“בשני דר' אמי הוה כחישא ארעא”(ב“מ ק”ה:)  ↩

“ר‘ חלבו ור’ עוירא ורי”ב איקלעו וכו‘ לשנה איקלע ר’ אלעזר וא‘ ארץ פרי למלחה וגו’ – תהל' ק“ז, ל”ד – " (כתוב' קי"ב.).  ↩

ירש‘ כלאים ט’, ג'.  ↩

“בימי דרש”ב נחמני הוה כפנא ומותנא" (תעני‘ ח’:).  ↩

ע“ש דברי רשב”נ שהביאונו (171 הערה 2).  ↩

“בשני דר”י נשיאה הוה צערא בעלמא גזר י“ג תעניות ולא איעני, סבר למגזר טפי. א”ל ר‘ אמי: אין מטריחין על הצבור יותר מדאי. א"ר אבא ברי’ דרחב“א – – הכי ארחב”א אריו“ח: לא שנו אלא לגשמים אבל לשאר מיני פורעניות מתענין והולכין עד שיענו מן השמים. תנ”ה: כשאמרו וכו‘" (תעני' י"ד.). מהוראת ר’ אמי לנשיא למדנו שלשה דברים, האחת, כי היה דבר זה בימי רי“נ השני, אשר ר' אפי היה איש סודו, ולא בימי רי”נ הראשון, אשר ר“א הי' תלמיד תלמידו. והשנית כי דבר זה היה אחרי מות ר”ל ור‘ אלעזר, כי אלו היה א’ מהם חי, כי עתה לא הורה ר‘ אמי בפניהם לנשיא בדבר הנוגע לכל הצבור. – ומהזכרת מאמר ריו"ח בפי ר’ אבא ברי‘ דרחב“א ”ל"ש אלא לגשמים אבל לשאר מיני פורעניות וכו’“ למדנו את השלישית, כי לא מכת מדינה היא ”צערא“ זה, כי אם גזרות קשות, וע”כ יש להבדילה מגזרת תענית אחרת, שגזר רי“נ ביבמי ר' אמי, שהיא לא נגזרה אלא על הגשמים ”רי‘נ גזר תעניתא וירדו גשמים וכו’ סבר לאשלומינהו א“ל רב אמי וכו'” (כ"ה:).  ↩

ע‘ שופט’ י“ח, כ”ט.  ↩

Paneasפנייס (ב“ר כ”ג), ורשום בצדו “נ”א פמייס“, וכן הוא בירושלמי (ירש‘ תרומ’ ח‘, ד’), כי הרבה פעמים היו אבותינו נותנים מ‘ תחת נ’ בשמות היונים של המקומות, כגון ”גרממיא“ (מגל‘ ו’.) תחת גרמניא, ”אספמיא" (יבמ' קט"ו:) תחת אספניא.  ↩

“שלח כתבין בתר רבנין תיהוון גביי במפקי שבתא מיד וכו‘ אתו אגינטרס וכו’ טען יתהון ואעיל יתהון”(ירש‘ תרומ’ שם). והנה קשה הדבר להחזיק, כי אגינטרס משרת המרחץ בפטח, כי יביאם בדרך נס מעין קפיצת מהלך חמש פרסאות ברגע אחד, וכי בטחונו זה נתקיים לו, על כן מסתברת לנו יותר גירסת המדרש “דיהון כברבניי קיימין קודמיי בצפרא דחר בשבא” (ב“ר ס”נ).  ↩

תחת “שבעא יומין ושבעא לילון” (ירש' שם), כתוב במדרש "תלתא יומין (ב"ר שם).  ↩

Dalmatien.  ↩

שם טפל (ע' גטין פ"ה).  ↩

דיוקלטינוס נקרא בפי יודעיו מנעוריו Aper, שהוא Eber בלשון אשכנז, שפירושו “חזיר מיער”, ועל כן נקרא בפי עמנו על שמו זה דילקוט חזירא“ (ירש‘ תרומ’ שם), לא משנאה, כי אם מאשגרת לשון. ושמו זה נתערב להם בזכרון היותן רועה, ויקראו לו, ”רעי חזירין“ (ב"ר שם), ואולי מצטרף שמו זה בפרטו לשם שכנו לרומי בכללה: חזיר. – (ע‘ פסח’ קי"ח:). וממאמר ”לדיקלטיינוס רעו חזירן אקילינן“ (שם) ”דיקלוט חזירא בזינן“ (ירש' שם) מוכה, כי אנשים מישראל נהגו בו קלות בנעוריו, ע”כ התעלל בם.  ↩

שם ושם.  ↩

“דיוקלטיאנוס אעיק לבי פנייס אמרין לי' אנן אזלון וכו”(ירש‘ שביעית ט’, ב')  ↩

“כד סליק דוקליטיינוס מלכא להכא חמון לרח”ב אבא מיפסע על קברי דצור בגין מיחטיני“ (ירש‘ ברכ’ ג‘, א’). ומלת ”להכא" נראה להורות על טבריא וסביבותיה, אשר שם היה מושב החכמים בדורות ההם.  ↩

“כד סליק דיקליטינוס מלכא להכא גזר ואמר כל אומיא ינסכון בר מן יודאי”(שם ע"ז ה‘, ד’). ומנהג זה לנסוך נסך לקסרים, הוא שארית מימי קיוס ונירון, שעשו עצמם לאלהות, ודיוקלטינוס מחששו לאסורי ישראל, פטר אותם מכבוד זה.  ↩

“ – – ואשכח כתיב תמן: אנא דיוקליטיאנוס מלכא שכנית אהן ירידה דצר לגדי' דארקליס אחי חמניא יומין”(איד'). וארקליס זה, הוא מכסימיאנוס רעהו, אשר נתן בידו את ממשלת ארצות המערב ויקרא את שמו “הרקלוס”. ושררה זו, שהיא קסרות גמורה, נזכרה מפי קדמונינו בשם “אנטיקסר” (ב“ר פ”ה) או קסר ופלגא קסר" (סנהד' צ"ח:)  ↩

"– – ימא דחמץ דיקליטינוס הקוה נהרות ועשאו (ירש‘ כלאים ט’, ג')  ↩

כן עולה מדבריהם “הדא דתימא בראשונה שלא הי' הפשתן מצוי בכ”ט, אבל עכשו שהפשתן מצוי בכל מקום" (ירש‘ כלאים ט’, ה', ע"ש).  ↩

ע' מאמר רש"ב נחמני בסמוך  ↩

ירש‘ ע"ז ד’, י‘, שם שביעית ה’, ט‘. והמקרא תהל’ קכ“ט, ח'. תלונה מכאבת לב ממין זה מצאנו במדרש. ”מה יונה זו מכפרת על האומות כך ישראל מכפרים על האומות שכל אותן ע‘ פרים שמקריבין בחג [הן] כנגד ע’ אומות שלא יִצְדֶה העולם מהם הדא הוה דכתיב: תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה – תהל‘ ק"ט, ד’ –“ (שה“ש רבה א', ט”ו). ומלבד גלגליות, שהן מס לגלגלת, לאמר לכל נפש, והארנונה שהיא מס Ancona הרומית, המורם מזרע הארץ שנה שנה, הכיר החכם גרץ בשם ”פיסין“ את Fiscus judaicus, שהוא מס גלגלת יתרה, שהטיל אספסינוס על בני ישראל במקום מחצית השקל – ע' ח”ו 2 הערה 1 – ובשם זימיות מס, שנקרא בלשון יון Zimia (מאנאטשריפט, פראנקעל משנת 1852 צד 194 הערה 3)  ↩

פסח' קי"ח:  ↩

יבמ' מ"ה.  ↩

קדמ' 5,5 XII.  ↩

ח"ו 88 הערה 10.  ↩

ח"ו 1717 הערה 6. וע' שם 88 הערה 8.  ↩

תוספ‘ דמאי ה’, כ“ד. ע”ש. וטבל הוא תבואה, שלא הורמו עוד מתנותיה, וחיֶבת בתרומה ומעשר.  ↩

“להדא קיריה דשמרָיִן (ירש‘ ע"ז ה’, ד'), והיא היא ”בי כותאי“ (חולין ו'.), כי כן נאמר על הכותים ”והותב המו בקריה די שמרין (עזרא ד‘, י’), וע“כ יש לנו לבכר את גירסת הירושלמי לפני גירסת המדרש: ”שהלך לעיר אחרת בדרום" (דבר‘ רב’ ב'), שחזקתם לא הי' כלל בדרום, או היתה שם ישיבתם קלושה ומועטת.  ↩

תחת “אשכחי‘ ההוא סבא’ (חולין שם) נאמר בירושלמי ”אתא ספרא לגבי (ירש' ע"ו שם), וסתם סופרים נקראו זקנים, ע"ש חכמתם.  ↩

ובמדרש נתפרש “ונכנס לביהכ”נ ושאל לסופר" (דבר‘ רב’ שם).  ↩

כמעט קול גערה שומעים אנחנו בדברי “ספרא” או “סבא” לרשב“א, כי ”א“ל: ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה – משלי כ”ג, ב' – " (חולין שם). ולפי דברי הירושלמי והמדרש חזקו עוד דבריו יותר.  ↩

“כבר נתקלקלו הכותים”(ירוש' ע"ז שם), והוא הוא סגנון מעשה רשב“נ בעצם ימי הדור ההוא: ”וכשחזר רשב“נ ביניהון, ראה שנתקלקלו” (תוספ‘ דמאי ה’, כ"ד). ומלשון זו נשמע, כי לפני זה בימי רבן גמליאל היו “מתוקנים” יותר במעשה המצות (ע' שם, ולעיל הערה 3). וגם ממליצת המדרש הצריכה תקון עולה כן, שם נאמר: “א”ל – הסופר לרש“ב אלעזר – העיר הזאת של כותים היא ואין עושין את היין בטהרה, כשם שהיו אבותי (?) עושין אותו” (דבר‘ רב’ שם). ומה ענין “אבותי”, כלומר אבותיו של הסופר הישראלי לענין זה ולכותים בכללם? ועל כרחנו אין “אבותי”, אלא תחלת התבה, וסופה היא “הם”, ויש לקרוא “אבותיהם” וכונת מאמר הסופר, כי בראשונה בימי אבותיהם היו הכותים נאמנים על טהרת היין, אבל עכשיו אין עושין “כשם שהיו אבותיהם עושין אותו, כי נתקלקלו”. כמליצת תוספתא וירושלמי.  ↩

חולין ה'.  ↩

“ר”מ אומר שור של וכו‘ “ (ב“ק ל”ה:) ”אר’א קנס הוא, שקנס ר“מ בממונם שלא יטמעו בהם” (שם).  ↩

ח"ו 248 הערה 3.  ↩

הגמרה שואלת “אי לשחיטה ויין נסך מהתם גזרו בהו רבנן?” (חולין ו). = “מהתם גזרו: ר”מ על היין ור“נ אחריו על השחיטה (רש"י). ומשיבה הגמרה: ”אינהו גזרו ולא קבלו מינייהו" (גמ' שם).  ↩

ע“כ אמר ר' אבהו ל”כותיא דקסרין“: ”אבותיכם לא קלקלו מעשיהם (ירש' ע"ז שם).  ↩

כדבר “כותיא דקסרין” שהודה להם ר' אבהו “אבותיכם היו מסתפקין בשלנו” (שם).  ↩

חולין ה':  ↩

“כד סלק דיקלטיינוס מלכא להבא וגזר ואמר כל אומייא ינסכון בר מן יודאי ונסכון כותיא”(ירש' ע"ז שם).  ↩

לפי חשבוננו מת ריו“ח סמוך לשנת 4050 וחנָיַת דיוקלטיאנוס בא”י, ומעל הכותים הבאה עמה כאחד, הלא היו בשנת 4014. ולוא היתה גזרת אסור היין בשנה ההיא, כי עתה פנה ר‘ אבהו אל ריו"ח גדול הדור. ואם בכל זאת אנחנו רואים כי פנה אל רח’ב אבא ור‘ אמי ור’ אסי, אמור מעתה, כי ריו“ח רבם לא חי עוד בעת ההיא. וזה לא היה בלתי אם בשנת 4050 או סמוך לה, ע”כ פנה אל תלמידיו שהם היו אז גדולי הדור, ומתקבל הוא כי הי‘ דבר זה תכף אחרי מות ריו"ח, בטרם נתמנה עוד ר’ אמי בראש, ע“כ פנה גם לרחב”א גם לר' אסי.  ↩

לדעתנו יש לנקד שם זה “אַבְהו” כתבנית “אַחְיו” (ש"ב ו‘, ג’) “מַלְכְּיוֹ” (ביצ' כ"ח:), “ר‘ אבהו אסר את יינם מפי ר’ חייא ור‘ אמי ור’ אסי” (ירש' שם).  ↩

ונסכון כותיא ונאסר יינן" (שם).  ↩

כך הוא עולה ממליצת “ולא זזו משם עד שעשאום כגוים גמורים” (חולין שם), כי פרט אסור היין וכלל עשייתם כגוים גמורים, סבוכים היו זה בזה.  ↩

לכל היודע את עלילות העם הקטן הזה מן היום, אשר הסתפח על בית יעקב: לכל אשר יבין, כי בשביל זלזול מצוה אחת לא יעשו רבותינו לגוים גמורים, כת אנשים, אשר בכל רעתם, חשבו אותם כמה וכמה מגדולי התנאים והאמוראים לגרי אמת, יתברר לו, כי על כרחנו רק בשביל דבר שהעושה אותו עוקר את כל התורה כלה, ושכל הכותים למקציהם ועד קציהם קלקלו בו, עשו אותו לגוים גמורים. ודבר זה לא יוכל להיות חשש יין נסך בעיר אחת או אפלו בכמה ערים, כ“א אסור ע”ו, שעברו עליו כל הכותים לא מיראת סכנה, כי אם ביד רמה וזה אינו אלא נסוך היין לשם אלהותו של קסר רומי, אשר אלו לא רצו להתכחש לישראל, כי עתה נפטרו מאליהם מנסוך זה, שפטר ממנו הקסר את כל אשר בשם ישראל יכונה. אולם מיראת בני ישראל את חמת המושל, לא גלו לעם את עצם טעם אסורם, בלתי אם לצנועים, וע“כ נתפרשו גם טעמים אחרים במליצת ”אית דבעי מימי“ [נ”פ] (ירש' שם), לבד מטעם “שהיו עולין בהר המלך וכו'” (שם). והמתקבל והמתברר והמוכרע מכלם, הוא מעשה הנסוך (וע' הערה 6).  ↩

ע' ח"ח 92 הערה 5.  ↩

ע' 82.  ↩

ע' ראשיתה ח"ב 135.  ↩

מלבד השתדלותו אצל ר' אמי וחבריו להבדילם, מתבאר דבר זה משיחת “כותיא דקסרי” עמו (ירש' ע"ו שם), ומהתעסקו עם קנסו של ר“מ (ע' 137 הערה 1) ומתשובתו הנמרצה לשואליו ”הלואי היינו יכולין לומר גם מימיהן" (ירש' שם).  ↩

כאשר התבארנה הליכותיו לקמן.  ↩

ילקוט נביאים ר' תקל"ג.  ↩

ברכ' ל"ד.  ↩

“גדול יום הגשמים מתחית המתים דאלו תחה”מ לצדיקים ואלו גשמים בין לצדיקים ובין לרשעים" (תעני‘ ז’).  ↩

“ר' אבהו בשם ריו”ח: סתם יינו של גוי אסור ואינו מטמא" (ירש‘ ע"ו ב’, ג').  ↩

“לעולם יהא אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפין שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה והכשירם הכתוב לגבי המזבח”(ב“ק צ”ג).  ↩

חולין פ"ט.  ↩

קדושין ע‘. ויש להתבונן, כי הכרובים נחשבו לו לכלילי הנקיון והתום לצלמי ילדים: "מאי כרוב? כרביא’ (חגיגה י"ג) “ = פני תינוק” (רש"י).  ↩

ב“ס פ”ד.  ↩

"על לבי בני וכו' (ברכ‘ ס’).  ↩

כתוב' ס“ב. ואולי חבבה עליו גבורתו את בעלי הגבורה והקומה: ”שהקב“ה משתבח בבעלי קומה” (בכורות מ"ח:).  ↩

“הוה עסיק באלין לסופיא”(ירש‘ ב"מ ד’, ט'), כלומר: רדידים (ע‘ יונתן ישע’ ג' כ"ג).  ↩

“יתיב אתכתקא דשינא” (שבת קי"ט.).–  ↩

“עבדין ליה באפוקי שבתא עגלא לתלתא”(:).  ↩

“הוה מסתמך על תרין גותיין”(ירש‘ ביצ’ א‘, ו’). ופי' מלת “גותיין” הוא Gothen, שבט משבטי הגרמנים הקדמונים רמי קומה ורבי אונים.  ↩

שם שבת וא.  ↩

כתוב י“ז. סנהד' י”ד. ותרגום החרוז הארמי הזה ללשוננו, כן הוא: גדול בעמו, מנהיג את אומתו, נר המאור, ברוך בואך לשלום.  ↩

“משתבח ליה ר”א למיני ברב ספרא דאדם גדול הוא שבקו ליה מכסא דתליסר שנין" (ע"ז ד'.).  ↩

“הוה מלוה רחביא לר”א אושפיזא משום יקרא רבי קיסרי (סופ‘ מ’.) “בשלמא ר”א משום יקרא דב“ק” (יומא ע"ג).  ↩

ירש' שבת שם.  ↩

“אבהו דיגלותי איתמני שמעון דמעפריא לא אתמני”(שם בכורים ג‘, ד’), ע“ש כל המאמר, ומלת ”דיגלותי“ ומלת ”דמעפריא" נעלמו ממני.  ↩

“כלי מלאכת נשים ועניים, כגון פלכים מחטין וצינורות”(רש“י ד'ה ”סדקית" סופה מ'.).  ↩

גמ' שם.  ↩

“כריב”ל סבירא לי‘ וכי מיקלע לאתרי’ דריו“ח לא הוה מטלטל שרגא [בשבתא] משום כבודו דריו”ח“ (יבמ' י"ד) ”כך הוה אזל לדרומה הוה עבוד כר‘ חנינא וכך הוה נחת לטבריה הוה עבר כריו"ח דלא מפלג על בר נש באתרי’" (ירש‘ ברכ’ ח‘, א’).  ↩

זהו פתרון מליצת “מאי נפקא לך מניה? מני ומני' יתקלס עלאה” (סוטה שם), ושם תורגמנו הוא “בר ישיטא בן ר' חיננה” (ירש‘ מגל’ ד‘, י’). וע"ש על מנהגו בהרצאתו את דברי ר' אבהו.  ↩

“מנין לרב שלא ישב ע”ג מטה וישנה לתלמידיו ע“ג קרקע שנא‘ וכו’” (מגל' כ"א.) = “אלא או שניהם ע”ג המטה או שניהם ע“ג קרקע” (רש"י).  ↩

ירש‘ מ"ק ג’, ז'.  ↩

“מריש הוה אמינא ענותנא אנא כיון דחזינא לר”א דמן עכו וכו' אמינא לאו ענותנא אנא (סוט‘ מ’.)  ↩

שם וערש"י.  ↩

“תני – – קמי' דריו”ח" (שבת ק“ו. ע”ז כ"ו.).  ↩

“שאל לריו”ח (ירש‘ ברכ’ ב‘, א’).  ↩

“אר”א אריו“ח” (מגל‘ ט’: ועוד ועוד).  ↩

“א”ל: אבהו בני!"  ↩

“שנה לי ריו”ח" (גטין מ"ד:).  ↩

“א”ל – ריו“ח פוק תני לברא חו”מ אינה משנה“ (שבת שם) ”א“ל – ריו”ח אני שונה וכו‘ ואת אמרת וכו’ סמי מכאן וכו' (ע"ו שם).  ↩

ביצה י“ג. חולין קכ”ב:  ↩

“שאלות לר' אלעזר”(ירש‘ ברכ’ ב‘, ו’).  ↩

שבת קמ"א.  ↩

קדושין פ“א. נדרים נ”ג. ס"ב.  ↩

ע' על אודותיו ח"ו 58.  ↩

“ר' אבהו בשם רי”ב חנינא“ (ירש‘ שבת ז’, א‘; י’, ו' [ב"פ]) ”לדידי מפרשא לי מיני' דרי“ב חנינא” (שבת צ"ד:).  ↩

“ר' אבהו בשם רי”ב חנינא“ (ירש‘ תרומ’ ט‘, ב’) ועוד הרבה. – אך מי מכל החכמים האלה היו רבו המובהק, לא זכינו לברר, כי לגבי ריו”ח מצאנו “ר‘ אבהו בר’ יהושע בן לוי סבירא לי'” ולא כריו“ח (יבמ' י"ד.). ועל רי”ב חנינא מצאנו: מנדף בה ר‘ אבהו (שבת ס“ב: ועוד – וגם פירוש רב שרירא למלת ”מנדף" (ערוך ע' “נדף”) אינו מעלה ולא מוריד הרבה לעניננו – ומשאר חכמי הדור מעט הן השמועות השגורות בפי ר’א.  ↩

“טוב אשר תאחז בזה: זה מקרא; וגם מזה אל תנח ידך: זה משנה; כי י”א יצא את כלם: כגון ר' אבהו דקסרין" (קהל‘ רב’ ז', י"ח).  ↩

“מסתמך ואזל ר”א אכתפי‘ דר’ נחום שמעי‘ מנקיט ואזל הילכתא מני’“ (יבמ' מ"ב): = ”מלקט ממנו הלכות פסוקות הלכה כפלוני ופלוני“ (רש"י). ואפשר כי לדרכו זאת, היו לו למופת הסופרים הקדמונים, שעליהם עלה בידו הזכרון המקובל ובא מימי קדם ”מת"ל סופרים אלא שעשו התורה ספורות ספורות: חמשה לא יתרומו, חמשה דברים חייבין בחלה וכו‘ וכו’ (ירש‘ שקל’ ה‘, א’. וע' ח"ו 211 הערה 2).  ↩

ירש‘ שבת ח’, ר‘,. והמקרא קהלת ח’, א'.  ↩

כגון: “אל תקרי: ויראו – במד‘ כ’, כ”ט – אלא ויֵרָאו“ (ר"ה ג'.). וע' לו מדרשים פשוֹטים ”אתיא שימה שימה“ (כתוב' מ"ו.) ומדרשים מורכבים: ”למדנו יסרו מיסרו ויסרו מבן ובן מבן“ (שם) ”פתח מפתח ופתח משער נשער משעריך“ (מ"ה:) וע' מדרשים כאלה לרב חסדא (138 הערה 7). ומליצת ”שנאמר" חוזרת ברבות משמועותיו (ברכ‘ ל"ד: מגל’ כ'א, ועוד ועוד.).  ↩

כגון “שלח לי‘ הדא אגרא – –: קום התהלך וכו’” (ירש‘ בכורים ג’, ג'). ומליצת הכתוב היא (ברא' י“ג, י”ז). וע‘ עוד מליצות כאלה לר’ אבהו במשך דברינו אלה.  ↩

“כרוב אַדון ואִמֵר – נחמ‘ ז’, ס”א – אמר אדון: אני אמרתי וכו'" (קדושין ע'.).  ↩

“עלץ בנערה אהרונית אחרונית עירנית והנעירתו”(ערובין נ“ג(. וחמשת התבות האחרונות דומות אשה לרעותה, בהיות בכל אחת נון, ריש ואחת מאותיות אחה”ע.  ↩

“ביומי דר' אבהו אתון בעו מימר: גואלנו”, לשם סמן לענין קדוש החדש, שעין המלכות היתה צרה בו (ירש‘ ר’ח ג‘, א’). ובדור שאחריו אנו מוצאים מכתב שלם שלוח מסנהדרי א“י לחכמי בבל ע”ד עבור השנה: “זוג בא מרקת וכו'” (ע‘ סנהד’ י"ב.).  ↩

“כבר פייסנו לשלשה ליטורין לטב ילד לטב למד לתרשיש”(ירש‘ מגל’ ג‘, ב’). וברור הוא, כי כלם רמזים עבריים הם לשמות יוניים או רומיים של שלשה שרים משרי רומי, שבעיר קסרי.  ↩

כגון “אתרינו לפחמין וכו'” (ערובין שם, וע' לעיל הערה 7). ועל סגנון זה הנקרא “לשון חכמה” (שם). על מוצאו ותולדותיו נדבר אי"ה בחלק הבא.  ↩

ע' 182 הערה 9.  ↩

ירש‘ מגלה שם. ולדעתנו זהו פתרון המליצה “אבל תמר” לא נתפייסה “תמרורים!” כלומר: או ואבוי! מלשון: “בכי תמרורים” (ירמ' ל“א, י”ד.) “בתמרוריה היא עומדת”: בקשי ערפה ובכעסה היא עומדת. מל’: “הכעיס אפרים תמרורים” – הושע י“ב, ט”ו –. ועל הטוי מלת תמר בנטיות שונות ע‘ מעין זה 182 הערה 7. "לשוא צרף צרף מקרא הוא – ירמ’ ו‘, כ"ט. וע’ מליצת מקרא לר"א שם הערה 5.  ↩

ירש‘ פסח’ נ‘,ז’. שם חגיגה א‘, ז’. וגם זאת היא מליצת המקרא (ע' שמות י“ד, י”א) וע' הערה הקודמת.  ↩

“מאי כרוב? כרביא!” (ע' לעיל 179, סוף הערה 10).  ↩

“מאי ל‘ רביעה וכו’”(תענית י'.) “לא אגורי שמו אלא וכו' ולמה נקרא שמו אגורי ששמנו אגור בתוכו” (ברכ' ל"ט).  ↩

“מאי אוריה? אויר יה!” (ב“ב ג”הץ וע“ש רש”י ותוס').  ↩

“כ”מ שנא' אלה פוסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים“ ב”ר י"ב).  ↩

“הי' מברך ברכה חדשה בכל יום”(ירש‘ ברכ’ ד‘, ג’).  ↩

כדבריו אליהם “אנן דשכיחינן נביכון רמינן אנפשין ומייענינן”" (ע"ו ד').  ↩

“רמו לי‘ סודרא – לרב ספרא – בצוארי’ וקא מצערו לי'”(שם).  ↩

“משתבח לי‘ – – למיני ברב ספרא וכו’ שבקי לי' מיכסא די”נ שנין" (שם).  ↩

יעקב מינאה זה היה איש יודע להתחפש ולבא אל תוך קהל חכמי ישראל ולדון עמם בהלכה (מגלה כ"ג), ובהיותו בבבל נשא ונתן עם רבא בהלכות סמני טהרה וכסוי הדם “א”ל יעקב מינאה לרבא וכו'" (חולין פ"ד). ויש לזכור כי המינים היו כעין חובבים להחמיר מיני חומרות משונות גם בהלכות שחיטה הדומה להן (ע' ח"ו 97 הערה 2 ושם 300 הערה 1).  ↩

“ורמי לי‘ יעקב מינאה כסא אשקיי’ ואי לאו רב אמי וכו'”(ע“ז כ”ח.).  ↩

“דמוקמי בי' מיני בנפשייה: תמות נפשי עם פלשתים”(שם).  ↩

“ומצער להו למיני בקראי”(רש“י ד”ה “לחכות לשקי'” שם).  ↩

“א”ל ההיא צדוקי וכו‘ – – " (סנהד' ל"ט). וכל צדוקי, שנזכר אחרי החרבן, חזקתו מין הוא –. וע’ תשובת ר‘ אבהו החריפה: "אדרבה עקר טבילותה בנורא דכ’ אשר לא יבוא באש תעבירו במים – במד' ל“א, כ”ג – " (שם).  ↩

“א”ל ההוא צדוקי רשמי‘ ששון עתידיתן דתמלו לי מיא בעלמא דאתי רב’: בששון, משכא דההיא גברא משוינן לי‘ נורא ומלינן כי’ מיא“ (סכה מ"ח:) וע' תשובתו ל”ההוא מינא“ ששאלו ”אימתי אתי משיח“ (סנהדר' צ"ט). וע' שיחות בין חכמי ישראל והמינים בטעם זה לרי”ב קרחה (ח"ו 181 הערה 18).  ↩

את החלטתם “אין אנו מוצאים מיתה בחנוך” (ב“ר כ”ה), בהסמכם על מליצת “כי לקח אות א'” – ברא‘ ה’, כ“ד – עקר ר”א, בהוכיח להם מתוך מליצת המקרא על מיתת אשת הנשיא “הנני לוקח מחמד עינך במגפה‘ – יחזק’ כ”ד, ט"ו –. כי לקיחה לשון מיתה ממש היא (שם).  ↩

ע"ו ד'.  ↩

ע‘ היטב מאמרי על פסוק "לא איש אל ויכזב – במד’ כ“ג, י”ט – אם יאמר לך אדם וכו‘ וכו’" (ירש‘ תעני’ ב‘, א’).  ↩

"דברים שהם כבשונו של עולם יהיו ללבושך (חגיג' י"ג.).  ↩

והן טיבה של המליצה השגורה בפיו: “אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו” (ברכ‘ ל"ב, מגל’ כ“א, סנהד' צ”ה:) וכ' מליצה זו לריו"ח (ר"ה ע:ז:)  ↩

ע' ח"ו 299.  ↩

איכ‘ רב’ ב‘ ו’. והוא מעין דעתם גם על היחיד “גלות מכפרת עון” (סנהד' ל"ז:).  ↩

“ – – שהקב”ה היה בורא עולמות ומחריבן, בורא עולמות ומחריבן עד שברא הקב“ה את אלו אמר: דין הניין לי, יתהון לא הניין לי” (ב"ר ט').  ↩

"מה פסל? תהו ובהו וחשך (ב“ר י”ב).  ↩

ע' ערובין י"ח. ואמתת מאמר זה כך היא, כי מתוך המון המחשבות הסתומות שאפשר להתקבל רק על לב האדם לפי דמיונותיו, עלתה המחשבה הברורה הנראית של מי שאמר והיה העולם (וע' הערה 11 שגם אמתת משמעה זה הוא).  ↩

“ויתחבא האדם וגו‘ – ברא’ ג‘, ח’ – אותה שעה גועה קומתו ונעשית של מאה אמה”(ב“ר י”ב).  ↩

“וא' לפניו – – מרע”ה – רבש“ע איני מניחך עד שתמחול ותסלח להם” (ברכ' ל"ב). ולדעת מינים, אין תפלה, זכות או תשובה שבעולם מביאות לידי מחילה וכפרת עון, כי אם דברים אחרים שאינם תלוים בדעת האדם, הם מצריכים לזה כידוע. ולמען פרסם אמונה זו כי יש כח ביד כל אדם להציל נפשו מכל ענש לעה“ב בתורה ובמע”ט, היה שגור בפיו מאמר ר‘ אלעזר: “ת”ח אין אור של גיהינום שולטת בהן“ (חגיג' כ"ו). גם תשובתו על שאלת המין, ”אלקיכם – – במאי טביל וכ“ת במיא” (סנהד' ל"ט) שהשיב ר“א ”בנורא – – עקר טבילותא בנורא" (שם), יש בה מחאה למינים, כמובן לכל בקי בדבר. וכנגד דעת המינים שזכרון עֲוֹן אבות אינו נמחה לעולם מכון ר’ אבהו במאמרו:“הקב”ה אין לו שכחה הא מפני ישראל נעשה שוכחן. מה טעמא? מי אל כמוך נושא עון – מיכ‘ ז’ י“ט – נושא כתיב וכן דוד הוא אומר נשאת עון עמך וגו‘ – תהל’ פ”ה, ג' – " (ירש‘ קדושין א’, ט').  ↩

“ונושא פנים – ישע‘ ג’,ג‘ – זה שנושאין פנים לדורו בעבורו – – בגין ר’ אבהו בי קיסר”(חגיג' י"ד).  ↩

ע' ח"ה 47.  ↩

“מדינתא דחירופא וגידופא”(שה"ש רב‘ א’, ו').  ↩

כמבואר בסמוך.  ↩

ה"ה 143.  ↩

שם.  ↩

“וה‘ בהיכל קדשו חבקוק ב’, כ', – הא רי”צ בר‘ אלעזר בכנשתא מרדתא דקסרין" (ירש‘ בכורים ג’, ג'), ושם לא בא מאמר זה להורות, אלא שהוא לפי ערכו קודם הוא למנוי מאחרים. והמליצה מופלגת, אולם עקר משמעה בכללה, כי שכינה שרוי’ בבית הכנסת הזה, ור‘צב“א הוא עומד ומשמש שם. וחכם זה היה זקן נשוא פנים, כי מצאנו את רח”ב אבא ור’ אמי ור' אסי יושבים על פתח ביתו ודנים עמו ביחד במדרש הלכה.  ↩

“ר' אבהו הוה יתיב מתני בכנשתא מרדתא דקסרין”(ירש‘ ברכ’ ג‘, א’) “הוה יתיב דיין בכנשתא וכו'” (שם סנהד‘ א’, א').  ↩

כמליצת “כי הוה אתי ממתיבתא לבי קסר” (סנהד‘ י"ד. כתוב’ י"ז).  ↩

“בימי ר' זירא גזור גזרה וגזור דלא למיתב בתעניתא”(תעני‘ ח’:). ובדעת ישרה החליט ר“י הלוי (דורה"ר ב' 352), כי גזרה זו היתה בימי זקנת ר' אבהו, בברוח החכמים לקסרי, כאשר יתבאר בסמוך. ודבר זה מפתיע מסתַיע ביותר מגירסת ”גזור שמדא" שגרס רבנו חננאל (ע' ש"ס ווילנא החדש), המסכמת היטב עם דברינו הבאים.  ↩

נראה הוא כי “סדרא רבא”, הוא בית תפלה ולא בית מדרש, כי כן מצאנו, כי בעשות ר‘ אבין שערים חדשים לסדרא רבא, התרעם עליו ר’ מאני על הוציאו כסף רב לצורך זה, ויאמר: “היה בר נש דילעון באורייתא” (ירש‘ שקלים ה’, ז'), כמאמר ר‘ הושעי’ בימיו על “אלון כנשתא דלוד” (שם). ואלו היה סדרא רבא בית מדרש, כי עתה היה בנינו ותקונו לצורך “בר נש דילעון באורייתא”, ומה מקום הי' לתלונת ר“מ. ו”סדרא“ הוא התפלה הסדורה במטבע שטבעו חכמים, כעדות מאמרים אלה ”שנתעטף הקב“ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה” (ר“ה י”ז:) “סדר ברכות” (ל"ב) “סדר תעניות” (תעני' ט"ו.) “סדר יה”כ (ע"ז ח') אך קרוב הוא בעינינו, כי בית הכנסת הזה היה מקודש משאר בתי כנסיות בהיות לדעתנו בחצרותיו מקום מושב לסנהדרין, כשם שהיתה בחצר ביהמ“ק לשכת הגזית מקום מושב להם כי שם הארמי ”סדרא רבא“ אינו אלא תרגום מלא לשם העברי ”כנסת הגדולה", שהסנהדראות שבכל דור ודור היו תולדותיה.  ↩

“דא”ר הונא: כד הוינן ערקין באלון בוטיתא דסדרא רבא היו מדליקין עלינו נרות, בשעה שהיו כהים היינו יודעין שהוא יום ובשעה שהיו מבהיקין היינו יודעין שהוא לילה“ (ירש‘ פסח’ א‘ א’). לזכרון זה יש נוסח משתנה מעט אשר תחת חסרון שם הבית אשר במחילותיו התחבאו, יש לו יתרון גדול, בהודיעו את שם העיר, את דבר המנוסה, ומי היה הרודף. וזהו: ”א“ר הונא עריקין הוינן מן קמי גונדא בהדא בוטיטה דטבריא והיו בידנו נרות וכו'” (ב“ר ל”א). ובכן היה הרודף “גונדא”, שהוא גדוד חיל המלכות (ע' ברכות נ“ח ע”ז י"א ועוד), ולא גייס סתם של אספסוף של שודדים. ורבי הונא זה שבא“י, הוא תלמידו של רב הונא הראשון בסורא, כאשר הוכיח ר”י הלוי (דורה“ר ב', קע”ו). שהוא חשף את כל המאורע החשוב הזה, של העתקת המרכז מטבריא אל קסרין בסוף ימי ר' אבהו (ע"ש 350 356 שעקר דברינו בספור בענין זה לקוחים משם)  ↩

“דר‘ אבא ברי’ דרח”ב אבא ור“ז הוו קיימי בשוקא דקסרי נפק ר‘ אמי אשכחינהו וכו’ בעידן בי מדרשא וכו' ” (חולין פ"ו:), והחכם הנזכר הוכיח, כי “ שוקא דקסרי” במקום זה אי אפשר להקרא לשוק, שנקרא כן בטבריא, (דורה“ר ב' קע”ו הערה ג').  ↩

“דילמא איכא אינש דמצטרכא לי' שמעתא”(חולין שם).  ↩

עוד נשמר חוק אחד לרומיים מן הדורות ההם, האומר: מי האיש אשר יזיד להכלים את הנשיא הנאור ברבים “קשה יענש” Cod x Thodosianus LXXI 8 11 מובא בנד"י גרץ 133 IV).  ↩

בנמוסיהם קראו להם: “spectabiles”: חשובים, “”illustres “clarissimi” נאורים (ע' גרץ שם) ומעין שני הכנוים האחרונים בלשון רומית, הוא כנוי הכבוד הארמי: “בוצינא דנהורא” לר' אבהו בפי “אמהתא” או "מטרונייתא דבי קיסרי (כתובות י“ז, סנהד' י”ד.).  ↩

“שלח לי‘ ר’ יהודה נשיאה לר‘ אמי הוו יודעין וכו’”(ר"ה ב'). ר“י הלוי השכיל להחליט, כי בזמן אחר אי אפשר להחזיק מרחק כזה ושליחות כזאת מן הנשיא אל גדול הדור שעמו (דורה"ר שם 352). ומליצת ”הוו יודעין" הנאמרת בל‘ רבים מסיעתו, כי ר’ אמי וכל בית דינו היו רחוקים בעת ההיא מבית הנשיא, וזאת לא תתישב היטב בלתי אם בימי קסרי.  ↩

“אלין תענייתא דאנן עבדין לית אינון תעניין דלית נשיא עמן”(ירש‘ תעני’ ב‘, א’. וע' דורה“ר שם קע”ו). ועל שתוף הנשיא בסדרי תעניות ע‘ משנת תעני’ ט"ו וגמרא וירושלמי שעליו.  ↩

“כד דמך רי”ג בר ברי‘ דרי“נ דחף רה”ב אבא לר’ זירא בכנשתא דגיפנין בצפורי ומאבי“ (ירש‘ ברכ’ נ‘, א’. שם נזיר ו‘, א’), ורחב”א ור"ז שניהם כהנים היו כמבואר במקומו.  ↩

ירש‘ ע"ו א’, א‘. "אבל ר’ יודן נש'יא – אביו – אדם גדול היה" (שם).  ↩

“אדם קטן היה ובקש ר”א לגודרו" (שם).  ↩

“נפק לשוקא אתון שאלון לי‘ וכו’ אתא שאיל לאבוי”(שם כלאים ב', י"ב).  ↩

“א'ר אבהו: ואני לא שאלני ר”ג בר‘ וכו’?" (שם ע"ז שם).  ↩

“שאל גמליאל זוגא לר' בא בר כהנא”(שם דמאי ב‘, א’) “שאל לר‘ יוסי בי ר’ בון” (שם שקלים ג‘ ב’) “גמליאל זוגא וכו' א”ל ר‘ מנא מכיון שאתה וכו’ שלוף סנדלך" (שם מ"ק ג‘, ב’).  ↩

“נ”ז א' אחיניות חבט רות" (שם דמאי שם).  ↩

“סלק נבי אילון דבית ר‘ ינאי וחמיתון וכו’ א”ל ועבדין בדין“ (שם ברכ‘ ו’, ד') ”אלון דבית אסי וכו‘ וסלק נ"ז ותקני’" (שם פאה ה‘, ד’).  ↩

“נ”ז דמכת אחתי‘ סלק הלל אחותי, עמי’ וכו'" (שם מ"ק ג‘, ב’).  ↩

Centralisationאחוד הכחות במרכז אחד.  ↩

הסנהדרין בטלה בשנת קי"ט לאלף החמישי כאשר יתבאר להלן.  ↩

על עשר גליות שגלתה סנהדרין, שאחרונה בהן היא טבריא (ר“ה ל”א:), לא הוסיפו החכמים האחרונים את קסרי, אע“פ שזכרון זה לא ברייתא היא, כ”א “מגמרא”, ובידם היה להוסיף עליה.  ↩

“ריר”מ בעי קומי ר‘ זירא: ולוד לאו מיהודה היא? א“ל: אין. א”ל מפ“מ אין מעברין בה? א”ל: מפני וכו’" (ירש‘ סנהד’ א‘, ב’). ואם היתה שאלה כזאת יכולה להשאל, אין זאת אלא כי מפורסם הי', כי מצד המלכות אין עכוב בדבר.  ↩

“ר”ח בר אבא אמר לבניו ביום קדוש החדש אחריפו ועילו אחריפו ופוקו כי היכי דלשמעו בכו אינשי“ (סנהד‘ ע’:), ודבר זה היה לשם פרסום ואע”פ שבטלו המשואות לשם הודעה זה כמה דורות, היו משיאין בימי ר‘ אבהו משואות בצפת בליל העבור לשם שמחה (ירש‘ ר"ה ב’, א'). ןמשואות הלא ודאי דבר של פרסום הוא. שאי אפשר לו בשעת תוקף הגזרה (וע' ח"ו 339) ואפשר כי בהנחה זאת היתה מעין נשיאות פנים, מצד רומי לר’ אבהו, אשר העבור נחשב לאחד מקדשי קדשיהם של ישראל: "ר‘ אבהו פתר קרא בה’ זקנים שנכנסים לעבר וכו' (.יק'ר כ"ט).  ↩

כגון ר‘ "אדא דמן קסרי דתני קמי דר’ יוחנן (מ"ק כ').  ↩

בתוך תפלת כ“נ ביה”כ בקה“ק באו, לפי דברי חכמי תלמוד בבלי, דברים אלה: ”ולא יהיו עמך ישראל צריכין (לפרנס) [להתפרנס] זמ“ז ולא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים” (יומא נ"ג:). ובירושלמי באו הדברים בלשון דומה מאד לזה: “ולא יצטרכו עמך ישראל אלו לאלו ואל תפנה לתפלת יוצאי דרכים” (ירש‘ שם ה’, ב'). אבל כנגד זה תכופה לדבריהם בירושלמי תוספת זו: “רבנן דקסרין אומרין: ועל עמך ישראל וכו'” קשה מאד. הלא כל דברי התפלה חוזרים על עם ישראל? – הגירסה הזאת הסתומה בירושלמי, מתפרשת היטב במדרש. שם כלול הכל ביחד, לאמר: “ואל יצטרכו בה עמך ישראל אלו לאלו ואל יגביהו ישראל שררה אלו על אלו ואל תפנה וכו'” (ויקר‘ רב’ כ'). ומליצה הזאת רצופה ומתוקנת היא, ובכל זאת תכופה גם אליה תוספת רבנן דקסרין; אולם תחת “על עמך ישראל” נאמר שם: “רבנן דקסרין אמרו: על אחינו שבקסרין, שלא יגביהו שררה. – רבנן דרומאי אמרו: על אחינו שבשרון שלא יעשו וכו'” (שם). ןבכן הורו רבנן דקסרי, כי הדבר הנשאל מאת ה‘ על ישראל בכללו, יש לשאול על אחינו שבקסרין בפרטם, כי טבע אנשי מקומם מצריך לתוספת תפלה זו, כשם שטבע קרקע מקום השרון מצריך לתפלת "שלא יעשו וכו’“. ואין ספק כלל, כי את הוראתם הנהיגו למעשה בסדר העבודה בתפלת מוספי יה”כ, שכבר היה ננהג בימי רבותינו (ע‘ "ההוא דנחת קמי’ דרבה וכו‘“ יומא ל”ו: ורש"י שם. וע’ עוד “ההוא דנחית קמי‘ דרבא וכו’”, יומ‘ נ“ו: ורש”י שם. וע’ ר"ן סוף יומא).  ↩

ע' 173 הערה 9.  ↩

“א”ר מנא אזלית לקסרין וכו' שאלית לריצב“א וא”ל" (ירש‘ דמאי ב’, א').  ↩

שם “רבנן דקסרי” מצוי לרוב מאד בירושלמי.  ↩

לכל מתבונן יתברר, כי הרבה העשירו רבנן דקסרין את התלמוד הירושלמי במאמרי חכמים אחרים מפורסמים ושאינם מפורסמים, אשר אולי היה משכנם בקסרי מאז, כי גם את ריצ“ב אלעזר מצאנו, אומר הלכה ”בשם זוגא דקסרין“ (שם דמאי שם), ומודיע מנהג זוג זה ”כך נהג זוגא" (שם).  ↩

ירש‘ שבת א’, ג‘ והפסוקים תהל’ קי“א, י'. משלי כ”ב, ד‘. ופי’ “סוליתה” הוא מנעל לרגלה.  ↩

ח"ו 196–97.  ↩

“ר‘ יצחק בן אלעזר היה קורא לר’ יהושע ברי‘ דר’ טימי ולר‘ בודקי עדה קדושה וכו’”(קהל‘ רב’ ט‘, ט’). ומאליו הוא למד, כי אי אפשר לקרוא לשני אנשים עדה, אלא על כרחנו אנו אומרים, כי רבים היו חבריהם.  ↩

180 הערה 7.  ↩

183 הערה 3.  ↩

קדושין ל"ג.  ↩

“חושבנא דהדין כחושבני' דהדין הוא צמח הוא מנחם”(ירש‘ ברכ’ ב‘, ד’).  ↩

“אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. דרש ר”ז ברי‘ דר’ אבהו: ןחרא א‘ את האור – ברא’ א‘, ד’ – ואח“כ ויבדל א' בין האור ובין החשך” – שם – (ה‘, ו’ וע‘ ב"ר ג’).  ↩

“תני אבימי ברי‘ דר’ אבהו”(סנהד' צ“ט. ע”ז ל"ד:). וגם תחת “תני אביי ברי‘ דר’ אבהו” (קדושין י"ט). יש לגרוס תני אבימי ברי' ד"ר אבהו (ע' סה“ד ערך ”אבימי בר אבהו").  ↩

קדושין ל"א.  ↩

ירש/ ע“ז נ‘ א’. והמקרא ישע' מ”ט, ד.  ↩

“כי נח נפשי'… אחיתו עמודי…….מיא”(מ“ק כ”ה:) “כד דמך – – בכן עמודיא דקסרין” (ירש' ע"ז שם).  ↩

“ר”ז קם מקרי כהן במקום לוי“ (ירש‘ ברכ’ ז‘, ד’), ”כך דמך רי“נ וכו' דחף רחב”א לר“ז – – וסאבי'” (ג‘, א’).  ↩

“מתקיף לה אבוה דר”ז" (תעני' כ"ו:).  ↩

“והתני איסי אבוה דר”ז ואמרי לה אחוה דר“ז” (מ"ק כ:).  ↩

סנהד' כ"ה:  ↩

“[פמוטות וקרונות] כאותן של בית אביך, כלומר: מנורות ואפריונים כשל בית אבי א”ז" (שבת קכ"ב).  ↩

[187]“א‘ להן שקילו תריסר מעי דציירו לי בסדינאי והדרו לי’ לפניא דשקלתינהו מני' ולא אצטריכו לי” (סנהד' כ"ו.).  ↩

ירש‘ פאה א’, א‘. ור’ זעירא זה הוא, ככל ר‘ זעירא שבירושלמי סתם, ר’ זירא שבבבלי. וקריאתו “הלואי הוה לי אבא ואמא דאוקרינהון דנירת גן עדן” (שם) דומה היא ברוחה המתרגשת בה, למאמרו “איקום מקמייהו – דרבנן – ואקבל אגרא” (ברכ' כ"ח.). גם קריאתו סמוכה אל מאמר ר‘ אבון הדומה לה (ירש' פאה שם), שהוא הי’ חברו (ע' קדושין מ"ד).  ↩

ע' הערה 3.  ↩

“הא מילתא איבלעא לי בי רהמ”נ וכו'“ (ברכ' כ"ד:). ומליצה זו עצמה גם היא לקוחה מרה”מ (ע' 113 הערה 3).  ↩

“א”ל – רהמ“נ לר”ז – לא תיתיב אכרעך עד דאמרת לי הא מילתא וכו' (זבח' ק"ד:).  ↩

ע' 58 הערה 5.  ↩

“יתיב אחורי' דרב גודל ויתיב ר”ג קמי ר“ה” (ברכ' מ"ט) “אר”ז א“ר ואמרי לה וכו'” (שבת קי"ד:). ובכ“ז נרכאה ממאמר ו”ז “דרא‘ ר’ אבינא לסולתי ואזל לגבי ר”ה רבי'“ (גטין ס"ו.), כי לא היה ר”ה רבי מובהק של ר"ז.  ↩

“אר”ז אר“ח” (ביצ‘ ל"ג: סוט’ ל"ט). גם רב חסדא וכו‘ א"ל ר’ זעירא וכו‘ א“ל – ר”ח וכו’ (ירש‘ ברכ’ ד‘, ו’).  ↩

א“ל – – לר”ח ניתי מר וניתני“ (ברכ' שם) וע' כל שיחתו עמו שם, כי הוא כעין שיחת חבר לחברו, וב”ז נפלא הוא בעינינו סדר זה “א”ר חסדא א“ר זירא א”ר ירמ‘ א’ רב" (הוריות ו'.)  ↩

“ר”ז בשם ריר‘מ“ (ירש‘ ע"ו ב’, ג') ”ר“ז ריר”מ בשם רב” (שם ברכ‘ ג’, א'). ןסתם ר’ ירמ‘ הוא תלמידו של ר“ז ולא רבו. ואם אמר הוא בשם ריר”מ, על כרחנו הוא ריר“מ בר אבא תלמידו של רב אשר עמד ר”ז לפניו, כאשר עמד לפני כל תלמידי רב ושמואל המפורסמים ושמועות ריר“מ בר אבא היו חביבות על ר”ז: “אר”ז לדיד מפרשא לי’ מני‘ דריר“מ בר אבא” (תענ' י"ב:) וגם בעובדה המסופרת: "אמרוה רבנן קמי’ דר‘ ירמ’ ור‘ זירא, ר’ ירמ‘ קבלה ור“ז לא קבלה” (פסח' מ"ח), נראה כי ר"ירמ’ המוקדם לר"ז ר‘ ירמ’ בר אבא הוא שהוא רבו או כעין רבו ולא ר‘ ירמ’ תלמידו וכן נראה שם מכל השיחה שבין חכמים אלה. וע' הערה הבאה.  ↩

“א”ר אחא בר יעקב: ע“כ הביאו ריר”מ לר“ז לידי גיחוך וכו‘ (נד' כ"ג.), ומלבד שר’ אחא בר יעקב בבלי הי', וחזקתו הוא מספר דברים שאירעו לר”ז עם ריר"מ בר אבא הבבלי, הנה נאה לרב לבַדֵח את התלמיד ולא לתלמיד לבדח את הרב (וע' הערה הקודמת).  ↩

“בעי ר‘ז וכו’ א”ר נחמן ת“ש וכו'” (ב"מ ו'.).  ↩

“רז בשם ר”ש תני תמן וכו‘ וקשיא וכו’" (ירש‘ יבמ’ ב‘, ב’).  ↩

“אר”ש גברא רבה כר"ז וכו' (ערובין ס"ו.)  ↩

“כי הוינן בי ר”ז" (ע“ז ט”ז:). סתם מליצה זו נאמרת בפי תלמיד על רבו המובהק, שלפניו הרבה לשבת בתוך יתר תלמידיו.  ↩

“אר”ז בעאי מני‘ מר"י שמונה מהו וכו’ ששה ודאי לא מיבעיא לי‘ לענין זמון בעשרה (ברכ' מ"ח.). ודברים אלה ששאל ולא שאל, נזכרו לדעתנו בפיו במאמר משובש בירושלמי: "ר’ אבינא בעי: מחצה למחצה מהו? אר“ז עד דאנא תמן אצרכת לי מצרי לי מינך (?) לא שלתיה' (ירש‘ שם ז’, ב'). ואין ספק, כי פירוש חמש מלות הראשונות שם הוא: בעוד היותי שם בבבל שאלתי שאלה זו לרב יהודה לענין יותר הרבה ממחצה, אבל על פחות מזה, כלומר על מחצה למחצה שאתה שואל, ואפילו למעט יותר מזה ”לא שלתיה“. כמאמרו בבבלי ”ששה ודאי לא מיבעיא לי" (ברכ' שם).  ↩

“ר”ז אשכח לר“י וכו'” (שבת ע“ו: ע”ש).  ↩

“ערקו רבה ור”י פגע בהו ערוקאי וכו'" (חולין מ"ו).  ↩

“רבה ור”ו דאמרי תורייה'“ (שבת ע"ה:) מליצה חוזרת היא בכמה מקומות בש”ס.  ↩

“עבדו סעודת פורים בהדי הדדי”(מגל‘ ז’:).  ↩

“דאר”ו א‘ רב“ (חולין ק"ו:) ”ר’ זעירא בשם שמואל" (ירש‘ שבת ה’,ד') והל' זו עלתה בידו מרב הונא (ע' שבת נ“א: נ”ב).  ↩

“כי סלק ר”ז אשכחי‘ לר’ אסי דיתב וקאמר להא שמעתא א“ל: יישר, וכן א‘ ר’ יוחנן” (חולין ע"ה:). ובדרכו זו, לחפש שמועות ריו“ח, הלך גם אחרי השתקעו זה ימים בא”י, כי הרבה להוָעד אל רעהו ר‘ אבא בן רח“ב אבא ”דילמא שמיע לי’ מאבוה ואבוה מריו“ח” (חולין פ"ו:).  ↩

“לוחכינהו מר להנהו דבי ר”נ" (שבת נ"ה.).  ↩

“יתיב רבה ור”י אחוריו דר“ז ויתיב ר”ז קמי‘ דעולא א“ר רבה לר”ז בעי מני’ מעולא וכו'" (פסח' ל"ז:).  ↩

כאשר יתבאר בקרוב.  ↩

“אזכי ואיסק ואגמר לשמעתא מפומי' דמרא”(נד' מ"ח).  ↩

ב“מ מ”ג: וע' 120 הערה 7.  ↩

“הו הקא משתמט מדרב יהודה דבעי למיסק לארעא דישראל דאר”י וכו‘ (שבת מ"א. כתוב’ ק"ו: וע' 121 הערות 3 4.  ↩

“אר”ז כי הוינן כי רב יהודה וכו‘ כי אתאי לקורקבניה אשכחתי’ לרח“ב אשי וכו‘ כוכו’, כי סליקת להתם וכו'” (ע“ז ט”ז:).  ↩

“בעא מני' רב אמי בר נתן מרח”ב אשי וכו‘ א“ל ר”ז וכו’" (שבת נ"ג.).  ↩

“א”ל ר“ז שבקיה כרבי' ס”ל דארח“ב אשי א‘ רב וכו’” (שם) “ריר”מר' זעירא בשם רב חייא בר אשי" (ירש‘ שבת ט"ו, נ’).  ↩

ע"ז שם.  ↩

“ר”ז בשם אבא בר ירמ‘“ (ירש‘ ברכ’ ב‘, ג’) וגם מאמר ”ר"ז בשם ר’ אבא“ (שם) צ”ל “בשם ר‘ אבא בר ירמ’”, כי כן נתפרש שם בסמוך על מאמר ר‘ אבא זה "מתניתא פלינא על אבר בר ירמי’" (שם).  ↩

“קיימא אבא בר ירמ'”(שם [ב"פ]).  ↩

וגם מאמר “דאר”ז א“ר ירמ‘ א’ שמואל” (פסח‘ מ’.) נראה, שגרסתו הנכונה היא “אר”ז א‘ רבה בר ירמ’ א‘ שמואל“ (ל"ו.), כי דרך שם שאינו מצוי, להשתבש במצוי, ולא להפך, ושם ”ירמי’“ מצוי הרבה יותר בש”ס משם “רבה בר ירמ'”.  ↩

כתוב‘ קי“ב: ותרעומת המינים הקבועה להם ”דקדמיתו פומייכו לאודנייכו וכו’" (שם) קבועה להם על הקדמת עשיה לשמיעה בקבלת התורה (ע' ח"ו 85 הערות 3–5).  ↩

ע' מליצותיו השגורות: “כי סליקנא להתם” (שבת קי"ד:) “כי סלקית להתם” (ע"ז שם).  ↩

“כי סליק ר”ז (ר“ה כ': קדןשין נ”ב ב“מ פ”ה. חולין י“ח: ע”ה: ק"ז:) “ר”ז כי סלק“ (ירש‘ ברכ’ ב‘ ד’) ”כי סלק לא“י” (כתוב' שם).  ↩

“אר”ז כי הוינא בבבל וכ‘ כי סליקנא להתם וכו’“ (שבת שם) ”כי הוינן בי רב יהודה וכו‘. כי סליקת להתם וכו’" (ע|ז שם).  ↩

“ר”ז אין דעתו לחזר הוה" (חולין י"ח).  ↩

כאשר הטיב ר"י הלוי להוכיח כנגד כל דברי החוקרים שקדמוהו (דורה"ר ב' 302–304), וכאשר יתבאר בהערות הבאות.  ↩

“ר”ז – – הוה אזיל ויתיב אפתחא וכו‘ נפק אתו רב נתן בר טובי, א’ל: מאן אמר הלכה בי מדרשא? א‘ל: הכי א"ר יוחנן וכו’“ (ברכ' כ"ח), ובכן הי' ר”ז בא“י חוץ לבית מדרשו של ריו”ח בשעה שא‘ ריו“ח באזני תלמידיו, ורנ”ב טובי בתוכם, את הלכתו בתוך בית מדרשו. ויען כי היה ר“ז קרוב לריו”ח במקומו, בשעה שאמר הלכה זו ושמע אותה תכף לאמירתה מפי רנב“ט, על כן נמסרה שמועת ריו”ח זו בשם זה ובשם זה: “ר”ז בשם ריו"ח ואפי’ וכו‘; רנב“ט בשם ריו”ח ואפי’ וכו'" (ירש‘ שם ד’, א').  ↩

“ר‘ אסי – – אשכחי’ לר”ז, א“ל מאי אמור האידנא בי מדרשא? א”ל – – חברותא כולה כריו“ח וצווח ר”ל, כי כרוכיא וכו‘" (קדושין מ"ד.). ונראה כי קצת דמיון הי’ לדרכי רוח ר“ז ולדרכי רוח ר”ל בדרך בקור ההלכה, כעדות ר‘ אבהו: "כל אלין תיובתא דהוה מותיב ר’ זירא קומי ר‘ ימא ורשב“ל מותיב קומי ריו”ח וכו’" (ירש‘ פאה ד’, ב').  ↩

“אר”ז זכה בה רב ביבי במשעתי‘, דאנא והוא הוינו קמין קמי דריו"ח וכו’" (נדה כ"ה:)  ↩

“ר' יונה ור”ז תלמיד דריו“ח' ”(בכורות ל"ז) וע“כ מצאנו לו שמועות שאמר מפי ריו”ח ממש: “דאר”ז אריו“ח” (ברכ' מ"ז:) ומפי תלמידיו: “ר”ז ר‘ יאשי’ בשם ריו“ח” (ירש‘ שבת י"א, א’) – ור‘ יאשי’ תלמיד ריו“ח, הי' כעין רב לר”ז: “ר”ז שאל לר‘ יאשי’“ (ח‘, א’; י"ח, א'). וב‘ שאלות אלה הן לענין שעורין – וע’ עוד לקמן, וכן מצאנו אותו מוסר לתלמידיו את שמועות ריו”ח: “א”ל ריר“מ: ליתי מר ליתני – – א”ל הכי אריו“ח וכו'” (תעני‘ ז’.).  ↩

גטין מ‘. וע’ עוד דברי ריו“ח במסור לו ר”ז שמועה של רב, בקרוא ריו“ח לר”ז בנחת רוח, בראותו כי מסכמת היא לשמועתו “מי אמר רב הכי?” ובפרוש המסקנה הנכונה “מי א‘ רב כותי’?” (קדושין נ"ב.).  ↩

“מתקיף לה ר”א וכו' אר“ז מדברי רבנו נלמד” (ב“ב א”ב:).  ↩

הורי ר“א וכו' והוה ר”ז הדי בה" (ירוש‘ ע"ז ב’ ג').  ↩

“כי סלק ר” אשכחינהו לר‘ אמי ולר’ אסי“ (חולין ק"ז:) ”כי סלק אשכחי‘ לר’ אסי" (ע"ה:).  ↩

“ר”ז שאל לר‘ אמי" (ירוש‘ דמאי ו’, א‘. שם שבת ו’, ב'). ואפשר הדבר כי לגבי ר’ אמי לא הצליח ר‘ זירא לשמוע ממנו תשובות ברורות על שאלותיו, כי כן נאמר עליו "ולא אפיק נבי’ כלום“ (שם ע"ש), וע”כ לא מצאנוהו דן לפני ר‘ אמי, כאשר נמצאהו דן לפני ר’ אסי.  ↩

“א”ל ר‘ אמי – לאו אמינא לכו וכו’" (חולין פ"ו).  ↩

“בעי מני מר' אסי”(שבת קל"ו:) “א”ל – – לר‘ אסי“ (ב“ק מ”ב: ב“ב פ”ד:) ”דאר"ז צער גדול הי’ לי אצל ר‘ אסי ור’ אסי אצל וכו‘ וכו“ (ע“ז ל”ו:) ”התיב ר"ז קומי ר’ יסא“ (ירש‘ פאה ד’, ב') ”ר“ז ר' יסא בשם ריו”ח“ (ירש‘ דמאי ב’, ב') ”ר“ז בעי קומי ר' יסי” (שם). “שאל ר”ז לר‘ – אסי“ (שם שבת ו‘, ד’) ”אר"ז קומי ר’ יסא“ (ז‘ א’) ”א“ל ר”ז לר“ז לר' אסי” (שם שקל‘ ב’ ו' [ב"פ]) “ר”ז בעי קומי ר‘ יסא“ (שם ע"ו ב‘, ג’) ”בל אילין התובתא דהוה מותיב ר"ז קומי ר’ יסא וכו‘" (ירש‘ פאה ה’, ב'). ויש לזכור כי ר’ אסי נקרא בירושלמי גם ר‘ יוסי גם ר’ יסא.  ↩

“א”ל: אין בבלייא דקמתה עלי'" (ירש‘ שבת ה’, ד').  ↩

גטין ל"ט:  ↩

“תהי בה ר”ז וכי מה ענין רב“ב יפת אצל רח”ב אבא: רחב“א דייק וכו' רחב”א כל תלתין יומין וכו'" (ברכ' ל"ח:).  ↩

“כי סלק ר”ז – – א“ל – – דאנא ורחב”א ור‘ אסי איקלעינן לאתרי’ דר‘ מלוך וכו’“ (חולין מ"ט.). וחכם זה נקרא בפי חבריו ”מלוך ערבאה“ (שם) = ”הדר בערבייא“ (רש"י). והמם נקוד בפתח (ע‘ נחמי’ י‘, ה’). וברור הדבר, כי פסקת ”כי סלק ר“ז” (חולין שם) אינה חוזרת על עלית ר“ז מבבל בכללה, כי אז לא הלכו עמו ר' אסי ורחב”א, כאשר יעיד מאמר “כי סלק ר”ז אשכחי‘ לר’ אסי“ (ע' הערה 4). ובכן לא הי‘ ר’ אסי עמו לפני מזה. ומסתבר, כי ”סלק ר“ז” זה, הוא “כי סלק ר”ז מימי (ערובין י"ב.) = “עלה מן הים” (רש"י), כי אפשר, כי בקרו עוד בשעת נסיעתם גם ארצות אחרות היושבות על יד הים.  ↩

“נמירי חברי דר‘ אבא בר חייא מר’ אבא ומנו ר”ז, ואמרי לה חברי דר“ז מר”ז ומנו רח“ב אבא” (מ“ק ב”ב.).  ↩

בימי ר‘ אמי שלא הגיעו לפי אומדן דעתנו בלתי אם עד שנת 4060 או 4065, שאז היה ר“ז לפי המתקבל, איש בחצי ימיו אר”ז על אדות ר’ אבא בר‘ דרחב“א: ”לא שבקתון דאישיילי לסבא וכו’ (חולין פ"ו:).  ↩

“דר”א ברי' דרחבא ור“ז הוו קיימי בשוקא דקסרי” (שם).  ↩

“דר”א ברי‘ דרחב“א ור”ז הוו יתבי אקילעא דבי ר’ ינאי וכו‘ בעו מני’ מר‘ ינאי“ (שבת קכ”א:(. ור’ ינאי זה הוא ר‘ ינאי זערא, בר ברי’ דר‘ ינאי סבא שהי’ בימי ר' ור"י נשיאה הראשון (ע' ח"ו 271 הערות 11–12).  ↩

כן עולה ממאמרו לר' אסי: “כגון אנא לרשבר”יצ ורשבר“יצ לי” (ירש' שם).  ↩

“כ' גדולי הדור פירשוה ר”ז ורשבר“יצ” (גטין כ"ג:).  ↩

“ארח”ב אבא וכו‘ אמר לפניו רשב"ר יצחק: רבי, אתה אומר כן וכו’" (חולין צ"ח.).  ↩

ירש‘ סנהד’ י‘, ב’.  ↩

כתוב‘ י"ז. ירש’ פאה א‘, א’. שם ע"ז ג‘, א’.  ↩

“והוה רבנן מרננין בי'”(ירש' ע"ז שם).  ↩

“והוה ר”ז חמי לי‘ ומטמר מן קומי’ א': חמי להדין סבא איך הוא מבהית לן“ (ירש' פאה שם) ”קא מכסיף לן סבא" (כתוב' שם).  ↩

ירש' שם ושם.  ↩

חולין צ"ח.  ↩

גטין ל“ט. חולין ה': ויש להתבונן כי גם בדבר המובא זה מעט, חשש ר”ז לדבר אשר “רי”ב אידי ורשב“ג תרויהו משמי' דריב”ל אמרי (ע' הערה 9). ואולי ידע ר“ז מפי חכמים אלה ומפי ר' מלוך ערבאה (ע' 193 הערה 11) את שמועות ריב”ל רבם, שהיו שגורות גם בפיו, כגון “ר”ז בשם ריב“ל הכל מותר בחותם א‘ חוץ וכו’” (ירש‘ ברכ’ א‘, א’).  ↩

“והוה ר”ז מטמר ביני קופיא משמענה היך הוה – רשב“ג – קרי שמע” (ירש‘ ברכ’ א‘, א’).  ↩

ילקוט ויקרא כ“ה, ל”ה.  ↩

יתיב ק‘ תענייתא דלשתכח גמרא בבלאה מני’ כי היכי דלא נטרדי'“ (ב“מ פ”ה.), כלומר שלא ימנעהו לקבל את הלכות א”י כצורתן.  ↩

“ר”ז בשם שמואל וכו' ורבותינו שבגולה נהגו כן“ (ירש‘ שבת ה’, ד'). ודברים האחרונים לא יצאו מפי שמואל שהיה כל ימיו בגולה, כ”א מפי ר"ז.  ↩

“בעי אילפא יש דרוסה וכו' אר”ז הא דבעי אילפא כבר פירשה רב חנן בר רבא דארחב“ר א‘ רב וכו’” (חולין נ"ג.) “בעי אילפא סמנין וכו' אר”ז הא דבעי אילפא כבר פירשה רבב“ח דארבב”ח א‘ שמואל וכו’“ (שם) ”בעי ר‘ אמי וכו’ אר“ז הא דבעי ר' אמי כבר פירשה רב יהודה דאר”י א‘ רב וכו’“ (שם). והנה השואלים הם גדולי א”י והתשובות הן מפי רב ושמואל גדולי בבל. ומלבד אשר פירש דברי אלה מתוך דברי אלה, הקביל דברי אלה אל דברי אלה: “רבנן דתמן סברין וכו' רבנן דהכא סברין” (ירש‘ בכורות ב’, ב').  ↩

“א”ל ר“ז: לאו אמינא וכו' כל מתניתא דלא תניא בי ר”ח ובי‘ ר’ אושעי‘ משבשתא היא וכו’" (חולין קמ"א. וע' 60 הערה 3).  ↩

ע' ח"ו 278 הערה 9.  ↩

“ר‘ זעירא מקבל לסבייא דהוו ביומי’ דרי”צ רובה דלא בחנון כל מתנייתא מני'“ (ירש‘ מע"ש ה’, א'). ורי”צ רובא, הוא ריצ"ב אבדימי (ע' הרשום בהערה הקודמת).  ↩

“אין משנה זו אמורה על סדר ולא בדמאי אנן קימין”ירש‘ דמאי ה’, א'. ע"ש).  ↩

“תברא מי ששנה זו לא שנה זו”(ב“ק מ”ז:) ובדעה זאת החזיק ריר“מ תלמידו אחריו (ע‘ יבמ’ י"ג.). וכבר כלכל ר' אלעזר בן פדת רבו של ר”ז את המשנה בדרך זו (87 הערה 8). וע' על זה ועל הדומה לזה ח"ו 222 הערות 6–7).  ↩

191 הערה 2.  ↩

140 הערה 12.  ↩

ירש‘ שבת א’ ב‘ י"ד, ד’. שם שקל‘ ב’, ו'.  ↩

“א”ל ר“ז לרי”ב אידי: בפירוש שמיע לך או מכללא שמיע לך?" (ערובין מ“ו, גטין ל”ט.).  ↩

“א”ל ר“ז לר‘ אסי: שמא לא שמע ר’ אלא במודד וכו'” (ב“ב פ”ד: “א”ל ר“ז לרי”ב אידי: שמא לא שמע ר‘ אלא כשאין ישראל וכו’?" (חולין ה':).  ↩

“א,ל: דמי האי מרבנן כדלא גמירי אינשי שמעתא כשאין ישראל וכו' למימרא בעי?”(שם) “א”ל: דמי האי מרבנן וכו' למימרא בעי?" (ב"ב שם).  ↩

“תני מני‘ מ’ זמני – – א”ל חדת היא לי משום דמספקא לי וכו‘" ברכ’ כ“ח.). בשמחתו על כל דבר שמועה אמר על שמועה אחת ”ותקילא לי, כי כולא תלמודאי"(כ"ד:).  ↩

ע‘ אזהרתו הנמצרת לתלמידו: "לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהילכתא כל מדות ח’, כן הוא: במ‘ סאה הוא טובל; במ’ סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהן, כביצ‘ מטמא טומאת אוכלין; כביצה חסר שומשום אינו מטמא וכו’. ג‘ על ג’ מטמא מדרס; גע“ג חסר נימא אחת אינו מטמא מדרס (ר“ה י”ג.) ”לאו אמינא לך וכו‘ בצפור דרור שערו רבנן וכו’ (סוט' ט"ז:).  ↩

“ – – ואם איתא ליתני חוץ מיונה וחסיל? אר”ז: זה מוצץ ומקיא וזה אינו מוצץ ומקיא" (חולין מ"ב:).  ↩

לענין חדוש דבר בתפלת קבע שנחשבה לו למצוה אמר על עצמו: “יכילנא לחדושי בה מילתא ומסתפינא דילמא מטרידנא” (כ"ט:).  ↩

“אמרי לי' לר”ז: מחדדן שמעתך. – א“ל דיממי נינהו (עירובין ס"ה.). ואף כי חשב ר”ז בכלל, כי תנאי לחדודן של שמועות הוא הלמוד ביום ומנוחת השֵנה בלילה, בהחזיקו בדבר רב יהודה רבו “לא איברי ליליא אלא לשינתא” (שם), בכל זאת תבחן כל אוזן גם כעין נחת רוח במליצת ר“ז ”דיממי נינהו".  ↩

כגון מהלכת: “האומר – – מודים מודים משתקין אותו” שבמשנתנו, הוציא תולדה: “כל האומר שמע שמע כאומר מודים מודים דמי” (ל"ג:). ועד כמה נאמנה ומוכרעת תולדה זו ע‘ ח“ו 298. והוצאת תולדה כזו מצאנו לו גם לענין משמר, שהוא מוציא מאב של מלאכת מרקד, ודן ואומר: ”כותי דידי מסתברא מה דרכו של מרקד וכו’ אף הכא נמי וכו'" (שבת קל"ח.).  ↩

“אגרא דפרקא רהטא”שאר“ז (ברכ‘ ו’:) אי אפשר לדעתנו לפרש על ריצת רגלים בלבד, אע”פ שמאמר הקודם לר“ז הוא כעין נותן מקום לזה. ויותר יש להחזיק, כי פירוש מלת ”רהטא“ הוא מין ממיני הלמודים, כך מפרשים אנחנו את מלת ”רהטא“ מתוך מאמר: ”דרנב“יצ ריש כלה – – מקמי דגיעול לכלה מרהיט בהדי' ראב”א לשמעתי' והדר עייל לכלה“ (ב“ב כ”ב. וע‘ על זה דור"הד ב’, קס"א). וענין ”רהטא“ היא לדעתנו סקירה מהירה על פני גופי ענינים שונים במתכנתם זל”ז. “ואגרא דפרקא” פרוש שכרו, שבשבילו עובד הלומד את עבודתו.  ↩

על שרש מנהג ותיקין לגמור את שמע עם הנץ החמה, ועל שרש ההלכה האומרת: אף תפלת המנחה מצותה עם דמדומי חמה, “א”ר זירא: מאי קרא? ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים – תהל‘ ע"ב, ה’ – “ (ברכ‘ ט’: וערש"י). ועוד שנונה מזאת היא תוכחתו מן המקרא, כי במקום שאי אפשר, רצויה היא קבלת התענית על מנת לפרוע אותה לאחר זמן, כתענית בשעתה ”דכתיב: ויאמר אלי אל תירא דניאל, כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך וגו‘ – דני’ ו' י“ב – ” (תענית ח':).  ↩

ע' 154 הערה 14.  ↩

הערה 7 שם.  ↩

“אר”ז: מריש כי הוה חזינא להו לרבנן וכו‘ הוה אמינא וכו’ כיון דמשענא להא וכו‘ אנא נמי וכו’" (ברכ‘ ו’:).  ↩

“ר”ז צם וכו' ולא חש על מגלת תענית" (ירש‘ מגל’ א‘, ו’).  ↩

ע' מסקנתו: “הדא אמרה אסיר לבר נש מיעבד מלה בצבור” (ירש‘ דמאי ב’, א').  ↩

“אר”ז לר‘ שמן בר אבא: ראה שאתה מטיל גבול היתר שהרי ב’ גדולי הדור לא פירשו את הדבר – – ומר פשיט ליה מיפשט" (חולין צ"ח.).  ↩

כאשר הורה לרי“רמ תלמידו ”לא תיסור ולא תשרי" (ירש‘ שבת ו’, א').  ↩

ר“ז אמר וכו‘ דאמר מר למד לשונך וכו’” (ברכ‘ ד’.), ומקום מאמר זה הוא במס' ד“א זוטא פ”ג.  ↩

רואים אנחנו, כי חכמי הדור היו מגישים לפניהם את משפטם, בהיות להם דבר עם חבריהם: “אזל רב גידל קבלי‘ – על ר’ אבא – לר”ז" (קדושין נ"ט.).  ↩

“כי סלק ר”ז יתיב מאה תענייתא – – דלא לשכב ר‘ אלעזר בשני’ ונפלין עלי' מלי דצבורא"(ב“מ פ”ה.).  ↩

סנהד‘ י"ד. ירש’ בכורים ג‘, ג’.  ↩

“יתיב מאה תענייתא דלא נשלוט בי' נורא דגיהנם”(ב"מ שם).  ↩

ע“ש עוד וע‘ מאמרו לר’ ירמ' תלמידו ”דהו הקא בדה טובא“: ”בכל עצב יהיה מותר – משלי י“ד, כ”ג – כתיב" (ברכ‘ ל’:).  ↩

“ע”כ הביאו ר‘ ירמי’ לר“ז לידי גיחוך ולא גחיך” (נד' כ"ג.). וכבר בארנו, כי רי“רמ זה הוא רי”רמ בר אבא שהי' מרבותיו (ע' 190 הערה 16).  ↩

כדברו “ייתי עלי דלא כעסית עלוי” (ירש‘ ברכ’ ב‘, ח’).  ↩

“ובאש לר”ז בגין דצוח ר‘ יעקב בר אחא לר’ חייא בר אבא נוקדנא“ (ז', גק). וע”ש וראית, כי לא בפירוש קראו כך, כי אם רק נתן מקום להבין כן מדבריו.  ↩

“ – – הוה אזל ויתיב אפתחא דבי ר‘ נתן בר טובי א’: כי חלפי רבנן אז איקום מקמייהו”(ברכ' כ"ח.) “ – – הוה אזל ויתיב אפתחא דרב יהודה בר אמי א', כי נפקי ועיילי רבנן איקום מקמייהו” (ערובין כ"ח:)  ↩

ירש‘ ברכ’ ג‘, א’. ומאמר זה מצאנו גם לרב חסדא (שבת פ"א:) גם לרבה (ערובין מ"א:), אולם הם לא אמרוהו אלא לענין דחיית אסור דרבנן (ער“שי שם ושם וברכ' י”ט. שבת צ"ד:). אולם ר“ז במאמרו פוסק כן לענין דחיית אסור חמור על טומאת מת מד”ת.  ↩

“הני בריוני דהוו בשיבבותי' דר”ז דהוו מקרב להו כי היכי דניהדרו בתיובתא" (סנהד' ל"ו.).  ↩

“והוה בעי רחמי עלן”(שם).  ↩

זה הוא טעם מאמרו “וירה ריה בגדיו ויברכה – ברא' כ”ז, כ“ו – אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו” (שם), ומאמר זה נאמר על רשעים גמורים (ע'ו ב“ר ס”ה).  ↩

“ובשר – ויקר' י”ג, י“ח – כתיב בי': ונרפא – שם – ” (סוט‘ ה’.).  ↩

“אע”ג דלא מקבלי לוכחינהו מר" (שבת נ"ה.).  ↩

יומא פ"ז.  ↩

“רבה ור”ז איקלעו לבי ריש גלותא הזיוהו, להוא עבדא דאנח וכו‘ נזהי’ רבה א“ל ר”ז: מ“ש ממיחם ע”ג מיחם וכו‘; הדר חזיוהו דפרס וכו’ נזהי‘ רבה. א“ל ר”ז: אמאי? א"ל – רבה – השתא וכו’ א“ל ר”ז: מ“ש מפרינקא וכו'” (מ“ח. ע”ש.).  ↩

“א”ל – ר‘ אבהו – לר“ז: לישרי לן מר א”ל – ר"ז –: לא סבר לי’ מר להא דאר“יוח בעה”ב בוצע – – כי מטא לברוכי א“ל – – ר' אבהו – : ”ליבריך לן מר א“ל – ר”ז – לא סבר לה מר להא דר‘ הונא דמן בכל דא’ בוצע מברך" (ברכ‘ מ"ו. ירש’ שם ח‘, ב’.).  ↩

על הזהרו מאד לקחת אפילו קיסם לחצוץ את שניו מן הערמה, אמר לתלמידיו המשתוממים: “לא זערא כשר כל כן אלא מלין דיוצרן שמע לן נעבדינן” (ירש‘ דמאי ג’, ב'). ומלת “רבי זעירא שבוש הוא, כי מאמר זה לר”ז עצמו הוא ותשלום לדבריו הקודמים. וחלילה לבאים אחריו לאמר על האיש הנקדש הזה “לא ר”ז כשר כל כן“ כי אם הוא על עצמו אמר כך, בענותו הגדולה, ולא ”רבי זעירא“ כ”א זעירא.  ↩

“אלולא דלא מעל' רישי ביני אריותא הוינא אמר בת טעמא”(ירש‘ שבת א’, ה').  ↩

"אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים (שבת קי"ב:).  ↩

לרב חסדא שאל: ואמאי לא אמרת? “ואת שבקת כל הני תנאי ואמוראי ועבדת כרב?” (ברכ' מ"ט.).  ↩

ולרב אמי ורב אסי רבותיו שאל“ תרי גברי רברבי כותיבו ליטעו בדרב ושמואל?” (חולין ק"ז).  ↩

“אר”ז מגלה זו – רות – אין בה לא טומאה ולא טהרה לא אסור ולא התר למה נכתבה ללמדך כמה שכר לגומלי חסדים" (רות רב‘ א’, ח').  ↩

חולין קכ"ב.  ↩

ירש‘ שבת א’, ב‘. ומקרא הוא במשלי כ’, ו'.  ↩

כתוב‘ י"ז. סנהד’ י“ד: ”שיר הוא לכלה נאה משעלת חן בלא קשוט" (רש"י סנהד' שם). וכחל הוא מין פוך, שהנשים קורעות את עיניהן לשם נוי, וסרק הוא סט המרבה את זיו הפנים, והפרכוס הוא קליעה נאה לשער.  ↩

ברכ' מ"ו.  ↩

ע' 198 הערה 3  ↩

מגל' כ"ח.  ↩

ע‘ דור"הר ב’ 356.  ↩

“הו העסיק בהדא כהנא”(ירש‘ ב"מ ד’, י"א).  ↩

שבת קנ"ז.  ↩

אשר נסב בכתיבתו לשם אהויה אחייה אחיזה (ירש‘ פסח’ ב‘, ד’).  ↩

“א”ל ר“ז לאהבה ברי' פוק תני להו” (ערובין צ“ו: ר”ה ל':).  ↩

“תני אהבה ברי' דר”ז" (ר“ה כ”ט. נדר' ל"ב.).  ↩

“שלך קודמת לשלי, שהוא אומר מגן אברהם ואחר כך מחיה המתים”(ב“ר ל”ט).  ↩

“בשעה שאמר הקב”ה: והלכתי עמכם בחמת קרי – ויקרא כ“ו, כ”ח – שמא כך עשה ח“ו? אלא עשה ה‘ אשר זמם – איכ’ ב', י”ז – פשורי מפשר" (איכ‘ רב’ ב', י"ז).  ↩

“מתוך גנותן של שבטים אתה יודע שבחן”(ב“ר פ”ד).  ↩

קהל‘ רב’ ג', י"א.  ↩

“א”ל חליש לבאי ולא יכלנא“ (תעני‘ ז’.) ”– – הוה חלוש מגירסי'" (ברכ' כ"ח.).  ↩

“יתיב מאה תענייתא וכו‘ יתיב מאה אחרנייתא כו’ יתיב מאה אחרנייתא וכו'”(ב“ק פ”ה.) “צם תלת מאה צומין ואית דאמרי תשע מאוון” (ירש‘ מגל’ א‘, ו’). ותלת מאה צומין דירושלמי מכוונת לג"פ מאה דבבלי (ב"ק שם).  ↩

“שאלו תלמידיו את ר”ז במה הארכת ימים" (מגל' כ"ח.).  ↩

זכרון יקר יש בידנו, אשר השתמר בו סדר מיתות ר‘ אסי ור’ חייא בר אבא ור‘ שמואל בר’ יצחק ור“ז, ואלה דבריו: ”כד דמך ר‘ יסא קבל ר’ חייא בר ווא אבילוי – – כד דמך רח“ב אבא קבל ר ' שמואל בר רב יצחק אבילוי – – כד דמך רשבר”יצ קבל ר“ז אבילוי” (ירש‘ ברכ’ ג‘, א’).  ↩

“ר”ז מדמך קפד ומר וכו'" (שם).  ↩

ע' הערה הבאה.  ↩

מ“ק כ”ה: “שעשועיה”, פירושו: ילד שעשועיה, והמקונן סמך על מלת “וילדה” שבדלת הראשונה – וע‘ ירמ’ ל“א, י”ט. – רקת: “קיימא לן רקת היא טבריא” (מגל‘ ה’:) “א' רבא מי איכא למ”ד רקת לאו טבריא היא? והא וכו'“ (ו'.). וע”ש ראית רבא כנגד ר"יוח מחרוז של מספד אחר, שנהג בדורות ההם. ורקת, היא שם טבריא במליצת הפיוט, על שמה הקדמוני שבמקרא (יהש' י“ט, ל”ה).  ↩

נראה קצת, כי מקומו בבבל היה “מחוזא” עיר מושב רבא: דמר זוטרא ברי' דר“נ הוה קאזל מסיכרא לבי מחוזא ורבא ור”ס הוה קאסו לסיכרא פגעי אהדדי (חולין צ"ד:), ונראה, כי מ“ז הלך מעירו לעירם, והם יצאו מעירם, שהיא מחוזא. וגם משאלת אבייל ר”ס על קביעת מזוזה “באבולי דמחוזא” (יומא י"א.) ומבקיאות ר“ס בתכונת המקום יש מעין רמז כי מחוזא עירו של ר”ס היא. ועוד רמז כי דר ר“ס בעיר גדולה כמחוזא, יש גם בספור זה, כי ”דר בכרך" היה (פסח' קי"ג.).  ↩

מלבד זכרונות אשר “א”ר ספרא: ר‘ אבהו הוה משתעי“ (ברכ' ס"ג.) מצאנו, כי דרש מפי חבריו ”איכא דשמיע לי’ מני דר‘ אבהו וכו’?" (פסח' נ"ב:).  ↩

“אבוי דר”ס שאיל לר‘ זעירא וכו’ א“ל – ר”ז – חכים רבי לרב הונא וכו'" (ירש‘ כלאים ט’, ה').  ↩

"שבק אבוה זוזי (ב“ב קמ”ר.).  ↩

“אתו אחיו”(שם).  ↩

ערכין ט"ז.  ↩

ירש‘ חגיג’ א‘, ו’.  ↩

“א”ר ששת – לרב נחמן – ספרא חברך וכו'" (בכורות י':).  ↩

“אר”ס – – א“ל ר”נ" (שבת ע'.).  ↩

“א”ל – – רבה לאביי – רב ספרא חברין וכו' (שבת קכ"ד).  ↩

“כי אתי – אביי – לקמי' דרב יוסף א”ל: הכי קאמר ר“ס והכי אהדרי לי' – א”ל – ר“י – ואמאי לא תימא לי‘ וכו’” (ערובין מ"ה:)  ↩

“א”ל ר“ס – לרבא – משה!” (שבת ק“א: חולין צ”ג. וע' מליצתו זו גם ביצה ל“ח. = ”כלומר רבנו בדורו כמשה בדורו" (רש"י שבת שם).  ↩

בלשון כבוד דבר אליו: "לאו כגון מר (פסח' קי"א:).  ↩

“א' רבא: קפחינהו ר”ל לתלתא רבנן סמיכי“ (גטין כ"ט:). ובדורות הבאים חשבו את רבא לגדול מר”ס. כי כן הקדימו תמיד מסדרי התלמוד את שם רבא לשם ר"ס (ע‘ פסח’ שם. חולין צ“ד: קל”ג.).  ↩

“א”ל רב ספרא לאביי חזי מר וכו'" (חולין נ"א.).  ↩

“א”ל ר“ס לאביי: ודילמא וכו' א”ל לא ס“ד וכו'” (ערובין מה"ה:) “א”ל אביי לר“ס הני א בולי דמחזזא מ”ט וכו‘ א"ל וכו’ א“ל וכו‘ אלא א’ אביי וכו'” (יומא י"א. וע' 199 הערה 21). “א”ל אביי: ולאו מי איתמר עלה וכו‘“ (ב“מ ל”ב.) ”א“ל ר”ס לאביי: לדידך וכו’ בין לדידך בין לרבא וכו'" (בכורות ד'.).  ↩

חולין ק"י:  ↩

“יתיב ר”ס ורב אחא בר הונא ורב הונא בר חנינא ויתבי וקאמרי וכו‘ א“ ר”ס מידי דהוה וכו’ א“ל אביי לרבה וכו' א”ל ר“ס חברין תרגמה מדי דהוה וכו'” (שבת קכ"ד.) א“ל רב ששת ספרא חברך תרגמה וכו'” (בכורות י':) ןע' הערה 7.  ↩

דוגמה לדרך רוחו זאת: “כאן מידיעת שבת הוא פורש כאן מידיעת מלאכה הו”פ“ (שבת ע'.) או ”א“ל – לרבה בר ר”ה – מנא לך הא? – א“ל: דתנן וכו' א”ל: מי דמי התם וכו‘ אבל הכא וכו’ תדע דתנן וכו'" (ב“מ ל”ב.).  ↩

“איסר ור”ס עבדו עסקא בהדי הדדי“ (ב“מ ל”א:). ולדעתנו יש לנקד כל שם איסר שבגמרא ”אֵסַר" (ע‘ מ“ב י”ט, ל"ז. עזרא ד’, ב') שמעקרו הוא אשורי ובבלי.  ↩

ב“ב קמ”ד.  ↩

ולדעתנו גם מאמר ר‘ אבא אליו “עד השתא לא עיילית לשעיר וגמרית מילי דשעיר (ברכ' ס"ב:) חוזר על ארץ ישראל – שרצה ר”ס לנסוע אליה, – שהיתה ברשות אדום, שהוא רומי שלא היתה שם צניעות בי“הכס נוהגת [כדאיתא ”ההוא רומאה דחקי’ וכו'" (שם. והגירסא “רומאה” – ע‘ תו’ ד“ה ”אלא“ ב”מ ל“ח. וכמוכרע ממליצת ”ואתן אדום תחתיך")], כמו שהיתה נותנת בבבל, שהיא מארצות הפרסים, ששבחם רבן גמליאל גם על צניעותם זאת (ברכ‘ ח’:).  ↩

ר“י הלוי הוכיח, כי כל דבריו ומעשיו של ר”ס היו רק בקסרין (דורה"ר ב' 354).  ↩

בבבל “אמר להו – רבא – ר”ס גברא רבה הוא“ (ב"ב שם). ובא”י “משתבח לי‘ ר’ אבהו – – בר”ס דאדם גדול הוא (ע"ז ד'.).  ↩

“שבקו לי‘ מכסא וכו’”(שם) ומל‘ “מכסא” יש ללמוד, כי עוסק במסחר הי’ גם בא"י, כי ל' מכס נופל על סחורה.  ↩

גטין כ"ט: וע' 200 הערה 13.  ↩

“דאר”ס א“ר אמי א”ר יוחונן" (שבת ה:).  ↩

ר‘ אבין בשם ר’ אלעאי אמר הלכה זו של ריו“ח בסגנון אחר. ועל ר‘ אלעאי ור’ אמי שהיו שניהם תלמיד ריו”ח, אמרה הגמרה “אמוראי נינהו, מר אמר כהאי לישנא ומר א' כהאי לישנא” (שם) = “ומיהו ריו”ח חדא זמנא אמרה" (רש"י).  ↩

במקום הגירסה התמוהה “א”ר חייא (?) א“ר ספרא משום חד דבי רבי” (?) ברכ‘ ל“ד:) גורס הרי”ף ז“ל ”א"ר ספרא משום חד דבי ר’ אמי“. – ועל דבר ”דבי ר‘ אמי" ע’ 145 הערה 12 – ורגלים לדבר כי גם מרח“ב אבא קבל ר”ס, כי קשה לומר “דאר”ס א“ר חייא (שבת ל"ז.) הוא ר”ח הגדול, ומתקבל יותר לומר, כי ר' חייא בר אבא הוא.  ↩

“דתני ברבית דבי ר' חייא”(ב“ט ס”ב:).  ↩

“אר”ס משום ריב"ח (קדושין ל'.).  ↩

“אימר דאמרי לכו בתנאי, בקראי מי אמרי לכו”(ע"ז ד').  ↩

“כל שאלו בדיניהם מוציאים מִלֹוֶה למלוה, בדינינו מחבירין מִמלוה ללֹוֶה; כל שאלו בדיניהם אין מוציאין מלוה למלוה בדינינו אין מחזירין ממלוה ללֹוֶה ”(ב“מ ס”ב).  ↩

“קרי עלי‘ רב יוסף: עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו – הושע ד’, י”ב – כל המֵקל לו מגיד לו“ (פסח' נ"ב:). ועל ”חוטין שביד“ אשר ”אמר ר‘ אבא א"ר יהודה א’ שמואל“, כי אסורים הם, השתומם ר”ס על האמור ויקרא: “משה! מי אמר רחמנא לא תיכול בשרא?” ורבא השתומם על דבריו ויקרא: משה, מי אמר רחמנא אכול דמא?“ (חולין צ"ג.). מליצת ”משה“ בפי ר”ס ע' 200 הערה 11.  ↩

"והא מתחזי כרמות רוחא (שבת קי"ג.).  ↩

תהל‘ מ"ו, ב’.  ↩

מכות כ“ד. וע' עוד ”הכא בירא שמים עסקינן כגון ר“ס דמקיים ודובר אמת בלבבו” ((ב“ב פ”ח.).  ↩

שאלתות ל“ו מובא בפי' רש”י מכות שם. רשב“ם ב”ב שם.  ↩

“ר”ס לרווחא דמילתא הוא דעביד" (ב“ק קט”ז. ע"ש).  ↩

חולין צ“ד: ורש”י.  ↩

“א”ל: דילמא משום דעברי אשמעתא דמר אקרין הכי" (קל"ג.).  ↩

“צהבו פניו דרב ספרא”(פסח' קי"ג:).  ↩

ברכ' ט"ו:  ↩

“משמיא רחימו עליו כגון ר”ס הוה אזל בשיירתא לוינהו ארי כל לילא וכו‘, כי מטי זמנא דר"ס שדו לי’ חמרי‘ ולא אכלי’" (ב“ק קט”ז.)  ↩

“ר”ס רווק הדר בכרך הוא וכו‘ תני תני קמי’ דרבא ור“ס וכו' א”ל רבא לאו כגון מר“ (פסחי' שם). ובכן היה עוד פנוי בזמן ההוא שגם רבא שהי' צעיר ממנו – כי ר”ס הי‘ חברו של ר“נ ורבה רבותיו – נהג מנהג חכם נשוא פנים, עד אשר ”תני תנא קמי’" (שם)  ↩

“כי סלק”– לא“י – חולין ק”י:) “כי אתא לגבי'” – דאביי בבבל ( – שם) = “כ' הדר סליק” – לא“י (קי"א) ”נפק מא“י לח”ל" (פסח' נ"ב.).  ↩

“כי סלק ר”א אשכח לר“ז א”ל… מיומא סדלק מר להכא הוה לי פ“פ קמי‘ דרב הונא וכו’” (חולין נ"ז.).  ↩

כעדות מליצתו “חייא דמר מיומא דסלק מר” (שם).  ↩

מלבד כמה הלכות אשר “אמר רבי אבא א”ר יהוד‘ א’ שמואל“ (חולין צ"ג. ועוד) ”ומלבד דר‘ אבא ורי“ב אבא – – אתו שיילוה לרב יהודה א”ל הכי א’ שמואל וכו‘“ (ברכ' י"א:) מצאנו אותו דורש מפי רב יהודה להלכות שמואל: ”א“ל ר”א לר"י בבי מעצרתא דרב זכאי מי א’ שמואל וכו‘ והאמר שמואל וכו’“ (ערובין ב"ט.). וא”כ רשות בידנו להחזיק, כי סתם “אר”א א‘ שמואל“ (מגלה ח' ועוד) הוא: ”אר“א [א”ר יהודה] א’ שמואל“. ונראה כי בשורה שניה היה ר”א יושב לפני ר“י: ”יתיב ר“א אחורי' דרב כהנא ויתיב ר”כ אחרי' דר"י (חולין י"ט:).  ↩

ע"ז ו'.  ↩

“”א“ר אבא א”ר הונא א‘ רב“ (שבת צ“ח. ב”ב ב':). ומען זה שאלתו לר”ירמ בר אבא: “לא סבר לה מר להא דר”ה א’ רב וכו'?" (חולין נ"ז:).  ↩

ע‘ 202 הע’ 10.  ↩

“כי הא דשלח לי' ר”א למרי בר מר: בעי מני‘ דר"ה וכו’" (ב“ק צ”ז.).  ↩

“אר”א ארח“ב אשי א' רב” (שבת ק“ז. קכ”ד: ועוד). וע‘ "סימן בגופי’ זמרא וכו‘“ (ל"ד.) = ”סימן הוא להלכות ולמימרות שא’ ר“א בשם רח”ב אשי שא‘ משום רב במס’ שבת" (מהרש"א).  ↩

“ואשכחנא נמי לרירמ”ב אבא" (חולין שם).  ↩

“אר”א ארירמב“א א‘ רב: הל’ וכו‘ ושמואל א’: אין הל‘ וכו’, בסורא מתנו הכי בפומבד' מתנו הכי א”ר כהנא א“ר הל‘ וכו’” (מגל' י"ח:).  ↩

“בעי מני' ר”א לר"נ (ערובין ע"ו:).  ↩

“ר' בא בשם ר”ח" (ירש‘ שבת ז’, א') – ור‘ בא בירושלמי, הוא ר’ אבא.  ↩

“שלח לי' ר”א לרי“ב חמא” (ב“ב קכ”ז: קח“ח: [ו”פ]).  ↩

הוא אבי רבא ועליו נאמר: “ובשנת תק”ע – שהיא שנת 4019 – וכו‘ ואזל וכו’ ולמחוזא והוה התם רב יוסף בר חמא אבוה דרבא וכו'" (אגרש"ג).  ↩

ע' 191 הערה 18.  ↩

“עולא הוה רכיב המרא ואזיל ושקל ואזל ר”א מימיני' ורב“בח משמאלי” (פסח' נ"ג:).  ↩

“א”ל ר“א לעולא” (שם וגטין ג': ע"ט.) “איתיבי' ר”א לעולא" (גטין ל“ט. ב”מ י"א.).  ↩

“א”ל: דמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתתא“ (שם ושם). ודברים אלה בבבל היו, כי אחרי משאו ומתנו של ר”א עם עולא, יסופר: “כי אתא ר‘ אבא – א’ להו הכי א‘ עולא והכי אותביתי’” (ב"מ שם). ועוד יש לשער כי דברי ר"א עם עולא היו בפומבד', ששם היה עקר מקומו של עולא בבבל (ע' 159, הערה 4 והערה 9).  ↩

“כי סלק ר”א א' יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל" (ביצ' ל"ח.).  ↩

ברכ' כ"ד:  ↩

191 הערה 16  ↩

כאשר תוכיח הוראתו הקשה על רבא, שכבר מלאה ידו להורות: “זילו אמרו לי‘ לברי’ דרב יוסף בר כמא דלישלים דמי תורא למרי” (חולין מ"ג:).  ↩

“א' להו ר”א וכו‘ אחיכו עלי’" (ביצ' שם).  ↩

יתיב ר“א וכו‘ וכו’ אזל ר”א אמרה קמי‘ דר’ אלעזר אזל ר“א אמרה קמי דר' יוחנן” (חולין י"ט:).  ↩

“דאר”א אר“יוח” (ערובין מ"ו:).  ↩

“אר”א ארשב“ל” (שבת ס“ג [ד”פ]).  ↩

“אר”א א"ר אסי (ב“ב ק”מ:).  ↩

ע‘ ענין "נסכא דר’ אבא (שבועות ל"ב:).  ↩

“רבותינו שבא”י ר' אבא" (מ“ז. סנהדר' ט”ז:).  ↩

“ – – אמטכסא דר”א“ (ב“ק קי”ז:) = ”תכשיט משי“ (רש"י) = ”משי מובחר" (ערוך ע' “מטכס”).  ↩

קדושין נ"ט.  ↩

“תנא אגרא חמוה דר‘ אבא וכו’ הוא תנא לה והוא אמר לה”(חולין ק"ד:) = "הוא תני לה: כך קבלה סדורה מרבו; והוא אמר לה: והוא פירשה מסברא שלו (רש"י).  ↩

“אתא לקמי' דר”א" (מנח' כ"ט:).  ↩

“ר‘ יונה ור’ זעירא תלמידי ר”יוח“ (בכורות ל'.). ואת ר‘ יונה זה יש להבדיל מר’ יונה אשר יחשב על הדור שלאחריו, שהי‘ תלמיד ר’ זעירא (ע"ש). וקרוב הוא כי ר”י חברו של ר“ז היה כביר ימים ממנו, כי נמנה ראשון לר”ז (שם.)  ↩

הוא ר‘ סימון, אשר דברנו עליו (לעיל 167). וכי ר’ יהודה היה בנו של ר‘ סימון זה ולא אחר, עולה משיחת ר’ ירמי‘ עם ריב“ר סימון על אדותיו: ”ר’ סימון בשם ר“יוח וכו‘ קם ר’ ירמי‘ עם ר’ יודה בי ר' סימון, א”ל הכין אמרין כל תלמידוי דר“יוח לא שמע בר נש מני' הדא מילתא אלא אבוך” (ירש‘ מ"ק ג’, ה'.).  ↩

“דתני רי”ב סימון בנזקין דבי קרנא" (ב“ק מ”ז:)  ↩

יתבונן נא הקורא וישתומם על הבקיאות המופלגת ועל הסקירה הבוחנת בספרות המקרא היוצאות ממאמר זה: “א”ר יהודה בר ר‘ סימון: בזכות וימד שש שעורים וישם עליה, זכתה ועמדה ממנה ששה צדיקים וכל אחד ואחד בהן שש מדות: א) דוד, ב) חזקיהו, ג) יאשיה, ד) חנני’ מישאל ועזרי‘, ה) דניאל ו) ומלך המשיח; דוד, שנאמ’: א) יודע נגן ב) וגבור חיל ג) ואיש מלחמה ד) ונבון דבר ה) ואיש תאר ו) וה‘ עמו – ש“א ט”ז, י"ח –; חזקי’, שנא‘: א) פלא יועץ ב) אל גבור ג) אבי עד ד) שר שלום ה) למרבה המשרה ו) ולשלום אין קץ – ישע’ ט‘, ו’ –; יאשי‘, שנא’: והיה א) כעץ שתול על מים ב) ועל יובל ישלח שרשיו ג) ולא יראה כי יבא חוט ד) והיה עלהו רענן ה) ובשנת בצורת לא ידאג ו) ולא ימיש מעשות פרי – ירמי‘ ט"ז, ח’ –; חנני‘ מישאל ועזרי’, שנאמר א) ילדים אשר אין בהם כל מום ב) וטובי מראה ג) ומשכילים בכל חכמה ד) ויודעי דעת ה) ומביני מרע ו) ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך – דני‘ א’, ד‘ –; דניאל, שנא’: א) רוח יתירא ב) ומנדע ג) ושכלתנו ד) מפשר חלמין ה) ואחוית אחידן ו) ומשרא קטרין אשתכחת בי‘ בדניאל – ה’, י“ד –; מלך המשיח, שנא‘: ונחה עליו רוח ה’ א) רוח חכמה ב) ובינה ג) רוח עצה ד) וגבורה ה) רוח דעת ו) ויראת ה‘ – ישע’ י”א, ב' –" (רות רב‘ ג’, ט"ו).  ↩

כגון “אמן זה יש בו ג‘ אספליאות: שבועה, קבלה ואמנה; שבועה מנין? שנא’: והשביע הכהן את האשה וגו‘ ואמרה האשה אמן אמן – במד’ ה' כ”א. כ“ב; קבלה מנין? שנא‘: וענו הלוים אמרו אל כל איש ישראל וגו’ וענו כל העם ואמרו אמן – דבר' כ”ז, ט“ו. ט”ז –; אמנה מנין? שנא‘: ויען בניהו בן יהוידע את המלך ויאמר אמן כן יאמר ה’ – מ“א, א', ל”ו – " (דבר‘ רב’ ז').  ↩

ירש‘ ברכ’ א‘, ט’ והפסוקים ישע‘ מ"ו ז’. ש“א א', י”ג. – ודברי ר‘ ברכ’ ור' חלבו נכנסו שם בתורת תוספת באור, לתוך המאמר.  ↩

ב“ר י”ב. והמקרא תהל‘ ל"ג, ו’. ובשיטתו זאת כי נברא הכל בכל שלמותו בבת אחת גזר ואמר: עופר עולם על מליאתו נבראה" (ב“ר י”ד) שלדעתנו פירוש עופר עולם הוא החומֶר הראשון שממנו נאצלו כל החמרים ובו נוצרו כל הצורות גם הוא על מלאתו נברא כלומר בבת אחת ובתכלית שלמותו.  ↩

“דעו כי ה' האלהים הוא עשנו, ולא אנחנו בראנו את נפשנו”(ב"ר ק‘. והמקרא תהל’ ק‘, ג’) וריב"ס הסמיך פה את דבריו אל הכתיב.  ↩

נמרצים מאד דבריו על הדמיון החיצון שבין אדם לבהמה, ועל היתרון הפנימי שיש לו עליה, ועל קוצר דעתו להכיר ערך יתרונו ולכלכל דבריו על פיו“ ”אמר הקב“ה לאדם: בשביל שנתתי לך מדע יותר מן הבהמה מן החיה ומן העופות, אתה מחרף ומגדף אותי? עשיתי לך עינים ולה עינים, לך אזנים ולה אזנים, לך ידים ולה ידים, לך רגלים ולה רגלים, לך פה ולה פה. נמשל כבהמה נדמו. אין נדמו אלא שתיקה, שתקתים מפניך. ראה כבוד שעשיתי לך ואין אתה מבין כל הטובה: ואדם ביקר בל יבין” (קהל‘ רב’ י‘, כ’).  ↩

“א' הקב”ה אין בכם אמונה של ממש וכו‘ הפכפכנין אתם! טרחנין הם, סרבנין, הם, לכלותם אי אפשר וכו’ להחליפן באומה אחרת אי אפשר, אלא מה אעשה להם? הריני מיסרין ביסורים ומצרפן ברעבון" (רות רב‘ א’, א').  ↩

ע‘ משלו "לבן מלך שיצא בשוק וכו’" (שם).  ↩

ע' 205 הערה 7.  ↩

ב“ר ע”ז. ושם נוסף על מלת ישורון “הנאים והמשובחים שבכם” מתפרש שם על הנביאים, והוא בטעם המאמר “ישראל וקוב”ה ואורייתא חד הוא“. ולר' סימון אביו מוצאים אנחנו מליצה כזאת על ”ישראל סבא“ (שם), כלומר על יעקב אבינו. וע‘ דעה כזו של ר’ סימון לרא”ב פדת (88 הערה 11).  ↩

“לשעבר היו קרוין ישראל כשאר כל האומות סבתא ורעמא סבתכא, מכאן ואילך אין נקראין אלא עמי וכו‘ מאין זכיתם וכו’ ממה שדברתם בסיני ואמרתם כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע”(רות רב‘ א’, א').  ↩

“עכשו שנעשה המשכן אהבה ביני ובין בני שלום ביני ובין בני”(במד‘ רב’ י"ב).  ↩

משל נראה גס, אשר באמת מלא הוא המית לב אוהב, המשיל ריב“ר סימון, הרומז רמז גדול כי אהבת אבות ובנים ותולדותיה, הן ראשי מסיבי כל הגדולות בדברי ימי עמנו, ואלה דבריו: ”בחבלי אדם אמשכם – הושע י“א, ד‘ – אלו ישראל וכו’ וכו‘; בעבותות אהבה – שם –: וישראל אהב את יוסף מכל בניו – ברא’ ל”ז, ג‘ – וכו’. ר‘ ברכי’ בשם ריב“ר סימון אמר: לפרה שהיו מושכין אותו למקולין, לא היתה נמשכת, מה עשו? משכו את בנה לפניה, והיתה מהלכת אחריה על כרחה שלא בטובתה, כך היה יעקב אבינו וכו' אמר הקב”ה בני בכורי [הוא] ואני מורידו בבזיון? וכו' אלא הריני מושך את בנו לפניו והוא יורד אחריו על כרחו שלא בטובתו (והוריד) [ומוריד] את השכינה למצרים עמו" (ב“ר פ”ו).  ↩

“אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף שהן חמשה סלעים לפיכך יהי' כאו”א מפריש ערך בנו חמשה סלעים" (פ"ד).  ↩

“כשהלך אצל הקב”ה א“ל למה יחרה אפך בעמך? לא בניך הם? וכשהלך אצל ישראל א‘ להן עד אימתי אתם מכעיסין אותו וכו’” (דבר‘ רב’ א', י“ח. וע”ש משלו הנעים במאמרו הקודם).  ↩

“בא וראה כמה חביבים הגרים לפני המקום”(רות רב‘ א’, י"ח).  ↩

“שבאתה – רחב – ונדבקה בישראל ועלו מעשיה לאביה שבשמים”(שם פרשתא ב').  ↩

דבר‘ רב’ ז‘, ע"ש והמקרא דבר’ כ"ח, ו'.  ↩

“ר‘ ברכי’ בר‘ יודה בר’ סימון בשם ר‘ שמואל בר יצחק אמר וכו’”(ב“ר נ”ג).  ↩

ר‘ חנינא ור’ אושעיא – – אמרו – – דאנן מבית עלי קאתינן" (סנהד' י"ד).  ↩

“דהוו אושכפי בארעא דישראל והוו יתבי בשוקא דזונות ועבדו להו מסאני וכו' ולא מדלי עינייהו לאסתכולי בהו”(פסח' קי"ג:).  ↩

“ומומתייהו הכו בחייהון דרבנן קדישי דבארעא דישראל”(שם. וע' מהרש"א)..  ↩

“יחיב ר‘ חנינא ור’ אושעיא וקמיבעא להו וכו' א”ל ההוא סבא וכו'" (מכות י"ט:).  ↩

"כל מעלי שבתא הוו עסקי בהל' יצירה (סנהד' ס"ז:).  ↩

“ומברי להו עגלא תלתא ואכלי מני'”(שם). ואפשר כי רמז הוא לרוב שמחתם ששמחו, כשנפטרו בערבי שבתות ממלאכתם ויהיו פנויים לעסוק בתורה, עד כי היו שבעים מתענגים ומתעדנים כאלו אכלו כל מעדני עולם, כמליצת תרגום הכתוב, האומר “ויחזו את הא' ויאכלו וישתו – שמות כ”ד, י“א –: וחזו ית יקרא דה‘ והוו הדן וכו’ כאלו אכלין ושתין” (אונקלוס).  ↩

“ר”ח ור‘ אושעיא הוה קא משתקד ריו"ח למסמיכנהו וכו’ וכו‘ אמרי לי דאנן מבית עלי קאתינן דארשב“נ א”ר יונתן מנין שאין נסמכין לבית עלי, שנא’: ולא יהי‘ זקן וכו’ מאי זקן אלימא וכו' אלא סמיכה" (סנהד' י“ד. וערש”י).  ↩