רק אם תסכים אספר, אמרה איה, וזאב אמר, טוב. זה על אוּשׁמַל, אמרה, וזאב, על אוּשמַל? ושוב אמר, טוב.

מה על אושמל, והביט בספלי הקפה הריקים. על השולחן נעו צללי עלים. כמעט לא מרגישים את הרוח, אמר, היא עוברת בעץ מעלינו, בקצה עשב הפיל ששתלת שם. איה הביטה גם היא במשוּכה הצפופה שחלקה כבר הצהיב. בין הקנים היבשים עלו החדשים וגם מאלה התהפכו עלים, בהירים עדיין, מבריקים לחוֹת, חגים סביב הקנה שחודיהם קדו באור. באמת גבוה, אמרה, גדל יפה, לא? שותלים אותו בשדות, אמר זאב, בפרדסים ובשדות.

זה מה שהודיע הגנן, אמרה, בדיוק כך: זה לא בשביל גנים הודיע. וכשמתייבש זה אסון. הקנים היבשים נופלים ומתפזרים בכל הגן ותמיד יהיה לך לכלוך. גברת פרניקוֹף לא היתה עושה את זה. אני בטוח שלא היה עולה בדעתה לשתול דבר כזה בגן שלה. אבל לי לא איכפת, אמרה.

קצת קנים יבשים בגן המסודר הזה, צחקה. ודניאלה אוהבת לשחק בהם. לא יודעת מה בדיוק היא עושה אִתם. מפסיקה מיד כשאני מתקרבת. אבל לפעמים, מרחוק, כשהיא לא שמה לב, אני רואה אותה מסתובבת, מחזיקה ביד שנים שלושה כאלה.

מתי היא חוזרת, שאל.

שעה, שעה וחצי. עוד לפני שנסעת כבר היה די גבוה ותראה איך עלה אחרי שקצץ אותם. למרות ששתלו במורד עלה והסתיר הכל. וזה מה שרציתי, אמרה, רציתי שיסתיר את השדות שלמטה, את ההרים, את האובך שמכסה אותם רוב הזמן.

אתה רוצה להיכנס, שאלה. לא, אמר, את רוצה? מעבר לצפצפות הדקות היורדות גם הן אל העמק היה שדה הקוצים הגדול. קוצים גבוהים מכוסים שבלולים שהלבינו בשמש. זאב היה מנדנד את כסאו מגזע העץ ואליו.

כבר היה ערב, אמר לבסוף. כבר היה ערב וחשבתי אם לצאת או לעבור במלון. לבסוף אמרתי, נעבור, והפסיק וחייך ואיה העבירה ממנו את עיניה, ממאנת לראות שוב את החיוך שהוא מבליע לפעמים, מפשיל למעלה זווית אחת של הפה ומשתתק לרגע, כמי שממתיק עם עצמו סוד תוך כדי שיחה, מתחייך כדי שיראוהו בכך, נזקק להפגין משהו נוסף לדיבור, משהו שהוא מעלים בכוונה, אך מודיע עליו בחיוך המוּקנה. חיוך שוודאי לא היה לילד הרפה. העוויה קלה, מוכרת כלשהו, ללא ספק גם הוא הבין בה בפנים אחרות, או בפני איש שנראה לו מקובל, מצליח בעולם שעד אז נסוג ממנו. מעביר את הלשון על השיניים, אל החיך, מפסיק אז לדבר ומתחייך. מתחייך מאליו, חשבה, מבלי לתת על כך את הדעת, אבל כשעושה זאת מיד נמסרת מועקה, ציפייה למשהו שאינו כשורה, שאי אפשר לעמוד עליו מן הדיבור, שנפתח כעת בשטף חדש, לא רגיל. כאילו הסתייע בחיוך כדי להתחיל סוף סוף, להתחיל ולספר מה קרה בערב ההוא. ישב נשען אל המיסעד, עדיין הניע קלות את הכסא מן הגזע ואליו, ויותר לא הביט אליה ולא הפסיק.

נעבור במלון, חשבתי, להתקלח. לנוח קצת. ושם מצאתי את הפתק. מרק פולני התקשר ומבקש שתעשה את הסידורים המתאימים לבוא לפאריס, כי קרתה תאונה לאבא, אמר, ואיה ידעה שחזר על הפתק כסידרו, מבלי להחסיר מלה.

צלצלתי למרק. איננו. נתנו לי את הטלפון של בית החולים. צלצלתי אל בית החולים. תראה, אמר מרק, אני על יד אבא. טלפן אלי הביתה בעוד עשר דקות. טלפנתי והוא אמר, היתה תאונה. מצאו אותו במלון. לקח מספיק אבל מצאו אותו בזמן. מרק שאל מתי אני מגיע. אמרתי לו שאני בדרך. אחר כך שאלתי והוא אמר, לא הודעתי לאמך.

אנשים הביאו אותי לשדה. בדיוק היה מטוס ישיר. SAS ישיר ג’נבה–פאריס. הוא היה בהכרה כשהיגעתי. דיברנו והוא שאל על אמא. שאל אם היא כאן. אמרתי שלא.

הלכתי לישון. את מכירה אותי, אמר ונפנה אל איה, את יודעת איך אני. יודע לישון, ואיה חשבה בתמיהה ובאי נוחות ששכחה, רק כמה חודשים מאז נסע והיא שכחה איך הוא ישן. ואמךָ, שאלה.

למחרת, כששוב שאל עליה, אמרתי לו שאמא לא יודעת. הוא לא אמר כלום. כשיצאתי טלפנתי אליה. אמרתי לה שאני בפאריס, שאבא בבית חולים. אחר כך אמרתי, תאונה והיא אמרה, אני באה. הרופאים אמרו לא להגיד לו כשתבוא. היא הגיעה אחרי הצהריים ואחרי ארבעה ימים, ארבעה או חמישה ימים, אני חושב, הרשו לה להיכנס והיינו יושבים אצלו יחד. אחר כך היינו מתחלפים.

אחר צהריים אחד, כשבאתי להחליף אותה, אמרה לאחות, אנחנו חוזרים עוד מעט, ולקחה אותי ביד. הלכנו ברחוב כשאמרה, באיזה מלון היה. יכלתי לומר כל מלון בעיר. היא לא היתה בודקת ויכלתי לומר אפילו את שלהם, שתמיד הולכים אליו בפאריס. איפה זה, שאלה. על יד המאדלין. מלון קטן על יד המאדלין, אמרתי לה. המשכנו ללכת והיא לא שאלה יותר. לא דיברה יותר והמשכנו ללכת.

זאב לקח עוגיה מן הצלחת שליד הספלים. נגס בה ואחר, במהירות, אכל אותה ועוד כמה, בזו אחר זו.

אם תרצה אספר, אמרה. מה פתאום, שאל, אם תרצה אספר, אמרה איה. כמה זמן היינו שם, אמר, באושמל? יומיים, שלושה?

אחרי עשר חזרנו לחדר, אמרה, היה חם שם מדי להסתובב בחרבות, ומעשר עד שתיים היינו בחדר. כל אחד על המיטה שלו. אני שכבתי על הגב, מדי פעם הסתכלתי במאוורר. מאוורר גדול. כנפיים קרובות לתיקרה שהסתובבו לאט והניעו את האוויר הרטוב. אפשר היה לשכב כך שעות, להסתכל במאוורר, לעצום עיניים, לחזור ולהסתכל, שעות בלי לעשות כלום. אפילו לא לישון. המאוורר היה מיושן. דגם עתיק כזה. מסתובב לאט. מרגיע כל כך אחרי החדרים עם המזגנים. חלונות גדולים ופתוחים. אתה זוכר את החלונות? די אפלולי היה שם למרות החלונות הפתוחים, כי השמים היו אפורים והעצים גבוהים וצפופים וכל הזמן הצפרים שצרחו. תרועות חורקות, יבשות כאלה. תוכיים, אמר זאב, בעיקר תוכיים.

חלונות גדולים ואחריהם מרפסת רחבה, אמרה, משני צדדים מרפסת רחבה, מעין מסדרון פתוח. מצד אחד הגן, הבריכה, מצד שני הסבך.

רציתי להישאר שם כמה ימים, אמרה, אף פעם לא הייתי ככה. מעשר עד שתיים היינו שוכבים בלי לעשות כלום.

היה חם שם, אמר זאב, אצלנו חם אבל לא ככה.

הם נסעו לתקופה מסויימת, אמר, לתקופה של שנה, חשבו. אבל כעת אבא אומר במפורש. לא מדובר יותר על לחזור. ואמך, שאלה. אמא, חייך קלוֹת, מה יש לה כאן חוץ מן הרהיטים שלה והתמונות. בינתיים שכרו להם בית, אמר, מקום נעים צ’רנוֹביוֹ, שקט.

על הלָגוֹ די קוֹמוֹ, שאלה. כן, ענה, עיר קטנה על הלגו די קומו. הם אוהבים להיות שם. גם קרוב לכל מקום באירופה.

כל זה אומר להיות בנסיעות, הוסיף. זה גם אומר לשהות שם. לפחות בשנה הראשונה אצטרך לשהות שם די הרבה.

נוכל להישאר כאן, אמרה איה, וזאב, כן, אם תרצי נוכל להשאר. לכאן בוודאי לא יחזרו.

החצאית ירדה עד קרסוליה, כחולה ורחבה וזרוּעה פרחים צהובים, אדומים ולבנים. חצאית יפה, אמר לה קודם והיא אמרה, כן, כמו לילה בקיץ, וזאב חשב שמן הסתם קראה זאת באחד מעיתוני האופנה הרבים שהיא קונה ומניחה בסל הקש הגדול שהביאה אל חדר המיטות. בזמן האחרון היא מאד מקפידה בבגדים, חשב ותהה למה לה בגדים רבים כל כך כשהיא ממעיטה לבוא בין אנשים. את הכותונת הלבנה הביא מפאריס לפי הוראותיה: שם החנות, המספר, הצבע. כותונת גברית הדוקה מכותנה לבנה ודקה ביותר וחודי הפטמות הזדקרו בה כהים. היא לא לובשת חזיה, חשב והעביר את עיניו אל הפנים הקטנות המוקפות תלתלים גדולים לפי האופנה. ואת, אמר. איה פנתה אליו, מניחה לו להמשיך אם ירצה. מה עשית כל הזמן, מה עשית כאן בימים האלה, אמר וחש שלא כך ביקש לשאול.

יום אחד היא יכולה להשאיר כאן פתוח וללכת, חשב. ולי לא איכפת, חשב, לא איכפת לי שתשאיר כך את הבית הזה.

יש לי המון הרגלים, אמרה וצחקה בצחוק המצלצל שלה. הרגלים קטנים. כל מיני. בבוקר אני עוברת בגן לראות מה צמח, מה נבל. אחר הצהרים, לפני שאני מתנמנמת, אני קוראת את העתון. זה מנמנם אותי לקרוא את העתון. כשדניאלה מתעוררת ושותה את המיץ שלה, אני שותה תה חלש. תה חזק מעורר, ממש כמו קפה. אחר כך באה האשה לקחת אותה לטייל וגם אני הולכת לטייל. כאן, בכפר, אני מטיילת. עולה עד מגדל המים ופונה שמאלה, לשדות. או הולכת לשביל הטרקטורים, או יורדת למשתלה. אוהבת את ריח המים שם ולפעמים אני נכנסת וקונה זר שושנים. תמיד אותן שושנים. וורודות או אדומות. זה כל מה שיש שם, ואני מדברת קצת עם הבחורה. וורדים, היא אומרת. שושנים זה משהו אחר, שושן, ששה עלים. בערב, אחרי שאני משכיבה אותה לישון, אני לוקחת לי וויסקי. וויסקי מדולל בהרבה סודה.

שאלך להביא לשתות אמרה וזאב אמר, חכי. שבי עוד קצת. הסבה את פניה והביטה בשמים המבריקים מעל הקנים שלעיתים קרובות היא קוראת להם בלבה קני סוף וחושבת על ביצות ועל החוֹם שעולה מהן.

ותוך כדי כך גם נדה קלות בראשה ושוב נדה בניד של זקנים שמדברים אל עצמם, שנראה מוזר בפנים הקטנות המוקפות תלתלים. תלתלים חומים וגדולים ששיוו להן ארשת מלאכית ומטופשת קמעה.

אם אדבר אליה תפנה לאט, כל התנועות איטיות אצלה, חשב וזכר את האשה שעמדה על יד השוער במלון הקטן שליד המאדלין והסתכלה בו כשנכנס וביקש את מפתח החדר בו מצאוּ את אביו. כן, אדוני, מיד, אמר השוער בקול מובלע, כמו חס להפריע במשהו את המנוחה שם, והאשה עמדה ליד הקיר, בקצה הדלפק, והסתכלה בו בלי חיוך, בלי סקרנות מופגנת. הסתכלה בו כמי שמורגל להביט באנשים מן הצד, בשקט. החדר היה בקומה העליונה וראו משם את הרחוב שזונות היו עוברות בו במכוניותיהן עבור ושוב. אלא שאז היתה השעה מאוחרת מאד ומכוניות כמעט לא עברו ואורות הפירסומת נהרו באין מפריע על הכביש הרטוב. משך את הווילונות על פני חלון אחד, על פני השני. ווילונות אדומים כהים כצבע השטיח הזול שכיסה את כל החדר. המיזוודה של אביו היתה מונחת על המיטה, הכל בה ארוז היטב מלבד פיג’מה כחולה ממשי שהונחה מלמעלה, מקופלת ברשלנות. אותה הם הניחו, חשב. ידע שאין צורך לבדוק בארונות. רק לנעול ולצאת. ובכל זאת הביט סביב. חדר לא מיוחד. אפשר לומר, אופייני לסוגו. מיטה אחת היתה שם, רחבה ושוב מסודרת לשינה. הכיסוי מקופל על שרפרף לידה וקצה שמיכה עטופה סדין טרי הופשל באלכסון. נעל ולקח את המיזוודה, וכשסגר את הדלת נזכר שהשאיר את האורות דולקים. עבר את המסדרון בצעדים מהירים וכשירד במדרגות ראה שהאשה לא זזה ממקומה. החזיר את המפתח. החשבון שולם. לפני שיצא הרים את עיניו ופגש במבטה הסוקר. היא לבשה חליפה רכוסה שהיתה נראית הגונה לולא היתה צרה עליה. הנה, חשב, אני פונה אליה. איה, אני אומר והיא מפנה לאט את פניה, מביטה בעינים כהות, תועות, שכבר משתנות, נבהלות, והיא פורצת בצחוק מצלצל. הביט בציפורניה הארוכות, הצבועות אדום־חום, הולם את היד השזופה, הדוּר ומבוּגר באצבעות הרכות. אם את רוצה את יכולה להביא כעת לשתות, אמר.

מידיות כסא הנוח בו ישבה קודם איה התקלף הצבע הלבן. סדקים נבעו בכסאות האחרים ובשולחן היו כתמי עץ חשוף. ביקשתי ממנה לדאוג לזה, חשב, הגנן יודע בדיוק. והיא שכחה כשם ששכחה הרבה דברים אחרים. לא משנה, אמר בלבו, מקלף בהיסח הדעת מן הצבע סביב כתם אחד על השולחן. כל המקום הזה, אמר בלבו, מנסה לדחות את מורת הרוח שהמראה המוזנח העלה בו, ואז חשב שוב שצריך למכור את הבית. שאביו אמנם לא אמר, אך זו משאלת לבו.

הדלתות הגדולות היו פתוחות לרווחה והחדר אליו נכנסה איה היה מוגף ומוצל מלבד פסי אור שעברו דרך החרכים והפזו צורות בשטיח הפרסי. הפנה את ערפו והביט בעצים הגבוהים שלפני הבית. הרוח נחלשת, חשב, ועיניו תעו עד שפגעו בבריכת הדגים הריקה, גם היא בצל האיזדרכת. דניאלה משחקת שם, אמרה איה, אוהבת לנגוע באזוב שלמטה, באבנים הרטובות. הייתי לוקח אותה אִתי, חשב, לפחות אותה הייתי לוקח מכאן. לא מניח להן להמשיך כך יום אחר יום, היא ודניאלה, ילדה דקה, חיוורת, קטנה משנותיה, שאינה באה בין ילדים כיוון שאינה כמו ילדים אחרים בני ארבע. צריך לחכות, השינוי יבוא וצריך לחכות בסבלנות, אמרו הרופאים שלא ידעו או לא רצו להגדיר את המקרה, ומשום כך גם לא נקבו בשמות ובמונחים. והרופא הזקן שגר בקצה השני של המושב אמר, גם אתה היית כזה. שרה פרניקוף אמרה, אבל הוא היה חולני, ילד חולני מאוד היה, וכאן חדלה ולא המשיכה ולא אמרה מה שחשבו הכל: שדניאלה אינה חולנית ולמען האמת, רק לעתים רחוקות היא נופלת למשכב. ילדה עדינה, אמר לבסוף הרופא הזקן, כוח עמידה מועט, אמר וחייך אליהם. למה יצאה לטייל בחום כזה, חשב זאב וקם.

עלי איזדרכת צהובים נחו על מרצפת השַיִש. אוגוסט, חשב זאב, בספטמבר מתחילים העלים לנשור. לא אהיה כאן בספטמבר, חשב. ‘מֶליה’ היה כתוב באותיות לטיניות דקות וכחולות בראש כל דף של נייר המכתבים הנאה שאמו היתה מזמינה בהולנד. כי אמו, שהיתה רגילה שלבתים קוראים בשם, חיפשה ומצאה כי השם הלועזי של איזדרכת הוא נאה ומתנגן ומוכר יותר לאוזן מן השם העברי. מליה על שם אותה איזדרכת עצמה שהיתה כאן עוד לפניהם, מצלה בקיץ על חצר הבית הקטן ששיפצו והרחיבו ושינו ללא הכר.

סמוך למרצפות השיש, על גבול המורד אל העמק, היתה ערוגת הוורדים הגדולה. אמא רצתה שתהיה עגולה, אך השטח הישר היה צר מדי למעגל נאה ורחב כפי שביקשה ולכן שיוו לה דמות ביצה, גדרו אותה באבנים קטנות כדרך שעושים הערבים בגניהם והוורדים עלו יפה באדמה הכבדה שהביאו לשם במיוחד. עם בוא האביב עמדו השיחים בפרחים גדולים ומלאים ואמא היתה אומרת, ממש כמו באירופה. והצבעים אפילו חזקים יותר, היתה אומרת בגאווה, כי בידיה טיפחה אותם כל השנים. יונים המו לא רחוק. מעבר לצפצפות, חשב ופנה לכיוון המורד הגדול. אורנים, מטעי פרי, השדות והעמק וכלום לא נראה עכשיו בגלל עשב הפיל.

הם לא יחזרו, חשב. אילו לא היתה כאן, אילו לא השכירה את הדירה בעיר, היה מוכר את הבית. מוכר במהירות, בלי לחכות להצעה הטובה שבין כה וכה לא תבוא, שהרי מי שירצה בבית לא ירצה במקום. מוכר אותו בזול ומהר לאחד מבני המושב הצעירים, המחכים למשק משלהם ומשיב הכל לתיקונו. מאזן את מה שהופרע לפני שלושים שנה ויותר, כשלאחר מאמץ ממושך והשתדלות עיקשת התקבל עקיבא פרניקוף כחבר המושב הקטן, הותר לו לקנות את הבית הדל שבראש הגבעה יחד עם שלושים הדונם של מטעים מוזנחים ושדות, וכך להגשים את משאת נפשו ולהיות Farmer Gentleman בארץ ישראל. דרך חיים שמלכתחילה נועדה להשתבש, שהרי למען האמת, לא היו לו, לעקיבא פרניקוף, לא הזמן גם לא נטיית הלב לעבוד את אדמתו, אך אותותיה ניכרו מיד בצורת הבית, בגן הגדול, בעצים שניטעו כדי להקיף ולהסתיר מעיני החברים שהיו ונשארו עוינים לא רק לדרך החיים הלא־מקובלת, אלא לעצם הרעיון שאנשים כמו פרניקוף יגורו בתחומם ויהיו חברים שווים. לחסל אחת ולתמיד את הבית הזה, מליה, מה שקרוי עדיין משק ומעובד כולו בידיים אחרות. פיסה פיסה הוחכרו השדות, אחריהם מטעי הפרי, לבני המושב. החבר פרניקוף חדל להופיע באסיפות, ועם השנים, כשהחום הכביד ולא עמד להם יותר הרצון לשאת את הקיץ הארוך, שלא נולדו אליו ולא אהבו אותו, התארכו חופשות הקיץ וחוברו לשהות של עסקים וחופשות נוספות. אם תחשבו על זה, היתה אמו אומרת, זה לא החום. זה הקיץ. הרי כאן בשנים טובות הקיץ הוא ששה חדשים, וכרגיל שמונה. שמונה מתוך שנים עשר חדשים הם קיץ, אם תחשבו על זה. כשהחליט עקיבא פרניקוף לפרוש מעסקיו בארץ, להניחם בידי בנו היחיד ולהישאר באירופה לזמן בלתי מוגבל, לא תמהו החברים על ההיעדרות הממושכת, כי התרגלו לראות את הבית ריק ונעול.

היונים נדמו והיו רק זמזומים קרובים של זבובים וקול טרקטור גדול שעבר בשדות. זאב הלך אל המחסן שמאחורי הבית. את המזמרה מצא מיד. שימן את ההברגה ופנה אל ערוגת הוורדים. קטף אחדים. קטם קוצים מקצה הגבעולים. אחר הניח אותם והחל לזמור. צריך להגיד לה שתקטוף מהם הרבה, חשב, ככל שקוטפים כן מתרבים הפרחים, צריך להגיד לה. ידיו כבר עבדו מאליהן, זוכרות הכל, אפילו את סדר השיחים. מוצאות מיד את המקום הנכון, קרוב להסתעפות, גוזמות את הענפים הדקים שלא יעלו הרבה פרחים, קוצצות ענפים יבשים, פרחים יבשים. קבוצת האדומים, קבוצת הצהובים־זהובים, הכתומים, הוורודים־כתומים, וּבַקצה המיושנים – כמה לבנים, וורדים – כי רובם פינו מקום לשיחי הפרחים הגדולים, מורכבי הצבעים, חסרי הריח. שמות זרים שלא הוסיפו להם שמות עבריים, שמות מִגדלים ונשיאים וגברות ואלו המצלצלים, משׂאת הדמיון, כשמות סוסי המרוץ שאהב לקרוא עליהם בעיתונים הרבים שקנה בנסיעות. סוּבניר צהוב, סוּבניר וורשוּרן, סאטר גולד, סופרסטאר, בטינה. הרים אל השמש עיניים צורבות מעייפות והעביר אותן אל הבית, אל החלון המוגף שליד הגג, חלון החדר היפה, שטוף האור, שהיה פעם שלו ועכשיו הוא של דניאלה. חם, חשב, השמש ממול, והקשיב לזִמזומים הקרובים. כשסיים את הקשת הפונה את הבית סב לראות אם איה לא הגיעה. לא אשמע אותה, חשב, יחפת רגלים וצעדיה רכים מאד, ועבר אל הקשת השניה.

ושם ראתה אותו כשעצרה בפתח, בידיה הטס הכבד עם הכוסות, בקבוק הוויסקי, הסיפוֹן וקערת הקרח. גבו היה אליה, מוצק אך לא רחב וכתם זיעה גדול בכותונות התכולה. הניחה את הטס על השולחן וניגשה אליו. כשפנה אליה ראתה שכחש ופניו הארוכות, הלא־שזופות, יכלו להיראות מסוגפות, לולא סבר צונן, אַדנוּתי כלשהו, שרשמו ניכר עתה יותר. הסתכלה בערימה המסודרת של הענפים והפרחים הנבולים. לא יודע כמה שנים לא גזמתי וורדים, אמר והגיש לה את הפרחים שקטף. אחר כך אמר: חם כאן. שוכחים כמה חם כאן, והביט סביב וברק בא בעינים השקועות. היא תצא מזה, חשב, תיגמר התקופה והיא תצא מזה ואני לא אהיה כאן אִתה.

כבר נופלים עלים, אמר זאב כשמזג לו כוס שניה, את זוכרת מתי הם נושרים? עוד מעט, השיבה, לא? ספטמבר, אמר, ובאוקטובר השלכת. בעוד שבוע אני נוסע, אמר, אצטרך להיות שם הרבה ולא יודע מתי אגיע שוב. אולי כדאי לחשוב על מקום שנהיה בו כמה זמן, אמר. איזה, שאלה. ג’נבה, פאריס אם תרצי. מקום מרכזי, קרוב להורים. לא כעת, אמרה. למה, שאל, ואיה הביטה בו והעבירה יד בתלתליה. חודי עשב הפיל היתמרו ללא נוע. הים צריך להיות טוב כעת, חשבה.

לפעמים אנחנו מטיילות יחד, אמרה, מתלבשות יפה ומטיילות כאן, כי אני הרי מחליפה בגדים. כמה פעמים ביום אני מחליפה וכשמוצא חן בעיני מה שלבשתי אני מלבישה גם אותה ויוצאות.

הנה למשל החצאית, אמרה. קמה ופרשה אותה ושוב ישבה. אני בחצאית הזו אבל בחולצה אחרת, לבנה אבל עם צווארון גבוה. אתה לא מכיר. גם לשמלה של דני צווארון גבוה. שמלה שאמך שלחה. כשהיא היתה ילדה, אמך, לבשו ילדות שמלות כאלה והיום הן שוב חזרו. דקה ומכווצת ומכסה את הברכיים, שמלה של סלסלות.

החום עוד רב בחוץ והבגדים סגורים מדי, הדוקים מדי. בגדים לקיץ אחר. לאור חיוור, לדשאים רכים, כמו בתמונה שם בחדר, של הגברת עם הטווסים. רוצה באוטו, אני שואלת אותה ודניאלה מנענעת בראש. אנחנו הולכות במורד הרחוב, על פני בית העם, הצרכניה, על פני הגינות שאנשים כבר יצאו אליהן, עובדים שם או סתם יושבים וכמו תמיד מציצים, מסתכלים עלינו. בפרשת הדרכים הקטנה אנחנו פונות למטה. הטרקטורים עוברים בזה אחר זה, חוזרים מן השדות, עושים אבק ואנחנו פונות לשביל של המשתלה. בהתחלה הם היו מדברים אִתי, הבחורים על הטרקטורים, היו עוצרים ואומרים משהו מתוך נימוס. נימוס אליך, זאת אומרת.

הולכות בשביל ונכנסות למשתלה. כבר עמדתי לצאת, אומרת הבחורה, והעברית הצחה לא נשמעת משונה. מבט כחול מאיר בפנים השזופות. שיניים גדולות מדי. לא יפה. אני רוצה לדבר, להגיד לה משהו. כמה יפה אתן לבושות, היא אומרת ומגישה לדני אחד קטן, וורוד. היום שלחנו אלף חמש מאות אגודות לחוץ לארץ. לא נשאר כלום היום, היא אומרת ומביטה בסיפוק על המקום הריק. ריח מים שם וקרירות. זה יפה לעבוד כאן, אני אומרת, והיא, היית רוצה, ואני, בלי לחשוב, כן. היא מתבוננת בי בעיניים הקורנות. לא בשבילך, היא אומרת, היית משתעממת, ושתינו צוחקות.

מן השביל, בקיצור דרך, אנחנו חוזרות לפרשת הדרכים. הולכות קצת עד מגדל המים ושם פונות ויורדות לכיוון הכביש הראשי, הולכות לאורך מטע אבוקדו מאובק שאנחנו מקיפות ושוב מגיעות לרחוב שלנו. כל הזמן היא מביטה קדימה, לא מזיזה את היד משלי. יד קרירה, תמיד קצת לחה.

דני, אני אומרת והיא לא עונה. אני מסתכלת בה, אך פניה לא חיוורות במיוחד. זאת היא, אני חושבת פתאום. זאת אומרת: היא באמת. הטבע האמיתי שלה, זאת אומרת. כי פתאום היא נראית לי אחרת. לא כמו תמיד. לא כמו ילדה שכאילו בראו אותה לטבע אחר, לצרכים אחרים. פתאום היא נראית היא: ילדה עדינה ולא רעננה בבגדים מסובכים, דומים למלבושים שנעשו פעם, בידיים אמונות על מסורת ארוכה של עולם שכבר איננו. אני מסתכלת במצח שמופקר לאור החזק, בלחיים הנמוכות שיורדות משני צִדי הפה בעגילות תינוקית שמזכירה גם פני אנשים מצליחים בגיל העמידה. ילדה קלה, נמוכה מארבע שנותיה, שהולכת בפנים סגורות, חגיגיות, כאילו גם היא יודעת כמה הולם, כמה היא נראית שלמה בבגדים האלה.

מה אני רוצה ממנה, אני חושבת, לאן אני סוחבת אותה, ואז אני תופשת כמה חסרת טעם ההליכה כולה, לעיני האנשים האלה, חברי המושב. הטיול הזה בחום ובאבק, בבגדים סגורים שהם לא מבחינים כמה נאים הם וכמה לפי האופנה האחרונה. שוודאי גם נראים להם מגוחכים, ואנחנו הולכות כמתחפשות, מודיעות על עצמנו, על כמה שאנחנו אחרת, כאילו אין לנו דרך להודיע אלא כך, בהליכה לפניהם. לא משלהם ולא מבקשות להיות משלהם, אך בלי ספק רוצות להודיע על הקיום שלנו כאן ביניהם, שאיננו מובן כפי שהוא ובוודאי אינו מעורר אהדה. תמיד רק אנחנו, שתֵינו, בלי חבר או בן משפחה או מישהו שיהפוך את החיזיון מוכר יותר, מתקבל יותר על הדעת.

אבא יבוא בערב, היא שואלת פתאום. ואני, לא, אבל עוד מעט, עוד מעט הוא יבוא, אני אומרת ורואה שנעלי הלכּה השחורות שלה מאובקות מאד. אחר כך אני מרגישה את היד. היד הקטנה כבר רפוייה. נחזור, שואלת ודניאלה לא עונה. לקחת אותך, אני אומרת. הפנים הלבנות שלה עוד מביטות קדימה ואני מרימה אותה, עוברת על פני הגינות האחרונות והיא בזרועותי. מניחה אותה על המיטה ומבקשת להפשיט את השמלה אך היא לא נותנת. שוכבת על המיטה שלה, השמלה הדקה פרושה סביב. אני בצד. לא מדברת. לא נוגעת. יודעת שהפעם היא לא תבכה עד אפיסת כוחות, גם לא תקיא עד שיִגמרוּ לה המיצים, כמי שמריק מתוכו את מה שאין לשאת עוד, את כל ההתנגדות הזו שיש בה תמיד, את כל מה שמתאסף בה ועולה במחאה על עצם ההימצאוּת כאן, כפי שהיא. הפעם לא, אני יודעת, כי זה התחיל ביד שמרפה, וכל מה שצריך זה להיות שם בשקט, לא לזוז אם אפשר, כי עליה להיות במנוחה ואם אזוז מיד תביט בי בעינים שלה האורבות, כאילו אומרות, את כאן וכאן תשארי, לא אִתי אבל בקירבת מקום.

אלך להביא עוד קרח, אמר וקם ונכנס אל החדר הגדול, שהיה רחב ידיים וריק למדי. ליד החלון הראשון ניצב שולחן כתיבה גדול, מצוייד למופת ובמרכזו לוח עור מרופד ספוֹג שעליו, לעתים נדירות, כתב אבא את מכתביו. השטיח הפרסי כיסה את השטח הגדול הריק עד לקיר הפנימי, מקום הרהיטים העתיקים, הלא־נוחים שאותם הביאה אִתה אמא יחד עם התמונות שתלו ללא רווח על הקירות. נופים אירופים אימפרסיוניסטים של רחובות עיר, סירות בים, יערות בקיץ, מלבד אחת, מעל האח, ליד שורה של תמונות זעירות במסגרות עבות ושחורות, תמונה גדולה שצבעיה כהים־דהים, דמויי שטיח קיר עתיק, ועליה היתה שרה פרניקוף משקיפה מדי פעם ממקומה הקבוע שבקצה הספה. תמונת גן גדול, מוּצל, עשיר צמחייה ומטופח מאד. טווסים עוברים בדשאים הרכים, פלמינגו מאירים ממעמקי הצל, שורת צפרים קטנות מעל ערוגות הפרחים וגברת אחת, זהובת שער, דקה וארוכה בשמלה וורודה מקטיפת משי עומדת בתווך. השמלה צונחת קפלים, קפלים, רכים ומצויירים בדייקנות, השובל הארוך נפרש על הדשא במפל וורוד שגם הוא מאיר מן הצל וידה הארוכה הדקה מפזרת כבהיסח הדעת גרגרים לטווסים, שעה שראשה, צווארה, סנטרה ועיניה נשואים למרחק.

כן, היא גרועה, אמרה לו אמו, בהחלט גרועה אבל יפה מאד. שניהם צחקו והמשיכו לגלגל שיחה כדרכם. אחר כך היה ברור שאביו לא יגיע אותו ערב. הוא אמר בבוקר, ייתכן שלא אגיע. ייתכן שאתעכב בירושלים ואל תחכו לי, הוא אמר מראש. שרה פרניקוף ישבה כרגיל בקצה הספה, גבה הזקוף לא נוגע במיסעד הישר.

זה טוב שאפשר לשבת כאן, אמרה בבת צחוק, בקול שבעברית נשמע תמיד מעובד ונזהר, אני הרי יושבת כאן ומדי פעם מסתכל בה, וזה נותן לי לשבת, זה נותן לי לשבת כאן, עוד אמרה ונשתתקה, וכשהבחינה שהוא מביט בה, זה טוב לשבת כאן, חזרה.

היא אוהבת אותה, אין מה לעשות היא אוהבת את התמונה ההיא, אמר כמגחך על משובה של ילד ומילא שוב את כוסו. גם אני, אמרה איה, זאת אומרת, האשה מוצאת חן בעיני, וזאב הביט בה, משתאה. כן, אמרה, בערבים אני יושבת שם, בכורסא שעל יד הספה. את הרגלים אני מניחה על השולחן המצוחצח או על מיסעד הספה המצוחצח. כך אני יושבת שם בכורסא, כי גם משם רואים אותה טוב.

הסבה את ראשה פנימה, אל החדר המוצל. כשבאנו, אמרה, לא חשבתי שנישאר. חשבתי כמוך, לקיץ.

מה היה שם באושמל, אמר. כלום, מצא חן בעיני. אתה חיכית שנִסע משם, אמרה והביטה בו. משב בא ברשרוש חטוף, כאילו עבר מישהו בקנים.

אתה יודע, אמרה, כשבאנו הנה לסוף שבוע. אחת הפעמים הראשונות. אתה בטח לא זוכר. היה ערב. ישבנו על יד השולחן שם בחדר. השולחן של אמא שלך. היא עלתה למעלה ונשארנו אתה ואביך ואני. כבר לא דיברתם יותר, אבל היה עוד מוקדם והמשכנו לשבת. אמך עלתה מזמן. אביך ישב ממול. אתה ואני עישנו. אחר כך הסתכל אביך בשעון ואמר, עוד מעט אביא את הפירות. אחר כך שילב רגל על רגל. אחרי כמה רגעים שוב הסתכל בשעון וקם והלך למטבח וחזר עם צלחת גדולה עמוסה פירות ועם צלחות קטנות, סכינים ומפיות. את רוצה, שאלת, ואביך אמר שהם טובים כעת. ובמהירות קילף ובמהירות אכל שלושה תפוזים בזה אחר זה. כשגמר ניגב את הידיים וקם. פרש את האצבעות לאור המנורה והביט בהן. אחר כך הלך לרחוץ את הידיים וחזר ועמד לפנינו. אשאיר לכם את הפירות, הוא אמר אז ועמד מעלינו ושפשף את ידיו הרחוצות. אחר כך תביאו הכל למטבח, אמר. טוב ילדים, ילדים, אמר, הגיע הזמן לישון, ואז, כשעלה לבסוף, אתה אמרת.

אתה לא רוצה לשמוע, אמרה. אתה לא רוצה לשמוע, נכון? אני מחכה, אמר. במסיכה, אמרה איה. והוא, מה? אתה מחכה במסיכה. כן, אמר, ומי לא? אולי זה יהיה נועז, אמר והגביה קצת את הכוס, אבל נאמר שאני כעת, אני אולי לא יודע בדיוק, נאמר שאני לא יודע יותר מה המסיכות בשביל אחרים ומה בשביל עצמי, ושתה והניח את הכוס על השולחן.

זה לא נכון, אמרה. אז למה את לא אומרת, שאל, והיא, מה? את מה שאמרתי אז. קרוב מאד עלה ציוץ, מתפקע רק באוויר. שתי צוּפיוֹת, זכר ונקבה, עברו על פניהם, אל העץ, פרחו ויצאו לאור, הזכר היפה המבריק, הנקבה האפורה, ועוד שמעו אותם מצייצים ענוגות עד שנעלמו בעשב הפיל. יונק דבש, אמרה לעצמה, כפי שהיו אומרים הילדים כשראו אותו בין בדי כליל החורש. שני יונק דבש. מה הם עושים פה, שני יונק דבש, וחשבה, סימן לטובה. סימן יפה לטובה.

למה הוא עשה זאת, אמרה. בשנים האחרונות הוא מאד קשור אליה, אמר זאב, ופניו הזכירו אותה שעה את הילד הקטן בתצלום שגילתה יום אחד בחדר המיטות, מעל שולחן הכתיבה של אמו, בין שאר תצלומים של בני משפחה הולנדים. ואילמלא האור החזק ועציץ הקקטוס היתה חושבת שגם הוא אחד מהם. שער בהיר ויורד על המצח, שמורות יורדות. יד קטנה, רזה, פשוטת אצבעות שכמעט נוגעות בקקטוס אבל עדיין באוויר, מכוונות בזהירות רבה, ברגישות של משושים. חיוורון הפנים נמסר דרך התצלום בשחור־לבן. ילד כבן חמש שעליו סיפרה אמו רק סיפור אחד וגם אותו סיפרה כדרך שמספרים מעשייה מבדחת, שבה היא עצמה יצאה יום אחד לגן וגילתה שכל האורכידאות החדשות ששתלה אותה שנה לראשונה נקטפו. ולא היה עולה בדעתה לחשוד בזאב לולא לא נראה בשום מקום. כשחזר שאלה אותו ואמר, כן. שמעתי שיש חגיגה בבית העם וחשבתי, אביא להם פרחים.

ומה היה שם, שאלה אותה איה לאחר שתיקה. שרה פרניקוף סקרה אותה בעינים חביבות, קצת תמהות. לא שאלתי אותו, אמרה, והיה ברור שבדעתה לא עלה לשאול שאלות, מפני שאין מבקשים ממישהו ואפילו הוא ילד קטן וּבנהּ לספר מה שלא סיפר מרצונו, וגם מפני שלא שיערה שהילדים בבית העם יכלו שלא לקבל אותו בברכה, בנימוס לפחות, ולהודות לו על הפרחים שהביא.

וכך לא נודע איך פסע הילד ברחוב המושב, איך הופיע וניצב בפתח הצריף שהיה אז בית העם ובזרועותיו האורכידאות הלבנות. לא נודע אם פנו אליו הילדים הרועשים ואם מסר אותן כפי שהתכוון. גם מפיו של זאב לא ניתן להציל. לא מפני שלא רצה לספר, אלא מפני שלא ידע. כן, זה אני, הוא אמר, חשבו שאני קצת איטי, לא ידעו אם אאריך ימים. והביט בתצלום בעינים מבודחות, מתורגלות כבר לראות את הילד הקטן, המוזר, כיצור שהיה פעם, מעבר לשינוי שחל, שניבאו אותו הרופאים, כשבאחת גדל והתחסן והתחבר אל ילדי המושב. היה משחק כמוהם כדורגל וכדורעף וכמוהם למד את עבודות המשק ובעיקר את המכונות החדשות שהובאו אליו. אך לא הפך להיות אחד מהם. בפרוש אמר, אף פעם לא רציתי. וכששאלה אותו אם בגלל השנים הארוכות שעברו עליו ביחידות, בחולי, אמר, אני לא זוכר מה קרה בשנים ההן.

הוא שוב התחיל, אמרתָ וכיוון שהפסקתָ שאלתי ואתה צחקת ואמרת, נדמה לו שזה או. קיי. הוא איש מסודר. הוא דואג שגם זה יהיה מסודר, שלא יפגע בסדרים האחרים ואז נדמה לו שזה או. קיי.. והיא לא יודעת, כך אמרתָ.

כמה זמן שאנחנו יושבים כך, חשבה איה. לא הייתי צריכה לשתות, חשבה והביטה בו והבחינה שגם הוא עייף.

הרבה זמן מאז שנסעתָ, אמרה. חשבתי שתבואי אז, אמר. גם אני חשבתי, אמרה איה. אחר כך, כשטלפנת שוב, כבר לא ביקשת. אמרת שתצטרך להישאר כמה זמן אבל לא ביקשת. אני, אני אמרתי שכדאי לחכות קצת, שלא טוב לקחת את הילדה בחורף ואתה אמרת, בסדר.

אמרת, בסדר, וידעתי שנעשה הדבר. כאילו חכיתי שכך תגיד, וכשאמרת זה היה סימן. מה סימן, אמר, ואיה, חכיתי. כמה ימים המתנתי לראות את השינוי. לראות מה זה כשנשארנו כאן לבד. אבל כלום לא השתנה. הימים עברו וכמעט שכחתי שצריך היה לחול פה שינוי. ובכל זאת, דווקא זה, זה שלא השתנה, עשה מין הצטברות. הצטברות שאיני יודעת מהי.

כמו הצילום שראיתי בעתון. איש יושב לפני שולחן. על השולחן כוס מים וידו של האיש קרובה לקחת אותה, לשתות ממנה. מאחור עומד חייל גרוּם עם תת־מקלע ביד ועיניו קבועות קדימה, אל נקודה שמעבר לעדשה. עינים מזוגגות קצת מהֶבזק המצלמה, מנותקות כאילו מן החדר ומן האיש היושב בו, שהוא מנהיג פוליטי בארץ ערבית, אירגן קשר, נתפש, נידון למוות והוא עומד לשתות את המים לפני שיובל לתלייה. כך כתוב מתחת לצילום. אפשר להביט ולחשוב, בעצם לא זה. איש יושב, אסיר כמובן, עומד להגיש את הכוס אל פיו. אפשר גם לחשוב, עוד לא, עוד לא קרה, אף כי ברור שכן, שכבר, שהוא כבר תלוי. הרי הצילום בעתון. על מה את מדברת, אמר זאב. אני לא יודעת, אמרה וצחקה. זה לא כמו זה אבל גם לא ההיפך מזה.

זה רק נגיד, אמרה, נגיד שזה גם כמו הודעה שלא נמסרה בזמן. נעשה משהו וההודעה עליו לא נמסרה. לא. גם זה לא. רק נגיד כי ערב אחד, בטלפון, אחר כך, אתה אמרת, בסדר. זה שערב אחד בטלפון אמרת, בסדר, ושוב צחקה בצחוק מתנגן.

יכולתי לנסוע, אמרה. כן, אמר, מתי התחלת לקחת את הגלולות? הרופא נתן לי. זה לא טוב לא לישון, הוא אמר. הרופא שלנו? כן.

זה לא מקום להיות בו, אמר זאב, לא מקום להיות בו לבד, ואיה נשאה אליו את עיניה.

יכולתי לנסוע, אמרה. אבינועם היה כאן כשטילפנת. ואחר כך, יום־יומיים אחר כך הוא שאל: את נוסעת? אמרתי שאני לא יודעת, לא יודעת מה לעשות עם דני. אני אשאר אִתה, אמר, אין בעיות, אני אשאר.

הוא בא הנה לעתים קרובות, שאל, ואיה, לפעמים. הרבה זמן שלא ראיתי אותו, אמר, ואיה חשבה, כשזאב כאן אבינועם כמעט לא בא. אחר חשבה על הבגדים היפים שזאב מביא לו. כל החולצות, המכנסיים, החגורות, הגרביים שאינו מעיז ללבוש בעצמו וכולם יפים על גופו הארוך של אבינועם. מבלי שנתבקש הוא מביא אותם. קונה אותם כשם שקונה לאיה: ברוחב לב, בבחירה קפדנית, בטעם משובח. הוא יחזור ללימודים, שאל כעת כמו שהיה שואל תמיד כשהיו מזכירים את אבינועם, ואיה, לא יודעת, לא שואלת אותו יותר. אני חושב איך אתם כאן, האח האחות ובתה הקטנה. שלושתכם כאן בבית, אמר זאב. הוא לא בא הרבה, אמרה, לא תמיד יש לו חשק לטוס מתמנע. דניאלה אוהבת אותו, אמר זאב, ואיה חשבה איך שעות הם יחד, תמיד באיזו פינה מרוחקת. ופעם, כשהתגנבה לראות, נוכחה שאין זה משחק מן המשחקים, גם לא צעצוע כלשהו. בפינה היו עלים מגובבים ושניהם היו גחונים אליהם. כשהרגישו בה מיד הפסיקו. דניאלה הרימה אליה פנים מוּסחוֹת, פנים באי־תנועה, כמו של חיה רוגעת, ורק בגבות החיוורות היו גבשושיות של מאמץ. אבינועם הביט באיה וקם, הושיט יד לילדה שקמה מיד והם ירדו בשביל, הלכו לאורך המשוכה ופנו למטה, אל המטעים והשדות, דניאלה בהליכה שאינה איטית אך נראית כך, כיוון שמהססת וחסרת קצב.

שריקה ממושכת עלתה מן המורד והיתה תלויה באוויר. שלדג, אמר זאב. חשבתי שהם רק על יד מים, אמרה. לעתים קרובות הם באים לגנים, אמר, ושניהם הביטו בבריכה הריקה.

מים, אמרה איה, מים היא אמרה לי אז, אתה יודע איך היא מדברת, ואני, גשם, יורד גשם דני. את בואי, אמרה ואני הנחתי את הספר והלכתי אחריה אל החלונות. עמדנו והסתכלו בגשם. מים, אמרה ואחרי רגע שוב. על יד החלון קופסת הכפתורים. כמה מהם מפוזרים על השטיח. היתה באמצע המשחק הזה שלה. להוציא את הכפתורים מן הקופסא, להניח על השטיח, להחזיר ושוב. כן, אמר זאב, לא ידעתי שהיא עוד משחקת בזה. למעלה משנתיים כבר, אמרה איה.

היא עוד הסתכלה בגשם כשזזה. פסעה כמה פסיעות לאחור, חגה, עצרה. מים, אמרה שוב לפני שנזרקה קדימה. רצה לרוחב החדר. אחר רצה לאורך, לכל האורך, עוד שמה לב לגבולות, לקירות, אולי מנסה את כוחה לפני שתתחיל באמת, ואז, מיד אל שולחן הכתיבה. עוקפת אותו חלק, יפה, בקשת רחבה שפתאום הופכת קו מרוסק, הנה והנה בפניות חדות, ושוב ישר, ברהיטוּת. צעדים קטנים, מאד מהירים, הרגלים כמעט לא נוגעות בריצפה, הקווצות הארוכות מתנפנפות סביב הראש, מבהיקות מדי פעם באור החיוור, המהירות גוברת, קשה כבר לעקוב אחרי הצעדים ואני תופשת כי מה שנראה ככיוון משתנה הוא בלי כיוון, בלי מסלול.

פתאום עולה קריאה חדה, חודרת, כזו שצריכה לבקוע החוצה, לגשם ולרוח ולא להיחסם בחדר הסגור, והיא הלאה, עוברת בהירה בתוך החלל המוגבל במהירות שאין בה תוקפנות של מהירות, בידים מוטות אחורה, רפויות, בראש מורם, וברגע האחרון, בתנועה מלאת חן, מבלי להפסיד מן התאוּצה היא עוקפת ושוטפת הלאה. פתאום אני רואה שהיא רצה ברגליים ישרות, בלי לכופף כלל את הברכיים. קצת כמו בובה מודחפת, אני חושבת, בובה מודחפת במשובה, בקלות אין קץ, אני חושבת ושומעת את הגשם בחוץ. אחר כך היא לפני. בלי קול באה ועומדת. העיניים, שהן כמעט צהובות, פקוחות ומחזירות אור. השערות, השערות של אמא, נופלות על המצח ומחזירות אור. אור יום סגריר שמאיר שווה את הפנים, עושה בהן משהו עגול ומסתורי. מביטה בי ואפילו לא נושמת כבד. משהו מהמם באופן שהיא עומדת. שקטה כאילו, רוגעת, ואני מסתכלת ומפחדת לחשוב, מחכה לראות מה תעשה כעת. לבסוף היא פונה. לאט. ראש מורד קצת, שוב במתינות, בצעדים עציים על פני השטיח הגדול, שכל הרימונים, הפרחים והצפרים שלו ניטשטשו באור הדל והפכו למישטח של גלי חום בהיר זהב ולבן. אני מסתכלת, מחכה עדיין ועולה בדעתי שהיא אומנם ילדה לא מפותחת, לא לגמרי נראית כמו שנראות ילדות בגילה, לא לגמרי ברורה בַצורה, נגיד, ובכל זאת יש משהו שלם, משהו גמור עד בלבול בדמות הקטנה שפוסעת לה בפסיעות לא גמישות, שלפתע הזכירו תנועות של בתולה זקנה, זהירות כאלה, עצורות, מלאות מתח קפוץ. חזרה ועמדה מול החלון וגם אני באתי ועמדתי. הגשם המשיך לרדת, מכסה את השימשה, מסתיר את החוץ. מים אמרתי לה, זה מים.

למה לא אמרת שרצית להישאר שם, אמר זאב. ואיה, איפה, באושמל? אמרתי. אז במֶרידה, כשנודע שהאווירון יאחר, אמרתי אבל לא שמעת, אני חושבת שלא שמעת כי היית מאד טרוד, מנסה להסביר לפקידים שלא דיברו היטב אנגלית שאנחנו מוכרחים למצוא אווירון אחר. מוכרחים להיות חזרה במכסיקו סיטי עוד בערב.

מלון טוב היה שם, אמר, הקורטז? לא? כל הזמן עשו שם עבודות בכביש, חפרו לרכבת התחתית. גם בלילה קדחו וכשחזרנו ביקשנו חדר שפונה לחצר, לפציו שלהם, אבל היה מאוחר בערב כשהיגענו ושוב נתנו לנו חדר לרחוב. פונה אל הכיכר הגדולה. כן, אמרה איה, כיכר גדולה מאד. אלאמדה פארק.

באושמל זו היתה הבריכה, אמרה, קודם כל הבריכה והעצים שהצֵלוּ עליה. אצלנו הבריכות תמיד בשמש ושם המים כהים, עומדים, עלים נופלים בהם וסביב הצפרים שצורחות. מעל לצמרות הענפות כפות הדקלים והכל משתקף במים ללא נוע. כאילו כך, בעצם, צריכה להיראות בריכה. המראה הקדמון של בריכה, נגיד. בריכה, גן מקיף, מקום סגור שאליו חדר האור.

אור חם וכהה שהגיע מבעד לעצים אל החדר בו שכבנו אחרי עשר, אחרי שעברנו בחרבות, כל אחד על המיטה שלו, רווח בין המיטות ואני לא רואה אותך כי שוכבת על הגב, הפנים לתיקרה, למאוורר שמסתובב בעצלתיים, לפעמים מביטה בחלונות שדרכם, מבעד לעצים, בא האור. בשמים הלא נראים הצטופפו עננים והנמיכו, החום והרטיבות התעבו והלכו לקראת ארבע אחר הצהרים, כשיתפרק במבול ותהיה רווחה ושוב יתחיל הכל מחדש. שכבנו, כל אחד על המיטה שלו. אתה ישנת רוב הזמן. גם אני שכבתי בשקט. שכבתי במנוחה גמורה, לגמרי מתמסרת לאברים הכבדים, הנִרפים. כמי שלקח סם ומותר לו להיות אחר, מופקע ממה שהיה קודם. בקלות. שעות על שעות במנוחה לא מופרת, בהרחבה כזו שיש בה גם צמצום, הסתגרות בתוך היכולת להיות כך, באותו חדר, מיטה על ידך. כי אם יש בכלל התחלות לדברים, אם יש משהו שפותח אותם, אז שם זה היה, אמרה.

אבל גם כך. כי זה התחיל גם כך. פעם קמתי בבוקר. קמתי כמי שהקיץ מחלום טוב ולקחתי את דני לים. בוקר יפה. תחילת קיץ. ים שקט. מסירים את הסנדלים והולכים לאורך הים. המים עוד קרירים. דני הולכת יפה. לא מאיטה, לא מקלקלת את הקצב הטוב. הכפות פוסעות בקלות על החול הרטוב. צדפים פה ושם. בקרוב גם הם יעלמו, אני חושבת ומסתכלת סביב כמי שרואה מחדש. במזרח כבר אפור עומם אך כחול במרומים, והשמש רכה על העור, שפתאום הוא חשוף ונרעד. קיץ, תחילת קיץ אני אומרת לעצמי וישנה עוד המתיקות של הקימה הטובה. ואז אני חושבת איך יבוא הקיץ, איך יש כוח שעומד לפרוץ בקיץ גדול ולוהט ויפה למי שיכול להיות בו קל ונישא בשטף.

לאורך הים הלכנו. הרחק. כשעברנו את כל חופי הרחצה חשבתי שכדאי לחזור, שדני תתעייף. לעומת זה, השמש רכה, חשבתי. בוקר חום מתחיל. בוקר בו קמתי כאשר לא קמתי זמן רב. פתאום קמתי מצויידת יפה ליום הזה, ופה, עדיין, תוך כדי הליכה, כשאני רואה ברור את הצלילות, את הכחול ללא דופי, אני שואלת את דני ופונות וחוזרות, ואני עוד רואה, עוד רואה את היום היפה, המתעה, ובהנאה לא מובנת אני יודעת איך הולך כבר ומתמסמס, מוותר כאילו למהלך השעות, נעשה להרגשת אבדן לא חדה אך מושכת פנימה, לחזור ולהיסוג פנימה, אל מקור ההתחלה הנעלם, לא לעבור ככה גם את היום הזה, הכרחי ומותווה כפי שהוא, לא להיכנע לכוחות ששוב מושכים בסתמיות ממעידה, להיות במה שיש וגם כמו אז, באושמל, שוכבת בחדר ואתה על יד.

שהרי הייתי כמי שפקדו אותו בבוקר, כמי שנתבשר באמת. וכך גם חיכיתי. כל הימים ההם חיכיתי. בהתרגשות. כזו התרגשות, צחקה.

זאת אומרת: לקום בבוקר. לקום כפי שלא קמתי ימים רבים. בהתרגשות לקום. מואצת. חייבת למהר ולהספיק, לא להפסיד את הריחוף הזה, כשפתאום אני מורמת ואני בגובה. למטה שקיעה, אני יודעת. שקיעה בלתי נמנעת למטה. אבל אז אני גם יודעת שנפתח אחרת, שיש אפשרות גם מכאן להתחיל.

ואני הרי ידעתי שאין שום אפשרות, שיעבור זמן עד שתחזור, שאני אליך לא אסע. ובכל זאת, תגיד, תגיד, אמרה, וזאב ידע שאינה מתכוונת שיגיד דבר.

אז למה הגובה, אמרה, למה ההתרוממות? ובביטחון עצום, מתעלם מכל הסימנים הרעים. מאין הוודאות הזו, תגיד?

מלבד שתמיד יש איזו וודאות. לא נכון שאין. ואם פעם היתה זו וודאות לטוב הרי כעת יש ציפייה לא פוסקת לרע שיבוא. וזהו בעצם. זה שבא במקום, נגיד. בא ולא עוזב. גם בימים טובים, בשעות טובות מחכה שיבוא, יודעת שזה כאן לא יימשך, אין שום אפשרות שיימשך כאן בטוב. הרע לא יאחר. מחפש כעת את דרכו ובוא יבוא. מוכרח. אלו הם פני הדברים. כאלה פנים יש כעת לדברים. זה מה שיודעת עליהם.

וכבר למחרת, כשבאנו בבוקר, והבוקר כקודמו והים שקט. השמש העולה מחממת, מפשירה את העייפות. אני שוכבת על הבטן, על החול, הראש בין הידיים. דניאלה על יד. חופרת בחול. החום עולה בַטוּחוֹת, גם מן החול גם מן הים. רוח קלה מגיעה, קרובה ומלוחה. סביב קולות ומצד לצד הים הרוגע. דניאלה חופרת באת ואפשר לשכב בשקט. להניח לשמש. רדיו פתוח. המנגינות ששומעים בים בקיץ. מנגינות שמשדרים בבוקר. ילדים רצים וקולותיהם משנים מרחק. הגלים, רחוק יותר, בקצב הידוע, הכדור נחבט במַטקוֹת. ולמעלה, מאחור, מבית הקפה, המוסיקה ברדיו. קצת נבלעת בדרכה אל החוף, קצת מוסטת ברוח, אך שומרת על האיכות המשונה של דבר שאינו במקומו, כמו גפרור דולק בשמש. נהיה עד הצהרים, אני חושבת ומרימה את הראש. דניאלה. ילדים רצים אל הים. הגלים הקטנים. בוקר מאיר והמוסיקה העוברת מעוררת משהו, מעירה נשכחוֹת של טוב, של ימים העוברים בטוב, כפחז על המים, אני אומרת לעצמי, וחושבת מה פתאום אני אומרת ככה. נישאר עד הצהריים, אני חושבת ומניחה את הראש. בחול החמים יש עוד רטיבות. מאד עייפה. לא ישנתי כל הלילה. מקשיבה לדני, לאת שלה בחול. לשכב במנוחה, אני חושבת, לשכב כל עוד ניתן. לתת לחום לעבור. עוד מעט תתחזק הרוח.

כל יום הלכנו לים. בצהרים היא הלכה לישון ואני באתי לכאן כי לישון לא רציתי, רציתי להיות עייפה ללילה. היא ישנה. אני בכסא, מתחת לאיזדרכת. ממול עשב הפיל ואני שוכבת ומחכה שתתעורר. משונה, אמרה, אתה לא חושב שמשונה איך אני, איה שדה שנעשתה איה פרניקוף, דניאלה פרניקוף הרבה יותר יפה, אני כאן. מחכה. היא לימדה אותי לחכות. אימנה אותי יפה. טוב שאלי היא לא מדברת. טוב שאִתי היא לא.

לא יודעת. כל יום הלכנו לים. לא יודעת אם שבועיים, שלשה או חודש.

לא יודעת. כל יום הלכנו לים ולא יודעת איך לומר. באושמל, כשקמנו בבוקר, אולי אתה זוכר, כשקמנו בבוקר ויצאנו אל המרפסת, עמדו שני עיטים על הכרכוב, אתה זוכר? נימושים מאד באור האפור עמדו מוּטי אברה, פונים אל הסבך הרטוב שאחריו העצים הגבוהים ואפילו לא זזו כשקרבנו. כאן בקיץ הים סוער. ענני צמר רופסים שעוברים הלאה. לא זה. לא כך ולא זה. יש איזו קצרנות שאפשר להשתמש בה? כמה סימנים כדי שתדע?

תראה. כמו עכשיו. אני בחוץ. שוב שוכבת מתחת לעץ. אני מחזיקה בעתון, משתדלת לא להתנמנם, ואני מציצה למעלה. למעלה אל החלל המסמא ושוב מוּלי, חודי עשב הפיל בתוך שמי קיץ מלובנים ובין החודים העולים אל השמים האור שבאושמל כמעט לא ראיתי ורק ניחשתי מבעד לצמרות הכהות. שוכבת ומביטה ורואה מה שאני רואה כל יום, אבל אחרת. כאילו, סוף, סוף, אני רואה. זאת אומרת: אני מוכרחה לראות. ורק אחר כך. כשמתחיל להרפות, אור שמנוני, אני אומרת, וזה לא כך. שטני, וזה מחטיא עוד יותר. של קיץ לוהט וקני סוף ויודעת, זה עשב הפיל. והרווחה כשזה עובר ושוב אפשר להתפש במוכר. כשהפעור נסגר ואפשר לנשום ומה שהיה נעשה לפחד לופת וגם זה עובר, ואחר כך גם צר שהוא עובר, הפחד, ולבסוף רק זה. זה שכעת. אני.

זאב הגביה את ראשו, סב לכיוון הרחוב. גויאבות, אמר, יש כבר גויאבות אצלם. עוד מעט יפרחו גם השיחים ההם, אלה שהפרחים שלהם מחליפים צבעים. גם אדום. גם וורוד גם לבן. זה מה שיש כאן בסוף הקיץ. ריח של גויאבות והשיחים ההם.

הגנן שלכם לא מרוצה, אמרה איה, אני לא מטפלת בגן, הוא אומר. אבל אני אוהבת ככה, אוהבת כשפרוע, כשעשבים עולים והמטפס גדל פרא והכל צפוף יותר. הוא שונא את עשב הפיל. זה בשביל שדות, הוא אומר, לא בשביל גן. הקנים היבשים נופלים ומתפזרים ואף פעם לא מסודר ואף פעם לא נקי, כבר ספרתי לך מה שהוא אומר.

וזאב אמר, אני מכיר את המקום. חזרי העירה אם את רוצה. אל תבואי אתי אבל חזרי העירה. אני מכיר את המקום. כן, אמרה, בטח שכן. אבל אני אוהבת לגור בבתים שאינם שלי. לדעת שלא אני עשיתי אותם. להסתובב בחדרים שלא אני סידרתי. קצת להשגיח. קצת לא לשים לב. אני אוהבת ככה. אתה מבין? זאב הביט בשעונו. כמה זמן עד שדני תבוא, שאל.

אחר לקח את הכוס והתבונן במים שנותרו בה. את רוצה עוד לשתות, שאל. טוב, השיבה בקול מצותת, נמוך מאד. איה, אמר והביט בה. את יחפה, אמר והיא צחקה. אלך להביא עוד קרח, אמרה, וזאב, לא, אפשר להוסיף מן המים, הם קרים. וקם והריק את הכוס בצד המרצפות והתעכב לרגע.

אמא עסוקה בינתיים, אמר כשישב, מסדרת את הבית ששכרוּ. מקום נחמד, צ’רנוביו. שקט. מרכזי. ממילנו אפשר לקחת אווירון או רכבת.

מקום נחמד, בדיוק מה שהם צריכים, אמר, ואיה חיכתה שימשיך, שיעבור את השתיקה ושוב יצא אל הדיבור המבותר שכבר למדה לחכות לשתיקות שבו, עד שלפעמים נראה לה שלא הן מפסיקות את הדיבור אלא הדיבור מפסיק את השתיקה. מקום נחמד, חזר ואמר. היה עוד משהו, אמר, זה היה מעניין, ופנה אל איה והתחייך.

זה היה מעניין כי מרק פולני אמר, אתה אל תגיד. ולמרות שאמא לא שאלה אותו הוא לקח אותה יום אחד וסיפר לה איזה סיפור. היא לא הזכירה את השיחה אִתו, ולא חשבתי שתזכיר. אבל אני הרי ידעתי שהוא סיפר לה וכשלא הזכירה הבנתי שהיא אף פעם לא תדבר על זה לא אִתי ולא עם אבא, מפני שמרק סיפר לה ספור והיא מוכרחה לקבל אותו. זה היה מעניין, כי ידעתי שאני חייב. אצלנו בבית תמיד אמרו. כמה ימים אחר כך ספרתי לה. אמרתי לה את האמת והיא אמרה, ידעתי.

צריך להתחיל לחשוב על הנסיעה, אמר אחר כך, להתחיל לחשוב שאני חוזר.

כשעברנו הנה, אמרה, חשבתי שיהיה יפה לראות את ההרים. גם הם חשבו כך, אמר זאב, לכן קנו את הבית הזה. רוב הזמן יש אובך, אמרה, רואים רק את העמק, השדות, קצת בתים מרחוק.

איפה דני, אמר, חשבתי שכבר תהיה כאן.

איה הסתכלה בו וחשבה שכמוהו אולי גם דניאלה תשתנה בבוא הזמן. אולי גם השערות יִכהו, חשבה בעצב.

פעם, אמרה איה, פעם אחת בבוקר, בבוקר של חמסין יצאנו ונסענו. נסענו לכיוון חיפה ועל יד תחנת אוטובוס חניתי ויצאנו. הלכנו בשביל רחב של חול ועצים גבוהים משני הצדדים. נלך עד סוף השביל ונחזור, אמרתי, נלך עד סוף השביל ונחזור, היא אמרה. ניכנס לפרדס, אמרתי, ניכנס לפרדס, היא אמרה. ניכנס לפרדס ונקטוף מנדרינות מן העץ, אמרתי, והיא אחרי.

הלכנו בשביל ואני, בלי לחשוב, אני מדברת, אומרת מה שבא והיא עונה יפה, כמו כדור שנמסר וחוזר, נמסר וחוזר ולא נופל.

הלכנו בשביל. כבר היה חמסין אבל רק התחלה. פרחים צפופים גבוהים שאחריהם העצים ואחריהם הפרדס. זה היה באביב. חמסין של אביב וחסידות עברו בשמים. מתפזרות וחוזרות למיבנה שלהן. עולות באוויר הסמיך עד שנעלמות. כל פעם שהופיעו הראיתי לה, ומדי פעם היתה שואלת, איפה, איפה, היתה שואלת בהתעוררות. וכשעבר זמן ולא ראתה אותן שוב היתה שואלת ואני עניתי, עוד מעט, עוד מעט הן יבואו. אחר כך נעשה חם מאד, נעשה חם והיא התעייפה.

כמו תמיד, היא לא ביקשה ואני לקחתי והבאתי אותה אל תוך הפרדס, אל הצל. היא לא אוהבת כשנוגעים בה והשענתי אותה אל הגזע, כך, בראש שמוט לאחור. ישבתי על יד. אחר כך, כשעוד ישבתי וחיכיתי, שמעתי, החסידות, איפה החסידות, אמרה. תראי שיבואו, אמרתי, כי היא הביטה בי. אחר כך נשאה את עיניה למעלה, אל השמים שבין העצים. חם היה שם ומחניק ופריחה יבשה על האדמה. לאחר זמן הן באמת באו והיא ראתה אותן אבל לא אמרה כלום ולא זזה. נשאה את עיניה למעלה וכך נשארה גם כשנעלמו.

אחר כך קטפתי מנדרינות. הנחתי אצלה אחת, מקולפת, וקלפתי אחת לעצמי. היא היתה יבשה כבר, אחרי העונה, אבל הייתי צמאה וקלפתי לי עוד אחת. אחר כך חזרנו. היה חם מאד וחזרנו.

לפני הקיץ, אמרה, באביב. אולי החמסין הראשון באביב. הלכנו בשביל הרך, הרחב, ומהר מאד לא שמענו את הכביש. השביל היה ארוך, התעקל ונמשך עד פרשת שבילים שכולם נמשכו בין הפרדסים.

עלה נפל על השולחן ואיה הרימה את ראשה אל העץ הדומם. זאב הסתכל בה, אחר כך בשולחן. אם יהיה לי זמן אצבע אותם, חשב. היא תצא מזה, חשב, היא תצא מזה ואני לא אהיה כאן, והביט סביב, נוכח שבאה השעה המתה והחום, אף כי רפה קצת, רובץ בגן המתכהה.