פרק מתוך “אחייך אלַייך, אחייך”, רומן בכתובים
קָלִימְנוֹס, יוון, 10 באוגוסט 2003
בוקר טוב, אימא,
אני שוכב לי על האבנים הקשות של פרדייז ביץ', וכותב. סביבי דממה. סיפרו היום בחדשות, שבצרפת הגיע החום לשיא חדש, ושאנשים שם נמצאים בסכנת חיים. אשרַי שאני רחוק מכל זה. קיץ היא עונה בלתי נסבלת בפריז. העיר ההיא אינה מתַפקדת בחוֹם, הוא אינו יאה לה. מֵימיו של נהר הסיין מסנוורים את כל המעז להישיר את מבטו לעברם, השמש הצהובה בולעת כל חלקה טובה בעיר, האנשים מרטטים בתוך העיסה הזאת כמו בתוך קרם קרמל, ועורם נצרב כמו קרום הקרמל, ונפשם נמסה בם. מכל מקום, הקיץ האחרון, זה שבמהלכו אזל לי הכסף, היה קיץ חם עוד יותר מתמיד. כדור הארץ התחמם לו תחת רגלַי, ולא הספיק לשרוף בלהטו את סניף הבנק שלי, אלא רק למַלט ממנו את עובדי הסניף לחופשתם. את כולם – מלבד הפקיד דקיק־הגו, זה שפתח לי את החשבון כשהגעתי לפריז, לפני כך וכך שנים (ארבע? חמש?).
הוא אדם מרושע, פקיד הבנק שלי. אין דבר המעצב נפש מִרשעת כמו שילוב של ילדוּת טובה ונעורים איומים. במצב הזה לא נותר לך אלא לתעב כל דבר שמקיף אותך, שנחסך ממך כל עוד היית ילד, כשהשׂיער היחיד שהִכרת היה על הראש, והעירום היחיד שידעת היה עירומם של הוריך, העירום המרטט, המדולדל הזה, שנשפך מגופם כמו חדק (תמיד העדפתי את עירומם של בעלי החיים בגן החיות). אותו פקיד בנק, שבוקר אחד הסתיימה לה ילדותו – הבוקר שבו הוא נדהם לגלות חמש שערות שהנצו בלילה על ערוותו – פוקח את עיניו, ודבר אינו כשהיה.
ניסית פעם, בעודך ילדה, להקיף במחשבה אחת את פארק השעשועים שבו שיחקת, או את הבית שבו גדלת? המקומות האלה, שתמיד נראו לך אדירי ממדים, שלא ניתן היה, במחי מחשבה פשוטה אחת, להקיף את כל־כולם, והיה עלייך לבצע במוחך פעולה פשוטה־מסובכת של גזירה והדבקה, אותם מקומות נראים קטנים כל כך ממרום מושבו של הנער הרפה, מגודל שׂערות הערווה, המכלות בו כל חלקה טובה! כי מֵילא המקום המוצנע ההוא, זה שאִמו בלבד חזתה בו, ובלילות אולי היתה מוצצת אותו בחשאי, כפי שילד מוצץ סוכריה קטנה, המקום ההוא היה, אחרי ככלות הכול, קודש קודשי הקודשים של אותו ילד־נער. אבל אז הגיע תורם של מקומות אחרים בגופו – הרי הדבר נעשה מן הכבד אל הקל! תחילה המקום המוצנע ההוא, אחריו מקומות אחרים, מוצנעים פחות, ולבסוף – ישמור האל – שׂערות ברורות, שגסי הרוח יקראו להן “חתימת שפם”, מאפילות על שפתו העליונה! וכבר עליו לשאת את קלונו בריש גלי.
אבל דיברתי על פקיד הבנק, תסלחי לי, אימא. מוטב שנלך צעד־צעד. פקיד הבנק הזה גדל במשפחה מבוססת. נאמר שהוא בנם הבכור של מנהל בנק ושל מורה בבית ספר תיכון. כשהוא נולד, היתה אמו הצעירה מלטפת ומנשקת אותו כל העת. היא מעולם לא חשבה שמשהו כל כך יפה, כל כך טהור, יוכל לצאת מבין ירכיה. היא מכסה את גופו בנשיקות, מלטפת את עורו החלק, משחילה את אצבעותיה בין אצבעותיו הזעירות. היא מחליפה את החיתולים שלו, וניחוחם מעביר בה רטט, היא גוזזת את ציפורניו, היא רוחצת אותו, וכל אותה העת מוסיף גופו להפיץ את ריחו הענוג. לדבָר הקטן שהוא מסתיר בין ירכיו היא קוראת: בולבול.
אביו של פקיד הבנק, ברייה מגודלת ושעירה, שזין גדול נשרך לפניה כמו זנב, נוהג לתפוס את גופו של בנו, ולהניפו גבוה־גבוה מעל לראשו. התינוק אחוז אימה. הוא בוכה, החדר מסתחרר באישוניו. הוא מקמט את פרצופו, וצווחותיו מחרישות את אוזניו של אביו. האב מניח את התינוק במיטתו, והולך משם. הוא מפקיר אותו לחושך ולאם הצעירה.
אחר כך הוא גדל, פקיד הבנק שלי. הוא לומד לשבת, למחוא כפיים, הוא אומר: אבא, אימא, הוא אומר דברים שרק הוא עצמו מבין. ילדותו היא ילדות מאושרת ומטומטמת למדי. אותו תינוק שמח בעצמו, בדיוק כפי שהוא שמח באוכל שמועתר לפיו, בצללים המרצדים לכבודו על הקיר ובאמו המחייכת לעברו. הכול נעשה לכבודו ולשביעות רצונו. כשהוא בן שנתיים, נולדת אחותו. במהלך השעות הארוכות שבהן ספונה האם בחדרה של האחות, הוא לומד להעסיק את עצמו. הוא מדבר אל החיות המקיפות אותו, הנראות והבלתי נראות, הוא שר שירים לעצמו, ובדידותו אט־אט מופגת. מאוחר בלילה מתגנבת האם לצד מיטתו. היא מיטיבה את השמיכה, ואצבעה מלטפת את לחיו החמה. למחרת מגיעה המטפלת, ורוחצת אותו בידיים אמונות. אחר כך היא משאירה אותו בחדרו, מוקף בכל החיות, הנראות והבלתי נראות, ומתפנה לאחותו הקטנה. לפעמים הוא מתבונן בה, באחותו. כמה היא זעירה, מוקפת במיטת הסורגים שהיתה פעם שלו. עיניה הגדולות בוהות בו. פעם אחת נתנו לו להתקרב אליה, והוא צבט את לחייה כל כך חזק, שהרחיקו אותה ממנו, ומאז הם מופרדים.
ימיו של פקיד־הבנק־לעתיד עוברים עליו בחברת ילדים בני גילו. יש להם נושאים משותפים, יש להם שפה משותפת. עולמם אדיר־הממדים הוא רחבת המשחקים. הם אוהבים לגעת זה בזה, הם בוכים לעתים קרובות, הם נהנים למלא את בגדיהם בגרגירי חול. אחר הצהריים, לאחר שלקחה אותו המטפלת מגן הילדים, בעודה רוחצת אותו, הוא מחזיק את הבולבול בין אצבעותיו, ונהנה להשתין ממנו אל עבר המים הנעלמים בחור הביוב. בערב מושיבה אותו אמו במטבח, ומערה אוכל אל פיו. הילדון לועס את האוכל, ובוהה בעיניה של אמו. אצבעו נשלחת לעברה, ואוכל נשפך מבין שפתיו על חזהו העירום –
“עמיחי” – את קוטעת אותי, “תפסיק להטריח אותי בילדותו של פקיד הבנק שלך. תגיע לעיקר.” אבל אימא, סבלנות. אם תתאזרי בסבלנות, אולי תדעי מדוע אני מַלאֶה אותך בכל זה. הרי ברור לך שאני לא מדבר רק על פקיד הבנק שלי, לא? אני בוחר בו וכופה עליו את דמותו, בדיוק כפי שאת אימצת אותי, וכפית את עצמי על עצמי, וכפית עלַי את מסע הנדודים האין־סופי – מִשביל לשביל, מלב אל לב, מחוף אל חוף… מסע שהתחיל בפריז ושתחנתו הנוכחית היא יוון – האי היווני קָלִימְנוֹס. גם באי הזה, כבכל מקום, אני נושא את קלוני, אבל אות הקין שלי, אימא, אינו חקוק על מצחי – הוא לא אחר מאשר הפרצוף שלי!
ובכן, פקיד הבנק שלי, הפקיד שהיה כבן שלושים כשהגעתי לפריז לפני ארבע או חמש שנים, וכעת הוא בן שלושים פלוס, הפקיד דקיק־הגו, הלבוש תמיד במכנסי בד דקיקים המלופפים סביב מותניו הדקיקים, אותו פקיד גילה את ערוותו בגיל אחת־עשרה. הוא נועל את חדר האמבטיה, ובוחן את עצמו. אביו מתדפק על הדלת. “אני לא מוכן שבבית הזה יהיו דלתות נעולות!” צועק האב. “רק רגע,” עונה הנער. ראשו רכון על חלציו, וריאותיו מתנשפות מן המאמץ ומן הלחץ. “תפתח את הדלת,” ממשיך האב לצעוק. הנער כורך מגבת סביב מותניו, פותח את דלת חדר האמבטיה, ומשתחל משם, בטרם יספיק האב לעוצרו. הוא מסתגר בחדרו, מעלים את עצמו תחת השמיכה. שם, הוא טובל את אצבעותיו במבושיו הצפודים מן הקור.
אחר כך יגיע תורם של הפצעים המוגלתיים על האף, ועל המצח, ועל הסנטר, ושערות יצמחו לו פֹּה ושם, ולבסוף, לקורת רוחם של אביו ואמו, יוחתם העור שמעל לשפתו העליונה בשפם. הנער יגזוז את השפם בסתר, והשפם יצַמח שוב. הוא ישוב ויגזוז אותו, והשפם, כמו גידול שוטה, ישוב ויעלה מעל לשפתו. ובכל פעם יהיו השערות עבות יותר, ברורות יותר לעין הבולשת אחר חרפתו. הנער יורגל ללכת ברחוב כשראשו מורכן כלפי מטה. הוא יסתיר את פיו באצבעותיו, וימעט בדיבור. בכל מקרה, אין לו דבר מיוחד לומר. הימים שבהם היה מדבר לכולם ולעצמו נעלמו. אותם ימים שבהם לא הספיק לו אוצר המילים שהספיק לרכוש, והוא היה פולט פיטומי מילים נסתרות, רחוקים ממנו כמו כרסו של הזאטוט שהיה.
הוא אינו כמו כולם, ושוֹנוּתו חותכת בו כמו תער העובר על הלב. כל אותם מקומות, שבילדותו נראו לו רחבים כל כך, ובנעוריו התכווצו עד לבלי הַכֵּר, חונקים את נפשו. אין לו חבר. איך ניתן לחבבו? הוא הרי מכוער, הוא מרופד בשומן הממלא את פטמותיו ומקשה אותן, עורו משוח תמיד במעטה בוהק, שיניו גדולות ועקומות, פצעים נפערים בבשרו כאילו ניסרו בו כל העת, והכאב, הכאב הבלתי מוסבר הזה, מושך את גופו מעורר הגועל מטה־מטה…
הנער נועל את עצמו בחדר השירותים של אולם הספורט. לכאורה, מוֹתרות בלתי רגילים – לשבת בחוסר מעש, בשעה שחבריך מתרוצצים על מגרש הספורט ובועטים בכדור לכל עבר בחמת זעם! אבל חכי רגע. למטה, במקום המוצנע ההוא, המקום שבו הכול התחיל, המקום שמסמל את קִצהּ של ילדותו, שם קורה איזה דבר. הכפתור הזעיר, שאמו קראה לו “בולבול”, ששום תועלת לא צמחה ממנו, אך די היה להחזיק אותו כדי לחוש איזו כלימה חבויה, הכפתור הזה מלמד את עצמו לצמֵח. הנער מתבונן בהשאות כיצד הוא נמתח, כמו אצבע מתוך אגרוף, כיצד הוא מתיישר ונעמד במאונך לגוף (שאם לא היה מחובר לגוף, הוא היה פשוט מתנתק ממנו, ומסתלק משם כמו זנב של שׂממית).
הבולבול מתרומם ומתרומם, ולפעמים מרגיש הנער צורך לתפוס בו, וכשנוגעות אצבעותיו בבולבול, הופך הבולבול לנרצע, ותחת האצבעות הלופפות אותו הוא תופח, ושֹׂוּמה על הנער לאחוז בו בחוזקה, ולהניע את אצבעותיו חזור והנע, והבולבול תופח עוד, וכבר לא ניתן, גם לוּ רצה, להשיבו לחיק התחתונים. כל גופו של הנער גועש סביב הזין, והזין הוא לו מרכז הכובד, וגופו של הנער כמרחף, ואצבעותיו משפשפות את העור העדין, הסמוק, וזיכרונו הגנטי מפשפש ומפשפש, ולבסוף, הו, מים! נוזל! שְׁפיך? הזהו השפיך המדובר?
“אנכרוניזם!” תוקיעי. “נער כזה, כפי שאתה מתאר אותו, אינו יכול לדעת דבר וחצי דבר על זרע, שלא לומר ‘שפיך’. אתה מדברר את הגיבור שלך, עמיחי. ומה הרמזים האלה על מין אוראלי, כביכול, שביצעה בו אמו? אתה בכלל יודע לאן אתה נכנס, עמיחי? אתה רוצה לתאר יחסים אדיפליים, אדרבה, עשו את זה הרבה לפניך. אתה רוצה לזעזע? הִצלחת. אבל מין אוראלי? גילוי עריות? עשה לי טובה, עמיחי…”
אבל אימא, את הולכת ומסתבכת! מה את מדקדקת בפרטים, כאילו הִכרת אותו כבר, את הנער שמבלי שיֵדע מתפתחת בו נפש מִרשעת? אני מתאר תהליך, בסדר? ת־ה־ליך. ואני מזכיר לך – מדובר בפקיד הבנק שלי. פקיד הבנק! לא את, לא אני, פקיד הבנק. ועוד דבר, תפסיקי לקרוא בשמי כל הזמן, עמיחי ועמיחי. זה גורם לך לריגוש? וחוץ מזה, מה את מִתחסדת? את הרי יודעת שבנסיבות אחרות את ואני היינו יכולים להיות מאהבים…
השתקתי אותך? טוב מאוד.
על מה הוא חושב אפוא אותו נער המשחק בבולבולו, וממציא מחדש את האוננות (כי מתוך כל הזיכרון הגנטי הטוען מידע במוחנו עד לפרטי־פרטים, נשמטה, ולא במקרה, מלאכת האוננות. זאת מאחר שעל כל נער להמציא אותה בכל פעם מחדש. שהרי בניגוד לכל אותם טקסים שִׁבטיים שעליו לעבור כדי לקבל את חותמו של הגבר שיהיה, מהותה של האוננות הראשונה היא ההפך מכל דבר שבטי. זהו הגרעין הכמוס ביותר, שממנו תצמח אישיותו)?
הנער, כמובן, לא מודע לכל הנאמר בַּסוגריים שלעיל. הוא עסוק במשחק החדש שגילה, משחק מענג מאין כמוהו, שכמו האמנות האמִתית, תכליתו האחת והיחידה היא עצם קיומו. עכשיו יעקמו הבריות את האף ויאמרו: “מה לזה ולאמנות? האם כל נפיחה היא יצירת מופת?” שֶׁקט, בורגנים שלי. אחת ולתמיד שֶׁקט! לוּ אמרתי לכם שזה עניין של טעם, הייתם בוודאי נרגעים. “עניין של טעם?” אתם נושמים לרווחה. “כמובן, זה הכול עניין של טעם.” אבל אני לא אעשה לכם חיים קלים. אם בכוונתכם להמשיך ולדשדש במי האופסיים האנינים שלכם, מובטח לכם כי תזכו לחיים ארוכים ומשעממים למדי. אבל אם אתם רוצים, פעם אחת, לטעום טעמה של אמנות אמִתית, אני מזמין אתכם להתבונן בחדרו של הנער בן השלוש־עשרה, הסָפון עדיין בחדרו.
מול עיניו פרשׂ הנער חוברות שונות. היכן השיג אותן? הוא ליקט מפה ומשם: חוברת אחת מצא בין החפצים שהטמין אביו במעמקי הארון. חוברת אחרת הוא רכש בחנות לספרים משומשים. זוהי חוברת פּורנוגרפית ששמה: “אהבה במגרש הטניס”, ואשר דפיה היו מקומטים מרוב שימוש. בחוברת זו נראו איברים מזדקרים מתוך מכנסי אדידס, וחצאיות טניס מורמות, ואשכים שעירים וכבדים, ושפתיים לחות של קוּס. אבל מבּין כל הדברים שקיבץ אותו נער, הדבר שהסעיר את דמיונו יותר מכול, היה ספר בכריכה עבה, ששאל מספריית בית הספר. היה זה רומן אמריקני מלא בתיאורי מין, ובמיוחד בתיאורים של מין אוראלי. התרגום היה מאולץ והתיאורים נדושים, אבל דבר לא יכול היה לפגום בריגוש. ברבות הימים די במחשבה על אותו ספר אמריקני, כדי לגרום לַבולבולון לצַמח כפי יכולתו. אז הנער שולף אותו מתוך התחתונים, והזין מתעקם, והנער משפשף אותו, והזין מתרצה תחת אצבעותיו, בעוד עטרתו הופכת סמוקה, והַשפיך מַשפיך, ונקרש לו בין אצבעותיו.
הרי לנו משחק חדש. משחק שהנאה בצִדו. הנער משליך תחת מיטתו את כל אותם ניירות טישוּ, המפיצים ריח חזק, מפורש. הוא מתקלח והולך לבית הספר, ובזמן שיעור הספורט, בעודו תופס מחסה בתא השירותים הנעול, הוא שולף את הזין, ולמשך דקות ארוכות הוא איננו שם. זוהי הדרך היחידה שיש בידו כדי לחמוק לשעה מאותם נעורים אומללים. שוב אין לו גוף, כי אם בולבול חשקן, והבולבול נכון בכל רגע לפלוט זרע – אבל מהו הזרע הזה? הרי לשפיך אין שום קשר לכל אותם תרשימים ביולוגיים, המסבירים את כל עניין ההפריה… הפריה? הלא זוהי עקרות לשמה! כי כבר אמרתי, הטעם היחיד באוננות הוא מעשה האוננות עצמו, מפני שמדובר בהתגלותה של אמת. במשך כל אותן שנים אומללות, שבהן הנער נאלם דום, במשך כל אותן שנים מחוקות, זוהי האמירה היחידה שלו, ובאמצעותה הוא משתף את העולם במתווה של נפשו: נפש לבנה, סמיכה ומבעבעת, שמעֵת שהיא יוצאת לאוויר העולם, היא נקרשת ומפיצה בו את ריחה החזק.
ויום אחד מסתכל הנער סביבו, ורואה את חבריו השבים ממגרש הכדורגל ופושטים את בגדיהם. גופם של הנערים רטוב מזיעה, והם פונים להתקלח בין טורי המקלחות. הם, שלא כמוהו, חסרי בושה. הם מטלטלים את מבושיהם לכל עבר וצוחקים. הם מסיחים בנחת על כל אותן שערות שמעטרות את עורם בכל מקום. הם מקפלים את המרפק, ושרירים רכים מקפצים לנגד עיניו. הנער מרכין את ראשו.
במשך החודשים הבאים הוא עושה כמיטב יכולתו כדי לשאת חן: הוא מגלח את שפמו, הוא לובש בגדים נעימים־למראה, הוא מתחבר עם בנים מִדרגה שנייה ושלישית, ולעתים זוכה להתחכך במחיצתם של הבנים מן הדרגה הראשונה. אך נדמה כי הבנים אינם משגיחים בו. הם מסתגרים בינם לבין עצמם בבתים, תוחבים קלטות וידיאו פּורנוגרפיות לתוך המכשירים, ועורכים תחרויות.
הנער שלנו שמע על כל אלה. במהלך ההפסקות שבין השיעורים הוא סובב וסובב לו בין מגרשי הספורט, עיניו נעוצות באדמה, רגליו נשרכות. הוא זונח את החוברות הפורנוגרפיות. בזמן מעשה האוננות הוא נעזר בדמיונו הדולף. לפעמים, כאשר אצבעותיו מתרוצצות על גבי הבולבולון, וגופו נשטף בזיעה, והצִלצול המבשר את סוף שיעור ההתעמלות נשמע ברקע, נרפה הזין, והנער אינו מצליח עוד לרוממו. אצבעותיו מלטפות אותו, אך לשווא. עם הזמן הדבר קורה לו לעתים תכופות, עד שלבסוף מגיעה תקופה, שבמהלכה אפילו השעשוע הנחמד, החיוני הזה, אינו עוד בר־ביצוע. במהלך השנה הבאה חוזר מעשה האוננות פה ושם, אבל שוב אין לו, לנער, סיפוק במעשה ידיו. שוב אין זו החוויה הראשונית, הבלעדית רק לו. כעת זהו רק דמיונו שממריא הרחק, אל דמויות יפות ורחוקות, של גופם של הבנים שזנחו אותו לאנחות.
שנים מאוחר יותר יאמצו אותו גברים בשר־ודם אל חיקם. יהיו אלה גברים גדולים, שעירים כמו אביו. הנער, שגדל והיה לגֶבר צעיר בעצמו, יעצום את עיניו, וינסה בכל מאודו להִתנער מזיכרונות הנעורים הרחוקים. ימי נעוריו יהיו לו כנהר הבוצע בין תקופת ילדותו ובחרותו – נהר שורץ תנינים.
כעת תִּתהי מדוע טענתי כי נפשו של פקיד־הבנק־לעתיד היא נפש מִרשעת – האם כל אוננות עקרה מעַוותת את הנפש כל כך, האם חשקים כמוסים בלתי ממומשים יחריבו בהכרח את נפשו של כל נער צעיר?
לדעתי, התשובה חיובית. כי מי שהושלך שוב ושוב ממרומי חשקו, משול לאדם שטעם את טעמה של פטריית הזיה, ובו בזמן נוּשל מקסמה בכוחו של איזה שיקוי־נגד. אולי, בעצם, המילים “נפש מִרשעת” אינן מדויקות דיין. הייתי בוחר במילה הצרפתית: tordu. נפש מעוּותת, עקלתונית, אולי מסולפת.
ובזאת, אימא, אני מסכם את הפרק השלישי ביומני, פרק ששמו הבלתי רשמי הוא: “על האוננות, או: מדוע עמיחי עזב את פריז לצמיתות ולא סיפר לאִמו”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.