הלוע האטום. שני כיסאות, חלון וסולם קטן. נער ונערה כזקנים, הוא ניצב על הסולם, היא מדליקה מנורת גז. חושך. אור. “נו, חמודי, סגור את החלון, המים העומדים מבאישים ונכנסים יתושים”, היא מפצירה בקול קשישה נמרצת.

על הסולם, עומד בלא ניע. שותק. המילים מסרבות, הוא להן.

היא מופתעת, מאלתרת, ממשיכה אל המשפט הבא, מקווה שיתעשת אחריו: “נו, נו, חמודי, בוא לשבת. אל תתכופף. אתה עלול ליפול למים. אתה יודע מה קרה למלך פרנסואה הראשון. צריך להיזהר”. המשפטים כמעט מוטחים כלפיו, הוא בוהה למרחק, בלי נקודה באופק. צחוק אדיר מרעיד את החדר. מתגלגל בקול: נהדר, תמשיכי, את לא זקוקה לו.

אבל איך אפשר בכלל, הוא אמור להתווכח איתי עכשיו, היא זועקת.

נו, נו, קדימה, לא באנו ליהנות, קראה המורה מקצה החדר.

“אינך יכול לראות אותן, אין שמש, עכשיו לילה, חמודי”, היא המשיכה, מעקמת כל מילה כברזל לוהט.

שקט.

“בחיי! אתה מפחיד אותי חמודי…” המשיכה.

צחוקה של המורה בקע בקול, מתגלגל בחלל ארוכות.

די, אני לא יכולה יותר, היא צועקת וקמה, מביטה בו בתוכחה, מה נסגר איתך? אתה מוכן להתאפס על עצמך כבר?

הוא ידע, היה בזה מן העונג, לשבת ולסרב למילים שכבר התקבעו עמוק בגרון, בחך, בסרעפת, לבוז לאשליית הייצוג, לדרוך חזק על שלוחותיה, המילים, כל התחושות שעדיין לא ידע לנסח לעצמו בבירור; מימיקה, הכול מימיקה, תכליתה היחידה מסכה וקישוט לחלשים. הוא רצה לחיות בלי מילים, בלי המשקל שלהן, להיבלע בחור השחור של הבמה, לא להיות נוכח בצורה הנוכחת ביותר שישנה.

נו, אני לא מבינה, יש לנו בגרות בעוד שבועיים, מה עושים עם הדבר הזה עכשיו, היא רקעה ברגל והרעידה את הבמה כולה.

תמשיכי כרגיל נועה, הורתה המורה ולחשה לתלמיד שלידה לחישת אוזן. קדימה, ממשיכים.

הקטע עם השמש או אחרי?

מאיפה שהתחלנו, קדימה.

היא ירתה את הטקסט בחוסר אמון ותיאטרליות מוגזמת, והתלמיד שישב ליד המורה זרק בקול את הקטעים החסרים בתגובה. הוא בינתיים המשיך לשבת על הבמה בשתיקה שנחתכה במשפטים שנזרקו לעברו. חיוך קטן הבליח על פניו לרגע, לא יכול להיות שאיש לא שם לב עם אור הזרקורים המופנה כלפיהם, הוא החל פותח את פיו בחוסר סנכרון משווע, היא אומרת את משפטיה, התלמיד מהקהל משמיע את משפטיו, והוא פותח את הפה בלי חוקיות, פעם כשהיא מדברת, פעם כשהוא אמור לדבר, וחיוך קטן של ניצחון מפלח את פניו.

בראבו, בראבו, כל הכבוד, הריעה המורה בסוף הסצנה. נועה ירדה מהבמה. הוא נשאר במקומו, לא בטוח מה עושים עכשיו. המורה ניגשה אליה ולחשה לה באוזן, יהיה בסדר, אנחנו נראה מה עושים עם זה. יש לך קטע של מאה, אל תדאגי.

הוא קם בלי שום מחשבה מהדהדת ויצא החוצה. חיוורונו בהק לאור התאורה שבקעה ממחשכי החדר.

בשיעור אזרחות הם התעלמו זה מזו וגם בהיסטוריה. רק בסוף היום, כשהצלצול המתכתי התיר את יומם, הם נתקלו זה בזו ביציאה משער בית הספר. אחרי יום ארוך של חיבור וחיסור התאים המשתוקקים היא כבר לא ביקשה תשובות, רק לתת למילים הקטנות לנחם, להראות שבכל זאת יש בהן אמון. היא הלכה קרוב וסיפרה על מחילות הנמלים שהופיעו בחדרה. הוא הלך לידה קשוב בעוד הדרכים מפלסות אותם אל המולת האוטובוסים ברחובות, בינות הממתינים והמהלכים בתימהון. לפני שנפרדו לדרכם עצרו. היא אמרה, אנחנו עוד נהיה שמחים, נכון? התיכון נגמר מתישהו. החיים מתחילים. היא מחתה דמעה קטנה שבקושי נראתה, צחקה צחוק מרוסן וחיבקה אותו. לרגע הייתה תנודה חדה והכול רעד פנימה, הועתק ממנו אליה, הוא גלש אל מחוזותיה, חוזה בה מבפנים ללא עיניים, רק אור או חושך או צבע שפולש אל גבולותיה, אל שכבות הנפש המקופלות בלי דימוי. היו שם חיים אחרים, זיכרונות שמבעבעים בתחתית, ניווטים עיוורים בשבילי ארגמן, בוהקים, נפלטים אל השקט, תודעה נושקת תודעה, בתוך חיבוקה אחז בקשרים ההדוקים של הווייתה, הוא אינו גוף אינו איבר אינו שרף, מביט בפרימות העדינות של הילדות, קרעים חדים של נעורים והרחש החזק, זמזום טורדני של קיום, חבוק בתנועות הלב והחושך.

כשעיניו נפקחו היא עוד הייתה שם, אך הוא כבר לא היה בטוח היכן הוא עומד. הוא הביט ממושכות בעיניה והיא ניסתה להוציא קול חדש מפיה, אבל שניהם עמדו שותקים, נבוכים. הוא לא הצליח להבין אם גם היא הייתה איתו שם, בפנים, אם הרגישה, ושמא גם היא נבלעה בו ואם הרגישה את היבלעותו בה, וכעת כל כולה מתמוסס בתוכו, כסם בוורידים, הכרתה נסוגה אל שלו, הם עמדו זה מול זו עד שהמבוכה התנפצה כמו גוף וכל אחד פנה לדרכו חרישית.

בבית מקלעות הקולות הפורצים מהמסך, ההורים שקועים בחדשות היום, פיצוצים בלבנון, נפילות מעזה, הסתננות מסוריה, משהו מכל אלה, הוא מזמן אדיש לזה, מהגורל הלוחש באחוריו, מהעתיד הצפוי. הוא כמה לשקט, להיאחז בו כמו עכביש בקורים הדקיקים. גופו הושלך אחר גוו אל המיטה, התקרה בערה מול עיניו, רעש לבן מתמשך ברקותיו. לא הצלחת לחשוב, לא הצלחת להיזכר, לא יכולת למקם עצמך בשום גוף. השרירים התכווצו, לופתים אותו חזק אל תוך הבשר, כמו מנסים לאחוז בשארית נוכחותו. מפוצל, מפוזר לכל עבר, הוא ניסה לשוב לשם, להיאחז שוב ברגע הזה שנשאב פנימה בלי לדעת מה. רק צעיפי אור צבעוניים, רמזים לפתילי הכרתה.

הוא קם אל שולחן העבודה, פותח מחברת בכריכה שחורה וכותב, זרועותיו נשלחות אל מעבה הזיכרון, דולה רשמים מנערה שהוא אוהב. העיפרון מתח קווים בין תודעה למקום, מנסה לצלול אל המראה הצלול. הוא ניסה בדימויים, אך זה היה אחרת. הוא לא מצליח לתאר את אי־הפער בין היות להיות, רק אחדות שבצבעים, במרקמים, צלולים, נטולי מרחב. הדימויים היו מעגן להיתלות בו, אך לא היו הדבר עצמו. אלו רק מילות היזכרות של מבט מאוחר, שום דבר מהדבר עצמו. הוא כתב על חור תולעת ארוך ומתפתל שמבקש להתמלא בלא מרחב, חור שחור של הכרה, מבנים של אופי ותודעה נמתחים אל קירות רגש נזיל.

הוא קרא את שכתב כמו מביט בתמונה ישנה ומקומטת. מתאים לך להיפגש? שלח הודעה. גם אז לא תדבר? ענתה אחרי דקה. דווקא יש לי הרבה מה להגיד פתאום, כתב. נדבר מחר, טוב? אני גמורה. יושבת עם דנה על היסטוריה. מחר, בסדר?. הוא שתק וצנח אל המיטה, נשכח אל פרק של קומדיית נעורים.

בבוקר האוטובוס איחר, והוא נכנס באיטיות אל תוך השיעור, המורה עמדה, לוח מלא נוסחאות מאחוריה, אטום להערות שנלחשו סביב.

הוא רק רצה לפגוש את מבטה, לשלוח חיוך קטן, אך היא הקפידה לא להביט לעברו, אולי חוששת להיבלע. מכיסו הוציא את הדפים שקרע מהמחברת וביקש מהיושבים לידו להעביר אליה בשקט. לרגע חשב, אולי היא כבר יודעת את כל זה. הוא הביט בה קוראת, מחכה לשינוי תווי הפנים – לרגע ניסה לדמיין אילו צלילים מפיקים התווים האלה – מבטה חתום, פניה מתעוות ומתיישרות, נמתחות ונפרמות. היא נעצה בו מבט ארוך וחתמה אותו, לא מביטה בו יותר עד סוף השיעור.

בהפסקה חמקה ממנו, ובזו שאחריה התעלמה. רק מבטים מלאי עיניים. הוא בכלל חשב שתרצה לשבת ולדבר, לשחזר את כל מה שהיה. היא תהיה חייבת להתייחס אליו איכשהו לפני החזרה בחדר תיאטרון, חשב. הוא חיכה לה על הספות מחוץ לחדר, תפס אותה כשהיא נמהרת ודעתה מוסחת, נועה, למה את מתעלמת ממני כל היום? מה עשיתי לך, אני לא מבין. באחת התמוטטו בתוכה כל חומות הלב, יש לך חתיכת חוצפה, אתה יודע את זה? אתה חוצפן ואתה סוטה ואתה מגעיל, אני לא מאמינה שאני צריכה לעבוד איתך עכשיו על הדיאלוג הזה, ששוב פעם תשב ותשתוק כמו איזה פרינססה, חתיכת סוטה דוחה.

מה, אני לא מבין, על מה את מדברת… איך אני… את לא הבנת אותי – היא פערה מבט ופלטה צחוק לגלגני – זה לא כמו שאת חושבת, זה היה אמיתי, אני הייתי שם, בתוך, בתוכך, כאילו, כן, צללתי פנימה, את לא הרגשת את זה גם?

ידה עלתה מעלה והיא כמעט וסטרה לו, אך הוא היה רחוק ממנה, היא רק שלחה פרצוף נגעל ופנתה אל חדר התיאטרון. אני מחליפה דיאלוג, אני אעשה משהו אחר עם מישהו אחר, הכריזה.

הוא כמעט ולא שם לב לדבריה מרוב בהילות, דחף להיות מובן – נועה, את חייבת להבין, זה לא ככה, אני הייתי אחרת, בלי גוף בכלל, אני ראיתי בלא גוף את הבלתי ניתן לגוף, את מבינה, את ההוויות החלקיקיות, וזאת היית את, את חייבת להבין – –

תפסיק כבר, אני לא מוכנה לשמוע את זה יותר, צווחה, דחפה את דלת חדר התיאטרון בעוצמה ודהרה פנימה. הוא לא הצליח שלא להשתוקק לצלול לתוכה ברגע זה, לחוות על כל חושיו את הזעם החוצב, המחשכים הבוערים.

כשצעד פנימה בהיסוס, קראה המורה, אדון הופמן, איזו הצגה אתה מתכנן לנו היום?. הוא זרק את התיק על הרצפה וחייך חיוך מעושה. המורה הביטה בנועה, משכנעת אותה במבטים.

בחימום הוא השליך את כל הגוף שלו אחורה, קדימה ולצדדים, מנסה לתלות את חוברת העצמות והבשר על קולב אחד ויחיד, דק מדק. כשקראו לו לעלות לבמה היה צריך להתעורר בהקיץ, הוא סחב עצמו הלאה, התמקם על הכיסא והביט בה, בנועה, חתומה ומשוכלת. קדימה חברים, מתחילת הדיאלוג, תרוצו עם זה כמו שאתם, עם כל מה שאתם נמצאים בו. זו ההזדמנות שלכם. גם אם זו הפעם האחרונה שלכם, תנו אותה כמו שצריך.

האורות כבו, והיא חיכתה שיתחיל עם השורה שלו. אין סיכוי שאתה עושה לי את זה שוב, צעקה עליו מלוא גרון. גלגלי עיניו בלטו חוצה באור הבוהק, את חייבת להאמין לי, הוא לחש, קולו נמסך באבק הבמה המתבדר לאור אלומה ארוכה, בתחינה זעק חרישית, זה אמיתי, איך אפשר בכלל לזייף דבר כזה. היא ניסתה להשיב בשורה הראשונה שלה בטקסט, גמגמה, מעדה בשפתיה, כל העיניים נשואות אליה, היא לחשה, די, נדבר על זה אחר כך, טוב? משהו בה שוכנע. היא כמעט הושיטה אליו יד, לגשש כיוון במגע, אך מיהרה להחזירה, חוששת לרגע שהכול יתפוצץ שוב. בוא פשוט נמשיך עם הטקסט, בסדר?

בסוף השיעור המורה סימנה לו שיישאר. מה קורה איתך, אדון הופמן, אתה מוכן להגיד לי? הוא הביט ושתק, ניסה לדבר בלי מילים. משהו מזה היא הבינה – מורה לתיאטרון, קוראת מימיקה מקצועית – אז היא המשיכה, תיזכר רגע איך הגעת הנה בכתה ט‘? רצית להיות כוכב – טלוויזיה, פסטיגלים, טאלנט בט’ גדולה. עברת תהליך. למדת לנקות, לוותר על קישוטים מיותרים, כל מיני מניירות, הלכת וחידדת את הנקודה שאתה רוצה לבקוע, רואים את זה. אבל אי אפשר להישאר עירומים. אנחנו לא יכולים לוותר על הכול. יש לך כלים, תשתמש בהם. אתה זה שמחליט מה לעשות איתם. אבל לוותר על הקול, אתה לא יכול. לא ככה עושים דברים, ילד.

פניו לבשו מסכת מיוסרת של מבטים, עד שלבסוף גלגל החוצה בכוח, אני כבר לא מבין מה עושים עם מילים. נמאס לי לזייף אותן. הוא חנק את הדמעות בתוך הגרון, עיניים יבשות ופה לעוס ממילים. לרגע הוא עיכל את טעם האותיות שנשארו, חש במגע העור שלהן, והאמין שהמשפט שאמר אמת. הבמה היא בית מרחץ למשמעות, זה המקום שלך לנקות את כל מה שמאוס בעיניך. תן להן הזדמנות – לעצמך, תראה שאתה מצליח. אל תוותר. היא הניחה את כף ידה על כף ידו, מאשרת את דבריה במעשה, ופתע עולמו חשך עליו; הוא נשאב אל עומק התהום שאחזה בו מבפנים, ספירלות של מחשך איום שלפת אותו, אחז אותו בקצות הציפורניים, אורות קטנים בדמות אותיות מציעים מאחז, הוא התנער ונבהל, הביט בה, היא שמה לב או שלא –– שוב יכתוב עכשיו תיאור בלהות, יאבד עצמו לדף – – פניה צלולות, לא ניכר שינוי. יהיה בסדר אופיר, אפילו יהיה טוב. אתה תצליח. היא הרימה את ידה חזרה אליה. הוא הודה לה חלושות ויצא החוצה, מקווה שלא יהיה לזה זכר, שיגיע מחר לכיתה, לחדר התיאטרון, והכול יישכח, הוא יפתח את הפה והמילים יצאו בקלות, וכל הקורים העבים של החושך ייפרמו מבפנים.

הוא העדיף ללכת ברגל, לחוש את האדמה נרמסת תחת רגליו. גם הדרכים הידועות נמאסו עליו, לסבוב תמיד סביב אותו מעגל, אותו ציר, המראות תמיד אותם מראות. המחשבה על נועה, על הצלילה פנימה והמכתב ייסרה אותו. בסך הכול רצה להיאחז בין שתי ידיה ולדעת שהיא שם, גם אם הוא צולל למרחבים אחרים, מרחביה. הוא פנה לצדי הדרך מעת לעת, קוטף פרחים קוצניים של חורף – העלים הצהובים של החוח העקוד, הכאב הדוקר מניע אותו הלאה, הבלורית הסגולה של הגדילן המצוי וקוציו, מצמיד אותם זה אל זה ומקיף אותם בסבך אטד, נושא את הזר, והיד כבר חומדת את הצריבה. תחושת כובד מלאה את פיו; הוא דיבר הרבה בחזרה. סינן את הטקסט בחוסר טעם, אבל לפחות הוציא אותו החוצה. נועה ראתה שהוא מתאמץ. למה נאבק במילים, למה וויתר עליהן, זה היה לפני רגע, שבוע, שבועיים, שחשב שהמילים זקוקות לשפה של דימויים, לא להיכנע לסתמיות, לתיאור המדווח – בשיעור חברה עמדו במעגל וכל אחד התבקש לצעוק את הרגש שמלווה אותו היום – מה בדיוק רצה המורה, לשתף כדי לאחד, ורק הוא עמד מול כולם וצעק בקול “אני מרגיש היום כמו תות בשדה”. היה רגע אחד של שקט, ופתאום כולם פרצו בצחוק אדירים. הוא זוכר את הפיות שלהם נפערים, את הידיים נשלחות לבטן, את המבטים האדירים של לעג. הוא עמד יציב, בז לבינוניות, לקונפורמיזם של ההמון, רק הוא יודע איך מרגישים באמת, רק הוא יודע מה קורה בפנים – החיים הם דימוי, הוא ידע את זה, עמוק, ומה הם בכלל יודעים.

בפתח הבית אחז בזר הקוצני, דפק בדלת, הידיים כבר אדומות, היא פתחה, אופיר, היא אמרה, מופתעת, מתלבטת, בוא, תיכנס. הוא הביט בה עומדת בפתח. מחשבה אחת גילפה אותו פנימה, שבסופו של יום, היא אוהבת אותו. זה בשבילך, רוצה לשים בכד? שאל והניף את הזר לכיוונה. תניח את זה על השולחן. ההורים שלי נסעו לקניון. אני מכינה לך תה. קפה? מיץ קר. הזיעה נמסה בחורים הקטנים שעשו הקוצים בידיים. הם הלכו לחדר, צהוב אפרוחי ופוסטר אחד גדול דמוי גראפיטי, וציורים קטנים שציירה בעיפרון פזורים בצד השני של הקיר, מכתבה גדולה, ספרים במדפים, צבעי פסטל צבעונים, חולצה מבצבצת מתוך הארון, פח קטן מסורג ממתכת וכמה דפים בפנים, נעלי בית. הוא התיישב על כיסא המכתבה, היא על המיטה מולו.

רונה לחוצה מהמתכונת, היא אמרה כדי לפעור את החלל הדחוק.

רונה תמיד לחוצה, גם כשאין מתכונת, אמר. היא צחקה בקול קטן.

הייתה שתיקה. הם חשו בכובד המילים שיאמרו, החשיבות שלהן.

תודה ששיתפת היום פעולה, היא אמרה, אבל זה מגוחך שאני בכלל צריכה להגיד לך תודה על שהסכמת לפתוח את הפה, המשיכה בכעס, מה קורה איתך, אתה יכול להסביר?

אני מרגיש כמו בן שישים, מתלונן כל הזמן על החיים.

למה נראה לך שבני שישים מתלוננים על החיים כל הזמן?

לא יודע, אולי לא, סתם אני מרגיש שכלום לא קורה.

זה לא כל כך מה שכתבת לי במכתב ה… המוזר הזה? לא יודעת כבר איך לקרוא לו.

זה מה שאת חושבת? מוזר?

תגיד לי אתה מה היית חושב אם מישהו היה כותב לך משהו כזה.

אני לא יודע, באמת, אין לי מושג, אני אפילו לא יודע מה אני חושב על זה. מאיפה זה בא לי בכלל.

איפה היית, איפה כל זה קרה, אני לא מבינה, מה קרה שם?

אני… הייתי… לא יודע, אני הייתי שם, בלוע בתוכך, כולי, התמזגתי בך. רק אחר כך יכולתי לחשוב את זה מבחוץ, את מבינה? כתבתי את זה, כדי לא לאבד את זה. אבל זה עדיין בתוכי, תוכך, כלומר, כן? חשבתי שגם את הרגשת את זה.

אתה משוגע, היא אמרה ונתנה למילה להדהד בחלל, אבל המשיכה לדבר, ואתה היית אתה?

אני… הייתי אני בלי, אבל בלי אני שאני מכיר, כלומר, בלי הדבר הזה שמחזיק את הלב, הגוף הזה, זה לא היה, רק תחושה של לב בלי גוף.

היא העבירה את אצבעותיה חזור ושוב על סדין המיטה, מרגישה את מתיחותו. הקול שלו מילא את החדר, כן ושליו. זה היה הרגע שהיא החלה להאמין לו.

הבעיה היא שאני הולך ומאבד את המילים של זה, אני פחות ופחות מצליח לתאר מה היה שם, גם לא עבורי. אני נאחז בזה בקצות הציפורניים וכותב הכול, ברצף, שכל מה שמופנם יעלה. יש לי מחברת, קטנה ושחורה וכרוכה בסליל. אני יודע מה את חושבת, אבל בבקשה, תני לזה ניסיון. אני לא יודע אם זה יקרה שוב, אבל אני חייב לתת לזה מקום.

הוא הוציא מהתיק את המחברת. הביט בה. הגיש לה אותה.

תקשיבי, את רק צריכה לקרוא את זה. לא עכשיו, ברור, אבל את צריכה לקרוא את זה, ואני צריך להיות שם. אני חושב שיקרה משהו למילים.

היא לקחה אליה את המחברת אבל נעצה בו מבט עם גבות מכווצות, והיא ניסתה לדחוק אותו ולאחוז בו באותו הזמן.

עכשיו אני יודע את סוד אחדות הרגשות, עכשיו אני יודע איך הכול מתלהט מבפנים והצבעים משיקים זה לזה. תבטיחי לי שתקראי את זה, ואחר כך תגידי לי אם את מסכימה שאני אהיה שם כשאת קוראת את זה שוב. רק ככה הדברים יתבהרו, נוכל לאחוז בהם יחד, אולי.

אי אפשר ככה אופיר, אתה לא מבין? זה לא עובד ככה. למה אתה לא יכול לעשות את זה כמו שפשוט כולם עושים? למה זה צריך להיות כזה מוזר? לא צריך לסבך את החיים כל הזמן. אתה חייב להבין – יש עדינות אחרת, היא כאן, רק תחזיק בה.

הוא השפיל מבט, העיניים כבר לא יבשות כמו שהיו, אני לא יודע אחרת, נועה, אני לא יכול אחרת.

נועה קמה, התקרבה אליו, אחזה בו, חיבקה אותו. כל גופו היה בידיה. חבוק. יש דרך אחרת, היא לחשה. מסביב הכול רעד, הועתק ממנו אליה, פנימה, ממנה אליו, הם כבר לא – –