דברים אחדים מהמוציא לאור את ההוצאה הראשונה.    🔗

ב"ה

בקראי את ספריו של מר משה אפשטין ביהודית הרגשתי כי לפני אחד מגבורי ישראל איש חי רב פעלים אשר ירד לבור המטריאליזם ביום השלג והכפור, ויגזול את החנית מיד המצרי המתנקש בנפש תורת משה ויהרגהו בחניתו. הוא סר לראות את סנה ישראל ותורתו הבוער באש ואיננו אכל ומשם שמע את קריאתו של “נצח ישראל לא ישקר”, הוא עבר על פני נביאי הבעל וכהני האשרה המודרניים, ופנים בפנים עמד מול בני הקרח המתקהלים על משה ומתלוננים, מול המכחשים והמנאצים מכל המינים, ובתוך חזית האש פתח בחכמה שערים חדשים לעזרת ישראל בגבורים וגלל חושך הכפירה מפני אור התורה. גלה בספריו תורת האמת, כי אותן הדברות שנחקקו על לוחות הברית ואותה התורה הכתובה על גוילות הן חקוקות וכתובות בצבאות השמים והארץ. דוקא מתוך תגליות הטבע הביא לנו שלל רב לשוב לבצרון התורה מצותיה משפטיה וחקיה. הביא לנו מקצה הארץ זמירות בני קרח המכריזים בפתחו של גיהנם צבי לצדיק, משה אמת ותורתו אמת. כי רואים נכוחה שחקי ההיגיאנה הצבורית והמשפחתית מתאימים בדיקנות מפליאה אל חקי מאכלות האסורות וטהרת המשפחה עפ"י תורת משה אשר היא תורת אמת וחיי עולם אשר נטע בתוכנו ד' צבאות אלקי ישראל. הנני מודה לד' אשר גלגל זכות על ידי לעזור בהוצאת החוברת הזאת אל פנות הפותחת ישראל הפותחת שערי עזרת נשים. מעציב הדבר לראות בשוק הספרים. מופצים ספרים שטוב היה שלא נבראו משנבראו. וספרים מלאי תוך ובעלי ערך דוריי מונחים בקרן זוית כאבן שאין לה הופכין אין דורש ואין מבקש.

לכן בזה הנני פונה לכל העודרים במערכת תורת ישראל שימו לב! הנה לעינינו הענותן אשר לא חפש מעולם קריֶרה ולא קפץ בראש. למד תורה לשמה והתיצב בראש הגבעה. ובידו נהפך הנחש הטבעי למטה האלקים לערער את מבצרי העמלק אשר “שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו” המזנב כל הנחשלים העיפים והיגעים בקרבנו. מלחמתו קולעת אל המטרה ולא תחטיא למחות שם ושאר מכל השיטות המחרפות מערכת אלקים חיים. אבל ידיו כבדות אין לו האמצעים להוציא לאור את ספריו “משה וישראל” “חקי הטבע בחקי התורה”, “דור החשמונאים ודורנו” לכן עלינו לתמוך בידיו “ויהיו ידיו אמונה” עד תזרח שמש צדקה ומרפא בכנפיה ואז “אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה” “וידעת היום והשבת אל לבבך כי ד' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד”.

אפרים אפרתי.

 

מלים אחדות למהדורה השניה    🔗

בגשתי עתה להוצאה השניה של ספרי זה, הקטן בכמותו וגדול באיכותו, הנני שמח לציין את העובדה, שההוצאה הראשונה נפוצה כולה בארצנו במספר אכ"ז גדול במשך זמן קצר בערך, ועוד יותר יחד ללבי על שהרבנות בערי ארצנו ובמושבות הראשיות הכירו בנחיצותה ובערכה לתועלתה הרבה ויכניסוה לתוך חוג פעולתם להפיצה בדרך “מתנה” שהם נותנים אותה לכל זוג המתחתן אצלם. בדרך זו הם לוקחים חלק גדול במצוה הגדולה “לזכות את הרבים” ולהכניס טהרה קדושה ובריאות לבתי ישראל, וזכות הרבים תלויה בהם והקב"ה ישלם שכרם. ביחוד ראויה לתהלה הרבנות הראשית בתל־אביב, שהיו המתחילים במצוה, עשוה לאינסטיטוציה, לדבר תמידי והפיצו בשנה אחת כאלף אכ"ז. תקותי תאמצני שהרבנים ומסדרי קדושין בכל פינות הארץ יחקו את המעשה הטוב הזה ויקחו חלק פעיל במפעל הגדול הזה וברכת הדורות הבאים עליהם תבוא. חלק מצער הופץ ע"י מנדבים אחדים שקנו מספר אכ"ז ויפיצום חנם בסביבתם. תבוא עליהם ברכה. ומאות אחדות חלקתי חנם בעצמי. זכרה לי אלק' לטובה.

אמנם כל זה איננו מספיק כי לע"ע השגנו רק חלק קטן מהם, ויתר העם כמעט שאיננו יודע על קיום הספר הזה. והלא רבים מן העם זקוקים לו כי רבים, רבים מאד מזלזלים במוסד הקדוש הזה של “נדה־טבילה” מאי־דעת ומהשפעת הכפירה וההפקרות של הסביבה. ועלינו למצוא את הדרך להשיג את כולם, עד שלא יהיה בית בישראל שלא ילמדו בו לדעת את חשיבות המצוה הזאת. הדבר הזה יוכל להעשות ע"י נדיבי לב וחברות נשים שינדבו את ההוצאות הדרושות להוצאת הספר הזה ברבבות אכ"ז בלשוננו העברית ובשפות אחרות ולהפיצו חנם. כי לדאבוננו רק מעטים באים אל ב"מ־הספרים לקנות ספרים כאלה ואין כמעט מולי"ם להם. לולא הדרך שבחרנו שבחרנו מי יודע אם היינו משיגים את מטרתנו. ומטרתי היא – שהדי במרומים ־ אך לזכות את הרבים. כי בתור עסק וריוח – הלא כמעט רק את הוצאת הדפוס פדיתי מהמכירה. ואם לא זכיתי לעשר ויכולת להפיצו חנם למאות אלפים אכ"ז, יבואו־נא אחרים ויזכו במצוה הגדולה הזאת.

שיטתי היא להוכיח לשכנע, להסביר. כי אלפי מקואות אפילו היותר יפות, סניטריות והגיאניות לא יועילו להביא את האשה אליהן אם לא תבין ולא תדע את ערך הדבר ותועלתו ונחיצותו לה ולכל משפחתה. זוהי שיטתי בכל ספָרי על חקי תורתנו הקדושים והנחוצים, שלצערנו וחרפתנו, דורנו – דור הדעה כביכל – מזלזל בהם באמתלא שלא ידע ולא יבין את טעמי הדברים ותועלתם.

הנני מודה ל"עושה חסד" על חסדו הגדול שזכני בדבר הגדול ל"זכות את הרבים". ותפילתי שיזכני ויחנני ויעזרני להוציא לאור במהרה את כל ספרי, הנחוצים כ"כ לבני דורנו זה והמחכים לאפשרות להוציאם לאור. ואסיר תודה אהיה לכל מי שיבוא לעזרתי בענין הזה.

וכאן מקום אתי שוב להעיר ולעורר את אחינו החרדים לקום לעבודה ולפעולה מעשית להחייאת רוח ישראל סבא בהמון הטועה ותועה רחל"צ. חזקו ואמצו!

המחבר.

א' תמוז, תרצ"ד, תל־אביב

 

אל האשה העבריה    🔗

אשה עבריה. היי קדושה ובריאה!

אשה עבריה, לב אישך בידך:

בידך שלום בעלך

בידך בריאותם, כשרונותיהם, קדושתם ואריכות ימיהם של דורותיך הבאים,

בידך הקיום, הטהרה, הקדושה והשלום של לאומך.

אשה עבריה, התקדשי וקדשי!

האשה היא “עקרת הבית”, יסוד המשפחה. בה הרבה יותר מאשר בבעלה, תלויים השלום והאשר, המוסר והבריאות של כל המשפחה. האשה העבריה, הצנועה, הרכה הטובה ויראת השם, היא הרעיה והאם היותר טובה ונעלה בעולם. היא גם הבריאה והשלמה מכל הנשים בעולם. מעלותיה אלה הן כתרה וכבודה וגם אשרה האמיתי. אותה הללו ושבחו מלכינו־משוררינו, עליה נבאו נביאינו, חכמינו ורבותינו גמרו עליה את ההלל. משוררי התבל הרימו אותה על נס ושרו עליה שירי־שירים, היא ברכת ביתה ויסוד לאומה. השפעתה על בעלה טובה וחשובה ופעולותיה בנשמות ילדיה ובאפים היא כבירה ועולמית. ובגלל הדברים האלה היא ברוכה מד', אהובה וכבודה על בעלה וילדיה ומכובדה על הבריות. הנאמנה לד' – נאמנה לבעלה. ונאמנותה ומסירותה תקשרנה את בעלה אל ביתה, את נשמתו ולבו – אל גופה ונפשה. הגבר שלא יבין להוקיר אשה כזאת לא ישוה ולא יזכה בה. טוהר נפשה, נקיון גופה וקדושת נשמתה ערבים בעד שלום הגוף והנפש של אישה וילדיה. היא בעצמה בטוחה עד למעלה גבוהה, ממחלות רבות המתרחשות בנשים אחרות. אמנם קדושתה ובריאותה של האשה העבריה, כמו השלום והבריאות שלה ושל משפחתה, תלויים בעיקרם בשמירתה את חקי תורתנו, ביחוד אלה המיוחדים לאשה, כמו חקי טהרת־המשפחה, נדה וכו'.

אַל לאשה העבריה להרשות לנפשה להיות מושפעת מהדעות הכוזבות, המתעות והמדיחות של דורנו הבלי־אל! אל לה להיות נשאת בזרם העת ע"י מלים מצלצלות ומליצות ריקות של “מודרניזם”, “פרוגרס”, “המאה העשרים” וכדומה. כל אלה הם אך מלים, מושגים, המשמשים לעתים קרובות מאד, לכסות עינים, למעשי־להטים, למסוה, לכסות בהם את הנבלות והתועבות היותר גדולות בעולם.

לא להבדל מן החיים אני אומר, לא לפרוש מן התבל אני דורש. איננו מחויבים להחזיק בכל מיני נושנות כמו למשל במנהגי מלבושים עתיקים ובדברים חצונים של מאות שנים לפנים, שברובם אף הם, כמו כל מיני המלבושים שאנו לובשים היום, איש איש לפי טעמו, מנהג ארצו או מפלגתו, היו לא יהודיים מקוריים, רק שאולים ממָדות הגוים של הימים ההם. אולם איננו רשאים להרשות לעצמנו להיות מושפעים מרעיונות ודעות זרים המהרסים את עולמנו היהודי, את יסודי תורתנו הנצחית, את יסודי המוסר שלנו, כי חקינו הם טבעיים, נצחיים. תורתנו היא טובה ונכוחה לכל הדורות ולכל הזמנים. מוסרנו הוא תמיד חדש, רענן וחדיש. הם חיינו וסוד נצחיותנו, ובהם נחזיק ונחיה.

 

בגלוי או בסתר?    🔗

כשבאים לדבר בעניני חיי המשפחה תתעורר השאלה: איך, באיזה אופן לדבר, אם בדברים ברורים וגלוים או בהסתר־פנים, בחצאי־דבורים, ברמזים, ולסמוך על המבין שיבין מעצמו. ביחוד תעלה שאלה זו כשהספר הוא ספר עממי מיועד לשדרות הרחבות של העם ואיננו מיוחד לרפואה או למדע, והסופר אינו מוכתר בתואר דוקטור או איש המדע. אולם הנושא הוא כ"כ חשוב, וידיעה ברורה של הענין המדובר היא כ"כ נחוצה, ביחוד למשפחות הצעירות, עד שהחלטתי ללכת בדרכי תורתנו ורבותינו ז"ל ובדרך חכמי העולם, לדבר באופן גלוי ובדברים ברורים על עניני החיים ועניני אישות האינטימיים, עד כמה שהצניעות ונקיות הלשון מַרשות. מנהג אבותינו בידינו: ללמוד וללמד, אפילו לילדים, ענינים אינטימיים כמסכת קדושין, גטין, יבמות וכו', בני הדורות שעברו. והמתחנכים עפ"י דרך זו גם בימינו אלה, לא היו פחות מוסריים וצנועים מרבים מהדור הזה, שלא למדו ולא שנו כל־עיקר. רבים הם מבני דורנו הצעירים והצעירות, שאין כל רז בעניני חיי־המשפחה סתום מהם, לדאבוננו, “יודעי הכל” הם, לא מתוך הגמרא ולא מתוך ספרותנו העתיקה…

בדרך זו החזיק הד"ר יעקב סמיטהליין באה"ב שהי' מאסף אספות של גברים לבד ונשים לבד, ומרצה בפניהם בעניני אשות, וביחוד בעניני נדה, ומבאר להם את כל הענין בדברים ברורים, בלי רמזים, עפ"י התורה והמדע, חלק מדברי הרצאתו הבאתי בספרי: “תורה בעשטעטיגט פון וויסענשאפט”. ועתה הרצאתו זו כבר נדפסה¹ ואני מצטט את דבריו מתוך הספר, ואלה הם דבריו:

“על שאלה חיונית וחברתית כזו נחוץ לדון מתוך רציניות וגלוי לב. ביחוד בימינו אלה בעת שסכנת רקב מוסרי והתנונות גופנית אורבת לבני דורנו הצעיר. הסתרת המחשבות, חצי־דברים ורמזים אך מעוררים את הדמיון והסקרנות. – “אף כי אמנם בדורנו זה יש התפרצות כבירה מהמסורה הישנה, עוד נשאר מקום לעשות הרבה להכנת בסיס קונסטרוקטיבי בשביל הכחות האנושיים המתאמצים להסתגל. – –” כעת כל אשה צעירה שואפת להתפתחות עצמית, לגלוי עצמי ולהכרה עצמית, וזה תלוי בסכום הידיעות שיש לה ע”א עצמה. לאשה הצעירה יש עוד יותר נחיצות לידיעה עצמית מאשר לאיש צעיר. כי היא יכולה לאבד הרבה יותר ע"י צעד שוא ולרכוש הרבה יותר ע"י החזיקה בתומתה, בשריון הגנה עצמית. ואין הגנה יותר בטוחה מידיעה עצמית. – – “שרש יסוד החיים הבריאות והאשר והפכן – הוא בתופעת המין. ולכן הוא דבר נכון לפתוח ולגלות את העובדות המדעיות, כפי התגלותן בטבע האדם”. הלאה הוא אומר:

“כל נערה וכל אשה צריכות לדעת את האנטומיה של מבנה גויתן, הן צריכות לדעת את תקופות החיים הנורמליים של האשה ואת הגלוים והשנוים שכל תקופה מביאה. האשה צריכה לדעת את השפעת פעולותיה על רחשותיה (Emontions) וגם את שלמות ואֹשר החיים המוכתרים בזר פרחים של אם”.

 

סקירה כללית על חיי המשפחה.    🔗

בתקופה מסוימה בחיי האדם, בדרך כלל בגיל יב־יג, אם לא יקדימו לעורר את הנטיה הטבעית באופן מלאכותי ע"י איזה גרוי, יתחילו שנות הבגרות ו"הבִּכּוּר המיני" לאדם. אז תחל תאות המין לפעם את האדם בכח גדול. זוהי תחילת התקופה של חיי־משפחה.

תשוקה זו, זהו החוש, הכח, חק הטבע שקבע היוצר בכל נפש חיה למטרת קיום המין. בלי חוש אהבה זה לא היה העולם יכול להתקים. התלמוד מביע זאת באגדה הידועה: שפעם אחת תפשו החכמים את יצר הרע של המין וכלאו אותו לשלשה ימים ולא נמצאה בכל ארץ ישראל ביצה אחת אפילו לרפואה. אפילו עופות לא הטילו ביצים. בלי היצר הזה אין אהבה ואין תאוה ואין התקרבות המינים אפשרית.

אין איש בעולם יודע מטרה אחרת לטבע ברגש חיי־המשפחה של איש ואשה, שהָטבע בקרבנו ומכריח אותנו למלאותו, מלבד המטרה של הקמת המין, של המשכת הדורות של יצירת חיים חדשים, ז"א: להוליד ילדים, לקיים מצות “פרו ורבו”. אין הבדל אם יודה האדם בזה אם לא. אם יש לו הכרה זו אם לא – ככה היא העובדה חק הטבע שקבע הבורא. ואנחנו משועבדים כעבד נרצע לחק הזה. התאוה והתענוג הם רק האמצעים הסרסורים, המלאכים המכים ומכריחים את האדם לקיים את המטרה של החק הזה, לקיום המין כמו שהאכילה והשתיה וההרקה הם אמצעים הכרחיים לקיום גוף היחיד.

לפי הטבע יש באדם וביצורים רבים אחרים מן הכח והאוֹן המיני הרבה יותר מכפי צרכו להמשכת המין ומותר לו לאדם לשמוח ולהתענג ביתור כחותיו אלה בחוג משפחתו. זהו שכרו בעוה"ז, זכות וגם מצוה. עפ"י השקפה זו, חיי המין בתוך המשפחה החוקית הם קדושים והאהבה אידיאלית. אולם כל נטיה ושטיה מחיי־משפחה טהורים תפריע בעד המשכת המין בדרך ישר או בלתי ישר ומביאה עונשים קשים על האדם, בצורת תחלואים רעים, יסורי הגוף וענויי הנפש, עקרות וגם מות מוקדם. תורתנו קוראה שם לחיים כאלה: “נאוף, זנות”.

לרוב בעלי החיים יש עונה, תקופה מיוחדת להזדוגות המינית, פעם או פעמים בשנה. והזכר והנקבה חיים נפרדים איש מרעהו. כח מינם מגבל רק לתקופה ידועה. רק לאדם וליצורים מעטים אחרים אין זמן קבוע לחיי המין, תאות המין תשלוט בם ולא תרף מהם מנערותם עד זקנותם. ורבים הם המתעמרים בחוש האלקי־הטבעי הזה בדרך שטות, בקלות דעת, בלי כל זהירות, בדרך שטוף ומותרות ולפעמים באופן אי־טבעי, המזיקים לבריאות גופם ונפשם ומקצרים את ימי חייהם. כי הם שוכחים או לא יודעים ולא מבינים את המטרה האמיתית של החוש הזה ורק תענוגת בשרם כל מזימתם.

אמנם לכחו ואונו של האדם יש גבול ומדה. מדת חיותם שוה למדת הוצאתם. משל למה הדבר דומה? לשמן של מנורה: במדה שתגדל השלהבת. בה במדה יופחת זמן בעורו.

חמר המין (הזרע) הוא מיץ־החיים בגוף האדם. הוא היוצר בו אוֹן, מרץ, אמץ, רצון, ששון החיים וחמדת־החיים. כשרונות ידועים, ביחוד כח הזכרון, תלוים הרבה במיץ הזה. הוא הנותן את הספוגיות, הגמישות לשרירים ולאברים, את הרכות והחלקות לעור. כשהמיץ הזה יתחיל להתמעט – יתחיל האדם להזדקן. כדבר הזה יקרה גם לצעירים כשמבזבזים את אונם בלי חשבון ומעצור. הם מאבדים את כח־גברם וקומטים בלי עת. נשים צעירות בלות טרם זמנן, ילדים המקדימים “לחיות” ונופלים בחטא אונן², במלאם את תאותם בדרך אי־טבעי – מסכנים לפעמים את חייהם. גדולם יעצר אפילו בעת שמזונותיהם טובים. כשרונותיהם יחלשו. ואם לא יחדלו מהרגל עונם יוכלו להגיע לידי הפרעות הגוף והנפש רציניים מאד. אבות ומחנכים מחויבים לעמוד על המשמר ולהשגיח על הילדים השגחה מעולה, כדי שלא יפלו בהרגל המזיק הזה.

אם יחדל האדם מן ההרגל הרע הזה בעוד מועד אז יש תקוה להשיב את כחותיו אליו, תשובה מועילה תמיד. אלקים שם באדם מחסן גדול של כחות לרפא את הריסות הגוף ולהשיב את הכחות, או חלק מהם שנאבדו ע"י עונות והרגלים רעים, אם יעזבם האדם בזמן.

 

יוג’יניק    🔗

יש הרבה זוגות נשואים היום, ברצונם להחלץ מעול משפחה גדולה, ובכ"ז להמשיך את תענוגת בשרם של חיי המין. נופלים באותו העוֹן. הם חיים באופנים אי־טבעיים ואינם יודעים שבנפשם הוא. דרך חיים כזו תהרוס את עצביהם. הגברים מתחילים לסבול מחלאים רעים שונים מהפרעת העצבים וחולשת־גברא. והנשים המתקוממות נגד הטבע ומשתמשות באמצעים מלאכותיים שונים, כדי למנוע הולדת ילדים חדשים, מסכנות את נפשן לעתים קרובות.

הבורא שם בטבע את הכח להעניש את החוטאים נגדו. והטבע הוא שופט קשה ואכזרי. לא יחמול ולא ימחול. אי אפשר לפייסו, כי חרש ואלם הוא.

דבר ידוע הוא שבגוף האדם יש כח החשמל. החשמל הוא משני חלקים: חיובי ושלילי (Positive & Negative) (לפי דעתי שמות זכר ונקבה מתאימים להם מאד). שני החלקים האלה מושכים זה את זה ומתאחדים לאחד. אך כל אחד דוחה את מינו. כששני ההפכים מתאחדים אז יתגלו התופעות הנפלאות והפעולות הגדולות של הכח החשמלי. פעולות רבות בגוף הם חשמליים. ז. א. יש להן קשר אל הכח החשמלי שבגוף. בהתאחדות המינים יש חלק גדול של פעולת כח החשמל. החלק החיובי של האיש יתחבר עם החלק השלילי של האשה וכן להפך. גומי משי ועוד חומרים אחרים יעצרו בעד הזרם החשמלי (בלתי מוליכים). כל מעצור והפרעה בזרם החשמל שבגוף יפריע את ההרמוניה, את השלום של הגוף וגורמים למחלות שונות. אמצעים מלאכותיים נגד ההולדה, כמו גומי וכדומה, יפריעו בעד התאחדות זרמי החשמל וגורמים להפרעות בגוף. ביחוד בשטת העצבים, הדם והלב. כי המוח והעצבים הם המקור של החשמל היבש, האלקטרוני, והלב עם ורידי הדם מכילים את שטת החשמל הכימאי או הלח שני מיני הזרמים האלה מתקרבים ומתאחדים בקצות העצבים והקפילרים (ורידי הדם הדקים).

ע"פ השקפה זו, ההשתמשות בתורת ה"יוגניק" היא עון וחטא נגד ד' ונגד הטבע ומביאה נזק רב לבני אדם.

האדם מחויב לחיות לפי חקי הטבע – חקי אלקים.

הרופאים ג’יימס לינטון, וַן סמיטה וג’ורג' א. מרקס מבוסטון, מסס., ארה"ב, אומרים שהעדר סבוב מחלות במקומות ידועים אצל נשים נשואות, אפשר לבאר בפעיליות התפקיד (הולדה) של אברי הלדה, המניעה בעד השתיקה (מנוחה) של מרוץ הדם, וגם בהעדר התדבקות (Infection) של גופים זרים, המשמשים אמצעי־מניעה להריון.

 

נדה    🔗

נדה ע"פ התורה, התלמוד והמדע. רעל ונדה; נדה ומחלת הסרטן (קנסר); נדה ושמירת כח הגבר; נדה ושלום בית.

אחת התכונות המיוחדות של האשה הוא דם הנדה המתגלה בה (אם בדרך נורמלי) פעם בחדש העברי או של הלבנה, ז. א. פעם בשמונה ועשרים יום.

בדורנו זה, של השכלה זלה, התפארות ריקה והתגאות־שוא במודרניזם (פתגם ערפלי), דור של הפקרות התכחשות, לעג בורי והתול עבריני לאמונה ודת כמשפט קדום, פנטיסמוס ונסיגה־לאחור – חקי הגדה הם ללעג ולקלס. הבה נראה עד כמה צדקו חכמי הלעג ו"ידעני כל", המהתלים והמבטלים האלה.

כי אמנם בשנים האחרונות קמו אנשי מדע מפורסמים שחקרו את כל עניין הנדה ויגלו גדולות ונצורות, סודות הטבע וחקים קבועים, חקי הטבע, שעל פיהם בוארו והולבנו כמעט כל דברי התורה והתלמוד בענין הזה. ואנחנו עומדים משתאים ומחרישים לדעת מה עמוקים ואמתים הם חקי תורתנו ודיני התלמוד! מה נכבדים ונחוצים הם לאדם, לאיש ולאשה בחיי המשפחה. כמה מן החכמה והמדע האחרונים יש בהם!

 

נדה על פי התורה והתלמוד    🔗

“ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב (ויק. יח) ואיש אשר ישכב את אשה דוה וכו׳, ונכרתו שניהם מקרב עמם (ויקרא כ׳). ואשה כי תהיה זבה, דם יהיה זבה בבשרה, שבעת ימים תהיה בנדתה, וכל הנוגע בה יטמא עד הערב. וכל אשר תשכב עליו בנדתה יטמא וכל אשר תשב עליו יטמא. וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וכו'. ואם שכב ישכב איש אותה ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא.. (ויק. טו).”

הפסוקים האלה נאמרו לפני כשלשת אלפים מאתים וחמשים שנה.

התורה אסרה את הנדה ושמה על העברינים עונש כרות (מיתה מוקדמת או כריתת הנפש אחר המות). התורה קראה לנדה – “טמא”. הנדה וכל היוצא ממנה וכל אשר תשב ותשכב עליו הוא טמא לטמֵא אדם וכלים. התורה נתנה לנו את כללי חקי הטהרה של הנדה.

בעלי התלמוד פרשו וקבעו את כל דיני הנדה על פי התורה. התלמוד חושב עון־נדה לאחד העוונות היותר חמורים.

בתלמוד יש מסכת שלמה, מסכת נדה, שבה הוא מוסר לנו את המסורת הקדומה של כל עניני הנדה, מפרש ומבאר את דיני התורה לכללותיהם ופרטיהם נותן לנו את סימני הנדה לכל הופעותיה הנורמליות והבלתי נורמליות, מתאר את מצב האשה בימי נדתה וכו' וכו'.

אין פה המקום להביא אפילו חלק קטן מדברי התלמוד בענין הזה. רק מעט מהם נביא בהמשך דברינו.

כל ספרותנו העתיקה וגם של הדורות הקרובים מדברת על החטא הגדול של התקרבות המינים בימי הנדה. לפי דעת הקבלה דם הנדה משפיע גם על אופי הילד ועל מוסריותו.

קשה לבאר בימינו אלה את המושג “טמא”, “טומאה”, “לטמא”. אמנם אפשר לבאר זה במובן מכשיר להתדבקות מחלות או מכשיר להזיק וגם אי־נקיון, ההפך מ"טהרה".

ובכ״ז יש כיום רבים המזלזלים מאד בעניני הנדה. ויש כאלה שמזלזלים בזה אך ורק מפני שזה נושא חותם הדת – ענין כ״כ בלתי פפולרי בימינו אלה. הבה נראה עד כמה צדקו המזלזלים והמלעיגים האלה.

בימים האחרונים התחיל המדע להתענין ולהתעסק הרבה בענין הנדה. הבה נשמע מה מפיו. אפשר נלמד ממנו דבר מה.

 

נדה על פי המדע    🔗

³ חוק התורה על דבר הנדה המובע בקצור נמרץ בפסוקים אחדים, שנאמרו לפני שלשת אלפים ומאתים וששים שנה בערך (עין בפרק הקדם), הוא ראשית מדע השמירה מפני מחלות. לא יזקן ולא יתישן לנצח. להפך, כל יותר שתרבה הדעת והמדע יתפתח, יותר יגדל ערכו ותוכר חשיבותו. דברי התורה בפסוקים האלה מתאמתים ונתמכים ע״י הרבה מלומדים ורופאים חדישים (רובם לא יהודים), המדגישים את הערך הגדול של חקי הנדה בתורה ותלמוד, עד שאפשר למלאות בספריהם ספריה גדולה. אנחנו נסתפק בצטטות אחדות מהם.

הסטטיסטיקה של חקירות מדעיות ורשימות בתי־חולים הנן עדויות מוכיחות ומוכנות לבחינה לכל מבקש. הן מוכיחות שמספר גדול של מחלות נשים, ביחוד בכלי הלדה, שכיחות הרבה פחות אצל נשי ישראל השומרות את חקי־נדה וטבילה.

המחלות הרגילות באברי האשה יש למַיֵן: העתקת או נפילת הרחם, דלקת, גידול, סרטן וזבות (המחבר). וזהו כמעט כלל שהן מלֻוות בהפרעות עצביות. סבת רובן אפשר לעקב ולמצוא בחיי המין או בהתרגשות מינית הבאים ע״י שינה במטה אחת או בטויי־חבה בימי הנדה –דברים האסורים עפ״י דיני ישראל.

עצבי הגוף הם כמו רשת מחוברים כחוטי הטלגרף. גרוי העצבים של חלק גוף אחד עובר ומגרה את העצבים של חלקים שונים אחרים.

בשעת כאב שנים נרגיש כאב בכל הפנים, בראש ואפילו בזרועות. כן הוא הדבר או עוד יותר מזה בעצבי אברי האשה. גרוים משפיע על עצבי כל הגוף. אך בענין זה הדבר יותר רציני מכאב שנים. כי עצבי כלי הלדה הם יותר מרובים, רכים. עדינים ומסובכים. ולכן קרבת־בשר או התרגשות והתעוררות מינית בימי הנדה ובימים הקרובים להם יכולה לגרום למחלות הנ"ל או להפרעות גופניות ורוחניות אחרות לאשה וגם מחלות מסוימות לגבר, כמו: דלקת או זיבות (Gonnorhea). ורק חקי הנדה והטהרה עפ״י התורה הם השומרים הבטוחים מהן.

פרופ' דו מַכט, במאמרו Sensitization of Guinea מביא את הדו"ח של המעבדה לחקירות Pigs per Vaginam פרמצבטיות ע"י הינסון, וֶסטקוטט ודנינג, המוכיחים, עפ"י נסיונות שעשו על חזירי ים, שטבע רקמת בית־הרחם היא ספוגית: היא סופגת כל מיני רעל ונגועים הבאים אתה במגע ומוסרת אותם לכל חלקי הגוף ומדביקתם בהם. וזה אמת כפלים בנוגע לאשה בימי נדתה.

יותר משלשת אלפים שנה קימו בנות ישראל הישרות והנאמנות לד' ולבעליהן את חקי הטהרה, הנדה והטבילה והקימו את בית ישראל, זכו וזיכו את עם ישראל ועזרו לקיומו הנצחי ולחסונו נגד מחלות רבות של הגוף והנפש, מבלי היות להן מושג בזה. כי רק מצות ד', רופא ישראל הנאמן, היתה לנגד עיניהן. ורק בסוף התקופה הארוכה הזאת, רק בזמן האחרון, התחילו גם חכמי אוה״ע להתענין בענינים האלה ולחקור בדבר מנקודת מבט הרפואה. ונדמה להם שהם גלו אמריקה חדשה, חקי טבע חדשים שלא שערום אבותינו. ולהפתעה היתה להם הידיעה שבני ישראל מקימים את חקי הטבע האלה זה יותר מג, אלפים שנה.

“אחת ממגלי אמריקה” זו היא הרופאה והמלומדת מ. ק. סטאופס, נעתיק בזה: Married Love by Dr. M. Stopes שמעט מדבריה בספרה:

“בחיי הנשואין שלי, היא כותבת, שלמתי בעד הבורות שלי מחיר נורא, עד שאני מרגשת, שהדעת שרכשתי במחיר כזה, מחויבת להמסר לשרותה של האנושות. היא “גלתה” שלאשה יש עונת גאות מינית ריתמי (קצוב, עונת התעוררות האהבה), שאלמלי נשמרו עונותיה, לא רק היה הענג והאשר שלה בטוח, אלא שגם האגדה ע״ד תהפוכת אפיה וקפריסה היתה, בטלה ומבוטלת. אנחנו למדנו את אורך גלי המים, הקול והאור; אבל הילמדו בני ובנות האדם את חקי ה”גאות המינית" (עונת אהבה) של האשה ואת חקי התקופיות של התחדשות תשוקתה וחמדתה?

“האשה בהתגעגעותה התמידית לחברותו ולקרבתו הרגשנית של בעלה, נוסף לזה, היא מרגישה, בזמנים מסוימים, התגברות־תשוקה וחשק פיסי להיות ל״בשר־אחד”. הרבה נשים־נפרשות מרגישות זאת. ואלה ששאלתי מהן לרשום את העונות האלה הגידו לי בדרך פלא פה אחד, שהעונות האלה באות ביחוד לפני ימי הנדה וכשבוע בערך אחריהם. ז. א. בכל שבועים לערך. (תגלית גלויה לבעלי התלמוד שלנו מימים עתיקים ראה להלן בפרק “שלום בית”), אלה הן הנשים שמהן השגתי את המפתח הראשון למדע שאני קוראה: “חקי התקופיות של התחדשות האהבה באשה”.

“קצב ירח הלבנה בנשים, הגלוי כ״כ עד שאי־אפשר לבלי הכירו, נחקר במקצת ביחס לאי־איזי תפקידים (Functions) רגילים בחיי האשה. נסיונות שנעשו מראות את השפעתו הטובה על הנשימה, כח השרירים, חם הגוף, כח הראות וכו'. והתוצאות נרשמו בדיאוגרמה המראה את הבדל כשרונותיה בזמנים שונים של מחזור עשרים ושמונת הימים שלה. אפשר לאמר שלאשה יש תקופות של אהבה או תשוקת המין”⁴

“אני מוכחה, שהחק הזה משפיע על האשה, בלי הבדל, בהכרה או בלי הכרה בסימנים החצוניים, ולכן זה משפיע באופן יסודי על יחס חיי־הנשואין”

“בקשר לזה מענין לציין את מצוות חקת משה ביחס לחיי המין. כי התורה שמה עונש קשה של כרות לא רק על חיי המין ב”שעת" הנדה, אלא שהגינה על האשה מקרבת־בשר גם זמן ידוע אחרי עונת הוסת".

הטבע ־ עבד אלקים – נפרע מן העברינים באופן אבטומטי, בדרך תכוף או אטי.

ז. א. היא מוכיחה שהתקופה “שבועים” הוא אותו הזמן של חק היהדות “חמשה ימי טומאה ושבעה ימי טהרה” לכל הפחות, בהוספת יום אחד של זהירות לפני הוסת לערך. והיא מוסיפה:

“בענין רב גליתי שאלה שסדרו את חייהן עפ״י דרך זו הם מאושרים. חיי המין בשעה שאין לאשה חפץ ותשוקה מזיקים מאד לאבריה העדינים ולכל שטת עצביה בכלל”. והיא מזהרת את הגברים שאפילו לא יתקרב איש לאשתו מבלי לשדלה מקדם, כדי שתהיה מוכנת לזה באופן פיסי. וזה ישפיע לטוב לא רק על בריאות אשתו, כ״א גם על בריאותו וכח תענוגו. גם אהבתו תהיה רעננה. כי גם לגבר נחוץ זמן שבועים כדי להשיב לו את אונו.

"חיי המין בימי הנדה היא תועבה, נגד הטבע והמוסר, זהו מין אונס, חמס וענוי לאשר, מצד הגבר. גבר כזה הוא בל״ס אדם שפל ומשפיל את ערכו בעיני אשתו.

היא מתנגדת לא רק למטה אחת אלא גם לחיי הזוג בחדר אחד, כי זה גורם להתמאסות צד אחת על, השניה ולהפרעת שלום בית, והיא דורשת חדר מיוחד לכל צד־זוג, כשיש אפשרות לזה.

* * *

הפרופיסור דוד י. מאכט מג’ון הופקינ’ס אוניברסיטה בבלטימורה, אה״ב, אחד הגדולים בעולם הרפואה והמרקחת (פרמצפטיה) שעשה נסיונות למאות בכל היוצא מאשה בימי נדותה, בדו״ח של נסיונותיו, אומר כדברים האלה ⁵):

"ישנה אמונה מפורסמת אצל בני אדם מכל העמים העתיקים, מימי הבינים ומזמננו, שאשה בימי נדותה היא טמאה, מזוהמה ומגאלה, מפיצה רעל או מדבקת מחלות לבני אדם אשר תגע בהם. "למשל, אמונה ידועה היא שאם תגע הנדה בפרחים יבולו, פירות – יתקלקלו. בצק נלוש על ידה ־ לא יעלה⁶). ישנם בתי חרושות של מיני תוצרות מסוימים שלא יקבלו נשים לעבודות. בבתי חרושת של בשמים בצרפת עבודתן פסולה⁷. כמובן. משכילים חדישים חושבים דעות כאלה למשפטים קדומים, בדויות מדומות, אמונה תפלה ורעיון־שוא של מחות חשוכים. אמנם עובדה היא שהאמונות האלות קימות היום ומראה מקומות (Reference) כאלה ע״ד דבוקי־נדה או רעל נמצאים בכל הספרות הקלסית העתיקה ושל ימי הבינים ונכנסה גם אל הספרות החדשה. דברי התורה על הענין הזה הם ברורים. גם שקספיר מדבר ע״ד השפעה משחיתה של נשים נדות. גם רמיג ואחרים מדברים על זה.

"אנחנו חייבים לפרופ' ב. שיק מגרמניה (זהו שהפריד את החידק של סקרלטינה והמציא סרום למחלה זו; כעת באה״ב) על העירו את ההתענינות אל הענין הזה. בשנת 1920 הדפיס הפרופ' שיק מאמר קצר בשם

Das Menstruations gift (רעל הנדה). התענינותו של איש המדע הזה נתעוררה ע״פ מקרה שקרה במעבדה שלו, שהוא מתאר: חולה מכיר־טובה אחד שלח לו פעם צרור שושנים אדומות. הפרופ' בקש מאשה אחת עוזרת במעבדה לשים אותן בצנצנת מים, ומה השתומם בראותו אותן אחרי שעה קלה נבולים! וישאל את האשה הצעירה על הדבר הזה, ותגד לו שלה אין זה הפתעה כלל, כי בכל פעם שהיא חולה (נדה) כאשר תגע בפרחים יבולו. הפרופ' היה מעונין ויוסף להסתכל בדבר הזה באמצעות האשה ההיא ונשים אחרות. הוא היה מוכח שיש איזה מין רעל במיצים היוצאים מנדה, הממיתים את הפרחים. ההוכחה המוחלטת באה כשאותה האשה נגעה בפרחים בבתי־יד מונקים על ידיה, הפרחים לא נבולו. הפרופ', שיק לא המשיך את נסיונותיו. אמנם הפרופ' מכט התחיל לעשות נסיונות ובחינות בעצמו ובעזרת רופאים ורופאות אחרים. בזהירות רבה ובשיטה מתאימה עשו נסיונות למאות על גדולי צמחים שונים וחומרים אחרים. וכ״כ התמחו בבקיאות עד שיכלו להבחין בנקל בין דם רגיל לדם נדה ובין סירום פשוט לסירום נדה, מבלי דעת מראש את מקורם ומוצאם ותוצאות הנסיונות היו⁸:

1) דם הנדה, כדורי הדם. הסירום, הרוק, הזעה, הדמעות החלב וכל היוצא מגוף הנדה מכילים מין חומר־רעל שבהפעלות (Reaction) מרקחיות וכימיות יש לו אופי מיוחד, ושקראוהו בשם “מנוטקסין”.

2) מציאות חמנוטקסין אפשר להוכיח בזה שהוא עוצר בעד גדול השרשים והגזע של צמחי זרע, בפעולתו החזקה על פרחים קטופים, במניעתו את תפוח הבצק ובתופעות אחרות.

3) מנוטקסין עומד בפני החום ופעולות הבקטריה. את מציאותו אפשר להוכיח גם בדם קרוש ויבש.⁹

4) בדרך כימי יש במנוטקסין התכונות של הרעל “אוקסי כולסטרין” (Occy Cholestrine), ואולי יש להם יחס קירבה.

"הסירום של נערות צעירות בימי התבגרותן יותר מרעל (דף 424).

"מיץ העור, ביחוד הזעה, הוא יותר מרעל מהרוק והדם (ז״א: שהנגיעה בבשרה היא יותר מזיקה).

"אותם החכמים מצאו שלמיצי הנדה ולמגע שלה בפרחים היתה אותה הפעולה.

המנוטקסין מזיק לרקמות בעלי חיים כמו לצמחים, אם כי במדה פחותה¹⁰

שני חוקרים במדינת שויצריה¹¹ פרסמו זה לא כבר את נסיונותיהם שעשו על רקמת בעלי חיים ומצאו שלסירום הנדה יש כח חריפי ופעולה חזקה עליה.

¹²ד״ר גסטון קוטטדה Gaston Cotte בספרו Trouble Functionelles de L’appareil Genital de la femme“ Paris, 1831, p. 178 כותב: הבעיה של התקרבות מינית בימי הנדות, כמעט שאין כדאי להתוכח עליה, אם כי יש בשדרות מסוימות של המון העם אמונה שהיא האמצעי היותר טוב נגד עקרות, אני חושב למיותר לגמרי להלחם נגדה בהוכחות פיסיולוגיות ואין כדאי לאבד זמן על הצד המחפיר והבלתי נורמלי של חיי־המין. זה מעמיד בסכנה את שני המינים, כגון: סכנת הדבקות (Infection) מצד אחד וסכנת אביונה (Orgasm), התרגשות נפשית וזרמת דם הנדה בחזרה לצנורות הדם ולשטח הבטן– מצד שני.

"העברים השכילו להתקדם ולהזהר מזה באופן ממשי עפ״י חקי תורת משה, בהכירם את האשה לטמאה במשך ארבעה עשר יום ואח״כ היא מחויבת לטבול במקוה.

1) הגיניקולוגים המפורסמים יאשקרה ופנקוף¹³ אומרים יש מקרים של זיבה ישנה (Gonnorhea) אצל אשה שאין בה סכנת הדבקות לגבר אולם, קרבה־מינית בימי הנדה עלולה להדביק בו את המחלה. סבת העובדה מתבארת בזה שהגונוקוקים (חידקי הזיבות) נמצאים תמיד בחלק העליון של אברי המין ואינם עלולים להדבק. אולם בזמן הוסת זרם דם הנדה מציף אותם לחלקים התחתונים של אברי האשה.

"לכל הנשים ידועות הן האי־נעימות והמצב החולני המלוים את ימי נדותן: חלוף של קור וחום, דלקת ורידים שונים, צבית השדים, שלשול, הקאה. לחץ רוחני וסמנים אחרים.

*

¹⁴ ד״ר סטוקל כותב: "אצל הבתולה הצעירה והנשואה בימי הנדה הכחות הנפשיות נחלשות הרבה והמוח דורש מנוחה. כשרון העבודה והפעולה של המח יוקטן ויופחת הרבה באופן סוביקטיבי ואביקטיבי.

"כל הנשים בימי הנדות נמצאות במצב מרוגז והתרגשות, שתוק האינציאטיבה, התעיפות מהירה מעבודה רוחנית או גופנית, ז. א. דרוש לה מנוחת הגוף והנפש, וקרבת־בשר בשעת החלשת המוח (ז.א החלשת כל שיטת העצבים) גורם להפרעות רציניות בגוף בכלל ובתפקידים (פעולות) המיניים בפרט. ידוע שיש קשר חזק בין מצב הבריאות המיני הנפשי והגופני של האשה.

"מנתחים וגיניקולוגים יודעים לספר ע״ד שנויים אנטומיים המתרחשים בכלי המין של הנשים בימי נדותן.

לפעמים יתהוו גם שנויים בגדלו ופעולתו של הפיקא בגרגרת (Thyroid Gland), באיכות הדם, במרוץ הדם, וביחוד בלחץ הדם וכו', גם התרגזות ודכאות הרוח הן תופעות רגילות.

על כל זה נדבר בפרקים הבאים.

 

מבנה כלי־הלדה¹⁵    🔗

"ימי הבגרות, הבאים אחרי שנות הילדות וחדשי הנערות, הם ימי “הבִּכור” לאדם להיות ראוי להוליד. לאשה יש סמן מובהק לביכורה, הלא זהו דם הנדה.

 

מה זאת נדה?    🔗

למען הבין את מהות הנדה, מה יתהוה באשה בימי נדותה נחוצים אי־איזו ידיעות באנטומיא של אברי הלדה.

הרחם או הירך, בית הולד של האשה, בנגוד לכלי ההולדה של הגבר, נמצאת בתוך אגן הירכים בין השלחופית ובין הכרכשתה. תמונתה כתמונת אגס, עם הצד הצר הפתוח למטה אל הפרוזדור. ארכה כרחב שש אצבעות, רחבה כשלש אצבעות ועובי דפנותיה כשתי אצבעות. בשני צדדיה צנורות לחדרי הביעות. לרחם יש התכונה להתפשט ולהתמשך עד חמש עשרה פעם מגודל ארכה ועד עשר פעמים מרחבה. הרחם איננה מדובקה היטב לכותלי האגן, רק תלויה על מיתרים חלשים ורופפים ולכן תתנועע לכל צד ומשנה מקומה לפי תנועת הגוף מפעם לפעם. כל לחץ מלמעלה, כגון מקורסט, ילחץ אותה למטה ממקומה הרגיל וימתח את קשרי חבורה אל האגן, עד שלפעמים תפול הרחם לגמרי. גם הרמת משא כבד או תנועה חזקה ע״י התעמלות, רכיבה וכדומה, יכולות להיות גורמים “לנפול־ירך”. הפרוזדור, כשלש אצבעות (שלשה אינצ’ים וחצי) באורך, הוא המבוא אל הרחם.

 

מחזור דם הנדה (וסת)    🔗

"אשה צעירה נשואה יכולה להעמיד שלש שאלות: א. מדוע אני נחשבת לטמאה בימי הנדה? האמנם אני חולה בימים האלה? ב. מדוע עלי לספור שבעה ימי טהרה אחרי הפסקת דם הנדה והתחלת זוב־הלובן? ג. מדוע אני מחויבת לטבול דוקא במקוה שלא תמיד היא נקיה וסניטרית, בעת שיש לי אמבטיה נקיה בהחלט בבית? והלא אני יכולה להשתמש גם במזלף?

"התשובה על השאלה הראשונה היא: אמנם כן. האשה בימי נדתה היא חולה באמת. כל אשה יודעת ומרגשת זאת בכל גופה. דם הנדה בא מהקרום הדק המכסה את הרחם. הקרום הדק הזה יצבה וימלא דם מצד אל צד. הדם הזה בא מהקפלרים (קצות צנורי הדם, Veins), הדקים והממלאים את הקרום, המתפקעים ושופכים את דמם אל תוך הקרום. הקרום הזה משועבד לשנוי תמידי במשך ארבעה עשר יום בערך שלשה ימים לצביה מוקדמת, כעין מבוא לימי הנדה האמתים הנמשכים כארבע או חמשה ימים ושבעה ימי הטוהר להתחדשות הקרום והבראתו השלמה. במשך חמשת ימי הנדה יחרב ויעבור כמעט כל הקרום העליון של הרחם או חלקים ממנו.

 

סימני הזהרה מקדימים לימי הנדה    🔗

"הסמנים המבשרים את הופעת זוב־הנדה מתבטאים בנגוע כל גוף האשה כמעט בשלשת ימי הצביה וכוללים: מין משיכה בירכים, רגש של לחץ בלתי מסוים בחלק התחתון של האגן, הרגשה של קור וחום מתחלפים זה אחר זה, המלווה לפעמים בעליה קלה של חום הגוף. לעתים לא רחוקות תבואנה גם הפרעות בהרקת המעים והשלחופית ובקבה והמעים. סימן רגיל הוא גם הגדלת גרוי העצבים, נטיה לעצבות (מלנכוליה) וחמדה (תשוקת אהבה) בלתי מסוימה. אפשרים גם מקרי התעלפות ופלצות. גם התרגשות עצבית בצורת כאב ראש, כעס, רוח נכאה רגילים להתגלות לפני עת הנדה. אפשרים גם שנוים קלים במראה הפנים, כמו: עגולים שחורים מסביב לעינים, התאדמות פתאומית, גם חוסר תיאבון, הרגשה של לחץ במעים, דפיקת הלב, סחרחרת, חולשה ברגלים ועוד. גם הקול והעינים ינוגעו לפעמים.

התקופה השניה היא זיבת־הנדה המכילה דם ריר־חרבות הקרום הנשחת.

 

שבעת ימי הטהר    🔗

התקופה השלישית תסומן בתופעת הרירה, הנקראת “זוב הלובן”, המתחלת מיד אחר הפסקת דם הנדה ונמשכת שבעה ימים. במשך הימים האלה יגדל קרום חדש במקום הקרום הנשחת שהורחק מן הרחם. התקרבות המינים במשך הימים האלה תפריע בעד התחדשות הקרום ורפואתו, תוכל לגרום דלקת הרחם ושיבת זוב־הנדה וגם קטר (כרטם) לאברי הגבר.

כדי למנוע התקרבות הזוג במשך ימי הנדה יש לנו חקים קבועים בתורתנו הכתובה והמסורה ומנהגים מקובלים איך להתנהג בכל הימים האלה. מהיום שהאשה תחל להרגיש קרבת הוסת עד אחר טבילתה אסור לבעלה (לזר תמיד אסור) לנגוע בה, והאשה לא תציע את מטתו בפניו, כדי להשמר ממכשול.

עפ״י דין־תורה הנדה טמאה טומאת־שבעה, והאיש הנוגע בה יטמא עד הערב. “וכל אשר תשכב עליו בנדתה יטמא וכל אשר תשב עליו יטמא” (ויקרא טו).

העובדות המנוסות והבדוקות של מדע הרפואה המודרנית מתאימות לחקי תורתנו, ומאשרות אותם ומוכיחות את כל דברי חכמינו שהבאנו למעלה.

"ספרות הרפואה תלמדנו שהזדוגות הזוגות צריכה להמנע בכל משך ימי הנדה. ראשית מפני שזהו נגד חקי ההיגיאנה והמוסר, כי האשה חולה גם טמאה בימים ההם וההזדוגות קשה לה ונגד טבעה. ושנית מפני שזה יכול לגרום דלקת ומחלות שונות ואפילו מחלת הסרטן בכלי הלדה של האשה וגם דלקת. זיבות (Gonnorhea) או קטר בכלי הלידה של האיש.

 

טבילה (דוקא) למה?    🔗

"השאלה השלישית היא: למה זה צריכה האשה טבילה במי־מקוה (במעין, בנהר, בבור וכו') דוקא ולא די בנקיון באמבטאה, מקלחת או מזלף? תשובתי היא: לא ולא!

כמה נפלאים, צדיקים וחכמים הם דברי תורתנו וחכמינו! מה גדלה ועמקה ידיעתם במבנה האנטומיות של גו האשה, בגזרם ״מקוה״¹⁶ דוקה לטבילת טהרתה של האשה! כלי הלידה כפי שכתוב למעלה נמצאים במצב תלוי ורופף בתוך אגן הירכים. ביחוד הרחם עלולה לזוז לנטות לפניה ולהשען על השלחופית. שלחופית מלאה תדחוק אותה לאחור או למטה ואז נפילתה אפשרית. כל אשה יודעת זאת בעצמה או רופאה הגיד לה. צואר או פי הרחם יבוא אז אל תוך הפרוזדור – מצב אי־נורמלי. לעתים קרובות תבוא אל הרופא אשה מלובשה בגדים יפים, למראה־עין מנוקה ומטוהרה באמבטאה ובמזלף, כדי שלא יהא ריח רע נודף ממנה. היא בטוחה שהיא טהורה ונקיה בתכלית הנקיון. ובכ״ז היא מתאוננת על דבר מה. אולם הרופא, אחרי בדיקתו בכלי ה״ספקיולום" יגלה שפי־הרחם מלא ריר או דם קרוש. בהרחיקו זאת יורגש ריח רע ורקבון, ובל״ס היו שם די חידקים מכל המינים. לאיזה תועלת בא המזלף? אנחנו, אנשי הרפואה יודעים שכותלי הפרוזדור נוגעים זה בזה והקרום הרירי מלא קמטים – דבר העושה את השטיפה הגמורה במזלף לבלתי אפשרית. עוד לא נוצר המזלף שיוכל לנקות את רחם האשה בשלמות.

תורתנו וחכמנו ז״ל ידעו את כל הדברים האלה. ידעו שבאופן אחר מלבד טבילה אין המים יכולים להגיע אל כלי־הלידה של האשה ולטהרם, ידעו שגם המזלף לא יצליח בזה. ולכן חייבו לטבול, ושערו את שעור המקוה, כדי שהאדם יוכל להטבל בעמידה ולכסות את כל גופו – בארבעים סאה. לפי חקי הטבילה צריכה האשה לעמוד ברגליה על קרקע המקוה בידים פתוחות ורגלים מפורדות מעט. בגחנה בכח בעת טבילתה תבלוט הרחם ותכריח (עפ״י חק הכובד) כמות מים לחדור אל תוך התעלה. המים אז מרחיבים ומישרים את כלי הלידה ומנקים אותם בתכלית הנקיון – דבר שאי־אפשר באופן אחר. המים צריכים לכסות גם את שער הראש. כי רעל הנדה (בלשון התורה: טומאה) נמצא גם בשער. למה הדבר דומה? לצלוחית טמאה ומסרחת, שהרחיצה לא תבטל את הריח עד שיעברו המים עפ״י הצלוחית במשך זמן ידוע או יטבלוה במים חיים.¹⁷

“ועתה באה השאלה ע״ד הנקיון הסניטרי של המקוה עצמה. אין ספק שצריך להחזיק את מי־המקוה בתכלית הנקיון. אפשר לנקותם במעט כלוריד של סיד (Chloride of Lime) או ע״י קוי,אולטרא פיוליט”. (Ultra Violet Rays) הממיתים את כל החידקים והבקטריות, שיכולים להמצא במים. כן היו נוהגים לעשות בניו־יורק בימים שהד״ר גולדוטר היה פקיד־הבריאות שם. את מי המקוה היו מחליפים בכל שש שעות. אפשר גם לבנות מסביב למקוה הגדולה והכללית מספר מקואות קטנות בשביל אשה אחת במחיר מצער. עד כאן מדברי הד״ר סמיטליין. ואני מוסיף:

בעלי בתים אמידים יכולים לבנות להם מקוה בבתיהם בכסף מעט.

לפי הדין כלי (אפילו גדול כבית) ומים שאובים מקבלים טומאה בנין ומים (טבעיים מחברים לקרקע או מי גשמים) אינם מקבלים טומאה. האמבטאה היא כלי כשהנדה, באה אל האמבטאה היא מטמאה אותה וכבר איננה יכולה להטהר בה. משל למה הדבר דומה לרוק שירק האדם לתוך צלוחית של מים טהורים. כל זמן שהרוק בפיו יבלעהו בלי כל גועל־נפש וכאשר יוציאהו מן הפה אל הצלוחית יחשוב גם את המים לטמאים ולא ישתם. מלבד זאת מחויבת האשה לטבול את כל גופה עד למעלה משערותיה – דבר שאי־אפשר באמבטיה.

 

נדה ומחלת הסרטן.    🔗

פעם אחת עלתה השאלה לפני החכמים: מה הוא הדבר היותר חזק בעולם? חכם אחד אמר: היין, כי הוא מכריע את השכור ומפילהו כבול־עץ השני אמר: המלך, המושל ברבי רבבות אדם, השלישי אמר: האשה כי היא מושלת בלב המלך והוא עושה רצונה. היום אנו יודעים כבר שיש דבר החזק אפילו מהאשה, הלא היא המודה. האשה וגם הרבה גברים בעלי מוח ריק משועבדים כעבד נרצע אל המודה, הנה למשל, נסה נא להגיד לאשה שלא תשים עליה אדר (עור חיה) בקיץ או שלא תצא בחזה מגולה ובגרבים שקופות בחרף; או נסה נא ליעץ לצעיר מודרני שלא יטיל בגלוי ראש בימי הקור וסערת שלג בחרף ותחת להט קרני־השמש בחום־הקיץ. הלא יביטו עליך כעל הסב מתושלח ויקשיבו לדבריך כרוח לנביא הרוחות. גם הצעיר הגבור וגם האשה החלשה־גבוֹרה לא יעמדו בפני המודה הקדושה. המודה היא המושלת בכפה. דברה גזרה, חוק! ואותה המודה המושלת בעולם הגשמי מושלת גם בעולם הדעות והמחשבה. הנה, למשל, בימינו אלה היה הלעג לדת ולכל דבר הקשור בה למודה, ולכן גם הדבר היותר קדוש והיותר טוב וחשוב לבריאות האדם ולחייו, ואפילו החיים בעצמם, אם אך שם דין ודת או תורה נקרא עליו, כבר הוא פסול וטרפה, נסיגה לאחור, ישן נושן, לאו מעלמא הדין וכו' והיה לצחוק, ללעג ולקלס. זה לא מודרני וחסל! ומי זה הענו שיתרצה להתראות כאי־מודרני ואי־מתקדם! אף אחד לא יטריח ליגע את מותו ולעורר את מחשבתו לחשוב: מאין ידענו שכן הוא הדבר, אולי לא נכון הוא משפטנו? תקופתנו היא התקופה של כפירה, של שלילת האלקות, של “אין אלקים”. ואין חכמה ואין עצה ואין תבונה באמונה נגד־אלקים. ולוא אפילו אמונת־הכפירה הזו תגרם לאסון, למחלות ולהשמדה, הלא כן היא המודה, ומי זה יעמוד בפניה ויתקומם נגדה!

אחד הדברים מהמין הזה, שבאי־צדק היה ללעג ולקלסה, ועי״ז גם להזנחה, ע״י חכמי־המודה של זמננו, הוא ענין הנדה והטבילה (מקוה). אולם הלעג והחרפה שייכים לחכמי־הלעג בעצמם ולא לחקי השמים האמתיים שלנו.

בפרק העבר הוכחנו שהמדע גלה רעל מיוחד באשה בימי נדתה. עכשו נַראה על הסכנות והמחלות הנשקפות לאשה מאי־זהירות בעניני נדות ועד כמה שחקי תורתנו ודיני הטהרה מגינות על האשה ממחלות נוראות. כדי שלא להלאות את הקורא אשתדל להרצות את דברי בקצור עד כמה שאפשר. והרוצה לדעת יותר בענין הזה, יואל־נא לקרוא את ספרי ביהודית “תורה בעשטעטיגט פון וויסענשאפט” (ניו־יורק–תרפ״ח) או באנגלית “Torah Verified by Science” (אקוה לזכות לראות את ספרי זה מדפס גם בעברית בקרוב איה״ש).

הרופא הידוע ד״ר נ. וינברג, ראש מחלקת הרפואה והמרפאה (Dispensary) של בית־החולים המהולל “מאונט סייני” (הר סיני) בניו־יורק הוציא לאור בחודש יולי, שנת 1919, חוברת קטנה של דו״ח בשם: “יקר המציאות הערכי של מחלת הסרטן ברחם האשה העבריה”. ¹⁸

בדו״ח הזה הוא מספר, שעשה חקירה יסודית במספר הנשים שעברו את המרפאה במשך השנים 1893– 1906. במשך שלש־עשרה השנה האלה בקרו את המרפאה 19,800 נשים מהן היו 18,810 עבריות (95%) 990 נכריות. מקרי־סרטן ברחם היו 18, תשע עבריות ותשע נכריות. ז.א אצל העבריות מקרה מחלת הסרטן אחד על 2090 מבקרות, ובנכריות מקרה אחד על 210 מבקרות, כמעט עשרים פעם יותר. ויש לדעת שכמעט כל הנשים העבריות היו מהגרות מרוסיא, פולניא ואוסטריא, שתנאי חייהם האיקונומיים והסניטריים היו רחוקים מהיות טובים.

הלאה הוא כותב, שעוזרו הד״ר י. ס. רובין עשה חקירה ודרישה יסודית מאד במרפאה במשך השנים של 1909–1918. מספר כל המבקרות במשך תשע השנים ההן היו 30,000 מהן עבריות 000, 28 ונכריות 2,000. מקרי סרטן ברחם היו: בעבריות 13 או מקרה אחד על 1254 מבקרות ובנכריות 7, או מקרה אחד על 285 מבקרות. הד"ר רובין עשה חו״ד גם ברשימות כל מקרי המחלות של הנשים ששכבו בביה״ח גופא במשך השנים 1918–1911. בנשים האלה היתה הבדיקה עוד יותר יסודית ושלמה מאשר במרפאה. המספר הכללי של החולות במשך השנים האלה היו 30,000מהן 28,000 עבריות ו־2,000 נכריות. מקרי “סרטן” בכלי הלידה היו: בעבריורת 32, או מקרה אחד על 937 חולות. ונכריות – 33, או מקרה אחד על 61 חולות ז. א. שנכריות חלו במחלת הסרטן ברחם חמש־עשרה פעם יותר מהעבריות¹⁹ יש לדעת שההבדל במקרה מחלת הסרטן הוא רק באברי הלידה, בעת שבאברים אחרים מספר מחלת הסרטן אצל העבריות הוא שוה, ולפעמים עוד יותר מהנכריות, (ז. א. שההגנה בפני המחלה אצל העבריות איננה גזעית בטבע האשה עצמה, רק באיזה דבר חיצוני, (המחבר).

ד״ר ויינברג מתעכב על התופעה המוזרה הזאת ושואל: לאיזו סבה אפשר ליחס את החסון (Immunity) של האשה העבריה נגד מחלת הסרטן בכלי המין? מה המה מנהגי החיים והמדות של היהודים, המבדילות את האשה העבריה מאותו סוג הנשים בנות עמים אחרים? והוא בא לידי מסקנא, שהתשובה על השאלה היא: בשמירתה הדייקנית של האשה העבריה את חקי תורתנו בכל מה שנוגע לחיי המשפחה .

"לפי חקי התורה והמסורה שלנו מחויבה האשה לספור אחרי ראית וסת, חמשה ימי טומאה ושבעה ימי טהרה. אח״כ היא מחויבת לטבול במי מעין או מקוה דוקא, טרם שהיא מותרת לבעלה. ואם אין לאשה זמן קבוע לוסתה יקרה שתהיה מופרשת מבעלה במשך חדשים. היולדת זכר מחויבת לחכות שבועים והיולדת נקבה – שלשה שבועות (יש נוהגים לחכות ארבעים יום לזכר ושמנים יום לנקבה אך אין דעת חכמים נוחה מזה. עיין רמב״ם ויורה־דעה). בעת שהנכרית לא תדע מהגבלות כאלה והן ממלאות את תאות בעליהן גם בימי הנדה וגם בזמן קצר אחרי הלדה. ומקובל הוא ברפואה שגרוי או חכוך מתמיד היא אחת הסבות של מחלת הסרטן (זה מבאר גם את העובדה שבין הנשואות יש מקרי מחלת הסרטן יותר מאשר בין הבתולות).

"האשה העבריה החרדה) השומרת את דיני הנדה איננה צפויה אל הגרוי הזה, כשני שבועות בכל חדש. החוק הזה יתן די מנוחה ודי זמן לרפוי וחזוק אבריה. (זה יציל גם את הגבר מהתנונות מוקדמת. המחבר).

אלה הם דברי ד״ר וינברג בקצור.

"גם ראש רופאי ביה״ח הלונדוני, בהרצאתו לפני "אגודת־אמת־הקטולית, הודיע שבביה״ח הנ״ל עשו חקירה במספר שוה של חולות נוצריות וחולות עבריות והוכח שהעבריות סבלו במחלת הסרטן בבית הרחם רק2% בעת שבין הנוצריות היו % 6–8 חולות במחלה זו. הסבה היא בל״ס טהרת חיי המשפחה העברית – נדה וטבילה.( "The Secret of the Jew”, p. 177)

"החקירה והדרישה הוכיחה שגם בכלל מחלות המין, המחלות החברותיות – חרפת החברה המודרנית – אינן שכיחות בין הנשים העבריות. האחוז הקטן הנמצא בין נשי ישראל הוא באלה שאינן נזהרות בחקי טהרת המשפחה. האשה החרדית מוגנה ממחלות כאלה. היא גם יותר בריאה ובעלת כח התנגדות. בין נשי ישראל יש ב־ 80% פחות עקרות מאשר בין נשים מעמים אחרים.

העוּבָר העברי במעי אמו מחנן בכח חיים לתנגֹדת יותר מעוברים אחרים.

"פלא גדול הוא שהחסון נגד מחלות ומיעוט מקרי מות בין ילדי ישראל איננה לסגולה לממזרי ישראל, ילדי מתבוללים, מתקנים (Reformed Jews) או מתחפשים (הקוראים לעצמם חפשים מדת), אפילו כשהם חיים בסביבה יותר נוחה. זוהי עובדה חיה, מופת מוכיח, שהסגולות המיוחדות האלה של ילדי ישראל, אינן גזעיות, רק תוצאות דרך החיים, שמירת חקי התורה בכלל, וחקי טהרת המשפחה בפרט ע״י הוריהם (שם).

"היהודי היודע את חקי תורתנו הנעלים בקראו את הספר הזה או ספרים דומים לו. ירגיש רגש מוזר: לבו יִחַד בקרבו על שהעולם הגדול הכיר סוכ״ס בחכמת תורתנו העתיקה. אך גם יתמה שחקותיה הפשוטים האלה, שהיו מקימים בתמימות בכל יום, היו זמן רב כזה לבטול, וללעג, ורק בזמן האחרון קמו לתחיה בתור “תגליות חדשות”. נתקים בנו מקרא שכתוב: “אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה”. אמנם לבו ידאב בראותו שרבים מבני עמנו היום מתעלמים מחקי חיים אלה, ממאסים בם ומבטלים אותם בשאט נפש להֲוָתם ולאסון האומה…(שם) –

ד״ר חיים ספיוואק ע״ה, מי שהיה ראש הרופאים ומנהל הסניטריום הידוע של חולי־שחפת בדנבר, קולרדא, אה״ב, כשקרא את החוברת של ד״ר וינברג, הדפיס סיריה של מאמרים ב"פארווערטס" הניו־יורקי²⁰ וגמר את דבריו בקריאה: בנות ישראל הטהרנה והיינה קדושות!

אלה הנה חקי הטבע בחקי התורה. וככה מאשר המדע בלי כונה את חקי התורה והתלמוד. רופאים אחרים, כעברים כנכרים, גלו עוד מחלות רבות הנגרמות ע״י הנדה. אולם אני חושב שהעובדות שהבאתי כאן מספיקות להוכיח לכל אשה ואיש ישראל, עד כמה חשובים לנו חקי טהרת המשפחה.

הנני בטוח שע״י המדע יגלו עוד תגליות לחקים אחרים בעניני המצוה הזאת. הספרים העתיקים שלנו מדברים הרבה ע״ד השפעת הנדה על הרוח, כחות הנפש וגם המדות של הילדים. ומי יאמר שלא צדקו! אפשר שדם הנדה וטומאתה המתערב בדם העובר משפיע על הילד ומכשירו לידי מחלות שונות גופניות ורוחניות המופיעות אפילו בימי העמידה והזקנות. כי רעל דם הנדה מוליד חולשה בדם העובר הפועלת בו גם בגדלו. תופעה כזו ידועה בצאצאי חולי־העגבת (סיפיליס), שלפי דברי רופאים רבים מחלה זו בהורים, אפילו אחרי הרפאם ממנה, מחלישה את דם צאצאיהם עד דור רביעי ויותר ומכשירה אותם למחלות קשות בגילים שונים. לפי התלמוד והזהר יש לדם הנדה פעולה רעה מאד, גם על הגוף וגם על הרוח של הילד. הטענה שאיננו רואים הבדל בין ילד לילד אינה טענה. כי אפשר שיש הבדל, אלא שאנחנו איננו בקיאים בדבר²¹. ישנם עוד דברים רבים שאיננו יודעים הלא יש דברים רבים שלא היו ידועים לב"א במשך אלפי שנים ולבסוף נגלו. ורעל הנדה אחד מהם. התבוננות והסתכלות וחקירה ודרישה של אנשי המדע ע״ד פעולת הנדה על הצאצאים חשובים מאד.

 

ספרותנו העתיקה על האשה העבריה.    🔗

יחס תורתנו והתלמוד אל האשה הוא שונה מיחס כל “העולם” אליה. כגובה השמים על הארץ כן גבהה השקפת היהדות על השקפת אוה״ע על האשה והנשואין.

כל בני האדם בתבל או החניפו לאשה או שעבדוה. עשוה אלילה או לילית, ש־ה, קדושה או קדשה, מכשפה. מצד אחד עשוה לצעצוע, בובה, כלי־שעשועים ותענוג לגבר ומצד שני שעבדוה כשפחה. יש עמים וחוגים שהאשה אצלכם משועבדת, משפלה עד עפר ונחשבת לבריה טמאה, ויש שבטים (בטיבט ואפגניסטן) שהאשה היא המושלת בכפה, נשאת (או נושאת) לגברים רבים והיא מתיחסת אליהם כערבים אל נשותיהם הרבות…

לא כן היא השקפת היהדות על האשה. התורות והתלמוד העמידוה במקומה הנכון שהיא תופסת בטבע. הם מתארים את אופי האשה לפי תכונותיה הטבעיות. לא חונפים לה ולא משפילים אותה. נותנים לה את כל הכבוד ומכירים בערכה על כל מעלותיה ויתרונותיה ואינם מכסים על מגרעותיה. “אשת חיל – עטרת בעלה ורחוק מפנינים מכרה”. “שקר החן והבל היופי – אשה יראת ה' היא תתהלל” (משלי לא). “נזם זהב באף חזיר – אשה יפה וסרת טעם” (מש. יא. כב). “אשה רעה מר ממות”. בכל אופן, זכויותיה בתור אדם ואשה מוגנות בשלמות. האשה העבריה תופסת מקום חשוב בדברי ימינו. האמהות של עמנו הן סמל הצדקות, הצניעות והקדושה. הקב״ה בעצמו אומר אל אברהם: “כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה”. האשה העבריה יכולה להתרומם למדרגה האנושית היותר רמה, לנבואה וגם למנהיגה באומה: מרים, דבורה, חולדה ועוד. בעת שזה לא כבר בערך שרפו בצרפת את העלמה ג’ון די ארק, שמסרה נפשה במלחמה נגד אויבי ארצה, בתור מכשפה…

יש הרבה מאמרים בתלמוד המחיבים את הבעל לכבד את אשתו יותר מגופו. הוא מחויב להלבישה ולתכשיטה לפי כבודה "ויש לה בזה דין “קדימה”.

הפסוק: “והוא ימשל בך” (בר. ב. ט״ז) (עליך או בקרבך), לא נאמר בתור חק ומצוה, גזרה או קללה. אך הוא תוצאה טבעית מחציו הראשון של הפסוק: “ואל אשך תשוקתך”, אלה המה דברים כהויתם, חק הטבע, היחס הטבעי שבין הגבר והאשה. התשוקה שהטבעה בלב האשה אל האיש היא יותר חזקה ואשה (מלשון אש) מאשר בגבר לאשה. אש תאוה פנימית עצורה בה כאש צורבת והיא מכניעה אותה אליו, פחות או יותר בכח או בפועל, בנפשה ולפעמים גם בגופה. הוא המשפיע והיא המושפעה, והוא, הגבר, ימשול בה, בנפשה ונשמתה ובכל ישותה תמיד. (וכן הוא גם הגבר “הרודף נשים”. כל ישותו “אשה”. היא תופסת את כל מחשבותיו והרהורי לבו וכולו נעשה “אשה”. “ונשים משלו בו” (ישע, ג. יד). זהו חוק הטבע שהטביע הבורא בנפש האשה למטרת קיום המין. החוק הזה מכריחה להיות לאם. בלעדו לא היתה מרוצה לסבול חבלי לידה ולא היה מקום למצות “פרו ורבו”. כל התחכמות וכל התפלספות הן לשוא. חוק הטבע הוא, חק אלקים שאין בכחנו לשנותו או לבטלו, אם מוצא חן בעינינו אם לא, אם טוב ורצוי הוא לפלוני אלמוני אם לא – עלינו אך להשתעבד לו. כי כל שטיה וכל מרד נגדו מביא אך אסון ליחיד ולמשפחה, לחברה ולעם. ואין לנו אלא לקימו, להסתגל אליו ולהשתמש בו באופן היותר טוב ומאושר. בשעה שהאשה היא “הגבר” שניהם אומללים וגם המשפחה והצבור סובלים מזה. כי זהו נגד הטבע.

חכמינו ז״ל בעלי התלמוד, שהלכו בדרך האמת ולא החניפו לאיש, תארו את האשה כמו שהיא וקבעו את מקומה הנכון במשפחה, בחברה ובאומה לפי טבעה. ויש יסוד להאמין שהאשה מרגשת את עצמה מאושרת אך ורק במקומה הטבעי בתור אשה ואם. וכל “הדברים היפים” נגד זה הם אך פרזות ריקות, הבל ורעות רוח ואגיטציה מזיקה. אפשר שאין אף אחד בין חכמי הנפש שחדר לתוך תוכה של נפש האשה כמו בעלי־התלמוד. אנחנו נביא פה מקצת ממאמריהם הרבים המדברים על האשה מצד הטוב שבה ביחס אל חיי המשפחה, עד כמה שהם נחוצים לעניננו. את מאמריהם על מגרעותיה נניח למתענינים באופי האשה בכלל:

"דרכה של אשה להיות יושבת בתוך ביתה (ב״ר יה)

"אין דרך אשה לישב בטלה (ירוש, כתו' פ״ה).

"א״ר יוחנן: אין לאשה קורת־רוח אלא בבית בעלה (מדר', רות א').

"יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא (יב. קיג).

"טב למיתב טן־דו מלמיתב ארמלו (יב קיח) (טוב לשבת שנים מלשבת אלמנה).

"א״ר חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו (ב״מ) נט).

"אשתו כגופו דמי (מנח' צג).

"אשת חבר הרי היא כחבר (ע״ז צט).

"אשת לסטים הרי היא כלסטים (ירוש, כת. פב).

"שנו רבותינו: האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו (במלבושים ועוד) עליו הכתוב אומר: וידעת כי שלום אהליך (יב. סב).

"אמר רבי: לעולם יהא אדם זהיר בהונאת (צער) אשתו (ב״מ נט).

"א״ר אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות (גטין צ).

"א״ר יוחנן: כל אדם שמתה עליו אשתו ראשונה כאלו חרב ביהמ״ק בימיו (סנה. כב),

"א״ר אלכסנדראי: כל אדם שמתה אשתו בימיו עולם חשך בעדו (שם).

"א״ר שמואל ב״ר נחמן: לכל יש תמורת חוץ מאשת נעורים (שם).

"ויבן את הצלע (ב״ר. ב): מלמד שנתן הקב״ה בינה יתרה באשה יותר מבאיש (נדה מה).

"דרכן של בנות ישראל לא קולוניות ולא רגל רמה ולא פרוצות בשחוק (תנח. נשא).

"בזמן שהיא צנועה בתוך ביתה, כשם שמזבח מכפר כך היא מכפרת על ביתה (תנח' וישלח)

"העוברת על דת יהודית יוצאה שלא בכתובה. ואיזוהי דת יהודית? יוצאת וראשה פרוע, וטוָה בשוק, ומדברת עם כל אדם. אבא שאול אומר: אף המקללת יולדיו בפניו. ר, טרפון אומר: אף הקולנית (צעקנית) (כתו. עב). ורבי מאיר מוסיף: פרומה משני צדדיה (זרועותיה מגולות) ורוחצת במקום שב״א רוחזין (גטין צ).

"השוה הכתוב אשה, לאיש לכל דינין שבתורה (ב״ק ט״ו),

"השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (שם).

"תנא משמו של רבי: איש ואשה שכינה ביניהם: יה־י, באיש וה' באשה. זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – שכינה מסתלקת מביניהם ומדבקות שתי האֵשות (אש) ואש אוכלתם (לק"ט בראשית).

"א״ר עקיבה: איזהו עשיר? כל שיש לו אשה נאה במעשים (שבת כח).

 

נדה, שלום בית וקיום המין    🔗

ישנה שאלה אחת חשובה מאד: מדוע זה רק האשה, נקבת המין שנקרא אדם, משועבדת לחק הטבע של נדה?²² למה הם היסורים, הטומאה וכל התופעות הבלתי נעימות הקשורות בה? מה היא המטרה של החוק המר הזה, לאיזו תועלת ותכלית נטבע בטבע האדם?

אנו בני אדם, אי־אפשר לנו לדעת את כל המטרות של בורא הטבע בחוק הזה, ביחוד לפי מצב המדע בימינו אלה. אמנם אי־איזו מטרות וכונות גלויות ומובנות גם לנו.

יש איזה דבר בענין הנדה שיש לו קשר אל עבור הולד ויצירתו.

התלמוד אומר ש״אין אשה מתעברת אלא קרוב לזמן נדתה" (נדה ל). ז. א. שהנדות היא הכנה נחוצה ליצירת הילד. טעם הדבר איננו ידוע עוד לנו. (אפשר שהרחקת הדם הטמא והמרעל הוא תנאי מוקדם להריון²³.

מטרה אחרת יותר גלויה של החוק הזה אנו יכולים לראות באופן ברור ולהבין בזה:

האדם כפי שאמרנו למעלה, הוא מסוג בעלי־החיים שאין להם תקופה קבועה לחיי המין. ולכן כדי למנוע את האדם מבזבוז כחותיו החיוניים, כדי לשמור את החיים בגוף האדם לזמן יותר, כדי שבחיר היצורים לא יהיה לחיה פרוצה ולא יקדים לאבד את כח היצירה המיני שלו – תופעה רגילה אצל העמים של רבוי־נשים ובני־אדם פרוצים – שם בורא הטבע באשה את חק הנדה, כדי שתהא מוכרחה להיות מופרשת מאישה תקופות מסוימות, וזה יתן לו זמן להחליף כח.

החוק הזה הוא גם סגולה נפלאה להחזיק את האהבה והשלום בין איש לאשתו.

התלמוד אומר: “מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה? מפני שרגיל וקץ בה. אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה” (נדה לא').

גם באהבה יש תקופות של “קור וחום”, “עליה וירידה” חקי היגיינה וחקי הקיום. גוף האדם איננו תמיד במצב נעים, מושך ומחבב. יש רגעים שהבעל או האשה חשים איזה רצון פנימי להתרחק זה מזו. הזהירות בדיני הנדה ומנהג ישראל היפה של מטה מיוחדה לכל בן זוג לבד, הם סרסורים טובים לחיים של שלום ואהבה ולמעוט גטין במשפחות היהודים החרדים מאשר במשפחות החפשים ואצל הנכרים. כי הראשונים לא ימהרו להמאס ולהבחל איש על רעהו. כי יש להם די זמן של פרישות כדי להתגעגע איש על רעותו, וכדי לאסוף כחות ומרץ־מיני חדשים.

חקי תורתנו על דבר חיי־המשפחה הם האמצעים היותר טובים לשלום בית.

בסוף עלי להעיר על דבר אחד: אינני אומר שבחוברת הקטנה הזו דליתי את כל החומר שיש בענין הזה או ישבתי ותרצתי את כל האבעיות, השאלות והקושיות שיש לשאול על דין או מנהג בענין הזה. כמובן עוד נשארו אי־איזו ענינים שלא בוארו ולא פורשו בחוברת זו. אפשר מפני שהמדע עוד לא הגיע אליהם, ואם הגיע אפשר שאני לא הגעתי אל העובדות המדעיות, כי נעלמו ממני. אולם אחרי כל מה שנאמר בחוברת זו, יכולים ומחויבים אנו להאמין, שכשם שהרבה מהדברים שהובאו בחוברת זו לא היו ידועים לעולם לפני דור אחד והמדע לא נגע בהם, כן ישנם עוד דברים רבים שהמדע לא הגיע עוד אליהם ובעתיד הקרוב או הרחוק יגלה טעמם ונמוקם גם הם. ועוד זאת: עלינו לדעת ולזכור, שתורתנו איננה ספר מדעי ולא כל דבר אפשר לבאר עפ״י חקי ההיגיינה והרפואה. ישנם דברים רבים שמקורם הוא סוד מסודות הבריאה והטבע או בענין הקדושה והטהרה. עלינו רק לדעת שיש לנו על מי להסמך, שדברי תורתנו בענין הזה, כמו תמיד, הם אמתים וישרים, נכוחים ונכונים, ועלינו אך לקימם ולעשותם.

אשה עבריה, היי קדושה ובריאה!

אשה עבריה, לב אישך בידך.

בידך בריאות אישך.

בידך בריאותם, כשרונותיהם, קדושתם ואריכות־ימיהם של דורותיך הבאים.

בידך הקיום, הטהרה והקדושה של עם ישראל.

אשה עבריה, הטהרי התקדשי וקדשי!

ספרי זה הקטן בכמותו נגמר בדף הקודם. ספרי זה כפי שהקורא יכול לשפוט, איננו לא ספר דת ולא ספר דינים, כ״א הסברה והארה בענין חיוני חשוב מאד בחיי האדם. עד כמה שהצליח בידי ועד כמה שיצאתי בו ידי חובתי אני מניח לקורא הנכבד ולמבקרים לשפוט לשבט או לחסד. אני עשיתי את שלי כפי רוח מבינתי ומצפוני, לפי זה אין לכאורה מקום בו לדינים והלכות.

אמנם אני חושב שההלכות והדינים בעניני האשה, כמו כל חקי התורה, וההלכות שלנו יש להם ערך לא פחות מעצה טובה או פתקת־רפואה של רופא מומחה. מלבד זאת, גם כדי שלא להוציא את הניר הנשאר חלק וכדי להקל על רוב הנשים הקוראות בספרי זה, את החפוש וקריאת הדינים השייכים לאשה בספרים המיועדים לכך, אמרתי שכדאי להעתיק בזה מקצת מהדינים היותר נחוצים בשביל הנשים הרוצות לדעתם. אולם על הקוראה לדעת שלא כל הדינים בענין הזה נעתקו כאן. ולכן במקרה של איזה ספק או שאלה אל תסמוך על שקול דעתה, רק תפנה לרב או מומחה בענינים האלה.

 

מקצת מהדינים שכל אשה מחויבה לדעת    🔗

א) אשה שיצאה ממנה דם כחרדל יושבת עליו שבעה נקיים. בנשים כל המרבה לבדוק הרי זו משובחת.

ב) כל אשה שיש לה וסת קבוע, בשעת וסתה. צריך הבעל לפרוש ממנה עונה אחת (או לילה או יום).

ג) כל מראה דם אדום או שחור טמא. מראה ירוק ככרתי או כשעוה, או מראה כחול, אפילו הרגישה שנפתח מקורה, טהורה.

ד) כל כתם כגריס שנמצא בבשרה או בבגדיה אפילו לא הרגישה, אפילו בדקה עצמה ונמצאת טהורה, צריכה להמתין חמשה ימים ואח״כ תמנה ז' נקיים. כתם פחות מגודל גריס, אפילו הרבה כתמים קטנים מהשעור אין מצטרפין ותולין אותם בסבה אחרת, והיא טהורה. אם נמצא הכתם (כגריס) על חלוקה למטה מהחגורה, טמאה; למעלה מהחגורה – טהורה. (ואין חלוק בין נמצא בחלוק מלפניה או לאחריה או מהצדדים, לפני שהחלוק חוזר הנה והנה והכל דינה כנ״ל).

ה) שלש נשים שישנו במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות. נמצא דם בשתן צריך שאלת חכם.

בימי נדות האשה גם בשבעת ימי הטהרה, חיב בעלה לפרוש ממנה עד שתספור ותטבול. לא יאכל ולא ישתה עמה ולא יושיט מידו לידו או איפכא. כללו של דבר, הם מחויבים להמנע מכל דבר שיכול לעורר את רגשות המין כדי שלא יבואו לידי עברה. בקושי התירו לה להתקשט בימי נדותה. אסור לה להציע מטתו בפניו או למזוג לו את הכוס וכן להפך.

אם הוא חולה ואין מי שישמשנו, היא מותרות לשמשו רק שתזהר מלנגוע בו. וכן להפך.

 

דיני הפסקה    🔗

ביום שפוסקת מלראות בודקת את עצמה לאור היום במוך או במטלית לבנה, לובשת חלוק לבן פורשת סדינים לבנים ומיום המחרת תספור שבעה נקיים. באלו הימים צריכה לבדוק עצמה פעם או פעמים. מנהג יפה הוא כשפוסקת בטהרה שתרחץ, לכה"פ פניה של מטה, ותלבש לבנים.

אשה צעירה תלמוד את אופן הבדיקה מאמה או מאשה מומחה אחרת.

ז) יולדת, אפילו לא ראתה דם, טמאה כנדה. היולדת זכר יושבת שבעה ימי לידה ושבעה נקיים. ואח"כ תטבול והיא מותרת לבעלה אם היא כבר נרפאה. (יש נוהגין להמתין ארבעים יום לזכר ושמונים לנקבה. אך הרמב"ם וה"יורה־דעה" אין דעתם נוחה מזה. רק ליל ארבעים או השמונים נכון לפרוש; מפני שאז היא עלולה לראות דם).

ח. כלה בין גדולה בין קטנה, אפילו בדקה עצמה ונמצאת טהורה, צריכה לספור שבעה נקיים לפני יום הנשואין, ואח"כ תטבול. אם נדחו הנשואין, צריכה לחזור ולספור שבעה נקיים ולטבול לפני הנשואין.

כלה שלא טבלה לפני החופה צריכה להתרחק מבעלה ולא להתיחד עמו בחדר לבד אפילו ביום, וכן אם ראתה אחר הטבילה.

הכונס בתולה אפילו קטנה יפרוש מיד אחר קיום המצוה. ביום הרביעי לפנות ערב תבדוק את עצמה, תלבוש לבנים ותתחיל למנות ז' נקיים מיום המחרת.

 

דיני טבילה וחציצה    🔗

א) האשה טובלת בסוף יום השביעי בלילה.

אם הבעל בעיר מצוה לאשה לטבול בעונתה (ומותרת לטבול בליל שבת, אם לא יכלה לטבול מקודם. ואם אין הבעל בעיר או אם היה אפשר לה לטבול קודם לכן, יש אומרים שאסורה לטבול בליל שבת).

ב) אסור לאשה לטבול ביום, אפילו ממתנת עד יום ח' או ט'. אם יש אונס יכולה לטבול ביום ח' אבל לא ביום ז' ואם עברה וטבלה מבעוד יום אפילו בז' עלתה לה טבילה.

ג) לפני הטבילה תסרוק את שערותיה שלא יהיו קלועים, ותחתוך את צפרניה (לא נחוץ לחתוך את הצפרנים עד שפוך דם) ותזהר שלא יהא דבר חוצץ כל שהוא. אפילו רטיה שעל מכה חוצץ. כל מיני תכשיטים כמו נזמים, טבעות וכו', אם הם רפוים אינם חוצצים, (אולם לכתחילה לא תטבול אפילו בדבר שאינו חוצץ). צריך לנקות את השנים שלא יהיה בהן דבר חוצץ, אבל איננה צריכה לפתוח את פיה, אף לא תקפוץ אותו ביותר.

ה) לפני הטבילה תרחץ ותדיח את כל גופה במים חמים.

ו) האשה צריכה לטבול את כל גופה בפעם אחת עד שהמים יכסו את כל שערותיה. ולכן צריך שמי המקוה יגיעו למעלה מטבורה זרת שהוא חצי אמה של ו' טפחים, ויש מי שאומר שאעפ"י שאין בגובה מי המקוה די לטבול כל גופה אא"כ כשפניה וגופה כבושים בקרקע, שפיר דמי. צריך שבעת הטבילה תהיה שם עֵדה, אשה למעלה מי"ב שנה ויום אחד שתראה שהמים יכסו את כל שערותיה.

ז) אם הטבילה חלה במו"ש שהוא יו"ט תחפוף את השער בערב שבת, וכן אם חלו שני ימים של יום־טוב ביום ה' ויום ו' וליל טבילתה בליל שבת תחפוף ביום ד' ותקשור שערותיה באופן שלא יתלכדו ובשעת טבילתה תבדוק את כל גופה ואת שערותיה.

ח) את הברכה על הטבילה תברך אחרי שתפשוט את מלבושיה ותשאר בחלוקה, ואם לא ברכה תברך אחר שתכנס עד צוארה במים.

ט) הטבילה תהיה במעין או מי מקוה שיש בהם ארבעים סאה מים בלתי שאובים.

 

דיני יחוד    🔗

כשאנו עומדים בעניני חיי המשפחה אחשוב לא למותר לתת מקום גם לדיני יחוד, שכ"כ הרבו חז"ל להזהיר על זה. כי כמו גדר לכרם הנחוץ גם בשביל אנשים ישרים שלא יעברו לרשות היחיד ולא יקלקלו את נכסיו, כן עשו חז"ל גדרים וסיגים מסביב לעקרי התורה, כדי שלא יבואו ב"י לנסיון ולא יעברו על עברות חמורות. ואמנם נסיון יום יום יורנו כמה תקלות צרות ומכשולים, קנאת גבר ואשה וריב משפחה נגרמים ע"י אי־זהירות בדיני היחוד.

אסור לאיש להשאר יחידי עם אשה, אפילו ילדה למעלה משלש שנים או זקנה, עבריה או נכרית, קרובה או זרה, (ואפילו הן רבות) בחדר סגור או במקום בודד מלבד אב עם בתו, אם ובנה, ואיש עם אשתו נדה.

ב) לאשה מותר להתיחד עם ילד צעיר מבן תשע.

ג) מותר לאשה להשאר בחברת גבר בנוכחות אשתו. וכן גם עם שני גברים ישרים. וכל זה רק בעיר וביום, אבל מחוץ לעיר אפילו ביום ובעיר בלילה צריכים להיות לא פחות משלשה גברים. ועם רשעים לא תשאר אפילו הם רבים, אם לא נשותיהם עמהם.

ד) בחדר השנה של זוג אסור לאיש אחר או אשה אחרת לישון.

ה) בכלל אסור לגברים ונשים להתנהג בקלות ראש ביניהם. אסור להם להשתעשע, לקרוץ בעינים או לעשות שום דבר שיכל לקרבם, להביאם לידי הרהורים רעים או לידי עברה

ו) לגרוש או לגרושה אסור לדור בבית אחד או בחצר אחת.

 

שלש מצוות של האשה העבריה    🔗

יש נשים צדקניות בישראל המרגישות צער ועלבון על שקפח הקב"ה את חלקן בתורה ופטרן מהרבה מצוות שהגבר זכה בהן. אל־נא בנות ישראל כשרות, אל צער, הנחמנה! כי לא מפני שפלותכן עשה ד' ככה, כ"א מפני תעודתכן הנשגבה, הכבדה והכבודה בחיים לא פחות מתעודת הגבר. זכותכן גדולה מאד וחשובות אתן בעה"ב כמו הגברים.

התורה כפי שהוכחנו בפרקים הקודמים,²⁴ מעמידה את האשה במקומה הטבעי לפי תעודתה הטבעית מאת ה' – להביא לעולם חיים חדשים, דורות חדשים, להיות אם – תעודה נשגבה ביותר ועדינה ביותר בעולם. ובתור אם איננה יכולה למלאות את אותן החובות שעל הגבר למלאות. מנהג דורנו, שהאשה תופסת מקום הגבר בחברה ובכל ענין, עבודה ועסק עושה את חיינו לאי־טבעיים באמת וגורם לתוצאות לא טובות. ולכן שחררה התורה את האשה מרוב חובות הדת. ביחוד ממצוות עשה שהזמן גרמא (מצוות לא־תעשה היא מחויבת לקיים כמו הגבר), כמו מצוות סוכה, תפלה קבועה, ציצית וכדומה. שלפי טבעה. תכונתה ותעודתה איננה יכולה לקימם. זהו המובן האמתי של הברכה; “שלא עשני אשה” הגבר מברך ונותן תודה לה', על אשר שם עליו יותר חובות, יותר מצוות לקימם, והאשה מברכת את ד' על “אשר עשאה כרצונו”. כי רצון הקב"ה הוא הטוב היחידי והאמתי שיש בעולם.

מובן הדבר שבכלל האשה מחויבת לקיים את חקי התורה כמו האיש: כל המצוות של “לא תעשה”, חלק המשפט והצדק, דיני כשר וטרפה, דיני טהרת המשפחה וכו'.

אולם ישנן שלש מצוות שהן כולן בחלקה של האשה או נמסרו לה עפ"י תנאי החיים, והן: מצות נדה, חלה והדלקת הנר בערב שבת ומועד.

ענין הנדה כבר בררנו. חלה היא באמת מצוה השייכת לאיש כמו לאשה ז. א.: לאדם המתעסק באפית הלחם, אולם בימינו אלה שרק האשה מתעסקת באפית לחם בבית, נמסרה לה גם המצוה של “הפרשת חלה”.

ענין החלה הוא כך: לפנים, כשעם ישראל ישב בארצו ועמד ברשות עצמו, היה כל ישראל, לפי חק התורה, מחויב לתת חלק מן המאפה “ראשית עריסותיכם” אל הכהן: והיום כדי שלא לבטל את הדין הזה, המזכיר לנו את עברנו המאושר, וכדי שלא תאבד לנו תקות התחיה הלאומית בתור עם עומד ברשות עצמו, שאז תתחדש שוב המצוה הזאת. הננו מפרישים חתיכה מן הבצק ושורפים אותה ומברכין ברכת “להפריש חלה”.

ברכת הנרות היא אחת המצוות החשובות לכבוד שבת וחג, שגם היא נמסרה לאשה אעפ"י שהאיש מחויב בה כמו האשה, מפני שהאשה כיושבת בית יש לה יותר אפשרות לקים את המצוה הזאת וגם כדי לזכות אותה ולכבדה במצוה.

שבת איננה רק יום מנוחה לגוף מן העבודה בששת ימי המעשה. כמו שיש רבים חושבים ככה וכפי שנהוג אצל כל העמים. ואפילו לוא היה כן, היתה השבת קדושה לנו ולא חול, אחרי שהיא מצות ד'. אולם אין הדבר כן לגמרי כי אפילו האיש שאיננו עובד לעולם ואינו זקוק למנוחה מחויב לשמור ולשבות בשבת. כי השבת הוא “עיקר”, יסוד היהדות, אחת המצוות היותר חשובות וחמורות.

השבת היא עדות שד' ברא את העולם ולא העולם נעשה מעצמו, וכן הוא גם עם ישראל בישותו והתקימותו עדות על הוית אלקים והשגחתו. כי ד' הוציא את בני ישראל מבית עבדים ממצרים בנסים גדולים, נפלאות ובאותות ובמופתים. ולכן הנם עם ישראל והשבת זוג, שני העדים הראשיים על הויות אלקים, על בראו את האדם ואת העמים. על השגחתו הכללית והפרטית, ועפ"י הדברים האלה השבת היא דתית ולאומית. ולכן היא חובה על כל ישראל בלי יוצא מן הכלל, לשמור אותה ביום אחד, ביום המיוחד דוקא, ביום המקובל מאז ומעולם, שבו שבת (חדל) מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות, ובו נגמר הפרוצס של בריאת העולם ונועד ליום שבת, ולכן היא, השבת, אלקית, קדושה. ישראל השומר שבת הוא מעיד בזה על ישות אלקים ודומה כאלו קים את כל התורה כולה, ולהפך, ישראל המחלל את השבת דומה כאלו עובד אלילים. כי בזה הוא מכחיש את מציאות אלקים והשגחתו.

שבת היא יסוד היהדות, כחו ומבצרו של האומה הישראלית, אחד הסודות של נצחיות ישראל.

“יותר מששמרו ב”י את השבת, שמרה השבת עליהם.

שבת היא המתנה היותר טובה שנתן הקב"ה לעמו ישראל.

השובת מתוך בטלה או עצלות נחלש בגופו ורוחו. השובת לשם מצוה, לשם אידיאל, בכל קדושת מחשבתו ונשמתו, מחזק בזה את גופו ונפשו. שבת כזו נותנת לו חיים ובריאות.

שבת היא גם הסמל והמחנך “של בטחון באלקים, אות שפרנסת האדם איננה תלויה בעבודתו לבד, כ”א ברצון ה'. יש שומר את השבת תמיד ובכ"ז יש לו פרנסה ויש עובד כל שבעת הימים בכל כחו וסובל מחסור. בלי בטחון בד', אפשר לו לאדם להגיע בנקל לידי אבוד עצמו לדעת. השבת כשנשמרת בכל מלא עמקותה וקדושתה, היא מחנכת־הבטחון היותר טובה.

השבת מחויבת להיות לא רק ליום מנוחה מעבודה, מעבודת הגוף, אך גם ליום קדושה, קדושת האומה, המשפחה, היחיד והבית. קדושת המחשבה והנשמה. אסור לעשות בו אפילו דבר שאינו מלאכה אלא דבר חול. כל יהודי מחויב לכבד את השבת ולהתעסק בו בענינים של קדושה בלמודי קדש, ואפילו השעשועים לא צריכים להיות של חול. אין אדם מישראל רשאי לשנות מן המקובל ולשמר את השבת לפי ה"עקרונים" שהוא בודה מלבו ולפי הבנתו. כי זוהי “שרירות־לב” והפקרות, המבטלים את השבת לגמרי. ובתור שבת של קדושה מחויבים לקבלה כאורח נכבד וחשוב. היא צריכה להיות לחגיגה, לשמחה, לעונג ועדן בכל בית יהודי. מחויבים לקבלו בגוף נקי, בשערות מסורקות ובבגדי שבת היותר יפים ולכבדו במאכלי שבת מסוימים: דגים, בשר ויין, כאורח חשוב שמכבדים אותו בסעודת־משתה (בנקט). בחגיגות ובאורים. כל הבית. כל החדרים שמשתמשים בהם בשבת, ביחוד חדר האוכל, צריכים להיות מוארים יפה. האור ימלא את כל פנות ביתו של היהודי. האשה העבריה, “עקרת הבית”, כשהיא מקימת את התורה, היא האור של כל הבית, של כל המשפחה. ולה נמסרה הזכות והכבוד להדליק נרות היהדות לכבוד מצות היהדות היותר גדולה – השבת.

* * *

זמן הדלקת הנרות הוא לפחות רבע שעה לפני שקיעת החמה.

בכל המצוות צריך לברך לפני עשיתן. אולם מפני שאחרי הברכה אסור להדליק אש, מברכים אחר הדלקת הנרות ולעת הברכה מכסה האשה את עיניה בידיה, כדי שלא תראה את האור, ואחרי הברכה היא מסירה את ידיה ורואה את האור, ודומה הדבר כאלו ברכה לפני ההדלקה (עובר לעשיה).

תוכן הברכה: ברוך אתה אדני אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצונו להדליק נר של שבת.

לפי המנהג רוחצת האשה ולובשת בגדי השבת לפני הדלקת הנרות כי בזה היא מקבלת את השבת. אמנם אם אין לה פנאי והיא יכולה לבוא ע"י זה לידי ספק של חלול שבת. אז יותר טוב שתתלבש אחר ההדלקה.

 

דיני מליחת בשר.    🔗

א) דם אסור לנו מן התורה באסור כרות. גם עפ"י מדע הרפואה וההיגיאנה אין הדם טוב לאדם. הדם יחיש את קלקול הבשר. רוב הדם יוצא מן הבהמה בשעת השחיטה. אמנם עוד ישאר קצת דם מובלע באברים. כדי להוציא את דם ה"תמצית" הננו מחויבים למלוח את הבשר.

א) לפני המליחה צריך לשרות את הבשר במים כחצי שעה. להסיר ולשטוף את הדם הקרוש, לתת למים לזוב מהבשר ואח"כ למלוח.

ב) המלח צריך להיות לא דק ולא עבה ביותר.

ג) צריך למלוח את הבשר מכל צדדיו, עופות צריך למלוח גם מבפנים.

ד) את הבשר צריך להשהות במלח שעה שלמה, אח"כ מנענים את המלח מן הבשר ושוטפים פעמים במים.

ה) כלי המליחה צריכה להיות חלולה או לשכב בשפוע, כדי שהדם יזוב למטה.

בימינו אלה. כשרוצים לקנות בשר כשר, צריך לדעת ממי קונים. כי לדאבוננו ולבשתנו לא כל קצב הוא בחזקת כשר: יש די מכשולים במכירת הבשר. השלט “כשר” אינו מספיק, רק נחוץ לחקור ולדעת אם הקצב הוא יהודי כשר וירא שמים.