארבע שעות הובהר לו לא ליידות אבן בועלם המחר של המהפכה הרוסית הגדולה ולא להתייאש ממנה כמולדת שניה לדור המהפכני. לא לחפש תיקון של איחוד עם מי שאינו בן־ברית קנאי לחזון זה בעולמו של ישראל. ומה היה הסוף? הפייטן ערק, נכנע, קיבל את דין המורה והמנהיג של הקיבוץ עליו חונך מנעוריו בתנועת הנוער. האמת ירדה לטמיון, והוא מצא את ביתו עם האישה הגיבורה בקיבוץ בגליל, האישה הזורעת מוקשים לרכבות עם חיילים גרמנים, ויש להם, ברוך השם, גם ילדים. האמת הגדולה מתוך התפוצצות עולמית בגורל העם הזה נפרטה לאסימון שָחוק ומחוק.

הנפגשת עמנואל, עם החבורה הזו בימי בחטיבה היהודית הלוחמת, בדרכה לארץ בהעפלה או בכל סדק אחר? כן, וירג’יניה, אני מכיר את הסיפור ואת האנשים ביניהם, אשר זכו באות גיבור ברית המועצות. נפגשתי איתם בשיחות שקיימנו בלילות נדודים. נפגשתי לא רק עם הפייטן כשריד פרטיזנים ביערות פולין, אלא גם עם פליטי המרד בגטו ורשה, וחשפתי לעצמי את הטרגדיה הגדולה של שארית ישראל. אספר לך, לא יברח איש כמוני מהסיפור הזה, סיפור הדיבור הטרגי בנפש הדור החלוצי הלוחם שנתגלגל בתוכי מפגישה זו. אם יש ספק בליבי בגורל העולם, הרי הוא מתחיל מהפגישה הזו.

החטיבה זזה לגבולה הצפוני של איטליה עם יוגוסלביה, אוסטריה וגרמניה. לא עברו ימים רבים, ויהודים ויהודיות התחילו לבוא אלינו. הפכנו לאבן שואבת. הגיעה נערה בת שש־עשרה, שהתגלגלה ממפקד חבורה פרטיזנית אחת לאחרת. כתבה יומן. הגיע נער יהודי דתי, אשר בדרך נס לא יתואר נשאר בחיים משְהייתו האחרונה בבית חולים הונגרי, חיוור, מופנם, חולמני. מין ישו צעיר, מעונה, שקול בדיבורו. לא לקח לפיו מאכלים אסורים. הגיעו נשים צעירות בלונדיות, ששירתו רופאים נאצים כאחיות, וכפסע היה בשירותם בין הסתר פנים וגילוי פנים כשל מילה או תגובה ספונטנית של אנוסה בהיסח הדעת – אלו הגיעו אלינו לפני שהבריגדה הגיעה למחנות העקורים על אדמת גרמניה.

הופיעו גם שני מבשרים ראשונים של חטיבה לוחמת משרידי היהודים של מזרח אירופה. ציפינו למפקדה – הפייטן. החבורה הגיעה. לא ידענו איך לשאת אותה על כפיים. אנו – עשרות בחורים ובחורות, שלא אכלו באש הגטו והיער ולא הובלו דרך תאי גאזים לכבשנים או לא נפלו לקברות אחים חפורים בידי עצמם, ירויים מאחור או מלפנים. למחרת נתקיים מעמד הפגישה בין החטיבה היהודית הלוחמת באלפיה לבין חטיבת שרידי אירופה בעשרותיה. שרו את הימנון הפרטיזנים: אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה". נאמרו גם מילים, מילים, אך לא הן שהיו חשובות. חשובה היתה היותנו יחד – הם בדרך להעפלה לארץ, ואנו בדרך למחנות האחרונים על יבשת הרצח, על יבשת הצלב היהודי, בלשונך, וירג’יניה.

כל הטרגי בהתכווצות ההוויה היהודית ומימדיה היה מקופל בעמידה זו יחד ופנים אל פנים. באותו ערב נתכנסנו יחד באוהל, לאור עששית, הפעילים והערים הנבחרים לשיח – לאן פנינו. אז פגשתי לראשונה את המפקד הפייטן נושא את דברו על אודות שליחותם של האחרונים. הוא דיבר יידיש בלהט, ביקוד, והיידיש היתה אז יקרה לי מאוד. לשון המיליונים שאינם עוד, לשון הכלייה. הוא היה אמנם מצוחצח בדיקציה שלו, מסוגנן ומנוסח, עם נעימה תיאטרלית, אך זו היתה אמת שנצרבה מאש אדומה על אש שחורה בשאול הגורל היהודי.

הקשבתי לדבר שליחותם של האחרונים, כאילו נחצבו הדברים ממני. למרות זאת, גבר בי הצורך, מתוך נסיוני וחיי בארץ ישראל הקיבוצית, להזהיר את המפקד־הפייטן ולומר לו: אתה סיפרת לנו את האמת הצרופה באש, אבל עוד הדרך ארוכה. אמן האמת של הדור החלוצי, אשר נרצח בידי ערבים לאחר שחשף אהבה לילד ערבי, לא יכול היה למצות את הגזירה לאחדות חלוצית ויהודית יותר ממך, בבואך אלינו מתוך החורבן. אך עליי להזהיר אותך לקראת בואך לארצנו. למשיח האיחוד נחוצה יותר אש מאשר ביער. ראיתי כבר כי גם בארזים נופלת שלהבת. דבריי צרמו, אך זו היתה האמת. לא עברו ימים רבים והפייטן עוד השמיע את דברו בראשית צעדיו בארץ, עד שהשתתק. ואת יודעת, וירג’יניה, מה דינו של נביא הכולא את נבואתו? כן בוודאי, הגיבותי ספונטנית, מיתה בידי שמיים.

עמנואל התרגש לתגובתי זו, וחזרנו להתעלס עד שנרדמנו בסארי הצהוב שלי, כשראשי על חזו ואיברו בידי. רק ציוצי הבוקר של ציפורים מזדווגות העירו אותי, אך הוא עוד ישן.

כשהתעורר, היה ברור, כי פנינו לירושלים, דרך עמק בית שאן, הביקעה ויריחו. את הדרך עשינו ברגל ובחסדי טרמפים. עם דמדומים הגענו לעיר. ראיתי את הר הבית והר ציון עולים באש, ואת המסגדים. ראיתי את כיפת הזהב של מסגד הסלע ולא הבנתי איכה גלתה השכינה מהמקום הזה. הלכנו לכותל המערבי, ובעמידה זו מול הכותל המערבי צלצלו פעמוני הכניסות הנוצריות חצות, בוודאי גם בכנסיית הקבר. מה אתה מציע כעת לעשות? הניתן למצוא לינת לילה במערת אבן השתייה? לא כעת, ענה עמנואל, כל השערים נעולים. אתה תלך איתי, אני אלווה אותך ואעמוד כצופה מרחוק. זוהי מחשבה שעלתה בך, ועלייך לא ליסוג ממנה ולהתנסות בה. את מאמינה שבדולר תקני את לב שומרי המסגרים? ודאי, חייכתי. דולר הזנות בצמרת העולם אינו שווה פחות מהפטרודולר בשוק הכפים העולמי. אלי הנפט אף דופקים על דלתות המנזר שלי, בהסוואות ובהסתר פנים. היה מי שהעז להציע לי מאה מיליון דולר בעד חגורת הצניעות שלי עם בתוליי. ואת השיבות את פניו ריקם? אתה האיש היכול להעיד עליי, מי מלבדך הגיע עם איבר הברית למסך הקדוש שלי ונעצר על הסף.

הגישה לכותל והעמידה מול הכותל היתה דרך סימטה ערבית צרה, רצופה פושטות יד עניות, זקנות, נכות, מדולדלות ובבגדים צואים. שנים רבות נותק הכותל מאיתנו, חרף חוזה הגישה החופשית למקומות הקדושים אליו. והנה לחג השבועות עליתי לירושלים ועם שחר הגעתי למקום הזה ולא הכרתי אותו. הכותל שוחרר משביו, בסימטה מהפכת המרחב. ומאז ועד היום גם כן משהו חדש התקדם, ועוד חזון למחשבת תנופה ולעיצוב ארכיטקטוני בעולם לעולם. חבל לי שלא ראיתי כמוך את הכותל בשביו, וכעת בפדותו הייתי זוכה ברגע זה למשהו שלעולם לא אזכה בו. הזמן מתעתע. יש דברים שאפשר לאחר, יש דברים שאני עלולה עוד לאחר. בייחוד בקצה ייחודו של הזמן שלנו, הוסיף עמנואל.

והוא סיפר לי: כאשר הייתי עוד ילד בן תשע סיפר לי אבי על רבי ישראל מסלנט²³, האיש שהקים את תנועת המוסר בישיבות ליטא, תנועה אשר איצה לה את “מסילת ישרים”, אשר כה התרשמת ממנה, וירג’יניה, כספר מדריך חיי אדם ועיון יום־יום. פעם נכנס עם אפילה לאור נר דולק, אל סנדלר ושאל אותו אם יתקן סוליה בנעליו. על כך הגיב הסנדלר: שְנֶעל שנעל רבי, כל זמן דאס לינטעלע ברענט. ובתרגום עברי: מהר מהר, רבי, כל זמן שהנר דולק. ואת האמירה הזו של הסנדלר הוא הפך, רבי ישראל, לניגון אישי. גם אני מוכנה לאמץ את הניגון הזה. מהר מהר, וירג’יניה, כל זמן שהנר דולק! זוהי התזכורת הכי קולעת שיכולת למסור לי במעגל ימים אלו. היה ברור כי הלילה כבר לא אהיה נוודית נוטה ללון במערת אבן השתייה, באתנן שוחד לא קונבנציונלי, כאחת מנסיכות אגא חאן בהודו. זו אשר נכנס בה דיבוק ראתה את מוחמד בחלום, והוא ציווה עליה ללון בכיפת הסלע, שבזכות לינה זו תזכה בגן העדן להתעלס עם הנביא. נחוצה מיטה וצל קורה לראש.

לאן הולך זוג נוודים יוצאי דופן בשעה זו ללינת לילה? נלך לבית כנסת המקובלים, בית אל, אַת לעזרת הנשים, ואני לגברים. נהיה שם בוודאי לבדנו עד לתפילת השחר הנמשכת שלוש שעות, או שמא אַת בוחרת באכסניית נוער? לא, נלך כפי שעלה במחשבה ראשונה תמימה עם אלוהים, מחשבה שנייה היא כבר תחכום, אם אינה נובעת מהראשונה.

כבר היינו באשמורת השנייה של הלילה. נכנסתי בעקבות עמנואל לאור נר תמיד, בוודאי לזכר נשמה שהיתה ופרשה מהעולם הזה לחלל הדממה. הירח האיר דרך חלונות רחבי מידות כחלונות בית הכנסת של האר"י עם הכוך שלו, שם יצאה השראת הקבלה לתפוצות ישראל בגלויות. נפרדנו במגע שפתיים.

השתטחתי על הספסל ומיד נרדמתי. נסיכה הודית עם פנקס שיקים של מיליונרית על ספסל בבית כנסת של מקובלים בעיר העתיקה בארץ הקדושה ליהודים ולנוצרים. זה החמיא לי. זו היתה אחת התרדמות של אשה נוודית, שראויות היו להימשך בנשימה אחת עד חצות היום.

כאשר פקחתי את עיניי נוכחתי לדעת כי עמנואל כיוון לשעון הביולוגי שלי. עוד אי אלו שניות התפנקתי ברביצה על ספסל העץ הקשה ונהניתי מפינוק זה לעיני הגבר אשר בחרתי. הושטתי לקראתו את שתי ידיי, הוא קיבל אותן כגבר המקבל אשה המזומנת לו.

לא היה איש מלבדנו. יצאנו באור הצהריים לעיר העתיקה, לאחר ארוחת בוקר קלה, בשעת צהריים ביקשתי מיד לראות את הכותל לאור היום ולבדוק את הדרך הגלויה והסמויה, שבה אגיע עם צאת הכוכבים להיות לבד במערה עם אבן השתייה, לאחר שאקבל את כל שפע האור על כיכר הר הבית שחרב. שמחתי על הפגישה הראשונה שלי עם הכותל, נתקיימה דווקא בלילה לאור חשמל, שעה לקניין אינטימי ראשון בו. ולאחר שהיה לקנייני ראיתי את הכותל לאור היום כמשהו שלי, משהו שרק הלילה הפקדתי בחריץ שבו את פתק התחינה לזרע קודש. ידעתי, פתע, כי עליי לזוז ולמשש את השביל שלי לאבן השתייה בלילה, לאחר שאחזה בה ביום, ואהיה מתוקנת לכך. חיפשתי את עמנואל על פני הכיכר. הוא איננו. גיליתי אותו עומד בטלית ובתפילין במניין מסביב, קורא בפרשת השבוע. אחר כך התבררה לי פרשת חלום סולם יעקב. נעמדתי באלכסון אליו במבט מרוכז מתמיד והאמנתי שיבחין בו. ריכזתי את המבט במוקד תפילין של ראש. כעבור דקות נפגשו מבטינו מרחוק.

הדבר הראשון, המבצע הראשון, שעליי לעשות בשובי הוא לפדות כסף מהבנק, צורך אתנן פטרודולר לכלי קודש באיסלאם של זונת צמרת. קניתי כרטיס ככל אחד אחר לכניסה למסגד. ברור היה שצריך להשיל את הסנדלים מעל הרגליים ולהשאיר אותם בין עשרות ומאות סנדלים ונעליים, לשם דריכה בגרביים או יחף על שטיחי המסגד. לאחר שהתקדמתי עשרה צעדים משומרי הכניסה שהיו בגיל עמידה וצעירים יותר, חזרתי אליהם ושאלתי, אם אפשר לראות את הממונה עליהם, היכן כבוד מקומו ומתי תהיה אפשרות לקבוע פגישה איתו. הם כיוונו למישהו מעליהם, ומתוך אדיבות מישהו שאל: את אשת איסלאם מהודו, מקשמיר, מבנגלה־דש או מפאקיסטן? התחמקתי מהם בחיוך, שיכלו לפרש שאמנם כן. ידעתי, כי עליי לכוון את עצמי לא לאל אקצה, כי אם לכיפת הסלע. ההתמצאות באה מאליה ממראה העיניים.

התיישבתי בתנוחת לוטוס, יחשבו מה שיחשבו עליי – מוסלמית או הינדואיסטית מתת היבשת ההודית.

בבוא העת נפתחו השערים למאמינים שזרמו מבפנים החוצה. אחר הזרימה החוצה באה הזרימה פנימה, דאגתי לשים את התרמיל ואת הסנדלים לעיני השומרים, על הכניסה ממש, מתוך הפניית תשומת ליבם לעיזבון שלי. פסעתי את הפסיעה הגדולה פנימה, יחפה. שום דבר בסגנון החלל הזה לא דחה אותי. נמשכתי לגעת באבן השתייה, להצמיד את גופי אליה, למצוץ את חיותה בשפתיי. הבחנתי ביורדים בפינה מימיני במדרגות המתחלפים בעולים, זהו המקום, זהו זה. רגליי עומדות על האדמה, מי יודע אם לא לפניי ולפנים של קודשי הקודשים בזמן שבית המקדש היה קיים רק ללא ארון הברית וללא הכרובים המעורים זה בזה. החלטתי להתקין את עצמי לפגישה עם האבן המקפלת בתוכה את סמלי היסוד בזיכרון העברי, שהוא מטבע ברייתו זיכרון עולמי, הזיכרון אשר התלבש על אבן השתייה שבהר המוריה, עקידת יצחק, סולם יעקב. “ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך”… אכן, יש אלוהים במקום הזה, ואנוכי לא ידעתי… בית אלוהים, וזה שער השמים… ויקרא את שם המקום ההוא בית־אל… אבן זו אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוהים". כה חלפו פסוקים.

חמקתי מתוך גל הצפיפות החדש ופניי לממונה על המסגד. הסתובבתי עד שגיליתי במשרדו הקטן והמוצנע את הכול יכול. במקום הזה חיברתי סיפור אגדה אשר עשוי להתקבל על דעתו וטעמו של הדרוויש הצפוי, והסארי ההודי שלי יאשר זאת, כרקע בהיסח הדעת, הגעתי לפתחו. היו עיניים שעקבו אחריי. התנצלתי על ההפרעה שאני גורמת להפסיק ממשנתו, אך הכול מן אללה. הוא ידע לדבר אנגלית, כמשמש את המופתי הגדול בימי השלטון הבריטי. הוא הזמין אותי לשבת. גם דרוויש כמוהו, חניך גן העדן של מוחמד, אינו מתנזר מניאוף בעיניים. הבחנתי בעיניו ברק יצר מדברי חייתי, לבעול אישה. עיניים אלו כבר פתחו את השערים בפניי, בייחוד כאשר צפויה תרומה נדיבה ולא כל כך שגרתית מעולת רגל זרה, נסיכה הינדואיסטית בין מוסלמים לרגלי ההימאלאיה. זו התנסתה בציפייה לגילוי מוחמד במערת הסלע, כאשר הוא קופץ מסוסה אצילה במדבר ערב, חוטף אותה ובדהרה בין זרועותיו, חוזר לגן עדן שלו אשר ברא למאות המיליונים קנאי אמונות. והדברים האלו לא נאמרו במפורש, אך היו טעונים רמזים כיד הדמיון המזרחי.

ניגשתי ישר לעניין: אינני מוסלמית, אני נסיכה הודית מאזור האיסלאם לרגלי הר בהימאלאיה. עד כה אני עובדת אלילים, מביאה נסך ופרחים לשילוש ההודי ולנשותיו, וישנו, שיווה וברהמה, ולעתים לָאלה הדו־פרצופית קאלי, אשר חגורת גולגולות למותניה. גם זבחתי לה זבח. על תת יבשת הודו, כידוע לך, יש מאות מיליונים מוסלמים, גם בהודו בלבד לאחר החלוקה, אשר גנדי כה נפתל ונאבק איתה, בלי פקיסטאן ובנגלה־דש, גם בהודו זו, האיסלאם מהווה שליש מהאוכלוסין. כעבור עשרות בשנים יהיה למחצית ואחר כך לְרוב, בזכות ברכת הפריון והזרע של האיסלאם, ריבוי הנשים ואי תכנון המשפחה. הדרך סלולה לשלטון דת מוחמד בכל עיקרה ורובה של תת היבשת. ובאווירת תצפית זו לא תתמה, אישי הקדוש, אשר בוודאי עלה לרגל לא פעם לכאעבה במכה, שקצה נפשי באלילות ההינדואיסטית, והיא נמשכת לאמונה צרופה באל אחד ויחיד, ללא דמות הגוף וללא פסל ומסכה. אֵל, אשר כבודו מלא עולם, כשמש בחול הזהב של המדבר. והנה אירע איתי נס, משהו מופלא, חלום, חלום חי כמחזה בהקיץ: מוחמד בכל הוד הגבר שבו בעבַּייה ובכפייה זהובה, דוהר על סוס במדבר הגדול וליד מעיין רואה אותי טובלת בעירומי, כביום בואי לעולם, בבריכת מים זכים עם מזרקת מים המתיזה קרני שמש על עורי היפה, אשר השתקף בבריכה בצל דקלים מימי קדם. הוא זינק מעל סוסו האציל והאדיר, חטף אותי, כמו שאני גלויה לעיני אלוהים אשר ברא אותי, חטף בשתי זרועותיו האמיצות, קפץ איתי על הסוס המחכה המאולף במבט עיניו היוקדות, הכניס אותי בחיקו לתוך העבייה הגדולה רחבת המידות והתחיל לדהור, מתוך חיבוק ואימוץ שני עופריי ביד אחת ובכיסוי ערוותי בידו השנייה. הוא דהר על כתפי רוח ממרום, ולאן? לכאן. למקום הזה, כמו שהוא נראה עכשיו. שערי המסגד נפתחו לפניו מאליהם, והוא, על כפות ידיו, בזרועותיו, הביא אותי ללא כסות כקורבן לרגלי הסלע יסוד עולם רציתי שיבעל אותי ויזרע בי מזרע מוחמד נביא האלוהים אך כמו בחלום, בהרף עין, הוא נעלם, ואני התעוררתי במלונה.

באותו רגע נפלה החלטה בליבי לעלות לרגל לכיפת הסלע. התחלתי לקרוא בקוראן וללמוד משהו על המקום הזה מפי חכמי האיסלאם, והם העמידו את עצמם ברצון לרשותי, בנועם ובסבר פני חוכמה, נדרתי נדר לתרום למקום תרומה ראויה לשמה. אולם, תפילה אחת אני שוטחות בפניך תן לי רשות להיות שרויה לילה אחד לבדי ליד הסלע.

כל זמן סיפורי נקב אותי יקוד עיניו. הוא עקב אחרי כל ניד שפתיי. נאלמתי דום והשפלתי את עיניי לחזי ולעופריי הרוטטים, למען יהיה הערבי הזה בן חורין להידבק ברטט, להתגמש בתפקידו ולהיענות לי. שמעתי את קולו: נסיכה רמת מעלה, לאחר נעילת השערים בפיקוחי ועל אחריותי, אין הרשות נתונה לאף נפש חיה להישאר מאחוריהם, בייחוד בימינו לאחר ההצתה באל־אקצה, אשר כפסע היה בינה לבין ג’יהאד על ישראל, אשר שדדה את אדמותינו בעצם שלטונה מחללת את המקום הקדוש הזה אשר משך אותך בחלום מפי הגבורה לפקוד אותו. בַּכל אני מוכן לעמוד לשירותך, אך דבר זה אל תבקשי ממני. הרימותי את עיניי במבט תפילה: האין לפני משורת הדין באיסלאם הקדוש? באתי מרגלי ההימאלאיה למקום הזה, אך ורק כדי שאולי יפקוד אותי החלום שוב ולא ייכרת בהרף עין. חמול עליי כמו שמלאך אלוהים חמל על הגר אם ישמעאל במדבר. הן אני מביאה איתי גם את נדר ליבי, את התרומה לשמירה ולהאדרת הבית. ואולי עוד חלום אחד יוליכני בדרך האמת לאמונה באללה ובמוחמד נביאו, אשר חטף אותי לגן עדנו.

הוא הסתכל בי ארוכות ועמוקות, התחיל לשחק במחרוזת, שקל כל הרהור ומחשבה בכל אבן במחרוזת, ואחר כך כאילו הפתיע אותי: מהי התרומה שנסיכה מהודו מביאה למקום הקדוש הזה? תרומה צנועה של אלף דולר. את בוודאי יודעת שהדולר ירד מערכו מאז שהפך לפטרודולר. מהי המתנה לקודש, שתהיה לרצון לך כדי לנהוג בי מחוץ לשורת הדין? עשרת־אלפים דולר. הסתכלתי בעיניו בכל כוח קסמיי. הוצאתי את פנקס השיקים מנרתיקי וחתמתי על שיק כרצונו. הוא בדק בעיון את השיק ושאל: מתי את רוצה לצפות לגילוי הנביא? עוד הלילה. נדברנו מתי והיכן ניפגש עם חשיכה, והוא בעצמו יוביל אותי וינעל את שער המסגד מאחוריי. היה משהו ערמומי במבט הפרידה ממני. פקדה אותי השמחה, השמחה לפי תומה, שמחת הנערה שהערימה על העולם כולו.

חזרתי אל עמנואל. בדרך שבאתי הבחנתי בו מיד בראשית המורד לכיכר הכותל. עלזתי על הניצחון. היה זה בשבילי אות בשורה לתחנה הקרובה בדרך ככל שהתקרבתי אליו והוא אליי. הוא הרגיש בשמחה הנודפת ממני. קיבל אותי לזרועותיו ושאל, כיודע כבר את התשובה: ההצלחת? כמובן, העלית על דעתך כי בעידן הפטרודולר אחת כמוני תיכשל, חס וחלילה, במשימה כה אינטימית? הוא נראה ערבי מאוד וקנאי מאוד כאילו נולד במסדר של דרווישים. אך חמדת אישה אינה זרה לו. אין זה, כנראה, כלל מנוגד לקוראן והגמול המובטח בגן העדן של הנביא, אשר למענו הוא מוכן למסור את נפשו במלחמת אלוהים ולרצוח את ישראל ולרשתה. כאשר העלה את השם “ישראל” על שפתיו ראיתי את שאול נקמת הקנאה בעצם קיומכם. והוא בטוח כי לא רחוק היום, ועוד בימיו, והג’יהאד יתקיים בפתרון הסופי לקיום ישראל. “דין מוחמד בסיף”, אין זו אגדה. הוא לא הציע לך להינשא לו? האינך חוששת שעוד הלילה יעמיד אותך בניסיון? עליי להביא זאת בחשבון. ומה תעשי בחגורת הצניעות במערת אבן השתייה במסגד גדול כזה? לא די לסנטה וירג’יניה בייחוד עם דרוויש. זאת אני יודעת. בצאתי לארץ הכינותי את עצמי לסיטואציה של אונס אכזרי. לקחתי איתי לדרך סכין מושחז כתער ובקבוקון רעל, הפועל בן דקה. את הסכין אתקע בחגורת הבתולין שלי מתחת לסארי, ותנאי לפסיחה על סף המסגד – שאכנס בו לבדי באין איש עימדי. ואם יעמיד אותי בניסיון, לא אירתע מרצח במסגד או על סיפו.

יש לי אסכולה משלי למצב עדין מעין זה. את כבר נגעת באבן השתייה. כן, עוד לפני בואי אליו. זו היתה חוויה רצינית מאוד, דבר גדול. ומתוך כך גם החלטתי בכל מחיר, ולו גם בנפתולים, כי עליי להתייחד עם הסלע הזה. מתיקון חצות עד תפילת השחר. עמנואל שמח בתום לב לניצחוני והיה גא עליי, נמנע מלשאול מהו המחיר. אינך שואל כלל מהו המחיר, כמה זה עולה? פיסת נייר בחתימתי על סך עשרת־אלפים דולר. בעיניי, ביחס לערך הדבר בשבילי, זו רק אבן שוחד, אתנן לזונה בלה אומללה בפיגאל בפריס.

עם פעמוני חצות שצלצולם עלה מכנסיית הסעודה האחרונה דפקתי שלוש דפיקות והוספתי עוד ארבע. השער נפתח. עמדתי מול פני הדרוויש בלבוש אימאם אשר חזר רק עכשיו מהכאעבה. הוא קיבל אות בשלום ערבי ער. נמנעתי מהושטת יד ומלחיצת יד. עברתי דרך השער הריק על הר הבית, זה היה בולט לאחר שראיתי את התנועה של התיירות העולמית לאור היום. ההילוך היה איטי. שמעתי את הדי סנדלי העץ שלי על מרצפות האבן ועל מדרגות האבן. הגיתי ברגע האחרון בכיפת הסלע, מנוי וגמור איתי לא לתת לו להיכנס ולהישאר במסגד, כי אם להיות לבדי. אם הדרוויש יעמוד על הצורך לשמור עליי, אשוב על עקבותיי. היה איתי גם מכשיר זעיר קשור לחגורת הצניעות שלי, שבלחיצה קלה משמיע קול אזעקה בצריחת אימה מחרישת אוזניים, בניסיון רציני ירתיע. פסענו בשתיקה כבדת משקל, הוא פתח את השער הראשי לכבודי.

אני רוצה להיות לבדי במקום הקדוש הזה, תן לי לסגור את השער מאחוריי, עם שחר אצא כלעומת שבאתי. לא ייתכן, הוא הגיב, עליי לשמור עלייך, זו אחריות שלי. אם אתה נכנס, אני חוזרת על עקבותיי כלעומת שבאתי. השתררה שתיקה מתוחה של עימות. הוא ניסה לנקוב אותי ביקוד עיניו, יקוד הרוצה בי ומאיים עליי. לא השפלתי את עיניי. עניתי לו במבטי זעם וחרון, בעמידה ישרת קומה ללא רתע משך דקות. האנס הרוצח שבו היה בשאול. מצווה הייתי לא להחמיץ ולא לאבד ניד עיניים וגון ארשת. לא היה לי זמן לבקש רחמי שמיים. הוא רק פלט: כרצונך, כל האחריות עלייך. תן לי את המפתח. הוא הוציא את המפתח מהמנעול והפקיד אותו בידי. ידעתי, שיש לו הרבה מפתחות ואף על פי כן – ליל מנוחה ותודה. פחסתי על הסף, הזזתי את השער ונעלתי אותו מבפנים. לא הפניתי את ראשי לפגישת עיניים בשאול.

והנה אני לבדי בכיפת הסלע. אפילה. הארה מפינת הירידה במדרגות לשורש ולכנף הסלע החשוף, קרן זווית מאירה באור דמדומי השחר. הארה זו האירה אותי מבפנים, נמשכתי אחריה עם סנדליי בידי, כאשר המרבדים והשטיחים מלטפים את כפות רגליי בברכת ברוך בואך, בתולה קדושה. ירדתי מדרגה מדרגה. עמדתי מול הסלע. כרעתי בפניו. שהיתי בכריעה. ללא מחשבה מודעת הזדקפתי, ניגשתי, נגעתי בשפתיי, הצמדתי את פניי, סתרתי את שערותיי וניקיתי ספק אבק עליו. התחלתי בשיחי איתו: סלע יסוד ושורש העולם, אבן השתייה, אני רק רוצה להשיח את ליבי בפניך. במטה משה לא אכה בך. שגיאה כזו לא אעשה. איני נכספת לראות את הארץ מנגד ושמה לא לבוא כגורל המבשרים הרועים והמשיחים. עזור לי רק לצחצח צחצוח עליון את הנשמה שאלוהים נתן לי.

התחלתי מחדש בשיחי עם האבן, אבן השתייה, אבן נצח ישראל, וכך דיברתי: בכל גרעין שבך יש מחול אכסטאטי של היקום כולו, ואינו פחות סודי וחידתי מהאין סוף, ברוך הוא בכבודו ובעצמו. אולי תגלי לי מדוע הקדוש ברוך הוא, שנתן לאבות אבותיי הרומאים לצלוב את בנו, וייתכן לא רחוק ממך, מהמקום הזה, כעבור קרוב לאלפיים שנה, עקד מיליונים? והנה נשמעה בת קול והד עונה בסלע בחלל המערה: את מי אבעל ברוח הקודש את הבעילה הראשונה? ואני עם המגדלית עונות בקול אחד: את אמך הבתולה.

ובחלום נבהלנו מקול עצמנו. וישו החתן הקדוש לא היסס, ירד אליה, הניף אותה על זרועותיו ושריריו נמתחו בשתי כפות ידיו. הוא העלה אותה בתנופה על אבן השתייה, עירומה על האבן החשופה הקרירה ועקד אותה כעקידת אברהם את יצחק בחבל שירד מן השמיים. והתחיל באמנות האהבה, כאמן אהבה אינצסטואלית בדיוקנו של אדם הראשון בסיקסטינה, אך בעמידה. הוא חלף כיוגי במדיטאציה על כל איבר מאיבריה, למן ציפורני הרגליים ועד לשורשי שערות ראשה, בעיניו, באצבעות ידיו, בשפתיו, בלשונו, במגעים עדינים ובמיצוי לעומק. שדיה היו שדי בתולה קדושה, אבני ספיר חיים, זקורים, רוטטים, שגבר נוגע בהם לראשונה בחרדת קודש. והנה הגיעה לאוזניי ובוודאי לאוזני מגדלינה, לחישת תפילה של מרים: רק אל תכאיב לי, בני, בתוליי חזרו לקדמותם. נס בן האלוהים אירע בכל הדר גאונו של איבר הברית בשיאו, הוא עלה על אמו כנשר פורש כנפיים ופרע אותה פריעת סערה. רק אנחה אחת נשמעה מפיה: הוי, בני, כמה טוב לי, כמה זה יפה. ולא יספה. הוא דפק ודפק בה, כשמשון הגיבור בדלילה אשר בגדה בו. זו היתה בעילת בזק בחלום לילה. כאשר סיים את מלאכתו, התנער וגלש ממנה, נתן נשיקת פרידה לעיניה ולערוותה, הניף אותה מעל הסלע הנפת אביר והניח אותה בעדינות בצילו של עץ הדעת, להתייחד עם עצמה. המדונה הצעירה, הבתולה, עצמה את עיניה ומתחת לשמורות ראתה מה אירע איתה. היא לא רצתה לראות מה יהיה איתנו, ואיך זה יהיה. לא רצתה להיות גאה על איברו של בנה, כשם שאמו של אוגוסטינוס הקדוש²⁴ היתה גאה על איבר בנה בגיל שש־עשרה. לא רצתה לראות מה יעשה הבן עם כל אחת מאיתנו.

ישו חזר מאמו אלינו, אליי ואל מגדלינה. הוא פנה אליי: מי את ומאין? אותך איני זוכר, לא היית בימיי, נכון?לא הייתי עדיין בימיך, אך בימיי ראיתי צלב אחר, הרבה יותר גדול מהצלב שנשאת על גבך. אני ראיתי את צלב עמך, ולא על האדמה הזו כי אם על אדמת אירופה, הנושאת את שמך ואת הדיוקן שלך לשווא, לתוהו. הוא שאל: מדוע באת, ומה את רוצה ממני? ואני עניתי: אני רוצה ילד־משיח קטן אשר יגדל ויגאל את העולם מכל צלב, גם מהצלב שלך. ושוב שאל: ולמה החגורה שלך מכסה על שכינת הערווה? ואני עניתי: החגורה הזו שמרה על בתוליי למענך עשור שלם. אתה, ורק אתה, תסיר אותה מפתח אוהלי. מה שמך, איך קוראים לך? שאל. וירג’יניה, עניתי. זו מלה רומאית שפירושה בעברית “בתולה”. זו מילה בשפה שצלבו אותי. כן, משיחי, גואלי.

וירג’יניה, קומי. קמתי. והוא, שכרע בפניי, הצמיד את שפתיו לכל חמוקיי. החגורה נשרה לרגליי. הוא הצמיד את דיוקן פניו הזוהר אל פתח נרתיקי והחדיר את לשונו לתוכי. זה היה מתוק. והוא שאל: אלו הם הבתולים הראשונים? כן, הם שמורים לך מששת ימי בראשית. זה יכאב לך? אני רוצה שיכאב, שיכאב חזק. אני אנעץ שיניי בשפתיי ואכלא את הזעקה הראשונה והאחרונה. אם איני טועה, הוא נעץ את שיניו בבתוליי ומצץ מדם בתוליי לפני שהעלה אותי זבח לאיבר, שבינתיים התעלה, ושאני כה רציתי לגדלו ולהעלותו. וכאן אירע מאורע קוסמי. דיוקן ישו במדות אדם הראשון הצעיר, כבנו בכורו של אלוהים, שינה את צורתו בחלומי והפך לישו של יום הדין, בלשוב ובמתח צעד על סף הפריעה הגדולה הוא נשא אותי על כפיים, הביא אותי אל אמו, השעין אותי אל עץ הדעת ואמר לאמו: הביטי, אמא. היא פקחה את עיניה. הביטי כיצד אני בועל את בת רומא. מה שהיה איתי אחר כך נגוז ממני. ערפל כיסה אותי נדמה לי ששמעתי את קולה של מגדלינה אומר: “לי, ישו, אינך יכול כבר להכאיב. כל דייגי כנרת ודייגי אדם שלך כבר היו בתוכי, הרחיבו והעמיקו את מלכותי, והשער פתוח לבוא המלך אל אמתך”. מה היה לאחר בת קול זו, איני יודעת.

התעוררתי והרגשתי כי השחר על הר הבית מתחיל להופיע. בחרתי לא להסתבך עם הדרוויש וחמקתי מהר הבית בכיוון ההפוך לזרם האדם. ברידתי כלעומת שעליתי, שוב ראיתי את עמנואל. חיוור היה. איך זה היה? שאלנו זה את זו, אך רק אני עניתי: זה היה לילה גדול. ראוי היה להסתכן בו. החשבת פעם, עמנואל, כי על האבן הזו, לפני עקידת יצחק וסולם יעקב, ייתכן שהתקיים רצח קין את הבל, כשהוא מביא קורבן ראשון מעדרו לאלוהים? העובדה הזו רודפת את האנושות עד היום הזה. הרי זה רק טבעי שאלוהים יבחר לו למשכן את הנקודה על פני כדור הארץ שמשם קול דמי אח זועקים מהאדמה. ואולי מכאן הסיק ש“הלא רצחת” הגדול והנורא נשמע במעמד עם שלם מעל הר סיני שנתלש, לפי חכמי קדם, מהר הבית. ה“לא תרצח” נאמר במקום הרצח כמופת התגברות על הרצח. מי ינתק את החוט הנמתח מאמת קיין לאות אושוויץ על מצח אלוהים היושב על כסאו ודן את עצמו לגהינום?

השתתקתי. עמנואל היה נרגש כשאמר: לא חשדתי בך כמסוגלת לגילוי מחשבה נועזת כזו. לאן פנינו, שאל? קודם תן לי נשיקת בוקר ליד הכותל. אחר כך חמקנו. עמנואל ידע לאן הוא מוביל אותי. מצאתי עצמי באמפיתיאטרון של האוניברסיטה העברית. ידעתי, כי כאן צפוי סיפור, והפעם ביוזמתי.

עמנואל, כדרכו, פתח בשיחה ערה: באתי לארץ בגיל עשרים, בן שש־עשרה למראה, ומאין? מארץ שהפיצה את בשורת המהפכה העולמית בגורל האנושות, בשורה ללא אלוהים. גם אני הוקסמתי מהבשורה ואף על פי כן עקרתי ממנה. עם כל זיקתי אליה פעלה ולחשה תחושתי, כי לא אעמוד לאורך ימים בניסיון של היות אנוס יהודי בארץ האנוסים. דע את כוחך ואת גבול כוחך והימלט לארצך ולמולדתך ולבית אבות אבותיך. למרות זאת, שונתה הדרך לקראתי בגלל רגישות בריאותי. נעצרתי בצפונה של איטליה, בעמק השמש, במירנה, לרגלי הרי טירול.

ושם, בבית מרפא יהודי לחולי ריאות, הציע לי חוקר יהודי בר מוניטין ללכת לשווייצריה וללמוד תנ"ך אצל בר מוניטין עולמי בספר איוב, ונתן לי המלצה אליו. בקיץ, כאשר מירנה הופכת למוקד של כבשן שמש, עליתי עם חבורה של שחפנים לכפר טירולי. בימות הקיץ היו עננים, רעמים וברקים מתחתינו. נהגתי לעלות על עץ עבות עתיק להתייחד עם הבחור מאמסטרדם, עם ברוך שפינוזה, עד שידידיי קראו לי לארוחת צהרים.

רשות הכניסה לארץ, שניתנה לי על ידי השלטון הזר, זמנה אזל. עמדתי בפני הכרעה, לאן? לשווייצריה, ללמוד תנ"ך, או לארץ ישראל כמו שהיא. ובאחד הלילות, במיטת עץ רחבת מידות, שכבתי בצילה של מדונה טירולית שלא היה בה, את יכולה לתאר בנפשך, מאומה מחינה של המדונה הסיקסטינית ולא זו של אל־גרקו. מדונה מגושמת ללא רמז לאור השכינה. ושאלתי את עצמי: לשווייצריה היפה או לארץ ישראל? ללא שיקולים בחרתי בארץ ישראל. זו היתה חוכמת הבחירה הראשונה בהיותי נער, ומעולם לא היה רגע אחד שהתחרטתי עליה. זו היתה בחירה בחסד עליון. קשה לומר שבחרתי – יותר נכון נבחרתי. כל הכרעות היסוד בחיי – לא אני שנפתלתי והתלבטתי בהן, כי אם הוכרעתי בלי לשאול אותי לשיקוליי, ועל אף אחת מהן לא הצטערתי.

תמיד זה הסתכם ב“שומר פתאים השם”. כוכב יפה שם עינו עליי ועקב אחריי, ליווה אותי כעינה של מרים אחר תיבת הגומא של משה התינוק, השטה על פני הנילוס. עמדתי בנסיונות הגוף לא פחות, ואולי יותר, מנסיונות הרוח. רמזתי לך, וירג’יניה, כי בימיי הראשונים בארץ הלכתי לצפת ולאחר שלושה חודשים – לירושלים. את ארץ ישראל התחלתי ללמוד לא מספרים ולא מאווירה בתנועות הנוער החלוציות, כי אם ממה שעיניי ראו ואוזניי שמעו. מראות נוף פני אנוש ובנות קול. בירושלים המשכתי, כמו בארץ הבשורה של המהפכה העולמית, להיות סטודנט. כאן במקום הזה על הר הצופים. באותה שנה נוסדה האוניברסיטה העברית. וכל זה אני מספר לך למען חוויה אישית. במקום שאת ואני עומדים כעת נוסדה האוניברסיטה במעמד גדול. רבבות באו מכל הארץ. על הבמה עלו אנשי שלטון ומדע בטוגות אדומות וגם בלי טוגות. ביניהם היה הלורד בלפור, איש משכמו ומעלה, אשר על שמו מכונה ההצהרה שנודעה במלחמת העולם הראשונה, על בית לאומי לעם היהודי בארצו. היה גם רב מיסטיק, פייטן והמשורר הגדול אשר הכרתי מעיר מולדתי וחונכתי עליו. הופיעו כל המי ומי של ארץ ישראל העברית של אז, אשר מנתה כעשר רבבות, ולא מאות אלפים ושבט החלוצים ויהודים פשוטים, קול העם, כשתי רבבות ויותר. בדימוי של אז היה זה מעמד גדול ויפה על רקע הנוף המדברי הזה, הפונה לים המלח, למצדה. רק כעבור שנים התגלו המערות ובהן המגילות הגנוזות, אשר רק אתמול ראית אותן במו עינייך. ומה אירע? קם בלפור, במלוא קומתו ובארשת הפנים של נציג אימפריה עולמית, והתחיל בנאומו המרכזי. מפעם לפעם פנה ופשט זרועות לים המלח. פתע ראיתי לעיניי סנטור רומאי בלבושו הקלאסי קם לתחייה מקברו ובפנותו לים האיסיים ולמצדה של קנאי ישראל, מודה ומתוודה, במעמד ייסוד האוניברסיטה העברית: כל מה שאנחנו, הרומאים שליטי עולם, עשינו כאן, היתה טעות אחת גדולה, רומא ההיא נפלה ולא תקום עוד. ירושלים נחרבה ותיבנה, תקום על אבן השתייה, ניצחתם. גם לאימפריה הבריטית לא לעולם חוסן. גם בארזים נופלת שלהבת. זו היתה חזות תמימה של נער, שזה מקרוב עלה לארץ ובמעשה ניבא יותר מאשר במחשבה. קסום עדיין מבשורת הגאולה לאנושות, אשר לא עקר אותה מנפשו, וטרם ראה את רומא השלישית תחת הדגל האדום עם דיוקן הגי’נגיס חאן.

כעבור שנה נפרדתי מהאוניברסיטה ומתלמידי החכמים שבה, והלכתי לקיבוץ. גם גורל ההחלטה הזו נפל מאליו.

שאלתי: אמור, עמנואל, היה אדם אחד, אשר בראשית בואך לארץ קסם לך, כבש אותך, גבר או אישה? כן!, וירג’יניה, גבר חכם בעל עֵין אמן בדור החלוצי בשבט החלוצי. היתה בו מן המאגיה האישית של הגורו, הידועה במסורת הרוח ההודית, או הרבי במסורת שלנו. אך אולי מעניין אותך לדעת מה קסם לי בו. הוא אסף אותי לביתו הצנוע בצאתי מכנס נוער ביום קיץ, הציע לי מקלחת וכוס קפה וניגש לארון הספרים. הוציא ערימת רשימות ואמר לי: זה יומן, אך לא יומן אישי. זהו יומן ההתבוננויות בגן הירק בכינרת. רציתי פעם לפרסם אותו, אך בינתיים טולטלתי לחיי ציבור. ואגב, הוא שואל אותי, אם אני קורא. עניתי: לא, אחרי יום עבודה אני סחוט, מפורק, ונרדם. ומסתבר, כך אמר, לי בשנה הראשונה לבואי לארץ לא היה צורך לקרוא ספר. הספיקו לי הרשמים מהארץ. הדברים הללו קבעו את זיקתי לאיש הזה, יותר מהרצאות ומהופעות פומביות שהיו למאורעות בחיי הדור הזה. שמרתי על יומן מאמריו ומגעיו האישיים, עד שנלקח ממני בהיותי חייל במצרים.

בצאתנו לשמש, אמרתי לעמנואל: גבר בי הצורך להציץ באבוס פעם נוספת באור היום, לפני שנזוז למערת המכפלה. עמנואל לא גילה שום היסוס וליווה אותי שוב לכנסיית המולד. הוא נשאר בחוץ כדרכו כשאני פוקדת מקומות קדושים לי. קיים גם איסור של אבק עבודה זרה, שלא איש כמוהו יתעלם ממנו.

עוד בחוץ הגיעו לאוזניי קולות שירה, תפילה נעימה מאוד. התעוררתי. בכניסתי פנימה נוכחתי לדעת כי הקול עולה ממערת האבוס המואר. היתה זו מקהלה יפנית נהדרת, הייתי אומרת מקהלה שאימנה את קולה ואת תיאומה הפנימי בתרבות הזן לא רק לעין כי אם גם לאוזן. מתברר כי כת יפנית נוצרית, המאמינה בתקומת ישראל, עולה מפעם לפעם לרגל לארץ ושולחת לכאן את שליחיה. היא שרה הימנונות לבתולה בדביקות סגולית כאילו חונכו עליה מדורי דורות. אך הן לא התנזרו גם מהימנונות הקבלה והחסידות לשכינה וגם משיר חלוצים לכינרת. הכול התמזג בחן הקול המעודן, קול של מלאכי השרת. רק לשם כך ראוי היה לי לבוא הנה שוב. בזכות בנות קול אלו המקום נעשה לי פחות זר ויותר קרוב, יותר חי ולא דוחה ככור אובניים ללידה שלי, אם כי היה גם נהיר יותר ויותר, כי עליי ליצור אותו מחדש לפי טעמי.

אולם אירע עוד משהו. תוך כדי קסם קולה של הכת היפנית, אשר כבש את כולי מבפנים, נדמה היה לי כי לבנות קול אלו יש רקע של קולות אחרים ושל מקהלות אחרות, קולות וצבעי קולות על רקע קולות אחרים ומרחוק. משהו שמעולם לא התנסיתי בו. מאחורי הקולות התמימים והנקיים של כל הגיישות הנוצריות, ברגע זה לעיניי ובאוזניי, שמעתי את עוצמת קולות הרקוויאם של בעל חליל הקסם²⁵, תפילת אשכבה שכתב על עצמו מתוך תחושת הפרישה הקרובה מהאדמה. למה אני שומעת אותה? שאלתי את עצמי, האין היא רומזת משהו לי ובי ומתוכי, ודווקא שעה שאני מוקסמת משירת מלאכי השרת לבתולה הקדושה? האין כאן התראת סכנה לבשורה בשעת לידה, ודווקא כאשר אני עולה על גדותיי בעליזות לקראתה?

שלא מדעת ובתום לבב ניסיתי, בכוח הרצון שבי, לגרש את האימה. בתולותיי הנהדרות, עליכן לדעת כי לכל בשורה יפה במזיגת הבשר והרוח אורבת האימה הגדולה, אימת האבדון או הזיוף של חותם האור. ידעתי, כי עמנואל מחכה לי בחוץ, אך לא יכולתי לעקור משירת מלאכי השרת ששרו לכבודי. יצאתי רק בתוך Ave Maria כאשר עיניי נפגשו עם עיני עמנואל.

המשכנו לחברון דרך גוש עציון וקריית ארבע. בדרך סיפר לי כיצד גוש עציון עלה באש הלגיון הערבי, ואיך נפלו ל"ה עילויים צעירים בניסיון להצלה בימי המעבר מהשלטון הזה העוין לראשית הריבונות ועל השבי. כפסע היה בין חורבן להדום לרגלי המשיח. הוא מספר ואני שומעת את בנות הקול ואת קול הרקע, ועד שלא ירדנו מעל כל המעלות למערת המכפלה, לא נדמו הקולות.

כאן התחלתי להשלים השלמה ראשונה עם העובדה, כי לא עמנואל ייבחר להיות אבי הילד הראשון שלי, כי אם בנו. מה אני יכולה להפסיד? ייתכן שאעמיק טרגדיה של זיקת האב לבן אשר טרם ידע אותו והכיר בו על ידי כך שאגנוב את זרעו מבנו, כמו תמר שגנבה על אם הדרך בימי קציר החיטים מאב שבט יהודה, שבט מלכות בית דוד. היא גנבה את זרע הבן מהאב, ואני – את זרע האב מהבן. אני היא בת אל נכר, הבתולה הזנזונת. נפל פור הספק הראשון בליבי.

גבר בי הצורך להשיח את עצמי כהסוואה על מה שמתחולל בי. עמנואל, העליתי על דל שפתיי תוך הילוך מכנסיית המולד לכיוון שטרם התבהר בינינו, אמור לי, המכיר אתה עַם, בין עמי העולם כולו, אשר עִם בניו ובנותיו אחרי אלפים בשנים אומרים: הנה כאן, במקום הזה, במערה הזו, קברות האבות והאמהות, שלושה דורות זה אחר זה, כאילו רק תמול שלשום. למקום הזה העלו את עצמות אבי ישראל משעבוד מצרים, לא רחוק מקבר אישתו, אשר כה אהב, על אם הדרך. האישה אשר מתה בלידתה את הבן הצעיר השני באחרית אונה. עברתי ארצות ויבשות, ראיתי גזעים, עמים ושבטים שונים ולא זכיתי לראות פשטות תמימה של זיכרון כזה, זיכרון הזרע והמוות. אשרי העם, ברוך בורא הזיכרון.

הוא לקח את ידי בידו, והמשכנו ללכת עד שיצאנו לפרשת הדרכים – ירושלים או הדרום הגדול, לערבה, לאילת, לסיני (לימים, ביומנה של יוהאנה, שרשמה את הווידוי, מצאנו הערת שוליים: מיהו אבי התינוק בבטנה של וירג’יניה?)

אני הוריתי לו דרומה, ובליבי הרהרתי בטבילת־קריעה בים סוף ובמעמד הר סיני שבלב אישה, שלא היתה אז במעמד ההוא, מפני שנשמתה לא נכללה בשישים ריבוא יוצאי שעבוד הנילוס. מולנו עמד ערבי זקן אשר מכר על עגלה ענבי חברון. ניגשנו אליו, קנינו ענבים וביקשנו את הערבי לשטוף אותם במי הכד שלידו. הוא נענה. לאחר ברכה ועניית, “אמן” אכלנו מהם מלוא אשכולות תלויים באוויר, כאילו ישר מהגפנים המדלים. הענבים גדולים, עסיסיים וטעמם מיוחד. התחלנו ללכת דרומה במציצת טעמה של ארץ ישראל בפרי הגפן. כאשר פנינו למרחבי הנגב והערבה, נכונים היינו להיענות גם לטרמפ. לאחר הטרמפ הראשון, אשר הוביל אותנו מעבר לבאר שבע, עוד הגיתי באשל אברהם ובביקור המלאכים המבשרים את הבן. יש בי איזו משיכה למלאכי בשורה של ילד. מאז התרשמותי כילדה מהפרסקאות של פרה אנג’ליקה בסן דומיניקו, הם הפכו לחלק מאישיותי בצמיחתה. הגיתי באשל.

חלפנו על פני באר שבע, כאשר אני נמשכת למרחבי הנגב ומתחילה להיות קסומה בחידת מדבר סיני כמשהו גדול, עצום ונורא הוד. כבר קפצתי בנפשי מעבר לנגב אך חזרתי אל המציאות. עוד הנגב לפניי והערבה וים סוף לטבילה ולייחוד. לא לי לפסוח על חתיכת אין סוף כזו, שבה חי ונשם התנ"ך. עליי להתנסות בטעמו של הישימון, לעתים צחיח וצורב, שרבי, ולעתים חש את רוח אלוהים מרחף בו כעל פני המים (ועוד הערת שוליים לרישומים של יוהאנה: אני מתחילה לחשוד מחדש כי בכל זאת עמנואל הוא אבי הרקדן הזעיר בבטן וירג’יניה).

ראשית חוכמה, נסתלק מדרך המלך לשדה, לנוח בצילו של עץ קוצני במדבר. שם תעזור לי להשיר את התפאורה ההודית שלי, המכבידה קצת על הליכתי, ואחליף אותה במכנסי הִיפית עם כותונת לבנה מעל, היורדת על לירכיים. מין כותונת רוסית קשורה בחבל לטבורי וכפייה בידואית צבעונית לראשי, משקפי שמש לעיניי וסנדלי העץ כמו שהם לרגליי. את הסארי אקפל לתוך תרמילי, הוא ישמש לנו מצע לזיווג במרחב, ובשעת הצורך וההפתעה לכיסוי מערומים ולכיסוי פנים. אני רוצה להחליף ולחדש גם את החולצה שלך. יש לך בתרמילך חולצה אחרת? או יותר טוב, יש לי עוד חולצה בתרמילי, חולצה רוסית אדומה עם אבנט עד מעבר למכנסיך הקצרים.

עמנואל היה צעיר עשרים שנה מגילו ואני בעשר. נער ונערה. כל ניסיון החיים והשנים נגוז, פרח ואיננו. בחרנו לדרוך בשביל בכפות רגלינו עד שהפתיע אותנו נער בידואי צעיר עם גמל יפה ושאל, אם אנו מוכנים לעשות כברת דרך על הגמל. החלפנו מבטים והסכמנו. הגמל הוברך, בחרתי לשבת מאחורי עמנואל, מתוך כוונה ברורה לנוע ולהתנדנד תוך כדי אחיזה חיה ביסוד עולמו כשהוא חבוק בזרועותיי מאחוריו, וחליל הקסם אחוז ביד מתחלפת או בשתי כפות ידיי. שכחתי בכלל כי נער בידואי יפה, עם עיניים שחורות יוקדות ותלתלים, הוא שמוביל אותנו. הוא גם לא יכול היה לראות את מחול ההתעלסות העולה ויורד בידי החולצה הלבנה מתחת לחולצה האדומה. היינו מוגנים בפני מציץ במדבר. ייתכן שהוא לא ראה בעיניו, אך בדמיון ראה גם ראה. מה שעורר אותי הזין את חדוות המגע על כף ידי האמנית בחסד אינטואיטיבי בפולחן הפאלוס, ודרך חריצי ידיי העמוקים נמסרו לכל מערכת העצבים הסיסמוגרפית שלי, כאילו הֶארה, הארת פיכוי וזרימה. המזהיר הפנימי גויס. הגבול מתקרב. היזהרי, וירג’יניה, משפך זרע לבטלה בבהלת פתע בשל תנודות הגמל. עמנואל קפץ מהגמל והבריך אותו בלי לחכות לעזרת המוביל. הוא הניף אותי והעמידני על שתי רגליי. רגישות־מה נשארה במותניי ובין ירכיי. הענקתי מתנה הגונה לבידואי, אשר כבר שמע וידע והבין במטבע חוץ, ונפרדנו ממנו. מכאן ואילך עלינו ללכת ברגל. הבידואי והגמל הסתלקו. חיכינו עד שנעלמו מעינינו.

אילו היה שלום בין ערב לישראל, היינו בוחרים ללון הלילה בסלע האדום, בפטרה. עכשיו, שאין שלום, הרי זה רק הגיג ליום מן הימים. עלינו בשביל להולכי רגל על הרמה האדומה, וכאן קסמה ההפתעה – פיסת ים כחולה ככף יד קטנה, ים סיני, כמו שאהב לכנותו ואז לחש לי עמנואל: כאן, עם בני הרך, עוד לפני היות המדינה, לאחר שלושה ימי שרב בישימון, ראינו בשעה זו את הכחול הכחול הזה, אשר החיה את נפשנו. ומאז שמורה איתי זיקת חסד לנקודת תצפית זו בערבה. עוד הלילה, אני מקווה, נהיה על חוף ים סיני שלי ומעתה, מהצצה זו באפס קצהו, קניתְ אותו, והוא גם שלך. וכאן, חשבתי לעצמי, אולי כאן ועכשיו הוא יבוא, יעבור את השער האחרון, ומתבוססת בדמי אֶגָאל.

שמעתי קטע של רקוויאם אהוב עליי ממוזג בקדיש יהודי שהושר בפי מקהלה יפנית שפגשנו בכנסיית המולד, מקהלת השחר, בקולות של כרובים ומלאכי השרת, ואימה שחורה עקובה מדם נפלה עליי.

באתי להביא את זרעי מהמזרח, ולא זכיתי. עליי ללכת אל בנו, אל גיורא. גזירה היא ואקבלנה. ולמרות זאת, טוב היה לי. הייתי מלאה על גדותיי. מאושרת כמו שרק אישה יכולה להיות לאחר ליל אהבה. אני עם יהודי, שמעולם לא נדר נדר פרישות מאישה, ידע נשים וידע ילדים איתן, ומעולם לא עמד בניסיון עם אישה כמוני. בשורש נשמתו גם הוא מוצא תיקון, תיקון ההתנסות באלוהי האהבה, בשבעה מדורי הכיסופים. ברור היה לי, כי לא וירג’יניה היא שתאנוס את עמנואל. מול פני פיסת התכלת של ים סיני צפוי עוד ניסיון אחד, ואולי זה יהיה הניסיון האחרון במדבר סיני לאחר הטבילה בים סוף. בינתיים עליי לעקור בחן ובחסד את הבן יקיר לי אפרים ולהיות גאה בעצמי שלא אנסתי אותו. הוא, אשר כל כך רוצה בי, רוצה להיות אנוס, אך גזירה פנימית מדורי דורות עוצרת בו. זו הטרגדיה של וירג’יניה הבתולה, אשר אלוהים הטביע בנפשה ובגופה את הרצון לילד המשיח מזרע אברהם אבינו, מזרע נותץ אלילים.

ירדנו בשביל אדמדם צר. הרבה סיירי צה"ל מול הסלע האדום, ואולי גם הרבה נערים ונערות, דרכו את השביל הזה. עמנואל סיפר לי, כיצד נערים ונערות נמשכו לפטרה במין דיבוק. לא נרתעו מהסיכון בהסתננות כדי להציץ בעיר החצובה כולה בסלע. כשמו כן הוא – סלע אדום. הם שילמו בחייהם היפים והרעננים בהווי קבוצות צעירות פורחות בערבה. הסלע האדום ליווה אותנו כל הזמן, ולאחר הסיפור שסיפר עמנואל, הוא ריתק אותי כל פעם מחדש. ראיתי לעיניי את היפים בנערי ישראל, באישון לילה, תחת שמיים בהירים עם נצנוצי כוכבים, משחקים עם המוות. הגם בני יהיה אחד כזה? או שיעמיס על עצמו את עול מלכות הבשורה ולא יסור ממנה ימינה ושמאלה. אני אטביע בכל נימי נפשו את יצר החיים ואת הרצון לפריון, משהו שחי וקיים בריכוז גדול באיבר הברית היהודי, בצופן התורשה של אברהם אבינו. הזיתי את דמותו חיה, ופתע פתאום הוא נעלם מעיניי, ואני יוצאת באימה ממערת אבן השתייה דרך המסגד ומוצאת את עצמי בשמש מחפשת את תינוקי. ערבים רוחצים את רגליהם בישיבה בצוותא מסביב לבריכה לקראת תפילתם. אימה גדולה השתלטה עליי אני מחפשת כמטורפת את בני הקטן, טהור ועליז העיניים, שכולו שפע חדווה תינוקית, כולו תלתלי זהה זוהר. נואשת אשא עיניי אל ההרים: מאין יבוא עזרי? האם אליהו הנביא חטף אותו ברכב אש לשמיים?

ובעוד אני מחפשת אותו בין המון ערבים שהתקבצו מכל קצות ערב, נוהרים למסגד לתפילת מחאה על שהמסגד לא ניתן להם בזכות הרכיבה ההיא של מוחמד על הסוס כנס דהירה מן השמיים, הבחנתי מרחוק, בפינת צל של המסגד השני, בילד עומד משחק עם עצמו ולש משהו מאדמה וממים. הנהו, זה בני ישו התינוקי. כבשתי בליבי זעקת גיל ונס וסובבתי את המסגד כדי לא להפתיע אותו, בל יבחין בי ולמען אראה מה הוא עושה ובמה הוא שרוי בריכוז תינוקי כזה. יפה היה כמתנת חסד שבתפארת. אל הנער הזה התפללתי. ומה ראיתי? הילד עומד ליד שלולית דלוחה, ליד ערימת חמרה ולש ציפורים, שתים־עשרה במספר. הוא סקר את הציפורים והסתובב הנה והנה. והנה לעיניו עץ זית עתיק מכסיף. הוא ניגש לעץ ולקח ענף ממנו, השיר שני עלי זית ושם כל עלה טרף בפיה של כל ציפור, אחר כך, בתנופה תינוקית ובמאור עיניים, הניף את כולן. אמרתי אל ליבי: זוהי חדוות בשורה תינוקית לשלום העולם. ניגשתי אל בני והניפותי אותו מעל לראשי ואחר־כך השפעתי עליו שפע נשיקות. באותם רגעים התחלתי להרהר בלוח ימי הווסת שלי ובדקתי עם עצמי אם היום האחרון להזרעה פורה אינו מאחוריי. בבואי לסיני, נהיר היה לי כי הנס בסיני, אם יתקיים, יתקיים על הגבול ברגע האחרון ממש, כנס בגליל.

בסיני הסתכלתי ובחנתי פנים של נוודת היפית צעירה טעונה דבשות גב כִּבְדות משקל ורבת צבעים, ונוכחתי כי היא יותר עליזה ופחות מסוממת מאשר ההיפית בקטאמאנדו בנפאל, שם נתקלתי במין חירות להתאבדות בסמים, מין חירות מרדנית בנוחות וברמת חיים. בנפאל היתה המרדנות ללא בשורה, עם חידת החידות בגורל הנברא בצלם, להיות או לחדול. שאלות כאלו עלו במחשבתי תוך הילוך ותחושת רעידת תרבות העולם בגילוי ההיפית הקוסמת בדרומה של ארץ ישראל. בנפאל כאילו ראיתי את תבוסת המרי בנפש הנוער נגד נביבות המירוץ עד להתאבדות. גם החופש להזדווגות ללא רוח הקודש הפך שם לאסימון חולין שגרתי, שחוק.

כאן, על חוף ים סיני, מאז התהלכתי לפני יותר מעשור לרגלי ההימאלאיה בנפאל ובהודו, רציתי לבכות על החן החלומי הזה של הנוער ההולך לאיבוד במסעי סמים ובשפך זרע ועדנה לתוהו. התפללתי להגיע עוד היום למרומי סיני, ואם אפשר לסנטה קטרינה. כנראה הגעתי לגבול עצמי. גורל ההכרעה, לכאן או לכאן, צריך ליפול ולהתקיים בסיני, בהר ובצבעי הארה בו ותחת השמיים. בשרביות של מדבר גדול ונורא יבוא הניסיון האחרון.

עוד אני מהרהרת ואלוהים אִינה לידינו טרמפ נהדר. נוח גם להתייחדות ולתחושת קירבה לבדנו מאחורי נהג. לפי כל הסימנים היתה זו תיירת רמת מעלה, שהביאה איתה מארצות הברית, מקליפורניה, מכונית לשם סיור זה. האישה היתה בגיל העמידה מטופחת מאוד ומפונקת בסגנון עילית של יבשת השפע, יהירותה היתה מסוגלת לעורר קנאה ובוז ויצר נקם, בעיקר וברובה של האנושות הרעבה למנת אורז או לפת לחם, לכיסוי מערומים ולקורת גג. היא עצרה את המכונית, שאלה לאן והמשיכה. לא העתירה שאלות ולא גילתה סקרנות. הטרמפ הזה היה דבר בעת. צריך התפרקות בנוחות מטופחת לקראת ליל שימורים, כאילו לא בא לעולם אלא בכוונת מכוון לנו בעבורנו. השתחררנו מהדבשות לרגלינו והתיישבנו צמודים כמה שאפשר, אך פחות נראים במראה. ברור היה שלא נחליף מילים.

המכונית נעצרה בשער מנזר סנטה קטרינה. הודיתי לביליונרית בקסם הארשת שלי, אשר ללא ספק היתה מאגית, לאחר כל מה שראיתי בדרך, ושאלתיה לאן פניה מועדות ואם תסייר במנזר. התשובה היתה, כן, היא תסייר ומקווה לעלות על סנטה קטרינה ועוד הלילה תחזור לשדה התעופה, להמראה במטוס פרטי שלה לארה"ב. היא מוכנה להזמין אותי ואת ידידי לטיסה זו. היא תארח אותנו ברצון בווילה שלה לא רחוק מסן פרנציסקו, וכהיפית כה קוסמת ודאי אמצא עניין בסביבה זו. גם לה בת יפה, היפית כמוני. הסתכלתי בך כל הזמן בראי, משהו קרן ממך והקרין.

אגב, מניין את? מרומא. הרגשתי וקבעתי דיאגנוזה – אישה זו היא מתוחכמת על רמה גבוהה, חרף היותה אם לבת היפית נחמדה. אילו הזמנתי אותה אליי כעבור שבוע, היתה מופיעה בכל הדרה וללא הודעה מוקדמת. משהו אני מכירה בזן הנשי הזה של נימפומניות לסבית בדורי. הודיתי לה על ההזמנה וביקשתי להצטרף אליה לביקור במנזר ולעלייה לסנטה, מבלי לגלות לה כי שם אשאר לליל שמורים עם הידיד שלי. האישה הזו, ידעתי, שבויה בי. שאלה לשמי. לא כיחשתי ואמרתי לה: וירג’יניה. היא הגיבה בחיוך של אישה מנוסה: אישה יפה כמוך קשה להאמין כי היא וירג’יניה. צחקתי: הן בדורנו גם אישה כמוני יכולה להקים בגופה פולחן לסאפפו. זה היה כדור גישוש אשר קלע לבול. גם סאפפו היתה אם לבת כמוני. לא תאמיני למראה עינייך, אני וירג’יניה, למרות שאת רואה אותי עם ידיד גבר, אשר אני מטיילת איתו בארץ הקודש. והמיליונרית הנדיבה הפתיעה אותי בגילוי הלב שלה: אגלה לך, אמרה, בגן הבריכה שלי טיפחתי פינה לסבית בעיצוב מעודן. פסל מופשט איזוטרי לאהבה סאפיסטית בתוך גינה עם בריכה זעירה מגודרת בגדר חומה של פרחים חיים, כאילו נבראה במלאכת מחשבת זנית ומין מבחר של צירופי פרחים המתחלפים ומתחדשים ברעננותם כל ימות השנה. בפינה זו מטפל אמן גדול המתחלף עם אמנית גדולה. בפינה זו אני מתייחדת עם עצמי ועם רעותיי. זה מין מקדש מעט למדיטאציה ולהגשמה אישית. התבואי פעם לבקר אותי? תני רק אות ואשלח את המטוס להביא אותך, יש לי יסוד להאמין שלא תתחרטי על כך. היא נתנה לי את כתובתה. שמה היה ידוע לי. היא ביקשה את כתובתי ברומא. אמרתי לה: כעת אני נוודית פשוטה המטיילת בחן עולמו של הקדוש ברוך הוא, זהו טיול יניקה מזיו השכינה. אגב, אני אדוקה מאוד בדתי. היא פקחה עיני תימהון. משום כך בחרתי בארץ הקודש לטיול של חשבון נפשי ונפש הדור, לפני מסע הזיווג שלי. בוודאי הייתי מזמינה אותה למנזר מחוץ לתור כלשהו וללא תרומה למנזר, רק כגמול לקיצור הדרך לקראתי. כעת, בלבושי זה, כיצד יכולתי לתת לה כתובת של אם מנזר ועוד עם גבר. אמרתי לה: אין לי כתובת. בת בלי בית אני, פניי לחידת הודו; מי יודע, הר עם הר אינו נפגש אך אישה עם אישה צפויה להיפגש.

בסנטה קטרינה היה השער נעול, הנהג צילצל את צלצוליו, הביליונרית זזה ויצאה ממושבה ליד הנהג. כעבור דקות הופיע נזיר ביזנטיני לבוש בשחור, דובר אנגלית, ופתח את השער. רם קומה ואדיב. כנראה הכול היה מתוכנן, מוכן ומתואם על ידי משרד הדתות. כל השערים נפתחו בפניה, ובזכותה נפתחו גם בפניי, כאילו ההשגחה זימנה אותה מסן פרנציסקו לשעה זו, למקום זה, רק בעבורי.

עמנואל נשאר כדרכו מחוץ למנזר והכנסייה בו. ניגשתי אליו להיפרד בנשיקה לעיני הביליונרית הלסבית בעלת העסקים עם נסיכי הנפט, נשיקה שכולה חירות לראווה ולקנאה. הוא כבר היה עמוק בתוכו ורחוק ממני. גם הנהג נשאר בחוץ. רק שתינו הלכנו בעקבות המדריך הנזיר מאסכולה יוונית וממסורת ביזנטינית.

אין לומר שהייתי שוות נפש לשכבות הימים במנזר, אשר נושא את שמה של קדושה נוצרית, שמסרה את נפשה על קידוש השם של הגואל היפה מהחטא הקדמון של האישה עם הנחש, דמוי איבר אדיר, בצילו של עץ הדעת בגן העדן התמים. זוהו קידוש השם ממש אשר זיכה אותה בדרך נס לעילוי עצמותיה למדבר האלוהי לא רחוק מגילוי הסנה.

אודה ולא אבוש, יש בי קנאה לדמות הקדושה הנוצרית, גם כאשר נשמתה יוצאת בעינויי המלחמה שנלחמים עליה מלאך אלוהים והשטן, עד לרגע האחרון ממש, רגע הפרישה מהאדמה ומאור השמש אשר אלוהים נתן לבני תמותה. גם בשם “קתרינה” היה משהו מושך. הרומן שלי עם שם האישה התחיל בי כנערה בזיקה לסנטה קתרינה מסיינה,²⁶ שהיונה הלבנה לראשה והסטיגמטה על ידיה, בהיותה בגילי, בת חמש־עשרה, בעליית גג של מתבודדת.

האמריקנית שאלה שאלות והנזיר הסביר לה, אך אני הייתי רחוקה מהם, נתונה לעצמי. רק במקום אחד חל בי זעזוע עמוק, ולא עצרתי ברוחי כאשר נשארתי לבדי איתה. זה היה באולם העצמות היבשות וגל הגולגולות של הנזירים שנאספו משך אלף ארבע־מאות שנה. פתע ראיתי לא גלעד של גולגולות כי אם הר של גולגולות בגובה הר הבתולה בשוויצריה היפה, הימאלאיה של גולגולות, מיליון וחצי גולגולות של ילדים בתוך שישה מיליון גולגולות של יהודים. עמדתי על הר הגולגולות במנזר סנטה קתרינה במדבר אלוהים בסיני. שמחתי שהייתי כאן לבדי בלי עמנואל, אחרת מי יודע אם הייתי חופשית לראות את עצמי כמו שהנני, ללא מסכה וללא צעיף, אני כמו שהנני בשעותיי היפות. חזרנו בשתיקה, בליווי הנזיר שהיה רם מעלה לפי כל הסימנים בהירארכיה הנזירית כאן. נפרדתי ממנו בתודה.

עמנואל פתח את דלת המכונית בפניי ונכנס אחריי, וכך עשה הנהג לגברת, אשר בכניסתה זרקה מבט נוקב בעיניו ובקלסתר פניו של עמנואל, מבט דמוני של קוסמת בגבר אשר זכה בי. היא לא נולדה לראות את הלילה הצפוי לנו, היא לא היתה מסוגלת לחזות בו מבשרה. היא כבר ביקשה לראות אותי כקניינה, קניין הגוף והנפש, בפלאנטה שלה. היא גם לא היתה מסוגלת לחשוד כי אישה כמוני, באמנות שלה, יכולה להיות אם במנזר בתולות. ביליונרית שכמותה, שוודאי עשתה הון רב בעסקי הזהב השחור ובתעשיית הכורים הגרעיניים ומרכיבי החלליות. היה משהו משעשע בתחפושת שלי הביטניקית בטרמפ עם ביליונרית על האדמה הזו. כעבור שעה היינו על פסגת סנטה קתרינה, במעלה אלף וחמש־מאות מדרגות בנויות משך ארבעים שנה על־ידי נזיר. על הר משה, המקובל כהר סיני, לא עלינו.

עמדנו להיפרד מהאישה הזו. היא מסרה לי את כתובתה והזמינה אותי אליה. בנדיבותה, הציעה לשלוח את האווירון שלה להביא אותי אליה, או אף לבוא אליי. ברגע האחרון ביקשה רשות לתת לי נשיקה לפרידה, נשיקה ליופי העילאי שלי, ואני הגיבותי כנערה, משפילה עיניים וביישנית. היופי שלי שייך לאלוהים. היא הצמידה את פניי לשדה והטביעה בעיניי ובשפתיי נשיקה כלל לא אפלטונית. לא עניתי לה בנשיקה. התנדפתי, נאחזתי בכף ידו של עמנואל. היה עליי להתפרק ולהשתחרר מהפגישה עם אישה זו, כאילו לא היתה ולא נבראה.

על הפסגה היתה יחידת קשר ומודיעין של צה"ל לכל מרחבי סיני, ולפי כל הסימנים שימשה כמוקד בטכנולוגיה מתקדמת ומוסווית. יחידה זו היתה שרויה בסוד וחדה חידות. היה משהו מרענן בפרצופיה. אמרתי אל ליבי: יחידה של צבא המשיח. התחלנו להתבונן במראות סיני, בנצח הסלעי, בקמטיו ובתבליטיו, בעוצמת צבעים ובגוני דמדומי הישימון האלוהי נורא הוד. לא במקרה היה קשה לשבטי ישראל, לאחר מעמד הר סיני, לעקור ולהיפרד מהמדבר הזה לזינוק הכיבוש של ארץ כענן. ליקום הזה קסם משלו. קסם המדבר סגר על גאולי בית העבדים במצריים.

עליתי על גדותיי. מוסיקה של צבע, ריח של צבע. צבעי הקשת בענן, קשת הברית לאחר המבול. אזור עור למותניו, לינוק שפע עוצמה מהדממה הדקה. בשעה כזו המוסיקה והריח של משב צבעי המדבר עוררו את עדנת הבתולין שבי.

העליתי על שפתיי את השאלה הראשונה: עמנואל, היכן כאן הר סיני? היכן אבן הספיר שבה ראה משה את אלוהים מאחוריו, חולף על פניו? שלושה דברים, ענה לי עמנואל, שיש להם שם ואין להם אתר, שמורים בזיכרון העם: קברו של משה, הקו של קריאת ים סוף והר סיני, שלושה אתרים אלו נשארו כחידה לחוקרי ישראל והעולם. מה שמופלא באמת הוא, שמערת המכפלה של אבות ואמהות ישראל תחומה ושמורה בזיכרון.

הנה כאן במקום הזה, קבורים אברהם יצחק ויעקב, שרה, רבקה ולאה, משהו ללא תקדים בזיכרון העמים. קיימת גם מסורת ליון קברו של יוסף הצדיק. אך לאתרים שבהם נודעו מעמדי העם כולו, הגדולים והעמוקים ביותר, בארבעים שנות נדודי יוצאי מצרים – כקריעת ים סוף וכמעמד הר סיני, כולל פרישת הרועה הנאמן מעמו – אין עדות של מסורת ועקבות זיכרון.

לאור הירח העולה ורומז לעונת העדנה בתוכי, במורד מן הקפלה, גילינו פתח למערה זעירה חצובה בסלע גראניט, כאילו נחצבה למעננו, לליל שימורים של זיווג. באיזה קוטב עמד עמנואל? ייתכן בקוטב מנוגד, אך רואה דיוקנו של יוסף הצדיק שעמד בניסיון הגדול של ערוות איזיס על חוף הנילוס. עמנואל, אמרתי, בדוק את כוך המערה אם אין הנחש הקדמון מסתתר ואורב לנו. אני תמיד בודק במערה שבליבי, הגיב, אם אין נצנוצי עיני הנחש מפתיעים אותי תוך כדי הייחוד.

הוא זחל עם הפנס שלי לתוך כוך המערה, נכנס בשלום ויצא בשלום, ואני הכינותי בינתיים סעודת פת שחורה עם אבוקדו ובקבוק יין אשר קניתי באילת. את היין מזגתי בכוסות נייר. היתה בעיה של נטילת ידיים אשר עמנואל פתר בשפשוף בסלע. הוא בירך על היין ואחר כך על הלחם. ה“אמן” שלי הפעם היה נרגש ביותר, הקול רעד והשפתיים ריטטו. לגמנו תוך כדי החלפת מבטים, החדים חידה אחת גדולה.

נהניתי מהאוכל הפשוט והתחממתי ביין אשר הפך עבורנו ליין המשומר. נטלתי את ידו ושמתי אותה על מותניי בנקודת המסתור של המפתח להיכל השביעי. כן, כן, נגעת בו. זהו, הוא בידך. דע אותי וגאל אותי. הרגשתי את אבן השתייה מתחת לאגן הירכיים, אבן השתייה שממנה נתלש הר סיני, מדבר סיני. יישרתי את רגליי ואת כל גופי מבפנים ומבחוץ, והוא, הזכר הקוסמי, מעליי. הזכר הקוסמי, בדיוקן העברי של אדון הברית, התיישר יישור משחרר ממתח המאמץ העילאי בעת ובעונה אחת איתי. כך, שרוי בתוכי, אימץ אותי תוך חיבוק בשתי זרועות שמאלו לראשי וימינו בקצה עמוד שידרתי, חיבוק של זיווג ללא עשיית פרי. מלאך מן השמים הפיל עלינו תנומה, ומלאך החלומות פקד אותי כאשר חתן הדמי שבתוכי לא פרע בי, ואלוהים לא זכר אותי, ועמנואל לא נתן לי זרע.

נשארתי מחוץ למעגל ההבטחה, אך היופי בין עמנואל לביני לא נפגם. זו היתה הכנה לצפוי כעת ברחמי. וירג’יניה שלכן, בתולותיי, לא נחלה תבוסה, ועמנואל לא נחל ניצחון עליה. הוא רק עמד בניסיון, וגם זה משהו שהעלה אותו בסולם מעלות הרוח של המקובל היהודי. חזיתי מבשרי את מטטרון²⁷, נער שלא נפל בנפילת המלאכים בפוגשם בבנות הארץ היפות. כל אותו לילה במערה שלנו חלמתי חלומות. ומה היו החלומות על סלע סיני במערה שלנו? דבר אחד, בתולותיי, העלמתי ממנו וגם חידשתי אי אלו שינויים בסיפור החלום את בעילת הבתולין של בנו גיורא והפיכת מי הבריכה שלנו למי ארגמן.

בנו גיורא יהיה עבורי רק צינור להובלה של זרע דרך דור אחד. את זאת לא העליתי על דל שפתיי אך על ההר חלה בי תמורה, התבהרות גדולה. עלי להשאיר צוואה בידי סבו של בני, בידי הסבא והסבתא, בידי עמנואל ופאולינה ולהפקיד בידיהם את הון המנזר שלי ואת גנזך המודלים האטומיים לדור הבא. ביקשתי מעמנואל שיחבק אותי ושיפרד מרחם השכינה, ממלכותי. אך אל תביא אותי לפורקן, ביקשתי, הַשאר לי את הגעגוע, עד שובי עם דיוקן הילד ואיבריו החטובים במעיי, לחבלי הלידה בארץ.

שמורה איתי עוד מתנת פרידה עבורך, ולפני כן אני רוצה להפקיד בידך את צוואתי אלו הם עיקרי צוואתי: למקרה של פרישה לפתע מן האדמה; (א) בבן שיוולד לי תטפל פאולינה ותגדלו לפי משאלות ליבי, אשר אמסור לה בעל פה. (ב) ההון הרשום על שמי בבנקים ובכספות בעולם יהיה מסור לעמנואל ולפאולינה כיורשים חוקיים לביצוע משימה אשר תימסר להם בעל פה. (ג) כל הגנזך האישי שלי בכתובים יהיה שמור לבני, אשר ייקרא יוחנן ויעמוד ברשות עצמו. (ד) כל המודלים המדעיים, והמחקרים הכרוכים בהם, יהיו מסורים לעמנואל מיום מותי. (ה) אני מתפללת שבתולותיי כבנות לי, במנזר סנטה וירג’יניה, תמשכנה בדרכי, כל אחת ביבשת ובארץ מולדתה כשליחות מבשרות מהפכת אלוהים בנפש האנושות. לנצח ישראל ולקיום האדם. ועל צוואה זו הבאתי אני אם המנזר סנטה וירג’יניה, על החתום במערה במרומי סיני סתיו עשיר בצבעים ושופע בחינו של העולם בשלהי האלף השני לפי מניין הנוצרים בעולם. וירג’יניה – כשמי כן אני, עד לתיקון ולעילוי גופי כאם לבני הצפוי ברוחי. הצוואה נכתבה ללא נפתולי ניסוח. היא היתה מוכנה בי בתבניתה ובטעמה ללא תיקון כלשהו.

כעבור דקות אחדות גברתי על עצמי ונקטתי יוזמה. אמרתי לעמנואל: כאן אנו נפרדים. הַלבש אותי כפי שהייתי לבושה בפגישתנו הראשונה. שים עליי את חגורת בתוליי ואת מדי הנזירה והַחזר אותי לאלוהים, כמו שקיבלת אותי. והוא עשה כמצוותי. הציץ החוצה וגילה את חגורת הבתולים מתגוללת עזובה לנפשה בחול ונוצצת בשמש. הוא ניער אותה, ניגש אליי, נשק אותה, גילה את מסתור המפתחון והצמיד בעדינות את החגורה למותניי מעל לערוותי ונעל אותה במפתח, אשר הוחזר למקומו. אחר כך ניגש לתרמילי וגילה את שמלת המדים של הנזירה הקתולית. הוא פרש אותה בתנופת ניעור, העלה אותה מעל לראשי ולזרועותיי המורמות ויישר אותה עד לכפות רגליי לרגליי הוא הגיש את הסנדלים. את צלב העץ מימי הביניים, מעשה האמן, הוא לא לקח בידו. כאן היה הגבול. הוא לא ענד את הצלב על צווארי. הוא התרחק שוב שלושה צעדים והתבונן במטמורפוזה שלי, שנעשתה במו ידיו.

כעבור דקות פניתי לתרמיל, הוצאתי ממנו את אלבום הצילומים, הסרתי את העטיפה בכוונה שיפתח את האלבום לעיניי והגשתי לו את תפארת הבן עם אמו, באמנות הצילום המודרני. התרחקתי ממנו לשם תצפית. הוא פתח את האלבום באמצע וראה את בנו, את גיורא, על קרש זינוק הצלילה לבריכה שלי, בחצר המראות והעמודים, רגע לפני הזינוק. עמנואל החוויר מאוד ונשא את עיניו אליי. הוא הבין את הכול, השיג את הכול. הוא ראה אותי עם גיורא במקום הטבילה שלנו. הוא סגר את האלבום ונשאר עומד כמוכה חזון חדש.

כאן נפרדנו, אך כל החשבון עוד לא נגמר. בשיטוט זה עם עצמי נכרתה ברית ביני לבין המדבר הגדול הזה. ביום מן הימים, אם אזכה, אבוא לכאן עם בני בגיל שלוש לרשמי ילדות, כמעשה חנה בשילה עם בנה אשר לו התפללה. הגעתי לסנטה קתרינה לאחר שלוש שעות של הליכה נמרצת. בעומדי מול שער המנזר היו איתי המון נוודים ונוודות צעירים מכל העולם עם דבשות תרמילים על הגב, וגם נערי ישראל ונערותיה עומדים בתור צפוף לביקור ולסיור במנזר. עמדתי בתור כנזירה צנועה וענווה, המשפילה עיניה בפגישה עם עיני גבר, אך לא התנזרתי מהגניב מבטים בשלל הפרצופים המהלכים הילוך לשמו של הילוך בסיני. ינקתי מהם חיות, חשתי איך היא נמסרת לזרם דמי.

כאשר ניגש הנזיר היווני רם הקומה, בעל העיניים השחורות והלבוש במדי נזירות שחורים, לפתוח את השער לזרם חדש של באי המנזר, הבחין בי מרחוק במדיי. עינינו נפגשו מעל ראשי העומדים ומיד רמז לתת לי לעבור, מה שקיבלתי כאות רצון בעתו. עמדתי מחכה למדריך עד שנסגר השער מחדש. הוא ניגש אליי. שאלתי אותו אם אפשר לשלוח מהמנזר מכתב בחותמת המנזר לרומא, והוא ענה בחיוב. האם תיתכן לינה ושהייה במנזר לאחת כמוני? כן בהחלט, יש מקום הארחה. גיליתי לו שברצוני לשהות כאן אי אלו ימים, לשוט במדבר ולהתהלך בו, להתייחד בתפילה עם סנטה קתרינה. חרף היותה קתולית בחרתי בה כקדושה שלי ועוד במנזר שלי ברומא עליתי ברגל לארץ הקודש, אך לא פחות לסנטה זו. הגבר הנזיר נלכד בקסמיי ודאג לי לפינת שהייה, לצל קורה לראש ולמזון, והכול בזכות חופש התנועה מארץ ישראל לסיני. ראשית חוכמה, קניתי בולים למשלוח המכתב לפאולינה. הוספתי רק את מקום הימצאי ונשיקה לה ולבנה.

עליתי בהדרכת הנזיר בהרבה מדרגות עץ שחוקות לבניין בחצר המנזר, בו צופה מרפסת צרה וארוכה למדבר. בבניין האכסניה לאורחים הוא היקצה לי חדר קטן לחוד, בחינת תא לנזיר. ובחדר מיטה, שולחן וכיסא, מנורה על השולחן וכד מים גדול וקערה. נזכרתי בעליית קיר קטנה של השונמית לאלישע התלמיד שקיבל את האדרת מאליהו, התלמיד האהוב על הגורו, הנביא העולה בסערה לשמיים. הודיתי מאוד לנזיר בלי לגנוז לרגע את ברק עיניי היוקדות. שפת הדיבור שלנו היתה אנגלית. נשארתי לבדי. נעלתי את הדלת והשתטחתי על המזרון למנוחה מההליכה האינטנסיבית, ולקראת צאתי למרפסת ולפינת גג ליד חדרי אל דמדומי סיני. זהו איפוא בסיס התא שלי להתייחדות עם סיני.

והנה, אִינה לי אלוהים פגישה עם מורמונים בסנטה קתרינה. אין מקריות מוחלטת בחיי אדם. רציתי לשמוע מפיהם על טעמה ועל התהוותה של מסורת זו מהמאה הקודמת אל העולם החדש. יש להם סיפורים על נדודי מדבר, על רועים, על התגלות לוחות הברית, לוחות זהב ומרטירולוגיה ובת קולו של נשר, אשר לאחר נדודים רבים ומסות במדבר, אמרה להם: This is the place, ועל הר הבית משלהם ובית מקדש וקודשי קודשים. וכה קמה על חוף ים המלח מלכות הכנסייה החדשה, כולל ריבוי נשים כְמצווה, בניגוד למונוגמיה בחוק האמריקאי. הסטודנטים שביניהם ידעו לפרוש לפניי את הלכות בניין המשכן ובית המקדש, כתורה טבועה בהם מילדות.

נשארתי עם הסטודנטים המורמונים עד אחרי חצות. סחטתי מהם כל פירור של מידע על כנסיית ישו המורמונית ועל האוונגליון המורמוני, כאילו היתה זו תורה מסיני והבשורה של שליחי ישו הראשונים. תוך כדי הקשבה הבחנתי שאיני שוות נפש לסיפורי המיתוס והפולחן של כת דת חדשה זו, אשר הקימה מנגנון של שליחות משלה בעולם, ודווקא על ידי סטודנטים שלה באוניברסיטאות. הסטודנטים השליחים הללו, בתקופת שירותם זו, ניסו בלהט תמים למשוך אותי לאמונתם והזמינו אותי לבקר אותם במדינה המורמונית ביוטה ובעיר ים המלח. ראיתי כיצד התיישבות חדשה במדבר חדש, מתוך התנסויות בנדודים ובפרך הגוף והנפש, יכולה להוליד דת מלַכדת משלה, על כל תאריה וסמליה. נפרדתי מאחרוני החבורה הזו, כאשר לחן המוסיקה הנוכרית שלה עוד מהדהד באוזניי. התרדמה בוששה לבוא. ספיחי הפגישה עם הצעירים המורמונים יצקו בי אי שקט, אשר את פישרו ידעתי ולא ידעתי. חזרתי לחדרי, נגסתי נגיסה ראויה לשמה במנת הברזל שלי. לקחתי את התיק, יצאתי וסגרתי את הדלת מאחוריי, מתוך ידיעה כי עוד אי אלו סגירות כאלה וחסל סדר סנטה קתרינה לוירג’יניה. ירדתי מהמדרגות, כשאני מבחינה בשיירי שהותם של המורמונים בליל תמול.

בינתיים הלכתי לסדר את כרטיסי הטיסה, אשר היו כרוכים בטלפונים ובהמתנה, אך יצאתי מהם בשלום ללא עינויי עצבים. עוד שלושה ימים לפניי במדבר ולמחרת השבת, ביום ראשון, אני מקפיצה את הזמן לקראתי בהמראה לאחר המראה מסנטה לרומא, ושם הכול יתחיל מחדש. שלחתי גלויה מסנטה לטרזה, אם המנזר על ההר, שלא תחכה לשובי. אני מפקידה בידיה את חפציי, ואני צפויה ביום מן הימים, כעבור יותר ממחצית שנה, להופיע שוב בפניה. הבחנתי במורמונים החולפים בתור לבדיקה בטחונית לפני עלותם למטוס “ארקיע”, וניפנפתי להם לאות פרידה. בפגישה איתם היה גירוי להגות על בחינת דת חדשה שהעולם, כמו שהוא, זקוק לה כעת.

נסחפתי, בתולותיי, במערבולת הרהורים אינטנסיבית, חוזרת על עצמה, בדרך חזרה משדה התעופה למנזר, ערה ושוכחת את עצמי. וכך הגעתי לחדרי לאחר שעות, עם כרטיסי הטיסה בידי, אשר הזכירו לי כי ימיי בסיני ספורים.

דיילת צעירה קיבלה אותי בפתח המטוס, כמו בכל חברות התעופה בעולם, ואני מצאתי את עצמי ליד אשנב במטוס, שכנף אינו מסתיר מעיניי את פני סיני ולא יסתיר את מפרץ אילת, בבואי מעל למצדה לחוף ים המלח ודרך הר הבית לשדה התעופה בלוד, אשר שם אעמוד שוב לבדיקה בטחונית, ואולי יותר מדוקדקת, וכעבור שלוש שעות תדרוכנה רגליי על אדמת רומא.

הנחיתה היתה רכה. הדרך ממסלול הנחיתה לבדיקה הבטחונית ולמטוס לרומא קצרה. הבדיקה יותר רצינית מאשר בשדה התעופה בסנטה. הבודקת היא בחורה זריזה. עינינו נפגשו. הבחנתי בזיק של חשד נוקף האינך חבלנית במדי נזירה עם מטען בתרמיל הגב שלך? עניתי לה בחיוך, אך היא הרצינה: היש לך על משהו להצהיר? לא, אני רק יכולה להצהיר, שאיני חבלנית. היא הופתעה לשמוע את העברית שלי במבטא איטלקי מובהק, והגיבה: את יודעת, על האדמה הזו נחשף בישוף רם מעלה מבריח חומרי חבלה מהלבנון במכוניתו המפוארת לרצוח ילדים. כן, שמעתי, אני תמימת דעים איתך. המקיים נפש של ילד אחד כאילו קיים עולם מלא. ואף על פי כן היא לא התנזרה ממישוש בתרמיל שלי, ובוודאי חרף השיחה היתה עושה בדיקה גם על גופי. מתוך חיטוט וגישוש עלו ספרי הקבלה בתרמיל. היא פתחה ספר אחד, זוהר שיר השירים, והבחינה בהתרגשותי. אספה בעדינות אל כל החפצים ואישרה את צאתי לשדה. להתראות. כעבור מחצית השעה הייתי כבר מעל לים התיכון וחלפתי על פני איי יוון. הרגשתי שאדמת ארץ ישראל נשמטה מתחת לרגליי, אך בנפשי נתקעה.

הצוואה

מה היה, בתולותיי, המבצע הראשון שלי בשובי אליכן? פגישה עם פאולינה, והפעם בביתה, כשהיא לבדה.

עד שצפה השאלה, על שפתיה החיוורות: וירג’יניה, ניצחת או נוצחת? אני מאמינה שמיציתי ניצחון אחד גודל, אם כי לכאורה נוצחתי. והנס לא אירע, פאולינה. הגבר היהודי עמד בניסיון הבתולה. ואף על פי כן לא נפרדתי מעמנואל כמנוצחת. ולמה? אחשוף בפנייך את כל אמת המעמקים שלי. באתי אל עמנואל בזכות ובחסד דיוקן בנו גיורא, אשר ראיתי לראשונה מול יום הדין בקפלה הסיסטינית²⁸, וידעתי כי זרעו שמור למעני בבנו. פאולינה, הפקידי את הבן, את גיורא, בידי ובנפשי. והיא, מחזיקה בקודקוד ראשי, לחשה לי: אני מפקידה את גיורא בחיקך, אך תפילה אחת לי אלייך, אל תעקרי אותי מליבו ואותו מליבי. קיים קשר מיוחד ביניכם? שאלתי. כן, ללא ספק. לא אתחמק, אינצסט השכינה עם בנה יחידה ללא מגע באברי המין. וזהו אולי הסוד שאינך רוצה שיידע את אביו. ייתכן מאוד, את מגלה אותי באמירה זו לעצמי. גם אני איני רוצה שבני יידע את אביו. למה? שליט עליי כנראה מיתוס הבתולה הקדושה ובן האב שבשמיים. רישמי זאת לפנייך, ליום מן הימים, לכל צירוף והפתעת הגורל. ליבי סמוך ובטוח שתעשי מבני גבר בחסד אלוהים ותביאי איתו זרע גיבור לעמו, אך לא ענית לי על תפילתי, וירג’יניה! אני אעמיק את זיקתו אלייך, יותר משאת יכולה לשער. כיצד? זהו הסוד שלי, סוד בתולת השכינה שתהיה לאם בעולם. ובמשפט הזה נפרדנו עד לפגישה הבאה בתאי כאן. כאבור שבוע ימים הופיעה פאולינה בצל קורתנו.

הבחנתי בהמשכיות עולה מאז פגישת שובי מסיני. הפעם הפגישה הוקדשה, כאילו מאליה, לשיחה מעשית תכליתית. כיצד להבטיח, מבחינה פורמלית ויישומית, כי פאולינה בשיתוף עם עמנואל יוכרו על ידי הבנקים ועל ידי מפקחֵי הכספות למנהלי עזבוני. ואגב אורחא, כיצד לשריין גם את חלקכן – חלקה של כל אחת ואחת מכן, בנותיי, בירושה זו בזכות, כדת וכדין. הצעתי לתשומת ליבכן ולידיעתכן כי כל אחת מכן, כאשר תחליט לפרוש לארצה ולמולדתה, פרישה אישית או בשליחות המנזר להניח יסוד לבניית מנזר חדש, יעמוד לרשותה סכום מספיק לבניין מנזר צנוע במימדיו, עד שיהיה מקור לקיום עולה לעצמו, כפי שהתנסיתן איתי. סיכמתי עם פאולינה שאין לטלטל את עמנואל וכי שתינו בלבד נעשה את מלאכת הצוואה. כי ההצעה לגיורא תבוא ישירות ממני. אני שאזמין אותו טלפונית לביקור אצלי, שכן הפתעה שמורה לי בעבורו. אנו נקדים שבוע בציריך וגיורא יבוא בעקבותיי ללוצרן, לנקודת הזינוק למסע על הר הבתולה, היונגפראו. וכה, בנותיי, סיכמנו כי עוד השבוע אני מטלפנת ומזמינה את גיורא לביקור בתאי ובמוצאי שבת, תהיינה מה שתהיינה תוצאות הפגישה איתו, אנו ממריאים לציריך לניסוח הצוואה ולאישור מנהלי העיזבון בשמם המפורש של פאולינה מרומא ועמנואל ביהודה. נפרדנו חבוקות וצמודות בדופק הלב.

ערות וטעונות מתח של התהוות הכיסופים וצבירת עוצמה ליוויתי את פאולינה לשער המנזר. לא החלפנו מילה, רק מבטים. היא זזה ואני נעלמתי לתאי, כורעת למדונה של אל־גרקו ורובצת בבטני על המחצלת ונמלטת! לאחר השעה תשע טילפנתי לדירתה של פאולינה, בכמיהה לשמוע את קולו של גיורא ולהזמינו לביקור אליי. הקול נשמע, קולו של גיורא. סימן יפה, איך ידעת להרים את השפופרת? התכוונתי אליך. אמא באמבטיה, אמר, לאחר תרדמה ארוכה. אני זוממת להפתיע אותך במשהו לא שיגרתי, ואולי הרפתקני. המוכן אתה לבקרני במנזר שלנו? לא אוכל. אני עומד לבחינה על שקיעת רומא ועל הולדת הנצרות, על כיבושיה ועל התפשטותה. לאחר הבחינה, כולי לרשותך. את מותחת אותי. בשעת הבחינה בוודאי תופיע המדונה לעיניי בדמותך. קבענו את הפגישה. מסור, גיורא, את שלומותיי לאמא. ספר לה על הפגישה שקבענו. הורדתי את השפופרת.

הפור נפל. אני היא זו שהפילה את הפור בגורלי. הלב דפק במהירות. הצמדתי את היד לליבי, כולי קשב. רק קשב. מעתה כזה יהיה עולמי בהפסקות תרדמה. אלוהים עם הנער, וייתכן כבר לקראת הנער עד שאדע אותו והוא יידע אותי. עד שובי מהמסע הגדול על פני כדור האדם ועד ציפייתי למחול התינוק בבטני ועד עלייתי לארץ ללדת בבית לחם ביהודה. יומיים ושלושה לילות התכוננתי לבוא הנער. ידעתי, כי פאולינה לא תעצור בו מלבוא. ייתכן שקצב מתח ודמיון מקביל בינה לביני. ברור היה לי יותר ויותר, כי עליי להעלות באהבה את סמלי הקבלה בכל מגעיי איתו, שהרי הם טבועים בשורש נפשו. עליי רק לחשוף אותם באורות טעמי המגע והזיווג.

ביום השלישי לפנות ערב הגיעה לאוזניי הדפיקה בדלת תאי. ענתה לה דפיקה בלב. ייתכן שהחוורתי, תמהתי בעיני רוחי על עצמי – הזאת היא וירג’יניה? פתע, הפכתי לנערה בת שש־עשרה עם פעימות לב מזורזות וחיוורת, חיוורת מאוד, כקודחת, ויפה מאי פעם. יצאתי לקראתו ופתחתי את הדלת. עינינו נפגשו. חיוורוני בהק בדמדומי תאי. אש כחולה יקדה באישוני עיניי, בלבוש הקל, אשר הבליט את רטט הבתולים של תפארת שני עופריי. גם הנער היה חיוור על המפתן. נטלתי את ראשו בשתי כפות ידיי ונשקתי אותו בעיניו, כמובל לעקידה. היה ברור: הוא דלוק ואני דלוקה, שנינו דלוקים, שנינו יפים, בצבעי ברית הקשת בענן. הנשיקה היא משל לתענוג, דביקות הנשמה במקור החיים ותוספת רוח הקודש, אמר מקובל יהודי גדול. ואני, גיורא, עליך לדעת, אמנית הנשיקה. דרוך על סיפי, בוא לצל קורתי ונשיר את שיר השירים, שיר הנשיקות שהקב"ה אומרו בכל יום. הכנסתי אותו לתאי.

איזה ריח, הגיב הנער. אינך יודע, גיורא? הבשמים הם זוהר החוכמה ותוספות רוח הקודש. ומי אמר זאת? אותו חכם מקובל מימי הביניים אשר עלה בערוב ימיו לארץ ישראל והקים בית כנסת ואסכולה בעיר העתיקה בירושלים, לא רחוק מהר הבית. האם אמא לא סיפרה לך כי אני עכשיו לאחר מסע בארץ הקודש ובסיני? ביליתי ימים ולילות לפני שובי במנזר סנטה קתרינה, הקדושה הנוצרית המגינה על הבתולות. כבר שם התחלתי להתכונן לקראת הפגישה שלנו. אתה מוכה תימהון. זוהי האמת לאמיתה, תוכה כברה. תן לי ואתבונן בקלסתר פניך, גיורא. נטלתי את קודקודו בכף יש שמאלי ושקעתי בקווי פרצופו. הלם פקד אותי מיני וביה. פני גיורא כפני עמנואל, כדמיון יצחק לאברהם לפי האגדה. העתק גנטי מושלם. ראיתי לנגד עיניי באפלולית את איבר הברית של עמנואל בגילו של גיורא, אך לקחתי את עצמי בידיים. לא חשפתי בהארה זו את איבר הברית של האדם הראשון בקפלה שלי. כְּרוּת על הגורן כבשתי את עולמי. מה שהכריע באותו רגע היה זיכרון ביטוי של הקדמונים, כי עשר טיפות קרי נסחטו מיוסף באותו ניסיון קלאסי עם אשת פוטיפרע. מבחינה זו עמנואל איתי, אני עם עמנואל. עמדנו יותר בשלטון הרוח על הגוף מיוסף עם איזיס־קליאופטרה. אף טיפת זרעון מזרע אברהם אבינו לא נשרה מאיבר הברית של אבי הנער הזה בשיא המתח. הכול לאות ולמופת כיבוש האדם את עולמו.

מדוע את מתבוננת בי ככה, כאילו את מצלמת אותי בעינייך? שְאל סוד אלוהים, בחור, גבר בעמו. אמא שלך ברמז קל תשיג זאת בכל הווייתה ואני אנוסה על כך. את מותחת אותי בתעלומה, וירג’יניה. זו תעלומה גם בשבילי. לא ידעתי כי כה ערה ומתוקנת אהיה בבואך אליי ועוד על מפתן תאי. אכן, יש כנראה מזל משמיים לפגישה שלנו, בל נחקור במופלא מאיתנו.

הנער סקר אותי מכף רגל ועד ראש והתמקד בעיניי, לאחר שהתמקד בשדיי. כן, וירג’יניה. ואז שאל: למה הזמנת אותי? תן לי, גיורא, להעלות על שפתיי באוזניך את הפסוקים בצורתם. “ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות המה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו הנפילים שהיו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלוהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגיבורים”. גם את המנזר שלי ואת בתולותיי פוקדים לעתים מין נפילים כאלו בעיני עצמם ובעיני הדור. אולם, איש מהם לא זכה לפרוע בבתוליה של נזירה אחת. הן חסינוֹת בחגורת פניני הבתולים ובקסם השרוי במנזר שלנו. רציתי לחקוק פסוקים אלו בתאי, לשם הגברת המתח וגזירת הגבול לאיבר היהיר של אדון בארץ, שליט בעולם. מנזר סנטה וירג’יניה רוצה לצקת בהם קצת ענווה, כיבוש עצמי. אני לא רגיל לשמוע דיבורים כאלה. מעט אנשים בעולם שומעים אותם. לשם כך הזמנת אותי? להשמיע באוזניי דיבורים כאלה? הזמנתי אותך למשהו יותר ממשי, אם כי גם בו, ברוב צניעותי, אין לזלזל כלל, בייחוד אם הוא מתמזג בהווי הארוס היפה של אישה תסובב גבר.

ומהו העניין, וירג’יניה? אני באה בהצעה אליך, מלאך נקרא עומד, אומרים המקובלים, אדם מהלך. בוא איתי למסע על פני כדור הארץ, על נופיו, על מראותיו ועל האקלימים שלו, ככל אשר יעלה על רוחנו, לאורכו ולרוחבו ובכל אמצעי התחבורה אשר נבחר. נזין את נפשנו בחינו של העולם ונראה מה ייצא מזה, מה יכול להביא לעולם מסע כזה של נער בתול עם אישה בתולה, אמנית אהבה ברמה אוניברסלית. התשתה משהו? קפה חזק או מיץ מפרי ארץ ישראל? קודם מיץ קר על קרח, ואחר כך קפה חזק.

הוא מתחיל להעיז מתוך חירות. תגובה ראשונה זו של מבשרת תעוזה, והתגברות על מעצורים. כעבור דקות הרימונו שנינו כוסות ושתינו לחיי המסע, עוד לפני שהוא נתן את הסכמתו המפורשת. כאילו זוהי כבר עובדה. אנו במעגל הקסם. בינתיים שֵב, ואני אכין את הקפה, כאשר אהבת. את, וירג’יניה, כולך חידה. עד היום לא ראיתי ולא נתנסיתי עם אישה כמוך. מעתה תראה ותתנסה, ואני כולי תפילה ואמונה ששנינו לא נתאכזב איש מרעותו. עכשיו, גיורא, כיצד נתכנן את המסע שלנו? עליי עוד לשוחח עם אמא. היא יודעת שאני אוהב נדודים בעולם, אך לא אני הוא שאעמיד אותה בפני עובדה או שאיעלם פתע ללא ברכתה. אני מאוד אוהב את אמא וקשור אליה. אני יודעת ואיני מפקפקת בכך אף לרגע. אך אין סתירה בין תכנון לבין סודך עם אמא, שהיא אישה גדולה, שופעת חסד וחן מבית דוד, אשר הוגלה לרומא.

אני רוצה לגלות לך, שבשבוע הבא עליי להמריא לשווייצריה עם אמא שלך. עוד לפני צאתנו לדרך לשם, עִזבוני בציריך, שהיא אחד המרכזים לענייני ממון בעולם. בשובה של אמא לרומא, אחכה לך בלוצרן על חוף אגם. ומשם נתחיל במסע, בני חורין ונועזים מקוטב אל קוטב. מהשטן למשיח. ובמסע הדרמטי הזה ננסה אני ואתה לתקן את אלוהים באהבה. מה דעתך, גיורא? בתגובה ראשונה על סגנון כזה ברוחה של סנטה וירג’יניה, אין לי דעה כלל וכלל. את רק דורכת אותי כקפיץ מתוח. את נורא משעשעת כן, נכון, בזה אני נדבקת במידותיו של הקדוש ברוך הוא והופכת לאחת איתו. התלך איתי לבריכה, גיורא? כן, ברצון. נהיה לבדנו בטבילה ונתכונן לתפילת הדרך. הכינותי לך גלימת משי אשר בוודאי עטף את הנסיך סאקיאמוני עצמו, בלכתו למעיין, לפני ההארה והיותו לבודהא.

פרשתי את הגלימה על מיטתי. הסתכלתי מחדש ועמוק בקווי פניו וחריציו, ואחר כך באיבר. הוא היה כה מוכר לי. העתק מושלם של אביו המקובל. כולו תמים עם אלוהיו. כיצחק שהלך עם אברהם אביו לעקידה על הר המורייה, ללא בלאי. איבר מוגדל של האיבר על תקרת סיקסטינה, אלא שזה נימול ונכנס בבריתו של אברהם אבינו. בהקיץ ובחלומי, זהו סוד שמור עבורך ועבור איבר הברית שלך. עשור שלם, עשור נדר נזירות. לעיתים הוללת, לעיתים משתוללת, לעיתים אורגייסטית. אך נפשי נכספת אליך, מששת ימי בראשית, כגואל ברכת שדיים ורחם. נטלתי כף יד ימינו והובלתי אותה למצפון המפתח בשולי החגורה בירכי, וגיליתי לו את צופן הסיבובים למנעול הקסם של כספת הבתולים שלי.

זה שיעשע אותו, כמשחק נער עם נערה. לבסוף נתתי לו להתנסות בעצמו במסתורין פולחן הפתיחה והשלת הפרוכת על פתח אוהלי. החגורה צנחה על השמלה לרגליי. הנער כרע ונשק את החורשה על רמת ונוס. לא עצרתי בנפשי מלהעלות על דל שפתיי: בכל שערה ושערה יש מעיין של אור, אומר המקובל היהודי. חייכתי לעצמי, אני הגויה האיטלקייה, הקתולית, צריכה להשרות רוח וסמלי קבלה על בנם של עמנואל ופאולינה, ולעשות אותו יותר יהודי. צורך הכוסף לזיווג איתי. אתה עוד לא יודע ולא חושד כמה טוב צפוּן לך ואיזה יופי בבתולה שהיא אמנית אהבה, אשר העניקה את חסידה לשועי עמים ולא כמשל, אלא כבחירה ראשונה ואחרונה בעולמו של האדם הנברא בצלם.

הובלתי את שנינו דרך הפרוזדור ובמבוך אל קרש הקפיצה של חצר העמודים ומראות הבריכה. כעבור דקות הגענו אליה יחפים בדומיית מסתורין. בבואנו, ללא כל הכנות וגינוני פולחן, פשטתי את הגלימה מגיורא ואת הסארי ממני. הקפצתי ללא אומר ודברים את שנינו לבריכה הבשומה והמקציפה והמחליפה צבעים ומידות החום והקור שבה. צללנו במישוש איברים, במגעי חושים ובנשיקות, אך בלי שנעבור את הגבול. הוא צחק במלוא החזה: אני אזכה להארה לא תחת עץ הבו ביער ההודי הקדמון, כי אם בין ירכייך ובחיקך. ההפרייה לא תקדים את ההארה, כי ההפרייה היא היה שתהה ההארה.

עכשיו אני יודעת, גיורא, כי יהודי אתה מזרע אברהם אבינו הנושא את צופן הירושה הגדול והנורא. אך מי גילה לך סוד זה, כי סנטה וירג’יניה רוצה ילד ממך, ומתי? אתה יותר מנוסה מאשר שיערתי. ואת, וירג’יניה, גלויה ופשוטה ובלתי אמצעית בצליל קולך, ולכן הכול גלוי וברור. ואני סוף סוף בן הדור הזה, השרוי במראות הסקס והוגה בו, כך שלא הפתיעה אולי המחשבה. וירג’יניה יוצאת איתי למסע הגדול, היא רוצה ילד ממני ואינה מסוגלת להסתיר זאת, היא אינה רוצה כלל להסתיר זאת. קיבלתי הפעם אזהרה ראשונה וחזרתי אל עצמי. עוד עסקי הצוואה לפניי ועוד סידור הסודות הגנוזים של האטום, החדישים והנועזים ביותר. ועוד דאגה לגורל בתולותיי בימיי, ואולי אחריי. ואין זו הצנועה שבדאגותיי המעשיות והרוחניות, שאין להפריד ביניהן.

הוא, גיורא, הורתו היתה על אדמת הגליל, לא רחוק מהמקום בו התהלך רבי עקיבא והקהיל קהילות לעסוק בתורה. לא רחוק מגשר אכזיב, בו עלו נערי ישראל בניסיון להציתו באש המרד נגד הקיסרות הבריטית. הורתו היתה בקדושה, אך הוא נולד ברומא הטמאה וייתכן כי הגורל הזה ירדוף אחריו עד יומו האחרון. הורתו של בני, הגואל אותי, תהיה לא על אדמה טמאה כי אם על פסגת הרים או בג’ונגל מיוחם על ידי חיות. אך לידתו, בלי נדר, תהיה בבית לחם, במקום האבוס, כמקובל בזיכרון הנוצרי. כך השתלטה עליי מחשבה בלתי מנוצחת ואני אקיימנה, אם הגורל לא יתקלס בי. ללא ספק, אראלים ומצוקים נאבקים על גורלי ועליי לעמוד על המשמר. הגם לאלוהים מסורה הבחירה לא להיות וממילא הבחירה להיות, כי באין בחירה לא להיות גם בחירה להיות היא פיקטיבית? האם אלוהים ברא באדם, ביסוד הבחירה, משהו העולה עליו את מודעות המוות וממילא את האלמוות?

שמעתי דפיקה בדלת תאי כאילו היתה דפיקה בליבי. נבהלתי, נפלה עליי אימה. האם זו תזכורת לא לשכוח את עצמי ולעגון בשתי רגליי על האדמה. זו היתה יוהאנה. היא רצתה לכרוע ברך ולהתאבק באבק רגליי. אך נראה ששתינו ביקשנו לכבוש את עצמנו. היא רק אמרה לי: הכול מוכן להמראה עם פאולינה – לוח הזמנים בשווייצריה, המלון וכרטיסי הטיסה כבר בידי. יוהנה פנתה לדלת, יצאה בדחילו ורחימו וסגרה אותה בזהירות ללא דפיקה מאחוריה. יוהאנה בוודאי זוכרת את הרגעים הללו. פסיעותיה נבלעו. לא שמעתיה ולא ראיתי אותה עשרים וארבע שעות עד למחרת בערב. בו במקום החלטתי להודיע לפאולינה עוד הערב, כי מצידי הכול מוכן להמראה. על יוהאנה אפשר לסמוך.

שוב נשמעה דפיקה מוכרת לי בדלת תאי. הדפיקה של יוהאנה. בימים האחרונים היא באה מתוך ידיעה שימיי כאן, לפני ההמראה לציריך, ספורים, ואולי אני זקוקה לתשומת לב או לעזרה כלשהי, והעיקר, איך אפרד מן המנזר לפני צאתי לדרך במוצאי שבת. קיבלתי אותה במאור פנים. נשקתיה ומשכתיה למחצלת תוך כדי ליטוף שערות ראשה אשר סתרתי בעורפה, בגלי שדיה ובפיטמותיה המזדקרות. תגובתה הספונטנית של יוהאנה למגע האהבה בינינו היתה נתונה מראש. סמכתי על טעמה ועל יוזמתה היוצרת שתעצב את סעודת הפרידה לדרכי. היא רק ביקשה ממני רשות ללוות אותי עד להמראת המטוס, רשות שניתנה מאליה. נשארו לי עוד שלושה ימים להתייחד עם עצמי. באתי עם יוהאנה לקחת את פאולינה. נפרדנו יפה. למדנו להיפרד מתוך זיווג. היא התנדפה כבתולה חזונית, ושוב ללא הד של דפיקה בדלת מאחוריה, ואני נותרתי לבדי עם עצמי בעולם.

מי שמסר את נפשו על חזון המשיח, העמיק חריץ בנפש העולם. רק בדת אמי היה כבר משיח בן אלוהים ברחם הבתולה, משיח אשר נרצח על ידי פילאטוס הרומאי העומד מנגד לצלב ורוחץ בניקיון כפיו. ידי לא שפכו את הדם הנקי הזה, והנצרות השלימה וקיבלה אמירה זו בברית החדשה.

באווירת הגות בטיול לחוף הטיבר חזרתי לתאי מתוך ידיעה כי עוד הערב מחכה לי הסעודה האחרונה ועליי להיכון אליה. במה שאני מתחילה, נדמה לי שאני יודעת, במה שאגמור, הוא חתום בפניי בשבע חותמות. זהו עניין לשיח בתפילה לאין סוף. בקצב הטכנולוגיה של ימי יש תמיד להביא בחשבון תאונה.

השולחן היה ערוך לפי המעודן בטעם הקיבוצי של המנזר שלנו. איזה מין זן חדש של צירופי אורות וצבעי פרחים, למן גמדי ורדים ועד ציפורי גן עדן ולוטוסים. והסעודה – על טהרת פירות וירקות סובטרופיים וטרופיים עם מי מעיינות, בלווי היין השמור במרתף המנזר. שולחן שאין להתבייש בו לסעודה אחרונה עם אדוני הארץ, חכמים ואמנים בה בדור שלנו, כאשר כפות המאזניים של גורל העולם נעות לכאן או לכאן על חוט השערה. אתן שרתן את שירי המנזר בעידנים שונים, שירה שופעת מתוך חזה עמוק, הקשתן גביעים. נעצתן בחמדה את השיניים בבשר הירקות והפירות, כאילו בבשר העולם למיצוי טעמו.

כאן פארוואטי, כרגיל, העזה להציע: סנטה וירג’יניה, ניפרד ממך במחול הנימפות הקדושות בבריכה הקדושה ואת שתסירי מאיתנו את חגורת הבתולים, לפני מחול הטבילה, ואת שתנגבי כל אחת מאיתנו לאחר מחול הזיווג הקדוש, ובמו אצבעותייך תכסי את ערוותנו בה מחדש. אז, רק אז, ניפרד ממך. נתתי אות רצון. גלוריה נעלמה להביא את תיבת המפתחות למנעולי הסוד של החגורות, כאשר כל מפתח מסומן בראשי תיבות, והגישה לי את התיבה בקידה על הברכיים. כעבור חמש דקות היינו בחצר העמודים של בריכת המראות. השמלות נשרו בזו אחר זו בקסם גוני אורות העור של כל אחת מכן לחוד. עליתי על גדותיי למראה הבהקי האור בלבוש העור על שתים־עשרה בתולות השכינה. בזו אחר זו ניגשו אלי בקידת רטט להשרת חגורת הבתולים לרגליי, מראה קצב מסוים. כל אחת נשקה ביד, שהשירה שאת מסך בתוליה החיצוני מעל רמת ונוס, לעיני כולן בחצי מעגל.

זה היה פולחן ספונטני, פולחן של ייחוד וגילוי שפתי הנתיב לפרוכת הבתולים, אשר רק האישה האנושית יודעת אותה. אותי חשפה לעיניכן פארוואטי, בגראציה ההודית הטבועה בה ואשר טופחה כאן וחגורת הצניעות נשרה לעיניכן, כגילוי וכהארה. כולכן קדתן וכרעתן בחצי גורן. כאילו בעוד רגע אני עומדת לעלות השמיימה ברכב אש של אליהו, וזהו המבט הקסום האחרון שלכן עליי. ייחודי על סף הפרידה ממני על סף ספק שובי אליכן. אז לראשונה הבינותי בכל הווייתי מה הוא זיווג בעיניים, זיווג בהסתכלות, לפי הקבלה. זינקתי לבריכה, ואתן באותו קצב אחריי. טבלנו במעגל סביבי את שבע הטבילות שלנו, רואות ואינן רואות את עצמנו מתחת למים.

הבריכה נדפה בספקטרום של צבעי הקצף, “ספקטרום של ריחות”, ואז רק אז התחיל מחול הנימפות הדולפיני, שבו אני שבויה במעגל המכושף שלכן, בנקבי הנשיות הבתולית מפנים ומאחור. ראיתי את כולכן יחד וכל אחד ואחת לחוד, בתבניתה, בחיטובה, כיצירת השראה ייחודית בידי הפסל האלוהי. למען הזדווגות בהסתכלות כזו, למען רגע כזה כדאי לבוא לעולם, גם אם נגזר עלייך להתנדף כריח או כעשן, אמרתי מתוך מודעות בהירה לעצמי. זינוקי המחול על פני המים תבעו מאמץ גופני ורוחני עליון. אך אתן הצלחתן להניף אותי בתנועות זרועות משולבות. פתע ראיתי את עצמי עומדת במעגל שלכן מעבר לבריכה כאשר אנו מוארות באש תאורה. חלפו דקות רבות ממה שאירע איתנו בקצף ובהארת הטבילה. אני הצצתי בעיניים לא לי, עד ששבתי אל עצמי. במין דממה דקה, חרישית, ידעתי כי עוד מעט עליי לעקור מכן עד המועד לחזון. ידעתי מה לעשות, אני אנגב כל אחת מכן כאשר ידעתי בבואכן אליי, כאשר כינסתי אתכן מכל פינה סמויה ביבשות העולם. בבואכן בגיל שתים־עשרה, שלוש־עשרה, ארבע־עשרה, כאשר בחרתי אתכן מתוך תחושה, כשם שמבחינים בסימני הבודהא בבואו לעולם ובוחרים תינוק לדאלאי למה בטיבט. בחירה אשר מעולם לא הצטערתי עליה. החלטתי לנגב את רסיסי מי הטבילה בשמלות הלבנות המשקפות אתכן ולהלבישכן באותן השמלות עם כתמי קצף הרטיבות, לאחר שאכתיר אתכן בחגורה הקדושה ואפרד מכל אחת במגע שפתיים. עשיתי זאת בחמדה ובמהירות. חשתי כל גוף וגוף והנשמה הערה והמציצה מהגוף, כמו שהייתן בזרועותיי לפני עשור. אותן הילדות שקשה לעמוד בחן קסמן. גמישות ומאירות באור עיניהן וריח בשרן כריח הפקעים של פרחי גן־עדן, גן השכינה. היה לי טוב. הייתי מאושרת להרגיש אתכן מחדש, ללא חיץ, בידיי, בזרועותיי, במגעיי כמו אז. כמו אז נֵעור זיכרון המגע הזה מחדש, והתחושה הממשית הגופנית, שהיא למעשה רוחנית, יצקו בי אמון חדש בעצמי. נתתן לי לדרך מעיין חיות, שיילך וינדוד איתי בדרך יותר משיכולתן לשער בליבכן. פארוואטי סיימה את הניגוב, את כיסוי הגוף ואת הצמדת החגורה לאזור מלכות השכינה, בכל הרוך העידון והחן, על גבול התפשטות הגשמיות, לא פחות יפה ממני ואולי עלתה עליי במה שאני עשיתי על גופה. ליוויתן אותי עד מפתן תאי וחיכיתן לסידור האריזה האחרונה שנשארה לי. ומה נשאר לי? רק הכללת שמלת הכלולות, מתנת הדמיון היוצר שלכן, לגופי ולגוף שלכן. זו היתה מתנה בעתה.

ומכן יצאתי לפאולינה. כעבור שעתיים וחצי כאשר נפגשנו אמרתי לה: אנו ניגשים לגופו של העניין, ייתכן שהוא גדול ויפה מאיתנו. משום כך אני כה נסערת. יצאנו לאכול במסעדה. המלצר, במדי פאר לפולחן הפאראזיטיזם העולמי ניגש בקידה מאומנת ובמאור פנים מאולף, ושאל למשאלות הגבירות רמות המעלה לארוחת הבוקר. כך נפסקה שיחת ההשראה לקראת מבצע החתימה על צוואתי. העליתי סברה, כי בצוואה צריך להיות סעיף מפורש, שלפיו עליה ועל עמנואל למנות מיד מחליפים לעצמם כמנהלי העיזבון. במקרה שלא יישארו מנהלים לעיזבון, המנהלת הבלעדית היא מדינת ישראל. הן נשאר רכוש בבנקים ובכספות בשוויצריה של משפחות יהודים, שניספו במחנות המוות ומדינת ישראל טרם הוכרה כיורשת הטבעית שלהם שמעתי הרבה סיפורים על כך. וכאן הפתיעה אותי פאולינה בשאלה: ומה את, רועה נאמנה, מבטיחה לנערותייך שכה דבקות בך? זו היה הזדמנות יפה לספר לה על הפרידה החושנית שלנו. ואַת חשדת בי שהסחתי את ליבי מדאגה להן? גם בימיי על אדמת ישראל הגיתי בהן והתפללתי להן. כאשר התחלתי בתכנון המנזר במימון יוסף ובחיפוש אחר שתים־עשרה בנותיי על פני כדור הארץ, בגיל שתים־עשרה עד ארבע־עשרה, הדבר הראשון שהבטחתי על שמה שלכל אחת מהן, הוא מאה אלף דולר על כל רצון לפרוש מנדר המנזר. זה גם מה שסלל שביל ללב הורי הילדות. בינתיים חלף עשור וגם בערך הדולר חל פיחות אינפלציוני. אני עומדת בפני הכרעת הצוואה הגדולה בעיניי. כאשר הילדות גדלו, כל אחת לפי דרכה ואופייה באמנות הסקס המודרני, צמחו לתוך עולמי הרוחני וטעם בואי לעולם, ואני עומדת בפני מהפכת אלוהים ברחמי ובגורל המנזר. ייתכן שתביא תגובת שרשרת טבעית בבתולותיי. אם אזכה להיות אם, או אף אביא ילד לעולם, ללא ספק תבחרנה בתולותיי להתנסות בניסיון התמורה הקוסמית שהתרחשה בי. בין כה וכה התקרבה השעה לצאת בשליחותי לעולם, כל אחת ליבשתה, לגזעה, לעמה, ולהביא את דבר מנזר סנטה וירג’יניה לעמי העולם. אם כן, עוד סעיף הסעיפים בצוואה. פאולינה, את צריכה רק להבטיח לי כי בני לא יידע כי גיורא הוא אביו. ואיך נקרא לו? את זכאית להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, אם כי איני יודעת, עדיין אני מתלבטת. פאולינה היתה מוכנה.

מכונית הפאר השכורה כבר חיכתה לנו. בדיוק חמש דקות לפני שתים־עשרה היינו במקום המיועד. שלושה עורכי דין, אנשי קומה וארשת של מומחים רמי מעלה, חיכו לנו וקמו לקראתנו בקידה. כל אחד הציג את עצמו וגם אנחנו הצגנו את עצמנו. המכתב של עמנואל כבר חיכה לנו. על יוהאנה שלי אפשר לסמוך. פאולינה ואני התיישבנו על ספה והם שקעו בכורסות עור תחש. כל היוזמה היתה מסורה לי. הרציתי בפניהם על אודות סעיפי הצוואה, סעיף סעף, בהדגשת ייחודו וחשיבותו כבקיאה ורגילה בעניין כזה. לא שמתי לב כי בפינה ישבה מזכירה נחמדה, קצרנית המקליטה בעת ובעונה אחת את דבריי בטייפ. זה התברר לי, כאשר המשפטנים החליפו איש את רעהו בשאלות הבהרה לכל סעיף. קפה תורכי הוגש בספלונים.

שיח ההבהרות היה ענייני, קולע ומרשים. ביקשתי להכין לי את נוסח הצוואה ולמחרת בערב לקבל אותו למלון. כאשר הוברר לי, כי קיימת קצרנית והקלטה, לא התנזרתי מהבקשה לשלוח אליי העתק מהפרוטוקול וגם את ההקלטה, אם אפשר, עוד לפני נוסח הצוואה. הכול הובטח באדיבות ומתוך רוחב לב. עורכי דין מכבדים מיליונריות בכל גינוני מלכות ובוודאי מי שחשודה ברחש לחש, לעלות בהונה המופקד בשוויצריה על מיליונרית מקובלת. נפרדנו בלחיצת ידיים, בקידות ובמאור פנים. ניגשנו להיפרד גם מהמזכירה. כאשר חזרנו ונכנסנו למכונית גיליתי שטרם פתחתי את מכתבו של עמנואל. האין בו משהו מפתיע, הסתלקות מברית האחריות לצוואתי? המכתב היה קצר וענייני ביותר. הוא פונה רק אלי, בעברית, בצירוף הודעת נכונות להיות שותף להנהלת העיזבון ולכל צורך שהוא, ושלושה דגמים של חתימות על שלושה צילומי דרכון, המכתב מסתיים בתפילה לגילוי התעוזה שלי במשפט אחד. העברתי את המכתב לעיניה של פאולינה. התבוננתי בה. האשה ההדורה הזו לא היתה שקטה. משהו ניעור בה בחיוך כבוש מאוד. האם עמנואל חש, באינטואיציה המיסטית שלו, בפני איזה ניסיון עומד הבן שלו, הבן שהוא ראה, אך אינו יודע את אביו? בנקודה זו לא העזתי לגעת. שוב השתלטה השתיקה. לא החלפנו מלה או הערה על השעה עם עורכי הדין פנינו לציריך, לבנק הבינלאומי הגדול, לאחר הפסקה במסעדה של אחד המלונות לא רחוק מהבנק, לסעוד סעודת צהריים שהוזמנה מרומא. הכול לפי השיגרה של הרמה לראווה. לנהג ניתנה חופשה עד רבע לארבע, עד לאחר ההתרעננות באווירת השיש והניאון בחדר השירותים, בו ננגב את פנינו במפית יארדלי.

נכנסנו לחדר האוכל בקומה גבוהה ולאחר הפניית תשומת לב התיישבנו מחדש ליד חלון הפונה לאגם. הארוחה חלפה בקצב המקובל במסעדת יוקרה במלון של העילית הבינלאומית, אך מתוך תענית דיבור. חמש דקות לפני ארבע כבר היינו בשער הבנק שלי. נציג ההנהלה כבר חיכה לנו. הכול דפק לפי מחוג השעון. מנהל הבנק בכבודו ובעצמו לא נעדר כי ידע להעריך פיקדון של ביליון דולר ויותר, הקיים לזכותה של אישה. לאחר גינוני קבלת פנים התיישבנו בפינה ליד שולחן נמוך עם זר פרחים, שנבחר לכבודי.

החידוש בפגישה היה הופעתה המרשימה של פאולינה איתי. שפת השחה היתה צרפתית. כאן חיכתה לעילית הפיננסית הזו הפתעה, אם לא לומר תדהמה, משהו מעין רעם ביום בהיר. במשפטים קצרים הסברתי להם את פשר בואי. את פשר חיי אדם ואורך ימיו, ובייחוד חייה של אישה המהלכת בעולם בין יבשת ליבשת. החלטתי להבטיח זכות חתימה על פקדונותיי לידידיה, כאחות לי, ברומא ולידיד בארץ ישראל וגישה חופשית לכספות שלי מהיום. הרשות בידם להרחיב זכות זו גם על אחרים, כולל מוסדות ממלכתיים וציבוריים בכל מקום בעולם, ברוח הצוואה אשר אני מפקידה כפיקדון ברשותם. בניסוח הצוואה כבר שרויים משפטנים גדולים ממדרגה ראשונה. הצוואה תופקד גם בידי רושם הצוואות במדינה זו, ברומא ובירושלים. אשמח, אם בהזדמנות זו, תלמד פאולינה את הגישה לכספות שלי. התרשמנו, פאולינה ואני, כי אנשי הפיננסים העולמיים היו זקוקים לשלוט על ארשת פניהם לשמע הודעה לא שגרתית כזו מפי אישה מסתורית, יחידה במינה, אשר משך עשור מפקידה, מידי חודש בחודשו, מיליונים במטבע קשה וגם אינה פוסחת על הכספות עם חפצי ערך, ניירות ערך, כתבי יד ויצירות אמנות אגדתיים. והנה, אישה זו, המופיעה כאם של מנזר נשים פרטי שלה ללא אישור ופיקוח הכנסייה הקתולית, משתפת בקניינה על הון פנטסטי כזה עוד אישה, אמנם מעוררת כבוד ואמון. אך מה שעוד יותר מופלא הוא גבר עלום על אדמת ישראל.

אך איש מהם לא קיבל שבץ לב. דבריי, שמתי לב גם כאן, הוקלטו בטייפ ונרשמו על ידי קצרנית חיננית, גמישה וזריזה. חלפו שניות של הלם דממה. הוגש הקפה התורכי המשובח עם מי קרח. מנהל הבנק גבר על התדהמה והגיב: אנו כמובן לרשותך. אנו רק משמשים את הלקוחות ואת גברת וירג’יניה, אם קדושה, בוודאי הלקוחה המופלאה שלנו בייחודה ובעוצמתה. יש רק לבדוק אי אלו עניינים פורמליים. היש בידייך דגם החימה והנתונים האישיים של האיש מארץ ישראל? כן, בהחלט, ראוי פעם להפגיש אותנו. המעוניינת את, סנטה וירג’יניה – זו הפעם הראשונה שהוא העלה על שפתיו את התואר “סנטה” נבוך כלשהו – האם את מעוניינת, שאל, לסיים את התהליך הפורמלי מיד, בו במקום? כן! אני עומדת לפני מסע גדול על פני כדור הארץ. עליי להבטיח את ענייני וקנייני למקרה של גורל מפתיע ומכריע. אני על הסף. האם בידייך החתימה של האיש מארץ ישראל? שאל שוב. כן! עניתי, הוצאתי את תמונותיו מהמעטפה, עם החתימות ונתוני הזהות האישית. בכך נעזרתי בפאולינה.

העובדה, שנתתי זכות חתימה על ההון שלי לאיש מארץ ישראל הנזופה בימים אלו בעולם, עוררה סקרנות, תימהון ואפילו אי מנוחה בפמליה הפיננסית מולנו, שלא ניתן היה להסתירה ולהסוותה. פאולינה ידעה גם את הכתובת של עמנואל וגם זה היפנה את תשומת ליבם של המסובין. חידת המיסתורין שכנה בתוך תוכה של חידה ואף גָברה. אילו עמנואל היה איתנו במעמד זה, במכנסי חאקי קצרים ובחולצה לבנה מעליהם ובסנדלי עץ, מה היו חושבים עליי האנשים הללו הנכבדים מאוד? האם לא היו מעזים לבקש ממני להיבדק אצל פסיכיאטר, או פסיכואנליטיקן אקסיסטנציאלי מפורסם בשווייץ? את מבינה, סנטה וירג’יניה, הלקוחה הנכבדה ביותר בבנק שלנו, אני רואה חובה לעצמי רק לייעץ לך, ואת כמובן זכאית לעשות ככל העולה על רוחך. באותו רגע החלטתי לחלק את הוני לאי אלו מרכזים פיננסיים בעולם, כולל בארץ ישראל ועל שמות שלושתנו, עם זכות לכל אחד ואחת מאיתנו להרחיב את זכות החתימה בכל פיקדון ולתיתה גם לאחרים. יש לחלק את סיכון ההפקדה, במיוחד אם ההון הזה, האוטופי, צריך להבטיח משהו קיומי לעם המבודד בעולם. את זאת תפסתי מהפנים השבעות של היושבים מולי, אך את המבצע הזה, היה ברור לי, אני דוחה לעת שובי ממסע התיקון שלי בעולם עם גיורא, אחליף מילים על כך עוד הלילה עם פאולינה.

כעבור רגע שעה הסתיים כל התהליך של הניירת.

חזרנו לחדרים והפעם ארזנו בזריזות את הכול. כל אחת במזוודה שלה. התקשרתי עם משרד הקבלה וביקשתי להכין את החשבון ולהבטיח שני חדרים בלוצרן עוד להלילה, במלון שבחרתי בדרכי מציריך, ולשלוח את השמש או נער המעלית. הכול דפק יפה, כולל חיסול חשבון המלון, בהמחאה אחת לשתינו, ועמידה מול המכונית שחיכתה לנו כבר בחוץ עם הנהג אשר אינו זר לנו. נפרדנו במאור פנים ובמתן טיפ מפתיע לנער אשר שימש אותנו בסחיבת המזוודות. היינו בדרך להיכל המשפטנים. נגיע בזמן, ללא חיפזון כלפי חוץ. במחצית הדרך זרקתי מבטי אל פאולינה המכונסת בעצמה. היא חשה בו, הניפה את עפעפיה אליי, כאילו החרדתי אותה מעולמה.

אמרתי לה: פאולינה, רק לא תאונה בשעה זו, בדרך זו, לפני החתימה. היא הגיבה בחיוך: וירג’יניה, אל תפתחי פה לשטן. העניין הוא כה גדול, שאני רוצה לגרש את השטן, שאראלים ומצוקים נאבקים סביבו ללא ספק. מנערותי למדתי אימה בפני לעג האש הזרה בעין השטן, עין העלולה לסרס את הגעגוע ואת ההגשמה ולפגוע בחץ מורעל באישון עינייך. משהו מֵעול מלכות האחריות לרגע כזה אני חשה בי כעת.

היא נטלה את ראשי בשתי ידיה והצמידה אותו לליבה. ליטפה ליטופי הרגעה את נפשי. היא ידעה הפעם להיות אם גדולה ואחות תאומה. זה היה פינוק שהייתי זקוקה לו. עמדנו בשער היכל המשפטנים. הפעם ידעתי, יוזמן גם הנוטריון אשר יקבל בו במקום, לאחר החתימה, את הצוואה להפקדה, ואני אקבל לפי בקשתי אי אלו העתקים ממנה. אחת לעמנואל, אחת לפאולינה. אחת לגנזך המנזר ואחת לי לדרך. ליד השער כבר עמד נציג שהיה מוכן לקבל אותנו. על הנהג לחכות לנו. היה ברור שלא אכניס את ראשי להערות ולדקדוקי ניסוח פורמליים, אחלוף על הנוסח ואחתום ביד רועדת או איתנה או גם רועדת וגם איתנה. אם יהיה צורך בתיקונים הרי הרשות בידי לעשות זאת באחד הימים, לאחר שובי מהמסע. כרגע יש רק להבטיח את העיקר, את תוכן העיזבון ואת מנהלי העיזבון למען מקור בחירה לבתולותיי.

בתקופת ההיריון אני יכולה להשתעשע בצוואה מחדש, אם יוולד בי צורך בכך. מחשבה כזו צפה במערבולת בצאתי מהמכונית ובמעלית. מפעם לפעם החלפתי מבטים עם פאולינה במראה שבמעלית. הדופק שלי עלה. שחרור מקניין בעולם הזה אינו כה פשוט, כמו שהאמנתי בעצמי. כיצד זה היה כאשר הנסיך סאקיאמוני פרש מעול כתר על הראש ביער, ביום הולדת בנו, והתיישב תחת עץ הבו ישיבת יניקה מן האדמה? פאולינה בוודאי לא חשדה כי אני, הגויה האיטלקייה הקתולית, שרויה בקבלה ממנה. אני חוזה את סמליה החושפים בי מעיינות חיים.

בהרהוריי אלה פגשו אותי בבואי הפנים המטופחות של פמליית עורכי הדין, בעלי המוניטין בעולם הכספים, חברות להשקעה ומניות. כמה זרים היו ודוחים ברגע זה. זה היה סיגוף של ניגוד בין נושאי צלם אנושי. אם גזירה היא אקבלנה על כל גינוני הנימוס, הקידות ולחיצות הידיים. פאולינה ייתכן שהיתה פחות רגישה ממני או חסינה בפני רגישות מעין זו. הן העומדת העיקרית בניסיון הקונבנציות בעניין לא שגרתי זה, הייתי אני. בינתיים היא רק מלווה אותי ליווי בחסד עליון. כמה רציתי ברגע זה להתעלל ולהתקלס בעולם כולו, להופיע בלבוש ביטניקית, הִיפית, יחפה וסתורת שיער, גם מלוכלכת קצת באבק דרכים עם דבשת על הגב, אדומה, צהובה או ירוקה, ובשחוק הפקרי ובלתי מרוסן לבוא עם יוחנן, כנווד כמוני ולחתום תוך דקות על צוואה יוצאת דופן ללא תקדים – על הפקדת יותר מביליון דולר לרשות אידיאה לובשת עור ועצמות של נצח ישראל.

ומי היא זו, אשר בידיה אני מפקידה את הנהלת העיזבון שלי? פאולינה, הניצבת מולכם, בעלי הפנים הנהנים מעצמם, המטופחים עד לזוועה, וידיד רחוק בארץ הקודש. ואני משתמשת בזכות הקניין הפרטי וחותמת בתנופה אחת על מסירת אתנן הזונה הגדול ביותר בהיסטוריה העולמית.

לאחר טקס הפגישה המכובד מאוד, בעוד כולי מסכה אחת גדולה מעשה אמנות האופנה המפוארת, הוּבלנו פאולינה ואני לשבת בראש שולחן מימין ומשמאל לנשיא אגודת עורכי הדין. כל האחרים התיישבו בעקבותינו בקצב ובסדר מאולף בזה אחר זה, מסביב לשולחן. אחרונה ישבה המזכירה החיננית והאלגנטית, לא רחוק ממני.

הנשיא פתח בברכה לבואנו ורמז שאם לא חל שינוי רדיקלי בהחלטתי, הרי זו הצוואה בניסוחה האחרון, לאחר שתים־עשרה טיוטות, לעיניי ולעיני פאולינה. הוגשו טפסים והנשיא, בכבודו ובעצמו, קרא כל סעיף וסעיף בהדגשה ובהפסקה, בנימה פולחנית. בצוואה כזו טרם נתנסה. בסיום הקריאה נפלה־הושלכה דממה ליד השולחן. טרם הוגש עט הנוצה והדיו. לאחר שתיקה טעונה מתח ער ואולי ציפייה לתמורת פתע, הוא פנה אלי ושאל, אם יש לי משהו להעיר לניסוח הצוואה הקצרה והתמציתית הנהירה או לסעיף מסעיפיה. הוא הוסיף, כי זוהי צוואה ללא תקדים בהיסטוריה. אמרתי: אין לי מה להעיר. למרות זאת, הציע לי היושב בראש המסובים לקרוא בקולי כל סעיף וסעיף בצוואתי באוזניי ובאוזני המסובים ורק אחר כך להטביע את החתימה. פתע זינק בי היצר לנקום בכל אווירת הנוחות, השובע, השפע המטופחות

קמתי. ביקשתי להקליט את קולי, ובדרמטיזציה של דיקציה מלכותית, קראתי, בביטחון יהיר ובמודעות תבליטית, את נוסח הצוואה: אני, וירג’יניה בת גלוריה מאומבריה, מְמָנה בדעה צלולה ובהכרה מלאה את גברת פאולינה ואת האדון עמנואל, כשותפים בעלי זכות חתימה להוני בחיי ומנהלי העיזבון לאחר מותי, למען נצח ריבונות ישראל הנזופה והמנודה בעולם כולו, וכו' וכו', סעיף אחר סעיף. חבל, בתולותיי הקדושות, שלא ראיתן את עיני תימהון מוכי אלוהים של פרות הבשן בשוויצריה היפה.

נטלתי את העט בידי והפגשתי את עיניי בעיני פאולינה.

ופתאום, כך נדמה היה לי, ראיתי את אותיות השם המפורש והמיוחד בעשן לבן על רקע דוק השכינה הבוהקת בקלסתר פניה, וזה היה האות. ואז, בתנופת יד בוטחת, חתמתי חתימה מלכותית. זרקתי מבט של בוז עמוק במסובים. אך זו לא היתה עבורי חתימה אחת, כי אם חמש חתימות שנעשו אוטומטית על חמישה עותקים שבאו לאחריה.

עותק אחד הבאתי בשובי מהמסע הגדול עם גיורא לגנזך המנזר, לרשותכן, בנותיי. מעתה תהא כל אחת מכן זכאית לעיון בו. עותק אחד נמסר במקום לידי הנוטריון הראשי בציריך. עותק – לגנזך מדינת ישראל, לפאולינה ולעמנואל. הוגשה כוסית ברנדי לחתימה על המוגמר. הרימותי את הכוסית, כשכולם מניפים אותה מימיני ומשמאלי, ובחרתי במילה העברית “לחיים”. הם כבר לא תמהו. לא יכולתי עוד להפתיע אותם. ייתכן שבמשכילים ובתרבותיים יותר מביניהם חלף הרהור כבוש. אכן, גם צוואה זו היא גילוי מגילויי אי המנוח האפוקליפטי בנפש דורנו. בימינו יודעת זונה נפש בהמתה. קמתי ובעקבותיי קמה פאולינה. המזכירה הגישה לי את סליל הטייפ ואת העתקי הצוואה במעטפה. נפרדנו בלחיצת ידיים.

כעבור רבע שעה היינו במכונית בדרך ערבית לוצרן. במלון, כל הפרוצדורה של הקבלה היתה מוכנה. הועמדה לרשותנו דירה במלון אשר כללה שני חדרי שינה.

היטלר וישו

עם בוקר, לאחר לילה של ציפייה לגיורא ובמהלך ארוחת הבוקר, סיפרתי לפאולינה מקצת ממה שעבר עליי בלילה.

פאולינה, את יודעת מה שיותר ויותר מתבהר בי? כי ביום הדין הנורא, אשר אפס קצהו נרמז על הקיר בסיקסטינה, במקום בו פגשתי לראשונה את גיורא איתך, שם ישו נראה כדיין עולם, דן יחידי, בתנופת סערה, את דורות העולם בדיוקן של יהודה המכבי. ישו, היחיד במינו במכחול של מיכאל אנג’לו, האמן החוזה את הנביא הדיין, שופט כל הארץ. מה התבהר בי, את יודעת, פאולינה: אני רואה לעיניי, את האשמדאי היטלר עומד בפני ישו זה לדין ומולו העדים צ’רצ’יל, רוזוולט, סטאלין, האפיפיור וגנדי.

ברקע עומדים כל מקדשי השם היהודים והקדושים הנוצרים ולוחמי חירות הרוח באנוש, ומאחורי הבן – המדונה המפללת של אל־גרקו, מבקשת רחמים על העולם. היא עומדת כחנה בשילה, שפתיה נעות וקולה לא נשמע.

משפט עולמי. משפט הדור שלנו. הדור של אושוויץ על סף עידן הגרעין. והנה, מול הדיין, שאינו יושב בדין אלא עומד, קם היטלר בסערה מהבונקר שלו בברלין עם אקדח לרקתו, ללא סניגור ומבקש רשות להעיר על ניהול הדין. מה עומד כאן לדין – אני או הפמליה הכבודה מאוד בהיסטוריה של העדים הללו? אני, האשמדאי, הייתי אחוז דיבוק להשמיד את אחרון היהודים. שנאתי את החוכמה היהודית, את האירוניה היהודית ואמרתי: היהודים לא ישחקו עוד, גם אם מלכות אלף השנים תנחל תבוסה בעטיו של הדיבוק שלי ותיכנע כניעה ללא תנאי לעולם. אני לא רצחתי את העם היהודי בדם קר. אך אלו העומדים מולי, העומדים להעיד עלי, על הזוועות שעשיתי על רצח המיליונים, ובתוכם מיליון וחצי ילדים, הם הם הרוצחים האמיתיים בדם קר. הם ראו את האמת וגנזו אותה. לא הזהירו את העם הגרמני בפתק זעיר מאווירון על חנק ילדים ועל שריפתם ולא הטילו על הגרמני אחריות לכך. הם חסמו את כל הדרכים להצלה. לא השאירו סדק למנוסה. רדפו אחרי הנואשים בצי האימפריה הבריטית על פני ימים.

אתם מדינאים חכמים, אנשי תרבות, רואים את הנולד. אתם ידעתם מה אתם עושים, מסגירים את יהודי אירופה וילדיהם לדיבוק שבי. האימפריה הבריטית הנאורה, אשר הבטיחה בית ליהודים, אבל מעלה בהם את המַעַל הגדול על סף מלחמת העולם, היא שדאגה שלא יהיו עוד יהודים בעולם שיבחרו בבית הזה, וסמכה את ידה על מלאכה זו שתיעשה על ידי. ואחרים, מתוך ברית עם האימפריה, עמדו מנגד כשותפים לעמלקות קלאסית זו. האפיפיור שתק, וגנדי הקדוש, הנשמה הגדולה של אמא הודו, יעץ ליהודי אירופה להתאבד מתוך אומץ לב וגבורת נפש אשר תרשים גם אחד כמוני. סטאלין, ודאי שהשמדה זו לא הדירה שינה מעיניו, ורוזוולט התחמק כעכבר. המדינאים הגדולים הם הרוצחים הגדולים בדם קר ובמצח נחושה של אישה זונה. השטן, אשר אלוהים ברא, אינו עומד לדין, אינו יכול לעמוד לדין. הוא היה פאראנואידי לשחוק הגאון היהודי. השיטנה העולמית אינה בת שפיטה, בת בחירה, בת אחריות. אני הגדול במטורפי העולם. היזהרו מאחד כמוני.

אם תהיה פצצה אטומית בידי, אילו היתה פצצה אטומית בידי עם טיל ביניבשתי, הייתי הופך את העולם לאדמה חרוכה ולא לוחץ על ההדק הזה ברקתי בבונקר שלי כדי לא ליפול חי בידיכם, הנאורים מאוד, כפי שנדרתי בהכרזתי על מלחמת העולם השנייה.

את יודעת, פאולינה, לי אין כל ביטחון שהיטלר לא יזכה, בגלגול חדש, כנוטר ונוקם בעולם את התאבדותו, אמרתי לה לפני שהמשכתי לצטט מ“דבריו”: אך עליכם, האישים בהיסטוריה עטורי כתר ההומניזם, החירות, הנצרות, אי האלימות, לתת את הדין. איתכם יש למצות את הדין על רצח העם היהודי בידי, למען לא תהיה לו תקומה על אדמתו. הגשתם לי את העם היהודי על טס כסף להתיז את קודקודו ולעקור את חוט שידרתו, לסתום את מקור חיותו. העליתי וסימרתי את העם הזה על צלב הקרס, ואתם עמדתם מנגד ללא עפעוף עין וללא נקיפת אצבע. ועם המצפון המתוחכם שלכם, אתם תמיד יודעים להסתדר, לערוק ממנו, להסוות אותו, לסרס אותו, לזייף אותו ולגנוז אותו לטמיון.

בהשמדת היהודים אתם הייתם בני ברית שלי. בני אירופה, מצרפת, מאיטליה ועד לאיראסיה, היו שותפים במלאכת הכליה על סרט נע, לא רק מדינית אלא הלכה למעשה. ואין מה לדבר על הארצות במזרח אירופה אשר בחרתי לבתי מטבחיים במשמרות יום ולילה. פולין, ליטא, לטביה, הם שרצחו וירשו, הקלו עליי את המלאכה, כרתו ברית העלמה, כיסו עקבות. רבותיי העדים, בעלי תארי כבוד וזיכרון חסד בהיסטוריה, כפשע היה ביני לבין הפצצה האטומית.

אני בעל עיני החיה המפלצתית, אני הוא האנטי נצח ישראל הגדול שקם אי פעם על פני האדמה. כל האנטיכריסטוס הם קליפת השום מולי, כלפיי. אך אתם, נושאי דגל כבוד וחירות האדם, לא תפסתם עד היום הזה את היגיון עולמו של האדם כי מי שהוא אנטי נצח ישראל הוא גם אנטי קיום העולם ואנטי קיום האדם, וכי במלכות אלף השנים שלי הייתי מסרס את כולכם, פיסית ואינטלקטואלית. היהודים הבינו זאת. היה להם אינסטינקט מושחז כתער לגילוי טעמו של ההיטלריזם, של שלטון מולך השטן היה להם חוש לבחירה בחיים, מעולם לא התאבדו בהמונים מחוץ לאלה הנטמעים תכלית טמיעה בציוויליזציה הליברלית כביכול שלכם.

לא במקרה דווקא היהודים הם שהתקדמו בפיענוח סוד הגרעין. הם שהזדרזו וזרזו אתכם להקדים אותי בפיתוח פצצת הכליה לעולם, ולו בסימן של ספק רחוק. אלו הם יהודים מגרמניה ומארצות הכיבוש בכל אירופה אשר נמלטו ממני. והגדול ביניהם הצדיק איינשטיין אשר עמד כעני בפתח אצל רוזוולט וביקש להזדרז, כל עוד לא מאוחר, ביצירת הפצצה, אשר ראשיתה – אות התאבדות לעולם, ואחרית גלגוליה – מי ישורנו. אני השטן המזהיר את האנושות ומזהיר אותך, ריבונו של עולם, אני הוא שיצר את התקדים של כליה מוחלטת על ישראל וסתימת הגולל על נצח ישראל, רציתי כי תהיה ללא תקומה וללא תחייה על פני האדמה עד סוף כל הדורות. בקצב כזה ובטכנולוגיה כזו מעולם לא נעשה רצח עם. זכות היוצר היא שלי.

בעולם הערבי ובאיסלאם מעריצים אותי. הם לומדים, מתוך נקמת שאול בקיום ישראל, להשלים את מלאכתי. ואתם, עדי הקטיגוריה העולמית על היטלר, עוזרים ותעזרו להם לא פחות משעזרתם לי. אתם מבודדים את ישראל יותר מאשר בודדתם את היהודי בימיי, כאשר הסגרתם אותו לידיי. קנאת כבוד ערב והאיסלאם יונקת את חזון מחיקת ישראל מעל מפת העולם מהתעוזה שלי להשמיד את אחרון היהודים על יבשת אירופה המפוארת. אך, לאמיתו של דבר, אין לי עניין להביך אתכם ולהושיב אתכם על כיסא הנאשמים בהשמדת יהודי אירופה. אישים בהיסטוריה, צ’רצ’יל, רוזוולט, סטאלין, הכס הקדוש וגנדי, עדי הקטיגוריה על היטלר ועל היטלריזם ספיחיו וגלגוליו, כל הגנזכים שלכם, מעידים על כך.

ילדי היהודים האחרונים באירופה, שנמלטו חרף התכנון והביצוע, הילדים בצה"ל על אדמת ישראל, מודעים לזה היטב. אתם כביכול ניצחתם והכנעתם את החיה הצהובה המוסיקלית ללא תנאי, אך לא פחות נוצחתם. לא רק על ידי, כי אם על ידי עצמכם נוצחתם. על ידי השלמה עם תקומת ישראל, ישראל אשר תעיד בכם כבני ברית לי לעקירת יהודי אירופה. הַשלמתכם עם קיומה של מדינה, הנושאת בחוּבּה את זיכרון הכליה, היתה שגיאה פאטאלית, תאונה למצפון החמקני של העולם כולו.

אך אתם גם נוצחתם על ידי הפצצה האטומית, אשר הזדרזתם להביא לעולם בעצת היהודים, כי רק להגנת היהודי הריבוני על אדמתו יש בה היגיון. היהודי הנזוף והמבודד על ידכם אשר נגזר עליו להרתיע את העולם כולו מחזרה על הדרמה של ימיי. אך לקיום העולם – הפצצה הזו סכנה גדולה, בייחוד אם היא תתגלגל ביום מן הימים בידי אחד כמוני. ומכיוון שכבר הייתי, אין, ולא יכול להיות עָרֵב, שלא אהיה שוב. כלפי ישראל אני כבר קיים בטמפרמנט וביצר השאול של הג’יהאד. היטלר ערבי אינו מיתוס. הוא כבר חי וקיים ובאופק אני כבר רואה מצבור של נשק גרעיני ברשותו. אין דבר שהעולם הערבי אינו מסוגל לרכוש ולהשיג בזכות בארות הזהב השחור שלו. אין גבול למדוח השוחד שלו, כולל שכירי אטום ורֶכש טכנולוגיה גרעינית ברמה מתקדמת.

היהודי, שהזדרז לזרז את עוצמתכם ליצור את המתקן לחורבן העולם, הוא גם היהודי שהזדרז לא להתנזר מאחיזה ראשונית בברירה הגרעינית, כפי שהוא מכונה, כבסיס ריבוני יחידי של ישראל. אך המשחק שלכם בגורל ישראל, שעה שהעולם שסוע לגושי עוצמה גרעינית, עוצמה העולה על כל דמיון – על יסוד ניסיוני איתכם – אין כלל לדעת לאן הוא יתגלגל בסהרוריות עיוועים אשר אני מבין בה משהו.

כאשר חמדתם לְצון השלמה להרף עין בסדק של רפיון במצפונכם עם עבר של מדינה יהודית, ומתוך תקווה שתוך כדי לידה יוציא את נשמתו, לא רציתם לראות כי הגולם הזה של נצח החוכמה היהודית, יקום על יוצרו. הגולם הזה יתנקם בקונפורמיזם העולמי כשותף מכריע בדם דיפלומטי למסע השמדת היהודי האחרון באירופה. מדינת ישראל עם פצצה אטומית עלולה לבלבל את מוחו של העולם ולהפתיע הפתעה לא נעימה, כי קיום העולם ללא ישראל, ללא היהודי, הוא אשליה תמימה וילדותית. העולם צריך לעשות את חשבונו מחדש, והפעם מבחינת נצח ישראל הגרעינית. כאשר החלטתי להשמיד את אחרון היהודים במלכות אלף השנים, ידעתי מה אני רוצה, ידעתי כי בעניין זה אני מגשים את רצון העולם כולו. עכשיו אתם ויורשיכם נושאים באחריות לגורל העולם.

אתם לא מיציתם את המסקנה הרדיקלית מהברית עם היטלר, האשמדאי הגאוני הנועז, לשים קץ לדיוקן המשיח היהודי בעולם על ידי השמדת הצופן הגנטי שלו. אני ידעתי מה אני עושה, ועשיתי זאת ברצון שטני ללא רתע. אתם היססתם, היסוס ההומניזם העולמי אשר לא מנע ממני לעלות לשלטון להניע את המכונה של מלחמת עולם, של המטת הכליה על היהודי, ומתוך היסוס גם לא מנעתם את העפלת שארית ישראל למדינה ריבונית. הריבונות הזו מעמידה את העולם בסימן ספק קיום והתאבדות הדדית. אך כעת זוהי עובדה. עובדה אשר יכולה גם לא להיות ולהימחק בשיטה הבדוקה והמנוסה שלי. רק בהבדל צנוע קטן: בידי אסיר המוות היהודי באושוויץ ובגטו ורשה לא היתה פצצה אטומית ובידי ראשית ישראל החדשה היא ישנה, שרירה וקיימת!

את זאת יש להביא בחשבון בכל מצב. מהו המחיר שהעולם מוכן לשלם בעד חורבן ישראל כיום? קשה לשער את המחיר. גרמניה כמעט שלא שילמה בעד השלמה זו, הריסותיה שוקמו והיא הפכה למעצמה באירופה על ידי המכניעים אותה ללא תנאי. אילו נשארו ילדי היהודים, כפי שנשארו ילדי גרמניה, הם היו הופכים את העולם ובונים עולם חדש, נוקמים בעולם את נקמת הרוח של נצח ישראל המשיחית.

כעת, ריבונו של עולם, נדבר לגופו של עניין. קיום העולם חשוב לך ולא לי. לשטן אין ילד והואר מוכן להתאבדות, כפי שנדרתי וקיימתי את נדרי, בתנוחה כזו של האקדח לרקתי.

הגאון השטני שיקום בעקבותיי לא יירתע מהתאבדות גרמניה והעולם כולו. אך יש לי עניין איתך. יש לי עניין בנקמה בך, הכול יכול, המשַחק במוות ובגורל גזעים ועמים.

מי חייב לתת את הדין על כל מה שאירע בימיי? הן הבעיה היא עצם היותי ומי הביא אותי לעולם. מי ברא אותי? האם לא אתה? אתה! ומי טיפח ופינק אנושות הססנית כזו מול תנופת הגאון שבי? מי לחש בנפש העולם שיתקיים גם בלי היהודי? האם לא אתה הלחשן היחיד בנפש כל חי? אם מישהו עומד לדין, הרי לא אני הוא. זה היה תפקידי. אני השטן ולא הם, ההומניסטים כביכול, האנושיים כביכול, כי אם אתה! אתה חידת הדור של היטלר ולא רק של היטלר, כי אם גם של מוסוליני והג’ינגיס חאן בדמות סטאלין וחידות כל הפציפיסטים. זו חידה לא פחות מחידת האין סוף בך, אלוהים. האנושות הגיעה לראיית פני עצמה בראי עצמה בדמותם של היטלר, סטאלין ומוסוליני, בפני האפיפיור וגנדי ובפניהם של אלו שנכנעו להשמדת היהודים, אך לא נכנעו מראש לשלטוני במלכות אלף השנים, צ’רצ’יל ורוזוולט אשר אליהם הצטרף גם סטאלין שהותקף על ידי לאחר אמנת הברית איתו.

ואתה כאילו עמדת מן הצד. “שופט כל הארץ”, בלשון אביהם של זרע היהודים. נתת לילדי ישראל להיחנק ולהישרף. השכל הגדול ב“לא תרצח” שלך, מאז ניתן בקולות ובברקים על הר סיני, הכזיב, לא נתקיים, לא הוכיח את עצמו. הומניסטים שוחרי שלום עוד לא מנעו מלחמות וחסידי אומות העולם – משקלם הסגולי אינו גדול יתר מאשר בימי הכליה הגדולה שלי.

מהי איפא המסקנה, ריבונו של עולם? נהיה מציאותיים – לעקור אותי, היטלר, עם שורשיי בנפש האדם. האם זה ריאלי? האין כבודי מלא עולם? האם לא הוכחתי כי הנני חי וקיים במין האדם. אך אני אעז להרחיק לכת כאנטי נצח ישראל בר ניסיון מוכח. אתה מסיח את דעתך ממני. אני, יש לי דווקא צורך לחזור לנקודת המוצא ולמוקד הדין. נניח שעלה בדעתך, ברוב חוכמתך ובאהבת אדם ובאהבת ישראל שבך, להקים מדינה אחת ויחידה לאנושות כולה על פני הכדור האחד, אשר בה תהא הפצצה האטומית מחוץ לחוק. האם אתה יכול להיות עָרֵב לקיום ישראל בעולם כזה? האם לא תופתע מארכיטיפוס של אנטי נצח ישראל, אשר יקום לתחייה מנבכי שאול קנאה גם בין גאוני עולם?

אל תהיה כה בטוח בעצמך. קח את נביא המעמקים של האדמה הרוסית ואת מצפונה. קח את הנשמה הגדולה של אמא הודו. קח את הקדושים שהקרינו את מסעי הצלב לגאולת הקבר הקדוש, אשר בישרו אותי. קח את בידוד ישראל בידי כל העולם, המכונה תרבותי, והַסגרת ישראל שלב שלב לג’יהאד של הניאוהיטלריזם המוסלמי. המערב כולו כורע ברך בפניו מראש, מכריז על קבלת דינו באשר לנידוי ישראל העולה כמצור מצפוני ואינטלקטואלי, על בדידות עולם של היהודי, במה שמכונה דעת הקהל בעולם.

הרי לך, אדון עולם, וידוי של היטלר, האשמדאי הגדול בזיכרון האנושות עד כה, לעיני עדי הקטגוריה, אשר הגישו לי על טס כסף את עם הילדים, מתוך ידיעה ברורה שאני חונק אותם ושורף אותם לעפר ואפר. ולאחרוני האחרונים, גמדים כמוכם, עדי הקטגוריה, הענקתם ברוב חסד מדינונת!

זה היה מונולוג ארוך שכבר זמן רב ניקר במוחי. בסופו שאלה פאולינה: מהו החטא הקדמון? חטא הדעת של חווה את הנחש, או חטא הרצח הראשון אות קין על מצח העולם? קשה לעולם לשאת את קיום מדינת היהודי בטבור העולם, מדינה אשר בקיומה ובבדידותה מטביעה אות קין על מצח העולם.

לא ידעתי את התשובה ולכן שאלתי: עכשיו, פאולינה, לפני פגישתי עם בנך, האם לא גברה עלייך סקרנות, אם אמנם כלתך בתולה? היא בתולה! הרי יצאו לי מוניטין כבוידרה של קרישנא העולה בזרועותיו בסערה לשמיים. והנה נזכרתי, כי טרם הודעתי לעמנואל על מבצע הצוואה החתומה, וכי ההעתק נשלח אליו בדואר. את זאת אני מצווה לקיים עוד, לקראת גיורא ולקראת הדרך איתו.

עם גיורא

היה ברור לי, שלא אספר על בואי לעמנואל אביו ועל ניסיונות שעמדנו שנינו בהם יש גבול לאמת גם בפתיחות שלי. עליי לעיין ב“שולחן ערוך”, של הזוהר ושל האר"י הקדוש, כיצד לקדש את עצמי למטה, כדי שיקדשו אותי למעלה. שׂחוק עשה לי אלוהים, אמרתי אל עצמי ושתקתי. איזו בתולה ואישה יהודייה בעולם עיינה בספרים אלו לאחר טבילת כלולות או לאחר נידה, מה שאני אעשה, גויה קתולית.

חבילת הספרים, ספרי הקבלה שלי, כבר היתה ארוזה. כתובת פאולינה כתובה באותיות ברורות וגדולות על החבילה. ביקשתי להשתחרר מיד מהמשלוח. צלצלתי לדלפק וכעבור רגעים כבר דפק על דלתי הנער השליח במדים. היו ספרים ואינם עוד. וירג’יניה בלי ספרי קבלה, בלי ספרים בכלל. וירג’יניה עם ספר החיים בגופה, וירג’יניה עם הקבלה היהודית בדמה, מחכה לנער ישראל.

לקראת ההתייחדות עם עצמי, לשם הייחוד עם הנער, החלטתי לאכול את ארוחת הערב בין אנשים ליד חלון הצופה לאגם. זו הפעם הראשונה בלי פאולינה. לבשתי, זו הפעם האחרונה, את שמלת הייצוג שלי, היחידה שהשארתי לעצמי. היה לי צורך להיפרד מעולם הבנקאות שסובב אותי בימי הכנת הצוואה, וההווי שלו, על לבוש היוקרה של נשי עילית החברה, פילגשיה וזונותיה. דווקא כחומקת ממנו בגט כריתות לפי טעמו ובלבושו הוא.

סיימתי את ארוחת הערב והצהריים יחד. בירכתי ביחידות ברכת מזון קצרה. לקראת גיורא, שעות אחרונות של היום לבדי על סף המסע של בת אל נכר עם נער ישראל. הגעתי בזמן. המטוס נחת בעתו לפי לוח הזמנים. עקבתי אחריו למן הנחיתה והמסלול עד שנעמד מולי. סולם המדרגות הוגש לדלת היציאה. הדלת נפתחה. תנועת הירידה מהמטוס התחילה והנה אני רואה אותו, בחולצה פתוחה ובמכנסיים הדוקים למותניו, בסנדלים לרגליו, מתולתל פרא, תרמיל לגבו, רזה, קל, מרחף. כזה רציתי לראות אותו במבט ראשון. נעצרנו במרחק של מטר זה מזו. הסתכלנו עמוק ובאורך רוח, הנער היה יפה.

שבע פעמים הזדווג איתי זיווג של הסתכלות. אני היא שעשיתי את שלושת הצעדים הצנועים לקראתו והטבעתי נשיקה בעיניו ובשפתיו, לאחר שידיי גלשו למותניו. הוא נטל את ראשי בכפות ידיו, הצמיד אותי אליו והוכיח כי הוא יודע לתת נשיקה לאישה מנוסה ממנו. לחשתי: גיורא, והוא לחש: וירג’יניה. ורק פעם אחת נטלתי את ידו השמאלית בידי הימנית, נדמה היה לי שהדופק שלו נקלע למגע שלי. נוצר קשר חשמלי ושמנו את פעמינו ליציאה. המכונית באה לקראתנו. ישבנו מאחורי הנהג צמודים וחבוקים בפינה. אודה על האמת, כה קרובים היינו פתאום כתאומי אח ואחות. הגענו. גיורא קם ראשון. יצא והחזיק בדלת פתוחה עד צאתי. עינינו נפגשו. כאשר ידו מושטת לעזור לי, חתמתי על פתק חשבון שהגיש לי הנהג מבלי להעיף עין בו, ועלינו לדירה שלנו במעלית, שלא נעדר בה נער המעלית. פרקתי ממנו את תרמיל הגב שלא סר מגבו כל העת והנחתי אותו על המיטה בחדר פאולינה. משום מה נדמה היה לי שיש בזה משום אקט סמלי, אשר את פישרו טרם אדע. האמנם גיורא חוזר לאמו מיניה וביה בתוכי, בחלל עולמי, וישר לחדרי? הקשר בין גיורא לפאולינה מיוחד במינו. יש בו משהו אינצסטואלי, מודעת או לא מודעת אדיפאלית. כן, גיורא, הפעם אודה ואתוודה – קיבלתי הלם הפתעה שלא יכולתי לשער אותה. יש לך שורש נשמה שיש במקובל יהודי. לא יכולתי לחשוד בך. המקובל היהודי ידע לאהוב. הוא התהלך תמיד בהיכל הרצון והאהבה.

גיורא ניסה, כמעט בטירוף, להסיר את החגורה, בלי ליטול רשות ממני, אך היא היתה כה צמודה ודבוקה בי ללא חציצה, חסומה בפני חדירת אצבע וקצה של לשון. אתה, גיורא, הבן לעמנואל ופאולינה, רוצה לבוא עד הסוד שבי, לחדור למלכותי. מצאתי את המפתח במנעול, וכעת שבעה סיבובים ותיפתח ותנשור החגורה. נשקתי הרבה נערות, כל נערה שבחרתי, והתעלסתי הרבה. אך בפנים טרם ידעתי נערה. טרם הייתי. חשתי שהוא קושר משהו לראשי ונוכחתי לדעת – הנער מכתיר אותי בכתר פניני חגורת מלכותי. עומד על ברכיו ומתבונן בי כשיכור אלוה. רעדתי. הנער הכתיר אותי כמלכה, האבירון שלי. הוא הצמיד בעמידה את שפתיו לשמורות עיניי החולמות, רואות ואינן נראות, עד שפקח אותן בנשיקות בשפע, נכנסנו לאמבטיה והוא כרע אפיים לקרקעיתה העגולה, אשר בינתיים כל הקצף התנדף ממנה, והמים היו שקופים וזכים. הוא קם עם איבר הברית הזקוף לתפארת והקים אותי בזרועותיו, מעמיד אותי לתצפית במראה הגדולה המחברת שני קירות.

היין ששתינו, ליל השימורים, הטבילה, העיסוי והמיצוי העצמי, הריחות עשו את שלהם. האמנות הפאלית שלי הפכה לטבע שני. משכתי את גיורא בעטיפת שנינו במגבת אחת ובהצמדת אברי המין בערותם החיננית ודפיקת הלבבות. השכבתי אות במיטת פאולינה, וכנראה לא במקרה.

חזרתי לחדרי, התלבשתי בחטף בשמלת ארבעת הצבעים. כעבור דקות נשמעו דפיקות בדלת. נכנסה החדרנית עם מכשירי הניקיון לסידור החדר וחדר האמבטיה, כשאני רומזת לה כי בחדר ממול אין צורך עדיין לטפל. ולאחריה הופיעה הבחורה האלגנטית עם עגלת ארוחת הבוקר אשר קיבלתי מידיה ושחררתיה מכל דאגת יתר. החדרנית נכנסה לחדרי ואני גלגלתי את העגלה על גלגלים לחדרה של פאולינה, למיטה, אל גיורא. בינתיים סיימה החדרנית את מלאכתה.

שאלתי אותו: טוב לך, גיורא? נעים לך? והוא הגיב: איך יכול להיות לא נעים ולא טוב. אישה ומים, אישה וגבר במים. אך חכי, וירג’יניה, עוד לא שבעתי אותך. עכשיו תורי בעקבותייך על גופי. אני אסבן אותך כפי שסיבנת אותי, ובחימוקייך האינטימיים ביותר ארשה לעצמי להעמיק יותר מאשר הרשית לעצמך.

שבע פעמים תבעל אותי בעיניים ופעם אחת בזינוק הזרע ובו הצופן הגנטי של נצח ישראל, ושבע פעמים אני אעלה לשיאו את האיבר המשול לארז בלבנון, ומתוך עלייה על גדות עצמי תציף אותי כיורה בחץ. בראש חץ טעון זרע קודש, פעם, פעמיים שלוש וארבע, חמש, שש ושבע, משעת תיקון חצות, שהיא שעת הביוץ שלי, שאותה בדקתי לפי כללי הביולוגיה המשוכללת ביותר בימינו, ועד השחר. שבע בעילות בכל עשר הספירות שבי ובך. העיקר להיבעל עם צלצולי חצות הנשמעים בכל הכנסיות והמנזרים ברומא. עליך לבוא אליי ולדעת אותי. עוד מחצית השעה לשעת החסד שבתפארת. ידעתי בערך היכן הנקב דרכו מפכה הווסת שלי בכל מחזור שלי ואשר גם נותן לי אות לימי הביוץ והפריון שלי. מבין באי המנזר שלי היה גם גניקולוג בעל שם עולמי ופרס נובל, אשר נתן לי שיעור ממצה, ואני סחטתי אותו עד תום. הוא שהקנה לי תמונה חיה. גיורא, כיוונת את הרגע להיות בתוכי. שנינו עלינו בקצב משיא לשיא ועד לשיא השיאים. עלינו יחד עד לפורקן, פורקן התפוצצות תמצית ההוויה האנושית בשפע זרע הזכר הנשפך לתהום הנקבה ומתוך מודעות שזו התפוצצות בעתה.

אימצתי את הנער אליי, בזרועותיי ובברכיי, כאשר אני חשה באיבר בְּרוּך האלוהים, השרוי בי ובזרע שלו הרוטט בשלווה אלוהית. נעצתי את שיניי בבשרו. גיורא, אל האלוהים, זה היה יפה. זה היה גדול. זה היה עצום. הזיווג הראשון היה בנס והנס אירע לאחר שתים־עשרה חדירות של איבר הנער עד לדגדגן ופנימה. הלוך ושוב, ובקצב עולה, קם האיבר מרבצו להקים את בריתו מחדש איתי. החזה עלה וירד, הדופק דהר. כולי רועדת, מצומררת ומעניקה לנער שפע דמע. הלילה, ידעתי, יברך אותי אלוהים בתגובת שרשרת של אורגזמות. כה הסתיים מחזור שלוש הבעילות בליל השימורים הראשון שלנו. השעון הביולוגי שלי, שעון התשוקה המתעוררת והשעון המוסיקלי בחוץ הודיעו לי: השעה שתיים, וירג’יניה, עלייך להתעורר ולהעיר את ענף הארז בלבנון בין שדייך. הינך הרה! היום נהיית לאישה ואם.

מישהו ממבקרי המנזר שלנו, בנותיי, החוקר אורגזמה, אמר לי, כי הנקבה החיה אינה יודעת מהו אורגזם. זוהי מתנת ייחוד ובחירה רק לנקבה האנושית, אם היא אינה מסרסת את טעם עולמה, את טעם חייה. הפכתי לפייטנית גדולה של איבר הברית. גיורא נכנס לתוכי ברעננות רוח, כגיבור צעיר השש לקרב ולטבילת אש ראשונה. כאילו לא ידע אותי הלילה שש פעמים, ולכל פעם אינטנסיביות משלה. הוא ישר דפק במסך ונרתע ועמד על רגליו האחוריות, כסוס צעיר אציל בזינוק בעילה ראשון, והתחיל לדהור בחלל עולמי. כבחזון יחזקאל בהלוך ושוב הבטוח בעצמו, הסומך על עצמו, שלא יגזור אותי ולא יקרע אותי לקרעי קרעים של בתולים שותתי דם. כולי פצועה וזועקת מן האדמה לשמיים – לא לבעילה זו התפללתי, הפעם שמר בליבי מועד לחזונה ולקבלתה מתוך אהבת הגורל, גורל האישה ואהבת העינוי החד פעמי.

אך לא הפעם ועוד לא אני חולמת לאות כד שאקבל את העינוי הזה. את תיקון גופי בזעיר האנפין של גיורא רציתי, כאשר יבוא האות של אי בוא הווסת. עד אז, איזהו הגיבור ברחמי הכובש את יצר הפריעה הגדולה בסערה, סערת מיצוי לשד הגבר בצמיחתו האביבית?

הנער עזר לי שלא מדעת לעמוד בנדרי להיכנס להיריון בבתוליי. בירכתי את הנער ולחשתי לו באוזן: תודה שעזרת לי להיות מה שאני רוצה ולא רוצה להיות, להית בתולה, אם.

את רוצה בן או בת? הוא שאל. אני רוצה בן יפה כמוך. ואם יהיה זה בן, אקרא לו יוחנן. ואני רוצה בת יפה כמוך. ומה אם תהיה בת כרצוני? אז היא תהיה המשיחה. זה יהיה סימן שרק בתולה יכולה להציל את העולם. אך צריך להשאיר גם לאלוהים משהו להחליט. לרצון האין סוף יבוא הוא או תבוא היא. מישהו או מישהי יבוא. אני מאמינה שזה יהיה בן, אך אברך על בת לא פחות מאשר על בן, אך ללא ספק זה יהיה אות ומופת בשבילי. אך אנחנו הסכמנו בינינו, כרתנו ברית. הילד יידע את אמו ולא יידע את אביו! המדונה גוזרת על האב הסתר פנים בנדר ובשבועת אמונים מצד אבי הילד. בין שאחיה ובין שאפרוש מן אדמה יהיה זה האב העברי הקדמון ותהיה לו רק סבתא – פאולינה, אמך הגדולה. הישבע לי כי אתה, גיורא, תיפגש עם הילד אשר יבוא לעולם רק בהסתר פנים, הישבע הפעם לקראת נעילתו של הלילה הזה. גיורא היסס ולא שש לנדר. אמור אחריי מילה במילה: אני, גיורא, בן פאולינה, נשבע בליל הכלולות היפה הזה, שאם נזכה ויבוא לנו ילד, הוא יידע רק את אמו, ואת אביו לא יידע הנער. בין שאהיה ובין שלא אהיה, בין שאזכה לגדל את הילד ובין שאמות בלידה. לתעוזה כזו של הזונה הבתולה, להביא גואל לעולם או מבשר הגואל, תמיד אורב גורל נבו. וכמידת התעוזה כך מידת הגורל והמתח שלו. אגב, נדמה לי, ככל שהַשכלתי מַגַעַת, שהקבלה לא חשפה את הקליטוריס כיסוד זעיר במלכות רחמה של האישה. היא ראתה את היסוד של הנקב כנקודת המוקד לקליטת הטיפה הזרעית הנבחרת להפריית הוולד, ואולי, נערותיי, אני טועה.

האיר היום, משהו שלא לפי התוכנית המקורית שלי בשעה זו. בעילת הנעילה היתה צריכה להיות כבר מאחורינו. משהו צריך להשאיר לבלתי צפוי, למפתיע, לספונטני, גם באהבה תוך חיבוק מחודש. התבוננות עמוקה בעיניים, ליטוף שיטתי של חוליות השדרה ודביקות שפתיים ושעשועי לשון מצידי והצמדת כפות ידיו של גיורא למותניי ולעכוזי, תוך תנועות הרמה ליטופית הנמסרות לכל אורך עמוד השידרה. תחושת פלג הגוף הבלתי מחושמל ליטופית, או הטרם מחשמל, לאחר הבעילה האקרובטית הלא קונבנציונלית עדיין בליל הכלולות, כפי שאני מכנה אותו, תבעה השלמה, הסלמה, עלייה, תיקון־חידוש.

בתולותיי, שליחותיי, כל הווייתי זעקה להמשך. רציתי עוד ועוד. רציתי בעוד טעמים, במגע עור בעור, בשר בבשר, רוח ברוח. ביקשתי עוד הוכחה לכך כי אהבה זו אלוהות, וכי אלוהות זו אהבה, אלוהות בעומק ובפסגת הגשמתה והתגלמותה. התחלתי להאמין בנימפומניה, אשר במזיגת בראשית עם יצר ההפרייה המשיחית, תביא גאולה לעולם.

אתה יודע, גיורא, הגוף שלי נשאר חצוי ורוצה שתחבר אותו. הנער הפתיע בחציפות נחמדה בלתי מרוסנת: פלג הגוף הזה ימצא את תיקונו לא בליל ההזרעה, לא בלל פריעת בתולייך, כי אם בליל הפרידה ממסע הזיווג שלנו, בלשונך המיסטית. היה לי ברור, שהבן לא יידע את אביו.

בתולייך נבראו בערב שבת יחד עם שמו ודיוקנו של המשיח ופריעת הבתולים, לפי דברייך וחכמי הקבלה שלך, בזיווג הראשון, היתה בנס. האם בפריעה הזו, לאחר שנזרעת אחת־עשרה פעם בבתולייך לא יהיה מן החידוש הגדול ביקום? הבעילה השתים־עשרה תהיה בעילת הפריעה הגדולה. ידעתי, הנער מעמיד אותי בניסיון. נדהמתי, אך מיד התאוששתי ושבתי לאיתני. שלטתי על עצמי והגיבותי בלחש מפה לאוזן, כשאני מחמיקה את חליל הקסם המשומן מנרתיקי ואוחזת בו ברוך של רצון לצמוח מבעילה לבעילה. גיורא, אתה מוצא חן בעיניי יותר ויותר. קוסם כובש בין לילה. אתה גדל לעיניי ועל כף ידי, בין שדיי ובין ירכיי. ידעתי, כי בלילה זה, לילינו הראשון כאן, הבעילה השלוש־עשרה היא הבעילה האחרונה. בעילת נעילה ללא פריעה. כהידבקות ייחודו של הקב“ה עם השכינה. כאן עשתה הקבלה היהודית מבצע גאולה למעשי השם באיברי המין, כפי שהבין זאת הנכנס לפרד”ס המסתורין בשלום והיוצא ממנו בשלום, רבי עקיבא, שידע כה יפה לאהוב אישה, שטבע את האמת שלו בתמצית חייו: “כל השירים קודש, ושיר השירים – קודש הקודשים”. צריך להיות עם גאון כדי להבין את גדלותו של רבי עקיבא, אשר ניצח את מלכות רומא הרשעה.

הגות זו תמיד פועלת עליי כסם ארוטי וזורקת אותי לטראנס של הזיות אשר רק נימפומנית כמוני יודעת לעצב אותן כחומר ביד היוצר ולשוות דמות להן. בינתיים חייתי חיים מלאים, תגובת שרשרת קוסמת של אורגזמות בלשון המורנית, אשר אין, ולא יכול להיות, למעלה ממנה ועמוק ממנה. הוא נטל את ראשי בכפות ידיו, התבונן בי עמוק בעיניים ובעל אותי שתים־עשרה בעילות של הסתכלות. כל פעם חשתי והבחנתי ממש בברק נצנוץ הבעילה בשדיי ובאזור הערווה שלי ועד לפנים העומק.

עם בוקר במלון קצה נפשי באווירה המפונקת ובעיניים התקועות בנו ושאלתי את גיורא: הנישאר או נסתלק מכאן? וגיורא פסק: נסתלק לשיט. אך משהו בכל זאת אירע ברגע האחרון. בצאתנו הבחנתי במודעת פרסומת פרושה: “בימים אלו יתקיימו פאסיונס שפיעלע באובערהאמערגאו”, משחקי עינויי ישו אשר מתקיימים בכפר הבאווארי זה מאות בשנים, פעם בעשר שנים, כנדר שנדרו אנשי הכפר להסרת המגיפה בשעתה. באותו רגע ידעתי כי מחר אנו הולכים לראות במשחק הנמשך מבוקר ועד ערב. יראה גיורא כיצד נולד צלב הקרס מהצלב הקתולי. יצאנו בראש מורם. בהפגנות בוז לנשף העומד להתקיים בחברה הנכבדה מאוד, בת היוקרה הפיננסית וההיררכיה המדינית באירופה.

כשחזרנו לדירה שלנו במלון, כדי להתכונן לשיט, הסברתי לו את פשר שלוש הספירות. היסוד, אל שדי, שרוי במלכותי בירושלים. לא רחוק מציון המופרית ובתהליך סוד העיבור העילאי בזיווג ראשון, המבשר את הזיווג השני שהוא זיווג המוחין לאחר היניקה ולקראת גידול הילד שלי.

שחוק עשה לי אלוהים בבעילה זו. כל רבע שעה, לפי צלצול השעון הוא בא אליי בהסתערות אונים, ואני כבר חיכיתי דרוכה ומצפה לבעילה השנייה ולבעילה השלישית, אשר לא איחרה לבוא ואשר סיפקה אותי, פשוט סיפקה אותי כמעשה פורקן מחזורי בעתו. אנו אלה שיצרנו את המחזוריות הזו ביחד, כגוף אחד, הבועל את עצמו מתוך רצון לגאולה. פירשתי את הרצון הזה כמבשר את הגאולה מיצר ההתאבדות. הבעילה השלישית היתה הממושכת והעמוקה ביותר, קשה לפרידה ממנה ולעקירה מתוכי. נדמה היה לי באמת ובתמים כי זיווג התמיד בקבלה אינו מיתוס. יכולתי להזדווג עשרים וארבע שעות בכל רבע שעה מתוך אורגזם וזינוק זרע לתוכי ומתוך צום ותענית דיבור וריכוז מוחלט ובלעדי בשיבה הנצחית לבעילה הפעילה ביוזמת האיבר המאגי המתחדש כנשר, וביוזמתי שלי. “כעולימתא שפירתא דלית לה עיינין”, אשר רק חיה את מחזור היקום על גשר הזכר והנקבה, באחדות המשיכה הקוסמית ביניהם. ואף על פי כן בא הרגע, וגיורא שאל אותי בלחשו לאוזן: סנטה וירג’יניה הגדולה, האם הבתולה, האם אנו קמים והולכים לשיט המסתורין? ותגובתי היתה: כן, בהחלט, אזור כוח וצא ממני, ואני אפייס את האיבר הקדוש על צער עקירתו מאדמת המכורה שלו.

הוא התלבש במהירות הבזק, רק מכנסיים וחולצה ללא תחתונים וללא גופייה לעורו, ושם את כפות רגליו בסנדליו. זזנו וירדנו ברגל במדרגות של שתים־עשרה הקומות, ויצאנו באישון לילה במעבר בין האשמורת השנייה לאשמורת השלישית לרחובות הריקים והשוממים של לוצרן. רק הדי צעדינו נשמעו לאוזנינו. אין זו שעה לצאת בספינת הדר המשמשת לתיירות יוקרה לשיט באגם. היה ברור ומובן מאליו כי עלינו לשכור סירת מוטור ומפרש, לפי טעמו של גיורא, עם תא ייחוד או ללא תא ייחוד, ליהוב רושת עצמנו, או עם שייט.

סירת מוטור כזו עם מפרש כאילו חיכתה לנו על החוף, מן השמיים כֲּוונה לשעה זו. בעל הסירה לא הסכים להפקיד אותה בידי גיורא מחשש לסערת פתע על האגם. השלמנו ברצון לקברניטות שלו. לא שאלנו למחיר ולא קבענו שעות לשיט. לא נכנסנו לתא הייחוד. בחרנו בשמיים ובכוכבי שמיים ובנצנוצי נוגה מעל לראשינו. היתה ספה נוחה לישיבה מאחורי התא החוצץ והמסתיר אותנו מעיני הקברניט האוחז בהגה. בדיוק מה שרצינו ואיך שרצינו. גיורא הוא שהושיב אותי במגע עדין, אך גם מרגש. שוב הוא ישב קרוב מאוד לידי. ראיתי מחול זיווג קולקטיבי בכל תנוחות הארוס של המקובל אחור באחור, פנים באחור ופנים אל פנים, ובכל תוארי הזיווג שלו, זיווג של הסתכלות, של חיבוק, של נשיקה, והזיווג של בעילה ממש לא היה. אך לעצמי דמיינתי מחול שכולו קצב ארוס משכח ממשי בתנועותיו ואבסטרקטי בתבניות צורותיו, נהיר וסהרורי בעת ובעונה אחת. אדגים לעיני הרוח שבכן אי אלו הדגמות שבחידושי האורגייסטיקה שביצירה הזו. מחול זיווג מחניים זה לעומת זה, שנים־עשר בחורים מול שתים־עשרה בתולותיי, המוכפלים הזייתית, בשינוי לבוש ומבע גזעיים ולאומיים, להמוני המונים, במרחבי כדור הארץ ועל רקע נופים מופלאים ומנוגדים כקוטבי קרחונים וג’ונגלים מיוחמים בשרב היבשת השחורה.

ראיתי לנגד עיניי את כולכן, מזנקות עם הגברים מתוך השלת הגלימות הלבנות, זכר ונקבה בזה אחר זה, לבארה של מרים. מרים המשולשת, מרים אחות משה ואהרון על הים בצאת ישראל ממצרים, מרים הבתולה הקדושה ומרים המגדלאית הזונה השמיימית, אשר דייגי כינרת שהפכו אחר כך לדייגי אדם, ידעו אותה בסערה בלב ים. רק דייגים יכולים לדעת את האישה. והיא זו שדבקה בזיו דיוקנו של הבחור מהגליל וניערה בשערותיה את אבק רגליו. ראיתי לעיניי את שלוש המריָמות בחלומי. הטבילה היתה באמת קדושה, ללא מגע של איברי המין. טבילת טהרה מופנמת בדמדומי השחר על הכינרת. כל אחד ואחת טבלו שבעים ושבע טבילות, בכוונה של תיקון והגשמה אישית לגאולת האנושות את עצמה. כל אחד ואחת כמו אמרה לפי טעמו של האר“י הקדוש בטבילתו: “לב טהור ברא לי אלוהים”, ישר מתוך האורגיה. כולנו יצאנו מהכינרת, מבריכת השליחות לעולם. ניגבנו את עצמנו בגלימות הלבנות ללא רבב, ללא הסתכלות בעיניים ובאיברי המין וללא מגע כלשהו וללא צל של חיוך פיגול. נותקנו מהאורגיה שהיינו שקועים בה במ”ט שערי נאפופיה, ללא זיהום בשפך זרע לבטלה. על חוף הכינרת אירע שינוי נועז; שתים־עשרה הבתולות הפכו, בלבושן ובמבע פניהן, לשתים־עשרה מדונות, היפות באמנות העולם לדורות הנצרות, ובלבושן מליאונרדו ועד אל־גרקו, אחת עולה על חברתה. והזכרים הפכו לשליחי דת הגאולה במבחר הדיוקנאות שנלקחו גם כן מליאונרדו ועד אל־גרקו. השליחות ושנים־עשר השליחים זכו לקפיצת הדרך מחוף הכינרת לקפלה שלנו, הקפלה במנזר הבתולות הקדושות. כאן, במקום הזה עם שחר על הכינרת, ברומא.

זה היה הלוך רוחי ביום שלפני ההמראה לאובערהאמערגאו, למחזה של יסורי ישו. ניגשנו למשרד לאשר סופית את הטיסה. בחרנו לא ללון שם בסביבה, לא ללון על אדמת גרמניה, ולהיות שרויים עוד לילה בשיט. ביררתי מיד את מסלול הטיסה. ברור שהוא היה דרך מינכן. מוקדם בבוקר ארזנו את החפצים, השארנו רק לבוש ספורטיבי קל שבו נופיע גם לארוחת הערב במינכן. ידעתי שאפשר לעלות על עקבות הדגירה שדגר היטלר את הצפעוניות הנאצית עם חבר מרעיו במרתף הבירה. סיכמנו לסלק את כל החשבונות, לקבל את הכרטיסים ולהיות בני חורין להשכמת שחר ולנסיעה לשדה התעופה. כך עקרנו מהבסיס הראשון במסענו.

מסע הזיווג עם גיורא באירופה

שכרנו מונית ישר משדה התעופה להגיע בדיוק לאובערהאמערגאו, לפתיחת ה“פסיונס שפיעלע”.

ראינו כאן מקום מכובד ביותר לראשי מדינות ולנשותיהם, לאלי הון ולבעלי מוניטין. גם נסיך הזהב השחור. פה ושם הבחנתי בפני גבר ואף אישה שהיו מאורחי המנזר, והצטלבות המבטים היתה נוקבת. אין זה מקרה שפמליה בינלאומית כזו מזדמנת ומתכנסת לעת כזאת יחד, ודווקא כאן. אם מישהו מהם ילחץ את ידי וישאל לשלומי, אריח אם יש כאן, אגב ההצגה, איזו מין פגישה בינלאומית מוסווית. הימים ימי ריכוך עצמות ישראל וסחיטת לשד קיומה על ידי בידוד עולה וגובר. נמצאו אחד או שניים אמיצים שניגשו אליי. האחד – רווק מפורסם, ואחר – אלמן מפורסם. לא טעיתי בהשערתי. הלילה, לאחר ההצגה במלון פאר במינכן, מתקיימת פגישה כזו. והנושא הוא מה ייעשה עם קיום ישראל. מלחמת עצבים גלובאלית מתישה, לאיחוד העולם למצור על ישראל, או אורך רוח פנימי בתוך ישראל.

המונים הצטופפו בפנים מתחת לתקרה ולשמיים הפתוחים, והמונים צבאו בחוץ. שוק שחוק בכרטיסים ממריאים במחיריהם לא חסר היה. שמונה שעות נמשכה ההצגה. שנינו, גיורא ואני, מרוכזים ומתוחים ללא חילופי מבטים וללא מילים, שמנו לב לכל ניע וזיע, לכל מבע וחיתוך הדיבור בגרמנית הזרה והסיוטית. חלפה בי מחשבה: צאי וראי, וירג’יניה, במה גדול טיפוח כוחה של מסורת דרמטית משך מאות בשנים בכפר, כנדר וכייעוד מדור לדור, על אודות הסרת דבר ומגיפה, כביכול. כמה גדול כוחה של יצירה קיבוצית מושרשת בתבנית נוף ובאדמה, המעלה את הסיפור של הברית החדשה על הצליבה של ישו, ובסביבה כה קרובה למקום בהר שהשטן בחר לו לבנות לעצמו את קן הנשרים שלו, קן לדגירת טורפים במלכות אלף השנים. אך בי פעם אינסטינקט אחר. מדינאי העולם באו לראות את פני עצמם בדמות פילאטוס הצולב את ישו, רוחץ בניקיון כפיו וזוכה בברית החדשה כמעט לקנוניזציה ובמסורת היושבים על כיסא פטרוס עם המפתחות שהופקדו בידיהם באם הכנסייה הקתולית. רציתי לתהות על התרשמותו ותגובתו הבלתי אמצעית של גיורא ללא כל השפעה מצידי.

יצאנו עם הפמליה של מעלה בלי לחפש ובלי להחליף קידות פרידה או מבטי פרידה עם מכריי אשר ליקקו ומצצו את פניני חגורת הצניעות שלי ושלכן, נערותיי. הזדרזנו להשיג מכונית כדי לשוב למינכן ולמלון, אשר באחת ההפסקות הצלחתי להזמין בו חדר לזוג ללינת לילה. ויתרתי מראש על מלון היוקרה של פמליות המדינאים והשליטים. רמז מסיכומי הפגישה לא יגיע אליי מיד לאחריה. ישראל תרגיש בה לפני שאוכל לאותת לה. כל הדרך שתקנו והסתכלנו בנוף. הנוף נשאר נוף וחינו של העולם נשאר חן, חרף הנפש המפלצתית של העם החי בו. הסתדרנו בחדר שלנו, והפעם היה חדר עם מיטה לזוג. התרחצנו, החלפנו בגדים, הסתכלנו לראשונה היום וראינו את עצמנו אישה בעיני רעה ורע בעיני האישה. בחיוך כבוש, סמוי על הסף, ירדנו לחדר האוכל המרוהט בטעם גרמני. ניתן לנו שולחן ליד חלון וממנו יכולנו לראות את מינכן.

עיני היתה צרה בה מבעד לחלון. ראיתי ילדים, הרבה ילדים בריאים, פורחים, עליזים מתהלכים בה, כאילו לא אירע דבר. עמנואל סיפר שהדבר הראשון שהוא חש מתחת לרגליו באפילת בית הבירה, היה שיר השירים מספרייה יהודית בקראקוב שליד אושוויץ בירקנאו. הספר שהכיר לאור פנס כיס ושלח מיד בדואר צבאי לאישתו בקיבוץ. אך הוא מצא עוד ספר אחד, עב כרס וגדול מימדים, זה היה ספר זבחים מהתלמוד. הוא שאל את עצמו כיצד לאחֵד זבח עם שיר השירים, לאהבה. שיר הייחוד של הקב"ה עם השכינה שהיא כנסת ישראל. כאן התברר, שבמקום דגירת הנאציזם במרתף בית הבירה, בחר שר הטבחים לרכז ולכנס את ספרי הקודש היהודיים מהעיר הקרובה ביותר לאושוויץ, מהספרייה בקראקוב. לאשמדאי היו יומרות היסטוריות סמליות, כלל לא צנועות, אלף שנים להתעלל ולחלל את קדוש ישראל, את כל הקדוש לישראל. ממרתף בית הבירה לא נשאר הרבה. ביחידות ובחבורות ישבו גרמנים ותיקים, זקנים. ייתכן שהם מתגעגעים למלכות היטלר שחלפה. בכדי בירה וספלי חימר גדולים קשה לעקור גם אוטופיה של השטן.

ירדתי עם גיורא וביקשתי לספוג את אווירת השרידות, הנמושות והזיקנה ההיטלראית. ישבנו בפינה וניסיתי לשחזר בדמיוני את ריח האפילה. הספרים מתחת לרגליים. ואילו מין ספרים מצאו שליחי החטיבה היהודית הלוחמת ושארית הפליטה במחנות העקורים? ראיתי את פני עמנואל כשהוא מרים ספר מתחת לרגליו ואיזה מין ספר וכל מיני צירופי הדימויים של קודש הקודשים באפילה הטמאה, בזוהמה הצפעונית והחתימה על תעודת הרצון לחיים ולריבונות, לאור פנס כיס. בחלל הזה חייתי את האווירה ההיא. נשמתי את ריחה, בעוד בנו של עמנואל על ידי, ועליי לספר לו את הסיפור ואולי להזכיר לו גם את שמו, בלי לומר ברמז קל מה הוא לו. היכולתי לומר לגיורא: אבא שלך, הוא שהיה כאן במדי חייל ארצישראלי, הוא שהניף את שיר השירים מתחת לכפות רגליו וחתם על ייסוד מדינת ישראל בשם ארץ ישראל הלוחמת הנודדת באירופה.

לגלות ילד יהודי חי, עור ועצמות, עם זיק בעיניים ועוד נושם. לא במקרה הם, פמליות השלטון, בוא לחזות בהצגה אשר צריכה להסוות פגישה ואולי מסוג הפגישות המכריעות בעיניהם את גורל ישראל או נצח ישראל. גיורא לא התנסה במה שאני התנסיתי במרד ההעפלה ולא שמע את הסיפור מאביו וממקור ראשון, מיוסף, כפי שאנוכי שמעתי לראשונה בימים ההם. מיד לאחר התבוסה של החיה הצהובה התחיל להשתעמם ואולי בלא מודע נמסר לו משהו מהאווירה הפנימית שלי ושם לו מחנק במרתף בית הבירה.

קמנו ועלינו מהשאול. נשמנו עמוק והמשכנו בהסתכלות, בהתרשמות ובספיגה של שעת ערבית שופעת אורות מחלונות הראווה של מינכן, ששוקמה מחורבנה בידי עצמה ובסיוע העולם. אודה ולא אבוש, קנאת שאול חילחלה בי. אחרוני פליטי השואה טרם שוקמו כך על אמת ישראל, שם אורב להם היטלר ג’יאהאדי.

לאחר יום כזו היינו זקוקים לשינה, לקראת המסע בעקבות גורלו של השליח־הצנחן. התעוררנו יחד. פקחנו עיניים. עיניים פגשו בעיניים בצהרי השמש, ללא מילים על השינה שפקדה אותנו, והפעם שינה ללא חלום. קפצתי ראשונה למקלחת. התקלחתי בזריזות, התנגבתי, הסתרקתי, לא התבשמתי ולבשתי שמלה שחורה חלקה ופשוטה, כאילו תאמה את בוהק החיוורון שלי אשר ראיתי לעיניי. גיורא לא התפנק. קם באותו קצב בשובי לחדר וחזר לבוש ומוכן לזוז. אכלנו ארוחת בוקר וצהריים יחד, ללא הבחנה בטעמן של המנות. שתינו קפה חזק ללא חלב וללא סוכר. גיורא עלה לחדר להביא את התרמילים שהיו כבר ארוזים, ואני סילקתי את החשבון במלון. הוזמנה מונית לדכאו. נהגי המוניות כבר רגילים בהזמנה זו מצד תיירים העולים כביכול לרגל לאתר של עינויים וכליה.

בצעדיי הראשונים במחנה פקדה אותי חרדת קודש, כאילו אני דורכת בגולגלתא דרך הווייה דולורוזה. משהו מעין זה נמסר, ללא ספק, ממני לגיורא. חיפשתי את עקבות הצריף בו שהה אנצו סירני בימיו האחרונים. חיפשתי את הנזיר מזכיר הצריף, את הכרטיס עם ציון יום החקירה ולמחרת צלב המוות, את תא החקירה והעינוי ואת שארית האפר מהקרמטוריום. הנזיר כבר לא היה, אך את כל השאר מצאנו. כרענו על אדמת הצריף, נשקנו אותה וישבנו ישיבת התייחדות עם הדיוקן המעונה. ישיבה ממושכת ללא כל רצון להזדרז ולהסתלק מאתר הזיכרון על האדמה הטמאה. כך נהגנו גם בתא העינויים.

גרמנייה זהובת שיער וכחולת עיניים, מרוצה מעצמה בעבודתה בארכיון דכאו, הגישה לנו כעבור דקות את הכרטיס הזעיר עם אי אלו נתונים, שבו היה כל כך הרבה בשבילי והתחיל להיות משהו גם בגיורא. יום העינוי ולמחרת יום יציאת הנשימה, צלב זעיר שבזעירים. הגענו גם לקרמטוריום ומצאנו שאריות אפר. אי אפשר למחוק אפר כזה. התרתי את התרמיל שלי. חיטטתי בו וחשפתי את חגורת פניני הבתולים שלנו, בנותיי, וחפנתי חופן אפר לתוכה. התביישנו להחליף מבטים ומילים לעיני אלוהים. גם גיורא חפן חופן אפר בעקבותיי. יצאנו את שערי דכאו, תוך כדי סקירה כוללת על המחנה. לא היה צורך להוסיף אף מילה. ברור היה, כי עלינו לחזור למינכן ולכוון לקשר האוויר הראשון כדי להגיע ישר מכאן לשם. ידעתי כי אושוויץ ובירקנאו אינם רחוקים מקראקוב, מתוך שיחתי עם יוסף וגילוי עמנואל את שיר השירים וזבחים באפילת בית הבירה במינכן, ספרים מספרייה יהודית בקראקוב.

נכנסנו לסוכנות נסיעות ראשונה והתברר כי בעוד שעה קיים קשר אווירי לוורשה. בחרנו מיד לראות גם את חורבות גטו ורשה, כגלעד אחד גדול למרד היהודי. בוורשה כבר לא ראינו פיאות מתנופפות לרוח של ילדים, עיני חוכמה בוהקות ואף כובע מכובעי יהודי ורשה, כעם שיוחד בלבושו שאינו נטמע בלבוש מודרני השוחק את ייחודו. לא הייתי מוסרת מעצמי אילו הייתי מוצאת תינוק יהודי אחד מתולתל עם פיאות מלפני ימים כה לא רחוקים, אילו נזדמן לי במסע הזה. הייתי פורשת זרועותיי, מניפה אותו, מנשקת אותו לעיני כל הפולנים הללו אשר שיתפו פעולה. אף תינוק אחד יהודי כזה לא ראיתי.

שאלתי את עצמי בקול באוזני גיורא: האם זה מקרה שאושוויץ ובנותיה קמו על אדמת פולין ולא על אדמת בוהמיה, שבה קם מחנה לתפארת הצלב האדום? כזו היתה ההיקלעות בקנאה הראשונה שלי. אם אין קנאה, אומר הזוהר, אין אהבה. עליי לברך על הקנאה כמו שבירכתי על האהבה, שתיהן ירדו כרוכות זו בזו. למשיח יש אם. אין המשיח יודע את אביו מחוץ לאביו שבשמיים. הפייטן היווני, נערותיי, שתום העין אמר פעם: אין אדם יודע את אביו.

היינו בדרכנו לכפר הולדתה של יוהאנה. הכפר שבו פגשתי בה לראשונה. אתן בוודאי תמהות עליי, מניין מקור הכוח שהיה בי לכפות שיבה נצחית אל עצמי בנקודות השורש של שליחותי. אודה בפניכן בכל גילוי הלב שלי. ללא חזרה לשורשי שליחותי גם אני עלולה להישטף בגל שטיפת המוח העולמית. למדתי משהו על נפש האנושות בדורם של סטאלין, היטלר ומוסוליני, בארצי מולדתי. מה שמכונה “שטיפת מוח עמים” או אינדוקטרינציה. גם המערב, הפתוח והחופשי כביכול באמצעי התקשורת המודרניים, אינו מתנזר מכך. למדתי זאת משטיפת המוח הגלובלית לבידוד ישראל, שלחשו נסיכי הזהב השחור ביהירות קרן השפע הערבי לקוממיות האיסלאם. אין גבול לשיחוד, שיחוד ממש, של שליטים, ושל אמצעי תקשורת נגד קיום ישראל. אירופה, אשר על אדמתה נרצח העם היהודי, היא המכרעת בהחשת התהליך הזה. היא אינה מביאה בחשבון כי גם ישראל יכולה להגיד את המילה אשר תביא לחורבנה של אירופה לא פחות מאשר לחורבן ישראל. הגעתי למסקנה, נערותיי, כי העולם זקוק לשטיפת מוח משיחית, אשר תטהר אותו משטיפת המוח השטנית, זו אשר התחילה ביהודי שהחיה הצהובה התנכלה לו ועלולה להסתיים בישראל על ידי הג’יהאד בערב ובאיסלאם. אין הרבה זמן ואין להיות אנינת דעת בעניין הנוגע לפיקוח נפש העולם.

ואתן בנותיי, אשר עליכן נכתב ביטוי כה יפה וקרוב לליבי בספר תהילים, הספר אשר אוגוסטינוס הקדוש²⁹ חקק על קירות ביתו לנגדו תמיד: “בנותינו כזוויות מחוטבות תבנית היכל”. כל אחת מכן היכל בעיניי, כבאותו שיר של הנזירה הבודהיסטית אשר אמרה: “ראיתי הרבה מקדשים בעולם, אך לא מצאתי מקדש יפה מגופי”. אתן הלברטוריה בזכות היופי וההתנסות הארוטית מתוך טהרת הרוח החזונית. אתן נידונות איתי לשליחות אוניברסלית, שליחות הצלה מאבדון בעולמו של האדם.

וירג’יניה רעדה בדבריה אלו, אך עם דילוגי מחול התינוק בבטנה, אשר כנראה חש בקצב הנפש שלה, חלף ברק זוהר גנוז על פניה וחיוך שמיימי מופלא. חבל שאין אני רואה אותה ברגע זה עירומה כביום היוולדה של חווה, עם הילד הראשון במעיה. עוד לא קמה אישה כזו, כולה קרינה הנובעת מהיריונה, כתבה יוהאנה.

ווירג’יניה המשיכה: במשרד בית המלון ביררנו את כל הטעון בירור בקשר לתוכנית השיט והשהייה בת חמשת הימים והלילות בסירת מנוע, בכל מפת הפיורדים והאיים בדרום, כמעט יבשת חרוצה, מרוסקת וצופנת הפתעות. הנווט והמדריך שהנחה אותנו בנפתולי הפיורדים, היה אסקימו בעל אופי מגובש, בקי מנעוריו בכל פינה וכל נפתול. מתברר, הוא נשוי לאישה דנית אשר לעתים מלווה אותו עם תינוק במסעותיו ובסיוריו. בקשר איתו נוכחתי מחדש באחדות השורשית של המין האנושי וידעתי, כי אין מעצור לקפיצות טכנולוגיות בכל הגזעים ובכל שבטי אנוש, למן האסקימו בקוטב הצפוני ועד לכושי בלב היבשת השחורה. האישה – מורה צעירה, תרבותית ויפה, עיניה כחולות ותלתליה זהב – משיחה בשפות אחדות ויודעת לטפל בתינוק בן כמה חודשים ולהיניק אותו בחזה חשוף, תוך כדי השיט בין הרי שלג שקרחונים מעליהם. היא מטפלת בתינוק כאם אמנית, בכל התנאים ובכל תמורות האקלים, תחת שמיים בהירים ובערפל הענן. התחלתי ללמוד ממנה מתוך התחקות אחר הליכותיה עם התינוק. זו היתה תורה חיה, אך בינתיים התנינו במפורש כי לאחר שני ימי סיור, תעמוד הסירה לרשותנו ללא נוכחות כלשהי מבלעדינו.

השיט התחיל למחרת עם שחר. את הלילה הראשון, שאי אפשר היה כלל להבחין בו בשל דמדומי שקיעה וזריחה, בילינו בחדר הבילויים של מלון הקוטב שצריפיו מפוזרים, בהסתכלות בתיירות המזדקנת ובנוודות הצעירה, בגוני הגזעים של הדורכים על האדמה הזו. התרשמנו גם מהצלבת גזעים ושבטי אדם. היה לנו מזל, השמיים היו בהירים וקולות זרמי המים נשמעו מרחוק צלולים. היה סיכוי סביר שעין חסד צופה ומדריכה אותנו. המזון היה בשפע. הוא הספיק גם למשפחה האסקימואית־דנית. עירנותו של התינוק, גמישותו, צחוקו והסתגלותו אליי במבט ראשון, עודדו אותי מאוד. משהו משך אותי לקחת אותו לידיי ולהצמיד אותו לגופי.

כעבור רבע שעה ארזנו את כל כלי השינה, את המזרון ואת שקי השינה עם הסוללות החשמליות, את הלבוש הנדרש לחמשת הימים על פני המים ובעגינות שונות, אולי גם על חופים, ואת המזון לנו ולמובילים אותנו – האסקימו השזוף והער עם המבט המיוחד לו והאישה הבלונדית עם התינוק. עד לפרידה רכשנו סוודרים ומעילים, פרי התוצרת הלאומית כאן, ואם יתגלה צורך, נרכוש גם פרוות מחיות הקוטב וגם את החסר, או שיחסר במזוננו, נֶאמר לנו, נוכל להשלים באחת מתחנות העגינה שבהן שרידים מימי הוויקינגים ומראשית הנצרות באזור הזה. המובילים והמלווים שלנו, כולל התינוק, הוזמנו לארוחת הבוקר. לא הארכנו בה. כעבור מחצית השעה כיתפנו את התרמילים, כולל גרזן לחציבה בקרח, גרזן לכל אחד ואחת מאיתנו. השיירה הקטנה, המונה חמש נפשות כולל תינוק, יצאה למעגן הסירות. המפה של כל נתיבי הפיורדים היתה כבר פרושה לעיון בידי גיורא.

המנוע הופעל, החבל הורד מעל היתד והתזוזה היתה רכה. הבתולה הבלונדית היניקה את התינוק. לא יכולתי להימנע מלהגניב את עיניי להנקה של בן התערובת של גזעי אנוש כה רחוקים זה מזו בתרבותם. הדבר העמיק בי את תחושת האחדות השורשית של מין האדם חרף כל המרחקים. גיורא למד את המפה ואת המנוע באווירת ידידות עם הספן. נכנסנו לעולם חדש. עולם של אור חדש ומים חדשים, לעולם של קרחונים צפים על פני המים, קרחוני מקדשים זעירים ופסלים, פסלים, פסלי חיות ותבניות אנוש, קרחוני מערות ומיטות ראויות להזדווגות עליהן, כמעט ללא צמחייה.

לא אספר לכן הפעם את פרטי הסיור הראשון, הסיור שהכין אותנו להיות לבדנו בשיט באור הלבן, בין הרי שלג וקרחונים ורעשי המים וקרחונים נבקעים. עליכן, נערותיי, לקחת את מפת גרנלנד וללכת ברוח בעקבותינו, בבוא היום, אשר כל אחת לחוד תבחר בו, לשוט בעקבותינו. כעבור שעה קלה היינו קסומים בזיווג האור עם המים, לעתים בבחינת קולות מים אדירים. גיורא שלט מיד במנוע ובתמרוני הסירה, גם בין הקרחונים, וזכה לעידוד מצד האסקימו, מה ששיחרר אותי להתבוננות מרחפת במראות הנוף המנוגד קוטבית לנוף הרי מדבר סיני ואף הגליל. זהו מדבר לבן, שקוף, ללא עץ, שיח ועשב. כל תבניותיו, בתנועה הנצחית של המים, התנועה היוצרת תבניות גאומטריות וקישוטיות של משפחות קרח, משקפות את ייחודו של האור ואת ייחודה של השמש הגלויה והנסתרת בעננים מפעם לפעם, האור הבועל את הקוטב. לא השארנו בסיור ההכנה פינה בפיורדים שלא הצצנו בה מעל פני המים או שדרכנו על האדמה הקפואה בלילה והמחממת לעתים ביום. כל פיורד – עולם לעצמו שונה אוד מרעהו בגלל מבואיו ומסתריו.

משעה לשעה ומיום ליום, פקדה אותי והצטברה בי החדווה הגדולה שלי. כל הסימנים של טרם וסת, אשר ידעתי מנערותי כילדה, נעלמו, ללא מתח בשדיים וללא התכווצויות או דקירות באזור האהבה והאמהות שלי. בכל ספירת מלכותי ידעתי כי לא טעיתי בתחושתי באותו רגע שבו הייתי זרועה בזרע אברהם אבינו ובאור הגנוז בו ומי יעז לומר לי שלא כיוונתי בדיוק ולהרף עין של פלא קליטת הזרעון, ברוך אלוהי הפריון? השמחה שפעה בי. הסחתי את תשומת ליבי מן האישה עם התינוק שבחיקה. חשתי את עצמי קסומה בעולם חדש, עולם הטהרה הזכה, מוקרנת השכינה הפורה, וראיתי את עצמי כבתה היחידה על פני האדמה.

נולד בי רצון לקיים את ליל חתונת דם הבתולים שלי, קריעת הקרום הקדוש. אול בגילי המתקרב לארבעים, התגבש המסך שלי והתקשה מאוד. אולי היום הוא כבר חסין בפני הבקעת פריון אחת גדולה וראשונה. שמחתי לקראת כאבים ממושכים יותר מאשר לפריעה קלה בדפיקה ראשונה. גם בכאבים אלו ראיתי בשורה לחבלי לידה אשר לא רציתי שיהיו קלים. רציתי לחוש בבשר מלכותי את חבלי המשיח, ואמרתי לעצמי בשפת קדמון עברי: “ייתי ואחמינהו”, יבואו הייסורים ואראה אותם, אתנסה בהם. אני מוכנה ומזומנה, מתוקנת לקבל ייסורים אלו באהבה. יבוא יום, אני מאמינה, וכל אחת מכן, ביחידות או גם בצוותא, תתאווה להתנסות בניסיוני זה ואולי אף תיקלע למעגל הנפש ומחזור הדם כשלי ותזכה לגילוי השכינה. כאן, בקפיצה קלה לחמי טבריה שבקוטב, נטבול יחד לפני ליל השימורים של ההפרייה. לאחר הטבילה נבחר לנו פינה בהוד הנצח הלבן לזבח בתולי האהבה. נהיה כבר לבדנו, רק אנו עם אלוהים, המתייחד ייחוד שלם עם השכינה.

עברנו עוד ארבעה פיורדים יפים וחזרנו לנאראסק. באמצע, בין ארבעת הפיורדים, כאשר רצינו להשתחרר מנוכחות הזוג האסקימואידני עם התינוק, נולד רעיון הווידוי שלי באוזניכן, תוך כדי השיט לקראת ליל תיקון הפריעה הגדולה, ומתקיים כעת, כפי שחזיתי אותו בתוכי אז. ואף על פי כן לא עמדתי בפני הקסם לראות את עצמי כאם השכינה המחדשת את בתוליה, מיניקה את בני מעטיני שדיה המלאים והשופעים, התינוק המוצץ בקצב מופלא ואיבר הברית של גיורא, כשהוא עומד איתן על הברכיים וחופף מעל שנינו כחופה חיה, עמוק בתוכי משחק בליטופים מכשפים, בקצב היניקה של יוחנן במסך בתוליי, אשר נברא מחדש בדמיוני בממשות נבואית שאינה פחותה מהמציאות בתוכי ברגע ההוא.

לאחר ארבעים ושמונה שעות חזרנו עם שחר, שהוא כה שונה מהשחר שלי במנזר שלנו ברומא, לפי מחוג השעון שלנו, למעגן המוצא של הסירה. האסקימו עם הדנית והתינוק היו כבר ערים שתינו יחד קפה בסירה. נטלתי את התינוק בזרועותיי וחיבקתי אותו לחזי, תוך כיד נשיקה בעיניו המוזרות משהו. בחיבוק זה חשתי ביתר ביטחון, כי כל סימני הווסת, אשר אני מיטיבה להבחין בהם גם לצורך האמנות שלי, אינם לקראת יום ושעת האפס. נפרדנו יפה מהמשפחה.

בעל הסירה האסקימו עזר לנו להצטייד בדלק למסע מחודש, הלוך ושוב. כעבור שעה, בנפנופי ידיים, חזרנו לנפתולים ולמבוכי הפיורדים כלעומת שרק עתה באנו. היתה אווירת ודאות בניצחון חדש, בשיר השירים של האהבה, של ריבונות באהבה נחשונית, בין הבתולה בהיריונה לבין הנער העברי אשר היה לגבר בעמו. תוך כדי השיט החל לחדור לאוזניי קול עוצמת הנפילה של מפל מים גדול. התנערתי וקמתי מלוא קומתי. גיורא השכיל לתמרן. בנפשי ביקשתי ממנו לעצור להתבוננות בלילה שהיה כאור היום ההולך ובא. הלילה שלי. הלילה של גיורא, הצפוי ברוח הקודש לאזור כגיבור את מותניו בזיווג הגדול באור המסך שלי. כובש את נס הלילה הראשון של אדם וחווה לאחר שהרה אנוכי ממנו. מניין היה בי הכוח לעמוד על שתי רגליי בעוצמת הכיסוף להיות מצוצה במתח בתוליי? נוכחתי לדעת שאני הולכת ונתקנת למאורע העולמי בהיכלי, בבשר בשרי, וכי הדם הוא הנפש. פנינו למראות נוראי הוד, לתיקון פתיחות רחמי ליקום האדם כולו. נשקתי לו בעיניו. הוא חזר להגה, בידיים רגישות ורועדות, ואני ישבתי לידו צוללת בנוף ובזרימה ובאור.

הגענו לאי. נשמנו עמוק. גיורא זרק, כנער בקי ורגיל את החבל ליתד וקפץ אחריו בזריזות מופלאה. הוא קשר את החבל, משך את הסירה לחוף ממש, הושיט לי זרוע וקיבל אותי בשתי זרועותיו, מצמיד אותי לדופק ליבו. רבצנו מתוך חיבוק זה על החול המואר באור דמוי דמדומים. הוא הפשיל את השמלה עד לטבורי ונתן לרוח החסד לבעול אותי ולהיבעל, ותוך כדי פתיחת שפתי ערוותי בקצות שתי אצבעותיו בשתי ידיו. זו היתה בעילת הרוח, בצפון כדור הארץ היפה והממושכת ביותר שידעתי מעודי. רוח הכיסוף המעודן והרוך הלטפני החודרת חדרי בטן. רוח העינוג והפיכוי הסאפיסטי על האי לסבוס, הפותחת אותי פתיחה לאחר פתיחה בקול דממה דקה, לקראת הדפיקה הגדולה שתבוא בסערה, מבקיעה את סך בתוליי עד לאות של דמי בתוליי השמורים.

הדמיון הסוגסטיבי שלי, אתן רואות, בתולותיי, פעל ויצר דימויי תחושות מתחדשות בעתן, ובסרט נע, ולא כמי שרואה את עולמו ברגע אחרון של הנידון למות ולפרוש מהאדמה, בעיניים מכוסות וחבל התלייה על צווארו, אלא כמי שנולד בעין רואה למרחוק וכל דרך חייו פרושה לפניו. כמי שנולד בגילו של אדם הראשון ובגילה של חווה, העולה על גיל הזדווגותי. נפתחתי עוד ועוד לזיווגי מלאכי השרת בשירה של מעלה ולציפייה הגדולה לבעילה של הנער בלבוש החן והעוצמה של גיורא. לא אדע כמה זמן הזדווגתי עם הרוח, כהכנה גדולה לזיווג הבטישה, ההכאה והפריעה בבשר.

בינתיים התחיילה להתקרב השעה הגורלית היעודה, שעת תיקון חצות בזיווג שלי עם גיורא. גיורא, לחשתי בהשפלת עיניים של נזירה צנועה, האם אתה מוכן להכין אותי ללילה שלנו? הוא דפק שבע דפיקות. הייתי מוכנה ומזומנה להן. מתוקנת, פתוחה, מצפה בכל דפיקה להבקעה, לעינוי השמיימי של זבח דם הבתולה הקדושה. האמנתי אמונה מיסטית בסוד כוחה של כל דפיקה ודפיקה, דפיקה בשער ופתיחת השער. מניתי את הדפיקות כמו שהכהן הגדול היה מונה ביום כיפורים בבית המקדש, אחת, אחת ושתיים. בדפיקה השביעית עם ריכוז של עוצמה מצטברת, באה ההתזה של הזרע הרענן הגדול על כל חדוות העונג המשכחת שבו, שפך זרע שיכול היה להפרות נשים הרבה, את כולכן, נערותיי. גם ברגעי שכחה מופלאה כאלו, הייתי רואה אתכן איתי. עכשיו הכול מוחלט. הווסת לא באה ולא תבוא.

שאלתי את עצמי: ומה יהיה עכשיו, כיצד נעלה לאפיריון וכיצד נבטיח כי קשר הסירה עם הקרחון שלנו בל ינותק? סמכתי על גיורא, על תבונת כפיו ועוז רוחו. הפכתי לצופה בכל ניע וזיע שלו. הוא סקר את הקרחון שהתנשא לגובה של שבעה מטר, כולל האפיריון, כמו שהוא נראה עיניי באורך של ארבעה מטר וברוחב של שלושה. חידה היתה בעיניי, כיצד עולים ולא מחליקים על צוק קרח. גיורא פתר את החידה בקלות ובפשטות, אם כי מעט בעמל ובטיפת זיעה. הוא הזיז ערימת חבלים מקופלת, מגולגלת מאחורי הסירה, לנקודה שבה זיזי קרח, והתחיל לבנות סולם חבלים מלמטה למעלה ברוחב שתי רגליים צמודות.

המשחק התחיל מחדש וכאילו בפעם הראשונה. הוא לא עייף. הנותן לעייף כוח דאג לכך. עם דפיקת זינוק הזרע וההתזה המרוכזת על המסך, נלחצתי אליו באון מצטבר, תוך כדי העמקת הדביקות ונשכתי אותו נשיכה עמוקה בשפת ההוד שלו, אך המסך לא נקרע חרף שיתוף הפעולה בין הזכר לבין הנקבה. והנס הראשון הקדמון בבעילה הראשונה של אדם וחווה, אם כל חי, לא אירע. מרחמי לליבי הגיח הספק הראשון, מבשר יאוש, האמנם אני נידונה לבתולים על חטא קידוש הבתולים? אמרתי לגיורא: כעת הגיעה שעת החסד לבעילות על מיטת אפיריון הקרח בבתולה ההרה ממך, בעילות הגאולה מבתוליה. נוכחתי בנהירות רוחי כי הנער סחט את עצמו עד תום במתח האתגר לפרוע בי את הפריעה הגדולה. מבצע ההרגעה עלה בידי. בא הרגע והאיבר, שהיה הפעם באמת ראוי להיות משול לגייזרון זעיר, זינק למעלה. דוהר בנשימה אחרונה לקרוע את הקריעה. הוא התרומם, או הרצון שלו הרים אותו, לענות לי, לעזור לי במכת החסד האחרונה. מצפה לזעקת הפריעה הראשונה, לחוש את הטיפטוף הראשון של דם הבתולים. הפעם דפקתי בקורנס שלו על הסדן שלי ח"י פעמים, ולעתים בתחושת כאב של ממש, כאב שרציתי בו אך נכספתי לכאב יותר עמוק, כאב אונס חייתי אכזרי. זה היה נפלא, אך הדבר לא נתקיים.

מי בא עד חקר תהום אוֹנֶיהָ של האישה במאבקה על פריעת בתוליה מתוך בחירה? אך בינתיים הסדק שלי לא הובקע לשסע. המסך הפך לאלמוג שטוח וצבר משקעים מתוך מי התהום שלי. עשר שנות בתולים מתוך זדון יהיר לתיקון מלכות השמיים על פני האדמה, לא חלפו ללא רושם בחור השחור שלי. החש גיורא מה עובר עליי? אני נוטה להאמין שלא. הוא האמין בעצמו, בי ובאלוהים, כנער התמים המאמין באהבה, ולא הראה שום רמז של מבוכה.

ירדנו לחוף ונטלנו איתנו שמיכה אחת, חשמלית, ומיכל עם משקה חם. בחרנו למחסה נקיק סלע קעור. פרשתי את השמיכה. עמדנו סוקרים ומתבוננים פנים ואחור מימין ומשמאל, במרחק איש מרעותו, ולכל אחד ואחת תפנית משלו. לא החלפנו מבטים. לא חיפשנו פגישות מבטים. פתע השמיים התחילו להתקדר. אד עלה מהאוקינוס. נדמה היה לי כי מטטרון, נער שלי בלבוש אנטוניוס הקדוש, על גופי, תחת שמיים קודרים. חשתי וראיתי טיפ־טיפונת דם במסך שנפצע. היא בישרה את הקריעה ואת הפריעה וגם כאב המבשר את הבשורה. לא שיתפתי את גיורא. רציתי שירגיש בעצמו בקילוח הדם, והוא שיבשר לי כאשר אני נועצת את שיניי בשפתיי, כאשר אנעץ אותן בחבלי הלידה, בחבלי המשיח. ייתכן שזו לא היתה לגמרי בשורת שווא. ייתכן גם שבעוצמת שכנוע עצמי של חזוניות כיסופית, אישה יכולה להעלות אות על פרוכת בתוליה ולראות אותה שותתת דם, דם ממש. וכי קטרינה מסיינה, בגיל שש־עשרה, לא הבחינה באות על כף ידה, לאחר שיונה פקדה אותה בעליית בית הוריה, היונה של תיבת נח ומעל קודקודו של ישו? וכי אין אישה יוצרת היריון מדומה, לפי כל סימניו הגופניים עד כדי תפיחת הבטן, בחילה והקאה, וייתכן גם דילוגי העובר? האם חידה זו כבר פוענחה? מדוע לא אוכל להיות עזר כנגד לגיורא באחדות הבשר והרוח, במתח ההסתערות לדקור ולהידקר עד לפצע הראשון שיילך הלוך והעמק, הלוך והתרחב? אני מאמינה בעוצמה הפיסית שבסוד האהבה.

עכשיו, וירג’יניה, אמרתי לעצמי, את מתחילה להבין רמז קל לקידוש השם על הצלב במסרקות ברזל, על מדורה ועל הגלגל, עד שהנשמה פורשת בנשיקה מהאדמה אשר בירך אלוהים. הכאב היה ממשי. אישה כואבת לאחר ניתוח, נכסף ואכזרי כאחד, באיבר אדם המסתער וקודח בבשר בתוליה אשר התגבש כאלמוג בים סוף. ללא ספק השתלטה עליי חדוות ניצחון הזיווג על הצורך להשתמש בטכנולוגיה כירורגית הנעשית בידי גניקולוג מודרני בחדר ניתוחים סטרילי עד לבחילה. שקעתי במחשבות אשר גברו על כאב בתוליי. ברגעים הכי קשים של עינוי קריעת בתוליי שלטתי בעצמי. לא השתוללתי כחיה פצועה. התחלתי מחדש לאהוב את גיורא מתוך עינוי של פצע בתוליי. לא רציתי שיחמוק, אך משהו פחד בי שיכאיב לי יותר חזק ויותר עמוק. ובכל זאת נאחזתי בו בכל אוני. נעצתי את שיניי בשפתיו, ונעיצה זו עוררה אותו ואת שליחו הנאמן לחדור ולהשאיר אותי שותתת דם בשר השכינה. נוכחתי לדעת כי שבעת האושפיזין ושפע זרעם גוהרים איש על רעהו, ושבע האושפיזות עם רחמי העדנה רובצות על גבן מאחוריי, ושלוש הנשים, בקול קורע רקיעין, קראו לגיורא: פקוד את האיילה.

גיורא רצה לגאול אותי משריאת הכאב בלא למחות את זיכרון הכאב. בתחושה דקה נע מסביב, נוגע ולא נוגע, מעז ונרתע. אני מניחה שמאז הפריעה שפצעה אותי ופתחה אותי, האדם הראשון ידע אותי שבע פעמים, מנְיין שהפך לרפלכס ממש בהווי האינטימי שלנו, ואני ידעתי אותו לא פחות. אני רוצה שתדע אותי ואדע אותך, פנים אל פנים, בקומה שווה ובמלוא שיעור קומת הברית. דווקא בעמידה הנושאת עיניים לפסגות הקרחונים ולשמיים.

את יפה, וירג’יניה. את יפה רעייתי ומום אין בך, והפעם צעירה יותר בלבוש הבתולה של מיכאל אנג’לו ביצירתו – Pieta בסן פייטרו, ואני מוּרד מהצלב כולי מעונה וגופי סטיגמטה אחת. אני עוד מסוגל לשמוע, לקלוט את שיח האפיפיור מבית בורג’יה עם מיכאל אנג’לו: אתה האמן שלי, אשר בחרתי לתפארת הכנסייה הקתולית. דבר אחד אני מבקש ממך להסביר לי, כיצד אמו של ישו כה צעירה, שופעת חמדת בתולה, והוא הוא בנה הגואל כה בוגר ממנה ושנותיו טבועות בגופו ובפניו המעונות? ומיכאל אנג’לו משיב לו בענווה יהירה: בעל המפתחות של פטרוס על כסאו, למה זה תשאל אותי, את העני מדעת ולא תסביר לי את פשר הדבר ותאיר את עיניי, תאיר את עיניי על מה שעשיתי, על מעשי ידיי ברוח ממרום, כי יַעֲרֶה עלי?

הוא האדון, ששום דבר אנושי לא זר לו, הוא שכל כאב עינוי סיגוף של האחרון והעני בדעת חורץ חריץ בגופו ועושה אות בנפשו. הזמן נתן בו את אותותיו עד היותו חדל אישים מרוב ימים, מוּרד מהצלב ישר לחיק אמו. היא נשארה בבתוליה. לַזמן אין שליטה עליה. היא נשארה צעירה תמה, קורנת ומופנמת בתוך בתוליה. האב הקדוש, בגלימת ההכתרה ובכתרו, חייך חיוך של נואף זקן, ערמומי, האוהב לפרוע בתולה, כמו סוס אביר מגזע ערבי, חום מבריק בשמש המדבר, קופץ על סוסה לבנה אצילה מהצפון. כברק סיף אדום נתקע האיבר שלו לתוכה, כשהוא מאמץ ומרכז את הווייתו בעמידה אמיצה על רגליו האחוריות, כשהוא מדגים ומגשים לעין העולם את האופוס שבזינוק הבעילה הסוסית האצילה, הבעילה בחסד ובגבורה. אם איני טועה חלף חיוך סמוי דק מן הדק על פני הבתולה הקדושה מעל לראש בנה הצלוב בחיקה, היא ידעה משהו, שלא אלכסנדר ולא מיכאל אנג’לו ידעו, ומיתוס המדונה גנז.

גם אני בשנתי חלמתי חלום שהעיר אותי ממות העינויים שלי ומחמשת פצעי הסטיגמטה. הופיעה אמא שלי, פאולינה, חיוורת בוהקת ולבושה בשמלה שחורה, אבֵלה עליי וערה באבל זוהֵר וקורן. והיא כורעת לאחר עמידת התבוננות בי בחיקך, וירג’יניה, כשראשי שעון על ירכך, שרוי בצער העולם וחש בחיות כוחי להיות שרוי בצער העולם, עד לתינוק המעונה האחרון בו. ואם לא אעשה שקר בנפשי ואחטא בשפתיי, שופע מין חדווה על שנבחרתי להתנסות בעינוי העולם וזוכה לפיוס ברוך ירכיה של המדונה אשר בחרתי ברגע זה. אך לאמא שלי היה צורך, רצון בלתי מנוצח לתת לי יותר רוך ואהבה מהמדונה הצעירה בחיקה. היא כרעה ברך, פיזרה את שערותיה, אזרה עוז, חשפה שד מעל לשמלת האבל השחורה וקדה קידת התבוננות באיבר המצומק עם חור המסמר שנקב אותו לצלב. היא נטלה את האיבר בידה האחת, כאחוזת דיבוק נימפומנית נקרופילית, וחפנה את שקיק האשכים שמעיין חיותם נפסק. וראה זה פלא, האיבר קם לתחייה, כעצם בחזון יחזקאל, ואני מוכח ומודע לתחייתו מן המתים. הוא קם לתחייה כמו שהוא קם ברגע שאת מקבלת אותו לפיך, תחייה גדולה, ואני עד ודיין בתחייתו. אני רק בגלגול אחר משכבר הימים. וברגע שחשתי והבחנתי את פיך, וירג’יניה, בפיה של פאולינה, אמא שלי, התעוררתי והריני שוב בגלגול אחד איתך.

עשינו יוגה תוך כדי התבוננות בעמידה בנוף חופי הפיורדים. נכנס בנו דיבוק לגמוא את הפיורדים בתאווה ללא רוויה, ביום ובלילה שכולו אור. במעקב אחרי הניווט של גיורא ותמרוניו בין הקרחונים למדתי בעצמי כיצד לנהוג בסירה, לכל מקרה שאולי יפתיע אותנו ובעיקר להחליף את גיורא למנוחה. ברור היה כי הסיור הדיבוקי נמשך יומם ולילה כשאחד נח מעט, והשנייה – ליד ההגה. הרי לנהוג במכונית ידעתי ולא נרתעתי בשעת הצורך מתיקונים במו ידיי. מה שאלמד כאן בשיוט בין הפיורדים אולי לא יהיה מיותר אם אזכה לשוט על הכינרת, בים סיני ואולי גם לחוף הים התיכון של ארץ ישראל. מי יודע מה נושא בחובו גורלי לאחר בואו של יוחנן לעולם כמו שהוא. הכול סתום, מתוח וחידתי.

החלפנו עמדות ליד ההגה, וחוזר חלילה, עם הפסקות לשם סיורים ברגל לנקודות תצפית באיים ולחופי פיורדים אשר קסמו לנו.

ראינו את עץ הליבנה הבתול בגובה שישה־שמונה מטר ובו שפע מיני ציפורים־אווזים, ברווזים, שחף, טבלן גדול ולילית השלג ששכנו בכל האזור הזה. והעיקר – נשר עם זנב לבן שפרש כנפיו ועשה עיגולים מעל לראשינו. נשר זה היה לאות ולמופת לבשורה בתוכי. ואת שיאי הקרחונים המחודדים על פסגות הרים ראיתי בתבנית איברי ברית קוסמיים, אשר עוררו בעוצמה סמלית את הבתולה שבי.

סנטה וירג’יניה, כתבה יוהאנה ביומנה, לפי כל הביטויים, רוצה מאוד שנלך בעקבותיה ונראה את העולם.היא מכינה אותנו לימים לאחר פרישתה מהאדמה ומאיתנו, הדביקות בה לאחר שגידלה וטיפחה אותנו בכל גנזי האהבה שבה. הווידוי הזה – צוואה עד ליום האחרון של כל אחת מאיתנו, לפי טעם חייה, קצב גורלה וההארות בעולמה, כבנות המנזר הארוטי שנועד להצלת העולם מטמיון עצמו ולבניין המשיח. וידוי לא תמים ולא פשוט כלל.

לא התנזרנו, המשיכה וירג’יניה, מלראות את עולם הדגים במשקפת ובזכוכית שברצפת הסירה. נדרנו לטעום טעם כולם ולברך את הסלמון, את הבקלה, ובעיקר משך אותי הלוויתן הלבן. לאחר שפגשנו בו מרחוק בקבוצה של עשרים לוויתנים, הפך הדג בדמיוני יותר ויותר לדג של המשיח. דג הלוחש לי, כאילו הוחלט באווירת תענית דיבור, באהבת עולם, לא להסתכל בשעון ובתנועת המחוגים שלו ולא לבדוק את היום בשבוע ובחודש ובכל הסימנים שקבע האדם בלוח השנה ובשעות היום. חיינו את היום כמו שהוא בחודשי יוני־יולי בקוטב בלי לעשות חשבונות הרבה. השתעשענו בחירות מהשעון. פעל בנו רק השעון הביולוגי. למדנו להקשיב לו בקשב שלא ידעתי אותו מעודי בצל קורת המנזר ובנדודי בעולם לקראת ייסוד המנזר והחיפוש אחריכן. דבר אחד היה ברור, עלינו להצטייד כהלכה בדלק ובמזון לשם המסע על פני מפרצי הפיורדים ללא שעון, על כל הפתעה אשר עשויה לפקוד אותנו במשך הזמן.

בשובנו לנאנורטאליק מטאסערמיאוט, קיימנו את מבצע ההצטיידות להפלגת הסחרחורת בין האיים ולאורך הפיורדים, לשם המסע על פני המים, כולל המסע לאורך נהרות הפיורדים הסיבוביים וההצצות באיים בכל דרום־מערב גרנלנד. אחר כך התברר שהמסע גזל מאיתנו חמישה ימים ולילות. במשך חמישה ימים אלו למדתי לנהוג בסירה, להיות עקרת בית למלאך הבשורה שלי, להכין אוכל ולערוך את השולחן, לשכלל כאמנית זן את צורת שולחן הסעודה לסעודה, והכול בשחוק, במבטי העיניים ובמגעי המגעים. זו היתה אסכולה של אהבה בין מלאך־מלח עם הבתולה־השכינה בהיריון. אני מניחה, כי שתים־עשרה פעמים ביום לפחות הוא בעל אותי בעילה ראויה לשמה, כנשר את האיילה, בעמידה על שולחן, התא, כאשר רגליי פשוקות ומחבקות את צווארו בשולי השולחן והוא תוקע בי את הסיף המצוחצח והזוהר, על הרצפה, בעיקר כאשר אני מעליו עולה ויורדת, מתמוגגת מזינוק הגייזרון מלמטה למעלה בתוכי וגומלת לו בשהיית פורקן בתוכי או מיד ורצוף לזינוק, כאשר דיה לתנופה אחת של החלקה מתוכי בחופן ידי האחת ובליעת האיבר בפי ללא הפוגה כלשהי. כהנה וכהנה היו בעילות מגוונות ועשירות. אך לא אמרנו די בשעשועי הוואריאציות בשיא מתח היקום בסירה, בתא, או על סיפונה תחת השמיים, מתחת לנשר בשמיים, ולעתים לקול צפצופי זמירות ציפורים המקננות בסלעים.

פעמיים ביום, לפי ראות עיני אחד מאיתנו, ללא הסכמה במילים, רק בחילופי מבטים, עצרנו, הפסקנו את תקתוק המנוע, הטלנו עוגן וירדנו לטיול בחוף או לעומק אגם, נהר או קרחון. והבעילה בחידושיה נתקיימה מאחוריי, כשאני רכונה על ארבע או שעונה בפרישת כפיים לסלע, לעץ בתול, או רובצת על סלע עטוף חזזית, על קרקע טחבים או עשבים. פעמיים־שלוש אני היא שמשכתי את גיורא לבעילת טבילה במי קרח, כשאני שומרת בשתי כפות ידיי על חומו ועיצומו של האיבר.

כעבור זמן תמה גיורא על כושר ההסתכנות שבי, שעה שהתינוק כבר צומח בקירבי. משך חמשת הימים העזתי לקיים שלושה מבצעים כאלו בערפל, בשמש, בקולות ובברקים. מפעם לפעם, בקצב של שרף המזדווג כדג באוויר. תוך כדי הזינוק עם הנקבה שלו, ללא אקדמה מוסיקלית של התעלסות וללא סיומת של מדיטאציה הנובעת מצלילה לדממה הדקה של השקט שלנו, בקפיצה מהקרשצ’נדו לדרגות שונות של הפיאניסימה, כשאנו עוד מעורים זה בזה או כשאנו פורשים ומתייחדים כל אחד עם עצמו. השיבה הנצחית של צבירה מתח ופורקן היתה למודל בחיינו האינטימיים כל ימי המסע על פני המים בין הפיורדים המפורצים על כל נפתוליהם.

הבעילה האחרונה היתה בעמידה על הסירה. לפני הקפיצה למזח הפסיק גיורא את תענית הדיבור ושאל: וירג’יניה, לאן? ואני עניתי: לגג העולם, דרך אמא הודו. בעקבות תגובה זו לא נכבשה שאלה: ומשם? למעמק הכוכב שלנו, לכינרת. ניגשנו לדלפק לסדר את הטיסה למחרתיים, ישר לבומביי.

בדרך עוד סרנו לחנויות הזימה, הפתוחות לכל דיכפין, לכל מציץ, ללא תשלום. לא התנזרנו גם מתאי הצצה וצפינו בסרטים קצרים נעים. כך חלפנו על פני אי אלו חנויות באזור הפורנו בעיר ללא מילים, בשתיקה, עד שהגענו כעבור שעה לסרט החדש אשר יצאו לו, כנראה, מוניטין, בעיקר בתיירות הפורנוגרפית הסקרנית, הצמאה למשהו חדש, ולו על קוצו של יוד, על חודה של מחט. אולם הקולנוע החדש היה כמעט ריק. היה בו מרחק להתייחדות ואפילו לזיווג תוך כדי הצגה ובוודאי לזיווג בפה. ההצגה כאילו נתקיימה במיוחד למעננו, לגירוי ולניעור עצמנו בטומאת החילול של הארוס על מסך לעיני העולם כולו, טומאה שכבר פג טעמה, נס ליחה וכהתה עינה. טומאה שתש כוחה גם מפני שחדלה להיות אריסטוקרטית, איזוטרית בסדום ועמורה, בפמליות של מעלה, בעמים, והפכה עממית לראוות עולם. הדמוקרטיזציה של הפורנוגרפיה בדפוס ועל המסך שמה לה גבול של נפשי שקצה בה בטווח קצר יותר משאפשר היה לשער במבט ראשון. בכל האולם היו אולי חמישה זוגות בשעת חצות. בחרנו במרכז הקולנוע, בלי שמאחורינו מימין ומשמאל אובקו שלנו תהיה עין צופה ועוקבת אחרינו. השארנו לעצמנו אפשרות לעשות כעולה על רוחנו ללא חשש מפני מציץ פתולוגי.

עליי להודות, מכיוון שהיה זה הסרט הראשון מסוג זה שראינו, גם גיורא וגם אני לא נקעה נפשנו מהסתכל בו, הסתכלות של מציץ ומציצה. היה זה מעשה אונן של אישה בכל ההעוויות של מיעוך עצמה לעין המצלמה של צלם אמן. עליי להודות, הצלם העלה את מעשה האונן לרמה סלקטיבית של אוטוארוטיקה של אישה לבדה, אישה היכולה לראות את עולמה עם עצמה. אחר כך באה אורגיה של אונן נשי לחוד, מעוררת כתזמורת, ואונן של זכרים לחוד. ולבסוף, בסיום אורגיה מעורבת של מעשי אונן נשי וגברי, אורגיה משתוללת, אורגיה של משיכה באיבר המין הזכרי, במיעוך הדגדגן, בשפך זרע ובשפך שתן על הבשר הלבן של גברים על נשים, ושל נשים על גברים באזורי הערות ובכל החמוקים והתבליטים. אורגיה מלווה בשיכרון ומסתיימת בקיא צואה, וכמובן אינה נעדרת תמונות של כל הסטיות המזוסדיסטיות והסדומזוכיסטיות, עד לבעילה הנקרופילית בארון מתים על פי הקבר לעיני ההלוויה כולה.

אודה בפניכן, לא אני לא גיורא היקאנו. הבימאי והשחקנים עשו מלאכה אסתטית די מעודנת, כמעט מחייה מתים, בבעילת החי את המת, עם צאת נשמתה וקרה כפסל ובשתי נוסחאות בעילת הגבר את האישה ובבעילת האישה את הגבר. האישה הקימה לתחייה את איברו של הגבר המת בסוד זיווג הפה והלשון, תמונה שעוררה אסוציאטיבית את הברית ביני לבין גיורא. נהניתי ממודעותי במגע זה, מהראייה הפנימית באספקלריה המאירה שלי בנפש הנשר הצעיר שלי, נפש האיבר אשר בידי, האיבר אשר לא ישקר, לא יעשה ואינו מסוגל לעשות שקר בנפשו. זה היה ניסיון גדול ואיני יודעת עד היום למה מנוי וגמור היה איתי לעמוד בו, בזמן שהייתי מוכנה לקבל וקיבלתי אי אלו אורגאזמים נהדרים בבדידות האפילה באולם קולנוע. לחשתי באוזן ימין של גיורא, בעודני מנסה להציל את השראת ערותו של האיבר הקדוש במבוכתו בכף ידי: אני לומדת משהו בסרט הזה, נשוחח על כך על חוף הכינרת או בסירה על הכינרת, בלי נדר.

קמנו עוד באפילה לפני שהואר האולם, ותוך כדי השיא בעמידה, נעצתי את שיניי בשפתיו, כשאני משחררת את איברו מכף ידי. עינינו נפגשו בשחוק הרצון של נערה עם נער, עם הארת אולם הקולנוע החדש. אפשר היה למנות על אצבעות יד אחת את הזוגות בפינות האולם. הסרט הזה היה בשבילי דבר בעתו. נשארו לנו עוד לילה ובוקר לקראת ההמראה, לקראת הוויה חדשה רחוק מתרבות אירופה אשר גדלנו בה על אדמת איטליה. תוך כדי טיול ברחובות קופנהאגן ראינו פרסומת על לוח מודעות: האופרה “כוחו של גורל” הערב, ולידה סרט פורנו חדש. לראשונה החלפנו מבטי ברירה. חשדתי כי ליבו של גיורא נוטה לסרט הפורנו ושאלתי את עצמי, האין זו ראשיתה של התמכרות כמין סם אירוטי? אמרתי לו בקול רך וגמיש: נולד בי צורך לפני הקפיצה שלנו לשהות קצת במכורה שלי, באופרה האיטלקית, במיוחד כאשר לעצם השם “כוחו של גורל”³⁰ יש השפעה מכשפת עליי.

שמעתי את האופרה ובזכותה הייתי שרויה בחזוניות של דאנטה ממדור למדור בתופת, בטוהר ובגן עדן. על כל מבשרת נגזר לעבור שלושה מדורים אלו למען תהיה ראויה לשאת את הבשורה בליבה, במוחה, ברחמה ולהאמין בה. נדמה היה לי כי ברוח התנסיתי ועברתי, והריני עוברת יום־יום שלושה מדורים אלו. ייתכן שאני ראויה לשליחות שגזרתי על עצמי בבחירה כה חופשית, כביכול גם גיורא נדמה היה לי, הוא כה חזוני. רואה ושומע את האופרה אך שרוי בעולם אחר, עולם של מראות ותחושות, אשר האופרה היתה רקע נוח לריכוז בהן. ייתכן שהגה בפאולינה וראה אותה. באותו לילה הוא עוד טלפן אליה והאריך בשיחה כשעה, שיח הפרידה מאירופה. בוודאי סיפר לה על הסיור בארמון הדילמה ההמלטית. ללא ספק היה בשהייה זו, באופרה איטלקית זו, בשעה זו, מן ההרגעה ומזריקת עירנות חדשה לקראת התמורה באוויר ובהווי מסענו. דבר בעתו.

להפתעתי עמד גיורא על שלו, לאחר האופרה בחצות, להציץ בסרט הפורנו החדש. קיבלתי את דינו ללא התנגדות. עד לשובנו לרומא ספק אם תהיה לנו עוד הזדמנות כזו. נבלע את הכדור, נקבל את זריקת הסם הפורנוגרפי עד לרוויה. לאחר סילוק החשבון בדלפק המלון חיכתה לנו מכונית לשדה התעופה. לא היינו בני חורין מבדיקה ביטחונית בתרמילינו בעטיה של חבלנות באוויר בגלגול החבלנות בישראל בכל פינות העולם. כעבור מחצית השעה עלינו למטוס ומצאנו לנו פינת ייחוד ללא עישון, ליד אשנב וללא עין מציצה בשכנות. בירכנו על כך במבטי עיניים עליזות, כאילו באנו אל המנוחה ואל הנחלה באוויר ואין לזלזל בתחושת פתע זו בחלל זמן. היא נותנת קרקע מתחת לרגליים בחלל, היא גונזת את הבלימה, היא הופכת לתיבת נח במבול, עת נבקעים תהומות וארובות השמיים.

הידקנו את החגורות, הדבקנו שפתיים ומגעים רוחפים בשמורות העיניים והוסכם בינינו ללא דיבור על תענית דיבור עד לאשמורת האחרונה של הלילה, כאשר נרחף אי שם במזרח הרחוק. ואולי ייכנס בנו דיבוק הזינוק באוויר לפני הדריכה על אדמת אמא הודו. והעולם המזדנב אחרי מעצמות־על אלו. עולם עיקרה ורובה של האנושות אשר הודו בראשה – הודו אשר עוד מעט אחוש בה תחת כפות רגליי במראה עיני העולם – המכונה העולם השלישי.

ראיתי לנגד עיניי את אינדירה, הנושאת את שמו של גנדי, השונאת את ישראל שנאה של ממש. היא, הנושאת את שמו של האיש אשר בימי הכליה העז לייעץ לעם היהודי על יבשת אירופה להתאבד כמופת לדת אי האלמוות שלו. אישה צפעונית שטנית כלפי תקומת הלשון העברית, אשר הודו לא זכתה לה בכל אוצרות רוחה עד כה. הסנסקריט העברי, לשון חיה. במגעי עם האיבר האונן של צמרת העולם ובהקשיבי לדופקו, הכרתי את האישה־הנחש הזה מרחוק, מֵעבר לאוקיינוס ההודי, ואת שרשרת היוחסין שלה ברוחו של הרועה הנאמן להודו תחת שלטון הקיסרות הבריטית אשר התקלסה בה בשעבוד ובחילול כבודה.

 

הודו    🔗

שעה לאחר הנחיתה כבר הינו בחדר הגון ומטופח במלון הגדול על חוף ימה של בומביי. בחדר חלון לים צופה לאלאפאנטה הזכורה ושמורה איתי מימיי עם יוסף.

במקום הזה, בהילוך הראשון שלי, הילוך הבחירה בו בחרתי את בנות החן כמוכן למנזר הבתולות כמוני.

לגיורא היתה זו הצצה ראשונה בעולם זר ורחוק, מופלא, חד חידות ואומר: אדרבא, נסה לפענח אותי, נערי. והנה, באחד הרחובות, ראינו שלד אדם בגיל למעלה מבינוני צונח במרחק של יותר מחמישה־עשר מטר, רק כסות לערוותו, עור ועצמות. אנשים חולפים על פניו ואינם נעצרים כאילו משהו רגיל. כאשר הגענו אליו נוכחנו לדעת כי האיש שבק חיים לכל חי, ללא רוח חיים, סחט את טיפת חיותו האחרונה, מופת לתת התזונה עד אפס כוח. אנו נעצרנו, וההודים חומקים. הסתכלתי עמוק בעיני גיורא וגיורא בעיניי. הייה גבר בעמך, גיורא שלי, והתבונן בצלם אלוהים הסחוט עד לשד עצמותיו ודם תמציתו, אל תערוק מהתבוננות אמת.

עבורי זהו רמז ממשי לפגישה פנים על פנים עם שלד בעיר רבת תנועה וסואנת ובשבילך, נערי, זרע ראשון לדמיון היוצר. גיורא זרק בי מבט ציפייה מתוח, מה אני רוצה לומר ולאן אני מובילה. ואני, בקול צלול שאינו נחנק ושולט בעצמו, נעניתי למבט כזה.

למצב זה, עיניך הרואות, הובלו מיליונים יהודים, נשים וגברים, נערים ונערות, ילדים במחנות השמדה עם עבודת פרך ורעב. רבות התהלכנו ברחובות ובסמטאות בומביי על הרעבים שבה ועל השבעים מאוד. פתע ראיתי לעיניי את האנושות אשר חלק ממנה מקצר את ימיו מתוך רעב וחלק ממנה עושה אותו דבר מתוך שובע יתר. יש שובע שמר לרעתו של האדם, שובע שאת נציגיו ראיתי מכל הגזעים ומכל היבשות בצל קורת המנזר שלנו, בנותיי.

נהניתי מן האוכל ומחריפויותיו ההודיות ומערימת הפירות הסובטרופיים והטרופיים וממי המעיינות ייבוא חוץ. בחרנו לטייל ברחובות בומביי ובסמטאותיה, תוך הצצה במקדש הודי פה ושם, הסתכלות בחוכמת הפרצופים ובהווי המקום והלבוש, ספיגת ריחות השווקים ובמיוחד – שוקי הפירות והירקות, שוקי המשי והסארי למיניהם. והמופלא היה שנקלענו למין מקום מועד, בחינת אשראם של גורו הודי בתוך תוכה של בומביי. זה היה בית מטופח מודרני ובו ספרייה אדירה עד לתקרה באולם רחב ידיים ושופע אור. נשים צעירות וגם גברים מכל פינות המערב התהלכו בלבוש נשי הודי. והאווירה היתה חושנית מגע שפתיים וידיים בפגישות אישה וגבר, אישה ואישה בתנוחות מדיטאציה. מזכירה מתוחכמת חלשה על המקום, יודעת לכלכל את ענייני הגורו, לקבוע התוועדות איתו ולהקציב זמן לפגישות. תמונת הגורו, איש כבן חמישים, קיימת בחינת “והיו עיניך רואות את מוריך”. מין גורו מודרני, מטופח, אשר דבר בציוויליזציה של אירופה ואמריקה אינו זר לו. ביקשנו פגישה איתו, אשר נקבעה למחרת בבוקר, לאחר יציאת הגורו עם החסידים והחסידות לזריחת השמש. בינתיים הצטרפנו, גיורא ואני, לשהות באווירה זו, כל אחד ואחת בפינה לחוד, בהתבוננות ובהגות.

ידענו כי למחרת בשעה תשע בבוקר נקבעה לנו פגישה עם הגורו היוצא דופן בדימוי ההודי, גורו אשר כאילו חונך ויצא מבין מדרשו של פרויד ותלמידיו הפאן סקסואליים. בחרתי שגיורא יהיה הראשון לפגוש אותו. הוא הובל לחדר הייחוד איתו על ידי המזכירה הלא־תמימה, שהה אצלו חמש דקות וחזר אליי בארשת רצון. רק לחש לי: יש לו יד אישה לטפנית לא רגילה. החלפנו מבטים סתומים עדיין. כעבור חמש דקות נכנסתי אחריו. נעמדתי על הסף סוקרת אותו ואת החדר בו הוא מתייחד עם הפוקדים את המקום הזה. הדבר הראשון שהיפנה את תשומת ליבי, היה מיטה רחבת ידיים שתפסה את עיקר חלל החדר הגדול והריק, אשר מבלעדי הכורסה, שעליה ישב הגורו עמוק בה, קיימת רק היא. מיטה שיש בה מקום לאורגיה בין הגורו לחמש נשים נימפומניות. טרם ידעתי שיש לי עניין עם אשראם חושני על רקע מסורת היוגה ההודית. נשארתי תקועה ומתבוננת במרחק מהסף לכורסה. סוקרת את הרבי מכף רגל ועד ראש, עד אשר אישוני עינינו נפגשו בזיקי גחליל וגחלילית, מאותתים על הרצון לזיווג. הוא קרא לי, הושיט לי יד. תקעתי את ידי לתוך כף ידו. נוכחתי בתחושתו וברגישותו של גיורא ביד זו. היה ברור כי עליי לכרוע לרגליו ליד כורסתו ולשבת ישיבה באחת מתנוחות היוגה, שהרי כיסא לאורח אין. הוא לא המיש את כף ידו האוחזת בכף ידי, תוך כדי קידה וכריעה שלי, עד שישבתי והיא נשארה בידו, שעונה על משען הכורסה. כל אותה עת הוא הבחין במבט הבוחן שלי את פשר המיטה בת המימדים. ואני הבחנתי מיד ברושם שהותרתי בו.

הוא הגיב באופן הלא שיגרתי, בעילוי הזכרות ובקיפול העורלה השקופה בגלימת המשי הלבנה. איבר אדיר כשל קרדינאל או אב מנזר מבין אלו שנפגשתי איתם בדרכי לבחינת עולם הנצרות. הוא מיקד את עיניו בעיניי, כאדם מאמין ובטוח בקסם האישי שלו, כשליט המכוון לאפיק הרצוי לו, כשהוא מחזיק בידך ומקרין אותך בברק ובהבהובי העיניים ההודיות, השחורות, השורפות.

ידעתי כי עליי לעמוד באתגר העימות איתו בשעשועים ובהתעלסויות במאגיה האישית בין ביאטריצה בשלה במדור העליון של השמיים לטוהר לבין יוגי של ימינו הדרוך לזיווג עם שאקטי³¹ של אלים או בוידרה של הבודהא או מייסד כל דת אחרת. לדרוך את הגורו עד סף אורגאזם בקסם התפארת שבי ללא פורקן ולהשאירו עם עצמו למעשה אונן אשר ישאיר כתם מתפשט בלבוש הלובן ויחייב אותו להחליפו מיד לאחר שאפרוש ממנו. ראיתי שהוא מתכוון למשוך ומושך לשאול בעיניו ובזיקוף האיבר ובייחוד רוך ידו אשר אינה נותנת לידי למוש ממנה על חוט השערה ועליי להתמודד איתו על מפתן השאול ביקוד העולה בו.

חיוך משובה עליז גלש מעיניי על שפתיי. חיוך עליונות החסידה על הרבי. חיוך מתקלס ברבי הנואף הגדול על רקע המיטה הגדולה. על ידנו, במרחק זעיר מאוד מאיתנו, המיטה בחלל העולם. המשחק נמשך ללא מילה והגה. רק שיח עולה בעיניים וליטוף מצטבר על ידי ליטוף סאפיסטי לירי של הפייטנית הגדולה באי לסבוס, באוויר השמיים הבהירים ובטעם החיים של המיתוס והאפוס היווני. לחץ הדם וקצב הדופק בלב ובפאלוס שלו עולה, ואני היא בת החורין לעמוד בניסיון הפגישה בין הזונה ליוגי. חזרתי בלצון עצמי לסרט נע של גלגוליי כנואפת צמרת העולם, כולל אי אלו מהרועים בעילית הכנסייה הקתולית בוואתיקן ומחוצה לו. נעים היה לי להרגיש כי כוחי לא תש, ליחי לא נס, טעמי לא פג בניסיון הראשון שלי עם גורו הודי בעיר שהיא השער להודו בשביל השליחות שבחרתי או נבחרתי או נגזר עליי, חשוב היה לי ברגע זה לדעת במה כוחי גדול, גם לאחר שהסרתי את נזר בתוליי מפתח שער מלכותי; המלכות אשר ייתכן שהיא מאירה לעיניו מבעד לסארי שלי בשיפול היורד מטבור עולמי לרמת ונוס בואך לנרתיק המשוח בטל עדנתי.

אמרתי לעצמי בעודי פנים מול פנים עם הגורו, אני בהירת עיניים ונפש ומולכת בעצמי יותר ממך, יוגי מחולל, וסוד כוחי היחיד במינו הוא סוד העובר ברחמי. סוד אשר גם אנס עולם ייכנע לו ויסגוד לו או שאסרס אותו במו חמש או עשר אצבעותיי ובשיניי. הוא הבחין שאני צוללת לתוכי וכי הוא חדל להיות קיים, הלוך והיטשטש, הלוך והתערפל, הלוך ומופשט, כאשר ריחי עולה למוחו הגדול בקודקודו ולמוחו הקטן בלינגאם של שיווה או קרישנא בזעיר אנפין. ואז, המנוסה והקולע שבו אזר עוז, מבלי לחדול לצבור אנרגיה ליטופית כיסופית בכף יד ימיני ושאל במבט מכונס ונוקב בעיניי: למה באת להודו ולמה באת אליי? אני מחפשת את אלוהים ואת הגואל. באתי לתיקון נפשי ולתיקון העולם ודווקא על האדמה הזו. ואתה הראשון שאלוהים אינה לעיניי ולידיי. ביימתי רטט עדין בכף ידי המונחת בידו. ותגובתו היתה: לתיקון נפשך אולי אוכל לתרום דבר. ומתוך זיקה אינטימית זרקתי מבט על המיטה: תיקון העולם, משהו הרבה יותר מורכב, מסובך ובסימן שאלה.

החוורתי. יש משהו באינטואיציה ההודית לגורל העולם אשר הפעם קלע כחץ מקשת או כקרן לייזר ביודעין או שלא יודעין לנקודה הארכימדית בליבי וניער את הווייתי מבפנים, יותר משיכול היה לשער ולדמות ביהירות היוגי שבו. לקחתי את עצמי בידיי ובמבט אירוני שאלתי אותו: אתה מאמין בכך, או אתה, בליטוף ביד ובלשון, רוצה לראות אותי כאן ברגע זה על המיטה הזו, חשופה לעין אלוהים ופשוקת רגליים, פתוחה, מחכה לאיבר הדרוך שלך, של היוגי הגדול, לדעת אותי, להזדווג עם הזונה של קרישנא, זיווג במובן העברי הקדמון? הוא נדהם מול תעוזת השאלה ובהירות עצמי וייתכן לקומתי העצמית בשיח ראשון עם גורו בר מוניטין בהודו רבתי, אך מיד התאושש, גבר על הרתע ובחיוך הבודהא המבוים באמנות רבה ניסה לכבוש אותי בו במקום ובה בשעה בגילוי לב ובהסרת הלוט מהמשחק. הוא היה מוכן להסתכן. אחר כך התבהר לי כי הסיכון לא היה גדול כל כך. הוא הבין שלא אחת כמוני תחלל את שמו ותשמיץ את המוניטין שלו בעולם האשראם ההודי. הוא, שהתנסה בנשים חסידות הרבה, מוכן היה לשלוח את לחמו על פני מי התהום שלי. לא בכל יום מזדמנת ותזדמן קורטיזנה כמוני. תבוא שעה, והיא תחזור אליו באקורד האחרון, בהילוך שלה על פני הודו, ולו מאם העולם על ההימאלאיה.

והוא העז: לא אכחיש ולא אסתיר את פניי ממך. טרם ראיתי אישה יפה כמותך! וכאן התגלה המשכיל שבו בספרות העולם אם קלע נביא המעמקים של האדמה הרוסית, חוזה גורל המהפכה הגדולה האכזרית במאה שלנו, דוסטויבסקי, באמירת הכנף שלו “היופי יציל את העולם”, הרי את היא זו שנועדת לכך מששת ימי בראשית ובריאת עולמו של האדם. ומתוך כך, יותר משאני קוסם אני מוקסם, רוצה בך ויכול לתרום לעילוי הביטחון העצמי שלך בכל דרך שתבחרי לבשורה שבך, לזריקת עוצמה באישיותך. בבעילה שלי אותך בעילת קרישנא היוגי עם החיוך של הבודהא, את היפה ואת החכמה, את אשת המסתורין הגלויה בבנות הארץ, ועל ידי כך יזוז משהו בפוטנציאל האהבה בעולם לתיקון נפשך ולתיקון העולם. עם אחת כמוך הייתי בוחר לצאת מגדרי ולהיות אב לילד.

נדהמתי. מנוערת כל כולי, מגדילה בפליאת תימהון את אישוני עיניי כעומדת בפני גילוי חדש של אישור עצמי ונתיב גורלי. לא נשקתי את ידו, רק השפלתי את עיניי לפטמות שדיי, קשובה לקצב דופק ליבי ומשׂיחה עם עצמי: מי גילה לו את סוד שיחי וסגנון חזוני, חזון הצלת העולם מהתאבדות, בסוד זיו השכינה בי והשורה עליי? הוא העמיק את ליטופי היד וכפסע היה שיניף אותה וירכין את שפתיו אליה וידבק כבעקבות פארוואטי³² במקדש אי ההתבוננות של שלושת הימים

הוא הניף את ידי וגבר על עצמו. החזירה מבלי להשמיטה מכף ידו למשען הכורסה והגיב: סדנא דארע של מחפשי המושיע – חד הוא, אך כוחך גדול מכוחי להכריע את הכף לאי חורבן עולמו של האדם, ואני מאמין כי כוחך יעלה אם תדעי אותי, ואני אדע אותך, בלשון התנ"ך שלך, להציג את עצמי בפנייך ולהסיר את הלוט מעל פני תמר על אם הדרך, משוחררת מכל מעצור. וייתכן מאוד בהשפעת היוגי לעיניי סיפרתי לו מי הייתי ומה הייתי בעשור הפריחה של גופי ונפשי. בתולה זונה בלבוש נזירה בצל קורתו של מנזר לעילית העולם בדור הזה בעידן שלי, קשובה לדופק העולם לתנודות הקצב. וכעת אני נוסעת עם הנער היהודי אשר בחרתי לינוק ממנו כוח לניסיון הבשורה שבי. וכה בשער הודו נקלעתי אליו בפסיעה הראשונה. סיפרתי לו את האמת, אך לא את כל האמת ולא מיציתי את האמת. רק רמזתי. הוא הניף את ידי לשפתיו ונגע בה כגעת הבודהא באדמה. ממשיך להתבונן בחריצי הגורל שבכף ידי, אך לא התנזר משאלה: התקבלי הזמנה לבקר אותי הערב? זרקתי שוב מבט על המיטה. המיטה הזו, אמרתי לו, ראויה לאורגיות עם הרבה נשים יפות ולא יפות, אך הלילה אתייחד במערה הגדולה באלאפאנטה³³ עם הנער שראית לפניי. הרה אנוכי, נכנסתי להיריון, בחרתי להיכנס להיריון בעודי בבתוליי. הפריעה באה רק לאחר שידעתי לפי מחזור הווסת שלי כי אכן הרה אנוכי, ורק אז ביקשתי ממנו לפרוע במסך בתוליי. האיבר של וישנו, אני רואה, זקור תכלית זיקור. עליי ללכת ולהשאיר אותך עם עצמך, לגאולת עצמך במדיטאציה עד כדי אורגאזם.

במה לברך אותך? הוא שאל, כעולה על רוח הקודש בך. התרוממתי והוא קם, גבוה, חסון, גמיש ותמיר, סמך את שתי ידיו על ראשי. שתי ידיים בעלות מבע וטעונות אנרגיה כיסופית ארוטית, שתי ידיים כיד השליחים של אל־גרקו מתפללות, הוגות, מברכות ולחש: יהי רצון ותביאי בת לעולם יפה וקדושה כמותך, זונה לאלוהים בין הקדושות וקדושה בין הזונות, אשר תגדיש את סאן תיקון העולם בהרף עין אחרון. עליי להודות שחלף בי רטט מאגי טעון אנרגיה סגולית מדורי דורות. משהו שנמסר לי ולא היה זר לי בטבילה הראשונה שלי בבארה של מרים בקבלה היהודית בהרי צפת ועל חוף הכינרת.

פסעתי מעל לסף ללא מבט אחרון מאחוריי, והדלת נסגרה מעצמה. ראיתי אותו בעיני רוחי מאחורי הדלת הנעולה במדיטאציה בעמידה עם איבר זקוף שחבל לו לסחוט אותו לשם המשך היותו איתי. מדיטאציה חדשה בבתולה זונה בהיריון עם הגואל, כגילוי חדש אשר טרם ידע וטרם שמע וטרם ראה.

כה שוטטנו הלוך וחזור בתגובת שרשרת מצטברת. במערת אלפאנטה ראינו את התגלמויות המיתוס ההודי בשלל פסלים. האווירה המסתורית במערה היתה משולה לאווירה הפנימית ברחמי. האווירה הטעונה עוצמת הארוס ההודי הצבורה כאן תרמה לביאה זו של גיורא להיכלי. כאשר הגיעו אלינו הדים ראשונים של קולות וצעדי אנשים, נטלנו את המקלות ששכרנו ויצאנו לשמש הזורחת לסיור בעקבות מקדשי מערות אחרים, אשר עדיין סתומים או רק נגלים מעט, שישה במספר במקום הזה. יצאנו כאילו מרחם האדמה לאור עולם על רקע האוקיינוס. זו היתה תמורה חדה, מעבר חזק.

תוך כדי הגיגיי על הציוד ליום ולילה על ההימאלאיה חזרה אליי המחשבה המשעשעת מתוך סקרנות הבראשית שבי, המחשבה על החלפת המין לתקופה עם הגבר שאבחר לאהבה אחת גדולה, כדי שאדע מה הוא מרגיש בסוד הזיווג, והוא יידע מה אני מרגישה כשהוא בא אליי וכשהוא חי וקיים בתוך תוכי.

יצאנו למרכז המכוניות בבומביי. תהליך הרכש היה מייגע וללא חפץ בו. גיורא מבין במכוניות לסוגיהן, הוא חונך עליהן עוד ברומא, בווילה של אביו, המאמץ את בן אישתו האצילה. הוא גם עמד על המקח לאחר בדיקות וניסויים בה והרצה יחד איתי ועם הסוכן לאורכה ולרוחבה ובסמטאותיה של בומביי. העסקה נתקיימה כאקט של שחרור לדרך. המכונית ברשותנו. איתה עלינו להגיע מגבול לגבול, מגבול האוקיינוס לגבול ההימאלאיה, בנשימה אחת. היא היתה בית על גלגלים. מעולם לא הבחנתי כך בטעמה של מכונית כמשגב אישי כמו הפעם. כנראה, גם קניות בשוק עלולות לסחוט כוחות, פיסית ורוחנית. זוג יוצא דופן כמונו. אנו כנראה תמיד קרובים לקו האדום של מיצוי עצמנו על הגבול וזקוקים לחסד של חידוש הגוף המכיל את הנשמה, כדי שלא תפרוש ממנו, למען לא ינשור ממנה.

עשינו את הדרך דרומית מערבית, תחנות תחנות, מתוך סיורים ושהיות במקדשים הגדולים, אשר למזלה של הודו לא החריבו אותם כיבושי האיסלאם במידה שהדבר השאיר את עקבותיו בצפונה של הודו. התרשמנו מתעוזת המימדים והגבהים, מה שכיניתי “הגותיקה העצומה של הודו”, אשר תיתכן גם כשרידה בכפר צנוע של הודו כיום הזה, זו שכיניתיה “הגותיקה ההינדואיסטית”, על הגילופים בקירות בתנוחות של זיווג ארוטי, המקשטים את קירות החוץ של המקדשים. התרשמתי גם ממקדש צנוע יחסית במימדיו, אשר שלט בו השיש השחור ושהיה עשוי בטעם רב. נכחנו בפולחן הרחצה של האל והקשבנו למזמורי התפילה המלווים את עבודת הטהרה של האל. ראינו ושמענו גם מיסה ברהמינית, שלמה כביכול, ברוב עם צפוף שקיים תהלוכה מסביב ובתוך המקדש, עם דמות אחד האלים בכמה הקפות. הגברים המשרתים והשרים בקודש היו יפים, גבוהי קומה, עיניהם בורקות מבנה גופם רב משיכה ועוצמה.

הרהרתי בליבי וחלשתי לגיורא על אודות גבר בולט ויפה במיוחד: אתה רואה, נשרי, הגבר הזה, הניצב לעיניך והשר בקול נעים, יפקוד רבות מהנשים כאן עוד הלילה במיטה עם עצמן ועם בעליהן, בהקיץ ובחלום. כל מעשי הפולחן על הבמה ובהקפות היו רוויי ארוטיקה חיה ועסיסית. ראיתי אותה ומיששתי אותה צבורה בחיותה משך דורי דורות הקאמא סוטרה קמה לתחייה לעיניי במקדש, בצל רוחו של שיווה, כמציאות חיה ביישותה החיונית.

המטרה הקרובה לשהייה וללינה היתה קומארין, חור קצה של יבשת הודו, שם אפשר לראות עם שחר את השמש נפגשת עוד עם הירח על סף הפרידה. בעיקר רצינו לבקר באי ובמקדש שקם עליו לזכר ובזכות שלושה ימי בדידות של וויווקאנאנדה, תלמידו המחונן של ראמאקרישנא. מין מקדש צנוע להתייחדות, שקם במאה שלנו והוא מטופח בסגנון מודרני. מקדש, אשר נשאר שמור בזיכרוני במיוחד בגלל סיפורו של יוסף. היה בו אולם למדיטאציה עם השם המפורש ההינדואיסטי בהברה אחת בלבד – המואר – ועקבות של פארוואטי. האי השני לאחר אליפאנטה השאיר בי חריץ זיכרו, מין משיכה לאיי מקדש זעירים, לאחר מקדשים רבי עוצמה, מרקיעי שחקים, על רקע תת יבשת גדולה. נקודות מנוחה להתייחדות עם עצמנו.

לילה, שני לילות, לא רחוק מאם הדרך בחרנו בחורשה של עצי קוקוס כרקע ללון במכונית. את הסעודות בחרנו לקיים על מחצלת בצילה של המכונית, אשר הפכה לבית של שלושתנו, כולל התינוק בקן רחמי. בית על גלגלים. מעולם לא ידעתי כה ליהנות וכה להעריך את המכונית בהיותי עם עצמי ואיתכן. הבית הלך איתנו בעולמו של הקב"ה. בימינו תיתכן סירה על היבשה, כמו אוטו על פני המים, מין חירות לגמוא מרחבים ומרחקים, חינוך ליוחנן שלי עוד בבטן אמא. לא היה כל קושי לשטח ולהתקין מיטה לשנינו בתא נע של נזיר ונזירה כמונו, מתוך חירות תנועה בתנוחות זיווג ובחמדת הרצון לדעת אותי, להגיע עד חקר קיומי בסוד זה של גיורא. רק בגון חדש, סוד העובר בסוד הצמצום במכונית. לעיתים בחרתי ועלה בידי להחליף את גיורא בנהיגה, כדי לשמור על רעננותו וערותו ועל רעננותי וערותי.

הייתי מאושרת. אושר של ההולך בדרך, והדרך אינה אמצעי להגיע לאן שהוא. הדרך היא בכל רגע גם מטרה לעצמה, טעם עולמה בעצמה. אין להפריד בה בין המטרה לעצמה. החזון קורן בדרך, והדרך מוקרנת וקורנת והופכת חלק מהחזון. לאחר יומיים של נהיגה, כשאנו מתחלפים ביום ובלילה ונוטלים הפוגות לתנומה קלה ללא תנועה, הגענו בחצות לילה לתוך קומארין. הבחנתי באי הזעיר של וויווקאנאנדא, אשר הוקם בו המקדש לזיכרון התבודדותו של מי שנקרא התומס מאקוינה או הרמב"ם של ההודים, אשר עשה מלאכת מזיגה של ההינדואיזם עם הבודהיזם וקנה את עולמה של הודו במזיגה זו. מצאנו מקום חנייה על החוף לסעודת שחרית. מנוי וגמור היה איתנו מיד לאחר הסעודה לשוט למקדש קטן שהוקם על האי הזעיר לזכר שלושת ימי הבדידות של וויווקאנאנדא. ברור היה כי עלינו להתקדם מתוך היותנו על גלגלים, גם בלילות, אך ללא דלדול הגוף ורעננות הנשמה. לאחר נימנום כשלוש שעות בפינת צל במכונית על חוף האוקיינוס וסעודת שחרית על הדוברה, הובלנו לאי המקדש לזכר תלמידו של ראמאקרישנא.

כעבור רגעים שחלפו מהר דרכה רגלינו על האי. בנשימה עמוקה ובעין הסוקרת את תבנית האי ספגנו את האווירה, דרכנו על סף המקדש המטופח. התרשמתי. היה בו משהו פרוטסטנטי מודרני, כביכול, מבחינת הטעם בכת חסדי ראמאקרישנא בתוך ומתוך ספיח האלילות ההודית, ללא פסל ומסכה, סמלים מופשטים. האולם היה גדול ואפלולי עם הארת השם Om³⁴ ובמקום אחר בחלון הוארו רק סימני עקבות פארוואטי. משהו הזכיר לי את עקבות הבודהא בלבד, ללא פנים וארשת, בראשיתו של המסדר, בחינת ו“פניו לא ייראו”.

תנועת העולים לרגל לא הפריעה לנו בחולפם על פנינו בריכוז ובהתבוננות הפנימית המעמקית שלנו, של כל אחד לחוד ושל שנינו יחד, בייחוד של הקב"ה עם השכינה. המשכנו לשבת ולהקשיב לעצמנו. להתבונן התבוננות נקייה. לבדנו באולם ה-Om, בדממה. ללא הגה של אישה לרעה. העליתי באוזני נערי מה שניעור בזכרוני על ראמאקרישנא ועל תלמידו וויווקאנאנדא שזכרתי מהסיור הראשון שלי מלפני עשור עם יוסף.

נער, בן לאיכר עני, שהפך לפרח כהונה בשירותי פולחן בבתים פרטיים לאלי הודו, עם הקמת המקדש לקאלי³⁵ בכלכותה, עזר לאחיו שהיה לכהן גדול בו בפולחן קאלי. כאן התחילה הקריירה המיסטית שלו, של מצבי טראנס ממושכים של סף פרישת הנשמה מהגוף. ב-Samadhi³⁶ הוא זכה לגילוי קרישנא, מאורע המבשר את שליחותו בעולם. הוא התחיל להאמין, לראות את עצמו בגילגול ראמאקרישנא הבודהא. הוא נדד וערך התנסויות בכתות הודו ושירת שם בעבודת ניקיון במקדש. הוא התחבר אל קדוש בדת מוחמד. התלבש בלבושו וקיים מצוותיו. פנה לנצרות וחזה בחזון את ישו ושלושה ימים לאחר גילוי ישו דיבר רק על אהבה אליו. יבוא יום והוא יראה את כל הדתות יונקות מאמת אלוהית אחת, וכל אחת מגלמת אותה לפי דרכה וסמליה. נשוי בגיל צעיר הוא התנזר מאישתו, והיא הפכה לחסידה שלו. לפי המסורת לא ידע אותה כדעת גבר אישה. כנזיר קנה לו את שמו החדש, וחסידים הרבה התחילו להתכנס סביבו. תלמידים ומוניטין התפשטו בהודו בדבר קדושתו לאחר נדודי ההתנסויות באיסלאם ובגילוי ישו הוא חזר למקור ההודי שלו, דבק בדמותה של האלה קאלי, קאלי האם והאכזרית כאחת, המקושטת בגולגלות, אוהבת, נוטרת ונוקמת. דמותה היא המשתלטת בנפשו והיא המשׂיחה מגרונו. היא הַשכינה שלו ולה הוא שר את המנון חיי הפרישות שלו באהבה להתגלויותיה. היא אם העולם שלו, אם עולמו למרות שהיה בה, בפולחן שלה, גם בחינת מולך. היא לא התנזרה מקרבן אדם, אשר לפי מסורת אחת היא ניזונה מדמו משך אלף שנים. יש לה אלף שמות. מכלול שמות השיגלהשאקטי של שיווה, גם פארוואטי כלולה בהם. לראמאקרישנא, הנזיר האכסטאטיקן, היה כנראה צורך בלתי מנוצח בפולחן אישה־אלה אשר תהיה לו לאם, ואשר הוא יהיה לה לפרח כהונה ואחר כך – לנביא ולכהן גדול. הוא יהיה לאביר אשר ימצא מנוחה בחיקה לאמרות הכוסף שבו. אך המופלא בגורלו, באיש ההתפשטויות מהגשמיות, ההארות, החזיונות הוא – שמעולם לא העלה בכתב ידו על נייר, שחור על גבי לבן, אף לא משפט אחד ללא השכלה בתורה שבכתב. כולו מצטבר דימויים בזיכרון שבעל פה. דימויי המיתוס ההודי ומגעיו עם דתות העולם על אדמת אמא הודו. בימיו זכה למין מגיד גדול שלו, משכיל ולא כבד פה ושליח לעולם.

כאן, בגורל המגע ונפתול הרב עם תלמידו והתלמיד עם הרב, אירע משהו, אשר התרשמתי ממנו בסיור הראשון שלי עם יוסף, שהשאיר בי כנראה חריץ עמוק יותר משחשדתי בעצמי. סופר לנו בביקור אז, כי בא יום והתלמיד ביקש וניסה לפרוש מהמורה. ואז הלך המורה אל התלמיד לעצור בו, למנוע ממנו את הפרישה. הוא נגע בו בירכו, והעולם נראה היה עולה באש. ומאז וויווקאנאנדא נשאר נאמן לו כשליחו, כפאולוס שלו, כשליח לגויים עד יומו האחרון. היה בראמאקרישנא משהו מהבעש“ט נוסח הודו וממשלי מעשיות שהוא נקט והמשיל, בדומה למעשיות שמספרים חסידים מפי הבעש”ט. למשל? שאל גיורא בנימת ערות ספונטנית שקסמה לי בו וזכרתי היטב שהעליתי על שפתי באוזני פאולינה, בפרידה ממנה: אני אחזיר לך אותו יותר יהודי מאשר אני מקבלת אותו!

הרי לך דוגמה קלסית, הגיבותי, מפי ראמאקרישנא. פעם היה גדול בתורה ובמסורת חכמים אשר אמר אל עצמו: מי גדול ממני בדור הזה, בתורה, בחסידות ובעבודת הבורא? הבורא עצמו – בוחן כליות ולב וקשוב להגיגי אנוש ויראיו, אשר אין נסתר ממנו – הגיב על הרהור היהירות הזה ואמר לו: לך אל כפר פלוני אלמוני, אל איכר אחד והתבונן ביומו ושוב אליי, החכם בכל המסכתות בסנסקריט ובכל שכבות הקבלה ההודית בכתב ובזיכרון. הוא עשה כדבר אלוהים אליו. הגיע לכפר, התארח אצל האיכר והתבונן בסדר יומו. עם שחר הוא קם ותפילה קצרה על דל שפתיו ויצא לעבודה בשדה. עם שקיעת החמה חזר. ולפני רביצת רדימה לאחר עמל יומו, שוב השיח בשפתיו תפילה קצרה. ואמר אל ליבו: האיכר הזה מעלה פעמיים ביום שם שמיים, ואני כל היום איני חדל מכוון את ליבי לשם שמיים. למה שלח אותי אלוהים ללמוד ממנו? הוא חזר אל הבורא. כאשר נשאל: מה ראית? התשובה היתה: בקומו עם שחר הוא מעלה את שמך ולפני לכתו למיטה הוא שוב זוכר אותך, אך אני שיוויתי אותך לנגדי תמיד. כל היום. אז אמר לו אלוהים: מזוג כוס יין מלאה ועשה שבע הקפות מסביב לעיר, בלי לשפוך טיפה אחת, ושוב אליי. החכם בעבודת השם עשה כמצווה עליו מפי הגבורה. מזג כוס יין, עשה את שבע ההקפות וחזר לשולחו בלי לשפוך טיפה אחת. בשובו שאל אותו בוחן הלבבות, יודע נפש כל חי: כמה פעמים התפללת אליי בכל ההקפות שלך? על כך ענה הגדול בתורה ובאהבת הבורא: כיצד יכולתי להתפלל בשעה שהיה עלי להתנזר בתכלית הזהירות, לא לשפוך טיפה אחת מהכוס המזוגה יין על כף ידי תוך כדי הקפות העיר, לפי מצוותך? על כך הגיב הרואה לנפש האדם: אתה, החכם בעבודת השם שלי, רק פעם אחת בחייך עשית שבע הקפות העיר בעוד כוס יין על ידך, נזהר לא לשפוך טיפה ממנה ולא העלית את שמי על דל שפתיך ולא במחשבה אף פעם אחת. האיכר העני, אשר שלחתי אותך אל בקתתו, כל ימיו קם עם שחר ומעלה את שמי בקומו, עושה כמצוותי כל היום ואינו שוכח להעלות את שמי גם במשכבו. לכן הוא גדול ממך.

החסידות, בנותיי, ספוגה בתורת מעשייה מעין זו. כה אמר אלוהים, אשר הביא מבול לעולם וניחם עליו. הוא כרת ברית עם האדם בקשת בענן ובאיבר הרומז לכוח האלוהי בגוף וברוח. האיבר המבשר את סוד האלוהות במלכות רחם האישה, האישה העולה ומעלה את עצמה לשכינת אם העולם. השיחה נתקיימה תוך כי הקפת האי המטופח ותוך התלבטות עמוקה אם להתחכם ולהישאר לליל שימורים בהיכל ה-Om, כפי שנשארנו במערה הגדולה באליפאנטה, או לזוז הלאה. וההכרעה נפלה בליבי לחזור לתא הזיווג על גלגלים שלנו, של הנזיר עם הנזירה. תחושת מחוג השעון החיצוני והפנימי עשתה את שלה בי, ואולי פעלה גם המחשבה לא להסתכן לילה שלם בהפקרת המכונית בארץ העוני, אשר נזהרנו בה מפני “אל תבוזו לגנב כי ירעב”. ויותר מהמכונית, היו בה תשמישי הקדושה שלי, בעיקר כותונת הכלולות עם השם המפורש הארוג בה וכתר חגורת הבתולים שלי, אשר בשל הסחת הדעת והקצב שהיינו נתונים בו השארנו אותם במכונית.

לשמחתנו, מצאנו את המכונית בפינתה, ללא פריצה ופגע הכל שמור על מקומו. לא ויתרנו על מסע התבוננות בדמדומי קומארין לאורך החוף ועם שקיעת החמה באוקיינוס. סעדנו סעודת צהריים וסעודת ערבית מאולתרת במכונית ולא התנזרנו מהרתחת מים לקפה חזק ומשובח, השמור איתי מבומביי, למען עירנות גלויית העיניים בבית הגלגלים. זזנו תוך תחושה וראייה בעיני רוחנו, כי אנו זזים מתוך חודה הדרומי של הודו. כל אמא הודו רק מתחילה להיות פרושה לפנינו, מקומארין ועד לפסגות ההימאלאיה. עלינו להוכיח, כי אכן אנו מסוגלים וראויים לקפיצת הדרך ביבשת לא לנו, רחוקה, ההופכת קרובה וזרה, ההופכת אינטימית. וכאשר אני משׂיחה עצמי על אנו ועלינו, הכוונה כבר לא רק עליי ועל גיורא, כי אם גם על השלישי, הרואה ואינו נראה, על יוחנן. עם הנעת המכונית והתזוזה חזרתי אל עצמי יותר עמוק ונזכרתי כי טרם זיווגנו את אמנות העולם ואת לחני העולם בקצב ובטעם של עבודת הקודש לתוך המגע, הזיווג וייחודי הכוונות שלנו. חידוש מעשי בראשית באהבה שלנו, למען לא יפוג טעמה, לא ינוס ליחה ולא ייתש כוחה, עד שניפרד זה מזו על חוף הכינרת. אז אחזיר את גיורא לחיקה של פאולינה יותר יהודי מאשר קיבלתי אותו.

ביקרנו בכל מקדש שלא נחרב על ידי מסעי האיסלאם בהודו. היו רגעים שפקדה אותי קנאה למקדשים העצומים במימדיהם, דמויים בעיניי להרי בית מרובים, השרירים וקיימים, היכולים לכנס ולהכיל רבבות ומאות אלפים של המאמינים בהינדואיזם עד היום הזה. בזמן שהר המוריה, הר הבית, בית הבחירה לנצח זרע ישראל, עוד בימיו של רבי עקיבא – שועלים התהלכו בו.

קינאתי בהיות גוי גדול אשר מעולם לא נתקיים בישראל במרחבים ובריבוי נפשות אנוש. ראינו את הברהמינים עוסקים בהקפות עם האל על הידיים, בזימרת הפולחן, במדורות וגם ברחיצת האל ובהגשת מנחות פרחים.

לא רק במקדש ובשעת טבילת פסל האל ותפילה לאל, כי אם גם תפילת שחרית בפינת פולחן במשפחה תחת צל קורתה. היה משהו שלא דחה אותי מכל צורות פולחן אחרות של תרומות שבר וקרבן מן החי בעבודת האל, על שמותיה, על גלגוליה ועל דימוייה, פולחן הלוטוס. פולחן הרומז לרחם האישה ולעוברו של היקום בו. מבחינה מסוימת, הפולחן החמיא לי, עודד אותי למודעות ייעודי להופיע כמבשרת לעולם. הפולחן בפרחים ובלחנים יתכן שהוא הפולחן העתיד לבוא לעולם, אם יתקיים.

התערבנו בין המוני המונים, בעליית נשמתם כעולי רגל, בבגדים הצואים של העוני ההודי, ברזונם, בשלדים שלהם ובריחותיהם, ללא סלידה וללא שמירה על מרחק פיסי. הלבוש ההודי על עורנו ובשרנו צח ומצוחצח, ללא קמט וללא כתם. בעומק ליבי התביישתי באי הדבקות בבשר האנושות הענייה, הרעבה, הצמאה למעיינות הישועה.

רציתי לפקוד מחדש את האשראם הגדול על שם אורובינדו בפונדיצ’רי, שבו ביקרתי בהילוך הראשון שלי, בדרומה של הודו, במובלעת הזעירה המוחזקת בידי צרפת בימי הקיסרות הבריטית.

אורבינדו בחר בה כמקלט מפני עינה הרעה של הקיסרות. אשראם הודי, אשר טעם וריח תרבות אירופה לא נעלמו בו, היה גם תחנה נוחה למנוחה כלשהי. לאחר טלטולים ונדודים יומם ולילה משך ימים רבים, ידעתי כי אורובינדו כבר שבק חיים לכל חי, וכי בשנותיו האחרונות הוא התנזר ממגע עם אנשים מחוץ לחוג הפנימי שלו, של יחידי סגולה, אשר ימשיכו בטיפוח האשראם לאחר שיפרוש ממנו. הנהגת האשראם לאחר מותו עברה ללא עוררין לידי האם היהודייה, אשר גדלה על תרבות צרפת ואשר בדרך נעלמה ומופלאה הגיעה אליו. למעשה, היא שהיתה אשת החיל אשר הקימה את האשראם, אשר מנה כבר טלפיים נפש ושמונה מאות ילדים בתוכם, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. היא כתבה שירים מיסטיים, שירי געגועים ודבקות במשהו מעבר ומעל לקיום האישי של בן תמותה. כבר אז, בביקורי הראשון, היתה בעיני הפגישה בין היהודייה הזו למטפיסיקן־המיסטיקן ההודי בחינת פגישה מן השמיים. פגישה למפעל חיים בין אישה, שלא נכשלה, לגבר. האישה הוכיחה את עצמה. רק רמזתי לגיורא על מגמת פני, בלי לפרש את מימד הניסיון, כדי לתת לו להתרשם בעצמו וללא הדרכה מוקדמת. לתת לי לעקוב אחר תגובותיו שלב שלב, על עולם שטרם ראה וטרם התנסה בו. הקצבתי ימים ספורים לשהיית התבוננות והתפרקות בו. הוא הנוח מכל אשראמי הודו, מבחינה זו במיוחד לחניך של תרבות המערב לאחר מלחמת הועלם השנייה.

הוצאתי סוף סוף מתוך החלטה את אוסף תמונות המדונות והתחלתי לדפדף בו ולראות את עצמי בהן במצבים האינטימיים שלנו, מצבי הארוטיקה הנבואית, בלי להפנות את תשומת עינו של גיורא ביוזמה בולטת מצידי עד שנזרק מתוך נהיגה מבט של גיורא עליי, אליי ועל האישה המפללת של אל־גרקו³⁷, והוא תפס את העניין בהברקת פתע. בחך קונדסי שאל אותי? את בוחרת למעני אישה? מדונה או נזירה קדושה? כן, בהחלט אתה אינך חדל להפתיע אותי מחדש בחוש הטלפטי שלך אליי, אתה מתחיל להיות לחידה בעיניי ובליבי, האין זה סימן ומופת שאתה באמת אוהב אותי? כיעקב את רחל או כהושע את אשת הזנונים עד כדי רצון ללדת איתה ילדי זנונים?

התעוררנו עם השמש בגבורתה, כאילו עכשיו נולדנו. יצאנו מתוכנו יחד לאור עולם, נטלנו את ידינו ושייפנו במטלית רטובה את פנינו. שתינו כוס קפה חזק מהול בדבש ובלימון ויצאנו לדרך. פניני לפונדיצ’רי, תוך הפסקות בתחנות מנוחה וריכוז במקדשים בעלי מוניטין לעולי רגל בדרומה של הודו. יום אחד בדרך, לפני בואנו לאשראם של אורובינדו בפונדיצ’רי, הכרזנו על תענית דיבור וצום, ממש כצום יום הכיפורים, כמבחן לעצמנו באוויר היבש והצחיח. ביום הצום על סף פונדיצ’רי, דיפדפנו באלבומים של המדונות הקדושות והאלות בפסל ובתמונה באמנות העולם, מימי קדם ועד ימינו. זה היה מין מרתון של התבוננות בשפע גוני היופי של הנקבה הקוסמית.

לפנות ערב, מתוך צום הגוף ותענית הנשמה, השארנו את המכונית מאחורינו ונקלענו, תוך גישושי עיניים, ישר למצבת הקבר של אורובינדו שקהל חסידיו לאחר פרישתו מהחיים עלה אליו ברגל. מכונסים, שרויים במדיטאציה מסביב לקבר המואר בחצר בו נשקף בגזוזטרת דירתו בקומה השנייה פתח ביתו. אנשים צעירים וצעירות השעינו את מצחם ורקתם בתנוחה יוגית לשיש הקר של המצבה, מאמינים אולי, או חשים, ביניקת חיות מהשיש הזה. השיש מכוסה כל יום מחדש בשפע פרחים רעננים, מסודרים לפי טעם האישה הבוגרת או הצעירה, המגישה אותם שחרית וערבית ובשעות מפתיעות משעות היום. הקבר הזה הוא מרכז ומוקד האשראם בחצר בה חי, הגה, כתב, התייחד עם עצמו ועם אלוהיו והקים תלמידים מתוך קרינה אישית ועוצמת חוכמה וביטוי. כאן הוא גם פרש והתבודד מהמון חסידיו ואמר די במגע עם תלמידים היוצקים מים על ידיו. מעטים שבמעטים, נבחרים שליחים. כן שמרה עליו עד יומו האחרון האם, בנאית האשראם, רואה בו אוואטור, חכם מני קדם ואולי גילוי קרישנא בעצמו. היהודייה המעידה על עצמה, שחזתה בו בדיוקנו בפאריס, טרם ראתה אותו בהודו בלבוש בשרו.

אכן, זהו סיפור, נערותיי, אשר יש אולי גם ללמוד משהו ממנו. התיישבנו ליד הקיר, גיורא ואני, צמודים זה לזו, פנינו לקבר, סופגים את אווירת הדממה, את פולחן הדממה. ניערתי את דיוקנו של אורובינדו, כפי שהיה שמור איתי בעודו בחיים, וגיורא אולי סקרן לראות בעטיו של סיפור ביום מן הימים מאחורינו את ארשת פניה של האם הזקנה, אשר באיזו מין תחושה מופלאה הצמידה את חייה לחייו בלי להביא ילד לעולם. יש לה בת מנישואין לגבר אשר נפרדה ממנו.

מנוי וגמור היה איתי לבוא עד חקר הסיפורים על רומן השליחות בין האב לחכמה ההודית והיהודייה, אשר מצאה את תיקונה ואת ביטחונה העצמי כאן, באשראם מטופח בסגנון המערב על אדמה הודית. נכנסנו ישר לאוויר של פולחן האישיות אשר פרשה מקרוב, החיה בלב האם, תלמידיו וחסידיו. כאשר יתבהר לנו למחרת בלב ספריו, שלושים וחמישה כרכים ערוכים ומסודרים, מבצע חיים והנחלה ללא תקדים במאה שלנו. כינוס מקורות הרוח בהודו, בביטוי אישי אל אחד, שהוא משכמו ומעלה בעוצמת ריכוז הנפש, לאחר התנסות מנוער בתרבות אירופה ובמלחמת חירותה של הודו בקיסרות הבריטית. תוך דפדוף בכרכים הללו למחרת, משכו אותי שמותיהם של שני ספרים. אחד בפרוזה ואחד בשירה ‘The Divine Life’ ו־’Savitri', האמונה בחיי אלוה על פני האדמה ובאהבה המחייה את המת. אינטלקט חזק וגדול, בנאי, ארכיטקט ופייטן מיסטי. אם אאריך ימים, אמרתי אל ליבי, עוד אנסה לצלול ביום מן הימים, בגילגול עולמה של הודו והבחירה בחיים שלה, בחיי העוני והסבל.

בשני ספרים אלו נודע לי שהאם היהודייה, אשר שמה המקורי אלפאסא, אומרת שאלוהים נתגלה בישראל ובהודו. בעברית ובסנסקריט. והיא העתיקה במו אצבעותיה את אותיות האלף בית בשתי הלשונות. כך נשארנו לספיגת האווירה הזו בצום ובתענית, צום הגוף ותענית דיבור, צמודים ללא חייץ עד לשעת תיקון חצות שלנו, בלי לברר במשרד האשראם את שהותנו במקום הזה. נוכחתי שוב באנרגיה רוחנית המשפיעה עליי שפע חסד.

הופענו לראשונה במשרד האשראם המנוהל בידי אדם צעיר, שמצא את דרכו לאשראם ולדיוקנו של הגורו. נוכחנו, כי יש רמות בחדרים ובמזון. בחרנו בצנוע ביותר לחיות ולנשום את אוויר האשראמים, ולא עם תיירי האשראם. ויתרנו על אירוח של מלון בן קומות הנראה מבחוץ מודרני ברמה של נוחות בסגנון אשראמי. הסתדרנו בחדר קטן וצנוע עם כילות מפני יתושים פרושות על המיטות הצרות. והחשוב מכל – מקלחת ומאוורר. היה לי עניין לראות ולהיווכח במו עיניי, עבורי ועבורכם, שליחותיי, כיצד חי, נושם ופועל אשראם הודי בסגנון מודרני, אשר תרבות המערב אינה זרה לו. ייתכן שהוא הגדול בהודו במימדיו. חיים בו אלפיים נפש, ובו שמונה מאות ילדים. כיצד הוא מקיים את עצמו במוסדותיו ומהו מקור קיומו? מהם סממני הרוח בטעם ההווי?

בעיקר ביקשתי לשחזר לעצמנו את דמותו של אורובינדו ובת בריתו בחייו והיורשת את סמכותו לאחר הפרישה מעל פני האדמה. לאחר הסיור הראשון במרחב האשראם, בבית הספר ובמוסדות הילדים, בספרייה, בתערוכה, בבית התרבות, בחרנו לראות גם את משקי העזר החקלאיים במרחק מן המרכז. היה כאן משהו מריחו של קיבוץ גדול בישראל, ללא הממשות המרוכזת, המאחדת חקלאות אינטנסיבית בהשקייה מודרנית מגוונת עם תעשייה מתקדמת, אשר אין לה להתבייש בפריון הייצור בפני העולם כולו. כאן מקור הקיום הפרודוקטיבי, כחי הנושא את עצמו, צנוע וסמלי. אך המימד מרשים ובצירוף יסודותיו ובאווירתו ייתכן שהוא ללא תקדים בהודו ובמזרח הרחוק כולו. ייתכן – בזכותה של האם, אשר לא נכשלה בקיום האשראם כל השנים לאחר מותו של אורובינדו, כמו לפני מותו. ביקשנו פגישה ושיחה עם תלמידיו, עם סוד חסידיו וביקשנו לראות את פני האם. הוא היה בן למשפחה הודית משכילה. אביו היה רופא, והמשפחה – שהשלימה עם השלטון של הקיסרות הבריטית בהודו – רצתה לראות את בנה בשירותה ושלחה אותו להשכיל בקיימברידג‘. שם נתגלה כבעל כישרון לשפות קלסיות וכפייטן. הוא הציץ בתנועת השחרור ההודית ונפגע. נעשה חשוד בעיני השלטון הבריטי. בשובו כאדם צעיר להודו ובדורכו על אדמתה, חש והבחין בשיבה למקורו הרוחני. הוא חיפש אחיזה במרד ההודי בגילוי הטרוריסטי. יחד עם אחיו נעצר ונכלא ובכלא זכה לגילוי, בו זכה לגילוי קרישנא. הוא עמד לדין ושוחרר. השופט הכיר אותו בקיימברידג’. אחיו נשאר בכלא. דקות ספורות לאחר שחרורו החליט להקים מקלט לעצמו בפונדיצ’רי, הרצועה הקטנה שבידי צרפת על אדמת הודו בשעתה. מקלט על אדמת הודו מפני עינה של האימפריה הבריטית. כאן הוא שקע בחשיפת שורשיו בתרבות הרוח ההודית, כאשר הוא מצויד בכלי הביטוי ובתבניות המחשבה והפיוט של אירופה באנגליה. הטרוריסט המדיני ההודי גילה את עצמו לעצמו כגורו לעמו הגדול, בעודו שרוי במ"ט שערי שיעבוד והשפלה של הודו בידי בריטניה הגדולה. קיימת מסורת, שהוא שאל את אחד מידידיו בראשית המאה שלנו: מה אתה עושה למען נפשך? הלז ענה לו: ומי יעשה לחירותה של הודו? על כך הגיב אורובינדו: ומה תאמר, אם אומר לך כי הודו משוחררת? הידיד קיבל את דין ההיגיון של המורה והלך בעקבותיו. היתה תקופה, בראשית שובו להודו כאדם צעיר, שבה עסק בכתיבה מרדנית בעילום שם, אך שקע יותר ויותר בעוצמה האינטלקטואלית והפיוטית של עצמו בגילוי ובעילוי שכבות החזון ההודי לגאולת האדם, דרך האהבה באין סוף.

וכאן הופיעה היהודייה אלפאסא, המחפשת את אלוהים ואת הדרך לגאולת האדם, המתוודה בחיפושיה בשירת תפילה מיסטית. אישה יפה ובעלת נטיות של אמנית בציור, אוהבת מוסיקה ואינה מזלזלת כלל בספורט. חניכת תרבות צרפת, כבר אם לבת וגרושה מבעלה. היא הגיעה אל אורובינדו בפונדיצ’רי, אמרה שראתה את דיוקנו בחזונה בפאריס. התמונות השמורות ממנו מהתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה ואחריה מעידות על דיוקן מאגי של שליח ומבשר, מין מטביל ברוח, שטבל בה ונגאל בה בעצמו. ללא ספק, קסם של חכם הודי קדמון בגילגול מודרני. לצערי, בשלב מסוים בבניין האשראם, ייתכן אחרי מותו, לא התנזר האשראם מקביעת דמותו בתמונת קיר, כשהוא יושב יחד עם האם בערוב יומו והילה לראשו.

הדמות דחתה אותי בטעם הירוד של הנוצרי הפרימיטיבי, אך הצילומים עצמם, בצלם דמותו ובאור עיניו, כולל צילום עקבות רגליו יש בהם ללא ספק מעוצמת החן הרוחני ובגילים שונים.

עשר שנים ויותר מאז ביקורי הראשון כאן עם יוסף, והתנסויותי כאם המנזר שלכן, נערותיי, נתנו לי ציוד רוחני להבין מה שלא יכולתי להבין אז. הפעם הייתי יותר בשלה. ומתוך כך יותר נהירה לעצמי, תופסת רמזי עולם רחוק וזר בזכות הטבילה הראשונה בקבלה היהודית ובאוויר ההילוך הראשון שלי על אדמת ישראל. הפעם הייתי פתוחה להציץ בעולמה של הודו.

שמץ מנהו גונב אליי, גם במגעיי עם אמנים פייטנים שזכו לחסדיי וגם עם פאולינה אשר גיששה בחידות הרוח הזו. הפגישה של היהודייה, בעלת הנפש המיסטית של אמנית, עם האינטלקט והפייטן ההודי, היתה גורלית. היא זרעה ונתנה את פרייה לאחד פרידה במלחמת העולם הראשונה. רק לאחריה היא חזרה אליו וכרתה ברית מפעל חיים. כאשל חיל הקימה האם את האשראם בפונדיצ’רי, בתנופה נועזת, כשהוא פנוי לגילוי גנזי רוחה של הודו בנפשו, בשיח אקטואלי ובאפוס רוחני גדול במלחמת העולם השנייה. אורובינדו הסתייג מהשלמתו, ואולי מציפייתו, של גאנדי לניצחונו של היטלר. מעולם לא יעץ ליהודי אירופה התאבדות קולקטיבית מתוך גבורה שבנפש ודת אי האלמוות. תלמידיו אומרים, שהוא ריכז את כל עוצמתו הרוחנית למען הניצחון של בנות הברית וגם תרם תרומה סמלית מכספו למחמה זו. הוא חייב את תקומת ישראל וכיוון את ליבו לשלומה. מי משניהם היה הנשמה הגדולה, המהאטמא של הודו? מבחינת נצח ישראל הריבונית אין ספק בליבי, לא גאנדי. על אדמת הודו ובעימות ברוחי בין שני דיוקנאות שלו, של אורובינדו מול גאנדי, העמקתי לחשוף בליבי את התהום אשר ראוי לאנושות להציץ בתוכה, ואשר אני, נגזר עליי להציץ בה גלויית עיניים, ללא עריקת אמוק ממנה. נצח קיום גאון האדם מעורֶה, מקופל ומרומז בנצח גאון ישראל, למי שמנסה להפריד ביניהם גוזר כלייה על עצמו ועל העולם.

ראיתי תמונת דיוקן עצמי של האם בגיל שלושים. לא במקרה שמורה התמונה הזו בידי עצמה בגיל המתקרב לתשעים במוזיאון בפונדיצ’רי. גם דיוקנו של אורובינדו בגיל לא רחוק ממנה. יתכן ששניהם זכו בהארת גורל תוך פגישה, פרידה ושיבת גורל בין החכם ההודי והיהודייה. זרעה הרוח ההודית בביצית של גורל הרוח היהודית, הפנינה בתך הלוטוס. הפגישה המיסטית של היהודייה בת תרבות צרפת וטמיעתה בה עם הפייטן־הנביא ההודי ותבנית שליחותה, לחשה בי להאמין בכן, היפות בבנות הארץ, כי תיתכן תעוזה אשר ראשיתה מצער ואחריתה מי ישורנו, אם היא רק יונקת את סוד כוחה מלשד הגורל במוקד ההיות או לא להיות בבשר האנושות ובגאון מין האדם. מצאתי עניין בהתנסות באשראם הודי, כמו בצורה ממשית יותר, בקיבוץ הישראלי. הקיבוץ, כתאי בשורה בניגוד קוטבי לתאי הגאזים שעל אדמת אירופה. הקיבוץ, על עשר רבבות נפש חיה, שלושה דורות וראשיתו של דור רביעי, על כברת ארץ קטנה הוא ממשות יותר גדולה מאשר האשראם הספיריטואלי בתת־יבשת הודו הגדולה. האין ראוי, שאלתי את עצמי באוזניי ובעיני גיורא, להפגיש את הקיבוץ בישראל עם האשראם בהודו, חרף ההבדל באווירה ובגוני הרוח ביניהם, לברית אזהרה ובשורה לעולם? אנו נהיה המגשרות ביניהם, מגשרות בחן ובחסד, שתוך כדי גישור גם לומדות משהו מהם. לומדות מיסוד היקום הפרודוקטיבי בקיבוץ בישראל ומיסוד הריכוז ברוח באשראם ההודי.

כהנה וכהנה היו הגיגיי בשלושת ימי שהותנו בפונדיצ’רי. הייתי מסוגלת להאריך כאן ימים, אך מחוג השעון שלי, הדרוך והמכוון על ידי העובר, הזכיר לי כי הזמן קצר והמלאכה מרובה, עד צאתו לאוויר העולם בבית לחם יהודה. עליי עוד להתוודות בפניכן וידוי גורל וייעוד, בלי לכסות מכן מאומה, למען תהיינה מוכנות ומזומנות להמשיך בחוט השני של וידויי בלבירינט של גורל העולם. אני רק מתפללת להיות שותפת איתכן עוד זמן מה בדרך.

משהו בהיריון רודף אחריה. מין פחד סמוי. מי יפענח אותו? העירה יוהאנה ביומנה.

ביקשתי לראות את האם יחד עם גיורא לפני צאתנו מפונדיצ’רי, באחד הימים הקבועים למתן ברכתה למשחרים את פניה. הדבר ניתן לנו. היה עלינו להביא זר פרחים, כנהוג כאן. בחרתי זר גדול ויפה, זר ציפורני גן עדן על רקע גמדי ורדים, כפי שאהבתי. המזכירה הנאמנה של האם לחשה באוזניי: זוהי דת חדשה. החלפתי מבט עם גיורא, עלינו לקומת דירתה בחצר הפנימית של קבר אורובינדו. במרפסת העץ הצופה אליו היו עשרות גברים, נשים וגם ילדים, שחיכו לתורם לראות את פני הזקנה המופלגת, לכרוע בפניה ברך לאחר מסירת הזר ולקבל את ברכתה ואת מתנתה. היתה זו זקנה מופלגת מתקרבת לגיל התשעים, מקומטת. בקלסתר פניה דוק של השראה רוחנית, מתוך סוגסטיה עצמית. הזאת היא היהודייה היפה והערה, שחיפשה את אלוהים לתיקון נפשה בפגישה עם החכם ההודי הקדמון בגלגולו, בדורנו? היהודייה מצרפת בתמונת דיוקנה בעיני עצמה, שצויר בידי עצמה? ועובדה היא, ראיתי את עצמי בגילה, אם אזכה כמותה לאורך ימים. הנה עוד תקדים ומופת והפעם של שליחה לגויים בעולמה של הודו, במדות אשת חיל יהודייה המאמינה בהתגלות האל בישראל ובהודו, אך בחרה להתגלות בהודו. מעולם לא ביקרה בישראל ולא עלתה ברגל לאבן השתייה על הר הבית.

לאחר מסירת זר הפרחים כרענו גיורא ואני לפניה, והיא הסמיכה את שתי ידיה על ראשי ועל ראש נשרי, במלמול שלא פיענחנו. לא אכחיש בפניכן, היתה נימה מאגית בהסמכת הידיים המגוידות עם חריצי גורל עמוקים של הזקנה היהודייה על אדמת הודו, כמתנת אלוהים חידתית בעיני האשראם. היא נשארה בחיים עשרות בשנים לאחר מות החכם החוזה, כיורשת האחת והיחידה, הבלתי מעורערת בסמכותה. חוג תלמידיו הפנימי עמד לרשותה, כאשר הוא חדל להופיע אף מעל גזוזטרת ביתו לעיני העם. לפי המסורת, כאשר הוצע לו להיראות לרגעים, ולו פעם בחודש בפני האשראם, היתה תגובתו כי הופעה זו, ולו קצרת נשימה, תיטול שליש מכוחו הרוחני.

ההבחינה הזקנה בבשורה שבבטני? היה לי נעים לחוש את כף ידה על שערות ראשי ועל תלתליי. משהו אולי מבשר אורך ימים לי ולזרע אברהם אבינו בתוכי. ביקשתי לשאול אותה מדוע אין היא עולה לקבר רחל על אדמת ישראל, אך באווירת פולחן האם בתור הארוך שמאחוריי, לא היה הדיבר בפי. כאשר התבטאתי אחר כך באוזני אחד מתלמידי החכמים, פרופסור לפילוסופיה הודית בפרידה מהאשראם, כי גם האם היא יצור אנוש, הוא הגיב בכל רמת השכלתו המודרנית והמוניטין שיצאו לו ולתורה אשר הרביץ באוקספורד ובירושלים: לא, סלחי לי. היא אינה יצור אנוש. היא עילאית בלבוש אישה, והפגישה הרת הגורל שלה עם אורובינדו – מאלוהים היא. חידה מחידות נפש העולם. נודע לי בצירוף זה על הארה שהיא זכתה לה ורעיון שהיא הוגה ושהתחילה בביצועו ובהנחת יסוד למימושו ביוזמה האופיינית לה, לאישיותה ולאורח חייה. ומהו? הקמת עיר שלום שיתופית, לא רחוק מהאשראם ומהשראת רוחו של המורה, בשיתוף כל העמים ולכל העמים ביוזמת הודו. הרעיון הזה קיבל את אישורו באונסקו. לכל עם תהיה בעיר נציגות וביתן.

כאשר קמנו גיורא ואני והתיישרנו בהילוך לאחור לעיניה, לא הצטערתי כלל על השעשוע הסמוי בליבי עם היהודייה הזקנה על אדמת אמא הודו. אמרתי אל ליבי: אני יותר קרובה לאמת ולדופק העולם. אני יודעת טוב ממנה כי גורל העולם מעורה בגורל נצח ישראל. עיר השלום השיתופית לא תציל את העולם משואה עצמית כשם שהקבוצה החיונית על אדמת ישראל לא הצילה את יהודי אירופה מכלייה. אך עובדה שזו היתה פגישה עם אישה נערצה שזכתה לפולחן חסידות וסמכות, לאחר שהגאון שלה פרש מן החיים, אישה ועוד יהודייה על אדמת תרבות זרה לה, בעם שלא נחצבה מנפשו. העבודה הזו לחשה בי ויצקה אמון נועז לעצמי, לאם. הבשורה באם הממשית שבי אינה מופרכת, והחזון בעיתו אינו מופרך, כל עוד אני כה יפה ואתן, נערותיי, כה יפות כבנות איוב היפות בארץ. אני זכאית להרים ולפרוש את הדגל, והאשראם שלנו יסתעף על פני היבשות, הגזעים והעמים.

עוד נוכחנו במדיטאציה קיבוצית של המון בית האשראם המתקיימת פעם בשבוע בפתיחה מוסיקלית, והפעם מוסיקה קלאסית אירופאית ואף גרמנית, וקריאה מתורתו של האדמו"ר ההודי, זכרו לברכה. מדיטאציה בתנוחה יוגית להמון, כאשר כל אחד בו נשאר לעצמו עם עצמו משך רבע שעה, עד להארה הגדולה. גיורא היפנה את תשומת ליבי לסמל האשראם המשולב במגן דוד. נראה שלסמל הזה יש שורש לא רק בישראל כי אם גם בהודו. המחשבה הזו על גאנדי אינה נוטשת אותי וניעורה בי מחדש, בתולות הטוהר והנזירות שלי, כאשר אני חוזה את תגובת השרשרת של ההתנכלויות בישראל על אדמתה. אני מכירה את מדינאי העולם. הקשבתי לדופק האיבר שלהם על כף ידי, בין שדיי. הם לא יכלו לא להיות גלויי לב, ואני זכאית להעיד עליהם – הם אינם תמימים. הם יודיעם מה הם עושים, והם, בניסוחים שונים ומשונים, בכל גילוי הלב או ברמז, לחשו לי: העולם יכול להתקיים בלי קיום ישראל. יותר נוח יהיה לעולם ויותר פשוט בלי עם חי וריבוני. הגיגים אלו פקדו אותי דווקא כאן, בפרידה מהאשראם ומדיוקנו של אורובינדו, אשר לפי המקובל חייב במפורש את תקומת ישראל, כפי ששמעתי מפי תלמידיו וחסידיו.

המכונית הותנעה. זזנו צפונה. האוויר ישימוני בעונה זו. ראינו את העם ההודי המצפה בגנזי נפשו לגילוי מחדש של קרישנא³⁸, הבועל אלף רועות. בברק עיניהן היה הגעגוע הנצחי להיות נאנסות על ידי הלינגאם האדיר. האיבר אשר לעולם לא ינוס ליחו, ריחו, ולא יפוג טעמו בפי הבוידרה.

חלפנו על פני מקדשים אשר במימדיהם ובפריצתם הגותית לשחקים החיו גם את התמונה של חנוונים ובעלי שולחנות בבית המקדש, אשר, לפי הברית החדשה, גירש ישו ברוח פיו. לא הייתי חופשייה מזיכרון כזה בביקורנו באחד המקדשים הגדולים בעל הרבה היכלות בדרומה של הודו, אשר נשארו קיימים ושמורים ללא פלישות חורבן של האיסלאם. האיסלאם הזכיר לי בסיורי עם גיורא, הפעם יותר מאשר בסיורי עם יוסף מלפני עשור ויותר, את הטמפרמנט של הדרוויש במלחמות. אלוהים קם לתחייה במלחמות העיוועים לרצוח את ישראל ולרשתה. פנינו לאגאנטה ולאיטורה, שם ראיתי זיווג חדש של גיורא עם אישתו של הבודהא בפרסקו על הקיר, כחוזה קוסם ברוחו וגם במטמורפוזה שלו כחכם קדמון בארשת שיבה, ואולי גיורא יזדווג עם האם. לא בגלגולה לעינינו, עת כרענו ברך לקבל ברכתה, עם הזקנה המקומטת על סף פרישתה מן העולם, כי אם עם זו בגילי המכניסה מוסיקה וספורט לאשראם לקיום המדיטאציה בהמון עם רב. היהודייה הצרפתייה השאירה תעודה במו ידיה במכחול. כיצד ראתה את עצמה בדיוקן העצמי בשובה לבנות את האשראם, כהדום לאיש הרוח העילאית, למען עילוי שמחת הרוח.

באחת החניות בצל עצי קוקוס גבוהים ותמירים בחורשת מנגו, גיליתי לגיורא את המזימה המתעלסת בי, והוא קיבל אותה. ברור שאני והוא יכולים לבוא ולדעת אישה את רעה והרע את אישתו, ללא הודעה וללא שאלות מראש. הצבי בא אל האיילה, והאיילה אל הצבי, גם ללא נטילת רשות. זהו עוד חידוש אחד בזיווג אבא ואמא, בסוד זיווג התמיד באהבת בתוליי, תוך סוד העובר שברחם מלכותי.

כולנו קמנו בהשראה אחת, כשווירג’יניה שמה את כף ידה על טבורה, כף היד הקשובה למחול התינוק בבטנה. הקפנו אותה. כרענו ברך ואפיים ארצה, כל אחת נוגעת בכף ידה בכפות ידיה וברגליה, כמו שהבודהא נגע באדמה כאשר הגיע לסף נרוואנה. הדבקות הזו נמשכה, וההשראה הזו לא פסקה עד שהגיעה בת קולה של וירג’יניה: קומו, בתולותיי, כל אחת עם עצמה לעצמה, לתא שלה. להתראות מחר בחסד השעה הזו. כתבה יוהאנה ביומנה.

פקדה אותי אסוציאציה על אדמו"רית בחסידות, הבתולה מלודמיר³⁹, אשר שִמעה הגיע אליי בשיחותיי עם יוסף, בהילוכו הראשון איתי, כאן על אדמת הודו לפני עשור, כאשר טרם ידעתי מה יש לי לחפש בהודו. הנה אני הולכת לחפש את הבתולה מלודמיר בחסידות פולין, על יבשת ההינדואיזם והבודהיזם. למעשה, אני הולכת איתך לחפש את עצמי ואת הבשורה המקופלת במחזור דמי בעודני מלאה על גדותיי איתך. לפנות ערב הותנעה המכונית וזזנו. כעבור שעה־שעתיים שאלנו את הנהג הראשון שבא לקראתנו אודות השביל שיוביל אותנו לאשראם הראשון של מהאנאנדא במפה שלנו, והתבהר כי עוד שלוש שעות נסיעה לפנינו. נגיע לשם, אם שום דבר לא יפתיע אותנו, קרוב לחצות. נשארו לנו שלוש שעות למדיטאציה.

הקצבתי שלושה ימים לביקור בשבעת האשראמים של מהאנאנדא. בסיכום, לא נפגשנו איתה פנים אל פנים. באנו תמיד לאחר שעזבה את האשראם שפקדנו, כאילו יד ההשגחה כיוונה שנרדוף אחריה ולא נראה אותה. ואני חושדת בעצמי, כי העיקר היה בשבילי להתרשם מהאווירה, לראות את פולחן האישה־הגורו, לבוא במגע עם חסידיה ולדרוך על עקבותיה. משהו נקלט בי מתרבות הפולחן ההודי המתאר את הבודהא ללא דמות. פעם, בכל אשראם של היהודייה הזו היתה תמונת פניה ועקבותיה. היופי שלה אינו אגדה. הוא מציאות חיה ומשכנעת. אילו פגשתי בה לפני עשור, בגיל שלוש־עשרה – ארבע־עשרה, ללא ספק הייתי בוחרת בה ומושכת אותה לאשראם של סנטה וירג’יניה. עם אור השחר מתחילה תפילת שירה לגורו, המנון לדמות האל בבשר ודם, לא פחות מאשר לאל טמיר ונעלם הגלום בפסל ובמסיכה. ראיתי בעיני רוחי את הנזירות לפני עלות השחר רוחצות אותה, נוהגו בה טבילת טהרה עוד לפני המנון השחר. הדמיון הזה לא בא אליי ללא גירוי ממשי, חי, מציאותי. באשראם הינדואיסטי ראינו, תוך זימרת תפילה, רחצה של פסל שיש שחור, פסל הגורו, בידי הנזירים. לפני ההתכסות של כל האשראם לתפילת הודיה ורוממות לגורו החי והקיים, הגיעה אלינו בת קול, כי בנותיה מאכילות אותה מהיד לפיה. ולמה? כי לא ייתכן פולחן טהרה במים ובסבון ריחני של האישה, הגורו החיה והשוכנת בכל אשראם והמהלכת מאשראם לאשראם. שיערתי כי ייתכן שיש פולחן כזה, פולחן הגוף הקדוש ובמקרה זה – היפה, היפה באמת, אך לא ראיתי אותו. ייתכן גם שלא רציתי לראות כי אם רק לדמיין. רציתי להיות נוכחת בפולחן, לראות את תלמידותיה ותלמידיה דווקא כשהיא אינה, ולאו דווקא רציתי לראות אותה. רציתי לראות שנים־עשר אשראמים שלי עם עקבותיי, ראייה בעיני הרוח, זרועים ופזורים על פני כדור הארץ. לא האמנתי בהארה בזכותה, בפגישה פנים אל פנים, במגע אישי מקרוב. אולי גם חששתי מאכזבה. די לי במיתוס ובפולחן. מה חיפשתי ובמה התחלתי להאמין עם ראשית העיבור בי כשכינה הבתולה של אם העולם מאז דרכתי על אדמת אמא הודו, ומאז נעורו בי דימוייה ומושגיה של תרבות כיסופיה של הודו המיסטית להיטמע מתוך צלילה בחידת ההיות באין סוף, בריק, באין? התחלתי להאמין בנבואה שלי, בהתגלות החוכמה העילאית בדמות אישה, אם כל הבודהות, אשר עולה בעוצמת הגבורה של השאקטי והמשפיעה אנרגיה קוסמית ומעוררת אלים ואנשים, שאותה לא האמנתי מראש למצוא בה. פעם היא נשאלה על ידי נהרו, תלמידו כביכול של גאנדי, של הנשמה הגדולה, אשר היה לשליטה של הודו לאחר שחרורה: מי את ומה את? ולא התרשמתי מכל הדי ההדים שענתה בפשיטות הלב: אני פראגונאפאראמיטה⁴⁰, עם עוצמת הנבואה הארוטית של השאקטי ללידה חדשה של האנושות, לתיקון ולעילוי מצפון העולם, מצפון כל האדם ובפחות מזה. לא די באחרית של קיום משיחי לאדם על פני האדמה. קיום של בחירה בחיים במין אדם עליון, אשר הצו העליון שלו, הצו המוחלט, החקוק תמיד על לוח ליבו, “ובחרת בחיים”, בחיי אלוה עלי אדמות. עשיתי הכול כאילו לראות את מהאנאנדא. הלכתי בעקבותיה מאוהל מועד לאוהל מועד, אך לא חזרתי בעקבותיה. עמוק, עמוק, כנראה השלמתי מראש לא לחזור על עקבותיה. די היה לי בעידוד שקיבלתי מהעובדה שקיימים שבעה אשראמים בהשראת חינה של אישה־גורו אחת.

ידענו שעות יפות בכל אשראם ואשראם בו התייחדנו עם עצמנו, בין החסידות ההודיות ובין אלו שבאו ממדינות הם העשירות והמפותחות לחפש תמורה לאי הנחת בחייהן, ומתוך חיפוש לגמילה מסמים, סמי המסע לעולמות אחרים. לעיתים, סמי ההתאבדות שבדרך. מבחינה זו תרם האשראם ההודי לאי התאבדות בנות תמירות, גמישות, שגדלו על נוחות המערב.

ברעידת האדמה והתרבות ה“היפית”, קסמה הודו לנערים ולנערות העדינים והמטופחים בתרבות המערבית. אך הקסם הזה לא הכריע את שטיפת המוח של המערב. הנער והנערה היהודים, הבלתי נכנעים לשטיפת מוח אוניברסלית, המתוכננת והחותרת לכרסום סרטני בזכות הקיום היהודי על אדמתו בעולם, הם הם המופת המכריע לכל הצעיר והחפץ חיים בעולם הם הסימן והשביל לאי סגידה, לאי כניעה מראש, כל זמן שהנשמה בך – לעצת גאנדי, הנשמה הגדולה של הודו, המהאטמא – לאקט של התאבדות קולקטיבית. לא של ישראל בגבורת הנפש ולא של העולם כולו באי גבורת הנפש. את בשורת העמידה הזו לא מצאתי עדיין, לא באשראם של אורובינדו, לא באם האשראם, אשר בעיני חסידיה התעלתה מיצור אישה ואנוש, ולא בשבעת האשראמים של מהאנאנדא.

שלושת ימי הביקורים בשבעת האשראמים, תוך כדי רדיפה כביכול אחרי מהאנאנדא, לא היו לשווא. לא היתה בי אכזבה עמוקה בשל אי הפגישה עם אם האשראמים. העיקר היה בעיניי תקדים האשראם והסתעפותו לשבעה ענפים בידי אישה, בידי האם לאחר מות אורובינדו. את הפרידה מהאשראם האחרון חגגתי בזיווג, בתנוחה טיבטנית, בישיבה פנים אל פנים על העקבים ועל כל השלבים של הזיווג, החל – מזיווג בעיניים, חיבוק בזרועות בדבקות השפתיים במגע בשדיים, ועד להשחלת חדירה של איבר הברית במלכותי. ידעתי, זמן מסענו אינו עומד במקום אחד. יום־יום ולילה־לילה ושעה־שעה זז המחוג בגורלי. בעוד שישה ימים כעת חיה, עלינו להית בקשמיר לרגלי ההימאלאיה. שם יחכה לנו המטוס הקטן עם הטייס, על כל הציוד, האוהל הניתן לחימום בסוללות ומלאי חמצן לגובה זה שהוא שניים משיאי עולם. הרהרתי בטבילה בגאנגס הקדוש, בהינדוס ובברהאמאפוטרה, אשר מקורם בזיווגי זרמים ונהרות מגג העולם. היה לי עניין לראות גם את נוף התגלותו של הבודהא, אשר כבש את עולמו של המזרח הרחוק לאחר מותו. לאחר נמנום קל חצינו את הגשר הנטוי על הגאנגס ובאנארס ועלינו וירדנו על מדרגות האבן. התרשמנו מהתקהלויות קשובות לדרשות מוסר ודת לאורך החוף, התבוננו בארשת פני האנשים שעמדו על סף טבילת טהרה לחיים, לפניה ואחריה, ומאוויר שריפת המתים ופיזור אפרם. לא פסחנו על אף מקדש אחד. חיפשנו בעיקר את התבליטים האירוטיים בטעמו של המקדש ההינדואיסטי. עמודי אשוקא, אשר כאוחז בגלגל המלכות קיבל עליו את גלגל התורה של הבודהא בווידוי הגדול והיחיד במינו בזיכרון האדם כבעל תשובה משפך דם לאחר הניצחון ובבהירות ובהחלטיות. וידוי לעין עמו, חקוק בציפורן שמיר לדורות על עמודים.

לא במקרה עלתה בי הגות זו על מפתן ההעפלה לפסגות ההימאלאיה ומההימאלאיה לצניחת טבילה בכינרת ושתייה בכוסו של האר"י הקדוש מבארה של מרים. מרים הצופה בגורל אחיה התינוק בתיבת הגומא, אשר השיטה על פני הנילוס העכור של איזיס עת נגזרה הגזירה ההיא, הקדומה, על ילדי ישראל לכליה. האין כאן קשר סמוי – אך עובדתי – בנבואת הלב של עם את גורלו? מהגזירה ההיא של פרעה – לגזירה של היטלר בימינו. זה היה הילוך אינטנסיבי ומאומץ כשאנו נוגעים בבשר האנושות ובפרות הקדושות בצפיפות הנעה מימין ומשמאל, מפנים ומאחור. תרבות הודו, המקדשים והמנזרים לא קצו בנדבות ליבן ובתרומת ערוותן של הזונות אגאנטא ואלורה. האם ישו בז למרים המגדלית, והבודהא לא סעד את סעודתו האחרונה על שולחנה ובצל קורתה של זונה בת מוניטין על אדמת הודו? יש היגיון באתנן זונה שלי.

באותו לילה ומחצות נשארנו, כאורחים נוטים ללון, על גדות הגאנגס העכור. לאור הירח המלא צפינו ברוח זרמי נהרות הימאלאיה. סקרנו סקירה כוללת את הנוף מנגד ואת הזרימה בגאנגס מימין ומשמאל, את ראשית ההתעוררות ותנועת האנשים בחוף העולים והיורדים על המדרגות, עם זרי פרחים בידיהם, טובלים ומתבודדים עם עצמם.

כעבור רבע שעה היינו מחוץ לבאנארס. סרנו עוד לסארנאת, לאזור ההתגלות של הבודהא ובו שברי עמודי הווידוי של אשוקא. הלכנו בעקבות כל מה שסופר לנו ושנקלט בתוכנו. סעדנו את סעודת השחרית על דשא ירוק רחב ידיים מול פני שרידים משרידי זיכרון שונים, באווירה של תענית דיבור משעשעת. הבחנתי בדפיקות פתע בליבי לקראת ההעפלה אל גג העולם. התחלתי לחוש כי שעת הפרידה מהודו מתקרבת.

בחרנו דרך ג’ונגל הודי אשר דימינו שהוא כולו מיוחם בעונה זו בצירופי קולות של פילים, אריות ונמרים, ציפורי טרף ונחשים. מוסיקה מודרנית, סימפוניה מודרנית מהיער הקדמון. על הגלגלים היתה המציאות מעט שונה מהדמיון, אך הדמיון יצר מציאות בנפשנו, מציאות הערגה של הייחום הגדול בתיבת נח שעה שנפתחו ארובות השמיים ונבקעו תהומות הארץ ונשמעו קולות מים רבים במערבולת המבול.

פתע נתקלה המכונית במכשול בולט, והיא קפצה קפיצה קשה. נאחזתי אחיזת הצלה באיבר הדרוך והזקוף של נערי, למען לא אזרק החוצה, בייחוד בהיריון. למרות הכול הגענו לנקודת הפגישה עם המטוס וחנינו את חניית הלילה, צמודים זה לזו. שוחחנו על המדונה בירוק של אל־גרקו עם ידיה המפללות ותרזה הקדושה במבע האכסטאזה בשעת נעיצת סיף המלאך בליבה, שהביא את האושר העילאי על פניה. שתיהן כאחת כאילו שאלו אותי: למה קראת לנו? ואני עניתי: אני רוצה ביד המפללת של הצייר המקובל, שתיטול את איבר הברית שלי ותשחיל אותו לפיה של תרזה עת סֵיף המלאך היה נעוץ בליבה, והשאר אלוהים – בייחוד עם השכינה – יידע כבר מה לעשות עד ליציאת הנשמה בנרוואנה אירוטית.

יצאנו לסקור את הנוף ואת הסביבה ולבחון אם נחת או נוחת המטוס והציוד שבו. שאפנו אוויר מלוא ריאותינו על רקע שלג נוצץ. נשאנו את עינינו לשמיים וראיו מטוס זעיר נוחת במרחק של חמש־מאות מטר מאיתנו. הכול הגיע בעיתו. המטוס הקטן, האוהלים, החמצן, הסוללות לחימום שק השינה לשנינו ומזון מגוון בשפע והשתייה כדת וכדין. ידעתי, כי לא אטעם טיפת אלכוהול, אך לגיורא הרשות מסורה לעשות כן. ולמעני – פירות, שפע פירות טריים מכל היבשות עסיס טרופי וסובטרופי, על פי הזמנה מיוחדת ומפורשת. חלב ודבש. זה המזון למדונה בהיריון הגואל.

המכונית הוזזה עמוק בנקודה אפלה במערה, במחסה מאחורי נטיפים. הלכנו למטוס להתפרק מהתרמיל. עלינו למערת הלילה שלנו. הצצנו ונוכחנו לדעת, כי הטייס אכן היה זקוק לתרדמה זו. התלבשנו במין פרוות דקות מעל למשי הנזירות וללא שנדברנו בינינו התחלנו ולהתגלגל במדרון הקו מן המערה למטוס לקראת שעת ההמראה לסיור שלנו מעל לפסגות גוש העוצמה הלבנה. עשרים נהרות מקבלים את מימיהם מההר וכולם מתמזגים בנהרות הפיריון של אמא הודו, ובראשם הגאנגס.

שלושה ימים ולילות על הרי ההימלאיה סיירנו הלוך ושוב. ראינו את גבנוני הארכיטקטורה האלוהית, על הפתעותיה ומימדיה מבחינה בקולות מים אדירים ובמפלי עליון. “תהום כלבוש כיסיתו, על הרים יעמדו מים, יעלו הרים, יירדו בקעות אל מקום זה יסדת להם המשלח מעיינות בנחלים, בין הרים יהלכון”.

לאחר ימי ההימלאיה עלינו לטוס על סף המראתו עם הפנים הפנימיות לארץ ישראל. והפעם לא לבד, כי אם עם גיורא לידי ועם יוחנן בתוכי. הלילה חלף במטוס מבומביי לנמל התעופה בן גוריון, הנקרא מחדש על שמו של מייסד מדינת ישראל, האיש אשר ראוי לומר עליו “מדוד עד דוד לא קם כדוד”.

עם נחיתת המטוס יצאנו ממנו בשעה היפה ביותר. בין השעה שבה ראה רבי עקיבא את השחר עולה ומפציע על הר הבית והאמין באור השמור לישראל, לבין זריחת השמש בגבורתה. טעוני תרמילים על הגב, ידו של גיורא בידי, מימין לסולם המעלות, כרעתי ומשכתי את גיורא לכריעה להצמדת שפתיים לאדמה. הגענו לכאן בהפוגת חסד. אך קודם לכל פנינו ללבנון דרך קפריסין. הדרכון האיטלקי עזר לנו לעבור בשלום את הביקורת בשדה התעופה.

אחר הצהריים הגענו לליטאני, שזרם וכאילו שש לקראתנו ממש. שתינו את מימיו, רחצנו את פנינו, ראיתי את החיה המדברית מחליפה את החיה הצהובה בעלת עיני הטירוף האוכל את עצמו ומוכן לאכול את העולם כולו. נזדמן לנו טרמפ של קצין או"מ, אשר קיצר את הדרך ותוך קפיצת הדרך באה השיבה לעצמנו ולחדוות החירות מהשאוליות הצפעונית הג’יהאדית העולמית.

התמזל מזלנו, מזל שלושתנו, וגם לאור הירח העולה תוך כדי המסע צחקה הדרך לקראתנו. והיה זה לאות. לחשתי לגיורא באיטלקית מוסיקלית: ג’יפ מקומי עצר לנו, אצבע אלוהים הביאה לנו את הג’יפ להעפלה אל חורשת הארזים. הנהג, נוצרי מקומי, תמה כיצד אנו מסתכנים במסע בלילה ולא ביום, בארץ ובאזור זרועי קיני מבלים, אשר מרוב יהירות הייאוש והחינוך להתאבדות לא כל אחד מהם הוא יוסף הצדיק או אנטוניוס הקדוש במדבר. התברר לפתע, כי כומר שחור, קתולי, משׂיח איתי באופן תרבותי, ואני הגיבותי: במלחמת העולם למדתי להפקיד את רוחי בידי אלוהים. סתמתי ולא פירשתי. בחרתי להישאר מוסווית. נזירה בודהיסטית עם אחיה הנזיר המלווה אותה לארץ הקדושה לנוצרים, התיידדנו בשפע שׂחוק ומשב רוח של חירות.

הנהג הוריד אותנו בטווח ראייה מחורשת הארזים במעלה ההר ושפע הודיה לכולם.

גיורא שתק כל הזמן, היה מכונס בעצמו, חד את חידת אתגר הסיכון שלי, כפי שהתבהר לי אחר כך על חוף בארה של מרים, ייתכן שהיה גם מתוח. לא סמך על כיבוש היצר של הערבים.

הוא הבחין ביקוד התאווה בעיניים ובזיקוף הדרוך של איברי המין. רק נוכחותו של כומר כושי במדים עם אקדח בולט בנרתיק על מותן ימינו הרגיע אותו מעט. אני הייתי שליווה יותר ובוטחת בעצמי ממנו. היה איתי גם בושם אזוטרי ממנזר שלי לריסוס רוח עיוועים ולנטילת כוחם של אנסים בדרך, כסוד שמור איתי, אשר טרם גיליתי לנערי. לאחר גילוי כל הסודות נשאר תמיד עוד סוד אחד, סוד אשר לעיתים אינו גלוי גם לבעל הסוד אך לוחש ביטחון לקראת כל מקרה של אונס, בייחוד של אישה בהיריון שבבטנה הגואל. הנער היה קסום מריח הארזים ומנצנוצי שיח הכוכבים וכמהופנט עשה כל אשר ציוויתי עליו. היה ברור – עלינו לקחת איתנו את ריח הארזים, את ריח בית המקדש בבניינו ביומו הראשון, לארוז את עצמנו, להסוות את עצמנו, לאור היום בלבוש הנזירות ההודית, ולרדת מהלבנון דרך המשלטים ומקלטי החבלנים. לעבור במקום שניתן לעבור עם דרכון איטלקי אל חוף הכינרת ועמק הירדן, דרך צפת.

 

בארץ ישראל    🔗

עלינו ברגל לצפת, לאוהלם של רבי שמעון בר יוחאי ובנו במירון. רצינו לרדת דרך הר החזון ובעקבות מרים המגדלית להגיע לחוף הקבוצות על הכינרת, ושם, רק שם, לטבול בבארה של מרים ולמצות את עצמי בשיחה עם גיורא. שוב נשקתי את האדמה ומשכתי את גיורא לנשק איתי את אדמת הגליל העליון, והפעם היתה זו נשיקה ממושכת, נשיקת ברכת הגומל על שיצאנו בשלום וחזרנו בשלום למקום הזה עם קניין מי הליטאני, באהבה ובריחו של בית המקדש, אשר החכם מכל אדם בחר לבנות אותו בארז מן הלבנון, אשר את ריחו ספגתי מלוא חזה. בני חורין אנו שוב, קלי רגליים. עשינו משהו, צירפנו כוונות כיודעי חוכמת הנסתר בהילוך, בקשב, בספיגת הריח, בתפילה מודעת ולא מודעת למן ארזי הלבנון ועד לכוך. למן הטבילה בליטאני ועד לטבילה במקווה של האר“י. כעת עלינו לרדת בקפיצת הדרך, ודווקא ברגל, מכאן לבארה של מרים בכינרת. ראיתי את מרים המגדלית הולכת לפניי. היה לי ברור, כי הפעם אטבול את הטבילה שלי עם גיורא, – לא בין כפר נחום לטבחא – אלא לרגלי הקבוצות הראשונות בארץ, בשפך הכינרת לירדן. כעבור שעה – שעה וחצי, הגענו לא רחוק מבית העלמין של קבוצת כינרת, פנתיאון של ראשוני הדור החלוצי. לא רק ירושלים הרים סביב לה. הכינרת הרים סביב לה בעומק, כמובן. לאחר הטבילה במקווה של האר”י והלילה ששהינו בכוך שלו בלי שהוא ישכון בתוכי נדמה היה לי שעידן ועידנים גיורא לא ידע אותי ואני לא ידעתי אותו. לאחר הטבילה העקודה לארז בלבנון עם ריחו של בית המקדש הקדמון, הוא בא אליי לראשונה כאילו לא הריתי לו מעולם, והוא לא פרע בי.

יצאנו מהמים מנערים את עצמנו כסייח וכסוסה אצילה, תמימים עם אלוהים. בלי להתנגב כרענו על הברכיים ונכנסנו לצילו ולחסותו של האוהל, שוקעים עם מי הכינרת. גבר צעיר באישה פחות צעירה ממנו בראשית האימהות. רציתי לחוש את הילד בעוד אני רובצת על גיורא רטובה ומתחממת, חבוקה בזרועותיו. חלמתי שעל כור האובניים באבוס בבית לחם אני מביאה ילד לעין האנושות כולה, ושלושה כוכבים בשמיים ושלושה רועים מלכים על האדמה באים לפקוד אותי עם בוא הילד לעולם. החלום היה כסם הרגעה בצהרי היום השרבי. חמקתי מבין ירכיו וזרועותיו ערה, רעננה, והוא עדיין סחוט מהזיווג היפה. תוך כדי הכנת סעודה צנועה של בוקר וצהריים, הבאתי בחשבון כי סעודת דגים הגונה נאכל בארוחת ערב במסעדה מפורסמת של הקיבוץ בחוף הכינרת ממול.

אמרתי לעצמי: עת לעשות, וירג’יניה. הפרת את נדרך נדר ארבעים הימים בהילוך, לקיים את מניין הימים הזה בתנ"ך ובאוואנגליון. עלינו להקדיש עוד שבוע לשיחזור הילוך האהבה שלנו כאן על חוף הכינרת, לאורך הירדן ועל חוף ים המלח.

רציתי לשחזר את זיווג התמיד שלנו, גם של הזעיר עם הנוקבא⁴¹ ואת זיווג אבא ואמא עילאין דלא פרשין. ונאמר בפירוש זהו שחזור לפי הזיכרון הפנימי, החווייתי על אדמת ישראל של כל הניסיון שידענו במסע מהר הבתולה בשוויצריה ועד לפיורדים שבקוטב הצפוני, ומהם – לאמא הודו הקדושה, עד לאם העולם בהימלאיה ומהם – בלבנון ועל חוף הכינרת וכו' וכו'. אם נצליח, נשלח צוות לכל הנופים האלו לשחזר אותם ולהחזיר אותנו לרקע המקורי של מאורעות עולם וחוויות בכל המגעים, החדירות הפריעות, ההזרעות, ההפראות, בבעילות שלנו, על כל החן הקוסמי שלהן. הסרט שלי צריך לשתף את האנושות לא רק בחוש השמע ובחוש הראייה, כי אם גם בחוש הריח.

בשלב מסוים נולד בי צורך לטבול בכינרת טבילת טהרה מאורגיה של זלילה וסביאה. לגיורא הגשתי טיפה מרה וחריפה. סיימנו את הסעודה, שארכה שעתיים באוהל השרבי, היוקד, בקפה בדואי חזק וחריף ובנקישת כוסות לחיים. לפני בואנו לדואר בטבריה בחרתי לבקר בפנתיאון של הדור החלוצי, בבית העלמין בכינרת, אשר משום־מה קסם לי בצילו עד לחוף הכינרת ממש, בטיול הראשון שלי כאן עם אבי הנער, עם עמנואל. כולי קשב לרמזי הגורל של כל אחד ואחת שבחר לספר עליו, כחוזה וכאיש עבודה, כמבשר בגופו וכפייטן ברוחו, ועל ניסיונות שכל אחד עמד בהם ויכול להם. עמדנו מול מצבות הרואים למרחוק שעצמותיהם הועלו ארצה. ואחד מהם⁴², לאחר מאה שנה ויותר, האחד שכתב מנעוריו טיוטה למניפסט קומוניסטי⁴³, ובא היום והוא ראה את רומא וירושלים כקוטבי גורל בתרבות העולם וחידש את חזון תקומת ירושלים. ואחד⁴⁴, בראשית המאה שלנו, ראה בחוש נבואי את המציאות של ארץ ישראל שיתופית כתחנת אדם לעולם כולו והרבה סיפר לי על הפייטנית רחל אשר דמה של רחל, אם האם, בדמה זרם. ועל גורל נבו, ביטוי שנחצב בדמע ליבה, נגזר עליה, ואשר כה נקלט בי ומעמיק את שורשיו בי מאז ועד היום הזה.

כשעה וחצי הלכנו בין המצבות בצל האילנות מול פני הכינרת. לעיתים נעצרנו הרבה בפינת הנערים, חללי צה"ל במלחמות החירות והקיום, מתקומת המדינה ועד ימינו אלו. קברים כמעט רעננים מול ראשוני הדור הגדול הרואה מבשרו את גורל היהודי במאה שלנו. קברים משופעים בפרחים שהובאו בידי ההורים, המאריכים ימים, ימי השכול הגדול, השכול החי, לאחר שזרעם נעקר מהם באיבו לאדמה הזו.

יצאנו מבית העלמין של כינרת כאשר ראש כל אחד מאיתנו מופנה פנימה. עם רדת השמש וההקלה בשרב, רוח קלה התחילה לנשב, ואנו שמנו את פעמינו לטבריה, לדואר. נזדמן אוטובוס בתחנה הקרובה לבית העלמין של כינרת ועלינו עליו כעבור עשר דקות. לאחר חניות ביניים חלפנו על פני חמי טבריה וצעדנו בעיר ישר לטבריה. ושם, לקראת הערב התארגנו לשיט לחוף המזרחי של הכינרת. למזלנו, בדיוק עם בואנו, הורם העוגן וספינת הקיבוץ עמדה להפליג מטבריה לחוף מנגד, ישר למסעדה. הספן זרק את החבל ליתד ברזל התקועה בחוף, אשר נתפסה בלולאה, ואנו קפצנו לחול המתקרר. לא הרגשנו כי אכן היו עוד אנשים תיירים בספינה מסביבנו. יש בכינרת לעת כזאת משהו מושך לחידוש המדיטאציה. הן לא במקרה ישו ניגלה מהילוך על פני גלי המים הללו, ואולי בשל האווירה של תחושת יום הדין שאני כה שרויה בה מאז בואנו מהלבנון עם ריח הלבנון לכאן. המסעדה של הקיבוץ היתה מלאה באנשים, תיירים תמימים, ביניהם עולים לרגל וחולמים על טבילה בירדן.

מצאנו לנו שולחן פנוי בקרן זווית בקצה המרפסת, ללא חייץ של אנשים ומבטיהם לים שלי, לים שהפך והעמיק יותר ויותר לקנייני האישי. נעים היה לי לפגוש חברה צעירה בקיבוץ שקם כאן בחטף על החוף הזה ביום שרב אחד בעמק הירדן ובעמק בית שאן. עמנואל סיפר לי על השתתפותו בתקיעת יתדות לקיבוצים בעמקים אלו. מצאנו חן בעיני הנערה המגישה בת הקיבוץ, אולי גם בזכות קסם לבוש הנזירות ההודי. החלפתי מבט רב משמעות עם גיורא אשר אמר: האם יכולת לחיות עם נערה כזו, כאן בקיבוץ?

חמש דקות לפני תיקון חצות התחלנו לצעוד ולעלות מעין גב לגולן והשביל עלז לקראתנו. לגיורא נמסר חוש התמצאות במפות והפעם במפת הגולן לאור הירח. הנותן ליעף כוח עודד אותנו מנקודה לנקודה. ושוב אמרתי לעצמי: “שומר פתאים השם”, בייחוד פתאים שיודעים מה זו אהבה. זכינו גם לקצר את הדרך ברכב של יישובים צעירים, שעלו מקרוב לכאן, וברכב של נערים במדים של צנחני צה"ל, עד שהגיעו אלינו קולות המפל בגמלא שלסביבות חורבותיו הגענו באשמורת השלישית.

עלינו על הגולן. כה צעיר בנפשו וכה עתיק בשרידי קדומים. בגולן התנהלה ההגנה על הגליל, על ילדי הגליל, מפני הפגזות כעולה על רוח היהירות הסורית. ממרום הגולן ראיתי במבט חדש את ההתיישבות החלוצית הקיבוצית, אשר קמה במאה שלנו ותרמה לנפש העם הזה ולבניין דיוקנו. פתע ראיתי מעבדה אנושית של קיום ללא הירארכיה שלטונית בתוכה, שזינקה מחקלאות מדעית גם לטכנולוגיה מודרנית בתעשייה, זינוק יפני ממש. אין לה להתבייש בפני כל פיתוח מזורז בעולם במעבדה האנושית הזו. בעיות כרימון אינן חסרות בצמיחתה הנפשית והרוחנית. שבע היתה ותהיה, נופלת וקמה, קדה ומתיישרת, מתקפלת ופורשת כנפיים. הבחנתי בחוש הנבואי שלי בפוטנציאל חיוני לכיבוש עורקים בלב האנושות שתגוון את צורות חייה, תעשיר אותן ותעלה את חדוות הרוח בניסיונותיהן, מתוך קנאת יצירה אשר תרבה חוכמת אהבה בעולם. ייתכן גם מתוך הווי אירוטי רב אנפין המכיר בריבונות הבחירה החופשית של היחיד והיחידה להתנסות בטעם זיווג הגבר עם האישה. הייתי רוצה כי הבן שלי, לפני צאתו למשימה הגדולה בעולם יתנסה בה ויקח אישה מבנותיה.

אך הגולן לבדו עדיין אינו מבטיח את נצח ישראל. בעיית הבעיות בעיניי, כפי שאני כה מיטיבה להכיר אינטימית את שליטי העולם, היא ישראל גרעינית בארץ מקלט גרעיני אשר תשחרר אותה מהתסביך “תמות נפשי עם פלישתים”. תנאי ראשון לכל חירות ישראל בישראל הוא החירות מ“תמות נפשי עם פלישתים”. חירות אשר גם מעצמת־על תביא אותה בחשבון. למען מיקלטים גרעיניים אלה הקדשתי את עיקר הון אתנן הזונה של מנזר הבתולות הקדושות.

נערי, אני אנוסה לחזור על עצמי ואל עצמי כאש עצורה בעצמותיי תמיד. בדור שלנו – וייתכן באופק הדורות הנראה בעין – אין כל סיכוי לשפה משותפת שתביא להבנה בין העמים. אני מעזה לומר עוד משהו, נערי. לא ייתכן תיאום בעולם אשר השלים עם השמדת ישראל, עִם עַם קטן אשר התנסה בכלייה ואשר נקמת כלייה אורבת לו, אשר אינו משלים בשום מצב ותנאי עם חורבנו ולא יוותר לעולם גם על האפשרות של “תמות נפשי עם פלישתים”. לא היה גבול וגבול לא יהיה לצביעות מעצמת־על, דמוקרטית כטוטליטרית, אשר מתוך אי נוחות דיפלומטית נכונה לפסוח על קיום עם קטן ונזוף בעולם. לכן, ישראל ריבונית בזכותה להרתעה ולהגנה גרעינית.

הרי לך, נערי כארז צעיר, אירוניה של דיאלקטיקה טראגית בגורל עם המשיח הנצחי. גם כאשר העולם כולו יתפרק מנשק גרעיני, העם הזה לא יוכל להיות שותף להתפרקות זו, עד לימות המשיח. בהיותו הזעיר והמבודד בין העמים, התפרקות מנשק זה פירושה התאבדות, בהיותו עם אשר מיום קיומו בעולם, העולם השלים עם אי קיומו. אני מיציתי את המציאות של גורל ישראל בעולם, לעיתים יותר מבני עמך אנשי הרוח והמדינאים. מעולם לא הייתי שבויה ברוח עיוועי השלום ואין שלום, כביטוי יחזקאל. גם הנוער החלוצי המחונן באינסטינקט לחיים בהתיישבות וברגעי גורל של מלחמות, הוא הראשון להבין את המציאות. אם זרע אברהם אבינו היושב בישראל ייכרת, או אפילו תישאר ממנו שארית פליטה עקורה, יקיץ הקץ על המשיח העברי.

חקוק על לוח ליבך, גיורא, את לחישתי. הבטחתי לאמא שלך להחזיר אותך מחיקי לזרועותיה יותר יהודי מאשר לקחתי אותך מבין שדיה. והן אמא, הנסיכה מבית דוד, אוהבת אותך כאם וכאישה גדולה. האם והאישה אשר אני אוהבת בכל המלודיה והליריות של הפייטנית היוונית באי לסבוס, אשר המוניטין של בת קולה מהדהדים באירוטיקה של ימינו עד לרגע זה.

הוא היה כולו קשב, כולו לב שומע. ומתוך צורך לעורר את עצמי ולעורר אותו לינוק כוח ממנו ולהיניק אותו, גלשתי מספירות האוזניים שלו אשר באותו רגע היו בשבילי הוד ונצח, דרך התפארת של טבורו, טבור העולם, ליסוד שבו, אל חליל הקסם שלו, להעיר אותו בפי, כאשר ידי האחת שומרת אמונים לשני מעיינות זרעו כפיקדון יקר המסור לי. חרמש הירח פרע את בתוליי ובעל אותי בקצב אחד הרמוני עם בעילתי אני את איבר הנער.

סיפרתי לגיורא מה שהיה ידוע לנו ממקורות המגע שלי עם אדוני כדור הארץ ומדעני הגרעין, באינטימיות המסלימה בשעשועי סטיותיה של נפש הדור הנבוב, לא היה להם כל מעצור להשיח בעיניים מופנות לפטמות דדיי. בביקור מלכותי של נשיא צרפת אצלי, כאשר ביקש נוחם בין ירכיי על תבוסתו בבחירות לעוד מועד נשיאות, סיפר לי על בניין הכור והגשת אוראניום באיכות צבאית על טס כסף לאחר המטורפים, הרוצח במו ידיו את חבריו לשלטון כדי להיות שליט על בבל ולעלות לדרגת מנהיג העולם הערבי בזכות היוקרה של פצצה גרעינית שבידו.

מהגולן ירדנו שוב לטבריה. שם כבר חיכתה לנו החבילה עם ציוד הצילום וההקלטה, המילה האחרונה של הטכנולוגיה בשלהי המאה שלנו, המאה העשרים. התחלתי לחשוב על פרטי ההתקנה העצמית לקראת התנסות שטרם ידענו אותה, טרם התנסינו בה, התנסות לשמה ולשם העולם כולו. גיורא העמיס על גבו תרמיל עם תקליטייה סלקטיבית, ושמנו פעמינו לדואר, רבע שעה לפני נעילתו. המשלוח הדחוף עם הציוד המשוכלל אכן הגיע עבורנו בעתו. המחשבה על יחסי למנהל הבנק העולמי שלי המשקיעה בו את אתנן הזונה האוניברסלית בחלק הארי שבו, שיעשעה אותי מאוד. התעללתי בו הפעם מאוד.

אני, וירג’יניה, הנושאת את הצלב לא בתחנות הווייה דולורוזה כי אם בדרך אמנות אהבה. ידענו כי עלינו להתיר את חבילת הציוד וללמוד את הפעלתו לקראת השחר, לקראת בעילת שחר, אשר תצולם ותוקלט במוסיקה אשר תהיה שרויה בה בהללויה לחיים.

כעבור שעה הבחנו באוהל הלבן המאיר לקראתנו לרגלי המדרון של כינרת. קראנו לאור הירח את הוראות הפעלת המצלמה והעמדנו אותה על סלע גרניט. לחצנו על כפתור זעיר והתחלנו להתעלס במחול, יחפים על פני החול הקריר, מחול שעלה למעשה אמנות של השרת הלבוש בשלבים, הסארי והגלימה, עד לתהליך עצור של חשיפת עצמנו וגילוי עורנו, עד לגילוי שדיי, מלכות ערוותי וכל הקווים מבין ירכיי ועד לחמוקי ברכיי ועד לקרסוליי ולכפות רגליי. בעוד נערי שלי, כולו נסתר בגלימת הנזיר שלו, עולה בערותו ובאיבר בריתו בחביוניו במסתרים. הוא עזר לי במעשה החשפנות שלי רק בתהליך של זיווג בעיניים, לפי הקבלה, תוך מחול מושך שהתחדש בו במקום ללא מחשבה תחילה. אני, כשכינה הגלויה לאלוהים עד לשפתי מלכותה, ונערי – כולו בלבוש הנזיר, ללא גילוי שרביט הנסיך שבו, השרביט הנסתר הפעם. ידעתי, השרביט היוקד ועולה בסולם המעלות של הגעגוע הקוסמי המבקש להיגאל ולגאול אותי. הגבול בין הבתולה הבלתי מוכתמת והאמא העילאית אינו קיים. התנדף ונשכח. אך אירע משהו מפתיע באור עיניי על עצמי. אמרתי אל עצמי: אני השכינה בכל קסמיה של לילית וללא בושה, כחמדת האדמה לפני שהנחש הקדמון הטיל בי זוהמתו, אשר ממנה טוהרתי תכלית טהרה בכל טבילותיי. בזיווגי עם הינוקא הוא יודע אותי, הוא יודע אותי, דעת עליון בעוצמת משיכת האדמה, לאחר שידע אותי בבעילת הפראה בירח במילואו על פני הפיורד ההוא בקוטב הצפוני. לא הפסקתי את המצלמה בפעולתה. גם כאשר נכנסנו לאוהל היא צילמה דרך יריעות האוהל התקוע בצמחייה הג’ונגלית במדרון ההר לכינרת. רציתי להיווכח מה יהיו פני עצמנו עשרים וארבע שעות לעין המצלמה. גיורא צילם אותי בעת ובעונה אחת, מה שעורר אותי עוד יותר. פתע היה לי ברור שעלי לחדש גירוי בטכנולוגיה של הצילום.

הוחלט לקפוץ לטבריה ולקנות ג’יפ לבן עם הנעה קדמית למסע הימים הספורים אשר סופו להישאר כמתנת הפקר סמויה ומפתיעה באחד הקיבוצים הצעירים, כחידה אשר תפוענח או לא תפוענח באחד הימים באחד מגלגולי יוחנן בנוף המראות הזה.

נשארתי שומרת, וגיורא הוא שקפץ על האוטובוס הראשון לטבריה וחזר עם הג’יפ הלבן המבריק, החדיש. בענין רכב ונהיגה הוא מבין מעט יותר ממני. חזרתי לבדי לכברת המדרון והחוף, כברת האדמה הזעירה, לאוהל ולמצלמה, מה שיהודים מכנים ד' אמות לכל יהודי בועלם באדמת ארץ ישראל. לבדי, זו הפעם הראשונה לאחר שידי לא זזה מידו ורגלי מרגלו משך ארבעים היום והלילה בהילוך שלנו. ראיתי בזה רמז מוחש לפרידה הגדולה שלנו על מפתן ביתה של פאולינה בשובנו לרומא, כאשר אחזור בלעדיו למנזר שלנו.

ביקשתי לצאת לקראתו, אך פקדה אותי חרדה לכל מה שמכיל אוהלנו בטכנולוגיה משוכללת.

בינתיים זזנו לחוף ים המלח ונעצרנו בנוף המערות של המגילות הגנוזות, והים היה יפה. מואר באור ששת הימים. כולו קרינה נוצצת, מסנוורת, קוסמת, חושפת את הטהרה הצרופה בנשמת העולם ובנפש האדם. עדין עירומים היינו. נפש חיה לא היתה באופק מלבדנו. ובתנוחה זו על פני המים המלוחים, הנוצצים, עשיתי מלאכת הכנה רצינית.

ראיתי סרט נע של תמונות אורגייסטיות, אפוקליפטיות, את הפטרייה ואת הכוכב החרוך. התמונות המדברות בעד עצמן. שאלתי את עצמי: מהו החומר הראשוני לסרט והרקע במאה שלנו בדור כְּדוֹרי? והתשובה היה נהירה מאליה – אושוויץ.

הילד דילג בתוכי ממש ככל דילוג עובר בהיריון אישה. ואולי יותר. ניצחתי. באתי בברית עם ייחוד אלוהים, עם השכינה. ניצחנו. ידעתי לפי הצל, עליי להדריך את גיורא למצדה ובמצדה ולתת לו להציץ בקיבוץ עין גדי לפני ליל שימורים לחידוש באירוטיקה שלי לעבודת לילה שלם של המצלמה. סיפרתי לגיורא כיצד במלחמת העולם ההיטלראית, כאשר ישראל היתה בסכנה של פלישה גרמנית כשיא להשמדת היהודים על אדמתם, קמה מצדה לתחייה כתוכנית אקטואלית לעמידה אחרונה. מצדה ריחפה לעיני העם, לעיני הנוער, וללא ספק הסתננה ונמסרה לנפש הילד. מצדה אחת גדולה והפעם לא של התאבדות, אלא לוחמת ללא סיכוי של הישרדות. והפעם, ללא ברירה בין חיים בעבדות לחירות במוות. ללא כל השתעשעות בקפיצה ללא נודע בניסיון הישארו בחיים. הפעם לקצה גבול הלא ברירה המוחלטת או ברירה בין מוות בקרב של המרד האחרון בגטו ורשה לבין מוות כצאן לטבח בסרט נע בתא החנק והכבשן נוסח אושוויץ. הן השבט החלוצי הבלתי נכנע אשר התיישב על האדמה הזו ואשר מנה חצי מיליון יהודים ראה את גורל המיליונים של יהודי אירופה.

הגיע הערב לאוהלינו. הלילה תדע שתים־עשרה נשים בתולות בחסד. איך תבחר, ובמי? אחר כך בא תור הבחירה בין המדונות ואת כולו הסרטנו. במבט ראשון בחר גיורא במדונה בשיש של מיכאל המלאך ב-Pieta בסן פייטרו, כאשר הצלוב המעונה, הבוגר בהבעתו ממנה, בחיקה, במדונה של רפאל ובמדונה הירוקה, המתפללת בידיה של אל־גרקו. ובאחת הנשים פתח המערה של ליאונרדו, במריה מגדלינה ובתרזה הקדושה בחלום נעיצת הסיף של מלאך השם צבאות בליבה, כשהיא שוכחת עצמה באכסטאזה של מתיקות וכלות הנפש בפסלו של ברניני. אך גיורא לא פסח על פסל תנוחת אהבה אחת של רודין בסגנון ונוס הקלסית. לאחר שעות בחירה עשינו קנוניזציה של שתים־עשרה תמונות, צורך ייחוד עם עצמנו בי, מתוך ריכוז צלילה בכל אחת מהדמויות בי. כל הבחירה הזו השאירה את חותמה ואת עקבותיה בחומר לסרט.

אני מאמינה כי למען עתיד האנושות עלינו להפוך באמצעות הסרט את האירוטיקה האנושית למיסטיקה עממית. קמתי, התנערתי, הזדרזתי והקימותי את גיורא המופנם החולם בהקיץ. ירדנו למכונית ללא אומר ודברים וזזנו לאורך ים המלח והערבה, צופים מפעם לפעם אל הסלע האדום היא פטרה. כעבור שלוש שעות הגענו לחוף אילת, היא עציון גבר. בחרתי להמשיך מאילת לד’הב לספיגת אור החירות המדברית בחוף סיני. הסתדרנו בבואנו לד’הב בפינת חול מדברית ובה צל כלשהו, ספוגי זיעה שנספגה בעורנו לאחר שתיית מים ומיצים למיניהם. הכרזתי בכל המרץ שבי, אשר נצבר בי לאחר ליל השימורים הגדול והיפה עם שתים־עשרה הבתולות במצדה, כי עלינו לטהר את עצמנו בח“י טבילות והפעם ח”י טבילות אבק הנקרופיליה שאולי דבק בי בשעשוע הדרמטי של החייאת נערי הצלוב.

דחיתי את בדיקת סרטי הניסויים לבשורה עד לערבית, לאור פנס המאיר כבאור היום תחת שמי סיני בלילה. עד שפקדו אותנו דמדומי סיני אשר הפעם, כנראה, ידעתי כי אלה הם דמדומי פרידה מסיני, ומי יודע אם עוד אראה אותם ביום מן הימים. הנעתי את המכונית ופנינו לאופירה כאילו השלב הזה בטיולנו היה נהיר וברור ללא הרהור וערעור. אנו בדרך לאופירה. בפינה חבויה בין שני צוקי סלעים בחר גיורא להקים את המחנה הזעיר שלנו בהארת פנסי המכונית ללינת לילה. הכול היה ארוז, והמכונית מוכנה לתזוזה מאופירה לאילת לאורך חופי המפרץ ומאילת דרך ים המלח לירושלים. זו הפעם הראשונה שלי עם גיורא לאחר שלא הסחתי את ליבי כי דרך זו אינה זרה מימיי בסיני עם אבי הנער, עם עמנואל, וכי את ירושלים, בהרפתקה לא שיגרתית ואולי אף מסוכנת, פקדתי יחד איתו וידעתי לילה לבדי בייחוד עם אבן השתייה במסגד המקודש לדת הג’יהאד ולדיוקן מוחמד באיסלאם, ולא התנדף ממני הביטוי: “דין מוחמד בסיף”. סקרנו את הנוף מסביבנו. נוף המדבר משמאל, מולנו נוף סיני ומימין פנים ואחור, סקירת מראות נקלטת וצפויה להישמר מול השמש והשמיים לטוהר ודימוי ספיגה של ריח המדבר הנקי. המדבר הרומז, המגלם והמבשר משהו מסמליו של האין סוף. ברוך הוא וברוך שמו וברוך האדם החד את חידתו בנפשו. החד את היקום לפי הדמיון בשכל הגדול, את המרחקים, את ההתהוות, את התמורות ואת סוד הזיקה והיות יחד של כוכבים נולדים ומתים ועתידים בשיבה הנצחית לקום לתחייה בגלגולי האין סוף.

בצהריים היינו בירושלים, לפי תוכניתי, במרכז, תשמישי הקדושה ב“מאה שערים”. וראשית חכמה היתה לקנות לגיורא טלית, “קיטל” לבן וכיפה לבנה וגם גרביים לבנים וסנדלים ללא סוליות עור, כפי שלמדתי מעמנואל אביו. לא עמדנו על המקח, וכעבור רבע שעה הכול היה ארוז בידי. הזדרזתי וזירזתי את גיורא להגיע לחנות יקרה ברחוב יוקרה, לקנות לי את שמלת המשי והמטפחת וגרביים לבנים עוד לפני נעילת החנויות בעיר הקודש, ערב היום הקדוש. במכונית ובפנקס ההמחאות של תיירת לא היה כל קושי. בכל מקרה, בחנות יוקרה באחד המלונות אשיג את חפצי. וכה גם עשינו במלון אשר הזמנו בו חדר לבואנו מאופירה ליום הזה. הכול דפק בקצב מן השמיים. זה, אגב, היה גם מלון כשר למהדרין, אם כי אודה, היה בי רצון לסעודה המפסקת במשפחה יהודית עם תריסר ילדים ביישוב הישן, האדוק, החרד, הקנאי תוכו כברו למנהגי אבותיו בגולה, של חסידות ותורה לשמה מלפני מאות בשנים. רציתי לנשום את האוויר הזה לפני “כל נדרי” ולאחר נעילה ותקיעת יתדות לסוכה אשר תזמין את שבעת האושפיזין. כל יום אושפיז אחד מהאבות, מהרועה הנאמן עד לדוד מלך ישראל חי וקיים. בבואנו בדקתי בדלפק הקבלה את שעת הסעודה המפסקת והדלקת נרות. הזמנתי נרות ושולחן ליד חלון צופה להר הבית.

ראיתי את עצמי הולכת כאישה צנועה מ“מאה שערים” ליד בעלה הצעיר, מקרוב ידע אותי, בצעד אחד למגע אצבעות ונשיקה בכותל, גיורא בעזרת גברים, ואני בעזרת נשים. ומשם לבית אל אשר קמה מחדש לאחר שחרור ירושלים ואיחודה במבצע של צבא המשיח הצעיר, אשר הפתיע כה דרמטית את הגויים בששת הימים. הגויים אשר היו כבר מוכנים על סף המבצע הזה לתפילת אשכבה, ל“רקויאם” על ישראל הנצורה במצור עמי הג’יהאד.

לפני הסעודה המפסקת, ערב יום הכיפורים, נושא היפה לרמבראנדט צייר הגורל בפרצופי אנוש, נציץ יחד הצצת פרידה מהחלון שלנו בהר הבית ונרד לסעודה הכשרה למהדרין. עליי להודות ולהתוודות, קשה היה לנו לעקור, אך הצלצול לסעודה המפסקת עקר אותנו. הדלקתי את הנרות ובירכתי עליהם בעיניים עצומות כאשר גיורא מביט בי.

ירדנו ברגל ולא במעלית, שתים־עשרה קומות, לסעודה המפסקת בירושלים. השולחן שלנו היה במקום המוזמן עם הפנים להר הבית. קשה היה לנו להיפרד מהמראה חרף המסגדים שדת הג’יהאד הקימה על אבן השתייה לעקידת יצחק וסולם יעקב. אלו הצטרפו לנסיונות הגדולים מצד מלכויות עולם בחורבן הבית הראשון והבית השני, מאז – עד שהתעלף האר"י הקדוש בביקורו היחיד בכותל, ומאז – עד שחרור המקום הזה על ידי נערי ישראל הצנחנים בתרועה ובקול שופר. כסרט חלפו לעיניי פרחי הקנאה הצעירים המפקידים את מפתחות בית המקדש העולה באש בידי כף ידה של השכינה היורדת אליהם לקבל את המפתחות ועד לתפארת הגבורה וזיו הפנים של נחשוני הקוממיות הצעירים המושיטים את ידיהם כלפי שמיים לקבל מידיה מחדש את המפתחות המופקדים. לפני שנפרדתי מגיורא כל אחד לעזרה שלו, למגע אצבעות ושפתיים באבני הכותל ובנקיק מנקיקיו ואולי מעשב צמח מצמחיו, קפץ עליי יצרי, שלא ניתן היה לכיבוש, להסתנן להר הבית. בוא, גיורא וננסה לספוג את האור ואת הריח לפני “כל נדרי”. גיורא לא גילה שום מעצור. שנינו הסחנו את הלב מהלבוש שלנו, לבוש זוג צעיר ליום הזה מהיישוב הישן בארץ ישראל.

לא היו שום בעיות. התקבלנו במאור פנים גם על ידי השומרים והממונים על שערי הר הבית והמסגדים. היתה זרימה של תיירים נוצרים. איש לא עצר בהם, אך בנו היתה עין ערבית אורבת ונעצרנו. קיבלנו הלם המציאות. הַדריכה בלבוש התפילה היהודית ביום הקדוש על ההר הקדוש, בו היה הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים של ההיכל אל ארון הברית בין הכרובים, אסורה תכלית איסור ומופקדת בידי בנים למשפחת הג’יהאד. האין זה פרדוכס בריבונות ישראל לאחר שחרור ירושלים ואיחודה? החלפתי מבט עם גיורא. השפלנו את העיניים לאדמה. נתנסינו במבוכה ללא ניב שפתיים. הפעם, כנראה, ראינו את המציאות כמו שהיא בעולם כמו שהוא בדמדומי הר הבית. לא הצטערנו על הניסיון. לאחר שהיית דומיה ומבט מעבר לשער פנינו תפנית חדה וירדנו לכותל, כלעומת שבאנו. ידענו כי משהו אירע לקראת נעילה בהילוך שלנו. עב כפיסת יד קטנה העיב על היופי שליווה אותנו עד כאן. והפעם בעצב נוקב שאלתי במבט ישיר בעיני גיורא: מה יהיה על בית תפילה לכל העמים?

נדחקתי בין נשי ירושלים ובין עולות לרגל יהודיות ונוצריות, למגע יד בנקיק אבן בכותל. זכיתי גם להחדיר את ראשי בין לובן השמלות ולנשק את האבן. איני יודעת כמה זמן הייתי שרויה בהגות אימה ופדות זו בעת ובעונה אחת. משכתי את גיורא לצאת מכיכר העולים לרגל ופניתי אל הכותל למדרגות ולסימטאות המובילות לבית הכנסת של המקובלים.

בדרך הסכמנו בינינו כי נקיים את כל הדינים ואת כל מצוות יום הכיפורים. נשכב לראשונה במיטות נפרדות ולא נבוא במגע אינטימי, לא נספוג את הריחות האינטימיים שלנו, נקיים לא רק צום הגוף כי אם גם צום דיבור מושלם. שני עולמות תחת צל קורה אחת כהכנה לקראת הפרישה הגדולה. אלוהים אוהב את עצמו, הוא בוודאי לא חשב על אילו מים הוא שולח את לחמו ובאיזה יום מן הימים ובאיזה מקום תמצא אותו בתולה זונה, עולה לאימהות בעולם ומבשרת בגופה גם את הצלתו.

כך הגענו למלון ועלינו ברגל בצעד קצוב, שתם־עשרה קומות, לעליית הגג שלנו הצופה למקום שממנו באנו ולפני הפרידה מירושלים. בלבוש ההודי שלנו נפסע מעל לסף, נעלה שוב על הר הבית ונרד לאבן השתייה אשר התייחדתי איתה במסעי הראשון כאן. זה היה ייחוד מסוכן ואמיץ, כפי ששמעתן מפי בבואנו לחדרנו, כאשר שתי המיטות היו זו מול זו במרחק מה, מוכנות ופתוחות לרביצה ולשינה, היה ברור בתכלית כי כל אחד ואחת יפנה למיטה לחוד.

את שש השעות האלו מיקיצת צהריים עד לתקיעת הנעילה, מתפילת מוסף ועד מנחה התהלכנו נפרדנו ונפגשנו מחדש, נדחקנו ושוחררנו מהדוחק בקו ההילוך מהכותל לבית אל ומבית אל לכותל. ובכל פעם עלינו לשער החסום בפנינו מעל לכותל להר הבית.

לאחר תפילת הנעילה נטלתי ביד רוטטת את יד ימינו של נערי והצמדתי אותה לדופק ליבי המתחיל לדהור. ומה אני שומעת חודר לתוכי? “חי אני נאום אלוהים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב הרשע מדרכו וחיה”. לאיזה עומק ותהום קלעה תפילה זו.

והנה זו הפעם הראשונה השמעתי, כנידונה בחסד עליון בעדת ישראל, את “שמע ישראל”. השמעתי בקול של מקדשת השם: “שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד”. ויחד עם נערי המשכתי: “ברוך שם מלכותו לעולם ועד” ולאחריה התקיעה בשופרו של המשיח, תקיעת הנעילה. התנשקנו. ידעתי, כי זוהי נשיקת פרידה. הנער חוזר אל אמו מכל הבחינות, אחר וחדש מאשר לקחתי אותו, ידע אישה, זרע וגילה את עמו והוא מתחיל להידבק בבשורה שלי.

לילה אחרון בירושלים. גיורא קם ראשון ועזר לי לקום: הלילה הוא הלילה האחרון. מחר את מחזירה אותי לחיק אמי עוד הלילה עלי לדעת בך את האמת, את האמת כולה ורק את האמת.

רק חשבתי, אילו היו יודעים עם איזו גיורת אנוסה יש להם עניין, אשר מחר היא רוצה ללכת עם בעל בתול לכנסיית המולד בבית לחם, להראות לו היכן היא רוצה להיות על כור האובניים בלידה הראשונה, כזכר וכסמל לאבוס של המדונה בבוא ישו לאור עולם. רועים ומלכים באו ליקוד לו מעשה סימלי כדי לקנות ביום מן הימים בסיפור חיי את הועלם הנוצרי לא להיות פילאטוסי ולא לבגוד בנצח ישראל ולבחור בחיים, בחיי עולם. ולמען האופציה הזו עליי להשתעשע בסימבוליקה הנוצרית מנערותי, כאשר הזמן קצר והמלאכה מרובה, כה מרובה, והחמצת השעה התחייבות בנפש כל האדם.

התהלכנו ברחובות ירושלים, בסימטאותיה ובכל פינה נידחת בה וחזרנו לעיר העתיקה ולכותל. לחשתי באוזני גיורא: אנו קונים את ירושלים בהילוך זה. ארץ ישראל, אמרו חכמי עמך שהיה לעמי, נקנית בהילוך, מאז האמירה הקדומה לאברהם אבינו, “לך לך”. אני כבר אומרת לבן שלי ברחמי: לך לך לארצך למולדתך, לבית אבי אביך. מצצתי את גבות עיניו לאור הירח ולעסתי את תלתליו, וזה היה האות מתוכי לגורל הלילה. הנער הבחין בכך. פקח את עיניו והגדיל את אישוניו וידע את האמת. טרם גיליתי לו את רצוני, על סף ההמראה למחרת בערב לרומא, לבקר איתו יחד בקבר רחל ובכנסיית המולד ולהראות לו את המקום שאני בוחרת ללדת בו על האדמה הזו כאשר יאחזו בי צירי לידה. את זה השארתי לרגע של אמת, בהשראת האמבטיה או כאשר הוא יהיה בתוכי. יש משהו גורלי במחשבה זו. משחק נועז ללא תקדים בסמל בראשית של דת עולמית שבה נולדתי, בה הוטבלתי, בה גדלתי, חלמתי וחזיתי, ומי יודע אם לא משחק מסוכן.

ואף על פי כן ידעתי, כי הפור נפל. רציתי לאשר את זאת בעובדה כי אבי זרעי ראה את המקום בנעילת ההילוך להביאו לעולם במו עיניו בחודשי ההיריון הראשון שלי ומעבר לו, אם כי היה ברור לי כי לא יהיה, ולא אתן לו להיות, כאן, בלידה. אולי אמו, הסבתא של בני תהיה ואחת מכן, בנות הבחירה שלי. כל זה חלף במהירות הבזק בנשיקה ההיא במוצאי יום הדין. נשיקת “שמע שראל”, אשר הדו לא יסוף לעולם כל עוד רוח באנוש ונצח ישראל לא ישקר וזיכרון באדם לא יימחה.

משב רוח רעננה היה בטיול שלנו תחת שמי ירושלים לאחר הצום. לא יכולנו לא להגיע מחדש לפרידת חצות לכיכר הכותל ולניסיון הצצה מעבר לשער בהר הבית. ביקשתי לפשוט ממני את שמלת יום הכיפורים. הסנדלים כבר נזרקו מרגליי למרחק מה. גיורא עצר בי: הלילה אני החושף אותך וישר על זרועותיי לאמבטיה, מי יודע אם אין זו האמבטיה האחרונה שלנו על פני האדמה הזו ועל פני האדמה בכלל. זו היתה אמירה רבת משמעות ומרחיקה לכת. עשה בי, נערי, מה שאתה רוצה. הלילה אני שפחה נרצעת לך. הוא הפשיט אותי כמעט כאמן “סטריפ” כחשפן האישה, אמנות לתצוגה שטרם נתגלתה והתפשטה בעולם הסרט, בתיאטרון, בבידור בעידן המתירנות כפי שהוא מכונה בסרט הבשורה שלי. אם נזכה בו, וגיורא יהיה שותף לו וישחק בו, לא אתנזר גם מהצגה זו אשר בינתיים מצולמת בלייזר. זה היה מעשה פולחן איטי באורך רוח של חשפנות גבר את האישה ומעורר עדנה וירג’יניאנית בבשר וברוח. חיכיתי לראות מה יעשה מטטרון⁴⁵ נער שלי בחגורת הצניעות, והוא עדיין לבוש “קיטל” וטלית וכיפה על ראשו. כיצד היה נוהג האר"י הקדוש בסיטואציה כזו לאחר שהתקין את עצמו כל הערב עד לתיקון לבוא אל האישה בעונתה?

גם מחשבה כזו חלפה בראשי. גיורא עשה זאת יפה במחווה החיננית של רטט מסתורין, כמלאך בשורה, בלבוש יהודי ובחרדת הרוממות. אינך יודעת, הוא אמר לי, כמה את יפה בכותונת שלך. מעולם לא השיח הנער כה יפה באהבה. רעדתי: יותר מידי טוב לי ויפה לי בעולם הזה. מה עליי לשלם, מה אשלם בעד היופי הזה. האם האושר והעושר אינם נענשים?

הוא שהעמיד אותי בניסיון. קם והתרחק אי אלו פסיעות אחורה, כרע על ברכיו והתבונן בפניי, במכלול אור גופי, תבליטיי וחמוקיי. מפעם לפעם מיקד את עיניו ב“אורים ותומים” שלי, ואני כבת השמיים, כמלכת השמיים, כולי אפופת געגוע אלוהי אליו. כולי נכספת וכוספת. ניטל הדיבר מפי. יכולתי לדבר כאילמת מלידה רק בעיניים, דיבור יקומי בקיום שלי, כולי בעמידה בזרועות אלוהים עולה על גדותיי. ופתע עשיתי מפי הגבורה את שפע הפסיעות לנער הכורע לפניי, הקסום באורי בספקטרום שלי ושל ה“אורים ותומים”.

הקימותי אותו בקידה על שתי כפות רגליו, פנים אל פנים, והתחלתי, באיטיות מופלאה, להפשיט אותו מהלבוש היהודי הלבן הנהוג ביום הכיפורים. את הכיפה השארתי על ראשו. הניפותי ופרשתי וקיפלתי את הטלית מעל ל“קיטל” נושקת כל ציצית בארבע כנפות הטלית. התרתי את האבנט השחור מעל ל“קיטל” וקיפלתי אותו מעל לטלית. הניפותי את ה“קיטל” בקידה עמוקה מעל לראשו מתוך זהירות לא להשיר את הכיפה הלבנה מעל לקודקודו. קיפלתי את ה“קיטל” כמו שידעתי לקפל סארי של נזירה בודהיסטית או את שמלת הכלולות במעמד נדר הבתולין של קתולית לחתן הקדוש בדיוקן ישו על הצלב, אשר לעיתים בחרתי לשחק ביחידות לעינו של אדון הארץ או אמן הדור, בתא הטבילה שלי במנזר שלנו. הנער היה גלוי לעיני במעשה ידיי ונתגלה לי בכל התום והזוהר. כאילו לראשונה ומחדש, כיצחק יפה מובל לעקידה והפעם לא בידי האב הקדמון כי אם בידי בתולה זונה, אשר אביה בשמיים נתן את זרעו ברחמה, והיא מובילה אותו לעקידה. איבר הברית הצדיק, יסוד עולם שלו ושלי, היה נהדר, כה נקי, כה זקוף, כה דרוך ונכסף ל“אורים ותומים” שלי מעבר למסך, מעבר לפרגוד.

ניגשתי לאמבטיה. הזרם הממוזג היה מוכן לקילוח איטי. חזרתי אל נערי, והפעם השכינה היא שכרעה ברך בפני מטטרון נער ומלמלה לעצמה בלחישה בלשון תפילה ביום הכיפורים: הנני, הענייה ממעש, נכונה להצלת האנושות מכליון ולחיסון נצח ישראל מאימת תמיד במצור נידוי בעולם. עליתי על גדותיי באחדות הגוף והנפש. וכאן פקדה אותו הארה יפה אשר החלטתי ללחוש אותה באוזני גיורא, כאשר הוא יהיה בעמידה בתוכי, במלכותי, עבד נרצע אל כל כולי, בנקודה הארכימדית שלי. בינתיים האמבטיה עם הקצף הלבן כזקנו של אליהו הנביא, עלתה כהלכה ושוב נתגלה בי כוח לא לי. כמקובל לקרבן הטבלתי את הנער בתוך הקצף מבלי להשיר את הכיפה מתלתליו. שבע פעמים הטבלתי אותו בכוח הבתולה שבי, והשארתי אותו באמבטיית השיש רחבת המידות. נעמדתי והסתכלתי בגולגולת ובפרצופון של הזעיר אנפין בעיני הנוקבא שלה, בעיני רחל בעוד הוא צף על פני הקצף, ובעיני רוחי אני רואה את איבר הברית, את אל שדי שלי, בכל ראשית אונו, מלוטף וחומד מתחת לפני הקצף. עורג לתיקון עולמו. ורק אז עשיתי את הפסיעה הגדולה לתוך האמבטיה בפישוק רגליי וירכיי לעיניו, כאופוס מחול מוסיקלי, והייתי בתוך האמבטיה כוונוס העולה מתוך הקצף עד לערווה ופניה פני מדונה מאירה בצניעותה וקשובה להיריונה.

באותו רגע שאלתי את עצמי באוזני נערי שלי ובעיניו, מי יסיר את נזר בתוליי מחדש, אני או אתה? הבחירה מסורה לך. והנער לא היסס: אני, ומיניה וביה הוא קם, כולו מכוסה קצף רק עטרת האיבר ופי העטרה מציץ, פשט ופרש את זרועותיו והזדווג איתי בזיווג של חיבוק לאורך עמוד שידרתי, חולייה אחר חולייה. הצמיד את שפתיו לריסי עיניי ומעיניי לשפתיי ולשונו מזדווגת עם לשוני. רק אז התחיל נערי להתיר באיטיות את ה“אורים ותומים” מעל השער לבתוליי, בתולי השכינה המתחדשים נצח, נגע בשפתיו בכל פנינה בנזרי, בין שדיי. אחר כך השמיט את החגורה עם המשיכה מכף ידו הימנית לתוך האמבטיה על פני הקצף, והיא האירה ושיחקה בספקטרום שלה, צפה על פני המים כסמל כוכב נוגה עולה לשכינה. באותו רגע חשתי בו בתוכי. חשתי את האיבר היהודי בתוך הלוטוס ההודי. עובדה קוסמית, הנער בתוכי לאחר שנסגרתי בפניו. אכן, זהו נס בגילגולו של ניסיון כה אינטימי. כזה היה בעיניי נס הביאה, נס הבעילה והדעת לפני הפרידה באמת. ובאותו הרף עין נעצתי את שיניי בתנוך אוזנו ולחשתי את לחישת המעמקים שלי: ברגע זה, לך לך נערי אל ארץ המוריה. ביטוי שנגנז ממני עד כה. ארץ המוריה היא ארץ העקידה, ארץ ההתנסות בעקידה למען הבחירה הגדולה בחיים, אשר כפסע בינה לבין המוות. זוהי צוואתי לך, לבניך ולבני בניך עד קץ הימים. זוהי צוואתי למין האנושי ההולך ובא, העתיד לבוא, אם חפץ חיים הוא. לך לך לארץ המוריה. הוא ידע אותי ואני ידעתי אותו בזיווג בתול ובתולה, בעמידה פנים אל פנים, בקומה אחת ישרה ובת חורין ההילוך שלנו מצא את תיקונו בעוד שיא אחד של מתנת אלוהים. והפעם הוא שהטביל אותי בקצף הריחני מבלי לחמוק מתוכי. ידעתי כי בעוד עשרים וארבע שעות תהיה הפרידה בין הזעיר אנפין והנוקבא שלו לעובדה. לאחר הילוך הייחוד וההפרייה השמיימית, העילאית, וראשית הצמיחה בתוכי.

כרעתי על ברכיי וחיבקתי את מותני מלאך הבשורה הגואל אותי. נשאתי את עיניי לעיניו והתפללתי בקולה של רחל האם העליונה, או בקולה של רות המואביה, שתיהן בבית לחם, אל אלוהי השמיים והאדמה הזו: תן לי כוח הפעם, אך הפעם הזאת, למצות את הנשמה באיבר הברית בספירת החוכמה בחיך שלי, שתהיה לקנייני קניין מחזור דמי וקצב רוחי כל ימי ההיריון עד שאביא את הילד לאור עולם.

חשפתי את תוכנית שתים־עשרה השעות האחרונות שלנו עד להמראה. מכאן לאבן השתייה אשר גיורא טרם ראה ומיד, ללא חציצה בזמן, מגע שפתיים ודופקי הלב בינינו צמודים לאבן, אולי נחוש את הלב הדופק בה. ומהאבן, במכונית שלנו, ישר לבית לחם. ובבית לחם, ישר לכנסיית המולד. שם צפוי דו שיח של רמזי הלב, לא שגרתי, או שתיקה המשׂיחה את עצמה לא פחות או שניהם יחד. ומן האבוס בכנסייה, לקבר רחל האם העליונה, במקום ששנינו נבקש שזכותה תגן עליי ועל פרי בטני. זוהי התוכנית, נערי, ברגע זה בסעודה שלנו לפני ההליכה מאבן השתייה לקבר רחל.

כאן השׂחתי את עצמי שׂיח שהפעם שלט עלי יותר משאני שלטתי עליו. סיפרתי לו את כל האמת על בואי בפעם הראשונה לארץ להתפלל לזרע גבר אשר מעולם לא ראיתי ולא ידעתי, אך ראיתי בחזון ליבי את דיוקנו הפנימי והחיצוני בארשת פני נער אחד שנטבע ונחקק בליבי. נכנס בי דיבוק, אני רוצה ילד מגבר זה, דווקא ממנו ולא מאחר. דיבוק לא מנוצח. כך באתי לארץ זו כנזירה קתולית. והיתה אישה והיה גורל אשר גישרו בינינו להעז ולקיים פגישה ראשונה בין אישה לגבר, אישה בקוטב רומא וגבר בקוטב ירושלים. והגבר הזה בפגישה ראשונה, במבט ראשון, התבהר לי במין בהירות עילאית. מקובל בהסתר פנים, בלבוש חלוץ העובד אדמה זו. ממנו למדתי לדעת כי הבשורה והמשיח עבודה גופנית הם, מלאכת מחשבת, אמנות יצירה שאין להפריד בה בין פרך הגוף ומיצוי הנפש, לבין שמחת כפיים והארה נבואית. זהו, הוא אמר, סוד כוחו של השבט החלוצי הבלתי נכנע בישראל. במזיגת כיליון הנפש לשבט האחרונים שנותרו על יבשת אירופה הגשים את התקומה, אשר את עדה לה. והוא הדגים לי את סמל דורו בראשיתו. נטל לידו טורייה ערבית מהרבע הראשון של המאה הזו וחפר באדמה קשה בור, מטר על מטר, לנטיעת שתיל של עץ הדר. הוא עשה זאת לעיניי כחום יום שרב, זיעה נטפה ממנו, והוא אמר לי: עשרים בורות כאלה היה עליי לפתוח לפי מושגי החקלאות בימים ההם כדי להתקיים על הגבול. והשמחה היתה בתוכי, קצב השמחה בתוך תוכי. גם בייאוש הגדול ראיתי את עצמי כקולי⁴⁶ הודי בבגדים צואים, נציג בשר האנושות הרוצה לחיות וקולי של המשיח, מבלי שאעז לכנותו בשמו. כאן התחילה מלכות ישראל השלישית.

אם יש היגיון בגלגולי גורל אישי, גיורא, הריהו מתקיים בי בפגישה הזו, פנים אל פנים איתך, על פני האדמה הזו. אגב, בשיחו של המקובל החלוץ על הטורייה הערבית המכה בעומק האדמה הקשה לפתיחת בורות לנטיעה, ואשר העמידה בניסיון כל כך הרבה בחורים יהודים אשר לא עמדו בו, אמר לי האיש כי חלה תמורה מהפכנית מאז – כעת חולפים בטרקטור לאורך קו הנטיעה ודיים לשלושים סנטימטר לנטיעה בגומה בחריש זה. האם את מתארת לך, וירג’יניה, הוא אמר, איזו מהפכה היא זו בגורל הגוף, הכלי המכיל את נפש הנער היהודי? הטורייה של המשיח חלפה בעיניי בלי שוב. הנער והנערה היהודים עומדים בניסיונות חדשים, בטכנולוגיה של צבאות העולם בשיאה, כחיילי צה"ל במחשבים ובאלקטרוניקה. נגזר על דור חדש להיוולד בשבט הריבוני המתכנס מגלויות הרבה. כיצד נעמוד כנזופים ומנודים בעולם במלחמות העצבים הגלובאליות בנו, כאשר הג’יהאד, הצ’ינגיס חאן והפילאטוס חברו יחד למרק את לשד חיותנו ולא לתת לנוירוטרנסמיטורים לפעול בבריאות גדולה? ייתכן שאני הקתולית היחידה על פני כדור האדם, אשר מתוך האמנות האינטימית ידעה את שליטי העולם ואת אלי הנפט וידעה ששום מדינאי בעולם אינו חסין בפני שוחד הניתן מקרן השפע של הזהב השחור הנוזל, אשר אינם יודעים מה לעשות בה. כה יודעת עד כה, כאשר הפאלוסים, זיזי האחיזה בחיים שלהם כה מזדקרים לעיניי, כאשר ורק כאשר אני הזוקפת אותם לאחר שהתייאשו מעצמם לזיקוף קומה.

המקובל לא נכנע בשיא הניסיון, גזר על עצמו לא לתת מזרעו לבת אל נכר, צורך הרגעה ושלוות נפש. בירכתי בלחן של אורך רוח על המזון בסעודה האחרונה שלנו, והוא ענה לי בעצימת עיניים: אמן.

גיורא קם ראשון, הושיט לי יד והקים אותי. יצאנו ישרי קומה מלווים בעיניים, עיניים שראו בנו משהו מיוחד, אך לא ידעו ולא יכלו לדעת מה הן רואות. איזה גורל רב תעלומות גם עבורי וגם עבור הנער אשר איתי. היה ברור שראשית חוכמה עלינו להגיע לאבן השתייה, אשר עליה הוקמה כיפת הסלע של דין מוחמד בסיף. שם אתוודה בפני גיורא על הרצון הנהיר והגזור ללדת את בני באבוס של מרים בבית לחם, בית לחם של מות רחל בלידתה את בנימין, בית לחם של רות המואביה על הגורן עם בועז, כסבתא לאילן היחס של נעים זמירות ישראל, דוד מלך ישראל חי וקיים, בית לחם של מרים אם הגואל ובית לחם של סנטה וירג’יניה.

ודווקא ליד אבן השתייה על סנטה וירג’יניה להתוודות וידוי אחרון בפני הנער, שכה השפיע עליה את זרע הגאולה. דווקא בפני הנער ודווקא במקום הזה, מקום העקידה בארץ המוריה, מקום סולם יעקב והחלום השני לחלום בין הבתרים, ראיתי את האותיות אדומות על רקע שחור באוויר. בחלל ובאוזניי הידהדו בנות קולן של המילים אשר כה שמורות בזיכרוני, מילים אשר העולם כולו מנסה לחמוק מהן: “ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו והנה יהוה ניצב עליו ויאמר אני יהוה אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק, הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך”. זאת אומרת, גם בזרע שנזרעתי והופריתי ברגע, כוכב של גורל מתוח מסוכן לכל משפחות האדמה.

הגענו להר הבית. זרקנו מבט על כיכר הכותל, במיוחד על הירוק בנקיקי האבנים. אך לא נעצרנו. עלינו וחלפנו הפעם בלבוש הנזירות ההודית ללא כל מעצור ובעיה, רק רכש כרטיסים לכנסיה. בדתות הכניסה היה עלינו לחכות לסיומה של אחת התפילות. שאפנו את האוויר הסגולי של הר הבית והסתכלנו בתנועת התיירים והצליינים הנוצרים מכל הגויים. החלפנו בינינו מבטי מתח סמוי ורגישות מעודנת לקראת הירידה יחד לאבן השתייה. הדלתות נפתחו. השלנו את הסנדלים ליד הקיר בתך המון סנדלים ונעלי כל הארצות. נכנסנו יחפים, דורכים על השטיחים בעלי מסורת באיסלאם, ניגשים למחיצת הסלע המזדקר ונשקף בתאורה חשמלית מלמעלה למטה. הצצנו בסלע מכל פינה מוארת במחיצה, הצצה הלוך ושוב. התרכזנו בה. כל אווירת התנועה והתיירות סביבנו כאילו לא היתה קיימת עד שירדנו לתוך מערת הסלע המוארת. ברגע של חסד היותנו לבד נשקתי בעיני גיורא והצמדתי את גבות עיניו ושפתינו יחד לסלע. הקרירות בעור פנינו היתה נעימה, קוסמת, מאגית ממש. לחשתי באוזני גיורא: ביליתי כאן לילה לבדי. זו היתה הרפתקה מסוכנת, כמה הייתי רוצה שתדע אותי כאן, במקום הזה, ושאני אדע אותך ככרובים לפני ארון הברית המעורים זה בזה כל הלילה, כל הלילה עד אור השחר וראשית זרימת המתפללים, בייחוד שלם ובזיווג תמיד בין פרצופי היסוד בקבלת האר"י. אך הפעם ידעתי זה לא יהיה ואף פעם לא יהיה. יש גבול להגשמת הדמיון. אך אולי הבן אשר אביא לעולם יזדווג כאן עם בת השכינה, בגילוי הפרייה חדשה, בגון הצלם בגורל העולם העתיד לבוא, אם יתקיים, לאחר שיקרא בסיפור חיי, בווידוי עולמי. אולי יקבל את תורת חיי, תורת הארוס הפורה ביפה כגאולת תמיד מתוך חידוש הבחירה בחיים יום־יום, שעה־שעה, בחירה עליזה מתוך זיקה ליקום האלוהי באין סוף החידתי, בחינת “שיוויתי את השם לנגדי תמיד מבשרי אחזה אלוה”.

פתע נתמלאה המערה אנשים. המערה צפופה. כולה לחישות מילמול, ואנו נדחקנו לקרן זווית. סיפרתי באוזני גיורא על הלילה שהייתי שרויה כאן, ובתוך הצפיפות הרוחשת־לוחשת הזו לא התנזרתי מלשים את חמש אצבעות כף ימיני על חריצי הגורל שבה, על איבר הברית בנערי, להזקיף אותו. במקום אשר הוכרז כעילת “מלחמת אלוהים” במאות מיליונים המוסלמים בתעוזת הרצן היהודי להתקיים, פשוט להתקיים קיום של גאון ישראל. במקום אשר צבר ודחס את כיסוף העם לדורותיו, הכוסף האלוהי לשיבה הנצחית לאבן השתייה של חזון עולמו מי מהם ינצח. עוד ניגשנו למגע שפתיים בזיז ובתבליט אבן מאבני הכותל, כאשר ידו בידי, והזדרזנו לצאת לדרך במכונית לבית לחם יהודה. ברגע האחרון בחרתי לגשת ישר לאבוס שבכנסיית המולד ורק אחר כך להיפרד מבית לחם ומהארץ בפקידת קבר רחל.

הודיתי בפני גיורא כי מילדותי ומנעוריי קסם לי פולחן המדונה. השתלט עליי יותר מכל פולחן אחר בנצרות. בא יום, ופתע התבהר בי כי רבי עקיבא, כאשר סרקו את בשרו במסרקות ברזל, היה גדול ביציאת נשמתו ב“אחד” מישו אשר זעק “אלי אלי למה עזבתני”. במודע ובלא מודע עליתי לקראת הפרידה מגיורא, אשר נוכחתי כי אינה פשוטה כלל. לאחר המיצוי במערת הסלע וטעם טעמו עד כה, אני זקוקה לחסד עוצמה גדולה של שכל גדול למען השתלט על כוסף המעמקים של המכונס, הצבור לנער ישראל כי אוהבהו.

במילים אלו נאלמה וירג’יניה, ויוהאנה כתבה ביומנה.

בתולות המנזר קמו על רגליהן כאחת ללא הגה וללא הד, התבוננו בפני המדונה בזוהר חיוורון קדושתה. המדונה שהחווירה מרגע לרגע, בעמידת מדיטאציה של התבוננות ביופי העליון. היופי הפורה והמפרה את היקום האלוהי. עד שאזרתי עוז כמזכירה שלה לגשת אליה, ליטול את ידה לעיני כל המנזר ולהוביל אותה לתאה. פשטתי מעליה את שמלת ההיריון השקופה והמבושמת במין ריח הפיריון הצומח, והיא נתנה לי לעשות בה כעולה על רוחי. ברגעים אלו פתחתי את המיטה והשכבתי אותה. כיסיתי אותה בשמיכה רכה, גמישה, והורדתי את הווילון. ישבתי על רגליי בפינה, בתנוחת לוטוס. לא החלפתי ולא ניסיתי להחליף איתה מילה החסד היה שרוי בינינו.

בפעם האחרונה לפני כשבוע הפסקתן, נערותיי, את וידויי בדרך כה חיננית, ואני מודה לכן ומברכת אתכן על כך. הייתי זקוקה להפוגה זו כדי להתייחד ולהתכנס עם התינוק שלי, לפני שאני מעלה על דל שפתיי בפניכן את הבחירה במקום בו אביא את בני לאור עולם. אני בחינה בכך גם שסע סמוי תוך אחדות הבשורה שלי, שסע בנפש הגיורת, מבלי לעקור את דמות המדונה.

עם התנעת המכונית בידי גיורא, בעודי רועדת לידו על ההגה, אמרתי לעצמי: סנטה וירג’יניה, קחי עמך בידיים וגזרי על עצמך שמחת חיים עד לרגע ממטרון נער שלך, מהעלם היפה, כיוסף בעיני רחל ויעקב, היפה כאדם הראשון בבואו לעולם בעיני מיכאל המלאך בתקרת הסיקסטינה. היי בהירת נפש ושופעת שאר רוח בכל קסמי אהבה אחת גדולה בעולמו של הקדוש ברוך הוא, עד לרגע אחרון של פרישה ממלאך הבשורה הגואל אותך. נטלתי את ידו החמה וניגבתי את עיניי הדומעות. נעצתי את שיניי בה כחיה והחזרתיה להגה. החלטתי לא לעצור ליד קבר רחל בבואנו לבית לחם, כי אם בשובי ולאחר צאתי מהאבוס בכנסיית המולד. זו תהיה הפרידה האחרונה שלי מהארץ. פרידה מעומק זיקתי אליה כאשר אני עוד מהלכת עליה עם גיורא. פרידה עד שובי ללידה בלעדיו, אולי עם אמו ועם אחת מבתולותיי במנזר שלנו.

חלפנו על פני קבר רחל, בהצצת בזק המכווצת את הלב, והגענו לכיכר ובה כנסיית המולד. בחרנו בפינת חנייה ולאט לאט יצאתי ראשונה מהמכונית. אני היא שפתחתי את הדלת לצאתו של גיורא לאחר כיבוי המנוע. למזלנו, לא היתה נפש חיה בסביבה, וכלב לא חרץ לשונו. היינו לבדנו. נכנסתי בלב דופק, נאחזת בשילוב אצבעות בידו של גיורא, כזקוקה לסעד, לאחיזה אחרונה בזינוק גורלי, בקפיץ זינוק שכבר שולט עליי יותר משאני שולטת בו. קפיץ מיתוס ארכיטיפי השולט עלי בחן לידת הגואל באבוס, ישר מרחם השכינה של היפה במדונות, כפי שראיתי את עצמי באותם רגעים בעין פנימית ובאספקלריה מאירה של הרועה הנאמן. עליתי לאכסטאזה של תרזה מאווילה, שעה שהמלאך היפה נעץ בליבה שלוש פעמים את החנית בידו. ראיתיה בתוכי בפסל האהוב עליי מנערותי. פתע התנערתי וידעתי כי המקום שבחרתי להביא לעולם את בני מזרעו של גיורא מעורר סלידה בעינו ובליבו של נערי. עליי להרגיעו ולהבהיר לו איזו תמורה תחול במקום הזה ובכל האווירה של מערת האבוס, כאשר הכנסייה תימסר לרשותי הבלעדית לימי הלידה שלי. אזרתי עוז ושלטתי בעצמי. חלפנו בצעד איטי ומדוד לאורך הכנסייה עד שהגענו למדרגות המובילות למערת האבוס. לפני הירידה במדרגות נעצרתי ועצרתי בנער לנשימה עמוקה ולכינוס עצמי לשיחה הצפויה איתו.

ראיתי בעיני רוחי את תבנית המקום שאני רוצה לעצב כאן ללידת הבן ברוח הקודש. נטלתי את ידו בידי והתחלנו לצעוד מדרגה מדרגה למערה, באיטיות מופלאה, למערה המוארת מלמטה למעלה. עד שעמדנו למטה מול בובות המגלמות, כביכול, את הלידה ההיא, הקדושה. התגובה הספונטנית אשר ציפיתי לה מפי הנער לא איחרה לבוא: קיטש, קיטש, קיטש. תגובת נער יהודי אשר גדל, חונך וטופח על אמנות הרנסאנס והבארוק ברומא שבאיטליה. לא הופתעתי. הייתי מוכנה לכך תגובתי שלי על תגובתו היתה מוכנה בעודי מחזיקה בידו: גיורא, אתה קולע. אין זה לפי טעמי. כל המערה הזו תהיה שונה, תקבל צורה, ואווירה אחרת תהיה שרויה בה. למשך שבועיים תעמוד הכנסייה לרשותי הבלעדית. עין זרה לא תציץ, וההצדקה לכך היא שיפוץ רדיקלי בזהירות לאחר צילום של כל דבר במקומו. בהשגחתי האישית נוציא את התפאורה הזו ואת כל הבובות אשר אתה מכנה “קיטש”, ובצדק, ואבנה לי אבוס בצבעי אש הקמה של ואן גוך ובצבעי אל־גרקו. ארפד את האבוס שלי בקש משלי. את העריסה אכין מעץ ארז מלבנון ובו ריח רענן מהלבנון, ואמבטיה מעץ זה לטבילה ראשונה אתקין, ומיכל מים מהכינרת, מבארה של מרים וממי הירדן, מי הטבילה בירדן, יובא לכאן. כל סמלי ארץ הבחירה ללידת התינוק הגואל, פרחי בר של ארץ ישראל למיני מיניהם יהיו מפוזרים על הקש שאכרע ללדת עליו, עת יפקדו אותי צירים וחבלי לידה.

לא תכיר את המקום הזה, אילו היית כאן. אך אתה לא תהיה כאן. מיילדת מומחית תבוא איתי לכאן ואחת מבנות המנזר. גם את פאולינה אמך אבקש לבוא איתי, את הסבתא של בני. סמוך על טעמי, נער שלי. למען הגאולה אני מסוגלת לבגוד לא רק בטעמי. לא אעשה שקר בטעמי, ובלחני “תהילים” תתמצה המוסיקה העולמית אשר אני בעצמי אבחר. אלה יישמעו בכנסייה ובמערת האבוס כל אותו לילה עד הישמע זעקתו הראשונה של התינוק שלי. האורות יתחלפו מאור דמדומים אל אפלת מסתורין, אל עלות השחר וזריחת השמש בגבורתה. וכל זה, חוטר מבית ישי שלי, יצולם ויוקלט למען שילוב ושיבוץ בסרט הבשורה, בין שאזכה בה בימיי ובין שתשולח כלחם על פני המים לאחר שלא אהיה עוד. אני מפקידה את גורלי בידי הטמיר והנעלם בגורל אנוש. אין אנו זרים אישה לרעה בטעם המעמקים שלנו, במקום הזה, כפי שהוא נראה כיום. איני בוחרת להזדווג איתך בשעה זו בזיווג הקדוש שלנו, אף לא במיצוי העילאי שלי. ואף על פי כן, גיורא, עזור לי לשבת בתנוחת מדיטאציה לקלוט את מימדי המקום לעיצוב הארכיטקטורה הפנימית, האורות והתפאורה ליום יבוא בחסד שמים או בדין שמיים. מה לא תעשה, נערי, אישה כמוני, ונוס בדמות ובלבשו ובגורל מדונה, למען כיבוש עין ולב?

כעבור שעה ארוכה קמתי מכיסא מלכותי החי. בזרועות שלובות עליתי והעליתי אותו מהמערה לכנסייה ומהכנסייה לכיכר. מאור החשמל לאור השמיים בבית לחם, ללא פגישה גם הפעם עם עיני אדם ונפש חיה. כעבור דקות אחדות עמדנו באוהל של קבר רחל ונגענו בו בקצות האצבעות. נרות נרות דלקו, נרות התפללו. נגעתי בשפתיי בסיד הלבן הטרי. בין ערביים השמש נטתה מערבה, כפסע היה בינינו לבין הדמדומים. ליבי אמר לי כי כאן צפוי משהו בעולמי, חזון ממעמקי נפש העולם בדורי ובדורות שקדמו לי. למזלי הטוב, בשעה זו, שעת ערבית, היינו לבדנו והאורות באוהל הקבר היו אורות של אימהות ישראל, וייתכן גם של בתולות ישראל, בוודאי של נשים אשר רחמן טרם נפתח לקליטת זרע בעליהן והן מתנסות בניסיונה של רחל לפני שהביאה לעולם את יוסף.

פתע פרשתי את זרועותיי וחיבקתי את הקבר. עצמתי את עיניי ולעיניי חלפו מראות ותמונות, תמונות של היפות במדונות בצבע, בשיש ובעץ, אשר נחקקו בגנזי ליבי מאז שאני זוכרת את עצמי. ופקדו אותי בניסיונות בתוליי לפני שחגרתי את חגורת הצניעות ולאחר שחגרתיה בפניני כתרי על רמת נוגה ובין ירכיי. ואמרתי אל ליבי: את, רחל שלי, מדונת המדונות בגילגולי יופיה הטהור, היופי שאני טובלת בו בפנים ובגוף הספיר שאלוהים חנן אותי. שום מדונה בלידה לא תשווה לך, בתולת ישראל. חלפה לעיניי המדונה הסיקסטינית, המדונה המפללת בירוק והמדונה ליד המערה והמדונה בבשורה וב-Pieta בסן פייטרו. כולן התמזגו בדמותה. כולן התמזגו בה וינקו חיותן ממנה, ממקור רחל המבכה את בניה, שמיאנה להינחם. רחל, אשר ממנה באה חנה ושבעת בניה ואת חנה ראיתי הפעם בה.

היה כבר ערב, מואר בירח השלו והחיוור הצפוי במלואו לאחר יום הכיפורים. אי אפשר היה להבחין בדרמה אשר התחוללה בנפשי בסוד העוצמה החזונית. הגענו למלון לסעודה האחרונה באמת על האדמה הזו, ובליבי נולדה מחשבה חרף כל ניסיונות נזירות עוד בהיותנו יחד, כאן בדרך לירושלים ובירושלים, על עוד אמבטיה אחרונה יחד, לאחר יום האבוס וחזון קבר רחל. עוד פרידה בטהרה, ממש על סף ההמראה לרומא הטמאה, אשר לא כללה את המנזר הקדוש שלנו, בתולות השכינה שלי. עוד אריזה חפוזה, סילוק החשבון, הוראה למסור את המכונית שלנו לקיבוץ עין גדי, בצירוף מכתב, ודהירה במכונית מוזמנת לשדה התעופה בקלנדיה.

הכל דפק כמו לפי השעון. גיורא סילק את החשבון ליד הדלפק, ואני ישבתי לכתוב את מכתב המתנה של המכונית: לילדי קיבוץ עין גדי, מ“שיקסה” קתולית ממנזר הבתולות הקדושות ברומא ומנער עברי מבית ישי. ניגשתי בעצמי למנהל המלון, יהודי חובש כיפה לראשו, הדור זקן ולו ארשת של תלמיד חכם, והפקדתי בידו את מהכתב לעין גדי באומרי כי ליבי סמוך ובטוח כי המכתב עם המכונית יהיו למחרת בידי הקיבוץ. הוא רק הוסיף “בלי נדר” שפירושו הוא – ושאני פירשתי במפורש – במידה שהדבר מסור לליבך, הדבר יקוים. הוא קיבל את פירושי שלי.

המכונית השכורה הוזמנה לשעה לפני ההמראה בקלנדיה. אספנו כל מה שצריך היה לאסוף מהמכונית שלנו, ועלינו לארוז אריזה קצרה וחטופה. הכינותי את האמבטיה לשובנו מהסעודה האחרונה וירדנו לקיימה מתוך שלווה שבחירות. ראיתי את עצמי חופשייה לפרוש כנפיים לרומא על מנת לשוב לירושלים ולבית לחם ללדת. גורל גיורא היה סתום וחתום בעיניי, האם יוביל אותו ההילוך שלנו וכוכבו ולאן יוביל אותו? מוחלט היה בליבי כי ניפרד יפה תחת כנפי השכינה הנוגה השורה עלינו ובקרבנו. זה לא יכול להיות אחרת. תכננתי בעיני רוחי מחדש, בפרטים, את תבנית האבוס ללידה, ונהיר היה לי כי בבואי ללדת אקדים את ההשתטחות על קבר רחל לכור האובניים שלי ואתפלל לרחל בל אמות כרחל בלידה בדרך אפרתה.

תהליך הנחיתה, היציאה מהמטוס והשחרור מכל התורים, ארכו כשעה, ועד בואנו במכונית לווילה של פאולינה, בעבר השני של רומא, הבחנתי בדמדומי ערפילים עדינים של השחר העולה.

ליד שער הבית ביקשתי מהנהג של המונית להמתין לי. גיורא ירד ראשון, ואני הוצאתי את תרמיל הגב שלו, הקל יחסית ללא ציוד המצלמה וההקלטה, אשר נשאר בתרמילי. יצאתי בעקבותיו ועזרתי לו להכתיף את התרמיל על גבו. כך היה הנער רתום לעול התרמיל כ“היפי” צעיר, ער, שופע, רענן. ה“היפי” אשר מאז ומתמיד היה קרוב לליבי כאות וכמופת לרעידת אדמת תרבותו של הדור בעידן שלי. לפני הפסיחה מעבר לשער הווילה ביקשתי מגיורא שהיית הפוגה קלה, להרגעת הדהירה בקצב דפיקות ליבי וליבו, כאשר אני שמה את כף ידי על ליבו מחדש ועל ליבי מחדש. כך עמדנו פנים אל פנים כחמש דקות, ולהרגעה הגדולה אשר ביקשתי לא הגענו. עד שנוכחתי כי עליי לעשות את הפסיעה הראשונה. להרגעה יותר עמוקה ולנשימה יותר קצובה כבר לא נגיע הפעם. חלפנו לאור החיוורון דרך שבילי הפרחים, ושמתי לב במיוחד לערוגות גמדי הוורדים, אשר מאז ידעתי להתבונן בפקעי פקעיהם כסמלים וכרמזי עוברים ברחם האישה, קסמו לי, משכו אותי, גם בעידן של נזירות הבתולין שלי ברגעים אלו, תוך כדי הליכת שחר זו בגינת אם נערי. הדלת נפתחה ללא שאלה “מי שם”, ופאולינה הופיעה ונגלתה כמו שרציתי שתופיע, בכותונת החיוורת שאהבתי, סתורת שיער ובארשת פניה של רחל, כמדונת המדונות בצאת נפשה לבן אונה כפי שראיתיה מאז ומתמיד. חיוך השכינה חידש את בתוליה. החלפנו מבטים. מתי היא זרקה את המבט הזה בעיני גיורא. היא החוויה מאוד, יותר מפאת הרקיע מאחורינו בשעת שחר.

נטלתי את ידה. נגעתי בה בשפתיי וחלפתי בידה על בטני, כאשר אני מצמידה אותה לטבורי. ורק אז עלו על שפתיי מילים אלו: פה, סנטה פאולינה, יש לך נכד. הנכד שלך - הורתו בכל מקום שהיינו על אדמת ארץ ישראל. גם כאשר היינו בקוטב הצפוני ועל פסגות ההימאלאיה. ואת גיורא אני מחזירה לך כפי שהבטחתי, יותר יהודי מאשר קיבלתי אותו מזרועותייך. ידה רעדה על טבורי ובעיניה השכינה. היא נפלה עליי מצמידה את פניי לשד דופק ליבה הדוהר באימה גדולה. גיורא עמד כנטוע בשורשיו צופה בנו. לא נע ולא זע. רק את מבט התימהון התמים ראיתי בעין הפנימית שלי. היתה דממה דקה, שניות דקות, נצח, עד שאזרתי עוז להניף את ראשי מחזה התפארת שלה ולהביט ישר בעיניה.

ידה לא משה מטבורי, מבטני. לחשתי לה: אנחנו עוד נתראה. נטלתי את ידה מטבורי ונשקתי בחריצי כף ידה. פניתי אל גיורא אשר בינתיים החוויר בנוגה החיוורון שלי. חיבקתי אותו לעיני אמו ובקול צלול אמרתי: הייה שלום, מטטרון נער שלי, תודה. והוא חיבק אותי, נשק לעיניי ולחש לחישה בהירה צלולה: אני אוהב את יפי השכינה שבך. כה, בתולותיי בקודש, ראתה פאולינה את האמת שבנו. עוד נפגשו עיניי בעיניה פגישת מבטים, בבחינת – כל החשבון עוד לא נגמר, הוא רק מתחיל.

יוהאנה המשיכה וכתבה ביומנה: לאחר הדברים האלה קמה פארוואטי, נעמדה מולנו ואמרה: בנות סנטה וירג’יניה, נעשה מעמד הר סיני צנוע ונסתר מעין העולם, הר סיני שלנו ונאמר: “נעשה ונשמע”. כולנו קמנו כבתולה אחת שפניה אורות בגון זוהר חדש ונשבענו בקול אחד: נעשה ונשמע! בעיני וירג’יניה עמדה בכל עין רק דמעה אחת. הקפנו אותה והניפונו את שולי שמלת הכלולות, אשר בסיום וידויה הפכה לשמלת היריון, המשקפת את כרסה המאירה באור שבעת הימים. ושתים־עשרה הנזירות הבתולות, הזונות, נגעו בה. כל אחת, בעשר ספירות אצבעותיה, בחריצי הגורל בכפות ידיה ובהוד והנצח של שפתיה. אחר כך הניפונו אותה והובלנו אותה על כפות ידינו לתא שלה. כהרף עין כולן הסתלקו. נשארתי איתה לבדי, לעזור לה. ידעי כי נפל דבר בגורל העולם בסוד העיתים, פור בכוכב של וירג’יניה, בכוכב של כל אחת מאיתנו. אך מהו הפור? לא ידעתי. רעדתי, ההגיע סוד השם לאוהבת אותו לשפחת השכינה?

וידוי וירג’יניה על רקע הילוך הזיווג אשר חרג מעט מארבעים יום ומארבעים לילה, נמשך עשרה שבועות בהפסקות ובהפוגות. תמיד התחיל בתיקון חצות ונמשך עד כוכבי בוקר. אני היא יוהאנה, בת איסלנד, שהקלטתי אותו והעתקתי במכונת כתיבה בצירוף הערותיי. תמיד עמדתי לשירותה של סנטה וירג’יניה בתא הסמוך לתאה ובהיכל האורחים שלה. בתקופה זו, תקופת הווידוי, חדלנו מלקבל אורחים. צמיתה הייתי לכל בוהק בזיו פניה, לכל גון צבע בעיניה ולכל הארה בצלם ובתבנית גופה. התבוננתי בכל הליכותיה ובכל פרט בסדר יומה ופעילותה. ראיתי אותה כגילוי השכינה על פני האדמה – השכינה המבשרת גאולה לעולם בהיריונה. מכאן ואילך אספר בעיקר על מעשיה ולא על המילים שלה, על עובדות, על תוכן וקצב הימים, על הווי של יום עבודה שהפנה את תשומת ליבי ועל דברים שחדו בי חידות. חלה תמורה מהפכנית ממש באווירת המנזר. כולו קודש כמעבדה להכנת החומר, הנתונים, הקשרים, גישושי המגעים ליצירת סרט הבשורה. סדנה ממש. חדלנו מלקבל אורחים.

המחאות במיליוני דולרים שצורפו לבקשת ביקור אצלנו הוחזרו כלעומת שנשלחו. וירג’יניה הרבתה להיות לבד, מתייחדת עם עצמה בתא שלה, כאשר רק אני משרתת על ידה ומקשרת עם הנזירות. ובתקופה זו, הייתי נזירת ממש ללא אמנות אירוטית לשליטי העולם ולאמני הדור ולאנשי המדע משופעי ההון, כפי שהיינו עד כה. כולנו קודש למשימה בממשותה.

פעם בשבוע הופיע פאולינה, לרוב – במוצאי שבת ועד לשקיעת החמה ביום ראשון. היא התייחדה התייחדות שלמה בתא שלה או בהיכל ההארחה. ואני היא שערכתי את השולחן והגשתי את המטעמים הצנועים בעיניי – מטעמי ירק, חלב ופרי הארץ ומיצים ללא טיפות אלכוהול, לפי הזמנתן. היו אלו לילות שימורים. הבחנתי בנר הדולק ליד מיטתה של וירג’יניה. המיטה בתא שלה היתה תמיד לשתיהן. המיטה שהכינותי בחדר ההארחה למען פאולינה מעולם לא נפתחה. העזתי לומר אל ליבי: הסבתא דוגרת על הנכדון שלה. שכינתה, שכינת החיוורון הבוהק והקדוש, שורה על כלתה בהיריונה, ללא בושה, מתוך חירות משיחית. שאלתי את עצמי, ברוחה של וירג’יניה ובסגנון ליבה: הגם נעמי נהגה כך ברות לאחר ליל הגורן בין ירכיו של בועז, בו נזרע זרע המשיח אשר נשלח על פני דורות עד לבית ישי ומלכות נעים זמירות ישראל?

למדתי להגות בהגיגי וירג’יניה הנועזת. לדמות דימויים, לצרף צירופים, כתלמידה היוצקת מים על ידיה ומתאבקת באבק רגליה. הווידוי הגדול שלה הטמיע משהו בתבנית נפשי. את גיורא לא ראיתי מעולם, לא עם אמו ולא לבד. ולא היה הדבר חידה בעיניי. הכול יותר מנרמז בווידוי. כל ביקור של פאולינה לבד, וללא ביקורה ובלעדיה, אישר זאת. פרישה מוחלטות מתוך דבקות ברצון קוסמי עילאי בהווי החדש של המנזר. וירג’יניה הסירה את חגורת הבתולים, כפי שראינו אותה בטבילותיה ובשחייתה. היא התירה לנו לנהוג כמותה.

בבריכה היינו בנות חורין כמותה בהיריונה. זו היתה מהפכה בתחושת החירות והאחדות של הבשר עם הרוח, ללא מנעולים, ללא מפתחות, ללא פניני זוהר הסוגרות על שערי מלכותה של כל אחת מאיתנו. חדווה חדשה פקדה את המנזר, אחד משישים בימות המשיח. זו היתה מתנה שווירג’יניה הביאה לנו מהילוך הזיווג המופלא על פני הכוכב שלנו, ובירכנו אותה על כך בקידת תפארת שבחזה וברמת נוגה.

הווידוי נמשך כעשרה שבועות לסירוגין, מחצות לילה עד לאור השחר, ולעיתים עד לשעות הבוקר, בהפסקות קלות, קצרות, ובאווירת ערות רגישה, העולה וגוברת עד לסף התפוצצות. פעם אחת, נוכחה פאולינה בווידוי כזה, אולם רק פעם אחת ולא יספה. גיורא אף פעם לא היה, אך הוא היה קיים תמיד בעין הפנימית שלנו, בתוך הווידוי. לא אעשה שקר בנפשי. רציתי לרואת אותו בבשרו ובדמו, בדיוקנו ובחינו בתוכנו, בסוד הקדושות שלנו. ייתכן שהסתנן בלב יצר, בשל וידויה של וירג’יניה, לראשית מגע איתו, שלי, של הצעירה בין בנות המנזר והיוצקת מים על ידיה של וירג’יניה הקדושה. שבוע לאחר הווידוי במוצאי שבת אחת, גם כן בשעת תיקון חצות, כינסה אותנו וירג’יניה מסביב לשולחן, באולם הספרייה הגדול והיפה במנזר, כמועצה לתכנון ולגישושי הכנה לביצוע סרט האורגיה המוסיקלית־אפוקליפטית והבשורה, והיא ניסחה את מתן השם בתכלית הבהירות. לראשונה כאן ראינו אותה לא רק כחוזה, רואה ומבשרת, אמנית מרחפת בעננים, אמנית נועזת ונחשונית, כי אם גם כ“אשת חיל מי ימצא”. מנהלת עסק עולמי מתוך תכנון מפורט של שלבי הביצוע בראשיתו. היא פרשה לפנינו את תוכניתה שהיתה בה גם נימה של צוואה, לכל מקרה של הפתעה בגורל אורך ימיה, ההיריון והלידה על האדמה אשר בחרה.

היה ברור כי כעבור אי אלו חודשים יהיו פניה, זו הפעם השלישית, לארץ הקודש. והפעם – ללידה בבית לחם, כרחל וכמרים, עם הסמליות החזונית והגורלית בה, מפי הגבורה ברמז. על כך פקדה אותי חרדה גדולה. התכווצות לב של מי שהתמידה להיות קרובה אליה ביותר, יום־יום, שעה־שעה, דרוכה להד קולה ולקריאתה. ראשית חוכמה, בדברי הפתיחה של וירג’יניה במועצתה, היה ביטוח משורין של הווידוי בפני תאונות למיניהן. היא ביקשה להעתיק את הקלטת הווידוי במכונת כתיבה בקצב מזורז על ידי כל הנזירות, ובבוא היום – לתרגם לכמה לשונות יסוד, כולל לשון נצח ישראל. אך עוד חזון למועד. בינתיים ביקשה לצלם עותקים, עותק לכל אחת מאיתנו, למשמרת עיון ולהתייחדות, לפאולינה, לבן ועותקים שייפתחו בבוא היום עוד מאה שנה לאחר מותה. לגנזך הוואתיקן, בלונדון, בפאריז, במוסקבה, בוושינגטון, בהודו ובסין, בכריכות עור, במנעול ובמפתח של כספת. לבן, ליוחנן, הונח בארגז של כספת עותק כפיקדון בידי פאולינה, ליום שבו יגיע לגילו של גיורא או מעבר לו, ואם פאולינה תקדים לפרוש מן האדמה – לעמנואל, הסבא של יוחנן. כל זה, כמובן אם וירג’יניה תפרוש מן החיים בשל גורל סמוי ומפתיע.

אישה, שכולה אהבה לאלוהים וגעגוע גאולה לאדם, אינה יכולה להיות ערבה לעצמה. כל זמן שהנשמה באפה, היא תכלכל את המעשים האלה בעצמה. והיא במידה שהדבר מסור לליבה בוחרת להאריך ימים ולהתנסות בהם יחד איתנו כנערות השכינה. אך הדבר אינו מסור רק לי, כי אם גם לטמיר ולנעלם, לגורל האישי בחידת הייקום. וכאן היא גילתה לנו לראשונה על הקרן הקיימת בהון המנזר, הצנועה ביחס למימדי ההון של נסיכי בארות הזהב השחור, הנוזל במדבר ערב ובנסיכויות הנפט.

הון הפטרודולר אשר התרבות המערבית סוגדת לו ללא כלימה. הון המנזר – כאתנן לאמנות האירוטית של הבתולות הקדושות ובתרומות ובצוואות של אלי ההון, אשר עמדו על סף ההתאבדות האישית ונגאלו על ידנו, מצטרף לסכום אדיר. את השליש הראשון, אתן יודעות, הפקדתי בידי פאולינה ועמנואל הסבתא והסבא של בני, לשם חוסנה הגרעיני של ישראל מפני כלייה טוטאלית, לשם מיקלוט רדיקלי, במצב שתיגזר מלחמה גרעינית על אדמתה. זהו הסעיף הראשון בצוואתי אשר הגשמתי לפני צאתי עם גיורא להילוך הזיווג אל הקוטב הצפוני ואל ההימאלאיה. כתוב וחתום במו ידיי בציריך שבשווייצריה. מופקד בצורת פיקדון בידי הנאמנים עליי, ללא אפשרות לנסיגה ולחרטה. הצוואה הזו כבר בלתי תלויה בי. היא פיקדון ריבוני, חי וקיים ונושא את עצמו אך יש סעיפים בצוואתי אשר טרם נוסחו, טרם נכתבו וטרם אושרו, אשר נולדו והתבהרו תוך כדי מסענו. ואת הטיוטה למחשבה בשני סעיפי יסוד בצוואתי אני מוסרת כעת להקלטה באוזניכן, כדבר המסור ללב. ובדבר המסור ללב נאמר “ויראת מאלוהיך”. כידוע לכן, מימים ימימה, שני סעיפי יסוד אלו הם:

הראשון, הקמת תחנת שידור של ישראל לקיום העולם מעל אדמת ישראל, בכל הלשונות לכל הארצות, וההלם האוניברסלי בסרט האפוקליפסה והבשורה יבקיע את לב העולם במחול הקסמים השחורים של דיבוק עיוועי המשחק על קלף התאבדות האדם וחריכת כוכבו. תחנת שידור בהיגיון הסרט – שניים שהם אחד. והסעיף השני, הפיכת המנזר שלנו למסדר הבתולות הקדושות המבשרות בגופן, ביופי, בחוכמה, בהגשמה אישית יום־יום, את המאבק ללא חת וללא רתע. כל אחת מכן במנזר שתקים בנקודה נבחרת על יבשתה וגזעה תנהל מאבק על חיי העולם, על טעמו ועל חינו. מלחמת אלוהים על הבשורה כשליחות השכינה להגדשת הסאה של הבחירה הגדולה, האלוהית, בחיי עולם. כל אחת מכן אשר תעמיס על עצמה את הבשורה ותערוך גלות להקים מנזר כזה לנזירות הבתולות ולאימהות החדשה, כפי שהתנסיתי ועודני מתנסה, יעמוד לרשותה סכום העולה בהרבה על זה שעמד לרשותי בראשית הניסיון החזוני שלי. ומי שתפרוש מהניסיון הזה להצלת גורל האדם, תהא בת חורין לבחור בדרך החיים לפי טעמה האישי, ללא ניתוק וללא נידוי, בלי לראות בכך בגידה או מעל בברית הבשורה שלי.

קרן סנטה וירג’יניה היא קודש הקודשים לעיקר בעיתו. אהבת ישראל ואהבת העולם כרוכות זו בזו ומעורות זו בזו.

וכה הפך המנזר למחרת, לאחר טבילת שחרית וסעודת שחרית בצוותא, לבית מלאכה ולסדנה המכינה את החומר לסרט הבשורה הווירג’יניאנית. מכונת ההקלטה של הווידוי הגדול השמיעה את קולה, ואוטומטית הועתקו הדברים לעותקים במספר אשר וירג’יניה ביקשה לשריין. העתק אחד הועבר מידי שעה בשעה לתאה של וירג’יניה לקריאה ראשונה. כעבור ימים ספורים במקביל, התחיל גם הפיתוח של כמה עותקים מצילומי הלייזר עם ההקלטות בהילוך הזיווג הקדוש בעותקים בודדים בלבד, אשר הועברו מיד לתאה של אם המנזר.

כעבור שבועיים התחילה וירג’יניה בגישושים ראשוניים עם מחזאים, תסריטאים, בימאים בעלי מוניטין ואפילו עם שחקנים. נוצרה והשתלטה אווירה של צוות העושה את מלאכתו בסרט נע מתוך השראה ודבקות במטרה עילאית. המנזר נסגר בפני מבקרים ואורחים. האורחת היחידה בסופי שבוע היתה פאולינה. פני גיורא לא ייראו. זו היתה נקודת מתיחות, ללא חילופי מילים או רמזים בלב הנזירות, אך היא ניסרה בחלל המנזר, ניעורה ומעוררת: מה פני אבי הזרע הצעיר במלכות רחמה של סנטה וירג’יניה לעת כזאת? הקורן אור פניו בקרינה החדשה, בדוק עורה ובאור עיניה של הבתולה האם? לא העזתי להעלות את שאלת החידה הזו באוזני וירג’יניה. היא בוודאי הבחינה בה ברגעי השירות שלי להיריון שלה, במגעי ידיי ובמבטי עיניי. אין כמותה רואה לליבי בסוד אהבה. היא הרבתה במדיטאציה בתנוחה הנוחה להרגשתה בהיריון המתקרב לחצי עיתו. בימים ובלילות נוכחתי מיד שזוהי מדיטאציה יוצרת של אישה, היודעת לעבוד עבודה רוחנית של ממש על יסוד החומר שהוגש לה. התחילה לתכנן ולרשום ראשי פרקים לתסריט לפי כל הסימנים להדרכת המחזאים והתסריטאים, ותבוא השעה – גם את הבימאים והשחקנים ואת אמני הצילום. ראיתי באור פניה ובעיניה חידושי תנופה ותעוזה עולמית כיצד לעצב סרט אחד. סרט בשורה ללא תקדים מוגש משך עשרים וארבע שעות בעשרים וארבע אורגיות סימפוניות, אפוקליפטיות, לעשרה ביליון נפש, בתפאורות, בלחן, במשחק ובמילים שאינן זרות בהדי הדיהן, בצלילי צליליהן ובריתמוס שלהן לאף אחד מהם. לקיים כמים הפנים לפנים, כן לב אדם לאדם.

ומיד נפלה החלטה בליבה להתקשר קשר ראשון עוד בימי היריונה עם גדולי המדע והאמנות, הבימאות וההלחנה, עם בחירי הבחירים, ולשאול בעצתם. בעצה ראשונה, כיצד לגשת למלאכה זו, כיצד להקים צוותי מחקר ועיצוב ליצירה אמנותית קיבוצית, בקצב של שעת חירום, של מלחמת עולם ממש.

היה ברור לי שווירג’יניה שרויה במין קדחת של חוסר זמן. אין לנו זמן: מהרי, מהרי בתולה קדושה בהיריון קדוש, כל זמן שהנר דולק וערפל העשן של הפיטרייה לא כיסה את עין העולם, את עינו של האדם בעולם. מין דיבוק של חוסר זמן, של דהירה בזמן נכנס בה, והוא נמסר לי בקצב עבודתה. בקצב כזה עלתה בי מחשבה נהירה לפי תורה שלמדתי מפיה נכתב “כה אמר זאראטוסטרא”. פתע ראיתי לעיניי מיום ליום וירג’יניה יותר דינמית, בת עוצמה אדמיניסטרטיבית מוטורית, שהיתה במידה מרובה סמויה בה עד לגילוי שכינת המשיח בהיריון. שאלתי את עצמי, כיצד זה מתגלה ומתמזג בנפש אישה מיסטיקנית, הקוסמת באווירה מדיטאציונית, במאגיה אירוטית, קצב של תכנון, ארגון וביצוע, קצב דוהר של עשייה המדביק את המנזר. השתעבדנו לקצב רצונה ולהשראתה של אם המנזר השומעת את קול השכינה ברחמה, בהיכל מלכותה. לא הכרנו את עצמנו – אווירה אחרת, סדר יום חדש, עת לעשות, הפרו את הווי ההפנמה וכינוס עצמנו לפי תרבות הקשב וההתבוננות של עמי המזרח הרחוק, כולל היוגה והזן.

בכל פעם שחלפתי מתאה של וירג’יניה, או מתאי דרך מסדרון תאי וחדרי ההארחה של הנזירות, שמעתי קולות: כאן מסדר סנטה וירג’יניה. אם המנזר מבקשת לדעת מתי נכון פרופסור פלוני אלמוני, בימאי, אמן תפאורה, שחקן, מלחין, מנצח, מחזאי, תסריטאי, לקיים שיחה טלפונית איתה בעניין חשוב ובוער. וכה נקבעו שיחות לשבוע ימים עם אם המנזר או עם הנזירה לפי תוכנית מדוקדקת וקבועה מראש. והשיחות הוקלטו על ידי המזכירה האוטומטית לבחינתה של וירג’יניה.

היא ביקשה למזג טון יסודי של פסוקי החזוניות לאחרית הימים של התנ"ך, כתשתית לתרבות האדם. מבלי להתעלם מפסוקים ומלחני הגעגוע לגאולה הניתנים לפירוש ולגילום אקטואלי בימינו, בכל דת בלשונה ובדימויה באזור השפעתה עד היום הזה. בהיותה בנפשה גיורת יהודית נסתרת, אנוסה סמויה, היא לא הסיחה את ליבה מהצורך היוקד בהצטלבות אוניברסלית של נתוני תרבות העולם, למען הבקעת נשמת העולם להצלה מהתאבדות בעיתה ובדרך הקצרה ביותר בימינו.

בכל יום, לאחר טבילת שחרית עלפי קול של שופר יהודי הנשמע בשעת נעילה ביום הכיפורים, אשר הותקן לסמל במנזר, התנגבנו במגבות רחבות המידות, הסופגניות, והתלבשנו בלבוש נוח לעבודה משרדית, במכנסי ג’ינס ובחולצות בצבעים שבחרה כל אחת לחוד. קשרנו מטפחת לריסון השפע של שערות ראשינו ותלתלינו. תקענו את רגלינו בסנדלים נוחים לתנועה נכונה. כל אחת לפי הרגליה. כל אחת ידעה, יום עבודה לפניה ליד הטלפון, בניתוח צילומים והעתקים, בהעתקי תקליטים, בהכנה ובכריכה של יותר מעשרים טפסים של הווידוי, אשר כל אחת מאתנו תזכה לאחד מהם, לעיון ולמשמרת קודש, אם תמשיך בדרך השליחות של המנזר. והעיקר, הכנת החומר וסממני היצירה של הבשורה, הפעלת מנגנוני המחקר וניסויי הבימוי, הלחן והמשחק, ולישת הרוח אשר תהיה שרויה בהם. וירג’יניה תמיד היתה איתנו בטבילה.

ארוחת הבוקר היתה סעודת עבודה, חלוקת עבודה לאותו יום. וירג’יניה היא שקבעה את חלוקת העבודה ואת האחריות בינינו משבוע לשבוע. אני שימשתי מזכירה אישית לה. למזכירה הכללית של המנזר למפעל הזה למשך החודש הראשון נקבעה פארוואטי. למעשה, הוטלה על כל אחת מאיתנו, לבד או במשותף, אחריות לריכוז ולטיפוח הקשרים עם החוץ ועם הביצוע בפנים, בענף מענפי ההכנה לסרט, מחזאות, תסריטאות, הלחנה, בימאות, משחק, תפאורה, לבוש, מחול. זו היתה יצירה קיבוצית כלל אנושית, דתית ואמנותית, יזומה על ידי המנזר שלנו, מנזר הבתולות, הזונות, ייתכן בשמן המפורש ובגלוי, בהתגלות השכינה של סנטה וירג’יניה.

בראשית ההכנה קיבלנו את השם ליצירה. ייתכן שגם בו תחולנה תמורות: “האורגיה הסימפונית האפוקליפטית והולדת הבשורה”. השם קסם לנו. היה קרוב לאמת מציאותנו הפנימית במנזר. הריכוז למעשה היה בידי פארוואטי ובעזרתי כמגשרת בינה לבין וירג’יניה. כמעט כל כמה שעות הסתיימה סעודת השחרית, אשר נמשכה כסעודת עבודה כשעה, ב“ברכת המזון” בפי וירג’יניה, לרוב – בעברית אשר ידענו כבר, אך גם בתרגום ובמקור של כל שפה וניב מלשונות הבתולות שלנו. כאשר קמנו בעקבות קומתה של וירג’יניה, נשארנו עומדות מופנמות עד לפריד מן השולחן העגול. היא אמרה, באותו נוסח ובאותה דיקציה ונימת אינטואיציה שונה: יהי רצון מלפני השכינה של גאון האדם הבוחר בחיים שהיום, וכל שעה משעות היום, יהיה פורה ומפרה. יום שיש בו חפץ לכל אחת מאיתנו. יום דוחק ועוקר את דיבוק המשחק ביצר ההתאבדות ומחיש פעמי הגואל שיגאל את מין האדם העתיד לבוא. ובמבט הסוקר את כולנו פרשה וירג’יניה לתאה עד לסעודת הצהריים. גם אני לא העזתי להציץ בתאה או לשרת אותה. כל מחצית היום הראשונה היתה קודש לייחוד עם עצמה בבדידות הרמטית, ללא דפיקה בדלת וללא טלפון. היה לי יסוד לחשוב כי בשעות אלו היא מכונסת כל כולה בבניין שלד התסריט וביציקת ליח בעצמותיו, מתוך עיון חוזר על עצמו, בשיח הווידוי הגדול ובחירה בפניני הניבים והמשפטים אודות אימת התאבדותו של האדם וחזון המשיח שכולו ארוס פורה ויוצר, מתוך מיצוי ריתמוס האורגיה הגרעינית. היא נאבקה, נפתלה וחיפשה שביל שכנוע אמין בלב האנושות ובלא־מודע שלה, ביטוי לאחדות נצח ישראל וקיום עולמו של האדם.

כה ראיתיה יום־יום, שעה־שעה, בתאה ובתוכנו מאז סיום הווידוי בשובה ממסע הזיווג ובהיריונה. ידעתי, כי את חיי אני מוכנה למסור לגילוי וירג’יניה לעולם, כל עוד לא יימחה אדם מעל האדמה, והשמש תמשיך לזרוח. רק יום מנוחה אחד בשבוע היה לווירג’יניה, ממוצאי שבת ועד ליום שני עם שחר. והיום הזה אולי היה האינטנסיבי ביותר בגילוי עצמה, במיצוי עצמה. זה היום הקבוע לביקורה של פאולינה בתאה ובסעודות הקודש במנזר. כאשר התבוננתי בהן ועקבתי אחריהן נדמה היה לי כאילו ראיתי שתי נשים הרות בילד אחד, עד שחמדתי לצון לעצמי: שתי שכינות דוגרות על חידת העובר במלכות רחם האם ומשקיעות מהיפה ומהצרוף בנפשן, בטיפוח הרקמות, עצבי איבריו, ליבו ומוחו. ההבדל בגילן, עשר שנים, כמעט שאינו מורגש. אמרתי אל ליבי: בשורש נפשה מוכנה וירג’יניה, אם הדבר יהיה מסור לליבה, למסור בשעת ניסיון גדול את אימהות המנזר שלנו לידיה של פאולינה. הבעיה היא שפאולינה יהודייה, מזרע מלכות בית דוד.

יומנה של יוהאנה    🔗

מסע הציפייה הראשון לאבי הנער גיורא לא מצא את תיקונו ולא קנה את עולמו. את גיורא לא ראיתי דורך על סף המנזר ולא על מפתן התא שלה וגם לא בטבילות בבריכה שלנו. מאז בואה של וירג’יניה היא לא יצאה מהמנזר. פאולינה היתה באה אליה, ואני תמיד עמדתי לשירותה. היה ברור שהיא גזרה על עצמה נזירות מוחלטת ממגע, נזירות מופלאה ללא תקדים בקצב הגורל של בתולה זונה אשר הקימה וטיפחה, כטובה בגננות, מנזר לבתולים השמורים בדמותה ובצלמה כל העשור האחרון בימינו. מעולם לא העזתי לשאול אותה ולו ברמז על פשר גילוי הפרישה הזו בעקבות הווידוי הגדול שלה. אך לא אכחיש, חידה זו מתחה אותי יום־יום בהזיות בהקיץ וברמזי חלומות.

כל יום היה יום של השראה מפרכת בתא הסמוך והקשוב לתא השכינה. אחת ידעתי, כי השכינה תיפגש עם הנער, עם הארז בלבנון שלה, אם הם ישחקו יחד ב“בשורה” מתוך מסירות הגוף והנפש. כדי לעמוד בשירות עבודת פרך זו, היה עליי להתפלל שעה־שעה, כי ייתן לי אלוהי השמים והארץ, כוח – לזכות בשעה כזו ולא לצנוח שעה אחת קודם. רציתי לראות את גיורא, אך אודה ואתוודה, כתלמידה, כצעירה בתלמידות וירג’יניה, התפללתי לראות את וירג’יניה עם מטטרון נער הגדול והיפה שלה, משחקים בסרט את הילוך הזיווג שלהם. נולד בי הרצון המתחדש להגיש את בתוליי לגיורא, כדי שיפרה אותי כפי שהיפרה אותה לגואלה. ההזיה העמיקה בי עם כל צלילה בעבודת ההכנה של הסרט המתאר את הווידוי שלה. עובדה זו לא היתה קלה בעיניי.

בסעודת ערבית או לעיתים בפגישת חצות סוכמה עבודת היום וצוינה תכנית של כל שלב בסרט הנע. מיום ליום היה לנו ברור יותר, כי כל בתולות המנזר תהיינה שותפות בו מראשית התהוותו ועד לצאתו לאור העולם. כולנו או רובנו, בעוד הבתולין איתנו, או אף בראשית היריון של מישהי מאיתנו, בכותונת הריון לאחר הסרת נזר הפנינים של הבתולים הקדושים לעין האדם כולו. לא היתה ודאות בכך, אך האפשרות – בעין. לא החלפנו רמזים על כך, אך מבשרי חזיתי זאת, ובחלל המנזר של מופת סנטה וירג’יניה הרעיון לא היה ערטילאי כלל.

היום הפך לתפילה אחת גדולה, עולה ממעיין המתגבר בלה מדבר העולם, כולה ספוגה באירוטיקה הוורג’יניאנית הפורה והמפרה את נשמת העולם, זוהי תורת החיים של האישה אשר אני אוהבת בנפשי ובגופי.

בסרט הגאולה ראתה וירג’יניה מבצע אמנות קיבוצי בשיתוף גזעים, שבטים ועמים מכל היבשות, התובע אורך רוח לבחירה ולעריכה עצמית כיצירה לשעתה ויצירה לדורות. הרי את תחנת השידור היא רצתה לחנוך על סף בוא התינוק שלה לעולם, או עם בואו. למעשה, בהלוך רוחה תחנה זו היתה צריכה לחרוש חריש עמוק לקבלת פני הבשורה. יחד עם זאת, היא לא ויתרה ויתור כלשהו על התבוננות פנימית כפסלת, ושיתוף בדימויי צמיחה ולישת דיוקן בבטנה. ועוד דבר אחד היה נהיר לי, רצונה להקדים לבוא לארץ ישראל באביב, חג החירות היהודי, לקיים את ה“סדר” על שולחנו של עמנואל. ובהזדמנות זו לרמוז לו על בטנה, אם לא יותר – על זרע זרעו בה ועל בחירתה ללדת באבוס של כנסיית המולד, אם מן השמיים לא יפריעו לה בכך ואם מהכס הקדוש בוואתיקן יסייעו לה בכך. אולי בכוונתה גם להחליף רמזים ומילים מפורשות על הקרן לחיסון נצח ישראל הגרעיני במצור נידוי העולם, על ידי הפיכתה של ארץ ישראל לארץ מקלט אטומי, משוחררת מ“תמות נפשי עם פלישתים”.

בימים אלו, בשעות היום ובלילה, הכרתי את וירג’יניה המקשיבה לדילוגי התינוק. טוב היה לי בתקופה זו להתאבק באבק רגליה ולצקת מים על ידיה. לעיתים גמלה לי, בהתלבשה בכותונת השם המפורש של כלולותיה ובהתעטפות בסארי שלבשה בהילוך מקשמיר להרי ההימאלאיה. היה בזה רמז למסירת אדרת אליהו לאלישע, ואולי גם למסורת מסירת האדרת על ידי אבות הזן במסדרים ליורשיהם, ברוח ובסמכות ובכל תרבות של הנחלת גילוי חזון לגלגולי העתיד של גאון האדם.

וירג’יניה התקדמה יפה בהכנת הסרט ובעבודת הבחירה בנקודות ייחודי הארוס והשליחות בשיח הווידוי שלה. מגעי הגישוש הראשונים עם מבחר אמני הדור בעלי המוניטין, או המבשרים את עצמם, עלו יפה. איש לא סירב עוד. נוכחתי, כמזכירתה האישית, כי וירג’יניה הפכה לאגדה בחוגי עילית זו עוד בימיה. היה ברור לי כי האינטנסיביות הווירג’יניאנית מאז שובה מההילוך, מוקדשת לייחוד עם עצמה ועם התינוק על אדמת ישראל.

בעיה אחת העסיקה אותי, התיקח אותי ללוותה ללידה, לשרתה בימים הגדולים כביום־יום במחיצתה. הרשאית אני, מבלי לשאול את פיה, לקחת איתנו את ציוד הצילום המשוכלל שהביאה מההילוך, ללוות את הליכותיה לפי טעמי ובהיסח דעתה, עד בוא הילד לעולם? גמלה ההחלטה בליבי כי אם וירג’יניה תציע לי לבוא איתה, אתייעץ בסוד המנזר כולו אם לקבל על אחריותי את המבצע הזה, מבצע צילום ירחי ההיריון האחרונים ברחם השכינה בברית עם כל אחת ואחת מאיתנו. פעילותה של וירג’יניה בהכנת סרט הבשורה הגיעה משבוע לשבוע לשיא חדש, כאילו סיף הזמן מנסר מעל לצווארה בקצב מפי הגבורה.

יותר ויותר רציתי לזרוע מגעים עם גיורא למען יבוא יום, יום חסד העדנה שלי, והוא יהיה גם מלאך הבשורה שלי, יפרע את מסך בתוליי הטהור, יזרע בי ויפרה אותי, ואולי אולי, בעקבות וירג’יניה בהילוך שמיים על פני הארץ משך ארבעים יום וארבעים לילה. האין אני, בכל חן נעוריי ותומתי ביציקת מים על ידיה של החוזה המבשרת, ראויה להיות הראשונה בתור במנזר שלנו? נדבקתי במשהו ממעיין החזוניות של וירג’יניה, במגע שפתיים בשולי כותונת הכלולות עם השם המפורש וביהלומי חגורת הנזירות והצניעות ב“אורים ותומים” שלה או אף בשולי הסארי במדיטאציות שלה. האמנם ראויה אני להיות האהובה והנאמנה? לספר את התגלותה, להעיד עליה ולקיים באחדות גופי ונפשי את בשורת וירג’יניה האלוהית בעולם? מלאה הייתי כולי געגוע וגאולה בה. לא התביישתי לשקוע בהזיות דגירה על בנה בין ירכיה, במיוחד בלילות. כאשר פקדה אותה פאולינה, ראיתי את גופי הצעיר הבתולי בין ירכי שתיהן יחד ובין טבוריהן, מלוטפת מפנים ומאחור, מבפנים ומבחוץ על ידי תפארת שדי שתיהן ובקצב דפיקות שני הלבבות. שיכורה הייתי ולא מסמים ולא מיין, שיכורה הייתי מעצמי, אך בהירה.

והנה באחד הימים אירע משהו מופלא בכוכב גורלי על פני האדמה, משהו נבואי, שיא חדש אשר טרם חזיתי לעצמי. הכול בהשראת חזון ההיריון של סנטה וירג’יניה בברית עם פאולינה.

בחזוני ראיתי את שתיהן חבוקות בזרועותיהן, בירכיהן וברגליהן, בדגירה המאגית על עובר המשיח, ואני היא המפתיעה אותן בתנוחה זו, באהבה הזורחת ממני ובלבוש חדש שלא היו עד כה. אישה יחפה באדרת אליהו משובצת שנים־עשר “אורים ותומים”, שנים־עשר ספקטרומים של צבעי אורות הפנינים של שתים־עשרה בתולות הקודש של מנזר סנטה וירג’יניה. אדרת אליהו בשפע שפעים של ה“אורים והתומים” של האורות לגוני גוונים, אשר עין טרם ראתה, כיסתה את בשרי.

הופעתי עם חגורת “אורים ותומים” שלה ככתר על ראשי, כתר הזוהר העליון המאיר מסוף העולם ועד סופו, כתר הבשורה האלוהית. ויונה לבנה יורדת על ראשי כעל ראשו של ישו. וקתרינה מסיינה, כיונת הבשורה מתיבת נח, כאשר שככו המים, הציצה מהיבשה ולחשה: סנטה יוהאנה, את סמל הטוהר ובוהק הספיר של חן הבתוליות הקוסמית. הצטרפי מבלי לשאול לשתי המדונות, המדונה הסבתא והמדונה האם, והשלימי את האמת שלהן. אמת האור האינסופי, הנצחי, בדגירה האלוהית על עובר הגואל את עולמו של האדם. היכנסי ביניהן יחד, איתן, עזרי להן להביא גאולה לעולם. הן התבוננו בי מוכות תימהון. ה“אורים והתומים” בי רומזים ומגלים רזי היקום וגורל האדם. פתע נשרה ממני אדרת הנגוהות של אליהו, בעוד היונה על כתר בתוליה של וירג’יניה, ונגליתי לעיניהן בספיריות הבתולית שלי באורות ששת הימים. מבלי לדעת כיצד אירע המאורע הקוסמי הזה הייתי בין השדיים והירכיים, בין דופקי הלבבות, בתוך שערות ראשיהן ושערות ערוותן, חשה בברכיהן ובקרסולי עקבותיהן, חבוקה ברוך, לא מעלמא הדין, רוך השכינה, בארבע זרועות מאירות ובארבע רגליים זוהרות. והיונה, המנהמת כשכינה מעל למוחי, בקודקודי, אינה נוטשת אותי, מנפנפת מעליי וחוסה עליי.

בתוך שפע הרוך הזה התרחקו ממני המדונה הסבתא והמדונה האם כמטחווי זרועות. התיישבו מימיני ומשמאלי בתנוחת לוטוס יוגי ורק צללו בהתבוננות בהבזקי האור של מכלול הבתוליות שבי, מוכות רצון להיבלע ולהיטמע בתוכי. בדמיוני הופיעה גלימת הנזיר אנאנדא, תלמידו הצעיר האהוב של הבודהא, ונשרה ממנו, או אולי היתה זו גלימת יוחנן האהוב של ישו. כבר לא ידעתי להבחין ביניהם, כה גלוי לעיני שלוש הנשים. ראינו הילת זוהר של האור הגנוז בנשמת היקום האלוהי. ראינו את איבר הברית אשר התחיל ליקוד ביקוד הסנה במדבר סיני, מפיץ מסביבו ניצוצות כאלומות חלקיקים בכור אטומי. כולנו היינו קסומים בזהרורי זהרוריו על שפעי גוניהם כפניני חגורות הצניעות של כל בתולות המנזר הקדושות במבחן הארוס העתיד לבוא, הארוס המשיחי. הילת איבר הברית של השׂרף הבשורה עבור האם, הסבתא והחיננית בשדיה וזוך בשרה של הזעירה והגמישה תחת כנפי השכינה במנזר שלנו. היינו שרויים במסתורין האור של איבר הברית בקודש הקודשים של וירג’יניה, הרועה אותי מימי הווסת הראשונה שלי. ידעתי כי צפוי נס גדול בגופי.

ציפיתי לו כבתולת השכינה בעודי שומעת בת קולה של פאולינה: התקרב בני יחידי אל יוהאנה ודע אותה, כפי שידעת את וירג’יניה הגדולה. ואז נשמע קולה של וירג’יניה העולה מרחמה, הקול המוסיקלי מ“הקומדיה האלוהית” בפי ביאטריצה של דאנטה בגן עדן, עידן בו נשקה הבושה שלאחר החטא הקדמון: בוא אל יוהאנה, חמדת האדמה שלנו, פרע את בתוליה והייה לחתן דמים לה כפי שפרעת אותי. אז ראיתי לראשונה פולחן האם את איבר בנה וביקשתי רגע של חסד זה לעצמי, בעוד כל כולי ציפייה לבואו של גיורא.

גם גיורא למד בבשרו ובדמו משהו מווירג’יניה. לאחר שהייתי עקודה בחבלים סמויים כולי ציפייה לגאולה באיבר השׂרף המבשר, הוא חלף ובעל אותי בעיניו, מכף רגלי עד קודקודי. בעל, הזדווג איתי זיווג עיניים הלוך ושוב שבע פעמים. בפעם השביעית הבחנתי בנימת עינוי על שלא זכיתי לחוכמה העילאית בהגשמה ולא נשקתי את האיבר, מנוף היקום. בא רגע הבעילה הראשונה בהיכל האהבה של מלכותי. אני שטוחה, פרושת ידיים, רגליים, ירכיים, ברכיים עד גבול מתח הציפייה שמתחתי, בכל חוליה בעמוד שידרתי.

פאולינה מחזיקה בכף ידה האחת את יד ימיני, ווירג’יניה – את כף ידי השמאלית, יד הלב. כל אחת מעלה את שפתות שער ההיכל ומרחיבה אותו ברוך עילאי, נוגעת במסך שבי בפאלוס הקליטורי בזעיר אנפין הזקוף מלוא קומתו.

את הבוצינא דקרדינותא⁴⁷ חשתי על שדיי עולה בגל האוקיינוס, בגל העדנה שבי. והוא בתוכי עומד על ברכיו, נפגש עם עיניי ועוצם את עיניו. שוהה שהיית ריכוז וייחוד וצמצום בנקודה אחת ויחידה באיבר שלו ובמסך ההיכל שלי. וכה, בסוד הצמצום האלוהי של המקובל, הוא נגע שבע נגיעות רוחניות מופשטות, בדממת הדממות, במסך הדק החוצץ והמפריד בין מערת מלכותי לאורו של עולם, לאור איבר הברית העברי הקדמון. הרגשתי דפיקה ראשונה בסדק המסך. מורמת בשתי כפות ידיו כאשר ארבע אצבעות ידי וירג’יניה ופאולינה מימין ומשמאל מרחיבות עוד יותר את פתח המערה שלי. רק אז עצמתי גם את עיניי בזינוק צלילה באוקיינוס החדווה, באין סוף. איני רואה ואיני נראית – אחת עם המוחלט והמוחלט הוא איבר הברית הדופק בי דפיקות בזק מעבר לכל מניין. דפיקות הבקעה של הפרגוד, דפיקות פריעה של הפרוכת, דפיקות כאב של עונג הנצח, עונג שמיים וארץ. עונג עולה עם עומק הכאב הסגולי הוא שפרץ פנימה. הטיל הגרעיני קרע את המסך לקרעי קרעים, הוא זרע וזרע, שפך זרע, ואני שותתת דם בתוליי.

הוא טובל בדמי, במעיין עדנתי, בטל חיותי. אני זועקת בקול לא לי: ברכי נפשי את השם ממעמקים. אני רועדת, כולי צמרמורת, גיורא מחזיק בעוז את עכוזיי המאירים ורוטטים מתחת להווייתי, וידי פאולינה ווירג’יניה בפתח המערה אשר נבקע בה מעיין של דם בתוליי מנגנות אכסטאטית בכל אזור נוגה שלי, על שפתי שפתותיי. אני משחררת את זרועותיי מאחיזת ידיהן ואוחזת בתלתלי קודקודו של השׂרף שלי, מצמידה את שמורות עיניו לשפתיי. נועצת את שיניי עד כאב בשפתיו. מגישה לו פטמת שד דופק ליבי למיצוי העמוק. מחבקת אותו בשתי רגליי וירכיי ומושכת אותו איתי לאדמה. לתחושת ממשות היקום מתחתיי ומעליי בדמות הגוף של נערי אשר ידע אותי, פרע בי, זרע ואולי היפרה אותי בזרע המשיח שליחו או מבַשרו. ורק אז, רק אז, בצמיתות נרצעת זו של הבתולה הקוסמית לזכר הקוסמי, הזכר אשר הפך לחתן דמים של הנזירה הזונה הבתולה, אשר גאל אותה גאולת עולם וזרע בה זרע עולם בתולי מחדש, רק אז קראתי בקול תפילה בלי לדעת מה אני קוראת ולמה אני מתפללת. וכה מתוך ההזיה נפלתי לתרדמת אלוהים והמשכתי בחלום. גיורא עוד בתוכי, חבוק יותר חזק משמשון בידי דלילה על סף הבגידה הגדולה.

ידעתי כי מקור החלום בווידוי הגדול של ווירג’יניה בקפלה שלנו, ברמזים ובספיחי אגב שגונבו לאוזניי בשירותי, בהתבוננות בה, בעוד אני יוצקת מים על ידיה. ושאלתי את עצמי: הזאת היא אני, יוהאנה מאיסלנד בקוטב הצפוני, נכדה רחוקה לדור אבירי הוויקינגים במסורת בית אבי ואמי, או העתק של וירג’יניה, יחידה לאלוהים בזיווגו עם השכינה, מבשרת, באחדות בשרה ורוחה, את הסדק האחרון להצלת האדם?

חלמתי חלום שהוא תמצית התסריט מהווידוי הגדול שלה. הגם אחיותיי הבתולות, הזונות בסנטה וירג’יניה, חולמות את החלום הזה? קפצתי והתלבשתי בקימונו. דפקתי על דלת תאה של וירג’יניה. פאולינה עוד לא נפרדה ממנה. לא איחרתי. אני מלווה אותה לבית לחם. שמעתי זאת מפיה של פאולינה, אם גיורא. מי יודע, אולי החלום הנבואי לא שווא דיבר. אולי יזרע גם בי, בתא שלי, בצילו של המנזר או בארץ הקודש לאחר טבילה בבארה של מרים בכינרת או בירדן. אני מוכנה להתנסות בעקבותיה בכל מדורי האהבה.

את חלומותיי אני מספרת שבוע שבוע לווירג’יניה, והיא מפרשת. את החלום הזה גנזתי ושמרתי לעת מצוא, כאשר אולי תזמין אותי לדגור על מחול העובר שבבטן.

מעולם לא ראיתיה כה מעשית, כאילו חדלה לדאוג לגופה ולנפשה ולעובר בבטנה. בחודש השישי להיריונה הבאתי לה את הבדיקה, אשר כלל לא הזדרזה לבדוק – הבן זכר או בת נקבה בבטנה. והבדיקה אישרה את תחושתה שלה, בן זכר, המבשר של המשיח או המשיח בעצמו. יהיה בן. בקו ההתנגדות הכי קלה בנפש האנושות אשר אינה מתוקנת עדיין כלל למשיח אישה. ומתוך תחושת קוצר הזמן הן מאותו טעם היא לא בחרה בטבילת גיור לדת משה וישראל, דת העם הצלוב במקום דת הבן הצלוב, דת העם הצלוב הבוחר בחיים.

יש לי יסוד לחשוד כי לאחר יום עמל מפרך, תוך שלווה בשעת תיקון חצות, היא התייחדה קשובה למחול התינוק במלכות רחמה וינקה ממנו חיות האין סוף ליום הבא.

עליי יהיה רק לרכז ולדרבן ולזרז בכל המרץ את ההכנות למסע הלידה של וירג’יניה. החוש המעשי הרב לצבירת הון לקרנות המנזר לא נטש אותה. היא הטילה על בסרהראביה, הנושאת את שמה של בתולת מסתורין באיסלאם, לטפל באלי מקורות האנרגיה הערבים ובאדוני הפטרודולר להשקעות בארצות המערב. ודווקא עליה, על בתולת הקודש, אשר הכריזה לפי המסורת כי ליבה כה מלא אהבה לאלוהים, עד כי לא נשאר אתר פנוי לאהבה לגבר.

ופעם, כאשר ראו אותה אנשי הכת מהלכת עם לפיד אש ביד אחת ודלי מים בידה השנייה ונשאלה: לאן בתולה קדושה, ומה פשר? לא היססה לענות: בלפיד אני הולכת לשרוף את גן העדן ובדלי המים לכבות את הגיהנום. וכאשר לא יהיו לא גן עדן ולא גיהנום, אני מבקשת לראות כיצד אנשים יאהבו ויעבדו את השם.

את השיחות על ענפי הצוואה, לפני הפלגתה ללידה, היא עשתה אגב בעמידה ובחילופי מבטים. העיקר בעבודה היה הכנת הטיוטה לתסריט “הבשורה” מתוך הווידוי נורא ההוד. עזרתי לה הרבה מבחינה טכנית, כעומדת תמיד לרשותה, דרוכה לכל רמז של הוראה וייתכן מאוד כי לא רק מבחינה טכנית. צעירה ממנה בעשר שנים ויותר, שופעת ברצון אהבה לשירות וליניקה מחיותה ומאורה, הפכתי בעצמי למקור של כוח והשראה. מפעם לפעם הבחנתי במבטיה עליי ובמגעי עורה בי. כך התקדמה וירג’יניה בבטן וברוח לימי הפרידה מן המנזר והמסע בדרך הים ללידה בבית לחם, וטרם לחשה לי במפורש: יוהאנה, את הולכת איתי, מלווה אותי לניסיון הגדול, ניסיון קריעת ים סוף ו“שירת הים” ברחם השכינה שבי. הפעם היא מתחה אותי עד לרגע האחרון, ואין המיילדת והיולדת שלי ברוח עושה זאת במקרה, בהיסח הדעת.

בא היום והלילה, והכל היה כה פשוט וברור. בא יום השבת, שבוע לפני ההפלגה, ובמוצאי שבת כינסה וירג’יניה את כל בתולות המנזר למעמד מיוחד בחצות. והפעם מסביב לשולחן בחדר האוכל שופע הפרחים ואור הנרות. היא נכנסה כאשר אנו מסובות כולנו בהינומת הכלולות של נדר הנזירות לחתן הקדוש, לפי המסורת הקתולית בהקדשה עצמית לנזירות. כולנו קמנו מתוך רטט ייחודו של מעמד הפרידה מווירג’יניה, היוצאת לדרך הלידה בסוד קדושתה, מתקינה את עצמה למסתורין בשעה הרת גורל. היא ביקשה מאיתנו לשבת ונשארה עומדת בסארי של משי לבן מרגלי ההימאליה, עטופה ושקופה בכל איבריה, חמוקיה ותבליטיה. סתורת שיער כמדונה. יורדת בצעד מוסיקלי ריתמי ממרומים למשימה הגדולה של חייה על פני האדמה. הבטן היתה גדולה ומאירה, בטן הבשורה. עינינו חלפו הלוך ושוב מאור אישוני עיניה ומהחיוך בקלסתר פניה, לטבורה ועד לשיער ערוותה, עד לבוהק בין ירכיה, וחוזר חלילה. בן רגע הפכנו בעין השלישית שלנו לסהרוריות קדושות היוצאות במחול הרוח מול פני זוהר היופי של השכינה. רק אז שמעתי את בת קולה, כאילו ממרחקים נעלמים.

בתולותיי, בחסד אלוהים ובחן השכינה הבתולה תמיד, המחדשת את בתוליה. היופי הוא נס. אין לו חוק ואין לו כלל. גם אלוהים מופתע בליבו יום־יום מול פני היופי המתחדש בעולמו. ואתן, נערותיי, זכיתן בבשר וברוח, בגוף ובנפש, ליופי הזה. אני רואה כל אחת מכן בייחוד אישיותה, בצלם השכינה שבה על פני האדמה הזו. עוד שבוע ימים כעת חיה ועליי להפליג בים למסע הלידה. ברצוני לערוך את ה“סדר” של פסח על שולחן הסבא, שולחן עמנואל, הסבא של יוחנן שבבטני, בחלל מלכותי, אשר שמו הסתנן אליכם בווידוי שלי על המסע הראשון וההילוך שלי על אדמת ישראל. ולאחר ה“סדר”, אי אילו שבועות אבקש להתייחד איתו ועם עצמי על חוף הכינרת והירדן. לעשות את כל ההכנות לקראת הלידה בכנסיית המולד, לפי טעמי וכעולה על רוח בהיכל הזה אשר בקרבי עם הילד בארון הברית. היא חלפה בלטיפה מלאכית על העור הספירי של בטנה, בעליזות גאון על עצמה.

אני, ייתכן מאוד, אהיה זקוקה לעין רואה, ליד תומכת ועוזרת, לקשר איתכן, כלות השכינה, ועם העולם מחוצה לנו, הן ייתכנו גם מצבים עדינים בציפייה ובתפילה שלי, מצבי הגוף שבנפש ומצבי הנפש שבגוף הכרוכים ומשולבים ומעורים זו בזה וזה בזו. תיתכנה גם הפתעות רעות במצב העדין של היות אישה בהיריון לבדה ולא בביתה, בחום, בעדינות, במסירות ובאהבה שרק אתן, נערותיי, יכולות להעניק לי בשעת התעלות ובשעת מצוקה. אני מבקשת מהצעירה בכן, אשר כה יפה עזרה לי בשנים האחרונות ובחודשים האחרונים מאז שובי מהמסע עם גיורא, לבוא איתי לארץ הקודש וללוות אותי. ואם היא נכונה הריני מתפללת לאמירת הן בלב שומע ובעין יפה, והעיקר – באהבה. טרם פניתי אל יוהאנה וטרם החלפתי מילה איתה בעניין זה, אשר אני מהרהרת בו מאז שובי אליכן.

נפלה דממה. אחת הדממות היפות במנזר שלנו. הדממה של השעה המתקרבת, השעה הגדולה. ומתוך הדממה קמתי, הזזתי את הכיסא לאחור, ומקצה השולחן לקצהו, מול וירג’יניה בעיניים מושפלות, מופנמות, רועדת, עשיתי את הפסיעות הקטנות, תשע במניין כתשעה ירחי לידה, וכרעתי לפניה. היא הניפה את פניי התבוננה בעיני הזוהרות בדמע של תפילת הודיה וקיבלה את ראשי לחיקה בלי אומר ודברים. סמכה את ידיה על שורש קודקודי, ואני חשתי חיות זורמת של אור בעמוד השידרה שלי והבחנתי בקשב דק במחול הילד בבטנה. אזרתי עוז, קמתי ונפרדתי ממנה בנשיקת הודיה בגבות עיניה. ובאותם הצעדים המדודים האיטיים חזרתי לכסאי ולמקומי מולה. מופנמת, ביישנית במזלי, בראש מושפל בין שדיי, מבלי להרים את ריסי עיניי לעיניה. ובעקבותיי כל אחת בסגנון אישיותה וחינה עשתה כמוני, לאות ההן של המנזר אשר גבל הפעם להימנון פולחן מוסיקלי. הימנון ללא מילים למורה הרועה שלנו, לגילוי השכינה בתוכנו. זו היתה סימפוניה על הגבול בין האנושי־הנשי מאוד לבין האלוהי־השכינתי מאוד.

וכה נשארנו במדיטאציה שעלתה מהרחם ללב ומהלב למוח. מדיטאציה שהפתיעה אותנו, את כולנו, וייתכן גם את וירג’יניה, כמתנת חסד של ייחוד אלוהים עם השכינה. עד שנשמע צלצול האשמורת השנייה באישון לילה בפעמון הקפלה של סנטה וירג’יניה. לא בחרנו לפתוח בשיחה על ההכנות לפרידה. בחרנו בדומייה כתהילה לווירג’יניה וככבוד לעצמנו. והפעם פרשנו אחת לאחת לתאה במגע שפתיים בשולי שמלת הכלולות. שמלת השם המפורש מתחת לסארי הלבן, כשהיא סומכת באהבה את שתי כפות ידיה על מוקד כל קודקוד של כל בתולה. היא, וירג’יניה, נשארה אחרונה לבדה בחלל עולמה, קשובה למחול התינוק ברחמה, ולבדה הלכה לתאה ולמיטתה. נרדמנו ולא נרדמנו. כל אחת, אני מאמינה, שרויה בהוויה של חזוניות טובלת במעיין הגעגוע לנצח באין סוף הנובע ממנה, מווירג’יניה, והעולה על גדותינו.

עם שחר, מנומנמת לאחר לילה ער והוזה לאחר בשורת ההילוך לארץ הקודש עם וירג’יניה, הגיע אליי הד צלצול מתאה של וירג’יניה. קפצתי ממיטתי עירומה, ומבלי לשים עליי לבוש כלשהו דפקתי על דלתה ונכנסתי, כאשר וירג’יניה שרויה עדיין בחלום ובארשת שאינה של ערות. בראותה אותי בחן ערטילאיות, בדמדומי השחר דרך החלון, הושיטה את זרוע ימינה אליי, אשר הוארה בעיניי באור החיוך הגנוז, ומשכה אותי לתוך מיטתה, מצמידה את פניי ואת אוזני האחת לטבור בטנה. הילד היה ער, קם עם שחר לקדם במחול את פני השמש. היא סתרה ופיזרה את שערותיי לאורך ולרוחב בטנה ובליטוף היפנוטי, ללא הגה, נתנה לי להירדם חבוקה בין ירכיה וצללה איתי בתרדמה הווירג’יניאנית אשר אהבתי בה עד שעה מאוחרת בבוקר. הבינותי כי זו היתה התקדשות ראשונה לדרך הצפויה בעוד שבוע ימים. באין החום הלטפני של גיורא היא זקוקה לחום שלי, להשראה שלי, השליחה הצעירה והאהובה, המבשרת הרכה ביותר והגמישה ביותר, אשר ביום מן הימים תספר את סיפור חייה וימיה על סף הלידה הגדולה, אשר נבחרה לשרת אותה בקודש על ידי אם המנזר וכל בתולותיה.

בתוך התנומה חשתי באחריות הגדולה, אשר קיבלתי על עצמי. עליי לשמור על הנשמה הגדולה של השכינה המהלכת על פני האדמה ועל פרי בטנה, בל תחולל ובל תיכשל.

בתבנית האישה הנושאת את עובר העתיד לאנושות כולה קיבלתי את האחריות על כתפיי באהבה, בכל תום הבתולה שבי, בכל האמון לעצמי, כחמדה גנוזה לשכינה. בקומי עוד בעירומי נכנסתי לתפקידי. הגשתי לה כיור מים ורחצתי את פניה ואת ידיה. ריעננתי את כל איבריה בעיסוי. סרקתי את שפע שערה וסיימתי בריסוס מופשט בבושם האהוב עליה, ולא אמרתי די עד שהלבשתי אותה בשמלת עבודה לפי טעמה ליום ההולך ובא. העמדתיה על שתי רגליה מול המראה, והיא לא חסכה ממני: חן, חן, יוהאנה. סגרתי מאחוריי את דלת תאה וקפצתי לתאי, לריענון פניי ולהתלבש.

כך התחיל היום הראשון לאחר שבחרה בי וירג’יניה להילוך הלידה. למחרת עם שחר כראשיתו של מאורע קוסמי אשר ילווה אותי עד יומי האחרון, גם אם אשאר אחריה בחיים, הופיע לעיניי.

דיוקנו של גיורא ונעלם אי אלו פעמים באותו יום, מבלי לשאול. כאילו עודד אותי בשירות אשר בחרה בו לחתן דמים לבתוליה ולאב צעיר.

לפנות ערב ניגשה אליי פארווטי בכל קומתה, קומת השיגל עם העיניים הקורנות חיות אנושית, אם להתבטא בשפה האנושית המודרנית, עיני השיגל לאל הרקדן שיווה על כוכב עולמו של האדם. היא רמזה לי כי עלינו לכנס לשיחת לילה את כל בתולות המנזר ולתכנן הפתעה פרידה לווירג’יניה לרגל צאתה לאדמת ישראל.

סוכם ביננו עוד הלילה עם חצות להתכנס בקפלה, והפעם בלי וירג’יניה. בדיוק בחצות לאחר שנפרדתי מווירג’יניה נכנסתי לקפלה על קצה אצבעותיי, וכל המנזר ישב בחצי גורן מול התגלות ישו ביום הדין בסיקסטיניות, בתנוחה יוגית לוטוסית. ואני הזעירה הצטרפתי לחצי העיגול במקום הפנוי עבורי מול חתן הבתולין של כל הנזירות בכנסייה הקתולית, המופיע בכל יפי גבורתו וזממו כדיין עולם, אשר כה אהבה וירג’יניה. מעתה אהיה צמיתה לה. הנזירות היו מוכנות להתייחדות הזו לקראת פרישתה של וירג’יניה. היוזמה היתה מסורה לידיה של פארוואטי, כשהיא נעזרת מימינה ומשמאלה על ידי מבטים ולחישות של גלוריה וסופיה העומדות ומתוקנות למבצע. פטרוואטי קדה לכל המסיבה בישיבה היוגית על שטיח הקפלה העתיק מתנת איל נפט ערבי. ולאחר קשב לדופק ליבה התיישרה ופניה אלינו. וכמשיחה עם עצמה באוזנינו ולעינינו העלתה על דל שפתיה משפטים ספורים: בעוד ימים ולילות ספורים וירג’יניה תצא לדרך. מלווה אותה יוהאנה, בתפילת הודיה וציפייה של כולנו. כל יציאה אל מחוץ לחומת המנזר שלנו היא במלוא תחושת המנזר מסע גורלי. הפעם היא הולכת לקריעת ים סוף במלכות רחמה, ועלינו לחשוב כיצד נעזור לה בדרך שבחרה בה ל־Opus dei העילאי בשיאו, במחשבה ובתפילה. נשתף עצמנו בהזדהות ובגילוי חדש של מיצוי עצמנו באהבה לרועה המורה שלנו, במשהו שטרם נתנסינו בו. השכינה זקוקה לעזרה במציאות גבול כזו.

מעולם לא שיערתי שכבר עתה קמה תלמידה לווירג’יניה במלוא שיעור הקומה, כפי שהתבטאה ברגעים אלו השאקטי של אלי הודו בקלידסה⁴⁸ בבהירות כזו. משהו, אמרתי אל ליבי, הכינה וירג’יניה, ולא לשווא, לכל תעתועי גורל בה, איתה ואחריה, כאשר רק רוחה וצלם דמותה יהיו בתוכנו, אם יש לה כבר כיום שליחת תפארת המוכנה להעמיס את המשימה הווירג’יניאנית כבר היום על גבה ולהמשיך במסורת.

עם סיום דבריה של פארוואטי השתררה שתיקה רבת משמעות כאילו חשנו שעלינו להתקין את עצמנו לגורל חדש במנזר, לעמוד – כולנו יחד וכל אחת לחוד – על שתי כפות רגלינו, בקומה זקופה המאחדת את הרחם ואת המוח.

לאחר שתיקה של דקות, ללא מניין, נשמעה שוב בת קולה של פארוואטי שחודשה בה נימה סמכותית בהתהוותה: כיצד ניפרד מווירג’יניה? מה שלא יהיה, הולך ונברא גורל חדש במנזר שלנו, ועלינו להתחיל לחזות בו, לקדם אותו ברוחה של וירג’יניה, האם והאחות, בלי לדעת מהו ומה דמות והארה נשווה לו. ראשית חוכמה, הגיבה בענווה חיננית כארשת פניה, מריה מגדלינה השם שבחרה לעצמה בשובה של וירג’יניה מההילוך. האם עלינו להיפרד ממנה בקדושה ובטהרה בטבילה? גם בטבילה, ענתה גלוריה, אך אני רוצה לפסוע עוד פסיעה אחת.

ומהי? נשאלה שאלה בבת אחת בחלל המסיבה. בכותונת כלה חדשה עם השם המפורש הרקום בידי כל אחת מאיתנו, כמו וירג’יניה בצאתה להילוך הנס שלה. כותונת נדר הבתולין לחתן הקדוש, גואל רצון החיים בנצח ישראל והאנושות כולה, הפתיעה פילינה את כולנו. עוד ניב אחד בסגנון ובקצב רוחה של וירג’יניה, מפי הנושאת שמה של הזונה המהוללת, בת המוניטין מהעולם העתיק, זיכרון הזנות הקדומה בעוצמת תפארתה ואי הצנעת עצמה.

תימהון פקד אותנו. יש מתנבאות במנזר בסגנון נדר העקידה על אמת אחת גדולה, על אמת חיי עולם של אם המנזר, הצפויה עוד מעט להיות אם העולם. המנזר מתכונן לפרידה גורלית מווירג’יניה, לתמורה גדולה בהווי קיומו ובגורל העולם. אנו מתחילות להתנבא, בלי לדעת ובלי לראות באספקלריה המאירה של הרועה הנאמן הנבואה מהי, ולאן היא מובילה. רק את השחר העולה אנו רואות ומשתחוות לו. בזה לא די, הֵשׂיחה קטרינה, עלינו לחדש משהו בהווי שלנו לזיכרון הפרידה הזו, לאחר הטבילה ובלבוש המשי הלבן עם השם המפורש הארוג באצבעותינו, המשי השקוף והמשקף את התפארת שלנו, תפארת השדיים, ההוד והנצח של הירכיים, לבוש הטהרה הפנימית, לבוש ענני שמיים על איילת השחר. עלינו לחדש משהו באוויר ההתייחדות האחרונה בצל קורת הקפלה שלנו עם וירג’יניה. עלינו להעלות משהו ממקורות גנזי הנפש כתפילת צידה לדרך לווירג’יניה. ובעוד על מפתן המודעות שלי עומדת מחשבה נהירה להופיע, הקדימה אותי טרזה כמעלה אותה בחיוך לטפני רך על דל שפתיה: ליל תהילים משולב במוסיקה העולמית הנוצרית כאשר אוהבת וירג’יניה. ואני הוספתי: כל אחת מאיתנו תבחר את הפרק הקרוב לליבה ואת המוסיקה, כמתנת תפילה לדרך של וירג’יניה. ובסרהראביה הפתיעה: ליל רקוויאמים אשר וירג’יניה כה נמשכת אליהם, אולי בגלל עוצמת המוסיקה על יום הדין, בהפסקות הגות מרקוויאם לרקוויאם, עם סיום גדול כמיסה סולמניס המשיח⁴⁹. כולנו פקחנו את עינינו. דווקא הערבייה, ערביית החן בתוכנו, קלעה לנקודה סמויה בליבנו ובליבה של וירג’יניה. כך חלף הלילה מאשמורת לאשמורת בהפסקות מדיטאציה ערה שפוכה פנינו. חלף לעיני כל אחת מאיתנו סרט ובו רגעים גדולים במנזר מתוך הגנזך שלה, בהווי הקדושה, בטומאה, לאור ניצוצי פניני הבתולים שלנו. ואני מניחה, כל אחת שאלה את עצמה: ומה יהיה מעתה על ה“אורים ותומים” שלנו? על אבני הקודש בחושן והאפוד בחגורת הנזירות מעל לערוות השכינה, אשר תתגלה לעולם בחבלי משיח, בהארת הבשורה בלידת הגואל? עם איילת השחר סיכמה פארוואטי את שיחת הלילה בתוספת הודית משלה. אני מקבלת, אמרה פארוואטי, כל מחשבה שנולדה כאן הלילה לפרידה מווירג’יניה בצאתה ללידה. עלינו לעצב את הפרידה הזו, כך שבעוד מאה שנה תיזכר בכל היפה שבנו, אם עולמנו רק יתקיים. רעיון טבילת הטהרה בצוותא יחד עם וירג’יניה ועם העובר ברחם השכינה, הוא במקומו ובעיתו. מחשבה זו הורתה ולידתה בקדושה ונובעת מחביון מעמקיה של וירג’יניה הקדושה, כממעיין חיותו של האין סוף, ברוך הוא וברוך שמו.

הטבילה בעירטול התפארת והמלכות שבנו ללא נזר הבתולין, יחד עם וירג’יניה וכרסה בבריכת האביב של המנזר, היו מתנת הפרידה מהיפות בבנות הארץ לווירג’יניה, אשר בעוד חודשים ספורים תתנסה בחבלי לידה כחבלי משיח. מתוך כך כה קולע לליבי ליל התהילים, אשר כל אחת תבחר את הפרק ואת התפילה, את המזמור, מתוך התייחדות והתנסות שלה. תשלב ליווי במוסיקה הקוסמית, המפכה, הלחושה בה. מעתה נקיים תיקון חצות באמירת תהילים, לעילוי כוחה של בתולת הבתולות הקדושה לעמוד בניסיון הגדול והיפה של חבלי המשיח ברחם שכינה. גם לילה רקוויאם והמיסה סולמניס אינם זרים לי ולרוחה של וירג’יניה. היא מעולם לא התנכרה לשורשיה במכורת המוסיקה הנוצרית. נמשכה מחדש, חרף דבקותה בנצח ישראל הצלוב בידי האשמדאי, לעיני הנוצרי, ואת המוות שיוותה לנגדה תמיד, את המוות האישי, את מות העולם, את מות האלוהים. בלשונה תמיד היא נוהגת ללחוש לעצמה ולנו: המוות מעלה את רצון החיים, את האהבה, את היצירה המתוחכמת ביותר והמעוררת חדוות הרוממות ומותחת את חידת טעם היות האדם באין סוף, בדיוקן אלוהים כבורא עולם. וירג’יניה חוזרת אל עצמה ומוצאת מרגוע גדול בהאזנה לשרשרת הקבלה של הרקוויאמים. היא רואה את המלחינים, את המנצחים, את התזמורות והמקהלות כמלאכי השרת וכשׂרפי מעלה, כל אחד ואחד כיוצר את הרקוויאם המיוחד לו לעצמו. הזיווג של לחני תהילים עם הרקוויאמים, ימצא ללא ספק, תיקון של מזיגה במחזור דמה ובקצב רוחה והן בבשורה על יסוד יום הדין וגילוי הגואל.

וירג’יניה, ללא ספק, תקבל עידוד משני לילות השימורים האלו על מפתן ההפלגה דרך הים לאבן השתייה בירושלים, לטבילה בכינרת ובירדן וללידה בבית לחם, בכנסיית המולד, לא רחוק מקברה של רחל. אך לי יש צורך להוסיף עוד ליל שימורים אחד, שלישי ואחרון, לפני שחר הפרידה ממש. ליל מדיטאציה נוסח כל אחת מאיתנו, ללא מילים, ללא צליל והגה. רק מוסיקה של דומייה.

כאשר התעוררתי וכמעט שפקחתי את עיניי, נדמה היה לי כי גיורא על מפתן תאי ניגלה ונעלם. הוא מתחיל להיות חלק ממני על סף צאתי לדרך עם המלכה השכינה אשר ידע ועם בנו בבטן שלה. לא אעשה שקר בנפש, לאחר נדר הפרישה הגדולה ביניהם, רציתי אותו בתוכי. נטלתי את ידיי והרטבתי את פניי.

ניגשתי לדלת תאה של וירג’יניה ודפקתי עליה שלוש פעמים. נשמעה בת הקול שאני מצפה לה בוקר־בוקר ברטט סמוי: כן. ה“כן” שלה שהפך בי לסמל קיום האדם ביקום. בדחילו ורחימו הזזתי את הדלת ואת המסך ופגשתי בה יושבת באחת התנוחות היוגיות שלה על מיטתה. מהו האירוע הקוסמי שפקד אותך, יוהאנה, שאת כה מאחרת לפקוד אותי? היה במנזר ליל שימורים ןהפעם בלעדייך, ועל כך תספר לך פארוואטי. וכך נכנסתי לקצב יומי האינטנסיבי לקראת ההפלגה בים הגדול לפי התנ"ך. המנזר נכנס לתכונה הגדולה לקראת שלושת לילות השימורים, לקראת המאורע הטעון מתח הלא נודע, לאחר סיכום אחרון וחלוקת האחריות בין הנזירות לחודשי היעדרה של וירג’יניה.

לישראל נשלחה משלחת בת שלוש בתולות, לבחור את המשי לשתים־עשרה כותנות הכלולות והחוטים לאריגת השם המפורש, מעל לתפארת השדיים ולדופק הלב. משלחת בהרכב גלוריה, בסרהראביה והכושית טרזה. הורכבה גם קבוצה לסידור הפרחים ולהכנת הסעודות האחרונות לפני תיקוני החצות שלנו, סעודות הירק וטעמי הפרי של ארץ הקודש על שולחן וירג’יניה.

היום האחרון לפני ליל הדומייה הוכרז כיום צום למדיטאציה הגדולה. יום שכולו התקדשות הזדככות והארה, מתוך טמיעה בקשב דק לאחדות הבשר עם הרוח ולמזיגת הגוף והנפש. צלילה בסולם המעלות של השכינה בתוכנו. ניסינו גם כל מיני ניסיונות בתאורת מסתורין מתחלפת ומתחדשת בנוסחאות מוסיקליות, כמיטב היצירות, אשר בינתיים זכו לאלמוות. את כותונת הכלולות גזרנו, מדדנו, תפרנו בתנוחה מדיטאציונית מסביב לבריכה המחוממת, כשאנו יושבות בתוך ירק ופרחים. עשינו את המלאכה מתוך צום. זה היה רעיון טרזה, התקדשות בהתקנת לבוש הקדושה הבתולית, טבילה לפני התחלה, פתיחת העבודה עם שחר וסיומה – עם דמדומי ערב. מלאכת מחשבת. הכותונת צריכה להסתיים משך יום אחד, על כל בחינותיה וכוונותיה וגירויי הנפש שבה. אך חידוש גדול חידשה לנו צציליה, שהוא כחידה בעיניי עד היום. כיצד ואי הדרך הסתננה מחשבה זו לליבה, טבילה לפני אריגת כל אות מארבע אותיות השם המיוחד, כל אחת בקצב שלה. ואחרי האריגה עלינו להתרכז באות לצמצום הנפש בדימוי האות.

נושא מובהק למדיטאציה מופשטת – לעשות הפוגת קשב לנשימה מעמיקה בין טבילה לסיום האות לבין טבילה לראשיתה של אות לאחריה. ובין טבילה לטבילה, לכוון את כוונות המקובלים לרמזי הספירות והעולמות, הפנים וההיכלות כעולה ברוח הבתולה, בווירג’יניה, שהסתננו אלינו ולא רק מפיה, כי אם גם בתגובת שרשרת מבתולה לבתולה. וכל זה – באווירת התנסות בפולחן ובאמנות הארוס אשר טיפחנו ולא בלי חוכמה וכישרון במגע עם אמנים, מוסיקאים, תיאולוגים ומיסטיקנים, כביכול, כולל נזירים שעלו בסולם המעלות של הכנסייה הקתולית ובדתות המזרח הרחוק. ודווקא כאשר חלבנו אותם והתקנו אותם לקראת השיא בחסדי שמיים, חידות מפלשינו וחמוקינו בטל שפתינו ופינו, ובמכלול האמנות שלנו, ליצור אווירת מסתורין לעילוי אכסטאטי עד למיצוי השכחה.

אני הייתי מקובלת כאמנית החן לטיפול בעורלות הנזירים הגדולים שזכו לעלות לפמליה של מעלה בהירארכיה של הכנסייה הקתולית ובוואתיקן, והייתי חולבת אותם חליבה לשמה.

כולי תימהון לדעת מה חידש ברנארד הקדוש, למשל, בפירוש שלו לשיר השירים, לאחר שחש את נתז חלב המדונה מפטמת השד המואר על שפתיו. ומה היה אופי המגעים בין פראנציסקוס הקדוש וקלריסימה לפני הייסוד ועם ייסוד המנזרים הגדולים,, ולאחר הייסוד, וסוד כוחם לכיבושים בלב העולם דרך דורות? כיצד דיברו פרחי פראנציסקוס ללב נזירים ונזירות? זו היתה סקרנות לשמה, וממקור יצר הדעת המטופח במישורים אלו במנזר שלנו, מנזר סנטה וירג’יניה, בסיטואציה האירוטית שיצרנו. אף נזיר בידינו לא יכול היה לגנוז את עצמו ואת האמת שבליבו.

מחוקרי הקבלה למדנו גם את סוד צירופי הכוונות של השם המפורש, המיוחד, הגדול והנורא, על כל קסמי הכישוף שבו בקבלה היהודית, הדוחקת את קץ הגאולה ודרוכה לגילוי הגואל. באווירות אלו של גילויים והתגלויות אשר נפסקו נתגלתה לי, בהארת וירג’יניה, הטרגדיה של הגבול לשפע חסד חן ושכחה אלוהית. באהבה שאינה ניתנת לבחירה ללא כבול, כטרגדיה של תמצית חיי אדם שאינה ניתנת לבחירה באלמוות, כיצירה מתחדשת תמיד, כיקום באין סוף.

האמנתי כי יש לי עוד מרחב יפה לאהבות ולהארות כפי שעודדה אותי, בישרה והבטיחה, ממש הבטיחה לי ולכל אחת מאיתנו, בקסם חינה ברגעים אינטימיים, וירג’יניה הגדולה, הבלתי נדלית. כל מה שהצטבר במנזר שלנו אשר שמו נצח ישראל, עד ולאחר ההתנסות בעידן הכלייה על מפתן עידן הגרעין וראשית ראשיתה של התקומה וסמליה בעין השלישית של וירג’יניה ובליבה החזוני, צפוי היה פתע. האמנתי להתגלות במוקד של דממה דקה, באריגה זו של האותיות הקדושות רק ארבע במניין אותיות יהוה המלוות טבילות טהרה וכוונות הצוותא בסוד הבתוליות שלנו.

עכשיו, על סף צאתה של וירג’יניה לאימהות, תמצא את תיקונה בגורל העולם. זכיתי ללוותה בדרך זו, להתאבק באבק רגליה וליצוק מים על ידיה.

והימים היו יפים, יפים לעילא. מנזר הבשורה אינו רוח עיוועים כי אם ממשות חיה וקיימת, הארה וחזון קולע ללב גורל העולם. אנו נבחרנו, כיפות בבנות הארץ, לשאת את השם המפורש הארוג על פלא השדיים בייחודם. הגיגים כאלו הוסיפו לי כוח. התחלתי להאמין בעצמי, לאחר שהאמנתי בווירג’יניה, כאם היפה העתידה להתגלות כאם האדמה של האדם.

נקלעתי למעגל עיצובם של שלושת ימי הפרידה של המנזר מאם המנזר בשלושת חודשי ההיריון האחרונים. פאולינה לא פקדה אותה. גיורא לא הופיע. והיה הדבר כחידה בעיניי.

רציתי להיכנס לעורה ולהתנסות יחד איתה ברחמה, ביום האחרון משלושת ימי ההתקנה לתיקוני לילות השימורים. יום תפירת כותנות הכלולות ואריגת השם המפורש, יום עשר הטבילות, טבילת פתיחה וטבילת נעילה לכל האופוס דעאי, ושתי טבילות לכל אות מהשם המיוחד ובסדר הפוך מהמקובל, באות יוד על קוצו של יוד. השקענו את עצמנו לאחרונה בשיר השירים של כוונת הכוונות של בתולות השכינה, צוללות ונטמעות בסודי. ראיתי את עצמי עולה לספירת כתר פנים עם סוד צמצום האין סוף בעורי, בנקודה מפושטת תכלית הפשטה וצוללת בזינוק הנשמה שלי באין, באין שהוא היש האמיתי.

מי הגה את הרעיון לארוג את השם המפורש מהאות האחרונה לראשונה, זו חידה שלא פוענחה עד היום. באווירה האכסטאטית שהיינו שרויות בה, היא לא תפוענח בחינת נס המקור, בוודאי בהארת וירג’יניה שנמסרה לנו באוויר ההזדככות של המנזר. עובדה היא, כולנו סיימנו יחד את היוד ואת קוצו של יוד, ייתכן לפי מחוג של שעון אטומי. ואז באה השהות המדיטאציונית, הממושכת ביותר, בסיומה של אות מאותיות השם הגדול, נורא ההוד ורטט הרוממות, עד שזינקנו יחד לטבילה בכינרת של וירג’יניה על אדמת רומא הטמאה. צללנו את שבע הצלילות וראינו את תפארת שתים־עשרה הבתולות הכלות של הגואל מתחת למים הטהורים. המראנו מתוכם לשפת הבריכה המשובצת אבנים יחידות במינן והתייחדנו עם המחשבה הזו. לא התנגבנו ממימי הטבילה, טבילת קוצו של יוד בהשראת פארוואטי. לא שמנו עלינו את כותונת הנדר, כל אחת על עצמה, כי אם אחות על רעותה, תוך מגע שפתיים בשם המפורש לאחר החלקת הכותונת השקופה על תבנית כלה. פארוואטי היתה הראשונה שעשתה כך על גופה ועל עורה השזוף של בסרהראביה, וקידשה אותה בנשיקה בשם המפורש בין דדיה ובעיניה. פארוואטי נשארה אחרונה חשופה וגלויה בכל שיעור קומתה ההודית ובברק עיניה. בגורלי היפה נפל להלביש אותה בכותונת הכלה למשיח ולשים את ההינומה על ראשה. פולחן המסתורין הזה ננעל בקידה שלי בפניה, עד לטבורה ולרמת נוגה שלה.

עמדנו מסביב לבריכה והסתכלנו כל אחת בדמות עצמה וברעותה, משמאל ומימין. ופתע רוח חלפה בתוכנו וקפצנו בתנופת מחול אחת לבריכה, לקדש בטבילה אחת את הכותונת על עורנו ואת ההינומה על פנינו, ומפינו בקעה שירת התפילה לנעילת היום לקראת ליל השימורים בתהילים: " ממעמקים קראתיך השם, ברכי נפשי את השם". זו היתה הטבילה, התפילה האחרונה באותו יום, לפני תיקון חצות, עד השחר. ליל השימורים הראשון לפרידה מווירג’יניה.

בעלותנו מהבריכה עזרנו זו לפשוט את המסך, להתערטל, להתגלות בכל עשר ספירות תבנית גופנו, לפרוש את המסך לייבוש בשרב ולהתייבש בעצמנו, להתלבש במדי יום עבודה של הבתולה המנזר ולהיעלם כל אחת להרגעה או לנמנום בתאה. ראיתי את וירג’יניה בעוצמת הארה וקרינה חדשה, ייתכן שהיא מתנת אלוהים. אילו רק היה הדור ראוי לראותה אותה בעיניי, בעינינו. בינתיים היא רק סימן סמוי לעולם, כרבי שמעון בר יוחאי במערה שלו עם בנו. וירג’יניה עם בנה במערה שלה במנזר. רבי שמעון אשר אמר: " אני סימן לעולם“, רבי שמעון כדיוקן אשר נלחש בזוהר נפשה של וירג’יניה דרך קבלת האר”י הקדוש בנוף צפת.

כל אחת מאיתנו צברה כוח לליל השימורים, ליל תהילים. הגשתי לווירג’יניה את סעודת הערב כלחם חוק, דבר יום ביומו, בלי לרמוז לה על ההפתעה הצפויה לה לראות את כולנו בכותונת השם המפורש כבתולות כלות המשיח ואת חגורת השרשרת המוסיקלית של פרקי תהילים, אשר בחרנו כל אחת לפי חוויית נשמתה בעיתה.

כמובן חשתי בתוכי שתחושתה שלה לא בגדה בה, והיא מנחשת מאורע לא שגרתי בחלל המנזר, לקראת היציאה לדרך, והפעם ביוזמתנו.

באווירה זו חששתי, כי לא אדע את נפשי, כי הבהירות המצווה עליי תעורפל. ניגשתי אל פארוואטי ושאלתי אותה: מה הם האקורדים האחרונים של הכנת עצמנו והכנת וירג’יניה להיותה בתוכנו הלילה? וסיכמנו.

שעה אחת קודם, פארוואטי ואני באנו ודפקנו פיאניסימו על דלת תאה של וירג’יניה. סיפרנו לה לראשונה על תכנית ליל התהילים כתפילת המנזר לדרכה ושאלנו אותה אם היא מוכנה, אם היא מסכימה. וירג’יניה הסתכלה עמוק בעינינו ואמרה: "אני אעשה הפעם הכול, מה שאתן תצווינה עליי. העתיד שלי, החזון שלי, הבשורה שלי, בידיכן.

וירג’יניה בחרה סארי קשמירי בצבעי הקשת כאות לברית האלוהים עם האדם לא להוסיף להביא מבול על הארץ ולא מבול של מים בידו ולא מבול של רדיואקטיביות בידי אדם. הבטן הגדולה נעלמה בסארי, אך השתקפה בפניה, בעמידתה ובכל פסיעה שפסעה מתאה לקפלה. כולה תפארת שבמלכות שופעת חוכמה, חוכמת שדיים ורחם, חוכמה של בשורת גאולה לעולם. ולא רק באמרי פיה כי אם בגופה, בכל הווייתה, בעצם היותה כמו שהיא היתה – גדולה, יפה וחכמה ופורה. הזזנו את פרוכת התא, פתחנו את הדלת והזמנו אותה לפסוע ראשונה. בעקבותיה מנינו כל פסיעה ופסיעה שבע פעמים, שתים־עשרה פסיעות, בקומה זקופה, ואנו על מפתן הקפלה של סנטה וירג’יניה.

כבת לדור צילום הלייזר דאגתי ביוזמתי כי כל ניע וזיע, כל גל בפניה ועל פני עורה וכל מבע ותנועה יצולמו בלי שהיא תרגיש בכך. אמרתי אל ליבי: מי יודע, מי ינבא מה הצעדים האלו וההדים האלו ילחשו לדורות הבאים, אם רק יהיו דורות באים.

עשר הבתולות כל אחת עם נר ופרח בידיה היו דרוכות לבואנו, כרעו ונשקו את שולי הסארי. קמו, התיישרו, שרו את ההימנון לבתולה האם היוצאת לדרך אל האדמה הקדושה. התיישבו במעגל מסביב לפסלו של יֵשו ביום הדין של מיכאל המלאך⁵⁰ לפי הזמנה מיוחדת של וירג’יניה, כל אחת עם ספרון תהילים לידה, בתנוחה יוגית מדיטאציונית, בהארת מסתורין, וחיכו לווירג’יניה בתוכן, ביניהן.

וירג’יניה בחרה הפעם לשבת בין הכושית לערבייה, ואנו, פארוואטי ואנוכי, בחרנו לשבת פנים אל פנים מולה ליד המנחה פילינה. כולנו מיקדנו את עצמנו בה. היא השירה את הסארי, והשם המפורש הואר בצבעי אורות מסתורין, ואנו בעקבותיה – השרנו את גלימות הנזירות הנשית מימי הביניים. כולנו הוארנו, כל המנזר, בעיני כל נזירה ובעיניה של וירג’יניה, באור הגנוז בחיוך הסמוי של הקדוש ברוך הוא. וכאשר ראה את זיו נהרה של השכינה פרוש על פני האדמה והאין סוף, העיד מתוכו: “וירא אלוהים את האור כי טוב”. פקדה אותנו חוויה מיסטית ממש של אור במנזר בסתר העולם, אור הבשורה הגנוזה עדיין.

פלינה הכריזה: “שיר המעלות, ממעמקים קראתיך אדוני”, וקראה בקול צלול: “נפשי לאדוני משומרים לבוקר שומרים לבוקר”. וכאקורד אחרון לפרק הקצר הזה בחרה משפט ממקום אחר בתהילים, “עולם חסד ייבנה”. כל אחת מאיתנו קראה שיר משירי המעלות של וירג’יניה על אדמת רומא הטמאה. צללנו את שבע הצלילות, ראינו את תפארת שתים־עשרה הבתולות הכלות של הגואל מתחת למים הטהורים, והמראנו מתוכם לשפת הבריכה.

לא הארכנו בעיסוי המוסיקלי. עם זריחת השמש קמה וירג’יניה ולחשה כאילו לעצמה: עשרה קבין יופי של קדושה ירדו לעולם, תשעה קבין נטל ספר תהילים, צידה לדרך שלי. יצאה מן המעגל וראשונה לבדה, פרשה לתאה, ואנו ליווינו אותה בלחן ובמילים: “כאייל על אפיקי נחל כן תערוג נפשי אליך, אלוהים צמאה נפשי לאלוהים, לאל חי. מתי אבוא ואראה פני אלוהים”.

קולותינו הגיעו לאוזניה בקצב ההילוך המרחף במסדרון וגוועו יחד עם פתיחת דלת תאה ונעילתה. עוד כשעה המשכנו, בתולות המנזר, זו לצד זו בתנוחת השתקעות, הפנמה והתבוננות וקשב לעצמנו, שנלחש בווידוי הגדול של וירג’יניה ומראה בעיניים עצומות. וירג’יניה הולכת דרך הים ואחר כך על האדמה הקדושה לארץ של רחל ושל המדונה, להביא את תינוקה לעולם בחבלי משיח. התינוק אשר יגאל את העולם מיצר האשמדאי להתאבדות ולאבד איתו את העולם, ואני הולכת מאחוריה, לפניה או לידה, כנושאת כליה.

זה היה רגע של גילוי הארה, אשר סחטה אותי בעונג החדווה בה עד כדי עילפון. פארוואטי הבחינה מה איתי. ניערה והקימה אותי על רגליי והובילה אותי לתאי. חלפה עם מלוא חופנה מים על פניי והשכיבה אותי. לא התנזרה מעיסוי רוחני מרחף וכיסתה אותי מעל כותונת השם בשמיכה קלה, עצמה את עיניי בנשיקה ונעלמה.

כמו בחלום חשתי בהדי הצעדים של כל בנות המנזר בעקבותינו שנגוזו עם הפתיחה והנעילה של דלת אחרי דלת של תא אחר תא מאחורינו, כאילו ידעתי איזו דלת של איזה תא נפתחת ונסגרת. הדלת האחרונה היתה של פארוואטי. ידעתי, מאורע גדול אירע בי, אני נכונה ללכת בעקבות וירג’יניה ולשאת את כליה. הכול זרח בי מבפנים, כשמש ארץ ישראל בשמיים הבהירים לאחר ליל שימורי תהילים.

כל המנזר היה זקוק להפוגת הרגעה גדולה, התנער והתחיל לנוע רק בחצי היום. מה שאינו זר ומפתיע בשעון הביולוגי שלו מימים ימימה בהווי הבתוליות הנואפת עם עילית העולם ואילי קרן השפע במדבריות ערב. כל המנזר היה מוכן לארוחת הבוקר רק בצהריים, אך עליי היה לשרת את וירג’יניה. ואני ידעתי כי וירג’יניה ערה עם שחר.

בדפיקת לחישה הזזתי סדק בדלת ונכנסתי לתאה. היא קיבלה אותי בזרועות פתוחות ושאלה: היה לך קשה לקום לאחר ליל ייחוד עם הקב"ה בתהילים? כן, וירג’יניה, עניתי. הגשתי לה מים לנטילת ידיים ומטלית רטובה, ספוגה באחד מהריחות האהובים עליה לחלוף על פניה, ושאלתיה: היש לך משאלה כלשהי? לכי, יוהאנה, לקצב הפנימי שלך, לאחר ייחוד כזה אסתדר לבדי. מה צפוי לנו הלילה? עניתי לה: ליל הרקוויאמים, מיסת המשיח ואולי משהו יפתיע. נפרדתי ממנה.

חזרתי לתאי, שקעתי בעצמי ונרדמתי. בימים אלו כל אחת סעדה עם עצמה, לבדה בתאה. תיכננו רק סעודה אחרונה בערב האחרון לפני המדיטאציה הגדולה לקראת הפרידה עם שחר מהרועה־המורה. כל אחת הכינה את התפריט לעצמה לפי טעמה והקצב שלה. רק עליי היה להכין ולהגיש ולערוך את סעודתה של וירג’יניה.

קראתי את השיר השמור איתי יפה מעל הסלע בסילסמריהק: “בן אדם שמע, מה ידבר חצות לילה העמוק, מה ישנתי, מחלומי העמוק פתאום התרוננתי, עמוק העולם מתהום ועמוק מאשר חשב היום. עמוק בו הכאב והתענוג עמוק מכאב הלב. הכאב אומר, גווע אך כל תענוג ישאל לו חיי נצחים מעמקי מעמקי חיי נצחים”.

קראתי את שיר הדיבוק בחיים כשאני ממוקדת וממקדת את עצמי בעיניה של וירג’יניה. עם הסיום אורו עיני שתינו לעיני כל המנזר באור חדש. ידעתי כי קלעתי בתפילה לדרך, תפילה בעיתה. שאלתי את עצמי: האם התפילה נתקבלה בשמי מרום, באלוהי החיים? ועניתי לעצמי: כן. לאחר מיסת החיים השמיעה מגדלינה את מיסה סולמניס ולאחריה את המשיח. כל המנזר בקולותינו השלימו בעמידה את ההללויה, את צליל סמל הסמלים של חיוב החיים היהודי הקדמון אשר קיפל ורמז גם לשיר חצות, לתיקון חצות בלשון וירג’יניה, של דיוניסוס הצלוב, שכינה את עצמו וחתם את עצמו כקול קורא במדבר עם המוות בעודו בחיים, כאשר ניבא לעצמו.

יוהאנה בישראל    🔗

גבר בי היצר להרגיש בכל פרט שבי כי אכן אני, באמת ובתמים, מוכנה לדרך בלבושי וברוחי. התלבשתי לדרך כנזירה אך ללא חגורת הבתולים. הפעם חגורת פניני הבתולים היא וירג’יניה בעצמה אשר ידה לא תמוש מידי כל הדרך. כך ישבתי בכורסתי שזורת החבלים בתאי שלי מתפרקת ומשתחררת מכל מתח, קשובה לגופי. מצאתי את עצמי במעגל המדיטאציה של אחת־עשרה הבתולות ואני הבתולה השתים־עשרה, עטויות בהינומת הנודרות נדר בתוליהן לחתן הדמים, והפעם, לראשונה לאחר הווידוי הגדול, נדר הבתולים כל הימים ללא פריעת הפרייה קדושה. חיפשתי וחשפתי עשרים ושתיים עיניים מתחת למסך ההינומה וראיתי מאחוריה את מסך הבתולים הזוהרים בזוהר הרקיע, כבתולי ביאטריצה או המדונה, השקופים בחיקו של אלוהים, כפי שחזה דאנטה בגן העדן שלו. ומי יערוב שהושע הנביא לא חזה בו, במסך זה, באשת הזנונים אשר לפי צו הגבורה הוליד בה ילדי זנונים. המסך על הפנים ועל העיניים הוליד בי חזות המסך על היכל מלכות השכינה הפורה, בואך הרחם בחזון משיחי בעידן הבלימה האפוקליפטית. העידן על סף ההילוך עם סנטה וירג’יניה לאדמה הקדושה להביא את בנה לאור העולם.

וירג’יניה עלתה על כבש האונייה בפסיעות איתנות ומזורזות ופרשה כפיה לכל בתולות המנזר לאות תפילה וברכה. פאולינה הצניעה את עצמה בעמידה מן הצד. שאלתי את עצמי: האם נפגשו עיני וירג’יניה עם עיני גיורא מעל סיפון האונייה? עליתי בעקבותיה עם התרמיל על הגב ומזוודה זעירה בידי. נעמדתי במרחק מה ממנה עם הפנים לפאולינה ואחר כך – לבתולות המנזר, ונתתי מבט בעיני כל אחת לחוד. נשמעה צפירת הפלגה, מפתיעה בקולה שהיה כקול שופר יהודי בשעת נעילה ביום הכיפורים.

לפני התזוזה הסמויה עוד נפגשו עיניי שוב בעיני גיורא. נשארנו על הסיפון ללא קשר עין בינינו עם הפנים אל פאולינה ואל השיירה של המנזר, עד שנעלמו מעינינו. אני עוד חיפשתי את עיני גיורא כאשר הבחנתי, או נדמה היה לי שאני מבחינה בכניסתה של פאולינה למכונית מימינו של גיורא. נדמה היה לי שאני רואה את פאולינה מחבקת אותו ומנשקת בעיניו, ואולי היה זה רק חזון.

האונייה צנועה מבחוץ ומשוכללת אלקטרונית בתוכה. מתוקנת כמנזר שט, דומה במשהו בארכיטקטורה הפנימית שלו למנזר סנטה וירג’יניה, נע ונד בעולם ביום מן הימים. תא לאם המנזר ושנים־עשר תאים לנזירות. גם קפלה זעירה לא נעדרה. העתק הקפלה שלנו. הצוות קטן ביותר. הכל פעל אוטומטית בידי מחשב המכוון בידי קברניט או העוזר לידו. כל הצוות מנה חמישה ימאים, והנוסעות חנכו את האונייה הנושאת את שמו של המנזר סנטה וירג’יניה תחת דגל הוואתיקן.

היינו רק שתינו, וירג’יניה ואני. התאים שלנו נעימים, מטופחים, העתק מתאינו ברומא. היה בהם סידור פרחים של גמדי ורדים מסבב ללוטוס כחול. התקרה, בריאת העולם, היתה העתק מתקרת הסיקסטינה שצוירה בידי אמן. על הקיר מול המיטה – גילוי ישו כדיין קנא מיום הדין בכל תפארת קומתו ולמראשותיה המדונה בירוק של אל־גרקו, וידיה מפללות. על הרצפה מוזאיקה מכפר נחום. בתא שלי רק חבצלת אחת לבנה בכוס הונחה על כיסא ליד מיטתי, ליד המדונה הסיקסטינית לרפאל. מולי, הרצפה מרוצפת כמכלול בצבעי הקשת בענן. תאי כל הנזירות שלנו טרם הותקנו, טרם צוידו לפי טעמה של כל אחת. אולי היא ורק היא מתוקנת להבין מה אירע בי בסיור, ואולי ברגע זה גם היא לא הבינה. הסתלקתי לאט לאט לסולם המוביל לתאים. בבואי לתאי פשטתי את מדי הנזירה של קלריסה ונשארתי בכותונת השם. סנדליי נשרו מעצמם. נכנסתי מתחת לשמיכה, חשתי מתחת לכרית למראשותיי משהו אשר הזכיר לי ספר. בדתי ומצאתי ספר תנ"ך פתוח בעברית ובתרגום אנגלי. ובאיזו נקודה היה פתוח? בברכה האהובה עליה, של יעקב אבינו, ברכות שדיים ורחם. תמהתי תמיהה גדולה, מתי ואי הדרך ועל ידי מי השכילה כך לכוון את ליבה לליבי? היודעת היא שגם אני רוצה כבר ילד ודווקא עם גיורא? ההבחינה במבט שלי אל גיורא ליד ההגה לבדו ועם שובה של פאולינה אליו? לא אשאל אותה אם לא תשאל אותי. כאן הגבול. הפעם הגבול של אלוהים השם חול גבול לים, למעמקיו, למצולותיו. ותוך כדי הרהור זה צללתי לתרדמה.

וכה התחלתי בשיחי: גיורא, נער חלומותי, אני יודעת עליך ועל הורתך ולידתך יותר משאתה יודע על עצמך. את סיפור ארבעים היום וארבעים הלילה במסע הזיווג הקדוש, ומעבר לימים והלילות האלו, אני יודעת. במידה שאישה יכולה לדעת בדמיונה מבלי להתנסות ברגעים ההם. אני התלמידה האהובה של וירג’יניה, אשר בחרה בי ללוותה ולשרת אותה, לצקת מים על ידיה בדרך הים ועל אדמת ישראל בלכתה לבית לחם, בווידוי הגדול שלה. מאז שובה מהמסע איתך היא נתנה אור ירוק לכולנו, לכל בתולותיה, להעלות את נזר פניני הבתולים שהיה על רמת ונוס שלנו לכתר אימהות על ראשנו. הרשות נתונה כמופת הבחירה בין החיים למוות לעולם, כסמל מעמקיו של הושע בשאול עם אשת זנונים, אשר ידע לאהוב כנער. אני הראשונה מן המנזר הבאה אליך בסוד זרימת כמיהתה של נזירה, אמנית של אהבה, מחיקה של וירג’יניה. אני מזמינה אותך לדעת אותי כמו שידעת אותה, כמו שלמדת ממנה לדעת אותה. אני צעירה ממנה, הצעירה בבנותיה. אולי אני נינה רחוקה משבט ויקינגים נועזים, יורדי ים אשר הגיעו דרך הקוטב ליבשת ארצות הברית. ואולי בגון עורי, בצבע עיניי, בזהב שערי, בגמישות רוך גילי, בגזע הצפוני יהיה מן החידוש בייחוד הקדוש ובמצוי זרע אברהם אבינו במלכות בת אל נכר אשר נפשה יוצאת להידבק באל צעיר כמוך, אשר נחצב מסלע נצח ישראל, ולהביא איתך ילד לעולם אשר אולי יאמר מילה חדשה לעולם.

על הגיגים אלו הייתי גאה על עצמי. הצעירה בשליחותה של המורה, הרועה, החוזה, המבשרת, מעזה להוסיף ביטוי משלה אשר טרם גילתה באוזניה. אך באווירה זו בין המדונה לבת טיפוחיה המשכתי ליצור מחזות, מראות ושיח מסתורי אינטימי ביני לבין הנער המופלא.

אמרתי בשיחה עם המלחים, באוזניהם: אני מניחה שיש לנו עניין בהיכרות לא שגרתית בעידן לא שגרתי על סף בואנו לארץ הקודש. יש לנו עניין לדעת כיצד נולד הצוות הזה ובא לאונייה הזו, אי הדרך ולאן פניו? חיוך חלף כגל על ארשת פניה של וירג’יניה, אשר הגברים לא יכלו להבחין בו, ולחשה: אתם רומזים ישר למוקד טעמו של העיקר בשעה זו בדור כדורנו. ואני הוספתי: מי ומה כל אחד מכם ומי ומה כולכם יחד? סַפרו משהו מתכונות יסוד בביוגרפיה האישית ומסוד היותכם יחד.

הצעיר שבחבורה אמר: אנו קבוצה ראשונה לבניין תחנה סייסמית השטה על פני אוקיינוסים ומהלכת על פני יבשות לאיתור רעידות בתרבות העולם ובנפש מין האדם. זהו צורך, הכתובת על הקיר, בפני אבדן צלם אלוהים לדעת, חמש דקות לפני השעה שתים־עשרה, בפני התוהו על פני כוכב האדם החרוך, היפה והנבחר בכוכבים הידוע לנו עד כה. וירג’יניה לא עצרה ברוחה והגיבה בסערת נפש: מי גילה לכם סוד החזון וההתנבאות בסגנון שלי, סוד מנזר הבתולות הקדושות אשר יסדתי בעזרת יהודי, אוד שנשאר לפליטה מעל צלב הקרס על פני יבשת הרצח של אירופה הנוצרית מוסיקלית? היינו כבר במוקד השיח מעבר לאורך רוח מתוכנן לאמנות דיפלומטית כלשהי, בזכותו של הצעיר, הודי יפה בגילי, מגודל תלתלים, חיוור עם דוק של בוהק וברק פחם בעיניים. מין דימוי כזה עלה מרחמי למוחי, וכה התחילה השיחה הראשונה והיחידה במינה, במגע עם המלחים. כל הסכרים נפתחו בשיח ליל שימורים זה על גלי הים.

ברור היה שהמלחים כבר מצפים מתוחים לרמז מפרשת חייה של וירג’יניה, ואולי גם ממני. התברר לנו שמאחורי כל מלח – שביל גורל אישי בנדודים. היו בהם פייטן, כלכלן, מדינאי בינלאומי, בימאי לתקשורת גלובלית, פיסיקאי חשוב ונזיר גרמני. כיוונתי את מעורבותי כמנחת הערב והכרזתי על סעודת ערבית אשר התחלתי להגיש. הסעודה נתקיימה בשתיקה טעונה וגוברת. גם איזה מין אי מנוח כלפי גורל טמיר ונעלם של גילוי, אשר עוד מעט יתבהר. התרשמתי כי הצוות הזה יודע ליהנות מחידושים בתפריט מזונו, כמו נזירים בכל דתות העולם.

שאלה לי אלייך, בכל הענווה שלי בפני סודות החלקיקים ותנועותיהם בחומר ובאנטי חומר ביקום. סלחי לי על התעוזה לשאול שאלה נוקבת בגורלה ובדמותה של אישה בעידן שלנו, אשר בפגישה איתך היא כחידה בעיניי. והיא הגיבה: שאל, בני, שאל ללא מעצור. והוא, בהתאזרות נפשית כלשהי, הביט ישר לעיניה ובעיניה, העלה על דל שפתיו את השאלה שמיקדה אותו כל אותו ערב: כיצד זה אם מנזר הבתולות הקדושות, מנזר סנטר וירג’יניה, נמצאת בהיריון?

וירג’יניה כלל לא הופתעה לשאלה זו. ללא ניע וזיע של פגיעה כלשהי הגיבה: החידה הזו תפוענח אם אזכה עוד בגילגול הזה שלי לעין העולם כולו. סיפרתי על כך לבתולותיי במנזר משך שבועות של לילות שימורים בווידוי פנים אל פנים. הווידוי הזה שלי מוקלט ורשום וייתכן שיוסרט בסרט “בשורה”, כשמה של האונייה הזו. אמנם, ידידי, ולאחר הפנייה הזו בסגנון זה של קברניט הבשורה גם אני מרשה לעצמי לפנות אליכם. אני מופתעת ונרגשת ושואלת את עצמי, איזה עוף בשמיים הוליך את קול המנזר שלנו אליכם ימאים, אשר יוהאנה ואני רואות ושומעות לראשונה. הפגשתם אישה אחת יהודייה, חכמה ויפה משכמה ומעלה? כן, הגיב איש הצוות ההודי, על סף החתימה על החוזה איתנו נפגשנו לשיחה עם אישה מופלאה, משׂיחה בלשון המעטה ומצניעה את עצמה, תנופת החזוניות בנפשה. את הבן לא ראינו. רק לפני ההפלגה ליד ההגה במכונית שמנו לב אליו. חתמנו על החוזה כפי שהגישה לנו, בלי לעיין בו. וכעת אנו, החמישה הזרים והמוזרים, דומים למניין שליחיו הראשונים של הבודהא לאחר הארה תחת עץ הבו.

כאן נכנסה וירג’יניה לשיחה וחתרה להוסיף מילה על היריונה. האם ההומניסט הדתי, אמן עולם, נביא האדמה הרוסית והמהפכה הרוסית, לא חזה את ישו העתיד לבוא, אשר ייוולד מחדש בבית לחם לאן שאני הולכת ללדת ודווקא בבית לחם? דוסטויבסקי רצה כי ישו החדש יהיה אדם רוסי תחת אדנות רוסית על אדמת ישראל. וזה היה חוזה רוסי אשר עמד כולו פליאה מול החידה ללא פשר של ארבעים מאות בשנים לקיומה של אומה זו. אך מי יערוב לו כי לא מתוך קנאת שאול בקיום המופלא הזה. הוא, בפי אליושה העלם נקי עיניים, לא כפר בעלילת הדם הנוצרית על היהודי כאשר נשאל על כך מפי נערה. מי בא עד חקר הלא מודע גם של ההומניזם האוניברסלי הדתי ביחסו לחזונו של עם הבוחר בחיים מעל לכל צלב בדרכו.

משהו שצריך להזהיר ולשמש מופת מכריע לאנושות כולה בערוב האלף השני ולקראת עלות השחר של האלף השלישי. בנקודה זו עלי לשמוע בלב שומע שביקש החכם מכל האדם, אשר העלה את שיר השירים מליבו, מהו ה-Credo⁵¹ של כל אחד מכם לחוד. ללא התנבאות בסגנון אחד, המחשידה כל אמת.

המנזר שלנו חותר לטפח סגנון אישי בכל אחת מהבתולות בו, גם במגעים האינטימיים ביותר. זה היה העידוד הראשון מחוץ למנזר שלנו אשר חיסן אותי לדרכי דרך החזון של וירג’יניה.

ופתע הגרמני דרך עוז לומר בשם כולם ספונטנית: אין אנו מסוגלים לחלל את הרגע הזה המקפל את הנצח שלנו. אנו תמימי לב עם המהאטמה שלנו, כשם שהסמכת אותו. לאחר כמה דקות אירע המאורע, ארבעה גברים והצטרף אליהם אחרון ומחדש גם ההודי, כרעו לרגליה של וירג’יניה, על ירכיה ובחיקה. וירג’יניה הושיטה את זרועותיה ובירכה בכפות ידיה את כולם יחד וכל אחד לחוד כשהיא מעלה את שמו בלחישה על שפתיה. עמדנו על הסיפון לפני הירידה לחוף ישראל.

הפרידה מהצוות נתקיימה כשנקבעו כתובות ודרכי הקשר בישראל ובאיטליה, במיוחד לשעת חירום – המנזר שלנו, הכתובת של פאולינה אשר כבר ידעו, המנזר לנשים על חוף הכינרת על הר החזון והכתובת של עמנואל במשקו ביהודה.

המכונית כבר חיכתה לנו מוכנה ומלאה דלק לדרך. מפת הכבישים בישראל פרושה ליד ההגה. ברור היה כי הפעם אני הנהגת, ווירג’יניה עם התינוק תשב לימיני. התרמילים עם ציוד הצילום וההקלטה, עם התנ"ך והברית החדשה בעברית, ברומית, באיטלקית ובאנגלית, היו ארוזים יחד. ברגע האחרון לא הסיחה וירג’יניה את דעתה משיבה לתא ספריית התקליטים, לבחור מחדש את הראוי לפי טעמה מהמוסיקה הדתית העולמית לשם ליווי.

וירג’יניה בחרה להתחיל את ביקורי הראשון בביקור פרידה שלה מאילת. יצאנו ממעגן הנמל לחוף הצפוני באילת להיטמע בהמון הנוודים הצעירים מכל קצווי עולם. מצאנו פינה להקמת אוהל הסיירים שלנו ללינת לילה אחד. מצאנו כברת חנייה כפיסת יד קטנה בצילו של סלע עם דקל מזדקף לרום. וירג’יניה החליטה לקיים מסע ברגל לאחר המסע באונייה על פני הים עד לגבול עקבה, אשר עדיין מהווה חייץ עד לחוף האלמוגים, ובאנו על גמולנו מיניה וביה. חוף החול הלבן והדקלים היה זרוע בצפיפות בגופות חיות של אנשים צעירים, בחורים ובחורות, גופים כמהים לזיווג תוך ליטופים, בחול ובמים, בריח הים ובקרני שמש. אך מה שהיה חדש הוא כי כל הנערות שבוודאי לא היתה ביניהן אף בתולה אחת גם בגיל חמש־עשרה, שש־עשרה וייתכן אף ארבע־עשרה, כיסו ערוותן רק ברצועות בד צבעוניות לטבילה ולשחייה. חבל היה לווירג’יניה וגם לי שהכיסוי לא היה בעלה תאנה, אך החזה, תפארת הבתולים, היה חשוף לעין כל. שדיים צעירים, אביביים, מלוטפים ברוחות אביב קלי כנפיים ומשתזפים בשפע קרני אור השמש.

נהנינו לספוג את שפע החיות במין הנוודות של הנקבה הצעירה והרכה ברוך צמיחתה, בילדות, בנערות שמסרו את בתוליהן לבטישה, לפריעה ולהבקעה לראשון שפגשו בדרך נדודיהן – וייתכן ללא מעצור וללא אמצעי מניעה מודרניים, בחינת עקידה למען רגע של חירות, חירות מאימת הלא נודע שיבוא אחריו ובעקבותיו. התבוננו בשדיים הרוטטים ובפטמות המזדקפות כמו בתערוכת פסלים בחול. התבוננות של הזדהות ותחושה דקה מבפנים כאחדות הבשר והרוח בגוף האישה־הנערה בחן ובריח הצמיחה הבתולה עדיין, והשמחה התפשטה כקרינה בבשר שלנו מתחת לעורנו.

כל אחת מאיתנו בגונה, ווירג’יניה בחיוך המכשף שלה כאם לכל הבתולות הללו, ללא בתולין, בכל מבט על כל זוג שדיים לחשה לעצמה באוזניי לעיניי: ברכות שמיים מעל ברכות תהום רובצת מתחת. ברכות שדיים ורחם. האם השכינה עם אלוהים לא יתאבדו לדעת, כאשר היופי החי הזה לא יהיה עוד, כאשר יימחה וייחרך על פני האדמה.

אמרתי אל ליבי: וירג’יניה כשכינה מסתובבת מסביב לציר עצמה. זהו גורל של שליחות ללא מנוס מעצמו, מהנקודה הארכימדית בנפשו. גזירה מפי הגבורה של השכינה המחדשת את בתוליה בוקר וערב. הגם אני אדע לחדש את בתולי השליחות והבשורה הווירג’יניאנית בהיריון שלי? במסע הזה הראשון שלי בחול, אני טובלת בקדושת האור.

פתע וירג’יניה אמרה לי: בואי נפשוט את הלבוש שלנו ונרבץ בחול בין הנערות והנערים, כמותם. כעבור דקה נעמדנו על פיסת חול לבן בין ערימות נערים ונערות. הכול נשר כאילו מעצמו מעל עורנו. ריתקנו את עיני כל הסביבה אלינו, הופתענו לראות את נזרי הבתולים שלנו על ערוותינו ובין ירכינו נוצצים בקרני השמש בשלל צבעי הפנינים, כבצעי הקשת בענן, כברית עולם בין אלוהים ונח וכל החי והצומח אשר יצא מהתיבה לאחר המבול עם הופעת היונה ועלה הזית בפיה. אני רואה רעידת תרבות העולם עמידה לדין של התרבות המודרנית המערבית בפני הדיין של עצמה, בפני הנוער שלה, בפני זרעה. זה הנוער החש את יום הדין לתרבות האדם ואינו יודע איך לעמוד בו על נפשו ועל נפש העולם. אינו יודע אי הדרך לקבל אחריות לגורל העולם, לראות את מכלול המציאות ואת צירופיה ולהסיק ממנה מה לעשות, עד לעקידה, עד לקידוש שם האדם, עד לעילוי הנשמה ב“אחד”.

ואני העזתי לשאול: מהו ה“אחד” ברגע זה? והיא הגיבה: באתי לחדש עולם של אנשים חפצי חיים ולא עולם של קונפורמיסטים מראש עם המוות הטוטאלי, אשר אחריו אין מאומה וכל בואיו לא ישובון. גם עולם של מסע סמים הוא עולם של עריקים מהחיים. יום יום, יוהאנה, אני חשה כאן את ריח המחששות, ריח סמי המוות במסע הזיות העריקות מן המציאות החיה המפרכת והמענה. מציאות הוויתור על ברכת אורך ימים ושפע זרע הברכות השמורות בזיכרון העברי החסין הקדמון. וכמה הנערים והנערות הללו יפים בעיניי בניסיון המרד והחירות, כמה חינניים בעיניי וכמה אני אוהבת אותם, אך הם מטילים עליי אימת אלוהים באי ראיית המציאות העולמית ובאי מיקוד עצמם בהצלת האנושות מקיצור ימיה עוד לפני כיבוי המאור הגדול. אך כולי פחד אלוהים, האין הנערים והנערות הללו מתאבדים ומאבדים את עולמם שלא מדעת? מכורים גם לאבדון מדעת במה שהם עושים, ובעיקר במה שאינם עושים.

וירג’יניה עטפה את עצמה בעזרתי בסארי הצהוב השקוף עד מעל לראשה ואמרה לי: את יכולה להתהלך כאן בעולם ההיפים על אדמת ישראל בכותונת הכלולות שלי, עם השם המפורש. היא נטלה את ידי בידה ולחשה לי: בואי ונחלוף אנו, כמו שהננו, לכל אורך החוף הזה ונתבונן בפנים הצעירות ונתרשם מהתנוחות שלהם. זו לי הפעם השלישית והפעם הראשונה לך על חוף אהבה זה, פעמיים עם גברים והפעם רק איתך.

והנה משהו הפתיע אותנו ואת באי החוף. סירות מנוע של דייגים משכו רשתות רחבות וגדולות מידות ובהן שלל דיג כסוף, דגי כסף בשפע. וירג’יניה קלטה צלילי איטלקית נטמעים ונבלעים בעברית. ניגשה לחוף, טבלה בכפות רגליה במים והסתכלה מקרוב בדייגים. מיד הבחינה, דייגים ותיקים באים בימים, שיבה זרקה בהם, מחליפים מילים בניב סיציליאני. לאחר חילופי מילים איתם התברר לנו כי הם מדריכי הדייגים הנערים של קיבוץ צעיר, אשר תקע יתד בחוף הזה ובחר להחיות את הערבה. ראיתי כיצד וירג’יניה משתכרת בריח הבתולי של הארוס בשיטוט בין הנערים והנערות הללו, במזיגת ריח הזרע והעדנה על רקע ריח הים והדגים.

זזנו צפונה לאחר שהצטיידנו בדלק ובמים, והתזוזה הראשונה הגדולה היתה לערבה, דרך הערבה תוך עצירה בנוף הצוקים ליד מעינות המרפא, מצדה וקיבוץ עין גדי, עד בואנו ליריחו ולירדן. נסענו בצחיחות, בשרביות, בבהירות, באור, בצימאון ובנופי הרים וקניונים דמויי מקדשים חצובים, נופים מחליפי צבעים מול פני הים, הים אשר הגויים מכנים אותו “ים המוות” והיהודים האמינו בו כים החיים הלא שגרתיים בעת ההיא. עצרתי על חוף הירדן והגשתי לה כוס חלב קר עם תמר בעודה יושבת במכונית ליד ההגה.

עזרתי לה לצאת מן המכונית ונעמדנו לסקור את הים מנגד, אשר השרה את רוח הקודש על האיסיים בחיי הצוותא השיתופית. הארנון משמאל ומצדה ועין גדי מימין, הערבה של יחזקאל מנגד. לאחר שעות של ישיבה והתבוננות לידי ההגה, שמחתי שאני יכולה וראויה להגיש לה כתף למשען בדרך שבחרה ללכת בה. ובינתיים, בכל המנזר אני שזכיתי לכך במוקד עיבור הבשורה בבשרה וברוחה של האישה היפה בעולם, החוזה מבשרה אלוהים כשהוא דבק בשכינה.

מסורת היא בנצרות בימי הביניים, כי רוצח העומד בפני ביצוע גזר דין מוות, אם תופיע נערה בתולה נכונה למסור לו את בתוליה ולקחת אותו לבעל נעוריה, הוא קנה ברגע זה את עולמו מחדש. משהו מעין זה חלף כהגיג בזק לנגד עיניי כאשר ראיתי את פניה של וירג’יניה מופנות אליי. וירג’יניה פרשה את כפיה וביקשה שאציל את העולם בקורבן בתוליי רגע לפני ביצוע גזר דין מוות על העולם, שעה שהפטרייה הגרעינית כבר נראית באופק. היא בקשה על חיי העולם, וממי – מאת מנערותיה. אז ראיתיה כאישה הגדולה, מורה טעם הקיום לדור.

לא ידעתי את נפשי והתפשטתי מגופי. היא התנערה בעוצמה פנימית, קמה איתנה במלוא קומה על כפות רגליה, אימצה את ראשי לדופק ליבה, לעמידת דממה דקה ומשכה אותי, כשידי בידה, לטבילת הבתולין שלי בירדן. אילו לא חששה לעובר הקדוש שבמעיה בירחי הלידה האחרונים, היתה מניפה אותי בזרועותיה, כקורבן מנחת בתוליי לאלוהים, ומטבילה אותי. אך התינוק בוודאי התחיל במחול שלו והזהיר אותה בפני התלהבות של שכחה בטבילת ההקדשה. היא אמרה די בהובלת הבתולה הקדושה לטבילה ראשונה בירדן של יוחנן המטביל. הרגשתי את גופי מרחף באוויר על פני המים עד שהטבילה אותי טבילה אופקית, צפה בכל שיעור קומתי וחיטוב איבריי, על פני הירדן הנשפך לים העמוק בכל ימי העולם. היא היזתה על פניי את המים הקדושים בידיה מלוא חופניה.

חרף כל האחריות שלי לדרך אשר לא ידעתי, המשכנו את הנסיעה במכונית. אף משאית, אוטובוס, מכונית, טנק, טרקטור, לא עלו מולי ולא הפתיעו אותי על הכביש. מערבולת מחשבותיי באחיזתי בהגה לא הסיחה את עיניי מהכביש ולא גררה אסון אשר ייתכן בארץ זו. כל הדרך לא החלפנו הגה. וירג’יניה היתה מכונסת בעצמה, ואני – בחזיונות בתוליי. עם זריחת השמש נגלתה הכינרת לעינינו בתפארת המצניעה את עצמה.

עצרנו. יצאנו להתבוננות, שהיתה ראשונה עבורי, בנשמת העולם. הסימפוניה על גוניה מול הגולן ופסגת הצחור של החרמון ושוב במודעות העומק של בטן האדמה, והפעם – בחיותה. לפי סיפוריה של וירג’יניה, בהווי הולדת הקבוצה בארץ זו לא לפני אלפיים שנה בימי האיסיים והמגילות הגנוזות במערות קומראן כי אם היום, וייתכן כבשורה של לברטוריה אנושית עולמית מחר. וירג’יניה זכרה וידעה לקרוא בשם כל נקודה בעמק הירדן כקנטון קיבוצי בלשונה, מדגניה וכינרת ועד לצעירה והרכה בקבוצות באל חמה, במקום גילוי מרחצאות רומא בשעתה. בשעה תשע כבר עמד האוהל הזעיר שלנו בצילם של אקליפטוסים בשפך הכינרת לירדן לרגלי קבוצת כינרת, שם פגשנו כיתות נוצריות דתיות שבאו מיבשות העולם לקיים את פולחן הטבילה, לא בישמון של ים המלח כמונו כי אם באוויר הפריחה והצמיחה במקום הזה. השרב של עמק הירדן נתן בבשרנו את אותותיו ובישר את גבורותיו בפנינו. בשרב כזה, סיפרה לי וירג’יניה, היו ימים שאפרוחים ותרנגולות היו מוציאים את נשמתם בתלאובות בלולי הקיבוצים. אך בינתיים גם להם, ולא רק לחברים ולילדים, מובטח מיזוג אוויר לפי מיטב הטכנולוגיה המודרנית. ראשית חוכמה השקיתי את וירג’יניה בכוס אחר כוס של מים קרים ממימי הירדן השמורים איתנו, והיא בירכה בכוונה על כל כוס וכוס לחוד ונהנתה ממנה כאיילה על אפיקי מים בשרב הגדול, מאתיים מטר בעומק כדור הארץ. היא לגמה לגימות מתחלפות, גדולות וזעירות בשטף ובהפוגות, בהתבוננות שבטעם וברצון להיות נזרמת וזורמת. סגרנו את האוהל וכיסינו את המכונית בצל. חלפנו על פני קהל העולים לרגל בטבילתם, כאשר הנשים והנערות אחוזות תוך זינוק טבילה לזרם המים בידי רועי הכיתות מארצות הברית.

חיפשנו לנו פינה נסתרת מעין, לייחוד בטבילה לעצמנו עם עצמנו, כאשר רק הימנוני תהילים והתפילות מגיעים כאילו ממרחקים לאוזנינו. שׂחוק הטובלות בזרועות הכמרים הגיע אלינו. היינו כמו בתוכן ורחוק, רחוק ומחוצה לו בחדוות הטבילה התיירית, אשר רק הדיה מגיעים אלינו. תחת השמיים האלו, יוהאנה, אמרה לי וירג’יניה בחיוך שהזכיר את חיוך האור הגנוז בשפך הירדן לים המלח, נולד הדימוי של דייגי אנשים כמבשרי גאולה לעולם וכאן זכתה להתעלות מרים, מרים השלישית המגדלית, אשר עליה אמר הבחור היהודי מהגליל, מי אשר לא חטא – ידה בה אבן ראשונה. מי יודע, יוהאנה, אם בלא מודע של המנזר שלנו לא הזדווגה דמותה של מגדלינה עם השליחות של דייגי כינרת, שליחות הבשורה אשר הזדייפה תכלית גלגולי זיופים.

היא חשפה אותי, פשטה את הכותונת מבשרי ולחשה: הפעם אני כאם המשיח אטביל את מגדלינה הזנזונת הטהורה במי הכינרת הזורמים לירדן, אשר עליהם התהלך הנסיך בעיני הדייגים תלמידיו. לאור הירח הזה פקד אותם ופקד את מגדלינה, אשר ידעה לאהוב חרף זנוניה, לנשק את אבק רגלי החוזה, הפייטן הצעיר, למשוח בשמן את תלתליו וליטול את איבר בריתו לפיה. להתעלות מרקיע לרקיע, עד לרקיע השביעי ולדעת אותו כמו שאישה טרם ידעה גבר בעולם מימי הנס של הבעילה הראשונה בידי חווה את אדם הראשון. לפי המשל העברי הקדמון חווה היא שהעניקה ראשונה וביוזמתה, ובקסם המדוח שבה, את טעם הפרי מעץ הדעת לאדם הראשון. הנס הראשון הזה נעשה בידי חווה. ייתכן שדווקא ברמז הראשוני הזה מקופל זרע האמת לא רק ולא בעיקר של החטא הקדמון, כי אם של פוטנציאל בשורת הגאולה בפיה, בידה, במלכות ערוותה, רחמה של האישה. הסארי נשר מאליו מעליה. השכינה הספירית בזוהר השמש בעין סמאו, ובעיניים עצומות לאור היום חשתי כל כולי את אמנות שבע הטבילות. הבחנתי בטבילת הטבילת בידי החסד והגבורה ובעשר הספירות באצבעותיה של וירג’יניה, כשהן מצלילות אותי במי הלבנון דרך הכינרת, ואני מריחה את ריח ארזי הלבנון בבית המקדש הנספג בתאי עורי, מתוך סוגסטיה אקומולטיבית בשיח הווידוי הגדול של וירג’יניה, המטבילה אותי טבילת בראשית ואחרית הימים. ואני נושמת במלוא החזה את שרב היקוד של אליהו הנביא הפעם לא בנפילה לים המלח.

ידעתי כי עליי לרפד את קרקע האוהל בשחת טרי אשר יבשר את האבוס בבית לחם בימים הלא רחוקים. שמחתי להברקה זו. פתע חלפה משאית עם שחת אשר רק עכשיו נאסף לרפת של כינרת. קפצתי מאחוריה והורדתי בתנופה, מלוא זרועותיי, ערימת תילתן לריפוד. זחלתי לתוך האהל מתחת ליריעת פתחו וריפדתי אותו. בכפותיי הניפותי את יריעת הפתח תוך הזמנה לבוא, אני רוצה להיזרע על ידי האדם הראשון שזרע בך ולעיני אמו. אם איני טועה יש פסוק בתורה, “אישה כי תזריע גבר”, הרי זהו הפירוש שלי.

היא סיפרה לי על רקע הגות זו מתוך משב חירות: פעם שט האר“י הקדוש עם תלמידו בסירה על פני הכינרת. זה שאב בכוס מים מהכינרת ונתן אותה לגמיעה בפי רבי חיים ויטאל, אשר כתב משך השנים את תורת הקבלה של האר”י בספר אשר בחר לקרוא “עץ החיים” והוסיף, לאחר שהתלמיד שתה מן הכוס: שתית מבארה של מרים, הבאר הנודדת הידועה, ומעתה אתה יכול לצלול בתורה זו. העזתי לשאול אותה: האם, וירג’יניה, גם את תשקיני מבאר זו? והיא לחשה בגון חן קולה: מלוא חופניים.

באוהל, בחצי הלילה, העירה אותי וירג’יניה מצעקותיי בחלום בלהות. מה היה הסיוט? שאלה. עליתי בגורל, עניתי. אני שייכת לקבוצת הבתולות הנבחרות לווייה דולורוזה של ניסויים במחנה המוות של אושוויץ. קיבלתי את הדין כקדושה במסורת הנוצרית. זכיתי לעקידה אשר כאילו בחרתי בה. התפללתי לכוח כדי לעמוד בה, במלוא קומת התפארת של השכינה בניסיונות עינוייה, בידי האשמדאי, בן הבליעל בלבוש רופא גרמני. העיקר, לא להתעלף ולשמור על מודעות. כל עוד הנשמה בקרבי, להוציא את הנשמה ב“אחד”. הוכנסתי ונכנסתי לתהליך. לא הובלתי ישר למעבדה, עלי לעבור חיטוי, ולפני החיטוי קועקעתי על חזי משד אל שד Hure. על זרוע ימיני קועקע מספר המוות אשר שמעתי עליו רבות וראיתי אותו כבר על כל הזרועות בכיכר המסדרים. גם על זרועות ילדים. המספר שלי היה 6,000,001 שישה מיליון ואחד. לא חשתי בצריבה וגם לא בעלבון. מספר לפרה מובלת לטבח. להיפך, שמחתי לקעקוע. זוהי הסטיגמטה שלי שזכיתי בה, הסטיגמטה על ידה של קטרינה מסיינה. מעתה אני ראויה לקנוניזציה חמישים שנה לאחר מותי, לאחר שנשמתי תפרוש מגופי בעינויי האם, אשר יעלו על עינויי הבן.

גאה הייתי בהתעלות. באותו רגע ראיתי לעיניי את אור פניהם של גיאורדנו ברונו ושל שלמה מולכו על המוקד ונרדמתי בתוך החלום בתרדמת אלוהים שלי אשר אני כה מכירה וכה אוהבת. אך המופלא בשינה זו היתה מטמורפוזה של חלום חזותי בעיניים עצומות לחלום אקוסטי באוזניים כרויות. בעין הפנימית שלי ראיתי עצמי במעבדה סטרילית, תת קרקעית ורחבת מידות, כולה צנצנות ומכונות רנטגן. מוארת בנורות ניאון רבות עוצמה, באור לבן. המעבדה מלאה רופאים אסיסטנטים, אחיות, כולם לבושים ירוק או לבן, שיער הראש מכונס ומכוסה, לחישות ורחישות. דממה. פתע מחכים בנשימה עצורה לפיהרר, והפיהרר הוא מנגלה אשר ראיתי בכיכר המסדרים וזיק צפעוני בעיניו כאשר חלפתי עירומה לפניו. באצבע קטנה בזרת הוא דן אותי לנתיב העינויים של ניסויים על בשרי. שמעתי את המילים מפי האסיסטנטית הראשית כנראה: מדונה על שולחן הניסויים! ומנגלה במבטא של מפקד אס. אס. שאל: בתולה? טרם בדקנו, חיכינו לפיהרר. פרימא נוקטיס (Prima noctis)⁵² לפיהרר. יפה, תשובה כהלכה, הייל היטלר! הייל מנגלה! הוא ניגש לשולחן שאני רתוקה אליו בכל איבריי בחבלי פלסטיק דקים אך חזקים. פישק את שפתי מלכותי באצבעות יד אחת והציץ בעין לעג לעומק עומקי, לחביון חביוני. זו אומנם בתולה, פקד. צילום תלת מימדי! וכהרף עין בוצעה הפקודה. צילום תלת מימדי בצבעי הספקטרום הפנימי של ערוותי אשר בן־רגע פותח ועבר מיד ליד, מעיניים לעיניים. דממה דקה של סקרנות עולה ומעלה תאווה לעיניים.

מה נעשה בה? שאל מנגלה את כל סוד המתקרבים הנצמדים סביבו. ואני שומעת מילים כמו דת הגזע במלכות אלף השנים, פתרון סופי. המדונה היהודית מחכה לאונס הגדול, לביטוש בתוליה באיבר השטן, האר"י הקר באברי סוד פמליית שדוניו הקפואים כקרח, אך פורעים כאנסי העולם את הפריעה הגדולה האכזרית של ווטאן, אל האלים של החיה הצהובה.

אורגאזם גרמני לכל אחד ואחת מאיתנו, בכל חור, בכל חימוק, בכל איבר לחוד, עד שתעלה נשמתנו כאחים וכאחיות למסדר טבטוני באורגיה הווטאנית למלכות אלף השנים. ללא יהודי אחד בעולם על פני כדור האדם, ללא ילד יהודי, ללא מדונה יהודית, ללא תינוק יהודי חכם ונבון, ללא דיוקן של ישו יהודי על הצלב עם סימני חמשת הפצעים. היה עם נבחר, היה סיפור על עם נבחר, על עם משיח, ואיננו עוד. היא היתה רתוקה לסיפור, חיה את חלומי בעומק, במתח ובאינטנסיביות, אשר טרם נתנסיתי בעצמי.

חילופי מילים בתכלית הקיצור מגיעות לאוזניי. אני קולטת כשאני בוחנת את ארשת פניהם של צ’רצ’יל ואידן. יש להם בעיית הציד של הצי הבריטי על סירות מעפילים, פליטי יבשת הרצח אשר החליטו לא להתאבד ולחתור לחוף אדמת ישראל. מה יהיה? שואל אידן את צ’רצ’יל. ייתכן שיישארו עוד שרידים לאחרוני היהודים באירופה. מה נעשה איתם כאשר יגיעו אלינו? צ’רצ’יל, הגדול משכמו ומעלה בין מנהיגי הניצחון על צבא מלכות אלף השנים, מגיב: ניתן להם קיום סימלי, מדינה על פיסת אדמה קטנה.

אידן מגיב: הערבים והאיסלאם לא ישלימו גם עם קיום סימלי של מדינה יהודית בחסות האימפריה בקרבם. צ’רצ’יל במבט ערמומי ובחיוך כבוש מסכם: נחיה וננצח. הזמן יהיה בידינו, ועד אז ייתכן שלא יהיה עוד על מה להתווכח. ואידן מפטיר בשפתיו: זהו מבחן להיות או לא להיות לאימפריה הבריטית, ומתנדף.

וכעת וירג’יניה, אני דרוכה לשבעה ימי הספירה האחרונים, עד ליום החמישים שיפול בחג מעמד הר סיני הצפוי להיות יום הולדתו של יוחנן כפי שהיה יום הולדתו של דוד המלך. אני מאמינה שיוחנן יבוא לעולם ביום שהנער יפה העיניים, זה שידע נגן וידע לקלוע חלוק אבן ברקה של גוליית הפלישתי, נעים זמירות ישראל, בא לפי המסורת לעולם. וזהו בחג השבועות, חג מתן תורה על הר סיני.

יוהאנה אהובתי, התקשרי נא עם עמנואל לפי מספר הטלפון השמור איתי מאז מסעי הראשון איתו כאן ואשרי את נכונותו לקבל אותנו לביתו. ואם יענה בחיוב, והיה זה גם לאות חסד פנימי עבורנו. כל הדהירה מחוף הכינרת לרגלי בית העלמין של קבוצת כינרת, הלוך ושוב, ושלוש שיחות הטלפון עם פאולינה, אם פארוואטי ועם עמנואל, לא ארכה יותר משעה ורבע, כולל סיור התבוננות קלה לספיגת אווירת טבריה על טיפוסיה ותייריה בעונה זו, עד שובי לווירג’יניה.

ביקשתי רשות למסור לה דו"ח מתומצת על הזינוק לטבריה, באי אלו משפטים. שומעת אנוכי, ענתה, כי שלושת הטלפונים, שניים לרומא ואחד לדרום יהודה, בוצעו. הכול דפק כהלכה. השמחה ברומא לאות מאיתנו אצל פאולינה ובמנזר, היתה שופעת. הרשות ניתנה מפאולינה להזמין את עצמנו לביתו של עמנואל, כאילו כיוונת טלפטית לליבה. המנזר מבקש גם קשר סדיר, יחכה לקולך פעם בשבוע ולא רק באוזני פארוואטי כי אם במעמד ציפייה של כולן אשר יימסר ברמקול. הבתולות תיקנו תפילה מיוחדת לשלומך ולשלום הבן שבקירבך עם שחר בטבילה בבריכה ועם תיקון חצות, מתוך ריכוז במדיטאציה בה עד כדי ראיית אותיות התפילה בעין הפנימית באוויר, אותיות בכל צבעי הקשת ובענני הרקיע ועל פני גלי האוקיינוסים. וירג’יניה לא עצרה ברוחה ושאלה: ומה היתה תגובתו של עמנואל? חיובית. הידע מי אנו? ההצגת את עצמך ואותי? לא, לא הצגתי את עצמנו. עד כדי כך חוכמת המנזר שמורה איתי, רק שתי נזירות מרומא, אשר לפי המלצת פאולינה מבקשות להסב לסדר בביתך.

ואני המשכתי: הוא אמר לי: אעמיד לרשותכן את עליית הספרייה שלי למנוחה וללינה לאחר ליל השימורים לפי מסורת בני ברק בסוד רבי עקיבא וחבריו. כאשר שמעת את השם רבי עקיבא התחלתי לחשוד כי משהו בו חש אל מי הוא קולע ברמזיו. התנזרתי מנימת תגובה העלולה לחשוף אותי. אגב, הוא שמח להודיע לי כי את הסדר יערוך מקובל איש שיבה, אשר נשאר בחיים כאוד מוצל מאש מאושוויץ. זה היה עוד יותר חשוד בליבי, אך הסייג לחוכמתי היה השתיקה.

וירג’יניה התעוררה. פקד אותה כנראה זיכרון המסע החי עם עמנואל עת כלתה נפשה לזרעו, אך הוא רק התקין אותה לזרע בנו. השפופרת רעדה בידי, משזועזעת כבשעת שמיעה ראשונה. היכול היה להבחין בכך? בקו העצור השותק הודיתי לו על מידת הכנסת אורחים.

וירג’יניה לא היתה שוות נפש לסיפור, היא רק סיפרה: אני מכירה את עליית הספרייה בביתו. קירות של ארונות מלאים ספרים בכריכות שונות, עתיקות וחדשות, מהרצפה עד לתקרה, על קיר אחד. הוא היה גא, זוהי ספריית הקבלה שלי, אמר, כל מה שניתן לי להשיג בכל מיני מהדורות ודפוסים בגלויות ובתקופות שונות. וגם בכתבי יד שטרם פורסמו בעולם שהיו יקרים לו ביותר. אך לא רק ספרי קבלה. ספרי קודש מכל דורות העם היהודי, למן התנ“ך, המשנה, הגמרא, התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי, מדרשים, פירושי פירושים לתנ”ך, תוספות למשנה, פירושים לתלמוד, סיכומי הלכות וכינוסי הלכות, הלכות לאורח חיים וסגנונות מחשבה, שירה ופילוסופיה יהודית בימי הביניים. מדור נכבד מאוד. ואחרון אחרון – הגניזה בקהיר שלא חסרה והשלל הגדול ממגילות כת מדבר יהודה במערות קומראן. והמחקרים והפיענוחים בעקבות הגילוי הזה אשר נשמרו באוויר ים המלח, האוויר היבש אשר כאילו נוצר לשם כך. מיששתי בידי את כריכות הספרים הללו, ולעיתים קפץ עלי רצון להוציא ספר, לדפדף בו, להריח את ריחו ולהתרשם מתבנית האות. עולם שהיה כולו בבחינת סוד אחד גדול, חידת הקיום של ארבעים מאות בשנים, בלשון המנזר, חידת נצח ישראל. צללתי. עמנואל זרק בי מבט שנקב תהום בנפשי, הוא סקר אותי כולי ובוודאי משהו מיוחד נדף ממני, הבהיק הבזיק בעיניי המופנמות בעמידה זו הנידונה בצופן של אותיות שמורות, חסינות ופורחות בעולם. נזכרתי, המשיכה וירג’יניה, כיצד הוא סיפר לי, מתי, ובאיזו אווירה הוא גישש ברגליו בחושך במרתף הדגירה האפלה הצפעונית של היטלר וראשוני מרעיו והבחין בספרים. ושני הספרים הראשונים, אשר בדק עם חבריו להתנדבות לצבא הבריטי ואחרונים בין יהודי אירופה, היו שיר השירים ומסכת זבחים מהספרייה היהודית בקראקוב קרוב לבירקנאו במעגל אושוויץ, מקום דגירת הנאציזם. האס. אס. ביקשו לשמר את הספרים הקדושים ליהודים.

בעליית הגג שלו הרגשתי כי הוא מסתכל בי והנחתי שאינו שווה נפש אליי, רוצה בי. ואילו לא היה הוא, אלא מישהו אחר, ודאי היה בועל אותי בעמידה. הייתי כולי כיסוף יוקד להיות נזרעת ומופרית! מה עשה עמנואל? הוא הפתיע אותי. הבחנתי כי הוא יודע מה מתחולל בי בשעה זו. ואני ראיתי גם את המאבק בנפשו. אך במקום שייגש אליי בשתי פסיעות וישיר ממני על מחצלת הרצפה את הסארי השקוף ויבעל אותי בסערה, הוא התיישר ומתח את קומתו, סקר אותי כולי ואמר: את אינך יכולה לדעת כמה קדושה יש בספרים אלו. אלפי שנות התנסות בקדושה, מהבל פיהם של תינוקות בבית רבן ועד להבל פה האחרון של מקדשי השם ב“אחד”. עמנואל נשאר נאמן לספרים הקדושים האלו על כל גנזי הנפש של ישראל הצרופים באש העקידה של הבוחר בחיים מדורי דורות המקופלים בהם. לא איש כעמנואל יברח מהם, יבגוד בהם, ולא לי לדון אותו. כמרים המגדלית כרעתי ברך בפניו ונשקתי את כפות רגליו כאשר קסם השכינה לעיניו. הוא נשאר עומד תקוע ללא נוע. איני יודעת כמה טיפות זרע – לפי הדימוי של החוכמה היהודית – נסחטו מציפורני אצבעות רגליו, כמו יוסף הצדיק מול איזיס – קליאופטרה בשעתו.

הוא האריך לעמוד נצח שלם עד שעשה תפנית של קידה, הניף את הסארי שלי ולאט כיסה אותי, עד שהניף אותי ונשק לפי. עמנואל האמין כי בשפך זרע לתוהו נולדים שדונים, בנשיקות – נולדים מלאכים. אני מאמינה באמונה שלימה כי במגעי שפתיי עם אבי גיורא הבאנו לעולם מקהלות של מלאכי השרת אשר יקבלו את פני הגואל כאשר יבוא לעולם. מי בא עד חקר סוד הנשיקה אשר נגלה למקובל היהודי?

שאלתי את עצמי: האין עמנואל מתפלל לסליחה ממני, לאחר שעמד בניסיון איתי וכך נהג בי? איזו אישה בעולם היתה מפקידה בידו את מה שאני הייתי מוכנה לתת?

הוא קם לאשנב עליית ספרי הקודש והניף את עיניו לשמיים, ואני קמתי בעקבותיו מהספה. הי בי עוד העוז והבהירות וכוחי היה איתי לומר לו: עמנואל, אל תסיר את עיניך ממני כל עוד אני שוהה בצל קורת גנזי הרוח הצרופה בספרים האלו שלך, עד שאתעטף בגלימה שלי ועד שניפרד. תם שיח ליבה של וירג’יניה, אך לא נשלם. את הדין אתן בפני הדיין הפנימי שלי.

הבענו למעגן הסירות בטבריה. הסתובבנו ובחרנו בסירה ובספן צעיר אשר משום־מה מצא חן בעינינו ממבט ראשון. בן למשפחה שעלתה בראשית שנות המדינה, משפחה שעלתה או נמלטה מעל הפרת בבבל, והוא שהשיט אותנו בלא דיבור אי אלו פעמים מבלי שנבחין במניינם מסביב לכינרת לאורכה ולרוחבה ובמרכזה. זו היתה ההתרגעות שכה היינו זקוקות לה לפני החידוש שבסעודת הדגים בחצות ולאחריה, בבילוי באווירה של הנוער הקיבוצי בעמק הירדן כמו שהוא ללא כחל וללא שרק.

מפי הספן למדנו לדעת כי קרוב לחצות יש אוניית תיירים ונוסעים לחוף מנגד, ובחרנו להיפרד מהסירה ומהספן ולעלות לספינה “גלי כינרת”, ספינה בבעלות הקיבוץ ובה כל אביזרי הנוחות לתיירות.

בספינת התיור החוצה את הכינרת בחצות נשבה רוח צעירה. נזרק החבל ליתד הברזל ביד מנוסה ובקיאה, והלולאה נאחזה בה. ללא עזרה של עין רואה ויד תופסת ירדנו מהאונייה ישר למסעדת הדגים הקיבוצית. הבחנו, שצעירה מהקיבוץ מתבוננת בנו, אינה מאיצה ואינה משמיעה הגה. נערה בת הקיבוץ, לפי כל הסימנים, לבושה חולצה כשלי מעל למכנסיים קצרים, שגילו את ברכיה ואת רגליה החטובות. בידיה עיפרון ותלושים לקבלת הזמנות ובעיניה חיוך עליז, לא מאולץ ולא מקצועי, הנובע ממעיין בתוליה. הראשונה שהשמיעה קול היתה וירג’יניה: אשאל אותך מה שמך. והיא ענתה: יעל. שם אהוב עליי בין השמות לנשי תבורך מנשים באוהל ועל שמה מכונה תקופה בתוך תקופת נפתולים והכרעה למי תהיה הארץ הזו משך ארבע מאות שנה בימי שמגר בן ענת אישה גיבורה, הגיבורה הראשונה בתנ"ך. בעשר אצבעות ידיה, בעשר ספירות אצבעות ידיה, בישרה את יהודית. ידה ליתד תשלחנה והלמה בסיסרא, מחקה את ראשו ומחצה וחלפה רקתו, בין רגליה כרע, נפל באשר כרע, שם נפל שדוד. דבורה היתה הנביאה והיא המבצעת המסכמת. היא היא יעל בשיא האפוס בשירת דבורה.

היא דיברה איתה עברית, והילדה פקחה עיניה מרגע לרגע בתימהון רב. וירג’יניה הפתיעה גם אותי. לבשת כבר מדי ח“ן? טרם, רק עתה סיימתי את בית הספר. מה היית רוצה להיות בח”ן? מפקדת טנק, צוללת, להק של פנטומים. אינך מצניעה לכת. כל החוכמה לא להצניע לכת לקראת מבחנים אורבים, וההכרעה בידי הגורל אשר אקבל באהבה. זו התורה שלמדתי מפי אבי ואמי בשיחות אגב וברמזים בקיבוץ שלנו. הילדה הזו היתה פתוחה לשיחה כאלו כל הזמן עמד לרשותה. וכאן באה ההפתעה הגדולה בשבילי וגם בשבילה: ועכשיו, יעל, הברוכה מנשים באוהל, אפתיע אותך. חכמי ישראל מימי התלמוד והמדרש, אשר היתה להם עין גלויה למין האנושי ולא עשו שקר בנפשם, לא יכלו לתאר לעצמם פגישה כזו. שר צבא סיסרא עם יעל באוהל ללא סקס. הם ידעו את האמת ולא כיחשו בה. ומהי אמירתם? מהפגישה הזו בין יעל לסיסרא שביקש מקלט ומפלט באהלה בא לעולם לאחר דורות רבי עקיבא. הם מציינים כי שבע פעמים בא עליה, ובבעילה השלישית היא נזרעה. האין כאן, יעל, פתיחות וקבלה באהבה גלגולי גורל הארוס דרך דורות בין שר צבא אויב וזר, לאישה אמיצה יהודייה, אשר על אף שבע הבעילות אשר כלל לא נרמז בדברי חכמים שהיתה אנוסה עליהן ולא יכלה לעמוד בפניהן בגבורה שחוננה בה מטבע ברייתה. היא לא בגדה בעמה והשלימה את מלאכתה בעצה ובגבורה נשית במלחמה. ודווקא מפגישה כזו יכול היה לאחר דורות לצאת רועה נאמן גדול כמשה רבנו, אם לא למעלה ממנו, מורה דחיקת הקץ במרד של בר כוכבא.

ראיתי את וירג’יניה ביקוד החזוני שלה שולחת את לחמה על פני המים, את לחם השליחות להצלה באוזני נערה, אשר במקרה נפגשה איתה כתיירת במסעדה, בה הא מקיימת את חלקה בקצב עבודה, בחופת הקיץ שלה בקיבוץ לפני התגייסותה לח"ן, דווקא בהגשה לאורחים מכל קצווי תבל ומתוך קלות משובבת נפש. הרבה למדתי בפגישה זו.

הגיעו אלינו קולות ריקודים ושירים במרחק של כמה מאות מטרים הבוקעים כנראה מצריף עץ רחב ידיים, משפט אחד חזר על עצמו וקסם לנו, משך אותנו, ומהו המשפט? “לא אהבתי די”. שאלתי את יעל: מנין הקולות האלו, קולות מחול ושירה? מהדיסקוטק של הקיבוץ. ומהי המוסיקה? “פופ” ושירי הנוער בארץ. ומי הם הנערים שם בערות ריתמית שופעת כזו העולה ויורדת ומתחדשת? המשיכה לשאול וירג’יניה. בחורים ובחורות מהקיבוץ ומתנדבים ומתנדבות לעונות עבודה מארצות שונות המבלים יחד לאחר יום עבודה או טיול. מאילו ארצות? מכל ארצות תבל, כעת בעיקר מארצות צפון אירופה, מסקנדינביה, מפינלנד, משבדיה, מנורבגיה, אחת מאיסלנד ואחת מדניה, ענתה יעל. חמודים וחמודות מאוד, עובדים ברצינות כהלכה. ביום שרב בעמק הירדן? בוודאי, איזו שאלה זו. יש גם שהתנדבו לחפירות ארכיאולוגיות. למתנדבים שלנו יש גם חלק בחשיפת מרחצאות הרומאים באל חמה.

מהן החפירות הארכיאולוגיות? שאלה וירג’יניה. גמלא. כמוקד של המרד ברומאים מעל ראשינו, במורד מרמת הגולן אשר עליו מספר פלאוויוס ב“מלחמת היהודים”, וקיבוצניק מדרום יהודה משקיע שנות חיים לחשוף אותו ואת פרטיו. גם אני, המשיכה יעל, באחת מחופשות הקיץ שלי, התנדבתי למלאכה זו. אגב, אולי תמצאו עניין לשמוע זאת. היפנים בוואדי עמוד מחפשים כאן באחת המערות שלד של אדם קדמון. והם עושים בשרביות בוואדי הזה את מלאכתם באמונה ובחריצות. איני יודעת אם ימצאו אדם קדמון, אך אולי ימצאו את עצמם בעבודה זו, באקלים הזה, בנוף הזה כבר התרחשו מאורעות עולם. אם תרצו אין זו אגדה.

נהנינו מהאוכל, מהמגישה, מסביבתנו, מההגשה ומטעמי טעמיהם של סוגי הדגים ומאופן הכנתם. וירג’יניה העירה לי שהיה פרשן חכם קדוש יהודי בימי הביניים, בעיר וורמס בגרמניה, שהנאצים שרפו את בית הכנסת הגדול בה, אשר פירש את הדימוי “נשמה יתירה” ליהודי בשבת כרוחב לב לאכילה ולשתייה. אולי נתברכנו בה כאן ועתה. אך האוזן שלנו היתה כרויה לתפוס ולקלוט לחני פזמונים מהדיסקוטק של הנוער בקיבוץ. בבואה של הנערה להגיש חשבון, שאלנו אותה אם מותר לנו להציץ ואולי קצת לשבת בו. יעל התנדבה להוביל אותנו לשם. היא רק תוריד מהשולחן ותלווה ואותנו. וירג’יניה בטעמה של העברית בפיה, לאחר חודש חודשיים בארץ, לא היה לה כל מעצור לשיח חופשי בלשון זו. בינתיים היא בירכה באחת הברכות האהובות עליה, כשאני מקשיבה לה ועונה אמן. הייתי מודעת לכך שאנו, לאחר טבילת גיור יהודית במסתרים רק לעין הכוכבים והשמש, זכאיות ליניקה זו מצלילי לשון כה קדומה וכה חיה וכה צעירה.

והנערה הקיבוצניקית בת עמק הירדן תעיד על כך כמאורע גדול תמים עם אלוהיו. שאלתי את עצמי, כאשר לאוזניי מגיעות שוב ושוב המילים:

“אַי עוד לא אהבתי די / הרוח והשמש על פניי / אַי עוד לא אמרתי די / ואם לא עכשיו ואם לא עכשיו / אימתי”. מילים כה פשוטות וכה קולעות לעדנה שבי. כעבור עשר דקות בקצב הליכה מדיטאציונית הגענו לצריף ישן רחב מידות. בוודאי משך עשרות שנים היה חדר אוכל, כפי שאישרה לנו יעל, וכעת הוא מועדון לדור ההולך ובא לקיבוץ ולהתנדבות הצעירה מכל כנפות העולם. כל “פופ היפי” בציור, בלחן, במחול, אינו זר פה. מיד נבלענו באווירת המועדון ונמשכנו לקצב החירות, לשיכחה ולאכסטאזה שבו. יעל הפקידה אותנו לתשומת ליבה של מרכזת המועדון לאותו לילה. התברר כי זהו ליל שבת בקיבוץ.

בחרנו לשבת בפינת תצפית אשר ממנה אפשר לעקוב אחרי המתהווה והמתחדש במרחב הדיסקוטק, ובמיוחד להבחין בחוכמת הפנים ובתבניות הגוף הגמיש, תוך כדי מחול ושקיעה במדיטאציה של הבודד בעולמו, עם המשובה החיננית הזו. ברגע שפסעתי על הסף בהדרכת יעל חשתי בשינוי כאילו באמת חלפתי בלי משים מעולם לעולם. ויש לי יסוד לחשוד שמשהו מעין זה פקד גם את וירג’יניה, על כל הבדל ושוני בהווייה הפנימית של כל אחת מאיתנו בהפתעת פגישה כזו לפי כל הסימנים בחצות לליל שימורים עליזים, אם לפני טבילה ושחייה בצוותא בכינרת או בבריכת השחייה. מנהלת המועדון לאותו ליל שבת, בחורה בגילי, קיבלה אותנו בפתיחות ובעין יפה. מפעם לפעם בחולפה על פנינו זרקה בנו מבט חיוך פתוח של הלב הטוב לשתי זרות רחוקות בגיל ולבושות כה שונה. אחת “היפית” זהבהבה מצפון אירופה, אשר כמותן נמצאות כאן, ואחת דרומית באירופה, בת הופעה מלכותית המעוררת כבוד ורוממות. בבואנו אמרה לנו כי כאשר נהיה צמאות הרי אנו בנות חורין למזוג לנו שתייה או לסחוט מיצים וגם ליהנות מערימות הפירות שהוגשו בשפע.

התחלתי ללמוד את הדיסקוטק הקיבוצי שטרם ראיתי כמותו וטרם התנסיתי בו. עשרות עשרות של נערים ונערות, מגיל שש־עשרה ועד אמצע שנות העשרים, צברים וצבריות מהקיבוצים בעמק הירדן ומתנדבים עם מתנדבות בעיקר מסקנדינביה, מפינלנד, מדנמרק וייתכן אף מאיסלנד. ואולי גונב לכאן גם אסקימו צעיר מלפלנד או מגרנלנד. הייתי בקוטב מולדתי, אך הפעם ראיתי אותם בעומק מאות מטרים מתחת לפני הים, בטבור האדמה היפה. בעיית לבוש לא היתה קיימת פה. הלבוש היה לבוש שלפני שחייה או טבילה או לאחריה. הבחורים במכנסי שחייה, והבחורות רובן בביקיני בהבדלי סגנון וצבע. וכאן, בתנועות המחול, ניגש אלינו בסחרחורת הכללית נער צעיר וביקש סליחה משתינו בחיוך משובה הוא רוצה לרקוד איתי. שאלתי לשמו, דוד. הוא שאל לשמי, יוהאנה. הוא הבחין בשדי מתחת לחולצתי ואמר: מעולם לא ראיתי שד כה יפה. אתה רוצה לגעת בו? להגיש אות לשפתיך? כן. הנפתי את השד לשפתי הנער, כמיכל שהגישה בשעתה לדוד בשובו כמנצח מהדו קרב עם גוליית. הוא רעד אץ מצץ בפטמה בעיניים עצומות כיהודי צעיר ב“שמע ישראל”. הדרמה הזו לא נעלמה מעיני המחוללים וגם לא מעיני וירג’יניה. הוא חדל ויישר את קודקודו והביט מוכה תימהון על החמדה הגלויה שלי. לחשתי לו: אתה רואה? שם בפינה יושבת אישה, אישה קוסמת, כולה מלכות, לבושה בשמלה השקופה הזו. אישה גדולה היא, שאוהבת להעלות על שפתיה דברי חכמים ומקובלים בישראל. לאחרונה היא שאמרה לי: ברית כרותה לשפתיים במגע בתפארת שדיים בשפתוני מלכות האישה ובשפתי האישה ביסוד של אברי הברית. איני מבין מאומה, איני מבין, אמר הנער. יבוא יום שתבין או בנך ובתך יבינו.

לא ארכו השניות והדקות של פסיעות המחול הראשונות, והנער דוד לא עצר ברוחו. לאחר שביקש רשות למגע בשדי החשוף, רשות שניתנה לו ללא היסוס, הוא שאל אותי: למה לא תבואי לקיבוץ שלי לאי אלו ירחי התנדבות? תהיה דאגה יפה להרגשתך בתוכנו, תהיי מגישה בחדר האוכל אם תרצי בכך, או בכל ענף חי וירוק בחקלאות, בבציר או במסיק הזיתים, או באיסוף עגבניות ובאריזתן. כל שיעלה על רוחך. הן כולן, עינייך הרואות, שופעות עליזות מהגזע הצפוני שלך על ענפיו. ואני אעמוד לרשותך. לא דחיתי אותו על הסף וגם לא גיליתי רמז של נכונות ממשית. החלטתי להיות הגונה כלפי הנער הזה, אשר אולי ביום מן הימים עוד ניפגש במפתיע. וחלף בי הגיג – עם לפיד הבשורה, עם עמוד האש של וירג’יניה – התנועה הקיבוצית ראויה ראשונה לאמץ לליבה לתרום משהו מחזוניותה. התמסרתי לריקוד כעולה על רוחו של הנער, בצייתנות, שוכחת את עצמי ונהנית. איני בטוחה אם תוך כדי קצב המחול שהנער דוד קבע לא נחשפה ביעף ערוותי עם נזר בתוליי. המחול שלנו לא ארך. אחת הבנות הוציאה מוניטין לגופי ולשד שלי וכאילו בלי משים עיצבה תור של בחורי הקיבוץ ובנותיו לרקוד איתי, כאשר אינה מוותרת על שילובם בתור של המתנדבים והמתנדבות.

כל רבע שעה מישהו או מישהי ניגש אלי והזמין אותי להושטת זרועות ולתנופות רגליים. בינתיים גם התאמנתי בריקודי הדיסקו ויכולתי לגלות התעלות יזומה. כך התחיל ליל השימורים המופלא שלי בצאתי לעולם עם סנטה וירג’יניה על חוף נשמת העולם. מפעם לפעם נפגשו עיניי עם שחוק הזוהר של עיניה, גאה עליי מאוד. באותו לילה קיבלתי שלוש־עשרה הזמנות להצטרף כמתנדבת לשלושה־עשר קיבוצים בגילים שונים בעמק העמוק הזה, המרַכּז שפע זוהר משמש ודממה ערה בלילות בסולם מעלות של בהירות ביום ובלילה, לאור השמש, הירח והכוכבים. לא אמרתי לא. חמקתי לעיתים במליצה: חזון למועד, מועד לחזון.

פתע הגיעה אליי בת קול מפתיעה מהחלל הקיצבי של הדיסקוטק הקיבוצי ומפי עלם הקיבוץ: הלילה אנו מקיימים פולחן, פולחן לשד החשוף של יוהאנה האיסלנדית, ליל שימורים לשד. וכך, כל רבע שעה, נער אחרי נער ונערה באמצע, הוציאו אותי מזרוע מישהו או מישהו קד קידה יפנית ברוב כבוד. מישהו מהם המציא זאת, ביקש רשות למגע נשיקה בשד החשוף, אשר כל אחד החליף בכיסוי ובגילוי בתורו. סיבובי המחול התחילו לעיני מחיאות כפיים קיצביות מוסיקליות וחילופי הגיגים ומילים תוך גילוי הטמפרמנט וחן האישיות במחול. אך יש לי הברקה: שמעתי כי יש ריקוד חלוצים במעגל גדול שלוב זרועות עוד מראשית המאה שלנו המכונה “הורה”. נסי להפתיע אותה במחול הקיבוצי הזה ולמשוך אותה לתוך המעגל. כעבור אי אלו דקות לאחר שנדמו המחולות, והפעם בסגנון חסידי, הצליחה יעל בלחישות מפה לאוזן ליצור מעגל בעמידה מסביב לווירג’יניה והיא שהזמינה את וירג’יניה למחול ה“הורה”, והיא נענתה מיד. פתע פרצה שירה חזקה בגלגולו של שיר ישיבה לשיר של תנועה, “מה טוב ומה נעים מחול אחים ואחיות גם יחד”, והמנצח על הניגון בליווי אקורדיון בידיו הוא לא אחר מאשר דוד, הנער האדמוני ויפה המראה.

לחשתי ליעל כי על שתינו לשמור שווירג’יניה תרחף בעזרת זרועותינו כאשר הקצב יואץ וייצא מהדממה הדקה. חשדתי כי היא תפסה מיד במבט על כרסה את המצב ואת האחריות. כאשר הריקוד עלה לאכסטאזה קיבוצית, נוצר קשר בין חיוך עיניי לעיני דוד הנער שיפסיק אותו לפי טעמו. בהרף עין של נשימת עמידה ברוח ממרום, קדו כולם לווירג’יניה קידה עמוקה עד לטבור. ונוצר תור, ללא בימוי, לפולחן של מגע שפתיים בדד הבתולה הקדושה החשוף שבי, כמתנת אלוהים עם שחר זה. בזה אחר זו חשתי במגע שפתיים דקות מן הדקות על סף המופשטות, מגע שפתיים חושניות בעוצמת חמדה שונה ומגוונת, בחשוק שמיים ובשחוק האדמה, לאור פניה ולזוהר עיניה של וירג’יניה.

זו היתה תעלומה, ועם סיום פולחן הנשיקות, שמהן נולדים מלאכים ולא שדים, חס וחלילה, הציעה יעל לווירג’יניה לשבת על כורסה שזורה בחבלי דייגים. לכל השרויים במועדון הציעה להסתדר בחצי גורן סביבה לשיח שאלות ותשובות והכריזה על עצמה כמנחת השיחה. היא ליוותה את וירג’יניה והושיבה אותה על הכורסה וכעבור דקה – חצי גורן של פנים צעירות עליזות, שופעות, הסתדר מולה והיא איתי. התיישבנו פנים אל פנים עם הבתולה בהיריון הגבוה וכאן בן־רגע שב ניגון המחול למקורו: “מה טוב ומה נעים שבת אחים ואחיות גם יחד”. מישהו השכיל למשוך מיד את כל המעגל בניגון, כולל את הסקנדינבים והסקנדינביות ולא רק את הצברים והצבריות. “וטהר ליבנו לעבדך באמת”. ומיד ניגון חב"ד: “צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, כן חזיתיך”.

לאחר דממה אזרה יעל עוז בנפשה ופנתה אליה: הגיעה אליי שמועה, כי את נדדת הרבה בעולם, ראית הרבה, חשבת רבות על גורל האדם בימינו. מהי תורת החיים שלך ומהי הדרך בה יבור הנוער לטעם קיומו? דומייה שררה ביושבים על עקביהם ובכל מיני תנוחות של הרגליים והידיים ללא דפוס אחיד של קיבוץ כה צעיר מכל הקיבוצים בעמק הזה, יושבים ומתבוננים באישה אחת צעירה, בעשר, שתים־עשרה שנה בוגרת מהם, אך בלא לחשוד במתהווה וצומח בחביון מלכותה. וירג’יניה נעורה והגיבה כמשיחה עם עצמה, מופנמת: יותר משנדדתי בעולם על פני כדור הארץ והאדם, נדדתי בעצמי, בתוך תוכי. התנסיתי בשאול הדור ונקלעתי בכף הקלע של גורל נצח ישראל וקיום האדם השזורים זה בזה, עד שחצבתי את האמת הפורה המוארת מבפנים, שהיא האמת לדורכם, אשר למענה ראוי לחיות. חשתי שהיא מחדשת משהו באווירה זו, והיה הדבר כגילוי וכייעוד בעיניי. יש לי עוד הרבה ללמוד מווירג’יניה, כיצד לדבר עם אנשים בגילי ועם העולים על גילי. רותקתי לקשב דק לשינויים בלשונה ובמבטאה בשיחה עם אנשים צעירים שטרם נפגשנו איתם באווירה כזו עם שקיעת הלילה.

נוכחתי ברגישותה לגיל, למוצא ולרקע התרבותי ולקליעה לנפשם. לאחר הפוגת הגות אמרה: מעולם לא נפגשתי עמכם ועם שכמותכם. לאחר ליל שימורים של מחול כה סוער, מחול יחפנים וחשופים שופעים חדוות חיים, לאחר טבילה בכינרת בליל המאור הקטן. אתם קרובים מאוד לליבי בשעה זו, במקום הזה, אילו הייתם שומעים מאיזה מנזר, אנו, וירג’יניה ויוהאנה, באות, לא הייתם מאמינים למשמע אוזניכם כיצד הוא נולד, קם ולאן פניו. ייתכן שיום יבוא, וסודו יגיע גם מלב ללב, אפילו לא אגלה לכם את שמו. אוסיף רק חידה בדרך לגורלו האישי של כל אחד ואחד מכם. אני רואה בעיניכם, נערים ונערות, את התימהון לשמוע דברים בסגנון זה מפי “שיקסה” איטלקייה. והיו לי שני מורים – אחד פליט אושוויץ, שגדל על ברכי החסידות והקבלה, ואחד חלוץ מקובל על האדמה הזו, איש שהזדווג עם השכינה בעבודה גופנית בישימון הצחיח, השרבי, החזוני, על פיסת יד קטנה של אדמתכם. בזכותם אני קוראת בתנ"ך.

אך השחר שם גבול לנערים ולנערות ולמתנדבים בכל קיבוצי עמק הירדן. עליהם היה ללבוש בגדי עבודה, ולצאת לעבודה כל אחד במשקו ובענף שלו.

משהו אירע הלילה הזה. אולי מסוג האירועים שראשיתם מצער ואחריתם מי ישורנו. יעל ליוותה אותנו לסירת השיט הראשונה לחוף מנגד, לרגלי קבוצת כינרת. ומי היה הנער הספן? דוד האדמוני. הוא עזר לי לרדת לחוף, ושנינו ביחד עזרנו לוירג’יניה. וירג’יניה נשקה בעיניו היפות והוא לא התנזר מנשק את שד דופק ליבי, ואני לא התנזרתי מלהצמיד בכף יד אחת לחזה התפארת שלי את פניו. הוא קפץ לסירה ובתנופת יד לפרידה עשה תפנית חדה והפליג לביתו, למכורה של קיבוצו מנגד.

רק למחרת המשכנו והגענו ליהודה, לביתו ולגן של עמנואל לקראת ליל הסדר. הבית היה מוקף בגדר של צבר. היה משהו סימלי בעיניי בבחירה זו. פריחה יפה, משופעת בקוצים בולטים ובשיער קוצים נדבקים, אשר קשה לעתים להבחין בהם. היתה זו חומת ההגנה על הקיום ועל החזון, זרועה קוצים. מעבר לשער ומעבר לגדר הצבר, היו בגן ערוגות פרחים, עצים סובטרופיים למיניהם, פינה מדורגת בשלל גוני צברים לנוי ועץ אבוקדו מסועף ומורכב. זני צמחים לעונות כל ימי השנה נשתלו במרכז דשא, היוצא במרחק מה קשר עם עץ זית גודל, ומרכז שיכול להכיל ליד שולחנו הרבה מסובים ל“סדר”.

מתחתיהם כבר היו מסודרים שולחנות, כסאות, ספסלים, ספות להסבה. טרם נפרשו עליהם מפות, תאורה הותקנה מעל לראש, ומנורות לנרות הונחו בכל פינות השולחנות וערימות כריות מוכנות למצוא את מקומן על הספות והספסלים. אך מה שריענן את וירג’יניה ואותי יותר מכל היתה התכונה לקראת עריכת השולחנות, שפע רסיסי הטל המותזים בכל פינה, בכל ערוגה, על כל שיח ועץ, עד לגמדי הוורדים וחלקת הלוטוסים שטיפח עמנואל, אשר יצרו תחושה של עולם מתרענן ומתחדש, בשיטות ההשקיה המודרניות הפועלות אוטומטית על ידי מחשבים.

וירג’יניה לחשה לי: יוהאנה, זוהי גינה של חלוץ מקובל המאמין בפריון החיים. עלינו על שלוש מדרגות עץ. וירג’יניה דפקה בעדינות בחלון הדלת הרחבה, ללא תגובה. שלוש פעמים דפקה, וללא אות חיים. היא פתחה את הדלת, סקרה באומץ את הדירה אשר הצטיינה במרחבים, בריקות ובפשטות. בסגנון יפן הוצב לו על שולחן נמוך לוטוס אחד לבן בכוס צבעונית, ותמונה אחת על הקיר. ומה אני רואה? “בריאת האדם” בתקרה הסיקסטינית שצוירה בידי מיכאל המלאך. נבקעה בי הארה. על שולחן עץ נמוך חקוק אילן הספירות על רקע דמות בתולה. וירג’יניה עמדה קסומה מול התמונה על הקיר והחקיקה על שולחן עץ הזית האיתן. דמות הבתולה ראויה היתה להראות את וירג’יניה בעיני עצמה, כתבנית הגוף וכרקע לעשר ספירות הקודש. ברור היה – עמנואל חי ושרוי בעולמו לבדו מאז התאלמן ולא לקח אישה אחרת לביתו. אירועי היסוד בעולמו האישי עם אישה היתה פאולינה, שהעניקה לו בן, ווירג’יניה שנטלה מזרעו במסע התפילה הראשון שלה

כה הבנתי מהווידוי הגדול ומצירופי רמזים בעיניה ועל דל שפתיה. כך שהינו בעמידה ובספיגת האווירה כרבע שעה בהיכל המדיטאציה של עמנואל, כהכנה בטהרת המחשבה וחסד שמיים, בדממה הדקה המצטברת בנפשה של כל אחת מאיתנו. והיתה זו כחידת זיכוך ועילוי לקראת הצפוי ברוח הקודש, אך ללא פיענוח ואחיזת פשר.

וירג’יניה העזה ראשונה. היא נטלה את ידי בידה והתחילה לעלות על מדרגות עליית הגג, לאט לאט, עד שנעמדנו על הסף בפתח העלייה המלאה בספרים על כל כתליה, ורק חלון רחב ידיים מאיר בה. וכאן היתה צפויה לנו הפתעה. עמנואל רבץ על הספה בתרדמת אלוהים, כולו חיוך. ואני העזתי להבריק הרהור, דימוי: מי יודע אם ברגע זה הוא אינו מתייחד ומזדווג עם וירג’יניה.

עמנואל פקח את עיניו. הוא לא הופתע לראות את וירג’יניה עומדת לפניו בכל מלוא תפארתה וחירותה. הוא שאל: וירג’יניה, את עוד פה? והיא הגיבה: אני רק מתחילה להיות פה. בואי הנה, פנתה אליי וירג’יניה, הכירי את עמנואל אשר הכרת כבר. ואליו היא פנתה: זו יוהאנה, בת איסלנד, אשר אני אוהבת, ואני מתפללת וצופה כי תמשיך את מפעל חיי. היא מלווה אותי במסע הלידה שלי על האדמה הזו. הוא הושיט את ידו ולחץ את ידי. היו חיים במגע ידיים זה, בלחיצה הוז. הוא הזמין אותי לשבת על הספה ובעצמו ישב ישיבה יוגית, פניו מול שתינו.

ירדנו מהעלייה לגן עמנואל. באוויר היתה תכונה לקראת ה“סדר”. גילינו אותו במבט עין ראשון, הוא לא יכול היה להסתיר את מבט התימהון. הוא בא לקראתנו, תוך כדי הפסקה לפרוש מפה על שולחן שחובר לאחד מכמה שולחנות מסביב לגזע זית, אשר יכסיף הלילה תחת צמרתו המטופחת על ידי גיזומים אמנותיים. היה ברור שעלינו לחכות עד לסיום עריכת השולחנות ורק אז לקום ולשבץ על כל שולחן את הפרח שלו. בינתיים, עריכת השולחנות ל“סדר” הגיעה לסיומה. התחלנו להבחין בתכונה של התכנסות האורחים מהכפר וייתכן גם ממרחק. בפינות שונות של הגן התכנסו אנשים בגילים שונים ובלבוש שונה, בחורי ישיבה ו“היפים”, טיפוסים חשודים של בעלי תשובה. בנות יעקב יראות אלוהים, נשואות ובתולות, עם מטפחות וללא מטפחות על שיער ראשן. לא היה לה כל קושי להבחין בנזירים מהמזרח הרחוק, מהודו, מיפן, מנפאל ומגולי טיבט שגלו בעקבות הפלישה הסינית. מבטים הוחלפו עם נזירות ממנזרי נשים בארץ ובעולם. ואז, רק אז, הגיעה שעתה של התגלותנו. הופיעו שתי נזירות יפות אשר התחילו להשלים את נוף השולחנות הערוכים, שולחן שולחן קושט בעציץ או בפרח, בכוס או בקערה. חשנו מבטים מבטים עלינו, מפנים ומאחור. התחילה מזיגת היין בכוסות, ורק אז חשפתי את הבקבוק שהכינותי לווירג’יניה לשם קידוש על היין. כביכול מזגתי לה את כוסה, ואת כוסי מזגתי ביין של ממש. ייתכן, הרהרתי, זהו יין מכרמו של עמנואל שטיפח אותו בזיעה שלו ויצא לבציר לפני אור היום בעוד הטל על האשכולות.

לפני כניסת החג הוזמַנוּ לטכס ברית המילה לנין של עמנואל, ממורייה נכדתו הנשואה לבנו של בתואל. וירג’יניה עמדה כל הזמן בטווח ראייה, בוחנת ומתבוננת בברית המילה, כאשר הסנדק הוא המקובל מאושוויץ. זו היתה נוכחות לא שוות נפש, כאילו בנה הוא היושב על ברכי המקובל באבוס בבית לחם, במערת כנסיית המולד. היא היתה חיוורת, חיוורון בין החיים למוות ועמדה בטקס במלוא שיעור קומתה. פקדה אותה אימה גדולה. וירג’יניה ראתה מבפנים מה שאני איני מסוגלת לראות, עם הקזת הדם והמציצה, כאשר התינוק, אשר רק עתה נכנס בבריתו של אברהם אבינו, חלף על פנינו בידיה האמיצות של אישה לבושה לבן ושביס לראשה. וירג’יניה צללה בבחינות קווי פניו בהשוואה לפני עמנואל השמורים בזכרונה ממצבים אינטימיים מימיה איתו במסע הראשון.

וירג’יניה לחשה לי: האם נינו של עמנואל צפוי ללכת לחפש את יוחנן, אם ירחיק נדוד בגורלו הפנימי, ולהחזירו דרך ארצות ויבשות למכורה זו? הכל ייתכן אם ירחיק. ייתכן גם בשליחות מפורשת וכצוואת חיים של עמנואל. המרחק בגיל ביניהם רק חמישים ימי הספירה מחג האביב ויצירת מצרם לחג הביכורים ומעמד הר סיני.

השפה העברית, אמרה לי וירג’יניה, היא שפה נבואית, והמופת לכך הוא המושג “בצלם אלוהים” המרמז על חידושי מעשי בראשית. וירג’יניה היתה מעבר לעצמה בהתבוננות בברית הנכד של עמנואל, בחיקו של המקובל מאושוויץ.

מיד לאחר שהילד בכה בקול צלול ובריא, הוא הוחזר לאמו להרגעה בהנקה. לאחר שהמסובין בליל ה“סדר” שבאו מכל הסביבה התחילו להתפזר ולחזור לבתיהם, ניגש עמנואל אלינו, כגבר שנולד מחדש, ובקידה גמישה בירך אותנו ב“חג שמח” פשוט וללא גינונים. הוא הציע לנו להשאר בעליית הספרים שלו כעולה על רוחנו.

ליל הסדר נערך כהלכתו, כדרך המקובלים, ולמחרת בבוקר יצאנו מבית עמנואל והגענו לקבר רחל. אני היא זו שאזרתי עוז להקים אותה לפרידה מקבר רחל המבכה את בניה. הגשתי לה מטפחת תוך כדי קימה לנגב את הדמע מפניה ומעיניה, ובאותה מטפחת ספגתי גם את דמעותיי שלי. עוד הספקנו להדליק שני נרות זעירים ולהעמיק אותם בחול על הקבר ולהסתלק משם ללא פגישות בעיניים. יצאנו לשמים הבהירים, הזכים, מעל לראשינו. נסענו במכונית שלנו וכעבור דקות היינו בכיכר של כנסיית המולד: הכנסייה על חללה ועמודיה היתה ריקה מנפש אדם, ושמחנו לכך. היא שהובילה אותי ישר למדרגות המערה של האבוס. כאן אני היא שהגיבותי ספונטנית: קיטש. ועל כך היא הגיבה, כך, במבט ראשון, הגיב גיורא שכשביקרנו כאן. והוספתי: עלינו לסלק את הכול מכאן אל פינה בכנסייה למעלה ולהכין את האבוס ללידה שלך. מבראשית יש לעשות שינוי קיצוני בטעם ובסגנון. להזמין ארכיטקטים ואמן אשר יעלו ברוח הקודש את כור אובניים בטעים מעודן המתאים למדונה בעידן שלנו.

חזון שדות עולים באש של ואן גוך, חבילות קש, שוקת אלוהים ועריסה מארז בלבנון וריחו, רצפה מרופדת דשא ירוק חי ותלתן אשר ייקצר כל יום מחדש.

השאירי לי את זה, אני מקבלת עליי. אני אטפל בכך. לפי מסורת טעמו של מנזר סנטה וירג’יניה, את התרכזי בעולמך הפנימי ועלי בחירותך לקדושת הלידה הראויה למבשר או לגואל. היא נשקה לי ולחשה: כיוונת לליבי, יוהאנה. שיחררת אותי לגורלי. יהי רצון, והשכינה תהיה שרויה בהגיגייך ובמעשי ידייך. ואני לחשתי, בהשפלת עיניים: אמן, וירג’יניה, יהי רצון. ועל כך היא לחשה: אמן ואמן.

והפעם לא יכולתי להתעלם ממחוג השעון. נקבעה לנו פגישה לפי הוראת הוואתיקן עם נציגו בארץ זו בירושלים. כעבור שעה עלינו להופיע אצלו. וירג’יניה ביקשה השראה לשיחה זו, המסכמת את הפקדת כנסיית המולד לרשותנו, לשם שיפוץ נועז למשך שלושה שבועות, על יסוד תוכנית מוכנה שאושרה על ידי הכס הקדוש. במשך שבועיים השמירה על הכנסייה ועל התהליך בו, כולה בידינו. היתה תעוזה בכך, אך בזכות הקרדינל, שר החוץ של ממלכת המופקד על מפתחות פטרוס – הכל ניתן לה. הוא זכר לווירג’יניה את חסדיה, את עונג השמיים שקיבל מאיתנו בתא במנזר שלנו, מבלי לפרוע במסך בתולינו. והיכן ובמה היא ביקשה השראת חירות עילאית ותנופת אומץ לשיחה זו עם נציג רומא בירושלים? במגע שפתיים ובפרישת כפיים על אבן השתייה, תחת כיפת דת הג’יהאד על הר הבית, אשר לפי המיתוס של האיסלאם, זכה מוחמד לקפיצת הדרך אליו על סוסו והפך לאחד המקומות הקדושים לאיסלאם כולו.

בעיני רוחה היא ראתה סלע זה כמקום ההתנסות של אברהם בעקידת יצחק, בנו יחידו, וכמקום האבן למראשותי יעקב אשר בו פקד אותו החלום של סולם יעקב, על המלאכים העולים ויורדים בו, האבן אשר מתחתיה נגנזה צנצנת המן לשבטי ישראל הנודדים בסיני. בשיח פנים מול פנים עם הנציג המוסמך של כנסיית האם ברומא היה עליה להתגבר בעוז על שסע בנפשה בין המסורת היהודית והנוצרית בת אלפיים בשנים. לבנות מחדש את קומתה החזונית, מתוך אמונה תמה של בתולה, שהיא עושה מה שמוטל עליה. לעשות בכל שעה משעות חייה אלו על האדמה הזו לגאולת האדם הבוחר בעץ החיים, אשר עץ הדעת המורכב עליו אינו עוקר את שורשיו. ראיתי כיצד היא מתגייסת, מכינה את עצמה כאישה זוקפת קומתה, כמלכה מודעת לקסמיה בעולם, לקראת השיחה הגורלית בדבר הגשמת תכנית כאילו אירציונלית, אך בעלת שורשים בדמות ובמיתוס בלב הנערה המפללת על ברכיה למדונה היפה, אם החסד לעולם כולו. עקבתי אחר ארשת פניה תך כדי נהיגה, וראיתי איך היא מביימת כל ניד וכל זיע והשפלת עיניים והפנמה. כמעט שמעתי את צניעות השקט בקולה בשיחה הצפויה לנו עם ההגמון בירושלים. אמנית גדולה היא וירג’יניה, אמנית שהורתה ולידתה בקדושה.

שמעתי אותה פעם אומרת לי: האינטלקט היהודי, במידה המרבה ביותר, הורתו ולידתו בקדושה, והאינטלקט הזה הוא שנרצח על יבשת הנצרות המוסיקלית אשר שמה אירופה. מי ראוי להבין את אשר אבד לאנושות ברצח העם החי על הצלב הזה?

הקדמנו חמש דקות בלשכה ונוכחנו כי כבר מחכים לנו. הוכנסנו מיד בנימת כבוד. וירג’יניה הצניעה עיניה. היא הופיעה כאישה צעירה אשר נדרה בתוליה לחתן ומקיימת את נדרה עד לרגע זה. הארכיהגמון לאחר גינוני היכרות הקל עלינו את המלאכה, מסר את ההוראות שקיבל כאילו מהכס הקדוש ובעצמו הודה על התרומה הגדולה לחדש ולשפץ את כנסיית המולד והביע את נכונותו לעזור לנו בכל אשר נפנה אליו. וירג’יניה התרכזה בעיקר. אנו מביאות צוות ארכיטקטים, אמנים, בנאים מאיטליה, לפי תכנית שאושרה בוואתיקן. יש לנו רק בקשה אחת ויחידה, משך שלושה שבועות, כל שטח הכנסייה ומסביב לה יהיה חתום ומגודר בפני כל ביקור מבחוץ ובפני כל עין זרה, והכנסייה תעמוד לרשות העבודה, לכבוד המדונה ובנה התינוק הגואל. התגובה היתה כמעט בנוסח העברי הקדמון: נעשה ונשמע. כולי לרשותך. על המשפט האחרון בוודאי היינו מוותרות. קבענו כי בעוד כארבעה שבועות, לאחר מסענו בגליל ובלבנון, נתייצב שוב בפניו ונקבל ממנו אישור בכתב על המבצע הסמוי כאשר הצוות מאיטליה ומארצות אחרות כבר יהיה בארץ זו, נכון לגשת למלאכה. עליו רק לדאוג שלא יהיו שום סיבוך, תקלה או תאונה עם הכנסייה האתיופית, העלולה להפתיע. לפי המסורת הקיימת עד כה, זאת היא הנקודה העדינה. הארכיהגמון הבטיח לסדר גם מקור למימון נדיב ליישור כל חיספוס ולסילוק כל מוקש. ומי ירכיב את השמירה? נשאלה שאלה בחלל השיחה, בשלב החתימה ומפיו. והתשובה לא איחרה לבוא מפיה של וירג’יניה: חיל המשמר של קריית הוואתיקן יישלח מניין אנשים עם מפקד, כפי שהוסכם כבר עם משרדי הדתות של ישראל חרף חוסר נציגות ישראלית בוואתיקן. הוא שמח להודעה זו, ששיחררה אותו מדאגת יתר מתמדת למבצע האפוף מסתורין לעין השמש בבית לחם.

קמנו, והוא קם ללוות אותנו לסף הלשכה. נפרדנו בקידה עמוקה. הוא איחל לנו חסדי שמיים ומופת השראה והצלחה. ברגע האחרון הוא שאל לשמי. במבט שלו מפעם לפעם עליי, הבחנתי עוד קודם ולא הייתי בת חורין מלשאול את עצמי, במי משתינו היה בוחר לליל שימורים במסדרון תאי המנזר שלנו, באם המנזר או בי. לפי מבטו הנוקב במדיה של וירג’יניה, הוא לא חשד כלל שהבתולה הקדושה היא בהיריון גבוה ובעוד שבעה שבועות, חסר יום אחד, היא תלד על כור האובניים באבוס, לעין כוכב זוהר בבית לחם. ובבוא הילד לעולם יבואו לפקוד אותו רועים ומלכים סמויים, אלו שפקדו את ישו התינוק לפני אלפיים שנה בדיוק. השתעשעתי עם עצמי: אתה נציג כסאו של פטרוס בירושלים כיום הזה, כלל אינך מעלה על הדעת, אינך חושד, שכאן לפניך שתי בתולות. אחת בהיריון ואחת טרם נפרעו בתוליה. לאחר טבילת גיור נסתר אנוסות להסוות את עצמן כדי לגול את אות הקין ממצח המין האנושי אשר עמד מנגד עת נרצח עם המשיח, אשר נצלב לעיניו ללא ניד עפעף. חלף חיוך על פניה של וירג’יניה. היא הקשיבה לעיני הפטריארך הקתולי לזינוקי המחול של תינוקה. עשינו תפנית בהשפלת הראש והעיניים וירדנו מעל שטיח המדרגות האדום, שנפרש אולי לכבודנו ושהבחנתי בו רק עכשיו.

יצאנו לשמי ירושלים של מעלה ושל מטה, בעת ובעונה אחת. כאשר עמדנו כל אחת בשתי רגליה על האבנים בוויה דולורוזה, הניפותי את עיניי לעיניה ושאלתי: קוו ואדיס? והתשובה היתה: לשילה. שמעתי כבר מפיה והבחנתי בזקה המיוחדת שלה לדמותה של חנה, אם הרואה, אשר משח בסתר את דוד המלך, נעים זמירות ישראל, למלכות עולם, לזרוע את זרע המשיח לדורי דורות. הנה פקד אותה כיסוף בלתי מנוצח לעמוד במקום שעמדה חנה בשילה לפני היות מלך בישראל, בימי הנפתולים משך מאות בשנים על גורל הארץ הזו בין שבטי ישראל והפלישתים אשר הוכרעו בעימות בין הנער דוד וגוליית המשוריין. הדרמה הזו קסמה לה מאוד. ואני חושדת שהיא החייתה אותה בדמיונה האינטנסיבי, במיוחד בחודשי ההיריון האחרונים. השתלטה עליה מין ודאות פנימית נהירה שהיא תעמוד בחפירות הארכיאולוגיות בשילה בדיוק במקום שחנה עמדה במשכן שנדד בסיני והגיע עד הנה, בתפילה לזרע, כאשר רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע. והכהן הגדול, עלי, רואה בה שיכורה.

כאשר הגענו לאזור החפירות חלף רטט בעצמותינו. רוח לטפנית נשבה לקראתנו וקיבלה אותנו. היא, וירג’יניה הגדולה, ירדה מהמכונית. בעיניים מושפלות לשדיה ולטבורה צעדה לבדה, ואני בעקבותיה. הגענו לתילים, שרידי החפירות, ולציוני תחומי שילה והמשכן. היא גיששה בכפות רגליה. בדיוק חשבתי, האר"י הקדוש בגישושיו, במסעותיו בגליל, קבע את מקום קברות הקדמונים, נביאים ותנאים, ואת מקומו של רבי עקיבא במעלה ההר בטבריה מול גמלא ברמת הגולן, לא רחוק מקיר על קברו של רבי עקיבא מול הכינרת. כעבור שנים הוקם אוהל לבחור מפדואה, פייטן, חוזה דוחק הקץ, מנודה וכובש את לב העם הנכסף לקדושה, לעלייה לרוח הקודש בספרו “מסילת ישרים”. זרימה אסוציאטיבית זו עלתה בי בעקבות פסיעותיה המופנמות בחול, ללא הד אקוסטי, פסיעות ספיריטואליות נוגעות ולא נוגעות באדמה.

חזרנו לירושלים מתוך הרגשה של קפיצת הדרך משילה למלון גדול הצופה להר הבית. על פי רצונה המפורש של וירג’יניה הזמנתי סוויטה. המכונית הוכנסה למקומה, ועלינו לקומה השתים־עשרה לצפות בנוף ובארכיטקטורה של העיר העתיקה והר הבית. חזרנו לסוויטה שלנו הצופה להר הבית והתחלתי בהכנת הסעודה לצוות ועם הצוות של “הבשורה”. בשעה שתיים, לפי מחוג השעון, כולם הופיעו. קיבלתנו אותם בעמידה ובחילופי מילים שגרתיות על האוויר הקסום של ירושלים. ישבנו בחדרה, לשיחה. מלצרי המלון ערכו את השולחן בחדר האוכל הצנוע. הגשתי שתייה, לפי בחירה אישית, שהועברה על מגש מאיש לרעהו.

בינתיים במנזר חידשה פארוואטי משהו וביקשה את אישורה של וירג’יניה. מוניטין אמנות ההתעלסות בבתולין הגיעו עד לנסיכי הזהב השחור, עשירי המפרץ הפרסי. מניין מהם מבקש לקיים אורגיה משך שבעה ימים ושבעה לילות במקדש האירוטיקה הווירג’יניאנית, פרושים וסמויים מעין העולם. הם לא המתינו כלל לאישור ההזמנה של עצמם לעצמם וצירפו כל אחד המחאה כתרומה למנזר הבתולות הקדושות בסך עשרה מיליון דולר. מהם, בשביל נסיך נפט, עשרה מיליון דולר? המנזר טרם הגיב: נחכה לאישור או לאי אישור של אם המנזר. הנחתי בשיח עם פארוואטי שווירג’יניה תאשר את שוחד הפטרודולר למען טעם גן העדן האיסלאמי השופע בתולות על פני האדמה, עוד לפני הפרישה ממנה. ומי יודע אם נסיכים אלה במדבר ערב ועל חופי המפרץ לא ראו באורגיה זו גם נקמה בנצרות העולמית, הילולה דיוניסית בצילו של הצלב עם נזירות בתולות עד סף מיצוי הגוף וכלות הנשמה. ואם אחד ימות מות אהבה הוא יתנדף בידי שומרי ראשם ללא עקבות. אך בינתיים, מה מתוק טעם האונס של הזהב השחור, של הפטרודולר, אשר כל העולם סוגד לו, כאשר מתקיים בו משחק בנזרי הבתולין על כל שלל צבעי המרגליות.

וירג’יניה רצתה לנצל עוד כמה שבועות לפני הלידה ולבקר איתי שוב בלבנון. עשינו זאת שוב בעזרת הדרכון האיטלקי.

הגענו לראש עמק קדישא בגובה של אלף ותשע מאות מטר, וכאן נמצא חורש של ארזי לבנון המונה שלוש־מאות ארזים קדושים לרגלי הר גבוה שלא עלה עליהם הכורת, בידי מלכויות עולם. וירג’יניה כבר התמצאה כאן מהילוכיה הראשונים על אדמת תהילים ושיר השירים. היא החליטה לחפש מיד את שבעת הארזים הקדומים המכונים “ארזי שלמה”. ללא קושי היא הלכה בעקבות עצמה מימי ההילוך הראשון עם עמנואל, וההילוך השני בראשית ההיריון עם גיורא.

פתע שמעתי מפיה: זהו המקום שנקנה כקניין הנפש בימים ובלילות הספורים של שהותנו כאן. גיל העצים נאמד בכאלפיים שנה, היקפו של הארז הגדול תשעה־עשר מטר וחצי, גובהו עשרים וחמישה מטר. הארזים הללו יוצקים בי אמונה כי תיתכן תקומה גדולה לשארית ישראל אם תינק מאדמתה בהולדת הארזים הללו עליה. עם ישראל והגויים זקוקים לסמל הארז הבוחר בחיים למען החירות מהשתעשעות בהתאבדות. ראשית חוכמה, היא אמרה כמעט בטראנס, נעשה שבע הקפות מסביב לחומה מבפנים ויותר יותר פנימה, עד שנגיע בסיבובי ההקפה לארז שלמה, אשר בשכמותו נבנה בית המקדש כבית תפילה לכל העמים, ושלמה בנה גם אפיריון לעצמו, כפייטן היודע אהבה מהי.

לא הזזנו שום דבר מהמכונית. היא נשארה בחנייתה הראשונה. זה היה מין הילוך חזוני מוסיקלי. נשמנו עמוק את ריח שיר השירים, ווירג’יניה הזכירה מחדש את ריחו של בית המקדש, אשר כולו רצוף אהבה לישראל ולאדם, כשכינה במקורה. בית המקדש שעלה לשמיים עם המפתחות שנזרקו אליהם בידי פרחי כהונה לאחר שנשרף ונחרב.

פתע נעמדה ליד ארז צעיר, ליטפה אותו, נשמה אותו, נשקה אותו ואמרה לי: חלמתי כאן פעם תחת אחד העצים הללו במסעותיי הראשונים. בוורוד ובכחול פקד אותי מלאך צעיר, נקי כנפיים וטהור עיניים, זוהר בחיות חינו וסיף קסם שלוף בידו. מרחף לעיניי ומכוון לפטמת שד ליבי, פטמת השד השני בהקה בוהק ספירי אשר קסם לי בעיני עצמי. ואני מניפה את השד כקורבן עולה לסיף, ואני מושכת את השד למגע נעיצה בסיף, כאופוס של גאולה באהבה. והדבר אירע כמגע, כפשע העדין בעולם. ואני שואלת את המלאך: מה אתה רוצה ממני, למה באתי לעולם?

והמענה לא איחר לבוא, ובחיוך משובה ערמומי: באת לעולם, בתולת הבתולות, כשמך כן את, להוריד את ריח בית המקדש משמיים לארץ בגופך. עת לעשות. והמלאך היפה הזה דומה במשהו למלאך של תרזה, אשר הייתי מוכנה למסור לו את בתוליי לבעילה של שרף, נעלם כלעומת שבא. ראיתי בחלום כי בתולותיי הצליחו במה שנכשלה אבישג השונמית עם המלך דוד. ולעיניי, על הקיר מנגד, ראיתי כתובת חקוקה כקטע מפרק תהילים על קיר ביתו של אוגוסטינוס הקדוש.

“והמלך דוד זקן, בא בימים. ויכסהו בבגדים ולא יחם לו. ויאמרו לו עבדיו, יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה ועמדה לפני המלך ותהי לו סוכנת ושכבה בחיקך וחם לאדוני המלך. ויבקשו נערה יפה בכל גבול ישראל וימצאו את אבישג השונמית ויביאו אותה למלך. והנערה יפה עד מאוד ותהי למלך סוכנת ותשרתהו, והמלך לא ידעה”. אילו אחת מבתולותיי היתה אבישג היפה כאשר התנ"ך מעיד עליה, היתה מקימה את איבר הברית של משיח השם לאון תחייה עד כדי הבקעת מסך בתוליה כחתן דמים ומקים בה ועל ידה זרע אחרית. ומי יודע אם לא בגלגולי גלגוליו דרך דורי דורות לא יהיה מתגלה ומפוענח צופן הגואל.

לא רק שלמה וארזי בית המקדש העירו את דמיוננו שם בחורש ארזי הלבנון שבו שוחחנו עוד על דוד המלך ועל אבישג השונמית.

וירג’יניה סיפרה לי כי הרבה היא משוחחת לעצמה עם קדושי הנצרות: ופעם נשמעו דפיקות בשער המנזר, ואת, יוהאנה, יצאת מתאך לבושה בגלימה בלבד על עירומך, גלימה של נזירה, לבדוק מה פשר הדפיקות ומי הם הדופקים. השעה שעת דמדומי שחר. מי שם? והתשובה לא איחרה לבוא ובשלושה קולות: סן אנטוניוס, סן ברנרד, סן פרנציסקוס. בשעה כזאת? כן, זהו הזמן שלנו. היש מאחוריכם עוד אנשים? מלאכים רואים ואינם נראים. ואת, בשלוות חירות נהירה שליטה על עצמך, המשכת: ומי הם? ושוב בשלושה קולות: מיכאל, גבריאל, רפאל. חכו. אלך ואשאל את אם המנזר. נחכה. ואני כבר הייתי ערה, קשובה לחילופי מילים אלו בשער הפנימי לתא שלי. את חלפת על פני השביל בין ערוגות גמדי הוורדים, פתחת את הדלת, ועינינו נפגוש. לא חיכיתי לאמרי פיך, יוהאנה. שמעתי את הכול. הזמיני אותם ואת המלאכים במידתו של אברהם אבינו תחת האשל. הובילי אותם לתאי ההארחה. לכל אחד ומלאכו תא לחוד. פתחי את מיטותיהם וליד כל אחד למראשותיו הניחי ערימת פירות מפרי האדמה הקדושה וכד יין משומר מהמרתף שלנו, והזמיני אותם בלשונו של אברהם אבינו: אם נא מצאנו חן בעיניכם, אל נא תעבורו מעל שפחתכם. יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם, ובואו בצל קורת סנטה וירג’יניה. ראויים אתם למנוחת התפרקות לאחר טיסה כזו בחלל עולמו של הקדוש ברוך הוא.

את לא הזדרזת ולא דהרת. הקצב היה לטעמי. הכינות את מצעי המיטות. בשלושת התאים שמת על כל שולחן בתא פרח לוטוס כלנסיך הזהב השחור. ללא אפליה סידרת את ערימת הפירות על קערות עץ, מעשה אמן מימי הביניים. ירדת למרתף ובחרת שלושה מיני יינות משובחים. לכל אחד עם ספלי פאנצה וגם הוספת מי מעיינות מינרליים ממי ארץ הקודש, הכול בקצב של פולחן. הבאת שלוש קערות מים עם מגבות וסבון, ריחות עדינים, פרי הניסויים בסוד המנזר שלנו. הכול היה מוכן לפולחן של הכנסת אורחים.

ורק אז חלפת בעקבותייך בטל הבוקר לשער. פתחת אותו בשבעה סיבובים לפי הצופן הידוע רק לנזירות. לא מיהרת. כפות רגלייך היחפות הציצו מתחת לשולי גלימתך. השער נפתח כאילו מאליו, כזרועות נפתחות.

ואת נעמדת בפני שלושת הדיוקנאות הללו, המוכרות לך מהקומדיה האלוהית ובגלגולי תמונות המופת מהרנסנס. ועד היום לא הראית שום סימני רטט, תימהון והתגלות. שמרת על האיזון היפה לפי מסורת המנזר. לא הנפת את העיניים אליהם. ראית אותם לפי הדמויות של אל גרקו רזים, כחושים, בעלי שיעור קומה. היתה דומייה, וכעבור שניות הנצח בשעון החלומי העלית על שפתייך: וירג’יניה הקדושה מזמינה אתכם, נזירי עליון, ואת המלאכים הנושאים אתכם והמלווים אתכם, בלשונו של אברהם אבינו. אם נא מצאתי חן בעיניכם אל נא תעבורו מעל שפחתכם, בואו בעקבותיי. הם פסעו את הפסיעה, כולה חרדת קודש, ואת נעלת את השער מאחוריהם. התקדמת לפניהם ובצליל צעדייך הובלת אותם לפתח המנזר. צעדי המלאכים לא נשמעו, אך עקבות דקים שבדקים סמוים שבסמוים נשתיירו בשביל הטל בין הוורדים. בבואך לדלת פנית פתע אליהם, מבלי להניף את ריסי עינייך, ואמרת להם: שלו נעליכם מעל רגליכם, כי המקום קדוש הוא, ורחצו רגליכם. כולם ענו: בחרנו לחוש את האדמה ללא חיץ, ברגל יחפה, רק אבק לרגלינו. הרי לעיניכם שלוש קערות מים לקידוש רגליים וידיים ומגבת לכל אחד עם סבון בריח גן העדן למינהו. הם קדו לנטילת ידיים ואחר כך התיישרו לטבילת רגליים. ואת, יוהאנה, הגשת להם בחן לכל אחד בעתו את המגבת.

בסבון לא עשו שימוש. עזרת להם בניגוב הרגליים. בדריכה מאחורייך על המדרגה, הדלת נפתחה אוטומטית לכל רוחבה. ביד מזמינה הורית להם להיכנס, כשאת נשארת על המפתן. הם חלפו ופסחו על הסף ביראת כבוד עמוקה, וכך, ללא הד לרגליהם היחפות על השטיח הפרסי וללא עקבות למלאכים אשר חיפשת, פתחת בזו אחר זו את דלתות שלושת התאים, כשאת עומדת על הסף בקידה, ביד פתוחה, מזמינה קדוש אחר קדוש לתא המזומן לו מן השמיים בששת ימי בראשית. דלת כל תא נסגרה מאליה.

התרשמתי ממך, יוהאנה, כתלמידה שלי, באמנות הסתר הפנים ובשחוק הנצור לחתן הקדוש. את לא חזרת לתאי. לא דפקת על דלתי. הנחתי, יוהאנה, שאת סחוטה מההתנסות. קשה היה לי להירדם. חיכיתי להופעתם בצל קורת תאי בהדרכתך, כשאת מגלמת את תמצית הצניעות והנזירות ואף על פי כן נרדמתי עייפה מציפייה.

עצמתי את עיניי ופתע אני שומעת קול דפיקות אצבעותייך. ידעתי שזו את. התעוררתי באימה שמא איחרתי. את היית משועשעת כעל סף הרפתקה מסקרנת. נכנסת לחדרי, וכרגיל לא ויתרנו על פולחן ליופי השדיים. נזכרתי שהמטות לארון הברית לפי מסורת קדומה היו דמויים לשדיים, לחמדת מעיכה ולכיפות הללו היו גם פטמות שני, הכמהות למציצת אהבה גדולה של אם המנזר, שתינו שכחנו את עצמנו.

ופתע, יוהאנה, את שואלת אותי מה עליי לעשות עם האורחים שלנו? האם להזמין אום לשולחן הערוך במנזר לסעודת הבתולות, לסעודת צהרי השמש, או להביא אותם תחילה לתא שלך ואת תחליטי כיצד לנהוג בהם? הביאי אותם אליי, יוהאנה, והם ימצאו אותי במדי אם המנזר, בתנוחת לוטוס מדיטציוני. את הישארי איתם כאן. הלעזור לך לגנוז את התפארת הגלויה שלך? את שואלת אותי. ואני: לא. העזרה שלך תרחיק אותנו שוב מהמציאות. עכשיו עלי לגייס את עצמי לפגישה עם צללי ימי הביניים לפיכחון נהיר. ראיתי את נפשי ברחמי במין שלוות בהירות חדשה ללא קמט וללא כתם Sine macula et rige. נוכחתי, שאני פתוחה, נכונה, מתוקנת ללידה לא רגילה בחבלי משיח. ומכאן החירות שלי מול דורות רחוקים וכאילו זרים. עצמתי את עיניי לראות את עצמי מבפנים, מלפניי ולפנים.

והנה אני שומעת שלוש דפיקות הגורל. לחשתי: לבוא, מבלי לפקוח את עיניי. פקחתי את עיני ורק כאשר חשתי שהאורחים חלפו מעל הסף, ננעלה הדלת מאחוריהם. הם נעמדו מולי, ואת, יוהאנה, מצניעה את עצמך בקרן זווית. אמרתי, מבלי להביט בעיניהם: ברוכים הבאים בשם השם, טהורי עליון. ביקשתי ממך להגיש לכל אורח דרגש לישיבה בשולי המחצלת. ואליהם פניתי לשבת בנימת הצמצום במלכות הנזירות הנשית בימים ההם בזמן הזה. ואת, יוהאנה, לאחר שהתיישבו וזרקו מבט על כפות רגליי, ראו את הסטיגמטה על כפות ידיי. הם לא ראו אותה על החזה שלי, במקום שהחיה הצהובה העמיקה להטביע בשד של הבתולה והאם היהודייה את המילה הגרמנית Hure.

הם עוד צפויים לראותה ברגע של אמת במנזר שלי. והנה את, יוהאנה, זורקת לחלל האוויר שאלה: אם המנזר הזכה, האם עליי ללכת? והתגובה שלי: לא, עלייך להישאר איתנו. ואז, רק אז, אני פונה אליהם מצניעה את עצמי, אך רואה מאוד את דוק קלסתר פניהם ומבחינה בכל ניע וזיע בארשת גווילים צהובים וקמטים מימים ובזיק החיים האחרון השמור בעיניהם מימי הסיגופים וההארות. את המלאכים מאחוריהם לא ראיתי. ואז העליתי על דל שפתיי בפנייה אליהם: מה הביא אתכם קדושי הכנסייה אל אישה חוטאת לישו ולמדונה? בהיריון שלי במדיי הם לא יכלו להבחין בעיני בשר ודם, רק ברוח הקודש.

לאחר שתיקה ענה לי ברנרד הקדוש: וירג’יניה הקדושה, הרשי לי לכנותך בתואר נוצרי זה. הגיע אלינו הד מופלא, משהו נתחדש בכנסייה הקתולית, חסר תקדים במסורת שלה. קם מנזר הבתולות הקדושות בהשראתך והן מבשרות בגופן את ביאת הגואל, את תחיית המשיח. והיה הדבר כחידה בעינינו. בת הקול הזו עשתה לה כנפיים, הגיעה לכל אחד מאיתנו לחוד והפגישה אותנו, את שלושתנו, לקבל עלינו את עול מלכות השליחות. לחזור לכוכב החטא הקדמון ולראות, לרדת ולראות האמת מהי.

פנינו לביאטריצה, אשר הנער הפייטן דאנטה משרת אותה, ואשר עד היום אנו קדושי עליון ניזונים ונהנים מזיו פניה. היא אמנם היתה בהלם תימהון לשאלה זו, אך מתוך הדרת כבוד למשולש כמונו קדה לנו, לצדיקי הדורות, בירכה אותנו לדרך, ציידה אותנו בתפילה לדרך ודאגה למלווים, בל יבולע לנו ולדמותנו כל רע: צאו לשלום ושובו בשלום. דבר בשורה בפיכם לתיקון העולם מהחטא הקדמון, חטא הפרי מעץ הדעת אשר התגלגל לחטא הרצח של קין את הבל אחיו. בנוסח זה היה מן החידוש בשבילנו. עם שובכם דווחו, אם הדור מתוקן לביאת המשיח. קיבלנו בשמחה את המשימה הזו כאות רצון משמיים, וכעת הננו כמו שאנו בפנייך.

וירג’יניה הגיבה כמשיחה עם עצמה: בדרך כלל פוקדים אותנו אורחים מעילית הפמליות של מעלה. אבירי שלטון ואדירי הון ובעלי מוניטין בדור, במדע ובאמנות, לא נעדרים גם קרדינלים הפוזלים לכס הקדוש ולפקדון המפתחות מידי פטרוס. ביניהם גם כאלה אשר לא יתנזרו מקריירה של קדושה, מקאנוניזציה אישית בזכרון הכנסייה. איני עריבה ואיני בטוחה שכולם נכנסים בשלום ויוצאים בשלום מהפרד"ס שלנו. זו הפעם הראשונה שאני זוכה לאורחים כמוכם ואולי זה אות בשורה וברכה. ללא ספק תעמדו בניסיון גדול, נסיון מרחקי הדורות וניסון המציאות של תמצית אמת החיים שלנו.

אני מזמינה אתכם ללחם הפנים והיין בסעודת צהריים על השולחן הערוך בידי הבתולות הקדושות, אשר כל מטעמי חמדת האדמה ויפי היקום האלוהי אינם זרים להן. כולן בתולות תמות מגיל הווסת. כאן, במקום הקדוש הזה, כולן חגורות בפניני אורים ותומים משובצים על זר בתוליהן, אשר שום גבר לא חדר בעדן ולא פרע בהן. אך האמנות שלהן היא אמנות אהבה לאדירים ולנבוכים בצמרת העולם.

בעודנו משיחות בצל הארזים הגיעה עת התזוזה. אנחנו זזנו, והפעם לאורך חוף הים דרך צור וצידון והמפל והגליל העליון והחולה שהיתה, ויבשה. דרך הקנטון השיתופי הירוק והפורח, אשר זמן רב לא ידע שקט ממדינת המחבלים בלבנון, וילדיו בילו הרבה במקלטים, מסתתרים בפני טילי קטיושות וניסיונות הסתננות וחדירה. עברנו את לבנון שהפכה בית ספר לטרור העולמי הצפעוני בכל ארצות המערב, אמריקה ויפן. וירג’יניה סיפרה לי על אורך רוח ועצבי ברזל בעמידה הזרועה חללים הרבה, גם חללי ילדים, מיום קום המדינה מול ג’יהאד הטרור של הדרוויש, המחבל הערבי, אשר גידל וחינך את הפליט הערבי מבטן אמו ומעריסה. הפליט אשר גירש את עצמו ועקר מאדמתו מתוך יצר ודמיון נקם שאול לרצוח את ישראל ולרשתה. וירג’יניה הגיעה לשורש האמת של התהוות מחנות הפליטים, על כל הצער שבה ובכל מחיר, למען השמדת ישראל אשר תשלים עוד משימה במסע הכליה של היטלר על נצח ישראל. ישראל, שבה ילדי המוות מבית המוות הניפו ופרשו את דגל הריבונות של צבא ההגנה לישראל. צבא המשיח הצעיר אשר הפתיע את העולם בתגובת שרשרת של מלחמות ארצות ערב, בהיות מדינה להם, לילדים אלו, ומלחמת דוד וגוליית היתה למשל החי מחדש.

בדרך מלבנון לגליל הבנתי יותר את צוואתה בווידוי הגדול. לתרום ביליון דולר מהקרן הקיימת במנזר שלנו למיקלוט רדיקלי בישראל. בבניין ישראל שנייה, תת קרקעית, עד יעבור זעם הרדיואקטיביות. אך שמתי לב, שעוד ביליון דולר מקרן אתנן הזונה של הבתולות הקדושות היא הקדישה לתחנת שידור, בכל הלשונות ולכל העמים של קול ישראל. מה לא תעשה ומה אפשר לא לעשות עם בושה וללא בושה, למען הצלת גאון ישראל והאדם מאבדון ללא עולם הזה וללא עולם הבא?

חשתי כיצד ובאיזו מידה היא ממשיכה בפניי את הווידוי הגדול שלה, בוואריאציות על אותו נושא. ועוד משהו הבחנתי במסע זה, כיצד היא העמיקה לחיות בפרטי הפרטים את המלחמה על הגליל, עם החבלה הג’יהאדית בלבנון. כאבתי את הנוצרים שותתי הדם במדינת המחבלים ללא התערבות הכס הקדוש, אשר לא בוש ללכת לקאנוסה ולקבל את רב הטבחים בוואתיקן כמנהיג מסדר הטרור העולמי, אשר ידיו מגואלות לא רק בדם יהודי אלא גם בדם נוצרי, ולחץ את ידו לעיני העולם כולו ולעיני ישראל. לכי, היא אמרה לי, והפקידי בידי עולם כזה פצצה אטומית לאחר דורו של היטלר ושל סטאלין, לאחר תקדים הצופן שבו, אשר מתנסה בו ישראל עד היום הזה.

היא גם לא פסחה על השסע בעם. השסע הזה החריד אותה בנבכי מעמקיה ומתח אותה בדברה בו, בכאב זעם כבוש ובדמע. היו רגעים שהיא ראתה בשסע בתוך ישראל סכנה רבה לקיומה יותר מאשר במלחמות. באוזניה הידהד יחזקאל, “שלום שלום ואין שלום”. ויותר מהכול היא פחדה מאשליית שלום שווא, אשר תערער יסוד הריבונות בקיום ובנצח ישראל. היא ידעה כי לישראל עוד צפויות טראומות קשות וחששה שהעם לא יהיה מודע כי קיום ישראל בעידן הגרעין הוא יותר מושכל ופחות ניסי מבאיזה שהוא עידן בזכרון האדם.

היא צללה בעצמה, אני חשבתי, בפִשרה של הגות זו כשאנו מתקרבים למסתורין הלידה – לאיזה עולם היא מביאה את בנה, את יוחנן. התזכה לראות בפיענוח הגורל כאשר דרכנו זרועה חללים של הנערים היפים בעולם. נערים אשר מיום בואם לעולם נועדו לחיות בין החיים למוות. תורה זו למדתי בלבוש חדש ומתחדש רק בדרך מלבנון עם וירג’יניה. שמתי לב כי היא כואבת את מעשי המחבלים המתאבדים לא פחות משהיא כואבת את מעשי המפלצת הצהובה.

וירג’יניה לא עצרה ברוחה. היא ראתה את עצמה מהלכת בתוך האש בין נערי ישראל ומעודדת אותם בהתגלותה, ולו כרואה ואינה נראית, לביטחון בניצחון דוד האדמוני ויפה העיניים ויודע נגן על מסדר הדרווישים. מבטן אמם בעריסה הם נכונים למות למען השמדת היהודים הכופרים ולו רק כדי לזכות בבעילת שבעים הבתולות המחכות להם בגן העדן של מוחמד. היא הבינה, כי הדיבוק של האיסלאם ניזון מתקדים המסע לתאי הגזים שהוכנו למיליונים יהודים בידי עם היטלר. התקדים הזה סלל דרך לחירות ערב מהיהודים בתוכה כחירותה של גרמניה. אפשר לכלות מיליוני יהודים ולהכריתם מארץ החיים. הם טועים. תורה זו נתנה לפני עידן הגרעין. בעידן הגרעין גם “שפוך חמתך על הגויים” אפשרי, כאשר הגתה בליל ה“סדר” אצל עמנואל.

העולם הקשיח את ליבו ולא רצה להבין את פשר מלחמת הקודש של ערב בישראל, מלחמה עד עקירתה, רציחתה נפש ועד מותה לרשתה. קשה היה לעולם להיפרד מהטרור הערבי ולא רק כלפי ישראל.

היה לווירג’יניה צורך לנוח משיחה זו איתי.

לקראת חציית הגבול בין ישראל ללבנון עם הפנים לצפת דאגתי לרענן את פניה, את זרועותיה, ואת רגליה במי בושם עדין. והיא הציעה גם לי להתרענן. היא הזכירה לי כי היום ערב ל"ג בעומר בספירה המתחילה ממחרת ליל הסדר ועד למעמד הר סיני. וכי רק עוד שבעה־עשר יום נותרו לקראת הלידה.

עלינו למכונית שחיכתה לנו למעלה בדרך. ובדרך, במורד מצפת למירון, סיפרה לי כי האר“י הקדוש במעגל ל”ג בעומר היה שרוי כאן עם אישתו ועם ילדיו שלושה ימים. וכי לפי המסורת גילה בר יוחאי, לפני פרישתו מן העולם ביום הזה, מסודות הקבלה לתלמידיו באוהל של אש. עצרתי בנקודת תצפית נוחה כדי להשיב את נפשה של וירג’יניה במים הקרים מהדן, במיץ לימון. והיא דאגה להשיב גם את נפשי. היום היה יום שרב. מרחוק נראו מדורות, משואות ומעגלי רוקדים מכל הגילים, בכל מיני בגדים ומכל הגלויות, נותנים בשיר קולם וילדים, ילדים קטנים מתולתלים בתלתלי זהב ובתלתלים שחורים בזרועות הוריהם, נכונים לגז ראשון באור המדורות. ויהודים בלבוש שחור וארוך, מזוקנים, מחזיקים במספריים, נכונים לברך על הגז של התלתל לפי מסורת האר"י. המשקפות לעיניי ולעיני וירג’יניה נתנו תמונה חיה תבליטית ממחול העם ומקולו. ונדמה היה רבבות, מאות, אלפים באכסטאזה של ההילולה כחום היום, בשמש הצורבת. הטייפ שלנו קלט את הקולות במרחק של שלושה מילין. נדמה היה רבבות, מאות אלפים. קיבוץ גלויות רקד ושר, והמילים פשוטות: “אל יבנה הגליל, עם ישראל חי”. “דוד מלך ישראל חי, חי וקיים”.

את המילים האלו גם אני ידעתי. וירג’יניה, אמרתי לה, וירג’יניה, רחל החוזה בהיריון באין רואים ובאין שומעים, היא עדיין בהסתר פנים במערת סתר גם כשהיא מהלכת בשיעור קומתה על פני האדמה. היודעת את, זכיתי לגילוי. ומה? שאלה אותי וירג’יניה בחיוך המסתורין שלה, כאילו דרוכה ומתוחה למַענה שלי. מהו, את שואלת? גילוי פשוט, אך אשר טרם חדר ועיצב את המודע של כל היהודים וטרם הפך למופת במודע של העולם כולו. לשלושה משפטים אלו הקצרים כל כך והלחן המלווה אותם, יש כיסוי בשעה זו. “אל יבנה הגליל”, “עם ישראל חי” בהתמעטו לאחר אושוויץ, ו“דוד מלך ישראל חי וקיים” כנעים זמירות ישראל חי לעצמו ולעולם כולו. והנה וירג’יניה מודיעה לי: אנו נשארות כאן לליל שימורים בין המשואות, אשר אני רואה אותן במוקד המופת לכינוס ולאיחוד שבטי ישראל שהוא גם המופת לאחדות האדם.

הבאתי טעם חדש שהפתיע את וירג’יניה. אשכול בננות אדומות, שנשתלו מקרוב בארץ מיבשת רחוקה ונתנו ביכורים עם דבש פרחי שדה בחלב כזה על קרח. בשרב נושם, משתלט, בכנס ל"ג בעומר לעמו של בר יוחאי, איש המסתורין המורד במלכות זדון עולמית בגורל עם ישראל. בשעתו, הוא ובנו המחישו משך פרשת חיים גדולה, סמויה מעין השלום הרומאי כביכול, כי תיתכן ישראל אחרת.

כעבור שעה באנו לחניון של חוף גינוסר. מרחוק הבחנתי בדייג עם סל דגים ישר מהכינרת. קניתי את הסל על קרבו. היא ישבה על החול טובלת כפות רגליה במי הכינרת. משכה אותי אליה: החלטתי לעשות קפיצת דרך ולהמשיך מחוף גינוסר לבית לחם חשבתי על מונית עם נהג – מורה דרך לטעמי.

מצאנו אותו בטבריה. זה היה נער תימני בשם זכריה שמאותו יום ועד לפרידתי מהארץ לאחר הלידה ליווה אותנו בנאמנות, וכאן, איתו, המשכנו לבית לחם.

והיא המשיכה: אך לפני שאני דורכת על סף כנסיית המולד ובודקת את העניינים, בחרתי לבקר במערת המכפלה בחברון, להתייחד עם האבות והאימהות של אומה זו. להעלות בעיני רוחי את ספר החלומות שלהם, את ספר בראשית. להתפלל אליהם ולבקש מהם להגן עליי בזכותם, זכות אבות ואימהות, בכל התנסות גדולה כזעירה, לבל אחליק מן העיקר. והעיקר הוא נצח ישראל שאין להפריד בינו לקיום עולמו של האדם כמלוא נימה. לפני שאפסח על מפתן הכנסייה של האבוס לפי המסורת הנוצרית, בשובי ממערת המכפלה אבקר את קבר רחל. רחל הנבחרת בין אימהות ישראל ביופייה, באהבתה, באחרית אונה להביא עוד ילד לעולם. והבכי שלה על בני בניה, זרע זרעה, אשר קולה נשמע ברמה וההבטחה שניתנה לה, “מנעי קולך מבכי”.

כמה וירג’יניה זקוקה לעת כזאת להבטחה זו. אחבק את קברה בזרועותיי ואתפלל שתגן על וירג’יניה בלידה.

לאחר שני ביקורים אלו אקפוץ בחדוות בתוליי למחול המשחק עם העולם כולו, למען גאולתי וגאולת צלם אלוהים ביקום, בחינו ובפריונו. האם מקרה הוא זיווג שתי מילים אלו בספר היצירה – הזרע והחן, החן והזרע. אין מקרה בגורל הרוח באנוש. וברגע שהיינו עשר פסיעות גלגלים לפני קבר רחל לחשתי: זכריה, אנו ממשיכים למערת המכפלה, ובשובנו נעלה לקבר רחל, ומכאן למשימה המוטלת עליי בכנסיית המולד. הנער השיב במשובת חיוך: נעשה ונשמע. והמשכנו.

הדרך היתה פרושה, ונדמה היה לי שאני זוכה לקפיצת הדרך בידי הנער התימני ליד ההגה. וכה הגעתי למקום הזה לראשונה ולבדי. זכריה החנה את המכונית עד כמה שאפשר בצל, בין הרבה מכוניות ואוטובוסים. יצא מן המכונית, הקיף אותה בעין בוחנת ובמגע קל בגלגלים ופתח בפניי את הדלת ליציאה, כבפני נסיכה, בגמישות חיננית. נוצר מגע סמוי בינינו, גם בזכות מעט העברית בפי. ידעתי שלא אחליף אותו עד לאחר חג הלידה בחג מתן תורתנו וביכורי האדמה הזו. ירדנו ללא אומר, ועליתי למערה במדרגה הראשונה, כאשר זכריה פוסע פסיעה אחת לפניי כמורה דרך. גנזתי את הצלב כאילו לא היה ולא נברא, אלא משל היה. אחר כך הוא ישאל אותי במבט ובדבר שפתיים: למה הסתרת את הצלב? גם נזירים ועולים לרגל נוצרים באים לכאן. וזכיתי להברקה ספונטנית במענה: סוד השם ליראים אותו. התמיהה על פניו העמיקה עוד יותר.

בפרידה ממנו לא אגלה את סודי בנשיקה. הראשון לגילוי זה על האדמה הזו יהיה הנער התימני זכריה. ואם ישאל אותי: מי את ומה את? אענה לו בשחוק חיוך האור על פניי: אני נערת השכינה, מצפה לביאת הגואל, דוחקת את קץ הביאה במהרה בימינו. ואם יתבלבל אוסיף לו נשיקה, באמירת שלום ולהתראות ביומו של המשיח ואתנדף במהירות הבזק, לא אפנה לאחור. ויהיה זה בחינת גילוי, והפעם לא גילוי אליהו כי אם גילוי יוהאנה. גילוי ראשון מסוג זה בעולם כעולמנו ובעידן כעידן שלי. בחסד שמיים מול קברות האבות והאימהות הייתי כאן לבד. קדתי והשתטחתי ונשקתי את האדמה, ולעיניי חלפו האבות והאימהות. כאשר פסוקים פסוקים ודמויות דמויות מספר החלומות, ספר בראשית, צפים לעיניי כאותיות פורחות באוויר, בחלל מערת המכפלה. אחרי בלותי היתה לי עדנה, הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנוכי. אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גויים יהיה ממך, ומלכים מחלצייך יצאו, ואעשך לגוי גדול. קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה כי לך אתננה. לאחר השתטחות זו על קברות אבות ואימהות אומה זו הרגשתי כי אני יותר יהודייה משהייתי רק מחצית השעה קודם ולאחר טבילה מטבילותיי.

לפני שעלינו לירושלים נכנסתי לתא טלפון בסמוך למערת המכפלה והרמתי שפופרת לפאולינה באיטליה. השיחה עם פאולינה, עם הסבתא של יוחנן, היתה אינטימית. סיפרתי לה על מחולות הנכד בבטן השכינה בזו הלשון. על החלום הגדול בצילו של הארז עתיק היומין. אף רמזתי על כד השרף השמור למענה לעילוי ריחו של בית המקדש במעבדה הסודית של המנזר. וזו הפעם הראשונה אשר העזתי לשאול, ביוזמתי, אם היא מוכנה לבוא ללידת הבכור של וירג’יניה והנכד הבכור שלה. היא ענתה בלחש, אם רק הרשות בידי וירג’יניה ובידי שמיים תינתן לה.

פאולינה לא גנזה את סקרנותה לפרטי ההיריון בגופה ולפרטי המזון, השינה, הערות והפעילות. באילו גילויים מוכיח הילד את היותו. ואגב שיחה לפי תומה שאלה אם הווידאוטייפ עובד ללא הרף למען מיצוי התקופה הזו בחייה בסרט. הרגעתי אותה: לזאת אני אחראית כשאני לידה ודואגת לכך. לא עצרתי ברוחי ושאלתי: מה שלומו של גיורא, בקול מצניע את נימת הרטט שבו. שלום לו. הוא התחיל ללמוד עברית. קורא ומתפלל בספרי קבלה בכל מיני תרגומים. ומפעם לפעם מפנה את תשומת ליבי לאמירה זו או אחרת, לפנינה זו או אחרת בים הוזהר והאורות.

מעבר לקו התחום חיכה לי כבר זכריה. ביקשתי: זכריה, שים יד על הלב שלך, ואני אשים יד על הירך שלך, כמו שביקש אברהם אבינו מאליעזר עבדו הנאמן. אתה היית מוכן לקחת אותי לאישה ולזרוע בי ילד, אם אהיה מוכנה להפקיד בידי איבר הברית שלך את בתוליי? הנער מוכה תימהון לא איבד את האיזון. קיבל את הכפפה שזרתי לצדיק יסוד עולם שלו ואמר: קשה לי להאמין שאת תפרי את הנדר למען נער תימני שחום. אענה לך דוגרי! אם תתגיירי כדת משה וישראל ותהי לרות חדשה ומחודשת, לא יברח נער תימני כמוני ממך. על אחת כמותך בכה רבי עקיבא כאשר ראה אותה, ואת יודעת על מה בכה. על היופי הזה שייבול באדמה.

אך לא אפקיד את זרע אברהם אבינו ברחם בת לאל נכר, כאשר דיוקן הצלוב מימי הביניים מתנוסס מעל ליבה הדופק. אתה מדבר איתי כגבר יהודי לא לפי גילך. הרועה שלי, כאשר עלתה מרומא הטמאה לארץ הקודש וביקשה זרעון אחד ויחיד עם צופן התורשה של האב הקדמון סוֹרבה על ידי מקובל יהודי. אתה מתנבא בסגנון אחד, כמעט, איתו. מניין לך זאת? הסבא שלי, עם שחר ובחצות לילה יוצק מים על ידיי ומלמד אותי קבלה. משתף אותי בסודותיה. לפי רמזיו יש בי משהו מהזוהר, והקבלה תהיה לי לסם חיים ולא לסם מוות. והן זו הבעיה ל

קיום ישראל והעולם. לאחר שיח זה שלא נחזור אליו, ייתכן עוד עידן ועידנים, אני מתחילה לחשוב כי בפגישה בינינו יש משהו מאצבע אלוהים, מסוד השכינה לאוהבות אותה.

הרשני נא לפרידה משיח זה לנשק אותך בעיניים, בהוד ובנצח שלך, ובאיבר הברית. עד לפגישה במועד לחזון. הוא הוריד את וילון מושב הנהג, הגיש לי את פניו התיר לאט את כפתורי מכנסיו. חשף את איבר הברית שזוף הישימון, הניף אותו לעיניי ולחש לי: זהו איבר הברית שליוסף שעמד בניסיון אשת פוטיפר, כאשר ראה את דיוקן אביו, ומציפורני רגליו נסחטות עשר טיפות זרע אמת. אך את זכאית לראות את האור הזרוע על הצדיק שלי, לספוג את ריחו ולטעום את טעמו. נטלתי בידי את האיבר מידו של הנער, הסתרתי לעיניו את הצלב ובירכתי בעיניים עצומות: “ברוך שהחייני וקיימני והגיעני עד היום הזה”. עלינו לירושלים וביקשתי מזכריה לעצור בחנות לתקליטים, החלטתי להביא לווירג’יניה תקליט.

נכנסנו ישר למנהל המלון, יהודי מזוקן עם כיפה על ראשו ועיני תלמיד חכם לו, אשר קיבל אותנו בסבר פנים יפות. ביקשתי במוסך המלון להכין את המכונית בדלק, בשמן ובמים לתזוזה לשדה התעופה. לקראת חצות יצאנו, זכריה ואני, לקבל את משלחת הלידה.

מהמטוס ירדה פאולינה, אחריה הגניקולוג המפורסם שיילד את פאולינה והאחות המלווה אותו תמיד. פארוואטי רמת הקומה בברק עיני השיש השחור והחי, במדי הנזירה הקתולית, ירדה אחרונה, ואני כולי נרגשת מהפגישה עם פאולינה. קיבלתי אותה לזרועותיי ונפלתי לזרועותיה. שתינו דמענו ללא מילים, זוהר בעינינו. פאולינה ביקשה לפני הכול להציץ בכותל המערבי. עשינו את כברת הדרך מחניית המכונית עד לכותל בשתיקה, לפי מיטב המסורת של תענית דיבור בין וירג’יניה לביני.

לקראת חג השבועות מצאנו ליד הכותל נשמות חיות וערות גם בשעה זו שלאחר חצות, גם נערות “היפיות” בעזרת הנשים ממקור ישראל, והגויים במרחק שבע פסיעות זעירות. נעמדנו כל אחת לחוד מול הכותל, תוך מגע שפתיים באבן ומתיחת זרועות לרוחבו.

פארוואטי הצליחה לכבוש את תשומת הלב של כולנו בגמישות הרוח המלווה בגמישות הגוף הנהדר. עוד לפני שהיינו במלון היא הגיעה לסיפורי אלף לילה ולילה של חידושי האורגיות עם נסיכי בארות הזהב השחור הנוזל מהמפרץ הפרסי ותיחכומי הגירויים של הגוף והנפש. האורגיות נמשכו שלושה ימים ולילות ולעתים שבוע, ולעתים המנזר כולו היה שותף קיבוצי ליצירה הזו, המנזר כולו חוץ מכן, וירג’יניה ויוהאנה.

איני זכאית להתיימר שלא היו רגעים עדינים של אימה, אימת האונס המדברי, אורגיה של שיסוף אחת־עשרה בתולות באונס אכזרי מטורף, במחול דרווישי וברוח עיוועים. אונס נקם בבתולה הנוצרית. נשמעו גם קולות דיבוק לרצוח את ישראל ולרישתה עד עולם כאשר איברי האיסלאם זקופים, דרוכים כחניתות או ראשי חץ לפריעה הגדולה של המדונה ולרצח המשיח בבטנה. כולנו ראינו את האווירה בקפלה של יום הדין אשר הפך ליום הדין על המנזר שלנו, שלך, וירג’יניה.

בדברה היא שהשכילה לכוון את רגע האמת של הסכנה בלחיצה על הכפתור שהזרים את ריחות הקסמים האיזוטריים שלנו עד כדי הרדמה כללית. כאשר התחיל מסע הסמים התנדפנו כנערה אחת, נעלמנו ונעלנו את דלתות הקפלה נעילה הרמטית. משהו למדנו מהטכנולוגיה של תאי הגזים. פתחנו את כל החלונות והדלתות וצינורות האיוורור. כל מניין הנסיכים רבץ כפגר הוזה, אך נשימות נשימות אושר. קיימנו התייעצות מה לעשות.

תרזה נתגלתה כחכמה, שליווה, שקולה, מאוזנת וקולעת למצב שבו אין אנו מוותרים על היותנו וגם לא על קרן השפע של הפטרודולר לחיסון נצח ישראל ולקיום האדם. אין אנו מנתקות את חוט הקשר הדק עם העולם הערבי למען צבירת עצמה.

ומה היא אמרה? נתלבש במדי הנזירות החמורה מימי הביניים, מכף רגל ועד ראש. זוג מאיתנו יניף ויסחב את נסיך הנפט לתא הנזירה. עשרה נסיכים לעשרה תאים. כל אחד ישכב בתא הנזירה, בעירומו כאדם הראשון, על מיטת בתוליה רחבת המידות לליל הכלולות עם החתן. והנזירה במדיה שוכבת ליד הנסיך שנרדם בשיאה של האורגיה. כל אחת מאיתנו תלמד במשך ליל השימורים את ארשת הנסיך במיטתה ואת גופו הרדום בשל סמי הזייה. כל נסיך יהיה לשפן ניסיון והתבוננות שלנו. כל אחד יהיה מעבדה חיה. לפי הפור שנפל בגורל מיטתה היא זכאית גם להשתעשע שעשועי התעלסות בעורו, באיבריו, כולל האיבר הנימול. לפי חוק האיסלאם היא זכאית לשיח אינטימי עם הלא נודע שלו לפי כוחה והשראתה. עם שחר, כאשר הירח יחוויר מאוד על רקע חול המדבר, ראוי להעיר את הנסיך הרדום וללטף את הפאלוס הערבי, עד שיהיה דרוך כחץ מקשת. ואז, עם שחר, יעיר הפאלוס את הנסיך כשאת רוכבת עליו, עולה ויורדת, נוטשת, עורקת וחוזרת, או סוחטת ומוצצת בקצב עד לצאת נשמת הפאלוס, הוא הדם, הוא הזרע. ועונג גן עדן בתא הנזירה, מהיפות בבנות הארץ.

בהרצאה כזו בטוב טעם ובדיקציה משובבת נפש, נתגלתה בפנינו הצנועה בבתולות המנזר מגלגול האניסות היהודית, וייתכן שהיא ניצן מענף למשפחת תרזה הקדושה מאוילה, שעלינו להתחקות על שורשיה. ואז סיימה תרזה החיננית: נעמיק את הקשר עם העולם הערבי. לאחר דקות דומייה הפטירה פארוואטי כלאחר שפתיים: בסיכומו של שבוע האורגיות מלאכת אמנות המנזר, הוסיפה קרן וירג’יניה עוד ביליון וחצי פטרודולר בהמחאות לבנקים בשוויצריה ובארצות הברית.

מנהל המלון עדיין חיכה לכל המשלחת ושוב קיבל אותנו בסבר פנים יפות. הסברתי לו, לאחר ציון מספר דירתה של וירג’יניה בקומה העליונה, כי עלינו להעלות מיד ציוד רפואי משוכלל ועדין ואנו מבקשות ידיים נאמנות ומאומנות, ומיד. הפרופסור כבר חיכה. ביקש מאיתנו לשבת. התקשר באוזנינו בטלפון ולאחר שיח קצר הופיעו כעבור דקות ספורות שלושה גברים בעלי קומה, אך גם בעלי ידיים ארוכות ושריריות ונימוסי מלונות מלוטשים. כעת עלינו רק להכין את וירג’יניה לבדיקה.

היא ישבה הפעם בכורסה להרפיית שריריה. וירג’יניה התיישרה, החליפה מבטים עם האורחים הממונים עליה והתחילה לצעוד אל הדלת הפתוחה של חדר האורחים אשר הפך לחדר בדיקה. היא עשתה כתשעה צעדים, ניגשה לכורסה הגניקולוגית ובתנועה מלכותית, בשלווה ובבהירות, בניחותא התיישבה בה. בינתיים סידרנו את כיורי המים והקערות. בקידה עמוקה הסתלקנו, כשאנו פוגשות על הסף את הפרופסור ואת האחות.

האחות פתחה את הדלת, והגניקולוג יוצא מרוצה מעצמו מחדר הבדיקה שהסתיימה. האם והילד במצב מצוין. אתם מוכנים לזוז לבית לחם? מיד לאחר הצהריים. הציץ בשעון, בשלוש אחרי הצהריים. נחליט בינינו מי מאיתנו תישאר. ליוויתי אותם למעלית. שמור היה איתי לוטוס לבן בצבע כותונת הכלולות של וירג’יניה עם השם המפורש. על הלוטוס הזה שמרתי כנר תמיד גם כהפתעה לווירג’יניה על סף הלידה. והפעם, הרגשתי, הגיעה שעתו לגילוי. קפצתי למכונית וחשפתי אותו שמור מסתרו, כאשר פארוואטי ופאולינה פוקחות עיני תימהון בשובי לעיניהן עם הלוטוס בבריכה. פארוואטי לא יכלה להסתיר את התרגשותה במבט על סמל הסמלים באמא הודו הקדושה, אשר אני, הנערה האיסלנדית, ידעה לכוון לשעה זו.

הסעודה חלפה במהירות. ידענו כי הסיור באבוס עם המיילד והאחות עוד לפנינו. אריזה וטלטול המיכשור והציוד של חדר הלידה אינו מאחורינו. פארוואטי העירה כי היא תישאר עם וירג’יניה. קמתי, ניגשתי לטלפון ושאלתי את האחות שהרימה את השפופרת אם הם מוכנים לתזוזה לבית לחם. התשובה היתה: בעוד חמש דקות. נפרדנו מפארוואטי.

הראיתי לפרופסור על מפה את תוכנית בית לחם ואת הדרך לחברון ולמערת המכפלה. הפרופסור העיר כי ראוי לבדוק את מערת האבוס לאור היום, ואני הסכמתי איתו בכל לב. ידעתי כי עליהם עוד להתרשם מהיצירה לשמה וגם מבחינת הלידה אם אינה עלולה להיות שדה לווירוסים למיניהם.

כעבור דקות היינו בדלת צדדית בכניסה לכנסייתה מולד, אשר אני רגילה ואוהבת לעבור דרכה ולא בשער הראשי. משמר הוואתיקן לא עצר בנו וקיבל בזכותי את המשלחת בברכה איטלקית. אני כבר התנסיתי בהארת הכנסייה ובהארת מערת האבוס. ניגשתי לטלפון הנסתר שלי כביכול ובישרתי לפארוואטי שהגענו בשלום לכנסייה. לאחר ביקור פאולינה באוהל רחל שאלתי לשלומה של וירג’יניה וביקשתי למסור לה שלום מכל המשלחת לאבוס. לאחר סיור קצר בכנסייה אפלולית לאור היום הובלתי אותם למערת האבוס המוארת בהארה מצומצמת של כל יצירות האמנות; דמויות פרסקות על הקירות והתקרה היו מכוסות בסדיני משי דמויי סארי במגוון של צבעים, מה שהחייה במעט את החלל הריק והמצומצם. כעבור דקות דממה, ללא אזהרה, משכתי בחוט נסתר אשר קיפל את הסדינים כבמעשה קסם וחשף לאט לאט את היצירה משלב לשלב כבשעת לידתה. הסתכלתי בפניה של פאולינה ובפני שליחי הלידה. הבחנתי בכל גל של מגע ובוהק בעיניים. היצירה בצמיחתה הפכה, ראיתי בעיני חניכי האמנות באיטליה, לחוויה צומחת, מסתירה ומבליטה כל אישיות בייחודה ומעידה על מאורע בגנזי הנפש עד כדי אי תגובה ספונטנית בניב שפתיים. נוכחתי כי לא רק וירג’יניה עולה ועולה לעיניהם, אלא גם אני איני בטלה לגביה, לפניה או בעקבותיה.

פאולינה היתה נרגשת מאוד. היא רואה עכשיו, הרהרתי בליבי, את וירג’יניה בפרספקטיבה של דורות שהיו ושל דורות שיהיו. אם העולם לא ייחרב בפרספקטיבה של נסיכה מבית דוד, שראשיתו ברות ואחריתו ברות חוזה־מבשרת. רות רואה את הפורענות, את האבדון, ונאחזת בזרעון המשיח אשר יחסן את נצח ישראל ויגאל את העולם מהתאבדות. ראיתי את אור פניה של פאולינה. למדתי לראות זאת מדוק קלסתר פניה של וירג’יניה. אופוס ההסתכלות ביצירה הסתיים כעבור ארבעים וחמש דקות בקיפול הסדינים על תמונות התקרה אשר הגבר ושתי הנשים נשאו את עיניהם אליה עד כדי עייפות. כמו וירג’יניה וחסידי מיכאל המלאך לתקרת הסיקסטינה, בייחוד למשבצת בריאת האדם בזיו אורו. משהו שגם אני התנסיתי בו, ליד וירג’יניה ובהשראתה, ואולי ציפייה להתנסות באחדות בשרי ורוחי בשביל גורלה ביום מן הימים עם הבן של פאולינה, הבן היחיד.

על הרצפה המאובקת רבץ המיילד המועמד לפרס נובל, רבץ מלוא קומתו בחלי]פתו החדשה והמשיך בהתבוננות. אחריו האחות, ולסוף גם פאולינה בשמלתה הלבנה. זו היתה התפשטות הגשמיות בשני מובנים. התפשטות הגוף, ונשארו רק העיניים ורקע גלי אור בפנים. אחר כך כאשר נהיה במכונית, פאולינה תרמוז שהיא היא שבחרה באמנים, כתבה את תסריט היצירה וסיפרה לאמנים על עולמה הפנימי של הרואה ועל הווי המנזר שלה, על התגלותה בתבנית מקדש גופה והארות דיוקנה במנזר לאמנות ארוטית ביפות בבנות כוכב האדם.

כמחצית השעה היו המתבוננים מרותקים לתקרת האבוס. הבנתי כי תיתכן אכסטאזה גם בהתבוננות ביצירה של אמנות בידי אדם בעיני אדם. הרופא קם ועזר לאחות לקום. פאולינה עוד המשיכה לשבת על הרצפה בעיניים נשואות לתקרה. ניגשתי אליה והושטתי את ידי לעזור לה לקום ולהתנער מהקסם, אשר אני חושדת שהיא הבחינה בחלקה בו, בשיחה עם האמנים ואולי גם בבחירת הצוות בשלמותו, בה, ביצירה. היא קמה בזריזות כנערה, ולא כסבתא. ניגשנו לשליחי הלידה הסוקרים מחדש לפני פרידה את התמונות בהארה חדשה על הקירות. אמרתי להם: כל היצירה הזו לא באה לעולם אלא כרקע וכהשראה לחבלי הלידה של וירג’יניה. האם וירג’יניה כבר ראתה את המערה, ומה היה כאן קודם לכן? קודם “קיטש” ביזנטיני, קתולי. היא טרם ראתה את היצירה. משהו הסתנן אליה מחוויותיי באוויר ובתהליך היצירה.

מה שהיה כאן קודם ריכזתי בזהירות בפינת הכנסייה, מתוך מחשבה שעליי מוטלת האחריות להחזיר הכול מחדש למקומו, על פי הצילומים שעשיתי. את מעשית מאוד, העיר הפרופסור, ייתכן שיש משהו בהערתך. שליחה של וירג’יניה מצווה להיות גם מעשית. וכעת שאלה: מדוע באנו לכאן ומה עלינו לעשות כדי להכין ולהתקין את מערת האבוס כחדר לידה לווירג’יניה בזמן העומד לרשותנו? ועוד שאלה צנועה, ואולי נועזת: המותר להכניס הנה, להשלמת הרקע והסמליות, כמה חבילות קש לריפוד הרצפה בעשב רענן? פאולינה, ראיתי, הסכימה לשאלה אך הזוג צחק. והתגובה היתה: לשאלתך שאינה צנועה כלל, בהחלט לא. יש לעשות חיטוי יסודי לא רק במערה אלא בכנסייה כולה. הבניין עתיק. חלפו כאן דורות של עולים לרגל. לידה דינה כמו ניתוח. הכול חייב להיות סטרילי. היפותטית, ואולי לא רק היפותטית, בלידה ראשונה בגילה של וירג’יניה אפשר שיהיה גם ניתוח קיסרי.

הגיבותי מתוך חליפת מבט עם פאולינה: זו משימה רצינית יומיים לפני חג השבועות, ללא ספק, מתי להעביר את הציוד ללידה וכיצד לסדרו? זו בעיה קלה ופשוטה, אני רואה כבר לעיניי את אבוס הלידה לפרטיו, על רקע היצירה. ובוודאי גם תרזה, האחות המיילדת, רואה כמוני. ואם יקדימו הצירים נחליט אז אם במלון, בחדר הבדיקה, או בבית החולים, לפי המצב בשעה ההיא. האם אני צריכה להבין מדבריך שעל כל אירוע מפתיע בקצב, כדאי לעשות חיטוי בחדר הבדיקה? ללא ספק. הוא היה פסקני וחד משמעי מאוד. סיכמתי, נחזור ל“הר המוריה”, שם נסעד. ניגשתי למשימה כמו בפקודת מבצעים לעצמי, בעתוי שנקבע לכל פרט. גם זהו מבחן בבית הסר לשליחותי. אווירת הזירוז הדקה והסמויה פעלה כבר בליבי.

נכנסנו למכונית תוך כדי פרידה ממשמר הוואתיקן וזזנו. בבואי לקבר רחל שאלתי אם לעצור למענם. והתשובה היתה: אנו מלאים ברשמים וגם בעיות אינן חסרות נעצור בפעם הבאה, בהכנת האבוס ללידה. לפני שיצאנו מהמכונית, בסככה, שאלתי: האם גם את היצירה צריך לחטא? ואפשר לעשות חיטוי בלי לפגום בה? לשאלה הראשונה – ללא ספק. ולשאלה השנייה, צריך להתייעץ ולבדוק. חבל שיצירה כזו תיפגם בהולדתה עם גילוייה. אכן, גם זוהי משימה במבצע מורכב. נכנסנו ארבעתנו לחדר האוכל וביקשנו לערוך שולחן לסעודת צהריים מאוחרת ומזורזת. ישבתי מול פאולינה, ותרזה – מול הפרופסור. החלפתי הרבה מבטים טעונים עם פאולינה. ניסיתי לנחש מה היא חושבת, כה אינטנסיבית במבטה בהגיגי עיניה, אך לא העזתי להעלות שאלה על דל שפתיי ולא לחכות למענה על דל שפתיה. אני ניגשת למבצע ובחצות אזמין את עצמי לשיחה בחדרה.

הרהרתי ספונטנית במבט של רבי עקיבא על אישתו של טיראנוס רופוס, אשר רקק, בכה ושחק. רקק – על הטיפה הסרוחה ממנה נבראה. בכה – על היופי הזה שייבול באדמה, ושחק – בראוו אותה בגן עדן, היא התגיירה. דבר אחד בסיפור הזה על רבי עקיבא לא קיבלנו, לא וירג’יניה ולא אני. בטיפה הסרוחה הזו צפון צופן צלם אלוהים אשר עומד בסוד הגרעין במבחן הדילמה – להתקיים או לא להתקיים. אני בטוחה שריח הטיפה הזו בשעת חסד של ההזרעה בי, תהיה בשומה כריח הלבנון וגן העדן של האנושות העתידה לבוא. אם לא תיכרת, אני מחכה לטיפטיפונת מיקרוסקופית מזרע זרעו של בית דוד שתיקלט בביצית שלי. של בת הקוטב הצפוני ביום שכולו אור בליבי. כשם שאני מחכה לגרעין היקום, כפי שפעם שמעתי מפיה של וירג’יניה בטבילה הראשונה בבארה של מרים, טבילת הגיור בהסתר.

עליתי לחדר של וירג’יניה. על המחצלת ישבו מולה בנוחות פאולינה ופארוואטי, כאשר כד קוקטייל של מיץ מפירות הארץ מסביבו וכוסות צבעוניות עם פרחי בר עליהן מושכות את העין. אני אחת משתים־עשרה הבתולות היפות בבנות הארץ.

פעם גילתה לי וירג’יניה, בהשראת חדוות הרוח, מה גילה לה עמנואל בשעה שהתייחדו בנקיק בהר סיני. נשמתו של הרועה הנאמן, השני לאחר משה רבנו, יצאה ב“אחד” כשסרקו את בשרו במסרקות ברזל על צלב רומאי. משה רבנו, אשר שמע את חידושיו של רבי עקיבא בתורה, שאל את הקדוש ברוך הוא, למה לא ניתנה התורה על ידו. ועוד שאל משה רבנו את הקב“ה מדוע לא ניתנה התורה על ידו כאשר ראה את מות הנשיקה שלו על הצלב, ביותר מחמשת פצעי הסטיגמטה של ישו ואינו זועק. “אלי, אלי, למה עזבתני” כי אם קיפל את נפשו באור האין סוף ב”אחד“. ה”אחד" המהדהד בנפש היהודי במודע ובלא מודע מאז תא הגזים באושוויץ.

איזו תעוזה בראייה ובהשגת הארוס ובשעשועי אלוהים הנסתרים שלו בעין האמת באספקלריה מאירה של חכם קדמון בישראל. לפי תמצית מסורת התנ“ך, ללא הסתר, דבר פנים אל פנים עם הרועה הנאמן השני המורה בגופו למקדשי השם שבכל הדורות את הבחירה בחיים ורואה באור השחר על הר הבית את אורה של הגאולה, את אורו של המשיח. רבי עקיבא, שהכריז על “שיר השירים” כקודש הקודשים לאחר שנכנס לפרד”ס מסתורין האהבה בשלום, והיחיד שיצא ממנו בשלום.

בפעם הזאת הבינותי את האמירה על השכינה המדברת מתוך גרונו של יצור אנוש. והפעם אולי מפי מרים על הים, מפי דבורה במלחמה על גורל הארץ ומפי וירג’יניה על גורל העולם. כאשר נבקעו תהומות המסתורין ביקום ובנפש האדם ובשיאי שיאם – הכליה הטוטאלית על ישראל ותקומת ישראל הנחשונית והגאונית.

בקושי הוא השתלט על עצמו עד שהשמיע את המשפט: את מפתיעה אותי. ולאחר שתיקה מהורהרת הוסיף: מחר ליל התקדש חג השבועות, חג מתן התורה, ליל שימורים לעיון בה. אנסה לפי כוחי לעיין במה שאת מקשה בכריעה לפני רבי עקיבא, אשר משה שאל מדוע לא ניתנה התורה על ידו. מסביב האזין כל הצוות דרוך ותוהה: מה קורה כאן? נזירה מפתיעה בדברי תורה.

אילו האר“י הקדוש שאיתר וקבע קברי קדמונים היה בתוכנו, הייתי מבקשת ממנו שיציין בדיוק היכן היתה הגורן שרות המואביה עלתה, בהדרכת נעמי, לדעת את בועז ולהיזרע על ידו בזרע המשיח. האם כאן בבית לחם בטיפטיפונת סרוחה, כפי שרבי עקיבא מכנה אותה, שבה תתלבש נשמתו הגדולה המבשרת את העולם העתיד לבוא.? תימהון חידתי הצטבר בתגובת שרשרת, ונשאלתי: מנין לך האר”י הקדוש? נזירה כה צעירה ויפת תואר ויפת מראה כמוך. הייתי שרויה עם אם המנזר שלי שלוש שעות בכוך בבית הכנסת שכולו אור. כוך שגורי האר“י הצטופפו בו לשמוע רזי תורה מפיו, והתייחדנו עם דמות דיוקנו בהתבוננות פנימית, כאשר ראשי בחיקה של הרועה הנאמנה שלי. בית הכנסת לפי המסורת במקום שהיה “תקל תפוחין קדישין” לקבלת פני שבת המלכה, לפני שעלינו להשתטח על קברו, לא רחוק מקברו של בעל “הפרדס” ופייטן “לכה דודי לקראת כלה”. ומה היתה השאלה שלכם על קברו של האר”י הקדוש? סוד השם לאוהבות אותו לדבוק בו. ושוב, בוהק הפליאה באמנות החידה המפתיעה, כאשר אני היא החידה. לא נכשלתי. עלי לזרוע חידות, עקבות, לקראת התגלותה של וירג’יניה ולחוד את חידתי כגורה שלה הפורשת דגלה.

המשאלה השנייה שלי מהאר"י הקדוש היתה: היכן בדיוק, על איזה שעל אדמה, התכסתה תמר בצעיף ותתעלף ותשב בפתח עיניים אשר על דרך תמנתה? כאן היא עיצבה את הדרמה העולמית של הקדושה בלבוש קדשה, בעיניים על הדרך מוכנה לעקידה בשריפה על זרע שבט יהודה ברחמה ומנצחת בסוד המצפון העברי הקדמון של אברהם.

לאחר הפסקת השתייה, חזר מבצע הצוות לעבודתו עד אשר המבצע שפקדת עליי הושלם, החיטוי בחומר הושלם על ידי צוות של שבעה גברים יהודים שאפשר לסמוך עליהם. לעיניי לא השאירו אתר פנוי מחיטוי בקירות, בתקרות וברצפות. הורדנו את כל המסכים על היצירה ונפרדנו. את דלת הכנסייה נעלתי על שבעה מנעולים בליבי. החלפנו ברכות לילה עם אנשי המשמר ונכנסנו למכונית לפי תכנון קודם.

השמיים היו בהירים. ליד קבר רחל ביקש פאציפיצי הגניקולוג לעצור. הפעם הוא רוצה להיכנס לבדו לאהלה, ובמשובה נערית המכסה על משהו יותר עמוק, הוא לחש באוזני: אילו הייתי אז איתה בדרך אפרתה, בלידה של בן אונה, היתה רחל נשארת בחיים עד היום הזה, כאם יפה לשבעה ילדים.

עצרתי ונתתי לו לצאת. הנעתי לאחור ורמזתי לפארוואטי ולתרזה: הוא רוצה לשהות שהות קלה באהלה של רחל, לבדו. כולנו נחכה לו כאן, לקתולי האדוק בכל הכבוד הראוי לו ובאיזו פינה בלב. שמחנו לגילוי ההתייחדות הזו בשעה זו הרומזת לשלוות החירות הבהירה לשחר וליום הגדול. גם בכך ראיתי סימן הבטחה לנכסף בכל תפילה שבלב. שתים־עשרה דקות הוא שהה באוהל עם רחל. כנראה קיים שיח אהבה איתה, כפי שרק גניקולוג עם אישה במרחק של דורי דורות מסוגל לקיים. הוא חזר ער, שופע ויפה, כאילו אירע משהו גדול ועמוק בייחוד הזה.

בשובו אליי, תוך כדי הנעת המכונית ותזוזתי הראשונה, נשקתי לו בעיניו ובשפתיו להשלמת ההארה שזכה בה, נשיקה כשידיי על ההגה. כעבור כמה דקות שאלתי: למה כה החוורת תוך שיחי איתך על רחל לפני בואנו לאבוס?

את רוצה לשמוע ממני את האמת, רק את האמת ואת כל האמת? בהחלט. פחות מזה זו אמת פגומה, ואמת פגומה אינה אמת. אנו נצר לענף אנוסים בספרד, דרך פורטוגל, שארי בשר לבעל ה“שיחות על האהבה” – “Dialog di Amore”, דון יהודה אבראבנאל אשר גלה לאיטליה ניסה לחזור למקורו ולא זכה בדור השני והשלישי ונטמע בקתוליות האדוקה ביותר. והיפה במשפחה זכתה בנזירותה לאחר מותה למעמד שלקדושה. לפי מסורת רמוזה במשפחה, היא העפילה בסולם המעלות של תרזה הקדושה מאוילה, גם היא מזרע האנוסות בגולת ספרד. אך לשם לעולם היא לא הגיעה. היא זכתה לפסל חלומה של ברניני, פסל האכסטאזה לנעיצת סיף המלאך היפה בליבה.

כך דמותה שמורה חיה וקיימת. ונר תמיד לאיקונין שלה בחדר התפילה המשפחתי מדור לדור. משהו החושף את השורש שלנו, מעלה אותנו בעיני עצמנו ואולי לוחש במעמקים לסדק בליבנו אשר העמיק בשואה על יהודי אירופה, אשר השבט היהודי העתיק באיטליה לא נמלט ממנה.

בין הצצה ראשונה בדרך לאבוס ולאחר הצצה שנייה בשובנו מהאבוס, אירע משהו שאיני מעז עדיין להעלות על דל שפתיי ולספר לעצמי. הבחנתי בכך, וזהו סוד הנשיקה בעינייך ובשפתייך. אילו שיחה זו נתקיימה עם וירג’יניה היא היתה שואלת אותך, ואולי אפילו ללא שיחה, רק באווירת ניתוץ כל מסכה: פאציפיצי הגדול, למה לא תשוב למקורך? ההעלית פעם על ליבך את המחשבה, כי על בעלי פרס נובל היהודים להסיק מסקנות אישיות, מסקנות להגשמה אישית ממופת הגורל היהודי לעולם. היהודים, גדולי מדע הגרעין, טלר ואופנהיימר ובראשם ההומניסט הגדול איינשטיין – מתוך האינסטינקט היהודי לבחור בחיים ומתוך חרדה גדולה שמא הפצצה האטומית תפותח ותימצא בידי אשמדאי היטלר – קיבלו עליהם עול מלכות היוזמה והביצוע וזירזו את היות נשק גרעיני עובדה שרירית וקיימת.

אזרתי עוז ובארשת של ענווה נזירית הפניתי את ראשי ואת עיני אליו והחזרתי את פניי לדרך המשופעת מכוניות וכמשיחה עם עצמי השמעתי את קולי הצלול: אמא סיפרה לי, כמו שמספרים לילדה קטנה או בחיקה. היה היתה פעם נערה ערבייה, יפה מאוד כנערות המנזר שלנו והיא אהבה את העולם. אהבה את אלוהים ואהבה את עצמה. כאשר התחילה לפרוח אהבו אותה הבחורים, והיא אמרה להם: הלב שלי כל כך מלא אלוהים שאין בו אתר פנוי לאהוב אתכם. ופעם אחת היא התהלכה ברחוב, ביד אחת דלי מים וביד השנייה לפיד אש. פנו אליה ההולכים ושבים: בתולה קדושה, לאן ומה פשר דלי המים והלפיד? והיא ענתה בשחוק החן שלה בעיניה היפות ובשפתיה שני: אני הולכת לכבות את הגיהנום ולשרוף את גן העדן. ולאחר שלא יהיה גיהנום ולא גן עדן אני רוצה להיווכח היש אהבה לאלוהים או אין. הסיפור קסם לי אך טרם הבינותי את תמצית לטעמו. רק לאחר שנים בהווי המנזר התבהר הסיפור בתוכי.

חמש דקות לפני חצות נפרדנו במעלית מפאציפיצי ומתרזה. הוא נשק בידי ובידה של פארוואטי. דפקנו יחד את דפיקות הפיאניסימו בבואנו לתאה של וירג’יניה. היה הד מבפנים: כן. ההד האהוב עלי. הדלת נפתחה, ושתינו יחד עמדנו על המפתן. הבחנתי במבע דאגה בארשת פניהן של פאולינה ווירג’יניה. הימים ימי קטל בכבישי הארץ וברחובות ערים קטל בתאונות דרכים. חבל על אלוהים חיים שימות ללא “יתגדל ויתקדש” לעצמו. עוד דבר אחר, רביעי, בחינת ליבא לפומא לא גלי, נשאר תלוי ועומד ומהו.

האתקשר ביוזמתי על אחריותי הבלעדית ובחסות תענית הדיבור, כפי שכבר הרהרתי, עם גיורא ואספר לו בנימה האישית של כל מה שביקשתי שפארוואטי תשיח למנזר? הרימותי שפופרת אל פאציפיצי. ענתה תרזה. סיפרתי על תענית הדיבור של וירג’יניה ושאלתי אם יש לפאציפיצי צורך עוד לראותה, לפני שהתענית הזו תיכנס להילוך עמוק. פאציפיצי נטל את השפופרת מידה ומיד שיניתי את גון קולי: בוקר אור, פרופסור פאציפיצי, והוא הגיב: אל תקראי לי פרופסור פאציפיצי, קראי לי יהודה אבראבנאל. תגובתי לא איחרה לבוא, ספונטנית: אני כולי נרגשת לשינוי שם, אשר אתה זכאי לבחור בארץ זו, ככל אדם עם שורש יהודי או הבוחר להיות יהודי בבואו אליה. הודעתי שעוד מעט פאציפיצי עם תרזה יופיעו למעקב אחרון לפני התענית והצום. כאשר הקשר עם רומא מירושלים היה מוכן לשיחה וקולו של גיורא הגיע לאוזניי, התחיל ליבי לדהור, לב בתולה הרוצה בכל מחיר להיות אם. כשולמית ב“שיר השירים” על כל חמדותיה הגלויות והסמויות. בינתיים דפק ליבי בקצב מטורף והייתי זקוקה לשלוט על עצמי ועל קולי, במידה שחונכתי על ידי וירג’יניה באמנות האהבה ברגעי הייחוד בתאי ובאורגיה בבריכה ובקפלה.

כאן ירושלים, מדברת יוהאנה. גיורא, האם אתה יודע מי אני? כן, בוודאי. העיניים שלנו נפגשו כאשר עלית על “הבשורה” עם וירג’יניה, ואני ליוויתיה לפרידה ממנה על סף ההפלגה לארץ ישראל. אני מאוד שמחה שפגישת מבטינו שלנו השמורה איתי שמורה גם איתך. המקובלים קוראים לזה “זיווג בעיניים”.

מה שלום אמא ומה שלום וירג’יניה? שלומן בחסדי שמי ארץ ישראל ואדמת ישראל. אינך שואל מה הניע אותי להתקשר אליך מירושלים לרומא? מחר, לפי הלוח הביולוגי של וירג’יניה הוא יום הלידה, שהוא גם יום הלידה של דוד המלך לפי המסורת היהודית. בחג השבועות, חג מתן התורה על הר סיני וחג הביכורים על האדמה הזו. וירג’יניה בחרה ללדת במערת האבוס בבית לחם, בה נולד ישו מהבתולה מרים. יש בוודאי טעם עמוק בבחירה זו, אשר את פשרו אולי נדע ביום מן הימים, ואולי לא.

הבוקר הכריזה וירג’יניה תענית דיבור על עצמה עד ללידה. אין זאת אומרת שהכריזה תענית זעקה בחבלי משיח על האובניים, או תענית חדווה עם צאת יוחנן לאור העולם יחד עם זעקתו הראשונה. המיילד הוא המועמד לפרס נובל, פרופסור פאציפיצי, אגב – מזרע האנוסים בימי האינקוויזיציה. עוזרת לידו האחות תרזה, ושניהם באו לכאן במיוחד למשימה הזו. עשינו הכנות רציניות ויפות ללידה זו במקום הזה, הכנות יסודיות כולל יצירה אמנותית אשר תכסה את תקרת המערה וקירותיה, ולפי טעמי תהפוך אותה למעין סיקסטינה שנייה בעולם. אותה סיקסטינה, אשר בה עיני וירג’יניה נפגשו עם עיניך תחת תקרת המשבצת של “בריאת האדם” וממנה אפשר לראות א “יום הדין” של מיכאל המלאך.

לפני צאתי מהמלון שלנו, בעוד המיילד בודק בדיקה אחרונה את וירג’יניה בחדר האורחים, כתבתי, בשל תענית הדיבור, פתק לפאולינה על רצוני להרים אליך שפופרת ולתת לך אות על האווירה שאנו שרויות בה. איתנו גם פארוואטי, אשר הגיעה עם אמא במשלחת הלידה מרומא. וירג’יניה הכריזה רק על תענית דיבור ולא על צום. לפני הודעה זו היה מנוי וגמור בליבי לקיים צום ממש עד ללידה. נפרדתי מגיורא בברכה.

הלידה בבית לחם    🔗

המיילד הושיב אותה בתנוחה המתאימה ללידה והציץ בעין אמן בפתח היציאה בין רגליה וירכיה, בין ספירות הנצח וההוד להיכל הברכה של מלכותה. זו היתה הצצה פנימית, הארה פנימית. יהודה הציץ מעבר לפרגוד של הפרד"ס בסוד העיבור על סף לידה של מופת הבשורה, סימן לעולם. הציץ ולא נפגע. הוא העמיק, חלף בי ניצוץ של הגיג בוהק, בשיבה למקור שלו. מקור לשורש זרע אנוסים מדורי דורות מאז האינקויזיציה והרנסנס בעת ובעונה אחת. הוא הניף את ראשו מפתח הלידה, כיסה אותה ואמר: את, וירג’יניה האמיצה, כיוונת לשעה ולא איחרת. ואמירה זו נגעה לליבי.

הוא פנה אלינו להכין את שולחן הלידה. כעבור שבע דקות הוקם השולחן והיה מוכן במרחק של שלוש פסיעות ממיטתה. תרזה הגביהה אותו בזווית של ארבעים וחמש מעלות לתנוחה של כמעט ישיבה ונוחה לקריסה. וירג’יניה עם המיילד, כך התרשמתי, מיקדו את עיניהם ביצירה ובי, ומיד הופנו עיניהם ונפגשו בעיניי. איני יודעת אם הסמקתי או החוורתי, אך הופתעתי מאוד. כי תיתכן פגישה כזו ברגעים כאלו פגישת הבזקי מבטים בהשראת יצירה אמנותית וייתכן גילוי כזה לא רק על סף המוות כי אם על סף לידה. אכן רוח באדם.

לאחר שהות קלה של סקירה כוללת ביצירה והרף עין של מיקוד בזק בנקודה הארכימדית למנוף חזונה, היא התיישבה, זזה, קמה. היה לי יסוד להתרשם בהתכווצות הרחם שהקדימה לה שתי נשימות עמוקות ונשיפה. היא חיכתה עד חלוף ההתכווצות בקשב עמוק, מופנם. כעבור שניות ספורות צעדה, ביישור הגב ובהנפת הראש, פסיעה אחר פסיעה עד השולחן והוכיחה שליטה על עצמה וגמישות לעלות עליו ולחלץ את איבריה לא בחיפזון כי אם מתוך בחירה חופשית בכל תנועה וזיע, ופניה אל היצירה. המיילד חשף אותה להרף עין, בדק בדיקת הצצה וקבע כי פתיחת צוואר הרחם קרובה לעשרה סנטימטר. פירושה של קביעה זו, כבר ידעתי, כי מתחיל המעבר להתכווצויות התובעות כבר סיוע היולדת בלחיצות. תרזה ביקשה לפי כל ניסיונה כמיילדת להורות לה כיצד לנהוג בהתכווצויות הבאות. אך המיילד הגדול רמז לה ביד של מנצח מרגיעה לא לפלוש ולא להתערב.

בינתיים, בקצב הפנימי של וירג’יניה היא חדלה ולא העלתה הברה על דל שפתיה בענוות צייתנות. המיילד עצמו נעמד כבעל מודרני למראשותיה של האישה בתהליך הלידה. נכון לעזור לה ולעודד לפי הצורך. ושוב היא הפתיעה בנוכחות בהירת נפש. מוארת בחידה המתפענחת במלכות רחמה, מלכה על עצמה. היא חשפה את עצמה כחשפנית־אמנית שלב שלב עד טבורה. סקרה את הערווה המגולחת, ללא מבועי אור של שערות נוגה, מתבוננת מזיו השכינה עליה, בהארה שהשכלתי באינטואיציה שלי כה יפה להתקין. ולפני שהחליטה לעבור ולהתחיל בתנוחת הקריסה היא שוב פנתה אלי: יוהאנה, השמיעי את התקליט ביידיש, “מה נעשה כשהמשיח יבוא”, כמשיחה עם עצמה ללא מבט אלי. ניגשתי בדחילו ורחימו לקיים את רצונה כמשהו יוצא דופן, אך ללא אבק ערעור ושמרתי על תפנית לאור פניה ולערוותה.

כאשר נשמע הצליל הראשון של הלחן חזרתי למקומי, לימינה של פאולינה, במרחק שתי פסיעות עד שלוש מכור האובניים בלשון התנ"ך, אך של ימינו, הלא מסתירות שדה ראייה. משמאלה של תרזה בחרתי את נקודת התצפית שלי בכוונה תחילה. ועם המשפט המוסיקלי הראשון ראיתי כיצד וירג’יניה מתחילה בפולחן הקריסה להתכווצות הבאה וללחיצה שלה, ייתכן שתפילה ללא בת קול, בתנועה כמעט סמויה בקצבה מן העין. היא בחרה בתנוחה כשהרגליים פשוקות ומשוכות לכתפיים והסנטר צמוד לחזה, כשכפות ידיה מתחת לברכיה, יוצרת איזון חדש לשעה זו בגוף השכינה. נדמה היה לי שראיתי אי פעם פסל אישה של אמן גדול בתנוחה זו באחת הגלריות באירופה.

היא נשמה שתי נשימות הכנה ונשיפה במלואן. עם השאיפה השלישית פשקה את ברכיה, משכה אותן ביתר שאת לכתפיה ולפתה ביתר עוצמה את פרקי ידיה תחת ברכיה. הסנטר לחוץ כלפי החזה, עוצרת את הנשימה השלישית ולוחצת את הלחיצה הראשונה כשגבה מקומר יפה וכהלכה. בירכתי בליבי “שהחיינו” בשניות של הלחיצה הזו.

עקבתי במיקרוסקופ הפנימי שלי אחר כל גל בפניה של וירג’יניה ואחר כל זיע, באור המקיף אותה עם כל התכווצות הרחם ועם כל מבע סמוי, בחינת הנני מוכנה ומזומנה לקיים באהבה את הלחיצה הבאה עליי בחסדי שמיים וארץ. כך ראיתי את הרועה הנאמנה, כך למדתי לראות אותה בהתכנסותה המרוכזת מתוך משב חירות פנימית העולה בקודש ואינה יורדת. אמרתי אל עצמי: מתי תבוא שעה זו ואקיימנה? באחדות גופי ונפשי אראה אותה כשאהיה על כור האובניים. לא הסחתי מפעם לפעם את עיניי מארשת פליאת הרוממות של יהודה מול פני ריבונותה ואדנותה על עצמה על פני כדור הארץ, הרה חידות חדשות ועתידה, בהיגיון יצרה הנהיר, להציל את העולם מאבדון. התהליך הזה בשלב השני של הלידה נמשך כשעה וחצי שיש בה בחינת קפיצת הדרך בזמן של לידה ראשונה, בגילה של וירג’יניה.

מרחקי הזמן בין התכווצות ולחיצה אחת לשנייה נעשו קצרים וקצרים יותר. עד שצצו מבועי האור הזהוב בעיניי על קודקוד יוחנן בצוואר הרחם ונסוגו והתגלו מחדש. ראיתי בהם רמז לצופן שערו של גיורא. הבינותי מה זה ניצן של מבשר ובשורה. שכחתי כי אני, כי אנו, בצום שלושים ושש שעות. הגעתי למצב של אחדות ההתבוננות והקשב כאילו אני רואה את סימפוניית הלידה של רות בעידן שלנו לקראת התגלותה. ללא ספק היא יוצרת סימפוניה בתום לבב ובתום רחם, וללא כל כוונת יצירה אלוהית עשה אותה במבחן זה ישרה עם עצמה.

באותה שעה שמחתי שמחה תמה, העולה על גדותיי, שכל תהליך הלידה, על תנוחותיה והארות פתע בעור פניה של וירג’יניה, חלף וצולם בכל שנייה בעזרת הטכנולוגיה המודרנית. יבוא יום, ומלחין גאון בימות המשיח יחבר את הסימפוניה הזו לפי סרט נע של סרט הצילום הזה אשר התקנתי מבלי לדעת לאן יוביל אותי ממעמקים למרומים.

כל ההגיג הזה נתקיים בקצב הזמן החלומי. חזרתי לאחדות ההתבוננות והקשב. שמעתי את כאבי רחל כאשר הקשתה ללדת כאן בבית לחם כשהיא כולאת את הדי קולם בחובה, אך זוכה לראות את בנה ולקרוא לו בשם “בן אוני”. נחרדתי מאסוסיאציה זו ופסחתי על חרדה זו. אכן צירוף דימוי כבחלום אשר עולה בי לא מבקרה, בכותבי בעט בידי סיפור זה. המחזוריות של הרפיות, התכווצויות, לחיצה וחוזר חלילה, בקצב מוחש מצטבר, עולה ומתקרבת להכרעה.

בינתיים הגיע הקרשצ’נדו בסימפוניה של הלידה הווירג’יניאנית. קודקוד התינוק שיחק בגילוי ובכיסוי בכיסוי ובגילוי, כמבשר את עצמו. וירג’יניה כאילו השתעשעה בהרפיה, בהתאזרות בעוצמה בהתקפה ובלחיצה איטית, מכונסת ומכוונת להביא את יוחנן להתגלות עצמית ולהחלקה בתעלת הלידה מבלי לאחוז בציציות ראשו, כי אם בבחינת “בעיתו יחישנה”. ללא ספק זו היתה אמנות ממקור החזוניות הארוטית של ימות המשיח אשר את ניצניה כה טיפחה בי ובנערותיה במנזר.

בשלב האחרון של הלידה, לידה בהשראת קצב ולחן הזיווג הקדוש, בלחיצה המרוכזת בכל ארשת פניה לעיניי ללא זינוק הסתערות אך בכל האנרגיה שבה, הופיעו קודקוד ופני התינוק, יוחנן.

על אחד כזה שמע נביא בישראל בהיותו נער מפי הגבורה: בטרם אצורך בבטן ידעתיך". עיניו נפקחו, וזעקת חדווה ראשונה נשמעה עם גילוי כתף אחר כתף. וירג’יניה הרכינה את עצמה אל בנה בכורה והושיטה את זרועותיה ואת כפות ידיה ואחזה בכתפי בנה, כאשר היא ממשיכה בלחיצה קלת תנופה ועוזרת ליוחנן להחליק ממלכות רחמה למלכות העולם.

והנה בא הרגע הצפוי, בעוצמה של נס התינוק מונף בשתי זרועותיה של האם מתוך תוכה מחביון עולמה. היא הניפה אותו שבע תנופות לאלוהים והשכיבה אותו בחיקה, בשלווה בהירה, כבקיאה ורגילה. בן רגע פעל בי רפלכס, אולי פרי קליטה והצצה בספרות הלידה בתאה של וירג’יניה במנזר, לעמעם את האור, בל יסנוור את עיני יוחנן, אשר לא התנסה באור כזה בבטן וירג’יניה, תוך שמירה על קול הדממה הדקה באבוס. התקנתי את התאורה כפי שלמדתי בימי היצירה, מבלי לוותר ומבלי לגנוז את ההילה על ראשה של המבשרת מופת חדש ועל רמה חדשה לקיום האישה בעולם ואל ידה למין האדם כולו.

להפתעתי היא נטלה את המטלית הלחה הבשומה בריח פריחת הדר של האתרוג, העדין בריחות אשר שמתי לידה, צורך משוער לריענון מצחה ופניה בחבלי הלידה הראשונה, אשר היא לא נגעה בה. והתחילה לנקות בה את הריר מפיו ומאפו של התינוק. חלפה בה על פניו, החליפה את המטלית הזו באחרת וחלפה בה על גופו, פנים ואחור ובחמוקיו, הניפה אותו והשמיעה לראשונה בת קול בלשון “תהילים”: בני אתה, אני היום ילידתיך! היא מיקדה את עיניה באיבר הברית הזעיר, נגעה בשפתיה בו כאשר כולה זוהרת. הוא נימול! הוא נימול! ומילמלה בהתרגשות לא רגילה: ברוך מי שהכניס אותו לבריתו של אברהם אבינו ביום שנזרעתי בו בזרע הקדמון.

לאחר שהיה קלה, הצמידה את יוחנן יונק בין שדיה. עולל ויונק אשר אלוהים ייסד בו עוז. היא נמשכה לחמם אותו בחום הפנימי אשר רק לפני דקות פרש ממנו ולהשמיע לו את לחן דופק ליבה אשר הצמיח אותו בכל ירחי הלידה. היא ביקשה לרכך, לעדן ולרפד את המעבר המהפכני, האכזרי, מגן עדנה לרעש של העולם כמו שהוא.

המיילד כיסה את התינוק. כל הדרמה הזו התחוללה בעוד התינוק קשור לחבל הטבור ובעוד השילייה בתוכה ולא נותק ממנה. היה בה צורך, כנראה לפני העקירה האחרונה, להקשיב לדופק ליבו של יוחנן, לחוש על עור פניה את נשימתו ולהגיש את דד ליבה לשפתי התינוק.

לרגע ראיתי את שני דדיה כשני כוכבים מחליפי צבעים. רטט רעד השכינה חלף בליח עצמי, והיא הניפה את השד במלוא כף היד במרחק סמוי מפיו. אך, כנראה, בחוש הריח השישי שלו הוא נמשך, תמים עם אלוהיו, לפיטמה והתחיל למצוץ בכל החיות שבו. עכשיו, המיילד שלי, אתה זכאי לנתק את העורק שקשר את יוחנן לטבור עולמי במחזור הדם.

הלכתי לבשר את הבשורה לעמנואל. שמעתי את קולו המקבל כל אורח בטלפון במידתו של אברהם אבינו בפתח האוהל. שאלתי אותו: עמנואל, האם אוזנך מבחינה בקולי מי אני? והתשובה הבלתי אמצעית קלעה מאוד. פתע חל שיוני בניגון קולו של עמנואל ששמעתי בנשימה קצרה בשפופרת לאוזניי: והבשורה מהי?

לאחר שאזרתי כוח פלטתי: עמנואל, היום נולדת זו הפעם השלישית מחדש. וירג’יניה הביאה את יוחנן לעולם, והוא נולד נימול. הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו נתן את אות הברית בבשרו ולא על ידי שליח. לא הבלטתי את הלידה באבוס ואת הסימליות שבה ואתך גון הגיור במסתרים. חמקתי בשטף שיחי מנקודה עדינה זו בעולמו של עמנואל ומתוך הנחה כי שיחתי עם עמנואל רק מתחילה ולא תיגמר. רק שלחתי את עדנת רוחי על פני מי תהום של האיש אשר כפשׂע היה בינו לבין וירג’יניה להיות לעת כזאת לא רק הסבא של יוחנן אלא אביו. אך מי בא בסוד הבחירה של האב?

נפלה דממה. חיכיתי עד שהוא יניח ראשון את השפופרת. ולאט לאט, נשימה נשימה, הורדתי את השפופרת. יותר אין בי כוח לדבר.

בכותבי את השורות האלו דמע עולה בעיניי וכואב לי, כואב עד תהום נפש וירג’יניה, האם העליונה. איני יכולה להגיש את המחברת הזו של סיפורי על הגותי ליד הכותל, ביום לידתו של יוחנן.

השיחה הזו הכריעה בי את הכף. עמנואל הוא שיהיה אבי בני, בו אני רוצה. בביוץ הקרוב, אשר כפשׂע ביני לבינו, תתקיים בי ההזרעה בהרף עין הכוכב שלי ובאיבר הברית בדיוקן עמנואל ובמופת היריון בקדושה על האדמה הזו. כמו שפאולינה זכתה בה ווירג’יניה כה נכספה לה, אני כבר לא אזכה בה. עמנואל לרומא לא יבוא. ובוודאי לא לפי הזמנה בווידוי בטלפון או במכתב. ואני כבר אהיה במערבולת סהרורית בין הטיפול ביוחנן וראשית יקוד השליחות. הבעיה היא מחר מחרתיים או לעולם לא. יש אישה קונה עולמה בשעה אחת, ויש אישה מאבדת עולמה בשעה אחת. אותה אישה באותה שעה. מתח הבעיה שלי ותעוזת פתרון או גישוש מכריע לפתרון חידתה הוא מתח חידת גורל הועלם בימיי.

והגורל נפל – להפתיע את עמנואל בשעת תיקון חצות בגילוי עצמי, תוכי כברי וברי כתוכי בכל החן והחסד שבי, כשם שרות הפתיעה את הגבר על הגורן בהדרכת נעמי. ואני ברמזיה של וירג’יניה בווידוי הגדול שלה בהיריונה. הפעם הפל הפור לא בחלום כי אם בהקיץ לאחר החדווה שלי עם יוחנן ובשעה שהסבתא הצעירה והאם הבתולה יחד איתו, מתבהרות ללא ספק לקראת השיבה ואולי לתקופת מעבר בלבד, לרומא. מה שיקבע את טעם ימיי ולילותיי הנראים באופק בטווח הראייה שלי.

לקחתי את המדחום המשוכלל לבדיקה סיסמוגרפית כזו לקראת רעידת האדמה שלי, המחזורית הקצבית, ותקעתי אותו במקום הראוי לו מתוך מבט במחוג השעון. ואכן, החום עלה ובישר את עצמו. מחר בחצות עליי להיות בעליית עמנואל, בלי נדר, כמו שווירג’יניה אוהבת להתבטא בחיוך חכם. לאט לאט קמתי, רחצתי את פניי ואת ידיי מעבר לפרגוד. ריעננתי את ריחי הדק, ובמבע של הארת פנים בפגישת עינים בירכתי את פאציפיצי כאילו מימים ימימה לא ראיתיו.

חשבתי עליך, והוא צחק צחוק הודיה. נזכרתי בשיח עם עמנואל ומנוי וגמור היה איתי כי עוד בירושלים, לקראת הברית בידי עצמו, עליי להכין לו כשי בעיתו שני ספרים, סיפור חייו של שלמה מולכו ו“שיחות על האהבה” ליהודה אבראבנאל ואם אפשר סיפור חייה של המשפחה הזו, אצילת הרוח שעמדה בנסיונות האינקוויזיציה, האניסות והגלות ולא אמרה נואש עד כדי ראיית הגואל בעיני האב ואת הארוס היקומי בעיני הבן.

לקראת היציאה ממערת המולד לירושלים, רצינו לערוך סעודת פרידה.

ערכתי את המחצלת וסידרתי משען הסבה ליד הקיר מכמה כריות אשר החלפתי בהן את הציפיות הצבעוניות. בבחינת מלכות לאם ולילד. ציינתי מקומות תנוחה לכל אחד מאיתנו, עד כדי ציון, בחמדת לצון, בכרטיס את שמה של כל אחת מאיתנו ושל הגבר האחד. זה היה הומור אירוני על המקובל והמטופח בעילית העולם. סידרתי את כלי האוכל כנהוג בה על המפיות למיניהן, על הצלחות, התחתיות, הכוסות והסכו"ם כהלכה. את בקבוקי המיץ למיניו הנחתי בהישג יד לכל. בחנתי את התאורה במבוא לאבוס, עד שבחרתי את התאורה השליווה אשר תרגיע את יוחנן. לא ויתרתי על נרות כמניין המסובין, כולל יוחנן. שבעה במספר. נרות פונים לאחד ולכל אחת מאיתנו, נר אלוהים לנשמת האדם. והפעם שני כיכרות חלה קטנים לשַבָּת עם מלח הנחתי ליד וירג’יניה.

פאציפיצי עמד בפינה והסתכל במעשיי כאילו רואה ואינו נראה. ואולי הרהר באם צעירה העורכת שולחן לקראת חג ייחודי ביום חול על רקע מאורע גדול נסתר מעיני הבריות גם ייתכן מעיני עצמנו, בכנסיית המולד. חג של אם מנזר שהיתה לאם בצילה של קפלה ובאווירה של יצירה אמנותית חדשה. אומרת מילה חדשה לעולם ותחת כנפיה של היפה במדונות העולם. והחג מתקיים בבית לחם, העיר של רות, אשר הביאה את בית ישי לעולם. העיר השומרת את זכרון רחל אם אמהות ישראל, הראויה לעלות לאם אימהות העולם לכל הגויים. ייתכן ייחסתי לו מחשבות שלי ברגעים אלו על הגל שאני נישאת. שמתי מטפחת משי רקומה במנורת המאור המשכן. עצמתי את עיניי ועל ברכיי הדלקתי את הנרות. התפללתי ובירכתי: יהי רצון שהנרות הללו יאירו פני כל תינוק בעולם מנשמת כל האדם.

התייצבנו כולנו בחצי עיגול צפוף מול המסך, ופארוואטי החכימה בהברקת בזק ונתנה נר ביד כל אחד מאיתנו וביד עצמה, כשהיא במרכז ביני לפאולינה לבין פאציפיצי ותרזה. וירג’יניה הניפה את המסך, וראשון התגלו פני הכרוב הקטן ועיניו פקוחות עם חיוך לפני הנשים. באור הנרות נדמה היה לי שפניה של פאולינה ופניי אינן זרות לו. הוא הושיט את כף יד ימינו הקפוצה לאורות שלנו, וכעבור שניות הופיעה היולדת שהביאה בשורה לעולם.

התחלנו לשחק בתנועת האורות, והוא לא חדל מלהפנות ללא ליאות את אישוני עיניו בכיוון האורות. המשחק ארך דקות. אחר כך מיקדנו את המשחק, והפעם – ביוזמתי האינטואיטיבית ללא מחשבה תחילה, מסביב לפניה של פאולינה. הארנו אותה באורות הרבה. כנראה, פניה וריחה לא היו זרים לו, וניתן אות בגופו. בקפיצת ידו של משיכה אליה היא מסרה לי את נרה ונמשכה אליו. ווירג’יניה הגדילה לעשות, הפקידה אותו בתנופה קלה לידיה, בין זרועותיה ושדיה, ללא כל רתיעה מצידו. כנראה אווירת הסבתא והאם לאחר ארוחת הצהריים סביבו בערותו ובתנומתו, טבעה בו רקע לזיקה לשתיהן בעת ובעונה אחת.

לפי השעון הביולוגי שלי ולפי ממד החום העולה בי הרי שמחרתיים לפני חצות אוכל לבקש את וירג’יניה שתיענה לי, לבשר פנים אל פנים לעמנואל את עלייתו של יוחנן לירושלים בזרועותיה של רות. אולי אשאל אותה, את וירג’יניה, אם אני זכאית להזמין אותו לראות את הנכד בעלותו לירושלים, הנכד אשר נכנס לברית בריתו של אברהם אבינו בידי שמיים. שעת העלייה לירושלים ברוח הקודש של וירג’יניה תואמה לשעון הביולוגי שלי, לרגע הגורל של הכוכב שיפגיש את הזרעון שלו עם הביצית המצפה מראשית הבריאה לקלוט אותו, באין סוף ברוך הוא וברוך שמו. מזל הבתולה שלי לא יכזיב אותי הפעם. בינתיים עליי לשכוח את עצמי ולהתחיל לתכנן את מבצע השיבה עם יוחנן לירושלים ואת העקירה מכאן.

לאחר קשב לרחש מעבר למסך, פתחה פארוואטי במילים, שלפיהן הודיעה וירג’יניה על רצונה לזוז מוקדם ככל האפשר מהמערה לחלון מול הר הבית. מילים של פארוואטי. לא ארבה במילים, אתרכז בסוד הצמצום באי אלו משפטים בהצגת הבעיות לפי המוקדם והמאוחר.

ראשית, עליית וירג’יניה עם יוחנן לירושלים שיש לקיימה מחר לפני צהרי היום וחומו. שנית, קיפול היצירה והעברתה, ואולי גם פרישתה, במעונה של וירג’יניה. שלישית, שיחזור האבוס והמבוא לאבוס למצב שהיה לפני בואנו לכאן ולפני ראשיתה של היצירה וחיסול כל עקבותינו כאן. רביעית, החזרת משמר הוואתיקן הצעיר לקריה שלו לאחר סידור טיול בארץ. הוא שירת אותנו בנאמנות. חמישית, העברת כל הציוד, חדר הלידה והמלונה שלנו למלון. את זאת, במחשבה שנייה, נצטרך להקדים לפרידה מן המשמר ומחיקת קו התחום לכיכר כנסיית המולד.

לשם הגשמת סעיפים אלו נראה לי שעוד הערב, פארוואטי יחד איתי, נעשה קפיצה ראשונה למלון. נודיע על בואנו, נאוורר את החדרים ונבדוק מה שיעלה על דעתנו להכנה לשעות הראשונות של עליית וירג’יניה עם יוחנן למקום המחכה להם. מחר ניקח מכאן רק את העריסה, את האמבטיה ואת המינימום הנחוץ ליוחנן בדירת המלון. בבוקר, בלי נדר, נזוז ונעלה. בל נשכח את התקליטייה עם הפטפון, אם נחליט שעל כולנו ללוות את וירג’יניה ויוחנן ל“הר המוריה”. גם נספיק לקפל את היצירה ולקחת אותנו במכונית השנייה. כמובן, אין להסיח את הדעת מהמצלמה המקליטה את סולם הקולות של האם והילד וסביבה. בירושלים נחליט על עקירת עקבותינו, על שיחזור המצב באזור לקדמותו ועל מועד הפרידה ממשמר הוואתיקן. ואז אנו בני חורין לשקול לפי מה יילד יום ומה הלאה. אני כבר חולמת על עלייתה של וירג’יניה עם יוחנן להר הבית וייתכן על הנקה ויניקה במערת אבן השתייה באור המיוחד שאתקין בפנס כיס משוכלל דמוי אור השחר.

בשלב זה הגעתי במחשבה ובדיבור לנקודה. פארוואטי הגיבה בברק עיני השיש השחור ובשביב חיוך של רצון: לא ידעתי, יוהאנה, שאת כה מעשית ומגיבה כה ספונטנית על בעיה לביצוע הלכה למעשה מיניה וביה. המשמר היה ער. קיבל אותנו ונפרד מאיתנו בשחוק נעורים כשהוא פותח לנו את הדרך. אני אוהבת סבר פנים יפות ושוחקות. יצאנו מהמכונית וביציאה הרהרתי אם עמנואל ישלח על ידי זר פרחים, הרי זו תהיה בבחינת מעלין בהפתעה ואין מורידין. ניגשנו לחלון לכמה דקות, להתבוננות יוגית ביצירת אמנות קלאסית. כעבור מחצית השעה היינו במעלית, הודינו למלווה שלנו בפיצוי הגון על ליווי מבצע הפרחים וסידורו בחצות לילה בתבונת כפיים ובכוונה של יהודי המבקש את תיקון העולם. הייתי נכונה לנשק אותו, ופארוואטי בוודאי היתה מצטרפת לנשיקה זו.

נשארנו לבדנו. פתחנו את כל החלונות במשכנה של וירג’יניה ושלי. ירדנו לחדרי פארוואטי ופאולינה ולחדרי פאציפיצי ותרזה. ניערנו את כלי המיטה. דאגתי ללוטוס מיוחד המזכיר בצבעו את השחר, כפי שראה אותו רבי עקיבא על הר הבית עת שועלים התהלכו בו. פארוואטי בחרה לוטוס לעצמה ותרזה תיהנה מהפתעת הפרחים באווירת פאציפיצי, אשר חדרה ליד חדרו, עם מעבר פנימי. שמורים להם רעננות וערות שופעות צחוק ונשיקות בשעות היפות במנזר שלנו במשב רוח החירות העליזה אשר השרתה בו וירג’יניה בשובה לאווירת האבוס.

נזכרתי בעיקר שהיה בליבי לרמוז לפארוואטי, כי ברצוני לבשר לסבא של יוחנן פנים אל פנים, שזכה לנכד שבא נימול לעולם. בוודאי זכור ושמור בליבה הנפתול הגדול של וירג’יניה עם עמנואל אבי גיורא והניסיון הגדול שעמדו בו שניהם.

לחשתי לה את הרמז שלי בדבר הקפיצה לעמנואל למחרת. לא התעורר בה שום מחשבה על הסוד הגנוז ברמז שלי. היא רק אמרה לי: עשי זאת, יוהאנה, לכי בשלום ושובי בשלום. ותמורת אמירה תמימה זו היא קיבלה ממני את העילוי בנקודה הארכימדית במוקד בוא מלכותה.

כך הגענו לתחום כנסיית המולד. חלפנו על פני המשמר שרק הוחלף באשמורת השנייה, בירכנו אותם ב“בּונָה סֶרה” עסיסי ישר מנוף מולדתם, אם כי במבטא איסלנדי יהודי שהתמזג יחד בנופת שפתותיהן של שתי נזירות במדיהן. מודעות זו טרם נטשה אותי וטרם נתתי לה גט כריתות. ידעתי שהפרידה מהמשמר קרובה, ועליי לדאוג להם לסיור בארץ ולהמראתם לרומא, מן הדין ומתוך טעמה של השליחות. הייתי צריכה להדריך אישית את מסעם בארץ מתוך הכלל הנקוט בהלוך רוחה של וירג’יניה, בשליחות האזהרה והבשורה: חלילה לנו לזלזל בכל מגע עם נפש אנושית חיה, רכה, צעירה, בשלה או בוגרת ומזדקנת, גבר או אישה, אבות ואימהות, סבים וסבתות. עלינו לשלוח את לחם החזון על פני מי תהום במעמקי נשמת האנושות, וכל עוד הנשמה באפנו לא לשים צלב על כל נושא צלם האדם. כל אחד עשוי להפתיע, אם לחסד ואם לדין, על כף מאזני גורל העולם. אורך רוח לכל יחיד הנפגש בדרך השליחות ודוחק רוח.

בהגות בזק זו נפתח, פתח הדלת הזעירה למעבר נפש חיה אחת, ונכנסנו לאפלת האבוס לאחר חצות, בפסיעות רגליים יחפות מרחפות מעל המדרגות. נפרדנו בנשיקה, כל אחת למיטתה המתקפלת. רבצתי מבלי להחליף את לבושי בכותונת לילה לטפנית וללא רחצה, מתוך עירנות ומחשבה כי בעוד שעות ספורות עלינו לקום ולקפל את היצירה, להכין סעודה אחרונה במקום הזה, סעודת בוקר לווירג’יניה ועל ידה ליוחנן, ולהיכון לדרך. כמובן עלינו להקדים לכל את כוס החלב בדבש. כעבור דקות צללתי בתרדמה ללא חלום, ללא רמז של חזון תבליטי.

התחלתי להתקין את עצמי לעליית רות הקטנה שבי לעליית הגג של עמנואל הגדול. זה לקח זמן גם לווירג’יניה לאחר הזיווג עם גיורא במסע על פני כדור האדם עד שהחליטה בליבה לטבול ולהטביל אותי ולתת מרוחה עליי. היעלה בידי במבט ראשון לגאול אותו מהאימה הגדולה של המקובל היהודי, לתת אמון מוחלט בי ולהגיש לי בחמש ספירות אצבעות יד ימינו ודופק ליבו את איבר הברית שלו למגע שפתיים ראשון? יוהאנה, אמרתי לעצמי, בעוד שאת כה נכספת תחת סדין התכלת, את מוכרחה לזכות. את תזכי בלילה יאמר הורה גבר ללא קללת איוב את עצמו, לפני שזכה לאחר יאוש אחרון לבנים ולבנות היפות בבנות הארץ. עליי ללכת למבצע האהבה בסוד זיווג ה“שיקסה” הארית הצפונית שהוטבלה וטבלה לברית עם היהודי.

לא הייתי זקוקה לאישור נוסף ללכת לתאו של הירונימוס⁵³ ולפרידה מאוויר התא של מתרגם התנ“ך לנחלת הכנסייה הקתולית אשר הזדייפה מדור לדור. בתאו של הירונימוס מצאתי את פאציפיצי, העתיד לגלות את עצמו כחוטר מבית אבראבנאל, מחכה, וגל נהרה חלף על פניו בראותו אותי. עניתי בנשיקה. בעיני היהודי הנצחי, האין יוהאנה מתחילה להיות נימפומנית לקראת הלילה, ועניתי לעצמי: לא לא, כשם ששלטתי על עצמי בראיית דיוקנה של וירג’יניה במצבים העדינים ביותר באמנות הארוס ולא נכשלתי על הגבול, כך לא אכשל בצאתי למסע השליחות הוירג’יניאנית. פאציפיצי סבסטיאן, הוא יהודה אבראבנאל, חיבק אותי חיבוק הודייה על הנשיקה. לחשתי באוזנו: באתי להזמין אותך לסעודת פרידה, סעודת עקירה מכל העולם שנזדייף בגלגולו של זיוף הבשורה. הוא כרע לרגליי ונשק את אבק אצבעותיי באכסטאזה. בהתעלות רכנתי והרימותי את קודקודו. יישרתי בתנופה את קומתו עם קומתי ושוב מתוך לחישה: בתא הזה מעולם לא אירע דבר כזה בינינו. זזנו מתאו של הירונימוס בו תורגם התנ”ך לקניין השקר הגדול בכנסייה הקתולית.

זזנו לאבוס התום והטוהר. תינוק יהודי בא לעולם, רועים ומלכים וחוזים בכוכבים באים לראות במו עיניהם האמנם בא בבית לחם לעולם כולו. במקום הזה החליטה וירג’יניה להביא את בנה בכורה לעולם, כסמל המרד של אם העולם בסירוס הזדייפותה של הלידה ההיא, אשר כאילו רמזה לגאולת העולם מהחטא הקדמון, בדיוקן הילד העולל היונק אשר אלוהים מייסד ממנו עוז.

הגענו למחצלת הערוכה לסעודה אחרונה לפני העלייה לירושלים. וירג’יניה ישבה במרכזה ויוחנן בחיקה. פאציפיצי נתקבל בברכת ברוך הבא כבר תוך קידתו למסובין. גם הסעודה נתקיימה בדומייה עולה. נדמה היה לי עולה על כל הדומיות הקודמות. מעלין בדומייה ואין יורדין ממנה. ייתכן מתוך תחושת המעבר מעולם לעולם. המעבר מאפלת המערה לאור על הר הבית בירושלים, מבטן האדמה לאור העולם.

וירג’יניה ניגשה ראשונה לאמנות קיפול יצירה אמנותית שהיתה כה קרובה לליבה. פאציפיצי הצטרף מיד לימינה, ואני שמחתי להשלים את צד דופק ליבה, אשר כאילו האמנתי לשמוע בקצב אחד עם דופק ליבי. פאולינה, פארוואטי ותרזה, אחזו מולנו בצד השני של החלק הזה מול העריסה. וכך, בברכת “שהחיינו וקיימנו והגיענו לרגע הזה” מפי וירג’יניה ובעשר אצבעותיה התחיל קיפול היצירה על חלקיו, על המזרח והמערב על הדרום והצפון שבו, כולל התקרה, בזהירות ובאיטיות מופלאה. זה היה מעשה פולחן לעדין שביצירות אנוש.

ארזנו כל חלק של היצירה לחוד בבדים לטפניים וקשרנו אותם בחוטי תכלת וארגמן, לפי סוף מעשה במחשבה תחילה ללא ערעור ואולי גם ללא תשומת לב מיוחדת מעבר לליבה של ורג’יניה, הלב שידע את עצמו וכלל אותי בתוכו בשעון הזמן המקובל. המבצע

הזה ארך שעה וחצי. בינתיים נרדם יוחנן לצלילי הלחן של שיר הערש. ראיתי משהו סימלי בפרידה מאבוס המולד בלחן אם יהודייה לתינוקה בעולם שנגמר ונחתם בחנק ובאש. הצעתי לווירג’יניה לשכב לפני התזוזה לירושלים, והיא קיבלה זאת. כל שאר האריזה לצורך עקירה זו מן המערה לחלון הר הבית לפני העקירה הסופית לאחר החזרת מערת האבוס לקדמותה, לא לקחה יותר משעה וחצי. האמבטיה והחיתולים לתינוק, התקליטייה והפטיפון, ההתלבשות שלנו, הכנת וירג’יניה ליציאה ראשונה לאור השמש לאחר ימי הלידה, העלאת התינוק לידי פאולינה וקיפול העריסה דרך המסע הקצר, הכול – עד לדלת הכנסייה. כל תכונתה המעבר ארכה שלוש שעות רוויות מתח ודריכות. יוחנן נם בידי פאולינה עטוף בשמיכה דמויית עריסה לפי מידותיו. אך את העיקר והמופלא השמטתי בשטף שיח הסיפור – הנכונות לזוז ולטפס על עשרות המדרגות ממבוא האבוס לכנסייה אל הדלת הזעירה, הצרה, למעבר נפש אחת ולהעברת הציוד שכולו מכוון ליוחנן, בבואנו למשכן האם והילד.

וירג’יניה נזכרה במזוודת עור כחולה. העליתי אותה מן המערה לרגלי המדרגות. הגשתי אותה לידי וירג’יניה. היא התירה את הרצועות הסוגרות עליה ופתחה את המזוודה לעיני כולנו כפותחת כספת. היו בה שבעה בגדי סארי למבוגרים וסארי לתינוק, כולם עשויים משי קשמירי בהיר, בגוני שמיים מעל להור ההר בהימאלאיה. היא ביקשה מאיתנו להתעטף בהם מעל לבגדים שלבשנו וכמו כן לעטוף את יוחנן בסארי. פרשתי את הראשון בבגדי הסארי והתחלתי בעטיפת וירג’יניה כשיוחנן פוקח את עיניו בידי פאולינה מטה ונמשך לריח שדיה. היא חשפה אל שד ימינה מעל לסארי והגישה לפי יוחנן בעודו בזרועותיה. התינוק נמשך עוד ועוד לפיטמה, והיא, מבלי להוציא אותו מבין זרועותיה של הסבתא אשר בימים אלו יפתה ונעשתה צעירה יותר מבואה לכאן, היניקה את התינוק לעיני כולנו. היניקה נמשכה כעשרים דקות בהפוגות קלות. בהנקה זו שוב נגלתה וירג’יניה לעיניי בשפע חיותה ובמלוא קומתה כאם בעולם גם מבחינה עוצמתה הפיסית. משהו למדתי ממנה בהתגלותה זו, באווירה שהייתי שרויה בה לקראת הלילה החזוי בהווייתי, הפולחן המאגי הזה. ומי יאמר לי שלא היפה בפולחני אנוש נמשך כשלושים דקות לפי פעמון הכנסייה.

יצאנו. אני שפתחתי את הדלת, ווירג’יניה המתינה לצאתה של פאולינה עם יוחנן ולצאת העומדים, והיא האחרונה יצאה מאפלולית הכנסייה לאור של בית לחם בדרך לירושלים. הסתדרנו בשתי המכוניות שאני ופארוואטי נהגנו בהן, כאשר כל הציוד מסודר בהן. הנעתי את המכונית וזזנו. פאולינה, יוחנן ווירג’יניה מאחוריי, פאציפיצי מימיני. חשתי כמו לאחר הטבילה בכינרת. רק עכשיו אנו טובלים באור של שמי ארץ ישראל בבית לחם. כעבור דקות, לאחר שחלפנו על פני משמר הוואתיקן, היה ברמז עצירה ליד קבר רחל. שתי המכוניות נעצרו פסיעות אחדות לפני כיפת הקבר. וירג’יניה יצאה ראשונה ואני לאחריה. ביקשתי לקבל את יוחנן לזרועותיי כעזרה לפאולינה ולפסיעה מעבר לסף האוהל. וירג’יניה הושיטה את זרועותיה לעבר היונק המתעורר שפקח עיניים בצהרי יום בית לחם הצמידה את פניו לשדיה כמחסה בפני קרני השמש בשעה זו.

כך התחילה התהלוכה לקבר רחל; וירג’יניה בראש עם יוחנן, פאולינה מאחוריה, פאציפיצי לפי רמז שלי בעקבותיהן, פארוואטי, ותרזה ואני אחריהן. וירג’יניה כרעה עם יוחנן ושהתה שהייה קלה, התרוממה, התיישרה, ניגשה לקבר שכולו אורות של נרות ונתנה ליוחנן להסתכל בהם. והוא כאילו הושיט ידו לגעת באור. זו היתה התבוננות של מקובל בעל “הזוהר” בצבעי האור של הנר.

כעבור דקות היא כרעה שוב, הצמידה את מצחה, ובתנוחה זו שקעה בתפילת מעמקים: “ברוך הוא וברוך שמו”. לא היה צל של ספק בליבי שזהו שיח עם אם האימהות, המבכה את ילדיה בכל הדורות. רחל המבכה את זרע ישראל והעולם. תפילת השיח הזה על הברכיים עם יוחנן בחיקה נמשכה כרבע שעה, לפי צלצול פעמון כנסיית המולד. תפילה כזו אינה יכולה לא להבקיע את הרקיע השביעי. רעדתי את הרעד הפנימי. ברעד הזה היה משהו מזיכוך היטהרות לקראת הלילה אשר התחלתי לחזות בבשרי המבקש אהבת זיווג והפרייה. לא הרגשתי בכורעים לפניי ומסביבי. ראיתי רק את אחוריה של וירג’יניה עם הילד בחיקה.

פתע התנערה וירג’יניה, קמה בתנופה פנימית, התיישרה, נעמדה עם יוחנן המואר באור הנרות של בתולות ואימהות ישראל, האור אשר ילווה אותי עד עלותי לעליית הגג של המקובל אשר יגאל אותי ואולי גם את עצמו וימצא בי תיקון לניסיון אשר עמד עם וירג’יניה במערת סלע בהר סיני. כולם התנערו וקמו בקצב של וירג’יניה, ואני האחרונה. העמידה הזו נמשכה כחמש דקות. וירג’יניה פנתה לפתח האוהל.

כולם יצאו בעקבות צעדיה. אני עוד ניגשתי במהירות לאורות הקבר אשר נשקתי בניצוץ משאלה יחידה המסורה לליבי. אחרונה יצאתי וסגרתי את דלת אוהל רחל מאחוריי. הזדרזתי לפתוח את דלת המכונית לפאולינה כשאני מקבלת את יוחנן לזרועותיי וחיכיתי עד שווירג’יניה תיכנס לתוכה. רק אז מסרתי את יוחנן לידיה. בינתיים היו פארוואטי ותרזה נכונות לתזוזה. האחרון שפתחתי לו את הדלת היה פאציפיצי שהתיישב לידי כאשר ההגה בידיי, ועיני בודקת פנים ואחור ימינה ושמאלה אם אין בדרך חשש תקלה. הפעם, משום מה, חשתי אחריות לא רק לאם עם הילד בבטנה כי אם גם לילד שראה אורו של עולם ונושם בו, ולראשונה עולה לירושלים. הנה למה שציפיתי במעומעם, נתקיים.

בכניסתי לעיר היא קמה מאחוריי ולחשה באוזניי: אנו נוסעים ישר ממערת האבוס למערת אבן השתייה על הר הבית. שיבה למקור. ובשובה למקומה מלחישה זו הניפה את יוחנן מחיקה של פאולינה וחלצה שד לשפתי התינוק, כאשר בראי מעל ההגה יכולתי מפעם לפעם להציץ בקצב היניקה ובחן חיותו.

ידעתי את הדרך לכותל המערבי ולהר הבית ואת השביל אליו. רמזתי על כך לווירג’יניה, והיא אישרה את בחירתי. בחרתי לחנות בדיוק במקום שחניתי בבואי לכותל במעמד הנוער כאשר תקעתי את הפתק שלי בנקיק אבן מאבני המקום שהיה פנוי, כאילו חיכה לי. ברור היה לי כי מכאן אני נושאת את יוחנן כצעירה בכל החבורה, בגישה לכותל בעלייה לשער הזה, להר הבית, בירידה למערת אבן השתייה המוארת במסגד כיפת הסלע כפי שהיא מכונה בדת הג’יהאד. זו תהיה ההתנסות שלי לקראת ליל הייחוד לקראת דחיקת קץ הבתולין שלי. זה היה מעתה המוקד לכל הגיגיי.

פתחתי את הדלתות לווירג’יניה ולפאולינה והושטתי את ידיי לקבלת יוחנן מידיה. מעתה אשא ספר תורה חי בדמות התינוק. זו היתה חווית בשורה ממש. קיבלתי אותו מידיה עם ריח חלב וירג’יניה על שפתותיו, כאשר עיניו פקוחות.

בכותל היו רק אי אלו מניינים, קוראים בספרי תהילים, פניהם אל מול מה שנשאר מבית המקדש שנועד להיות בית תפילה לכל העמים. הכותל, אבני גזית עם עשב חי שאינן מסתירות את הצלף המזמין מראות מיני קדם להתגלות חדשה, את מלוא כל הארץ כבודו. עמנואל סיפר פעם תוך טיול כי האר"י הקדוש פקד את הכותל רק פעם אחת בימיו, ואז התעלף. בוודאי היה זה עילפון עלייה של מעלה.

היה עוד מאורע שריתק את כולי. נערים ונערות במדים וטרם מדים, ועד לזקנה ושיבה, משפחה גדולה אחת, חגגו בר־מצווה לילד יהודי. זו הפעם הראשונה שראיתי הנחת תפילין של ראש ותפילין של יד ושמעתי את קולו של נער יהודי קורא בניגון מימים עברו קריאה ראשונה בספר התורה. כולנו רותקנו כי ידענו שנצח ישראל אינו מיתוס ערטילאי.

וירג’יניה עם יוחנן בזרועותיה ניגשה אל אבני הכותל. כעבור רבע שעה לפי שעון השמש היא חזרה אלינו עם יוחנן עטוף כולו בסארי שלה ועם הילת זוהר בראשה. לא ניסינו לעצור אף רגע ולגשת לכותל. הלכנו בעקבותיה.

היא ידעה את השביל לשער הר הבית כיום הזה. ניגשתי אליה וביקשתי את יוחנן בידיים מפללות תוך לחישה: גם אני אכסה אותו בסארי שלי. היא נענתה לי. הכיכר רחבת הידיים המרוצפת אבן כולה זרחה. הערבים הטבילו כפות רגליהם בבריכת מים לא עמוקה כהכנה לכניסה למסגדים ברגליים יחפות, נשורי סנדלים ונעליים. וירג’יניה לא החישה את פעמיה. מפעם לפעם נשאה את עיניה לשמיים אשר במרחב הזה נראו יותר בהירים.

הבינותי לראשונה את מילה בקבלה שסיפרה לי עליה בראשית הטיול בירחי היריונה האחרונים על האדמה הזו. המילה – “צחצחות” אור סגולה, שאישה מסוגלת להבחין בשעה זו במקור זה, ואולי ליצור באספקלריה פנימית דווקא בירח מתן תורה וחג הביכורים ובייחוד כאשר תינוק עטוף בטליתה. הייתי אנוסה מפי הגבורה הבתולית בי לנשק את שמורות עיניו במגע שפתיים דק דקיק. יוחנן ואני היינו שיכורי אור, טבלנו באור. הגענו למזלנו לשער כיפת הסלע של המסגד כאשר תפילת צהרי היום נסתיימה, וזרם המתפללים יצא לקראתנו מבלי לחשוד בנו מי אנו ומה אנו נושאים בליבנו בבואנו לכאן. ההסוואה שלנו היתה נפלאה ובעיתה. ההסוואה של נושאי חזון אחדות עולמו של האדם ובית התפילה לכל העמים מול המתפללים למלחמת אלוהים בעם אדם עד חורמה גם לעת כזאת בעידן הזה. הם התבוננו בנו בעיניים יוקדות, קנו אותנו במבטי עין כגמול לג’יהאד בגן העדן. אבק חשד לא נפל עלינו.

וכך נקלעתי בין קוטב לקוטב בגורל העולם, הקוטב היהודי וקוטב האיסלאם. השלתי את סנדליי יחד עם וירג’יניה, עם פאולינה ועם כל המצעד מימין השער. נכנסנו לחלל המסגד ישר להארת הסלע למעלה, במרחב השטיחים בין העמודים. וירג’יניה שהתה להתבוננות באור הזה שהות הכנה אחרונה לירידה צורך עלייה לאבן השתייה במדרגות למערה אשר מתחת לקודש הקודשים, ביום שהבית עמד על מכונו, והמערה מוארת באור חזק. ידעתי, כי עליי לשמור את עינו של יוחנן מפני סינוור באור הזה. יבוא יום והוא לא יהיה זקוק לשמירה מפני האור הזה. ברדתי הצלתי בכף יד אחת בתך הסארי על עיניו. התינוק הסתכל בידי, הניף את ידו ונגע בה נגיעה שחלפה כזיק חשמל בכל הזרימה החיונית שבי. חל בי הרהור, האין זה זיק כעין החשמל של יחזקאל בחזונו? כולנו עמדנו מסביב לווירג’יניה זרועי אור החוזר מהסלע, סלע נצח ישראל, השבוי עדיין בקנאת עולם זרה.

וירג’יניה ויוחנן, כשהוא ער ונח על רוך שדה, ומבלי להחליף מבט עם אף אחת מאיתנו, צעדה בענווה והתחילה לעלות מדרגה מדרגה לאולם המסגד, מאור הסלע ישר לאורו של הר הבית, בלי להיעצר ובלי להחליף מבט עם אף נפש חיה ועם שומרי כיפת הסלע.

היא כיסתה את קודקוד הילד ואת פניו, ובצאתה פארוואטי ואני הזדרזנו להגיש לה את הסנדלים. נעלנו את סנדלינו ושבנו כל אחת לקומתה מאחוריה. אני עוד הספקתי לרכון ולקשור את סנדלי פאולינה. לא העזתי לגשת אל וירג’יניה ולבקש את יוחנן לזרועותיי. הוא התחיל בינתיים לנמנם על הלחי הרכה, החיה והלטפנית, הגמיש את הלחי, האוזן והצוואר וחוסר החיץ לשפתי היניקה ממעיין הדד ונחירי האף הזעיר לריחו. האין זה גן העדן לראשית האדם תחת השמש לפני נפתולי אלוהים על קיומו ועל טעם קיומו?

צעדנו על כיכר הר הבית, צעד אשר קבעה וירג’יניה לפי הקצב הפנימי החדש שנתחדש בלידה הראשונה. לקראתנו הופיע זרם חדש לתפילה במסגדים. ושוב עלתה השאלה בליבי שנרמזה בשיחות וירג’יניה עם עצמה באוזניי. שאלת השאלות הקשה העלולה להיות המתוחה בנפש העולם. שאלת היחס בין דת הג’יהאד לנצח ישראל במוקד גורל העולם בעידן שלנו, אשר מי יערוב לנו שהוא יותר פשוט ממגעי גושי עולם לעת כזאת, ואי הדרך לבניין גשר המשיח. האין זו משימה של טיפול שורש בנשמת האנושות הראויה להיראות באופק שליחות המסדר שלנו, שליחות היופי והאהבה להשלמת גאולה משאול האבדון מבלי לפסוח על מאות המיליונים של האיסלאם שאינו נעדר זיכרון מלכות שמיים? נצח ישראל עמד אומנם בניסיון של הרבה מלכויות עולם ובגלויותיהן והוא יעמוד גם ביהירות האיסלאם, עם ובלי קרן השפע של הזהב הנוזל השחור. אבל בעידן שלנו. באספקלריה של אחדות ההצלה הכלל אנושית. בכך לא עלול להיות מוקש בתהליך איחוד העולם.

כך הגעתי לפתח המלון ועצרתי. הפעם ביקשה פאולינה את הנכד מידיה של וירג’יניה. וירג’יניה יצאה ראשונה והיא שפתחה לה את הדלת, כאילו היא היא היולדת. פארוואטי ותרזה כבר עמדו לקראתן על מדרגות הכניסה למלון, נכונות ללוות אותן למעלית. קיבלתי על עצמי להכניס את המכוניות לסככה הקרובה לפתח המלון. לקחתי מהמכונית את העריסה, את החיתולים ואת האמבטיה, ופאציפיצי – את שירי הערש. כעבור חמש דקות היינו כבר בקומה העליונה במלון, בדירת וירג’יניה, כאשר הדלת פתוחה, ווירג’יניה יושבת בשלווה מלכותית עם יוחנן בחיקה צופה בכורסה נוחה דרך קיר הזכוכית לשמיים ולהר הבית. לא תש כוחה, לא כהתה עינה ולא פג ליחה בכל התהליך הזה רצוף הסמלים והכוונות, למן האבוס עד קבר רחל ומקבר רחל עד לכותל ומן הכותל לאבן השתייה ועד לחלון התצפית להר הבית, בזהרו מול חזות הפטרייה הגרעינית הנראית כפיסת עב קטנה. איך תעכל הכנסייה עד לכס הקדוש ילד מרחמה של אם מנזר שאינו יכול להיות סוד כמוס בדור כדורנו לאורך ימים? יותר קל לו לוואתיקן להשלים ולקבל בהעלמת עין את מנזר הבתולות הקדושות באמנות אהבה.

ידעתי כי הלילה אכיר את טעם הזיווג בעורי, בשערי ובבשרי. כסיסרא שר צבא כנען שמסר את נפשו ליעל במנוס ובמקלט בחיקה לפני שמחצה את רקתו וזכתה שתקופה זו ב“שירת דבורה” תיקרא על שמה. אני צועדת למסור את נפשי לעמנואל. אך אני נועדתי לניצחון, אני אנצח, אני מוכרחה לנצחו. בעוד תשעה ירחי לידה יהיה זה הניצחון על ראשי.

הגעתי שבע דקות לפני חצות לכנסיה לגדר הקקטוסים בגן הפרחים המטופח של המקובל, והנר האיר לעיניי את שביל החול הלבן בין ערוגות פרחי הבושם. הבחנתי מרחוק בחלקת פרחי גן עדן ובגמדי הוורדים ובבריכת הלוטוסים לצבעיהם. ניצלתי חמש דקות לייסוד העוז החדש והגדול לפתיחת דלת הצריף ללא דפיקה. עמנואל ישב על המחצלת ונדמה היה לי עפר ואפר על ראשו, כולו מופנם, מכונס ושרוי בעצמו לאור הנר. נעמדתי. ורק אז שמעתי קול רועד כאילו לעצמו: האם זו מציאות או חלום. זו גם מציאות וגם חזון. ואז הוא השתלט על עצמו ועל המצב וציווה עליי: פקחי את עינייך, יוהאנה. ואז ידעתי כי נוצחתי וניצחתי בנשימה אחת. עמנואל, לחשתי ברעד על שפתיי. שמעתי לחן חדש בגוני קולו: בואי, יוהאנה, התקרבי ושבי לידי, פנים מול פנים. ידעתי כי הפור נפל בליבו. באותה קידת ענווה של נזירונת עשיתי את שלוש פסיעותיי אליו וכרעתי על ברכיי. פשטתי את זרועותיי ולקחתי את ראשו ואת פניו. עמנואל שאל: יוהאנה, באת או נשלחת? באתי וקיבלתי ברכות לדרכי. אתה זכאי לקרוא לי רות האיסלנדייה, על משקל וירג’יניה האיטלקייה ורות המואבייה. ממי קיבלת ברכות או תפילות לדרך? מווירג’יניה ומפאולינה. כל אחת על פי אישיותה והתנסותה איתך. ולמה באת? להתנסות, אם זוהי השעה לבואה של רות לגורן. איני יודעת אם אתה יכול לדעת, כי וירג’יניה נתגלתה לנערותיה במנזר הבתולות הקדושות בווידוי גדול. מיד בשובה ממסע ההפרייה עם בנך גיורא, כאשר וירג’יניה באה איתך לערוך את “הסדר” הגדול עם המקובל מאושוויץ ועם הצעירים החוזרים למקורם. כאשר הלנתי אתכן בעליית גג זו, התחלתי לחשוד. קיבלתי את הלם הגורל ולתמהוני לא נקפני ליבי. מאז אני מתייחד עם השכינה בכוסף חדש.

אתה יודע, עמנואל, יש כאן אחת מבתולותיה של וירג’יניה, רמת קומה ויפת עיניים אשר היא בחרה בה במסע הבחירה הראשונה על אדמת הודו ובצאתה הפעם למסע הלידה איתי הפקידה בידיה את מפתחות המנזר. שמה פארוואטי, כשמה של השיגל של שיווה, אל המחול על פני היקום בשילוש הגדול באלי הודו. והיא באה ללידה מרומא לירושלים עם פאולינה ועם המיילד הגדול והאחות הראשית. והיא, פארוואטי, אומרת כי במסורת הודו מקובל כי הבודהא הנאור בא בלידתו לאור עולם בשלושים ושלושה סימנים מנויים ובדוקים. אך לידת תינוק עם אות הברית על איבר המין שלו שקול בעיניה ועולה על כולם יחד. ועליך, עמנואל, לדעת כי פולחן שיווה כרוך בהודו עם פולחן האיבר מראשית ראשיתו ומקדם קדמותו. משהו הסתנן אליי מחיוניותו של המיתוס ההודי ומדיוקנו של הבודהא באור העולם של ימינו גם בנקודות אלו. אך הגידי לי יוהאנה, מה הביאך הלילה בשעה כזו מירושלים לקורת עלייה זו? אמרתי לו: באתי אליך, עמנואל, אבי גיורא וסבא של יוחנן, לנסות אם זו השעה לבואה של רות לבועז על הגורן והפעם – רות הבתולה אשר גבר לא נגע בבתוליה, האם זו השפעה לפריעת בתוליי באיבר הברית שלך? אני רוצה להישאר כל הלילה עד עלות השחר או להתנדף בן רגע כאילו לא הייתי. לילה הורה גבר או אישה או נעלם כלעומת שבא, ללא עקבות של ממש.

הייתי על כף המאזניים בידי עמנואל. עמנואל זרק בי מבט, ועיניו צללו לרחמי כציפורים לקינן. משהו מוכרח לקרות עכשיו. בוא ודע אותי כפי שמקובל לא ידע אישה מעולם, דע אותי.

עמנואל כרע ברך לפניי ונשק את כפות רגליי ועלה ועלה בשוקיי, באיטיות מופלאה, בעיניים עצומות, ללא הגה וללא ניע שפתיים רק בנשימה עד לרמת נוגה של מלכותי, מתוך מגע עדין בירכיי, בשערות נוגה שלי ובשפתוני השער למסך בתוליי בעודי לבושה. הוא לא קיפל את מדיי כי אם המשיך באותו קצב לעלות מרמת ונוס לטבור שלי. חשתי זרם חשמלי בשידרתי. ראשו היה בידיי, בין שדיי, הוא הניף את עיניו לעיניי, ושמעתי קול בוקע: רות, הרשיני נא לחשוף את בתולייך. עמנואל, עשה בי כעולה על רוחך. הלילה אני כולי שלך.

צנחתי לזרועות עמנואל אשר היו פרושות אליי מבלי להשמיט את השורש הבריא החזק של עץ החיים מתוכי. ללא ספק, הוא זכה לגילוי חדש של השכינה בתוכי. התחלתי בדהירה של סוסה מכונפת, עולה ויורדת,יורדת ועולה. רוכבת עליו צוברת תנופה אכסטאטית, אשר רק בת חווה כמוני ביקום יכולה לקנות את עולמה בה בימינו. רעדתי בזרועותיו מחוברת כתינוקת בחבל הטבור, מכסה ומרטיבה את שיער חזהו, והוא לחש בי: יוהאנה, רות, אנו מביאים בסייעתא דשמיא וארעא ילד יהודי לעולם.

נגאלתי, עמנואל. ומה עכשיו? אתה משלח אותי? אני יכולה ללכת למנזר הבתולות הקדושות. ואיך אתה משלח אותי? לאחר שידעת אותי בברכות שידיים ורחם, או ככושית; הכושית עשתה את שלה והיא יכולה ללכת. והוא, כמשיח עם עצמו, אמר: איני שולח אותך מפניי. את תישארי איתי ואצלי עד שאעצום את עיניי ואפסיק את נשימתי. אני מתפלל ב“אחד” לא פחות משאת כורתת ברית איתי. גם כאשר אני לא אהיה עוד, אני כורת ברית איתך מתוך חזון שתישארי ימים רבים וארוכים אחריי, ותהי לגוי גדול. כבר בבשורה על הלידה של יוחנן סללת מסילה לליבי, מה שבישרת ואיך שבישרת. התחלתי לצפות לך מבלי לדעת שאני מצפה ולמה אני מצפה. עמנואל, אתה מוזמן לראות את האם ואת הנכד. ובזכותם – את הסבתא. ולא רחוק היום ותראה גם את בנך. האין אנו חיים בימות “ושבו לב אבות אל בנים ולב בנים אל אבות?”

עיניי נפגשו עם עיניו כאשר נכנסתי למכונית, והוא הושיט את זרועותיו עם כדי הפרחים. אלו היו מבטי תפילה שלא מדעת. קיבלתי את הפרחים והעמדתי את הכדים למרגלותיי. ומעבר לגדר הקקטוסים של גן פרחי עמנואל. כאשר הצריף נעלם מאחורי עצי הזית והתמרים נפל עליי עצב שחור וכבד. שאלתי את עצמי: מה זה? האירע משהו עם וירג’יניה בעולם, היארע משהו אותי בדרך?

הגעתי לווירג’יניה, והיא שאלה מיד: ספרי לי, יוהאנה, איך היה הלילה? לא הופתעתי. הייתי מוכנה. הלילה היה גדול ויפה, ואני מאמינה – פורה. את היית נוכחת, רואה ונראית. יוהאנה, היא שאלה, מהי החבילה הזו העטופה בניילון שהבאת איתך הפעם? שני ספרים שקיבלתי מעמנואל עבור פאציפיצי. “שיחות על אהבה” ליהודה אבראבנאל וסיפור חייו של שלמה מולכו. מסרתי לעמנואל בשמך לבוא לראות את הנכד, את האם ואת הסבתא, והוא קיבל בשמחה את ההזמנה. עליי רק להודיע לו מתי לבוא. תודה, יוהאנה, מילאת את שליחותך ברוחה. קביעת המועד, אני מבינה, מסורה לי. עכשיו ספרי לי מה למדת מעמנואל בליל שימורים זה, על יסוד ומעל לתמצית החיים וגילוי סוד הנצח בפריון החיים? הוא העמיק בי מה שלמדתי ממך, בהווי החיים שלנו, במסע ההיריון שלך על אדמת ישראל והלבנון ובטבילות הגיור באור עליון בסתר עליון עד כה. הוא גילה לי דיוקן אחד, אח ורע בעולמו, איש אשר אינו עוד, ואת קלסתר פניו ראיתי רק בתמונה על הקיר. בן לשבט היהודי אשר היגלה טיטוס “שחיק עצמות” לאחר חורבן הבית מירושלים לרומא, גולת היחס של פאולינה, הסבתא של יוחנן.

אחר כך, במעבר חד שאל אותי פתאום: הגידי לי יוהאנה, בתולת וירג’יניה, כאשר כרעת והתאבקת באבק קבר רחל והתפללת, למי ולמה התפללת? התפללתי, עניתי ספונטנית לעצמי, להביא ילד לעולם, אך במוקד התפילה שלי היית אתה. במילים אלה נפרדנו.

רק כאשר הפניתי את עיניי לדרך הפרושה לקראתי לעלייה לירושלים, ירדה עלי אימה קודרת ואפלה מסוג האימה שירדה על אברהם בתרדמת הברית בין הבתרים. ומה ראיתי? ראיתי את תו המוות בפניה ל וירג’יניה. בעיניי, וירג’יניה והאנושות חד הן ובמעגל הראייה הזו הייתי שרויה עד בואי אליה. היא קיבלה אותי כאשר יוחנן בחיקה וכמו שרק היא יודעת לקבל מתוך שפע רצון החיים ושמחת הרוח. סיפרתי לה את חזות הקדרות אשר פקדה אותי מיד לפרידה מחדוות שמיים וארץ עם עמנואל ובי. נטלתי את נפשי בכפי ושאלתי אותה: וירג’יניה את מרגישה בטוב? האם את בריאה? והיא הגיבה: בעוד עשרים וארבע שעות אדע ואגיד לך.

נתתי לפאציפיצי שנכח במקום את ספרי עמנואל ואמרתי לו: בעינינו יפה יהיה אם עמנואל יהיה עד לנקמת הרוח של נין רחוק ליהודה אבראבנאל שנאנס בטבילה הנוצרית כאשר שלושתנו, הוא, וירג’יניה ואני, עקודים להבאת ילד יהודי לעולם. פאציפיצי, אני רואה בעיני רוחי, איך אתה מל את עצמך, לעינינו, ועמנואל מקיים בך את המציצה. פאציפיצי לחש לי: אני אעשה מה שתצווי עליי, מתי ואיך. והוסיף: הרשי לי רק לגעת בשפתיי בגבות עינייך ולרחף על שפתייך. הוא עלה בעיניי, ולא התנזרתי ממגע שפתיים.

הוא עטף את הספרים וקשר אותם באותו חוט השני ואמר לי: הלילה ליל שימורים עבורי שיעבור בעיון בסיפור חייו של שלמה מולכו ובדפדוף ב“שיח אהבה”. מעתה אתן עין בווירג’יניה ואחכה לכל אות ממך. תגובתו לא איחרה לבוא: כנראה לא טעיתי בך, יהודה אבראבנאל.

שמנו לי כי יוחנן התחיל להסתייג מהחלב של וירג’יניה ומהשד. בדוק נא את החלב, ביקשתי מפאציפיצי ולאחר החלב – את כל שאר הבדיקות המסורות לך, לאוזניך, לעיניך ולמעבדה הנודדת שברשותך. לאחר בדיקת החלב, אם אומנם נגזרה גזירה להפסיק את ההנקה, עליי לשקול כמה זמן מסוגל התינוק להישאר בלי חלֵב־אם וללא תחליף בחלב.

אחר התחלתי לחשוב על חיפוש אם צעירה אחרת, משופעת בחלב. אלוהים זימן לי את זכריה הנהג התימני, אשר הוביל אותי כל ימי ההכנה לאבוס, שמא יש במעגל בית אביו או סבו אחת כזאת, המצפה לגאולה מן השפע בברכת שדיים של יעקב אבינו. בינתיים, פאציפיצי, עליך להפסיק משנתך, לרחוץ את ידיך ואת פניך וללבוש את מדי הרופא לקראת בדיקת וירג’יניה.

הוא, פאציפיצי הגדול, קם, הסתכל בי עמוק והתחיל לנוע לחדר הרחצה, ואני בעקבותיו. הוא קיפל את שרוולי חולצתו והושיט את ידיו מתחת לברזים של מים קרים וחמים. פתחתי את הברזים וכיוונתי את חום המים הראוי לרופא לפני בדיקת חולה, כשאני מגישה לו את הסבון. הוא רחץ את פניו ואת ידיו כהלכה, גם העיף מבט על פניו בראי. פרשתי את המגבת לפניו והוא התנגב בכוונה איטית. הבחנתי במי הבושם וגם ממנו לא התנזר לריענון הפנים והידיים. הוא ניגש לארון וגילה את המזוודה עם המדים הירוקים, המגוהצים. רחצתי את ידיי ואת פניי והתנגבתי במגבת שלו, אך במקום להלביש אותו כאן בדירתו בחרתי שהופעתו הראשונה לעיני וירג’יניה תהיה ללא מדים, ללא תמורה חדה. ביקשתי ממנו את התיק עם הצנצנת לבדיקת החלב והדם ואת כלי הראייה והשמיעה ואם אפשר – את המכשור לבדיקה ראשונה, אם אפשר – בו במקום. הוא גילה מיד את התיק עם כלי הרופא וארגז קטן לכל מה שנחוץ לשעה זו.

כעבור חמש דקות עלינו עם הציוד לקומה שבה שהו האם והילד. נכנסנו בשקט לדירה. הציוד הונח בפינה ליד מיטתי, ואני חמקתי מתוך רמז הזמנה לפאציפיצי לשבת בכורסה מול כורסתה הצפויה של וירג’יניה. היא היתה ערה וקיבלה את פניי בשלווה. לא היתה מופתעת כלל כאשר לחשתי לה כי פאציפיצי כאן, ושאלתי אותה היכן היא מוכנה להיפגש איתו – בחדרה ליד יוחנן או בחדר מעבר לווילון. היא רמזה לי באצבע: מעבר לווילון. היא קמה, הגשתי לה את כפכפי העץ והיא נעצה את רגליה בהם, ניגשה לכיור לריענון הפנים והידיים. לא התנזרה מטיפטיפונת הבושם שלה, ניערה את שערותיה והחליקה עליהם, העיפה מבט בקלסתר פניה בראי ופסעה לווילון, ואני מאחוריה הנפתי וצמצמתי את הווילון לצאתה. פאציפיצי קם לקראתה, אך היא הזדרזה להזמין אותו לשבת בכורסה שישב בה בבואה והתיישבה בעצמה בכורסתה. ברוך בואך פאציפיצי, מאוהל רחל, מהצצה מחדש באבוס ומהביקור בתאו של הירונימוס. התרשה לי להזמין קוקטייל מיץ לשנינו? והוא הגיב, בהצנעת עצמו: תמיד אשמח להשקת כוסות “לחיים” לשלושתנו. הסתלקתי להכין את המיץ.

פאציפיצי חידש את השיחה ביוזמתו: באתי אלייך, וירג’יניה, לבדוק אותך כרופא, לבדוק את הגוף, ובראש ובראשונה בדיקת חלב ודם. האם את מוכנה לבדיקה? והיא הגיבה בחיוך: הפקדתי את גופי בידיך. הבאתי איתי את הציוד, אך לפני הבדיקה גובר בי הצורך להיות בן חורין ממשהו עמוק המתהווה בי לבל יכביד ויעצור במלאכתי המקצועית. נפל הפור בליבי, מנוי וגמור איתי, לשוב למקור הצופן הגנטי והרוחני שלי. כאן, בזכות הלידה שלך על פני האדמה הזו, החלטתי להיכנס מחדש בבריתו של אברהם אבינו. בשני ספרים באיטלקית שכתב אבראבנאל סבי, ושהביאה לי רות מהמקובל הפייטן, נחשף משהו משורש נשמתי ומהכוסף לארוס הקוסמי כתואר אלוהים, שנכתב בגלותו מספרד לאיטליה. טרם צללתי בספר, אך הֵדו הסתנן אליי בשכבר הימים ונגנז. וגם בספר ימיו של שלמה מולכו, הגעתי לרגע של כריתת הברית והסרת העורלה בידי עצמו. וברגע שנקודה זו הוארה בי בפנים נכנסה רות והגישה לי את הספר.

התחילה הבדיקה ללא גינונים וללא מילים וללא פולחן של סטריליות נוספת. הארגז נפתח. הוא הכין שפורפרת אחת, חשף שד ווירג’ינה סחטה והתיזה ממנו טיפות חלב. הוא אמר די כשהוא רכון עם השפורפרת. לא יכולתי לא להיזכר בחלומו של ברנארד הקדוש באכסטאזה של טיפות חלב מפיטמת בתולת הבתולות הקדושה. לא יכולתי לא לחזות בחלום הזה, הקם לתחייה לעיניי בתאוֹם הצבייה שלה. האם הבתולה הקדושה אינה נכנעת, אולי בחסד החזון של עוד ילד יהודי לעולם.

הבדיקה לא תמה ולא הושלמה. היא רק התחילה בזמן שמעבר לזמן המקובל. הוא כיסה את השד ולא העז לגעת בו, לא בקצה אצבע, לא בשפתיים ולא בלשון. הוא שקד על מלאכתו כבקי ורגיל, ללא סטייה, כבעל מקצוע שאינו עושה את מלאכתו רמייה. בדיקת החזה והריאות נתקיימה ללא מיכשור. פאציפיצי, כנראה בשמיעה המוסיקלית האבסולוטית שלו, בדק בדפיקות אצבעות ובמגע את כל חוליות שידרתה. לאחר דקותיים של התבוננות הדדית הוא לקח את הארגז ואת התיק לידיו ואמר לי: כעבור שעתיים סורי אליי, ואם יתגלה משהו מיוחד קודם – אתקשר איתך. והוא עם ריחו התנדף והמבע נשאר חידתי בליבי.

ואני דופקת בדלתו של פאציפיצי. הוא קיבל אותי בסבר פנים לא חמור, אך גם לא עליז, ובמבע ענייני. ללא חילופי מבטים הזמין אותי לשבת ואמר: הטלפטיה שלך, יוהאנה, לאחר ליל החדווה בעליית הגג של המקובל הפייטן אינה הזיית אימה התלושה מן המציאות. ישנה הרעלה מסוג לא נפוץ ומעט מאוד ידוע ומפוענח בראשיתה, והיא אצלה בדגירה. נקודה. הגיבוי: היא הפקידה את גופה בנפשי אך בהסתייגות אחת מפורשת, לא לבית חולים ולא בבית חולים. מנוי וגמור איתה, ואני גם מסוגלת להבין לנפשה, לא להיפרד מיוחנן.

וללא מילה נוספת הסתלקתי. מיד בקומה זו דפקתי דפיקה רכה על דלתה של פאולינה. מעתה, ידעתי, עליי להתייעץ איתה תמיד, ולא רק כסבתא של יוחנן. באתי אלייך מבלי לדעת ומבלי לחשוב כי בשעה זו תקבלי אותי ללא מעצור וללא חיץ. מעתה עליי להתייעץ איתך על כל שעל ואודות כל שלב. אספר לך הכול בעתו. משך רבע שעה סיפרתי לה על האימה הטלפטית שפקדה אותי בשובי אל וירג’יניה ועד לרגע זה, בבואי אלליה יש מפאציפיצי.

ומכאן התחילה שרשרת של שאלות מבחינת הזמן שהיא בחינת קיומו של העולם למתי להזמין את עמנואל לראות את הנכד שלכם? למתי לקבוע שעת האפס לברית של פאציפיצי? מתי להודיע לגיורא על המצב כהווייתו והאם לא להציע לפארוואטי להמריא עוד מחר למנזר לרומא להכין את נערותיה של וירג’יניה לכל סיטואציה אפשרית באופק?

זוהי ללא ספק הדאגה העיקרית המנקרת בליבה של וירג’יניה – מה יהא על מנזר הבשורה של הבתולות הקדושות ללא הרועה הנאמנה. היה עליי להזדרז לאורו המלא של היום בחיפוש זכריה. נסעתי ישר לחברת המוניות, בה פגשתי בו לראשונה. והנה, למזלי, פגשתיו עומד על הסף ומתכונן לשוב לביתו לאחר יום עבודה זה. עינינו נפגשו עוד בהיותי ליד ההגה. עצרת במבע ער, עליז, לפגישה. הוא זז לקראתי ואני יצאתי לקראתו. משהו נדלק בינינו מימי האבוס. זכריה, זכריה, אלוהים הביא אותך אלי, באתי אליך, דבר לי אליך. בוא למקור הגלידה הטובה ונחליף מלים, כמו בימים ההם.

הוא אזר עוז לשאול אותי: מה הביא אותך, רות, ביום זה, בשעה זו, אליי? אענה לך בתכלית הקיצור, אני מחפשת מינקת צעירה שילדה לראשונה ילד, והיא שופעת חלב לעוד ילד אחד, ואם אפשר דווקא מהשבט הנבחר שלך. ויפה יהיה אם היא נמנית עם בני המשפחה שלך, הרואה אתה אחת כזאת באופק שלך? עבור מי את מחפשת? עבור עולל ויונק, אשר אלוהים ייסד ממנו עוז, אשר שמו יוחנן, לאם אשר אני רואה בה את רות הגדולה. יש מה לבדוק ויש על מה לדבר. אחותי הצעירה ילדה בחג השבועות בת והיא, ברוך השם, משופעת בחלב ומחפשת ילד להנקה. בעלה עוסק בתורה בישיבה בבני ברק ופוקד אותה משבת לשבת. הרי זה נראה כצירוף משמיים. כזאת באמת חיפשתי, אם שילדה את הילד הראשון ביום שנולד יוחנן, בחג הביכורים, יום מתן תורה, ביום שנולד בו דוד המלך. אני רואה, זכריה, את פגישתנו אז באור חדש. המוכן אתה לגשת איתי מיד אל אחותך? אגב, מה שמה ושם בתה? שמה קציעה, על שם אחת הבנות היפות בבנות הארץ, שזכה בבן איוב לאחר הניסיון הגדול והנורא שהתנסה בידי השטן, ושם בתה – חנה. אשמח להכיר את אחותך, הנכון אתה? מזגתי לשנינו כוסות מים ממעיין בגליל. השארנו את הגלידות ואת המיצים על השולחן, סילקנו את החשבון ויצאנו לדרך אל קציעה, אם חנה. הפעם הוא ישב ליד ההגה, ואני לידו. את הדרך לבית אביו, עד כמה שאפשר ללא פקקים, הוא יודע טוב ממני.

כעבור רבע שעה, ביישוב צנוע בואך לירושלים, דרכתי על סף בית קטן עם משק עזר זעיר של חלקת ירקות וכמה עצי פרי הארץ, וערוגת פרחים מסביב לבית. ללא ספק, פרי עמל האישה הצעירה אשר בעלה פוקד אותה משבת לשבת. הבית היה נקי ומצוחצח למופת. גם סייפן נפתח לא חסר היה על השולחן המכוסה מפה לבנה, ארוגה חוטי שני ותכלת, שולחן לחם הפנים לליל שבת למחרת. קציעה היתה בחדר הסמוך, אולי מיניקה את חנה. זכריה נכנס אליה, והנחתי שאם הוא חכם הוא יבקש ממנה רשות להכניס אותי לחזות בה בשעת היניקה ולהכיר אותה, והרשות ניתנה.

אחזו בי גיל ורעדה במזיגה אחת. הוא רמז לי על הסף לבוא, ונתן לי לעבור על פניו. בחדר המיטה והעריסה עמד אותו ריח הטהרה, ועל שרפרף ישבה נערה בסינור לבן עם תינוקת יונקת מדדה. מדונה תימנייה צעירה, בכל חינה, בשחור עיניה, בשערותיה ובדוק עורה הכהה משמש המדבר מדורי דורות, ממוקדת בפני התינוקת. עינינו נפגשו לרגע. ייתכן, אמרתי אל ליבי, זו פגישה מזומנת מששת ימי בראשית. זכריה הגיש לי שרפרף לשבת מולה, וישב על מחצלת.

במבט ערמומי ובוחן שאל אותי זכריה: מה את אומרת על אחותי? לא ראיתי כמוה, רות הגדולה היתה בוחרת בה למנזר שלה בגיל שבחרה בי. ואת מאמינה שהיתה הולכת? זו בעיה אחרת. אני רק עונה לך על שאלתך. אתה, זכריה, פרוש לפניה את הצעתי, לשם מה באנו אליה, ומה פשר הביקור. איני רוצה לגמגם בעברית שלי באוזניה ולא לדבר אנגלית. הדבר מסור לליבך, ובדבר המסור ללב נאמר, “ויראת מאלוהיך”. אני רק אשתתף במשפטים קצרים וברורים בתגובה לשאלותיה.

הארוחה הית הפשוטה בתכלית, ארוחת ירק ומוצרי חלב. אך בסלט הירקות הבחנתי בחריפות מיוחדת שהרשימה את חיכי ושאלתי לסודה. ביקשתי להחכים. והיא גילתה לי את סוד התבלין, אשר שורשו עוד בבית הסבתא בתימן. לקינוח הוגשו פירות וקפה תורכי ומים על קרח. זכריה בירך על המזון, ואנו ענינו “אמן” בניב תימני ואיסלנדי שהתמזגו באוזניי. חנה, כנראה, נרדמה לאחר היניקה, כשם שיוחנן נוהג להירדם. ואז, רק אז, שאלה קציעה: במה זכיתי לביקור כה מפתיע ומופלא של אחי עם גיורת מהקוטב הצפוני? מה הביאכם אליי בשעה זו ובאורך רוח כזה בשעת ההנקה? זכריה הסביר לה את העניין בטוב טעם ובחוכמה.

גיורת, אשר ילדה בן ביום שהיא ילדה בת, בחג השבועות, ייתכן שתזדקק לחלב אם שלה. הבן מצד הסבתא הוא נצר למלכות בית דוד בגלות חורבן הבית על ידי טיטוס אשר יתוש ניקר במוחו עד שהתפגר. רצו השמיים שאכיר את רות, כנהג מכונית, לקראת הלידה. והיום, עם סיום עבודתי ועל סף הדלת, מי נגלית לעיניי ומה היא מחפשת? מינקת ליוחנן, ודווקא מתימנייה צעירה אשר התינוק או התינוקת שלה נולדו ביום לידתו של דוד המלך. קציעה נתנה את הסכמתה, ואני צלצלתי לפאציפיצי.

אמרתי אל ליבי: האין זו השגחה עליונה, אצבע החסד של אלוהים? בטלפון הצגתי את הדרמה שפקדה אותי בהפסקות ובשתיקות, אחר כך המשכתי בברית של פאציפיצי. בביקור של עמנואל לא נגעתי. די לגילוי בעתו. פאולינה לא תופתע וגם פארוואטי אם לא תמריא לרומא עוד מחר היום גדול. זכריה החזיר אותי למלון. נפגשתי עם פאולינה ועם פארוואטי ושיתפתי אותן במצבה של וירג’יניה. באה שתיקה גדולה, ממושכת ורצופה. היה רגע שפארוואטי החווירה מאוד, ודווקא בשתיקה הגדולה, וחששתי לעילפון. קמתי והבאתי כד מים עם קרח, שלוש כוסות ושלוש מטליות בשומות והנחתי בין הברכיים שלנו. מזגתי את המים לכוסות ואת הכוס הראשונה הגשתי לפארוואטי, את השנייה לפאולינה, השלישית נשארה עבורי. לא היתה לה לפארוואטי עוצמה בגוף ובנפש להתחיל בגמיעה. עמדתי על ברכיי והתחלתי להשקות אותה, באיטיות ולסירוגין, כאשר נהגתי לעתים עם וירג’יניה, בייחוד לאחר הלידה. הרטבתי מטלית וחלפתי בה על פניה.

החרדה שלי שקעה מעט. השקתי כוסית עם פאולינה ועם הכוס שלה, וכל אחת מאיתנו גמעה שליש הכוסות. פאולינה הרטיבה את המטלית וחלפה על פניי, ואני הרטבתי מטלית וחלפתי על פניה, והכול ללא ניב שפתיים וללא דמע בעיניים. היתה אווירת צפייה לביטוי ראשון של תגובת פארוואטי והפעם כבת סמכות ואחריות למנזר, במעבר העלול להיות מסוכן מאוד ליסוד קיומו. רבע שעה המשכנו בדממה זו, האומרת יותר מכל דיבור. ידעתי, פארוואטי – הבולטת בתלמידותיה של וירג’יניה ומשכמה ומעלה – נקלעה בכף הקלע של דילמה קשה – הלהיפרד מווירג’יניה ולהמריא לרומא או להישאר כאן? הכרעה לכאן או לכאן כבדת משמעות.

כל ההתלבטות העולה ויורדת לכאן או לכאן היתה גלויה ונהירה לעיניי על גלי פניה, פני החכמה הקדושה של השאקטי לאל באמא הודו. עד שהבחנתי. הבחירה נפלה, ידעתי מה פשר הגורל.

לאחר דקות היא הניפה את שמורות עיניה הגדולות והיפות, עיני החיות ההודית ורצון החיים ההודי. שלושה זוגות העיניים נפגשו על סף פדות מן המתח הדרוך. פארוואטי אמרה את הכול ברגעים אלו במשפטים ספורים. וירג’יניה בצאתה איתך להילוך ההיריון והלידה על פני אדמה זו, יוהאנה, וירג’יניה הקדשה הפקידה בידיי את מפתחות המנזר ללב נערותיה ולגנזיה. קיבלתי אותם, זהו פיקדון עם התעוררות. עוד הלילה אגש אליה ואומר לה: אני ממריאה מחר לרומא. אם לא תתנגד או תסתייג, אזמין מקום. ומחר במטוס הראשון אהיה באוויר נוסעת למקום שהועידה לי. אך דבר אחד עליכן, יוהאנה ופאולינה להבטיח לי. אני מבקשת קשר ארבע פעמים ביום, ואם יחמיר המצב ובאופק עלולה וירג’יניה לפרוש מאיתנו, מעל פני האדמה, עליכן להודיעני מיד, ואבוא עם כל המנזר. מרגע בואי יהיה מטוס בכוננות תמיד ומשך שלוש שעות יהיה כאן. היא השפילה את עיניה לחזה הנהדר שלה ולחיקה החטוב מעשה אמן.

באותו רגע קינאתי בה על עוצמת הנפש המתבהרת ועל גבורת הרצון. כזאת רוצה בה וירג’יניה. מעבר לווילון נשמע קולו של יוחנן התובע את דד אמו ותכונה כלשהי של קימת וירג’יניה ובת קול שיחתה אתו, כשהיא מרגיעה אותו. דמע עמד בעיני שלוש הנשים וקשב בחלל. רמזתי להן כי נרד אל פאציפיצי ונשמע מה התחדש בבדיקות ובבירורים. פאולינה בחרה להישאר. פארוואטי ירדה איתי. פאציפיצי כנראה רק חזר מסידוריו וחיכה לנו.

הופתענו לשמוע שתוך התייעצויות עם גדולי המומחים בארץ זו נתקיים קשר עם מכון ביולוגי בר סמכות עולמית בקליפורניה, המצויד במחשב מן המילה האחרונה, והוא קבע שזה מקרה נדיר ביותר. לפי ממצאי הבדיקות עד כה, על וירג’יניה לקיים את הגמילה מחר, לא יאוחר משעה שתים־עשרה לפי שעון ישראל. משעה זו, ייתכן שיהיה גם קצב מזורז בהרעלה.

ופאציפיצי סיים את הדו"ח שלו במילים אלו: כזאת היא הביולוגיה בימינו, במירוץ עם הדיוק המתימטי של הטיסות במרחב זמן בחלל שלנו. חלה כרגיל שתיקה. סיפרתי לפאציפיצי, בנוכחותה של תרזה, כי מינקת תימנייה צעירה, רכה וגמישה, יפה מאוד, אם לתינוקת בדיוק בגילו של יוחנן, כבר בכוננות ליום המחר. ביקשתי ממנו כי אם הלילה בבדיקות הקרובות יהיה משהו מיוחד, בל יחוס עלינו ויעיר אחת מאיתנו.

נפרדנו באיפוק שאמר הרבה. פארוואטי עלתה ברגל, ואני ירדתי במעלית למשרד המלון להבטיח דירה לקציעה וחדר לעמנואל.

הרהור חלף בליבי: ייתכן שזה יכול להיות החדר של פארוואטי, בין חדרה של פאולינה לדירתו של פאציפיצי, אם היא תמריא. אך בחרתי חדר מבודד יותר בקצה הקומה שלי או בקומה מעליה לשם ייחוד שלם. במשרד המלון לא היו שום בעיות. הכול נרשם כפי שבקשתי. הדירה לקציעה צמודה מימין לדירת וירג’יניה, דומה לה בתבניתה ועם אותם החלונות הפונים להר הבית. החדר לעמנואל היה בקומה העליונה מעל לקומתה של וירג’יניה.

הרף עין אחד משהו זע בי, סתום וחתום, למחשבה זו. הן וירג’יניה חינכה אותי וטיפחה בי רפלכס סימבוליסטי למאורעות ולזוטות בחיים, והרפלכס הזה הגיב גם הפעם מבלי שארצה לפענחו. יבוא אולי יום, וחריץ הגורל בכף ידי יזכיר את עצמו, והזעיר הנעלם בו יתגלה כסוד העוצמה הגדולה. הן בת העידן הזה אנוכי, עידן העוצמה אשר עליי לקיימה גם בנפשי, כאילו הייתי מקובלת יהודייה מרחם אמי הוויקינגית. גם מהרהור בזק כזה לא הייתי בת חורין במעלית בשובי אל האם והילד, אל הסבתא ואל פארוואטי השוכנים בקומה שלי.

נכנסתי לדירה על בהונות רגליי לאחר שהשלתי את סנדליי, יחפה. פארוואטי אצל וירג’יניה, ופאולינה שרויה בעצמה. ראיתי לעיניי את פארוואטי יושבת לרגלי וירג’יניה עם יוחנן על שדה ומקשיבה לקולות היניקה. מתוך מיקוד בעיניה טרם אמרה פארוואטי את אשר בליבה לומר. היא הריקה את מוחה מכל מיני מחשבות ובתוכו פורחים אי אלו משפטים, פריחה שיש בה התלבטות – היקלעות בין המְראה להישארות.

החלטתי בינתיים להודיע לזכריה ולקציעה שההזמנה לבוא שרירה וקיימת. דירה רשומה, ויפה מאוד יהיה אם תבוא בבוקר להיות נוכחת ביניקה שלפני הגמילה ולהתרגל לאווירה במקום החדש. ביקשתי שיטלפנו לפני בואם בבוקר, כדי שאצא לקראתם. מזגתי כוס מים לי ולפאולינה, אשר כפי הנראה טרם ידעה את הודעתו האחרונה של פאציפיצי, אך ייתכן כי משהו גונב לאוזניה מהלחישה שלי בטלפון לקציעה ולזכריה. היא חיכתה כמוני לצאתה של פארוואטי משיחתה עם וירג’יניה. פארוואטי ידעה כי הגיעה שעתה לספר על שיחה עם וירג’יניה ומה היא קיימה בסיכומה. במשרד המלון למטה היא התחילה מהסוף: מחר בשעה תשע אני ממריאה לרומא. חלף הרהור, מי יקבל את פניה של קציעה עם התינוקת?

הייתי ממוקדת בתנועותיו ובמבעיו של פאציפיצי. תרזה לא היתה נוכחת. מפעם לפעם הוא גם רשם משהו בקצב של נשימה אחת או שתיים לסיומה של הבדיקה, שעיקרה ורובה נבעו מהצצות במיקרוסקופ. הוא השתמש גם במחשב זעיר, ואז חיפש אותי וגילה אותי יושבת בתנוחת נזירה הודית, מביטה בכיוון שלו ומכונסת בעצמי. הוא עשה את הצעדים אליי עם פתק בידו.

קמתי לקראתו, והמשפט הראשון מפיו היה: נס לא אירע, התהליך נמשך כצפוי בפרוגנוזה הדינמית במכון בקליפורניה. בדיוק מתימטי בזמן בצהרים, בשעה שתים־עשרה ושבע דקות, על וירג’יניה להיניק בפעם האחרונה ולפרוש מהנקה. אני עוד אמשיך להיות בקשר עם המכון, לאחר כל בדיקה ובדיקה, לרשום את הממצאים. הופתעתי לשמוע בקולי את השאה שקפצה על שפתיי: אמור לי, פאציפיצי, הביולוגיה המודרנית בציוד ובמיכשור ברשותה כולל סוגי המחשבים במישור הרפואה, תעז כיום הזה לקבוע את רגע כיבוי האור בעיניים וחידלון הנשימה, ואת ניתוק חוט המודעות במוחו של יילוד אישה? הפעם חשוב לדעת מהו הזמן העומד לרשות וירג’יניה לפרישה מאיתנו, לעקירה מעל פני האדמה תחת השמש, לא פחות חשוב ואולי יותר, הרבה יותר, משעת האפס בספירה לאחור, להמראת מעבורת חלל ושיבתה לכוכב שלנו. פארוואטי ממריאה בשעה תשע בבקר, בברכת וירג’יניה, לנערותיה ברומא.

תשובתו של פאציפיצי היתה: אנו מאוד קרובים לכך במודלים המתימטיים בביולוגיה הדיאגנוסטית והפרוגנוסטית של גוף האדם בקשר עם רוחו. עדיין קיים סוד החיים ולו במימד המולקולרי ביותר. ואף על פי כן אנסה לבדוק במכון אל שאחתך, רות, ולו בקירוב.

בצאתי מדלת המראות המסתובבת הבחנתי בג’יפ של המקובל בצבע ירוק. התאפקתי לא לדלג על המדרגות לקראת הג’יפ, כנערה בת חמש־עשרה בכפר לקראת הנער שלה. חיכיתי באורך רוח ואז ירדתי בפסיעות קצובות מעל שבע מדרגות כמניין שבע הספירות, מחזה התפארת עד למלכותי בין ירכיי. ובצעד איטי, עצור, ניגשתי לנהג האוחז עדיין בהגה: עמנואל, הגעת בדיוק לפי מחשב מן השמיים שלנו.

רות, היכן להעמיד את הג’יפ? בוא בעקבותיי למוסך, העמד אותו ליד המכונית שאני נוהגת בה. צעדתי לידו וכיוונתי אותו עד שהשתיק את המנוע ויצא מתולתל, שוזף, כמעט שחום, בחולצה לבנה מעל למכנסי חאקי, עם סנדלים לרגליו והידיים ידי פסנתרן, אך גם מיובלות, גבות עיניים עבותות ושחוק משובה חיונית של נער. כזה רציתי אותו לאור היום. תיכננתי לא להתנשק איתו עד שנהיה בחדרו, אך הידיים של חלוץ עברי ועוד מקובל פייטן מלפני היות המדינה, החליטו אחרת והוא חיבק אותי בשחוק החוכמה והדעת, בשחוק החיות שבו, בטוח בעצמו, בהחלטה ברורה לברוא מלאך יפה רואה ואינו נראה, בנשיקות ובכוונה בכל נשיקה ונשיקה לחוד. חדלתי להיות קיימת ריבונית לעצמי. נבלעתי לתוכו. מקובל יהודי יודע לנשק.

לא היה בי עוז לנשק אותו לאחר נשיקות כאלו, רק אמרתי לו: כולי ברכת הודיה על כל נשיקה ונשיקה ועל כל מלאך שתביא בזכותי לעולם. הוא צחק מחזה מלא, צחק על הילדה הוויקינגית. בינתיים, נעלה, והפעם במעלית, לעליית הגג שלך, שבה חלון הצופה להר הבית, ובה אמסור לך את תוכנית השעות עד בואך אליי, בחצות בדיוק, כמו שהיה נוהג האר"י הקדוש להתכונן לביאה אל אישתו. ניגשתי לג’יפ והעליתי עימנו את תרמיל הצד שלו ותליתי אותו על שמלתי, מכתף שמאלי לשוק ימיני, והשחוק שוב חלף על פניו.

כעבור דקות היינו בקומה עליונה של “הר מורייה” ומיד ניגשנו לחלון רחב הידיים המואר באור בין הערביים. פתע לבש עמנואל מבע קודר כאבל ציון. איני יודעת אילו מחשבות ואילו תמונות חלפו בו; הנוכח לדעת שירושלים של מעלה טרם ירדה והזדווגה עם ירושלים של מטה? ובית המקדש אינו עומד על מכונו כי אם זרים שולטים במוקד הגעגוע באומה זו? איני יודעת. כעבור דקות הוא עשה תפנית אליי והסתכל בי באותה עוצמת התבוננות כמו מכונסת בקרן לייזר של עיניו ביקוד אהבה עילאית, כמבקש להעלות אותי ולעלות איתי בסערה מהופנטת ונרצעת לגילוי הרצון העליון שלו ניסיתי לפצות את פי ולומר לו: זהו לוח השעות שלך – פגישה ראשונה עם פאולינה, קביעת פגישה עם פאציפיצי ועם פאולינה אל רות ואל יוחנן הנכד של שניכם. אך הוא סגר את פי בנשיקה אחת גדולה ורצופה והעלה על שפתיו רק משפטים אלו: לפני כל תוכנית עלי לדעת אותך, רות, על הגורן בבית לחם, ולהוריד טל מן השמיים על השדה הזרוע, השדה שזרעתי בך. להוריד את הטיפה האחרונה העליונה שלי דרך כל העולמות, ההיכלות, הספירות, בכל הפרצופים למלכות שלך, בייחודי ייחודים והפעם ב“שמע ישראל” עד למיצוי נפשי ב“אחד”, ואת תעני לעומתי: “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”.

ידעתי כי אין לעמוד בפניו בקצב הזה, אך עמד בי כוח לומר לו: עמנואל, אתה זכאי לעשות אותי כלי לכריתת הברית כעולה על רוח קודשך. אך שאלה עולה מרחמי לליבי ומליבי למוחי. מי אתה ומה אתה? האם את חיית הקודש בחזון המרכבה של יחזקאל או מטטרון יוסף שלי? איני יודע ברגע זה מי אני ומה אני, רק אחת אני יודע, נהיה מה שנעשה מעצמנו להיות. את נערת השכינה עולימתא שפירתא הרואה באור הפנימי, ואני המלאך הגואל אותך, חיית הקודש בדיוקן מטטרון נער. רק מקובל יודע ככה לאהוב. ייתכן, ייתכן מאוד, שהתלבשת לכבודי כבת ישראל צנועה וחסודה בכבודה של בת מלך פנימה, וריח שמלתך באמת כריח הלבנון. עכשיו, הרשי לי, רות של מטה ושל מעלה, לראות אותך בכותונת האור שלך תחת שמיים אלו בשעה זו. לראות את כל כולך בקומה שלימה ובפרצוף רחל ליד הבאר ולהטביע בי חמוקי ירכייך מעשה ידי אמן ולדעת אותך לאור השמש הזו בנס הבעילה הגואלת את הבריאה כולה על הרמה הגבוהה ביותר עד כה, עד כמה שהשגתנו מגעת.

הוא חשף אותי כגבר בעמו. המקובל ידע איך לבעול אותי בזיווג חיבוק ובשפך טל ומטר של אונו בשדה הזרוע על ידו. ואז התחיל ההלוך ושוב המבורך, אך לא על נהר כבר בחזון יחזקאל כי אם מול הר הבית בירושלים של מטה, עד שקנה עולמו בי בהרף עין אחד. רעדתי כולי בזרועותיו על השמחה העילאית בעצמותיי ובחוט שידרתי, בירכיי, ברחמי ובשדיי. הוא היה נטוע כארז איתן.

ידעתי, בתוך השיכחה שלנו שרירה וקיימת בעיה של זמן. פאולינה חיכתה לנו לפי כל הסימנים בחוסר מנוח הולך וגובר. חוסר מנוח שהצטבר משך עשרים שנה ויותר, במיוחד לאחר הקשר עם וירג’יניה, שהתחיל להתרקם לאחר הפגישה עם גיורא מתחת לתקרת הסיקסטינה. ועכשיו, לאחר עשרות שנים, הוא מופיע כסבא לנכד. הדלת נפתחה, וגברה החירות של שניהם להתחבק ולהצמיד שפתיים על הסף. הם עוד לא מתים שקמו לתחייה, הם כל הזמן חיים וקיימים.

החיבוק והנשיקה ארכו לעיניי דקות. הם נכנסו לחדר. עליתי לחדרו של עמנואל למנוחה מכל הזעזועים וממתחי המעברים. הפעם אני היא הדבקה במידתו של האר"י הקדוש לפני ייחודו עם האישה בחצות. עמנואל בשלוש פגישות – עם אם בנו, עם אם נכדו ועם האנוס בתהליך גיור, ורק לאחריהם הוא יבוא אליי. עליי להתפלל לאון רוחו וגופו שלא ייפגם ויידע אותי כחיית הקודש הבא אליי בסערה שבדממה דקה. שמלתי הצנועה נשרה ממני, וסנדליי נשמטו מרגליי. וכה, גלויה לעיני שמי הר הבית בראי מולי ומעליי, נפתחה המיטה של עמנואל ורבצתי לתוכה, מפקידה את עצמי בידי הציפייה לנס הזיווג הראשון בצילו של עץ הדעת המורכב על עץ החיים, הזיווג עם האדם בתוכי שהוא צלם אלוהים, האדם המחדש מעשה בראשית מדעת ושלא מדעת.

 

פרישתה של וירג’יניה    🔗

קמתי מרבצי כאשר בא פציפיצי עם חומר הבדיקות. פניתי אליו: הרשה לי להתיר את שרוכי נעליך, להשמיט אותן מרגליך ואגיש לך את הסנדלים. הוא, כמובן, לא יכול היה להתנגד לכל מגע אצבעותיי באיזה שהוא תא חי במערכת עצביו, והמוח הגדול והמוח הקטן קיבלו כל איתות שלי באמירת “כן”. אם טרם נרמז לך, לאחר כריתת העורלה והמציצה צפויה לך טבילה משלימה, אך זה ניתן לדחייה עד יחלוף כאבו של אברהם אבינו לאחר המילה שעבר בפתח האוהל, תחת האשל בנגב. ומי יטביל אותי? במי שתבחר. אני בוחר בך. את, יוהאנה, תהי המטבילה שלי. את הבעיה הזו עליך לברר ולפתור עם עמנואל. הטבילה תהיה במקווה בירושלים ולא בכינרת או בירדן.

אך לשם מה באה הטבילה לגבר בעמו לאחר אות הברית בבשר? שאלה קולעת שאלת, אחי. המילה באה להסיר את עורלת הבשר, והטבילה – את עורלת הלב.

פאציפיצי סידר על השולחן הקטן את המיכשור המודרני ביותר המיועד לברית. עשה את החיטוי האחרון, חיכה להוראה. לאחר נטילת ידיה של רות, הזמינה פאולינה את חתן הברית לשבת על כיסא ואמרה במשובה: הפעם אתה הסנדק, המוהל והנימול. החוט המשולש, אזור כגבר חלציך ועשה מלאכתך כפי שידעת עם נשים הרבה. הוא ישב על כיסא ישיבה איתנה ויישר את עמוד שידרתו. קירב את שולחן המיכשור למגע ידו ללא כל מאמץ, ומכאן ולהבא, הברית בידי פאציפיצי סבאסטיאן, אשר כעבור דקות יהיה תלמידו של שלמה מולכו וייקרא שמו בישראל “שלמה”.

עמנואל ניצב מולו. קד, הושיט זרוע ימין, הזיז מה שצריך היה להזיז וחשף את האיבר אשר בעל האיבר עומד לנתח בגיל חמישים, לעיני נשים ולעיני המקובל. האיבר לא היה שרוי באימה לא מכונף ולא מצומק. איבר שאינו מתבייש בעצמו. רטט חלף, אני מאמינה, בשידרה של כולנו, כולל רות הגדולה, וייתכן גם בגבו של עמנואל. סבאסטיאן נטל את הסכין בנוגה מיוחד לאור השעה הזו ביום והניף אותה, נתן אות במבט לעמנואל והתחיל לברך: “אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על המילה”, ועמנואל המשיך מילה במילה מודגשת לעצמה אשר עליה חזר סבאסטיאן: לימול את הגרום ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמיים וארץ. שנאמר, אם לא ברוחי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי. כולנו ענינו “אמן”, כאשר ביד אחת הוא מתח את העורלה וביד שנייה כרת אותה כהרף עין וזרק לקערת המים שאותה אחז עמנואל. אשר מיד האדימה, ועטרת האיבר נתנה אותות דימום. עמנואל מלאך הברית הוא שיקים את מצוות המציצה.

אודה ולא אבוש, אני היום מוכנה לקיימה ולכפר על כל המציצות למען אתנן זונה מידי אבירי האדמה. נשמע התו האחרון של לחן הברכה בפי עמנואל ושלמה: “ברוך אתה השם כורת הברית”. ואז ריסס שלמה איזו תרופה, כנראה לעצירת הדם ולריפוי הפצע של אברהם אבינו וקשר אותו במה שצריך לקשור פצע טרי לאחר ניתוח מעין זה. האיבר לא תש ועמד בגבורה בניסיון הזה, לא פחות מהמנתח.

וירג’יניה מזגה כוס יין לכל העומדים, בירכה על היין המשומר לימות המשיח, טבלה באצבעותיה בכוס והרטיבה את שפתיי כמו הוסיפה לתינוק בברית: מכיון שאינך כבר תינוק הריני מגישה לך כוס לגמיעה רבתי, ובעקבותיך נשתה כולנו מאותה כוס הישועה. בינתיים עלתה העגלה עם כל המטעמים בידי המגישות הנחמדות משבטי ישראל הנידחים על שרידיהם עד כה. הודיתי להן על הזריזות ועל ריחם הטוב של המטעמים, אך הפעם, בסעודה של מצווה זו, עלינו לשרת את עצמנו. אולי יבוא יום, אם נזכה, ואגלה להן את סודה. ביקשתי מהן לשבת והגשתי להן כוסות מיץ רימונים עם לימון. הרהרתי אם עם אחת כמותן לא יכול שלמה לזכות בבנים ובבנות. הרהרתי אפילו במי הייתי בוחרת למענו – אם בקוצ’ינית או בזו מארם נהריים. השקתי את כוסי בכוסות שלהן בברכת לחיי קיבוץ הגלויות וברכת הזרע, שדיים ורחם, להרבה ילדים יפים וחכמים.

כולם התיישבו לאחר שעמנואל ישב, ואני מזגתי בחמש כוסות את היין שבחרתי. כאן הפתיע שלמה באומץ של חירות פנימית כאשר הרים כוס והשיק אותה לכוסה של רות, של פאולינה, ולכוסי, ולאחרונה נגע בכוסו של עמנואל. על שפתיו חלפו המילים: לחיי ברית השיבה שלי למקור נצח ישראל. אתה יודע, עמנואל, לחשתי, כי אילו לא באת לברית של שלמה מולכו בימינו ולא קיימת את המציצה בפיך הקדוש, אני היא שהייתי מוצצת את דם הברית בכוונה לכפר ולטהר את עצמי מכל המציצות שלי למען אתנן זונה. ואז נפלט מפי, עתה ידעתי, כי אתה, עמנואל, אוהב אותי לא פחות מהושע את גומר. ועל כך הגיב: אני אוהב אותך יותר מהושע את גומר. לעולם לא אעלה על שפתיי כי ילדת לי ילדי זנונים. ואיזה ילד, תאמר, ילדתי לך? ילד, שהורתו בקדושה ולידתו תהיה בקדושה, אם נזכה שייוולד על האדמה הזו.

כעבור דקותיים ישב עמנואל ליד ההגה בג’יפ וזז ממקומו במוסך, ללא מילה הוא עשה תפנית. שני ניצוצות עומק נדלקו באישונים לפרידה, והוא התחיל לנוע ממני. נשארתי עומדת עד שנעלם מעיניי, מעבר למרחק הנראה לעין ומעבר לזמן. נשארתי עם עצמי לבדי.

באותו רגע נפל בליבי פור בגילוי ממשי חדש ובלתי אמצעי. ראשית חוכמה, עלי לגלות את עמנואל לגיורא ולהשקיע משהו מנפשי להצמית את ליבו אליו, בחינת חזון השיבה של לב בנים אל אבות ולב אבות אל בנים.

למשימה זו, להבאת גיורא אל יוחנן בנו ואל אביו עמנואל ואל אם בנו, בנוכחות ובהארת פניה של פאולינה מבית ישי, אני המסוגלת והמתוקנת והיוקדת ביותר. הרשי לי, פאולינה, ואני אביא לך את הטלפון ישר למיטה, כמו שהנך תוך כדי השיח שלנו. ואת תרימי שפופרת אל גיורא כשלוח הטיסות מרומא לירושלים לעינייך, אומרת ועושה. היא זרקה עליי מבט, ואולי – של קנאה, שאני הגעתי רק למחצית חייה והרה כמותה מעמנואל.

הגשתי לה את האפרכסת ואת לוח ההמראות וישבתי שוב לרגליה, שוקעת בהתבוננות בה.

גיורא קלט את הצלצול והגיב. השיחה היתה קצרה ביותר ותמציתית: אני מטלפנת בעודי נחה במיטה ומבקשת שתבוא לראות את בנך ואת אמו. מה אתה, בני, חושב על כך? התגובה היתה כנראה חיובית לפי מבע פניה וחיוך הזיקה לבן. קח עט נובע ורשום את לוח הטיסות מרומא לירושלים בחברות תעופה שונות, מהערב עד למחרת בבוקר. הכול הוכן על ידי יוהאנה. בחר לך את הטיסה הנראית בעיניך, התקשר לחברה, ואני אחכה כאן במיטה, ליד חדרם של וירג’יניה ויוחנן, לסיכום מתי תגיע ויוהאנה תצא לקראתך לשדה התעופה. אני אחכה במלון. האפרכסת שבה למקומה מעצמה.

הצלצול הגיע: מחר, בתשע בבוקר, גיורא יגיע לירושלים. משהו זע ונע בי, וללא שהייה הרמתי את האפרכסת של הטלפון על טבורה של פאולינה וניסיתי להתקשר עם עמנואל באוזניה. לפי מחוג השעון, הוא יכול היה כבר להגיע לצריף שלו ביהודה. ואומנם כן, הצלצול הגיע אליו בכניסתו לביתו.

עמנואל, כאן רות ליד פאולינה הגדולה, מה שלום הלוטוסים? מה שלום פקעי הפרחים וגמדי הוורדים? רק כרגע הגעתי, טרם בדקתי את צבעי הגן אך מה הניע אותך כה מהר להזדרז ולהרים שפופרת ליד פאולינה? פשוט מאוד, הגענו למסקנה יחד, כי במידה שהדבר מסור לליבך עליך לשוב אלינו למחרת, ונחכה לך ולתשומת ליבך. מחר בתשע בבוקר עליי להיות בשדה התעופה של ירושלים. ושאלה לי אליך, באווירה שאנו שרויים בה כאן, התוכל לכוון את מחשב ההשקיה לתגובה ולפעולה בכל מזג אוויר לימים שאולי תבחר ותחליט להישאר איתנו? אבדוק את הכול ואבוא, בלי נדר, מחר בשעה ארבע. מסרי שלומות לפאולינה ולך נשיקה.

באווירה זו החלטתי לצלצל לפארוואטי ברומא. העיתוי אידיאלי ותגובתה היתה: אנו בכוננות גבוהה תמיד, בצום ובתפילה, מתוחות לאות מירושלים. הודענו על נעילת המנזר וביטלנו את כל ההזמנות לכל אלי הארץ עד להודעה חדשה, אם בכלל תבוא.

פאולינה ראתה את יום המחרת כיום דין לעצמה ובחרה בתענית של חשבון הנפש על שתי עשרות משנות חייה, מיום שהביאה את גיורא לעולם ועד הנה. האם זה מוכרח היה להיות כך – העלמת דיוקן האב מהבן עד שיהיה לאב והוא לסבא, אי ויתור על רמת חיים ושפע של אצולה מיליונרית באיטליה? אך כך רצה הגורל שבחר בנפש יהודית מבית ישי להיות שבויה ברומא, והיא כולה כמיהה למראות אדמת ישראל.

אילו הייתי, כאשר ניסיתי, חוזרת לאדמה הזו – מתוך רצון לא רק להרות בקדושה אלא גם ללדת בקדושה, ללא רתע מהפגזות ומהפצצות ודווקא בירושלים – כל הגורל היה אחר. וירג’יניה לא היתה נפגשת במבט חסד עליון עם גיורא ואחר כך איתי. כל השתלשלות הבשורה לא היתה באה לעולם, כפי שהיא נראית כיום.

במהלך טכס הברית ותוך זלילה ושתייה של כוס אחר כוס מיינות משומרים וגמיעות בלהט עולה, שאלתי את פאציפיצי סבאסטיאן מתמול שלשום ושלמה מולכו מהיום: אמור לי, אתה, שהתנסית בחייך עם נשים רבות וביניהן ללא ספק גם יפות וקוסמות ובבדיקות, במגעים כה אינטימיים ללא חייץ, האם לא הבחנת פעם ולא הרהרת בי כנזירה נימפומנית שלא קשה לכבוש אותה, אם רק קיים רצון באיבר הדרוך, הסנטו ממברו שלך? אודה ולא אבוש, האיבר שלך שותת הדם בשבת המילה הסרת עורלתו במו ידיך, ידי פסנתרן בכירורגיה, העלה בי עדנה של יראת הכבוד. הרהרתי בווידוי של אוגוסטינוס הקדוש כיצד הוריו היו גאים על האיבר שלו בגיל חמש־עשרה־שש־עשרה.

ועוד משהו אחשוף בפניך, כי לולא עמנואל קיים, בכוונה של מקובל, את מצוות המציצה של דם הברית, הייתי אני מוכנה לקיימה ככפרה על כל מציצות שפך הזרע לתוהו היוצרות שדונים בחללו של עולם.

נדמה היה לי שהחוויר. אמור לי, שלמה, האם אני באמת נימפומנית? הוא התבונן עמוק בעיניי ושאל: מניין את כה בטוחה שהנך בהיריון? הפקד אותך מלאך בשורה, כפי שפקד את בתולת הבתולות הקדושה בעיני פרה אנג’ליקה, במנזר סן דומיניקה? הקסמו לך אי פעם הפרסקאות הללו? מאוד. וגם כעת, אני מאמינה, שנזרעתי והופריתי על ידי המקובל ללא קמט וללא כתם. אך מניין את כה בטוחה? כיוונתי את בואי אליו. בדיוק בשעת תיקון חצות לישראל ולעולם כולו. כיוונתי לליל הביוץ שלי לפי השעון הביולוגי שלי שהוכיח את עצמו על בשרי כחוק שמים וארץ. הוא בא אליי שבע פעמים. כל בעילה עולה בעוצמתה על קודמתה. ולפי האינטואיציה הנשית שלי, שכה הושחזה באמנות האהבה, יכולתי להיזרע באחד ממיליונים הזרעונים בכל אחת ואחת מהן. אך אני נזרעתי בבעילה הראשונה, וכל הבעילות לאחריה באו כטל שמיים להעמיק שורש, להנביט, להצמיח את הזרעון הראשון בביצית שלי, ברוכת הדורות כקוטב הצפוני.

השקתי את כוסי בכוסו במין שמפניה תוססת וריחנית על קרח. גמעתי גמיעה גדולה בהתגוננות קורנת מנצחת, במבוכה של בעל פרס נובל בימים הקרובים ביותר.

העליתי על דל שפתיי את השאלה מחדש: עוד לא ענית לי על שאלתי האם אני נימפומנית? נימפומנית או לא, ענֵה ללא חמיקה נפתלת. אחרי שתענה לי על השאלה הזו שלי ומה שלא תענה לי, אשאר אותך עוד שאלה. הגד לי, אתה, שידעת כגניקולוג פסיכולוג נשים הרבה וביניהן מהיפות והמטופחות על פני הארץ וייתכן גם החכמות וההרפתקניות, במגע כה אינטימי, בעירומן עם הגוף והנפש, ואתה גבר מגנטי בר קומה ובעל שאר רוח כמוך, העמדו הן בניסיון? זוהי שאלה לגיטימית, בימינו אני מאמינה, באווירה שאנו שרויים בה וביום האמת שלך, יום ברית השיבה למקורך. מימיך לא נשאת אישה ולא סיפרת שיש לך ילד עם אישה. שמעתי כי אסור לאדם השרוי ללא אישה ללמוד קבלה. כנראה יש סכנה בדימויי הארוטיקה הקבלית ובַייחוד עם השכינה להדיח מקובל, ללא אישה, לתהום בנפשו אשר ממנה לא ישוב. אתה, במקצוע או באמנות חייך, עמדת תמיד על פי תהום זו. העמדת בניסיון הזה וכיצד עמדת? ואם לא עמדת – ספר.

נפלה שתיקה שנמשכה דקות, עד שהנפתי את שמורות עיניי להתבונן באיבר הברית שלו, אשר ייתכן שהוא כואב לו, כואב מאוד. שפתיו התחילו רוחשות באיטלקית מעודנת סיפורים על נשים ועם נשים: זהו סיפור לאלף לילה ולילה, אחד הווידויים הגדולים בדורנו, אשר יבוא יום ולא אגנוז אותו הסיפור ארוך והלילה קצר. עלייך גם לנוח לקראת יום המחר שאלי אותי שאלות נוקבות, ואת יודעת לשאול, ואני אענה לך דברים כהווייתם. לא אסתיר, ואם נזכה ביום מן הימים – אספר לך על עשרות שנות חיים של גניקולוג בר מוניטין בדור הזה.

אשאל אותך ישירות, הבעלת פאציינטיות שקסמו לך? כן. ואיך עשית זאת? הזמנתי אותן לאחר שועת הקבלה למרפאה או לדירתי הפרטית. והן ידעו לשם מה אתה מזמין אותן? אני מניח שכן. מעולם לא נכשלתי. הבחירה היתה אינטואיטיבית וסלקטיבית ביותר ומתוך משיכה הדדית ברגעי שיא הבדיקה, אשר לא נעלמה מעין האחות הראשית העוזרת לידי בעשור האחרון, לעין תרזה. וערות כזו פקדה אותך גם במגע עם פאולינה בהיריונה, על הגידול שעלול היה לסכן את ההיריון? ועם וירג’יניה, ללא סיכון? הן היו יוצאות מן הכלל. משהו ביופיין ובקומתן, בנוגה עיניהן, בריחן, בלבושן, למן הרגע הראשון יצר אווירה מיסטית. הבחנתי זאת באיבר שלי, שמעתה רשאי אני לכנותו כיהודי פשוט “איבר הברית”. ווירג’יניה מכנה אותו לעיתים – מנוף החיים לשיא מתח היקום. הוא לא הזדקף ולא נדרך.

עלייך, יוהאנה, להביא עוד משהו בחשבון. אליי באו נשים מעילית אירופה, מארצות הברית וגם מנסיכויות הזהב השחור שבארצות ערב, כשהן נפתלות עם עקרות אמיתית או מדומה. לעיתים, עקרות של בעליהן ולא של עצמן. פאולינה ווירג’יניה באו אליי, כעת אני זכאי לבטא זאת, בזיו השכינה הקורנת מתפארת ועל תפארת ההיריון של ביאטריצה איטלקית ב“ויטה נואובו”⁵⁴ ובקומדיה האלוהית" ממקור יהודי – מבית ישי, וממקור לא יהודי – ייתכן מזרע ברברי ברומאית. יפה פועלות בי ומצטלבות בי אסוסיאציות מוזרות ומופלאות, אולי בחסד הפגישה הזו איתך ביומי זה.

לא אמרת לי, פאציפיצי, באיזו תדירות היית בועל פאציינטית? בדרך כלל פעם בחודש ורק פעם אחת ויחידה, חוץ ממקרים נדירים יוצאים מן הכלל. ולמה רק פעם אחת ויחידה? למדתי זאת מ“גורו” באשראם בהודו, “גורו” מיוחד באשראם יחיד במינו. במה הייחוד? “גורו” חושני, ואשראם ספוג אווירה חושנית; חסידות וחסידים צעירים ויפים מהמערב, ספרייה גדולה בל ארונות הקירות מהרצפה ועד לתקרה, פילוסופית, פסיכולוגית וסקסולוגית מתרבות המערב ולא בעיקר. וגם ממקורות הרוח בכתבי הקודש של הודו, הודו של פארוואטי, על המטפיסיקה הראשונית בה, על מגוון הדתות והכתות בה בתוך הדתות, על המיתוס ועל המושכל בהן, על הנזירות ועל הסגפנות, על מסורת הארוטיקה ההודית.

בקושי קיבלתי על ידי המזכירה של ה“גורו” תור לריאיון אישי עם ה“גורו” לשעת בוקר מוקדמת לאחר תפילה בקרב החסידים והחסידות שלו. טיול שחר לים בדרומה של הודו, לא רחוק ממערת פולחן הלינגאם של שיווה. המזכירה ליוותה אותי לדלת חדרו הפרטי, חדר גדול ללא ריהוט מיוחד. הוא ישב בכורסה היחידה בחדר. היה ברור שעליי לשבת על הרצפה לרגליו. הוא הושיט לי את ידו אך לא נטש את ידיה של המזכירה שנחו על דופן הכורסה ומשך כל השיחה ליטף אותה. חייב אני להודות ברוך מכשף. זו היתה הפתעה בשבילי בתרבות האשראם ההודי, על יסוד הנזירות שבה. בתוכן השיחה לא היה משהו מיוחד שנחרט בזיכרוני. הוא הזמין אותי לסמינר שלו כעבור חודש. אך מדבר אחד התרשמתי במיוחד – בחדר הריק מרהיטים היתה מיטה אחת גדולה כפולה ממיטה רחבת מידות לזוג, אם לא למעלה מזה. לאורכה ולרוחבה היתה המיטה ראויה לאורגיה עם יותר מאישה אחת.

משהו אתה מוסיף לי להבנת שתי הנשים הללו הגורליות בחיי. אך לא פירשת מה למדת או איך הושפעת מה“גורו” החושני. בעקבות ההתרשמות מהמיטה הזו התחלתי להתחקות על דמותו הפנימית של האיש. והנה התבהר לי, שאינו מתנזר מבעילת חסידה שלו. אולם רק פעם אחת ויחידה ולא יוסיף. התקדים הזה מארץ החוכמה והאמנות של ה“קאמא סוטרה” צלל ונתקע בי, והתחלתי לעצב את קצב חיי לפיו. ועליי להודות שלא נכשלתי בו אף פעם. לא נתבעתי לדין על חילול שבועת היפוקרטס. ומעולם לא יצאת מגידרך? היו גם מקרים כאלה, והם לא היו יוצאים מן הכלל.

וכאן, פאציפיצי מתמול שלשום, שאלה לי אליך: וילד לא בא לעולם מביאה אחת אל אישה? הוא הביט בי במבט מגנטי עמוק. כן, רות, ילדים עם היפות והחכמות בנשים הללו הרבה ילדים, שנים־עשר ילדים. ואני מגיבה: כמניין שבטי ישראל. והוא הגיב על תגובתי: הלוואי שהיו לשבטי ישראל. ואתה ראית אותם, מכיר אותם? ביום ההולדת של כל אחד ואחת מהם האם הפאציינטית מביאה את פרי בטנה, כאות תודה על שעזרתי לה בעקרותה, כביכול, להביא ילד שגאל אותה. ואני מכין מתנה לא שיגרתית ברוחב לב לבני או לבתי, לפי הגיל, ומבלה ערב במכוניתי בסיור עם האם והילד במקום ובאווירה אשר הם בוחרים. אמור, יש לך כבר בן ובת בגיל שבע־עשרה, שמונה־עשרה? יש, והם יפים מאוד בעיניי ובעיני כל אמן אשר צייר אותם. ואתה עשית מהם גלריה של פורטרטים בסתר בווילה שלך? כלל לא בסתר. בגלוי לעין כול. דומים לך? ממוזגים בשלל מזיגות יופי עם פניי ועם קומת הנשים שבחרתי. אף תמונה אחת אינה מסגירה אותי תבליטית וחד משמעית. אחת ויחידה שהיתה גנזתי, לא השמדתי. והבנות יפות מאוד, ראויות למנזר של סנטה וירג’יניה, לשליחות באמנות אהבה.

ואינך רוצה באחת מהן לאישה לך? רוצה מאוד, אך בנקודה זו, היהודי, בלא מודע, שם גבול לעצמי. על שלושה דברים, סינן אליי, חייב יהודי למסור את נפשו חרף הצו העליון והמוחלט - על גילוי עריות, על שפיכות דמים ועל עבודה זרה. התְגלה בך עוד כוח להביא ילד, ולא בהסתר פנים, עם פארוואטי, אחת הנזירות היפות במנזר שלנו? פארוואטי יפה בעייני בגופה וברוחה, אם תוכנס תחת כנפי השכינה היהודית.

אתה כשלמה, אשר היו לו אלף נשים, אך לא בהרמון בגן העדן של כליף באיסלאם, אלא בסדר יומו של רופא נשים אשר שמו הולך לפניו, איך נהגתי? פשוט מאוד. הזמנתי את האישה הנבחרת לבוא לבדיקה נוספת לאחר שעת הקבלה כאשר אני נשאר לבדי במרפאה. הובלתי אותה לווילה שלי, ללילה, כאשר לא תהיה בה נפש חיה חוץ מכלב השמירה. ולתשומת סקרנותך, יוהאנה, מחצית לא הן שהיו עקרות, אלא בעליהן. ואת מחציתן ריפאתי, תיקנתי את רחמן להפרייה בביאה ראשונה איתי. והן ידעו, ללא אומר ומילים, אל מי הן באות ולשם מה הן באות מוכנות ומזומנות לאמת גדולה בחייהן. באו מאושרות ויצאו מאושרות והיו מאושרות אחר כך עם בעליהן. ותמיד עד בלותן ואחר בלותן הזדווגו איתי בחסד הלילה האחד או השעה האחת כמתנת חסד משמיים כאשר הבעל היה בתוכן, ובייחוד כאשר אנס אותן.

מצפוני היה נקי ושליו. אף משפחה לא נהרסה, והיו שהיו לאימהות של הרבה ילדים, כאשר בבעילות הפראה הן רואות את דיוקני. הייתי למלאך ולעיתים – לאל הבשורה בגופן, בבשרן, בדמיונן. הן אמרו לך זאת? יש שאמרו. הנבחרות לילד כולן אמרו, ללא השפלת עיניים, והיתה להן הזדמנות לומר זאת. הן יצרו הזדמנות, במיוחד אלה שזכו להריונות חדשים מבעליהן או מאחרים ובאו אליי למעקב או לבדיקה. ואיך הן אמרו לך? אני סקרנית, אתה רואה, אני מציצה לתוך עולמך, גורלך. ואני חשוף ושמח להצצה שלך איך הן אמרו לי, את שואלת? פשוט: בלילה, כשהייתי נכונה ופתוחה להביא ילד עם בעלי או עם גבר שרציתי בו, ראיתי אותך כל הזמן ואת הלילה שלך איתי בכל פרטי פרטיו. לילה קם לתחייה, ושנינו היינו כה קסומים איש מרעותו, מאושרים. באתי להיבדק אך גם לומר תודה בעד הלילה ההוא שלנו.

אתה באמת מיוחד, בעל מצפון יחיד במינו, כאילו היית בן אלמוות. זהו, רות, מצפוני לשעבר עד יומי זה, מצפון אשר הצופן שלו ידע מוטציות עד שהפך לגנטי. אתה יודע, שלמה מולכו, כי קיימת מסורת שלפיה מהל אברהם אבינו את עצמו, כרת את הברית ביום הכיפורים ומכאן היום מכפר על עוונותיהם של ישראל. והן התנ"ך, אוהבת וירג’יניה לומר, זהו ספר הווידוי הגדול של עַם כצדיק נופל וקם, עַם נפתל עם עצמו על תקומה גדולה בנפשו. עַם שאינו מכסה על חטאיו ועל כישרונותיו, גם על משיחיו. עַם חשדן. לא מאמין בקדושיו, אך ספר הווידוי המאמין במיצויו בסופו של החשבון, עם עצמו ברואה והרועה הנאמן, המבשר בגופו וברוחו את גאון הגואל העתיד לבוא בדיוקן משה רבנו רבי עקיבא וחבריו, אשר מה שלא ניגלה למשה ניגלה להם.

הוא היה נעור ונרגש. קם ושאל אותי בארשת גילופין: הגידי לי, גיורת ויקינגית, מניין לך מסורת זו, שאברהם נימול ביום הכיפורים ומכאן סודו של היום המכפר על חטאי ישראל בווידוייהם? עניתי לו בקומי: גם גיורת ויקינגית יכולה ללמוד ממקובל יהודי כאשר היא חושפת את איבר הברִית שלו בלילה אמר הורה גבר.

יצאתי לשדה התעופה מבלי לרחוץ את פניי ומבלי לגמוע כוס מיץ. רדופת רצון לא לאחר את בואו של גיורא הפוסע ומחפש בעיניו על המדרגות בצאתו מבטן המטוס. מיקדתי את עצמי על הכביש, פנים ואחור מימין ומשמאל, בשעת תנועה דחוסה על הכביש. רק לא פקקים ותאונה בדרך. למזלי, על אף אווירת אמוק ליד ההגה, לא נכשלתי. הגעתי לשדה התעופה כאשר המטוס נחת לעיניי. הגעתי לשדה כמה דקות לפני שאנשים התחילו לרדת, דיה לנשימה עמוקה להרגשת פורקן מאימת הזמן הרודף אחריך. אף מילה לא החלפנו בינינו. לא קראתי בשמו “גיורא”, והוא לא העלה על דל שפתיו “יוהאנה”

נטלתי את ידו בידי, ובצעד מתון, איטי, מופנם, חלפנו את הביקורת. לא היתה מזוודה איתו לבדיקה, רק תרמיל גב. כעבור דקות ספורות מבלי לראות בתכונה מסביב הוא ישב לידי על ההגה, והדיבר לא היה בפי.

הגענו למלון בירושלים. וירג’יניה עם יוחנן בזרועותיה עמדה מולנו. וירג’יניה, כיפה במדונות עם התינוק. כולה לבן שקוף ומשקף את אור עורה כשמיים לטוהר לעינינו, והחיוך של האם, חיוך השכינה, בעיניה ועל שפתיה. יוחנן היה ער, צוחק ונמשך ישר לריח השד שלי. לקחתי אותו מזרועותיה של וירג’יניה ומסרתיו לגיורא.

באותו רגע נכנס עמנואל, ופאולינה השמיעה את קולה: גיורא, זה אבא שלך. עמנואל, זה בנך.

השניים התחבקו כאילו הכירו זה את זה מששת ימי בראשית. עמנואל, שבמשך שנים נפתל להגיע אל גיורא, אמר: הריני מקבלו כבני ואת יוחנן כנכדי לא רק בדיעבד אלא מלכתחילה. במיצוי עשרים שנות חיי אלו ויותר אני אוהב את גורלי ואומר לו אמן! מימיי לא שיוויתי לנגדי את החוט המשולש של שלוש נשים בגלגול היופי של גיורא. אישה אישה בייחודה, אשר במזיגת כולן נוצרת אישה אחת.

לאחר שהבאתי את גיורא למלון הייתי אמורה לפגוש את בנות המנזר שנחתו כשלוש שעות מאוחר יותר. הגעתי בדיוק עם נחיתת המטוס. הגעת אליו עם הכבש לפתחו ונשמתי את נשימותיי העמוקות לפני גילוי הראשונה מאחיותיי. רציתי שזו תהיה ברברה הכושית שלנו, לחוש את נשמת אפה של היבשת השחורה כולה. לא כולן הופיעו בבת אחת, שלוש דקות חלפו בין התגלות האחת לשנייה בפתח המטוס. אמנה אותן לפי הסדר: ברברה, קטרינה, בסרה רביה, מטילדה, מרוסיה, אלואיז, תרזה, מרתה, מגדלינה, ליאונורה, פארוואטי. פארוואטי ירדה אחרונה מהמטוס המיוחד שהביא אותן, כל אחת מאיתנו ראויה להיות מלכת יופי ביבשתה ובמולדתה.

הבנות נכנסו למכוניתי ונהגתי במכונית ישירות למלון בירושלים. שם ניגשתי אל פארוואטי ולחשתי לה: החום התחייל לתת אותותיו בווירג’יניה. היא החווירה, אך ניסיתי לעודד אותה ולאזור עוז בשתינו. פניתי לטלפון. מהקומה השלישית מעליי שמעתי את בת קולה של פאולינה. שאלתי: המוכנה רות לקבל את פנינו? והתשובה היתה: כן, בהחלט, היא מחכה לכן. להתראות בעוד דקות. נערות וירג’יניה אנו, עולות אליה, והיא מחכה לנו. זזנו מהיכל היצירה והתחלנו לעלות בפסיעה אחת על המדרגות. כאשר ברברה ומרוסיה התקרבו, נפתחה הדלת, ווירג’יניה, בגלימה השקופה כאם המנזר ברומא, הופיעה עם יוחנן בזרוע ימינה, אור זרוע על פניה והתינוק ער. התגלות ממש של מדונה עם תינוקה בעין צייר או פסל אשר שמו של מלאך רפאל או מיכאל לא עלה על דיוקן השכינה בה. בהרף עין זה גם אנוכי הופתעתי.

מנזר הבתולות הקדושות, כמו שהיה בסימן עלייה אליה, כרע בבת אחת לאורך כל המדרגות כשעיניו לא חדלות להיות רתוקות אליה, כאילו הן חסינות בפני אור השמש. ועוד משהו אירע; כאילו היינו גוף אחד ונשמה אחת, מגיבות על גילוי שכינה בדמות וירג’יניה עם התינוק. התגובה התחילה בקולות. כל המנזר שר Ave Maria ותוך כדי השירה ביקשתי לדעת אם וירג’יניה אינה נבוכה לשמע ההימנון הקתולי לבתולת הבתולות, אך היא כאילו המוות לא היה ולא נברא במעמד זה. נדמה היה לי כי חלף חיוך תינוקי על פניו של יוחנן. השירה התפשטה לחללה של ירושלים ולחלל העולם כולו עד שנדמה באוזנינו. דקות עוד עמד המנזר תקוע במדיטאציה ללא מחשבה, כל אחת קשובה לעצמה ללא מילים וללא דימויים, עד שפארוואטי עשתה את תפנית השיבה. חזרנו מווירג’יניה, ואני חזרתי מווירג’יניה־רות להיכל היצירה.

ברור היה שאני מורת הדרך ממלון הר המורייה להר המורייה ממש, הר עקידת יצחק וחלום הסולם של יעקב. מוקד הזיכרון היהודי לאחר חורבן הבית, המבטיח את בניינו מחדש. ללא אומר ודברים יצאתי ראשונה מהיכל היצירה, ופארוואטי אחריי, ואישה אחרי רעותה בעקבותיה. כולנו במדים לבנים שקופים. ידענו שעיני הרואים הביטו בתדהמה למראה מצעד כזה מהמלון לתיירות דתות העולם, ובייחוד הנוצרית, דרך הצפיפות בעיר העתיקה, דרך וייה דולורוזה ועד למסגד על הר הבית, אשר אבן השתייה בשביו. מעולם לא הופיע המנזר שלנו במצעד כזה על כיכר סן פייטרו ובכנסייה, אף לא בחג המולד.

תמיד הצנענו את עצמנו מעינא בישא של הקתולים, הנזירים והקרדינלים ואף מהכס הקדוש. צעדנו בענווה אך חשנו אלפי עיניים ננעצות בנו. רק עליי היה לראות אי השביל להבקיע את בשר ואת ריח הצפיפות הזו דרך העיניים האלו. דחיתי להזדמנות אחרת את תיאור הדרך שעשינו ונקודות זיכרון הקודש בה לפי האוונגליון הנוצרי, גם את הארכיאולוגיה החושפת אלפים בשנים מימי האבות ומלכויות ישראל לפי מניין הנוצרים, אשר חלפנו על פניה. הייתי ממוקדת בווירג’יניה. למזלנו, לא היתה נהירת תיירים למסגד הסלע בין התפילות של האיסלאם. השלנו את הסנדלים משני צידי שער הכניסה, כבמפקד. נכנסנו, וצעדינו נבלעו בשטיחים. במעקה, במרכז המסגד, ידענו לאן פנינו, היכן לרדת במדרגות למשכן הסלע במערה, הסלע לעקידת יצחק ולחזון סולם יעקב והבסיס לקודש הקודשים, לארון הברית של נצח ישראל.

ושוב הייתי המובילה, פארוואטי מאחוריי ובעקבותיי. ירדתי לאט מדרגה מדאגה לאורה של אבן השתייה, שאינה שחורה כי אם לבנה, סלע לבן. עצרנו מול אבן השתייה הלבנה, אבן הבשורה, כל אחת בחרה בתנוחה לעצמה, והארכנו בישיבה זו. בא רגע וליאונורה הקרובה למדרגות העלייה לחלל המסגד, אזרה עוז בנפשה לעלות לחפש ולמצוא את הכפתור כדי לכבות את אור החשמל. אמרה די לעצמה ולנו באור הסלע הלבן המגלה את האור הגנוז בנפש הבתולה, אשר איבר הזכר היקומי טרם פרע בה את הפריעה הגדולה ועשה אותה כלי לעצמו.

לאחר שחזרנו לווירג’יניה, בא רגע ושמענו את בת קולה, וכה היו דברי הפתיחה שלה: איני יודעת כמה שעות או כמה ימים ברשותי לשוחח איתכן שיח חזון. ניסיון ובחירה, אשר האנושות, ואתן בתוכה, תעמודנה כאשר לא אהיה בתוככן. המדע כבר סתם עליי את הגולל. הפסיק אפילו את בדיקות הדם והחלב. העיקר, בשעת פרישה מכן, הוא שיח הווידוי שלי כרגע, והוא עשוי להפתיע אתכן.

אני הולדתי את עצמי מחדש. בחרתי בעם ובאמונה הראויה בליבי. הגעתי לקראת הלידה למסקנה האחרונה שנפתלתי איתה כפי שחשפתי בפניכן בווידוי שלי בקפלה. דווקא לפני שאביא את בני לאור עולם, בחרתי בעם שבחר בחיים משך ארבעים מאות בשנים מגזירת הכליה על הילד העברי על חוף הנילוס ועד לכליה, והפעם – על הילד היהודי וגם על הילדה על יבשת הפתרון הסופי. יש שהנביא בחר להביא ילד לעולם במתן שם המזהיר את העם כסמל וכמופת, בימי עוזיהו, יותם, אחז וחזקיהו, מלכי יהודה. כזה היה הושע בן בארי וכזה היה ישעיהו בן אמוץ, חוזה אחרית הימים ההופכים לראשית הימים. כך בחרתי אני להביא ילד יהודי כסימן לנצח ישראל, נצח ישראל כמופת לרצון החיים של כל האדם בעידן שלנו. הגיעה אליי גם שמועה על אישה נוצרייה על אי ביבשת הרצח אשר התגיירה מתוך רצון להביא ברחמה ילד יהודי, ולו אחד, למלא את חלל מיליון וחצי הילדים שהיו לעם הזה, במאה שלנו, והרבה יותר מיליונים שיכלו להית ואינם, ולא יהיו.

כך נפלה החלטה בליבי במסע הלידה על האדמה הזו על חוף הכינרת לריח ארזי הלבנון מרחוק. לבסוף, איני זכאית לפסוח על בדידותה של ישראל על בימת האומות המאוחדות ולהתעלם מגוש מאות המיליונים בהודו ובסין ומרובה של האנושות במזרח הרחוק וביבשת אפריקה השחורה, המזדנב אחרי גוש הג’יהאד על ישראל. אלה אשר נשבעו בהרמת ידיים על בימת מצפון השלום העולמי כביכול להכרזה הגדולה, כי רצון נצח ישראל לחיות ולהתקיים הוא רצון גזעני והקיום הוא קיום גזעני. האין כאן גלגול נשמת ההיטלריזם להלכה ולמעשה?

כזהו מצבו של האדם על מפתן עידן הגרעין ובתוך תוכו של העידן. זוהי המציאות הגרעינית והסימלית של האנושות בשלהי מאה אחת. לפני המוות אין אישה כמוני משקרת.

אני מאמינה שעל המנזר שלנו לעזור לכל הגויים, כל אחת במכורתה ומעבר למכורה, ביבשתה, בלשונה, בתרבותה, באמונתה. תראה כל אחת את עצמה ערבה ואחראית לפי כוחה, כדברי המקובל היהודי, לתיקונו או לחורבנו של הועלם כולו. כל אחת חייבת לראות את העולם כחציו חייב וחציו זכאי, והיא שתכריע את הכף לזכות או לחובה, לחסד או לדין. עוד לא היה עידן בזיכרון האדם שכלל זה כה קולע להיות או לא להיות לכל האדם כמו בעידן שלנו.

הלכתן, באמצעות אתנן זונה של עילית העולם בהדרכתי, למ"ט שערי טומאה באמנות ארוטית למען חיסון נצח ישראל ושיחו עם העולם. עמדתן בניסיון הזה ולא פגמתן ולא חיללתן את בתוליכן. נכנסתן בשלום לפרדס המסתורין הזה ויצאתן בשלום, ללא קמט וללא רבב. אל תחשובנה שהייתי בטוחה ושקטה בניסיון הזה עם עצמי ואיתכן משך שנים בגילנו, גיל הצמיחה ועיצוב האישיות של הנערה, האישה והאם בעולם. ידעתי לילות נדודים מתוך חרדה לגורלי ולגורלכן. האין זו הרפתקה חצופה כלפי שמיים וארץ? בעיקר ניקר בליבי עניין אתנן הזונה, אשר הה מקובל ללא הסוואה ולא כיסוי פנים כמקור תרומה לבניין מקדשים ומנזרים בהודו, אך אסור בבית המקדש בישראל. והקדש והקדשה במקדשי קדם ובפולחני קדם היו אסורים בו. “לא תהיה קדשה מבנות ישראל ולא יהיה קדש מבני ישראל. לא תביא אתנן זונה כי תועבת יהוה אלוהים גם שניהם”. פסוק זה מן התורה חקוק על לוח ליבי. אף על פי כן לא נרתעתי מאימת המדרון של הניסיון הזה שאין בו שפיכות דמו של אדם בידי אדם. אני מצווה להיות מעשית, למצות את המציאות של פיקוח נפש לישראל, שהיא הראשונה בתור לחורבן גם מעבר לפצצה הגרעינית וייתכן גם בניסוי הפצצה עליה, כפי שאירע במזרח הרחוק בהירושימה ובנאגאסאקי בשלהי מלחמת העולם, כאזהרה אמריקאית ליפן. ניסוי העלול להיות סופי בארץ ישראל.

במידות שונות של סודיות ואליבי, כל מדינות אירופה שותפות בהזמנות ציוד ומרכיבים וחומר לבניין מתקנים לפיתוח נשק גרעיני ושכירי מדע וטכנולוגיה להברחה. ומי יערוב שפצצה כזו אינה יכולה להיות מוברחת סמויה ומוגשת על טס כסף לארצות ערב ואף לטרור הערבי? או חומר רדיואקטיבי וביולוגי להרעלת הכינרת ומקורות המים בישראל? אי אפשר בכלל להגזים בדמיון אפוקליפטי שהפך למציאות בעידן שלנו.

אני חושדת באבק חשד בלא מודע של הנצרות ביצר דמוני הלוחש שאם ישראל ייצלב על צל אחד עולמי גדול, הוא יכפר על חטא קין הקדמון אך גם על חטא האנושות כולה על שיצרה את הפצצה האטומית לכליונה הטוטלי. ייתכן שאני מגזימה, אך במציאות דורנו והדור ההולך ובא לא רק הרשות נתונה להגזמה, אלא אנו מצווים על הגזמה מול פני תקדים הכליה שנחתה על הילד היהודי במוקד תרבות העולם. את זאת התחלתי ללמוד עוד כנערה קתולית, אשר חלמה על מזיגת הקדושה של קטרינה מסיינה עם תרזה מאוילה ולזכות בסטיגמטה של קטרינה בעליית הגג שלה וליונה בראשה ובחלומה של תרזה על דיוקן המלאך היפה הנועץ סיף בליבה, והיא עולה לאושר העילאי.

אתן בוודאי תמהות תימהון גדול מדוע אני מאריכה בפרשה אחת בהיסטוריה העולמית ששמה – לידתה של ישראל, בשעה שאני כה מודעת לזמן שברשותי שהוא קצר כל כך. הווידוי כפי שאתן יודעות אותי בקפלה שלנו, יכול להיות ארוך ולהימשך שבוע. סלחו לי, בנותיי, על הפיוט שבי ברגע זה, עוד מעט אהיה מעשית מאוד ולא רק מרחפת. התנ“ך הוא ספר הווידוי בעין אמן הפיוט של חוזה. הוא ספר התגובה והמעשה של נביא האמת האקטואלית, המדינית והחברתית במגעי אנוש. ממנו אני יונקת מאז עמדתי על דעתי כתינוקת משדי אמה, ואם יש דבר שאני מאמינה בזכותי לייעץ לכן בשעה זו הרי זו האמירה שבליבי. נסינה נא לחיות את התנ”ך בכל קצב החיים שבכן. בכל יום לימדו פרק בתנ"ך ועיתים – מתוך דפדוף בו.

ביופי שלכן עם תינוק על שד הברכה, עליכן להביא לעולם באמנות האהבה אשר טיפחתן באחדות שפע הגוף ובהירות הנפש בהווי ובאוויר המנזר הקדוש שלנו, את הפסיעה הראשונה במסע על פני כוכב האדם. אך על סף צאתכן לדרך השליחות בל תהיינה חלילה, מסוממות מהיופי החיצוני שלכן, אשר האנושות תקבל בתרועות. אתן עלולות להדיח עצמכן מעצמכן ותתחלנה להאמין כי זכיתן.

בעיני רוחי אני רואה מה יהיה גורל ישראל מפורקת מנשק וללא צה"ל שעה אחת בעולם הערבי. עמידה על הנפש היא תנאי ראשון בחיים אשר האנושות כה זקוקה לה. דת אי האלמוות, כמו שהציע גאנדי לישראל בבית המוות, היא בניגוד תהומי לדת הבחירה בחיים אשר ישראל מציעה לעולם.

איני מתעלמת אף לרגע מהקורבן הרדיקלי, מן השפע ברמת חיים ומהנאות הציוויליזציה המערבית משני עברי האוקיינוס, קורבן לעולם השלישי אשר יש בו רעבים עד מוות. איני מתעלמת מכל הקשיים הפנימיים לעלות על דרך זו בכל עוצמה אטומית וכלכלית. אך אם האנושות רוצה להתקיים, אין דרך לקיום אלא באחדות מפורקת מנשק אטומי וכל נשק אחר, אחדות של שלום לעולם. ואם לא מאוחר עדיין הרי יש לנסות ולהתנסות בדרך זו. יאמרו לי, ובצדק, האמונה בדרך החינוכית מעולם לא הוכיחה את עצמה. על כך אני עונה לעצמי: מעולם לא עמדה האנושות בכללותה בפני הדילמה האחרונה של היות או לחדול. מעולם לא היתה שרויה בפיתוח טכנולוגי שכך מאַחֵד את העמים על פני כדור הארץ.

איני מזלזלת גם בהצהרת השוויון הפורמלי בין העמים והגזעים ובעילוי שבט נידח לקומת זהות. אך גם איני מגזימה באבק ערך כלשהו להכרעת גורל העולם בעידן שלנו. אומנם, אין עליי להתבייש להצניע לכת ולהודות לעצמי ובפניכן כי במעגל הרוח, אשר התנסיתי בו מאז הפגישה עם יוסף מבית המוות בבית המוות, ובזכות הדרמה המופלאה עם עמנואל הסבא הצעיר של בני, יש בי עוז לומר כי קיימת לברטוריה אוטופית שהוכיחה את עצמה עד כדי תקומה מפתיעה מעפר ומאפר.

עוד אמר לי יוסף כי אינו מכיר יהודי דתי ואין מה לדבר על יהודי דתי בעל קומה רוחנית וחכם בתורה, חסיד או מקובל שהתאבד. היו יהודים גדולים בעלי מוניטין בספרות ובפילוסופיה בגרמניה ולא מעטים אשר בחרו בהתאבדות גם על סף מעצר במחנה הסגר, אך אלה היו יהודים במ"ט שערי טמיעה בתרבות הגרמנית שגילוי ההתאבדות אינו זר לה כלל.

ותוך כדי שיחתי איתכן יש בי צורך להעלות את מימד קידוש השם שהוא כה אקטואלי בימינו, לפענח את גרעין החידה של יצר הנצח באדם, בלברטוריה האנושית.

אתן כבר למדתן לדעת כי טעם בואי לעולם בעיניי וראייתי את עולמו של האדם התבהרה בי, כשעמדתי מול פני השואה היהודית.

עמנואל, באווירת הארוס והכוסף לזרעו בתוכי, האיר את מעמקיי בהתנסותי בשואה היהודית. הוא בנה קיבוץ גדול בארץ עם החלוצים מליטא ומגרמניה ויחד עם בחור אחד מרומא שנרצח בדכאו. רצה הגורל של הצנחן בישראל בחבורת הצנחנים במלחמת העולם השנייה, שהיו בה גם בנות בגילכן, שירדוף גם אחר בנו יחידו וכלתו, אשר במעמד עצרת זיכרון לצנחן מקיבוץ צעיר בעמק הירדן על חוף הכינרת ייכרת, יחד עם צנחנים אשר נשארו לפליטה, בכנף מטוס שחלף על פניהם

ולמה אני מספרת לכן, הטהורות במ"ט שערי טומאה, על השליח הצנחן באווירת פרידה מכוכב החיים? זה הדיוקן המרחף לעיניי על מפתן צאתכן לשליחות ההתראה והבשורה. יש לי צורך לא מנוצח לחקוק על ליבכן בדיוקן זה, בגורל זה, ניסיון זה כנר לרגליכן. אבקש, ואם אני לא אספיק לבקש, בקשנה אתן מעמנואל שידאג לכל אחת מכן, שתמונתו תהיה ביומן האישי שלכן. ואם אפשר – גם תמונת המשפחה כולה על ילדיה, בראשית עלייתה לארץ ובואה לקיבוץ.

וירג’יניה־רות שלטה על עצמה ועל קצב שיחה בהארת הנפש והשכל הגדול. בכל רבע שעה, כאילו לפי המחוג הביולוגי, הפסיקה לרבע שעה למענה ולמעננו, לשם כינוס עצמה ושם קליטת דבריה. משפטיה התרוצצו בתוך תוכנו. בהפסקות אלו הייתי מקטינה את האור עד כדי דמדומים. וכאשר יוחנן השמיע סימני ערות או סימני חלום עוד מבטן אימו היא הרגיעה אותו בכישוף אצבעותיה, אשר ידעתי על עורי ועל חמוקיי, והיא ידעה את סודה. לעיתים קרובות חשתי את ספירות אצבעותיה כאילו היא מנגנת את שירי המעלות בהן על גופי, שהוא נפשי, בלחן שיחה באוזניי.

וידעתי לכוון הפעם, לאחר כל הפוגה, את חידוש המשך שיחה בהארה מחדש. לעיתים בגוני אור ובעוצמת אור שונים, על אחריותי ומתוך צורך פנימי, אשר לא עמד כנראה בניגוד לקצב של כל החבורה של האם ושל שתי־עשרה בנותיה, שליחות הבשורה הגדולה. ומי יודע אם לא לשמה היא באה לעולם ולמען ייחודה ומשקלה האיכותי. היא גם פורשת בשיא ערותה והשראתה מאיתנו, דווקא על מפתן צאתנו לדרך הישועה האחרונה, הנואשת, בעיתה, כשהיא משאירה לנו את כל כולה, את הנצח בה, את האלמוות בכל זוהר תפארתה וחוכמתה עם הכתר המרחף מעל לראשה.

עם הנץ השחר, אותו שחר על הר הבית אשר שועלים התהלכו בו, ורבי עקיבא ראה בו סימן לחזון התנ"ך אשר יתקיים זרעו באור ששת הימים, אור אחרית הימים, פקחה רות את עיניה כאילו נעורה על הגורן בבית לחם, לאחר שידעה איש שבט יהודה מתאומי תמר על אם הדרך. מול פני השחר העולה היא סקרה את כל נערותיה צוללות לתהום עצמן, מאחורי מסך בתוליהן, מושפלות, שמורות, מופנמות, תמימות, תוכן כברן, כפי שלא היו מעולם.

יוחנן בחיקה של רות הראה סימני ערות וחיפש את שד אימו. האם הגדולה הניפה אותו והצמידה אותו לשם המפורש על כותונת שד דופק ליבה, והתינוק חייך כי לא תם חשבונו של עולם. הוא רק מתחיל מחדש, מבראשית. אני הייתי אחרונה בפרידה זו ממנה. רק לחשתי לה: כבר הזמנתי את המסוק לכינרת, ברכיני שאראה אותך בשובי עם הילדות שלך. והיא סמכה את ידיה על שורש קודקודי ולחשה לחישה ללא מילים שאוזני תבחן. היא נשקה לי: חבל שלא יראו את יוהאנה בדמותה של רות כמטבילה מנזר שלם בימת הגליל הטבועה בנפשם.

ופתע נשמע קולה של רות, היא העלתה על שפתיה מילים ספורות: נתפלל יחד שעוד אראה אתכן בשובכן מהטבילה, להתראות ולו פעם נוספת, ילדות שלי. ולא הוסיפה. דמעות עמדו בעיני כולנו. פארוואטי קמה מכריעתה ולחשה: להתראות, ואחריה בתגובת שרשרת זו אחר זו קמה ולחשה: להתראות. אני הייתי האחרונה בלחישה זו והראשונה לחצות את הפרוכת. הד המסוק הנוחת הגיע לאוזנינו, כולן עלו לפניי לגג. הן עלו ישר למסוק. אני עוד הספקתי להרים שפופרת בהודעה זו אל עמנואל בצירוף משאלה שיחכה לי.

שהיתי עוד שלוש דקות להתכנסות עם עצמי עד שכל המנזר, חוץ ממני, יעלה וגם פאציפיצי־אברבנאל, אשר את הד צעדיו אני מכירה, יחלוף למעלה.

כך עלינו למסוק על הגג, כאשר כולם מחכים רק לנו, להיכנס לתוכו. התזוזה התחילה מיד בהדרכת פארוואטי, כרועה הרועה את צאנה. אנו היינו אחרונים. היא נכנסה אחרינו, סקרה את כולנו וניגשה לקברניט בהודעה כי אין כל מעצור ועיכוב להמראה. במסוק ישבתי צמודה לעמנואל.

נגעתי בכף ידו של עמנואל. היה בי צורך לאותת למוחו, לליבו ולאיבר הברית, כי אני עדיין שרויה במה שהיה בינינו. השעון הקיומי דפק בליבי. יוהאנה־רותי, עת לעשות, עת לעשות. ומחוג השעון במסוק הראה רק עוד שעה לפנינו. הנפתי את שמורות עיניי והן נפגשו עם עיני עמנואל אשר כנראה לא חדל מלהתבונן בי.

עמנואל נטל את ההשראה במעמד זה לידיו וכל מילה שהוציא מפיו התגלגלה באוזנינו ובמבע פנינו על פני גלי הכינרת לאוקיינוסים ובחלל. וכה היו דבריו: נערות רות, אין לי מה להוסיף למה ששמעתן מפיה, כבת קולה של השכינה. לעת כזאת אתן טובלות בבארה של מרים ללא כל חציצה על בשרכן, ללא חגורת הבתולין, טובלות לגורל נצח ישראל שהוא נצח האדם ונצח אלוהים בלב האדם ולו בנתיב עינויי עולם חבלי משיח בלשונכן מימים ימימה. זהו Via Dolorosa Opus dei. היום אתן נכנסות בברית עם חייה חיים. כורתות את ברית הבחירה הגדולה בחיים ממקור ישראל, כראשית ראשיתה של הבשורה לתמורת מעמקים. זהו גם מיצוי הברכה על הגיור לשם שמיים. את ברכת “ברוך כורת הברית” תעלה כל אחת מכן על שפתיה, בכל טבילה וטבילה משבע הטבילות, כפי שנהגה וירג’יניה בטבילה עם יוהאנה־רות הגדולה, עם רות כעת, האם הצעירה בתוככן לזרעי בדרך.

אני מודע שאתן בצום מאז בואכן אל וירג’יניה, ועלינו לנהוג בזמן המסור לנו, בסימן חידת גורלה של וירג’יניה־רות בסוד הצמצום, שהוא סוד גילוי היקום באין סוף. ברוך הוא וברוך שמו. כל אחת מכן, בזו אחר זו, תטבול את שבע הטבילות ותודיע את השם שבחרה להיקרא בישראל ובשם הזה תברך: “ברוך כורת הברית”. ואני אברך כל אחת בייחודה: “ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה”. כך נכנסו אחת־עשרה בנות וירג’יניה תחת כנפי השכינה בזו אחר זו, ואני מחדש.

כל טבילה והברכה עליה נמשכו שלוש דקות כל אחת. לאחר הטבילה סרה הטובלת לימין במרחק של שבע פסיעות ממי הכינרת. פארוואטי היתה האחרונה. לפניי ניסרו שמות האימהות, הגיבורות, הנביאות, המלאכיות, בזו אחר זו והידהדו על פני גלי הכינרת הגלויים והסמויים. בצליל מיוחד הידהד באוזני השם “ישראלה” הכושית בגון חיות של היבשת השחורה. בקולה של פארוואטי הבחנתי אצילות של בת לעם גדול וקדמון אשר ידע מהי אהבה. “ברוך כורת הברית”. חשתי מטמורפוזה בגופי, נינה רחוקה של הוויקינגים הופכת לנינה עוד יותר רחוקה של רחל, של תמר ושל רות זו שרשרת הקבלה שלי. ועם הברכה הנכספת של עמנואל אישי, לי ולעצמו, קפצה עליי תעוזה להתגלות לעין השמש, לעינו של עמנואל ולרוץ עירומה ישר את חמש־מאות הרגל למסוק. ואחרי פארוואטי – ברברה וכל המנזר, עד לתרזה, קטרינה ומרוסיה הסלאבית. תהיתי איך יראה אותנו בן תמותה פשוט, האם לא כנימפומניות לסביות בהווי זנונים, ולא יעלה על ליבו לראות בנו בתולות הבשורה לאנושות? האכסטאזה נמשכה גם כאן. במסוק לא היתה בעיה של חגורת מגן. “האורים ותומים” עם מבחר הפנינים על הבתולים שלנו, נשארו על הר המורייה.

וכך מצאו אותנו שלושת הגברים כאשר הגיעו אלינו. עמנואל ישב לידי, ושלמה נקב אותי במבט, והטייס הניע את המסוק. כולי הייתי מוכנה לייחוד עם זה שיזרע בי את הבכור שלי. התחלתי להבין מהם אבא ואמא בסולם הפרצופים בקבלה, בזיווג תמיד. כעבור דקות ריחפנו כבר באוויר מעומק הכינרת לשמי ירושלים. לאחר הפרידה מהטייס צעדנו בירידה מהגג. הד נחיתתו של המסוק יכול היה לא להגיע לאוזניהם של רות, פאולינה גיורא ויוחנן, והם מחכים לנו אם משהו לא אירע בינתיים.

ואז באה הכריעה הגדולה מהמפתן תוך כדי תזוזה עד להדום רגליה. והיא התחילה את הלחישה הגדולה מופנית אליי, באוזני המנזר והעומדים מימין ומשמאל. על המפתן עמנואל ופאציפיצי. וכך היו דבריה: המתנה היפה ביותר שיכולתי לקבל מכן לפרידה מהעולם היא, שאני רואה אתכן בשובכן מהטבילה. אך לפרידה אנסה למצות את עצמי בכמה משפטים. הַקימו מסדר עולמי בכל היבשות, הגזעים, הגויים והשבטים. מסדר הבתולות אשר יעלה את האימהות למופת רצון החיים של מין האדם. ובתוך הקפלה שימו נר תמיד לתשעים ואחת בנות יעקב אשר מסרו את נפשן בגבורה על אי חילול קדושת הגוף של הבתולה בישראל על ידי “החיה הצהובה” הנאצית. קיימו יום זיכרון להן.

ומכאן – לעיקר. אל תצניעו לכת לומר לעולם בלשונו של אליהו הנביא: עד מתי תפסחו על שני הסיפים, בין החיים והמוות לכל האדם, בין חיוב להלכה את קיום ישראל לבין השלמה למעשה יום יום עם חורבנה על אדמתה. אל תתביישנה לומר באוזני העולם כולו: אם יש עם אחד בעולם הזכאי לנשק גרעיני עד להגשמה טוטלית של חזון ישעיהו בלשונו וברוחו, עד לפירוק כל נשק, הרי זה העם במדינת ישראל. את ישראל על כברת האדמה הזעירה שלה אפשר להשמיד בחרבות ובחניתות, כאשר שָריר וקיים תסביך של נקם הכבוד במאות המיליונים בערב ובאיסלאם, במרחבי הג’יהאד, מלחמת אלוהים מדף אל דף בקוראן.

והעולם אינו תמים. הוא יודע מה הוא עושה יום־יום לסיכון קיום ישראל, צבאית, מדינית אידיאולוגית, מעל במת האומות המאוחדות לשלום, כביכול. והעולם כבר הכין אליבי לעצמו. ישראל אינה נכנעת לעצת השלום של האו“ם ועל כן היא גוזרת כליה על עצמה. זה השלום של האו”ם אשר ישראל מנודה בו על ידי רוב מכריע בכל הצבעה הנוגעת לקיומה ובהימנעות הרומזת סמלית לעתיד ישראל במבחן היות או לא להיות. היו אמיצות ואימרו לעולם: חידלו מאמוק סהרורי מתחרה לאספקת נשק לערב ולאיסלאם המוביל כבר היום לנשק גרעיני בידיהם.

ואל תשלו את נפשכם, כי העולם יתקיים גם לאחר צלב ישראל על אדמתו. האנושות עוד אינה מסגלת להבין זאת, אך זוהי אמת, אמת ייחודית. העולם עדיין משלה את עצמו שהוא יתקיים גם בלי ישראל אשר בדמו יכפר וימחק את אות קין על מצח העולם. במסורת הנוצרית קיימת נימה זו מדור דור בדיוקנו ובגורלו של ישו מהגליל אשר עלה לאלוהות, אך הַפסיחה על היהודי בעולם לא מנעה מלחמת עולם.

השלמה עם חורבן ישראל לא תמנע את חורבן העולם. היא תחיש אותו אולי גם מפני שהפעם יש בכוחה של ישראל, יותר מבאלפי שנות חיותה, לא לתת לעולם כולו להחריבה מבלי שייחרב.

כאן חלה הפסקת נשימה, והחיוורון העמיק. נדמה היה לי כאילו היא מביטה בעיני מלאך המוות ללא אימה ואומרת לו: חכה קצת עד שאגמור להשיח את עצמי בפני נערותיי. ושוב חלה הפוגה מופנמת. עמנואל, גיורא, פאולינה ושלמה, עמדו על המפתן מולה. הילד היה ער, שופע ויפה.

וירג’יניה־רות סקרה את כולנו, חלפה מפנים ועיניים לפנים ועיניים. הדופק הלך ונחלש, ואז בא הרגע. היא יישרה את שידרתה במאמץ לשבת, עצמה עיניה ובקול צלול אמרה: “שמע ישראל, יהוה אלוהיך הוא יהוה אחד” האריכה ב“אחד”, צנחה. הדופק נפסק, הנשימה חדלה, נשמתה יצאה בטהרה עם חיוך שראיתי לראשונה בקוטב הצפוני ביום שכולו אור בכפר מולדתי. עמנואל בירך: השם נתן השם לקח, יהי שם השם מבורך". ובמצב זה נשארנו דקות.

יוחנן התעורר וביקש את השד, ופתאום נתגלה שקציעה בתוכנו. היא נטלה אותו מידי ברברה, סרה לפינה וחלצה לו שד והוא ינק. פאולינה ניגשה ונשקה בשמורות עיניה הערות, הנראות כחולמות וכיסתה אותה באחת מכותנות הבתולים שנגלתה למראשותיה והדליקה נר, שגם כן נתגלה בתוך הכותונת. ללא קינה ונהי הדממה נמשכה.

פאולינה הוציא מעטפה, פתחה אותה ופרשה עמוד אחד כתוב בכתב ידה. לא נעלמה ממני החתימה. הצוואה היתה קצרה ועניינית ביותר, ללא סממן פיוט חזוני, ייסוד קרנות מהון המנזר שבידיה ומן הקל אל הכבד. נשקתי לה, קיפלתי את הצוואה ושמתי אותה על לוח לליבי

נכונה לנו עוד פרידה מאדמת ישראל; פארוואטי ואני שמנו פעמינו להר המורייה. משך עשר דקות מילאנו את שקיקי הניילון אדמה מאדמת הקודש שעל הר המורייה וכיסינו כל עקבות האופוס דעאי שלנו במשובת חירות עליזה, כשתי נזירות אשר חמדו לעצמן הרפתקה באזור האיסלאם על אדמת ישראל במלכות ישראל. ידענו, כי עלינו לחזור למנזר. שמנו את כפות רגלינו בסנדלים בעוד אנו צופות בכותל המערבי, באנשים ובמיני העשב ורמזי הפריחה בין נקיקיו וסדקי אבני הגזית. כעבור עשר דקות יצאנו ממבוכי הצפיפות של העיר העתיקה ועלינו לקומה שבה כבר חיכו לנו. פארוואטי נטלה את ההדרכה לשעה האחרונה שלפני התזוזה להמראה, ואני לא הסחתי את דעתי מאישור אחרון את שעת האפס להמראה בחברת התעופה וחיסול כל החשבונות והמגעים במלון ועם צוותי עובדיו. המשפחה הקדושה היתה מכנסת מעבר למסך על אותה מחצלת באווירת דומייה.

ביקשתי בשם המנזר את סבא של יוחנן, את עמנואל, לומר “קדיש” לנשמה הגדולה של רות, לבחירה בחיים של האנושות. ושוב באה הדממה של צמידות הארון לאדמה ויניקה מן האדמה. כעבור דקות ספורות, אני מאמינה – שבע דקות, נשמעה הלחישה הצלולה של עמנואל: “יתגדל ויתקדש שמיה רבה בעלמא די ברא”.

כה חייתי את ה“קדיש” של עמנואל לאם הנכד שלו ולאם בעולם. פתע נדלקו הנרות, והתינוקות פקחו את עיניהם. התחילה פרשת הפרידה וההידברות בין העולות למטוס עם התינוקות וגיורא, לגברים הנשארים כאן. פאולינה ניגשה עם יוחנן בזרועותיה אל מנחם מבני ברק ואמרה לו: דבר גדול עשית בהסכמתך לצאתה של קציעה אישתך, לערוך גלות הנקה עם שני התינוקות. החשבון עוד לא נגמר, הוא רק מתחיל.

עמנואל נפרד מגיורא בקביעת תאריך כעבור חודש לראשית יציקת מים על ערוגות זני הפרחים החדשים וראשית הקשב לאוטוביוגרפיה הרוחנית של אביו ועד לניסיונות עיסוק בתורה ממש, בנגלה ובנסתר. פרידה נרגשת נתקיימה ביני לבין שלמה מולכו, עם רמז קל לגורל הצפון לו בתנועת הבשורה של רות הסמויה בתבנית גופה מתחת לטלאי הצהוב.

בירכתי אותו להיות המיילד של הרבה ילדים במנזר הבתולות הקדושות. לא נעדרה ברגע האחרון לאור הנרות בידי הנזירות דבקות שפתיים לעין כולם. נרמז לגברים להעלות את הארון למקום מושבי הממריאים; עמנואל עם שלמה מולכו, מנחם עם זכריה וגיורא הניפו את הארון, ניתקו אותו מעל האדמה ועקב בצד אגודל עלו על מדרגות העלייה למטוס לקול מזמורי “תהילים”. בלחני המוסיקה העולמית הועלה הארון והוצב במרכז המעבר בין המושבים בתוך המטוס.

עמנואל ושלמה, מנחם וזכריה, חזרו בצעד איטי מתוך המטוס. גיורא נשאר ברגעים אלו לבדו עם רות. אני חיכית לבדי בפינה עם נר בידי לשובו של עמנואל. המנזר התחיל לעלות. פאולינה וקציעה עם התינוקות היו מן האחרונות. גם צורך פרידה מהגברים הנשארים כאן, ואני הייתי האחרונה שבאחרונות לפרידה מעמנואל, לאחר פאולינה עם יוחנן בזרועותיה.

הוא קד קידה, הוביל אותי לסולם המדרגות של המטוס ומעליהן עד לפתחו ממש. באה הנשיקה הגדולה שלו. ואני הייתי בתוך המטוס, יושבת במקום פנוי מול הטלאי הצהוב. רואה את קלסתר פניה ואת זיו דיוקנה ואת חוט החן המשוך על החיוך שלה.

הגלגלים נעו במהירות. הבחנתי בעוצמת הזינוק באוויר. אור הנרות נעלם. השירה נדמה. וההתבוננות המופנמת התחילה, כל אחת לחשבון עולמה. באותם רגעים נפל הפור בליבי – עלי לכתוב את דברי הימים של המנזר עד להיותו למסדר הבשורה לעולם, על אחריות עצמי ומתוך ריבונות האמת, מול עצמי מול האמת האינטימית והעולמית.

 

נספח צילומים    🔗

יצירות האומנות, הנופים והאתרים המופיעים בנספח זה הרשימו את המחבר, השפיעו על כתיבתו ומוזכרים בספרו בפרקים שונים.

מוצא הכנרת לירדן

בית העלמין בכנרת. המצבה על קברה של חנה “אשה ואם בסוד החן” וחיים בן־אשר “אציל הרוח החלוצית”

אתר הטבילה בכנרת

אולם הכניסה למקוה של האר"י בצפת

הכניסה לבית הכנסת של האר"י הקדוש והרחבה שלפתחו

קבר רחל

הכניסה לקבר הנביא הושע בן בארי

כנסיית המולד

הכניסה המונמכת למערת המולד של ישו הנוצרי

מנזר סנטה קתרינה

פרוואטי היפה בנשות תבל ושיווה

ג’אלורצנו ברניני – האכסטזה של תרזה

חלום תרזה הקדושה מאוילה (בתרגום חופשי)

“הוא היה נמוך ויפה. יופיו לא ניתן לתאור. בידו חנית זהב ארוכה וראשו כתם פז. חשתי כי הוא החדיר אותה לקירבי. כמה פעמים חדרה לתוכי וכשמשך אותה לאחור משך גם את קרבי ואותי השאיר בוערת באהבה נפלאה לבורא כשאני נאנקת מכאב כה עצום ומתוק שרציתי שלא יגמר לעולם”

ליאונרדו דה־וינצ’י –הסעודה האחרונה