לרעייתי תקוה

בעד הכל

 

הקדמה    🔗

את עיקר המחקר סיימתי לפני כחמש עשרה שנה. מסיבות שונות נשאר כתב היד במגירה. לאחרונה ערכתיו מחדש, הוצאתי פרקים אחדים אשר נראו לי כנושא נפרד העומד בפני עצמו. לא הוספתי לכתב היד אלא מעט.

עמדה לפני השאלה האם יהיה טוב להביאו לדפוס עתה, אחרי תקופה כה ארוכה, ומצאתי כי הדברים שנכתבו אז ומטרתם עומדים בתוקפם. לא ראיתי איפא סיבה לגנוז את כתב היד לעולמים.

אפשר והיום הייתי מכניס פה ושם שינויים אחדים, אולם דבר זה היה דורש תהליך מחקרי חדש, זאת לא יכולתי לעשות.

תוך עבודת העריכה הנוכחית – בה עסקתי חודשים אחדים – אחזוני שעות של התרגשות, לפני עיני עלו וצפו הימים והלילות בהם הייתי שקוע כולי ורובי בעבודת הכתיבה והיצירה. על הדפים המצהיבים מצאתי כתב ידיהם של ילדי אשר עזרו המהלך ההגהות והעתקות השונות. אז היו בגיל צעירותם, עתה נשואים ובעלי ילדים משל עצמם ב"ה.

כך הפך כתב היד הישן לכעין תעודה מעניינת ומרתקת. את אותם דפים ערך בזמנו מאיר חובב ובאיחור זמן אני מודה לו על כך.

כאן המקום להזכיר לאנשים רבים אשר באותם ימים הושיטו לי את עזרתם, מי בעצה, בהסבר בהערה, ומי בקריאת כתב היד בשלמותו או חלקים ממנו, אנשי הספריות שעמדו לימיני, זקני ירושלים שהעידו עדות אישית והציגו לפני ספרים יקרי ערך, וכתבי יד נדירים. לא אוכל לפרטם בשמותיהם כי רבים הם. כולם יעמדו על הברכה.

תודה מיוחדת אני חב לתקוה רעייתי אשר לא רק הדפיסה חלקים רבים מהחומר אלא אף עזרה רבות בפיענוח כתבי יד ובמקצת תרגום מאידיש לעברית.

חן חן לךְ

ב“ה ירושלים, ו' טבת תשנ”ה

יום הייארצייט של אבי ז"ל

מ. י.

 

סמני הקיצורים    🔗

אא"י = אגרות ארץ ישראל

א"ת = אור תורה

א"ק = אגרת קודש

א"נ = אבני נזר

א"צ = אהבת ציון

אד"ק = אדמת קדש

א"צ = אמונת צדיק

אוה"ח = אור החיים

אה"ר = אביר הרועים

אה"ק = ארצנו הקדושה

אוצה"א = אוצר הארץ

אב"ה = אישים בעיר הנצח

א"מ = אוסף מכתבים ודברים

א"ג = אדמורי גור

א"ל = אור לישרים

א"ע = אנציקלופדיה עברית

אברהם בארג = “ספרו " שלום ירושלים”

א“י בת”ע = ארץ ישראל בתקופה העותומנית

אסף מ. = ספרו “היחסים בין הערבים והיהודים בארץ ישראל”

אצא"י = אנציקלופדיה ארץ ישראל

ב"א = פרי הארץ

בא"ץ = ברכת הארץ

בא"ה = ברכת אהרן

ב“ב = בני ברק בת כ”ה שנה

ב"ע = בת עין

ב"ע = ברכת עד

בפ"י = בן פורת יוסף

ב"ר = בית רבי

בת"ג = בתפוצות הגולה

ביין א' = מאמרו באנצקלופדיה עברית חלק ו'

בן אריה = ספרו “עיר בראי התקופה”

בן צבי כ. = כתבי בן צבי, אוכלוסי ארץ ישראל

בן צבי בניהו = ספרם “ספר צפת”

ב“צ גת = ספרו “הישוב היהודי בארץ ישראל ת”ר–תרמ”א

גג"ב = דוד גורביץ אהרן גרץ ר' בקי בספרם: “העליה הישוב והתנועה הטבעית של האוכלוסיה בארץ ישראל”.

גורביץ = ספרו “חמש עשרה שנות עליה לארץ ישראל”

ד"א =דברי אהרן

דא"ת = דברי אמת

ד"ה = דברי הימים

דו“ח לק”צ = דין וחשבון לקונגרס הציוני ה…

דור"ע = דעות ורעיונות על ההתיישבות יהודית בארץ ישראל

ד"ע = דפי עליה

ד"ר מכנר = ספרו: “ארץ ישראל”

החמ“ד – החמ”ד שורשיו תולדותיו ובעיותיו

היו"מ = היום יום

הריב"ע = הרובע היהודי בירושלים העתיקה

התב"א = התיישבות בארץ (לדור)

הורביץ ד"ר = קיצור תולדות ישראל בעת החדשה

וילנאי = ספרו ירושלים

וילקנסקי = ספרו “ספירת יהודי ארץ ישראל”

ז"ז = זכרון זאת

זלב"ד = זכרונות לבית דוד (דוד שוב)

ז"ע = זמיר עריצים

חב"צ = חברת בני ציון

חה"א = חיבת הארץ

חו"ד = חברה ודת

חו"צ = חסידות וציון (פדרבוש)

חל"א = חסד לאברהם

חעלא"י = חובת העליה לארץ ישראל

חעש"ע = חמש עשרה שנות עליה

ח"צ = חיבת ציון, (התנועה)

חצ"ד = חבת ציון דינבורג

חשר"פ = חמישים שנה לראש פינה

טה"א = טבור הארץ

טננבלאט מ“א = מאמרו: “רב מקים מרכז רוחני מחוץ לא”י” בספר היובל לגלבר

יהודה ניני = מאמרו ב“קתדרה” מס' 5 תשרי תשל"ח

יוסף ב' = ספרו: “השלטון הבריטי בארץ ישראל”

ייבא"י = ישוב יהודי בארץ ישראל

יעקב ברנאי = ספרו: “הישוב היהודי בארץ ישראל בין השנים ת”ק–תקל“ז”

יחיאל הררי = מאמרו “בתפוצות הגולה” חורף תשל"ו

יפבא"י = יהודי פולין בארץ ישראל (פולק)

י"ע = יסוד העבודה

כ"י = כנסת ישראל

כת' = כתבים (רוזנהיים)

כתח"צ = כתבים לתולדות חבת ציון (דוריאנוב)

ל"א = לקוטי אמרים

לונץ = לוח ארץ ישראל ו“ירושלים”

ל"ע = לקוטי עצות

ל"ע = לוחות עדות

לצל"א = למען ציון לא אחשה

ל"ש = לקוטי שושנה

מ"אי = מסעות ארץ ישראל

מ"ג = מערכת גדולים

מגה"ח = מגדולי החסידות (ברומברג)

מוהי"ס = מוסד היסוד

מול' אל' = מולדתנו אליאב

מו"מ = מזרח ומערב

מחב"ח = מדי חודש בחדשו

מחה"ע = מרכז החנוך העצמאי הצעת תקציב

מ"ט = מעגל טוב

מ"ק = מכתבי קודש

מ"ס = מגילת ספר

מ"ע = מאור עינים

מ"פ = מדרש פנחס

מרדכי אליאב = ספרו: “אהבת ציון ואנשי הו”ד"

מ"ש = מי שילוח

נ"א = נועם אלימלך

נוב"י נודע ביהודה

נח"ח = נחשלי החולה

ניב"ה = נדודי ישראל בדורות האחרונים

ניצה דוריאן = מאמרה ב“קתדרה” טבת תשל"ח

נ"ש = נטע שעשורים

סד"ח = סדר הדורות הראשונים

סה“ד = ספר הדורות לתלמידי הבעש”ט

סהז"כ = ספר הזכרונות (בעש"ט)

ס"ז = ספר הזכרון ללונץ

סחו"ת = ספר החינוך והתרבות

סש"ש = סידורו של שבת

עה“ח לא”י = העליות הראשונות של החסידים לארץ ישראל

על"ס = עליית היסוד

ע"צ = עשר צחצחות

פ"א = פרי הארץ

פא"פ = פנים אל פנים

פבא"י = פרקים בתולדות ארץ ישראל

פ"ד = פני דוד

פ"ע = פרי עץ

פק"ה = פרי קודש הילולים

צד"מ = הציונות הדתית והמדינה

צ"פ = צפנת פענח

ק"ב = קול בוכים

קג"ל = קריאות גדולות לישראל

ק"ה = קודש הילולים

קהבתו"ר = קורות היהודים בתורכיה

קה"ע = קורות העתים

ק"י = קהלות יעקב

קלויזנר = הגר"א וישוב ארץ ישראל

קליין פרופ' = ספרו: “תולדות הישוב בא”י"

ק"ל = קדושת לוי

ק"צ = הקונגרס הציוני

רבינזון = ספרו: “ידיעת עמנו”

רופין = מלחמת היהודים לקיומם

ריבלין = ספרו “אישים בעיר הנצח”

ריבלין א' = ליקוטים לפרוש על התורה

רשל"צ, חביב = ראשון לציון, דב חביב לודמן

שב"צ = שבתי צבי

שא"י = שלוחי ארץ ישראל

שג"ח = שם הגדולים החדש

שה"ר = שמחת הרגל

שהר“ן = שבחי הר”נ

שי"ם גליס = שכונות בירושלים יעקב גליס

שי"ם קרק = שכונות בירושלים רות קרק

שיצ"ן = שיבת ציון

ש"צ = שפתי צדק

שש"י = שאלו שלום ירושלים

שש"ק = שיח שרפי קדש

ת"א = תורה אור

ת"ג = התקופה הגדולה

תה"ת = תולדות ההתיישבות (ביין)

תח"צ = תולדות חבת ציון

תיא"ק = “תקנות” ישוב ארץ הקדש

תי"ב = תולדות יהודי ברודי

תי"י = תולדות יעקב יוסף

תי“י, בא”י = תולדות הישוב היהודי בארץ ישראל

תמה"י = תולדות מלחמת היהודים (פלביוס)

תמה"מ = תולדות משפחת הרב מלאדי

ת"ש = תפארת שלמה

 

מבוא    🔗

הספרות החסידית היא בעלת יחוד בשדה המחקר והסיפורת. התנועה החסידית מייצגת תופעה מיוחדת, יוצאת דופן רחבת צבעים ודקויות. המחקר בה התרכז בשלושה ארבעה נושאים מרכזיים; ההיסטוריה החסידית, תורת החסידות, עליות החסידים, סיפורי החסידים. מיטב הכוחות האינטלקטואלים עסקו במגוון הנושאים הללו, ותרמו תרומה נכבדת בהבנת הנושא והבאתו לתודעת הציבור.

העבודה שלפנינו ביקשה לעמוד על הקשר המהותי שבין “תורת החסידות” לבין ישוב ארץ ישראל. ונגיעה רופפת ליחסם של ההיסטוריונים והפוליטיקאים, לנושא בכללותו ולעלייה בפרט. ההשתקה של ההיסטוריונים, מגמת הפוליטיקאים להמעיט מערך תרומתם של עליית החסידים, מוצאים ביטוי בספר כסוגיות לווי, אך אינם זוכים לטיפול מעמיק מזה. מה הם הגורמים אשר הביאו את המבקרים להחזיק בעמדתם. אולי הרצון לבנות יהודי חדש, עולם חדש. שכיחת העבר הישן. התשובה מורכבת ולא זו המסגרת לדון בכך.

האם תחייתנו המחודשת החלה בשנת 1882? ההייתה הארץ שוממה לפני כן? האם הייתה עליית החסידים או שזו אגדה? האם היו העולים קבוצת תמהונים שבאו “להקבר בארץ הקודש”? על כך נסיתי לתת תשובות בספר עצמו. אתן דוגמאות אחדות לעיוותים. שנת 1882 נחקקה בהיסטוריה שלנו כ“עליה ראשונה” אולם במאה שקדמה לה היו עליות חשובות ומספר היהודים בארץ בשנת תרמ“א (1881) הגיע כבר לכ־35,000 נפש. שלושים כפרים עבריים הקדימו את דגניה (1909) אשר הוכתרה “אם המושבות”. “אום ג’וני” (שם ערבי פירושו אדמת הדגן) אשר על אדמתה הוקמה דגניה, שימשה כבר עשרים ושמונה שנה לפני כן כמושבת החסידים. הם הסבו את שמה לעברית, “גיא־אוני”. גאולת הקרקע לא החלה עם הופעתם של הקרן הקימת ויהושע חנקין בשנת 1905. עד שנת 1900 נרכשו על ידי יושבי הארץ היהודים 218,170 דונם קרקע. נסיון שיכתוב נעשה גם לגבי קבוצת “השומר”. קדמה לה “הגווארדיה” אשר נוסדה עשרות שנים לפני “השומר”. המושבות הראשונות, השכונות ראשונות הוקמו ונבנו על ידי חלוצי הישוב הישן. הם אימצו את ה”נעשה" ל“נשמע” ובכך הקדימו את הדורות הבאים אחריהם.

הקפדתי להציג עובדות, שמות, תאריכים, מספרים, מעשים, אסמכתאות. ככל עבודת מחקר המחייבת דיוק ואי משוא פנים עמדה גם לפני מגמה זו. אין מן הנמנע כי ימצאו חולקים על פרשנות זו או אחרת, אולם לא תהיה בכך סתירה לעצם העובדות המוצגות המחקר.

נעזרתי בפרי עטם של תלמידי חכמים ומלומדים, אשר השקיעו בעבודתם את מיטב כשרונותיהם הברוכים. השתמשתי בחמש מאות וששים ספרים מהם יקרי מציאות, מהם קשיי קריאה והבנה, מהם בלויי נייר, מהם אוצרי דברי הגות וחכמה, ומהם שטופי סילוף ובערות חסרי דיוק וגדושי הגזמה. המכשולים אינם מועטים. היה צורך להסתגל ולהכיר את נבכי הכתיבה, ההשתייכות הכיתתית, להבדיל בין דברי חסידים מוכי עיוורון בהערצתם לרבם, לבין הוגי דיעות המתעלים בחכמתם ובידיעותיהם.

התקוה היא כי הספר יתרום להבנה עמוקה יותר של התקופה המרתקת הזו, ויביא להגברת למידתה בבתי הספר.

איני רואה את עבודתי כבאה למלא אחר הטרוניה של בן ציון דינבורג: “שיבוא מישהו בעתיד ויתקן את העוול שנעשה בסילוף לאמת ההיסטורית בעליית החסידים”. צוואה זו עדיין מחכה לאיש שיעשה את המלאכה.

אני מודה להוצאת ראובן מס ולמנכ"ל היקר אורן מס. ליאיר גיאת המדפיס המעולה.

אני מודה לאהובים עלי רעייתי וילדי, מברך ומתברך בהם; אברהם ורחל פרויינד, אביעד ומוריה יזרעאלי, יעקב ונאוה יזרעאלי, ירון ורויטל שפיר, צאצאיהם נכדי ונכדותי.

 

פרק ראשון: תולדות החסידות    🔗

תקופת היסוד    🔗

ארבעים השנים ת“ע–תק”י (1710־1750) היו ליהודי פולין שנות צרות וגזירות קשות. בעקבן של המלחמות, הגזירות וההתפרצויות האנטישמיות, הם הורחקו ממקורות פרנסה יצרניים. הם גורשו ממקומות מושבם ונדדו מאיזור לאיזור. תוך כדי כך מצאו רבים מהם מקלט בכפרים ובעיירות. כאן שלטו בהם אצילים עריצים וכמרים אכזריים. מצבם החומרי של פשוטי העם בכפרים היה חמור. את מקורות הפרנסה העיקריים מצאו במסחר זעיר, בקבלת זכיונות מידי אצילים על חכירת אכסניות, אחוזות, ממכר שיכר ומלאכות פשוטות אחרות. סמכויותיו של האציל היו רחבות. הוא היה רשאי להושיב את היהודי במעצר כאשר לא עמד בהתחייבותו, ללא משפט. האצילים־הפריצים שפעו שינאה מתוך יהירות והרגשת עליונות. השפלת היהודי היתה אחת מנקודות היסוד של החברה “האצילית”. האציל דרש מן היהודי כניעה והתרפסות, ונהג בו באכזריות ובביזיון. הכמרים הביעו שינאתם ל“יהודי הכופר” מתוך השקפה דתית. הדלות הביאה לירידה גדולה בחייהם הרוחניים של היהודים. ידם אף לא השיגה להחזיק מלמד לילדיהם. גם היהודים העירוניים סבלו מרודנותה של הכנסייה. זו הפעילה כלפיהם את חוקי ימי הביניים הנוראים.

בניגוד למצבם של אלה, קומץ הפרנסים והלמדנים המיוחסים, שהיוו את מנהיגות הקהילה לא ידעו מצוקה. פרנסי הקהילות הערים הגדולות מונו ע"י השלטונות לגבות מיסים, ובידם ריכזו את תפקידי ניהול הקהילה. הם נטלו לעצמם ולקרובי משפחתם את המשרות החשובות, ואת הזכויות לעסקים מכניסי רווחים. את הרבנים, הדיינים והגבאים, לא תמיד מינו לפי גדולותם בתורה וידיעותיהם. תמורה כספית, ייחוס אבות ולעיתים תוקפנותם היו השיקולים בחלוקת המשרות. כנגד זה מצאו עצמם תלמידי חכמים אמיתיים מקופחים, ובליבם נצטברה מרירות. ראשי הקהל והעשירים זכו לחיי נוחות ורווחה, ויכלו להתיר לעצמם לשלוח את ילדיהם לישיבות המפורסמות. יהירותם ורדיפת הבצע שלהם הולידה לפרקים טראגדיות נוראות. בפנקס הקהילה של קראקא נרשם כי אחד מפרנסי בית הכנסת הישן, פינטוק שמו, המיר את דתו לעת זקנתו, הוא ובניו ובני בניו אתו, לאחר שהובטח לו “החזקה” על מיסבאה בשוק¹. העשירים והלמדנים היו גאים, אלו בעושרם ואלו בתורתם. הם זילזלו בעניים, “המון העם”. הם ראו בם אנשים פשוטים, בורים, חסרי תורה ובינה, שלא נראה לבוא בקהלם. אולם מהם הם דרשו כבוד והערצה בגין למדנותם ועושרם. “הרבנים העומדים בשביל כסף”… “כל אחד מתנשא לאמר אני אמלוך אני תלמיד חכם יותר”² “עם הארץ”, נדחק על ידי המימסד בקהילה אל “מחוץ למחנה”. פער עמוק נפער בין שתי השכבות בעם. דיכדוך וייאוש תקפו את העניים. “עם הארץ” שחי בהרגשת עלבון, נשא את גורלו בשתיקה אילמת. בליבם פנימה לא יכלו ההמונים לשאת כאחד, לא את עריצות השלטון הנוכרי ולא את התנשאותם של ראשי הקהל. בקהילות רבות פרשו יחידים להתבודדות, בהתנזרם מכל חיי העולם הזה. ביניהם נמצאו גדולים בתורה, הוגי דעות בעלי נפש ושאר רוח, אשר העלבון הצורב והכאב לגבי מה שנעשה בקהילות מילאו את ליבם. הם עסקו בקבלה עיונית ומעשית, התקדשו בסיגופי גוף, בצומות ובתעניות, תוך ציפיה לגאולה החייבת לבוא. מתוך הערצה עמוקה שרחש להם קרא “המון העם” למתבודדים אלו חסידים.

באוקראינה היתה השפעת הרבנים מועטת. מטבעם היו יהודי אוקראינה רגשניים, בעל מזג טוב ולבביים, בחבל ארץ זה חי רבי ישראל בעל שם טוב – הבעש"ט. הוא הוא שבישר את התחייה המתחדשת. כאן באוקראינה יסד תנועה מהפכנית את תנועת החסידות, תנועה דתית עממית בעלת אורח חיים מיוחד במינו.

החסידות גילתה תפיסה חדשה. הבעש“ט הורה דרך מיוחדת לאמונה, לאהבת האדם, לאהבת הבורא, לתקוות הגאולה הנכספת. הבעש”ט שאף ליצור מחדש את האמונה באלוהים שנתרופפה בעם, בעקבות הזעזוע של שבתאי צבי והצרות שירדו על המוני היהודים. הוא הלביש את המושג “עם הארץ” הבזוי, בתוכן מרומם: “עם הדומה לארץ. ומה הארץ הכל דורסים עליה ובה הטביע הקב”ה את כח הצומח להצמיח יבול להחיות את כל החי, כך ישראל שגם הריקנין מיראת אלוהים מלאים מצוות כרימון המקיימים את המצוות בתום לב בפשטות באמונה פשוטה שהם עמי הארץ עם הדומה לארץ, כמו שכתוב (מלאכי ג, יב) כי תהיו אתם ארץ חפץ".³

הבעש“ט יצא וגדל מתוך העם. הוא כבש את ליבם של אלה, אשר באו אתו במגע. רבים שמו לב לאיש הבלתי שכיח הזה. המדוכאים ידועי החולי והאומללים ביאושם החלו פונים אליו יותר ויותר. הם היו שבים לבתיהם וכאילו רוח חדשה הייתה עמם. תחת הרגשת הדיכאון חדרו לליבם ביטחון בה' ותקוה. הרגשת ההשתייכות אפפה אותם, השתייכות לחברה, לרעיון, לעם. קהל מעריציו שהלך והתרבה היה בעיקר מבני פשוטי העם. תלמידי החכמים מצאו שאין הוא מתאים למעמדם, והסתייגו מכל קשר עמו. אפשר שחשדוהו בקירבה לשבתאות. אולם כאשר ראו המיוחדים שבהם את התלהבותם של ההמונים, החלו תוהים על קנקנו. גם מאותם כת ספגנים ומתבודדים (ונדגיש: הנקיים משבתאות) החלו מעטים נוטים לעברו. ברבות הימים הלך גדל והתרבה מחנה הנאמנים והחסידים שהתרכז סביב הבעש”ט. המחנה הזה היה מורכב מכל שכבות העם, עניים ועשירים, עמי־ארץ ותלמידי חכמים. הוא לימדם כי התורה לא בשמים היא, ובידי אדם הכוח לעשותה ולקיימה. הוא הורה כי לא הלמדן בלבד, אלא גם הטהור, הוא האיש אשר ה' חפץ ביקרו. הבעש"ט נטע בלב ההמונים את התחדשות החזרה לעבודת ה' ואהבתו מתוך העבודה והאהבה עצמה.

קסמו של הבעש“ט, פשטותו, אהבתו, דרך תפילתו, שברו את ליבם של גדולים ורבים. הם קיבלו את תורתו בהתלהבות. קבוצת תלמידים נאנמנים דבקה בו ונלוותה אליו לכל אשר יפנה. הם שתו בצמא את תורתו. אחדים מהם אף העלו את דבריו על הכתב, והגו בהם בשקידה. בין גדולי תלמידי הבעש”ט ש“השכינה מלהטת סביבותיהם” נימנו רבי דוב בער, רבי יעקב יוסף הכהן, רבי מאיר מרגלית, רבי יהודה ליב מפולנאה, רבי אברהם גרשון קיטובר, רבי זאב קיצוס, רבי נחמן מהורודנקא, רבי נחמן מקוסוב, רבי מנדל מפרמישלן, רבי יצחק מדרוהובוטש ועוד. בין המצויינים שבתלמידיו היה רבי דוב בער. הבעש"ט עצמו הכיר בגדולת תלמידו. הוא נהג להתבודד אתו ובאותן שעות מסר לו את תורתו. רבי דוב בער מעיד על האוירה המיוחדת שאפפה פגישות אלו.⁴

אחרי מותו של הבעש“ט (תק"ך – 1760) הוכתר רבי דוב בער “המגיד” ממזריטש כממלא מקומו, והפך להיות מנהיגם של החסידים. את תקופת “המגיד” מציינת “ההתבססות, ההתרחבות וההתחזקות” של החסידות, וחיסולם המוחלט של ספיחי השבתאות. שיטתו בעבודת ה' ינקה מהשקפת עולמו, כי יש להכיר את הטוב שברע. הוא יצק דפוסים ונתן צורה חדשה ליסודות שהציב הבעש”ט; התלהבות, דביקות, ביטול היש, אהבת השם, אלה היו מושגי היסוד שנצרפו באש רוחו של “המגיד” וקיבלו משמעות מוחשית יום יומית. כמו הבעש"ט הקים “המגיד” סביבו חבורת תלמידים מעולים. בשליחותו של “המגיד” יצאו התלמידים למקומות שונים במדינה ועסקו בהסברת החסידות והקנייתה לרבים. רבי לוי יצחק לאוקראינה, רבי נחום לז’יטומיר, רבי אלימלך ורבי מיכל לגליציה, רבי אהרון לליטא, רבי מנחם מנדל לרייסין, רבי שניאור זלמן לרוסיה הלבנה.

תלמידי “המגיד” לימדו את העם כי הכל שווים בעיני ה‘, “כל אדם יכול להיות קדוש” כדברי הבעש“ט עצמו.⁵ ו”דברי מוסר ויראה יכול ללמוד מן כל אדם, אף מדריגות תחתונות".⁶ המידות הטובות קובעות את גורל האדם ומעמדו בשמים. כל יהודי עשוי להגיע למדריגה של נקי כפיים ובר לבב, שזה חפץ ה’. בעיניהם היו הכל שווים: הרבנים, תלמידי החכמים ועמי הארץ. הם ידעו כי כל מצטרף מחזק את בדק הבית של כלל ישראל. אומר רבי פנחס הלוי הורוויץ בעל ספר “ההפלאה”: “… אין חילוק בין קטן וגדול… ואל יאמר האדם השפל מי אנוכי להודות ולהלל לפני הש”י אשר משרתיו קדושים עליונים… אין הפרש בין ראשיכם לשבטיכם, כי הנביא והפחות שבשבט שווין נגדו… הראש שבזקנים שבסנהדרין גדולה שווה לשוטר המשמש הדיינים".⁷

אלפי החסידים קיבלו בהתלהבות את תורתו של “המגיד”. בשעת התפילה לא הקפידו על “דקדוקי הטקס”. מתוך אהבתם והתלהבותם בעבודת ה' יצאו מכליהם. היו מקפצים, צעקות היו מתפרצות מגרונם, ומתוך התרוממות רוח היו פוצחים בשירה. אבדו התחומים והשעות, אף לא דיקדקו על זמני התפילות, שערכם “הפורמאלי” נמוג לנוכח האמת הפנימית.

התנהגותם המוזרה עוררה את אלה שלא נצטרפו לחסידות וקוממה אותם. הם ראו בכך פירצת גדר, ולדידם נשקפה מהם סכנה גדולה ליהדות. קומץ קטן השגיח בדבר עוד בתקופת חייו של הבעש“ט, אך לא יצא ל”מלחמה“, משום שקיווה כי במהרה יפוג כוחה של ה”כת" ותעלם מן העולם כלא הייתה. אך עתה, כאשר עברה הנהגת התנועה ל“מגיד” ממזריטש והחסידות קיבלה תנופה מחודשת, התברר לאנשי הרבנות כי תופעה זו אינה בת חלוף. הכוחות הרבניים התאחדו. קמה תנועת התנגדות לדרך החסידים. “המתנגדים” ביקשו לבטל את חידושי החסידות ולהשיב את החסידים “הסוטים” לדרך היהדות המקובלת מדורי דורות.

וילנא הפכה להיות מרכז התנגדות בין המחנות היריבים. משם פשטה המלחמה בחסידות על פני רוב הקהילות שבליטא, פולין וגליציה. החסידים יצאו להגן על דרכם בחירוף נפש. רבנים ו“ראשי קהל” בקהילות רבות נתכנסו והכריזו חרם על דרך החסידים. לשעת משבר הגיעו הדברים בשנת תקל“ב (1772) כאשר הגאון רבי אליהו, הגר”א, הצטרף למלחמה בחסידים. הוא ראה בתנועת החסידות סכנה גדולה ליהדות המסורתית. יש להניח כי אף חשד בקירבת ההשקפה שבין החסידות לשבתאות, אשר פירפורי שרידיה עדיין ניכרו פה ושם. הגר“א הוציא חרם על החסידים, ודבריו הופצו בכל ערי ליטא ורייסין. נאמני הגר”א קיבלו על עצמם לקיים את ציווי רבם הגאון, ובנאמנות בלתי רגילה הם רדפו והציקו לא לחסידים בלבד, אלא לכל הנחשד בקיום קשר איתם. להלן דברים מתוך חרם של קהילת ברנד, משנת תקל"ב:

“… בכן גזרו העדה הקדושה הנ”ל בחרם הגדול והנורא בכל החרמות ושמתות ונידויים בכל האלות והקללות שבתורה… כי מהיום והלאה חלילה וחלילה לכל בתי הכנסיות והמניינים הקבועים שבקהילתינו שיש להם רשות למניין בבתיהם לשנות חס ושלום ממנהג שלנו מנוסח התפילה האשכנזית, ופשיטא שאסור לכל אחד להעיז ולהתפלל אלא רק בסדר תפילות האשכנזים אשר הוא מקדמוני גאוני העולם.

וכן גוזרים בחרמות הנ“ל כי איש לא יילך בבגדי לבן בשבתות וימים טובים חלילה וחלילה. רק אחדים מפורסמים הידועים לנו שהם גדולי העולם בש”ס ופוסקים ויראי שמים ועוסקים בתורה ובמצוות. ולא כל הרוצה ליטול את השם ויבוא ויטול כאחד המנויים מפני שכל מי שילך מהיום בבגדים לבנים חוץ מהמפורסמים הנ“ל, הרי מלבד עונש החרמות הנ”ל יפשיטו אותם מעליו באמצע הרחוב והיה ללעג ולקלס וכמופת לרבים. גם על אודות החלפים והסכינים של שחיטה המלוטשים הס מלהזכיר בכל גבולות קהילתנו וסביבותיה מפני שזהו בודאי במעורבי שמץ מינות.

ואם יבוא אורח לקהילתנו ולא ירצה לאכול משחיטת השוחטים הקבועים בעיר, או ינהוג באיזה מנהג חדש או יתפלל כמנהג הספרדים בסידור האר“י ז”ל מוכרח בעל הבית להודיע הדבר לנגיד פרנס החודש ולגרש את האיש ההוא מן העיר. וכל הקודם להדפו ולרדפו זכה לשמים. וכן תוקף גזירתנו על השוחטים בקהילתנו שאסור להם להראות את החלפים שלהם לשום אדם אורח בכלל, רק לאיזה רב מפורסם באיזה קהילה מפורסמת ובידיעת הפרנס חודשי".

רדיפות המתנגדים יצרו קשיים חמורים, אך לא מנעו מהתנועה החסידית הצעירה והאמביציונית לגדול ולהתפתח. שיטתו התיאורטית של ה“מגיד” ממזריטש עברה את מבחן המציאות. החסידות הפכה לגורם חשוב בחיי העם. לתמידי “המגיד” שהוזכרו לעיל הפכו למנהיגים בזכות עצמם. הם התיישבו בערים ובעיירות במחוזות השונים וברבות הימים אף תוארו על שם מקום מושבם. רבי לוי יצחק – “מברדיטשוב”, רבי נחום – “מצ’רנוביל”, רבי אלימלך – “מליז’ינסק”, רבי מיכל – “מזלוטשוב”, רבי אהרן – “מקארלין”, רבי מנחם מנדל – “מויטבסק”, רבי שניאור זלמן – “מלאדי”, רבי משה אפרים – “מסדילקוב”, רבי ברוך – “ממזבוז”, רבי נחמן – “מברסלב”, רבי יעקב יוסף הכהן “מפולנאה”, רבי פנחס – “מקורץ”.

חבורה זו חוללה מהפיכה בחיי היהודים. רבבות נהרו אליהם לשמוע תורתם ולהתחזק ברוחם. זה היה הרקע ליסודה של התנועה החסידית שקמה במחצית המאה הי“ח, והפכה לאחת התנועות הגדולות שקמו לישראל. בראשית המאה הי”ט כבר שלטה החסידות כמעט בכל האיזור הדרומי של אירופה המזרחית, (אוקראינה וגליציה המזרחית) וכבשה את רוה הקהילות בפולין, רומניה והנגריה.

מאבקים פנימיים וחיצוניים    🔗

ניתן לציין שבע תקופות בתולדותיה של התנועה החסידית.

התקופה הראשונה: תצ“ה–תקע”ה (1735־1815) מהתגלות הבעש“ט (תצ"ה) עד הסלתקותם של אחרוני גדולי החסידות בני דור תלמידי “המגיד”: רבי לוי יצחק מברדיטשוב (תק"ע), רבי שניאור זלמן מלאדי (תקע"ג), ה”יהודי הקדוש" (תקע"ד), רבי דודל' מללוב (תקע"ד), רבי מנדל מרימינוב (תקע"ד), רבי ישראל מקוזניץ (תקע"ה), "החוזה מלובלין (תקע"ה).

בפרק זמן זה, של שמונים שנה בקירוב, נתגלתה החסידות, הוצבו דפוסיה, נכתבה תורתה, נתכונן המרכז שבארץ־ישראל.

התקופה השניה: תקע“ו–ת”ר (1816–־1840), בתחילת תקופה זו ניכרת התפשטותה הגדולה של החסידות אך בד בבד גם פיצולה. נתרבו השושלות, נתגלו זרמים חדשים, נתהוו ניגודים, חסרה הסמכות העליונה המוכרת על הכול, הועם המרכז הארץ־ישראלי. בסוף תקופה זו, שנמשכה כעשרים וחמש שנה, חלה נסיגה. ר' אהרן מרקוס ממשיל את מצבה של החסידות באותו פרק זמן לעגלה טעונה מעל לבית קיבולה, המתגלגלת במדרון.⁸

התקופה השלישית: תר“א–תרע”ג (1841–1913) בתקופה זו חלה התרחבות ביצירה החסידית, בשלו דפוסי התנהגות, החסידות נתבצרה כגורם עיקרי בחיי יהדות מזרח אירופה, פעולותיה הלכו והתרחבו, אולם מעיין המקוריות שלה נתדלדל במידת מה, דבר שהביא לצימצומה הרעיוני. מתגלים לבטים והיסוסים על דרכי התגובה לתחיית תנועות ציון. נתחזקה התחרות בין “החצרות”, ועמהן החשדות. החל המשבר, שלא ניכר מעל השטח, שפקד את נצחונה של החסידות דווקא בתקופת רבת אירועים זו לעם ישראל.

התקופה הרביעית: תרע“ד־תרע”ז (1914–1917). בארבע שנות מלחמת העולם הראשונה נעקרו יהודים רבים מישוביהם או גורשו מהם. נותק הקשר בין הרבי לחסידיו. גם החצרות נדדו אך עם זאת עלה בידם לחזק עמדתם במקומות החדשים. גברה ההתערבות בחיי הציבוריות היהודית וביחסיהם עם הממשלות. לימוד התורה נתחזק.

התקופה החמישית: תקופת השנים תרע“ח־תרצ”ח (1918–1938) מציינת לבטים ומחלוקות על רקע הכרזת בלפור, מלחמה בציונות, מאבק על השלטון בארץ ישראל נגד הציונות החילונית, נדודים והקמת מרכזים חדשים באמריקה ובארץ־ישראל. את התנועה החסידית עצמה מציינת בפרק זה פעילות עניפה, אך בצידה גם נסיגה מרעיונות יסוד והקצנה בעמדותיה לגבי ארץ־ישראל והעלייה.

התקופה השישית: תרצ“ט–תש”ז (1939–1947) הנחתת מכת המוות לחסידות עם השמדתם של שישה מליונים מבני ישראל בשואה, התאוששות הפליטים, מעשי גבורה והקרבה של אדמו"רים אחר המלחמה, עלייתו של הרבי מגור לארץ ישראל, והרבי מבעלז, וזניץ, אלם לגבי המאורעות ההיסטוריים המתחוללים במעמד העם היהודי, עם הקמתה של מדינת ישראל.

התקופה השביעית: תש“ח–תשל”ח (1948–1978) התחזקות המרכז החסידי האמריקאי, דלות הפריון הרעיוני. הססנות לגבי מדינת ישראל המתחדשת, ניצנים ראשונים של עלייה, פעולות בניין במדינת ישראל, התחזקות החסידות הארץ ישראלית.

כמאה שנה נאבקה החסידות להכות שורשים בארץ־ישראל. בין ראשוני עולי החסידים היה רבי אברהם גרשון קיטובר (תק"ז–1747). החסידות הארץ ישראלית נתחזקה עם עלייתו של רבי נחמן מהורודונקא וחבריו בשנת תקכ“ה (1765), והגיעה לשיאה עם עלייתו ההיסטורית של רבי מנחם מנדל מוויטבסק ושלוש מאות אנשי שיירתו (תקל"ז–1777). מאז היו עליות חשובות נוספות: רבי יעקב שמשון משפיטובקה – תקנ”ח (1798), רבי דוד שלמה אייבישיץ – תקס“ט (1809), רבי חיים טייר מצ’רנוביץ – תקע”ג (1813), רבי אברהם דוב מאברוטש – תק"ץ (1830), ועליות ביניהם.

בראש קבוצות העולים עמדו אנשי נפש. עלייתם הלהיבה את רוחם של החסידים בארצות הגולה, אך הדברים לא הגיעו לכדי פריצת דרך להמונים שיבואו אחריהם. לשיא פריחתה הגיעה החסידות בארץ־ישראל בשנות החמישים למאה השישית (1790 בקירוב). הדרדרות החלה עם הגיעם של עולים נחותים בסגוליהם הרוחניות והחברתיות. מאלה נעדרה רוח החלוציות של הראשונים. עלייתם נבעה בקצתה ממצבם האומלל בגולה, תוך תקווה כי ישיבתם בארץ־ישראל תחלצם גם ממצוקתם הכלכלית. בתקופה מאוחרת יותר מצאו מפלט בארץ חרדים מהונגריה, שנמלטו מפחד ההשכלה והציונות. בסוף המאה השישית (1840 בקירוב) הגיע משבר החסידות הארץ־ישראלית לשיאו. אדמורים גדולים כמעט לא עלו. התמיכה הרוחנית ממרכזי החסידות בגולה רפתה, ואילו הקשר בין שני המרכזים נצטמצם. מתוך המשבר הלך וגדל דור חדש ילידי הארץ, יחד עם ותיקי העליות הראשונות ובמאמץ עליון פרצו דרך חדשה.

ההשכלה היהודית בחוץ לארץ התעוררה בשנות הארבעים של המאה השישית (1770 בקירוב). לפי פקודת השלטון נפתחו עד שנת תקמ"ה (1785) כמאתים בתי ספר ליהודים בבוהמיה, הונגריה וגליציה, בהם למדו ילדי היהודים החרדים מדעים ושפות. ההשכלה היהודית, שעיקר יניקתה מן ההשכלה הכללית, עודדה התבוללות לשונית, נאמנות למדינה, שינוי במלבושים, והשתחררות מערכים דתיים. היא ביקשה לראות בישיבה בארצות הגויים ישיבת קבע. היא בזה ליהדות כולה. ההשכלה שקעה עם התעוררותה של התנועה הלאומית החילונית (תרמ"א – 1881 בקירוב). ההשכלה היוותה ניגוד גמור לחסידות. שעה שיסוד ההשכלה הוא ההגיון השכלי, “חכמה ומלאכה לשון ונימוס”, הרי בחסידות שולטים הלב והרגש וביטול המעמדות. לכאורה שאפה ההשכלה הכללית לשיויון אזרחי, ועל ידי כך גם לתיקון העוול ליהודים (כריסטיאן וילהלם דום בספרו “שיפורם האזרחי של היהודים”, “כתב הסבלנות” (1782) של יוסף השני מלך אוסטריה). אלא שהטבות אלו נכרכו בוויתור על חיי הדת: “לעזוב את המנהגים הדתיים שאינם מתאימים לזמן ולחיים, או לוותר על זכויות של אזרח הממלכה, לשלם מכס המהגרים ולעזוב את הארץ”. החסידות חזתה את הסכנה הגדולה ליהדות שבתנועה זו. כוחה הגדול של החסידות היה במקום חיותה במזרח אירופה, ואילו למערבה, מקום צמיחת ההשכלה לא הצליחה לחדור, במלוא עומצתה.

בשנות העשרים למאה השביעית (1850 בקירוב) התעוררה תנועת “חיבת ציון” בהנהגתו של הרב קאלישר. בשנות השלושים למאה השביעית (1860 בקירוב) הורגשה התעוררות יהודית לאומית בקרב חסידי אומות העולם. אחד מהם, לורנס אוליפנט, הביא לפני האדמו"ר “הזקן” מסאדיגורה תוכנית להתיישבות יהודית בארץ־ישראל. הרבי דחה תוכנית זאת בנימוק שהגאולה תבוא בדרך נס.

התנועה החסידית בזמן החדש    🔗

התנועה החסידית ברובה הייתה פאסיבית להתעוררות שאחזה ביהודי אירופה. לתנועות הכמעט מקבילות שקמו לה והפיחו רוח חיים חדשים בחלום הישן של שיבת ציון. נבחן להלן כמה מהן.

תנועת “חיבת ציון” (1850 בקירוב) בראשה עמד הרב צבי הירש קאלישר, וילדו רבי אליהו גוטמאכר מגרידוף והרב יהודה אלקלעי. הרעיון המרכזי היה יישוב ארץ־ישראל. מונטיפיורי ורוטשילד נרתמו לעזרה. החסידות רק בחלקה הקטן תמכה בתנועה, וביניהן רבי שניאור שניאורסון מקאפיסט ועוד. מקרב “המתנגדים” זכה הרב קאלישר לתמיכה מרבנים חשובים: הרב אדלר מלונדון, רבי ישראל מסאלנט, הרב לוריא מפראנקפורט הרב עזריאל הילדסהיימר ועוד.

בשנת תרל"ד (1874) רכש הרב קאלישר את חלקת האדמה הראשונה בכפר קולוניא ליד ירושלים שטח קרקע בן שלש מאות אלף אמות מרובעות.

אחרי הסתלקותו של הרב קאלישר עלו להנהגה רבי מרדכי אליאשברג, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) מוולוז’ין, הרב שמואל מוהליבר, הרב יצחק יעקב ריינס, ר' יחיאל מיכל פינס ועוד.

משברים בעלי רקע אידאולוגי החלו מתגלים עם נסיונם של החילונים להצטרף ולהשתלט על התנועה. אחר מאבק ארוך וקשה נבחר ועד המורכב מחילונים ורבנים. פינסקר יו"ר ולידו ששה חברי הנהלה. שלושה דתיים: הרב שמואל מוהליבר, הרב צ.י. ברלין (הנצי"ב) ורבי מרדכי אליאשברג. ושלושה אחרים היו מן המשכילים: פין, ינובסקי, ומאיר פרידנברג.

אולם היהדות החרדית התנגדה ברובה לתנועת ההתעוררות של חיבת ציון.

ר' אהרן ילניק, המטיף של קהילת וינה, קרא להקים “ארגון מול ארגון” “להתקומם נגד ישוב ארץ ישראל על יסודות לאומיים. הגירה והתיישבות כן: אבל לא תקומה לאומית”.⁹

ראשיתה של התנועה הציונית בתחילת המחצית השניה של המאה השביעית (סוף מאה הי"ט).

השנים שלפניה היו שנים של נסיגה דתית. ההסברה החסידית עמדה חסרת אונים ומעש כנגד הצמיחה המהירה והכובשת של התרבות הכלל אנושית. ההשתייכות הדתית נשארה נחותה, רבים נטשו אותה. היהודי נתפתה לאשליית “התרבותיות”. בלבו חזה התמזגות בחברה הפתוחה, “המתקדמת”. מצוות התורה נראו בעיניו מיושנות ומדולדלות. לנוכח ההתקדמות הטכנולוגית נתגמדו עוד יותר בעיניו מסורת אבותיו, “הזקנים”, “הבטלנים”. התקווה הסוציאליסטית כבשה את צעירי ישראל. הם ראו בה עוגן להצלת כל המדוכאים, וביניהם גם היהודים. בתוכם התפתח זרם שגרס כי הפיתרון לשאלת היהודית יכול להיות לאומי־מדיני בלבד (סירקין, מוצקין, וייצמן, טהון ועוד).

הרצל שאף לפתור את בעיית האנטישמיות. הוא שאף להשיג ליהודים טריטוריה, בה יוכלו לחיות בתקווה לעתיד טוב יותר. בספר “מדינת היהודים” (תרנ"ז–1896) מביע הרצל את מהות רעיונו, ומציע תוכנית מפורטת על דרכי הקמתה, דמותה ופעולתה של המדינה.

בשנת תרנ"ז (1897) כינס הרצל בבאזל את הקונגרס הציוני הראשון, בהשתתפות מאתיים צירים מכל ארצות תבל. בקונגרס נוסחה התוכנית הציונית: “הציונות שואפת לרכוש מקלט בטוח במשפט פומבי לעם ישראל בארץ־ישראל”. את הדת ראה הרצל כעניין פרטי השייך לכל אחד בנפרד, ואין זו חובתה של הציונות, כתנועה לאומית, לטפל בה.

בקונגרס הציוני השני (תרנ"ח–1898) כבר עלתה על הפרק שאלת “הקולטורה” (התרבות), ומאז כבר כמעט ולא ירדה מעל סדר היום. בקונגרס הרביעי (תר"ס–1900) נדחתה הדרישה לעבודה התרבותית. אך בקונגרס הציוני החמישי (תרס"א–1901) נתקבלה החלטה, חמורה ליהדות הדתית, לכלול במסגרת פעולותה של ההסתדרות הציונית גם ענייני תרבות. קבוצה שבראשה עמדו וייצמן, אחד העם ומרטין בובר הכריזה על רצונה להטביע על הציונות חותם חילוני של “ככל הגוים בית ישראל”.

ההסתדרות הציונית גדלה במהירות רבה. כבר בשנה השנייה לקיומה מנתה תשע מאות אגודות ציוניות, (לעומת מאה ושבע עשרה אגודות של חובבי ציון), מספר חבריה הגיע למאה אלף.

הציונות הדתית לא יכלה לקבל את גישתה של הציונות החילונית, שנתרכזה בהשגת חירותו המדינית־לשונית של העם בארצו. הציונות הדתית שאפה להגשים את עיקר העיקרים: תחיית תורתו של עם ישראל בארצו ובלשונו. היא ביקשה לא רק שיבת היהודים לארץ־ישראל, אלא גם שיבת היהדות לירושלים במשמעה היהודי הרוחני המלא. רק על בסיס זה חייבה הציונות הדתית את ההתעוררות הציונות. לעומתה התנגדה לחלוטין היהדות האורטודוקסית לתנועה הציונית. ההתנגדות נבעה משלש תפיסות יסוד: “דחיקת הקץ”, “גאולה משיחית”, ו“סכנת החילוניות”. כותב על כך הרב צבי יהודה קוק: “סיבה אחרת שגרמה בין החוגים של היהדות הדתית לפאסיביות, אצל חלק אף למלחמה ממש, נגד התהליך הטבעי של הגאולה כפי שהתחיל, היה ברצון ובציור הפנימי העמוק שלהם שהגאולה כשתבוא תבוא כולה כבר בשלמות. ולא תהליך שצריך להשלים אותו”.¹⁰ על רקע תפיסות אלו נחלקה ונתפלגה הקהיליה הדתית.

התנגדותה של היהדות החרדית לציונות החילונית נבעה, הן מן התפיסה היהודית כי השיבה לארץ־ישראל תכליתה שיבה למקורות התורה ולא רק מקום מקלט לקיום הפיזי, כדרך שהציונות החילונית ראתה זאת. לדידה היה כל שיתוף פעולה עם הציונות עשוי להביא לתוצאות הרסניות לחיי התורה. לפיכך גזרה על עצמה היהדות החרדית לנתק כל מגע עמה.

ראוי להקדים ולעמוד גם על ההבדל התהומי והפאראדוכסאלי שבין שתי התנועות – החסידות¹¹ והציונות.

פאראדוכסאלי, לפי ששתי התנועות גם יחד חתרו אל אותה מטרה עצמה – ארץ־ישראל. אלא שהציונות החילונית, בהשפעת ההשכלה והסוציאליזם האירופאי המודרני, ביקשה גם ליצור “יהודי חדש”. מכאן גילויי ההתלהבות להתיישבות וליצירת המסגרות החדשות של שיוויון. זו הייתה ההתבטאות וקריאת התגר על הישן, שסימל את הפיגור. הלהבות מגילויים חדשים אלו הייתה כה חזקה, עד כי שיריינה את חלוציה בפני כל הסבר וקריאה שנשלחה כלפיהם. כנגד זה חתרה התנועה החסידית הוותיקה והמבוססת, לארץ־ישראל כדי לחדש בה את המסגרת הישנה דווקא. גם ההתנגדות שקמה מצד האורטודוקסיה להתיישבות לא נבעה מאיסור תורה. נהפוך הוא, לדידה עבודת האדמה הינה חלק מנשמת העם. אלא שכאופוזיציה לתנועה הציונית, אשר נטלה לה תחת חסותה את סיסמת ההתיישבות, יצאה הצעקה גם על כך. לפאראדוכסאליות זאת משנה תוקף גם מצד אחר: מי ציוני יותר מן היהודי הדתי. כל מהותו היא ציון. והנה יצא זרם זה בעם נגד הציונית.

בין שתי קצוות אלה נמצאה דרך ביניים על ידי יצירת “ציונות דתית”. היהדות החרדית לא הציבה אתגר כנגד הציונות, שהלכה וכבשה רבבות צעירים. התגובה התבטאה בשלילה הציונות, הסתגרות, התבדלות, חיזוק המחנה פנימה. הציונות נשארה בשטח ללא מתחרים. היחידי מבין גדולי הדור החרדי היה הרבי מגור, שקרא להקים ארגון גג עולמי. רק כעבור שתי עשרות שנים – תקופה בה הלכה ונתחזקה הציונות החילונית – נמצאו רבנים בודדים, אשר מרדו בקו המקובל, ונתנו לכך ביטוי פומבי, בכרוז שפירסמו וזה לשונו:

"אנחנו החרדים, תחת להיות מזרזין ומקדימין לקחת על שכמנו עבודת הקודש של התיישבות הארץ בדרך התורה והדת ולאפשר לנו, לבנינו ולבנותינו לקחת חבל בעבודה זאת טהרת הקודש, נסוגונו אחור והנחנו את המצוה הרבה הקדושה הזאת בידי הציונים… תוצאות חיבוק ידינו הן מפחידות. בגלות עזבו צעירינו את מחנה החרדים ובארץ־ישראל אין לנו חלק ונחלה בישוב בחדש… וכן אנחנו החרדים יושבים עוד כמאז כן עתה חבוקי יד מבלי להתבונן לנחיצות עבודתנו אנו…

והיה אם נשאר גם עכשיו רחוקים מהתנועה והלאה, והלכה לה מן הדת והלאה וקם דור חדש אשר דרכי התורה מוזרים לו חלילה ולא אחרים, רק אנחנו החרדים נהיה החייבים בזה… מזהירים אנחנו אתכם, אל נא תאטמו אזניכם לקול קריאתנו, אל נא תיסוגו אחור, אזרו חיל, חזקו ונתחזקה, מהרו מאד להתחבר אלינו כי אין העבודה הקדושה סובלת אף איחור רגע אחד…

חותמים: הרבי מדרוהוביץ, הרבי מגואזדזיעץ, רבי יעקב יוסף טברסקי, רבי נחום אב“ד סאלאטווינא, רבי משה לייטר אב”ד זאוגלאוו, רבי מאיר מארזון אב“ד וויען”.¹²

כעבור ארבע עשרות שנים מכריזה “הציונות הדתית” בפירוש ובפומבי: “בכוח מאבקה המדיני ועבודתה המעשית [של הציונות] הגענו בעז”ה למדינת ישראל עצמאית". ¹³

השפעתה וכוחה של החסידות, ככל תנועה עממית, היה בשאיפתה העיקרית: הרמת קרנם של המוני העם. החסידות נתנה לחסידים צורת חיים חדשה, מיוחדת באפיה. היא איפשרה להם לשמור על תמימות אמונתם ועל נאמנותם לקיום המצוות. “החסידות היא עדות נאמנה לכוח החיים הנצחי של רוח היהדות המשוחררות מכל השפעות זרות והמתבודדות לנפשה וביחד מהווה היא ניגוד מעודד לגבי המליצות השדופות של הריפורמה ילידת אדמת הטרשים של החקירה”.¹⁴ החסידות חובקת רעיונות בידיעת האלוהות, בסודות בריאה, ובסדר ההשתלשלות, ברזי התורה, ביסודות המצוות ובמסתרי הנפש במעמקיה ובלבטיה והתפתלויותיה. היא חושפת את קדושת ההויה בתוך תוכה של כל המציאות החומרית של תבל ומלואה. (על פי הרב זוין). היא מעלה וחושפת קדושה במעשי יום יום והופכת תופעות אנוש גשמיות לתפישות רוחניות, ויוצקת תכנים מחודשים בתכונות גערה, יהירות, דיכאון, ומרירות. וכנגד ה“הכרה השכלית” העמידה את “רגישות הלב” בלימוד התורה ועבודת ה'. היא טיפחה את ההתלהבות הדתית, נקיון הלב, וטהרת המחשבה.

שעה שבגולה התבססה החסידות, היא התקשתה לעשות זאת דווקא בארץ־ישראל. הצירוף הנדיר של הנסיבות עשוי היה לחולל במהרה מפנה כביר בתקומת הארץ על ידי העליות הראשונות של החסידים. אולם חלומם לא הפך למציאות. לא היו אותם כוחות רוחניים שישאו אל כתפיהם את המשך המלאכה. בארץ הלך ונוצר הווי חיים מסוגר, שוקד על שמריו. התעוררות חיובית החלה שוב בתחילה המאה השביעית (1840), וזו הלכה וגברה. בסוף שנות הארבעים למאה השביעית (1878 בקירוב), קמו קבוצות מקרב הישוב הוותיק בארץ, אשר התקוממו נגד חיי הניוון הבלתי מוצדקים. מספרם המועט לא מנע מהם להתמרד בחיי “החלוקה” ואפס המעש. הם קראו להינתק מן התלות הכלכלית בחוץ לארץ וליצור חיים חדשים של כבוד, המבוססים על יגיע כפיים והתיישבות. גם בחוץ לארץ קמו מערערים על לחם החסד שאוכלים בני הישוב בארץ. הגולה, אשר תמכה בישוב מתוך שותפות גורל בזמנים הקשים, החלה מפקפקת בצדקת מעשיה. כל עוד היה הישוב בארץ־ישראל קטן, ביקשה לסעוד את היושבים והלומדים בארץ הקודש. אולם משגדל הישוב והתרחב, שוב לא מצאו יותר הצדקה לכך. בין גדולי ישראל נטו הדעות לכאן ולכאן. ר' יצחק איזיק הלוי, מראשי האורטודוקסיה בגרמניה, התבטא כלפי הישוב הישן בירושלים לאחר שביקרם:

“אין להם בינה ואין בהם לא תורה ולא דרך ארץ… הם בטלנים יותר מדי”…¹⁵ המאבק על רקע זה נמשך עשרות שנים, תוך ירידת כוחו של הישוב החרדי מחד גיסא והתעצמותו של הישוב החדש מאידך גיסא. לשיא חולשתה הגיעה הקהיליה החרדית בארץ־ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה ואחריה (תרע"ח–1918). התלות החומרית, מחלוקת ותסיסה בלתי פוסקת על רקע כלכלי ואידיאולוגי עירערו את מעמדה ואיפשרו לציונות החילונית לכבוש את המנהיגות על אף היותה מיעוט.

גל החילוניות הלך וכבש את הציבוריות היהודית, החסידות האירופאית הייתה פעילה במסגרתה שלה, על החסידות הרוסית ירדה מהלומה עקב המהפיכה הקומוניסטית. מלחמות העולם, הראשונה והשניה, הביאו את השואה הגדולה בהשמדת ששה מיליונים מאחי בני ישראל והשאירית היגרה. אירופה נתרוקנה¹⁶ מן החסידות. תחתה קמו שני מרכזים חדשים: אמריקה וארץ ישראל. בארצות הברית מצוי כיום ריכוז גדול של אדמו“רים, והוא נאמד במאות. בארץ ישראל נתהוה המרכז החסידי הרוחני הגדול והחשוב בעולם. שוב הוקמו במקומות החדשים ישיבות, בתי מדרש, “חצרות”. בניו יורק פעל הרבי מלובביץ והנהיג את חסידות חב”ד, הגדולה ב“חצרות” חוץ לארץ. באותה עיר ישב גם רבי יואל טייטלבוים ראש חסידות סאטמר, המתנגדת למדינת ישראל.

בארץ ישראל יושבים ופועלים גדולי הצדיקים: גור, בלז, ויזניץ, קאליב, קארלין, ללוב, סאסוב, צאנז ועוד. אחרי קום מדינת ישראל יצרה החסידות סגנון חדש בישוב ארץ ישראל ובניינה, בהקימה את הקריות החסידות המפורסמות. בהקמת הקריות שיתפה החסידות פעולה עם ההסתדרות הציונית ושלטונות מדינת ישראל, בכך נראה כאילו נסגר פרק שנמשך שנים רבות.

תורת החסידות    🔗

הגאולה היא משאת נפשה של החסידות. אך לא בכך ייחודה. לכך שיוועו הרי חכמינו כל הדורות. גדולתה בהצבת מצעה התיאורטי ולצידו הַתְוַויָית דרך להגשמתו המעשית. את תורת הבעש"ט ניתן אולי לתמצת בתיבה אחת: “ואהבת”.

“אני באתי לעולם הזה להראות דרך אחרת שיראה אדם להמשיך על עצמו שלושה דברים הללו היינו: אהבת ה' ואהבת ישראל ואהבת התורה”¹⁷ ומוסיף במקום אחר: “מידת אהבה ויראה שיסודם מן אנכי אין להם שיעור וגבול” ¹⁸ ואומר תלמידו הגדול בעל “התולדות” בשם רבו:

“אהבת ישראל היא אהבת המקום, “בנים אתם לה' אלהיכם” (דברים יד א) כשאוהבים את האב אוהבים את ילדיו”¹⁹ רבי דוב בער, המגיד ממזריטש, הדגיש רעיון זה של אהבה מיראה²⁰. ורבי אלימלך מלז’נסק, ממשיכו של המגיד, העמיק את המושג אהבה והפכה ליסוד האיתן בתורת החסידות.²¹ הוא העמידו בראש כל דבר: “שעל ידי אהבה ויראה נזרע בו אור גדול”²² האהבה קודמת ליראה. אמנם בסולם העדיפויות מונה ר' אלימלך את היראה לפני האהבה, אולם יראה זו גם היא פרי האהבה. ואלה דבריו: “ידוע שיש²³ יראה קודמת לאהבה, אהבה באה מתוך היראה, ויש יראה עליונה הבאה מתוך אהבה”.²⁴

בה, באהבה, נתקפלה תורת החסידות: הגאולה. גאולת היחיד, גאולת ארץ ישראל, גאולת כלל ישראל, גאולת השכינה, שהיא שלימות כל הגאולות, ודווקא בסדר זה. רבי דוב בער, המגיד ממזריטש מגולל בדברי הגותו את עצם הרעיון של ההדרגתיות, הקדמתו ואיחורו של כל שלב ושלב.²⁵

דרך הגאולה נבעה לא רק מתוך תורת הקבלה שספג הבעש“ט על פי שיטת האר”י, לא רק מתוך המציאות חדלת המעש, אלא מן ההכרה היסודית בקיומו הנצחי של עם ישראל והצמדתו לטבור חיותו – ארץ ישראל. רבי דוב בער, המגיד ממזריטש, הגה כח רק אחרי גאולת העם בארצו אפשר יהיה להבין את התורה וסודותיה על בּוּריָם.²⁶ המדרש רומז כיוון זה: “אם בניך נכנסים לארץ הם מקבלים אלהותי ואם לאו אינם מקבלים”²⁷ .

לעיני הבעש“ט עמדה הבטחת ה' לישראל לבל ייכרתו עוד לעולם, כדברי הנביא: “כה אמר ה' נתן שמש לאור יומם חקת ירח וכוכבים לאור לילה, רגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו. אם ימשו החקים האלה מלפני נאם ה', גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים”²⁸. וכן:”חיי אנוש ימים מספר וחיי ישרון ימי אין מספר"²⁹. לפיכך הופך קיום כלל ישראל לנתון בלתי מעורער. תלמישו וממשיכו, “המגיד” ממזריטש, חזר ושינן והעמיק את רעיון “כלל ישראל”.³⁰

במציאות היה המצב מחריד, ועמד בניגוד גמור לרעיון האחדות. הבעש"ט הגיע להשקפתו היסודית: קירוב לבבות באהבה, החסידות הציבה גם את המטרות וגם את הכלים.

אמונה

אמונה בה' זו תכלית האדם: אמונה ביחודו, אהבתו ויראתו ולעבדו. אמונה כיצד? חייב אדם לדעת שיש אלוה מצוי, וכל הנמצא ממנו הוא. בלעדיו אי אפשר שיהיו הנמצאים. הוא המנהיג שאין לו קץ ותכלית. וכל מי שאינו מאמין בזה, כופר בעיקר. אהבתו ויראתו כיצד? בהתבוננות האדם במעשיו וברואיו הנפלאים (הרמב"ם). ד' הוא מקור חיותם של הנבראים. רצון הנברא מטבע בריאתו הוא לקיים חיותו, על כן יילך ויימשך למקור החיות. אין החיות ממשפחת התכונות, אלא מעליהן ותכליתן. ועל כן ניזונה היא ברצון השכלי ולא ברצון הרגשי כאבען של התכונות האחרות. המניעות בדרך, עשיות להתמוטט לנוכח כוח הרצון “ואף על פי שאינו יכול, ידחוק עצמו בכל כוחו… וידבק עצמו בהבורא יתב”ש"³¹. בכל מקום בעולם נמצא כל מקור החיות. ד' הוא אחד. האחד המושלם המוחלט. ובכל מקום שיהיה תמיד הוא אחד שלם ולא חסר. “סוד אחדותו יתברך כי בכל מקום שאני תופס ואוחז בקצה וחלק מחלק האחדות, הרי אני תופס כולו”.³²

תורה ומצוות

להכרת ה' ולידיעתו ניתנה התורה. “ולא ניתנו כל המצוות אלא כדי שנגיע בהם לזו המדריגה” (כסף משנה), להכרת ה‘. ומשלים רבי נתן נטע מחעלעם: “תכלית כל המצוות מעשיות וטעם ציווי עשייתן הוא, שעל ידם יוכל האדם בעל גשם לבוא לדביקות הבורא”³³. התורה אחת. "תורת ה’ תמימה", תמימה – שלימה, ומלשון יושר “כי בתם לבבך”. כל חלק ממנה מכיל את כולה, “בכל אות ואות נמצא כל התורה”³⁴. התורה רוחנית היא. דוחה גשמיות, יונקת ומקרבת רוחניות. “התורה מצחצחת נשמתו”.³⁵

וכן רבי נחמן מברסלב: “התורה היא רוחנית ואשר זך ישר פעלו ושכלו רוחני יכול לתפוס כל התורה כולה”.³⁶

הנברא יכול איפוא לשאוב חיותו ממקור הקרוב לו, אלא שלא תמיד יש בכוחו לראות ולחוש את המוסתר. רבי יעקב יוסף הכהן מביא את דברי הגמרא³⁷ “דרש ר' שמאלי תרי”ג וכו' בא דוד והעמידן על י“א בא מיכה והעמידן על ג' עד שבא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה”. ובהמשך מביא את הגמרא:³⁸ “לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק, אמר ריש לקיש למי שמשייר אפילו חוק אחד” נידון בגיהנום (רש"י על אתר). ורבי יוחנן אמר “אפילו לא למד אלא חוק אחד” ניצול מגיהנום. את הסתירה, העולה מדברי הסובר כי אפילו לא קיים אדם מצוה אחת מרמ“ח נידון לגיהנום, לבין הסובר שאם קיים אפילו מצוה אחת ניצול מגיהנום, מסביר רבי יעקב יוסף על פי דרכו; אם יידע לקיים האדם מצוה אחת כראוי, כלומר מאהבה, זכה בה לחיי העולם הבא. ומיישב באותה עת את הקושי העולה מדבריו של ר' חנינא בן עקשיא האומר³⁹ “רצה הקב”ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות וכו'” ואומר שמתוך רמ"ח המצוות “אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהן מתכונתה ושלימותה”.⁴⁰ וכיון שהתורה והמצוות נאצלו מעצמותו של ד', לכן כאשר מקיים האדם מצוה אחת כראוי “תפס המצוה זו חלק האחדות”, ומתוך שבכל מצוה ומצוה כלולה כל התורה כולה, הרי ממילא “כאילו קיים כל המצוות”.⁴¹

יצר האדם

דווקא בשל נטייתה לתורת הלב, חידשה החסידות והדגישה את הכיוון השכלי לתכונות הטבע שבאדם. תולדות יצר הרע מקורן בתכונות הטבעיות, ואילו היצר הטוב שכלי הוא. “צריך להבחין בשכלו אם יעשה מצוה”.⁴²

“התאווה שממונה עליה יצר הרע ניתנה באדם בתחילת בריאתו… ואחר זמן ניתנה בו הנפש המשכלת שממונה עליה יצר הטוב”⁴³. הבעש"ט סבור אמנם שאין להסתפק בשכל הישר ועל האדם להשתמש גם “בכוחותיו ובמעלותיו”.⁴⁴

החסידות ביקשה להורות לא רק את כיוונם ותכליתם של יצרי האדם, אלא נתנה משמעות ואפשרות לגלגל גם את תכונות הטבע למעשים טובים. רבי נתן נטע מחעלעם ביטא את הדברים:

“הקב”ה ברא את יצר הרע לעורר באדם את הכוחות והחושים, ועל ידם יכול האדם להגיע לידי עבדות גדול לבורא יתברך“.⁴⁵ וכן, “איזו חכם הלומד מכל אדם גם מיצר הרע, ואז נעשה גם היצר הרע יצר טוב”.⁴⁶ על יסודות אלו נתבססו במשנת החסידות שני תחומים: הסוד והגלוי. תחום הסוד יונק את חיותו מן הקבלה, ומפרה את קיומו בדביקותו ליחיד. וביסודו: אחדות אלהים וההוויה: “הכל למעלה ולמטה אחדות אחת”. היחיד נוטה להכרת ה' בעבודה פנימית. בעירבוב התחומים מסתמנת תחימת תחומים ברורה “כל אשר גילה האר”י הוא בעולמות העליונים, והבעש”ט גילה את האלוהות פה בארץ".⁴⁷ זו דרך שונה מן התפיסה הרבנית, בה מגיעה לכלל ביטוי דביקותו של האיש היהודי בעבודה מעשית. בשתי דרכים, על יסוד אחד, מנסים להגיע לנקודת מוצא המגלמת בתוכה את מטרתה הסופית: אמונה, דביקות, אחדות ומידות טובות.

בתחום הגלוי שבין אדם לחבירו, התמודדות מתמדת בין כוחות מתנגדים, שאף כאן היא נתפסת במעולים ובנחותים. אך לא תמציתה בלבד, אלא כל תכליתה היא השיוויון. שיוויון במהות האדם ושיוויון בעיני אלוהים. “אל יאמר בלבו שהוא גדול מחבירו”.⁴⁸

בשני החומים יצרה החסידות; חידוש בתפיסות, וחידוש בעשייה. מילוי מצוות התורה לא בעשייתן בלבד, אלא מתוך המסתתר מעבר לקיומן.

מרירות ודיכאון

היאוש והעצבות אין בהם רק משום התרכזות האדם בעצמו, הגודרת בפני התמזגות לרגש הרוחני הנעלה שבהכרת ה', אלא שתולדות התכונות אלו עצמן מונעים את הפתיחות לקבלת ההשראה. “זהו כלל גדול בעבודת הבורא שיזהר מעצבות כל מה שיוכל”. מתוך כך הגיעה החסידות לשלילת רעיון הרע המוחלט. “בכל דבר רע יש דבר טוב”. תפיסה זו נרקמת למערכת כוללנית יותר: אין מעשי הבורא עשויים להיות רעים. מה שנראה רע אינו אלא שלב בסולם הטוב, שדרגותיו משתנות. “הרע הוא מדריגה תחתונה אל הטוב”.⁴⁹ בעקבותיו הורה המגיד ממזריטש, כי שעה שמגיע האדם להכרה שיש בכל דבר חיותו של הקב"ה “אפילו בדברים רעים שבעולם” יש איפוא להכיר בצד הטוב שברא, “הרע הוא גם כן טוב רק הוא מדריגה תחתונה מהטוב המוחלט”.

תורה והתעוררות

השמחה כיסוד, הינה ציווי מלמעלה, וקיומה מתחייב גם ללא סיבה מיוחדת. השמחה היא היסוד לקבלת ההשראה והדביקות. שמחת הנפש לבדה הרי זו דרך ישרה וקלה לבוא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך (רש"ז). שכן אין גירויי הלב נדבקים לעצבות. הבעש“ט הורה כי על האדם “להרחיק עצמו מעצבות ויהיה לבו שמח בד'”. בא אחריו רש”ז והאיר את הדברים הארה שיכלית: “עצבות היא, שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בו”, כלומר אין אור פנימי שבכוחו להניע, ומכאן הציווי החד משמעי: “ויהיה תמיד בשמחה”.⁵⁰

הציווי להיות שרוי בשמחה נובע מצורך השלימות. רק בשלימות האדם מפעמת השמחה. השמחה והעצבות ממלאות וגורעות משלימות האדם. כל אחת, שהן תולדות התכונות, עשויות להיות מכריעות לא רק באושרו של האדם, אלא באפשרות עבודתו לבורא יתברך. שכן במצב של שלימות גמורה ניתן לבוא ולעבוד את ה' השלם והמוחלט. “עיבדו את ה' בשמחה” – בשלימות. ואין השמחה אלא שלימות, ואין העצבות אלא בשלילת השלימות שבאה ומקננת בלבו של האדם, ולא רק שבזה לא יוכל לבוא אל הקודש אלא שהיא היא (העצבות) המושכת מן הקודש. כך הופך כלי לדרך, ודרך ליסוד.

משום כך נאסרה הסגפנות, היא לא הוכרה ככלי המשרת את לידת אותו רגש נפלא של הכרה ודביקות בה'. “על ידי סיגופים נעשה האדם מר ואכזרי” (ר' נחמן מהורודונקא). במקרים מיוחדים וליחידים הותר להסתגף, ולצורך זה דרושים תנאים מיוחדים והיתרים מיוחדים אך “טוב יותר לעבוד את השי”ת בשמחה בלי סיגופים, כי הם גורמים לעצבות".⁵¹

עבודת ה'

משום כך הופכת התפילה בד בבד כלי ומטרה כאחד. התפילה היא הדרך לעבודת ה', אין ניתן להשיג את תמצית העבודה הזו ללא טוהר הלב. התפילה הנכונה מזינה את הלב לטוהר. “על ידי התפילה זוכה שידבק במחשבתו למעלה, ומכוח זה יכול לבוא עוד למדריגה יותר גדולה, אפילו שלא בשעות התפילה שיהא דבוק למעלה”⁵². לפי תפיסה אחת לפחות במשנת החסידות, לא מקובלות איפוא⁵³ המסגרות הנוקשות של זמן ומקום. משנה מקבילה לזו מורה דרך של קיום המסגרות תוך השגת אותה המטרה.

שירה והתעלות

משמעות הדרך קיבלה ביטויים חיצוניים הנפעלים מכוחות פנימיים ולא להיפך. הפעלתנות היא תוצאה מכח פנימי חוּצָה, ולא כלי ליצירת הכוח הפנימי. הניגון, השירה והריקוד הם ביטוי לרגשות עמוקים, המתפרצים בשעות של התעלות הנפש. השירה היא ביטוי ספונטאני למצב הרוח, וככוח רגשי הוא נובע מטוהר לב. ה' מאזין לדברי טהרה ואמת. “אשירה לה' כי גמל עלי”⁵⁴ “אימתי יכולנו לשיר לפניו כשגומל ית' הנס בשבילי”. אז, כאשר הצילני ונתרוממה רוחי, פוצח פי בשירה שהיא השיא של התבטאות הנפש.

שירת החסידות היא מעל ומעבר לצורות החיצוניות, “רק מי שמאמין יכול לומר שירה” (רבי אברהם יעקב פרידמן מסידגורה). ובתמצית העלה רבי נחמן מברסלב, דברים שהם ביטוי נעלה ונפלא הנה דבריו במלואן:

“מטבע הניגון שנמשכת נפש השומע אחר הניגון ומתבלטת בכלות הנפש אחר תנועות הניגון כפי כל תנועה ותנועה של הניגון כפי מה שיש כוח לאותה התנועה לשבר ולעורר הנפש להמשכיה אחרי. מכל שכן מי שיכול לרקד שיהיה הריקוד מכוון ממש כפי תנועת הניגון כי יש תנועות בכל אבר ואבר ששייך לתנועות הניגון. ובפרט מי שמנגן ניגון עם דיבורים ישיר שמשקל השיר מכוון ממש כפי נעימות הניגון וגם הריקוד מכוון ממש כפי נעימות הניגון ומשקל השיר כי כולו אחד. כשזוכין לשמוע ניגון כזה עם שיר ודיבורים ועם ריקוד כזה שכולם שייכים זה לזה בכוון גדול ממש אז מתבטלים ממש בכלות הנפש מגודל עוצם התענוג המופלא. וזהו התענוג הגדול מכל התענוגים ואין תענוג גדול מזה ומי שלא טעם זאת אינו יודע כלל מתענוג”.

גאולה

השונה והדומה שבין הסוד בחסידות לקבלה המסורתית (האר"י) יצרו עוצמה וכוח בזכות עצמם. גלות השכינה לא החלישה את כח חיותה. אונם ועוזם לא פג, הם מתנוצצים ומאירים את נשמתו של האדם בכוח, להביאו לידי התאחדות עם עצמו ונפשו, ולא להיפך. הגאולה במשנה זו היא גאולת האדם, ובכוח זה התקרבות הגאולה וביאת המשיח. “עד שיתקן כל אחד ואחד חלקו ואז אחד באחד יגשו ויתקרבו והיו לאחדים ותהיה הגאולה השלימה בכללות הכנסת ישראל”.⁵⁵

החסידות כתנועה היא מָטְבֵּע אחד בעל שני פנים: רעיון ומעשה. רעיונית – תכליתה כלל ישראל. מעשית – פניה אל האדם היחיד. החסידות הקדימה את גאולת האדם הצריכה לבוא בכוח העשייה. “צריך האדם לקרב את הגאולה בכל יום”⁵⁶ אם יגאל כל אחד גאולה פרטית מן היצר הרע, אז תבוא הגאולה הכללית (תשואות חן, וארא). הגאולה הכלל ישראלית תבוא מתוך גאולת היחיד. מגדיר זאת יפה על פי דרכו זקני רבי דודל' מללוב: בין גאולת היחיד ובין גאולת הרבים תנאי ראשון לגאולה, דע ותקן את עצמך.⁵⁷

החסידות אף ציפתה לגאולה בדרך הניסית. והכירה בה כדרך לגאולה. אלא שהיא לא אימצה לעצמה את ה“שב ואל תעשה”. תנאי הזמן והמקום הם גורמי השפעה על בחירת הדרך, רבי יעקב יוסף הכהן מגדיר את ההשקפה הזו: “יש שתי דרכים בגאולה, אחת בדרך הטבע ואחת למעלה מהטבע. כמו שהיה בגלות מצרים וגאולתה, כן יהיה הפעם, כי הכל לפי בחירת אנשי הדור”,⁵⁸ מתוך השקפה זו הכריז “עניין הגאולה הוא על ידי צדיק”⁵⁹ הכרזה זו תמוהה לכאורה, שהרי אין הצדיק בא אלא להושיע את היחיד דווקא, תפקידו לסעדו במצוקותיו של יום יום, לתקנו בעצה והדרכה, לטעת בו תקווה וחיזוק אמונה באהבת ה‘. הצדיק מגלם את השלימות של עובד ה’. בכוחו, בקדושתו ובפרישותו, להשפיע על קהלו. החסידים נותנים אמון בלתי מסויג באדמורם. בקירבתו ניתן לחוש את אווירת הקדושה החודרת לכל חושיו של החסיד, וזו מחזקת את הדביקות בה', את האמונה, את השיוויון בין בני האדם. לשיטת אחרים אין הצדיק נושא את כתר הגואל הכלל יהודי. אך רבי יעקב יוסף הדגיש, כי לשם השגת הגאולה הכללית יש להקדים את הכשרת הלבבות.⁶⁰

לפיכך אכן מוסר הצדיק אמנם את נפשו על כלל ישראל ומתייסר במכאוביהם, אלא שהוא בא להנהיג את הכלל לגאולה הסופית באמצעות היחידים. “בני ישראל טוב להם שיהיו נאחדים תמיד יחד בחבורה אחת… וכשהם מתאחדים למטה אז גורמים שיתאחד שורשם גם כן למעלה”.⁶¹ וכאשר שלחו ידם מתי מעט מגדולי הצדיקים לקרב את הגאולה הכללית שלא על פי כלל זה, בא עיכוב מלמעלה. דבריו של רבי יעקב יוסף הכהן, רומזים להשקפת תיקון האדם, וממנו לגאולה הכלל ישראלית. אומר רבי שלום נכדו של המגיד ממזריטש: הצדיק שקרוב בשורשו למלכות מוטל עליו החוב להוציא את הניצוץ הטמון בכל לב של איש יהודי, לנפחו ולגדלו עד שייעשה לשלהבת לצאת מאפילה לאורה משעבוד לגאולה.⁶²

החסידות ביקשה לטפל גם בשאלה הלאומית בדרך משלה. ארץ־ישראל זכתה להיות נידונה בסבך השאלות וההתלבטויות, והועמדה כחוט השדרה לכל בניין החסידות.

 

פרק שני: ארץ־ישראל במשנת החסידות    🔗

כלל ישראל מול האינדיבידואליזם    🔗

במחצית השנייה של המאה הט“ז יצאה מצפת תורת הקבלה המעשית של האר”י, בן הארץ, והרעישה את העולם היהודי. מאתיים שנה יותר מאוחר הבין הבעש“ט, יושב הגולה, להבחין בין חזון האר”י לגאולה הכלל־ישראלית לבין בשורתו שלו לגאולה, ולמצוא בהם מיזוג.

הבחינה של ארץ־ישראל כיסוד במשנת ההגות של החסידות תובא להלן.

על יסוד הבטחת ה' לישראל שלא ייכרתו לעולם, הגיע הבעש“ט להכרת אחדות כלל ישראל (עיין לעיל) ובהסתמך על הברית של הבטחת הארץ,⁶³ הגיע להשקפתו כי אין נוחלים את הארץ אלא “כלל ישראל”. “…ישראל מקבלי התורה נקראו נחלה שנאמר (יואל ד, ב) עמי ונחלתי ישראל. אמר הקב”ה ובאו ישראל שנקראו נחלה לארץ ישראל שנקראת נחלה ויבנו בית המקדש שנקרא נחלה בזכות התורה שנקראה נחלה”.⁶⁴

“אמר הקב”ה הארץ שלי, שנאמר (תהילים כד, א) “לה' הארץ” ואומר כי לי הארץ. וישראל שלי הם, שנאמר (ויקרא כה) “כי לי בני ישראל” מוטב שאנחיל ארצי לעבדי, שלי לשלי. וכן נאמר זאת הארץ אשר תיפול לכם בנחלה".⁶⁵

לעם ישראל, ככלל, מובטחת הארץ, וכשם שגאולת הארץ תלויה בגאולת ישראל, כך גאולת ישראל קשורה לגאולת הארץ. חופפים הדברים לרעיונו של האר“י שאמר: “אחת שאלתי מאת ה', אח”ת ראשי תיבות: ארץ־ישראל, חיי־העולם־הבא תורה. אלו ג' מתנות שנתן הקב”ה לישראל וכולם הם אחת. כי זו גוררת לזו וזה אח“ת היא לאמה”. והבעש"ט אומר “וכמו שהיא בפרטות אדם כך היא בכללות, שנמשך מגלות מהשכחה, ומהזכירה באה הגאולה”.⁶⁶

מכאן התפיסה של ארץ־ישראל במשנת החסידות, והיא אינה מזדהה עם התפיסה הרבנית, אשר העמידה את היחיד במרכז שיטתו, גם לגבי שאלת ארץ ישראל. המציאות היתה קשה, עד שהגשמת הרעיון נצטיירה כחלום.

מכאן ההטפה ההדרגתית לארץ־ישראל. תחילה בהדגשת מרכזיות שפע רוחניות הארץ: “מציון הושתת העולם לפי שהיא עיקרו של עולם, והיא החיות של כל העולם ובאות כל מדינה ומדינה ומקבל חיות ויונקת מציון”.⁶⁷

לאחר מכאן באה תפיסת הארץ כחשיבות עליונה בקיום העם: “על ידי זה שניטע בלב העם אהבה לארץ־ישראל נצליח לחזק בו את האמונה”.⁶⁸ מכאן סגולות הארץ בהקניית שלימות האדם: “…הצדיקים הגדולים ונפלאים אי אפשר להם לילך ולבוא לארץ־ישראל כי אם על ידי שמשפילין עצמם מאד, ולבוא לארץ־ישראל ולהשיג על ידי זה השגה עליונה ונפלאה”.⁶⁹ מכאן לעידוד עלייה לארץ: “ארץ ישראל של ישראל היא ואינה מקבלת ישוב רק מישראל”⁷⁰. מכאן לחיזוק יושבי הארץ: “כל יראי אלוהים מחוייבים על פי דין תורה לתמוך ולקחת חלק במצוות ישוב ארץ־ישראל”⁷¹ ומכאן הסרת ההיסוסים בעליה לארץ: “מי שיש בו קצת יראת שמים וכו' אין לו לחוש ולמצוה ייחשב לו” [לעלות לארץ־ישראל]⁷². צדיקיה הראשונים של החסידות ראו שהנה בא מפנה בחיי העם, הם ידעו כי כל שיתמשך הזמן, כן תלך ותתחזק חובת העלייה ושלילת הגולה והדברים ייאמרו בבהירות ובחדות, עד כדי לעג ליושבי הגולה: “אווירא דארץ־ישראל מחכים? בכל אופן ברי כי אווירא דחוץ לארץ מטפיש”.⁷³

ש.ז. שזר מעיד כי למחרת ההצבעה באו“ם בתש”ז (1947) “התאונן” לפני הרבי מלובביץ על “הרדיפות שרדפו אותנו ראשי החסידות לפני עלייתנו”, אמר הרבי: “מיינט ניט אז איך האב חרטה. דענסמאל טאקי ניט. איצטער – יא” (בתרגום חופשי “אין בי חרטה. אז אכן לא, עתה כן”). שזר מוסיף כי הרבי צירף מיד מעשה להכרעה וטילגרף לחסידיו בפאריס לבל יסעו לקנדה אלא יעלו לארץ־ישראל, “ומחשבת כפר חב”ד קמה והיתה".⁷⁴

החסידות באה לארץ־ישראל למצוא את מקומה הטבעי לה. קומץ החסידים שבארץ־ישראל הפך למרכז העולמי של התנועה כולה, לא מכוח מספרם כי אם בשל סגוליותו וכוחו המוסרי. “הצדיקים הגדולים אשר בארץ יכולים להשיג עכשו בארץ ישראל השגות עליונות יותר אפילו ממה שהשיגו הצדיקים בזמן הבית”⁷⁵ צדיקי חוץ לארץ הכניסו עצמם לסכנת נפשות עקב תמיכתם בארצישראלים. אך הם לא חדלו מתמיכתם. מלבד התעסקותם העיונית בשאלת ארץ־ישראל מצאו חובה לעצמם לקיים מצוות מעשיות, אם במשלוח כספים, אם בעידוד, אם בניסיון לעלות ואם בעליה עצמה. רבי נחמן מברסלב כבר חזה כי בלי קבלת השראת הארץ אין בכוחו לא רק המוסרי, אלא הממשי להנהיג את התנועה.

הארץ קודמת לגאולה    🔗

הקשר בין תורת החסידות לארץ־ישראל הוא מהותי ביסודו. החסידות כבלה עצמה בכבליה למהות הגאולה, שכל כולה במהות גאולת הארץ. התיישבותם בארץ של ישראל תקרב את הגאולה השלימה. הובן כי ארץ־ישראל היא במעלה גבוהה גם בדרך לגאולת השכינה, “עיקר הבריאה היא מארץ־ישראל”,⁷⁶ בכוחה להזין את כל תושבי תבל. כוח השאיפה לארץ־ישראל הוא עצמו טעון יסוד של עבודת הבורא. אך חורבן ירושלים מעכב את הגאולה ומאריך את הגלות. הטיפול במעכבים יפתור את שאלת המתעכבים. זהו כמעגל שתחילתו הוא סופו ואין דרך ביניים. המתעכבים, לגירסתו של רבי יעקב יוסף הכהן “אינם עושים כהוגן, הכל מחמת שכרות ולא מיין, רק מחמת הגלות”⁷⁷. הוא הביע את הרעיון כי אתחלתא דגאולה מצוותה בידי אדם. רבי לוי יצחק מברדיטשב מסר נפשו על אהבת ישראל, וערג בכל ליבו לגאולה, ל“ארץ ישראל שלנו” מקום הקדושה וסגירת מעגל הגאולה השלימה. רעיון שיבת העם לארץ־ישראל מתוך שאיפה לקירוב הקץ עוד לפני הגאולה השלימה, התקבל כהנחה יסודית שאין כמעט עוררין עליה. היו שעלו מתוך רצון להשתחרר מן הגלות החולונית שארצותיה “אינן כשרות לשכינה מיום שנתקדשה ארץ־ישראל”.⁷⁸

רעיון ארץ־ישראל עובר מרב לתלמיד ומתלמיד לתלמיד. הבעש“ט קבע את היסודות והנחילם לתלמידיו רבי יעקב הכהן ולרבי דוב בער המגיד ממזריטש: “כל הארצות יונקין מציון”⁷⁹, רש”ז: “יפה לנו מצות חיזוק ארץ הקודש, השקולה כנגד כל המצוות”.⁸⁰

רבי ישראל מריז’ין: “קודם כל יסירו נא את כבליו [של העם] ויניחו לו לחזור לארצו” (כ"י). המגיד מקוזניץ: “והננו מהנמנים ומסייעים למצוה רבה ולזרז את המזרזין”⁸¹ [בעניין מעות ארץ־ישראל]. רב יעקב יצחק החוזה מלובלין: “בכל מקום שאנו עושים רצונו ית' גורמים עלייה לארץ־ישראל.⁸² רבי נחום מצ’רנוביל: “צדיק נקרא רק זה שגר בארץ־ישראל דווקא”⁸³, רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא: “בארץ־ישראל הש”י נמצא תמיד”⁸⁴. רבי נתן נטע מחעלעם: “ארץ העליונה שידבק את עצמו בו יתברך, ועל ידי זה יתעלה גשמיותו וארציותו”.⁸⁵ אולם גם התלבטויות נתגלו בנושא ארץ־ישראל והעלייה אליה. כך באשר לתנועת “חיבת ציון” ולתנועה הציונית (עיין לעיל).

כיצד איפוא יש להתייחס לתנועה החילונית. בשאלה קשה זו עסקו גדולי האדמו“רים והרבנים. היו חששות מפני פריקת עול ושבירת המסגרות. בימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה קמו רבים משני המחנות, שהיו סבורים כי ארץ־ישראל הכרח לפתרון שאלת הקיום היהודי. בשנת תרפ”ב (1922) התייצבה משלחת של יהודים חרדים לפני הלורד נורטקליף באנגליה והביעה לפני את התנגדותם לתחיית הארץ ושיבת היהודים אליה. עם הקמתה של מדינת ישראל התגלה זרם בחסידות סאטמאר שהתנגד לעצם הקמתה ואסר את העלייה אליה. תנועה זו שהייתה מיעוט, הגבירה את כוחה בשנים האחרונות. אחרי מלחמת ששת הימים הכריזה על איסור חמור לבוא אל הכותל המערבי, ששוחרר בידי הציונים.

עמדת הצדיק בשאלת עזיבת הגולה    🔗

היחס בין מקום הכבוד שתפסה ארץ־ישראל בתנועה החסידית מבחינה רעיונית והעובדה שרק מעטים ממנהיגיה עלו לארץ, עוררה ביקורת בכל הזמנים. התשובה המקובלת הייתה “במופלא ממך אל תדרוש”.⁸⁶ אולם התופעה נשארה בגדר של תמיהה. גדולי הצדיקים עצמם נתנו דעתם לשאלה זו והשיבו עליה.

הבעש"ט, לאחר שניסה לעלות, מנמק את שובו מן הדרך ב“אין הזמן מסכים לזה”, משפט סתום וקשה. על פי פשוטו משמעו שעדיין לא הגיעה השעה לעלות. אך מדוע לא הגיעה השעה? יש המפרשים שעדיין לא הגיעה התנועה החסידית לבשלות של עלייה בגלל ימיה הקצרים, ועדיין יש להכשירה לכך. אך בעיקרו קשור הדבר לקץ הגאולה (עיין לעיל).

רבי שניאור זלמן מלאדי גם הוא מנמק את דבר הישארותו בחוץ לארץ לאחר נסיון עלייה, בהיענות לצו רבו “המגיד”, שביקשו להמשיך לנהל עדתו. במכתבו מיום א' מקץ תקל“ו לרבי ישראל מפולוצק כותב רש”ז: “אודיע את כ”ק כי גמרתי בדעתי בהסכם שבל אעלה לאה“ק תוב”ב ומכמה סיבות שונות, והסיבה העיקרית היא קודם כל על מי אוכל לעזוב את אנ“ש”⁸⁷ אך רש"ז אמר גם: “ישנן נשמות שצריכות דווקא ארץ־ישראל ויש נשמות שצריכות דווקא חוץ לארץ”⁸⁸, דברים המיוסדים על קבלה שאין אנו יודעים משמעותם. הוא היחיד שנימק את הישארותם ועלייתם של הצדיקים בסברה זו.

רבי נחמן מברסלב עלה לארץ־ישראל וחזר. נוסף לנימוקים אחרים בדבר עלייתו ושובו הבין כי ההמונים עדיין ימשיכו להתגורר בחוץ־לארץ להם ביקש להביא את ארץ־ישראל בעודם בגולה. את נסיעתו לארץ־ישראל הגדיר הוא עצמו “שרוצה לנסוע כדי להשיג חכמה עילאה”.⁸⁹ בשבחי הר"ן קיימת התייחסות לדברים; עלייתם של הצדיקים לארץ־ישראל היא לא “כאשר ההמון במוחין דקטנות דהיינו כדי לילך ד' אמות בארץ־ישראל ויהיה בן העולם הבא או שאר מחשבות כאלו כדרך אנשים פשוטים”⁹⁰. שוב חוזר הנימוק המיסטי, אף שניתן להתייחס לדברים בהסבר ראציונאלי. במקום אחר מדבר רבי נחמן על העלייה לארץ ישראל, וגם כאן הוא מבחין בין עליית הצדיק לבין יהודי כשר ורגיל, שאין יצר הרע פועל עליו כדרך שהוא פועל על הצדיק. ואלה דבריו: “אף על פי שכמה צדיקים לא זכו לבוא לארץ־ישראל עד שעברו עליהם מניעות רבות וסכנות עצומות כידוע, אף על פי כן אנשים כשרים ופשוטים דווקא יכולין לבוא לארץ־ישראל בנקל כי אין הבעל דבר מתגבר עליהם כדי למנוע אותם מזה”,⁹¹ מכאן ניתן אולי להבין את התנהגותו במיוחדת בדרכו לארץ.

רבי שלמה מקארלין, בדומה לרש"ז הרגיש חובה מוסרית וציבורית לתמוך ברבי יעקב (ב"ר אהרן הגדול מקארלין) ובעדת החסידים כולה שעלו לארץ־ישראל. הוא שאף להצלחת קליטתם בארץ־ישראל, למנוע כשלון עשוי להשפיע לרעה עליהם ועל המבקשים לעלות. לפיכך אין להסתפק לדעתו בעידוד רוחני, אלא יש הכרח לתומכם בחומריות. לצורך זה עליו להישאר לפי שעה בחוץ לארץ.

רבי פנחס שפירא מקוריץ נותן נימוק שונה: “המדינות שהן קרובות למלך אין צריכים לשמירות גדולות, במדינות הרחוקות צריך להושיב גיבורי חיל”,⁹² כלומר, ארץ־ישראל בה שוכנת השכינה, קדושתה נוטרת על יושביה, ואילו חוץ לארץ, ארץ הטומאה, זקוקה לשמירה נוספת ועל הצדיק מוטלת איפא חובה זו. צדיקים אחרים נימקו את אי עלייתם מפני החשש של דחיקת הקץ. דבריו של “אור החיים” הקדוש זכו לתשומת לב אצל צדיקים רבים. כך אמר: “הטוב לכם כי תשבו חוץ גולים מעל שלחן אביכם ומה יערב לכם החיים בעולם זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשולחן אביכם הוא אלקי עולם”.⁹³ כלומר עליית הצדיקים לארץ היא הדרך הטבעית לגאולה, זו חובתם. ו“על זה [אי עלייתם] עתידין ליתן דין אדוני הארץ”.⁹⁴

הגאון רבי אברהם בעל “אבני נזר” קושר את קיום מצוות ישוב ארץ־ישראל במשמעה המלא בשיטתו לגבי האפשרות של קיום כלכלי עצמאי הבא מכוח הארץ עצמה, “משר הארץ”. ואילו, לדבריו, הכספים מחוץ לארץ הם “משר חוץ לארץ”, ונפשו נשארת איפוא, תלויה בטומאת חוץ לארץ. לשיטתו קשורה אי עליית הצדיקים, בסיבה זו. אלה דבריו: “אם ידור אדם בארץ־ישראל ואין לו שם שום מצב פרנסה רק הנשלח לו מחוץ לארץ, ועדיין השפעת מזונותיו על ידי השר שמחוצה לארץ, מה זה ישיבת ארץ־ישראל. וזה נראה לי טעם הגדולים שלא נסעו לארץ־ישראל”.⁹⁵

רבי שמעון שפירא, ראב“ד ראדוויץ, במכתבו משנת תרנ”ה (1895) לרבי זכריה מנדל שפירא כותב: “אין לך דבר שקשה ליצר הרע כמו ישוב ארץ־ישראל על ידי צדיק ישראל, כי הוא רואה חרב חדה מונחת על צווארו ויכחד מן הארץ. על כן הוא מתאמץ ביותר לקטרג ולמנוע בכל כוחו שלא יבואו צדיקים לארץ־ישראל או גם יתנגדו להישוב”.

אי עלייתם של גדולי ישראל כבר מציקה מימים משכבר, ואת הדיה אנו שומעים בתקופת התלמוד: “ריש לקיש הוא סחי בירדנא. אתא רבה בר בר חנא יהב ליה ידאה, אמר ליה אלהא סנינא לכו, דכתיב (שיר השירים ח, ט): “אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז”. אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו”.⁹⁶ ורש“י שם: “סנינא לכו: לכל בני בבל שלא עלו בימי עזרא ומנעו שכינה מלבוא לשרות בבית שני”. חכמי ארץ־ישראל נטרו שינאה לחכמי בבל על שלא עלו לארץ־ישראל⁹⁷ ורש”י שם “מתוך ששונאים חכמי ארץ־ישראל את הבבליים”. ונקטו החכמים עמדה זו להוכיח את חובת העלייה לארץ־ישראל. וגם ר' זירא מרא בשמעתתא בכתובות חזר בו וסבר כחכמי ארץ־ישראל.

הגר“א, מגדולי חובבי ארץ־ישראל, ניסה גם הוא לעלות לארץ. מן הדרך כתב מכתב לבני ביתו ובו נאמר: “ואני ת”ל נוסע לארץ הקדושה שהכל מצפים לראותה, חמדת כל ישראל וחמדת השם יתברך היא, כל העליונים ותחתונים תשוקתם אליה, אני נוסע בשלום אליה”.⁹⁸ כאשר שב מן הדרך, שאלוהו תלמידיו על סיבת שובו, והוא השיב: “אין לי רשות משמים”.⁹⁹ תלמידיו האמינו כי יש בגאון ניצוץ של משה רבנו, ולכן לא ניתנה לו רשות להיכנס לארץ־ישראל.¹⁰⁰

ניתן לסווג את התייחסותם של מנהיגי החסידות לארץ־ישראל לארבע קבוצות: (א) צדיקים שעלו לארץ־ישראל; (ב) צדיקים שעלו וחזרו (אם מן הדרך ואם מן הארץ עצמה); (ג) צדיקים שתמכו מעשית בארץ־ישראל ובעלייה; (ד) צדיקים שהתמסרו לרעיון ארץ־ישראל מן הבחינה העיונית. על שתי הקבוצות הראשונות נמנים מגשימי רעיון העליה ביניהם מחשובי מנהיגי תנועת החסידות הנושא יידון בפרק הבא. אף לשתי הקבוצות האחרונות השתייכו רבים מגדולי החסידות, וננסה להלן לסקור חלק מהם.

תומכי והוגי רעיון עלייה    🔗

רבי דוב בער, המגיד מקוזניץ (תס“ד – תקל”ג) חתם יחד עם החוזה מלובלין על “קול קורא” לתרומות למען יושבי ארץ ישראל.

רבי נחום מטשרנוביל (ת“ץ – תקנ”ח) הביע שמחה בראותו כי בארץ־ישראל הוקם מרכז רוחני לחסידות. אמר: “צדיק נקרא רק זה שגר בארץ־ישראל דווקא”. רבי יחיאל מזלוטשוב (תצ“א – תקמ”ו) תלמיד הבעש“ט, ציפה לשיבת ציון. רבי בנימין המגיד מאלוזיץ (נפ' – תקנ"ב), כתב דברי הגות על הגלות והגאולה, ועל העליה לארץ־ישראל. רבי משה דן מדולינא, תלמיד הבעש”ט, עסק במשלוח כספים לארץ־ישראל. רבי אהרון “הגדול” מקארלין (תצ“ו – תקנ”ב) פעל רבות למען החזקת חסידי קארלין בטבריה, ועודד עלייתם של חסידים נוספים.

רבי לוי יצחק מברדיטשב (ת“ק – תק”ע), אמר: “ארץ ישראל כאשר ישראל יושבים לבטח בתוכה היא ישוב, אבל כאשר גלו ישראל ממנה אף שיושבים בה שאר אומות היא מדבר, לפי שארץ־ישראל של ישראל היא, ואינה מקבלת ישוב רק מישראל”¹⁰¹. רבי מרדכי יפה מלאכוביץ (תק“ב – תק”ע) נאסר ע"י השילטונות במינסק עקב פעילות למען ארץ ישראל. רבים מחסידיו עלו ארצה.

רבי יעקב יצחק, החוזה מלובלין (תק“ה – תקע”ה), הוציא “קול קורא” לתמיכה ביושבי הארץ. אמר: “עיקר הישוב הוא ארץ ישראל”.¹⁰² רבי שלמה מלוצק (נפטר תקע"ג), ספרו “דברת שלמה” עוסק בשאלת קץ הגלות והחשת הגאולה. לימד זכות על חיבת הארץ, שעל ידי השתוקקות אליה תמסר הארץ לידי ישראל. רבי יצחק אייזיק טויב מקאליב (תקי“א – תקפ”א) היה נשיא כולל ארץ־ישראל בהונגריה. רבי אברהם יהושע השיל מאפטא (תקט“ו – תקפ”ה) היה נשיא כולל וואהלין רוסיה שבארץ־ישראל, העביר סכומי כסף גדולים לארץ־ישראל. רבי ברוך ממזבוז (תקי“ג – תקע”ב) נכד הבעש“ט, העביר כספים לחסידי טבריה. רבי משה טייטלבוים מאוהילי (תקי“ט – תר”א) ניהל מגבית לתמיכת הישוב בארץ־ישראל. רבי נפתלי צבי הורוויץ מרופשיטץ (תק“כ – תקפ”ז) היה נשיא קופת הכולל למען ארץ־ישראל. בספריו “זרע קודש” ו”אילה שלוחה" משתקפת ערגתו לארץ־ישראל. נשיא קופת הכספים למען ישוב החסידים בארץ־ישראל, רבי יוסף ברוך מאוליסק, תלמיד המגיד ממזריטש, בספרו “גנזי יוסף” התעכב במיוחד על נושאים הקשורים בארץ־ישראל.

רבי יעקב יצחק מפשיסחא, היהודי הקדוש (תקכ“ו – תקע”ד), בתו רבקה־רחל ונכדו ר' אריה מרדכי רניבוניץ עלו לארץ־ישראל. הוא אמר: “בחוצה לארץ ההצלחה היא בגדר הטבע, ובארץ־ישראל שורה גם הברכה, מידה שלמעלה מן הטבע”. רבי שמחה בונים מפשיסחא (תקכ“ה – תקפ”ז) תמך בבניין הארץ לפני בוא המשיח, אמר: “ביום שתיגאל האדמה מידיהם קרובה גאולתנו לבוא”.¹⁰³ רבי נח מליכוביץ (תקל“ה – תקצ”ג) היה ראש המגבית באיזור מינסק, למען תושבי ארץ־ישראל. בעידודו עלו חסידיו והצטרפו לכולל ליכוביץ בטבריה. רבי שמואל מקאמינקא, (נפטר תר"ג) תלמיד רבי יצחק לוי מברדיטשב, תרם ביד רחבה ביושבי ארץ־ישראל. רבי יצחק מוורקי (תקל“ט – תר”ח) היה הממונה על “מעות ארץ־ישראל”. רבי משה מקוברין (תקמ“ד – תרי”ח) היה ממונה באיזורו על כספי ארץ־ישראל. אמר: “כולם נכללו בציון שהיא נקודה מרום מעלה ומטה ומערב ועתיד”.¹⁰⁴ רבי אהרן הזקן מטשרנוביל (תקמ“ז – תרל”ב), היה ראש כולל למען ארץ־ישראל ברוסיה ואוקראינה. יזם הקמת בית־כנסת לחסידי טשרנוביל בצפת.

רבי מנחם מנדל מקוצק (תקמ“ז – תרי”ט) האמין שהגאולה תיתכן בדרך הטבע. הוא טען שאם אומות העולם ייאותו למסור ליהודים את ארץ־ישראל תהיה זאת אתחלא דגאולה. חינך לאהבת ארץ־ישראל. בפירושו לפרשת המרגלים על הפסוק (במדבר יג, יח), “וראיתם את הארץ מה היא” מביע רמ“מ את הרעיון כי לעולם יש לדון את הארץ לכף זכות. “שמנה היא אפילו תמצאוה רזה, טובה היא אפילו תמצאוה רעה”. רבי מרדכי יוסף מאיזביצא (נולד תק"ס) ספרו “מי שילוח” מביע בחום את העוסק באהבת ארץ־ישראל. כתב: “בארץ־ישראל הש”י נמצא תמיד בכל פרט”.¹⁰⁵ רבי משה סופר מפשוורסק (נפטר תקס"ו) הירבה לעסוק בשאלה מדוע מתמהמהת הגאולה והשיבה לארץ־ישראל. לימד סניגוריה על דור המדבר, שאהבת ארץ־ישראל היתה בליבו.

רבי קלונימוס קלמן אפשטיין (נפטר תקפ"ג) בספרו “מאור ושמש” באים לידי ביטוי השקפותיו על ארץ־ישראל. הוא סבר כי בארץ־ישראל ניתן ליהודי לשמור ולקיים את התורה ביתר קלות מאשר בחוץ־לארץ. ישראל בארצם חייבים לשמש לדוגמא לעולם כולו בחיים מוסריים נעלים וחיי חברה צודקים ללא הפליות. רבי מרדכי, המגיד מטשרנוביל (נפטר תקצ"ג), כממונה על ההכנסות לטובת כוללי ארץ־ישראל העביר סכומים גדולים לאנשי טבריה. (מכאן השם טברסקי שאימץ לעצמו בית טשרנוביל). רבי מאיר מפרמישלאן (נפטר תר"י) נהג לשלוח כל שנה שב"ת דינרי זהב לארץ־ישראל.

רבי חיים הלברשטאם מצאנז (תקנ“ג – תרל”ו), מגדולי חובבי ארץ־ישראל, שלח לארץ־ישראל את בנו רבי יחזקאל שרגא ובתו, אשת רבי משה אונגר. אמר: “מצוות ישוב ארץ־ישראל ערכה גדול שהיא מביאה ליראת שמים”. רבי ישראל מריז’ין (תקנ“ז – תרי”א) היה נשיא כוללי החסידים יוצאי רוסיה בארץ־ישראל. פעל רבות למען יושבי ארץ־ישראל. אמר: “האיש מקדש בו ובשלוחו, בו על ידי ביאתו לארץ בשלוחו שיעזור לשליחים מארץ־ישראל”.¹⁰⁶ רבי חנוך הניך מאלכסנדר (תקנ“ח – תר”ל) תלמידו של רבי שמחה בונם מפשיסחא, ירש את כס הרי"ם. תרם סכומי כסף גדולים ליושבי ארץ־ישראל.

רבי יצחק מאיר מגור – הרי"ם (תקנ“ט – תרכ”ו), כל ימיו פעל למען ישובה של ארץ־ישראל. כאשר פרץ המרד לשיחרור פולין (תרכ"ג 1863) הביע הרי“ם את דאגתו מחוסר המעש של ישראל לשיחרור ארץ־ישראל מעול זרים. תמך בשדר”י ארץ־ישראל והורה כי אין לשנות ממעות ארץ־ישראל. רבי אהרון, “בית אהרן” מקארלין (תקב“ס – תרל”ב), ראה את יושבי ארץ־ישראל כאנשי מעלה. את עזרתו ותמיכתו בהם העמיד בראש דאגותיו. רבי שלמה מראדומסק (תקס“ג – תרכ”ו) הביע את רעיונותיו על גאולת ישראל וגאולת הארץ בספרו “תפארת שלמה”: “הדור ההוא, אשר יתנו עיניהם ולבבם על זה והם ידאבו על חורבן הארץ וירושלים על ידי תשוקותיהם ודאבון ליבם על הארץ, תתעורר הגאולה”¹⁰⁷. הוא תמך בחסידיו שעלו לארץ־ישראל ושלח אליהם כספים.

רבי יעקב מראדז’ין (נפטר תרל"ח) נתחנך בבית אביו לאהבת ארץ־ישראל. כתב: “בארץ־ישראל גוברת הקדושה”. פרקים בספרו “בית יעקב” עוסקים בארץ־ישראל. רבי אברהם ויינברג מסלונים (תקס“ד – תרמ”ד) תמך בישוב ארץ־ישראל, עודד ופעל למען עליית חסידיו לארץ־ישראל. הגביר את איסוף הכספים, ועמד בקשר עם העולים שנתיישבו בטבריה ובירושלים. אחיו, ר' אברהם עלה לארץ־ישראל. רבי יחיאל מאיר מגוסטינין (נפטר תרמ"ח), תלמיד הרבי מקוצק. היה בין תומכי היישוב בארץ־ישראל. רבי לייב אייגר מלובלין (תקע“ו – תרמ”ח), נכדו של רבי עקיבא אייגר, בדרשותיו הדגיש את קדושת הארץ. בפולמוס לגבי האתרוגים וכשרותם, היה בין התומכים באתרוגי ארץ־ישראל. רבי אברהם יעקב פרידמן מסאדיגורה (תק“פ – תרמ”ג) כיהן כנשיא של כולל רוסיה וואהלין שבארץ־ישראל. בשנת תרי“ד פנה במכתב לשר משה מונטיפיורי בבקשה שישתדל אצל המושלים בפטרבורג, כי יאפשרו ליהודים לתרום למען ארץ־ישראל ללא פחד. רבי צדוק הכהן מלובלין (תקפ“ג – תר”ס), חובב ארץ־ישראל מובהק. ניהל חליפת מכתבים עם חבריו בנושא ארץ־ישראל, מהם נשקפת הגותו ואהבתו לארץ. בשנת תר”ן עמד לעלות לארץ־ישראל אל אחיו שכבר ישב בארץ, אלא שחסידיו העלימו ממנו את מכתביו של אחיו, וגרמו לו שישאר בחוץ לארץ.

רבי משה מצ’ורטקוב (תקפ“ז – תרס”ד), היה מתומכיה של חברת ישוב ארץ־ישראל של “אהבת ציון”, הרצל שיגר אליו מכתב (שלא הגיע לידיו), בו ביקש ממנו שיתמוך בציונות. רד“מ הסתייג מן הציונות, אך פעל הרבה למען ארץ־ישראל. בהשפעתו עלו מאות מחסידיו לארץ־ישראל ויסדו בתי מדרש בירושלים, צפת וטבריה. רבי מנחם מנדל מוויז’ניץ (תק“ץ – תרמ”ה) נשיא כולל ליישוב ארץ־ישראל. רבי נח נפתלי מקוברין (תק“ג – תרמ”ט) עודד עליית חסידים לארץ־ישראל. עמד אתם בקשר, ותמך בהם בתחומים שונים. אמר: “בארץ הקדושה יכול אדם לצרור את תורתו ועבודתו למקור חיים”.¹⁰⁸ רבי ברוך האגר מוויז’ניץ (תר“ה – תרנ”ג) אוהב ארץ־ישראל, נשיא קופת רמבע”ן. רבי אברהם מתתיהו משטיפנשט (תר“ז – תרצ”ג), התמסר ליישוב ארץ־ישראל. קנה לעצמו חלקת אדמה בהר הכרמל. תרם ל“קרן היסוד”. תמך בבית המדרש השטיפנשטי בצפת. רבים מחסידיו עלו לארץ־ישראל והשתתפו בבניינה. רבי דוד שלמה מקוברין (נפטר תרע"ט), פעל ביישוב החסידים בארץ־ישראל. מחסידיו עלו לטבריה והצטרפו ל“כולל ליכעוויטש”. נהג לעודד לעלייה גם את הנוהים אחר הציונות.

רבי מנחם אלעזר יוסטמן מפילץ (תר“ט – תרפ”א) נעשה לרבי אחרי הסתלקות ה“שפת אמת”. שאף תמיד לעלות לארץ־ישראל. שבע צוואות כתב, ובכולן הוא מביע את שאיפתו לעלות לארץ־ישראל. וכך פירש את “ארץ מגוריך” (בראשית יז, ח) על ידי שדר בה השכין השכינה בארץ־ישראל, אם יגורו בארץ־ישראל ביראת שמים, אז תהיה בשבילם אחוזת עולם, ואם לא יהיו בוחרים בדרכי אבותיהם יושלכו מכאן¹⁰⁹. רבי שמואל ויינברג מסלונים (תר“י – תרע”ו) עמד בקשר הדוק עם החסידים בארץ־ישראל. רכש בתים והקים מוסדות בארץ־ישראל. שלוחים מארץ־ישראל נסעו אליו ותיארו לפניו את כל הנעשה בארץ. רבי מאיר יחיאיל מאוסטרובצה (תרי“ב – תרפ”ח), פעל למען איסוף כספים עבור תושבי ארץ־ישראל. נהג לומר כי על כל יהודי לומר שהוא מארץ־ישראל אלא שהוא יושב באורח עראי בעיר פלונית שבחוץ לארץ.

רבי ישראל מצ’ורטקוב (תרי“ד – תרצ”ד), היה קשור בפעולות רבות למען עלייה והתיישבות בארץ־ישראל. הרצל נפגש אתו בווינה (דצמבר 1897). עודד את חסידיו לעלות לארץ־ישראל, והשתוקק בעצמו לעלות אליה. רבי ישראל האגר מוויז’ניץ (תר“כ – תרצ”ו). בוויז’ניץ מילא את מקום אביו באדמו"רות. נשיא כולל מרמרוש בצפת.

רבי ישראל, “הינוקא” מסטולין (תר“ל – תרפ”ב), הקים בירושלים ובטבריה מוסדות קארלין ודאג לחיזוקם מבחינה רוחנית ולאחזקתם מבחינה כלכלית. פעל ועודד רבים מבין חסידיו לעלות ולהתישב בארץ־ישראל. ליד שולחנו דאג להושיב חסידים מארץ־ישראל שבאו לבקרו. בסיפורים שהשמיעו על הארץ וקדושתה לפני הקהל, ביקש לעודד את עלייתם של האחרים. הבתים שהקים בירושלים ובטבריה רשומים על שמו. בשעת מתן הצהרה בלפור נערכה בבית הכנסת הגדול בסטולין מסיבת הודיה גדולה. רבי יחיאל מאלכסנדר (נפטר תרנ"ד), עמד בקשר מכתבים עם רבי אלעזר מנדל בידרמן מירושלים. בצוואתו הוריש את רכושו לצדקה בארץ־ישראל. רבי אברהם מסוכטשוב בעל שו"ת “אבני נזר” (תקצ“ט – תר”ע), מגדולי תומכי יישוב ארץ־ישראל, גרס שחייבים לעלות לארץ־ישראל, לקנות בה קרקעות ולבנות בתים על אדמתה, פסק הלכה: “אם עולה ויהיה לו מצב פרנסה שם כמו שהוא בזמננו זה מקיים בישיבתה מצוה ששקולה ככל המצוות”.¹¹⁰

רבי ישראל מורגנשטרן מפילוב (ת“ר – תרס”ו), נכד הרבי מקוצק. הגה תוכנית לייסד אגודה של חסידים ועליית אלף משפחות חסידיות ורכישת קרקעות והתיישבות בארץ. עקב אסונות משפחתיים שפקדוהו, אשר ראה בהם אות משמים, לא הגשים את חלומו. עדות בנו רבי יצחק זליג מסוקולוב אומרת כי הציונות של הרצל היא שהרתיעתהו. ספרו “שלום ירושלים” עוסק כולו באהבת ארץ־ישראל והעלייה אליה.

רבי יהודה ליב אלתר מגור בעל “שפת אמת” (תר“ז – תרס”ה), חונך בבית סבו הרי"ם לאהבת ארץ־ישראל. העמיד את ארץ־ישראל במרכז דרשותיו. עמד על הקשר הבלתי נמנע שבין ישראל לארץ־ישראל: “בני ישראל צריכים לארץ־ישראל וארץ־ישראל צריכה לבני ישראל”.

נסיונות העליה    🔗

העמדתה של ארץ־ישראל במרכז הפעילות הרוחנית בחסידות נבעה מעצם מהותה. ההתעסקות העיונית בשאלת ארץ־ישראל ערכה גדול, אף אם לא הגיעו הדברים לכלל ביטוי במעשה ממש. רבים מגדולי החסידות לא הסתפקו בליבון שאלת ארץ־ישראל מצידה העיוני. הם ראו צורך נפשי עמוק לעלות, לבוא אליה, לחוש את המגע הפיסי עם הארץ הקדושה. דבר זה לא היה קל כלל ועיקר. מלבד הקשיים הנוגעים לצד המדיני, הן של המימשל התורכי השולט בארץ־ישראל והן של ארצות המוצא, ניצבו בכל חומרתן בעיות הקיום ובעיות הבטחון בארץ. לשתי עכבות מרכזיות אלו נוספו קשיים אחרים: שאלת ניהול העדה בחוץ לארץ, בעיות משפחתיות, סכנת הדרכים, מימון הוצאות הנסיעה. למרות הכל אנו עדים להקרבת נפש של צדיקים, בחתירתם לבוא במגע עם הארץ. דבר זה לא נבע מן הרצון להיטיב עם עצמם מבחינת התנאים האישיים, אלא מתוך תשוקה ואהבה לארץ־ישראל.

הקשר הזה עם ארץ־ישראל מצא את ביטויו בדרכים שונות. היו צדיקים שניסו לעלות וחזרו בהם, אם מן הדרך עצמה ואם מארץ־ישראל. היו כאלה שבאו מכתחילה לשם ביקור, כדי לקבל השראה וקדושה. והיו כאלה שבאו לבדוק אפשרויות להכשיר תנאים לקראת עלייתם הסופית. לכולם מכנה משותף אחד, הקשר הבלתי ניתן להפרדה שבין ארץ־ישראל לתפיסה החסידית.

נבחן להלן נסיונות המייצגים את הקשת כולה.

הבעש"ט טיפל בשאלת ארץ־ישראל מן הבחינה העיונית. מכאן עבר לשלב הנסיון של הגשמת העלייה. עמדתו לגבי חובת העלייה לארץ אינה מוטלת בספק. עליית גיסו ר' אברהם גרשון קיטובר לארץ נעשתה לאחר שהתחבר עם הבעש“ט שלוש שנים רצופות. בתקופת זמן זו הפך רא”ג ממתנגדו למעריצו הגדול. מרב ומורה בישראל, לתלמיד העומד לפני רבו ביראה ובהערצה. הבעש“ט שטח לפני תלמידו את תפיסתו החסידית לכל צדדיה ולכל עומקה. יש איפוא להניח כי עלייתו של רא”ג לארץ לא היתה בידיעתו בלבד וברשותו של הבעש“ט, אלא בעידודו. העובדה שהבעש”ט צידד בחובת העלייה נשקפת גם מפסק הלכתי שלו. בשאלה של חילוקי דעות בין בעל לאשתו לגבי העלייה לארץ, מצדד הבעש"ט במתן גט לאשה המסרבת לעלות עם בעלה: “לאלה תחלק הארץ” (במדבר כו, נג) “ארץ הקודש יכולה להביא חלוקה בין אשה ובעלה, כשהוא רוצה לעלות היא מוכרחה לעלות אתו או להחלק ולהתגרש”.

בסידור התפילה הכתוב בכתב יד, בו התפלל הבעש"ט, נפסקה הכתיבה בברכת “בונה ירושלים” שבתפילה שמונה עשרה באמצע הדף. חלקו התחתון נשאר פנוי. השטח הלבן נועד לבקשות של חסידיו לעלות לארץ־ישראל. מספרים כי היה משתמש בתיקי התפילין, אתרוג ובשמים שנשלחו לו מארץ־ישראל. ידוע כי שלח כספים ליושבי ארץ־ישראל.

פיסגת השתוקקותו לארץ־ישראל גילה בנסיונו שלו לעלות לארץ. בדרכו הגיע עד לקושטא שבתורכיה. מכאן היפנה עקביו וחזר. גם לאחר כשלון זה לא נטש את רעיון העלייה: “השם יודע שאין אני מייאש עצמי מנסיעה לארץ־ישראל” “עיקר שיזכה להיות שם בארץ הקודש”¹¹¹. כשם שאת נסיונות עלייתו לארץ עוטרות אגדות רבות ופלאות, כך הוא הדבר לגבי סיבת שיבתו מן הדרך.

סיבת אי עלייתו של הבעש“ט לארץ־ישראל קשורה בעיקרה ברזי רזין. חיה בו ההרגשה כי בבואו לארץ בכוחו לחולל את התקרבות הקץ, “אך אין הזמן מסכים לכך”. דבריו מסובים אמנם על העלייה, אך מהדם נשמעת תכלית עלייתו. העיכובים שהיו לו בדרכו לארץ, סיבתם בכוחות שמעל הטבע “מן השמים עיכבוהו”, ורמזו לו לחזור. מאידך גיסא, באי עלייתו לארץ ניתן לדון גם מן הבחינה המעשית. יסודות החסידות שהניח החלו לתת את אותותיהם הטובים. ללא מורה גדול עשויים היו כל המאמצים לרדת לטמיון הוא אכן הרגיש באחריותו הגדולה לכלל ישראל. אף חשש מהתמוטטות פתאומית, הנובעת מצמיחה פתאומית כקיקיון יונה שבן לילה היה ובן לילה אבד. מצויים רמזים כי הבעש”ט עצמו הסביר את העיכובים לעלייתו, לפי “שפלג גופי נשאר בחוץ לארץ, גוזרים עלי שגם אני אשאר בחוץ לארץ”. רמז לאשתו שמתה ונקברה בחוץ לארץ.

תלמידי הבעש"ט הראשונים נעמוד על כמה מהם.

תלמידו הגדול של הבעש“ט רבי יעקב יוסף מפולנאה אשר הביא את תורותיו ופירשו, ניסה אף הוא כרבו לעלות לארץ־ישראל. אנו מוצאים לכך מקורות בחסידות. אך מעל הכל מעידה איגרת שהבעש”ט מסר לידיו “שיתן לגיסו רבי גרשון קיטווער שהיה באה”ק". אין בידינו ידיעות עד כמה הרחיק בנסיונו לעלות. גם כאן נעוצה סיבת אי נסיעתו לארץ־ישראל “על ידי עיכוב שהיה מהשם ברוך הוא”.

כנגד זה ניסה עוד אחד מתלמידי הבעש“ט, וככל הנראה בהשפעתו – רבי חיים מקראסנא לעלות לארץ־ישראל. ידוע כי יצא לדרך אלא שספינתו נטרפה בים והוא היה אנוס לחזור על עקביו. הוא ראה בדבר אות משמים. ולפי שלא זכה להיכנס לארץ־ישראל מצא כי אינו ראוי לכבוד, וציווה לא לכתוב על מצבתו תארים. זמן קצר לאחר מכאן הוא נפטר (ה' אב תקנ"ג). ר' חיים קראסנר מוזכר במכתבו של רממ”מ בו הוא מבקש לבל יעכבו בעדו מלעלות. רבי פנחס מקוריץ, אף שלא היה תלמיד מובהק לבעש“ט, בוודאי הושפע מתורתו ומיחסו לארץ־ישראל. אפשר שרעיון העלייה חי בקרבו עוד לפני שנפגש עם הבעש”ט, אך לכלל ביצוע הגיע רק בשנת תקנ“א (1791). “בדרכו לירושלים עיה”ק”, בהיותו בעיר שיפיטובקה חלה ונפטר.

רבי שניאור זלמן מלאדי הצדיק שהיפרה ברעיונותיו את כל תחומי הלימוד, טיפל בשאלת ארץ־ישראל בדרך המעשה. הוא הצטרף לעלייתו של ר' מנחם מנדל מוויטבסק בשנת תקל“ז (1777). בהגיעם לגבול פולין־ואלאכיה חזר בו. דעה אומרת כי בהגיעם ליד קברו של ר' נפתלי כהן צדק פנה אליו הרממ”מ וביקשו לחזור, “כי זקוקים לו במקומו”. לפי עדות רש"ז עצמו, ציווה עליו “המגיד” “להשאר פה לנהל עדתי”. לאחר זאת הביע את רעיון “השתייכות הנשמות”, לפיו ישנם כאלו הצריכים ארץ־ישראל וכאלו שעדיין צריכים חוץ לארץ. ניתן להבין ולא במעט את דבר הישארותו בחוץ לארץ, לאור פעילותיו למען ארץ־ישראל. הוא היה ראש וראשון למגבות ארץ־ישראל. עמד בקשר עם ראשוני צדיקי החסידים בארץ־ישראל. תמך בכל פעולה הקשורה לארץ־ישראל.

רבי אלימלך מליז’נסק ניסה לעלות לארץ־ישראל: “פעם אחת רצה הר”ה אלימלך לנסוע לארץ הקדושה, הוא יצא לדרכו והלך עד לעיר בראדי".¹¹² אין בידינו ידיעות מדוע לא הגשים את הדבר. שקד תמיד לטפח את חיבת הארץ “ששם קדושת ישראל רבה וגדולה”.¹¹³

רבי נחמן מברסלב הגיע לארץ־ישראל ושהה בה למעלה משישה חודשים. כדאי לעמוד על ביקור זה ביתר פירוט. בי“ח אייר תקנ”ח (1798), בהיותו בן עשרים ושש שנה, שם פעמיו לארץ־ישראל. נסיעתו לארץ־ישראל שהייתו בה ושובו ממנה מעוטרים אגדות וסיפורי הרפתקאות. כבר בתחילת דרכו ניתקל בקשיים. הפרנסה וחינוך הילדים הוטלו במפתיע על כתפי האשה. בני המשפחה התנגדו לצעדו ו“געו כולם בבכיה”. הלהיטות והכמיהה לארץ־ישראל אף לא השאירה בידו זמן להתכונן כראוי לנסיעה הארוכה והמסוכנת. “כל זמן שהנשמה בקרבי, כל עוד נפשי בי אסע לשם וה' הטוב יעשה”.

מביתו במידבודובקה נסע לעיר נקולאייב. מכאן הפליג בספינת משא דרך אודיסה. באודיסה באו ורבים “ונסעו אחריו כמה עגלות וליוו אותו בשיר ובמשתה ובשמחה גדולה מאד”.¹¹⁴ מאודיסה המשיך לאיסטנבול. באיסטנבול נתקל בשלושה חסידים מארץ־ישראל, שחשדו בו כי הוא נוסע לארץ לחלוק על רבי אברהם מקאליסק. הם שיגרו אגרת לרא“ק והזהירוהו על כך, גם ניסו לעכב את הפלגתו. אותה עת התנהלה מלחמה בין צרפת וטורקיה. היהודים נחשדו כאוהבי צרפת. בהיותו בתורכיה התעטף בבגדים מרושלים. הוא ו”האיש שלו" ר' שמעון,¹¹⁵ עטו עצמם בסודיות מופרזת. רבי נחמן, מתוך דרך מחשבתו התנהג באופן מוזר. כל אלו יחד עוררו את תשומת לב השלטון אליו, והם חשדוהו בריגול.

לאחר תלאות והרפתקאות רבות הגיע בערב ראש השנה תקנ"ט (1799) לחוף חיפה. “גודל עוצם השמחה שהיה לו באותו רגע שנכנס ועמד על אדמת הקודש אי אפשר לשער במוח”¹¹⁶. בחיפה נשאר עד אחר חג הסוכות. מצפת וטבריה יצאו אליו שליחים, כשבידיהם הזמנה לבוא לטבריה. תחילה לא נענה רבי נחמן. הוא ביקש לחזור לחוץ לארץ מיד אחר שמחת תורה. אך לאחר מכן שינה דעתו ונסע לטבריה. שם קיבלוהו רבי אברהם מקאליסק ועדת חסידיו בכבוד גדול.

בימי שהותו בארץ עסק בהתמדה בלימוד תורה נגלה ונסתר. רבים מבני הישוב הגיעו אליו לשמוע תורה מפיו. כאן עלה בידו לישב את המחלוקת שנפלה בין רא"ק לבין רבי יעקב שמעון משיפיטובקה. בימי ישיבתו בטבריה פרצה מגיפה בעיר והוא עבר לצפת. חסידיו בחוץ לארץ לחצו עליו לחזור. הוא הרגיש שעליו לחזק את החסידות שם, בהביאו להם את בשורת הארץ, ולא יכול להתיר לעצמו את הדרור שבארץ־ישראל. משנודע לו על התקרבות צבא צרפת לעכו, החליט לחזור. לפני חג הפסח הפליג מחוף עכו והגיע לביתו מייד אחר חג השבועות. גם דרך שובו הייתה רצופה הרפתקאות וסכנות.

ר' שמעון רעו, שליווהו כל הדרך, מעיד על ההשפעה העצומה שהייתה לביקור זה על כל מהלך חייו של רבי נחמן. “ולא בתורה וחכמה בלבד, אלא גם במידות ובמוסר הושפעה השפעה יתירה אישיותו של רבי נחמן ממעלת ארץ־ישראל. שם זכה שנתבטל הכעס בתכלית הביטול. ונעשה טוב ממש, ולא נשאר בו שום צד קפידא וכעס כלל, רק כולו טוב וזה זכה בארץ־ישראל”.¹¹⁷

התבטאויותיו של רבי נחמן על ארץ־ישראל שופעות אהבה עזה לארץ, ויש בהן הגיגי לב נפלאים במעלתם: “עיקר המוח והחכמה היא בארץ־ישראל”,¹¹⁸ “כל מי שרוצה להיות יהודי באמת יסע לארץ ישראל ואף על פי שיש לו מניעות רבות על זה ישבור כל המניעות ויילך לשם”.¹¹⁹ בדבריו הרבים על ארץ־ישראל מתייחס רבי נחמן לארץ־ישראל הרוחנית ולא לארץ־ישראל הפיזית. מעלת קדושתה היא היא שמבדילה בינה ובין ארצות תבל. וכך הוא אומר זאת:

“בדמות ותמונה אין חילוק כלל בין ארץ־ישראל ובין שאר מדינות להבדיל, ואף על פי כן היא קדושה מאד בתכלית הקדושה עצומה ונוראה מאד, אשרי הזוכה להלוך לשם אפילו ד' אמות”¹²⁰.

בתפילה מיוחדת שחיבר ר"נ ונהוגה בין חסידי ברסלב נאמר בין היתר: “זכני ברחמיך הרבים לבוא לארץ־ישראל חיש קל ומהרה”.

מוטיבציה מול קשיים    🔗

נפסח על התקופה של כמאה שנה, ונציין נסיונות עלייה אחדים לארץ של צדיקים, במחצית השנייה של המאה השביעית. זו התקופה בה החלה עלייה גדולה של יהודים לארץ־ישראל, ונעשו בה עבודות התיישבות ובניין בקנה מידה נרחב.

בשנת תרמ"ו (1886) הגיעו לארץ־ישראל רבי יהושע טרונק מקוטנא וחתנו הרב ר' חיים אלעזר וואקס. הם הביאו אתם עשרת אלפים רובל, אשר נתן בידם עשיר אחד בפולניה, לטובת יושבי ארץ־ישראל. שניהם יצאו מאודיסה באונית נוסעים פשוטה. לאחר חודשי טילטולים הגיעו לנמל יפו. רבים מתושבי הארץ באו לקבלם. גם בירושלים זכו לקבלת פנים חמה. בין מקבלי פניהם היה הרב שמואל סלאנט. בירושלים שהו חודש ימים. הם ביקשו להכשיר קבוצה מיהודי ירושלים לעבודת אדמה, ולהעלותם להתיישבות על קרקע שירכשו, אך יהודי ירושלים, שלא היו רגילים לכך, ביקשו להשקיע את הכסף בבניין בתים בעיר עצמה. רבי חיים אלעזר נאם לפני בני הכולל:

“עתה גמרתי בדעתי לבוא ציונה ולבקש אמצעים להיטיב לכם באופן שתוכלו לחיות על יגיע כפיכם, ולא תאלצו שוב לאוכל לחם החלוקה לחם חסד ומגואל. ואתם תאמרו לא בשדות וגם לא בבתים, הבה הכסף וחלקהו לנו עתה, כי לא נדאג דאגת מחר. לא אחי. התדעו כי החלוקה הולכת וסכנה מרחפת עליה, ועליכם לדאוג לימים יבואו”.¹²¹

רבי חיים אלעזר וואקס החליט לרכוש מספר חצרות בצפון ירושלים, מקום שאינו מיושב יהודים, ולהרחיב בכך את תחום הישוב היהודי שמחוץ לחומה. רבי יהושע טרונק וחתנו קנו פרדס בכפר חיטין ליד טבריה ונטעו בו עצי אתרוגים. הוא הגיש עזרה רבה לחלוצי “יסוד המעלה”. רבי יהושע חיבר קונטרס “ישוב ארץ־ישראל”, בוא הוא מביע דעתו כי “מצוה לגור גם בעבר הירדן”. הוא התיר למכור קרקע לגוי בשנת השמיטה.

אחד מאוהדי ציון ומגדולי הפוסקים רבי אברהם בורנשטיין מסוכאטשוב, בעל “אבני נזר”, לא הסתפק בתעמולתו למען ארץ־ישראל. הוא ביקש לרכוש בעבורו קרקע בארץ, ולהקים עליה ישוב. הוא שלח לשם כך את רבי שמואל בנו יחידו ואת רבי מאיר חתנו לארץ ישראל.

שנים לאחר מכאן, כאשר הופקד המנדאט על הארץ בידי ממשלת אנגליה והוכרה זכותם של היהודים על ארץ־ישראל, אמר רבי שמואל כי עתה משניתנה רשות האומות: “נתקיים בנו הכתוב קול דודי דופק פתחי' לי תהי' תחילת הגאולה. על כן חוב קדוש מוטל עלינו להתעורר ולהכין את לבנו אליו ית”ש, ולעשות גם אנחנו בחומר וברוח. והגיעה העת לגשת אל המלאכה להרבות הישוב בארצנו על פי רוח התורה והמצוה".¹²²

רבי דוד בורנשטיין מסוכאטשוב, בנו של רבי שמואל ונכדו של בעל “אבני נזר”, הגיע לארץ בשנת תרפ“ד (1924) עם תוכניות גדולות להתיישבות חסידים. הוא רכש כאן קרקעות לצורך זה. חזר לשם גיוס הכספים הדרושים ולשם אירגון החסידים לעלייה. אך המשבר שפרץ בשנת תרפ”ה שיבש את תוכניותיו. בפתיחת הוועידה הארצית של “אגודת ישראל” בפולין בשנת תרצ"ז (1937) אמר רבי דוד:

“ברכנוכם מבית ה' זה ארץ־ישראל, כי משם ציווה ה' את הברכה חיים עד עולם. משם תבוא תחיית ישראל עם עולם, עד ימות המשיח. כבוד קדושת אבי מורי זצ”ל, היה קורא כל ימי חייו לעבודת ארץ־ישראל. ובועידה האחרונה בה השתתף, הביע את רצונו הטהור שכל אחד יעבוד בכל כוחו למען ישוב ארץ־ישראל. כבוד קדושת זקני אדמו“ר, מורה להלכה בשו”ת אבני נזר כי מצוות ישוב ארץ ישראל נוהגת בזמן הזה. כשאנו רואים שהתשוקה לארצנו הקדושה נתגלתה, ונתרבתה השאיפה הכבירה אצל אנשים חרדים דורשי ה' ודואגי מצוותיו, וכל ישראל נכספים לעלות ארצה הקדושה, סימן הוא שעכשיו הזמן המיוחד לעסוק המצוה זו של ישוב ארץ־ישראל. אך יסוד ואבן לפונה לישוב ארץ־ישראל הוא שמירת התורה והמצוה. כשהאגודה תהיה מבוססת על בנין הארץ בסיס חזק ונכון – תצליח. כי רק אז כשנבסס עבודתנו על עבודת ארץ־ישראל, נגיע להנחת יסוד קיים וכביר".

בסוף חורף תרצ“ח (1938) בא רבי דוד לארץ פעם נוספת, נתלווה אליו ר' אריה לייב פרומר ראש ישיבת חכמי לובלין. במשך שלושה חודשי שהייתו בארץ בדק את האפשרויות להגשמת תוכניות ההתיישבות שלו. בחודש אייר חזרו לפולין לחסל את עסקיהם מתוך כוונה לעלות ארצה לצמיתות. בין כך ובין כך פרצה מלחמת העולם השניה ור' דוד כבר לא יכול היה להגשים את חלום חייו. הוא נפטר בגטו וארשא ביום ח' כסלו תש”ג.

רבי משהל’ב פרלוב מסטולין (תרנ“ב– תש”ב) עלה על כיסא אביו “הינוקא”, בהיותו בן שלושים בקירוב. אהבת ארץ־ישראל הייתה נטועה בו מגיל צעיר. עידוד ותמיכה לפעולותיו הרבות למען ארץ־ישראל קיבל מאשתו הרבנית דבורהל’ה, שהייתה אחוזת התלהבות למען ישוב ארץ־ישראל. רבי משהל’ה ראה את העלייה לארץ־ישראל כיעוד ראשון במעלה. בשנת תרפ“ב (1922) בא לארץ־ישראל ונתקבל בהתלהבות על ידי בני הישוב. נפגש עם הרב קוק. קשר קשרים עם המנהיגים שעמדו בראש הישוב והשיג מהם הקלות לעליית רבים מחסידיו. בתל־אביב הניח יסוד לבית מדרש גדול. בשנת תרצ”ח (1938) הגיע לארץ בפעם שנייה. באותו פרק עלתה קבוצת “טירת צבי” על הקרקע. ר"מ התפעל מרוח היוזמה והתעוזה של הצעירים היהודים הללו. לפני עוזבו את הארץ הביע תקווה לבוא עם בני משפחתו ולהתיישב בה. רבי משהל’ה וכל בני משפחתו נהרגו בידי הנאצים.

בשנת תרפ“ה (1925) ביקר בארץ רבי מנחם מנדל לנדא מסטרוקוב, בנו של האדמו”ר רבי בריש מביאלה. הוא עורר את חסידיו בפולין לרכוש קרקעות בארץ־ישראל.

חובב מובהק של ארץ־ישראל, ששאף בכל מאודו לעלות אליה היה הרבי מנחם נחום סטשרנוביץ־בויאן. בשנת תרפ"ז (1927) ביקר בארץ, סייר במקומות רבים ובישובים הדתיים והתרשם מן הנעשה בארץ. עם שובו התמסר ביתר להט לטובת יושבי ארץ־ישראל.

בעידוד עלייתם של חסידים לארץ־ישראל עסק רבי אברהם ויינברג מביאליסטוק. הוא עצמו בא פעמיים לארץ. ביקר אצל חסידי סלונים בתל־אביב ועמד על בעיותיהם. יזם ועודד הקמת בתי מדרש בתל־אביב, בני־ברק ובירושלים. הגה תוכנית לעלות עם משפחתו ולהתיישב בירושלים. מייד עם שובו מביקורו בארץ נפטר בבאראנוביץ, ביום א' אייר תרצ"ג.

הצדיקים, שהיו פעילים למען ארץ־ישראל, העדיפו בדרך כלל לבוא לארץ תחילה לשם ביקור. בתקופת שהותם כאן הקדישו את זמנם לא רק להכרת הארץ אלא גם לפעולות של ממש. רבי אהרן מנחם מנדל גוטרמן מראדזמין, שביקר בארץ בשנת תרפ"ט (1929), הקים ברחבת הכותל המערבי את המחיצה בין גברים לנשים. בשובו לפולין עורר את חסידיו לעלייה. הוא נפטר ארבע שנים לאחר ביקורו, מבלי שזכה לעלות להתיישבות קבע בארץ־ישראל.

בשנת תרצ“ג (1933) הגיע לארץ לביקור ולהכרת אפשרויות הקליטה רבי אברהם יעקב פרידמן מלמברג, הוא נתרשם ממראה עיניו ובשובו הירבה בשבח ארץ־ישראל. ניספה על ידי הנאצים בתש”ב.

אחד מחשובי המבקרים בארץ באותן שנים היה רבי יצחק זליג מסוקולוב, מעמודי התווך של היהדות הפולנית, נין לרבי מקוצק. הוא היה חובב ארץ־ישראל נלהב. תמך בחלוצים שעלו לארץ־ישראל מפולין. בשנת תרפ“א (1921) נילווה אל הרבי מגור והגיע לביקור בארץ. שהה כאן כשבועיים. בזמן זה ליווה אותי רבי יעקב יזרעאלי (אבי הכותב) שעלה לארץ כחלוץ חסידי מפולין בשנת תר”פ (1920). אבא ז“ל שהיה כבר מעורה בחיי החלוצים הדתיים בארץ והכיר את הנעשה בעיר והתיישבות, הירבה לספר לרבי על המצב. הרבי נתרשם והתפעל ממראה עיניו. בשובו כתב מכתבים מלאי אהבה אל הארץ. דרש מ”אגודת ישראל" לעסוק במצוות ישוב ארץ־ישראל.

היו מצדיקי החסידות שלא הסתפקו בביקור חד פעמי בארץ, אלא חזרו ושבו אליה כפעם בפעם מחדש. כזה היה רבי אברהם אלימלך מקארלין, שביקר בארץ ארבע פעמים. בביקורו בשנת תרצ“ט (1939) עודד וחיזק וביסס את חסידות קארלין בארץ. יסד את ישיבת “בית אהרן” בעיר העתיקה ליד הכותל המערבי. בהיוודע לו על פרוץ המלחמה מיהר לחזור אל בני משפחתו. רא”ג נהרג בגטו קארלין, בידי מרצח אוקראיני ביום י“ד חשון תש”ג.

בפרק זה נעשה נסיון להצביע על מקומה של ארץ־ישראל בחסידות הן מן הצד הרעיוני המהותי, והן בהתעוררות להגשמת התפיסה העיונית. על העלייה ממש נדון בפרק הרביעי.

 

פרק שלישי: ארץ־ישראל בתקופת עליית החסידים (המאה שישית והשביעית לאלף החמישי החל מ־1740)    🔗

המצב המדיני    🔗

בתחילת המאה השישית לאלף החמישי (1740) שסועה הארץ כשהיא מתדרדרת לאנדרלמוסיה מוחלטת. המימשל המרכזי בטורקיה איבד את השליטה על רחבי ממלכתו. אנארכיה ושחיתות פשו בכל. ההנהגה לא היתה מסוגלת, ואף לא היה הדבר בכוחה, לכוף את מרותה על חבלי ארץ רחבים ולהשליט בהם סדר ומשטר. ארץ־ישראל, הרחוקה ממוקד השלטון, לא יצאה מכלל זה.

הארץ היתה מחולקת בין שתי פרובינציות, נתונה תחת מרותם של שני מושלים; פחת דמשק, (תחום שליטתו השתרע משכם עד לחברון) ופחת צידון־עכו (שפלת החוף והגליל). משרות המושלים נמסרו לכל המרבה במחירן. המושלים מינו תחתם פקידים, שתפקידם כלל דאגה לסדר ולביטחון, וגביית המיסים. הפקידים אף הם קנו את משרותיהם תמורת בצע כסף. וכדי שאלה וגם אלה יבואו על שכרם, ראו את עיקר תפקידם בגביית המיסים.

המיסים הכבדים ניגבו באמצעים אכזריים וללא רחם. כדי לעמוד מול איומי השליטים ועינוייהם הלכו וגברו תשלומי השוחד, הלשנות, הלוואות בריבית. המוסר נתדרדר, תוהו ובוהו שרר בכל. הערביים המקומיים, השיחים הבדווים והדרוזים ניצלו את חולשת השלטון. מרדו במושלים, ערכו מלחמות בינם לבין עצמם, השתלטו בכוח הזרוע על חבלים שלמים, שבהם הטילו שלטון אימים. קיימת עדותו של התייר השבדי הסלקוויסט, שביקר בארץ בשנת תקי"א (1751):

“אנשי בית לחם מתגרים תמיד בירושלמים, בתושבי חברון וגם בבני המקומות האחרים… לפני חמש או שש שנים ניהלו תושבי בית לחם וחברון מלחמה כזו, עד שהשמידה את החלק הגדול ביותר ממיטב התושבים. די להיות תושב ירושלים בכדי להיות אומלל”.¹²³

הארץ מלאה כנופיות לוחמים. בתוך המהומה נתקבצו קבוצות שודדים שהיו מתנפלים על עוברי דרך, גונבים מהם כל הבא ליד ורוצחים אותם נפש. הדרכים שממו מפחד השודדים והחיילים למיניהם. כותב הרב חיד“א על אחת מכנופיות אלו, כאשר נסע בדרך מירושלים ליפו בשנת תקכ”ד (1764):

ויהי בדרך בא אלינו התנין הגדול ריש בריוני אבו גוש והיו סמוכים לו נ“ר רשעים עדת מרעים ורצה לבעלנו חנם… ואחז בשרי פלצות הן עתה סבבוני כלבים… ושבח לאל ית' כי לא קרבו בד' אמות שלנו ונתפרשנו במאה זולוטאס ברוך פודה ומציל”¹²⁴.

בעשור השני למאה השישית (1750 בערך) החל להסתמן שינוי חיובי בצפון הארץ בעיקר. דאהר אל־עומר, שיח בידואי משבט בני זידאן, אמיץ לב ובעל מידות טובות, כבש את צפון הארץ מטבריה עד עכו. מאוחר יותר, תוך תכסיסי מלחמה והדיפלומאטיה, עלה בידו לכבוש חבלי ארץ נוספים. הוא פרש את שלטונו על איזורים נרחבים מחוף היום (חיפה יפו עזה) ומרכז הארץ (רמלה ולוד). אולם בני בריתו המצרים נטשוהו ועברו לצבא השולטאן, אליהם הצטרפו חלק מחיילי דאהר. לבסוף בגדו בו גם ידידיו הקרובים ורצחוהו נפש (תקל"ד–1775).

עשרים וחמש שנות שלטונו היו מן התקופות המעטות בהן זכו היהודים ליחס הוגן ונוח. במקומו עלה לשלטון אחמד אל ג’אזר (ה“טבח”). תקופת שלטונו נמשכה כשלושים שנה מתקל“ה עד תקס”ד (1775־1804). בניגוד לקודמו, היה אחמד אל ג’אזר איש אכזר, הוא נהג כשליט יחיד כל יכול. הקים לעצמו צבא, הטיל מסים כראות עיניו, ישב כשופט ולעיתים ביצע במו ידיו את גזרי הדין האכזריים: כריתת אברי גוף. כקנאי מוסלמי רדף את “הכופרים”, ביניהם הערבים והדרוזים. היהודים נשלטו תחת יד האימים באכזריות והשפלה. במכתב של ראשי הקהל בירושלים משנת תקל"ד (1775) אל קהילות אירופה נאמר:

“העם היושב בה נאנחים ונאנקים… שערי ירושלים דלתותיה ננעלות. דרכי ציון אבלות, גוים אשר בקרבנו כדקיימי קיימי לא השיבו ידם מבלע ויאכלו את ישראל בכל פה… מכין ועונשין שלא מן הדין… והנוקשים אצים לאמר תנו קרן ורבית”.¹²⁵

אחריו שלטו סולימאן איסמעאיל ועבדאללה (תקס“ד–תקצ”א, 1804–1831). הם המשיכו בשיטות קודמיהם. תקופה חדשה החלה בשנת תקצ“א (1831) עם כיבוש הארץ בידי איברהים פחה בנו של פחה מצרים מוחמד עלי. הוא השתלט על כל השטח של סוריה וארץ ישראל. דמשק, בה ישב, וירושלים, שימשו שני מרכזים מינהליים לחבל הארץ שכבש. השלטון המצרי השתדל להנהיג בארץ משטר של חוק וסדר. היחס לאוכלוסיה היהודית שופר, אך יש עניין בתיאורו של ר' יהוסף שווארץ¹²⁶, ממנו אנו למדים על מידת עריצותו של השלטון המקובל כמתון. הנה דבריו אל אחיו מיום כ”ג אייר תקצ"ז (1837):

“שני ימים לפני שעומד הצבא להגיע לעיר [ירושלים] נכנס קצין ושני אנשים עמו לאחד הבתים, מתבונן בחדרים, וכשנראים הם בעיניו מתאימים לחפצו, מפקד הוא בקול המעורר חרדה לפנות את כל הבית עד היום המיועד. וכך הוא הולך מבית לבית עד שמצא מקום לכל הצבא. המשפחה העלובה שנפגעה צריכה לעזוב את ביתה לעיתים קרובות למשך שנים, מתוך פחד ובהלה. לא תועיל לה שום טענה תחינה או בכיה. דורשים ציות. ואוי לה למשפחה המסרבת… מגייסים כאן לצבא לפתע פתאום… בחצות הליל חודרים קציני צבא אחדים לבתי העיר וסוחבים אתם את כל בעלי הכח שבבנים לצבא… כל המתחמק נענש בעונשים קשים”.¹²⁷

שלטון המצרים נמשך תשע שנים, עד שנת ת"ר (1840). מתוך שיקולים פוליטיים גלובאליים של המעצמות האירופיות, איפשרו ללורד נפיאר להכניע את מוחמד עלי. בכך איפשרו לטורקים לחזור ולשלוט בארץ (ת"ר–1840). מאורע זה פתח עידן חדש בתולדות הארץ וחיי היהודים.

הטורקים שחזרו, אמנם ניסו בשנים הראשונות להנהיג משטר מתקדם יותר. מן המושלים נשללה הרשות להטיל עונשי מוות, שופרו השירותים האדמיניסטראטיביים, נעשו נסיונות לתקן את המצב התברואתי. אך עד מהרה נשתררו שוב השיטות הישנות, ניוון ואנארכיה שלטו בכל. המעצמות האירופיות שחדירתן לאיזור החלה עם פתיחת קונסוליה בריטית בירושלים עוד בתקופת השלטון המצרי (תקצ"ח–1838) ־ הקונסול היה ג’מס פין מחסידי אומות העולם ־ הגבירו עתה את פעילותן בארץ כולה. כל אחת מן המדינות “החשובות” שיגרה לכאן קונסול שתפקידו היה להגן על “אזרחיו”. בד בבד הוצפה הארץ במסיונרים נוצריים, שעד כה היו מנועים מלפעול בה. הם הלכו ונתרבו, ותוך תקופה של כמה עשרות שנים היה אחוז המסיונרים בירושלים גדול מכל ערי העולם. הם הקימו בתי ספר ובתי חולים, שבאמצעותם צדו נפשות לדת הנוצרית. הפעולה המסיונרית נתמכה על ידי מעצמות אירופיות, שביקשו להעמיק את שלטונן בארץ־ישראל. בתואנה של שמירת זכויות לאזרחיהם, או לחוסים בל דתם, חדרו הרוסים ופרשו שלטונם על המשלחת של הכנסייה הרוסית, שתמכה בכסף בבתי הספר ובתי היתומים. כך נהגו אוסטריה־הונגריה, צרפת, אנגליה, אמריקה וגרמניה. זו האחרונה הקימה מושבות ביפו (שרונה), ירושלים וחיפה. גם האמריקאים התיישבו בעין עיטם ליד בית לחם תרי“ב (1852), ביפו תרכ”ו (1866) ובירושלים תרמ"א (1881). אנגליה ופרוסיה נעשו פטרונות של היהודים בארץ. אותו זמן הצטיינה אנגליה בפעולתה ההומאנית למען היהודים.

בקשר שבין ארץ־ישראל לאירופה חל מפנה לקראת סוף המאה השישית (1837), עם הגיען של ספינות הקיטור הראשונות. קשרי הדואר והטלגרף¹²⁸ וסלילת דרכים בין ירושלים ליפו תרכ“ח (1868) ובין ירושלים חברון ושכם בתרמ”א (1881), שפרו את המגעים בין בתוך הארץ עצמה ובין עם מרכזים באירופה. שלטון הכיבוש התורכי בארץ נמשך עד כיבושה בידי הבריטים.

בשנת תרע“ז (1917) שוב באה תקופה של שלטון זר. המימשל המאנדאטורי יצר בעיות חדשות בהטילו גזירות על עלייה וקניית קרקעות. רוב תקופת המאנדאט נטה חסד לערבים, ויד קשה כלפי היהודים. שלטון הבריטים נמשך שלושים שנה, עד תש”ח (1948), עת קמה מדינת ישראל העצמאית.

ארבעת הערים    🔗

הישוב היהודי התרכז ברובו המכריע בארבעת ערי הקודש, ירושלים, צפת, טבריה חברון.

ירושלים. על תושביה היהודיים נגזרו גזירות קשות. ידי השלטון הזר ניסו לבלום את התרבות היהודים בה. על אף זאת לא נתייאשו היהודים, ובכל פעם חדרו מחדש לעיר הקודש, אפילו תוך סכנת נפשות, וניסו לקומם אותה משוממותה. בתחילת המאה השביעית החל להיווצר בעיר רוב יהודי יחסי (בין המוסלמים והנצרים). משנת תרל"ו (1876) ואילך היו היהודים רוב מוחלט בעיר. מאז ועד ימינו נשאר המצב כך.

בתחילת המאה השישית (1740) ישבו בירושלים לפי המקורות עשרת אלפים יהודים, (מספר מעורר תמיהות). הוקמו ישיבות ובתי כנסת, ב“ישיבת בית אל” למדו החיד"א, רבי שר שלום שרעבי רבי אברהם גרשון קיטובר ועוד.

המצב התברואתי בעיר היה חמור. כתוצאה מכך פרצו מגיפות (בשנים תק“א, תק”ו, תק“ח, תקי”ז) שהפילו חללים רבים. בעקבות מרידתו של עלי בק ורעב גדול שפרץ בשנים תקכ“ה־תקכ”ו (1765־1766) נטשו את העיר יהודים רבים. אותה שנה (תקכ"ה־1765) הגיע לירושלים ר' שמחה, ובספר מסעו הוא כותב:

“עמדנו לפני השער כי אין לבוא אל שער העיר בלי רשות, וגם עזבנו כלי מלחמתנו ביד בעלי הסוסים, כי היה פחד וכי אין רשות ליהודים להכנס בתוך ירושלים בכלי מלחמה”.¹²⁹

עד שנת תק“ל (1770) ירד מספרם של יהודי ירושלים לכדי חצי. המצב הכלכלי היה קשה, החובות לרשות, מאז שריפת בית הכנסת “בית יעקב” וגירוש האשכנזים מהעיר בשנת תפ”א (1721) נצטברו לעשרות אלפי אריות. הנוגשים התנפלו על האשכנזים הזקנים המועטים, שנשארו לפליטה מקבוצת ר' יהודה החסיד ועל אותם שהסתננו אליה בתחבולות שונות, והשליכום לכלא. פרנסי הקהילה וה“עשירים”, אשר עיקר הנטל נפל עליהם, הוכרחו להימלט.

בשנת תקנ“ו (1796) יצאה פקודה מקושטא להעמיד את הישוב היהודי בירושלים על שלוש מאות נפש. בעיר לא נשארו כמעט אשכנזים. הם חזרו אליה רק בשנת תקע”ב (1812), עם בואם של ראשוני “הפרושים”. מצב הספרדים היה טוב יותר. “ועד פקידי ארץ ישראל בקושטא”, שהוקם בשנת תצ"ג (1725) תמך בעדת הספרדים בירושלים ובארץ כולה בכסף ואף סייע סיוע מדיני. המצב בעיר היה כה קשה, עד כי רוב העולים שהגיעו לארץ שוב לא התיישבו יותר בירושלים. הם שמו את פניהם לעבר הגליל (צפת וטבריה). בתחילת המאה השביעית (1840), עם בואם של פליטי הרעש בצפת, חל בישוב היהודי בירושלים מיפנה דראמטי. החסידים יושבי הגליל, שהיו בין הבאים, הפיחו רוח חדשה. תקופה של בניין והתרחבות החלה, וקבע אולי את גורלה של ירושלים היהודית לדורות.

צפת. העיר המעטירה, שהחלה לפרוח כמאה חמישים שנה לפני כן, (רנ"ב 1492) עם עלייתם של מגורשי ספרד, נמצאה עתה עזובה. הד למצבה אנו מוצאים במכתבו של ר' חיים ן' עטר, שכתב בשנת תק“ב (1742) לחברי ועד “מדרש כנסת ישראל באיטליה”: “ראיתי צפת שיש בה הרבה פחדים וצרות רבות”.¹³⁰ רעש חזק בשנת תקי”ח (1758) הרס כמעט את כל העיר צפת. מאה ועשרים חללים נפלו מקרב היהודים. הנותרים נשארו ללא קורת גג, ונאלצו לנטוש את העיר. בשנת תקכ"ג (1763) מרד מושל צפת במושל עכו. באישון לילה הוציא את היהודים לרחובות העיר וציווה עליהם להחזיר את החובות.¹³¹

בשנת תקכ“ה (1765) חל שיפור: “בצפת יש לערך ארבעים או חמישים יהודים בעלי בתים… שלוה והשקט לילך בכל העיר ובשדה, ואפילו יחידי, ואפילו אשה. ואין שטן יפגע רע, והכל האויר זך ויפה ובריא לגוף, לפי שעומדת בהר ודירות מצויים להשכיר ולמכור בזול. וביום השוק בע”ש יקנה כל אחד מה שליבו חפץ”¹³². בשנת תקל“ז (1777) נתחזק בישוב האשכנזי עם עלייתם של החסידים, רממ”מ וחבורתו, אולם התלאות לא פסקו. נציגי השלטון לחצו את היהודים בכל מיני תחבולות.¹³³

בשנת תקס“ח (1808) באה לצפת העלייה הגדולה הראשונה של הפרושים תלמידי הגר”א. בעשור האחרון של המאה נחתו על צפת מכה אחר מכה, בתקצ“ג (1833) פרצה מגפה, שהפילה חללים רבים. כתוצאה מכך ברחו רבים מעדת הפרושים לירושלים. בתקצ”ד (1834) ערכו בה הפלחים המתמרדים פרעות. בתקצ“ז (1837) נתחוללה רעידת אדמה, שהפילה למעלה מאלפיים חללים יהודים. בתקצ”ח (1838) התנפלו הדרוזים על העיר וערכו פרעות ביהודים. שארית קהילת “הפרושים” נטשה כליל את העיר ועברה לירושלים. באותו פרק ישב בעיר רבי אברהם דוב מאברוטש, הוא דבק במקום על אף כל התלאות, יזם ואירגן את שיקומה של צפת מחדש. שעה שבתחילת העשור, בתק“ץ (1830), ישבו בעיר כשמונת אלפים יהודים, הרי בסוף אותו עשור בת”ר (1840) נותרו בה רבע.

טבריה. אחר תחילת שיגשושה של טבריה היהודית בתקופת דון יוסף הנשיא וחמותו דונא גראציה – אמצע המאה הרביעית (1575) – הלכה וירדה קרנה של העיר וכנראה זמן רב נשארה ללא יהודים.

בתחילת המאה השישית (1740) הזמין מושל הגליל דאהר אל עומר את ר' חיים אבולעפיה עם מספר יהודים לבוא להתיישב בטבריה. הודות להשפעתו ולקשריו הטובים עם השליט, הצליח ר' חיים לפתח את העיר ולהרחיב את ישוב היהודים בה.¹³⁴ אם כי עדיין לא הגיעה טבריה למעמדה החשוב, הייתה לפעולתו של ר' חיים אבולעפיה ערך מכריע בהתפתחותו של הישוב היהודי בארץ ישראל.

בשנת תקכ“ה (1765) התיישבו בטבריה החסידים שעלו לארץ. הם היו האשכנזים הראשונים בעיר. מספר היהודים בכלל הגיע אז (תקכ"ז, 1767) למאה נפש. בשנת תקכ”ט (1769) כבר מנו שש מאות נפש. בשנת תקמ“א (1781) הצטרפו אליהם החסידים תלמידי “המגיד” ובראשם ר' מנחם מנדל מוויטבסק. בשנת תרט”ו (1885) שנת בואו של ר' שלמה יוסף “הרב מסטולין” (אב זקנו של המחבר) לעיר, ישבו בה אלף ארבע מאות חמישים ושישה יהודים.

חברון. בשנת תק“ג (1743) התגוררו בעיר ארבע מאות וחמישים יהודים, כולם ספרדים. הם חיו בגטו סגור. הקהילה הקטנה ניהלה את חייה הפנימיים באורח עצמאי. לרשותם עמדו בית כנסת ובית מדרש, בו למדו מספר תלמידים. בשנת תק”ז התיישב בעיר החסיד הראשון רא“ג קיטובר.¹³⁵ ליהודים לא הייתה רשות להיכנס למערת המכפלה. התפילה הותרה רק בחוץ, שם “יש נקב אחד שם אנו מתפללין”. אף שבגטו יכלו לשבת במנוחה, הרי לא הייתה כל אפשרות לצאת אל מחוץ לתחום העיר, בגלל הסכנה הרבה בדרכים. לירושלים היו עולים שיירות עם הערביים. בדרך היו גובים מהם מיסים מיוחדים. בשנת תקכ”ה (1765) ביקר בחברון ר' שמחה ב"ר יהושע מזאליץ והוא מתאר את המצב בעיר.¹³⁶

בשנת תקל“ה (1775) ישבו בעיר שלוש מאות יהודים. עם בואם של חסידי חב”ד בשנת תק“פ (1820) נוסדה בעיר הקהילה החסידית הראשונה. לפי גירסה אחת הגיעו לעיר מספר משפחות מחסידי חב”ד כבר בשנת תקס“א (1801). בשנת תקנ”ה (1895) הגיע מספר היהודים בחברון לשיא, אלף ארבע מאות ושלושים נפש. בפרוץ המאורעות בשנת תרפ"ט (1929) ערכו הערבים טבח אכזר בתושביה היהודיים של חברון. חברון היהודית חזרה ונתחדשה אחרי מלחמת ששת הימים. בסמוך לחברון הוקמה עיר חדשה, “קרית ארבע”, על ידי חלוצים יהודים.

הישוב היהודי    🔗

תחת שלטון האימפריה העותומנית הופלו היהודים לרעה יותר מכל עדה אחרת, בשל דתם, שפתם ומנהגיהם המיוחדים, השונים מכל העמים הסובבים אותם. הם נשארו מחוץ לכל מסגרת של הגנה. הם שימשו מטרה ראשונה לגזירות אכזריות, שיצאו כל פעם מחדש. מלבד שתי תקופות נוחות יחסית; זמן שלטונו של דאהר אל עומר (תק“י–תקל”ה, 1775–1750) בצפון הארץ, ותשע שנות שלטונו של מוחמד עלי (איברהים פחה, תקצ“א–ת”ר; 1831–1840), היה סבלם של היהודים רב.

שלטון כושל, עריצות השליטים, רדיפה אחר התעשרות וההתנכרות ליהודי, גררו אחריהם גזירות משפילות, מאסרים, רציחות, תשלומי שוחד, הטלות מיסים. גזירה יצאה בתורכיה, האוסרת הקמת בתי כנסת. שליטים מקומיים הוציאו גזירות על איסור כל בנייה חדשה נוסף לזאת שהייתה קיימת, “ושחדים הרבה הוציאו בו ליתן לראשי עם ישמעאל אשר בירושלים עד שהניחו את הבניין הנ”ל, [בית הכנסת].¹³⁷ שפע של לעג היה מנת חלקם של היהודים.¹³⁸ היציאה מן הבית היתה בחזקת סכנה, מפחד התנכלות של השלטון. רבים היו אנוסים להסתגר ולהיחבא במקומות סתר ובמערות. כשביקשו היהודים להיכנס לבית של ערבי, היה עליהם לעשות זאת בדרך של השפלה.¹³⁹ על היהודים נגזרו גזרות בתחום הלבוש כדי להפלותם על הערבים.¹⁴⁰ על סחיטות קיימת עדות של החיד“א עצמו בער”ח חשון תקל“ג (1773) נסע החיד”א מחברון דרומה, על פני אל־עריש למצרים ובדרך נתקל בנסיון סחיטה.¹⁴¹

לא מעט הכבידו החיים הפנימיים שבקרב היהודים עצמם. הציבור היה מורכב מספרדים, אשכנזים, איטלקים והמערבים. כל עדה ניהלה את חייה בנפרד. אחד לא הבין את שפת רעהו, האימה מפני התשלומים והחובות לשלטונות גרמו למתח ולריב פנימי, ואלה היו בעוכרי הישוב. בכתב משנת תקל“ו (1776) מלין על כך החיד”א.¹⁴²

המצב הכלכלי הקשה השפיע גם כלפי חוץ. תושבים ותיקים לא ראו בעין יפה את בואם של חדשים, שהפכו לנטל על קופת הציבור, ר' רפאל מרדכי מלכי, אחד מחכמי ירושלים, מצא אף לנכון להתריע על עלייתם על עניים. הוא הטעים כי הארץ אינה זקוקה אלא לעולים שיש בכוחם להתקיים באמצעיהם שלהם.

“החלוקה”, שהומצאה בדלית ברירה כאחד הפיתרונות למצב הכלכלי האומלל, הלכה ונתמסדה ברבות השנים. היא הפכה לאחר מכאן לסלע מחלוקת בתוך הישוב עצמו. לגבי “החלוקה” היו התנגשויות בשל ניגודי אינטרסים בין קבוצות בעדה היהודית. כשם ששיטת “החלוקה” היתה מחוייבת המציאות בשנים הקשות בהן היא הוקמה, כך היא הזיקה בשנים שלאחר מכן, כאשר נפתחו אפשרויות שהצדיקו את צימצומה. אולם טעמה “הטוב”, שיקולי כבוד, כוח ושררה שהעניקה “החלוקה”, מנעו מראשיה לוותר עליה. פרשה זו פילגה את הישוב היהודי, וגרעה מכוח העשייה החיובי בו.

המצב המדיני ושיטות המשטר הפנימי גרמו למצב כלכלי קשה אצל היהודים. לא היתה כל אפשרות ותקווה ליהודי ארץ־ישראל להיטיב את מצבם. לא הותר להם לעסוק בעבודה קבועה. התפתחות חקלאית לא נתאפשרה, בגלל איסור מכירת קרקעות. במסחר לא יכלו לעסוק, כי המושלים העריצים, רודפי הבצע, סחטו את מיסיהם לפי מראה הסחורה שבחנויות היהודים.

אי ידיעת לשון הארץ מנעה את הקשר החשוב עם התושבים ונציגי השלטון. החובות המיסים, תשלומי שוחד, פדיון שבויים, ריבית למלווים הערביים (שהגיעה כדי ארבעים אחוז) הצטברה לסכומים עצומים. סעיפי הוצאה אלו “בלעו” את תקציב המגביות שהגיע מחוץ לארץ. רק חלק מיזער נשאר לחלוקה בין המשפחות המרובות. על כך יש להוסיף שנות בצורת שדילדלו עוד יותר את אפשרות הקיום לאוכלוסיה כולה, ובמיוחד לשכבות התחתונות. קיימת עדות במכתב שכתב ר' גדליה מסעמיאטיץ.¹⁴³

דבר המגביות היה גלוי לשלטון. השליטים הבינו כי היהודים בארצות הגולה לא יפקירו את אחיהם שבארץ. הם המשיכו איפוא להפעיל לחץ, באמצעים שונים ואכזריים, כדי לסחוט מהם כספים. הפער בין הצריכה להכנסה נשאר גדול, ומעגל הקסמים הזה לא נסגר לעולם. התלות הכלכלית ביהודי חוץ לארץ היתה בלתי נמנעת. דבר זה חייב שיגור שליחים (שדרי"ם) לארצות הגולה. אנשים אלה, שלא תמיד היו בעלי תורה ואינטיליגנציה, פגעו לא רק בגובה ההכנסות, אלא העמידו בסכנה את מעמד השדרי“ם כולו.¹⁴⁴ ר' יעקב עמדין, בקינאתו לארץ ישראל, מתח ביקורת חריפה על שדרי”ם ומנהיגי המגביות.¹⁴⁵ נשמעה גם ביקורת מפי אנשים שיש לפקפק ביורשם. ר' שמואל די גלדרן בעזות לבו עורר אף מעין חשד באחד מגדולי החכמים, ברב החיד"א עצמו.¹⁴⁶ אין ספק כי נמצאו שליחים בעלי שיעור קומה, אשר לא זו בלבד שידעו לאסוף סכומים גדולים בנקיון כפיים ובכבוד, אלא הביאו ליהודי חוץ לארץ את בשורת ארץ ישראל. דברים כאלו נשמעים מפי הרב ר' יחזקאל לנדא, בעל “הנודע ביהודה”.¹⁴⁷

נושא השדרי“ם והמגביות לא ירד מעל הפרק זמן רב. ר' עקיבא יוסף שלזינגר הקים אגודה חשאית שנלחמה ב”חלוקה“, ובמקומה יזם הקמת מפעל לבנייין ירושלים ויסוד מושבות. אך הוא נרדף על ידי מנהיגי הכוללים. בשנת תרמ”ו (1876) ניסה ר' חיים אלעזר וואקס לשכנע את תושבי ירושלים לחדול מלסמוך על המגביות מחוץ לארץ ולהתקיים מיגיע כפיים.¹⁴⁸

עם כל הקשיים במציאת מקורות פרנסה, אנו עדים לנסיונות, שבתחילה היו כרוכים אפילו בסכנת נפשות, כדי להגיע לשיקום עצמי.¹⁴⁹ במקורות אנו מוצאים על התעסקות במלאכות ובמקצועות מגוונים, בהם עסקו היהודים בשנים עברו. במלאכה: נגרות, צורפות, אפייה, כתיבת סת“ם, מקימי מצבות. נשים עסקו באריגת משי. במסחר: בצמר, בבגדים, במסחר קמעוני של תבלינים, בתרופות בחיטה בדבש, בבשר, ביין, בברזל, בלשונות של כסף. בתעשייה: ייצור יין, דבש ענבים, תעשיית אריגים ולבד, דבש דבורים, תעשיית גבינה, כיבוש זיתים, סבון וצבעים, תעשיית נקניק. בחקלאות: פרדסי אתרוגים וזיתים, שדות תבואה, פירות וירקות, תותים. כללי: רוקחות, בעלי חצרות משכירי דירות, בעלי חזקה על חצרות, שוחטים, שמשים, ש”ץ, שדרי“ם, רופאים. קיימת רשימה בפירוט מדוייק של בעלי במקצועות היהודים בירושלים בשנת תקס”ו (1806).¹⁵⁰

מסוף המחצית הראשונה של המאה השביעית ואילך, החל מסתמן שינוי משמעותי. הדור השני שנולד בארץ בחל בכספי הנדבות הוא גם למד לדבר בלשון הארץ. חיי הגלות לא היו מוכרים לו. בני דור זה, ורבים מן העולים שהיכו שרשים בארץ, שלחו ידם בחיי עבודה. מצב חדש זה חדר אט אט להכרתם של התושבים. מספר המפרנסים הלך וגדל. בשנות העשרים למאה השביעית, (1855 בקירוב) אנו מוצאים שמתוך אוכלוסיה של כ־11.000 יהודים בירושלים, רק רבע התקיים על כספי החלוקה ואילו יתרם על יגיע כפיהם.¹⁵¹ נתון זה נראה מוגזם, ואין לדעת עד כמה אפשר לסמוך עליו. במחצית המאה השביעית אנו קוראים כי אחוז המפרנסים הגיע לכדי 50%.¹⁵² בשנת תרע“ג (1913) התפרנסו בירושלים מיגיע כפיהם 26.605 נפשות, מתוך אוכלוסיה של 48.400 נפש. לכך יש להוסיף כ־5000 ראשי אב אשר לא הודיעו באותו מיפקד על משלוח ידם, מתוך נימוקים משלהם. אם נוסיף מספר זה הרי כ־31.600 יהודים בירושלים התפרנסו ממשלח יד ומיגיע כפיים.¹⁵³ אין לדעת עד כמה ניתן לסמוך גם על מספרים אלה, אך מתוכם ניתן ללמוד על האחוז הגבוה של מתפרנסים מיגיע כפיים. ב”הלבנון" נתפרסמו דבריו של ר' משה מונטיפיורי על הנושא.¹⁵⁴

התושבים אשר נקראו ברבות הימים, “הישוב הישן” ייחלו לחיים חדשים, ויצאו בקריאה נוגעת ללב:

“עתה העת לגול חרפת העמים מעל ארצנו הקדושה אשר אמרו ארץ מגדל עצלים ובזויי אדם היא, אשר מלאכת תועבת נפשם אהבת הבטלה שעשועם יום יום, עת להראות גלוי לכל העמים כי ארצנו הקדושה תוכל לגדל אנשים גבורי כח לעשות חיל אוהבי מלאכה ויגיע כפיים”.¹⁵⁵ יותר מאוחר כותב על כך, רבי יוסף ריבלין איש “הישוב הישן”.¹⁵⁶

גם הנזירים והנוצרים יושבי הארץ קיבלו “חלוקה” מחוץ לארץ. התייר הנוצרי טיטוס טיבלר חישב ומצא כי משנת 1650 (ת"י) עד 1850 (תר"י) שלחו האומות הקאתוליות בלבד כ־2.500.000 לי"ש.¹⁵⁷

קרנות “החלוקה” היהודית מימנו; חובות ציבור, מיסים כבדים, החזקת מוסדות קליטה, מפעלי דיור ורפואה, הקמת מוסדות ציבור, החזקת לומדי תורה ומשפחות עניות. בתקופה יותר מאוחרת הן מימנו את בנין השכונות ומפעלי התיישבות, במחצית המאה השביעית עם היווצרות “הישוב החדש”.¹⁵⁸ נתגלה פער עמוק בין שני חלקי העם. הרוגש והשינאה בין שתי שכבות הישוב הלך וגבר. הדים לכך ניתן למצוא אף אצל יוסף חיים ברנר המשתמש במלים: עצלות, הליכת בטל, חנופה, מירמה, התרפסות, פראות, מכירת הבכורה בנזיד עדשים, גזילת פרוטות, אדוני הכוללים האכזרים, כל אנשי הישוב הישן המחולק המפורר.¹⁵⁹ לא הרבה שנים לאחר מכן נשמעו דברים דומים בפי בני הישוב החדש יותר, על בני הישוב החדש־ישן: “הישוב הארצישראלי החדש כמו הישן ניזון כולו מכספי התמיכה, וכולו רקוב ידי השנוררות”¹⁶⁰. בני הישוב הישן אשר ראו עצמם כ“מחזיקי ארץ”, כבעלי זכות ראשונים, השיבו מלחמה שערה כלפי “הצעקנים החדשים שזה מקרוב באו, חבל איכרים עצלים המקבלים חלוקה הרבה ובלע”ז שטיצע גדולה ועושים מעט חבר של בעלי לוקסוס ופרזה… חבל של פקידים פורקי עול שמים, פוסעים על ראשי איכרים חרוצים וטובים".¹⁶¹

במאמרו “היסודות האידיאולוגיים של העליות (בשנים ת“ק – ת”ר)” עומד ב"צ דינבורג על העוול שנעשה לישוב החרדי הנאמן מבחינת “אבן מאסו הבונים”. הוא מתריע על כך:

“לפי הערכתם של רוב ההיסטוריונים הכלליים שלנו כל הישוב היהודי בארץ בתקופה זו אינו אלא מלכות מות אחת, ארץ קברים הספוגה כולה דרישה אל מתים וניזונה בכל הבחינות, מהשתטחות על קברים וחורבות [המובאות מדובנוב ח”ז עמ' 213] הישוב בארץ בתקופת זו אינו לדעתם אלא ישוב של קבצנים אשר עולמם חשך בעדם מציפיתם המתוחה להצלחתם של השדרי"ם.¹⁶²

והוא הדין י, ד, וילהלם, הכותב:

“בלי הישוב הישן אין לתאר את התהוות הישוב החדש. בלי חיבת ציון הישנה אין להניח שחיבת ציון החדשה הייתה יכולה להתעורר בצורה המהפכנית. בלי האמונה העמוקה שפעמה בלב בני העליות הישנות אין להבין את אמונתם של בוני ישובנו היום בתחית עם ישראל בארץ ישראל”.¹⁶³

וכותב ב"צ גת בספרו על חיי הישוב הישן:

“קל היה לדורות המאוחרים יותר, שלא ראו עוד את תנאי החיים הנוראים שבהם בילו העולים הראשונים את חייהם, לקטרג לכף חובה… בלעדי “חלוקה” זו לא היה קם ומתקיים ישוב זה, שההשגחה יעדה לו את התפקיד של שמירת החומות תחילה, ושל שידוד המערכות לאחר מכן”.¹⁶⁴

 

פרק רביעי: עליה    🔗

העליה בספרות ההלכה המדרש והפיוט    🔗

בכל הזמנים גם הקשים ביותר, נמצאו “מרחקי קץ”, שסמכו ידיהם על יסודות ההלכה ובלהט ניסו להגן על עמדתם. גם בימינו לא נדם קולם של שוללי העליה. על דיבת העם והארץ אנו שומעים לראשונה: “והאנשים אשר עלו עמו אמרון לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו. ויוציאו דבת הארץ”¹⁶⁵ ונאמר “אי אפשר לבוא לארץ ישראל כי אם על ידי יסורים, ועיקר היסורים הם הרשעים מוציאי דיבת הארץ”.¹⁶⁶

המקור העיקרי עליו נשענים בדורנו “מרחקי הקץ” הוא פסוק ז בפרק ב שבשיר השירים: “השבעתי אתכם בנות ירשלם בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ”¹⁶⁷ ר' חלבו אומר ארבע שבועות יש כאן: השביע לישראל שלא ימרדו על המלכויות ושלא ידחקו על הקץ ושלא יגלו מסיטרון שלהם לאומות העולם ושלא יעלו חומה מן הגולה" ובגמרא נאמר: “שלש השבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקב”ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקב“ה את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי”.¹⁶⁸ בכל הדורות הנושא נדון בהרחבה ולא כאן המקום להיכנס לפרטיו.

נושא ארץ ישראל בספרות התורתית סובב סביב ט“ו נושאים עיקריים: הבטחת הארץ לאברהם: “קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, כי לך אתננה”¹⁶⁹ ליצחק: “כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל”¹⁷⁰ ליעקב: “ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה, ולזרעך אחריך אתן את הארץ”¹⁷¹ הבטחת הקב”ה כי הארץ הינה קניין האומה לעד: “והארץ לא תמכר לצמתת כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי. ובכל ארץ אחוזתכם, גאלה תתנו לארץ”¹⁷² מצות הישיבה בארץ: “והורשתם את הארץ וישבתם בה”¹⁷³. מצות העליה לארץ: “וישבתם לבטח בארצכם”.¹⁷⁴ מצות ההתנחלתו בארץ: “והתנחלתם את הארץ”¹⁷⁵ מצות בניין הארץ: “וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכן בארץ”¹⁷⁶ מצות גאולת הארץ: “ובכל ארץ אחזתכם גאלה תתנו לארץ”¹⁷⁷ טובת הארץ “להעלתו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה”¹⁷⁸ תורת הארץ, שבח וחיבת הארץ, ברכת הארץ, קדושת הארץ, חכמת הארץ, דיבת הארץ, עזיבת הארץ. הנושאים הללו נידונים בהרחבה בגמרא, בפוסקים, בהלכה ובמדרש. נזכיר אחדים מהם.

מצות הישיבה בארץ, היא ראשית כל המצוות: “ישיבת ארץ־ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה”¹⁷⁹ ובתוספתא: “ישרה אדם בארץ־ישראל אפילו בעיר שרובה עכו”ם ולא בחוץ לארץ אפילו בעיר שכולה ישראל מלמד שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה“¹⁸⁰. הרמב”ן: “כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'”¹⁸¹.

קיימת מחלוקת בין הפוסקים אם מצוות העלייה אחר החורבן היא מן התורה או מדרבנן, דעת הרמב“ן שהיא מצוה מן התורה בכל הדורות, לפסוק: “והורשתם את הארץ וישבתם בה”¹⁸² אומר הרמב”ן: “על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ וירשו אותה” וכן בהוספות שלו לספר המצוות להרבמ"ם מצוה ד': “היא מצוות עשה לדורות, מתחייב כל אחד ממנו ואפילו בזמן גלות”¹⁸³

בפירוש לדעת הרמב“ם נחלקו הדעות, לדעת האב”ג (יו“ד תנ”ד ה"ז) גם הרמב“ם מודה שהיא מן התורה אכן לפי הרשב”ש וכן לפי ס' פאה“ש (הו"ד בס' ארץ חמדה עמ' כ–כו) לפי הר”מ מצוות ישיבת ארץ ישראל היא מדרבנן.¹⁸⁴ גם מדברי הרמב“ם:¹⁸⁵ “אמר האיש לעלות לארץ־ישראל והיא אינה רוצה, תצא בלא כתובה אמרה היא לעלות הוא אינו רוצה, יוציא ויתן כתובה”. ברור שעיקר הדין של מצוות ישוב ארץ ישראל בזמן הזה. ובפירושו של הרמב”ם למשניות (סנהדרין) אומר כי שיבחר לעמוד בראש הישיבה חייב “שיהיה זה בארץ ישראל” ומסיים: “וזה יהיה בלי ספק כשיכון הבורא ית' לבות בני אדם ותרבה זכותם ותשוקתם לשם ית' ולתורה ותגדל חכמתם לפני בא המשיח”. ועוד אומר הרמב“ם: “אלה שמפתים עצמם ואומרים שיעמדו במקומם עד שיבוא מלך המשיח למדינות המערב ואז יהיו יוצאים והולכים לירושלים עוברים הם ומחטיאים זולתם”¹⁸⁶ וכן ניתן ללמוד מדבריו במקום אחר, כפי שהחת”ם סופר מציין: “וגם הרמב”ם דלא מנה למצוות עשה ישיבת ארץ ישראל… מכל מקום מודה ביתר שאת בקדשותה בזמן הזה, ומפני כן כתב במצוות עשה מספר קנ“ג ונאמר אם חס ושלום יאבדו בני ישראל מארץ ישראל, ותברך שמו על זה, לפי שהבטיחנו בתורה שלא תכלה אומה זו בכלל עכ”ל… מה שאינה כן קלקלתנו עתה, שאין לנו סמוכים, היתה תקנת הארץ שבטוחה היא שישובו בה ישראל, על כל פנים זהו כוונת הרמב“ם, מכל מקום נראה מדבריו כי לא נפחתה קדושתה ולא תלינן כלל בקיום המצוות”.¹⁸⁷

החת“ם סופר:¹⁸⁸ “העבודה בקרקע גופה מצוה משום ישוב ארץ ישראל” ובמקום אחר אומר:¹⁸⁹ “ויפה דקדקו חכמנו ז”ל במסכת כתובות דף קיא ע”ב כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון, שנאמר ובאל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עוון, דקדקו לומר: כל הדר בארץ־ישראל, לומר שצריך שיקבע דירתו שם ויהיה לכל הפחות מיושבי העיר, לאפוקי היושב שם לשעה כעובר אורח. ואף על גב דאפילו ההולך בה ד' אמות מובטח לו שהוא בן העולם הבא (כתובות קיא ע"א) מכל מקום אינו נשוא עוון אלא אם כן הוא מהיושבים… ועל כן דקדקו לומר כל הדר בארץ־ישראל, דר דווקא, ונפקא ליה מלשון הקרא ובל יאמר שכן חליתי ולא יקרא שכן אלא השוכן בקרבו וקובע לו משכן ודירה על כל פנים" ומסיים החתם סופר: “שיהיה מן היושבים ושיהיה בה דווקא”.

מדגיש המלבי“ם את ישוב ארץ־ישראל בזמן הזה בכותבו להרב קאלישר: “יהיה ישוב ארץ־ישראל קודם ביאת המשיח כמו שכתבתי בפירוש בישעיה “בטרם תחיל ילדה” ומי יתן ויעלה חפצו בידו”¹⁹⁰ השל”ה הקדוש בספרו שני לוחות הברית: “עלו לארץ ישראל”¹⁹¹ הזוהר הקדוש:¹⁹² “עיקר ישיבתם של בני ישראל הוא בארץ ישראל דווקא” וכן “מפקיעין שיעבודו של עבד כנעני ומבטליו עשה דלעולם בהם תעבוד משום ישוב ארץ ישראל”.

בן המבקש לעלות והוריו אינם מתירים לו: “מי שיש לו אב ואם ומוחין בידו מלעלות לארץ־ישראל אינו מחוייב לציית, כהא דפסקינן בש”ע יור“ד סימן רס דאינו מחוייב לשמוע לאביו לעבור על מצות עשה או לא תעשה ואפילו דרבנן, ואם כן גם כאן שבעת רוב הראשונים דישוב ארץ ישראל הוא מצות עשה ועל כרחך בודאי שאין שומעין”¹⁹³. גם מדברי הגמרא,¹⁹⁴ הקונה בית או שדה בפרוארי ירושלים כותבים עליו אונו אפילו בשבת “ואף על גב דאמירה לגוי שבות, משום ישוב ארץ־ישראל לא גזרו רבנן” ורש“י שם: “משום ישוב ארץ ישראל – לגרש נוכרים ולישב ישראל בה”. והתוספות שם: “דווקא משום מצוה זו דישוב ארץ־ישראל, אבל לצורך מצוה אחרת לא שרי אמירה לעכו”ם אפילו לצורך מילה” וכן “אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ”¹⁹⁵, וכופים לעלות לארץ ישראל “אפילו מנוה יפה שבחוץ לארץ אל נוה רע שבארץ ישראל, ואפילו ממקום שרובו ישראל בחוץ לארץ אל מקום שרובו נכרים בארץ ישראל” וזה על פי הכתוב בגמרא:¹⁹⁶ "לעולם ידור אדם בארץ־ישראל וכו' “ולכן ראוי לכל היושב בארץ ישראל לכוון בכל עת שהוא מקיים מצות עשה זו, אפילו מאה פעמים בכל יום, ובשמחה” וכן: “הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין”¹⁹⁷ “אפילו שפחה כנענית שבארץ־ישראל מובטח לה שהיא בת העולם הבא”.¹⁹⁸ שלשה מנוחלי עולם הבא, ואלו הן: הדר בארץ ישראל, המגדל בנו לתלמוד תורה המבדיל על היין במוצאי שבתות וכן ננזפים אלו שאינם רוצים לעלות: “אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, אם חומה, אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא, נמשלתם ככסף, שאין הרקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו”¹⁹⁹ וכן: “אמר הלה זיתיי אני נוטל אין שומעין לו, מאי טעמא אמר רב יוחנן משום ישוב ארץ ישראל”.²⁰⁰

וכתב רבינו בחיי:²⁰¹ “וזהו מעלת הארץ שהיא פלטין של מלך ונקראת ארץ ה‘, נחלת ה’ וכל שהוא חוצה לה נקראת בלשון הכתוב חוצות ואהלי רשע ובלשון רז”ל ארץ העמים“. הדימוי פלטין, טרקלין, פרקלטין, המסמל את העושר והרווחה, הוסב פעמים על ארץ־ישראל ופעמים הועתק לחוץ לארץ וכך מובא בתנחומא:²⁰² “בחרתי הסתופף בבית אלהי (תהלים פד, יא) מהו הסתופף, רבי תנחום ברבי חניאלי ורב, חד אומר: אמר דוד לפני הקב”ה ריבונו של עולם, אפילו יש לי פרקלטין וטרקלין בחוצה לארץ, ואין לי אלא הסף בארץ ישראל בחרתי הסתופף. וחד אמר: אפילו לא יהא לי לאכול בארץ־ישראל אלא ספוף של חרובין בחרתי הסתופף”.

קיים מדרש, שהקב"ה אמר לאברהם אבינו פעם ראשונה שילך לארץ ישראל יראנה ויחזור. אחר שחזר לא נתן לו רשות לחזור לארץ־ישראל לתקופה של חמש שנים. אותן חמש שנים השתוקק לחזור אמר “מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה הנה ארחיק נדוד אלין במדבר סלה” (שער החצר סימן רא). ועל זה נאמר: “מוטב ללון במדבריות של ארץ־ישראל ולא ללון בפלטריות של חוצה לארץ”.²⁰³

וכך נכתב בספר החרדים:²⁰⁴ “מצות עשה מן התורה לדור בארץ־ישראל… וכל אחד מישראל צריך לאהוב את ארץ־ישראל ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו” שכן, מצוות העלייה והישיבה בארץ יש בה יחוד, והוא, שאיש ישראל מקיימה כל שעה וכל רגע ואין אח דומה לה. אומר הגר“א “אין לך מצוה שהאדם נכנס כולו בתוכה כי אם שתיים והם ירושלים וסוכה” אלא שסוכה מקיימה שבעה ימים בשנה. במקום אחר אומר הגר”א לתלמידיו שעמדו לנסוע לארץ־ישראל: “אשריכם שתזכו לקיים מצוות ישוב ארץ־ישראל השקולה כנגד כל המצוות שבתורה”.

“אין בכל המצוות מצוה שיהה נוהג בכל מקום ובכל זמן ובכל עת ובכל שעה ובכל רגע ביום ובלילה בין ער ובין ישן כמצות ישיבת ארץ ישראל”²⁰⁵ אותו רעיון מובא בספר “קדושת הארץ”:²⁰⁶ “האדם שזוכה לדור בארץ־ישראל הוא מסובב בקדושה מכל צדדיו מעלה ומטה, מבחוץ ומבפנים. למטה עומד על אדמת קודש. למעלה שערי שמים פתוחים נגד ארץ־ישראל, מבחוץ מסובב בתוך האוויר שהשכינה שורה בו. מבפנים, נותנים לו נשמה חדשה מעולם היצירה”. במדרש נאמר: “טוב פת חרבה ושלוה בה”, אמר רבי יוחנן זו ארץ ישראל שאפילו אדם אוכל בכל יום פת ומלח ודר בארץ־ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא. “מבית מלא ובחי ריב”, זו חוצה לארץ, שהיא מלאה חמסים וגזלות. אמר רבי יוחנן כל המהלך בארץ־ישראל אפילו שעה אחת ומת בתוכה מובטח לו שהוא בן עולם הבא".²⁰⁷

גדולי ישראל בכל הדורות העלו את חשיבותה של מצוה זו ועודדו בדבריהם לקיימה הלכה למעשה כותב ר' יעקב עמדין: “צריך כל אדם מישראל לעשות בלבו הסכמה קבועה לעלות לדור בארץ ישראל” וכן: “ואל תחשבו להשתקע בחוצה לארץ חס ושלום. וזאת היתה חטאת אבותינו שגרמה בכיה לדורות כי מאסנו ארץ חמדה, והיא שעמדה לנו בגלותנו, שבכל דור לא שלוונו ולא שקטנו… אלמלא לא היה אלא עוון זה בידנו, שאין מתאבלים על ירושלם כראוי, די להאריך גלותנו, והיא בעיני הסיבה קרובה היותר גלויה עצומה וחזקה לכל השמדות המופלגות הגדולות הנוראות המבהילות הרעיונים אשר מצאונו בגלות בכל מקומות פזורנו, על צוארנו נרדפנו, לא הונח לנו להרגיע בגויים עם שפלותנו ענינו ומרודנו לפי שיצא האבל הלז מלבנו בהיותנו שוקטים בארץ לא לנו. שכחנו את ירושלם ולא עלתה על לבנו. על כן כמת מלב נשכחנו”²⁰⁸ ובעל מחלוקתו הגדול ר' יונתן אייבישיץ נותן ביטוי לקשר שבין ישראל לארצו: מפאת המזל היה ראוי כי ארץ ישראל תהיה ארץ המדבר, ארץ אוכלת יושביה, ורק בגלל ישראל היתה לארץ ישוב וסגלה לה את צביונה המיוחד, צביונה של ארץ צבי, ארץ בגדר מועט המחזיק את המרובה.²⁰⁹

העלייה האחרונה שהחלה עם בואם של החסידים הראשונים והלכה וגברה על ידי כל חלקי העם סימלה את ההתעוררות האחרונה. הנצי"ב מדגיש זאת במיוחד: “אנו רואים כמה סיבות היוצאות מהמסבב ית' כי כך ברצונו ית' שתתיישב הארץ לאט לאט על ידי נדחי ישראל”.²¹⁰

גדולי הפוסקים שבין מנהיגי החסידות לא חסכו להדגיש את צורך העליה והישיבה בארץ־ישראל. על אף התנאים הקשים הן מצד עצמם והן מצד המדינות. רבי אברהם בורנשטיין מסוכאטשוב עודד את השתדלנות אצל הממשלות למען העלייה: “כמו האדם בקיום המצוות תתחזק נשמתו, כן האדם בקיום מצוותיה תתרבה קדושתה, וברכת הארץ תלויה בקדושתה כי ברכת הארץ איננה טבעית אלהית, ואם כן לרגלי מרבית האנשים אשר יקיימו מצוות התלויות בארץ כן תהיה ברכת ה' בפירותיה”²¹¹.

כאשר השתפרו תנאי הנסיעה, אוניות קיטור שטו בימים ורכבות נסעו ביבשת, נתאפשר לפוסקים הגדולים להשיב לשואלים ביתר קלות. וכל נהג ר' יהושע טרונק מקוטנא: “בזמן הזה שנשתנה בעזרת השם יתברך לטובה הן בסכנת דרכים והן מצד עניות, ודאי היא מצוה גדולה”²¹² וכן החתם סופר: “ועלינו להחזיק ישיבת ארץ ישראל לא לסייעם למצות ישיבת ארץ ישראל אלא לעצמינו, לקיים את דברי התורה הזאת”²¹³. “החוזה מלובלין”: “עיקר הישוב הוא ארץ ישראל… אף שאנו מושבעים שלא לדחק את הקץ”.²¹⁴

אגרת של ראשי החסידים והפרושים בצפת. תק"ע (1810)

רבי מנחם מנדל מקוצק: “אם יסכימו אומות העולם למסור את ארץ ישראל לידי עם ישראל, תוכל להיות על ידי כך אתחלתא דגאולה”²¹⁵ רבי משולם פייביש מזבורז: “כעת לפי הנראה והנשמע מהנסיעה שנוסעים לארץ הקדושה רבים וכן שלמים, בודאי מאת ה' היא ההתעוררות הזאת הגדולה”²¹⁶ ורבי ישראל מורגנשטרן, האדמו"ר מפילוב, מסכם את דרשתו הארוכה והמעניינת: “עכשיו יש מצוה דאורייתא לעלות”²¹⁷.

סביב מצוות העליה והישיבה בארץ ישראל נתמקדו יותר חילוקי דעות מאשר לגבי כל מצוה אחרת. דומה כי הסיבה לכך היא בַּקושי לקיימה. בכל דור קמו יראי שמים אמיתיים, אשר דיקדקו בקלה כבחמורה, אך התירו לעצמם דרור כלפי מצוה זו. וכבר תמה על כך הרב נסים, הראשון לציון: “כלום כשבא אדם לקיים מצוות אחרות ששייכים יום יום הוא בודק עצמו אם יכול לקיימן, או אומר שיש עיכובים מונעים, או דוחה זאת לזמן אחר? אף מצוות העליה כך. חז”ל אמרו מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה, כ“ש מצוות העלייה ששקולה היא כנגד כל המצוות”.²¹⁸

השל“ה הקדוש, אשר הגשים בגופו דברים שפסק ועלה לארץ־ישראל, לא יכול היה לשאת את הזלזול מצד בני ישראל במצות העלייה, לבו נתמלא חימה כאשר חזה את חיזוק ישיבתם בחוץ לארץ: “לבי היה בוער תמיד כשראה ראיתי את בני ישראל בונים בתים כמו מבצרי השרים, עושים דירת קבע בעולם הזה בארץ הטמאה, וזה נראה ח”ו כהיסח הדעת מהגאולה”.²¹⁹ הדביקות בהישארות בחוץ לארץ הייתה תמוהה בעיני רבים, הם לא יכלו לפרשה על דרך ההגיון, לפיכך גרסו כי ידו של יצר הרע בדבר. אומר הרב מרדכי עטיה:

“יצר הרע מפתה אותם בכל מיני תחבולות ומראה להם היתרים להישאר בחוץ לארץ, ואפילו להעיז ולומר כי יש איסור לעלות לארץ. פיתוי הסט”א מכוון בעיקר נגד הגדולים בתורה וביראה כמ“ש בתיקונים (סוף תיקון יג) פתח רבי שמעון ואמר עלאין אתתקנו ואזדרזו במאני קרבא לגבי חויא דאיהו מקננא בטורין רברבין, ופירש כיסא מלך: חויא הוא סמאל מקננא בטורין הם חכמים וצדיקים הנקראים הרים. ובענין ארץ ישראל כל צדיק וחסיד שעולה לארץ ישראל מכניע את ס”מ ואת פלונית הרשעה".²²⁰

ההלכה והמדרש עסקו בארץ ישראל ובעלייה אליה מתוך כוונה לחבב מצוה זו על ישראל. גדולי תורה לא הקדישו לכך דברי הגות בלבד, אלא עסקו בפועל בענייני עלייה. על הרוב הם כרכו את פועלם בקיום מצות העלייה והישיבה לשמה, בקיומו הפיזי של העם. בעיתות משבר עולמי, כאשר גברו הסכנות ליהודים בארצות הגולה, התעורר גל של מעוררים לעלייה אך קולם נפל אל אוזניים אטומות. קריאתם של חכמי התורה נשמעה לעיתים כנבואה. כך נשמעה קריאתו הגדולה של הריא“ה קוק בשנת תרס”ו (1906), בשמשו כרבה הראשי של יפו והמושבות. הדברים נכתבו בימי המהפיכה הרוסית הראשונה. הרב חזה את גורל היהודים:

“המהפיכה הרוסית פעלה ותפעל על סכנת מצב היהדות בכנסת ישראל שברוסיה, ומשם הפעולה חוזרת על כל העולם העברי כמעט. לפי ערך של הריבוי הגדול של חלק האומה אשר שמה, אולי עוד יותר ממה שפעלה להרע על הדת והיהדות המהפיכה הצרפתית על ידי סיבותיה מאז עד ימינו אלה… זה מביא לנו מחשבה מחרידה מאד”.²²¹

בדבריו ניתן להבחין את החרדה שבלבו, הם נשמעים כזעקה להימלט ולהציל נפשם. הדרך היא אחת:

“אין לו [לעם ישראל] דרכים ונתיבות רבים, דרך אחד יש לפניו ודווקא בה ילך ובה הוא מוכרח ללכת – דווקא לארץ ישראל”.

אחר דברי ההסבר על הסכנה האורבת, ולאחר בירור האפשרות לבחור בדרך האחת קורא הראי"ה קוק:

“בואו לארץ ישראל, אחים נעימים בואו לארץ ישראל, הצילו את נפשותיכם, את נפש דורותיכם, ואת נפש עמנו כולו, הצילוהו משוממות וטמיון, הצילוהו מרקב והשפלה, הצילוהו מכל טומאה ורשעה, מכל צרה וצוקה, שהוא עלול אליהם בכל ארצות העמים בלי הבדל והפרש. אחינו בני ישראל, אחים אהובים ויקרים בואו לארץ ישראל”.²²²

בנו, הרב צבי יהודה קוק זצ"ל אמר: “כל יהודי שעולה לארץ, גם כופר, מקיים מצוה מן התורה אף בלי כוונה. כל היושב בחוצה לארץ, גם דתי, עובר על מצווה ועבירתו עבירה שהלא הוא לא עושה זאת בלי כוונה, הוא יודע שזו עבירה”.²²³

עמדה דומה נוקט הרב מנחם מ. כשר: “ג' נקודות של זכות שיש ביבשוב הארץ אפילו לאדם שעזב את התורה (א) באם הוא בחוץ לארץ עלול להתבולל בין הגויים, ובארץ נמנע מכמה חטאים שעושה בחוץ לארץ; (ב) הוא בונה את הארץ וזה מצוה בניין ארץ־ישראל; (ג) הוא מגן בנפשו על הארץ”.²²⁴ וכנראה שדבריהם סומכים על הנאמר בגמרא:²²⁵ “אמר רבי יוחנן: מפני מה זכה עמרי למלכות, מפני שהוסיף כרך אחד בארץ ישראל” והגרי“מ חרל”פ: “הנה בעת שהאומות מרשים לבוא… הלא ודאי שמעתה הגירסא שלא ירחקו את הקץ היא יותר בדוקה”.²²⁶

חוות דעת הלכתית נתנו גם שני רבנים ראשיים. הרב שלמה גורן:²²⁷ “עם תקומת המדינה ופתיחת שערי הארץ לפני העם היהודי לרווחה, כולי עלמא מודים שמצוות העלייה לארץ־ישראל חלה על כל יהודי, כפי שמתברר מתשובת החת”ם סופר חלק יו“ד סימן רלד ומתשובת בעל האבני נזר הגאון מסוכאטשוב סימן תנד וכפי שהעלה בעל הכוזרי במאמר שני סימן כג־כד עכ”ל. והרב עובדיה יוסף:²²⁸ “וחוב גמור על כל מי שחרד לדבר ה' ומצוותיו לעלות לארץ ישראל ובפרט בזמן הזה”. ופוסק הרב זוין²²⁹: “וביותר המצווה לשומרי תורה ומצוות לעלות לארץ, שהם משפיעים רוח התורה בקרב האוכלוסיה”.

ה“חזון איש”, שעלה לארץ־ישראל בשנת תרצ“ג (1933), הקדיש חלק נכבד מתורתו להלכות ארץ ישראל.²³⁰ גם מעצם עלייתו לארץ ניתן ללמוד על חובת העלייה, כי אין מעשיהם של צדיקים אלא על פי התורה.²³¹ בחורף תרצ”ג (1933) ביקר “החפץ חיים” בווילנה והתארח בביתו של רבי חיים עוזר גרודזנסקי. כאשר נכנס “החזון איש” לברכו לשלום, קרא החפץ חיים לעברו: “מה החכמה להתבודד בדל”ת אמות של הלכה ולא לפעול מאומה, כיצד ייתכן לשבת במקום בזמן כזה בשעת תבערה כזו“²³² למחרת הפסח ביום איסרו חג אותה שנה יצא הרב שלמה כהן, בסודיות, בשליחות של החזון איש אל רבי חיים עוזר להשיג בעבורו סרטיפיקט, ובמוצאי שבת קודש ה' תמוז יצא החזון איש מפולין, הוא הגיע לארץ ישראל ביום ט”ו תמוז תרצ“ג (1933). לאחר מכן גם ביטא את הדברים בכתב: “ומצוות ארץ־ישראל הוכרעה על ידי הרמב”ם והרמב”ן ושאר הפוסקים. וידוע עד כמה שאף החפץ חיים זללה“ה לעלות”.²³³ חיזוק לשיטתו ניתן למצוא בדברי תוכחה לצעיר מארצות הברית, שביקר אצלו, בימי המאנדאט הבריטי בארץ: “אתה טורח בכדי למצוא דרך איך לעזוב את הארץ בעת שאנו מתאמצים כולנו דווקא למצוא דרכים לעלות ארצה”²³⁴.

ה“חפץ חיים” עצמו שאף כל חייו לעלות לארץ־ישראל. על כך אנו לומדים מדברי בנו ר' אריה לייב הכהן,²³⁵ “מר אבי השתוקק מימי נעוריו להיאחז בארצנו. אמנם נדחה הדבר מזמן לזמן בשביל מלאכת שמים” והוא מוסיף: “ומר אבא בעצמו התגעגע כל ימיו לנסוע לארץ־ישראל וכבר היה מוכן לנסוע, ושלח כבר את ספריו וכלי ביתו, אבל לדאבון לב כולנו, מן השמים עיכבוהו”²³⁶. והחפץ חיים כותב אל בנו: “היה מן הראוי לקנות קרקע ולעלות להארץ”²³⁷.

נביא בקצרה את דברי רבי יעקב כולי בעל “ילקוט מעם לועז”²³⁸, המהלל ומשבח את יושבי ארץ־ישראל:

“מה גדולה קדושת ארץ־ישראל ומעלת דריה, שהרי כמה תפילות התפלל משה רבינו להיכנס לארץ־ישראל ולהיות שרוי בה. וכן מצינו באבות העולם, שכל דירתם היתה בארץ־ישראל. שאין ארץ־ישראל מונהגת על ידי שום מלאך אלא על ידי הקב”ה בכבודו ובעצמו (זוהר פ' נח דס"א). שאין תורה כתורת ארץ־ישראל (ב“ר פט”ז). אביי שדר בבבל היה משבח את חכמי ארץ־ישראל, והיה אומר חכם אחד מהם שקול כנגד שני חכמים מאתנו בחכמה ובחריפות. וכן אמר רבא: ואחד מאתנו העולה לשם, שניים מהם אינם כמו אחד מאתנו, והראיה שבהיות רב ירמיה כאן לא היה יכול להבין מה שלמדו חכמים כאן, וכשהלך לארץ־ישראל למד שם ולא החשיב אותנו כלום והיה קורא אותנו בבליים טיפשים (כתובות פרק המדיר). וכל הזוכה ודר בארץ־ישראל שורה עליו רוח הקודש וגופו מתקדש (זוהר פ' אחרי). וכל הזוכה לדור בארץ־ישראל סימן שהוא צדיק (י"ר, ויצא), שכל הדר בארץ־ישראל שרוי בלא עוון, שהיסורים שהוא סובל שם מכפרים לו על כל עוונותיו, אמרו חז“ל (כלי חמדה פ' חקת) שכל המהלך ד' אמות בארץ־ישראל מתכפרים לו עוונותיו, שכך סגולת הארץ שיהא מכפרת עוונות. אך לא נאמר כן אלא על אדם שבא מחוץ לארץ לארץ־ישראל ויש בידו עוונות, שבדורכו על אדמת ארץ־ישראל ובהתהלכו בה ד' אמות מתכפרים לו עוונותיו. ושקולה ישיבת ארץ־ישראל כברית מילה (ילקוט חדש), וכנגד כל מה שנברא בששת ימי בראשית (של“ה בשם ספרי ומג”ע וי"ר). ומעשה היה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שיצאו מארץ־ישראל כדי ללמוד תורה אצל רבי יהודה בן בתירא, שהיה דר בנציבין שהיא בחוץ לארץ. כשבאו עד ציידה נשאו עיניהם וראו את ארץ־ישראל ונזכרו ששקולה ישיבת ארץ־ישראל כנגד כל המצוות, מיד קרעו בגדיהם וזלגו עיניהם דמעות וחזרו (ילקוט פ' בא). וכל הדר בארץ־ישראל הרי הוא כבנו של הקב”ה וכל הדר בחוץ־לארץ הרי הוא כעבדו (י“ח פ' ראה, מג”ע אופן רכ"ד). והצדיקים הדרים בארץ־ישראל יש להם כוח שזכותם מגינה אפילו על אלו שהם דרים בחוץ־לארץ, אבל הצדיקים שבחוץ לארץ אינם מגינים אלא על יושבי מקומם בלבד (י"ר פ' ויחי)".

העליות בשנים תק“א־תשל”ח (1741–1978) סקירה כללית²³⁹    🔗

החל ממחצית המאה השמונה עשרה חל מפנה בתולדות העליות. נפתח עידן חדש שבישר את קיבוץ הגלויות האדיר שבדורנו. סנונית כמבשרת העליה, באה בשנת תק“א (1741), שיירה שמנתה כשלושים נפש, ממרוקו, בראשה עמד ר' חיים בן עטר בעל “אור החיים” הקדוש, הגיעה לארץ. אותן שנים התחוללה עלייתם ההיסטורית של החסידים לארץ־ישראל. היא החלה בשנת תק”ז (1747), עם עלייתו לארץ של רבי אברהם גרשון קיטובר גיסו של בהעש“ט. בשנת תקכ”ה (1765) עלתה השיירה הראשונה ובה כשלושים נפש, בהנהגתו של רבי נחמן מהורודונקא. בשנת תקל"ז (1777) באה השיירה השנייה בת שלוש מאות נפש, בהנהגתו של רבי מנחם מנדל מוויטבסק. תוך תקופה של כעשרים וחמש שנה נתמשכה העלייה החסידית ברציפות אם כי בקילוח דליל יותר. בין העולים: רבי יעקב שמשון (תקנ"ח–1798) ורבי קלונימוס (תקס"ב 1802).

בראשית המאה תשע עשרה עלו ארצה תלמידי הגר“א. בשנת תקס”ח (1808) עלתה השיירה ראשונה בת שבעים נפש, בהנהגתם של רבי מנחם מנדל משקלוב ורבי הלל ריבלין. כשנה לאחר מכן בשנת תקס“ט (1809), הגיעה שיירה שנייה בהנהגתם של רבי סעדיה ב”ר נתן נטע, וגיסו רבי חיים מוולוז’ין. כשנה אחריהם, ערב ראש השנה תק“ע (1810), הגיעה שיירה שלישית בת ארעים נפש בהנהגתו של רבי ישראל משקלוב ורבי חיים ב”ר טוביה כ"ץ מווילנה.

כתוצאה מכיבוש הארץ בשנת תקצ"ב (1832) על ידי מוחמד עלי ובנו אברהים פחה, התעוררה תנועת עלייה חדשה, בעיקר ממזרח אירופה ומרכזה.

סמוך לשנת ת“ר (1840) גדל הישוב היהודי בכפליים ויותר, שעה שהאוכלוסיה הלא יהודית נשארה ללא שינוי. בקרב הקהילה החרדית בירושלים החלה פעילות למען עידוד עליית יהודים. “הוועד הכללי” הכין בשנת תרל”ג (1873) תוכנית עלייה וקליטה “הפלאן הגדול” על בסיס של “ששים ריבוא בשערי ירושלים” החל משנת תרל"ו (1876) יצאו שליחים לעידוד העלייה. בערי רוסיה פולין ומערב אירופה הוקמו ועדות “עלייה לרגל”.

במשך כארבעים שנה עד שנת תרמ“א (1881) עלו ארצה כעשרת אלפים יהודים מארצות המזרח וצפון אפריקה, ליטה רוסיה ופולין. בשנת תרמ”א הגיעה לארץ שיירת עולים מתימן, השיירה מנתה שלוש מאות נפש, ובישרה את עליות יהודי תימן. להתעוררות מחודשת הגיעה העלייה בשנת תרמ“ב (1882). שתי סיבות להתפרצותה של עליה זו: השפעתה של “חיבת ציון”, והפרעות ברוסיה בשנת תרמ”א (1881).

בשנת תר“ן (1890) עולה שיירה מקרב חובבי ציון ברוסיה שמנתה חמישה עשר איש בראשות הרב שמואל מוהליבר. בשנת תרנ”ו (1896) הגיעה שיירה בת תשעה עשר איש מאגודת המכבים מאנגליה.

בשנת תר“ס (1900) הגיעה האוכלוסיה היהודית בארץ ל־55,000 נפש. בשנת תרס”ו (1907) עלתה לארץ שיירה שנייה של יהודי תימן. היא מנתה 220 נפש. כעבור חמש שנים בתרע“ב (1912) עלתה שיירה שלישית מתימן ובה 400 משפחות בקירוב. בין השנים תרס”א–תרע“ד (1901–1914), היינו עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הגיעו ארצה 30,000 עולים. בשנת תרס”ה הגיעה מהונגריה שיירה בת 150 איש.

בכל אחת מן השנים שבין תרמ“ב–תרע”ד (1882–1914) עלו ארצה 2000 נפש בקירוב מספר זה הוא רק כ־3% מתוך 2,367,000 יהודים שהיגרו בתקופה זו מאירופה לארצות שמעבר לים. כלומר מכל 10,000 מהגרים עלו ארצה רק שניים.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה (תרע“ד–תרע”ח 1914–1918) פסקה העלייה לחלוטין, והישוב פחת ב־30,000 נפש בקירוב, מ־85,000 נפש בתרע“ד (1914) ל־57,000 בתרע”ט (1919).

בשנת תרע“ח (1917) ניתנה הכרזת בלפור. אותה שנה כבש הצבא הבריטי את ארץ־ישראל מידי הטורקים. לשני מאורעות אלו הייתה השפעה מרחיקת לכת על תנועת העלייה. הישוב כולו נרתם למשימה זו. אף העדה החרדית הקיצונית בירושלים שבראשה עמד הרב י”ח זוננפלד לא ביקשה לשלול את עלייתם של יהודים חילוניים.²⁴⁰

בעשור השנים שבין תר“פ–תרפ”ט (1920–1929) פורצת בדראמאטיות העליה לארץ־ישראל, מספר הבאים הוא כ־107,500 נפש. כאשר בשנה אחת (תרפ"ה–1925) בלבד מגיעים 35,000 עולים בקירוב. אולם לשיא חדש שלא היה כדוגמתו הגיעה העלייה בעשור השנים שבין תר“ץ–תרצ”ט (1930–1939), היינו עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. מספר העולים ארצה: 234,000 נפש בקירוב, כאשר בשנה אחת (תרצ"ה–1935) עולים כ־62,000 היהודים, רובם מגרמניה.

במאי 1939 הוצא הספר הלבן של מקדונאלד, ובו גזירה חדשה על פיה לא יעלו מן 1 לאפריל 1939 יותר מ־75,000 עולים במשך חמש שנים, ולאחר מכאן תיפסק העליה היהודית לחלוטין, אלא אם כן יסכימו הערבים להמשכה. מדיניות הבריטים נמשכה גם אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה, כאשר אלפי פליטי השואה המתינו במחנות ריכוז בגרמניה והמשטר הבריטי לא התיר להם להיכנס לארץ־ישראל.

בשש שנות המלחמה, ת“ש–תש”ה (1940–1945), עלו לארץ בסך הכל 29,000 נפש. בשנתיים האחרונות לפני קום המדינה תש“ו–תש”ז, (1946–1947), עלו רק 39,000 יהודים מתוך מאות האלפים שהיו פזורים ברחבי אירופה. המאמצים להבטיח העלאתם של שרידי הטבח הנאצי באירופה עלו בתוהו. את אלה שהצליחו להגיע לחופי הארץ במאמציהם הם, אסרו השלטונות ושמו במעצר. החל מאוגוסט 1946 גזרה הממשלה הבריטית על גירוש המעפילים לקפריסין.

בין החודשים טבת תמוז תש“ז (דצמבר 1946 יוני 1947) הגיעו לארץ שתים עשרה אוניות מעפילים ועל סיפונן למעלה מ־13,000 נפש. לאחר שנתגלו בלב ים ליוו את הספינות מטוסי קרב ואוניות משחית בריטיות לנמל חיפה. שם הועברו המעפילים בכוח לאוניות אחרות, אשר הסיעום לקפריסין. בחודש אב תש”ז (יולי 1947) הביאה הספינה “יציאת אירופה תש”ז" 4,500 מעפילים. עוד בהיותה בלב ים נגחוה אוניות משחית בריטיות וליווה לנמל חיפה. כאן הועברו המעפילים לשלוש אוניות=כלא בריטיות שהסיעום חזרה להאמבורג. החלטת הממשלה הבריטית לכפות על מעפילי “יציאת אירופה” את השיבה לגרמניה היתה השיא במלחמת הממשלה בעלייה היהודית לארץ־ישראל.

בכל אחת מן השנים 1919–1948, תקופת השלטון הבריטי בארץ, עלו בממוצע 14,000 עולים. סך כל העולים בתקופה זו, שלושים שנה בקירוב, היה למעלה מ־452,000 נפש. לפי הסטאטיסטיקה עולה אחד לכל 1000 מיהודי הגולה. להלן פירוט בואם לפי יבשות:²⁴¹

מאסיה 40,776, מאפריקה 4,033, מאירופה 377,487, מאמריקה 7,507, אוסטרליה, ניו זילאנד 72, לא ידוע 22,283, סה"כ 452,158.

למחרת קבלת ההחלטה באו“מ על הקמת המדינה, ביום י”ח כסלו תש“ח (30 בנובמבר 1947) החלה עליית קיבוץ הגלויות לתת את אותותיה הראשונים. במשך שבועיים בלבד, סוף דצמבר ²⁴²1947 וראשית ינואר 1948 חתרו לארץ 17,500 מעפילים. בחמשת החודשים האחרונים שלפני קום המדינה טבת־אייר תש”ח (ינואר–מאי 1948) העפילו 22,444 איש.

בשנה אחת, שהיוותה פיסגת העלייה בכל הזמנים, שנת תש“ט (1949) הגיעו ארצה 240,000 עולים בקירוב. בשנת תש”ח (1948) שנת המלחמות בארץ עלו למעלה מ־101,000 יהודים. בין מאי 1948 וסוף 1951 עלו 687,000 נפש, בממוצע 189,000 לשנה, היינו 18 לכל 1,000 מיהודי הגולה.

בשנים תש“י–תשי”ח (1950–1958) במלאת יובל העשור לקיום המדינה, עלו לארץ־ישראל 591,500 עולים. בעשור השני תשי“ט–תשכ”ח (1959–1968) עלו לארץ כ־358,000 עולים.

בעשור השלישי תשכ“ט–תשל”ח (1969–1978) (עד חודש ספטמבר 1978) עלו: כ־339,000 עולים.

להלן טבלת ההגירה ועליה של היהודים בכמאה שנים²⁴³

ניתן, איפוא, לומר, כי החסידים היוו מעל 60 אחוז מקרב הקהיליה האשכנזית בארץ. ואם מספר היהודים אותה שנה היה 12,000 נפש ניתן להסיק כי מספר החסידים אותה שנה הגיע ל־4,430 נפש.

בשנת תרט"ו (1825) מנו החסידים בירושלים 550 נפש.²⁷⁰

לפי פראנקל בתר“ז (1847) מנו חסידי אוסטרייך 150 נפש וחסידי חב”ד 50 נפש.²⁷¹ ולפי ד"ר נויימן (בתקופה קצת יותר מאוחרת) מנו 1,700 נפש.²⁷²

עדות על מספרם הגדול של החסידים אנו קוראים ב“המגיד”: “החסידים נמצאים הרבה בערי ארץ ישראל”²⁷³ מספרים אחדים אנו מקבלים ממקורות “הכוללים”,²⁷⁴ אשר ניהלו רישומים הקרובים במידה סבירה לאמת. המספרים היו שונים משנה לשנה, ומן הפירוט המובא בטבלה למטה אין להסיק מסקנות ברורות.

להלן פירוט “הכוללים” ומספר חבריהם²⁷⁵

“כולל חב”ד (נוסד לפי פרנקל, לפני תרט"ז ירושלימה עמ' 177) בתרכ"ג מנה 595 נפש.

“כולל וארשא” (נוסד תר"י), 1,357 נפש.

“כולל חסידי וואהלין” (הכולל הירושלמי נוסד בתר"א לפי “האסיף” ג עמ' 84), מנה בתרכ"ג 954 נפש.

“כולל הונגריא” (נוסד תרי“ח או תרכ”ג ע' גרייבסקי “מגנזי ירושלים” חוברת קכד עמוד ט). מנה בתרל"ד 1,836 נפש.

“כולל גליציה” (תרל"ה) – 999 נפש.

“כולל רומניה” – (נוסד תרל"ח), 1,600 נפש (“הלבנון” תרל"ח גל' 14). המקור שלנו (וילקינסקי) מציין בשנת תר"מ – 309 נפש.

“כולל קרלין” (נוסד תר"ל, לפי לונץ ט עמ' 210). בשנת תרמ"ב מנה 293 נפש.

“כולל רוסיה” (אשר היו כעין אירגון גג לכולל וארשא, הורודנא, וואהלין, לומזה, פינסק, מינסק, רייסין קרלין, ז’יטומיר, סלונים, בסרביה, קוידינוב). סך הכך 7,027 נפש.

“כולל אוסטריה” (נתפלג מכולל וואהלין ונעשה עצמאי בשנת תרי“ג. (לפי לונץ ט' עמ' 20), אשר היה אירגון גג לכולל הונגריא, גליציה זיבנבירגן (148 נפש), בורקוביה (136 נפש), וישניצה (113 נפש), קאסוב (110 נפש), מונקטש מרמרוש, סה”כ 3,457 נפש.

במאה התשעה עשרה (לספירתם) אנו מוצאים כי הישוב (האשכנזי) בטבריה, צפת וחברון, וכמחצית הישוב (האשכנזי) בירושלים רובו ככולו השתייך לתנועה החסידית. במיפקד כללי של הישוב, שנערך מטעם “המשרד הארץ ישראלי” בשנת תרע"ו (1916), נמצאו המספרים הבאים המתייחסים לענייננו:

יוצאי פולין היו מאוגדים גם ב“כוללים” קטנים יותר של יוצאי הקיסרות הרוסית. מספרם הגיע ב“כוללים” שבצפת טבריה וחברון, ל־2,100 נפש.

לא המספר, אם גדול ואם קטן, העמיד את עליית החסידים במקום חשוב בתולדות העליות. המעשה הנועז של פריצת דרך הוא שהשפיע על העליות באותן שנים ואחריהן.

נעבור מכאן לתיאור מפורט של גלי עליות החסידים.

עליית תלמידי הבעש"ט    🔗

רבי אלעזר רוקח מקראקא. עלה בתשרי תק“א (1740). מגדולי הרבנים בדורו. אבד”ק ראדימישלא, יעקוב, טארנאוו, בראדי ואמשטרדאם.

קשה אמנם למנות אותו בין תלמידי הבעש“ט, גם מניעי עלייתו אינם דווקא בחסידות, שעדיין לא קרמה אז עור וגידים. ב' סיון ת”ק (1739) יצא עם רעייתו חיה ותלמידו ר' אברהם מבראדי מאמסטרדאם לארץ־ישראל, במטרה לקרב את הגאולה. אנשי העיר יצאו ללוותו. ורבי אלעזר אמר לפניהם דברי תודה.²⁷⁶

בחול המועד סוכות תק"א הגיע לצפת, וזכה לקבלת פנים חמה מתושבי העיר. מסופר כי ביקש להיפגש כאן עם ר' נחמן מהורודונקא.²⁷⁷

רבי אברהם גרשון מקיטוב. עלה בתק“ז (1747). מגדולי תלמידי הבעש”ט. תלמיד חכם, רב, דיין, בעל שיעור קומה. חלוץ העלייה החסידית. בעלייתו נפתח עידן “עלית תלמידי הבעש”ט“. רא”ג היה מקובל מפורסם וגדול בתורה. רבי יחזקאל לנדא אב“ד בפראג, בעל ה”נודע ביהודה“, מעתיר עליו רוב כבוד: “מחמד עיני וחמדת לבבי כבוד אהובי הרב המופלא ומופלג בתורה, החכם השלם נר ישראל”²⁷⁸ הגאון רבי יהונתן אייבשיץ בעל “לוחות העדות” כתב על רא”ג: “הרב החסיד המפורסם מופלג בתורה ומקובל אלוקי”.²⁷⁹ לימים, בעת ישיבתו בירושלים, התחבר החיד“א עמו בישיבת “בית־אל”. רא”ג מסר כנראה “חידושים” שהחיד“א הושפע מהם. על מעמדו החברתי ניתן גם ללמוד מן היחוס המשפחתי. לראשונה נודע לנו, על פי כתב יד שנתגלה לאחרונה, כי רא”ג היה מחותנו של ר' משה אוסטרר.²⁸⁰ אין ספק שעלייתו היתה לא רק בידיעת הבעש"ט אלא אף בעידודו.²⁸¹

האגדה החסידית מספרת כי הבעש"ט ביקשו לנסוע לירושלים “ויתראה עם הקדוש ר' חיים ן' עטר”²⁸² יש הקושרים עלייתו על רקע המחלוקת בין החסידים למתנגדיהם.

בערך במחצית אלול תק“ו 1746 הפליג רא”ג עם אשתו וילדיו מקושטא לארץ־ישראל. עמו בספינה באו עולי רגל יהודים מתורכיה לתפילות ובקשות במקומות הקדושים, כנהוג בחודש אלול. ראשונה שמו פניהם לירושלים. הוא ומשפחתו נשארו בירושלים לימי החגים. מכאן שיגר איגרת לבעש"ט בה סיפר התפעמות לבו מקדושתה של ירושלים. “כל עיר ירושלים של מטה על תלה בנוייה ועיר ה' ירושלים של מעלה מושפלת עד שאול תחתיה”.²⁸³

בסוף תשרי תק“ז התיישב רא”ג עם משפחתו בחברון. עבר חבלי הסתגלות קשים, אך לא התייאש. שש נים ישב בחברון. בשנת תקי“ג (1753) עבר להתגורר בירושלים, בה זכה לשבת כעשר שנים. רק אחרי מחלמת ששת הימים נתגלה קברו על הר הזיתים על מצבתו נכתב: “מצבת מהר”ר אברהם גרשון אשכנזי זלה”ה כ“ה לח' אדר א' שנת התקכ”א“. אשתו בלומה נפטרה בצום גדליה תקי”ז.²⁸⁴

ר' זעלקי ורעייתו רייזל. עלה בתק“כ (1760). מרוממת וטראגית היתה עלייתם של הזוג התמים. בשנת תקי”ט יצאו מברודי מספר יהודים ועלו לארץ־ישראל, ביניהם היו ר' זעלקי ורעייתו רייזל. הם הגיעו לאיסטאנבול בחודש אב תקי“ט. בתחילת אלול הפליג הזוג לארץ והגיעו לצפת, לימי החגים. בט' חשון תק”כ התחוללה רעידת אדמה בצפת. ר' זעלקי נמצא קבור תחת איי המפולת ללא רוח חיים. כחודשיים ימים זכה לחיות בארץ חלומותיו. אשתו רייזל ניצלה. עם יתר הפליטים נמלטה לעכו. אך כאן לא שפר מזלה. מגיפה פרצה בעיר וביום י“ד שבט תק”כ מתה רייזל, כחודשיים אחר מות בעלה. בעכו לא קברו את היהודים מחשש שאינה ארץ ישראל, הובילוה וקברוה²⁸⁵ בכפר יאסיף.²⁸⁶

על מותה של רייזל נודע לר' יוסף סופר והוא ביקש במכתב משנת תקכ"ב אל קרוביו להודיע את דבר מותה ויום הייארצייט שלה לאחותה עטיל.²⁸⁷

ר' יוסף סופר מרעסטצקא, עלה בשנת תקכ“א (1761). ר' יוסף היה סופר סת”ם. סכנות רבות פקדוהו במסעו לארץ ישראל. בהגיעו לקושטא ביקשוהו יהודי המקום להתיישב בקרב קהילתם. הם הבטיחוהו פרנסה ברווח ר' יוסף סירב. “הלא לא באתי אלא לילך לארץ־ישראל הקדושה”.²⁸⁸ רי“ס ומשפחתו הגיעו לקושטא ימים אחדים אחר הפלגת האניה השנתית לארץ־ישראל, הוא היה אנוס להמתין בעיר שנה תמימה. במשך תקופה זו התפרנס מתיקון ספרי תורה, כי לא רצה להתחיל בכתיבת ספר חדש, מחשש שהדבר יעכבהו מעבר לזמן ההכרחי. בחודש אלול תקי”ט (1759) עלה כל ספינה, והגיע לבירות ב־י' חשון תק“כ. פניו היו מיועדות לצפת.²⁸⁹ בהגיעו לחוף נודע לו על רעידת האדמה שהיתה בצפת יום אחד קודם לכן, בלית ברירה החליט לשים פעמיו לטבריה. בינתיים פנה אליו יהודי מעשירי בירות בבקשה שיכתוב בעבורו ספר תורה והבטיחו ממון רב. היהודי שבה את ליבו של רי”ס לא בכסף, אלא בהסבירו כי עד תום כתיבת הספר תחזור צפת ותיבנה, ולא יהיה עליו לנדוד לערים אחרות. אחרי ימי הפסח סיים רי“ס את כתיבת הספר. אותה עת פרצה מגיפה חמורה ברחבי סוריה. רי”ס, אשתו וילדיו נמלטו לצידון. בצידון ישב, מחודש אייר, עד חשון תקכ"א. לכאן הגיעה אליו קריאה נוספת מיהדות תורכיה לבוא אליהם, הם הביטחו לו חיי רווחה מעבודתו כסופר.

אותה עת הגיעה אליו קריאה גם מאנשי צפת להתיישב בעירם. אחרי הימים הנוראים של תקכ“א (1761) הפליג מצידון לעכו. מעכו הגיעו רכובים על גמלים לכפר יאסיף. בכפר יאסיף ישב עד ערב ראש השנה תקכ”ב ועסק במלאכת תיקון ספרי תורה. לקראת החגים הגיע לצפת, ונתן פורקן לשמחתו בדברי שבח והודיה להשי“ת. ממנו אנו יודעים כי חלק מן הבתים תוקנו. המושל עודד את שובם של היהודים לעיר והבטיח להם הקלות. שם קיבל דירה טובה “בית של אבנים וכיפה למעלה”. התלאות שפגעו בו לא השכיחו את חיבתו הגדולה לארץ. כלפי המתלוננים הוא מתריס “ומי שאומר שאינו טוב להיות בארץ־ישראל בחיים, הם מוציאים לעז על ארץ־ישראל כמו מרגלים. יש בה כל טוב מה שלא נמצא בכל המדינות” לחושבים לעלות הוא משיא עצה: “צריך להביא עמו מעות ולא ריקם, או שיהא איזה בעל מלאכה טובה שיוכל להתפרנס”.²⁹⁰ ר' יוסף סופר נפטר בפקיעין לפני אייר תקכ”ד (1754).

רבי נחמן מהורודונקא, עלה בשנת תקכ“ה (1765). מתלמידיו הקרובים של הבעש”ט. באיגרת משנת תקי“ח (1758), שנתיים לפני פטירתו כותב הבעש”ט לר“נ איגרת ובה הוראות לחלוקת כספים לבני משפחתו ולעניים,²⁹¹ ועצות רפואיות בשביל ר' דוב בער, המגיד ממזריטש. מפרטים אלו ניתן לעמוד על הקירבה בין ר”נ לבעש"ט.

אחרי מותו של הבעש“ט נעשה ר”נ לחברו של המגיד ממזריטש. בנו של ר“נ נשא לאשה את נכדת הבעש”ט מבתו. בעלה היה ר' משה אפרים מסודילקוב, בעל ספר “דגל מחנה אפרים”. מהם נולד נכד לר' נחמן מהורודונקא הלא הוא ר' נחמן מברסלב. רמ“א מסודילקוב בספרו “דגל מחנה אפרים” מזכיר את ר”נ “מחותני המנוח”.²⁹²

לפני נסיעתו לארץ, עלה רבי נחמן על קבר הבעש“ט. אחר כך סיפר כי הבעש”ט “ציוה לי לנסוע ארץ הקודש”.²⁹³

בשנת תקכ“ד (1764) יצא רבי נחמן לארץ־ישראל עם רעו רבי מנחם מנדל מפרמישלאן בראש שיירת עולים שמנתה כשלושים נפש. ביניהם ר' פרידל, ר' וולף, ר' ליב מליניץ, ר' ישראל, ר' יוסף, ר' צבי, ר' אורי, ר' חנן, ר' שלמה, ר' פסח. בכ”ז תמוז תקכ"ד הגיעו לחופי קושטא.²⁹⁴

ר"נ וחבורתו קבעו דירתם בפרבר הנקרא האשקי. בגלל מגיפת דבר שפרצה, עקרו לארטיקאי. כחודשיים ימים שהו בתורכיה. במשך הזמן רכשו לעצמם ציוד, כלים, ובגדים לצורך ישיבתם בארץ־ישראל.

ביום י“ח אלול הפליגו מקושטא. מלבד ר”נ וחבורתו היו בספינה יהודים רבים מתורכיה, שעלו לרגל לארץ־ישראל. הייתה התרוממות רוח. התרגשות אחזה בכלם “ויש מהם בכו בכי גדול”.²⁹⁵ ותוך שבח והודיה לה' על שזיכם לקיים את מצות העלייה לארץ ישראל, הם פצחו בשירה ותהילה “כי על יום טוב באנו לאבינו שבשמים חי וקיים אנחנו מבנו יחידו” ²⁹⁶ בערב ראש השנה תקכ"ה הגיעו ליפו “כפר קטן של נכרים ערביים”²⁹⁷ קבלת הפנים ביפו היתה מזעזעת:

וישמעו את הקול ביפו מן הראדר בוקס שבספינה [קולות נפץ התותחים המבשרים את הגעתה של הספינה לנמל] ומיד באו הערבים מיפו בספינות קטנות במרוצה אל הספינה להוליך את הנפשות עם המטלטלין מן הים ליבשה. והיו חוטפין את הנפשות כמו שבויין, וכל הקודם זכה, וצריך ליתן להם בעד הליכה זו מה שלבו חפץ. ורצו לחטוף אותנו ג“כ והינו מתחבאין בהאמבר, בחורין ובסדקין והיינו צועקין עכא, צאידא ר”ל: אנו נוסעין אל עכו ואל צידון ולא ליפו. ורצו להכות אותנו ולעבור בעל כרחינו והקב“ה הצילנו מידם”.²⁹⁸

ב־ג' תשרי תקכ“ה, צום גדליה – הפליגו מיפו לעבר עכו. מהלך דרך שש שעות, עשו במשך תשעה ימים. בים קמה סערה. הספינה ונוסעיה היו שרויים בסכנה גדולה. ר”נ נשא תפילה הסערה פסקה, הים שקט, והם מצאו עצמם מול חיפה. וביום י"ב תשרי בשעות הערב הגיעו בשלום לחוף עכו.²⁹⁹

למחרת, י“ג תשרי, עזבו ר”נ וחבריו את עכו, רכובים על גמלים, חמורים ופרדות הגיעו לטבריה. הידיעות על חייו של ר“נ בטבריה מועטות. האגדה מספרת כי היה בטבריה לפני כן ונפגש עם רא”ג, לסברה זו אין כל בסיס.

ר' נחמן נתעלה אצל יהודי טבריה, לאחר שהצליח בתפילתו להוריד גשם. הנס שאירע הרשים את כל התושבים היהודים והערבים “היה יום חם וצח כעצם השמים לטוהר, והנה בתפילתו של ר' נחמן השמים נתקדרו בעבים וירד גשם שוטף עד מאוד”.³⁰⁰ בשבחי הבעש“ט מסופר כי ר' אלעזר אמסטרדם נסע לארץ־ישראל להיפגש עם ר”נ, כדי ששניהם יחד יביאו את הגואל.³⁰¹

ר' נחמן נפטר ביום ב' תמוז. כנראה בשנת תקל“ב. לעלייה זו של ר”נ הייתה השפעה. יש להניח כי אף רבי מנחם מנדל מוויטבסק הושפע הימנה. אותותיה המידיים היו בעלייתם המתמדת של בודדים.

רבי מנדל מפרמישלאן עלה בתקכ“ה (1765). הוא היה מתלמידי הבעש”ט. לאחר הסתלקותו נעשה חבר לרבי דוב בער, המגיד ממזריטש.

ככל הנראה הוא נולד בשנת תפ“ו (1726). פירסם את תורת הבעש”ט ו“המגיד” וקצת משלו.³⁰² ר“מ עלה לארץ־ישראל יחד עם בנו ר' דוד, בשיירת ר' נחמן מהורודונקא (עיין לעיל). ר' נחמן נשאר בטבריה, ואילו ר”מ ואחדים מבני השיירה נסעו לירושלים. נשארו הדים מהתרשמותו העמוקה מארץ־ישראל מאמונתו הגדולה ומתקוותו לפיתוחה של הארץ. מצוי מכתב מן הארץ שכתב ר"מ לאחיו צבי. המכתב אינו נושא תאריך, במשפטים מועטים רבי עוצמה הוא דרש ממנו שיעלה לארץ ישראל:

“שלום רב לאחי הרבני החסיד מו”ה [מורי ורבי הרב] צבי, הנקרא בפי כל ר' צבי חסיד מזלאטשוב.

הנה עד מתי אתה יושב בחו“ל ואתה שומע לקול המדברים סרה על ארה”ק הזאת אשר כל חללי עלמא [חלל העולם] כלא נחשבו. עליה צריך להתפלל תפלות הרבה ולהרגיש קדשתה ואזי ידע ויחבב בעצמו שהוא הולך עם אלקים.

דברי אחיך המעתיר בעדך

נאם מנחם מנעדיל בהרה“ח מו”ה אליעזר ז"ל. ³⁰³

ר“מ נפטר ביום כ”א תשרי. שנת פטירתו אינה ידועה, אך ככל הנראה לפני תקל“ז, שנת עלייתו של רממ”מ. כי אין כל עדות שנפגשו בארץ.

רב שמחה מזלאזיץ עלה בשנת תקכ“ה (1765). היה מגיד בעיר זלאזיץ וסת”ם. נולד בתק“פ. היה ממוקירי הבעש”ט אך לא נמנה עם תלמידיו.

הוא שאף לעלות על אף הקשיים הרבים שנערמו בדרכו. לפני עוזבו את פולין השאיר צוואה כי כל רכושו יעבור לילדיו, בתנאי שאשתו תסע אתו. אם תתחרט ותחזור מן הדרך “יהיו המטלטלין לכתובה ועוד אתן לה עשרה אדומים חוץ בגדיה השייכים לגופה ושאר מטלטלין”³⁰⁴ אשתו התנגדה לנסיעה. ור“ש נתן לה גט פיטורין להשתחרר מכבליה כדי שיוכל לעלות לארץ־ישראל. לפני הנסיעה התחרטה האשה, הם נישאו בשנית, ושניהם עלו יחד. ר”ש ואשתו יצאו מעירם ביום כ“ז אייר תקכ”ד (1764). עברו דרך סניאטין ויאסי, וכעבור עשרה ימים הגיעו לגאלאץ. מכאן הפליגו בספינה בנהר הדנובה. באחת התחנות בדרך פגשו את ר' נחמן מהורודונקא ושיירתו, שגם פניהם היו מועדות לארץ־ישראל. הם הגיעו לקושטא ביום כ“ז תמוז. מקושטא הפליגו ביום י”ח אלול והגיעו ליפו בערב ראש השנה תקכ“ה. בי”ב תשרי הגיעו לעכו. מגמת פניהם הייתה צפת. ליהודים אשכנזים היתה אסורה הישיבה בירושלים.

בעכו נתפרדה החבורה. ר“נ וחבורתו המשיכו לטבריה, ואילו ר”ש נשאר בעכו עד יום ד' חול המועד סוכות. מעכו עשו דרכם לצפת. כאן התעכב במשך כל החורף, כשבעה חודשים. ביום ז' אייר עזב את צפת וחזר לעכו. אשתו, שלא יכלה להסתגל לתנאים הקשים ביקשה לחזור, דבר שגרם לר“ש צער עמוק “… ומאהבת קדושת המקום ב”ה וקדושת אדמתו עזבתי אוהבי ורעי וקרובי ומיודע ובני הנאהבים והנעימים”³⁰⁵ הוא נאלץ חזור לחו“ל. נפטר ערב פסח תקנ”ח (1768).

ספרו “אהבת ציון”, “לתועלת למי שיש לאל ידו לנסוע לארץ־חשראל” וספר נוסף: “נטיעה של שמחה”. בסוף הספר מופיע פרק מיוחד “תכלית איש ישראל לנסוע לארץ־ישראל”. בספרים תיאור נפלא על מסעו לארץ הקדושה. בכשרון רב מצייר ר"ש את מראות הארץ ומצב היהודים באותה תקופה. נוסף לסיפור עצמו ביקש למסור למבקשים לעלות לארץ־ישראל ידיעות עליה.

רבי יעקב מקרלין³⁰⁶ עלה בתקל“א (1770–1771) בקירוב. בן רבי אהרן “הגדול” מקארלין. ר”י ספג אהבת ארץ־ישראל מאביו ובמצוותו עלה אליה. ר“י עלה בימי עלומיו עם חותנו רבי אברהם חסיד והתיישב בטבריה. זו הייתה ראשיתה של חסידות קארלין בארץ־ישראל. על קדושתו של ר”י מספרת האגדה החסידית כי ב“פתח מקוה של האריז”ל בצפת שהי' נחש כרוך עליו ומעת שטבל בה עקבות הנחש לא נודעו התחילו הכל לטבול בה"³⁰⁷

עליית תלמידי “המגיד” ממזריטש    🔗

עליה זו הינה ציון דרך בשרשרת עליות החסידים. המציאות בארץ הייתה קשה. היה עליהם להסתגל לתנאים חדשים; אקלימיים, כלכליים, חברתיים. חבלי הקליטה של העולים החדשים היו קשים מנשוא. עם כל זאת היו להם הישגים חשובים ביותר ונסיונם להכות שורש בארץ הצליח. מקצתם השתלבו בחיי המלאכה, המסחר, אף הסתמנה התחלה לפיתוח חקלאות. נבנה בית כנסת, הוקמו בתי מדרש.

עלייתם של שלוש מאות תלמידי המגיד ממזריטש בראשותו של רבי מנחם מנדל מוויטבסק השאיר רושם עז הן על החסידים בחו"ל והן על יושבי הארץ, נפרט להלן.

רבי מנחם מנדל מויטבסק. עלה בתקל"ז (1777). מגדולי מנהיגי החסידות שבדור השני. מחשובי תלמידי רבי דוב בער, המגיד ממזריטש. מייסד החסידות הארצישראלית.

נולד בשנת תצ“ט (1739) למד בעיר רובנה. שימש ברבנות בוויטבסק, מינסק, ארדישקוביץ והורודוק. נפגש פעמיים עם הבעש”ט. בהורודוק יסד בית מדרש גדול ומשך אליו תלמידים רבים, ביניהם ר' ישראל פאליצקר, ר' אברהם הכהן קאליסקר, ר' ברוך ממזיבוז, ר' שניאור זלמן מלאדי, ועוד. ר' מנחם מנדל מויטבסק סלד ממופתים.³⁰⁸

בשנים האחרונות לפני עוזבו את הגולה גברו רדיפות המתנגדים נגד החסידים. רממ“מ השקיע מאמצים רבים להשכין שלום. תוך חרדה רבה לבאות ניסה (תקל"ה) עם ידידו ר' שניאור זלמן מלאדי להיפגש עם הגר”א ולמצוא יחד אתו נוסחת שלום. הגאון מווילנא לא ניאות לקבלם. לבושו היה מהודר, מקלו מעוטר בגולת זהב. נהג גינוני מלכות בנגידות וברוממות.

ספרו “פרי הארץ הוא מן החיבורים המעולים שבספרות החסידית. בספר באה לידי ביטוי אהבתו הגדולה לארץ־ישראל. הוא הדין ספריו: “פרי העץ” “ולקוטי אמרים”, שבו אוסף מכתבים השופכים אור על תקופה סוערת זו. בשנת תקל”ז עלה לארץ ישראל. נפטר בטבריה ר“ח אייר תקמ”ח (1788).

בחודש אדר תקל"ז (1777) יצא מהורודוק בדרכו לארץ־ישראל. אליו הצטרפו שלושת רעיו ר' אברהם מקאליסק רבי ישראל מפולוצק ורבי שניאור זלמן מלאדי, אלא שזה האחרון חזר בו מן הדרך. מסעם ברחבי פולין נמשך כחמישה חודשים. נסיעתם הממושכת ברחבי המדינה הפכה למסע של נצחון. הפירסום הרב הפך לבשורה כי הדרך לארץ־ישראל פתוחה. רבים התלהבו והצטרפו לשיירה. בעוזבם את גבול אירופה מנתה השיירה שלוש מאות נפש.

בדרך נסיעתם אירע אסון. ספינה אחת שהפליגה מקרים, ובה שמונים נוסעים טבעה, שלושים ניצלו. חלקם חזרו וחלקם המשיכו והגיעו לארץ סמוך לאותו זמן. בחודש אלול תקל"ז הגיעו העולים לחופי ארץ־ישראל.

לפני בואם השתפר המצב הבטחוני והפוליטי בארץ. השיך הבידואי ד’אהר אל עמר נטה חסד ליהודים. עול המיסים הוקל, וניתנה רשות לבנות ולשקם את ההריסות. המושל אף עודד את היהודים לבוא ולהתיישב בצפת, ופטר אותם מתשלום החובות הכבדים שהיו חייבים מן השנים קודמות.

ביום ה' אלול תקל“ז (1777) הגיעו רממ”מ ופמלייתו לצפת. יהודי צפת, כולל הספרדים, קיבלו אותם באהדה. בתי הכנסיות ובתי המגורים ההרוסים מרעידת האדמה עמדו בחלקם הגדול כמות שהם. העולים היו מלאי תקוה ומרץ.

קשיי הקליטה כבר התגלו בצעדים הראשונים. הכסף שהביאו אתם אזל, אי ידיעת לשון הארץ הכבידה על הקשר ההכרחי עם תושבי המקום. לרוב האנשים לא היה מקצוע כלשהו, והם היו חסרי מקורות פרנסה. בין כך ובין כך פרצו סכסוכים בין החסידים העולים ל“מתנגדים”, תושבי המקום. גם חלק מן הספרדים הצטרפו למחלוקת נגד החסידים.

מעל הכל עמדו לפני המנהיגים בעיות שיכון ותעסוקה. עקב המצב החומרי הקשה הוחלט לשגר בדחיפות לחוץ לארץ את רבי ישראל מפוליצאק כדי לגייס כספים. סכומי הכסף הניכרים שהצליח להעביר לארץ הקלו על מצב החובות והמיסים, אך לא היה בהם די לכסות את ההוצאות השוטפות המרובות שבכלכלת המשפחות. התסיסה גברה. קבוצה מקרב הספרדים חשדו באשכנזים, שכתבו עליהם דברי שטנה לחוץ לארץ. בקרב ה“מתנגדים” האשכנזים נמצאו גם מקטרגים על העולים. במכתב נרגש פונה רממ“מ ל”מתנגדים" בחוץ לארץ בבקשה ליישב את הסכסוך העקר בדרכי שלום:

איגרתו של ר' מנחם מנדל מוויטבסק משבט תקמ"ו בכתב ידו, אל ר' צבי הירש.

השורה האחרונה הינה תוספת של ר' אברהם מקליסק

“פחד פחדתי בראותי אשר התפללו בו אבותי ואינם [כלומר המקומות הקדושים השוממים] בעוון שינאת חינם ועדיין לא הוטהרנו מעוון לבות נפרדים… מפיחי כזבים ודוברי שקרים באו להעליל עלינו עלילות ברשע… אנו שלום והמה למלחמה… אחרי מי ירדפו מלכי ישראל, הלא אב אחד לכולנו, אל אחד בראנו ומדוע נבגוד איש באחיו… ועד ה' בינינו שהננו מעבירים על דעתנו ועוזבים ומוחלים לכל מי שכעס והקניט אותנו וכל מי שהרע לנו… ה' הטוב יכפר בעדם… ומה גם עתה בהביאנו ה' אל מכון שבתו עולמים זבול תפארתנו השוממה וחרבה בעבור שינאת חינם שהייתה בין הורינו… לכן באתי לבקש שלום…”³⁰⁹

רממ“מ לא יכל לשאת את המריבות. בשנת תקמ”א (1781) בקירוב, עקר הוא וחלק מאנשיו לטבריה. חלק נשאר בצפת, ואילו קבוצה אחרת – אנשים אשר לבם נטה לחקלאות – עברו לפקיעין. בטבריה היה עליו להתחיל הכל מחדש. אך גם כאן לא פסקו התלאות. למעלה ממאתיים שנה לא ישבו בטבריה אשכנזים, והתושבים הותיקים, לא כולם הסתגלו להרגלם של החדשים. הפקידים האחראים היו שני האחים פרחי, ספרדים עשירים. אחד מהם ניאות להרשות לרממ“מ להתגורר בעיר, בתנאי שיתן לו את בתו היפהפיה לאשה. רממ”מ לא הסכים. זמן קצר אחר התיישבותם בטבריה פרצה מגיפה. רממ“מ ואנשיו נטשו את העיר ועברו לפקיעין. בעקביות ובסובלנות פעל רממ”מ לשפר את היחסים עם הספרדים. ייתכן שהפרדת המניינים השפיעה לטובה. ברבות הימים חלה קירבה עמוקה בין שתי העדות. בשנת תקמ"ד (1784) עברו חלק מחסידי טבריה לפקיעין, והצטרפו לחבריהם בעבודת אדמה, המאפשרת קיום כלכלי.

קימעא קימעא החלו מסתגלים למציאות החדשה. נמצאו פתרונות לבעיות הדיור והעבודה. חלקם עסקו בלימוד תורה וחלקם נקלטו במסחר ובמלאכה. רממ“מ ביסס את עדתו בטבריה, יזם להושיב חסידים בחברון, תמך וחיזק א אנשי פקיעין. נפטר בטבריה ביום ב', ר”ח אייר תקמ"ח.

רבי אברהם מקאליסק, עלה בתקל“ז (1777) למדן, ממייסדי החסידות בארץ־ישראל. נולד בקליסק, ליטא. בצעירותו נמנה עם טובי תלמידיו של הגר”א מווילנא. הגר“א הפקיד בידיו חלק מעריכת תשובותיו. אחר כך עבר למחנה החסידים והפך להיות אחד מבחירי תלמידי המגיד ממזריטש. בשנת תקל”ז הצטרף אל רממ“מ בנסיעתו לארץ־ישראל. חשוך בנים היה ולעת זקנתו נשא לאשה את אלמנת החסיד ר' זלמן מווילנא. חיבר ספר “חסד לאברהם”. נפטר בטבריה ד' שבט תק”ע (1810). בתקופה הראשונה לבואם לארץ ישראל טרח רא"ק גם הוא להרגעת הרוחות בין האשכנזים לספרדים. חיבר תפילה מיוחדת לתומכי ארץ ישראל.³¹⁰

בשנת תקמ“ג (1783) בערך נטש רא”ק את צפת והצטרף אל רממ“מ בטבריה. חלק מחסידי צפת הצטרפו אליו וחלקם התיישבו בפקיעין. אחרי פטירתו של רממ”מ עברה ההנהגה לידי רא“ק הוא גם זכה להמשך תמיכתו הנלהבת של רש”ז בצד הכלכלי. רא“ק שקד לטפח יחסים עם יהודי הארץ בכלל, חיזק את הקשרים עם החסידים בליטא ורייסין. איגרותיו הרבות אל החסידים שבחוץ לארץ מצטיינות בחיבה עמוקה לארץ, בהגות רוחנית, בסגנון נקי, ובלשון עברית משופרת. בחליפת מכתבים עניפה זו ביקש לשמור על הקשר בין החסידים דהתם לחסידי ארץ־ישראל. אלא שהוא לא זכה לאותה מידה של אימון מאנשי חוץ לארץ שלה זכה רממ”מ. באחת מאיגרותיו משיב רא“ק לשאלת חסידיו על השאלה מי ראוי לעלות לארץ־ישראל וכיצד יש להתכונן לכך מבחינה רוחנית. הוא אומר כי כל מי שבא לארץ צריך כאילו לידה מחדש. את האושר הגדול שמעניקה הארץ אין האדם יכול לקבל בין לילה. עליו לסגל עצמו אליה, לחיות בה זמן מה רק אז “קולטתו בחיים”. והרי לשון האיגרת הנפלאה הזו, נכתבה כמשוער בין תקמ”ג־תקנ"ז.³¹¹

"זאת אשיב אל לבי להשיב מפני הכבוד לכל השואל ומבקש לשכון כבוד בארץ הקדושה. מודעא רבה לידע ולהודיע את הארץ מה היא.

אמרו רבותינו ז“ל במדרש שוחר טוב בפסוק רצית ה' את ארצך כו' [תהילים פ”ה, ב']. הקדוש ברוך הוא הופך ומהפך ומסתכל ונותן עיניו בה עד שתרצה את מעשיה. הנה כמה היפוכים וגלגלים ומאורעות עידן ועידנין יחלפו על כל אחד מבאי הארץ עד כי מתדיר ליה בה [עד שנקלט בה] ורצה את אבניה ואת עפרה וחונן ואוהב חורבות שבארץ ישראל מפלטין שבחוץ לארץ.

ולא לקלים המרוץ, לא יום ולא יומיים לא חודש ולא שנה, כי אם ברבות הימים עד יעברו ימי הקליטה, קולטתו בחיים, במקלט ישב עולם לפני אלקים כמה שכתוב איש ואיש יולד בה [תהלים פ"ז, ה]. רצה לומר כל הבא אל הקדש [ארץ הקודש] צריך מחדש עיבור ויניקה וקטנות. עד פנים בפנים יראה פני הארץ ונפשו קשורה בנפשה.

הנה כי כן מאן דאתי ואייתי [מי שבא והביא] תלמודו בידו במה שהורגל כל אחד ואחד לפי מידותיו לא מתדר ליה [לא נקלט] בתחילה בכאן ממש דעתו מטורפת עליו טרף טרף באין פנות אל המנוחה ואל הנחלה. יעלה שמים ירד תהומות כאניה המטורפת בים ומטריד את אחרים בענייניו ובמעשיו והנהגותיו. הי תורה והי מצוה מה דהוה לא הוה עד ישים תהלה בארץ. והשם יתברך מראה לו פנים אז ישקוט וינוח לו. והוא הדבר ואין לו קצבה אורך הזמן ואיך וכמה ומתי לכל אחד לפי ענייניו ולפי מעשיו ולפי שורש נשמתו.

אשר על כן הבא לגשת אל הקדש פנימה יזמין עצמו לכל האמור ויבחין בנפשו אשר לו הכח לעמוד בכל אלה דלא לגזזו אודניה מיניה [סנהדרין דף קי. הגמל הלך לבקש קרנים וגזזו את אזניו] וישער בעצמו שעל כל פנים רוב מדותיו מתוקנים והוא ימשל בם אז ילך לבטח דרכו בעצת גדולי העצה אשר עמהם. והשומע ישכן בטח ושאנן".

בעוד שהנהגתו בארץ נשארה איתנה, התרופף האימון כלפיו בחוץ לארץ, דומה שחשדו בו כי אינו מחלק את הכספים כראוי. נוספו לכך ודאי זכרונות עלילותיו לפני עלייתו לארץ־ישראל הקשורים לאופיו התוסס וחסר הפשרות, שהעלו בשעתו את חמתם של המתנגדים, וגררו גל של רדיפות. אולי כתוצאה מכך ירדה קרנה של החסידות הארץ־ישראלית בהנהגתו של רא“ק. רש”ז חשש מרפיון הקשר עם ארץ־ישראל, ויצא בקריאה נרגשת להמשיך ולהתמיד בתמיכה רוחנית וכספית ביושבי הארץ.³¹²

דיבה שהוציאו “היורדים” אף היא הסעירה את הרוחות בין החסידים שבחוץ לארץ. במר ליבם עליהם הלעיזו על הארץ ועל אנשיה. רא“ק פעל בכל כוח השפעתו לסילוק הדיבות המרגיזות. במכתבו משנת תקס”ו (1806) מגנה את “היורדים” וקורא לאחיו שבחוץ לארץ לא ללכת שולל אחרי מוציאי הדיבה על הארץ, “כל שרוצה להרוס יהרוס והארץ לעולם עומדת”. ביתר הדגשה הוא מציין כי מטרת המכתב אינה בקשת עזרה כספית אלא שהוא בא להגן על כבודה של הארץ.³¹³

הסכסוך שפרץ בינו ובין רש“ז היה נעוץ בעיקרו בהבדל הרעיוני שביניהם על מהות החסידות. נוסף לכך, או שמא כתוצאה מכך, היה הבדל בתפיסה, על מקומה של ארץ־ישראל בהנהגת החסידות העולמית. רא”ק ביקש לראות את מרכזה בארץ־ישראל, ואילו רש“ז הבין כי המרכז הוא במקום שבו שוכן “העם”, כלומר החסידים, והרי רובם שרויים בחוץ לארץ. אולם היתה גם סיבה פרוזאית, רש”ז עמד בראש המגביות למען ארץ־ישראל, השפעתו היתה איפא, גדולה עקב כך גם על חסידי ארץ־ישראל, שהיו תלויים בו תלות כספית. רא“ק שאף לאוטונומיה מלאה של החסידות בארץ, כולל האחריות הכספית. חילוקי הדעות בין שני המנהיגים נפערו עוד יותר כאשר רש”ז אכן הביע דעות על סדר חלוקת הכספים בארץ ישראל גופה, ולא הסתפק במשלוח הכסף.

במצב זה החליט רא“ק לנתק את הקשר שבינו לבין רש”ז. הוא יסד את המגבית שבחוץ לארץ בכוחות עצמו, והעביר את סמכויות המגבית לידיו של רבי אשר מסטולין. למחלוקת זו הייתה השפעה שלילית על חבורת העולים. אם כי לא פגעה בגרעין קטן שנישאר איתן והתבסס בארץ. בהיות ר' נחמן מברסלב בארץ בשנת תקנ“ט (1799) עלה בידו להשכין שלום ביניהם. הוא אף יישב את המחלוקת שהייתה לו עצמו עם רא”ק, אך לא לזמן רב. בשנים תקס“א־תקפ”ג הגיע הקרע לשיאו. שליחים מיוחדים יצאו מארץ־ישראל והקימו מגבית נפרדת, בהכריזם כי לא יאותו לקבל כספים מחב“ד. הם דרשו במפגיע להפסיק כל פעולה כספית למענם. רא”ק ניתק כל קשריו עם רש"ז, ולא ניאות לקבל כספים ששלח לו.

זרם הכספים מחוץ לארץ נתדלדל עוד יותר. אין ספק כי למאורעות אלו הייתה השפעה רעה. אחרי הגל הראשון של העולים לא באו עולים נוספים אחריהם. אף היו מעטים שלא החזיקו מעמד וחזרו לחוץ לארץ.

במכתבו משנת תקס“ז (1807) אל חסידיו שבחוץ לארץ מתלונן וגוער רא”ק על הפסקת התרומות. הוא מסיים בזעקה וקריאה לאחדות.³¹⁴

כעבור שנים אחדות לא היה עוד בחיים. רא“ק נפטר בטבריה ד' שבט תק”ע.

רבי ישראל מפולוצק עלה בתקל“ז (1777). דרשן מצטיין, עסקן חרוץ ואיש המעשה. הצטרף אל שיירת רממ”מ בתקל“ז. היה ראשון השגרירים של החסידים שנשלח מצפת בשנת תקל”ח, זמן קצר אחר בואם לארץ. ביקר בקושטא וברוסיה מקום מגוריו, וריכוזם של חסידי רממ“מ ורא”ק. לא בלבד שרי“פ הצליח לאסוף כספים לצורך השעה, אלא שהוא התקין סדרים קבועים בעריכת מגביות למען אנשי ארץ־ישראל. שליחים מיוחדים היו יוצאים מן הארץ, מדי שנה לערוך את המגבית. הכנסות אלו שחלו בהן עליות ומורדות, היו הבסיס לקיומם של חסידי ארץ־ישראל.³¹⁵ הוא נפטר בעיר פאסטוב האוקראינית בשנת תקמ”ה (1785) בקירוב בדרך שובו לארץ.

רבי יעקב שמשון משפיטובקה עלה תקנ“ח (1789) מטובי תלמידיו של רבי דוב בער, המגיד ממזריטש, ומגדולי התורה בדורו. הפיץ את החסידות בין חוגי הרבנים והלמדנים הגדולים. שימש ברבנות בסאלוויטא, בבאר, באומן ובשפיטובקה. בשנת תקנ”ח (1798) הגיע לעכו, והמשיך רכוב על חמור לטבריה. כאן מצא את רבי אברהם מקאליסק, ויישוב חסידי שיכה שורשים. אף שרבי יעקב שמשון היה מתנגדו של רא“ק במחלוקת שנפלה בשעתו בקשר למגביות ארץ־ישראל, נכרתה ביניהם כעת ברית שלום. יחד חתמו על כרוז שנשלח לחוץ לארץ בדבר מגביות ארץ־ישראל. בטבריה רכש את לב הציבור בידיעותיו הרבות בניגלה ובנסתר. רי”ש זכה להוקרה ולכבור בארץ־ישראל. השפעתו על יושבי הארץ הייתה רבה. נפטר ג' סיון תקס"א ונטמן בטבריה.

אחרי הסתלקותו והסתלקות רא“ק (תק"ע) נשארה עדת החסידים בא”י ללא מנהיג בעל שיעור קומה. כתוצאה מכך הלכה השפעת החסידות הארץ־ישראלית ונחלשה הן בארץ והן בחוץ לארץ.

רבי חיים טירר מצ’רנוביץ עלה תקע“ג (1813). מחשובי תלמידיו של המגיד ממזריטש ורבי שמעלקא מניקלשבורג. למדן. נולד בתק”ל (1700) בקירוב³¹⁶, לאביו רבי שלמה, בכפר סמוך לבוצ’אץ. ישב על כס הרבנות במוהליב, קשינוב, צרנוביץ ובוטושאן. את ביתו הגדול שבצ’רנוביץ תרם לצורכי הכלל ובו הקימו בית כנסת ובית מדרש. המקום עודנו קיים בימינו, והוא אחד משלושת בתי המדרש שנשארו פתוחים ברוסיה בתקופה הקומוניסטית. אותה שנה, תקע"א (1811) גברה, בהשפעת החסידות, תנועת העלייה לארץ־ישראל. הדבר עורר את תשומת לב השלטונות ומאוחר יותר, על יסוד דין וחשבון של הנציב גרף פטר גס (מיום 12 לפברואר 1812), יצאה פקודה לא לתת ליהודים דרכונים והיתר יציאה.

בשנת תקע“ג (1813) בקירוב עלה רח”ט עם משפחתו לארץ־ישראל והשתקע בצפת. כאן הרביץ תורה ברבים. הוא הירבה בדברי שבח על ירושלים וארץ־ישראל.³¹⁷ כתב ספר “שער תפילה”, בו ביטא את רעיונותיו בעבודת ה'. בספר נמצאת תשובה מן בוויכוח שהיה לו עם רי“ח לאנדא בעל “הנודע ביהודה”. את הספר חזר ועיבד בצפת, ואת כתב היד שלח לחוץ לארץ להדפסה. רח”ט עצמו העריך מאד את עבודתו בחיבור זה ואת השפעתה של ארץ־ישראל עליו. גם חלק מספריו האחרים נכתבו בארץ, והשפעתה מורגשת בהם. אין לדעת אם הספרים היו גורם בעל השפעה, מכל מקום יהודים בחוץ לארץ התעוררו ועלו. בשנת תקפ"ב (1822) הוקצב סכום של 17,000 זהובים מקופת “מעות ארץ־ישראל”, שרבי שלמה אייגר היה נשיאה, כתמיכה ביהודים שעמדו לנסוע לארץ־ישראל.

נפטר בצפת כ“ז כסלו תקע”ו, ונקבר שם במערה הנקראת על שמו.

עליית חב"ד    🔗

ראשית עלייתה של חב“ד ידועה לנו מתקופתו של רש”ז מלאדי. עוד בחייו נעשה נסיון ללכד את חב"ד בארץ־ישראל.

אחדים מחסידי הרש“ז עלו עם שיירתו של רממ”מ מוויטבסק (תקל"ז־1777), ולאחר מכן נהו אחר רבי אברהם מקאליסק ממלא מקומו של רממ“מ. אולם ישנם סימנים המעידים על כך כי בשנת הפילוג (תקס"א־1801 בערך) בין ר”א מקאליסק לרש“ז יצאו מספר משפחות של חסידי חב”ד את צפת וטבריה והתיישבו בחברון. במשך כעשרים שנה (תק“ס־תק”פ) לא ידוע לנו על פעילות מיוחדת של חסידי חב“ד בארץ. החל משנות התשעים הראשונות למאה השישית (תק"פ־1820) אנו עדים להתבססותם של החב”דים בעיר חברון. לפי המקורות הקימו חסידי חב“ד באותה שנה את הקהילה האשכנזית הראשונה בחברון, בהשפעתו של האדמור האמצעי רבי דוב בער. מאז נהגו חסידי חב”ד העולים לארץ־ישראל להתיישב בעיקר בחברון. החל משנת תקפ“ג (1823) אנו כבר מוצאים בעיר ציבור חב”די בלתי מבוטל ופעילות קהילתית מעניינת.

רבי שמעון מנשה מסלוצק (ב"ר משה חייקין) היה בין עולי חב“ד הראשונים. עלה לארץ ישראל בשנת תקע”ט (1819) והתיישב בצפת, מכאן עבר בשנת תקפ“ג (1823) לחברון. נתמנה כרב של קהילת חב”ד בעיר, והפך למעשה להיות מנהיג חב“ד בחברון. היה בין החותמים על האיגרת לר' משה מונטיפיורי (ד' תמוז תקצ"ט) בדבר העסקת עולים בעבודות חקלאיות. רש”מ מסלוצק נפטר בשיבה טובה בשנת תרנ"ג. בין אותם ראשונים שהגיעו לחברון ידוע גם רבי בנימין בייניש מפאלאצק (נפטר לפני תר"ט).

בשנת תקפ“ג (1823) עלו רבי יעקב סלונים ואשתו מנוחה רחל (בת באדמו"ר האמצעי רבי דוב בער) ובני ביתם, והתיישבו בחברון. אותה שנה עלה גם ר' שמעון שמרלינג עם בני משפחתו והתיישב בחברון. חסידי חב”ד בחברון קיבלו את התמיכה הכספית באורח ישיר מהרבי מלובביץ. בשנת תקפ“ג (1823) קנו בכספי הרדמו”ר האמצעי את בית הכנסת הקטן בחברון, הנקרא “בית הכנסת אברהם אבינו”.

רבי דוב בער (בנו של רש"ז) עודד את חסידיו בארץ־ישראל לעסוק בעבודת אדמה,³¹⁸ ואכן עסקו חסידי חב"ד בחברון בחקלאות בסביבות העיר. הם פנו למונטיפיורי (תרל"ה־1875) בבקשה לעזור להם לייסד ישוב חקלאי. קיימת עדות כי מונטיפיורי פנה לרבי דוב בער לשמוע מפיו הצעה על הדרך הנאותה והטובה ביותר שיוכל לעזור ליושבי הארץ. וזה האחרון השיבו: “לעזרם בהקמת ישובי חקלאות להוציא לחמם מן הארץ ולקיים מצות הארץ”³¹⁹.

המפורסם והידוע מבין עולי חב“ד הראשונים הוא רבי משה מייזליש מוילנה, אחד מגדולי תלמידי³²⁰ רש”ז. שנת עלייתו והתיישבותו בחברון אינה ברורה, ככל הנראה היה בשנת תקצ“ג (1833). סברה אחרת היא כי חזר לחוץ לארץ ועלה לארץ באורח סופי רק בסוף אותו עשור. בין כך ובין כך הפך עם עלייתו למנהיגם של חסידי חב”ד בארץ. נפטר תר"א.

בשנת תקצ“ג (1833) כבר היה מצוי בחברון ציבור גדול פעיל ותוסס של חסידי חב”ד. הם הקימו כולל מיוחד, עזרו בפדיון שבויים מחוץ לגבולות ארץ ישראל, ועסקו בפעילות ציבורית בקרב הישוב שמחוץ לקהילתם.³²¹

אף שחברון הלכה ו“נכבשה” על ידי חסידי חב“ד, לא מנעו עצמם רבים מלהתיישב בערים אחרות. מחסידי חב”ד הראשונים בירושלים אנו מוצאים את רבי שניאור זלמן מנדלוביץ (ב"ר מנחם מנדל). עלה לארץ־ישראל לפני שנת תק“ץ (1830), ועד מהרה הפך לפעיל נמרץ. ר' ש”ז מנדלוביץ נשלח על ידי חסידי חב“ד לארצות המזרח כדי לערוך בהן מגבית. בשנת תרי”ב (1852) ביקר בעיראק ובהודו. בשנת תרי“ח (1858) יצא בשליחות נוספת להודו, ועלה בידו לגייס כספים לבניין בית כנסת חב”ד בירושלים ובחברון. ידוע גם על ר' יצחק (ב"ר שלמה אשכנזי) שיצא בשליחות כולל חב“ד בחברון לארצות המזרח. בשנת תרכ”ג (1863) נסע רש“ז מנדלוביץ לסוריה טורקיה, צרפת, הולאנד, גרמניה ואנגליה. חיבר ספרים: “זכרון ירושלים” (ירושלים תרל"ו), ו”עבודת ה'" (ירושלים תרמ"ד). נפטר י“ט אדר תרמ”ו.

קיימת עדות כי בשנת תרט“ז (1856) מנו חסידי חב”ד “בירושלים חמישים נפש”.³²² גם בטבריה התרכזו חסידי חב“ד, ביניהם רבי משה משקלוב, שעלה בשנת תקל”ח (1778). הוא הדין בצפת, המוכר לנו ביותר מחסידי חב“ד בעיר הזאת הוא רבי אורי אורנשטיין מסלונים, תלמיד רבי מנחם מנדל מלובביץ בעל ה”צמח צדק".

רבי אורי נולד בשנת תקס“ו (1806). נשא לאשה את זיסל בתו של רבי יצחק ברוכין אב”ד קארלין. בשנת תקצ“ה (1835) בערך עלה לארץ ישראל עם משפחתו (אשתו ילדיו ואביו הזקן) והתיישב בצפת. כאן התיידד עם רבי אברהם דוב מאברוטש. אסונות נוראים פקדו אותו בארץ. בזה אחר זה מתו שמונה מתוך עשרת ילדיו. אביו הזקן נרצח, רכושו נשדד. מכל בני משפחתו נותרו בחיים בן ובת. גם אז לא נענה רבי אורי לקריאת בני משפחתו מחוץ לארץ לחזור אליהם. הוא דבק בכל לבו ואהבתו באדמת הארץ, ונשבע שלא ינטשנה. לפי הצעתו האבאית של רבי אברהם דוב מאברוטשב, עבר רבי אורי והתיישב בירושלים. כאן התמסר בכל מאודו לחיזוקה של חסידות חב”ד בארץ ישראל. יצא לחוץ לארץ בשליחות חב“ד לעריכת מגבית לחיזוק המוסדות בארץ. נבחר לעמוד בראש כולל חב”ד בירושלים. ר“א נפטר בירושלים י”ז אדר תרל“ט. סיפור מופלא מתהלך לגבי שעותיו האחרונות. רבי אורי כינס לחדרו חבורה מידידיו, ציווה עליהם לשתות יי”ש לשיר ולרקד, בעוד הוא קורא את תפילת “נשמת כל חי” ובקריאת “שמע” הוציא נשמתו.

בשנת תר“ד (1844) עלה ר' חיים צבי שניאורסון עם משפחתו והתיישב בחברון. בשנת תר”ך (1860) עלה לארץ עם משפחתו אחד מן הידועים שבחסידי חב"ד, ר' שלום קזרנובסקי, והתיישב בחברון.

בשנת תרמ“ג (1883) עלה רבי מנחם מנדל אשכנזי והתיישב אף הוא בחברון. נולד בתרכ”ז ובימי צעירותו נתפרסם כ“עילוי”. בחברון נעשה לאחד מראשי חב“ד. נתמנה ראש ישיבת “מגן אבות” שבעיר. לימים עבר לירושלים ונתמנה כראש כולל חב”ד בה. השלטונות הטורקיים גרשוהו בימי מלחמת העולם הראשונה לאלכסנדריה, אך עם שוך הקרבות חזר לירושלים. נפטר כ“ד אדר ב' תרצ”ח נקבר בהר הזיתים.

במשנת חב“ד תופסת ארץ ישראל מקום מרכזי, אולם אין ספק כי הדחיפה לעליות הראשונות נבעה גם מתוך ההרגשה של אתחלתא דגאולה. רש”ז, בעל התניא, ותלמידיו דבקו באמונה זו. הם חשו כי הנה הולכת וקריבה תחילת הגאולה. לפי המסורת כתב רש"ז חיבור בסוד הקבלה על דרכי האתחלתא דגאולה המעשית.³²³

במשך הדורות עלו אלפים מחסידי חב“ד לארץ ישראל. עם קום מדינת ישראל הוקם בארץ כפר חב”ד, עליית חסידי חב"ד היא פרשה לעצמה, כאן נערכה סקירה תמציתית ויש מקום לכתיבה מיוחדת.

עליית הביניים    🔗

רבי אברהם דוב מאברוטש. עלה בתק“ץ (1830). תלמיד רבי נחום מטשרנובל. למדן. מחשובי עסקני החסידות בארץ־ישראל. מנהיג אציל נפש ואמיץ לב. נולד בשנת תקכ”ה (1765). בתקמ“ד (1784), בהיותו כבן תשע עשרה שנה, נתמנה לאב”ד במעלניק במקום אביו שנפטר. כעבור שנה, בתקמ“ה, עבר לאברוטש. כאן שימש כראב”ד למעלה מארבעים שנה. בשנת תקפ“ז (1827) התיישב בזיטומיר כראב”ד העיר. בתק“ץ (1830) בהיותו בן שישים וחמש, הפליג באניה אל חופי הארץ. רא”ד התיישב בצפת ונעשה למנהיג היישוב היהודי בכלל, ועדת החסידים בפרט. “כעשרה עד חמישה עשר אנשים אוכלים לחם חוקם על שולחנו תמיד”³²⁴. במכתב משנת תקצ“א לעשרת השבטים חתם” “אברהם דובער משגיח ומנהיג בצפת ת”ו".³²⁵

בעשור האחרון של המאה השישית (תק“ץ־ת”ר, 1830־1840) פקדו את צפת בזה אחר זה אסונות שהמיטו עליה כמעט כליה מוחלטת. הישוב היהודי בצפת מנה אז כעשרת אלפים נפש. צפת שימשה מרכז לעליית החסידים והפרושים כאחד. בקיץ תקצ“ד (1834), התמרדו הפלחים בשלטון המצרי של מוחמד עלי ובנציגו בארץ, בנו איברהים פחה. המורדים התנפלו על צפת (ביום ראשון ח' סיון) וערכו פרעות ביהודים.³²⁶ אחרי הפרעות הלה קהילת ה”פרושים" לעבור לירושלים. רא"ד נשאר ודאג לשיקום העיר ולהחזרת הסדר על כנו.

בכ“ד טבת תקצ”ז (1837) פקדה את צפת רעידת אדמה קשה. כאלפיים נפש מן היהודים ניספו³²⁷. העיר חרבה עד היסוד.³²⁸ הדים לאסון אנו מוצאים באיגרת ר' ישראל משקלוב, לאמשטרדם בשנת תקצ"ז (1837)³²⁹. ר' אריה נאמן אשר בא לצפת אחרי הרעש כשליח מיוחד מקהילת ירושלים, הביא אתו סכום כסף לעזרה. הוא נחרד למחזה שנתגלה לעיניו.³³⁰

רא“”ד עסק בשיקום ההריסות, בהגשת עזרה לפצועים, ובכינון חיי הקהילה מחדש. בעת ביקור ד“ר אלעזר הלוי, מזכירו של מוטיפיורי, בצפת בחודש תמוז תקצ”ח (1838) כבר מצא חלק מן הבתים עומדים על תילם, ביניהם את בית הכנסת הארי ז“ל. רא”ד הזמינו אל שולחנו. יחד ישבו עם החסידים סעדו ושרו זמירות שבת.

בתחילת חודש תמוז תקצ“ח התמרדו הדרוזים במוחמד עלי שליט מצרים. הם היכו את חיל איברהים פחה סמוך לכפר גִ’סְר יַעֲקוּבּ. לידיהם נפל שלל של שלוש מאות גמלים טעונים אבק שריפה. רכובים שמו פניהם לעבר צפת. פחד ובהלה אחזו בתושבי העיר. היהודים התארגנו להגנה. משמרות סובבו בלילות ברחובות בעיר. בליל י”ב תמוז הבחינו השומרים בחדירת דרוזים לתחום העיר. הידיעה הועברה חיש מהר לרא“ד. ר' אברהם דוד שלח לקרוא אליו מיד את ד”ר הלוי, אשר שהה עדיין בעיר, ומסר לו בקשה דחופה למושל העיר, בה היפנה את תשומת לבו להבטחתו של מושל עכו עַבְדְ־אל־האדי להגן על העיר ותושביה. עליו לקיים עתה את דיברתו. ד“ר הלוי תירגם את מכתב רא”ד לערבית והעבירו אישית למושל העיר, שהבטיחו לשמור על אוכלוסיית היהודים מפני התקפת הדרוזים. לא חלפה שעה קלה והדרוזים פרצו לצפת. רא“ד נפגש עם מפקד המורדים והודיע לו על נכונותם של היהודים למסור את כל רכושם וכספם בתנאי שלא יפגעו בנפש. אולם גדודי הדרוזים פשוט על העיר, רצחו, בזזו, אנסו והרסו מכל הבא ליד. מושל העיר לא הושיט את העזרה המובטחת. אדרבה הוא וחייליו השתתפו בביזה. היהודים נתפשו ותחת עינויים ואיומים נתבקשו לגלות את מקום מטמוני הכסף. רא”ד נתפש ומסר לידי הפורעים את כל כספו, מאה וחמישים כיסים,³³¹ קשרוהו לעץ ועינוהו באכזריות לעיני בני משפחתו וקהל חסידיו. רא“ד עמד בגבורה מול מעניו, לא הוציא הגה מפיו, הוא ביקש למות מות קדושים. אחרי הפוגרום ביקשו רבים מן התושבים לעזוב את העיר. ודרשו גם מרבם לנטוש ולהתיישב בחיפה או עכו, עיר שבה שוכנים הקונסולים של ארצות אירופה. רא”ד סירב. הוא פנה אליהם בדברי כיבושין ועודדם: “… שבו תחתכם במקום הזה ויעבור עליכם מה להחזיק את ישוב העדה הנושנת הזאת על כנה ולהציל את בתי הכנסיות על מכונם, אשר יהיו לחרבה אם תמוש העדה מאת העיר”³³² ואכן רא"ד לא נטש את העיר, הוא נשאר בצפת עד יומו האחרון.

בקיץ תקצ“ט (1839) ביקרו משה מונטיפיורי ואשתו יהודית בצפת. הם נתכבדו בביקור אצל רא”ד וסעדו על שולחנו. שניהם התרשמו מאישיותו. כאות הערכה מסרו לו מתנת כסף הגונה. בני הזוג מונטיפיורי התפללו בבית³³³ הכנסת של רא“ד, והתפעלו מרוחם החזקה של חסידי צפת.³³⁴ רא”ד פרס לפני מונטיפיורי תוכנית מפורטת לרכישת קרקעות בגליל למטרת התיישבות. בתזכיר מיוחד שהגיש למומטיפיורי הוא הביע את הצורך בהתנחלות, בהתיישבות ובפיתוח מקורות עבודה:

“… בגלל כן יאבו רבים אשר יעזור אדוננו להם שיהיו יכולים לאכול מיגיע כפיהם ואין הבדל להם בין מלאכה למלאכה… בשמחה רבה נכונים המה לעבוד את האדמה ולשבוע לחם או להיות רועי צאן ובקר הגם כי עד עתה לא ניסו באלה, אך אהבתם לארץ אבותינו אשר יקוו להיות בתוכם עד עולם תאלצם לאחוז במלאכה בלב ונפש חפצה”³³⁵.

רא“ד נפטר ביום י”ב כסלו תר“א (1841) ונקבר במערה אחת עם ר' דוד שלמה בעל “לבושי שרד”. כתב ספר “בת עין” העוסק בקדושת ארץ־ישראל. הוציא לאור נכדו ר' ישראל ליב לראשונה בירושלים (תר"ז) ואח”כ ז’יטומיר (תר"י), ירושלים (תשי“ט־תשכ”ח).

רבי ישראל ב"ק מברדיטשב עלה בתקצ"א (1830). מחלוצי הדפוס העברי בארץ־ישראל מיוזמי ההתיישבות החקלאית ובניין הארץ.

נולד בשנת תקנ“ז (1797). התיישב בצפת והקים בה את הדפוס העברי הראשון, עם מחלה מיוחדת ליציקת אותיות. בתקצ”ד (1834) יסד משק חקלאי למופת על הר תבור (הג’רמק) עבור חסידי צפת. ברעידת האדמה והתנפלויות הדרוזים בשנים תקצ“ז־תקצ”ח (8־1837) נהרסו בית הדפוס והמשק. אז נטש את צפת ועבר לירושלים. כאן הקים בשנת תר“א (1841) את בית הדפוס הראשון בעיר. נתמנה כראש הגבאים בכוללות החסידים. עמד בקשר עם רבי ישראל מרוז’ין בכל הנוגע לחיי הקהיליה בירושלים. בתר”ל (1870) הוציא לאור את עתון ה“חבצלת”. נפטר בתרל"ה (1875).

רבי ישראל עלה לארץ־ישראל יחד עם בנו היחיד רבי ניסן ב“ק. כאביו התמסר ר”נ לעסקנות ציבורית בכולל החסידים, והיה נציגו בארץ של רבי אברהם יעקב מסדיגורה. קשר קשרים הדוקים עם מחמד עלי בצפת, ולאחר מכן עם השלטונות בירושלים. בנה את בית הכנסת “תפארת ישראל” בעיר העתיקה בירושלים. יזם את הקמתן של השכונות “קריה נאמנה” לעדה החסידית, שנקראת בפי כל “בתי ניסן ב”ק" ואת “שכונת התימנים”. נלחם במיסיון, התנגד ל“חלוקה”. נפטר תר"ן, (1890).

רבי שלמה פולנסקי, עלה בתקצ“א (1831). מחשובי חסידי קוצק. עם עלייתו התיישב בירושלים. התמסר לפעילות ציבורית. נשלח מטעם כולל פולין לחוץ לארץ. במכתב ששיגר לבנו מן הדרך הוא מרבה לספר על ירושלים ההולכת ונבנית. המכתב עורר חשד אצל השלטון הרוסי והוצא נגדו צו מעצר. ר”ש התחמק והצליח להגיע לווארשא. בחשאי המשיך למלא את שליחותו במגבית כספים, כשהוא מוצא מקום סתר בביתם של חסידים. בדרך שובו לארץ־ישראל נעצר בגבול ונאסר. בהשתדלות הרי“ם בוטל הצו, אך אז כבר לא היה ר”ש בחיים. הוא נפטר בכלא.

רבי אהרן משה, עלה בתקצ“ט (1839). מתלמידי “החוזה מלובלין”. נולד בשנת תקל”ה (1775) לאביו ר' שאול, בעיר ברודי. נשא לאשה את בתו של ר' מרדכי הורוויץ. עם עלייתו התיישב בירושלים. והיה מעסקניה הבולטים של העיר. נחשב כראשון הרביים העולים שהגיעו מחוץ לארץ ונתיישבו הישר עם בואם בירושלים. רא“ם היה מקובל על יושבי העיר. טיפח יחסים טובים עם הספרדים. היה מראשי כולל החסידים בירושלים. נפטר ז' תמוז תר”ה, נטמן ליד קבר זכריה.

רבי יעקב לייב לעווי, עלה בתר“ד (1844). מעסקניה הבולטים של ירושלים החסידית. למדן מובהק. שימש ברבנות בעיר סלצ’ין. נולד בתקע”ג (1813) לאביו ר' אברהם. עלה לארץ עם ארבעת אחיו הלמדנים רבי שלמה זלמן, רבי אשר לעמיל, רבי נחום ורבי יעקב³³⁶. לעליית האחים נקשרה אגדה. אחד מהם, ר' אשר לעמיל, חובב ארץ ישראל מובהק, סיפר כי בחלומו הופיע איש וציווה עליו לעלות לירושלים. אותו לילה חלמו שניים מאחיו, ר' נחום ור' יעקב, חלום דומה. מייד החליטו לעלות. לפני נסיעתו דרש רבי אשר לימיל לפני אנשי עירו על החובה של כל איש ישראל לקיים מצוות ישוב ארץ־ישראל בגופו.

בחודש ניסן תר“ג יצא לדרך ובחודש תמוז תר”ד הגיעו לירושלים. רבי אשר לעמיל נתמנה כראש בית הדין בירושלים. נתפרסם כדיין צדק למופת,³³⁷ החארים עסקו בפעולה ציבורית עניפה. הם העלו את הרעיון לייסד כולל חסידים עולי פולין בארץ־ישראל. רבי יעקב יצא בשליחות החבורה לחוץ לארץ. בפולין נפגש עם רבי משהל’י מללוב, וזה ציידו במכתב המלצה חם. אחריו נפגש עם הרי“ם, וגם הוא נתן בידו מכתב המלצה. כאן הונח היסוד ל”קופת רמבעה“ן” כולל ווארשא פולין" בירושלים. במשך חודשים נסע בערי פולין נפגש עם המוני יהודים ודרש בפניהם על מצוות ישוב ארץ־ישראל: “מוסכם אצל כולם בארץ־ישראל כי בטרם יבוא המשיח גאולה תהיה לנו על ידי רשיון מלכי האומות יה”ר וייבנה בית מקדשנו כאשר היה בימי בית שני ונקריב קרבנות, ואחר כך יתגלה משיח צדקנו א“ס”.³³⁸

אחרי פטירתו של רבי אשר לעמיל, ח' כסלו תרי“א, מילא רבי יעקב את מקומו כראש בית הדין בירושלים. כתב ספר “בית לאבות” (ווארשא תרל"ב). פעולותיו הביאו ברכה לתושבים ולעיר. נפטר בירושלים י”א אלול תרמ"ט (1889).

רבי משהל’י מללוב (בידרמן) עלה בתרי“א (1851). מחשובי האדמו”רים בדורו, מייסד האדמו"רות בירושלים.

נולד בתקל“ז (1777) בללוב שבפולין לאביו הצדיק רבי דודל' מללוב. נשא לאשה את רבקה רחל בתו של “היהודי הקדוש”. אחרי הסתלקות אביו (תרע"ד), ירש את כסאו. הצטיין במידות הענווה והיראה. אהבתו לארץ־ישראל היתה נטועה בו מימי בחרותו. בעקבות דברי חותנו הוא אמר: “בארץ־ישראל שורה גם ברכה בעוד שבחוץ לארץ שורה רק הצלחה”.³³⁹ קיבל בביתו את השד”ר הארץ־ישראלי, הרב המקובל רבי יעקב לייב לעווי, וציידו במכתב הקורא ליהודי פולין לתרום ולעזור לשליח־יהודי־ירושלים.

בשנת תר“ג (1843) נבחר ר”מ לרבנות פשעדבורז. בהגיעו לשנתו השבעים גמר אומר לעלות לארץ. בשנת תר"י (1850) יצא בלווית תלמידו המובהק רבי שלמה מראדומסק למסע התעוררות על פני ערי פולין. נפגש עם רבבות היהודים ועוררם לרעיון יישוב ארץ־ישראל. ממון רב נתרם למען קבוצת העולים ולקליטתם בארץ־ישראל.

לפני עוזבו את הגולה נערמו בדרכו קשיים בלתי צפויים. אשתו רבקה רחל התנגדה שינטוש את משרת הרבנות בפשעדבורז ויפקיר את חסידיו ללא רועה. התעוררה גם התנגדות לנסיעת כלתו מאטיל, אשת בנו רבי אלעזר מנחם מנדל. מאטיל, נכדת “החוזה מלובלין”, נישאה בגיל צעיר, ונסיעתה עוררה דאגות בלב הוריה. אך ר“מ עמד בתוקף שתצטרף גם היא לעולים. המחלוקת הובאה להכרעת הצדיק רבי שלום מבלז. הוא ביקש לשמוע את דעת הכלה. כאשר התייצבה לפניו ניסה הרבי להסביר למאטיל הרכה את הסכנות והקשיים הכרוכים בנסיעה הארוכה. אך היא לא שוכנעה, עמדה על דעתה וזכתה בדין. קשיים התגלו גם ביחס ר' אברהם אליעזר מינצברג, בעלה של דבורה חנה, נכדתו של רבי משהל’י. הוריו של ר' אברהם, שהוא היה להם בן יחיד, עוררו את רחמיו של רבי משהל’י וניאות להם שישאר עם רעייתו בחוץ לארץ. לכך היה צורך בהיתר מיוחד מאחר ואביה של דבורה חנה, ר' יצחק דוד (בנו של רבי משהל’י), דאג להכניס ל”תנאים" סעיף מפורש המחייב את הזוג הצעיר להצטרף אליו בנסיעתו לארץ־ישראל.

בחילת חודש אלול תר“י היה הכל ערוך ומוכן ליציאה לדרך. השיירה כללה את רבי משהל’י, שני בניו: ר' יצחק דוד, אשתו ובתו ברכה עלקא, ורבי אלעזר מנחם מנדל, אשתו מאטיל, וילדיו דוד צבי שלמה, ודבורה גולדה, ועוד עשרה מחסידיו של ר”מ. מכולם נעדרה רבקה רחל אשת רבי משהל’י. היא נשארה בחוץ לארץ.³⁴⁰ בחודש אלול תר"י (1850) הפליג מנמל ברומניה לגאלאץ ודרך אינסטנבטל, לארץ. בקרב הפמלייה שררה התרוממות רוח.

בערב ר“ח חשון תרי” (1851) הגיעו לנמל עכו. מכאן עשתה השיירה ברכיבה דרך צפת וטבריה לירושלים. כל מקום שאליו הגיע ר"מ, קיבלוהו בו היהודים בכבוד רב. הוא דחה בקשות של קהילות צפת וטבריה להתיישב בהן. הוא ביקש להגיע לירושלים, לכותל, להתפלל שם למען עמו ישראל לביאת הגואל המשיח.

תשוש וחולה הגיע ר“מ לירושלים. בשארית כוחותיו ביקש משני בניו להביאו אל הכותל המערבי. בדרך, בנושאם אותו על כיסא, התנפלו עליהם ערביים ונאלצו לחזור לביתם. ר”מ לא הספיק להגיע לכותל. שבעים וארבעה ימים בלבד זכה לחיות בארץ, כימי שנותיו. נפטר י“ג טבת תרי”א נקבר בהר הזיתים ליד קבר זכריה הנביא.

את כיסאו בירושלים ירש רבי אלעזר מנחם מנדל בידרמן. אחריו עלה על כס האדמו“רות בנו רבי דודל' בידרמן. הם הקימו בירושלים את האדמורו”ת הראשונה, הצטיינו בפעולתם המסועפת לטובת אנשי העיר. היו בין מקימי המוסד התורתי “חיי עולם”, הרחיבו את תחום היישוב, היו בין יוזמי מקימי “בתי ווארשא”³⁴¹, חיזקו את רוח החסידות, עמדו בראש כולל ווארשא, וקופת רמבע“ן. אחרי רבי דודל' עלה על כס האדמו”רות הללובית בנו, רבי שמעון נתן נטע ואחריו רבי משה מרדכי בידרמן. ואחריו בנו רבי אברהם בידרמן שליט"א. בני משפחת בידרמן תרמו הרבה לעולם התורה והחסידות בירושלים ובבני ברק. לקחו חלק חשוב בהתיישבות ובבנין הארץ. בתו של רבי דודל‘, (השני) נחמה ריקל, נישאה לר’ אהרן יהושע אליאך, בנו של הרב שלמה אליאך מייסד “בית התבשיל אליאך” (להלן). בתם שרה נישאה לחלוץ החסידי ר' יעקב יזרעאלי, הוריו של הכותב.

רבי שלמה יוסף “הרב מסטולין”, עלה בתרט“ז (1857). מגדולי חסידי קארלין. אביו, רבי יצחק, היה אחיו של רבי אהרן “הגדול” מקארלין. עם הגיעו לארץ התיישב בטבריה בקרב חבורת חסידי קארלין, שכבר הספיקה להתבסס במקום. בנו, רבי אברהם אשר, נאמן ביתו של ה”בית אהרן“, עלה יחד אתו, היה מחשובי חסידי קארלין בארץ־ישראל. בשנת תר”ך נולד לרא“א, בנו הרב שלמה אליאך. הרש”א נתגלה בכשרונותיו כבר בצעירותו ונעשה עסקן ציבור מובהק. תחילה בטבריה ולאחר מכן במשך עשרות שנים בירושלים. היה בין יוזמי שכונת “כנסת ישראל” ומקימיה. הצטיין בפעולותיו למען האסירים היהודיים. הקים את “בית התבשיל והכנסת אורחים אליאך”. עמד בקשרים עם מנהיגי הישוב, ביניהם הראי“ה קוק, הרצל, מכס נורדאו, הנציב העליון הרברט³⁴² סמואל. יצא בשליחויות ציבוריות לארצות תבל. הקים בארצות הברית את האגודה “ציון המצויינת”, שאיגדה בתוכה את הרבנים האורתודוכסים, שלימים הצטרפה לתנועה הציונית. היה בין יוזמי “חברת בני ציון” וראשיה. בנו, ר' אהרן יהושע אליאך נשא לאשה את נחמה ריקל בתו של רבי דודל' בידרמן, האדמו”ר הירושלמי מבית ללוב. להם נולדו ארבעה ילדים ר' יעקב יצחק אליאך, ר' מאיר אליאך, שרה אשת ר' יעקב יזרעאלי, ומרים אשת ר' יוסף נשרי.

עלייתו של רבי שלמה יוסף בשנת תרט"ז (1857) הייתה עליה של בן השב לארצו. קשריו לארץ שפעו אהבה ומסירות, מהם הושפעה המשפחה כולה. צאצאיו הפזורים על פני הארץ כולה היכו שורשים עמוקים ולקחו חלק בבניינה ומלחמותיה של ארץ־ישראל.

רבי שלמה יוסף נפטר ביום י“א אייר תר”ך ונקבר בטבריה.

רבי הלל משה (מעשיל) מביאליסטוק, עלה התרכ"ט (1869). מחשובי תלמידי החכמים שבירושלים, ומגדולי הלוחמים למען חופש התפילה והבעלות על הכותל המערבי.

נולד בתקצ“ד (1834) לאביו רבי צבי הירש ראש קהילת ביאליסטוק. בסוף תרכ”ט (1869) עלה והתיישב בירושלים. לשם פרנסתם פתחה אשתו חנות לממכר לחם, ביתו התנשא במעלה גבעה, וחלונות חדרו השקיפו לעבר הכותל המערבי. באווירה שקטה עסק בניגלה ובנסתר. התחבב על יהודי ירושלים ושמו נתפרסם כגאון וצדיק. נקיי הדעת הסתופפו בצילו והתפללו בבית מדרשו. בשבת, בשעת סעודה שלישית, הייתה החבורה מתכנסת בביתו לשמוע דברי תורה מפיו. ההתייחדות נמשכה עד חצות במוצאי שבת.

בדעתו היה לרכוש את הקרקע שבסמוך לכותל המערבי, על בתיה וחצרותיה, ולהקים בהם משמרות כוהנים, לוויים וישראלים ללמוד הלכות קדשים זכר למשמרות בזמן הבית. אולם הרב שמואל סלאנט וראשי הוועד הכללי התנגדו לכך. התוכנית הנועזת לא יצאה לפועל. פעילותו למעו בניין ירושלים לא רפתה. לאחר משא ומתן ארוך עלה בידו לשכור מידי המוגרבים שלוש חצרות מימין לרחבת הכותל. לצורך זה גייס 270 נפוליון זהב, סכום עתק בימים ההם. הברון רוטשילד הצליח להשיג לתוכנית את הסכמת השלטון הטורקי. ראשי עדת הספרדים חששו שביצוע התכנית יביא להרעת היחסים עם הערבים, ולחצו לביטולה. בסופו של דבר התחרטו המוגרבים והעיסקה נתבטלה. גם דבר זה לא עירער את תקוותו ואהבתו הגדולה לכותל המערבי. הוא גרס את בעלות היהודים לשריד האחרון של בית המקדש. שנים רבות נאבק למען רעיונותיו לפיתוח רחבת הכותל המערבי. עד בואו לירושלים לא התקיימו תפילות קבועות ליד הכותל אלא מפקידה לפקידה. הוא יזם תפילות קבועות. יום יום היה הוא עצמו מתפלל ליד הכותל מנחה ומעריב. ביום הכיפורים הנהיג להעמיד מחיצה ואוהל להצל על המתפללים מפני חום השמש.

במשך ארבעים שנות ישיבתו בירושלים עמד בכבוד ובאומץ בודד במערכה בענין זה. ביום כ“ב מרחשון תרס”ח (1908), ביקש לפתע לעבור לחברון. יומיים אחר הגיעו לחברון, כ“ד מרחשון תרס”ח, נפטר.

רבי שמחה בונם ממורקי, עלה בתרמ“ז (1887). בשנת תרכ”ח (1868), בהיותו בן שמונה עשרה שנה, הוכתר כאדמו“ר במקום אביו רבי מנדיל, שנפטר אותה שנה. עסק באיסוף כספים למען ארץ־ישראל. בשנת תרמ”ז הגיע עם משפחתו, אשתו וחמשת ילדיו ליפו, המשיך לטבריה, בה ביקש לבנות את ביתו. בהגיעו לעיר, במחצית טבת, עוררה תלבושתו הזרה את חשדות המשטרה. הוא נעצר והובל לכלא. נסיונותיו להשתחרר לא הועילו. בהיוודע דבר מאסרו ליהודי טבריה, התאספו בהפגנתיות סביב מקום מעצרו. לאחר מאמצים הצליחו נכבדי העדה לשחרר את רבם. כעבוד שלושה ימים התייצב ראש המשטרה בבית המלון בו התאכסן רש“ב, כשבידו צו משר המחוז בעכו להעמידו למשפט. הרבי נעצר שנית. משלחת של נכבדי היהודים יצאה לעכו כדי לנסות לבטל את הגזירה. כעבור ימים נתקבל מברק מחברי המשלחת, המבשר על קבלת רשיון ישיבה לרבי לתקופה של שלושה חודשים, בטבריה, לצורכי מרפא בחמי טבריה. בעתונות נתפרסמה כתבה.³⁴³ בתום שלושת החודשים נאלצו רש”ב ובני משפחתו לעזוב את העיר, מרוב צער חזרו לפולין. כעבור עשרים שנה, בחורף תרס“ו (1906), חזר ועלה ר' שמחה בונם שנית לארץ. הוא הגיע לירושלים למחרת שושן פורים תרס”ו, לביתו של רבי דודל' בידרמן, האדמו“ר הירושלמי מבית ללוב, והתגורר כאן עד אשר נמצאה בעבורו דירה בבתי מחסה. כעבור שנה נפטר בטבריה, ב' שבט תרס”ז (1907).

עליות האחרונים    🔗

רבי אברהם ויינברג מסלונים עלה בתרצ“ה (1935) נולד תרנ”ח (1898) לאביו רבי ישכר לייב. סבו, רבי שמואל היה מן הפעילים למען ישוב ארץ־ישראל, התמסר לחיזוק ועידוד החסידים בטבריה. זקנו, רבי אברהם (ב"ר יצחק) מסלונים, היה קשור מאד לארץ־ישראל, בעידודו עלו בשנת תר“ל (1870) רבים מחסידיו. עם עלייתו התיישב רבי אברהם בתל־אביב. כאן המשיך בפעילותו החסידית והתורתית, הקים ישיבה והוציא אנציקלופדיה תלמודית. אחד מבניו נתמנה כסגן ראש עיריית בני־ברק. היה גיסו של הרבי מגור, ה”בית ישראל“. נפטר תשל”ח.

רבי שמואל אליהו ממודזיץ עלה בשנת תרצ“ה (1935). נולד בשנת תרס”ה (1905) לאביו רבי שאול ידידיה אלעזר. בארץ הקים “חצר” חסידית פעילה. רבי יעקב ממשאקובה עלה תרצ“ה (1935). רבי ישראל מהוסיאטין עלה בתרצ”ז (1937), מעסקני החסידות. נולד בהוסיאטין לאביו רבי מרדכי שרגא, מייסד השושלת. אחרי פטירת אביו עלה על כס האדמו“רות בהוסיאטין. בתרע”ד (1914) עבר לווינה והקים בה “חצר” חסידית גדולה שוקקת פעילות ומעשים. עם עלייתו התיישב בתל־אביב. רבים היו החסידים שבאו לחסות בצילו. בתוכם בני נוער. לא דחה איש שפנה אליו. היה מעורה בחיי החברה והכלכלה בארץ. שימש כראש ועד העזרה מטעם אגודת האדמו“רים בארצות הברית וממונה על חלוקת הכספים לכל פליטי האדמו”רים וחסידים בארץ. לעת זקנתו המופלגת זכה לשמוע את החלטת עצרת האו“מ על הקמת מדינת ישראל. נפטר בשיבה טובה בתל־אביב בכ”ט כסלו תש“ט, נקבר בטבריה ליד קברו של רבי מנחם מנדל מוויטבסק חלוץ האדמו”רים.

רבי יעקב פרידמן, עלה תקצ“ז (1937). נולד תרל”ח (1878) בבובהוש – רומניה לאביו ר' יצחק מבוהוש. בתרנ“ה (1895) נשא לאשה את בתו של ר' ישראל מהוסיטיאן. עבר לווינה ופעל בה למען ישוב ארץ־ישראל. מפעילי “המזרחי”. השתתף מטעמה כציר בוועידה הציונית שנתקיימה בלונדון בשנת תר”פ (1920). עלה ארצה יחד עם כל משפחתו והתיישב בתל־אביב. דברי תורתו נתקבצו בספר “אהלי יעקב”. נפטר י“ח חשון תשי”ג. בנו, האדמו“ר רבי יצחק פרידמן, המשיך לקיים את שושלת הוסיטיאן בתל־אביב. רבי מרדכי שלום יוסף מסאדיגורה־פשמישל, עלה בתרצ”ז (1937) מחשובי אדמו“רי סאדיגורה. נולד תרנ”ז (1897) בסאדיגורה לאביו ר' אהרן בע“ס “קדושת אהרן”. עלה על כס אביו בסאדיגורה. לאחר מכן עבר לפשמישל ונהג שם באדמו”רות. נשא לאשה את בתו של ר' ישראל ממזיבוז. עלה ארצה עם משפחתו והתיישב בתל־אביב. הפך למנהיגם של חסידי סאדיגורה בעולם. חיבר את “כנסת מרדכי”.

רבי נחום מרדכי פרידמן מצ’רטוקוב, עלה בתרצ“ח (1938). גדול בתורה. נולד תרל”ד (1874) לאביו רבי ישראל מצ’רטוקוב. נשא לאשה את בתו של רבי שלמה מסאדיגורה. בימי מלחמת העולם הראשונה עבר לווינה. מתרצ“ד (פטירת אביו) שימש כאדמו”ר צ’רטוקוב בווינה. עלה ארצה יחד עם בנו רבי שלמה פרידמן והתיישב בתל־אביב. סביבו התקבצו חסידי צ’רטוקוב בארץ. חבר מועצת גדולי התורה של “אגודת ישראל”. חיבר ספר “דורש טוב” על המועדים. נפטר י“ח אדר א' תש”ו. בנו רבי שלמה מצ’רטוקוב. חובב ארץ־ישראל מובהק. נולד תרנ“ד (1894). נשא לאשה את בתו של רבי ישראל מסאדיגורה. הנהיג אדמו”רות בתל־אביב. חיבר את “דברי שלמה”. נפטר ט“ו חשון תשי”ט.

רבי אברהם יעקב (השני) מסאדיגורה, עלה בתרצ“ט (1939). נולד בשנת תרמ”ד לאביו רבי ישראל מסאדיגורה. נשא לאשה את בתו של רבי יצחק מאיר מקופוציניץ. למד בסאדיגורה עד שנת תרע“ד (1914). מכאן עבר עם כל משפחת צדיקי סאדיגורה לוינה ושימש שם באדמו”רות. עם עלייתו לארץ־ישראל התיישב בתל־אביב. מן הארץ המשיך לפעול לעידוד עלייתם של היהודים לארץ־ישראל.

רבי אברהם מרדכי אלתר מגור עלה בשנת ת“ש (1940). מגדולי מנהיגי החסידות. נולד ז' טבת תרכ”ו (1862) לאביו רבי יהודה לייב אלתר בעל “שפת אמת”, ולאמו יוכבד רבקה. בתרמ“א (1881) נשא לאשה את חיה באבע יהודית ב”ר נח שחור מביאלא. אחרי הולדת בנו הבכור (ד' ניסן תרמ"ג) חזר לעיר מגורי אביו –­ גור, ונכנס בשותפות לעסקים. אחרי הסתלקות אביו (תרס"ה־1905) נעשה לרבי. הנהיג סדרים חדשים; הקפדה על זמני תפילה, הקדמת שעות התפילה בשבתות וחגים, התקנת שעה הפסקה בין קבלת שבת לערבית ובין שחרית בשבת לקריאת התורה, ללימוד גמרה ומשנה, דף אחיד לציבור כולו. היה אספן נלהב של יצירות דפוס נדירות, ונודע כמומחה בכתבי יד וספרי קודש עתיקים, ממייסדי תנועת “אגודת ישראל”. יזם הוצאת כתב עת חרדי, תחילה יומון “הקול היומי” (תרס“ב־תרס”ד), ולאחר מכן כשבועון “המודיע” (תע"ר) רא"מ נעשה למנהיגה המובהק של יהדות פולין, והשפעתו היתה פרושה על יהדות מזרח אירופה כולה. חסידיו נאמדו ברבבות.

חמש פעמים ביקר רא“מ בארץ־ישראל בשנים: תרפ”א, תרפ“ד, תרפ”ז, תרצ“ב, תרצ”ה. בשנת ת“ש עלה לארץ־ישראל והתיישב בירושלים. נסתלק בחג השבועות תש”ח.

דרך מנהיגותו של רא“מ הייתה עצמאית ומיוחדת במינה. יחד עם שמירת דרך אבותיו הקדושים, יצק דפוסים חדשים בחסידות גור. ברם, הוא ראה את תפקידו מעבר לזה, הוא התמסר לאירגון היהדות החרדית כולה תחת גוף אחד. בתרס”ו (1906) השתתף באסיפת גדולי התורה, בה הונח היסוד לאגודת ישראל, היה פעיל בפגישות הראשונות ליסוד התנועה (הומבורג תרס"ט). בסיון תרע“ב (1912) הוחלט בקאטוביץ על יסוד הסתדרות אגו”י. רא"מ ראה חשיבות רבה בהקמת תנועה חרדית גדולה, שתהווה משקל נגד לתנועות החילוניות שהלכו וכבשו את לב המוני ישראל. יותר מכך, הוא שאף לחזק את ענין ארץ־ישראל באמצעות התנועה.³⁴⁴ דבריו בכנסיה הגדולה השנייה ביטא את רעיון האחדות: “יחידים אינם מסוגלים לפעול מאומה”.³⁴⁵

תוצאותיה הנוראות של מלחמת העולם הראשונה השפיעו על הלוך הרוחות והמחשבה בכל ארצות אירופה. רבים מן היהודים הצטרפו לתנועות רעיוניות שקמו תוך תקווה להשגת השוויון המיוחל. הצהרת בלפור (תרע"ז – 1917) חוללה שינוי מהפכני בתפיסה הלאומית. כוחה של הציונות החילונית הלך וגבר. התפתחויות הללו פגעו בכוחה של היהדות החרדית, שלא מצאה מענה לגל החדש הגואה. רא“מ חזה בדאגה במתרחש. לא פחות נחרד מן הסכנה שבהיווצרות רוב בארץ־ישראל לציונות החילונית. פעולותיו נתמקדו בשני מישורים: חיזוק היהדות בארצות הגולה והתעוררות מהירה לרעיון ישוב ארץ־ישראל. בתרע”ג (1913) שוב התכונן רא“מ לנסיעה, אך הרב מבנדין והאדמו”ר מלובביץ מנעו זאת ממנו. כעבור שנים הביע רא“מ את צערו על כך. הרב מבנדין נימק עמדתו בכך, שרצה למנוע מרא”מ הוצאת לעז על הארץ מאחר ויהיה עליו לספר בשובו על “הציונים והחלוצים העושים שם מה שעושים”.³⁴⁶ תשובתו של רא"מ הייתה מאלפת: “אראה רק טוב ואשמע רק טוב”.³⁴⁷

רבי ישראל בעל שם־טוב הבעש“ט תצנ”ח–תק"ך / 1760–1698

רבי אברהם מרדכי אלתר הרבי מגור תרכ“ו–תש”ח / 1948–1866

הרב נפתלי צבי יהודה ברלין הנצי“ב תקע”ז–תרנ"ג / 1893–1817

רבי שלמה דב־בר הרבי מלובאוויץ תר“ך–תר”פ / 1920–1860

בתרפ“א (1921), ביום שושן פורים, בא לראשונה לארץ־ישראל ונתקבל בהתלהבות. שנה לפני כן, בתר”פ (1920) נבחרה “כנסת ישראל”. הישוב החרדי בארץ החרים את הבחירות, אך חסרה בו הרוח ליוזמה חדשה. היהדות הדתית עמדה חסרת אונים לנוכח התחושה המעיקה של התגברות הכוח החילוני. העלייה הגוברת ותנופת ההתיישבות המחישו את האתגר העומד לפני היהדות החרדית. בשהותו הקצרה בארץ פעל באינטנסיביות רבה, נפגש עם הנציב העליון סיר הרברט סמואל בנושא סיוע לעולים החרדים המתיישבים. הקים חברה בשם “בנין הארץ” באמצעותה נרכש הקרקע, עשרים אלף אמה, ליד יפו. אחרי ביקורו בחברון הביע את רחשי לבו הדואבים על חורבנה: “מחברון שבתי בכאב אנוש כי חרפה שברה לבי בראותי איך שפחה תירש גבירתה”.³⁴⁸ בעת ביקורו שם, פנו אליו ראשי הישוב בבקשה שישתדל לעודד עלייתם של יהודים לחברון.

הרבי השקיע מאמץ ליישב המחלוקת שהיתה בעדה החרדית. הוא קיבל את פני הראי“ה קוק, שבא לבקרו בעיר העתיקה. אף נשמע לפסק דין שפסק הראי”ה בקשר לברכת שהחיינו על הפרשת תרומות ומעשרות מפרדס הרבי. נקשרו ביניהם קשרי רעות. רא“מ נפגש עם הרבנים זוננפלד ודיסקין, וניסה ליישב את המחלוקת בינם לבין הראי”ה קוק.

בתום שלושה שבועות חזר לחוץ לארץ. הביקור בארץ־ישראל גרם לו שמחה והתרגשות. השפעת הביקור ניכרת בפעולותיו שלאחר מכן. בדרכו חזרה, מעל גבי סיפון הספינה, שיגר מכתב לבני ביתו, מכתב יוצא דופן בתוכנו ובסגנונו.³⁴⁹ הביקור גרם להתעוררות גדולה בין חסידי פולין. הרבי עודדם לעלייה ודחק בחסידיו לרכוש קרקעות בארץ. הוא הפעיל את השפעתו ב“אגודת ישראל” וב“מועצת גדולי התורה” “למען הגדל עבודת הישוב באה”ק בפעולות ממשיות… מבלי הבט על התנאים הפוליטיים המתחלפים ובאים“.³⁵⁰ היה בכך מן החידוש. עד כה הסתייגה היהדות החרדית כמעט לחלוטין מפעולות עלייה, רא”מ הורה דרך חדשה, הוא קרא: “מצות ישוב ארץ־ישראל שנצטוינו בתורתנו הקדושה איננה דבר התלוי בזמן, רק בהיכולת והאפשרות, ולכן גם עתה צריכים להשתמש בהאפשרות של עכשיו ולעבוד בכל עוז. כי בריבוי העולים החרדים לארץ־ישראל תתגדל השפעתם שמה וזה יגרום שמירת קדושת הארץ”.³⁵¹

כעבור שלוש שנים, בחודש שבט תקפ“ד (1924) הגיע רא”מ בשנייה לארץ. הפעם נילוו אליו גיסו הרב מבנדין, רבי יצחק זליג מורגנשטרן מסוקולוב, חתנו רבי יצחק מאיר אלתר וחבורה גדולה של חסידיו, ביניהם כמה מגבירי חסידי לודז‘. בקרב המשלחת שררה התרוממות רוח. רא“מ גילה התעיינות רבה בכל הנעשה בארץ. רבים, בעיקר מבני העלייה הפולנית החדשה מה שקרוי “עלייה השלישית” פנו אליו, הרבי עודדם וחיזק את רוחם. שלא כמו בביקורו הקודם, זאת הפעם הירבה הרבי לנסוע ברחבי הארץ וביקר בירושלים, תל־אביב, צפת, טבריה וחברון. אל הרב מסוקולוב נילווה אז במשך שבועיים א”א ר’ יעקב יזרעאלי, שעלה לארץ־ישראל מוולברום־פולין בשנת תר“פ (1920). כאחד מבני החסידים החלוצים היה אבי ז”ל מעורה בנעשה בארץ, ובקיאותו היוותה מקור ידיעות לרב מסוקולוב.

שישה שבועות עשו הרא"מ ובני לוויתו בארץ. מעודד ממראה עיניו נתחזקה בו ההרגשה כי יש להגביר את עלייתם של החסידים לארץ־ישראל ובהקדם.

המוסדות הנבחרים בארץ בראשם “הוועד הלאומי” כבר היו מורכבים רובם ככולם מן הפלג החילוני. היישוב החרדי בארץ הסתייג, לא שיתף פעולה ולא הכיר במנהיגות זו. הוא הקים לעצמו מוסדות משלו. רא“מ חש בצורך הדחוף להביא בעלי אמצעים לפיתוח הכלכלה בארץ. עם שובו מן הארץ יזם בלודז' אסיפה של כמה מאות איש מבין עשירי בעיר. בפניהם הכריז: “דעתי שאם יעלו עכשיו לארץ־ישראל כחמש מאות משמפחות מאנ”ש נכבוש את הארץ בחומר וברוח”.³⁵²

מאז ביקורו הראשון (תרפ"א) ועד לביקורו השני עלו בכל אחת מן השנים 8,500 יהודים בקירוב. אותה עת (תרפ"ד־1924) ישבו בפולין 2,800,000 יהודים, ובארץ־ישראל 95,500 יהודים. בשתי הארצות הם היוו 10.5%־13.5% מכלל האוכלוסיה. אותן שנים התעוררה תנועת הגירה המונית. כמו יתר יהודי פולין, שאפו רבים מחסידי גור להגר לאמריקה, ופנו אל רבם לקבל הסכמתו. רא“מ דחה את בקשת חסידיו ועודדם לעלות לארץ־ישראל. תוך זמן קצר חלה תמורה חשובה ביעדי ההגירה. בשנת תרפ”א (1921) היגרו מפולין לאמריקה 119,000 יהודים, ולארץ־ישראל עלו אותה שנה כ־8,000. בשנת תרפ“ד (1924) 50,000, ולארץ־ישראל כ־14,000. ובשנת תרפ”ה (1925) היגרו לאמריקה 10,000 יהודים ואילו לארץ־ישראל עלו כ־35,000 יהודים, פי שלושה מאשר לאמריקה.

בשנת תרפ“ה (1925) באה לארץ משלחת שהיתה מורכבת מחשובי חסידי גור ורכשה בארץ־ישראל שטח אדמה גדול. אותה שנה הוקמה בירושלים ביוזמת רא”מ ישיבת “שפת אמת” המפורסמת, היתה זו הישיבה החסידית הראשונה מחוץ לחומות.³⁵³

בשנת תרפ“ז (1927) הגיע רא”מ לארץ בפעם השלישית. כמו בשני ביקוריו הקודמים נפגש גם הפעם עם ראי“ה קוק. על כך יצא הקצף. שני קיצונים חמומי מוח מ”נטורי קרתא“, מאיר הלר ויוסף שמעון פולק, פירסמו בקונטרס “בית ועד לחכמים” דברי התקפה קשים על רא”מ. חסידי הרבי בארץ ובחוץ לארץ לא יכלו לשאת את הפגיעה ברבם. אגודת הרבנים בפולין הטילה חרם על שני הקוצפים, וביקשה את התערבותו של הרב יוסף חיים זוננפלד בירושלים. הרב זוננפלד אמנם הביע את סלידתו הן מכותבי הכרוז והן מתוכנו, אך לא ניאות להחרימם.

הערכה עמוקה הגה רא“מ לראי”ה קוק, הוא מכנהו “הרב הגאון” “איש האשכולות בתורה ומידות תרומיות” “שונא בצע”. רא"מ דחה את השמועות שהופצו על הרב קוק “כאלו היה רב נאור ורודף שלמונים” ונזף באלו שהפיצו דיבה עליו.³⁵⁴ בביקור זה השתתף בחתונת ר' לייב (בן ר' נחמיה אחיו של רא"מ) שנערכה בירושלים, והפכה לאירוע חסידי מרשים.

במשך שנתיים ומחצה, תתרפ“ד־תרפ”ו (יוני 1924 – סוף 1926) באו ארצה כ־60,000 עולים. עלייה זו הייתה מורכבת בחלקה המכריע מבני המעמד הבינוני, סוחרים זעירים, אנשי תעשייה, ובעלי אמצעים. בצד הגורם הכלכלי ניכרת הייתה אצל רבים גם הדחיפה הציונית בצביונה הדתי, כמעט מחצית העולים באו מפולין.

בשנת תרצ“ב (1932), חמש שנים מאז ביקורו האחרון, הגיע רא”מ לארץ בפעם הרביעית. באותו פרק כבר ישבו בארץ 170,000 יהודים בקירוב, כמאה אלף יותר מאשר בעת ביקורו הראשון בתרפ“א. כאן ראוי לציין את העובדה גרידא, שאחר כל ביקור מביקוריו חלו בארץ התפתחויות בלתי רגילות ובולטות מבחינת מספרי העולים. אין לדעת מדוע זה היה כך, ברם אחרי ביקורו בתרפ”א עלו לארץ בתרפ“ב 8,500 יהודים. אחרי ביקורו בתרפ”ד (1924) עלו לארץ בתרפ“ה (1925) כ־35,000 יהודים (לעומת 13,000 בתרפ"ד). אחר ביקורו בתרפ”ז עלו (במשך שנה וחצי) כ־7,500 יהודים (לעומת 2,700 בתרפ"ז). אחר ביקורו בתרצ“ב עלו בתרצ”ג כ־30,000 (לעומת ³⁵⁵9,500 בתרצ"ב).

בחודש אלול, ערב ראש השנה תרצ“ה, (1935) נערך ביקורו החמישי של רא”מ בארץ. הפעם השהות היתה ארוכה מתמיד, כשמונה חודשים, עד אחרי חג הפסח. כותב רושם תולדות חייו של הרא“מ: “אילו ניתן אז לאדמו”ר להישאר בארץ־ישראל היו עולים אחריו רבבות רבבות חסידי גור וסתם יהודים בכל הדרכים האפשריות והבלתי אפשריות. אבל בית הדין של שלושה שהורכב בפולין קבע שעל האדמו”ר לחזור ולא להשאיר את העדה הענקית כצאן בלי רועה. בדלית ברירה נכנע האדמו“ר ללחצם וחזר”.³⁵⁶

בימי המלחמה, בחודש ניסן אחרי חג הפסח ת“ש (1940), עלה רא”מ לארץ־ישראל והתיישב בירושלים. היה בזה כעין המשך בלתי נפסק מיום עוזבו את הארץ אחרי חג הפסח תרצ“ה. היו אלו שנים קשות מאוד. שנותיו בירושלים עברו עליו מתוך יסורי גוף ונפש, כשבריאותו רופפת. בתום המלחמה – כאשר הועלה רעיון חלוקת הארץ, הביע הרבי את התנגדותו לכך. על אף המצב החמור העדיף עלייה לארץ־ישראל על פני הליכה לארצות אחרות. הייתה זו אחת מהתבטאויותיו המעטות בכל אותן שנים, כשכולו סגור בתוך עולמו. עם ההתנפלויות הראשונות של הערבים במלחמת השחרור תש”ח (1947), אחרי הכרת האו"מ בזכות הקמת מדינת ישראל, כאשר המצב היה קשה מנשוא, הביע הרבי את תקותו האופטימית, הוא אמר לרעיתו הרבנית: “הגויים יברחו מפני היהודים”.³⁵⁷

רבי אברהם מרדכי אלתר מגור נסתלק בחג השבועות תש"ח. בית העלמין שבהר הזיתים כבר היה סגור זה מכבר בפני היהודים עקב מלחמת הערבים. הרבי נטמן איפוא בחצר ביתו בירושלים.

רא“ם דגל בעשיה: “הגיעה השעה לעשות דברים ממשיים בפועל”.³⁵⁸ אחרי הכרזת בלפור היתה ניכרת מדבריו התייחסותו החיובית למאורע. וכך כתב: “הוחלט גם בווין [וינה] לבל לגרום נזק להבטחת הזכויות שניתנו לנו בארץ־ישראל ואפילו ח”ו לאחרים כי יבוא הטוב מכל מקום”.³⁵⁹ הוא אמר כי דברי חז“ל על השקעת שליש מכספו של האדם בקרקע, הכוונה לקרקע בארץ־ישראל. הוא תבע מאגודת ישראל לעשות למען ישוב ארץ־ישראל, וכשלא נענה הביע את צערו הגדול על כך. בארץ־ישראל הקים רא”מ את מלכות גור.

רשימת עולים של מנהיגי חסידות³⁶⁰    🔗

1) רבי אריה יהודה מייזליש.*

2) רבי אברהם שמשון כ"ץ.*

3) רבי צבי מקאמינקה.*

4) רבי פרידל מברודי – עלה תקכ"ד (1764)

5) רבי יעקב ממזבוז.*

6) רבי ישראל נחמן מדראהביץ.*

7) רבי יואל מנימירוב – עלה תקל"ה (1775)

8) רבי פישל מזסלוב – עלה תק"ן (1790)

9) רבי זאב מזברז – עלה תקנ"ה (1795)

10) רבי זאב וולף מצרני – אוסטראה – עלה תקנ"ח (1798)

11) רבי קלונימוס קלמן מפארוצק.*

12) רבי דוד קופל – עלה תקס"ב (1802).

13) רבי אריה לייב מוולצ’יסק – עלה תקס"ו (1806)

14) רבי יששכר בר מזלצ’וב – עלה תקס"ז (1807)

15) רבי דוד שלמה אייבשיץ – עלה תקס"ט (1809)

16) רבי בנימן זאב וולף. *

17) רבי מנחם מנדל מצרקוב. *

18) רבי אריה לייבוש מלוברטוב. *

19) רבי מרדכי הורוויץ מקרמניץ – עלה תקע"ה (1815)

20) רבי שלמה מקאליש – עלה תק"פ (1820)

21) רבי אלתר נח קייזר מדאהביץ. *

22) רבי ישראל איסר מווילנה. *

23) רבי שמעון מהוסיטין.*

24) רבי ברוך מרדכי מבוברויסק – עלה תרי"ב (1854)

25) רבי נפתלי צבי מסקווירא.*

26) רבי משה ורטמן מקוזניץ – עלה תר"ך (1860)

27) רבי יוסף אלתר מרדיבוץ – עלה תרל"ג (1873)

28) רבי נפתלי חיים מדז’יקוב – עלה תרמ"ד (1884)

29) רבי צבי הירש – עלה תמ"ו (1886)

30) ר' יעקב מיז’וו – עלה תר"ן (1890)

31) רבי שניאור זלמן מלובלין – עלה תרנ"ט (1899)

32) רבי יחיאל צבי מדומברובה – עלה תר"ס (1900)

33) רבי משה מרדיבוץ – עלה תר"ס (1900)

34) רבי שמחה בונם מאוטבצק.*

35) רבי מרדכי טברסקי מרחמסטריבקה – עלה תרס"ה (1905)

36) רבי אברהם שמחה הורוויץ מבארנוב – עלה תרס"ט (1906)

37) רבי שלמה בנימין אשל“ג – עלה תרפ”א (1921)

38) רבי חיים מאיר יחיאל שפירא מדרוהוביץ – עלה תרפ"ב (1922)

39) רבי מנחם נחום טברסקי – עלה תרפ"ד (1924)

40) רבי חנוך מסוכאטשוב – עלה תרפ"ה (1925)

41) רבי יעקב ישראל מחרסון – עלה תרפ"ה (1925)

42) רבי אהרון (ר' אהרל’ה) ראטה – עלה תרפ"ח (1928)

43) רבי אברהם אלימלך מברודזיסק – עלה תרפ"ח (1928)

44) רבי דוד שפירא מיילביסטגראד – עלה תרצ"ג (1933)

45) רבי זוסיא מצ’רנוביל – עלה תרצ"ד (1934)

46) רבי אברהם ויינברג מסלונים – עלה תרצ"ה (1935)

47) רבי שמואל אליהו ממודזיץ – עלה תרצ"ה (1935)

48) רבי יעקב מטשאקובה – עלה תרצ"ה (1935)

49) רבי ישראל מהוסיאטין – עלה תרצ"ז (1937)

50) רבי יעקב פרידמן – עלה תרצ"ז (1937)

51) רבי מרדכי שלום יוסף מסאדיגורה – פשמישל – עלה תרצ"ז (1937)

52) רבי נחום מרדכי פרידמן מצרטוקוב – עלה תרצ"ח (1938)

53) רבי אברהם יעקב (השני) מסאדיגורה – עלה תרצ"ט (1939)

54) רבי ישראל פרידמן מלייפציג – עלה תרצ"ט (1939)

55) רבי צבי אריה מזלטפולי – עלה תרצ"ט (1939)

56) רבי נחום מרדכי מטשורטקוב – עלה ת"ש (1940)

57) רבי יוסף מאיר כהנא מספינקא – עלה תש"א (1941)

58) רבי אברהם לנדאו מסטריקוב – עלה תש"ה (1945)

59) רבי יחיאל יהושע מביאלה – עלה תש"ו (1946)

60) רבי יוסף מבנדרי – עלה תש"ז (1947)

61) רבי חיים מרדכי רוזנבוים מנדבורנא – עלה תש"ז (1947)

62) רבי נתן אייכנשטיין מזידיצוב.*

63) רבי משה דוד מקרעצנוב.*

64) רבי שאול ידידיה אלעזר ממודז’יץ – עלה תש"ז (1947)

65) רבי יחזקאל שרגא ליפשיץ מסטרופקוב – עלה תש"ח (1948) – התיישב ברמלה

66) רבי אברהם אביש קנר מבוטושאן – עלה תש"ח (1948) התיישב בחיפה

67) רבי ברוך מסערעט – עלה תש"ח (1948) התיישב בחיפה

68) רבי יעקב מפשקן – עלה תש"ט (1949)

69) רבי גדליה משה מזוויל – נפטר בירושלים תש"ט (1949)

70) רבי מנשה יצחק מאיר מפרוכנוק* – התיישב בפתח תקוה

71) רבי שלום רוקח מסקאהל* – התיישב בבני ברק

72) רבי נפתלי מרדכי מבורוהוי* – התיישב בעכו

73) רבי ישראל מקישינוב* – נפטר בארץ בשנת תשל"א (1971)

74) רבי בן ציון יוסף מארעל* – התיישב בגבעתיים

75) רבי אירה ליב מזמיגראד* – התיישב בבני ברק

76) רבי אברהם איגר מלובלין* – התיישב בבני ברק

77) רבי נחמן כהנא מספינקא – עלה תש"י (1950) – התיישב בבני ברק

78) רבי חיים דב הלפרין מואסלויי – עלה תש"י (1950) – התיישב בחיפה

79) רבי צבי מנדבורנא* – התיישב בכפר אתא

80) רבי יעקב משאץ* – התיישב בחיפה

81) רבי משה לופוביץ* – התיישב בקרית מוצקין–ת"א

82) רבי אברהם מסטריקוב* – התיישב בתל אביב

83) רבי משה שמואל מקאסטוני* – התיישב בבני ברק

84) רבי אברהם אבא לייפר* – התיישב באשדוד

85) רבי יוחנן מטולנא* – התיישב בירושלים

86) רבי יצחק מאיר ממזבובז* – התיישב בחיפה

87) רבי חיים מאיר מוישיבה* – התיישב בת"א

88) רבי חיים יעקב מברויסלב* – התיישב בירושלים – נפטר בארץ תשכ"ט

89) רבי אברהם יעקב מפושקאן* – התיישב בת“א – נפטר בארץ תשכ”ד

90) רבי צבי לנדמן מבאקוי – עלה תש"ך (1960) – התיישב בנהריה

91) רבי דוד לנדמן מבוקארשט – עלה תש"ך (1960) – התיישב בנתניה

92) רבי אברהם ישכר אנגלרד מראדזין – עלה תשכ“ד (1964) – התיישב ת”א

93) רבי יוסף גוטרמאן מלאנצהוט* – התיישב בת"א

94) רבי יעקב משולם זושא* – התיישב ברמת גן – נפטר בארץ תשל"ב

95) רבי יהודה יצחק פרנקל* – התיישב בתל־אביב

96) רבי יוחנן טברסקי מטאלנא* – התיישב בירושלים

97) רבי מנשה יצחק מאיר אייכנשטיין* – התיישב בפתל תקוה

98) רבי לוי יצחק מבארשה* – נפטר בחיפה תשכ"א (1961)

99) רבי יוסף צבי מקארצוב* – התיישב בבני ברק – נפטר תשי"ז (1957)

100) רבי אהרן יחיאל משאץ* – התיישב בצפת

101) רבי אברהם יהושע השיל ממחנובקה* – התיישב בבני ברק

102) רבי מנחם מנדל מסוקולוב*

103) רבי יצחק אברהם משה מקורוסצוב* – התיישב בבני ברק

עלו אחרי תשכ"ו 1967

104) רבי חנוך הניך מראדומישל – עלה תשכ"ח (1968) – התיישב בירושלים

105) רבי איתמר רוזנבוים מקרצנוב – עלה תשכ"ט (1969)

106) רבי ישכר בער לייפר – עלה תשל"א (1971) התיישב בכפר סבא

107) רבי אשר ישעיה מנדבורנא – עלה תשל"א (1971) התיישב בחדרה

108) רבי אהרן מפלעשטין – התיישב בצפת

109) רבי משה יחיאל מאוז’רוב – נפטר בארץ בשנת תשל"א (1971)

 

פרק חמישי: התיישבות ובנין    🔗

התעוררות תעמולתית    🔗

השאיפה להידבק בקרקע ולעבוד עבודה חקלאית, הייתה נטועה בלב היהודי מאז ימי ראשית עצמאותנו לפני אלפי שנים. התורה רואה את בן ישראל כעובד אדמה, החי ומתקיים מיגיע כפיו, מוקף במצוות וחוקים. התלמוד וספרי ההלכה עוסקים בנושא החקלאות, עיבוד האדמה, פירות האילן, צאן ובקר, השקאה זריעה וקציר. מתוכם עולה בושם שדות ופרדסים, ומצטייר טיפוס יהודי חקלאי הקשור בכל נימי נפשו לאדמת מולדתו. סדר שלם מששת סדרי משנה, סדר זרעים, הוקדש להלכות התלויות בעבודת האדמה. סידור התפילה שופע תפילות על ברכת טל וגשמים, על אסמים מלאים, על רוב דגן ותירוש.

במשך אלף וחמש מאות שנה, משעת כניסתם של בני ישראל לארץ ועד חורבן בית שני עסקו היהודים בעיקר בעבודת אדמה. בתקופת בית שני, כדבר המובן מאליו, היה השטח החקלאי המעובד גדול עד מאוד.³⁶¹

בשנות הגלות הארוכות לא פסק היהודי מחלומו לעלות לארצו, לחרוש ולזרוע את אדמתה. הוא ראה את ישיבתו בגולה ישיבת ארעי, ולכן לא שאף וגם לא רצה להתקשר אל אדמת נוכרים.

החלום הגדול של שיבה לארץ היה כרוך תמיד ברצון לעבֵּד את אדמתה. הדבר לא מצא אמנם ביטוי מוחלט בתקופה שאנו דנים בה. כנראה מעצם התהליך ההיסטורי ומסיבות אובייקטיביות; המצב הפוליטי בארץ, אוכלוסייה³⁶² יהודית דלה, היעדר תמיכה כספית ומורלית, והחשוב: חוסר הכשרה מקצועית. עם כל זאת אנו עדים להתחלות ולריבוי המתעניינים מקרב העולים.

בסוף המאה השישית (תק"ץ־1830) נעשה נסיון לפתח התיישבות. אחד העוסקים בכך היה ר' משה זאקס, שהכין תוכנית חקלאית בעבור יושבי הארץ והגיש אותה בשנת תקצ“ו (1836) למוסדות המימשל בווינה. הוא סובב בערי אירופה והטף ליהודים את רעיון הישוב החקלאי. אחרי ביקור ראשון בארץ (תק"ץ־1830) הגיע לכאן פעם שנייה, מתוך תקווה לגייס אנשים מתאימים מבני הארץ. אכזבתו הייתה גדולה. “לא מצאתי בירושלים אפילו איש אחד שחפץ לעבוד עבודת השדה”.³⁶³ את הדברים כתב בשנת תר”ל (1870), שנים רבות אחרי נסיונותיו הראשונים. מאז נשתנה המצב כפי שנראה להלן. רמ"ז הותקף על ידי “אמרכלי הכוללים”, מחשש שפעולותיו עלולות לערער את יסודות החלוקה. הם יצאו באיום:³⁶⁴

“כל איש ואיש שדעתו לעסוק בישוב ארץ הקדושה אסור לרחם עליו. מכאן ולהבא לא יקבל אפילו פרוטה אחת חלק מהנדבות, אפילו בטרם שיעסוק בעבודתו”.

זו היתה הרוח ששררה בעשור האחרון למאה השישית בקרב עדת הפרושים, שלה היתה ההגמוניה בעדה האשכנזית בירושלים. מספרם הגיע בשנת תקצ“ח (1838) לשמונה מאות וחמישים נפש.³⁶⁵ כנגדם היו החסידים בירושלים מיעוט מבוטל. המצב השתנה עם בואם על פליטי צפת בשנים תר”א־תר"ב (1842־1841). רובם של אלה היו חסידים והם הגיעו לכלל השפעה ממשית בתחילת שנות הארבעים למאה השביעית (תרל"ב־1873). השינוי מצא את ביטויו בשני תחומים (א) גידול מספר היהודים בירושלים, (ב) השמטת ההגמוניה הפרושית תוך הגברת ההשפעה החסידית.

לתהליך זה היו השלכות על התפתחותה של ירושלים והארץ כולה. לכך יש להוסיף את החוק שיצא בשנת תרט“ו (1856) המאפשר התיישבותם של היהודים ברחבי האימפריה העותומאנית. חלה איפא תפנית בתפיסה ההתיישבותית. את ביטויה אנו חשים משנת תרכ”ה (1865) ואילך, בפריחתן של חברות להתיישבות ולבניין. בשינוי שהתחולל בקרב העדה הפרושית ניתן להיווכח בעצם הצטרפותו של המנהיג הירושלמי הרב מאיר אוירבך לרעיון ההתיישבות. שנתיים אחרי הגיעו ארצה, בשנת תרכ“ב (1862) נוסדה ביוזמתו **”חברת תורה ועבודה"** לישוב עבודת אדמה.³⁶⁶ לאחר מכן שינה אמנם הרב אוירבך את עמדתו.

בשנת תרכ"ב (1862) כותב מן הארץ הרב חיים לוריא על ההתעוררות בקרב תושביה:

“ויש גם כן הרבה יהודים מיפו ומירושלים שרוצים לעבוד עבודת אדמה, ובזכות המצוות מתרומות ומעשרות ושאר מצוות הנהוגות בעבודת האדמה הקדושה יהי אי”ה ברכה והצלחה בכל מעשה בידינו". (“המגיד” תרכ"ב גל' 26 עמוד 203).

רבי עקיבא יוסף שלזינגר, מתלמידי החת“ם סופר, פעל בענין ההתיישבות. בשנת תרל”ג (1873) ביקש לכונן “חברה מחזירה עטרה ליושנה” (מעל"ה), שמטרתה לעודד צעירים לעבודת האדמה. בין הפעילים הראשונים להתיישבות היה רבי יחיאל מיכל פינס. הוא נתמנה כיו"ר ועד חובבי ציון ביפו, ופעל להקמת מושבות. בין קבוצת הפעילים נמנה גם ר' יוסף ריבלין (נכדו של ר' הלל משקלוב תלמיד הגר"א). הוא הירבה בתעמולה בעל פה, ובעיקר כתב:

“רבים הם המסוגלים והחפצים לצאת מקריה לשכון בשדה. יקנו שדות ויבנו בתים לישראל ויוכל איש איש מישראל להתנחל בארץ הקדושה, ואדמת הקדש לא תשם תרחיבי מקום אהלה, ימין משמאל תפרוצי”³⁶⁷

אך בעיקר התמסר ריבלין להקמת שכונות, להתיישבות הקדיש תשומת לב מועטה. לפרקים אף יצא נגדה (בגלל חישובים פנים־ירושלמיים ולא אידיאולוגים).

הקמתה של “מקוה ישראל” בשנת תרכ"ח (1868) הביאה לגל התעוררות חדש. אולם המוסד עמד תחת ביקורתם החריפה של רבני ירושלים עקב “החינוך הצרפתי” שמקבלים שם התלמידים.

בעת ביקורו של מונטיפיורי בירושלים (תרל"ה 1875) פונים אליו מאות מתושבי העיר “לבקש עבודת שדה וכרם”³⁶⁸ מונטיפיורי היה גדול העושים ובכך חולל מיפנה כביר בהתפתחות הישוב בארץ ישראל. ר' יואל משה סלומון העמיד את עיתונו “יהודה וירושלים” להתעוררות החדשה. “החבצלת”, עתונם של פרומקין ור' ישראל בק, פתח את דפיו לפני הוגי ישוב ארץ ישראל וחולמי ההתיישבות. ר' יוסף קריגר עסק בעידוד יושבי הארץ למען עבודת אדמה:

“רעיון עבודת האדמה הוא אמצעי ראש וראשון… על היהודי לשוב אל העבודה אשר אחז בה בימי קדם, ואך אז גאולה תהיה לו ולהארץ ממנה הוגלה. על כל אחינו אשר רגש לאומיתנו בחובם לתמוך בכל אשר לאל ידם”³⁶⁹.

נסיונות ראשונים    🔗

גישושים ראשונים להתיישבות ממש עשו דווקא בני הארץ, כמו שאירע במפעל של בניין השכונות מחוץ לחומה.

על נסיון התיישבותי חסידי ראשון אנו שומעים בשנת תקצ"ט

1. חסידי אברוטש בצפת ניסו לשלוח ידם בחקלאות. רבם, ר' אברהם דוד מאברוטש, פנה אל מונטיפיורי שביקר אז בארץ בבקשה לעזור להם בהקמת “ישובי עבודת אדמה.” חמש שנים לפני כן בשנת תקצ“ד (1834) עשו חסידי צפת ובראשם רבי ישראל בק נסיון רציני ומעניין לכונן משק חקלאי על הג’רמאק. ר' ישראל בק, ר”מ ברזל ועוד שלושים משפחות הקימו שם משק למופת. כותב רי"ב:

“בנתי בו בתים לשבת, עשיתי לי גנות, זרעתי שדות ועוד בשנה ההיא אכלתי לשובע מזרע הארץ. בשנה השניה הי' לי בקר וצאן שה כשבים ושה עזים, סוסים וחמורים ובעז”ה גם את השבת שמרתי בכל פרטי' ודקדוקי‘. גם כל מצוות התלויות בארץ קיימתי באופן נעלה וידי עשתה חיל וה’ הי' בעזרי"³⁷⁰

המשק התקיים עד להריסתו בידי הדרוזים בשנת תקצ"ט (1839). אז נאלצו המתיישבים “לעזוב את הכפר הנחמד ולבוא ירושלימה”. ואם לא כך, מסיים ר' ישראל בק "כי עתה הייתי מאושר.³⁷¹

במקום אחר, הרחק מכאן, עשה צעד אמיץ יהודי חרדי מירושלים, ר' מרדכי סלומון = צורף, (מפעיליה של ההתיישבות, בונה “החורבה”. בנו, ר' יואל משה סלומון היה ממייסדי פתח־תקוה). הוא נכנס בשותפות עם פלחים ערביים לקיים עבודה חקלאית בכפר גזזה ליד רמלה (יש אומרים בכפר השילוח). בתר“ה (1845) עושה רמ”ס נסיון נועז נוסף, עזב את ירושלים והקים לעצמו “חוה” חקלאית ליד עזה.

בשנת תקצ“ח (1838) בקירוב התחילו אחדים מבני העדה הירושלמית להקים מושבה יהודית על יד הכפר “בית איקסא”, סמוך לקבר שמואל הנביא. סייעו להם בעלי הון ר' שמריהו לוריא ור' שמריה צוקרמן מרוסיה.³⁷² ההיאחזות הופסקה עם כיבושה מחדש של הארץ על ידי הטורקים בשנת ת”ר (1840).

בשנת תרי“א (1851) נעשה נסיון³⁷³ בשפרעם.³⁷⁴ בשנת תרט”ו (1855) התיישבו משפחות אחדות, ביניהם ר' רפאל יהודה רבה של יפו, ר' אברהם פינסו מירושלים ור' יחיאל מחברון, על שטח אדמה בן מאה דונאם שרכש ר' משה מונטיפיורי ליד יפו, והקימו את “גן מונטיפיורי” (שכונת מונטיפיורי כיום). השטח היה נטוע אמנם עצי פרי, אך במצב של הזנחה. המתיישבים היהודים החלו מעבדים ונוטעים עצים, ומאז הוא נחשב כפרדס היהודי הראשון בארץ.

בשנת תר“ך (1860) רכשו ר' דוד ילין ור' שאול יחזקאל חלקות אדמה במוצא. אחדים מתושביה החרדים של ירושלים עלו להתיישב שם. בשנת תרל”א (1871) קנה ר' יהושע ילין מירושלים חלקת אדמה נוספת בקולוניא, והחל לעסוק בעבודה חקלאית. אותה שנה, תרל"א (1871), עשה ר' שמעון ברמן, שהגיע לטבריה אחרי תלאות רבות, נסיון מעניין להקים מושבה חקלאית עם מאה וחמישים מבני הארץ, אשר הביעו רצונם להצטרף אליו. תוכניתו היתה מפורטת עד לפרט האחרון, אך לכלל מעשה לא הגיעו הדברים, בגלל המחסור באמצעים כספיים.³⁷⁵

יהודים מירושלים וצפת חיפשו דרכים לצאת להתיישבות. הם ניתלו בכל צל של תקווה, העשוי לעזור להם בכך.³⁷⁶ בשנת תרל“ה (1875) הוכנה תוכנית התיישבותית רחבה, הכוללת הקמת ישובים חקלאיים בסביבות ירושלים, יריחו, חברון יפו וצפת.³⁷⁷ בבוא ר' דוד שוב לארץ בשנת תרמ”א (1881) מצא משפחות יהודיות מעבדות אדמה בכפר שפרעם³⁷⁸ ו“חצי הכפר מירון היה של יהודים שעבדו בגני ירקות”. כן מצא בכפר חיטין וב“בוסתן אל יהוד” (ליד טבריה) אדמות השייכות ליהודים ומעובדות על ידם.³⁷⁹ בכפר חיטין היה פרדס אתרוגים של כולל וארשא.

בכל אלה לא הייתה עדיין התיישבות במשמע המלא של המלה. ברם, היה במפעלים אלה כעין הכשרת קרקע לתנופה באה אחר כך. בשנת תרל"ח (1878) הופיעה קבוצת המתיישבים הראשונה, אשר ניגשה להתיישב במאורגן על הקרקע ולייסד ישוב חקלאי. המתיישבים החרדים יצאו מתוך חומות העיר ירושלים העתיקה לעבד את האדמה שרכשו לעצמם על יד ביצות הירקון, והניחו את היסוד לפתח־תקוה.

בתרל"ט (1879) בערך יזם רבי אליעזר רוקח מצפת הקמת מושבה. הוא ועוד צעירים חרדים מצפת, הנאמדים בלמעלה משלוש מאות נפש, מכרו את מטלטליהם וקנו בכספם 4,200 דונאם מאדמת הכפר אוּם־ג’וּני. הם התיישבו עליה וקראו למקום “גיא־אוני”. ר' אליעזר רוקח מתאר את הקשיים עד שעלה בידם לרכוש את הקרקע, ואת התלאות שפקדום אחר כך:

“בבית קטן ד' על ד' אמות יושבים עשרים נפש אדם, עם כלי ביתם בבית אין בו לא חלון ולא דלת כי אם חור. הקירות עשויים מכבול ועבטיט אשר בין בקיעיהם שוכנים נחשים ועקרבים… מאין ניקח שורים לחרישה ותבואה לזריעה… והמות בכל עוצם פחדיו כאין הנהו מול סבל משא הצרות אשר סבלנו ונסבול בחיים הגרועים ממות. ועתה נבוכים אנו מפחד ההוה והעתיד, אחרי אשר שנת תרל”ט היתה שנת רעב אשר בה שרר הדֶבֶר ויכה בעים רוחו את הבהמות אשר קנינו לחרישה ואין לנו עתה אפילו בלויי סחבות למכרם.³⁸⁰

נסיון התיישבות בסביבות הרטוב, “בין צרעה לבין אשתאול”, נעשה בשנת תרמ“ג (1883) ע”י יהודים חרדים מירושלים מחברת “קהילת יעקב” הם רכשו קרקע להתיישבות. וכך כותב אחד מראשי הקבוצה:

“פוריה מאד… ועינות מים רבים בה, ושתי מאות משפחות יכולים לעבוד שם ולאכול מיגיע כפיהם. ובראותנו כי רבו מאד החפצים לעבוד את אדמת הקדש הן מאנשי רוסיא וגם מבני ציון היקרים אשר נפשם געלה בלחם הקלוקל, הרהבנו עוז ועשינו חוזה עם הקונים ובחרנו אנשים ישרים אשר כח למו לעבוד, ואנחנו הקדשנו דמנו וחלבנו להעלות כליל לשם ה' ולרעיון הנשגב ישוב ארץ ישראל”³⁸¹.

אגודות שיתופיות להתיישבות    🔗

בין ההתאגדויות הראשונות אנו יודעים על “חברת ישוב ארץ ישראל” שנוסדה בשנת תרכ“א (1861) בירושלים על ידי הרב חיים לוריא וחברו הרב משה יהודה ליב זילברברג מקוטנא שמטרתה “ליסד עבודת אדמה בישראל.”³⁸² החברה נתקיימה שבע שנים ועסקה בקניית קרקעות בסביבות רמלה והשרון. אחר כך קמו עשרות אגודות וחברות לשם אותה מטרה. לא כולן יכולות להתפאר במעשים גדולים. רבות מן החברות לא האריכו ימים וכשלו בטרם קמו. “חברת עבודת ישראל” קמה ונתבטלה, כשהמיסיון החל משתמש בשם דומה. חברת להתיישבות “אמוני ישראל” נוסדה בשנת תרל”ו (1876). הרב מאיר אוירבך עודד את הקבוצה וכתב אליהם: “ראיתי האנשים אשר התחברו יחד להעמיס עליהם לעבוד עבודת האדמה ולהנות מיגיע כפיהם.”³⁸³ אולם התעוררו סכסוכים עם חברה אחרת והיא נתבטלה³⁸⁴. היו חברות שקמו מתוך ציפייה לעשיית הון. בחברות אחרות נתגלו ליקויים; לא הייתה הכנה מספקת בבחירת החברים, לא הובטחו מקורות כספיים למימון התוכניות ולא היה בכוחן להבטיח מקור הכנסה למתיישבים בתקופת המעבר הראשונה. בעיקר נפגם כושר תיפעולן עקב סיכסוכים פנימיים בתוך הישוב.³⁸⁵ עצם הקמתן של החברות והוויתן במציאות, עשוי להעמידנו על רוח ההתיישבות שאחזה בישוב, על הרצון להתנער מחיי הניוון המעיקים ולשלב רצון זה בחזון בניין הארץ וקיומן של המצוות התלויות בה. אין מסגרת זו צריכה למנות את כל אותן עשרות החברות שקמו.³⁸⁶ אנו נעמוד כאן על חברות הקשורות לפעילות החסידים.

חברת “גאולת הארץ” שורשיה אינם ברורים, ככל הנראה יצאה היוזמה מחוגי החסידים. הם ביקשו את רבי ישראל בק לקנות אדמה שהוכרזה למכירה על ידי השלטונות. ככל הנראה לא עלה בידי הקהיליה החסידית להשיג את הכספים. הפרושים, שהיו עדיין בעלי ההגמוניה ובעלי הממון, אימצו לעצמם את הרעיון, ואחדים מחשובי ירושלים ועשיריה התאגדו יחד עוד בשנת תרל“ב (1872), ביניהם: הרב מאיר אוירבך, ר' יוסף קריגר, בעל ההון ר' מ' יפה, הסוחר ר' בן ציון ליאון, ר' משה יצחק גולדשמיד, ר' בנימין (בייניש) סלנט, ר' יואל משה סלומון ועוד ועמדו לרכוש את שטח האדמה הגדול בין יריחו לירדן. אלא שהדבר לא יצא לפועל.³⁸⁷ במשך הזמן נעשו נסיונות נוספים, בהרכבים אחרים של חברים באגודה³⁸⁸. לגיבושה הסופי הגיעה החברה בשנת תרל”ו (1876) כשמטרתה “להתנחל על אדמת הארץ נעבדה ונמצא לחמנו ממנה”. מייסדי החברה, ר' יואל משה סלומון, ר' דוד גוטמן, ר' אלעזר ראב, ר' יהושע שטאמפפר ועוד היו אחר כך בין מייסדי פתח תקוה.

“גאולת הארץ” הצליחה לאחר מאמצים להשיג שטח קרקע ליד יריחו, אך הקנייה לא יצאה לפועל בגלל התנגדות השולטאן. ראשי החברה לא נואשו. בידם עלה למצוא מוכר שהסכים למכור להם חמש מאות דונאם אדמה ליד רמלה. הפעם התערב הפחה ושוב מנע מן היהודים לקנות את הקרקע והיא נמכרה לנוצרי־ערבי. בנסיונם השלישי הצליחו לרכוש שטח אדמה גדול, 3,375 דונאם במחיר של 21,400 פראנק. על קרקע זו הוקמה פתח תקוה.

אגודת “בני יהודה” אגודה זו נוסדה בשנת תרמ“ו (1886) על ידי בני הישוב החרדי בצפת. יוזמי החברה קבעו לעצמם מטרה נועזת: הקמת מושבה יהודית בעבר הירדן המזרחי. כעבור חודשים אחדים התנחלו המתיישבים על חלקת קרקע בגדה המזרחית שמעבר לכינרת והקימו את המושבה “בני יהודה” (עין־גב כיום). התנאים היו קשים החלה עזיבה. במקום העוזבים הגיעה חבורה חדשה “בני ירושלים”. כעבור כעשר שנים בשנת תר”ס (1900) מנה המקום למעלה משלושים משפחות. שטח האדמה הגיע ל־3,500 דונאם. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (תרע"ד 1914) עזבו מתיישבים רבים ובמקום נשארו רק ארבעה חברים. במאורעות תר“פ (1920) נשחטו ארבעת היהודים ע”י ערבים. המקום נשאר שומם עד עלות עין גב.

חברת “בני ציון” נוסדה בצפת על ידי חסידים תושבי הארץ. בשנת תרנ"ט (1899) הועבר מרכזה לירושלים. בין ראשי החברה נימנו ר' מאיר מייזל, ר' שלמה אליאך, ר' אריה ליב היילפרין, ר' יעקב בלומנטל, ר' שלמה מן, ר' עזריאל זליג לידר, ר' פנחס הורוויץ. כמזכיר כללי נתמנה ר' מיכל פרידמן. בבחירות דימוקראטיות נבחרו מוסדות החברה; “ועד מרכזי” בירושלים ובו נציגים מצפת, טבריה וחברון. בצפת ובטבריה הוקמו סניפים. הוקמה חברת מניות, שתהווה את הקרן הכספית של החברה. ככל הנראה תמך השולטאן, עבד אל חמיד ביוזמת החברה. בראש קונטרס שפירסמה החברה מצויין תמצית רעיונה:

“ליסוד מושבות בארץ הקדושה על יסודי התורה והיראה לעבודת האדמה לעשות גנות ופרדסים ולנטוע כרמים למצא לחמם ביגיע כפיהם בכבוד”³⁸⁹.

הוועד המרכזי יצא "לגול מעלינו חרפת מחרפינו הקוראים אלינו בלעג מר נרפים אתם נרפים, להראות לעיני כל ישראל כי בכל נפשנו הננו חפצים לעבוד³⁹⁰ לא רגש העלבון בלבד הניע את מייסדי “בני ציון”, נגד עיניהם עמדה:

“התשוקה אשר נראתה במחנה ישראל היראים והחרדים לדבר ה' ותורתו לראות בעיניהם מושבות ישראל בנויים לתלפיות בארץ אבותינו על יסודי התורה והיראה”³⁹¹

ראשי “בני ציון” הציבו לעצמם “תוכנית חומש”: מספר החברים אשר יורשו להצטרף לא יעלה על אלף. תוך חמש שנים יתיישבו בהדרגה חמש מאות משפחות, כל שנה מאה משפחות. תוך תשומת לב לקליטה חברתית נאותה נקבע, כי בתוך כל קבוצה יהיו חמישים “עולים חדשים” וחמישים מתושבי הארץ כל משפחה תקבל חלקת אדמה “לגנות ופרדסים, בית ורפת, בהמות, מחרשה”.

בחודש תשרי תר“ס (1900) פירסם הוועד המרכזי “קול קורא” ל”אחינו בני ישראל" להצטרף כחברים. ה“קול קורא” מסביר את רעיון ההתיישבות ומציין, כי מלבד הסיבות הכלכליות הטובות העשויות לצמוח ממנו, ומלבד הסרת “הבטלנות” המבישה, הרי בראש וראשונה “… ישוב הארץ ועבודת האדמה תלוי' עתה בתקות בני ציון”³⁹²

מיד נרשמו תשעים ושתיים משפחות ביניהם משפחת סבי ר' אהרן יהושע אליאך. ב“קול קורא” התומך בחברה יצאו רבי אברהם יהושע השיל ראבין אב“ד צפת, רבי אברהם יצחק הלר, ר' מאיר לנדאו אבד”ק משיטשין, רבי אהרן מליק, רבי מתתיהו כהנא, הבד“ץ של הספרדים ראשי הכוללים בצפת, ראשי כולל רוסיה וביניהם רבי נחום פנחס נכד הבעש”ט, רבי דודל' בידרדמן, האדמו"ר ר' אברהם יהושע העשיל פרידמן, ור' ישראל שלום יוסף פרידמן. מושבה עצמאית לא עלה בידם להקים. החברים נתפזרו וחלקם הצטרף לגרעינים אחרים.

חברת “קהילת יעקב” נוסדה בירושלים בשנת תרס“ח (1909) על ידי תלמידי הישיבות. הם ביקשו להתקיים בצד לימודם מיגיע כפיהם, וסומכים את החלטתם על “עצת חכמינו ז”ל (יבמות סג ע"א) “עתידים כל בעלי אומניות שיעמדו על הקרקע. ופרש”י: יניחו אומנותם לעסוק בחריש ובקציר”.³⁹³ בראש מצעם הדגישו את רעיונם:

להתנחל על אדמת אה“ק, לעבדה לשמרה, להנות מגיע כפים ולקים את המצוות התלויות בארץ”.³⁹⁴

הם קיבלו את תמיכתו הנלהבת של הראי“ה קוק. במכתב ברכה אליהם מיום כ”א אייר תרס“ח (1909), מחזק הרב את ידיהם ומעודדם להמשך פעולתם. חברי ועד האגודה בירושלים היו ר' אברהם אהרן זאננענפעלד ור' שמעון ווייק צמח בהרב הצדיק מו”ח פנחס הכהן. המנהיגים הצעירים נחלו מפח נפש. “קהלת יעקב” זכתה לקיתון של השמצות מצד האורטודוקסיה הקיצונית בירושלים, והשפיעה על דעת הקהל. הקבוצה הצעירה לא זכתה לסעד ולגיבוי ציבורי אט אט דעכה ונעלמה.

חברה נוספת בשם “מצילי עשוקים” נוסדה על ידי חסידים “הרוצים להתיישב”. חברה “למען ציון” נוסדה בירושלים בתרמ"ז (1877). וכן “תפארת ירושלים” “כנסת ישראל” “עזרת ישראל”. את תפקידן העיקרי ראו בהקמת ישובים יהודים בערים שונות בארץ, שבהן אין ישוב יהודי ניכר או שאין בהן ישוב יהודי כלל.

א"מ לונץ עמד בקובץ “ירושלים” (שנה ד' תרנ"ב) על הצורך “להרחיב את גבול מושב אחינו בארץ הקודש”. בערים בית לחם, רמלה, לוד, אשדוד, מג’דל, ג’נין, סאלט וכראך. “אם יעלה בידינו להושיב אף עשר משפחות מאחינו בכל אחת מהנה, אז אין ספק כי המה ימשכו עליהם עוד מספר משפחות”. גישושים ראשוניים אלה אמנם לא הביאו לצמיחה חקלאית מידית, אך הייתה בהם פריצת דרך למפעל ההתיישבות שהתפתח בעתיד.

גאולת קרקעות    🔗

למרות הגזירות והקשיים שהעמידו השלטונות הטורקיים, נפתחו אפשרויות לרכישת קרקעות. ההיצע היה גדול מן הביקוש או מן האפשרויות הכספיות. למרבה הפלא נמצאו מוכרי קרקע רבים, שהציעו למכירה שטחים קטנים וגדולים במחירים זולים. הייתה דרושה אמנם מומחיות וזהירות לא ליפול בפח.³⁹⁵ אך כאשר נזדמנה עיסקה טובה קדושת השבת לא מנעה קניית קרקע. כך אירע בקניית אדמת יריחו. גדולי רבני העדה החרדית בירושלים הרב מאיר אוירבך, הרב שמואל סלאנט והרב יעקב לייב לעוי פסקו לא לדחות “וכולם הלכו לפחה ביום שבת וגמרו אתו את ההסכם”³⁹⁶ בשנת תרל“ב (1872) התנהל מו”מ לרכישת קרקע בגודל של 6,000 דונאם בסביבות רחובות, בתרל“ג נוהל מו”מ על שטח קרקע ליד ירחו, גם בשנה שנתיים אח"כ אנו יודעים על נסיונות רכישה בהרי חברון.³⁹⁷ ועוד כהנה וכהנה. להלן נתרכז במספר רכישות שיצאו לפועל.

על אדמה ראשונה שנרכשה ידוע משנת תרט“ו (1855). ר' משה מונטיפיורי קנה מאה דונאם ליד יפו. בתר”ך (1860) נגאלה אדמת מוצא. העדה החרדית בירושלים קנתה בתרכ“ו (1866) שטח אדמה גדול סמוך לירדן בסביבות יריחו. בתרל”ח (1878) ניקנו שטחי אדמה שעליה הוקמה פתח תקוה. אחר כך נרכשו אדמות עיון קרא (3,500 דונאם), אדמת ג’עיני (2,700 דונאם). נרכשו אדמות בצפון הארץ. בימי הרב משה מגיד, מנהיג העדה האשכנזית בירושלים (עלה לארץ ישראל בתר"א – 1841), הושקעו מאמצים וסכומים גדולים לרכוש את כל “שטח השערים” של סביבות ירושלים. “שערי העיר” על פי יחזקאל (מ“ח ל”א־ל"ה) ארבעת אלפים וחמש מאות על ארבעת אלפים וחמש מאות קנים (כל קנה שש אמות).

בתרל“ד (1874) בערך קנתה “חברת מאה שערים” שטחי קרקע ליד קבר שמואל הנביא, “לשם יסוד קולוניא”. האדמה נרכשה אמנם אך הישוב לא קם בגלל מחסור באמצעים כספיים. יותר מאוחר קנו יהודים מירושלים בסביבה זו 2,000 דונאם אדמה³⁹⁸. בסוף תרמ”ב (1882) היו בידי היהודים 22,530 דונאם קרקע.

חברת “נחלת ישראל ברמה”, שנוסדה בירושלים, רכשה אדמות ליד קבר שמואל הנביא (אפשר שזו אותה עיסקה המוזכרת לעיל). הרב משה נחמיה כהנא, ראש ישיבת “אץ חיים” בירושלים, ר' זאב וואלף מקאוונא, ר' יצחק יעקב סופר ועוד שיסדו את החברה להתיישבות ובניין “קהלת יעקב”, קנו שטח אדמה גדול בסביבות הר־טוב³⁹⁹. תוך שנתיים נרכשו אדמות בראשון לציון, עקרון, נחלת ראובן ועוד. בקיץ תרמ"ד (1884) עמדו לרשותה של ההתיישבות היהודית 40,000 דונאם אדמה. מאז ואילך בוצעו על יד “הישוב־הישן” רכישות קרקע במקומות שונים.

הקמת ישובים    🔗

ציון דרך חשוב בהתפתחותה של ההתיישבות החקלאית בארץ־ישראל חל בשנת תרמ“ב (1882), הפעם על ידי “עולים חדשים”. לאחר הפרעות ברוסיה (תרמ”א־תרמ“ב 1882־1881 ברחו יהודים רבים. רק חלק מיזער שם פניו לארץ־ישראל. ברחבי הגולה נוסדו אגודות למען שיבת ציון, העולים, שבאו בעיקר מרוסיה, פולניה ורומניה, חיפשו את דרכם להתיישבות חקלאית. בתרמ”ב (1882) הקימו יהודי מונאטש את ראש פינה המושבה מנחמיה נוסדה אז על ידי שלושים משפחות יהודיות גם הן יוצאי העיר מונאטש שברומניה. את יסוד המעלה ובאר טוביה יסדו חסידי בוהוש וסאדיגורה. עקרון נוסדה על ידי חבורת יהודים מפלך הורודנא. את רחובות יסדו יהודים מחברת “מנוחה ונחלה” בווארשא. היהודים הדתיים החמים באו עם חלומות גדולים ומצאו עצמם מול פקידות עויינת. לא נוצרה הנהגה ארגונית מרכזית, ושוב חלה נסיגה בתנועה ההתיישבותית שנתחדשה כעבור עשר שנים בקירוב בשנת תרנ"א (1891).

עד שנת תרמ“ב (1882) היה הישוב היהודי בארץ־ישראל מורכב כולו מיהודים דתיים, מעלייה שבאה רובה מחסידי מזרח אירופה. גם “העליות ההתיישבותיות” בתרמ”א (1881) ובתרמ“ב (1882) והסמוכות להן, רובן המכריע היה עלייה דתית. היתה קבוצה אחת יוצאת דופן, קבוצת ביל”ו (“בית יעקב לכו ונלכה באור ה'”). זמן קצר אחר בואם לארץ, הפכו להיות חלק בלתי נפרד ובלתי שונה מן החברה המקומית, על מעלותיה ומגרעותיה. בנפול רוחם כתבו מכתבים לחוץ לארץ בבקשת תמיכה כספית. אדמתם נמסרה באריסות לערבים. הם נהנו מכספי החלוקה. (לשבחם ייאמר כי לא לצורך מחייתם אלא להחזרת חובות) היו מהם שירדו מן הארץ וכיוצא באלה התלאות. את כאבם סבלו בכבוד ובגאווה אישית ולאומית. התומך היחידי בהם בארץ היה דווקא ר' יחיאל מיכל פינס. כאשר נודע לו מצבם, קנה בעבורם 3,000 דונאם אדמה להקמת מושבה. בייאושם פנו במכתב, מיום כ“ב תמוז תרמ”ד (1884) לחברת חובבי ציון ברוסיה, בו הם מודיעים על עזיבת הארץ “לרוסיה או לארץ אחרת”⁴⁰⁰. אחר מאמצים מרובים הגיעה עת השמחה. ביום כ“ו כסלו תרמ”ה (1885) עלו שבעה מהביל“ויים על אדמת גדרה. השמחה לא ארכה זמן רב. שישה שבועות בלבד אחר עלייתם כתבו מכתב לפינסקר ברוסיה, בו הם קובלים “מצבנו ירע מיום ליום”⁴⁰¹. פועלם של הביל”ויים היה מעשה חלוצי, לשם כך אין צורך לטשטש את יתר פעולות ההתיישבות שנעשו בדורם ובדור שלפניהם.

במשך חמש עשרה שנה, תרמ“ב (1882) – תרנ”ז (1897), בהן נקבע גורלה של ההתיישבות בארץ־ישראל עלו על הקרקע שישה עשר ישובים. אליהם יש להוסיף שניים שעלו לפני כן (מוצא ופתח תקוה). מבין שמונה עזרה המושבות הראשונות בארץ־ישראל נוסדו חמש עשרה על ידי יהודים דתיים: (1) מוצא – תר“ך (1860); (2) פתח תקוה – תרל”ח (1878); (3) ראשון לציון – תרמ“ב (1882); (4) נס ציונה – תרמ”ב; (5) זכרון יעקב – תרמ“ב; (6) ראש פינה – תרמ”ב; (7) יסוד המעלה – תרמ“ג (1883); (8) עקרון – תרמ”ד (1884); (9) משמר הירדן – תרמ“ד; (10) גדרה –תרמ”ד; (11) בת שלמה –תרמ“ט (1889); (12) שפיה – תרמ”ט; (13) רחובות – תר“ן (1890); (14) חדרה – תרנ”א (1891); (15) עין זיתים – תרנ“א; (16) באר טוביה – תרנ”ו (1896; (17) מטולה – תרנ“ו; (18) הר־טוב – תרנ”ו.⁴⁰²

ביום היווסדה (תרנ"ז – (1897) מצאה ההסתדרות הציונית בארץ את שמונה עשרה המושבות. בשנותיה הראשונות שללה את ההתיישבות. עמדה זו, שהרצל דגל בה, הלכה והתערערה במיוחד אחרי “תוכנית אוגנדה”. קמו חוגים בהסתדרות הציונית, שדרשו להתחיל מיד בהתיישבות מעשית בארץ ישראל. אולם המיפנה לא התחולל. המצב השתנה בסוף שנות השבעים של המאה השביעית. בישיבת הוועד הפועל הציוני (ברלין, ינואר 1908) הוחלט על יסוד “המשרד הארץ ישראלי”, כנציגות של ההסתדרות הציונית.

בתרס"ח (1908) תחילת פעולתה המעשית של ההסתדרות הציונית בשדה ההתיישבות החקלאית, כבר היו בארץ־ישראל שלושים כפרים עבריים.

הפעילות הרבה בארץ לא הניבה אמנם פירות רבים, אך אין ספק שהייתה גורם חיובי לתנועה שבאה לאחר מכן. כנגד זה החלה הפעילות בחוץ לארץ לתת את אותותיה הממשיים על מפת ההתיישבות בארץ. לשתי תנועות אלו, שבארץ ושבחוץ לארץ, הייתה השפעה הדדית מאחת על חברתה. מבין המושבות הראשונות, נוסדו שתיים על ידי בני הארץ, יתרן על ידי עולי חוץ לארץ אם כי כבר בצעדיהם הראשונים הצטרפו אל חלוצי חוץ לארץ אחדים מבני הארץ. הם גם שאבו ידע ועזרה מבני הארץ באשר לרכישת הקרקע, להכרת הארץ ומנהגיה, ועוד, אולם פעילות זו, הקמת המושבות ועבודת האדמה, לא היית מטרה בפני עצמה, אלא נקשרה לרעיון הרוחני העומד אחריה ועל עצם העבודה לשמה. כאן אולי ניתן להבחין בגישות השונות שבין הציונות החילונית המודרנית, לציונות הדתית עתיקת היומין. וכך כותב ר' יעקב ליפשיץ:

“אם נאבה ליסד הקולוניות רק מצד הרגש הלאומי, מבלי כל הצטרפות לתכלית נעלה מזה לקיום מצוות התלויות בארץ ולחזק ידי הפרושים המקדישים עתותיהם לתורה ועבודה, אזי לא נגיע אל החפץ בשום אופן”⁴⁰³

דברים אלו נאמרו בשנת תרל“ה (1875), עשר שנים לפני שהקימו הבילו”יים את גדרה, וכשלושים וחמש שנה לפני שהקימה ההסתדרות הציונית את הישוב הראשון שלה. נעמוד להלן בקצרה על כמה מן המושבות הראשונות.

מוצא נוסדה תר"ך (1860). האדמה נרכשה על ידי יהודים חרדים מירושלים. הונח בה יסוד לישוב חקלאי על ידי ר' שאול יהודה, עולה מבגדאד. יותר מאוחר הצטרפו יהודים עולים ממארוקו.⁴⁰⁴ במקום ניבנה בית בן שתי קומות ובו נפתחו המוסדות הדתיים; בית כנסת, תלמוד תורה, ומקוה טהרה.

פתח תקוה נוסדה בתרל"ח (1878). שנתיים לפני כן, בתרל“ו (1876) התארגנה חבורה מאנשי הקהיליה החרדית בירושלים תחת השם “גאולת הארץ” במטרה להקים מושבה יהודית. נרכש שטח קרקע בן 3,375 דונאם, צפונית מזרחית מיפו, סמוך למקורות הירקון. בט”ו בשבט תרל“ח (8 לאוגוסט 1878) עלו שנים עשר ראשי משפחות על הקרקע ביניהם ר' דוד גוטמן ר' יואל משה סולומון, ר' יהושע שטמפפר, ר' יהודה ראב, ר' זרח ברנט, ר' מיכל ליב כ”ץ, ר' אריה ליב פרומקין, ר' יוסף שלזינגר, ר' נתן גרינארט. הם קראו למקום פתח תקוה, לפי הכתוב: “ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח תקוה” (הושע ב, יז). אחרי החגים, ביום ז' חשון תרל"ט, יצאו יהודי פתח תקוה לראשונה לעבודת האדמה, וחפרו את הבאר העברית הראשונה.

השכנים הערביים התנכלו להם. בשבת בזמן התפילה עלו הערבים לחרוש בחלקתם של המתיישבים. הם נתקלו בהתנגדות, החלו יריות. ר' יהושע שטמפפר הוריד את טליתו, רץ לביתו נטל את רובהו, ובשובו אל המתפללים פקד עליהם להסיר את טליתותיהם, ויחד יצאו אל המתנפלים והניסום. את חג הפסח הראשון (תרל"ט) חגגו בהתלהבות רבה. בימי הבציר הראשון קיימו את כל המצוות התלויות בארץ, לקט שכחה ופאה. תרומות ומעשרות הפרישו כדת וכדין. את המעשרות העמיסו על גמלים ובטקס חגיגי העלום לירושלים.

ראש פינה נוסדה בתרמ“ב (1882). בשנת תרמ”א הגיעו לארץ ר' דוד שו“ב ור' דוד בוקשטתר, שליחי יהודי מונאשט ורכשו אדמה ליד צפת. בכ”ח אב תרמ"ב (1882) עזבו כשלושים משפחות את העיר מונאשט שברומניה ועלו ארצה. “כאשר עברנו את הנחל דרכנו על אדמת ארץ אבות קפצנו כלנו מהבהמות כנשים כילדים ובקול רם ברכנו שהחיינו בשם ובמלכות. נפלנו על פנינו נשקנו את רגבי הקדש שמחנו רקדנו אף בכינו. קדמנו שלום לאמני החביבה ארץ חמדה שמה, ארץ שחמדוה אבות העולם, נדברנו מעט עם אמנו נשמת כל עם ישראל, הנה שבים אליך בניך בוניך, אנחנו ילדיך, ואת אמנו הלא תשאלו לשלום אסיריך זה אלפים שנה לא ראינו אותך. ודמעות חמות התגלגלו מעינינו זרם של השתפכות הנפש. רבים מאתנו הלגלגלו בעפר. דלגנו מסלע אל סלע ומאבן לאבן, שכבנו על הסלעים מגודל שמחתנו שזכינו להיות בארץ ישראל”⁴⁰⁵

ראשון לציון נוסדה בתרמ“ב (1882) בט”ו באב – יום השמחה – עלו על אדמתם וקראו למקום “ראשון לציון”. המייסדים מנו “מניין” אנשים ר' צבי הכהן לבונטין העשיר, שמכספו נרכשה האדמה, ר' זלמן דוד לבונטין, יוסף פיינברג, ר' שרגא פייבל הייסמן, ר' יעקב פרץ פריימן, ר' אהרן מרדכי פריימן, ר' לוי יצחק אייזנברגר, ר' זאב אברמוביץ, ר' ראובן יודלביץ, ר' משה אהרן כהן. בערבו של אותו יום ראשון לעבודתם, עמדה הקבוצה הקטנה בשדה הטרשים לתפילת מנחה. ר' צבי לבונטין – ראש המייסדים, עבר לפני התיבה. “דמעות שמחה זלגו מעיניו ומעיני כל החבורה”⁴⁰⁶ במכתב ששיגרו אל עורך “המגיד” כתבו:

ידידי בני ביל"ו

אם חפצתם לשבת בקטרא [שם הכפר הערבי השכן] תבוא עליכם ברכה, לקמח צמד בקר ושעורים או סוס וכליו יהי' אי"ה [יהיה אם ירצה השם] כסף תחת ידי. מה יאמר האיש ממינסק [אדליו בנקין – איש מינסק] לעשות בבית? ואני לא אדע ליעץ אתכם מאומה. לכו וראו שמה מה יש לכך לעשות, ואם יהי' לכם השנה הזו די עבודה.

והנני ידידכם

מיכל פינס

מכתבו של ר' יחיאל מיכל פינס למתיישבי גדרה.

התעודה נמצאה בארכיונו של שלמה זלמן אבינועם (צוקרמן), ונתפרסמה לראשונה בשנת תש“ו (1946) ב”רשומות" הוצאת דביר ת"א.

“יודעים אנחנו כי בהתייסדות הקולוניה הראשונה ובהצלחתה תלוי הרעיון היקר והקדוש לנו שיבת ציון, ותקותנו חזקה בה' כי נדע לכלכל הענין הזה, והקולוניה שלנו תהיה אי”ה למופת לרבים⁴⁰⁷…"

נס ציונה נוסדה בשנת תרמ“ג (1883) על־ידי ראובן לרר. בשנת תרמ”ד (1884) הגיעה משפחתו – אשתו וילדיו. ארבע שנים אחר עלייתו על הקרקע, בשנת תרמ“ז (1887) הצטרפו אחיו ר' משה לרר, ר' אהרן אייזנברג, שנודע כ”עילוי מפינסק", עם אשתו ושתי בנותיו, ר' אברהם יאלובסקי הנפח, תלמיד חכם ולמדן מובהק, ר' יוסף פלדמן אברך ישיבה, ר' מרדכי הונברג. ר' ראובן לרר ייחד חדר לבית כנסת. ספר תורה מיוחד נכתב ביפו, והובא למושבה ברוב פאר. הוקם “חדר” לילדים.

יסוד המעלה נוסדה תרמ“ג (1883) עקב סכסוכים נעזב המקום. בכספים שהביאו ר' ליב רובין ור' פישל שולמן, רכשו 2,500 דונאם בסכום של 5,000 רו”כ.

“אנחנו נבנה בעזרת השם בתי אבן לשבתנו ורפתים לבהמתנו וחיי אדם נחיה בעזרת השם”⁴⁰⁸.

בסוף קיץ תרמ“ג (1883) יצאה קבוצה ראשונה בת שבעה חברים מקרב האגודה במזריץ, ר' שבתי לקרמן, ר' יוסף גבילטר, ר' חיים מנזשבסקי, ר' אברהם פלדמן, ר' יחזקאל זמר, ר' ברוך מאיר רוזנבלום ור' זאב בקר. הקבוצה הביאה עמה ספר תורה, ש”ס ותשמישי קדושה. בתחילת חורף תרמ"ד (1884) עלו החסידים = החלוצים של שפתה המערבית של ימת החולה וקראו למקום “יסוד המעלה” (ע"פ עזרא ז, ט). ר' פישל כותב לרבי במזריץ:

“… ה' ברוב רחמיו לא ירפני ויחזקני ויאמצני לסבול נגד כל הרוחות הסוערות ולא יתרפני ממצבי והאהבה לארץ אבותינו לבנות הנהרסות ולנטוע הנשמות תתרומם ותתחזק בקרבי בכל יום. כי כאשר קניתי שוורים בעזרת ה' והתחלתי לחרוש ולזוע… ישלח ה' ברכתו מקודש ויברך את מעשי ידינו ויפתח את אוצרו הטוב ויכין לנו גשמי ברכה למכביר וארצנו תתן יבולה אמן”⁴⁰⁹.

זכרון יעקב נוסדה כ“ה כסלו תרמ”ג (1883) על ידי עולים מרומניה. הם התכנסו בחיפה, ומשם יצאו בעגלות רתומות לסוסים לעבר אדמתם. עד מהרה הצליחו החלוצים להפוך את אדמת הטרשים הבלתי פוריה לישוב חקלאי, הרואה ברכה בעמלו.

“יודעים אנחנו החוב הגדול והקדוש המוטל עלינו, ובאלקי ציון נשימה מבטחנו ונקוה ללכת בדרכנו זה. נעמה עלינו עבודתנו ודבר לא יחסר לנו בכל הדברים הנחוצים למחיית אדם ולמנוחתו”⁴¹⁰

עקרון (מזכרת בתיה) נוסדה בשנת תרמ“ד (1884) על ידי קבוצת יהודים מפלך הורונדא שמנתה עשר משפחות מרובות ילדים, מספרם הגיע למאה ואחד נפש. יחיאל ברי”ל השתדל להשיג בעבור העולים אמצעים להוצאות הדרך בעזרת הרבנים הרב יוסף סולבייצ’יק מבריסק, הרב מרדכי גימפל יפה מרוז’נוי, והרב אליעזר וקס מוארשא. הם קיבלו שטח אדמה 2,660 דונאם שרכש הברון רוטשילד בעידודו של הרב שמואל מוהליבר. לקראת שנת השמיטה בשנת תרמ"ט התעוררה סערת רוחות בין גדולים התורה בארץ ובגולה. בחוץ לארץ ניתן “פסק דין” “מלפני הגאונים הגדולים” להיתר.⁴¹¹ רבני ירושלים לעומתם פרסמו “הודעה גלויה” בשם הרב יהושע ליב דיסקין והרב שמואל סלאנט כי “אין שום היתר לחרוש ולזרוע ולקצור ולנטוע הן על ידי עצמו הן על ידי נכרי”⁴¹². איכרי עקרון טענו כי כתושבי הארץ עליהם להישמע לרבני ארץ ישראל. בירושלים נוסד “ועד שמיטה” כקרן לעזרה לאיכרי הארץ. הוועד יצא בקריאה: “לגבורי ונדיבי ארץ קומו לעזרת ה' בגבורים תנו כבוד לד' והרימו תרומה לד' והכסף תשלחו”.⁴¹³

איכרי עקרון נכונו בכשרון מנהיגות, הם הוכיחו זאת לא רק בעניין השמיטה, הם גם היו הראשונים שהרימו קולם נגד “פקידות” הברון, ובכך פתחו תקופה חדשה בתולדות ההתיישבות.

באר טוביה (קסטינה) נוסדה בתרמ“ז (1887) בידי קבוצה בת עשרים וחמש משפחות יוצאי העיירות בלץ ופילשט שבבסרביה. בראשה עמדו ר' חיים כהן ור' יצחק קנטור. הם הגיעו לארץ ישראל במטרה לעלות להתיישבות. הברון רוטשילד רכש חלקת אדמה בת 4000 דונאם “בדרום הארץ במחוז עזה”, חברי הקבוצה שילמו כל אחד 1,000 רובל במזומן והתיישבו על הקרקע. עקב סכסוכים נעזב המקום. בשנת תרנ”ו (1896) חודשה ההתיישבות בבאר טוביה, מטעם תנועת “חובבי ציון”. שלושים משפחות עלו על הקרקע. במאורעות תרפ“ט (1929) נחרבה המושבה והוקמה מחדש בשנת תר”ץ. (1930).

רחובות נוסדה תר“ן (1890). בווארשא הוקמה אגודת “מנוחה ונחלה” מיהודים יוצאי ליטה, שהשתייכו ל”חיבת ציון". משלחת עסקנים, ר' אליהו לוין אפשטיין ור' יעקב ברוידא ובראשם הרב שמואל מוהליבר, יצאה לארץ ישראל כחלוץ לפני המחנה.

בז' אדר תר“ן נחתם החוזה על רכישת 6,620 סונאם קרקע. אותה שנה בט”ו באב עלו המתיישבים הראשונים. בין המייסדים: ר' אהרן איזנברג, ר' ניסן קנטורוביץ, ר' אברהם יהושע דונדיקוב, ר' יעקב קרטניסקי. ר' ישראל בלקינד קרא למקום רחובות, על פי הכתוב “כי עתה הרחיב ה' לנו” (בראשית כו כב).

פעולתם הראשונה היתה הקצאת צריף ל“חדר”. מיפו הביאו “מלמד”, אשר לימד את התינוקות חומש עם רש"י. ר' יעקב בריודא האמיד בנה מכספו “מקוה”, תלמוד תורה ובית כנסת. בימי הקיץ נהג הרב קוק להתגורר ברחובות.

חדרה נוסדה בתרנ“א (דצמבר 1890). הרב ר' משה מרדכי אפשטיין מן התלמידים המובחרים של ישיבת ואלוז’ין, ולאחר מכן ראש ישיבת סלבודקה, יצא עם משלחת לארץ ישראל להכין מקום התיישבות עבור חברי אגודת “נס ציונה”, שנוסדה על ידי תלמידי הישיבה. לאחר רכישת הקרקע עלו חברי האגודה לארץ ישראל בשנת תרנ”א והקימו את חדרה. בין המייסדים היו ר' יוסי גלוזגל, ר' מנדל טרקן. המתיישבים הביאו למושבה “מלמד”, ששימש בשלושה כתרים: מלמד, חזן ובעל קריאה. באחד מחדרי ה“חאן” הכניס ר' יוסי את ספר התורה שהביא עמו מן הגולה והמקום הפך לבית כנסת. בתקנון המייסדים נאמר:

“…כל פורץ גדר הדת ייענש פעם ושתים, כפי ראות הוועד ובשלישית עליו לעזוב את האחוזה”⁴¹⁴

העלייה הגדולה שהחלה בתרע“ט (1919) ונמשכה עד תרפ”ג (1923), וכונתה “העלייה השלישית” הביאה אתה חלוצים דתיים רבים מפולין, רומניה וגליציה, ששאבו את לאומיותם בעיקר מן התנועה החסידית. ביטוי לכך נותן אחד החלוצים ר' ישעיהו ברנשטיין: “בתנועה החסידית מוצאים אנו את הנטייה הזאת”⁴¹⁵ היתה זו עלייה שונה מקודמותיה. יחודה בגילם הצעיר של העולים, וברוח הלאומיות הדתית שהיתה בם. גם כושרם הפיזי של העולים היה משופר. אבי ז“ל נמנה על עליה זו, עלה בשנת תר”פ (1920)⁴¹⁶. נתעכב על ישובים אחדים מהתקופה המאוחרת שאת הקמתם יזמו חסידים.

בני ברק הוקמה בתרפ“ד (1924) בהשפעת הרבי מגור. בשנת תרפ”ב נוסדה בבית המדרש של חסידי סקרנביץ שבווארשא חברת “בית ונחלה”, בראשותו של ר' יצחק גררשטנקורן, במטרה לעלות לארץ ישראל וליישב שממותיה בעבודת אדמה. הראשונים שנצטרפו מנו בתחילה כמה עשרות מסוחרי וארשא ולודז‘. ביום ו’ אייר תרפ“ב רכשו נציגי החסידים שטח אדמה של 1,020 דונאם “להקים משק מעורב ולנטוע פרדסים”. בחודש אלול תרפ”ד עלו על הקרקע “במזרח העיר יפו במרחק של שבעה קילומטרים בצד שמאל של מסילת הברזל יפו־לוד”. מתאר את המחזה ר' בנימין:

“כעשרים יהודים מיהודי פולין צעירים וזקנים ואברכים מגודלי זקן פשוטי קפוטות עטויי טליתים קטנים, אשר התנופפו כמו סמל דגלים באוויר, ובידיהם מעדרים דקרים אתים ובאלה התנפלו על הגבעה עשו בה שמות בדביקות של חסידים כמעט בשיר ורננה. יהודים נאים יהודים חסידים יהודי תורה ויהודי עבודה”.⁴¹⁷

כפר חסידים נוסד בשנת תרפ“ה (1925). בשנת תרפ”ד (1924) נתעוררה בקרב החסידים בפולין תנועה לעלייה ולהתיישבות, שהלכה והקיפה חוגים רבים. רבי יחזקאל מיאבלונה אירגן ויסד בפולין את אגודת “נחלת יעקב”. זו הקיפה שש מאות חברים, במטרה לעלות לארץ ישראל ולהקים בה נקודה חקלאית. בשנת תרפ“ה (1925) עלה הרבי עם כחמישים משפחות לארץ־ישראל. אותו זמן התארגנה קבצת חסידים נוספת בראשותו של רבי ישראל אליעזר, האדמו”ר מקוזניץ, בשם “עבודת ישראל” נרשמו בה כשמונים חברים, ואף היא הגיעה לארץ באותו פרק זמן. בכספים שהפקידו כל איש ואיש לקופה משותפת, רכשו 20,000 דונאם קרקע בקירוב על חוף נחל קישון. את עלייתם על הקרקע מתאר המשורר ש. שלום:

“פזורים על שטח גדול נמתחו אוהלים רבים, עמלו והתרוצצו רוגשים ונרגשים חסידים בזקנים ובפיאות ובחלוקים ארוכים, נשים בשמלות חדשות ובפיאות נוכריות… אחרי הקידוש יצאו במחולות… ובמוצאי שבת רקדו… ובאשמורת יום ראשון רקדו יבנה המקדש עיר ציון תמלא… פלוגות פלוגות יצאו לעבודה לבושי מכנסי בד וכתנות בד ועליהן טליתות קטנות. הזקנים והפיאות פרועים ומתבדרים ברוח הקיץ הלוהט… עכשיו שזכו ועלו על האדמה שכולה קודש, ועכשיו שנתעסקו בעבודה שכולה מצוה, מצוות ישוב ארץ ישראל נהפכו להם כל הימים לימים טובים, לערבי שבתות ולימי כלולות בין ישראל וארצו, בין קודשא בריך הוא ושכינתיה”⁴¹⁸

כפר חסידים (“נחלת יעקב”) בית הכנסת – תרפ"ה (15.7.1925

במכתב פנימי שכתב שלמה קפלנסקי, נציג המחלקה להתיישבות בחיפה אל ההנהלה הציונית בירושלים מיום 27 לינואר 1927, מסר דו"ח על מצבם של החסידים המתיישבים. בסעיף 8 נאמר:

“אין החסידים אלמנט טוב להתיישבות, בהיותם משוללי כל הכשרה ומטופלים בילדים קטנים”⁴¹⁹

התנאים שהציבה המחלקה להתיישבות לפני החסידים החלוצים היו קשים. ב“זכרון דברים” שנערך ביום ט“ז חשון תרפ”ז (1927) בין החסידים לבין המחלקה להתיישבות של ההנהלה הציונית, מפורטים אחד לאחד הסעיפים שהציגה המחלקה להתיישבות כתנאי להסכמתה להושיט את עזרתה:

“… ההנהלה מתחייבת להמציא למתיישבים בהמות, כלי עבודה, הספקה לבהמות עבודה וכו'… סכום ההלואה שההנהלה הציונית תיתן למטרה זו 6,000 לי”מ… את הכלכלה למשפחות ולפרות וכל ההוצאות האחרות צריכות החברות לסדר… שני הצדדים מקבלים, שברשימת המתיישבים תכנסנה רק משפחות המכניסות לכל הפחות 200 לי“מ, מלבד התשלומים שהחברות מתחיבות להכניס לא יאוחר מהראשון לאפריל תרפ”ז לגזברות ההנהלה הציונית במזומנים או בהמחאה, סכום של 100 לי“מ לכל משפחה, ובכספים אלה תיגש ההנהלה במשך קיץ תרפ”ז להקמת הבניינים המשקיים או הדירות… משפחה שלא מילאה את התנאי הזה ולא הכניסה את הסכום של 100 לי“מ לא נכנסת לרשימת המתיישבים… החברות מקבלות על עצמן את האחריות שהמתיישבים יחתמו על חוזה בצורה שההנהלה תגיד להם… אין רשות לחברות למכור איזה דבר מהאינוונטאר החי והדומם… הזכות להנהלה הציונית לפקח על אופן השתמשות בכספים שהחברות תקבלנה בהלוואה מההנהלה… אם החברות לא תמלאנה את התחייבותן הזכות בידי ההנהלה להפסיק את נתינת ההלוואות ולדרוש בחזרה את הסכום שהשקיעה… הכספים יוצאו לפי תקציב מפורט ומאושר על ידי המחלקה להתיישבות… החברות מקבלות עליהן ששום עבודה פרטית או ציבורית לא תיעשה בעבודה זרה… אין ההנהלה מקבלת עליה שום התחייבות בנוגע לסידור עבודות ההשבחה עבודות הספקת מים סלילת כבישים וכו'”⁴²⁰

כפר חסידים: איכרים חסידים יוצאים לעבודה בחברת הרב

אחר סבל רב שעבר על החלוצים החסידים, הם היו אנוסים לקבל מאפס ברירה את התנאים הקשים. במכתב מטעם ועד המושב, עליו חתומים המתיישבים גליקסמן ושיפמן אל המחלקה להתיישבות בירושלים מיום י“ג שבט תר”ץ (1930) נאמר "…

המחלקה לא הקציבה לנו גם את הסכומים שהוקצבו למשקים אחרים, וחברינו סובלים רעב ממש…"⁴²¹

כתגובה לכך כובת א' בבלי, מנהל המחלקה להתיישבות של ההנהלה הציונית להסתדרות הפועל המזרחי בירושלים מכתב מיום ו' ניסן תר“ץ (28.4.30) “… הודענו לכם כבר לפני זמן מה שלא רצוי לנו כי ה”ה שיפמן וגליקסמן יכנסו לוועד של הכפר…”⁴²²

החסידים לא נפלו ברוחם. אדרבה, מיום ליום נתחזקו ולמדו את עבודת החקלאות:

“עלי לציין שבדרך כלל שדות הפלחה של הכפר עושים רושם טוב הן מצד העיבוד והן בגידול התבואה, במושבים הנמצאים תחת פיקוחי לא ראיתי תבואות חורף יותר טובים מאשר בכפר הזה”⁴²³.

למרות זאת הערימו לפני החסידים החלוצים קשיים רבים. אדמות שהיו שייכות לכפר הועברו לקבוצת אחוה יגור.⁴²⁴ איכרים הוצאו מן הכפר “כלא מתאימים”. ההנהלה הציונית, אשר קנתה מהם את האינווטאר, לא שילמה את הכסף.⁴²⁵ בדביקותם, העקשנִית של החלוצים הלך “כפר חסידים” והתפתח. ביום א' סיון תרצ“א הונחה אבן הפינה לבית הכנסת, ולאחר מכן⁴²⁶ למקווה טהרה בית ספר ובריכת מים. כיום ניצב “כפר חסידים” כאחד הכפרים היפים. שמונה שנים התגוררה משפחתנו בכפר, תרצ”ג־תש"א (1933־1941).⁴²⁷

כפר אתא נוסד בשנת תרפ“ה (1925). בשנת תרפ”ג נוסדה בווארשא אגודה “חברת עבודת ישראל”, שמנתה מאתיים חברים. בשנת תרפ“ד (1924) יצאו לארץ שני חברים, אחד מהם ר' שמחה טבנצ’יק, לבדוק את המצב, לרכוש קרקע. השניים קנו שטח אדמה בגבול עמק זבולון, כשלושה עשר קילומטר מזרחה מחיפה. מפולין יצאה למקום קבוצת חלוץ ראשונה בת עשרה חברים מצעירי “המזרחי” עם משפחותיהם. בסוכות תרפ”ה יצאו מחיפה ועלו על הקרקע בכפר אתא. הם החלו בהקמת הצריפים הראשונים, ששימשו מקום מגורים להם ולחבריהם הבאים אחריהם. ביום כ“ט טבת תרפ”ו (1926) הגיעה קבוצה נוספת. החלוצים היו ברובם אנשי מסחר, שלא אומנו בעבודת שדה. הימצאותם סמוך לחיפה ולתעשייה הכבידה מנעה מן המקום להתפתח למושבה חקלאית, במשמע המלא של מושג זה.

מגדל עדר נוסד בשנת תרפ“ה (1925). בירושלים נוסדה חברת “זכרון דוד”, שמטרתה “לייסד מושבה חרדית חקלאית”. חברי הקוצה רכשו שטח אדמה גדול בדרך לחברון, כעשרים קילומטר דרומה מירושלים. בשנת תרפ”ה (1925) עלו על הקרקע עשר המשפחות הראשונות. הוקמו בית מדרש ובית כנסת, הוחל בהקמת “מקוה”. הרב צבי פסח פראנק יצא בקריאה להושיט עזרה לחקלאים החלוצים. קריאה דומה קרא גם הבד"צ בחתימת ר' מרדכי ליב רובין, ר' דוד צבי קרעלענשטיין ור' יצחק פרנקל, תמך בהם הרב יוסף חיים זוננפלד. לראשונים הצטרפו חמש משפחות. מספרם של כל החלוצים הגיע למאה וחמישים נפש. ניבנו שלושה צריפי מגורים, ניטעו עשרים אלף גפנים, זיתים ועצי פרי אחרים. כעבור שנים אחדות נעזב המקום.

חלפו פחות משתי עשרות שנים וההתיישבות נתחדשה בהקמת שורת ישובי “גוש עציון” נפל בחלקנו של אחי עו“ד משה יזרעאלי ושלי להשתתף בחגיגת העלייה על הקרקע של “עין צורים”. הישובים חרבו במלחמת השחרור, תוך עמידת גבורה של יושביהם. תשע עשרה שנה עמדו בשממותם וחזרו ונתחדשו אחר מלחמת ששת הימים (תשכ"ז 1967)⁴²⁸. שוב נפל בחלקי להיכנס כלוחם בין ראשוני חיילי צה”ל ולדרוך על אדמת “מגדל עדר” וישובי גוש עציון. חזרה ונפתחה הדרך מירושלים לקבר רחל – בית לחם, אל מערת המכפלה בחברון, שם קמה מחדש “קרית ארבע”.

מקבוצות הכשרה לקיבוצים וכפרים    🔗

על אדמת סלוואנדי (פתח תקוה) הוקם אתר הכשרה שם רוכזו רבות מן הקבוצות הדתיות: “גורי יהודה”, “בנימין”, “יהושע”, “רבי עקיבא” ברחובות התארגנה קבוצת “ירושלים” חבריה הקימו את מושב נחלים. בזכרון יעקב התארגנו שתי קבוצות מיוצאי ישיבות, “רבנו בחיי” ו“וולוזין”.

גם בחוץ לארץ התארגנו קבוצות הכשרה. בגרמניה הוקמה בשנת תרפ“ז (1927) בכפר הקטן, רודגס, חוות הכשרה לנוער דתי. בפולין התארגנה קבוצת “עובדיה”. בגליציה קמה “קבוצת אברהם” ע”ש הרב קוק. חבריה הקימו אחר כך את “כפר עציון”.

המחסור באדמות באותן שנים היה חמור. אף לאחר שאלה נרכשו, הוחרפה שאלת חלוקתן. האדמות חולקו להתיישבות העובדת של הסתדרות העובדים הכללית. מאות החלוצים הדתיים המתינו כשהם נכונים להתיישב, אך משלא הוקצאה להם קרקע הם נשארו בנקודות ההכשרה. רק בשנת תרפ“ה (1925) נתקבלה החלטה בקונגרס הציוני הי”ד להקצות קרקע “באופן שווה לצורכי כל החוגים של הציבור העובד, מבלי הבדל מעמד או הסתדרות”⁴²⁹.

מתוך יוצאי הקבוצות הוקמו בשנים תרפ“ז־תרצ”ד (1927־1934) חמישה ישובים: שדה יעקב, ע“ש הרב יעקב ריינס, נוסד בסוף תרפ”ז (1927) בעמק יזרעאל; כפר אברהם, נוסד בתרצ“ב (1932) ליד פתח תקוה; כפר יעבץ, ע”ש ר' זאב יעבץ, נוסד בתרצ“ב (1932) ליד תל מונד; כפר פינס, ע”ש הרב יחיאל מיכל פינס, נוסד בתרצ“ג (1933) בוואדי ערה. כפר **הרא”ה** ע“ש הרב אברהם יצחק הכהן קוק נוסד בתרצ”ד (1934) בעמק חפר.

בעשור זה נוסדו נקודות נוספות: נוה יעקב ליד ירושלים (תרפ"ד – 1924), יסדו אותה צעירים תושבי ירושלים. יותר מאוחר הצטרפו אליהם עולים מגרמניה. הכפר נפל, תוך עמידת גבורה של התושבים, במלחמת תש“ח. אחרי מלחמת ששת הימים הוקמה במקום שכונת עולים לתפארת. כפר גדעון על שם השופט הקדמון, שלחם במדיינים (שופטים ו), נוסד בתרפ”ד (1924). את האדמה רכש הרב משה שמואל גלזנר, רבה של קלויזנבורג, שעלה לארץ ישראל עם כמה עשרות משפחות מהונגריה.

במאורעות תרצ“ו־תרצ”ט (1936־1939) הוקמו בעמק בית שאן ישובים במסגרת התיישבות “חומה ומגדל” כך עלה על הקרקע, בשנת תרצ“ז (1937) הקיבוץ טירת צבי ע”ש הרב צבי קלישר. הגרעין של קיבוץ זה נתגבש בקיץ תרצ“ו (1936) עם איחודן של שלוש קבוצות: פלוגה מקבוצת “רודגס”, שנוסדה בתר”ץ (1930) בפתח תקוה על ידי עולי גרמניה, קבוצת “שחל” שנוסדה בתרצ“ב (1932) ברחובות על ידי עולי רומניה וגליציה, וקבוצת “יעבץ” שנוסדה בתרצ”ד (1934) בכפר יעבץ על ידי עולי גרמניה. המתיישבים עלו הקרקע תוך חירוף נפש, הם עמדו בגבורה מול התנפלויות הערבים בימי המאורעות, ובמלחמת השיחרור נגד צבאו של קאוקג’י. קיבוץ שדה אליהו, על שם רבי אליהו גוטמאכר נוסד בתרצ“ט (1939) על ידי חברי קבוצת “אריה”, אותה שנה עלו חברי אירגון הזורעים, יוצאי גרמניה והולאנד, על אדמות פיק”א בסרג’וני ויסדו את מושב הזורעים, כשמונה קילומטר מדרום למצפה.

בעמק בית שאן הוקמו מאוחר יותר בשנת תש“ו (1946) עין הנציב, על שם הרב נפתלי יהודה ברלין (הנצי"ב). המייסדים היו חברי קבוצת “אמונים” שנתארגנה בשנת תרצ”ה על ידי עליית הנוער הדתי. כן עלתה קבוצת שלוחות, שנוסדה בשנת תש"ח (1948) על ידי בוגרי עליית הנוער הדתי.

אחרי מלחמת ששת הימים גובשה תוכנית התיישבותית לאורך בקעת הירדן. חבל ארץ שומם וצחיח הפך תוך זמן קצר לפורח, זרוע ישובים חקלאיים. ביניהם “שדמות מחולה” מושב שיתופי מצליח, בו חברים בני אביעד יזרעאלי אשתו מוריה וילדיהם מלאכי, חרות מַאור, הוד, עילית.

גוש דומה הוקם בדרום: קבוצת יבנה (תש"א־1941). בארות יצחק, על שם הרב יצחק ניסנבוים נוסדה בתש“ג (1943). חבריה רשמו פרק מפואר בעמידת גבורה מול הפולש המצרי במלחמת השחרור. בין מייסדי הקיבוץ יצחק ורחל בלנקנשטיין סבא וסבתא של ירון שפיר בלעה של רויטל בתנו, ילדיהם ליאור, גל, כיום חברי קיבוץ מירב על הר הגילבוע. קיבוץ חפץ חיים נוסד בתש”ד (1934) על שם מרן ישראל מאיר הכהן, בעל המשנה ברורה. עוד בשנת תרצ“ה (1934) נוסד גרעין “חפץ חיים”, תחילה ברחובות ולאחר מכן בגדרה, ומתוך חברי ההכשרה בכפר סבא יסדו את הקיבוץ חפץ חיים. כפר דרום קם בתש”ז (1946) על ידי בוגרי כפר הנוער הדתי. יושביו לחמו בחירוף נפש במלחמת תש“ח. אחרי קשיים וגלגולים הקימו חברי קבוצת עלומים של בני עקיבא בתש”ז (1947) את קיבוץ סעד.

אחרי מלחמת ששת הימים ופינוי סיני הוקם “גוש” חדש על גבול עזה ומצרים “גוש קטיף” רובו מאוכלס מתיישבים דתיים, במושב “נצר חזני” משק חממות לבני יעקב יזרעאלי, רעייתו נאוה וילדיהם דביר, אוֹרִי ודניאל.

מקום מיוחד בתולדות ההתיישבות נודע לגוש עציון. על ההרים שבין חברון לירושלים עלו חברי קבוצת “אברהם” (עיין לעיל) והקימו בשנת תש“ג (1943) את כפר עציון. שלוש שנים אחר כך יסדו בגוש חברי בני עקיבא מצ’כוסלובקיה והונגריה את משואות יצחק, ע”ש הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ראש הרבנים לארץ ישראל, שהיה אחד הפעילים הנמרצים לגאולת הקרקע. ישוב שלישי, עין צורים, הוקם ב“גוש” בשנת תש“ז (1947) על ידי גרעין ה' של בני עקיבא. ליד שלושת הישובים הדתיים יסדו חברי השומר הצעיר בשנת תש”ז את קבוצת “רבדים”.

ארבעת הנקודות היוו גוש יהודי בתוך סביבה ערבית לאומנית קיצונית. עם פרוץ מלחמת תש"ח עמדו מגיני הישובים האלו באחת ממערכות הגבורה והצילו במלחמתם את ירושלים. “הגוש” נכבש בידי האויב. רבים נפלו בקרב (כמעט כל חברי כפר עציון) אותם שנותרו בחיים הובלו בשבי. אחר מלחמת ששת הימים, עם שחרור השטחים, חזרו הראשונים ובני הנופלים והקימו באותו מקום עצמו את הישובים מחדש. וכעין המשך לקשר שלי עם חבל ארץ זה, כיד הגורל, מתגוררים כיום במקום חתני אברהם פרויינד אשתו רחל (בתנו) וילדיהם גלעד, עידו, מיה, טל.

לבד מן הישובים בשלושת גושי ההתיישבות שנימנו לעיל, נוסדו בשבע השנים שלפני קום המדינה (ת“ש־תש”ז) שלוש נקודות נוספות: מושב נחלים עלה להתיישבות בתש“ג (1943) על שטח אדמה למרגלות החרמון, ממזרח לנהר חצבאני. המתיישבים היו חברי קבוצת “ירושלים” (עיין לעיל). לפני כן ישבו ארבע שנים (מתרצ"ט) במחנה עבודה ארעי במושבה מנחמיה. במלחמת השחרור נפגעו קשה מכוחות הצבא הסורי. בשוך הקרבות הועברה הנקודה לעמק לוד. כאן הצטרפו אל הראשונים חברי הפועל המזרחי שפונו מנוה יעקב ועולים חדשים מאירופה, ובנו מחדש מושב לתפארת. במושב הוקמה ישיבה תיכונית “נחלים”. מושב גאולי תימן נוסד בתש”ו (1946) על ידי בני עדת תימן יוצאי האירגון המושבי “נחליאל”, הם התיישבו בכפר יעבץ שהתרוקן מתושביו. במלחמת השחרור פונו מן המקום והועברו לאדמות שממערב לכפר הרא“ה. מושב תקומה נוסד בנגב סמוך להכרזת המדינה במוצאי יום כיפור תש”ז (1947), על ידי חברי פלוגת הנוטרים הדתית. אחרי מלחמת השחרור הועברו למקום חדש, על כביש סעד באר שבע.

עשרים ושלושה ישובים דתיים היו בארץ בפרוץ מלחמת השחרור, מתוך חמישה עשר ישובים שנפלו בידי האויב במהלך הקרבות היו חמישה ישובים דתיים: כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים, נוה יעקב וכפר דרום. עוד שלושה נעקרו ונאלצו להתחיל מחדש; בארות יצחק, כפר יעבץ ונחלים.

בניין ברובעים העתיקים    🔗

מיום גירוש האשכנזים מירושלים, ח' מרחשוון תפ“א (1721), נתרוקנה ירושלים כליל מיהודים אשכנזים. תשעים שנה לא היתה עדה אשכנזית בירושלים, להוציא בודדים. עם התחדשות ישוב האשכנזים בירושלים שבין החומות (תקע"ב־1821), החלה אוכלוסיית היהודים גדלה משנה לשנה, ובעקבותיה התפתחה הבנייה. לצד בנייני המגורים, שהושכרו לרוב מבעלי הבתים הערבים, הלכו ונבנו בנייני ציבור ובתי כנסת מן המפוארים, שכמותם לא קמו עד היום. בית כנסת “בית יעקב” (החורבה) נוסד בשנת תרט”ז (1875) שותפים לבנייתו היו ר' אברהם שלמה זלמן צורף ומשה מנטיפיורי, בית כנסת “תפארת ישראל”, על שם רבי ישראל מרוזין, נבנה על מגרש שנקנה על ידו. יוזם הבנייה היה רבי ישראל ב“ק ובנו ר' ניסן ב”ק. כאות הוקרה נקרא בפי תושבי ירושלים בית כנסת ניסן ב“ק. בחודש מנחם אב תרל”ב (1872) נערכה חנוכת הבית. בית הכנסת הפך למרכז חסידי וואהלין בירושלים. אחרי רעידת האדמה הקשה בצפת (תקצ"ז־1837) הגיעו לירושלים מאות פליטים. אז החלה היוזמה לבניית השכונה “בתי מחסה” בניית השכונה נסתיימה בשנת תרכ“ב (1862) ושוכנו בה פליטי צפת. אותה עת החלו לפרוץ דרך לכותל המערבי והכשרת הרחבה, שהיתה מרופשת וזרועה ערימות אשפה. תנופת הבנייה נמשכה ונוספו בתי תמחוי, בתי־חולים, בית חולים רוטשילד – תרי”ד, (1854) “ביקור חולים” – תרי“ז 1857, “משגב לדך” – תרל”ט, (1879) מושב זקנים, בית יתומים. באותן שנים תרי“ח־תרכ”ב (1858־1862) החלו ביסוד שכונה יהודית נוספת ליד שער שכם ברחוב “באב חוטה”, נבנו בתי מגורים, בית כנסת, ותלמוד תורה. היהודים התגוררו במקום עד פרוץ הפוגרום הראשון בשנת תרפ"ב (1922).

בית הכנסת החסידי “תפארת ישראל” נקרא גם “ניסן בק” על שם בנו של ר' ישראל בק. נחנך בשנת תרל"ב (1872)

עם גידולו של הישוב בירושלים התפתחה תנופת בנייה ציבורית. הלכו ורבו בתי כנסת, ישיבות, ובתי מדרש. ביניהם של החסידים: “אהל יעקב” לחברי כולל ווארשא. “בית הלל” מטעם כולל הורודנא. “בית יעקב” על שם רבי אברהם יעקב מסדיגורה. “קהלת ישורון” עבור חברי כולל רייסין. “בית מנחם” לחברי חסידי חב“ד. “אהל משה” בני חסידי פולין. בצפת הגיע מספר בתי הכנסת ובתי המדרש בשנת תרכ”ח (1868) לשבעה עשר,⁴³⁰ ובשנת תר"מ (1880) בערך הגיע מספרם לעשרים וחמישה. בטבריה אחד־עשר בתי כנסת ובתי מדרש וביניהם בית מדרשם של חסידי קארלין, ואחר של חסידי סדיגורא.⁴³¹

הצפיפות בתוך החומות הגבירה את מצוקת הדיור. אולם היציאה אל החוץ אל המרחבים כלל לא עמדה אז עדיין על הפרק. היו לכך גם סיבות אובייקטיביות; איסור בניית בתים מחוץ לחומות (מטעם השלטונות) “קדושת פנים החומה”, סכנות אורבות מכנופיות שודדים. אולם עקב המציאות הדוחקת, אחדים מרבני ירושלים החלו שוקלים מחדש את העמדה המסורתית. הם היו ערים לתסיסת “ההרחבה” שפקדה לא רק את המון העם, אלא אף את תלמידי החכמים ואת עצמם. מכאן ואילך עוררו את הישוב למעשה בניין והתיישבות. הם ביקשו לרתום גם את אחיהם היהודים היושבים בחוץ לארץ, לאותו מאמץ, גם לעליה וגם לתמיכה כספית. לצורך זה נשלחו שליחים, שחוייבו לשנן לפני צאתם “דרשות” על מצוות ישוב ארץ ישראל.⁴³²

הרכבו המגוון של הישוב ומנהיגיו, נתן את ביטויו בקשת רחבה של דעות ותפיסות עולם, בהם התבלטו שני כיוונים; שמרנות קיצונית מחד גיסא, ופתיחות למציאות החדש מאידך גיסא. גישות שונות אלו נתמקדו ונתחדדו בעיקר בכל הקשור לשיטת “בניין והתיישבות”, “התרחבות”, שסימניה הראשונים הם הפריצה אל מחוץ לחומות העיר ירושלים.

אנו מוצאים לכך ביטוי מובהק באסיפה של רבני ירושלים עם ר' משה מונטיפיורי, בביקורו בשנת תרכ“ו (1866). על הפרק עמדה שאלת ה”התרחבות“. רוב ראשי “הכוללים” דחו את “התפרסות הבנייה”, וביקשו להצטמצם בבניית “בתי מחסה לעניים”. גם הרב מאיר אוירבך התנגד לאופטרופסות מן החוץ”⁴³³ כנגדם הציעו ראשי “כולל רייסין” “לבנות בתים לא רק לעניים”⁴³⁴ הקשיים שעמדו, איפא, לצאת לבנייה מחוץ לחומות היו עצומים, הן במחנה עצמו והן מצד השלטון.

עם הקמתם של בתי “חצר יהודא טורא”, או כמו שנקראו “משכנות שאננים” נפרץ החוק האוסר הקמת בתים מחוץ לחומה אף שהקשיים עדיין היו רבים;⁴³⁵ השגת חומרי בנייה, מחסור במהנדסים, וכו'. מנהיגים ויזמים מכל הזרמים נתקבצו למציאת פיתרון לבעיית הדיור. התוכניות כונו בשמות “תוכנית מרחביה”, “מפעלי מרחביה”, הפְּלָאן הגדול" של “שישים ריבוא בשערי ירושלים”⁴³⁶

קמו “חברות” רבות, ששמותיהן העידו על מטרתן חברת “נחלת ישראל” נוסדה בשנת תרכ“ו (1886). חברת נחלת תקוה נוסדה בתרל”ג (1873). חברת משכנות ישראל נוסדה בתרל“ה (1875) היא בנתה את שכונות משכנות ישראל ומשכנות משה. חברת אבן ישראל נוסדה גם היא בשנת תרל”ה (1875), החברה בנתה את סוכת שלום. חברת בית יעקב חברת "נחלת תל־נוף" תרל"ז (1877) חברת גבעת תל־אביב על האדמות שרכשה, ניבנו לימים מקור ברוך רוממה ועוד כהנה וכהנה.

תוך שבעים שנה ניבנו כשישים שכונות דתיות מחוץ לחומות ביוזמת מה שנקרא “הישוב הישן”.

רבני ירושלים ידעו לנצל את תקופת הרגיעה בשנות שלטונו של איברהים פחה מושל מצרים (תקצ“ג־תקצ”ט), 1833־1839) בתבונה מדינית. בתקופה זו נרכשו שטחי קרקע עצומים השטח כולו נקרא בשם “גבעת ירושלים”, הוא השתרע מחומת העיר העתיקה ומערבה וכלל בתוכו את “מגרש הרוסים” דהיום, “מוסררה”, “אוג’ייה” “כרם קדקוד” עד הכפר ליפתא.⁴³⁷ עם שובם של הטורקים (ת"ר־1840) נודע להם כי “איברהים פחה נתן לר”ש לוריא להקים אוטונומיה יהודית שבטח שבין ירושילם ויפו" וביטלוה. רק בתרכ“ב (1862) המתיקו הטורקים את גזירתם הראשונה⁴³⁸. אך לא החזירו ליהודים את השטח במתכונתו הראשונה הגדולה. ביום ה' אלול תרט”ו (1855) הונחה אבן הפינה למבנים הראשונים שמחוץ לחומה: “חצר יהודא טורא” (“משכנות שאננים”), על גבעה מול הר ציון. שכונה זו נבנתה ביוזמתו של ר' משה מונטיפיורי מעזבון שהשאיר ר' יהודא טורא⁴³⁹. השכונה השניה “מחנה ישראל” הוקמה ע“י עולים יהודים ממרוקו ביוזמת הרב דוד בן שמעון, דרומית לרחוב אגרון בימינו. ביום ב' אייר תרכ”ט, (1869) נוסדה “נחלת שבעה” על ידי שבעת החלוצים יוצאי העיר העתיקה: ר' יוסף ריבלין, ר' אריה ליב הורוויץ, ר' בנימין (בייניש) סלאנט, ר' מיכל הכהן, ר' יואל משה סלומון, ר' חיים הלוי, ר' יהושע ילין. בראש ספר התקנות כתבו:

“כל אחד מאתנו זיכה ה' ויש לנו חלק בשדה הידועה העומדת על יד דרך המלך מירושלים ליפו… וכל אחד מאתנו הרצון הפנימי הסוער בקרבנו לבנות שמה בתים… ואיש את רעהו יעזור וה' אלקים יעזור לנו”⁴⁴⁰.

ליד “נחלת שבעה” נוסדה בתרל“ג (1873) שכונת בית דוד על שם ר' דוד רייז מאנובא⁴⁴¹. כאן נתמקדה אחת התחנות העיקרות של הגווארדיה היהודית. אותה שנה (תרל”ג (1873) הוקמה גם שכונת קריה נאמנה סמוך לשער שכם, ביוזמתם של ר' ישראל בק, ר' יצחק רוקח ור' דוד פיינשטיין. כשנה אחר כך, בתרל“ד (1874), נוסדה מאה שערים⁴⁴² על ידי ר' זלמן בהר”ן, ר' אברהם קורפו, ר' יוסף ריבלין ור' שלמה זלמן לעווי. שכונת “אבן ישראל” נוסדה באייר תרל“ה (1874), “צפונית לדרך יפו”. בין תושביה הראשונים: ר' אברהם אלקנה לאקס, ר' משה ריבלין, ר' יהודה ברגמן, ר' נתנאל לוריא, ר' יצחק חשין, ר' משה גראף, ר' לייב ציטלין, ר' מרדכי שולמן (אחד מגיבורי “הגווארדיה היהודית”), ור' יעקב דנציגר. באייר תרל”ה (1875) נוסדה שכונת “סוכת שלום”, משותפת לאשכנזים ותימנים על ידי ר' יעקב מן “אבי התימנים”. באותה שנה הוקמה שכונה נוספת “משכנות ישראל”. בחודש חשון תרל“ז (1877) נוסדה שכונת בית יעקב ביוזמתם של ר' משה גרף ור' זלמן בהר”ן. כאן היתה “התחנה האחרונה” של עגלות הנוסעות ליפו. לימים נקרא שוק “מחנה יהודה”. בשנת תרל"ח (1878) נוסדה שכונת בית ישראל.

פיתוח והגנה    🔗

המצב הבטחוני היה קשה וכאן ראוי להזכיר את “הגוַוארְדְיָה היהודית” שנחלצה להגנת התושבים היהודים. ה“גווארדיה” נוסדה עוד בשנת תקע“ב (1812) על ידי יהודי ירושלים, בין חבריה נימנו ספרדים ואשכנזים רובם מתלמידי הגר”א. המוכרים לנו מהכתובים הם אלה: ר' מרדכי שולמן, ר' לייב צייטלין, ר' שלמה בירער, ר' אלטיר וילנער, ר' ישראל מוהליבר, ר' דוד צבי ריבלין, ר' יודל שרייער⁴⁴³, וכן ר' שמריה לוריא ור' שמריה צוקרמן. שני האחרונים נקראו בשם שמערל (שמריהו באידיש) הם היו ספקי הנשק, לפיכך כונו כלי הנשק בלשון סתרים “שמערלאך”. את אימונם קיבלו משני קצינים יהודים אנגלים מאנגליה⁴⁴⁴. גבורתם של אנשי הגווארדיה ראוייה להערכה בפני עצמה.⁴⁴⁵ הם מנעו מעשי רצח אונס ושוד. לדוגמא, בסיוון תרל“ג (1873) ערכו אנשי “הגווארדיה היהודית” התקפה על קן שודדים ורוצחים בקירבת “בית צפפה”, והשמידו את חברי הכנופיה. היה זה אחד ממעשי הגבורה הנפלאים, לילה זה נזכר כ”ליל הישועה". מאז פסקו מעשי הרצח והשוד למשך תקופה ארוכה.

בתרל“ז (1877) גנבה כנופית בידואים, שחנתה בכפר מאלחה ליד ירושלים, ספרי תורה מבתי כנסת שבשכונת “אבן ישראל” ו”משכנות". בגווילי התורה השתמשו לכיסוי אהליהם. המעשה זיעזע את כל יהדות ירושלים. “הגוורדיה” שלחה קבוצת מגינים, שפשטה על המאהל. שודדים אחדים נהרגו, אחדים נלקחו בשבי, ויתרם ברחו. את גווילי התורה החזירו אתם.

התימנים מבין חברי הגוורדיה התחפשו בבגדי פלאחים, ועסקו במודיעין ובריגול. היו גם מרגלים ערבים שהיו מקבלים משכורת חודשית. אחד המרגלים, דאהוד ג’ילאל, הודיע באחד הימים (תרל"ז־1878) שכנופיה גדולה של פלאחים מהכפר “דיר יאסין” מתכוננת להתנפל על שכונת “משכנות”. “הגוורדיה היהודית” הגבירה את השמירה, וההתקפה לא בוצעה. אנשי הגוורדיה עסקו גם בהעברת העולים החדשים מיפו לירושלים, והגנו עליהם בדרך.

לאחר מעשי הגבורה יוצאים מן הכלל היו מחלקים להם אותות הצטיינות, בתעודה נכתבה ברמז המלה “קר”ק" שפירושה “קרני ראם קרניו בהם עמים ינגח” (דברים לג, יז)⁴⁴⁶.

“הגווארדיה היהודית” מילאה את תפקידה עד תר“מ (1880), ופורקה אחרי שהישוב היהודי התחזק יותר. הגווארדיה היתה קבוצת ההגנה הראשונה בתולדות הגנת הישוב היהודי בארץ. אחריה באו “בר גיורא”, “השומר”, “הגדודים העבריים”, אירגוני המחתרות, צה”ל.

בד בבד עם ריבויין של השכונות, ניבנו שלושה בתי־חולים גדולים “ביקוד חולים”, “שערי צדק” ו“משגב לדרך”. הוקמו בית חרושת לאריגת בד (בחצר יהודא טורא), תחנת קמח גדולה על יד בית פיינגולד, בית חרושת לרעפים במוצא.

מלבד אחת עשרה השכונות הראשונות שהוזכרו לעיל, ניבנו מחוץ לחומות עד שנת תרפ"ח (1928) עוד ארבעים ותשע שכונות.

להלן השכונות לפי סדר הא"ב.

“אהל משה”. נוסדה בתרמ“ו (1886), אחת משלושת השכונות של מחנה יהודה. אהל שלמה, נקרא גם “שערי ירושלים” או “בתי אבו בצל”, ניבנו ביוזמת ר' יצחק ליפקין. אהלי שמחה, על שם רבי שמחה בונם סופר, נכדו של בעל החתם סופר. שכונת הבוכרים, נוסדה סיוון תר”ן (1890). בית יעקב נוסדה ח' חשון תרל“ז (1877), ביוזמת ר' משה גרף. בני משה, נוסדה בתרנ”א (1891). היא אחת משתי השכונות הנקראות “שכונת הפחים”. בתי אונגרין נוסדו בתרנ“א (1891) על ידי כולל שומרי החומות. בתי אורנשטיין, ניבנו על ידי חסידי כולל וואהלין, נקראו על שם ר' דוד בר אורנשטיין, שתרם את הכסף בהשפעת האדמו”ר מבויאן. בתי ברוידא, נוסדו בתרס“ג (1903) על שם ר' יעקב יוסף ברוידא שהיה היוזם. בתי הורודנא (דמשק אליעזר), נוסדו תרנ”א (1891) על שם ר' יהודה הורודנער שתרם את הכסף לרכישת הקרקע. נהגו לקרוא גם דמשק אליעזר על שם ר' שמעון אליעזר כהנא, שיזם את הבניה. בתי ווארשא (נחלת יעקב), ניבנו ביוזמת רבי דודל' בידרמן, נקראו תקופת מה נחלת יעקב, על שם התורם ר' יעקב טננווארצל. בתי ויטנברג (שערי משה), נוסדו תרמ“ו (1886) על ידי ר' משה ויטנברג חסיד חב”ד. בתי ורנר (אוהלי משה), נוסדו תרס“ב (1902) על ידי ר' משה מנדל וורנר. נקראו תקופת מה אהלי משה על שם התורם ר' משה אלכסנדר. בתי מונקאטש, נוסדו בתרפ”ח (1928). בתי רנד, נוסדו בתר“ע (1910), בתי שלמה מילנער, נוסדו בתרנ”ב (1892) על ידי רבי שלמה הכהן מילנער, עבור חסידי ויזניץ.

“גאולה” נוסדה בתרפ“ו (1926). זכרון טוביה נוסדה בתר”ן (1890). בראש הוועד עמד הרב יעקב מן. זכרון משה, נוסדה תרס“ח (1908). ימין משה, נוסדה תרנ”א (1891). יגיע כפים, נוסדה תרס“ט (1909). כנסת ישראל, נוסדה תר”ן (1890). הרב שלמה אליאך היה בין הפעילים⁴⁴⁷. כרם כולל וילנא נוסדה תרמ“ו (1886), ביוזמת רבי מאיר אניקסטר. מזכרת משה, נוסדה תרמ”ג (1883). “מחנה יהודה” שכונה ראשונה שנבנתה על בסיס מסחרי (ראה לעיל) ע"י בעלי הון, ביניהם ר' יוסף נבון ביי, קונסול הולאנד=בלגיה בירושלים.

“מקור ברוך”, נוסדה תרפ“ו (1926) על ידי ר' ברוך אהרונוף. מקור חיים, על שם התורם ר' חיים כהן מבריסק. משכנות ישראל, נוסדה תרל”ז (1877). “משכנות משה”, נוסדה תרמ“ג (1883). נוה שאנן, נוסדה תרפ”ה (1925). “נחלת אחים”, נוסדה תרפ“ב (1922), על ידי רבי חיים שלמה עראקי. נחלת צבי, נוסדה תרנ”ה על שם הבארון הירש. “נחלת צדיק” (בתי ענתבי), נוסדה תרס“ח (1908) על שם רבי צדוק הכהן מצרפת. נחלת ציון, נוסדה תרס”ח (1908). “נחלת שמעון” (שמעון הצדיק), נוסדה תרנ“א (1891). שכונת סנהדריה, נוסדה תרפ”ו (1926). “עזרת ישראל” נוסדה תר“ן (1890) על שטח “פתחא דקרתא”, מקום מקודש במיוחד. בחז”ל מוזכר בתור מקומו של משיח⁴⁴⁸. “עזרת נידחים”, נוסדה תרמ“ה (1885) בכפר השילוח. במאורעות תרפ”ט (1929) נחרבה על ידי פורעים ערבים. “עיר שלום” (בתי פרלמן), ליד מאה שערים. "עץ חיים", נוסדה תרפ"ח (1928).

“קרית משה”, נוסדה תרפ“ד (1924). קרית שמואל, נוסדה תרפ”ו (1926) ע“ש הרב שמואל סלאנט. רוחמה, נוסדה תרפ”א (1921). “רוממה”, נוסדה תרפ"א 1921) “ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל”.

“שבת אחים” נוסדה תר“ן (1890) ראשי תיבות: שפאנים (ספרדים) בוגדדים (בבלים), תימנים, אורפלים, חלבים, יונים, מוגרבים (מרוקנים) לציון קיבוץ הגלויות. שבת צדק, נוסדה תרנ”א (1891). “שומרי החומות”, נוסדה תרמ“ו (1886) ע”י הרב יוסף חיים זוננפלד. “שערי חסד”, נוסדה תרס“ט (1909). שערי פינה, נוסדה תרמ”ח (1888) ביוזמת הרב ליב ד“ץ. שערי צדק, נוסדה תר”ן (1890) על שם הפסוק: “פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה י־ה”. “שערי רחמים” נוסדה תרנ"א (1891).

קריות חסידות    🔗

בעשור הראשון לקום מדינת ישראל גובשה תוכנית⁴⁴⁹ להקמת “קריות חסידיות” היוזם היה ר' שלמה זלמן שרגאי שעמד בראש מחלקת העליה בסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית. נציין בקצרה את ראשית המפעל⁴⁵⁰.

קרית צאנז ליד נתניה נוסדה בשנת תשט“ו (1955) ע”י הרבי מקלויזנבורג.

קרית באבוב ליד בת ים נוסדה בשנת תשי“ט (1958) ע”י הרבי שלמה הלברשטם.

קרית “ישמח משה” ליד קרית אונו הוקמה בשנת תשכ“ג (1963) ע”י האדמו"ר מסאסוב רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים.

קרית מטרסדוף בצפון ירושלים הוקמה בשנת תשכ"ג (1963) רבי שמואל ארנפלד.

קרית קאליב ליד ראשון לציון הוקמה בשנת תשכ“ג (1963) ע”י האדמו"ר מקאליב, רבי מנחם מנדל טאוב.

קרית חסידים בחצור הגלילית נוסדה בשנת תשל“ד (1974) ע”י חסידי גור.

קרית “עזרת תורה” בצפון ירושלים נוסדה בשנת תשל"ה (1975) ביוזמת הרב ברוך סיניאק.

הערכה מיוחדת ניתנה לעליית החסידים בקונגרס הציוני: “הקונגרס מציין במיוחד כתופעות חיוביות ומעודדות את ראשית העלייה החסידית מארצות הברית”⁴⁵¹

 

נספחים    🔗

“באתי לבקש מאתכם, כתב, שלא תצטערו כלל וכלל, בנסעי אל ארץ־ישראל תיבנה ותכונן, כמו שהבטחתם לי בדברים אמיתיים, וגם למה תדאגו? הנה הרבה אנשים נוסעים לכמה שנים בשביל ממון, מניחים נשותיהם ובניהם וגם הם נעים ונדים בחוסר כל, ואני תהילה לאל יתברך נוסע לארץ הקדושה, שהכל מצפים לראותה, חמדת כל ישראל, וחמדת השי”ת, וכל העליונים והתחתונים תשוקתם אליה, ואני נוסע בשלום ברוך ה‘“. אל אשתו הוא פונה: “אַת יודעת שהנחתי ילדי, שלבי הומה עליהם, וכל ספרי היקרים. והייתי גר בארץ אחרת, והנחתי הכל”, אולם “ידוע כי כל העולם הזה הכל הבל, וכל השעשועים הכל כלא, ואוי לרודפים אחרי ההבל, אין בו מועיל”. הגר”א נפרד, אפוא, מביתו והפסיק זמנית את לימודיו, כדי לעלות לארץ הקודש, להתעלות על־ידי קיום מצוות התלויות בארץ ולשבת בארץ, כדי להחיש את הגאולה. במכתבו נתן הוראות לאשתו ולחתנו איך לחנך את הבנים והבנות ואיך לנהוג בחיים בדרך מוסרית. בסוף מכתבו הוא פונה אל אמו: "אהובתי אמי, ידעתי שאינך צריכה למוסר שלי, כי ידעתי כי צנועה אַת, אף על פי כן יקרא לפניך האגרת הזאת, כי הם דברי אלקים חיים; ומבקש אני מאוד ממך בבקשה שטוחה, שלא תצטערי בשבילי כאשר הבטחת לי, ואם ירצה ה’, אם אזכה להיות בירושלים עיה“ק אצל שער השמים, אבקש בעדך כאשר הבטחתי, ואם נזכה, נראה יחדיו כולנו אם ירצה בעל הרחמים”

מכתב הגר“א לבני ביתו מהדרך לא”י:

המכתב בכתב רש"י

(“רשומות” כ"ב עמ' 387 וכן עיין “אגרת תק”ח בסוף)

“אהובי אחיי ומרחמי מאוד קשה עלי פרידתכם ממליה יקרה כזו שהחזיקי בה יותר מעשרים שנה אשר הייתם קשורים ועטופים במצות חיזוק ישוב הארץ ברוב אהבה וחיבת הקודש בכל לבבכם ובל נפשכם ואיך עתה נשוני אחור ח”י לפסיק עצמם מקו החיים היא למחזיקים בה, ובטוחים אנחנו בה' שכל גוי שיכה במצוה זו כתיקונה בל ידח ממנו נידח ושכר מצוה גוררת מצוה להיות מחזקת בידי עושיה באמונה וכו‘. ואחרי רואי נתינת עינים להקטין המצוה בעיני עושיה להיות נתונים מ"כ שלא בעין יפה דין נרמא דכל הרפתקאות דעדי עלן וטילוהין במתן דמים שלא כנגד היסוד, כי שיכא סאתי הכי אזל וכו’ על שפלת ארס“ק בפני כל שנעשה להם כהותר להאמין להם ולשמוע ממוציאי דיבת הארץ השפלים והפחותים והנבזים לבזות כל יושבי הקטנים עם הגדולים, ולא עוד נסלפסוק חיותם ולמנוע רבים מלהיות פוסקי צדקה אשר יסדום הראשונים בכמה טרחות ויגיעות אנשי אמת יראי ה' וחושבי שמי שהעמידו המעמדות שם לקבוע חוקי חיים עד העולם. יעתם אליכם אישים אקרא בעטוף לבי ומעי המו עליהם לזכור בנים אזכרם לקשרם בתיבת הקודש לכו בנים שמעו לי מי האיש החפץ חיים אוהב באמת לראות את טוב הארץ איש את רעהו יעזורו ולאחיר יאמר חזק בעדנו ובעד ערי אלקינו לכונן ארץ ומלילה למלא הארץ חסדם בכל לבבם ובכל מאודם כאשר קיימו וקבלו עליהם ברוב אהבה וחיבת הקודש מאז ומקדם כי חפץ ה' לזכותם במצוה וחיבת הקודש מאז ומקדם כי חפץ ה' לזכותם במצוה יקרה כזה המחזקת בידם. בטחוני בה' כל מי שיעשה המצוה זו בשלימותה לא תזוז עוד מלפני נקודת האמת מארץ להחזיק בצדקתו צדק לעולם ישמור חסרו מתת אלהים היא בידו ויהי' ידיהם אמונים נוצר”.

אגרת מרבי אברהם קאליסקער מא“י לגולה שנת תקמ”ח (בערך).

בעזה“י נתחיל במצוה לקים מאמר הכתוב ראשית חכמה יראת ה' תוסיף ימים – האמת יורה דרכן איך אנחנו אלופי הקהל קבלנו עלינו במוסכם כולם בדעה ובשפה אחת ובח”ח ובנדר על דעת רבים שיהי', תמיד בקהילתינו ק“ק בירז יצ”ו שני גבאים על מעות ירושלים תוב"ב ושני גבאים של מעות ארץ ישראל וככה יתנהגו: הגבאי ירושלים מחויב להתאמץ לילך עם הצדקה בכל עיו“כ ובכל פורים דכל שנה לגבות מעות ירושלים והגבאי ארץ ישראל מחויב לילך עם הצדקה בביה”כ ובבהמ“ד בכל בה”ב מדי שבוע בשבוע.

והחרם על אלופי הקהל ועל הפ“ח שאינן רשאין ליטול אף פ”א לא ממעות ארץ ישראל ולא ממעות ירושלים וגם החרם על הגבאים הנבחרים שאינן רשאים ליתן שום פ“א לא ממעות ארץ ישראל ולא ממעות ירושלים רק שמחויבים הגבאים הנ”ל לשלוח המעות ארץ ישראל וגם מעות ירושלים ליד אלופי הגבאים הנבחרים דק"ק ווילנא. וככה יתנהגו בכל שנה עד ביאת הגואל ב“ב. גם קבלנו עלינו במוסכם ובחרם שמחויבים אנחנו למלאות למעות ארץ ישראל סך עשרים ר”ט ויהיה מסולק סך הנ“ל בכל שנה ארבעה ר”ט דהיינו מן החכירה הקאראפקע גדולה והחרם על החוכר, שהוא מחויב לסלק בחוב משך שלו סך הנ“ל מן החכירה הנ”ל. והחרם על אלופי הקהל שאינם רשאים להחכיר את חכירת הקאראפקע הנ“ל כ”א על מנת כן, שיהיה מסולק סך ארבעה ר“ט הנ”ל ליד הגבאים הנ“ל. וככה יתנהגו עד תשלום סך עשרים ר”ט הנ“ל והתחלת הסילוק יהי מן השנה דלהבא שנת תקמ”ה. כ“ז קבלנו עלינו בח”ח ובנדר על דעת רבים לאשר ולקים כל פרטי הדברים המבואר לעיל לבל ישונה אף קש“י. וכדי לאות ולראי' באנו עה”ח כל אלופי הרוזנים נגידים, ראשים, מנהלים דקהלתינו והגליל יצ“ו יום שהוכפל בו כי טוב **ט”ז אדר שני** שנת מדר"ש לפ'“ק נכתב ונחתם בפנקס דגליל בירז יצ”ו (ד' חתימות).

תעודה מ“פנקס הקהל” של קהילת בריז משנת תקמ"ד של פעולת העזרה לישוב ארץ ישראל.

התעודה נתפרסמה לראשונה ע“י ישראל היילפרין ב”ציון" תרצ"ז

א. מאת רבי ישראל בעש"ט לרבי נחמן מהורודנקא.

ב“ה גימל תולדות תקי”ג ק"ק בראדי

שלום רב אל כ“ק או”נ הרב

הקדוש החסיד המפורסים ע"ה

בו“ק ק”ש מוהר“ר נחמן נ”י מק"ק

הארדענקא.

גי“ה קבלתי בצירוף חמשים אדומים זהב ותה”ל השלמתי הסך ב' מאות אדומים ומסרתים להדיכוס ושחרר כל השבוים מאחב“י וברוך הפודה ומציל נידון שאלתו אודות הרב הידוע העומד לנגדנו עשיתי ש”ח ומן שמיא גילו לי ע“י מורי הקדוש שבל נתוכח אתו רק נהי' מן הנעלבים ואינ' עולבים ודו”ם לה' והוא יפילם כו' עכ“ל הק' ולבי נכון ובטוח בהשי”ת שנעלה בית א' ע“פ דרכנו דרך הקדש ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים וד”ל מנחיצות אקצר ואו"ש.

ד' מורו ורבו קשור לו בלו“ג ישראל במהור”ר אליעזר בע"ש מטלוסט.

לביתי אשוב אי"ה בכלות האסיפה.

שתי אגרות מהבעש“ט לרבי נחמן מהורודנקא האגרות נמצאו בגניזת חרסון ונתפרסמו לראשונה ב”רשומות" (תרפ"ב?) “מתוך גופיהן אות באות בלי שנוי”.

אגרת “א” עוסקת בפדיון שבויים ועל “הרב העומד לנגדנו” שאין בידינו פרטים עליו.

ב. [תקי"ח]

ב“ה יום ג' דוקת שנת תיק”ה לק"ק אוסטראה.

רב שלומים אל כבוד ירי"ג הרבני

החסיד המפורסם בכל ביתי נאמן הוא

מוהר"ר נחמן מהארדדענקא שיחי'.

אחד“ש ני”ה קבלתי שולח ע“י המוכ”ז התורני ידי“נ מ' יעקב ש”ץ יחי' סך ר' וא"ו אדומים וכ' יעשה כך.

טי“ת אדומים יקח לו לפרנסת ביתי יהיו ג' אדומים יתן לבן יקיר לי מ' צבי יחי' ב' אדומים יתן לבתי הצנועה מ' אדילי תחי' וא”ו אדומים יתן על צרכי הקלויז שלי וא“ו אדומים יתן ליד תלמידי ובן גילי הרב החסיד הגאון הקדוש מ' דובער יחי' ממעזיריטש לידו הקדושה ממש והנני להזהיר גדולים על הגדולים שלמעה’ש יזהירו בשמי שבלי יסגף א”ע ח“ו ובכל יום בין רש”י ור“ת ישתה חלב חמה מבושלת בדבש ולאקריץ כאשר למדתיו כוס אחד ובערב על מטתו ימשוח את רגליו בשמן זית מבושל באראבארבארי וילביש אותם באנפילאות של פיטער ולמעה’ש להזהירו שלבל ילך למקוה כי אינו צריך למקוה כלל רק יכוין בנטילת ידים שחרית כאשר למדתיו ובזה די והותר לו. אני אתעכב פה עוד ב' שבועות עד אחר היריד ואח”כ אבוא איה"ש לבתי דברי המברך את בית ישראל בשלום רב ודורש בשלום כל החבורה הקדושה יחיו ומחכה לקבל בשורות טובות.

ישראל במוהר“ר אליעזר בע”ש.

ביוחד הנני דו"ש תלמידי ובן גילי הרב הג' הק' מ' דובער ממעזריטש יחי'

דברי הנ"ל.

אגרת “ב” עוסקת ברבי דוב בער “המגיד” ממזריץ יורשו של הבעש“ט מתוך הדברים ניתן לעמוד על היחס המיוחד שרכש הבעש”ט למגיד.

קריאה נגד הקמת מדינת יהודים מאת הרב שלמה זלמן לאנדא והרב יוסף ראבינאויץ ווארשא תר"ס (1900)

נניח, כי יעלה ביד העומדים בראש התנועה, הרשיון לתת ליהודים להתנחל בפלשתינא, מי ומי הם אשר יאבו לעלות ולהתנחל שמה? לא המאֻשרים מארצות המערב ומארצות הברית, רק האמללים, הרעבים המעונים בתחום מושבם במקומות שהם נבדלים לרעה בזכויות והמון העניים הצפופים והצבורים בכפרי גאליציע, היתכן והאפשר כי תאות הפאָרטע לתת רשיונה למסור את ארץ הקדושה להמון עניי עמנו? הכי אין לפחד כי היתה התחלת התנועה נסבה לתוצאות רעות, כי נסגרו שערי הארץ גם ליחידים, וגם ליהודי אנגליא אין רשיון לבוא להתישב בה ולקנות בה נכסי דלא ניידי.

הנה עוקצים אותנו לאמר: “אין פלא כי משפילים אנחנו ערך הצעת התיסדות מדינת יהודים, יען כי יושבים אנחנו ספונים בארץ בריטניא הטובה במנוחה שקטים ושאננים מפחד באין מחריד” אבל מה הוא פתרון שאלת היהודים אשר אתם מציעים? איזה דרך תבוא ישועה למליונים מעונים ומדוכאים שהם לשחוק, לקלסה ולחרפה בעיני העמים, מגבלים ומגדרים בכל דרכי חייהם?

אחים! אין לנו לשום לב לחרפה של ההתאוננות הזאת אשר הם מתאוננים עלינו. הנני יכול לערוב בעד אחינו יושבי בריטניא, כי מעולם לא האטימו אזניהם ולא אמצו את לבבם לצעקת אחינו האומללים. אנחנו יחד עם אחינו בארצות אמעריקא, לא חשכנו נפשנו מכל אשר רק הי' בכחנו לבקש מחסה ומפלט בעד הנודדים מארצות אשר לא נשאו אותם, ואם איננו לוקחים חלק בההצעה החדשה, לא מחסרון רגש האהבה לעניי עמנו אנו מושכים את ידינו כי אם מפני אשר נחשוב אותה לא אפשרית וכי סכנה כרוכה בעקבותיה, כי היא כמו כלה מסוגלת לשוב להחיות את העלילה הנושנת והכוזבת כי אין לנו אהבה לארץ מולדתנו וחסרון אמונה בנו, בארץ אשר קבלה אותנו, עם היות העלילה הבדויה הזאת מתנגדת לתורת היהדות. כן עלינו להתנצל משלאה שנית שהם שואלים אותנו לאמר: “אם מתנגדים אתם לרעיון מדינת יהודים ואינכם מאמינים בהתישבות מיליונים יהודים בארץ הקדושה, איך תתאימו את אי אמונתכם זאת עם כמה תפלות המפוזרות במקומות רבים המיוסדות בחפצינו ובצפיתנו לשיבת ציון, וכי תפוצינה ערי יהודה מצאן עמנו? איככה ערכתם בפיכם ובשפתכם היום את התפלה: “יהי רצון שתעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו”, אם לא תתנו אמן בהתנועה הערוכה למלאות אחרי התפלות האלה?” ועל השאלה הזאת אני משיב: בספרי הנביאים לא נאמר כי שיבת ציון תלוי' בהשתדלותנו ולעת אשר נחפץ אנחנו. מפורש נאמר כי גאולתנו תבא רק על ידי ה' בעת אשר יעלה רצון מלפניו לשלוח לנו משיחו, וכל העמים יתאימו והתאחדו להשיב את אחינו הנפוצים לארץ אבותינו. היש גם רמז קל ואיזה רושם מאותות המשיח בעת הזאת? בשם השם יאמר הנביא ישעי' (ס') " אני ה' בעתה אחישנה“, כי בבוא עתה של הגאולה – אז אחישנה. על המקרא בשה”ש “השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו” וגו' דרשו חז“ל שהשביעו הקב”ה בשלש שבועות לבל ידחקו את הקץ וכו' לפני בואו.

הנני נמנע מהביא ציטאַטין רבים לדבר הזה, ורק בשם אווטאריטאֶט ידוע הנני אומר כי התקוה אשר השרישה דתנו בלבבנו, לא תוכל להביא אותנו לאיטריגעס לתחבולות דיפלומטיות, למרד ולקטטות למען רשת את ארץ אבותינו ולעשות בה מלוכה. להיפך אמונתנו תורנו לבקש שלום העמים אשר בצלם אנחנו חוסים ולקחת חלק בעבודתם הלאומית ואשרם ולצפות בדומי' לעת אשר יבאו דברי נביאים הטובים. ואם ימצא חבר נלהבים אשר (לוּ יצויר כי) יצלחו לכבוש בידם את פלשתינא בכח הנשק או לרכוש אותה להם בקנות אותה מיד בעליה, אין לנו לחשוב זאת גם ברק זריחת תקותינו העתידה, זאת היא הדרך אשר קבלוה ראשי האומה בכל העתים, רק לחכות מבלי עשות מאומה.

צרות רבות ורעות כבר עברו עלינו, ואלה האנשים אשר הציעו באיזה עת ליסד מדינת יהודים, היו אנשים כאלה הנתעים אחרי שבתי צבי.

קריאה נגד הציונות והתחיה הלאומית

וארשא תר"ס 1900 מתוך “אור לישרים” עמ' 66.

אגרת ר' מנחם מנדל מויטסבק מצפת תקל"ח (1778) (קטעים)

כבוד שרי חכמי וואלין וליטא ורייסין ד' ישמרם.

אבשר אותם, בתווך איש בשרו לקראת רעהו שלום בואי בעז“ה פה אדמת הקודש עיה”ק צפת תובב"א אני וביתי…

פחד פחדתי בראותי מקם אשר הללו בו אבותי ואינו נחרב אלא בעון שנאת חנם, ועדיין לא הוטהרנו מעון לבות נפרדים עם אנשי קרית חוצות מו“ר שבכל עיר ועיר… את שלום אחי אנכי מבקש לכל הנוגעים בדבר הזה, אשר אם חטאתי נגד כבוד ד' ונגד כבודם כבוד מלכים, אשור על האנשים ואומר: חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי, ואחלה את פניהם עד בוש. ואחרי אשר עשיתי המוטל עלי, מעתה אין הדבר תלוי אלא ברום מעלתם אדוניי. ובטוחני בד' אלקים ובהם ההולכים בדרכיו ודבקים במדותיו, מה הוא רחום אף הם, והוא רחום יכפר עון, וכמו כן יעשו גם הם שלא להיות ח”ו אכזרים לעבור על המדה. והנה היא דרכי מראש מקדמי ארץ ישראל, הייתי חושק ומתאוה ג"כ לייחד ולאחד. אבל מה אעשה כי בינותינו המליץ היה ממפיחי כזבים ודוברי שקרים נגד עיניהם להעליל עלילות ברשע אותנו לפניהם פרי אריה…

שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואזניו שומעות. והקולר תלוי בצואר העדים. ואחר אשר כל פה דובר נבלה עלינו, ויהי העם כמאכולת אש, איש על אחיו לא יחמולו, לכן אף אם יהיה רצוני לתתוך השלום, הוא לא כן ידמה, ולבבו לא כן יחשוב, כי להשמיד בלבבו ולהכרית לא מעט. אני שלם וכי אדבר המה למלחמה. אחרי מי ירדופו, אחר פרעוש אחד כאשר ירדוף הקורא בהרים.

ועתה אליכם אישים המצוה הזאת להיות בברית אתנו החיים והשלום. ואחרי אשר יהיו מאשרי העם הזה מתמים, בודאי אחריהם ילכו כל ישרי לב. הנה נא אדוני שמעו ותחי נפשכם. הלא אב אחד לכולנו, אל אחד בראנו, ומדוע נבגוד איש באחיו לחלל ברית אבותינו…

אל נא אחי תרעו. הנה עד היום ד' ביניכם ובינינו אשר בגדתם בנו וכי אנו אנשי בריתכם. וכי הלכנו קדורנית אשר חזקו עלינו דבריכם, אבל אנו מה נדברנו. ובכל זאת שכחנו כל אלה, ומצדינו לא יבצר ח"ו, והננו מוחלים כולם במחילה גמורה שרירא וברה לכל מי שהקניט איש אישו בין בגוף ובין בממון, ואין אנו מבקשים רק שלום כולנו פה אחד.

והנה כדי לטהר עצמנו מכל החשדים באמת אשר טפלו שקר עלינו, מעידים אנו עלינו את השמים ואת הארץ… אם במעל ח"ו נעבור אפילו איזה דבר סייג וגדר מצוה איש את קברו לא יכלה. ואל יושיענו כהיום הזה. ומה עלינו עוד לעשות ותעש.

ומעתה אלופינו אדונינו, אחינו בשרינו, מה שעבר אין והיה כלא היה. אבל אנו מתפללין על העתיד. וגודל בקשתי לקיים כל דברי האגרת הזאת השנית והשלישית ולהעתיקן ולשלחן בכל גבול ישראל… לקיום העולם העומד על הדין ועל האמת ועל השלום. וברכות ינוחו על ראשו, ושאין הקב"ה מוצא כלי מחזיק ברכה אלא השלום. וד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום. ולו יקהת עמים מארבע רוחות העולם, בביאת גואל האמיתי אשר קיצו מעין כל חי נעלם. מהר יחישו מעשיהו כאיש חלום חולם. גם אני לא אחשוך פי מהתפלל בתדירות בעד כל המתנדבים בתדירות לדבר הזה. ואפרוש כפי השמים ואומר שלום מאדון השלום, ברכה וחיים לדבר, ישלח אדוניו להחותמים פה ואשר איננו פה אל אחיהם יקראו שלום.

כה דבר דורשים ומבקשים שלומם מלב ונפש חפצה מרחפת, בשחייה אחת כופפת, זעירא דמן חברייא השפל באמת.

נאום מנחם מענדיל בהרב מוה' משה זצל"להה.

אגרת מרש"ז מלאדי לרבי אברהם מקאליסק (תקל"ז)

ב“ה א' לך תקל”זיין.

שלום וכל טוב אל כ“ק [כבוד קדושת] ידיד ה' וידיד כל בית ישראל או”נ [אוהב נאמן] גאון וקדוש איש אלקים כק“ש [כבוד קדושת שמו] מהור”ר [מורי ורבי הרב רבי] אברהם כ“ץ י”נ [יחיה נצח] מקאליסקא.

פקודת כ“ק אדומ”ו [אדוננו מורנו ורבנו] הה“מ [הרב המגיד – היינו “המגיד” ממזריץ] נ”ע [נשמתו עדן] שמחה [?] נפשנו שאני אשאר בחו“ל ועם כ”ק מו“ר [מורנו ורבנו] הק' [הקדוש] מו”ה [מורנו הרב] מ“מ [מנחם מנדל] י”נ יסעו לארצנו הקדושה רק הוא וכ“ק ידי”נ [ידיד נפשי] הרב הק' מו“ה ישראל י”נ מפאלאצק ואני אשאר פה לנהל עדתי.

ה' האיר להם הדרך הקדש מורה“ק י”נ צוה עלי כ“ז [כל זה] לכתוב לכ”ק בכדי שיכין א“ע [את עצמו] בזריזות וד”ל [ודי לחכימא] כי ברצון כ“ק י”נ לנסוע אי“ה [אם ירצה ה'] בשט”ומ [בשעה טובה ומוצלחת] בחודש אדר הבע“ל [הבא עלינו לטובה] לחיים ולשלום אנס”ו [אמן נצח סלה ועד] ובזה אשר או"נ [אוהב נפשו] באמת.

שניאור זלמן בא“א [בן אדוני אבי] מו”ה ברוך זלל"ה

האגרת נמצאה בגניזת חרסון ונתפרסמה לראשונה ב“רשומות” (תרפ"ב)

 

ביבליוגרפיה    🔗

הביבליוגרפיה כוללת פרק בנושאי עליה, חינוך והתיישבות עד ימינו שלא נכנס לספר והוא יראה אור אי"ה במסגרת נפרדת.

א

אבות החסידות בארץ הקדש, מנחם מענדל גערליץ, גנזי החסידות, ירושלים תש

רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, הרב אברהם יצחק ברומברג המכון לחסידות ירושלים תשכ"ו

אביר הרועים, פיטרקוב תרצ"ה

אגרות ארץ ישראל, אברהם יערי, מסדה, רמת גן, 1971

אגרות קדש, שלמה אהרן ווערטהיימר, בארדיוב, תרפ"ז

אגודת ישראל, דב נתן ברינקר, ירושלים, תש"ג

אגרות הראי“ה, הרב א. י. הכהן קוק, ירושלים תשכ”ב

אגרות הקדש, מנחם מנדל ב“ר משה, ורשה תרל”ט

אגרות הקודש, מנחם מנדל מויטפסק, למברג תרי"ט

אגרת תק“ח, מאיר יזרעאלי, תקוה, ירושלים תשל”ח

אגרות הפקידים והאמרכלים מאמסטרדם, יוסף יואל ובנימין ריבלין, הוצאת אגודה לתולדות הישוב הישן בא“י, ירושלים תשכ”ה

אדמת קדש, יצחק גולדהאר, הוצאת “יידישע ליטעראריעש געזעלשאפט”, ירושלים, תרע"ג

אדירי דעה, אביעזר בורשטיין, ציוני, ת“א תשכ”א

אדמור“י גור, ר' יהודה לייב לוין, הוצאת מוסד הרי”ם לוין ו“המודיע”, ירושלים, תשל"ז

האדמורים, יצחק אלפסי, “אריאל”, ת“א, תשכ”א

אהבת ציון, זכריה מענדל שפירא, קראקא, תרנ"ה

אהבת ציון (ארץ הגליל) ר' שמחה ב"ר יהושע מזאלאזיץ (ללא ציון שנת ההדפסה, דפוס ומקום ההדפסה)

אהל יצחק, הרב יוסף לוינשטיין

אהל הרבי, משה מנחם מענדל וואלדען, פיטערקוב, תרע"ג

אהל תורה, אליעזר צבי ציגעלמאן, לובלין תרס"ט

אהבת ציון ואנשי הו“ד, מרדכי אליאב, הקיבוץ המאוחד, ת”א תשל"א

ר' אהרן מקרלין, מתתיהו יחזקאל גוטמן, ישורון, וורשא, תרפ"ו

אור כי טוב, יעקב שלום גפנר, חלקת מחוקק, ירושלים תשכ"ח

אור החכמה, משה מנחם וואלדען, ווארשא, תרפ"ה

אור ישרים, ר' משה חיים קליינמאן, ירושלים תשי"ח

אור ישרים, שלמה זלמן לאנדא, יוסף ראבינאוויץ, ווארשא תר"ס

אור תורה, ר' דוב בער ממזריטש, למברג 1863

אור המאיר, ר' זאב וואלף מזוטאמיר, פאריצק, תקע"ה

אוכלוסי ארצנו, יצחק בן צבי, הוצאת ברית הנוער ורשא תרצ"ב

אוכלוסינו בארץ, יצחק בן צבי, הוצאת ברית הנוער ורשא 1929

אוכלוסיית ישראל, רוברטו בקי, האוניברסיטה העברית, ירושלים 1940

אומות מאוחדות – אסיפה כללית, דו"ח של הועד לצורך הענין בשאלה הפלשתינאית (א"י) הוצאת המדפיס הממשלתי (מנדטורי) ירושלים 1948

אוצר הרבנים, הרב נתן צבי פרידמן, אגודת אוצר הרבנים, בני ברק תשל"ה

אוסף מכתבים ודברים, רבי אברהם מרדכי אלטר מגור, ירושלים תשכ"ז

אוצר מסעות, יהודה דוד אייזנשטיין, ניו־יורק, תרפ"ז

אוהב ישראל, ר' אברהם יהושע העשיל מאפטא, מונקטש (ללא שנת הדפסה)

אטלס לתולדות ישראל בארץ ובגולה, ד“ר פ. א. טיילהבר, הוצאת ד”ר י שפירא, תל־אביב

אטלס היסטורי לתולדות העמים וישראל, מיכאל זיו, סטימצקי

איש האמונה, הרב יוסף דוד הלוי סולובייצ’יק, מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ח

אישים בעיר הנצח, אברהם ב. ריבלין, הוצאת אלף 1969

האיש וחזונו, קלמן כהנא, תל־אביב תשכ"ד

אמת ואמונה, ר' מנחם מנדל מקאצק, ירושלים תשל"ב

אנצקלופדיה ארץ ישראל, ישעיהו פרס, ראובן מס, ירושלים תש"ח

אנצקלופדיה לתולדות גדולי ישראל ד“ר מרדכי מרגליות, יהושע צ’ציק, ת”א תש"ח

אנצקלופדיה של גלויות תשי"ז

אנצקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, דוד תדהר

אנצקלופדיה לתולדות חכמי ארץ ישראל, יעק בגליס, המכון לחקר ירושלים ומוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ח

אנצקלופדיה עברית

אנשי שם, ר' שלמה בובר קראקא, תרנ"ה

אפשטיין ברוך הלוי הרב מאת א. ז. תרשיש, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים תשכ"ז

ארץ ישראל לפני כס העמים – דוחו“ת של ממשלת א”י לחבר הלאומים, “הסולל”, ירושלים (ללא ציון שנת ההוצאה)

ארץ ישראל – דיאגרמות ומספרים, ד“ר א. מכנר, קרן היסוד, ירושלים, תרצ”ח

ארץ ישראל, אליעזר בן־יהודה, ירושלים תרמ"ג

ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העותומנאי, יצחק בן צבי מוסד ביאליק, ירושלים תשט"ו

ארץ ישראל, א. י. ברור, מוסד ביאליק, ת“א תשי”ד

ארץ חמדה, סאקאלאוו, וורשא, תרמ"ה

בארץ המזרח, א. ש. הירשברג, תר"ע

אריאל, אנצקלופדיה לידיעת א“י, זאב וילנאי, עם עובד, ת”א תשל"ד

אשכולי אהרן זאב מאמרו "החסידות בפולין

ב

באר אברהם, רבי אברהם מסלונים, הוצאת ישיבת “בית אברהם”, ירושלים תש"ל

בוצינא דנהורא, ר' ברוך ממזבוז, ארדאיוב תרפ"ה

בית יעקב – ספר היובל ה־25, הוצאת בי“ס בית יעקב, ת”א, תשכ"א

בית יעקב / סידור תפילה, רבי יעקב עמדין אוגסברוג תש"ח

בית אהרן, ר' אהרן מקארלין, פיעטרקוב, תרע"ד

בית ישראל באמריקה, משה דייוויס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תש"ל

בית ישראל, רבי ישראל מגור, ירושלים תשל"ח

בית אל – סידור תפילה, רבי יעקב עמדין תקע"ח (?)

בית ונחלה, יצחק גערשטענקארן, ווארשא תרפ"ב

בחינות, הוצאת הקונגרס היהודי העולמי והאוניברסיטה העברית, ירושלים – תל־אביב, תשל"ז

במפנה הדורות, בנציון דינור, ירושלים תשל"ב

בני ברק – בת כ“ה שנה, הוצאת עירית בני ברק תש”י

בני ברק – עבר והווה, אברהם טננבוים

בן פורת יוסף – ר' יעקב יוסף הכהן, לעמברג, 1861 (?)

בעלי התוספות, אפרים א. אורבך, מוסד ביאליק, ירושלים 1955

בעל שם טוב, ר' שמואל חרל“פ, אוצר המדרש, ירושלים תשכ”ח

הבעש"ט, בצלאל לנדוי, “נצח”, בני ברק, 1961

הבעש“ט הרב י. ל. הכהן מימון, מוסד הרב קוק, ירושלים תש”ך

בעיות הדת בישראל, זרח ורהפטיג, ירושלים תשכ"ו

ברכת הרץ, ברוך דוד הכהן, ירושלים תרס"ד

ברכות עד – קובץ, ווארשא, תר"ע

בראשית העתונות, דוד יודלוביץ

בתפוצות הגולה (רבעון), הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית

בת עין, ר' אברהם דוב מאורוויטש, ירושלים תשכ"ח

ג

גבול עולם – קופת ר' מבעה"ן, מכתבים מאת הגאונים

גולה ונכר, יחזקאל קויפמן, דביר, ת“א תרפ”ט

גזירות אשכנז וצרפת, א מ הברמן, תרשיש, ירושלים תש"ו

גיטלמן צבי – מאמרו: “לעתיד היהודים בברית המועצות” ב“תפוצות ישראל” תמוז תשל"ח

גמרא בבלי: חולין; ז ע“ב. פד ע”ב. ע“ז; ח ע”א. בב“ק; יב ע”א. פסחים; סו ע“ב. מגילה; יב ע”ב. כתובות; קיא ע“ב. קיב ע”א. תוס' קי ע“ב. ב”מ; פה ע“א. גיטין; ח ע”ב. סנהדרין; תוספתא פי“ג ד”ח.

גמרא ירושלמי: ברכות, פ“א ה”א. שבת, פ“א ה”ג. מו“ק, פ”ה ה“ד. נדרים, פ”ו ה"ח

גליא רזיא, מאהלוב תקע"ב (הופיע מחדש בספר “ארבעה ספרים” ירושלים אין ציון שנה)

גלבר ד“ר נ. מ. מאמרו: “תכניות על מדינה יהודית” “כנסת” תרצ”ז

גנזי נסתרות, חיים אליעזר ביחאווסקי, ירושלים תרד"ף

ד

דבר שנתון (תש“ד, תש”ה)

דברי אהרן, אהרן הויזמן, ירושלים תשכ“ב, תשכ”ט

דברי שלום, שלום מקאיידנא, וילנא תרמ"ד

דברי שמואל, ר' שמואל מסולנים, הוצאת ישיבת “בית אברהם” ירושלים תשל"ד

דברי אמת, ר' יעקב יצחק הורווביץ, לובלין, תר"ן

דברי הימים לבני ישראל, צ. גרץ, הוצאת סטאר היברו בוק קאמפאני, ניו־יורק, תרפ"ז

דגל מחנה אפרים, ר' משה חיים אפרים מסדילקוב, קוריץ תק"ס

דורש לציון, רבי יחזקאל לנדא, ווארשא, תר"מ

דורש טוב, רבי נחום מרדכי מטשורטקוב, ירושלים, תשכ"ד

דור דור ודורשיו, ר' יוסף לעווינטשיין

דור דעה, יקותיאל אריה קאמעלהאר, בילגוגריא, תרצ"ג

דובר שלום, פיוטרקוב, תרס"ו

דור דור ועוליו, יד ד וילהלם, מכון להשכלה ציונית

דובדבני ברוך – מאמרו: “שלושים שנות חינוך דתי בישראל” בקונטרס “סקירה על פעולות המרכז לחינוך דתי בישראל”

דונת דוריס – מאמרה: “יהודי צפון אפריקה בצרפת – יחסם לישראל” ב“תפוצות הגולה”, חורף תש"ל

דו“ח הועדה לבחינת עניני העליה והקליטה, ירושלים תשל”ז

דין וחשבון מוגש לקונגרס הציוני העשרים, הוצאת ההסתדרות הציונית, ירושלים, תרצ“ז, תרצ”ט, ת“ש, תשי”א, תשט“ז, תשכ”א, תשכ“ח, תשל”ב

דין וחשבון מוגש לועד הפועל הציוני, הוצאת ההסתדרות הציונית, ירושלים, תשל"א

דיוקנאה בירושלים – אישי ירושלים בעבר ובהווה, פנחס מרדכי גראייבסקי

הדמות הלאומית של יהדות הגולה, יעקב לשצינסקי, הוצאת ספרית י. ל. פרץ, ת"א 1959

דעות ורעיונות על התיישבות יהודית בארץ ישראל, יהושע חנקין, הוצאת חברת נחלת יהודה, ירושלים תש"א

דפי עליה, מאסף בעניני העליה, הוצאת הסוכנות היהודית

דרישת ציון, הרב צבי הירש קאלישער, טהארן, תרכ"ז

ה

האסיף – שנתון לתורה ולחכמת ישראל, ורשא

הגאון מוילנא וישוב ארץ־ישראל – ישראל קלויזנר (תדפיס מ“האומה” חוג 43) אייר תשל"ה

ההסתדרות הציונית העולמית (דו“ח הוועדה ההנהלתית מוגש לקראת הקונגרס הציוני הכ”ט) ירושלים, תשל"ז

החוזה מלובלין – יצחק אלפסי, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ט

החלטת האו"מ על הקמת המדינה העברית – הוצאת “הארץ” (אין ציון שנת ההוצאה)

“היהודי הקדוש” – ראה רבינוביץ יעקב יצחק

היערכות מחלקת העליה והקליטה להגדלת העליה – עוזי נרקיס, הוצאת ההסתדרות הציונית, מחלקת העליה, ירושלים, תשל"ח

הכוזרי – רבי יהודה הלוי

המהר"ל מפראג – אבא גוריון, “מסדה”, רמת־גן, 1960

הנודע ביהודה – ר' יחזקאל לנדא, פראג, תקל"ו

הפלאה – ר' פנחס הלוי איש הורוויץ, ווארשא, תרכ"א

הצהרת בלפור ותולדותיה – נ. מ. גלבר, הוצאת ההנהלה הציונית, ירושלים תרצ"ט

הרצפלד מספר – ערך אהרן מאירוביץ, הוצאת המרכז החקלאי, ת“א תשכ”ט

הר המור, הלכות ארץ־ישראל השלמה, הרב אברהם ביק, ירושלים תשל"ג

הררי יחיאל – מאמרו: “השפעת ההגירה היהודית על מבנה היישובים היהודים בפזורה ובישראל”, בתפוצות הגולה חורף תשל"ו

השבעתי אתכם, הרב שמואל ויינגרטן, הוצאת מכון טל אורות ירושלים תשל"ו

הרמן פרופ. שמעון – מאמרו: “ציונות ופרו־ישראליות” בתפוצות הגולה 81/82

התגלות הצדיקים – הוצאת קליימאן ווארשא

התיישבות בארץ – יצחק לדור, הוצאת אופק, ת“א, תשי”ב

ההתיישבות החקלאית העברית בארץ־ישראל – ד. גורביץ א. גרץ, הוצאת הסוכנות היהודית, תרצ"ח

ההתיישבות החקלאית של היהודים בארץ ישראל – הוצאת ההסתדרות הציונית, ירושלים, תש"י

ההתיישבות החקלאית העברית במספרים – אהרן גרץ, הוצאת גורן, ירושלים, תש"י

התיישבות חקלאית עברית בארץ־ישראל – דוד גורביץ, אהרן גרץ, הוצאת קרן־היסוד, ירושלים, תש"ח

ההתיישבות החדשה – אהרן גרץ, אחיאסף, ירושלים, ת"ש

ההתיישבות הדתית בארץ־ישראל – נתנאל קצבורג, הוצאת קה“י, ירושלים, תש”ח

ההתיישבות הדתית על אדמת הלאום – מיכאל חזני, הוצאת ההסתדרות־הציונית, ירושלים תשי"א

התנחלותנו בתקופת הסער (תרצ“ו־תש”ז) הוצאת ספרית הפועלים; ירושלים תש"ז

התקופה הגדולה – הרב מנחם מ. כשר, הוצאת מכון “תורה שלמה” ירושלים, תשל"ב

ו

ויואל משה – רבי יואל טייטלבוים, ברוקלין 1959

וירצברגר וולרט ס. מאמרו: “שלושים שנות מדינת ישראל – השקפה אורטודוכסית”, “גשר” אביב קיץ תשל"ח

ז

זכרון זאת – רבי יעקב יצחק הלוי הורביץ, (החוזה מלובלין) ז’ילקוב תרכ"ה

זכרון ירושלים – ר' שניאור זלמן ב“ר מנחם מענדיל, דפוס המשובח של הרב סימן ב”ק, ירושלים תרל"ו

זכרון לאברהם אליהו – לכבוד הרב החכם אברהם אליהו הרכבי, פטרבורג תרס"ט

זכרונות ארץ־ישראל (מהמאה ה־17 עד ימינו) – אברהם יערי, ירושלים תש"ז

זכרונות לבית דוד – מ. דוד שוב, ירושלים תרצ"ז

זכרונות ראשונים – אליהו פרוש, ירושלים תשכ"ג

זמרת הארץ – ר' נחמן מטשעהרין, למברג תרל"ו

זמרת הארץ – ר' יעקב בי־רב, ירושלים תש"ו (מהדורת בניהו)

ח

חבל ההר דו“ח על פעולות ההתיישבות בהר – מתתיהו כהנוביץ, הסוכנות־היהודית, ירושלים תשי”ז

ספר חברון – עודד אבישר, “כתר”, ירושלים 1970

מחִיבת ציון למדינת ישראל – יהושע זימן הוצאת “מכון להשכלה ציונית”, ירושלים 1952

חִיבת ציון – ב. דינבורג, הוצאת “חברה” ת“א ח”א 1932 ח"ב 1934

החברה היהודית – אריה טרטקובר, הוצאת מסדה ת“א – ירושלים תשי”ז

חברה ודת (האורטודוקסיה הלא־ציונית בא“י – מנחם פרידמן הוצאת יד יצחק בן־צבי, ירושלים תשל”ה

חברת בני ציון (ליסוד מושבות בארץ הקודש), ירושלים תר"ס

חברת ישוב ארץ הקודש – ירושלים תרכ"ז

חדרה – משה סמילנסקי, הוצאת אמנות, ת“א תר”ץ

חומות ירושלים, קופת רבי מאיר בעל הנס, נח ירושלמי

חזון איש – הרב ש. גריינמן, ירושלים תשי"ד

חזון הגאולה – הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הוצאת ספרי הראי“ה, ירושלים תש”א

חזון ציון (תולדות עלית תלמידי הגר"א ומפעליהם ביסוד הישוב בארץ ישראל) – ח. ה. ריבלין, תל־אביב תש"ו

חזון תורה וציון – ערך הרב שמעון פדרבוש, הוצאת מוסד הרב קוק ו“מוריה” ניו־יורק תש"ך

חיבת הארץ (חוברת א') ירושלים תרנ"ח

חידושי הרי“מ וגור אריה – רבי יהודה אריה לייב מגור, בילגורייא, תרע”ג

חידושי מהר“א – לבוב, תרכ”ו

החינוך היהודי בתפוצות, הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים תשל"א – 1971

החינוך העצמאי – לעשור השני – פישל גלרנטר, הוצאת החינוך, העצמאי, ירושלים תשכ"ד

החינוך העצמאי, סקירות עובדות ומספרים, הוצאת מרכז החינוך העצמאי, ירושלים תשי"ח

החמ“ד (חינוך ממלכתי דתי) – שורשיו תולדותיו ובעיותיו – יהודה קיל, הוצאת משרד החינוך, ירושלים תשל”ז

חינוך ותרבות בגולה – הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית

החיד“א – מ. בניהו, מוסד הרב קוק, ירושלים תשי”ט

ר' חיים אבן עטר – ד“ר בנימין קלאר, הוצאת מוסד הרב קוק תשי”א

ר' חיים בן עטר – ד"ר קלאר

רבי חיים יוסף דוד אזולאי – מאיר בניהו, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"ט

חיי מוהר"ן – ר' נחמן מברסלב

חמישים שנה לראש־פינה – זלמן בנדל תרצ"ב

חמש־עשרה שנות עליה לארץ־ישראל – דוד גורביץ, הוצאת הסוכנות־היהודית, ירושלים ניסן תרצ"ה

חסד לאברהם – ר' אברהם פולדסקר, ורשה תרנ"ט

החסידות – אהרן מרקוס, “נצח”, ת“א תשי”ד

החסידות – יצחק אלפסי, “מעריב”, 1974

החסידות ותורתה – ש. א. הורודצקי, “דביר” ת“א תש”ד

החסידות כמיסטיקה – רבקה ש“ץ־אופנהיימר, הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשכ”ח

החסידות וארץ־ישראל – יצחק רפאל, הוצאת הספרים הארץ־ישראלית, ירושלים ת"ש

חסידות וציון – בעריכת הרב ש. פדרבוש, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים ומוריה ניו־יורק תשכ"ג

ספר החסידות – יצחק רפאל, הוצאת ציוני, ת“א תשכ”ב

חסידים זענען אופגעגאנגען קיין ארץ ישראל, הוצאת קק“ל, ירושלים תרפ”ו

החסידים והחסידות – ש. א. הורודצקי, “דביר” ברליין תרפ"ג

חסידים ומתנגדים – מרדכי וילנסקי, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים

חסידי אומות העולם – נ. מ. גלבר, הוצאת אמנות, תל־אביב תרצ"א

חפץ־חיים – כל כתביו, הוצאת משפחת זקאס, ירושלים תשל"ה

חרבות לאתים – זאב יעבץ, ווארשא תרנ"ג

החתם סופר ותלמידיו – שמואל הכהן וינגרטן, הוצאת הסוה“י, המחלקת לעניני הנוער, המדור הדתי, ירושלים תש”ה

ט

טבור הארץ – משה קליערס, תרס"ו

טננבלאט – מ. א. – מאמרו: “רב מקום מרכז רוחני מחוץ לארץ ישראל” ספר היובל לד"ר נ. מ. גלבר

ספר טבריה – עודד אבישר, “כתר”, ירושלים תשל"ג

י

יד לקסטינה – דוד נימן, ת"א 1971

ידיעת עמנו דמוגרפיה ונציולוגיה – יעקב רבינזון, הוצאת “עינות”, ברלין תרפ"ג

יהודי המזרח בארץ ישראל – מ. ד. גאון, ירושלים תרצ"ח

יהודי ירושלים חקירה דמוגרפית – ד“ר דוד גורביץ, הוצאת הסוכנות היהודית, ירושלים תש”א

“יהודה וירושלים” – [עתונו של ר' יואל משה סלומון] סדר מחדש ע“י נ. קרסל, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשט”ו

ר' יוסף זונדל מסלאנט ורבותיו – אליעזר ריבלין, ירושלים תרפ"ז

יוסף חן נתן ב“ר יוסף פרידלאנד – ווארשא תרל”ח

יחס אדמורי פולין לשיבת ציון – הרב א. י. ברומברג

היחסים בין ערבים ויהודים בארץ ישראל 1860–1948 – מיכאל אסף, הוצאת תרבות וחינוך, ת"א 1970

הישוב היהודי בארץ ישראל – מרדכי אליאב, אוניברסיטת ת“א, הוצאת הקיבוץ המאוחד תשל”ג

ילקוט מעם לועז – רבי יעקב כולי, הוצאת “אור חדש” ירושלים תשכ"ז

ילקוט שמעוני – ר' שמעון מפרנקפורט דמיין

יכבד אב – משה מנחם וואלדען, פיעטרקוב תרפ"ג

יסוד המעלה – מ. דוד שוב, הוצאת אמנות, ת“א תרצ”א

יסוד המעלה – יחיאל בריל, מגנצא תרמ"ג

ירון צבי – מאמרו: “ישראל והתפוצות יחסים חדשים ובעיות חדשות” מתוך הציונות הדתית והמדינה

ירושלים דדהבא – יצחק ב“ר מיכאל ב”ר רפאל בדאהב ירושלים תרפ"ז

ירושלים – זאב וילנאי, הוצאת אחיעבר,ירושלים תשכ"ז

ירושלימה – לודויג אויגוסט פראנקל, וינה תרי"ט

ירושלים לזכר ר' אברהם משה לונץ – בעריכת א. ל. סוקניק וי. פרס, הוצאת “דרום” ירושלים תרפ"ח

ירושלים מחוץ לחומות – יצחק שפירא, הוצאת הספרים הארץ־ישראלית, ירושלים תש"ח

ירושלים – משה פרלמן טדי קולק, הוצאת מעריב, ת"א 1977

ירושלים – פרופ. יעקב ישראל, (דה האן) הוצאת מסורה, לודז, תרפ"ה

יישוב ארץ ישראל והעליות אליה במאה הט“ו – ליקט יוסף הקר, הוצאת האוניברסיטה העברית, ירושלים תשכ”ט

ישוב ארץ ישראל – ר' ישראל זאב מינצברג, ירושלים תר"ץ

הישוב היהודי בארץ ישראל בין השנים ת“ק תקל”ז (1740–1777) וקשריו עם התפוצות, יעקב ברנאי, ירושלים תשל"ה

הישוב היהודי בארץ ישראל תר–תרמ“א – ד”ר בן ציון גת, הוצאת יד בן צבי, ירושלים תשל"ד

הישוב היהודי בכפר פקיעין – יצחק בן צבי, ת“א תרפ”ב

ישוב ישן וישוב חדש בארץ ישראל במחצית השניה של המאה הי“ט ותחילת המאה ה־כ’ – ד”ר מ. סמט וי. ברנאי, ערך יעקב ברנאי האוניברסיטה העברית ירושלים תשל"ה

הישוב העברי במוצאי המלחמה – א. נ. פולק, הוצאת ספרית הפועלים, מרחביה 1945

ישראל במספרים – הוצאת מרכז ההסברה, ירושלים 1978

ישראל והעמים – יעקב כ“ץ, הוצאת תרשיש, ירושלים תש”ך

ישראל והעמים – יעקב כ“ץ – משה הרשקו, הוצאת דביר, ת”א תשכ"ד

כ

כוס ישועות – נתן ב“ר יוסף פרידלאנד, אמשטרדם תרי”ט

כי תבואו אל הארץ – ערך א. מ. גנחובסקי, הוצאת קרן א“י, ירושלים תרצ”ו

כך קמה מדינת ישראל – זאב, הוצאת לוין אפשטיין ת"א

“כל ירושלים” (שנתון) – לשנת תרפ"א

כנסת ישראל – ר' שמואל יוסף פין, ווארשא תרמ"ז

כפר אתא – ערך א. סמדר, תשכ"ה

כתבים – הרב יעקב רוזנהיים, הוצאת “אגודת ישראל”, ירושלים תש"ל

כתבי הגאונים – מאת ר' אברהם יוסף קליימאן, פיעטרקוב תרפ"ח

כתבי מהר“ל מפראג – הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים לשת”ב

כתבי רבי נחמן מברסלב – הוצאת א. שטיינמן, ת“א תש”א

ל

לארץ ישראל רבותי לארץ ישראל – חיים ליפשיץ, הוצאת “גשר” ירושלים תשכ"א

לוח ארץ ישראל (שנתון) – א. מ. לונץ ירושלים

הלוח ושימושו בכרונולוגיה – א. א. עקביא, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשי"ג

לקיוטים לפרוש על התורה מאת רפאל מולכו – א. ריבליין ירושלים תרפ"ג

לך לך – הרב מרדכי עטייה, ירושלים תשכ"ג

לקוטי אמרים – סטמר תרס“ה (?) קאריץ תקמ”ד

לקוטי אמרים – ר' מנחם מנדל מוויטפסק, למברג תרע"א

לקוטי עצות – ר' נחמן מברסלב, ווארשא תרל"ה

לקוט תפילה – ר' נחמן מברצלב, ירושלים תרל"ח

לשאלת היהודים על סף שנות השבעים – יהודה טובין, הוצאת ספרות הפועלים והספריה הציונית, 1970

מ

המאבק על האדמה – יוסף וייץ, הוצאת טברסקי, ת“א תש”י

מאה שערים – יוסף יואל ריבלין, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ז

מאור ושמש – ר' קלונימוס קלמן הלוי עפשטיין, תקמ"ח

מאזניים, ירחון, תל־אביב

מאיר עיני הגולה, על האדמור רבי יצחק מאיר מגור, פיוטרקוב תרפ"ח

מבשרת ציון – אברהם מנחם מענדיל מאהר, יוזפאץ, תרמ"א

מגדולי החסידות – הרב א. י. ברומברג, הוצאת המכון לחסידות ירושלים

מגדל דוד – מרדכי בראקמאן, פיעטרקוב תר"ץ

מגדל עדר – ירושלים, ללא ציון שנת ההוצאה

מגדיד דבריו ליעקב – רבי דוד בר ממזריטש, לבוב תקנ"ב

מגיני ארץ ישראל – חיים נתן דמביצר תרי"ב

מדי חודש בחודשו, שנתון – הרב י. ל. הכהן מימון, הוצאת מוסד הרב קוק

מדרש פנחס – ר' פנחס שפירא, לבוב תרל"ב

מהמתרחש בישובי העולים – הוצאת חבר פעילי המחנה התורתי, תשט"ו

מגיד דבריו ליעקב – רבקה ש“ץ אופנהיימר, הוצאת האוניברסיטה העברית, ירושלים תשל”ו

מדיניות העלייה – ש. ז. שרגאי, הוצאת הסוכנות היהודית, ירושלים, תשי"ד

מהחתם סופר ועד הרצל – ד“ר י. צבי זהבי, הוצאת הספריה הציונית, ירושלים תשכ”ו

הרב שמואל מוהליבר – דוד שמש, הוצאת משרד החינוך והתרבות, ירושלים תשל"ד

מורי הדורות, פרופ. מאיר וכסמן, הוצאת יבנה, ת“א תשל”א

מולדתנו –ל. אליאב, הוצאת קק"ל, תל־אביב

מוסד היסוד – ר' אלעזר הורביץ, ירושלים תשי"ח

מזרח ומערב, ירחון – בעריכת אברהם אלמליח, ירושלים

מחקרים בחסידות ברסלב – יוסף וייס, מוסד ביאליק, תשל"ה

מחקרים בקליטת עליה (1977–1970) עורכים אלעזר לשם יהודית רוזנבאום, הוצאת משרד הקליטה, ירושלים תשל"ח

מטולה – ערך גרשון גרא, הוצאת מועצה מקומות מטולה, תשל"א

מטולה – ערך שמואל גדון, הוצאת משרד החנוך והתרבות, ת“א תשל”א

מים רבים – נתן נטע רונר, ורשא תרנ"ט

מור וקציעה – ר' יעקב עמדין, ניו־יורק תשי"ג

מכתב גלוי אל השר הצדיק סיר משה מונטיפיורי בארונט הי“ו אשר העריכו לפניו מו”ה מאיר אויערבאך ומו“ה שמואל סלאנט, לונדון תרל”ה

מלוצי אש – ר' אברהם שטרן, גאלאנטא תר"ץ

מלחמה ושלום במזרח התיכון – שמואל שגב

מלחמת היהודים לקיומם – ארטור רופין, הוצאת מוסד ביאליק, ת“א ת”ש

מנחמיה – ערך עבר הדני, הוצאת מנחמיה, תשכ"ג

מסילת מרחביה – ר' שלמן זלמן ריבלין, ירושלים

מסכת אבות עם פירושי הבעש“ט, ישעי' ארי' ויהושע דבורקס, הוצאת מקור החסידות, ירושלים תשכ”ה

מסעות ארץ ישראל – אברהם יערי, הוצאת “מסדה” רמת גן, 1976

מסעי נוצרים לארץ ישראל – מ. איש שלום, תל־אביב, תשכ"ו

מספרות ישראל באונגריה – נפתלי בן מנחם, הוצאת תשבי ירושלים תשי"ח

מעגל טוב השלם, ר' חיים יוסף דוד אזולאי הוצאת “מקיצי נרדמים”, ירושלים תרצ"ד

מפקד האוכלוסים בפלשתינא (א"י) לשנת 1931 – א. מילס, ירושלים 1932

מצב היהודים בתימן – ש. יבניאלי, האדמה חוברת י’–י“א ת”א תמוז תר"פ

מצפה, שנתון – בעריכת י. ברנשטיין, הוצאת המרכז העולמי של המזרחי

משה מונטיפיורי ויהודית – ערך ד“ר אליעזר הלוי, הוצאת תושיה, ווארשא תרנ”ט

משה ורישולים – ר' משה מונטיפיורי, ווארשא 1879

משה זאקס – ד“ר נ. מ. גלבר, סיני (תדפיס) תרצ”ח

מ. שילוח, ר' מרדכי ליינר מאיזביציא, וין תר"ך

משימות ואתגרים לפני ההסתדרות הציונית העולמית בשנות השבעים – אירה דולצ’ין, הוצאת ההסתדרות הציונית, ירושלים תשל"ב

משעבוד לשחרור – ללא ציון המחבר, שנת ההדפסה

המתיישבים והבעיות החברתיות – הוצאת קה“י, ירושלים ת”ש

נ

נדודי היהודים בעולם – אריה טרטקובר, הוצאת המכון להשכלה ציונית, ירושלים 1947

נדודי ישראל בדורות האחרונים – יעקב לשצ’ינסקי, הוצאת אל“ף תל־אביב תשכ”ה

נועם אלימלך – ר' אלימלך ב“ר אלעזר ליפא, שקלוב תק”ן

נועם אלימלך – ר' אליעזר ב“ר אלימלך, ירושלים תרמ”ח

נחלת אמונים – נתנאל קצבורג, ירושלים תשט"ז

נחלת שבעה בת מאה – אשר א. ריבלין, הוצאת אוניברסיטה בר אילן, רמת גן תשל"א

נחשוני החולה, תולדות יסוד המעלה – א. מ. חריזמן, הוצאת המועצה המקומית יסוד המעלה, ירושלים תשי"ח

נטע שעשועים – רבי נתן נטע מחעלעם, ווארשא תרנ"א

נטע שעשועים – ר' נתן נטע מחעלעם, ערך יעקב זונדל קרויזר, ירושלים תשכ"ו

ניני יהודה – מאמרו עולי תימן בא“י בשנים תרמ”ב–תרע“ד “קתדרה” ז' תשרי תשל”ח

נס ציונה – משה סמילנסקי, הוצאה מקומית נס ציונה

נפלאות היהודי – יועץ קים קדיש ב“ר יהושע ראקאץ פיעטרקוב, תרס”ח–ט'

נפלאות הצדיקים – פיעטרקוב תרע"א

נפש דוד – פשמישל תרל"ח

נריה הרב משה צבי – מאמרו: “ציון וירושלים” מתוך “הציונות הדתית והמדינה”

נתונים סטטיסטיים על בת“ס ועובדי ההוראה של החינוך העצמאי, הוצאת משרד החינוך, ירושלים תשל”ח

נתיבות במחשבת החסידות – הרב משה שלמה כשר, הוצאת מכון תורה שלמה, ירושלים תשל"ה

נתיבות ציון וירושלים – ג. קרסל, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"א

ס

סדר הדורות – לייפציג תרכ"ו

סדר הדורות – ר' יחיאל היילפרין, ווארשא תרס"ה

הסוציאולוגיה של היהודים – ד“ר א. רופין, הוצאת שטיבל ברלין – תל־אביב, תרצ”ג

סוציוגראמה של התפוצה היהודית בכ“ה שנות מדינת ישראל – ל. ברגר, הוצאת הלשכה למחקרים של הסוכנות היהודית, ת”א 1973

סורסקי אהרן – “דגלנו” תשרי תשל"ט

סיני – ירחון לתורה מדע ולספרות – בעריכת הרב י. ל. הכהן פישמן

ספונות – ספר מחקר לחקר קהילות ישראל במזרח, הוצאת מכון בן צבי, ירושלים תשי"ח

ספירת יהודי ארץ ישראל – מאיר וולקנסקי, הוצאת המשרד הארץ ישראלי של ההסתדרות הציונית, יפו תרע"ח

ספר החינוך והתרבות, תשי"א

ספר היובל (על ראשון לציון) – אהרן מרדכי פרימן תרס"ז

ספר היובל – לד“ר נ. מ. גלבר לרגל יובלו השבעים, הוצאת “עולמנו”, תל־אביב תשכ”ג

ספר מאה שנה – אנשי מופת וחלוצים ראשונים בא“י במשך מאה שנה ומעלה – יצחק טריואס אליעזר שטינמן, הוצאת “ספרות שלשת הזהב”, ת”א 1938

ספר המסעות – ר' בנימין מטודלה – הוצאת פעלדהיים, לונדון תשי"ז

ספר סטטיסטי לארץ ישראל תרפ“ט – דוד גורביץ, הוצאת קרן היסוד, ירושלים תר”ץ

ספר השנה של העיתונאים – הוצאת אגודת העתונאים

ספר תקנות זכרון משה – ירושלים תרס"ז

ספר התקנות כנסת ישראל – ירושלים תרנ"ט

ספר התקנות למאה שערים – ירושלים תרמ"ט

סקירה של פעולות הבריתות הציונית העולמיות והארגונים הבין ארציים, הוצאת ההסתדרות הציונית ירושלים תשל"ח

ע

עבודת האדמה – יחיאל מיכל פינס, ווארשא תרנ"א

עבודת ישראל – ישראל הופשטיין, זיטומיר תרי"ח

עבודת ישראל – ר' ישראל ב“ר שבתי מקוזניץ מונקאטש תרפ”ט

עדות – (לקראת בואה על ועדת החקירה) – הרב מנחם מנדל פרוש, ירושלים תש"ו

עולי ציון – ש. א. הורודצקי, הוצאת גזית, תל־אביב תש"ז

עולת הראיה – סדור תפילה – הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ב

עיונים בבעיות דת ומדינה – הוצאת המרכז העולמי של המזרחי, ירושלים תשכ"ד

עיונים בתורת הציונות⁴⁵² – זכותו של עם ישראל לארץ ישראל, הוצאת ההסתדרות הציונית

עין הנציב – מ. אגמון, ירושלים תשי"ד

עיר בראי התקופה – ירושלים במאה התשע עשרה) – יהושע בן אריה, הוצאת יד בן צבי, ירושלים תשל"ז

עולים בישראל – עורכים מ. ליסק, ב. מזרחי, ע. בן־דוד, הוצאת אקדמון, ירושלים תש"ל

העליה הישוב והתנועה הטבעית של האוכלוסיה בארץ ישראל – דוד גורביץ, אהרן גרץ ר. בקי, הוצאת הסוכנות היהודית, ירושלים תש"ה

העליות הראשונות של החסידים לארץ ישראל – ישראל היילפרין, הוצאת שוקן ירושלים – ת“א תש”ז

עליית יהודים דתיים למדינת ישראל – ש. ז. שרגאי הוצאת הסוכנות היהודית, ירושלים תשי"ח

עלית היסוד, ש. יבנאלי, הוצאת עם עובד, ת“א תשי”ב

עלית כפר חסידים – ש. שלום, הוצאת עם עובד

העליות הראשונות –מיתוס ומציאות – יעקב קלנר, הוצאת ספרים האוניברסיטה העברית ירושלים

ספר העליות לארץ ישראל – יעקב גליס, הוצאת מוסד הרי“ם לוין, ירושלים תשל”ד

העלייה לישראל 1948–1972 הוצאת הלשכה לסטטיסטיקה ירושלים תשל"ג

עליה להתעצמות המדינה – ערך ד“ר ל. ברגר, הוצאת הסוה”י, ירושלים תשכ"ח

עליה, קובץ לענייני⁴⁵³ עליה, הוצאת מחלקת העליה של הסוה"י – (לשנים תרצ“ה, תרצ”ו, תרצ"ז)

על ההתבוללות בעתיד – ישעיהו וולפסברג, ירושלים תש"א

עלי עשור – ערוך בידי מ. ברתנא וי. לוינטון

עם ישראל ותפוצותיו – (מס' 10 נוער יהודי בתפוצות) הוצאת היחידה להדרכה וחקר, ההסתדרות הציונית, ירושלים

עם מגילת העצמאית של מדינת ישראל – אלכס ביין, הוצאת המחלקה לענייני הנוער, ירושלים תש"ט

עמוד היראה – א. שלזינגר, ירושלים תרל"ט

עמודי שמים – ר' יעקב עמדין, קארעץ תקע"ח

העם היהודי בזמננו – אריה טרטקובר, לודז תרצ"ה

עמל ואמונה – יהושע טברסקי, הוצאת שרברק, ת“א תשל”ב

עסקני הציבור בירושלים – פנחס גרייבסקי, ירושלים תרצ"ב

ערים ואמהות בישראל (כרך ששי) – הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשט"ו

ערכים א"ב ציוני וארץ ישראלי – אליעזר דורון, הוצאת ליאון המדפיס, תל־אביב

עשר צחצחות – פיעטרקוב תר"ס

עשר שנות עליה לארץ ישראל, תרע“ח–תרפ”ח (1928–1919) – הוצאת ההנהלה הציונית, ירושלים תרפ"ט

עתונות “פנים אל פנים” “חרות” “דגלנו” “המגיד” “איזראעליט” “המליץ” “הצפירה” “קול ישראל”, “חבצלת” “הלבנון” “מעריב” “הארץ” “ידיעות אחרונות” “הצפה” “המודיע”

פ

הפזורה היהודית – יעקב לשצינסקי, הוצאת ההסתדרות הציונית, ירושלים תשכ"א

פירות גינוסר – ר' חיים ן' עטר ליוורנו תק“ב, הוצאה מחודשת ב”ב תשכ"ז

פלס חיים י. – מאמרו: “יחסם של בני הישוב הישן להתיישבות בא”י במאה הי“ט” “ציון” תשל"ו

פנים יפות – ר' פנחס הלוי הורוויץ, אוסטראה תרי"א

פנקס ועד ארבע ארצות – ישראל היילפרין, מוסד ביאליק, ירושלים תש"ה

פעמי גאולה – ש. ז. שרגאי, הוצאת הסוה“י, ירושלים תשכ”ג

פצ’ניק הרב אהרן – מאמרו בספר “חסידות וציון”

פרקי אבות פב מה שבת לב עא, פח עא תענית כא עא, כ עב (מהרש"א) ברכות לג עא, נח עא, קדושין כט עב יבמות יב עב

פרדס – אוסף ספרותי – הוצאת י. ח. ראבינצקי, (ספר שני אדעסא, תרנ"ד)

פרקים בתולדות ארץ ישראל – עורך מ. כהן, הוצאת משרד החינוך והתרבות, ירושלים תשל"ד

פרקים בתולדות החסידות – אברהם רובינשטיין (עורך), הוצאת מרכז זלמן שזר, ירושלים תשל"ח

פרקים בתולדות הישוב – משה סמילנסקי, הוצאת דביר תש"ח

פרקים בתולדות הישוב הישן (קובץ ממאמרי א. ר. מלאכי) ליקטה גליה ורדני־אגמון, ערך שלמה דרך, אוניברסיטה ת“א תשל”א

פרקים בתורת החסידות – הרב משה שלמה כשר, הוצאת מכון תורה שלמה, ירושלים תשכ"ח

פרי הארץ – ר' מנחם מנדל מוויטבסק, קאפוסט תקע"ד

פרקי עליה – מרדכי קושניר, הוצאת ראובן מס, ירושלים תש"ה

פרקי רחובות – עמיהוד נחמני, ניו־יורק תשכ"ב

צ

צדקת הצדיק – ר' צדוק הכהן, לובלין תרע"ג

צוואת הריבש – הוצאת “אוצר חסידים” תשל"ה

צוואת הריב“ש, ורשה תרע”ג

ציון – רבעון לחקר תולדות ישראל

הציונות הדתית – בעריכת יצחק רפאל וש. ז. שרגאי, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ז

הציונות הדתית והתפתחותה – הרב יהודה לייב הכהן פישמן, הוצאת ההסתדרות הציונות ירושלים תרצ"ז

הציונות הדתית והמדינה – ערכו יוסף ואברהם תירוש, ירושלים תשל"ח

הציונות הדתית (קובץ מאמרים) – ערך יוסף תירוש, ירושלים תשל"ד

ספר צפת – יצחק בן צבי, מאיר בניהו, מכון בן צבי האוניברסיטה העברית, ירושלים תשכ"ב

צפנת פענח – ר' יעקב יסוף הכהן, פיעטרקוב תרמ"ד

ק

קדושת הארץ – ר' משה וורטמן, ירושלים תר"ג

קדושת לוי – ר' לוי יצחק מברדיטשוב, סלניטה תקנ"ח

קדושת לוי – רבי לוי יצחק מברדיטשוב, הוצאת ספרי מוסר וחסידות, ירושלים תשכ"ד

הקהילות היהודיות בעולם – ד“ר נחמיה רובינזון, “מעריב” ת”א 1973

קהלת יעקב – ר' יעקב צבי ואליש, למברג תר"ן

קובץ מכתבים מקוריים מהבעש“ט ותלמידיו – חיים בלאק, הוצאת מנורה, וינה – ברלין תרפ”ז

קובץ סטטיסטי (מספרים 1, 3, 5) הוצאת עירית ירושלים, (תשכ“ט, תשל”א, תשל"ג)

קול בוכים – דוד צבי עפיל, זיטומיר תרס"ט

קול התור – ר' הלל שקלובר (בסוף ספר “התקופה הגדולה” מאת הרב מנחם כשר)

הקונגרס הציוני הכ“ז (דו"ח סטינוגרפי), ירושלים תשכ”ט

קוק הרב צבי יהודה – מאמרו: “להיות יהודי טוב קודם כל לחיות בא”י“, דפי עליה, אייר תשכ”ג

לקורות היהודים בפולין – פ. ה. וועטשטיין, קרקא תרע"ח

קורות היהודים בתורקיה וארצות קדם – שלמה א. רוזאניס, סופיה, תרצ“ז – תרצ”ח

לקורות ישוב היהודים בארץ ישראל – ד"ר א. י. בראוור (“התור” תרפ“ד גליון ט”ז–י"ז)

קורות העתים – מנחם מענדיל קאמיניץ, ירושלים תרצ"א

קורות “ראשון לציון” – דוד חביב לובמן, זרובבל חביב, תשל"א

קיבוץ הגלויות בהתנחלותו – יצחק קורן הוצאת עם עובד ת"א

קלויזנר ד“ר ישראל – מאמרו ב”החומה" עמ' 500

קסטינה – אלימלך איזראעליט, ירושלים תרע"ב

ספר קראקא – ד“ר אריה באומינגר, מוסד הרב קוק ירושלים תשי”ט

קריאות גדולות לישראל – הרב א. י. הכהן קוק, הוצאת ירושלים ע“י הישיבה המרכזית העולמית, ירושלים תש”ד

קרית ספר (רבעון לביבליוגרפיה)

הקרקע והבניין העברי בא“י – א. גרנובסקי, הוצאת קק”ל ירושלים תרצ"א

קתדרה – לתולדות א"י ויישובה, הוצאת יד בן צבי ירושלים

ר

ראשון לציון – אהרן מרדכי פרימן, ירושלים תרס"ז

“ראשון לציון” – דב חביב לודמן, הוצאת אמנות, ת“א תש”א

ראשון לציון – ר' חיים ן' עטר – הוצאת ימצ“ה, היילפרין, אדסא תרכ”ז

ראשית הישוב היהודי מחוץ לחומת ירושלם – ד“ר יוסף יואל ריבלין, הוצאת מגלת יוסף, ירושלים תרצ”ט

ראשית הישוב היהודי מחוץ לחומות – יעקב משה ריבלין, הוצאת המשפחה, ירושלים תשל"ח

הרבוי הטבעי בארץ ישראל ועתידו של הישוב – פרופ. ר. בקי, הוצאת הועד הלאומי, ירושלים תש"ג

(רבינוביץ) יעקב יצחק מפשיסחה “היהודי הקדוש” – מאת צבי מאיר רבינוביץ, הוצאת ציוני, ת“א תש”ך

רובינשטיין פרופ. אברהם מאמרו: “בין חסידות לשבתאות” מתוך “ספר השנה של אוניברסיטת בר אילן” תשכ"ז

הרובע היהודי בירושלים העתיקה – יעקב אלעזר תשל"ה

רבני פרנקפורט – הרב מרדכי הלוי הורוויץ, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ב

רזין דאורייתא – חיים דייטשמן, ורשה תר"ץ

רמב“ם – הלכות שבת פ”ו הי“א הלכות עבדים פ”ח, אגרות הרמב"ם 1. קדוש ד' 2. תימן

רשומות – מאסף לדברי זכרונות לאתנוגרפיה ולפולקלור בישראל – ערוך ע"י א. דרויאנוב, הוצאת “מוריה”

רשמי מסע – יהודית מונטיפיורי – הוצאת יד בן צבי, ירושלים תשל"ו

רציפות עלייה והיאחזות – מאיר יזרעאלי

ש

שאלו שלום ירושלים – ר' גדליה מסעמיאטיץ, ברלין תע"ו

שאלת היהודים בספרות האנטישמית החדישה – א. ביין (תדפיס) 1964 ירושלים

שבולת הזהב – ר' מרדכי עליאסבערג, ווארשא תרנ"ז

שבח הבעש“ט, עם הוספות – ב. מינץ, ירושלים תשכ”ט

שבחי הבעש“ט – קאפוסט תקע”ה

שבחי הבעש“ט – ש. א. הורודצקי, הוצאת “עינות” ברלין תרפ”ב

שבחי הר“נ – (על סדר נסיעתו של ר' נחמן מברסלב לארץ הקדושה) ירושלים תרצ”ו

שבטי ישראל – אריה טרטקובר, הוצאת יבנה, ת“א תשכ”ו (1966)

שדה אליהו – נפתלי בר גיורא, ירושלים תש"ז

שדה יעקב – נחמיה עמינח, ירושלים תש"ד

שו“תים: “אבני נזר” חיו”ד סי' תנ“ד דף קמ”ד

“ישועות מלכו” יו“ד סי' ס”ו

“אבני נזר” ח“ב יו”ד סי' תנג–תנז

מהרי“ט יו”ד ח“ב סי' כ”ח

הרא“ש סוף כלל י”ב

תשובות מהר“ם סי' קל”ט

תשובות “זרע אברהם” נ“ו ע”א

שו“ת חת”ס (ח"י) סי' ס"א

שו“ע בית שמואל סי' ע”ה

שיבת ציון – קבץ מאמרי גאוני הדור בשבח ישוב ארץ ישראל – אברהם יעקב סלוצקי, ורשה תר"ס

שיח שרפי קודש – נאסף ע“י יועץ קים קדיש מפרשיטיק ווארשא תש”ד

שיחת מלאכי השרת – ר' צדוק הכהן, לובלין תרפ"ז

שכונות בירושלים – יעקב גליס, הוצאת ספרות ראשונים, ירושלים תשל"ג

שכונות בירושלים – רות קרק, הוצאת יד בן צבי, ירושלים תשל"ח

שלוחי ארץ ישראל – אברהם יערי, ירושלים תשי"א

שלום ירושלים – ר' אברהם בארג, ירושלים תרנ"א

שלום ירושלים – חיים שלום שחור, ניו־יורק תרס"ט

שלום ירושלים – ר' יהודה נח ב"ר אלכסנדר בארנוב, לובלין 1923

שלום ירושלים – צ. דאמבראווסקי, טהארן תרכ"ח

שלום ירושלים – רבי ישראל מורגנשטרן, פיטרקוב תרפ"ה

שלוח – מכתב עתי חדשי למדע לספרות ולענייני חיים, קראקא

שלושים שנות בניין א“י (1907–1935) א.רופין, הוצאת שוקן ת”א תרצ"ז

שלוש מאות שנה של יהדות פולין – ש. א. הורודצקי, הוצאת דביר, ת“א תש”ו

השלטון הבריטי בארץ ישראל – ברנרד יוסף, הוצאת מוסד ביאליק ירושלים תש"ח

שלמה זלמן סלומון – ערך ג. קרסל, ת“א תשל”ז

שלשלת הקבלה – ר' גדליה רבן חייא, ווארשא תרמ"א

שם הגדולים החדש – אהרן וואלדען ווארשא תר"מ

שם הגדולים – ר' חיים יוסף דוד אזולאי, הוצאת יצחק אייזיק בן יעקב, ווילנא, תרט"ז

שם ושארית – ערוך ע“י לוי הלוי גרוסמן, ת”א תש"ג

שם משמואל – תולדות המהרש“א מאת שמואל אבא הראדעצקי דראהאביטש תרנ”ה

שמחה בונים מפשיסחא – צבי מאיר רבינוביץ, הוצאת “תבונה” ת“א תש”ה

שמחת הרגל –חיים יוסף דוד אזולאי, ליוותי תרמ"ז

שמחת ישראל – ישראל ב“ר יצחק שמחה, פיעטרקוב תרע”א

שמן הטוב – אברהם שמחה בונם חיים מיכלזאהן, פיעטרקוב, תרס“ה בתוך ספר שפתי צדיקים, ווארשא תרס”ט

שנה בשנה – שנתון “היכל שלמה”

שנתון הממשלה – שירות פירסומים, מרכז ההסברה

שנתון סטטיסטי, הוצאת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

שפת אמת – רבי יהודה אריה ליב מגור, פיעטרקוב תרס"ו

שפתי צדיק – ר' פנחס אלעזר, בילגוריא, תרפ"ח

שצ’רנסקי הרב מאיר, מאמרו “על הבעש”ט" “בית יעקב”

שתי לוחות הברית – ר' ישעיהו הלוי הורוויץ, דפוס מיכל גאטשלק פרנקפורט תע"ז

ת

תבואות הארץ – ר' יהוסף שווארץ, הוצאת לונץ, ירושלים תר"ס

תולדות גדולי היראה – ר' שבח קנעדיל, וינא תרפ"ז

לתולדות גדולי ישראל – פ. ה. וועטשטיין, ווארשא תרס"ד

תולדות ההתיישבות – אלכס ביין, מסדה רמת גן 1970

תולדות ההתיישבות הלאומית בארץ ישראל – הוצאת קה“י, ירושלים תרצ”ט

תולדות היהודים בארץ ישראל – א. ז. רבינוביץ, ת“א תרצ”ו

תולדות הישוב היהודי בא“י – פרופ. ש. קליין, הוצאת “מצפה”, תל־אביב, תרצ”ה

תולדות הישוב היהודי בארץ ישראל – שמואל קליין, הוצאת מצפה, ת“א תרצ”ה

תולדות המקובלים השבתאים והחסידים – דוד כהנא, הוצאת מוריה, אודיסה תרע"ג

תולדות השלטון הערבי בארץ ישראל – מיכאל אסף, הוצאת דבר, תל־אביב תרצ"ה

תולדות חבת ציון – ש. ל. ציטרון, הוצאת ועד חובבי ציון, אודיסה תרע"ד

תולדות חכמי ירושלים – אריה לייב פרומקין, ירושלים תרפ"ח

תולדות חכמי ישראל – קלמן שולמאן, ווילנא תרס"ח

תולדות יעקב יוסף – רבי יעקב יוסף הכהן מפולאנאי, ווארשא תרמ"א

תולדות יעקב יוסף – רבי יעקב יוסף הכהן, הוצאת המוסד להוצאת ספרי מוסר וחסידות, ירושלים, תש"ך

תולדות ישראל בדורות האחרונים – ד“ר שמשון קירשנבוים, הוצאת מכון ישראלי להשכלה, ת”א תשל"ג

תולדות ישראל בזמן החדש

תולדות ישראל – בן ציון דינבורג, קיוב תרע"ט

תולדות ישראל – ר' זאב יעבץ, ברלין תרפ"ה

תולדות ישראל – עזריאל שוחט – הוצאת יהושע צ’ציק, ת“א תשי”ג

תולדות מלחמת היהודים – יוסף בן מתיתיהו תרגום ד"ר י. נ. שמחוני, הוצאת מסדה 1977

תולדות עמנו – ברוך אביבי, נתן פרסקי ירושלים תש"ל

תולדות משפחת הרב מלאדי – מ. ש. סלונים, הוצאת “זהר” ת“א תש”ו

תורה אור – ר' שניאור זלמן מלאדי, הוצאת “אוצר חסידים” ברוקלין תשט"ו

תורת המגיד הגדול ממזריטש – ישראל קפהולץ, הוצאת פאר הספר, ת“א תשכ”ט

תורת רבי נחמן מברסלב – ש. א. הורדצקי, ברלין תרפ"ג

תורת ר' פנחס מקאריץ – מתיתיהו גוטמן, ת“א תשי”ג

תזכיר על התפתחות הבית הלאומי היהודי 1931, שהוגש ע“י הסוה”י אל המזכיר הכללי של חבר הלאומים, לעיונה של ועדת התמיד לענייני המנדטים יוני 1932

תזכירים הסטוריים – הוגשו לועדה האנגלית אמריקאית מטעם הועד הלאומי ליהודי א“י, אדר תש”ו – מרץ 1946, ירושלים תש"ו

תחכמוני – רבי יהודה אלחריזי – הוצאת ד“ר קמינקא, ווארשא תרנ”ט

תנ“ך: ויקרא כ”ה כ“ה אור החיים “כי ימוך אחיך”, יחזקאל י”ג, הגר“א ב”אדרת אליהו", דברים יא לא, מדרש רבה שיר השירים ח'

רמב"ן – במדבר לג נג, ישעיהו מד, ז

רמב"ן – שיר השירים ח יג

רד"ק – תהילים קמו ג

במדבר רבה טז טו ילקוט שמעוני

“טוב לב” פרשת ואתחנן עמ' ל ב

התפוצה היהודית – יעקב לשצינסקי, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשכ"א

תפוצת ישראל לאחר המלחמה – יעקב לשצינסקי, הוצאת בטרם, ת“א תש”ח

תפוצות ישראל – שרות מידע על חיי היהודים בעולם, יוצא לאור ע"י הועד היהודי האמריקני, המשרד בישראל ירושלים

תרביץ – רבעון למדע היהדות