© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
מתוך: “גליונות: לדברי ספרות מחשבה ובקורת, יוצאים אחת לחודש על ידי יצחק למדן”, א-ב (קל“ג-קל”ד), כרך כ“ג, תש”ט.
התפללי, הנערה, התפללי! 🔗
שא עיניך במקלט וראית כי אין שם למעלה לא שמים, לא תכלת ולא עבים. רק קורות-עץ וסומכות וקורי-עכביש תלויים בפינות. וכיצד באו לפתע השחקים, אחרי אזעקה אחת, חגו מעט, השפילו רדת, חגו מעט, השפילו רדת, הפכו והפכו באויר הדחוס, התפשטו, רחבו, ופתאום נחו ותפשו מקומם אף הם במקלט? וכיון שגם השמים באו לשבת במקלט רָוַח לאריה. רקיע ממעל ואדמה מתחת, כמימים ימימה, וטוב לו, הונח לו. ואל נא תלגלגו עליו שהרקיע ארח לו לחברה ובמקלט דוקא. משום מה לא יכול לשאת בלעדיו בעולו של המקום. מחנק קל במקלט, פעוטות מלהגים והאוזן אינה תאבה לשמוע ולכן נשא עיניו למעלה. אך מתחילה עדיין לא היה דבר. לא כלום. והשפיל את עיניו. ושוב נקלע לד' אמותיה של מציאות פשוטה וגלויה. נחפז לשאת את עיניו שנית למעלה כבוחן את הסומכות אם תחזקנה מעמד. ושוב לא ראה דבר. והשפיל עיניו. נטפו רגעים ועמהם קדר מעט אורו של הפנס שאורו היה קלוש גם בלאו הכי. ואשה אחת, אֵם, כסתה את הפנס במעטה ניָר כחול כי ילדה אינו יכול לישון באור. ובאור הדל נשא אריה עיניו בשלישית אל על והנה… יש דבר. ומה הוא הדבר? בעצם, כאילו לא כלום. ובכל זאת יש דבר. דומה רחצו מעט באור תכול ראשי סומכות-העץ. ואין זה מקסם-שוא. ואולי הפנס הכחול בתווך, הוא המשווה מאורו התכול למקום, ואולי לא, כי מה למשנה התכלת הצפה למעלה?…
והתכלת המצערה מטרידה את אריה: הרי סכנה בדבר! כאילו נפשק הגג והרי לפניכם רקיע גלוי לעין. ואריה נותן עיניו באנשים, כבוחנם אם ראו אף הם דבר ואם תקפם המורא. אולם הללו, כאילו לא אירע דבר. זו מישנת ילדתה. זה לועס ממתק. זו מצמידה ממחטה לחה אל מצחה. זמזום קל כזמזום המקרר החשמלי, חריקה רכה של צירי דלת שנפתחה. כמו קליפה מתבקעת, כמו שביס כהה, המערטל את ראש בעליו ומסתלק, מתנשא ואיננו, ומניח מקום לתכלת ברה… וכדי שלא להסב את תשומת לב היושבים למקום שעיניו נתונות בו, מַשעין אריה ראשו בקיר כאומר להתנמנם. וממילא נמצא ראשו באלכסון וצופה ישר כלפי על.
כמה זמן נמשך הדבר לא ידע אריה. אך אחת ידע, כי לפתע החלה תכלת זו, המטרידה מרגיעה אותו, משקיטתהו באורח פלא. כאילו לא ישב עוד במלכודת, והבין לרוחו של חייל בחפירה. כי בינו לבין השחקים לא הבדיל עוד דבר. ובעוד הוא מסתכל למעלה, לא ארכו לו עוד השעות. וגם זָכַר את הנערה שישבה עמו במקלט בלונדון בתחילתה של שנת-המלחמה הראשונה. סכנה מרובה עדיין לא היתה אז. ורק חשו צינה קשה, לחה, קור וטחב, במקלט שבחצר הקטנה. מן הבית שמנגד היתה באה הנערה, מברכת באפלה את היושבים בקול רם ובנימוס, אם כי לא ראתה איש. נכנסה וישבה. ולפי קול ברכתה ידע כי באה. ליד הפתח היתה עושה תנועה חיננית של פנִיה קלה הצדה, כתנועת מחול, כדי שלא להתקל בכנפי חלוקה בסומכות-העץ של המקלט. תנועה זו שהיתה הולכת ונשנית הכיר יפה וידע כי אין זו אחרת, כי-אם הנערה מן הבית הסמוך. וכדי לחוש במציאותה של זו היה צריך לשלות את נשימת-אפה בהחבא, בצנעה, משום שהיתה חבויה, עצורה ושלווה יותר משל אחרים. ושם, כאשר ארכו להם השעות, פתחו בשיחה. היו משוחחים ארוכות. ולפני נסיעתו הגישה לו במבוכה את תמונתה: שי לזכרון. נוהגת היתה נערה זו להתפלל לעתים בקול לחש, בעת שהשתררה ביניהם השתיקה. מתפללת בנעימה קלושה, נעימת התפילה בכנסיה. והנעימה נשכחה. הנערה היתה מבטאה את דברי התפילה בהדגשה קלה, וכל מלה צלולה, והוא היה מתרגמם לעברית. חרש. כמשַׂחק. אריה השקיע עיניו שנית ברקיע והיה מפלל לפלאות. ואך כאשר שמע זמזום חבוי הולך וגובר, חָג ונוקב כלשהו, אף אז לא השפיל את עיניו והיה מתאווה לומר כמו אז, לקרוא ולומר לנערה: – “התפללי, הנערה, התפללי!” והיא תתפלל. כך היתה עושה תמיד. נשמעת לפקודה. לוחשת היתה בדבקות. גם הזמזום חלף, גם קול הנפץ העצום בא ולא היה עוד. ואריה שאל את עצמו: היש אוזן קשובה לתפילת הנערה? והרי אז היה מתגרה בה ואומר: “סגורה את כאן ומסוגרת כמה אמות באדמה, וכיצד תגיע תפילתך שמה?” “תגיע, תגיע” – היתה משיבה ומסלקת דבריו כזבוב טורד, והיתה ממשיכה בשלה. התגיע? ופעם הצביעה הנערה כלפי תקרת המקלט ואמרה: “אף כאן יש שחקים”. “במקלט! חה, חה”, – היה צוחק הוא באירוניה מרה.
וכעת כאשר הכחילו לפני עיניו פאתי המקלט באותה תכלת-שחקים מסתורית ועמוקה, תכלת אין-סופית, דמתה לשמורה מגינה על עינו של עולם. ורצה אריה לגשת אל הנערה, להרגיש קרבתה, כי עזבתהו האדישות שהיה חש כלפי החיים והאמין כעת משום-מה שתגיע התפילה למקומה אם ילחשוה חרש. “התפללי, הנערה, התפללי!” – מלמל לעברה ממרחקים – “ולמדיני תפילתך כי לא אדע להתפלל”. ואף כי ידע כי תפילתה שגורה בפיה, בכל זאת אמר לבקשה אך הפעם, אחר קול הנפץ: – “התפללי, הנערה, התפללי!” כי לוּ היתה עושה כן, היה יודע כי עוד אמונה בתבל, כי עוד חיים, כי עוד תפילה… והוא חזר הפעם כמדמדם: “התפללי”, ושומע את לחשה מגיע ממרחקים, מקרנות המקלט, מקלטו של עולם, מפכה חרש, הומה, משתוחח. “מה לך נפשי כי תשתוחחי”… ומלים רחוקות, מוּכרות חזרו אליו ביעף כחשרת זכרונות והבהובים. והמלים מתקו לו מאד.
ליד הקבר 🔗
לאזכרה שנערכה לשמו של המשורר באה אף היא. שמלה לבנה על גופה המזדקן, עניבה שחורה ונאה מתחת לסנטרה, כובע לבן עטור פרחים לבנים ושחורים וחריט נאה שחור-לבן משתלשל מידה האחת. בנעלים לבנות בוססה בחול. הקהל הלך ורב. היא עמדה בתווך ואף-על-פי-כן רחוקה משהו. ודוממת היתה עוד יותר מן האחרים. החזן חנחן בקולו וסלסולו ברגש. האלמנה ניצבה בבגדיה השחורים ובפנים קפואות. בידה ממחטה לבנה. מצבות-האבן כאילו זקפו את ראשן והסתכלו בבני-האדם בעיני אותיות שחורות. אולם היא עמדה לבנה, צחה וטהורה למראה. והכל ידעו כי מת לה משלה. וציפו לרגע שבו תפנה לאטה – ממצבת המשורר ותלך בצעדים קטנים, רכים, ללא קול, אל קברה שלה, אל קבר אלוף-נעוריה. אך היא ניצבה על עמדה. ונדמה שעיני המסתכלים בה אמרו להטרידה ממקומה, להתיקה, לשלחה, כמאיצות בה: לכי לך, אל שלך! לכי אל קברך שלך, לחשי לחש. תני בו את עיניך, ישרי ותקני את הפרחים באגרטל השחור הניצב שם, כשם שאַת עושה בטרקלינך הכהה. לכי וגחני שם מעט, שַׁני מקומו של אגרטל-הקבר השחור, כשם שאת עושה בקיטונך, משולחן אל שולחן, תוך היסוס, ואולי על אדן החלון?… לא… ואת שוקלת בדעתך: ואולי כאן… ואולי שם?… ושוב הוא חוזר למקומו הראשון. לכי והתהלכי לך מעט כאן סביב המצבה כבטרקלינו של המת. מחי בממחטתך הלבנה את המצבה, היא התכסתה שכבת-אבק דקה… ועין-אשה אינה סובלת פירור אבק. הסירי הפירור, כאילו היה על בגדו הכהה של המנוח בעודו בחיים, כשם שהיית קרבה אליו אז על קצות אצבעותיך ומסירה את החוט שדבק בבגדו.
והיא עוד ניצבת כמקודם. לבנה וכה נקיה, כפרח לבן שרק עלי-כותרתו נבלו ויד זהירה הסירה העלים הכמושים והשאירה את התוֹך הצח, החבוי והמלבין, את הכותרת הפנימית הטהורה.
לכי לך – שלחוה עינים רבות – שבי לך מעט שותקת, סמוך לקבר, כשם שישבת בשתיקת-אֵלם, מישירה להסתכל לפניך, לנקודה רחוקה, חוששת להניע אבר, להפריע אותו, לקורא ומשנן. אך שתיקתך כולה אומרת – אַת! את על ידו, ואת יראה לשאת קול, להניד אבר, לרשרש, לרחוש רחש כל שהוא… לכי ושבי לך כך, דוממת וחוששת להניד אבר…
והיא עוד עומדת דוממת ועור-ידיה צהוב ורגליה כבדות. לכי! – שלחוה מבטים מסביב – ועמדי לך מאחורי תל העפר, על בהונות רגליך הגיעי שמה ועמדי, כדי להֵראות פחות, כדי להצטמצם ולא להגלות לעיניו אלא להפתיעו מאחוריו, בשבתו ליד שולחן-הכתיבה, עמדי והפתיעיהו, כשם שעשית פעמים רבות בנשימה עצורה, כדי שנשימתך לא תגלה את מקום סתרך…
היא עודה כאן. – לכי והעמיקי ראות במצחה של המצבה, כבמצחו שלו, שׂכלו דובר את דברו מבעד לקמטים. העמיקי הבֵּט בעינים נבונות, עיני רעיתו, ודעי אל אשר יתאווה ובחיוך קל פְני, החפזי למלא המשאלה… וצעדך פזיז…
ועוד היא עומדת שקטה מאד. ולפתע, כאשר לא ציפה איש, פנתה לאטה עורף לעומדים והלכה לה בצעד מתון, לא כאומרת ללכת מזה ולצאת משדה בית-העלמין, אלא כמשרכת את דרכה הידועה לה מכבר, פונה הנה ושמה, שלא לדרוך על מצבות וקברים יקרים, שמלתה מלבינה בין המצבות והיא עצמה, קטנה, הולכת ומבצבצת ונעלמת. ורק אחרי כן ראוּה. עמדה שחוחה מעט, צחה, נבוכה. כמגמגמת בפגישה פתאומית. כאינה זוכרת מה שהיה בדעתה לומר. לבסוף כנראה זכרה. כי צנחה וישבה ליד הקבר, קברה שלה.
© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.