עורכים: אלעד נבו, דביר צור

על הכריכה הקדמית: יוליה פריידין, ללא שם (פרט מתוך סדרה “חיי שבטיות”). צבעי מים על נייר. 2011.

להאזנה לאלבום סְפָר מאת חיים רחמני

כתב העת ראה אור בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

סְפָר, שוליו של התחום המוכר והידוע. סְפָר, מרחב בעל מאפיינים מטושטשים, חלומיים למחצה, מחוקים כמעט. נטוע היטב בתוך האזור, מצוי על גבי המפה, אך מתחם את שוליה. יש לו איכויות ממשיות, מוחשיות, ואלה מתערפלות ככל שמתמידים בהתקרבות אליהם.

הסְפָר מציע שיטוט, הליכה בתוך המוכר עם מבט המופנה שוב ושוב לעבר הלא־נודע, הנסתר, הנעלם; לעיתים אף הפלאי. זוהי הנקודה שבין הכאן למֵעֵבֶר, בין הנגלה לכמוס. הגבול המשורטט בסְפָר משתנה תדיר. מעצם הגדרתו הוא מבקש שניגע בו, שנתקרב ושנכיר בו. ומאותו רגע סְפָר חדש נפתח, אופק לתרבות אחרת, ליצירה חדשה, הנבנית על בסיס הקיים.

ספרות חורגת מבקשת לחרוג מגבולות השפה, ההכרה ומרחבי הקיום השגורים. היא בוחנת מרחבים כמוסים, מכירה ביכולתו של הטקסט להרחיב את מנעד החיים, לחרוג מהסטטיות הריאליסטית, ולחשוף נוכחות נסתרת, ממשות שיכולה להיגלות רק באמצעות הטקסט. ספרות חורגת מנסה להשמיע את אותו קול נסתר שלפעמים נמסר בלחש, לפעמים ברעד, לפעמים בצעקה. היא כוללת את היום יומי, את הריאליסטי, אך מבקשת להנכיח דרכו מימד חדש ולחשוף את התהומות המבעבעים תחתיו, את החריגות הקוסמיות, הפסיכולוגיות והמילוליות הפורעות את הסדר הקיים.

ספרות חורגת, ספרות של סְפָר, חוגגת את המתח שצירופי מילים ייחודיים טעונות בו, ומבקשת למתוח קו בין הפרוזה לשירה, לטשטש את הגבולות ביניהם. לעתים זה יתבטא בצפיפות ודחיסות המילים, לעתים בריחוף ואוויריות, ברווחים ובשתיקות או בהסטה קלה של תנועת המילים המוכרת.

אין ברצוננו לשנות את תוואי המפה. אין ברצוננו לעוות אותה. אנו מעוניינים להצביע על אפשרות של חריגה, המתהווה ביתר שאת כיום, עת השוליים נעשו למרכז הספרותי. קרנה של הספרות הפופולרית יורד והלהט לספרות נותר נחלתם של מעטים. כך מוסטים השוליים אל המרכז. אנו עדים לפריחה יצירתית אדירה שלצידה מפלה חברתית אכזרית. ‘סְפָר’ מבקש לתת מקום לטווח שבין מרכז לשוליים אלה. איננו יוצרים תנועה חדשה, אלא מאספים קולות קיימים, חלקם בולטים ומוכרים, חלקם חדשים, ומתוך הצבתם זה לצד זה מתקבלת שזירה ייחודית, תמונה מרובת מימדים של מרחב ספרותי, שאולי יצליח לחשוף את הפחות מוכר, ועל כן להפוך לבסיס למוכר ולידוע.

כחלק מבחינת הגבולות היצירתיים ומתוך סקרנות לשמוע את הקולות הבוקעים מתוך המילים, את הגיליון מלווים יצירותיו המוזיקליות של חיים רחמני, אשר נכתבו בהשראת הסיפורים השונים. אל הטקסטים, כמו גם אל המוזיקה שמלווה אותם, כדאי לגשת בסבלנות ובקשב עדין, מוכנים לצלול לעולם ספרותי אחר, בעל גבולות גזרה שונים מהמוכר.

אנו מודים ליוצרות וליוצרים שלקחו חלק בגיליון הראשון ולכל מי שתרמו מיכולתם המקצועית, בציפייה לגיליונות נוספים שיציגו חריגות ספרותיות מפתיעות לפחות כמו בגיליון זה.

א. אולגה

אולגה נמנמה על אחד מכיסאות הפלסטיק. המטוס ממוסקבה איחר. בשלוש שעות, כך נמסר בינתיים. באולם היציאה נמנמה. העדיפה את היוצאים עם פניהם המרוחות המרוחות קרם טרי כשהם קרבים לדלפקים, וצל חדרי מלון זרים כבר אופף אותם. לכן החליטה לחכות כאן ולא בצפיפות אולם המגיעים, הדוחפים במבט בוהה עגלות עמוסות אל ההמון המתנפל.

סמוך לשער נמנמה. “וְרוֹטָה¹, מילה נעימה” מלמלה לפני שנרדמה. פושטת את רגליה הקטנות על כפכפי הפלסטיק הגבוהים, הוורודים. כבר במוסקבה אהבה להשתרע בדירה הריקה בצוהריים על כיסוי המיטה החלק, המרשרש. אימא בעבודה, ואבא חוזר פעם בחודש ממפעל המֶטָלוּרגיה באורל, ופניו שחורות מאבקת ברזל. הייתה מגיעה לדירה השקטה בצוהריים כשרק הצליחה להתחמק. תחילה מהתיכון בפרבר, ואחר כך מהטכניקום. למדה רק חצי שנה, לפני שעזבו פתאום. גם את סרגיי הגניבה כך. יודעת שתהיה להם אז מיטה לבד. שיקרה לו, כשחיבק אותה במטבח המסעדה שבה עבדו יחד. הוא, בן ארבעים, כל היום, והיא אחרי הלימודים, בערב. אמרה שכבר היו לה כמה, ואת הדם ממפשעותיה ניגבה בבית השימוש בנייר הקשה שאימא חתכה וסידרה. בת שמונה עשרה מותר, קבעה את החוקים לעצמה וקנתה לעצמה נעלים עם עקב גבוה. חוץ מזה לא הבינה על מה מתלחשים. על כיסוי המיטה בצוהריים היה הרשרוש מתפשט לה על העור כמו להבה קטנה, מותיר אבקה לבנה על הזרועות והחזה שלה. עם סרגיי, בצהריים, היו רק הנשימות שלו כשהוריד לה את התחתונים ודחף אותה מהר. כל השאר היה רק לחכות בשקט שהטלטול ייגמר, לפני שתוכל שוב לעמוד על נעלי העקב.

לכן גם לא התנגדה כשאימא וסרגיי הבהילו אותה למשרד הרישום לחתום על חוזה נישואים. “על כל מקרה”, לפני שעזבו. אימא עמדה על כך, דואגת לניירות. אבא נסע למפעל לחסל עניינים, וחזר בפנים שחורות. אימא ארזה את המזוודות שיעברו בווינה בדרך לישראל, המקום שאליו יהגרו. והיא רק דחפה למזוודה את הקוף מניילון ורוד, זה שבתיכון הייתה מלבישה על הזרוע, ומרגישה מאמריקה עם הניילון שמחבק לה את הזרוע, אפילו שזה היה רק חיקוי זול מכלבו “גום”. לפני שנסעו סרגיי רצה עוד פעם, אבל הדירה כבר לא הייתה ריקה. אז הוא טלטל אותה בעמידה בחדר הפרודוקטים של המסעדה. וכשחזרה רשרשו לה נעלי העקב בהליכה המהירה.

בתל אביב היו לה כמה. חלק פגשה בקורס למקצוע בנחלת בנימין, שהלכה אליו אחרי הבקרים המטושטשים באולפן, וחלק היו סתם. כמו יוסי, שפגשה על יד חלון הראווה, באלנבי. כאן לא יכלה להביא אותם בצוהריים לדירה ששכרו ברחוב מרכז בעלי מלאכה. אבא שמר בלילות באתר בנייה, וביום היה מדשדש עם בגדים פרופים ופנים מכוסות בצל בין המטבח הקטן ובין המסדרון עם המיטה שלה.

לכן הסכימה כשיוסי אמר שייקח אותה במכונית לשפת הים. היה לו סדין מפיקֶה, וזה היה נעים, הפיקה, כשבמלח שבשפת הים, התפשטה לה הבערה מבהונות הרגליים עד לזרועות, וגם בעורף בערה אש קטנה, שרשרשה בפיקֶה. חיכתה שגם הפעם זה יפסיק עם הנשימות שלו. אבל המשיך, ורק התחזק, וגם אחר כך עוד בערו לה הבהונות, והיא בקושי נעמדה. זה עם השם, יוסי, צחק והחזיק אותה שלא תתפרק. הוא העביר לה את היד שלו בעיגול על הבטן, ועוד פעם צחק, עם קול שרק הגביר את האש. למחרת אימא אמרה שתכתוב לסרגיי. אבא לא התערב, שוקע ללילות אליהם יצא עם האקדח. היא כתבה בכתב עגול, מסודר, ואימא שמה במעטפה, ועשתה גם את כל סידורי האשרה ל“מי שלא יהודים אבל עם קשרי משפחה.”

אולגה נמנמה על אחד מכיסאות הפלסטיק, ראשה נטוי לאחור ורגליה שנשלחו מותחות את שמלה הבד הקלה, שלבשה כדי לפגוש את סרגי. כמעט לא זכרה איך הוא נראה. וגם הלחי שלו, בצילום הפספורט ששלח, הייתה שקועה כמו הפנים המכוסות בצל של אבא.

היא נמנמה, רגליה שמוטות לפנים ומפושקות. הייתה צריכה לפשוט אותן כך בקרירות של אולם היוצאים, בגלל האש שבערה לה בבהונות על כפכפי הפלסטיק החדשים. כמה הייתה גאה כשהלכה עליהם. נזהרת לא ליפול, כל כך היו גבוהים, והרגלים שלה הקטנות, החטובות, חותכות איתם את החום הלח. הן היו הקנייה היחידה שלה מאז שבאו. בכסף שמצאה בכיס של אבא. וגם עם יוסי נזהרה להעמיד אותם, ואחר כך האבקה מהבערה החליקה על הפלסטיק. אבל עכשיו, בקרירות, כשנמנמה הם נקטפו מהרגליים שלה.

לפני שנרדמה בקעו אליה קולות. גבוהים, במקהלה. הוֹ הוֹ הוֹ הוֹ. קולות של נערות צעירות, ילדות כמעט, ברוסית חגיגית, עתיקה. נוקשים את ההברות, הו הו הוווווו. פעם כבר שמעה או קראה את זה. מתי? קימטה בתמיהה את מצחה הילדותי, כמו מול ניקולאי מיכילוביץ', המורה לכימיה מהתיכון בפרבר, כשהיה מסביר על מפעל המרגרינה באורל, ומבטו מונח בה. לכן נבהלה כשרכן עליה בספרייה ספונת העץ של התיכון. “מה את קוראת?” העביר את מבטו על הזרועות והעורף המוטה שלה, והיא ענתה בגרון מלא, “ספר היסטוריה”. “את ילדה רגישה”, הוא לחש לאט כמו מוודא משהו, ונעלם באפלולית בין המדפים. הוא שב ובידו ספר. על מרגרינה, חשבה, כשגבותיו השחורות ממסגרות אותה. גם לא ממש הצליחה להביט בספר הישן שהניח לפניה. הוא רכן מעליה מעביר מול עיניה את הדפים הישנים ועליהם תחריטים אדומים של בקתות קש וביניהן נערות שחומות עור מכוסות לבן. “כדאי בשבילה… ילדה רגישה”, חזר במתינות.

כשהתעוררה עדיין הדהדו הקולות הגבוהים הצלולים, וגם איזה משקל עמום, שנשפך. היא נבהלה להשיב את ראשה שנשמט לאחור, אוספת גם את הרגליים הקטנות שהכפכפים הוורודים הגבוהים ניתקו מאיתן. רק אז ראתה שהיא מכוסה אבקה, כמו זיעה שהתייבשה. על כל העור. לא, היא לא חלמה. השחילה לאט, בפינוק את הכפכף הוורוד. פעם היא קראה את זה, או שמעה, הו הו הו הו. בטוח. כמו גבותיו השעירות של ניקולאי מיכאילוביץ', שמסגרו אותה. כל כך שחורות.

אולגה נשמה בזהירות. כדי לא להפיל את האבקה שכיסתה לה את העור, ואספה את הכפכף השני. “וורוטהה… מילה נעימה”, מלמלה, והזדקפה, משעינה את הבטן במרום הכפכפים. שלוש שעות איחור, מסרו. אולי תלך למשרד הקליטה, לברר. סרגיי, תגיד מול החולצה המכוסה זיעה של הפקיד. “סרגיי אבאנוב” תשעין במבט מושפל את זרועותיה על הדלפק. “בטיסה ממוסקבה”. תוסיף כדי לתת לו זמן לסקור אותן. “מכוסות בזיעה יבשה”, ישהה את מבטו על זרועותיה, “או בהשד יודע, איזו מין דלקת לבנה”. רק אז תחזור לאט, “סרגיי אבאנוב”, רק תחזור לאט. או אולי תגיד, “אבא”, בקולה הילדותי, הדק.

היא נעמדה, קצת מסוחררת. וכשחצתה את שער אולם היציאה נשענה על הכפכפים הקרירים, הגבוהים. הכסף היה בכיס המקטורן. רק אותו החזירו למחרת לאימא, בלי האקדח שגם מצאו בבור הבנייה. המקטורן הישן היה מכוסה דם מעורבב באדמה, כמו הפנים השחורות של אבא. אפילו על השטרות שבתוך הכיס הייתה אדמה. כשיצאה מהחנות, נזהרת לא ליפול מהכפכפים הגבוהים הוורודים, כשרגליה חתכו את החום הלח, רשרשה לה על הידיים.

ב. שירת השָׂעיר

אותו אביב שוב התלבשה האהבה בגופו של שעיר. את לשונו היה שומט בבכי לועג, וזיעתו זולגת על המדרונות. בלילות רץ, מכוסה קצף, טלפיו מכים בסלע וקרניו המעוקלות נושאות את הירח. בלילות רץ והגבעות סומרות משעטותיו הוֹ הוֹ, הוֹ הוֹ הוֹ הוֹ.

מאז יצאנו בלילות לקדם את פניו. כל הנערות אשר הבכירו וטרם עברו אצבעות הישישות בערוותן. מיצועי הילדות היינו חומקות יחפות, מפתלות את עצמנו ברדידי החום, חוצות את משוכות הכפר. על הגבעות האדומות היינו ניצבות בראשים שמוטים לאחור, במקום בו, מעבר לבקעת הבאובב, נפתח מחוז המוות.

לא מגרוננו, אלא מהאדמה בין בהונותינו הייתה נישאת היבבה. רכה לרגע, נוסרת את זוויות פינו במשנהו. נכרכת בצחוקו הדוהר של השעיר, גואה מול הלמות טלפיו הקרבים. לילה לילה, עד לב האביב, היינו אנו, נערות השעיר, ממתינות לו על הגבעות, אישונינו לבנים כקרן במצחו.

כשנלכד פערה געייתו את מחוזות המוות. עדיין צחק כשהכו התופים, וגם אנחנו שרנו וירכינו שותתים. הרוח הזרה זעזעה את הלילה, ובשערנו התפתלו אצבעות. במבואות הכפר בטש, מכוסה קצף, הודף מעליו את ריצת הגברים. אך כשהובל לקול תרועה, פרוותו מרוטשת, נפלנו אנו אל האודם, וגופנו מפרכס.

השחר עלה אדום כשירדו עלינו העגורים. הם הראשונים, באברותיהם הכבדות. אנו כבר הפכנו אותה שעה לארנבות סלע. פרוותנו מעוכה עם שוך המשק שכילה גם את העשב שצימח בכפר, מרוקן את אבקני המגנוליה, מותיר את גגות הקש אדומים.

בבוקר היו הזקנות באות אלינו עם צפחות מים ודבלים, ובידיהן שמלות בהירות בגון החול. את קווצות שערינו הן ליקטו מבין הסלעים. אוספות, מחלפות מחלפות, אל תוך סלי הקש. וסביב ראשינו הקרחים כרכו שבסי קציר שקופים כמוץ.

את אצבעותיהן, המעוקלות כקרני שעיר, העבירו אז על ערוותינו. מאנקלות אותנו אחת אחת. וכך וויהן במפשעותינו, נגררנו חזרה לכפר, משכוכית ורחלה כאחת בעדר גזוז ופועה.

במכלאות המתינו הנערים, גופותיהם אחוזי רעד. מושחים את שריריהם בלשלשת ונוצות, סכים אותם בזיעת השעיר, במזרקות הזרע שהתנפצו כשנלכד, וזעקתו בוקעת את השחר עת המריאה מאיתנו אחרונה, הדוכיפת.

אך עוד אחזו בנו הזקנות. פורשות מול הזקנים את ירכינו שקווקוו מקורי הציפורים. דחוקים רכנו זקני הכפר עלינו, מפענחים מערוותינו את האותות שניתנו בנו אותו אביב, משננים אותם בקולות סדוקים עד שהונח תחתם השעיר המבותר, ומעיו מהבילים.

נוקשים בלשונם כהלקטים ברוח רכנו הזקנים על השעיר, מטביעים בקרביו את סוד האות בערוותינו. בשעה שנחטף השעיר, הונף לכיכר לקול תרועת בני הכפר הממתינים במעגל צפוף. כל אותו לילה הדהדו קולותיהם בצקצוק מתמהר כשאון מקורי צפרים הו הו, הו הו הו הו.

רק אז פתחו את גדר המכלא, מתירים לנערים לבוא עלינו. מזעזעת הייתה אנקתם בלב שעטת האבק, ובני הכפר עונים אחריה בגעיות קצובות. – השירה לה ערגנו אביב אביב על יצועי הילדות, כורכות את גופותינו במחצלות טריות.

לא לאוזנינו נועדה השירה הפעם. נפשנו שבה מאוחר יותר. כשצמרות הקוקוס שקטו, מדמדמות מפלי חול. ומגופו המונף של השעיר התרוקן הדם. כשאברינו תלויים לצד הגוף היינו מובלות אז אל בית הכדים, וגזרי אריג רעננים כרוכים סביב ראשינו.

שם, בין הכוורות המכוסות בד וחביות התסיסה היינו מצפות. מכורבלות כארנבות הסלע, כעטלפי הבאובב. פעם ביום היו מזליפים אל שפתותינו את שכבת המן המלוקט עם שחר מיצועי הנערים.

הזקנות רחשו תמיד. מקסקסות בכנפי הדבורים הנדחקות עם ערב אל הכוורות. ומלשונן עולים ריחות רקב וצואה כשפיטמו את תנוכי אוזנינו בדונג ובתסיסת השעווה. את חום הקיץ כך עברנו, ספונות. גם את משט החסידות דרומה. האודם כבר נלקח משערי הכפר, וגם ריחות המִקלֶה, כשגופינו המלא הלבין כגלגל עינו של השעיר בחלון. רק כתרי סוף בשערינו, ועוגות דונג ונוצות על הפטמות כיסו את גופותינו הבוהקים, כשהובלנו חזרה. בלי נוע ניצבו בני הכפר בעוברנו, מרכינים את ראשם. נושאים אלינו את ידיהם כאל כדים מלאי שיכר.

ברחבת הטין כרענו, מסוככות במשב סוף. על האובניים הונפו חלצינו, כשהוצת גוף השעיר. פרווה, טלפיים וגידים עלו באש שעה שבקעה ציפת הוולד. לאט, כזוב זיעתו המטונפת נפערו נחירי הטבור. ובעמוד סמיך עלתה הגאייה מגרונות בני הכפר. רכים כדבש, עקודים זה לזה, נשלפו הבהונות, מכוסים דונג וחלב. אותה שעה נשרפו הקרניים, יורות מהמוקד סילוני גיצים, עוטפות צחנה את השמים המאדימים.

עוד יממה צנחו פתיתי האפר על גגות הקש, על השבילים. נדבקים לסוליות רגליהם של העולים אלינו, אל יצועי ההנקה. שנה שלמה חיכו למתק הזב. בקיץ נצמדו לאדמת הגבעות, לוחכים את להטה. עכשיו נפלו למראשותינו, וקולם דק.

כל בני הכפר עלו אל יצועינו. זקנים, נשים, והנערים שהיו משפילים את עפעפיהם כשכרעו. בשתי ידיים סחטו את הנאדות, משרבבים את שפתותיהם, מגרגרים את זיבת הדבש והחלב, ומגרונם נמשכת השירה.

עד שעזבו החסידות את קיניהן על הגגות, זלג החלב מעיסת הפטמות, וכשפסק נחיל ההולכים והשבים, כבר סר האודם מהגבעות, ובחיקנו שמו הזקנות את התינוקות. את אברינו, שלובנם ניטל, הם לשו. מתופפים באגרופיהם, מסלסלים באצבעותיהם את השיער ששוב צימח. שחור, מקורזל.

רק אז היו קמו המתים מרבצם, ניתקים מגזעי הבאובב, נדחקים בעלוות, ממריאים במשק כנפים אפלולי, לקול הלמות הטם־טם שבשערי היער הקדוש. ברחישה רוגשת קמו אז. בפרפור נרגש של יונקי דבש, משק אנפות, נסיקת נשרים אל תוך הלילה. פוקדים אותנו, השבות אל הבקתות. מעבירים את לובן נשימתם במעטה השיער שצימח, מסוכך על האותות שבמפשעותינו. בלילות השחורים היו פורשים אז על הכפר לובן לחישתם. בוהק בחושך כעיני התינוקות הנשואים אלינו.

רק המיית התינוקות אפפה אז, ופרפור הכנפיים של יונקי דבש, אנפות, נשרים שמילאו משק לובן את הלילות. מבעד ליצועינו חגו, טופחים בקרומי כנפיהם, יונקים אז הם, בתורם, את החולף הנוטף אליהם בלובן אופר קוסס ונשפך. על לחיי התינוקות היה חולף משבם, משיב רוחם, משובב את חלומותיהם בלילות החום, נושמים עלינו בשערם המקורזל.

רק בשובנו אל הכפר התרחקו המתים. בלילה הלבן, שבו צעדנו בשורה דוממת בהונותינו בחול החם, והתינוקות מוצקים על בד הגלימות החם, נסקו המתים על ראשינו, נסוגים במשק המולתם אל חיקי הבאובב. בפתחי הבקתות הטריות חיכו הנערים, שידיהם התבגרו מהחול שחפרו כל הקיץ, עורם ניחר ואישוניהם לבנים. על מחצלות סמוך לכד המים עוד פרפרו בנו טלפי המתים ושעטו למרחק, רוכנים בפניהם השעירות מעל הצל המסיר את קרירות הבד החם מעל גופינו, פורש שוב את הבוהק האדום מעל הכפר.

בלילות, בתום ימים ניחרים של איסוף וקישוש קשירה ולישה, מרימים הילדים אלינו את עיניהם החשוכות, אוחזים לרגע בשערינו המקורזל מסלסלים בו את אצבעותיהם הקשות. בפינת יצועינו אנו מצטנפות לבסוף, כארנבות הסלע המבוהלות. אוספות את חלצינו הנושאים את עמל החושך, ואנקולי אצבעותינו משתרגים באניצי הקש.

אז, כשצחוקו עולה מהגבעות, שוב חורש רחש את עורנו. להקות כבדות נקבצות על הגבעות המזדעזעות מהלמות טלפיים וסערת הבאובב. על יצוענו אנו רבוצות עטופות בפרוות החושך, מאזינות לקול טפיפת הנערות, לשירתן הקצובה הגבוהה.

הו הו, הו הו הו הו.

ג. [הערה ביבליוגרפית]

שירת השעיר מהווה את אחד הממצאים המסעירים של המשלחת האתנולוגית בראשות פיוטר איבנוב דניסוביץ' ויבגני ווֹלגין משנת 1891. נוסח שכלל גם את ארבעת הפרגמנטים שהועלו על הכתב על ידי פון שטארק וויסגלגרד. שני החוקרים הגרמניים פקדו את המקום עשר שנים מוקדם יותר, ומצאו את מותם בנסיבות לא ברורות בשנת 1884. תיאורי הטקסים פרי עטם, ונוסחי ההמנונים שרשמו מפי הילידים, מקוטלגים בארכיון המוזיאון האתנולוגי שבאכֶן, לצד כמה חפצי עץ, כלי נצרים וחרס ובדים שנמצאו בדירתם בעיר הצפונית הגרמנית ושנותרו שם, כנראה, משתי נסיעותיהם הקודמות.

מזמור זה היה נהוג לשיר בחגיגות הסתיו, שהסוונה מצהיבה לפני בוא הגשמים. אז, לבושות בלבן ואדום, היו שרות אותו הילדות שבראשית בגרותן. הן היו יוצאות אז, מהלך עשר שעות, אל הגבעות האדומות, הצופות לרכסים שבדרום. את מזונן היו נושאות איתן במגשי נצרים, וגם את עלי הלוטוס השחור, שתפזרנה על שערן עם סיום השירה. קדמו לדקלום הפנייה צפונה, מזרחה ולמערב, בהרמת זרועות ומשק הבד. את המזמור עצמו אמרו מתוך דקלום משותף, כשפניהן לדרום.

על פי סברת החוקרים הגרמניים, מרמז הפרט האחרון על הקשר שבין מזמור הסתיו ובין מעבר החסידות דרומה באותה תקופה. גם קולותיהם הגבוהים, הצעירים של הילדות, נקישות לשונן הגוברות ברגעים מסוימים של השירה, והקריאות הקצובות, דמויות הצווחה, הו הו, הו הו, משמרים הד מסוים לקולן של החסידות, כשהן חוצות במעופן דרומה את הערבה.

את הגרסה הספרותית שאנו מביאים בפני קוראינו הצעירים עיבדה יקטרינה מכאלובנה וולגין מחומרי המשלחת הרוסית ומעיזבונם של החוקרים הגרמניים, והיא גם שהוסיפה את ציור הנערות המחוללות, מעשה ידיה. בשולי הדברים ציינה את קשייה לערוך את שורות הסיום של המזמור, ובהן אזכור המתים. דניסוביץ' וּווֹלגין לא הצליחו לצפות בטקסי המתים בכל תקופת שהותם עם בני השבט. אם מכיוון שבעת ביקורם המחקרי לא קוימו הטקסים, ואם כיוון שקיומם נעשה בסתר ללא ידיעתם. לצערנו גם מבין רשימותיהם של פון שטארק וויסלגראד נעלמו המחברות בהן כמשוער היו התיאורים. גם הפרטים המתייחסים בכתבי החוקרים הגרמניים לטקס שריפת השעיר מלאי סתירות, עד שנדמה שלא צפו בו בעיניהם, אלא רק ליקטו הדים על מהלכו בתקופות קדומות יותר של השבט.

ועוד הערה בדבר הסגנון. הרוסית הישנה אפיינה כבר את רישומיהם של איבנוב וּווֹלגין. היא נשמרה בידי יקטרינה מיכאלובנה וולגין כדי לקרב את השירה הרחוקה הזו אל אוזני קוראינו הצעירים, שנפשם כרויה אל קולות קדומים של תרבותנו, המהדהדים מבעד למזמורי השבטים הפראיים, השועטים על סוסיהם בערבות הרחוקות. הם משמרים את קולן של הילדות, היוצאות באביב ושירתן עונה לגעיית השעיר, הוֹ הו הו הו הו.

ארבעים יום קודם לוולד. בת קול יוצאת.

מלי, האוטובוס, ארבע וחצי לעיר הגדולה, עולה עם תיק צד גדול, עזיבות, כל הבוקר על ספסל בסוף התחנה, אוטובוסים, מעשנת, חושבת, אוטובוסים, בודקת הודעות, הולכת לשירותים, קפה שחור בוער כוס קלקר, ומסטיק אפור, בטון רועד ופיח מסביב, הבזקים של מתכת־ירוק, אוטובוסים, עד שבסוף – הינה האמונה־ההחלטה – עולה ללוע ירוק ביציע 15, תשלום שטרות מתיק־ארנק של הדודה, בלי למצמץ לקחה, היום בבוקר גנבה, שתישרף הרעה, מתיישבת הכי בקצה, רחוק מעורף הנהג, בזמן שהדין שולט בעולם, בין צהריים לשעות הערביים.

מלי, מלכה, מל כ“ה, מל, מם, למד, מם, מל מי, למי, הסתברות של מסלול, היא אוספת לחשים, על רצפות דירות זרות, מטיחה עופרת עוויתות, כדי למשוך בעבותות, של דרי מטה; כי כבר כילדה בין בדל־שאריות גללי־בתי השיכונים, רואה את גרגירי המשפטים, את האותיות, את הצירופים, מעל לחות הדומייה, חום־מחלה, של הקרייה, גרגירי אבק כמו סוכר בין השיניים, רק איך לצרף, לשזור על חוט את הדעות הנפרדות, כשזה טוב יודעת תוך שנייה, אבל לא זוכרת, לא מוצאת כביש לדיבור הגדול, ללא כלום, קיר, שביל חצץ־מסמרים; שזה לא דבר חדש, היא שאין לה זיכרונות ילדות, שהדיסקט שלה נמחק, אל תשאלו למה, לא זוכרת את כיתה א‘, כיתה ב’, קצת ט', י”א, צבא, זה לא דיבר אליה הזיכרון, ההברה הראשונה, ערוץ הלחשים תמיד היה ברור, נקי, שולפת עט ונייר, מגלגלת על הלשון, רוצה להשריש את עצמה, לא לצוץ פתאום, לפתח ענפים, לצוף, להיות קיימת, אבל צריך לדעת להגיש, להעביר את הלחש לשומע, דווקא, נגד חורבות פיח ואפר־חלודה, קטמי אבן־פלדה מתפוררים מצביעים אל השמש, את זה לא ידעה לעשות, זזה־לאט, פקק בול־עץ, שטה במורד הנהר, נראית ונצפית, בדיסוננס מוחלט עם החיים, אז מה אם המעלית לא עובדת? מה שהיא צריכה זה תכלית, לא יכולה סתם להיות תיירת, להתפוגג, כל הקטע הזה של להתרסק, להתפורר, לפעמים זה מתפלק לה, כשאין לה ביטחון, והיא חושבת שהיא שלולית, ואין שם גוף, זאב בודד, ככה היא אוהבת, לא רוצה שייגעו בה, ידברו איתה, רק הבית והכדורים, קיפאון־מבוי־סתום, עזבי, יש לה את הייעוד שלה.

יואל, חלק ורירי, לא מאנשי שלומה, הפליטים והמשוטטים, הוא מהשכונות השרופות, השטח החשוף, שבאחד הערבים בחורשות מחוץ לעיר, שם מאחורי אזור המפעלים, גדרות פח וחלודה, בורות מכוסים זבל צמחייה, מצברים של מכוניות, ומרחוק זמזום התנועה מכביש 85, ויש יער־מסיבה, גזירי מדורה, קרעים של תופים, מהדהדים מרמקול טנדר־מכונית, ציפורניים של אש, זנב שולחנות סדקים עמוסי טלאי מאכלים, וריח של בשר נשרף, והוא כמוה, מרגישה אותו, רואה ויודע את כל הצירופים, האותיות, מעבר לנהר, גם במקום שהמעשים מתגלים בהירוס, הופיע הירח, ומלי מתרוממת אליו מתוך הלא־טוב, ברמה קיומית ממש, מדליקה סיגריה, שותה בקבוק זול, לא מראה לו, לא מגלה, זה כמו סוכרייה, שום דבר בחיים לא הגיע לה בבום, הולכת הצידה לאפר־להסתיר שני פסים שחרצה לעצמה בין העיניים, כשהאחים שלה אמרו לה שהיא יותר מדי יפה, יימח שמם, עומדת, מתהווה במראה מעל לבלוב הגיצים, שחרחורת, אחות קטנה, זוהמה, לכלוך, טינופת. כשהוא קם לחורשה, אחריו עצבנית. שריטות מחטי ברושים, ענפים עקמומיים, וטעם של ברזל באוויר, ויואל פונה לאחת הנשמות סובבות אותם, רק שניהם רואים, נפש־צורה, אין בה גוף וגווייה, עומדת לא מרחוק, אותיות לא משורטטות, מתחיל לדבר איתה, בצלם דמות תבניתה, מה זה? עד היום לא ידעה שאפשר לפנות אליהם, לבקש, להשיג, רק התבוננה בפחד, כמו כלי פשתן דק, נזכרת איך היא וחברות ניסו לגרד את העור עם סכין גילוח על מנת להוריד שכבה כשהיו ילדות, להפוך ללבנות, מחלה הדבר הזה, יש הרבה כאלה בקריה, והינה נשלח אליה לקום־לעזוב, לצאת את פתח־דלת בית אביה, לא נמחית, צמחה, עכשיו באוטובוס, מוציאה מילון כיס עברית מהתיק־צד, למלמל את המילים, להתעורר, יודעת לכל מילה את הברכה, את הקללה, מוכנה להעיד, לדבר אל, לדבר על, להסיר את הכיסוי.

יואל גר עם דודה בבית עוטה סבך אלונים עקומי טחב בשביל בסוף־השכונות, ריק, בלי צבע על הקיר, כלום רהיטים, לא דשא לא פרחים, רק ריח דשן רקוב ורחש אנושי, קטנה כזאת, הדודה, עור עץ יבש, גבות עבות, שמלות זולות, ויסקוזה, היא תלמד אותה הכול, רגליים על הקרקע, בסדר, מקבלת קהל אחר הצהריים במטבח, נשים, לגרש את הבעל או להתחתן, כך ממנה מוכרחה ללמוד, לא חיה מפיה, נכנסת לסתר, איך לרשום את הדיבור על קלפים־נייר־מקופל, תשע פעמים, ככה, יוצאת מביתה בוקר, בוקר באוטובוס לדירות ריקות של זוגות מסוכסכים, מפזרת מים־מלח מתחת לתנורים, מיטות, ספות, קוברת פתקיות רסס עופרת בחצר חורבות־אפר; והחתונות מתקיימות, או הגירושין; ויש איסור על כל היתר, זה ג’אגלינג אינסופי, ומלי לומדת, לא מגדת את אשר יודעת, גודרת גדר, לכסות, לשנן, להסתיר, והינה כל מה שהיא לוחשת מאמינים לה, גידים, גידים, איברים של מלים, מכוונת רוחות כנגד הארץ, מקשיבה לדברים הקטנים, טריקת דלת, שקשוק מפתחות, פטיש מכה על מסמר, מה הם לובשים? איך הם זזים? שוזרת את הכול לאותיות יחד, ויואל משאיר לה בלילות אור במסדרונות, אורח, נוסע, עד שמגיע ערב החניכה, יום חתונתה, יום בו הדודה מושיטה לה את השרביט, ומלי מושיטה ליואל.

נוסעים באוטובוס לדירה ריקה מדרום לקריה, בעל כורחם, קשה לזווגם, ואף על פי כן הוא מנגן לה משהו, מריר־אור וגועש, עיניים כמו עפעפי שחר, והם אוכלים ונוגעים, אף־על־פי־כן, הוא הזיווג שלה, כמה שהם מִטְבַעִים שונים, פיח גרגירי אבק טינופת, זוהמה מבעד לחלון, והינה הם כבר יורדים בתחנת שריטות־סדקים, חוצים שדרות קלקר וברזל עד רחוב חצרות רקב עלים וריח נחושת, טעם נסורת באוויר כמו אבק עצמות, והינה גדר בית האיש באה מלי לקלל, בא הרוגז, צריך לעזוב את המקום, צריך ללכת, נכנסים את פתח החורבה, חצר שאריות זכוכית, עלי אפר מבצבצים, והינה, צאי לדרך. מתהלכת את החצר, פתק־קלף טחוב בתוך קליפת ביצה, עיניים נשואות אל אור מתוק השמש, רוח ענן מזוהמת חולפת מעל שדות חורבות האימה והצרעה, והינה מצביעה ליואל על המקום לחפור־לקבור, נכנסת פנימה אל שבר מפרקי הדירה, בין טפטים קרועים, מטבח, תנור כיסא, עין משוטטת, בקיעי קיר וחריצי בוץ מתייבש, והינה שארית גרגירי פלפל גרוסים, מושיטה אצבע לקחת, מרימה מכסה תנור לפזר, אחר כך חוצה את הבית, ‘להמליח’ מתחת לספה, למיטה, מתחת לפתח הדלת, לוחשת את הלחש כשסיימה, מבעד לחלון שדות של אפור, ופיגומי הבניינים הגבוהים של השכונות החדשות מרחוק, והד של פטישים.

והינה יואל נכנס, מהחצר־אפר למטבח, פושט צורה, מושיט לה טבעת, ויש פעימה בעולם, נשימה אחת גדולה, הריקוד, רעש של שמחה, מלי על כיסא פלסטיק מול שולחן־שריטות, נירוסטה, די, חייבת סיגריה, לרדת קצת למציאות, תוך כדי חניטה, כי הינה יואל בחדר פורס סדין על מיטה של הדייר, קירות ריקבון קלקר, ריח רטיבות של טפטים, זה עול הזיכוך, תמורה של הרכבה, לדם הוא צריך, לקרוע לה קרום בתולים, להוציא ממנה ליחה, לעשות בה פה לפריה ולרבייה, זה בכלל לא נורא, הינה הוא רועד, בוקע בתוכה, מתנתק מליטוף, והיא כונסת בין דפני הרחם, בלועה, צריכה לשבור את הלוחות, לרדת מן ההר, זה כמו מלחמה החוט המשולש פי שניים, כפליים, מוהר הבתולה, גם יפה וגם זכה, רק הפחד משאיר צלקות, אחר כך מקנחים את עצמם בקלף־סדין העדות שפרס, מטפטף־מתבוסס בזרעו ובדמה, זיווג קשה, והיא לכל חייו נאמנה, יש לה את כאב הברית, יש לה טענה, זו דרך נשים, סוד הרחם הרך, זרעו לעולם, לברכה, בתוכה, ובחוץ הוא־הלחש הגדול מטלטל את בריחי הצריף, מתדפק על פתחי הבית, אש מאכלת רוח סערה, דורש כל פטר רחם, כל זכר, והם ספונים וטמונים מעין־כל על קרשי המיטה, בקור החדר הנורא, עכשיו שולחים ידיים לליטוף, קווים גליים, עקמומיים על גוף, התכוונות של גילוי, מקשיבים להוא־משקיף־מעל, נושם־בולע את חיות־הכול אל תוכו, תולש־קורע את לשד העולם כל יום מחדש לבריאה, ויואל שר לה חרישית את ברכת האירוסין, מדבר דיבור של זיווג לאור הבהוב אורות המקיפים שנכנסים מבחוץ, מצחיק־מבהיל, מתקשה העור, ומלי מתלבשת, מדליקה סיגריה, רק מקלחת והיא כמו חדשה, יואל אוסף את הסדין שפרס לשקית ניילון, נעשה הדבר, כתוב, כמו שני חוטי תכלת לבן הם יוצאים את פתח הבית עם חושך עלות השחר, שותים קפה בדרך על כביש 4, דייר הבית חוזר עם אור־בוקר מהעבודה, משמרות, מלגזה, משתעל־מדלדל כמה ימים חולה בין שרידי הקריה, רותח מחום, ואיננו עוד, חזר למקום ממנו בא, ושמה של מלי הולך לפניה, והיא עושה שמות, חורשת את הקריה מצפון לדרום, אוחזת ומתקיימת בין שני עולמות.

בחלום היא מגיעה עם ערב באוטובוס לעיר זרה, שוכנת מתחת להר גבוה, בדרך מוסכים, בתי חרושת, פרברים מאפירים, נבלע האוטובוס אל תחנה בשולי העיר, עצומה, מזוהמת, מאחוריה קו הים, קולות המהום המון נמהר, נוסעת אל ההר גם היא, סופרת שטר מעל גב־כתפי הנהג, קווים, קווים של מחשבות, רישום אותיות חיווי־דיבור תושבי העיר, עורקי מלמול כליות של עצב, מושכים אותה מבעד לחלון אל ארץ־עיר נוכרייה, מתחת יכולה לשמוע דק־דק את קול המהום העיר שלו, נקרא שמו אליה, יואל, קם יום אחד ונעלם, כך הדודה ליד הדלת, כוס תה חריף ביד, מה לעשות? לכי קחי את מקחך, את בעלך, עין פוזלת על הבטן שלה הגדלה, אבל אדישה, כבר העבירה את השרביט הלאה, ומלי בחלום מרגישה כמו שקית שהוציאו ממנה את כל הדברים הטובים, לא מאמינה יותר לאף איש, קמה בבוקר והולכת למיני־מרקט בכפכפים, אבל לשבת במקום, לחכות שמשהו יקרה, זה לא, באה אליו מצפון, כציפור נודדת מקן, אחריו, והוא זיווג קשה, יסוד משתנה, קדום, כהה, ואין לדעת היכן מקור האור, מתעמעם ונחסם מבעד למרפסות המוגפות ולשדרות המתעקמות בדרך כשהיא עולה להר, לא חדר לתוכם, לא הכה בהם ישירות, מוקרן ומופץ ממקום אחר, שנפל עליו תחילה, מתערבב עם הצללים, מבזיק.

והינה היא עומדת בהצטלבות דרכים, שוטטת נודדת בין רעש האוטובוסים לרחובות החוצים, מחפשת סימן, גוון־צבע השמיים הופך בין רגע שאפשר לשמוע לחשכת פתאום, הופיע הירח, והיא לבד־פתאום, זה חודר עמוק, רק היא וחותם־הברית בבטן, לבד בעולם, התגלו הפנים, החוט הקרוע, החרוזים הפזורים, מסתכלת על געש הצלליות חולפות לידה, שאריות של רישומי כאב, אלפי רסיסי פרטים, מקיפות אותה סחור, סחור, סובב, כמו טבעת שבתאי, ההמון המדמם, נוטף, טרוף, תלוש אברים, טובע בנסורת גרגירי לחשים, עיוור לאותיות, למשפטים, חגים מעל, בין, ליד, לעולם לא ידע לאסוף, להרכיב, והיא כמו כלה ללא ברכה, תפוח שחתכו מין הענף, כשהיה הנר דולק, כשהתחיל בנין הפרי, עומדת ערירית בטבור עולמה, וידיעת המציאות משירה בה צרורות, מפלחת בה פרצה של הבנה, ככה זה היה מהתחלה, זה הייעוד שלו, להסתיר פניו ממנה, עכשיו היא מבינה, כאן לידה, באותה העיר, לעולם לא יפגשו, מקח טעות, נבוב לוחות, קם וזנח, ברח, והיא לא רוצה להיות יותר לאיש, מלטפת בטן שליטף בליטוף גלי עקמומיות אצבעותיה, לכל חייו נאמנה.

ערב היא תעלה לגג איזה בניין בקצה ההר, שוב כהת עור, כוכב השחר, שם תתנער ואז תצנח אט, אט, מטה, מטה, חוצה את הגבול, מרחפת מעל העיר; שם בתחתית, בבור עמוק, בזוהמת הדין, תרכון ללדת את הילד, שם תבנה לבד את הפנים השלמים, מרותקת לגופה, מקיפה עצמה במילות תפילה, ותספר לו כשייוולד את כל האותיות והשורות והמשפטים, תדריך אותו בכל הצירופים, יחד הם יעמדו על ההר ויצרפו שמיים לארץ, היא תלמד אותו את שפת הנשימה שלה, שפת אם, תשלוף עט ומחברת לרשום את כל הצירופים והלחשים, דק־דק, שורות, שורות, מחברת על מחברת, שפה שבורה, מגמגמת, קדמונית, סוף כל הלילה, סוף כל הניסים, זה הייעוד שלה, עכשיו היא מבינה, והוא יודע איפה למצוא אותה אם רק ירצה, מציץ בין השדרות החרבות, והיא תושיט לו טבעת, אצלה, איתה, תמיד.

הילד, בעצם כבר כמעט נער, החזיק את האפרוחים בכפותיו בזהירות ובחמדה. כמעט שלא זכה בהם. הרבה קופצים היו על אפרוחי האווזים שחילקה המועצה למשקי בית לנאמני המועדון החקלאי. רכים יותר מליטוף של נערה, אף שטרם התנסה בכך. אביו היה כדרכו שוהה כגזבר בתל אביב. רק אימו שהתה בבית כברוב ימי השבוע, והציצה בו עכשיו מהחלון כשאסף את קורות העץ מן החצר השוממה להקים לאפרוחים בית.

הם היו שלו לבדו. הוא קרא לאחד מהם קלמן ולשני זלמן. כעבור זמן לא רב יכולת לשמוע אותו במדרכות המושב קורא להם במלוא קולו: “קלי, זלי”, כשאִימן אותם ללכת אחריו לצרכנייה, לדואר, לסניף הנוער המקומי. הם לא נראו עוד רכים ומלבבים כמו בתחילה. את פלומתם הזהובה החליפו נוצות לבנות ארוכות. הם היו מגוחכים כמתבגרים. אבל הנער היה מאוד גאה באווזיו, שהיו למעשה אווזות.

הבוקר הוא לא יכול היה להיפטר מהם, גם בדרכו לישיבה התיכונית.

“השתגעת, מה קורה פה?” ניסה השומר לעצור בעדו ונופף מול האווזים במקל.

“קלי, זלי,” נזף בהם הנער, אבל האווזים לא ויתרו ובקול גדול התנפלו על השומר שנס בבהלה.

“הביתה, הביתה” הפציר בהם הנער, אבל האווזים משולהבי המלחמה לא ויתרו והתנדנדו אגב הליכתם ישר אל הכיתה.

האווזים געגעו בעומדם תחת הלוח. כיתת הבנים נאלמה דום. הנער שעצר בפתח כבש את פניו בקרקע. אבל הרב מנחם אמר בקולו האחר, הלא־מלמְדי: “ברוך בואכם, נפש חיה”.

הנער הרים את ראשו. הרב מנחם היה ידוע בקולו הכפול: הקול האחד היה חמור וקפדני, מעביר רטט של אשמה ופחד, אבל קולו השני, זה שהשתמש בו עכשיו, היה חם וחברי. אולי בגלל זה התייחסו אליו המורים האחרים במעט זלזול, והתלמידים בבלבול.

האווזים נענו בגעגוע, לשמחת ליבם של תלמידי הישיבה.

“תסתלקו, תסתלקו,” זירז אותם הנער במחיאת כף. והאווזים משום מה שמעו לקולו, אחד אחד עברו בדלת החוצה.

אימו של הנער הביטה בו בשובו מבעד לחלון המטבח, כאם סיסרא. היא שלחה מבט עוין גם באווזים, רואה בהם מעין בזבוז. הנער ידע מניין הגיעה אימו ומה שעבר עליה בילדותה, ולכן ניסה שלא להתנגח בה ולא לעורר את לשונה החדה. את הביצים היפות הגדולות שהטילו האווזים היא קיבלה בשמחה. כל מה שהיה קשור במלחמה ברעב, קשר אותה “לשם”, לשנים ההן, שמעולם לא דיברה עליהן, אבל רבצו עליה מבלי שניתן היה להתעלם מהן.

התקרב יום בר המצווה של הנער. כצפוי, הוזמנו בני המשפחה, ולנער עצמו קנתה אימו חולצה לבנה, סנדלים ומכנסיים עם חגורה. אפילו אביו חזר מהשליחות בתל אביב. פרחי הגינה זרעו את כתמיהם האדומים סביב הבית, והשמש גם היא התלטפה עם שיחי הגדר החיה לאות אביב.

והנה הגיע היום. בבוקר, בדרכו לחזור על הדרשה פגש הנער בביתו של הרב מנחם את אחייניתו. היא באה כנראה מצרפת, הואיל ודיברה צרפתית. הנער לא יכול היה לשוחח איתה, גם אם היה מעז. אבל גרבי הניילון שלה היו מסעירים מאוד. הבנות שבמושב לא הכירו אפילו באופנה הזאת.

בדרכו הביתה היה הנער כבוש בהרהורים מעין אלה, וכשנכנס בבגדיו החגיגיים עבר בו רגע של חג. הוא חש שהעולם מאיר לו פנים. הנה עוד רגע יישבו לשולחן. מהמטבח נישא ריחו הטוב של התבשיל. פניו של הנער חוורו, נכון, הוא לא ראה אותם בשובו.

“אימא,” הוא התחיל, טרם גמר להגות את המילה וכבר ברח החוצה והקיא את נשמתו. הוא ישב שם מבלי שידע זמן ארוך או קצר, ואז חזר חזרה.

“איפה הילד?” שמע את אביו שואל, “מה קרה לו?”

והאורחים הֶחֱרו אחריו, “איפה הוא? איפה הוא? לאן הוא הלך? זו המסיבה שלו”.

גם אִמּו, שהייתה לבושה בגדי חג ועליהם סינר, תלתה בו לרגע מבט שהוא לא העז לקרוא אותו. אביו הבין כנראה ראשון במה מדובר, והפציר בו במבט, כאילו תלה את המשפט באוויר, “בן, אל תעשה סקנדל. אתה יודע מה הסיפור”. והנער אכן ידע, זיכרון הרעב הוא שהופך כל דבר אפשרי למאכל.

ישב ליד השולחן, מנסה להסתיר את הדמעות שכיסו את פניו. ואז בעומדה בראש השולחן והסיר בידה, מחלקת את המנות, היה עליו לבחור: יכול היה מכאן ואילך לשנוא אותה לנצח, אבל משהו ברגע ההוא דחף אותו מבלי שידע מה הוא אומר, “אימא, תביטי בחלון, תראי”, ואמנם להקת אווזי בר עברה שם במעופה, יוצרים את *החץ שמכוון קדימה.

“כנראה,” אמר הילד מנסה להתגבר על הרטט בקולו, “שהאווזים שלנו הצטרפו אליהם”. חלף רגע והאווזים נעלמו מהחלון.

[תמונה.24 כיתוב: נועם שפירא, ללא כותרת

1

הוא ישב בסלון. המחוגים היו נוקשים, לא כמו אצל דאלי. המחשבות שלו נוזליות, ולרגע כל שאר הפרספקטיבות. יכול היה לדמיין איך הכול זולג. אפילו הגוף הזה שלו שתלוי על התודעה כמו מעיל מלא חורים, גדול בכמה מידות. לפעמים קטן מכדי להיכנס. הוא מסוגל להביט בשעון שעה ו־12 דקות. זה השיא. עד שהשעון נראה כמו פצע. גם מסוגל לצייר מהזיכרון את כל הטפטים. להכול אותה רמה של חוסר תכלית. גם נמאס לו לשחק תְּקִיעוֹת במגרש החול. לקלוע ארבעים מתוך שבעים זריקות לשלוש במגרש. גם להיות מבוגר יותר לא הרגיש כה מרתק. ממילא הוא מרגיש שהוא תקוע בנצח. שומע את הוריו רוחשים ללא הרף. הטלוויזיה מדברת עם עצמה. הטפטים מתקלפים לאיטם. שידות הלכּה מחווירות. הרהיטים מזכירים לו קרובי משפחה שמתו מזמן. אימו מגיחה לרגע מחדר השינה. הכול בסדר אביב? מה אתה עושה? למה אתה לא יוצא קצת? אתה רעב? אתה מרגיש טוב? אתה בטוח?

2

הם בטח נפגשים מאחורי ז’בוטינסקי. היכן שהאספלט מטוגן. ילדים משתינים בשיחים. ערסים משייפים סכינים קפיציות. זה קורה לפעמים. הם לא מודיעים מראש. הוא ידע שאם לא יהיה שם, משהו יקרה בלעדיו. הרי תמיד משהו קורה. מכות או חרם או זוג חדש. או לפחות רואים מישהו מעניין עובר לידם. כמו אבא של יונית קפלון. אבק כוכבים בצורת גבר בן חמישים שלא מפסיק לעשן כי מופיע בחידונים בטלוויזיה. פעם גם אלכס טען שראה את פיסטוק. הוא גר בסוף רחוב דרובין. מעל חנות ספרי הלימוד של הזקנים. אף אחד לא האמין לו. אתה רוצה שנלך ביחד ונחכה לו? הוא בטוח ירד. אביב הסכים. שעתים חיכו ליד חנות כלי הכתיבה. שרטו כל סובארו חדשה. עשו מלחמת בלוטים. הביטו בחלון הראווה. עברו על שמות בתיבות דואר. חציים היו מחוקים. אתה רואה? הוא מוחק כי הוא לא רוצה שיציקו לו. עד שהמוכר גירש אותם. תלכו מפה אזיאטים. שלא תקלקלו את האוויר. פיסטוק? המוח שלכם הוא פיסטוק. אלכס סובב אצבע סביב רקתו. אל תקשיב לו. אני אומר לך שהוא גר פה. הם מגנים עליו. הוא הטרול ששומר על הגשר. החנות הזו היא לא באמת חנות. אתה מאמין לי? אני מאמין לך.

3

מה לא בסדר איתו? אימו כמעט בכתה. כמו אז שברח מהבית אחרי שאביו החטיף לו בחגורה. אָרז תיק עם כמה בגדים ומברשת שיניים. כמה תפוחי עץ. הסתובב יום שלם. לא השגיח שהוא מדמם. צנח על המדרכה. התעורר במרפאה. אימו לידו. מחבקת אותו ובוכה. אני כל כך מצטערת. הוא לא יעשה את זה שוב. לרגע לא הבין על מה היא מדברת. רק כשקם הבין שהגב שלו שוקל כמו ארון. משחה מצחינה הייתה מרוחה עליו. אני לא מבינה מה לא בסדר איתו? הוא בריא פיזית. אבל משהו בפנים. משהו באופן בו הוא מתנהג. הוא בקושי מחייך. בטח לא צוחק. אולי אנחנו אשמים. היינו אתו קצת קשוחים. אבל ככה אנחנו מכירים. גם איתנו היו קשוחים. חמי היה נועל את בעלי בשירותים ערבים שלמים. גברת זה לא קשור. חינוך זה חינוך. אצלי הרבי כמעט קיצץ את האצבעות עם המקל. תודה לאל אנחנו בעולם אחר היום. אני לא בטוחה. מה את לא בטוחה? שהוא כל כך אחר. הרופא צקצק בשפתיו. אביב כמעט חייך. לרגע נדמה לו כי הוא נראה בדיוק כמו פיסטוק.

4

הרופא החל לשאול אותו שאלות. איך אתה מרגיש בדרך כלל; מה אתה אוהב לאכול; איזה ספורט אתה אוהב; איזה מקצוע בבית ספר; מה בכלל אתה אוהב לעשות. אתה אוהב בני אדם? איזה בני אדם אתה אוהב? את מי? הוא ענה תשובות קצרות. מה מרגש אותך? מה? מה מרגש אותך? הוא הביט באימו בהשתאות. הבין את השאלה מילולית אך לא מעשית. החל לגרד בראשו. דווקא אימו נחלצה לעזרתו. הוא אוהב ספגטי אדום. הוא ילד טוב. הוא תמיד הולך למכולת כשאנחנו מבקשים ממנו. הוא הביט בה בכעס אך לא פצה פיו. אני חושבת שבעלי הגזים קצת אז. אימא אולי די? אני מצטערת. היא כמעט החלה לבכות שוב. אבל הרופא נראה מרוצה. אביב החל למשוך באפו. משהו בריח בחדר לא הניח לו. שילוב של סירופ ותרופות וטפטים וזיעת זקנים. אתה יכול לפתוח חלון בבקשה?

5

גבירתי אולי תצאי ותשאירי אותי כמה דקות לבד עם הילד? מה? אתה בטוח? אימו הייתה מופתעת. זה בסדר אימא. אני אסתדר. היא אחזה את פניה. לחייה קיבלו גוון אפור שהבליט את הנקבוביות שפחד מהן ונגעל. חורים קטנים שבלילה חלם שהם גדלים. יוצאים משם דברים. או שהוא נכנס פנימה. אל תוך הגולגולת. קול אומר לו לחזור לרחם. אינו מוצא את הדרך. רחוב ז’בוטינסקי נראה מעט אחרת. גם המכולת. המכוניות משנות את גודליהן. והרחם שחור לגמרי מבעבע. מישהו צוחק עליו. הוא נטול פנים. לעיתים היא מדברת אליו. הוא מסיט את פניו. לא יכול להביט. ערב אחד לפני מסיבת פורים מרחה מייק־אפ. הוא הביט בה מכושף. מה קרה? מה אתה מסתכל עלי ככה? כמעט אמר לה שהיא יפה. מבויש מלמל משהו בנוגע לתחפושת מלכת אסתר. מיד צנח על הספה כמעט בלי אוויר. הביט בשעון.

6

נשאר לבד עם הרופא. כבר לא דומה לפיסטוק. אפשר לפתוח חלון בבקשה? כבר פתחתי. אה סליחה. לא ראיתי. הביטו זה בזה. עוד שאלות. גיליון פתוח לרווחה. עט כותב ואז נכנס לפה. עט כותב ואז נכנס לאוזן. מה אתה מרגיש כשאתה ככה. מה זה ככה? ככה זה כמו שאתה עכשיו. אין לי מושג מה אתה מדבר. כלומר מה זה ככה. מה אתה מרגיש עכשיו? שאל כמעט בצעקה. אני לא מרגיש כלום. אותו דבר. זה לא משנה לי. מה לא משנה לך? כדורסל או חברים. או לשבת בבית. להסתכל על הרהיטים. על השעון. מה עם מה שאימא אמרה? מה היא אמרה? ספגטי אדום. מה השאלה? אתה אוהב לאכול? אני אוכל כי צריך. כי אחרת אמות. אני לא רוצה למות. לא אכפת לי לחיות. אז אם כבר אתה חי למה לא ליהנות. מה? שמעת אותי. אביב משך בכתפיו. בסדר גמור. אין לי בעיה ליהנות. אני פשוט לא נהנה. אבל אני גם לא סובל. ומה הסיפור עם החגורה? היא סתם מתרגשת. אז אבא שלי מחטיף לי עם חגורה מדי פעם. שיהיה לו לבריאות. זה לא כואב? זה לא משפיל? זה כואב. מה זה משפיל? אף אחד לא רואה.

7

אימו הציצה מהדלת. הכול בסדר? אנחנו כבר מסיימים גברתי. אז מה יש לו? אין מה לדאוג יותר מדי. מה אין מה לדאוג? אם זה היה הילד שלך גם היית אומר לא לדאוג יותר מדי? עוד שנייה אני מתמוטטת פה בחוץ. גם אין פה אוויר. אין פה חלון. דוקטור יש תרופה לזה? די אימא אמרתי לך שאני לא חולה. ככה אני פשוט. למה את לא מבינה? אני ארשום לך תרופה והמלצות תזונתיות. תבואו שוב בעוד חודש לביקורת. מה תרופה? אז הוא חולה? זו לא תרופה כזאת. אז איזו תרופה זו דוקטור? פשוט תקני ותתני לו לפי ההוראות. יש עוד פציינטים מחכים לי גברת. באמת? אין אף אחד בחוץ. אפילו לא כלב. אפילו לא חלון. טוב אם זה מה שאתה אומר. נעצור בבית מרקחת אביב? אין לי כוח. אני אקנה לך מק דיוויד. רוצה גלידה? לא אני בסדר. למה אתה לא רוצה מק דיוויד וגלידה? לא משנה לי. בסדר. נעצור ונקנה. אימו קינחה דמעה שזלגה מהעין. הוא רצה לשאול אם כואב לה משהו. דלת הרופא נטרקה.

8

המשיך לשבת בסלון. לרגע היה נדמה שהמחוג הקטן נעצר. מתקשה לנוע. כמו זקן שמנסה לגרור רגל. אבל אז הדביק את הפער מתנשף. השעה הייתה ארבע מדי. חמש מדי. חבל שאינו יכול פשוט ללכת לישון. 17 שעות ביום. כך העולם יהיה מעט יותר נכון. הוא קם מהספה. עדיין חוכך בדעתו. גורר עצמו באיטיות לעבר הדלת. נזכר כי הוכרז חרם על יונית קפלון. לכן אולי בכל זאת כדאי שירד. שלא יחמיץ משהו. פעם ניסה לאהוב אותה כי אמרו לו שכל אחד צריך לאהוב מישהי בצורה אחרת. לא כמו שאוהבים הורים או אחיות. אז הוא שכב במיטה וניסה לחשוב עליה. אפילו לדמיין אותה עירומה. נרדם כעבור כמה רגעים. גם עליו הוכרז פעם חרם. זה עבר אחרי יום. כמו על כל אחד. ואם לא ירד אולי יוכרז עליו שוב. זה לא כל כך משנה. הוא פשוט רוצה לדעת. אבל יונית זה שונה. היא התחברה עם חיליק מבית ספר שִׁקמה. מהר מאוד הכול החמיר. הפכה לשנואה של הכיתה. לפני כן הייתה כמעט מלכה. מרחק שני מקומות. אלכס הציע לשרוף תמונה שלה בל"ג בעומר.

9

אז מה עושים? שאל אלכס ונראה משועמם. בעט באבנים. התאמן על שריקות. היה לו אח גדול ומפחיד. והוא היה קטן ומפחיד. חבושה אמר שאולי נחכה ויונית וחיליק יבואו. למה אתה חושב ככה? כי ראיתי אותם קודם הולכים לכיוון. סונטה ורקפת ישבו בצד ודיברו. לידור החל לקלל את חיליק ואת יונית, להגיד שהם בוגדים. במיוחד היא. רקפת אמרה לו שהוא מגזים. הוא רק התעצבן יותר. החל להתלחש עם אלכס. הייתה להם תוכנית. אתה מצטרף אלינו? הם שאלו את אביב. עמד עם כיסיו והביט ברחוב. אחר כך קצת ברקפת. גם אותה ניסה לאהוב. להיות בן זוג שלה. לא דחתה אותו לגמרי. גם לא הסכימה. זה נשאר פתוח. הייתה מאוהבת בלידור. אבל לידור היה מאוהב בסונטה. רקפת נשברה בבכי. אחר כך הבינה שאלו הם פני הדברים. חבושה היה בן זוג של אופירה. שניהם נראו כמו סנאים וזה התאים. לאלכס ולו לא היו עוד בנות זוג. כל השאר לא היו ראויות בעיניהם. אז הם לא ירקדו סלואו במסיבות של יום שישי. הזוגות הרוקדים תמיד נראו לו כמו כלונסאות מעוותים בקרקס.

10

לקחת לי כסף מהארנק? לא לקחתי לך כלום. אתה משקר. אני לא משקר. אז מי לקח? מאיפה אני יודע? אתה מתחצף. אני לא מתחצף. תחכה לי בחדר עם הפנים לקיר. נו תעזוב אותו אלישע, אולי התרופה. איזו תרופה? שהוא לוקח? מה זה קשור? או שהוא לקח או שהוא לא לקח. לא לקחתי. לא שאלתי אותך. תחכה לי בחדר. עם הפנים לקיר. נו באמת אלישע. ראית מה עשית לו בפעם הקודמת? נהיו לו שלפוחיות. הוא צריך ללמוד לא לגנוב. ולא לשקר. אני לא משקר. לא שאלתי אותך. תהיה עדין אותו. אולי לא עם החגורה הזו. מה זה משנה? חגורה זו חגורה. כולן עשויות עור. זה לא קשור בחגורה. אז במה זה קשור? בתנועה של היד. אז תהיה עדין אתו. ממילא הוא לא מרגיש כלום. לא כואב לו. תאמין לי שכואב לו. אז למה הוא לא בוכה? מה? יעזור לך אם הוא יבכה? למה אתה צריך שהוא יבכה? כי אם הוא יבכה אדע מתי להפסיק. אולי תוותר? מה? תן לו עונש אחר. את השתגעת לגמרי? תנעל אותו בשירותים. זה לא מספיק חינוכי. נו באמת אלישע אני דואגת. מה יש לך לדאוג. יחטוף כמה מכות וילמד את הלקח. ככה זה עובד. את מוכנה לזוז לי מהדרך?

11

הם תיכף באים! הם תיכף באים! חבושה הסנאי צהל. מה אתם מתכננים לעשות? אביב שאל ופיהק. נראה כבר. לידור חייך בממזריות. משהו בו שנא את יונית במיוחד. אולי הוא אהב אותה קודם. אבל היא העדיפה מישהו ממקום אחר לגמרי. כך לא עושים. מי היא חושבת שהיא? גם תמיד חשבה את עצמה יותר. בגלל אבא שלה. והיא סך הכול מקל בית שימוש. רזה ובקושי יש לה ציצים. אתה בטוח? אני אומר לך. ראיתי לה פעם. היא עוד לא לובשת חזייה. משהו לא בסדר בה. היא מוזרה מדי. אולי היא חצי בן. היא מסוכנת. למה היא מסוכנת? נו באמת אתה לא מבין? אביב נאנח. אז אתה איתנו? ברור שאני איתכם. אבל מה התוכנית? אלכס הכין אבנים קטנות ביד. לזרוק עליהם אבנים? לידור חייך. רקפת וסונטה קמו. אנחנו הולכות. אנחנו לא מוכנות לזה. לידור איים עליהן שלא יעזו לקרוא למישהו. הן עשו לו פרצוף והוציאו לשון. התרחקו לעבר המכולת של הגנב בלי השן. חבושה שוב הגיח מהעצים. הם באים!

12

הוא ישב בסלון. אכל ספגטי אדום. הביט במרקע הטלוויזיה. יכול היה לראות כל דבר. גם את ערוץ ירדן או המזרח התיכון. הבית המעופף. ספר הפלא. אבל גם מישהו מטפל בך עם ההורים שלו. או מבט לחדשות. לשמוע אותם מתווכחים על אריק שרון או שמעון פרס. ואחר כך מתפייסים. ושותים תה עם קוניאק. ולהריח את הריח הכבד המתפשט בבית. ולהגיד שהוא ילך לישון בקרוב. ובאמת לקום מתישהו. להיכנס לחדר. להביט בחושך. לדמיין בו צורות דפוסים הבעות עד שיירדם. אבל הערב חשב על מה שקרה. על שבריר של רגע. למה הוא עשה זאת? הרי לא היה חייב. יכול היה לעמוד ולקלל כמו חבושה. לזרוק אבנים קטנות כמו אלכס. לעשות תנועות אצבע כמו לידור. אבל פתאום הבין שהוא חייב משהו אחר משמעותי. חייב להתעלות עליהם. לא מתוך פחד או אומץ, אלא משהו אחר. כאילו זה הדבר הנכון. כאילו התסריט כבר כתוב עבורו. פתאום הרגיש שהוא מתקדם לבד בחזית. משאיר אותם מאחור. לרגע נדמה היה כי שמע קריאות של אלפי אוהדים. כמו ברומא העתיקה.

13

ניסה להיזכר בתחושה. כמו לגעת ביד או ברגל. קצת רכות עם עצם או שריר. זה הכול. אבל עדיין משהו אסור. ובעיקר את המבט שלה. את ההלם. את העלבון. כך קוראים לתחושות הללו. אולי השפלה כפי שאימו הציעה. משהו בעיניה מחפש את חיליק. אבל אביב היה זריז יותר. אולי בכתה קצת. לא היה בטוח. אף פעם לא הבין למה בנות כה בוכות. וחיליק בכלל לא היה קרוב. הלך למכולת של הגנב בלי השן. כשיצא משם הם כבר ברחו. נעמד מול הראי. הרים את חולצתו. הביט בפטמותיו. נגע בהן לרגע. הפנה את גבו. ספר את הסימנים. ואז החל לדפוק על קרקפתו. דמיין אותה עשויה עץ. תיבה ריקה. נגע בירכיים שלו. בתחת שלו. זה היה רך אבל שלו. לכן זה היה בעצם קשה. שוב ניסה להיזכר בתחושה. לא להרפות ממנה. בלי הפרצוף של יונית. אבל היא הלכה והתאיידה. והוא תהה אם היא בכלל ממשית או שמא פשוט הדרך שבה עובד הזיכרון. אוסף תמונות רסיסים ניחוחות. בונה מהם משהו כדי שיהיה על מה לחשוב לפני שנרדמים. זיכרון כמו זרקור שמאיר לרגע את החשכה ואז כבה. הוריד את חולצתו בחזרה. נזכר בדברים שאמר אצל הרופא. אני לא רוצה למות. לא איכפת לי לחיות. פתאום חשוב לשנות את הסדר. אולי זה יישמע יותר טוב. גם אם לא נכון. אמר את המשפטים האלה בשקט. והוסיף אין לי בעיה ליהנות. אני פשוט לא נהנה. אבל אני גם לא סובל. אין לי בעיה לסבול.

14

קם לצחצח את השיניים. שמע את הוריו מתחילים לריב. אביו טען שהיא זרקה לו מסמך חשוב. היא טענה שמעולם לא ראתה אותו. זה לא יכול היה להיעלם ככה מהמגירה? אולי הוא זרק אותו. הוא לא נוגע במגירה. מה יש לו לחפש שם? אולי היה לו משעמם. הוא הרי לקח לי כסף. אתה לא בטוח בזה. מי לקח אם לא הוא? גם אם כן למה שיזרוק? אסרתי עליו לחטט במגירות. אם משעמם לו שיקרא ספר. שישחק כדורסל. שיוציא אנרגיות. שיהיה עם חברים. הו הנה הוא. מה אתה עושה פה? כבר חצות למען השם. למה אתה לא ישן? שכחתי לצחצח שיניים. אז תצחצח ותלך לישון. אני יכול מחר להישאר בבית? מה? למה? לא מרגיש כל כך טוב. מה יש לך? מה שהרופא אמר? הוא הביט בה ותהה האם היא באמת חכמה כמו שחשב תמיד. כי הוא נתן לך תרופה לא? מיחושים בבטן. תלך לישון, ואם מחר זה יימשך אז נראה. לילה טוב.

15

שעה ו־14 דקות. שיא חדש. כל הארונות במטבח. 24 צלחות. שני סטים. עוד סט שמור בנייר לאורחים שלעולם לא יבואו. 10 כוסות זכוכית. 12 כוסות חרסינה. כלי פלסטיק. ארבע חבילות פסטה. שעה ו־19 דקות. תבניות אלומיניום. נייר פרגמנט. כוסות חד פעמיות. טפטים עם דגים עם משולשים עם מעוינים. שעה ו־23 דקות. עוד שיא. מדמיין סל ריק. כדור נכנס לתוכו שוב ושוב. מדליק את הטלוויזיה. יש בולבול הקבולבול. ילד בן 10. משחק אותו איש מבוגר. זה אמור להיות אמין. לא מבין שמכוניות דורסות. התקינו לו פעמון ופנס. אבל מי מפעיל את הפעמון והפנס אם בולבול עצמו לא יודע שהוא בסכנה? ואז רגע עם דודלי. רגע הוא אישה מבוגרת שאמורה להיות ילד בן 10. הוא שמע על גברים שנהיים נשים וההיפך. כמו בוי ג’ורג'. הכול נראה לו כל כך טיפשי. שעה ו־37 דקות. 12 מזלגות. 12 כפות. 11 סכינים. לאן נעלמה סכין? אתה לקחת? לא לקחתי כלום. אתה משקר. אני לא משקר. אז מי לקח? מאיפה אני יודע? אתה מתחצף. אני לא מתחצף. תחכה לי בחדר עם הפנים לקיר.

16

לקראת שעתיים ו־43 דקות ירד לקנות מצרכים במכולת של הגנב חסר השן. אבא של יונית בדיוק הגיע. אביב נבהל, אבל האבא לא התייחס אליו. קנה שתי קופסאות נלסון. אביב זכר בעל פה את כל הרשימה. את כל המשימה. חלב – כיכר לחם – גבינה לבנה – חמאה – שני בצלים – קמח. זכר בעל פה כמה זה צריך לעלות. כמה עודף צריך לקבל. פעם חרג וקנה לעצמו חבילת מסטיק בומר. הם לא אהבו שחרג מהמשימה. בו במקום הוציא את המסטיק מפיו וזרק לפח. אביו התעצבן. כמעט אמר לו לחכות בחדר. אימו התערבה. עכשיו נזכר – הוא הרי הוציא אותו מסמך. הניח אותו בטעות בשידה בסלון. הוא יכול להחזיר אותו למגירה. כך יחשוף את עצמו. כך בטוח יחכה בחדר עם פנים אל הקיר. גם ככה בטח תהיה סיבה שיחכה בחדר עם פנים אל הקיר. אבל יחכה עד שאביו ימצא בעצמו את המסמך.

17

חושך מוחלט ירד על הרחוב. דבר ראשון הרגיש את השקית נקרעת. את המוצרים מתפזרים על המדרכה. רק לאחר מכן את הנונצ’קו בראשו ושתי בעיטות בצלעות. הכאב היה משונה בעיניו. משהו בו רצה שימשיכו. אם כי הבין את מצבו. כל עוד אף אחד לא רואה זה באמת לא משנה. זו לא באמת השפלה כנראה. הוא חשב לצעוק. אבל פתאום הבין שזה יהיה משונה. הם יפסיקו בקרוב. ואז אחד מהם דחף לו בצל בפה. שמע את צחוקם. שלא תעז לגעת בה יותר אתה שומע? ואז הם נעלמו. הוא מייד קם. ניער את עצמו. הבטן קצת כאבה. אולי איזו צלע. אבל התחושה חזרה ללסת. אם כי דם ירד לו בשפתיים. הביט סביב. לא ראה אף אחד. לכן אין השפלה. גם אם היו בטח לא היה מכיר אותם. אבל השקית הייתה חסרת תקנה. שם את הלחם בתוך המכנסיים. כך גם את החלב. את החמאה והגבינה בכיס. לבצל אחד כבר לא היה מקום. תקע אותו בתוך פיו.

18

אימו מיד הרגישה שמשהו בו לא בסדר. התנפלה עליו בעודו מניח את המצרכים על שולחן המטבח. מה קרה לשקית? איך היא נקרעה? מה יש לך? יורד לך דם? עמדה קרוב מדי אליו. הרגיש את נשימתה. את ריחה. את הלחץ הולך ומתעצם. מיד רכן אחורנית. היא נבהלה מתגובתו. נשכתי את עצמי בטעות. כי לא היה לי מסטיק. הנה העודף. לקחה את העודף. ספרה אותו. הכניסה לארנק. משהו בה הביט בו אחרת. כאילו היא לא מכירה אותו בכלל. אביו התעסק בניירות. השמיע רחשים ואז קרא – מצאתי את המסמך. שמתי אותו כאן בשידה. איך שכחתי? למה עשיתי את זה? קולה של אימו היה חלש. מפוחד. יש ספגטי אדום. מיד מיהרה לחדר השינה. הוא נכנס לחדרו. נשכב על המיטה. לרגע ניסה שוב להתאהב ברקפת. אבל לא זכר כלל את הפנים שלה. ואז ריקנות מרגיעה ולפתע יונית קפצה לתוכו. פנים ברורות חדות. מקל בית שימוש. בלי ציצים. עם פצעים במקום. הוא לא קם לצחצח שיניים או להחליף בגדים. פשוט נשאר במיטה. מנסה לסלק אותה. עד שלבסוף נרדם, והיא כמו שוכבת לידו.

הוא לא שכח את הרף העין שבו חדל שירה של סבתו והחריקות עוד לא עלו באוזניו: הוא ישב על ברכיה, נדרך שלא להכביד עליה בכל משקלו, מפולת סריגיה מעקצצת בבשר אמותיו וריח התִּינוֹקוּת הרחוצה של גופה מסתנן מבעד למעבה הבושם המאלחש, כשם שהשריקה הדקה של נשימתה משתרכת במילות השיר ששרה לו בשפתה, היא שרה, והוא מפסק את שירתה בתנודותיו על ברכיה המתפסקות הנה והנה והלאה ממקצב שירתה, ודווקא כשהן נסגרות בחבטה לא־נשמעת כמכפילות באיחור נכזב איזו הטעמה ששפתיה כבר שכחו, הוא מדמה ביניהן סדק שחור ונסמך על מסעדי הכיסא להרחיב את שבתו, והיא שולחת זרועה להקיפו, ושרוול הסוודר המשתפל ונסוג מגלה אותה פיקת שומן לבנה, שהתגבעה מרזונה החרוש בעגילות תלושה ומתריסה כל כך שנהג לחשוב עליה כמכרסם שהיא מגדלת בחשאי, ופתאום הוא אינו שומע עוד את שירתה, ובבת אחת הוא לבדו. סבתו הלכה ונשימתם משוחת הלַכָּה של רהיטי העץ הפוקעים אט אט, מבריחים את פקיקת ציריהם שבטלו משימוש בשביליו של החושך שהחל מגשש לו ברחבי הבית הגדול באותה שעה של אחרי צהריים מאוחרים נתיבים מאובקי זוהר, שפוכים וגרגריים כרעל שפיזר מישהו כנגד מזיקי הלילה העתידים להגיח ממאורותיהם, פגה נשימתו של הבית והלך אפילו הכיסא שגופה היה דחוק אליו בלחץ הכריות המגובבות, אלא שהוא לא נפל אלא נישא על האוויר שהתמחש תחתיו כעולה מסבך ניעותיו של הבית ללא חתימה או זיכרון ואז צר כשפופרת, מתארך ונעשה למחילה עצומה שהוא קבוע בצדה האחד ורואה למרחקיה הנטושים לאינסוף נינועות נוזלית־לבנה, הוא רואה כי קרקעיתה ודפנותיה אינן אלא כריות שמע מפולחות אדוות מצטמררות של קשב, אלא שהמנהרה כולה מחופה בזגוגית עבה וחסינה לרעשים, כאילו הייתה חיה שנותרה לפליטה מעולם שנכחד, כלואה בתיבת תצוגה מוזיאלית כך שניתן למבקרים העוברים על פניה להשתאות על קנאותה המעונה לאורחותיה מקדם, וסבתו כבר מחדשת את שירתה אלא ששוב אין זו שירה.

החריקות שהפיקה מתחתית לועה, ושלא הייתה כל דרך לראות בהן ניסיונות להמהום או לזמזום, היו מין נאקות עיצוריות ששום תלונה אינה משוכה עליהן, והן פגות בעצם הגייתן – מפלבלות כה וכה בעיוורון ואינן מצטרפות לכלום, מתמגלות בלובן הגרון ונדחקות בקושי להינתק מרקמותיו, בטרם יתבקעו בלא עת וייחנקו בקרומיהן הלחים – ובכל זאת הרגיש בבירור בזיקתן של הנהמות הנעקרות הללו אל השיר, שאת המשכו כבר ידע בעל־פה; אם לא אל המילים עצמן כי אז לכל הפחות אל המנגינה, שההברות הכתושות ליוו, ככלות הכול; כאילו בדרך נעלמה כלשהי הצפינו ההגאים הנגופים את מהלכה, כך שלא היה עוד צורך להנגין את המרווחים שנמתחו ביניהם, מגורים לרטט הצלילים המתעכבים; כאילו הספיקו מעגניו הנחרבים של הקול לשגר זה לזה רצים הלומי שתיקה, וכך עלה ביד השיר להימשך על מסלול מעצוריו הסתומים. כשהביט בפניה של סבתו ידע כי דבר מכל אלה לא נודע לה: היא המשיכה לשיר. שפתיה לא נעו גם כאשר הצלילים הקטועים נשמעו, המנגינה מוצפנת במרקמם החתחתי, מופשטת כצלליתו של מפתח, מרושלת כסיסמה בין נאמני־סוד; נרשמת כל העת בתנודת עפעפיה, בריצודם הגמיש של גידי צווארה. או כך לפחות בחר לחשוב, לזכור, לספר; אף על פי שידע כבר אז כי הרצים אבדו עד אחד בדרכים שוממות, וסבתו אינה מכוונת אל המנגינה אלא אל ציפייתם דלוקת־הנימים של המרווחים העזובים, אל הימתחותם עד פקיעה של עצבי השמיעה; הוא ידע כי את הכפלתם הממאירה של תאי הקשב היא מדרבנת בתנודות ראשה, ובהשתדלותם הנואשת אצל בבואותיהם האילמות היא מדקדקת ברעד עפעפיה; וגם כשחזרה לשיר, ואולי עוד קודם שחדלה שירתה, לא שעתה לקולה־היא ולא שמעה אותו. הוא שמע מעורפו את חידודי עורה וידע כי בכל מאודה היא שומעת את מחילת השמע העצומה, שחיישניה מסתמררים על לא כלום.

למן אותו יום לא חדל להטות אוזנו: שמע את רחש פרימתם של שטיחים ואת ניסור הלילה במעבה הכתלים ואת פקיעת סיביהם של רהיטים ישנים ואת צלצולם הכבוש של מיתרים בכלי נגינה שדממו ואת הצרידות המקופלת בעומק קולם המתעלה של זמרים ואת הצלילות הסורגת חוט אחרון בקולם השדוד של חולים ואת התקשרותן החשאית של השערות על ראשה של בתו. עד שיום אחד, בשעה שהלכו וידה בתוך ידו, ראשו נד בחטף אף על פי ששום תו לא התבלט מדומיית הרחוב הריק שנמשך לפניהם כמנהרה ארוכה ולבנה. כף ידה של בתו נשמטה מאחיזתו, והוא אימץ אותה ביתר־שאת והמשיך ללכת.

כָּל הַלַּיְלָה פֵּרַשְׁתִּי פָּסוּק שֶׁנִּכְתַּב בַּחֲפָצִים.

כִּסֵּא וּמִטְפַּחַת זְכוּרִים לִי, אֲבָל הָיוּ בְּוַדַּאי עוֹד שְׁלוֹשָׁה־אַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁנִּרְשְׁמוּ בָּאֹפֶק שֶׁבּוֹ שָׁהִיתִי בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן. כָּל הַלַּיְלָה פֵּרַשְׁתִּי וְשָׁכַחְתִּי, פֵּרַשְׁתִּי וְשָׁכַחְתִּי.

הַחֲפָצִים הָיוּ עֲרוּכִים בְּקַו, כִּכְתוּבִים בְּשׁוּרַת כְּתַב־יָד אוֹ כִּתְלוּיִים עַל חֶבֶל כְּבִיסָה. מִשּׁוּם הַלַּיְלָה, נִכְתְּבוּ הַמִּלִּים־אוֹתִיּוֹת־חֲפָצִים עַל רֶקַע שָׁחֹר וּמִשּׁוּם שֶׁנִּתְלוּ, הִתְנַדְנְדוּ קַלּוֹת בָּרוּחַ.

הַכִּסֵּא דָּמָה מְעַט לְאוֹת א', אַךְ הִיא הָיְתָה מְרֻוַּחַת מְאוֹד וְגוּפָה צַר: כִּסֵּא־אוֹת מִתְנוֹדֵד, עָצוּם וּפָגִיעַ.

כָּל הַלַּיְלָה פֵּרַשְׁתִּי עַד שֶׁנִּפְרַשׁ הַפָּסוּק מִמֶּנִּי. נוֹתְרוּ אַךְ הַפֶּסֶל־מִשְׁפָּט הַזֶּה, וְגַעְגּוּעַ לְאוֹת.

– לָאַחֲרוֹנָה הַמֶּרְחָב בְּתוֹךְ הַזְּמַן הָפַךְ לְנָהִיר בְּיוֹתֵר, כְּאִלּוּ קִבֵּל הַזְּמַן נֶפַח –

– לִפְנֵי הַשֵּׁנָה קָרָאתִי שֶׁהָאוֹת ו' הִיא רוּחַ, בְּסֵפֶר אַחֵר הָאוֹת ו' הֻמְלְכָה בַּהִרְהוּר. יִתָּכֵן כִּי הִיא זוֹ שֶׁנִּדְנְדָה אֶת הַדְּבָרִים –

כָּל הַלַּיְלָה יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי שְׁרוּיָה בְּתוֹךְ פָּסוּק וּמִתְבּוֹנֶנֶת בּוֹ מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, בְּחַשְׁרָה, תָּלוּי בְּמִרְוָחִים עֲצוּמִים שֶׁל מִדְבַּר חֹשֶׁךְ וְאוֹר. כָּל הַלַּיְלָה יָדַעְתִּי כִּי לוּ אֶתְעוֹרֵר לְכָתְבוֹ יִפָּסֵק וְיִשָּׁכַח וְכֵן – מִתּוֹךְ תְּחוּשָׁה שֶׁל מוּעָקָה וּדְחִיפוּת – כִּי עָלַי לְהִתְעוֹרֵר כְּדֵי לְכָתְבוֹ. אַךְ חֵלֶק אַחֵר הִתְעַקֵּשׁ לְהַמְשִׁיךְ וְלִתְהוֹת עַל הַתְּנוּעָה שֶׁבֵּין הָאוֹר וְהַחֹשֶׁךְ, הַחֹשֶׁךְ וְהָאוֹר, וְלֹא לָקוּם.

כָּךְ זֶה נִמְשַׁךְ וְהָלַךְ עַד שֶׁהוֹפִיעָה אַיָּלָה וּמָתְחָה אֶת חוּט הַגְּבוּלוֹת הַמִּתְמוֹסֵס שֶׁל הַשַּׁחַר, לְהַאֲכִיל אֶת כָּל הַחַיּוֹת הַמְּחַכּוֹת בְּסִפּוּרָהּ.

לַיְלָה וְהַדֶּלֶת פְּרוּצָה. אֲנִי סוֹגֶרֶת אוֹתָהּ בְּבֶהָלָה וּמְבַקֶּשֶׁת אֶת אֲהוּבִי. הוּא יוֹשֵׁב בַּמִּרְפֶּסֶת עִם אִישׁ גָּבוֹהַּ שְׁרִירִי שֶׁשְּׂעָרוֹ הַשָּׁטֵנִי שׁוֹפֵעַ וּמְסֹרָק בְּרִשּׁוּל לְאָחוֹר, כְּאִלּוּ הֶעֱבִירוּ בּוֹ יָד כִּבְדֶרֶךְ־אַגַּב. הוּא לוֹבֵשׁ חֻלְצַת מִשְׁבְּצוֹת מְכֻפְתֶּרֶת וּמִכְנְַסֵי גִ’ינְס מָהוּהַּ, סִיגַרְיָה תְּלוּיָה עַל שְׂפָתָיו אוֹ שֶׁהִיא מוּכָנָה בְּיָדוֹ וְהוּא מַסְבִּיר לַאֲהוּבִי שֶׁבָּא לְהָרְגוֹ.

הוּא אֵינוֹ תּוֹקֵעַ בְּפַשְׁטוּת סַכִּין אוֹ יוֹרֶה בְּאֶקְדָּח, כְּפִי שֶׁנִּתַּן הָיָה לַחְשֹׁד כִּי יַעֲשֶׂה עַל פִּי תְּנוּעוֹתָיו, מִשּׁוּם שֶׁעָלָיו לִמְסֹר דְּבַר־מָה: “מוּת כְּזָקֵן הַהוֹלֵךְ אֶל מוֹתוֹ”, אָמַר בְּקוֹל שָׁקֵט וְנָמוּךְ. מִלּוֹתָיו נִמְתָּחוֹת וּמִתְעַבּוֹת בֵּינֵינוּ, זְמַנָּן נִמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ הוֹלֵךְ וְנִמְשָׁךְ. הוא מַקְסִים אוֹתָנוּ בְּשִׁירָתוֹ וַאֲנִי נְתוּנָה בָּהּ. בְּתוֹכִי מִתְרוֹצְצִים מִילְיוֹנֵי יְצוּרִים נִשְׂרָפִים שֶׁאֵין לָהֶם כָּל עֵדוּת. הֵם דּוֹחֲקִים בִּי לְהַזְעִיק עֶזְרָה אַךְ אֵינֶנִּי נָעָה.

כָּל הַחֻלִּין שֶׁסְּבִיבֵנוּ (צַעֲצוּעֵי יְלָדִים, מַגְּבוֹת יָם, עַרְסָל מְקֻפָּל, שְׁאֵרִיּוֹת עָלִים שֶׁנָּפְלוּ מִן הָעֵץ הַסָּמוּךְ, מִזְרָנִים שֶׁלֹּא הֻכְנְסוּ לַמַּחְסָן) הָלַךְ וְדָהָה. מִלּוֹתָיו עוֹמְדוֹת לְהוֹבִילֵנוּ אֶל הָהָר. לוּ רַק הָיָה תֵּרוּץ כָּלְשֶׁהוּ לְעַכֵּב זֹאת: לוּ הַיֶּלֶד בָּכָה, הַכֶּלֶב פָּרַץ בִּנְבִיחוֹת, סִיר הַשְּׁעוּעִית גָּלַשׁ וְהָיָה עָלַי לָרוּץ וּלְכַבּוֹת בִּדְחִיפוּת אֶת הַמַּיִם

כמה דקות לאחר שחזר מהעבודה, נשמעו נקישות בדלת.

“אתה מחכה למישהו?” שאלה.

“לא, לא.”

הוא עמד בחדר השינה. אחר־כך קלח זרם המים.

“אתה מתקלח?” היססה. היא קרבה אל חדר האמבטיה הסגור והרימה את קולה, “יש דפיקות בדלת.”

“אולי השכנים מלמטה,” גנח בלי מחשבה. ואחר־כך שמעה אותו שורק לעצמו מנגינה סתמית.

היא הסבה את פניה, דרכה על רצפת החדר בנעלי עקב נמוכים, והביטה לכל עבר.

שוב נשמעו נקישות. ובתוך כך, שמעה את קולו במקלחת מבלי להבין מה אמר.

“בשעה כזאת, השכנים?” קרבה בשנית, “כבר אחרי שמונה. הם יודעים שאנחנו אוכלים עכשיו.” היא עמדה ובידה מגבת מטבח, “בדיוק רציתי לטגן לך את הבשר.” ובסכין קרעה אריזת פלסטיק “פאטי”.

“תפתחי וזהו, גוגו.” קרא לה בחיבה, “ממתי את ככה?” הוא יצא מן המקלחון ופתח את ארון הבגדים. הנהן בשתיקה וכמו חשב לעצמו: תפתחי וזהו, אולי קרה משהו.

היא עצמה את עיניה, וחזרה לעמוד במטבח. לא נגעה בדבר ועוד לא הציתה את האש בכיריים.

אולי ילכו עוד מעט, חשבה. אולי כבר הלכו מפה.

פתאום הלמו בכוח: “לפתוח! לפתוח!”

היא נרעדה, קפאה במקומה.

לבסוף הגיע בעלה, ועוד לא שאל “מי זה?” וכבר פתח את הדלת. ראתה אותו מאחור, עומד במסגרת הדלת. ומעבר לו אור חיוור וריח מר של סיגריה התפשט וחדר אל הבית.

“לדבר…” מלמל בפה פתוח, “עם פבלו קישינסקי?”

היא עקבה אחר הדברים מן הצד.

“מחפשים את פבליטו,” הביט לאחור ופלט קול מת.

“כן כן,” הנהנה. “אבל הוא…,”

“הבן שלנו איננו,” חתך ונפנה אליהם, “מה אתם רוצים?”

היתה שתיקה.

“פבלו כבר לא כאן,” חזר ואמר ביתר תקיפות. ומיד, הבחין בכף ידו הגדולה של אחד הבחורים מגששת במותניו ומשם בלט כלי נשק. הוא עיקם את שפתיו, “תיכנסו,” חייך חיוך מאולץ, “תראו בעצמכם, אין לנו מה להסתיר. אנחנו לא עושים בעיות.”

הם היו שלושה בלבוש אזרחי. נראו כמו ברנשים מהרחוב. הביטו כה וכה, פשטו על הבית בחוסר עניין, ולבסוף התיישבו על הספה בסלון.

מה נעשה, רמזה לבעלה. איך נוציא אותם מפה?

היא הביטה סביב, על הפסלונים והתמונות המעטרות את השידה. כעבור רגע, ידעה מה היא צריכה לעשות.

היא מיהרה לקראתם, מתנשפת, כמו הופיעה מרחוק. בידה אחזה מסגרת תמונה, “הנה פבלו, זה פבלו, תראו… עם אשתו והבן הקטן שלהם.” חשבה שתצליח כך להדוף אותם, לקטוע את הביקור. זאת היתה תמונה מישראל, מהקיבוץ בישראל. הוא שלח תמונה שלו ליום הולדתה. וזאת הוכחה, חשבה, הם יניחו להם, וילכו עכשיו.

“איפה הוא?”

“הוא לא פה.” פלט בעלה בשנית, חשב שבזה יסתיים הדיון. מנורה קטנה ממתכת ניצבה על השידה, אל מול שלושת הפרצופים האלה, חש במבוכה קלה, וביקש להסוות מעט את מוצאו היהודי.

אבל אשתו הקדימה אותו:

“הוא גר עכשיו בְּקיבוץ, בישראל, רחוק מפה, בקיבוץ גן־יעקב,” חייכה בתום לב, “שמעתם על זה, זה במזרח… באסיה?”

רגע אחד הביטו בתמונה.

ובתוך כך, הוציאו גיליון מקופל, חוברת מקרטון משומש, ועל הכריכה היה תצלום של מפגין מזוקן מניף כרזה של החזית הטרוצקיסטית. “זה הוא!” הנהנו בראשם. אותם תווי פנים, זיהו אותו. “זה הבן שלכם בתמונה?” שאל שוב אחד הבחורים, “אנחנו רק צריכים לוודא?”

ישבו והתבוננו כך בשתי התמונות, וביקשו למצוא פרטים מזהים: עצמות הלחיים, המשקפיים, המבע בידיים. בין הדמויות היה קשר רופף בלבד, אולי בשל איכות התמונות בשחור לבן.

היא התיישבה בסמוך לבעלה ואחזה בידו.

נשתוק, עד שהם ילכו, חשב האיש במבט מעט חרד. ברגעים דומים לאלה, זכר את אביו, רמון קישינסקי, מנהל בית ספר כפרי בפרובינציה, שלא התקבל בשל יהדותו למשרה גבוהה יותר במשרד החינוך של ארץ המחוז. עכשיו הגיע תורו של הדור שלי, נהג לומר לעצמו. נחכה, עד שהם יניחו לנו. הוא זרק מבט באשתו למעט במלים ולא לעורר מהומה.

אבל מה הבעיה? מה כבר קרה? מה גילתה המשטרה הארגנטינית? סירבה להבין. ולכן, המשיכה בתום לב: “פבלו נסע מכאן עם החברים שלו, קבוצה שלמה הלכו להקים ישוב בארץ אחרת. מה צריך אדם בגילו, קצת שקט מההורים. עזב את ההורים והשאיר אותנו כאן, כן כן. שינה את שמו אפילו, קוראים לו סאול עכשיו,” היא צחקקה במבוכה, “יש לו שם ישראלי, עברי. הוא מדבר אבראו. עברית הוא מדבר. אתם יודעים, ויש לו בת שלא מדברת ספרדית בכלל.”

“מה זה קיבוץ?” שאל אחד מהם.

היא גמגמה, ואז השיבה. ושוב התבוננה בבעלה שיבוא לעזרתה.

“זה לא פה, בקרבת מקום, הקיבוץ הזה?”

היא ובעלה נדו שניהם לשלילה.

“ואתם יהודים סוציאליסטיים?”

שוב נדו בראשם. “סוחרים בורגנים,” זה הכול.

“אולי בכל זאת, גברתי, תוכלו לעזור לנו לזהות כמה מהאנשים הבאים…” הם פרשו על השולחן הנמוך תמונות רבות, במיוחד של צעירים וצעירות, בשיער ארוך ועגילים רחבים. “אלה אולי החברים של פאבליטו שלכם… היפים, השמאל החדש, כמו שקוראים להם היום?”

והיא רצתה לשאול: “מה האנשים בתמונות עשו?”

כעבור כמה רגעים, הרים אחד הסוכנים את ראשו: “איך נדע שאתם לא…”

והשני המשיך: “…מסבנים אותנו?”

גם השלישי אמר באדישות נבזית: “אתם לא רוצים להימצא שותפים לדבר עבירה שדינה מאסר.”

היא חייכה במבוכה לבעלה.

הוא חשב על החנות שלו בשדרת קאבילדו. המשאיות הפורקות את קופסאות הקרטון בשעת בוקר ואחר הצהריים, העבודה המונוטונית במחסן והחיוך המעושה בפני צדקתם של הלקוחות.

ברוב שעות היום עמד מאחורי הדלפק בעניבה מגוהצת, בפנים מגולחות למשעי ובשיער מוקפד.

היא קמה ללכת. הרגישה שלא יכולה עוד לשבת בחברתם. וביקשה רשות לחזור אל המטבח: “אנחנו אוכלים,” אמרה. ומאחור שמעה את בעלה אומר:

“אתם יודעים מה, אני אלווה אתכם אל השכן למטה, בקומה התחתונה. השכן הוא שוטר בתחנה המקומית: הוא יכול להעיד בפניכם… שהכול בסדר איתנו, אנחנו לא עושים בעיות, רק שומרי חוק.”

בינתיים הדליקה את הגז בכיריים. ומחבת הברזל התחממה. נתח הבשר האדום נצרב בחום האש. לא יותר משלוש מאות גרם, משויש וללא עצם, עד שהתכווץ מעט, והדם ניגר. בעזרת מלקחיים הפכה את הסטייק והניחה על שפתו הצרובה מעט חמאה. וחזרה ואמרה: הוא לא צריך לאכול את הבשר עם מלח. אחר־כך חתכה פלחי עגבנייה וחסה ובצל, בזקה חומץ ושמן חמניות. “בסלט, אתבל במלח, כן, כן”.

היא ערכה את שולחן העץ הירוק במטבח. על מפת הגומי הניחה צלחות וכוסות. והוציאה בקבוק סודה מן המקרר. הכול היה מוכן. אחר־כך התיישבה. הרגישה עייפות ורעב שמגיח לקראת הלילה. מה הוא עושה שם עכשיו, הבן שלה. לא רצתה לחשוב עליו, מזל שלא חזר לפה. היא חיכתה שעה קלה עד שבעלה יצטרף אליה. נמנעה מלחזור אל הסלון, מפני שחששה לעמוד מול מבטם המחשיד של שלושת הברנשים, אולי גם בפני חוסר האונים של בעלה. העיתון היומי היה פרוש על השיש, היא דפדפה בו ובהתה רגע בפרסום לטלוויזיות גרונדיג: הטלוויזיות החדשות קלות יותר וגדולות יותר, ללא כפתורי חוגה. ולצד זה פרסום של מקררי כנף גבוהים ומותאמים למטבח. ואז התרוממה והרימה את עיניה אל החלון וראתה את מה שחששה ממנו: את המכונית פורד־פאלקון שהייתה סימן למשטרה החשאית.

בבת אחת נחרדה. החסירה נשימה. מפני שבאותו רגע שמעה נקישות בדלת הכניסה. היא הניחה לעיתון ויישרה את בגדיה. חיכתה רגע, ואז שוב הופיעה דפיקה בדלת, בקצב שונה, דפיקה אחת ולאחריה שקט, ושוב שתי נקישות, כאילו היד הקפוצה מהססת מעבר לדלת, במגע עם לוח העץ, ושוב שלוש נקישות ולאחריהן שקט, והיא הרגישה שדבר מה לא בסדר, לא מניח את הדעת, כאילו הברנשים חזרו מהקומה התחתונה, מהשכן למטה, ללא בעלה, ועכשיו הם מכינים את עצמם במבואה ומצותתים פנימה, לא יעוללו לה כל רע, כבר לא היתה בטוחה בכך. סוף כל סוף, נסחפה ללכת אל דלת הכניסה, הבשר המתקרר נשאר במרכז השולחן, וחלון המטבח היה פתוח לרווחה.

“מי זה, שם?” הרימה את קולה – ומיד נמלכה בדעתה. והחליטה לא לפתוח את הדלת.

בינתיים ירד מר קישינסקי בלוויית שלושת הברנשים אל השכן בקומת הקרקע. הדלת נפתחה ושוטר המקוף הזמין אותם לשבת בסלון. הבעל גמגם, לעלע בלשונו כמה מילים על פבליטו, ושלושת הסוכנים ישבו והביטו בשוטר במבט בוחן.

“איפה פבליטו? אתה יודע”?

שוטר המקוף היה גבר בשנות החמישים לחייו, כולם כינו אותו קאצ’ו, ואיש לא ידע את שמו האמיתי. הוא היה עב בשר לבוש בבגדי שוטר, ובביתו התהלך בחליפת טְרֵנינג שחור, לבש משקפי קריאה, שתה מאטה ביחידות ומצץ את הבומביז’ה באדיקות.

“ההורים אומרים שהוא איננו,” אמר אחד הברנשים, “אומרים שהוא גר בקיבוץ, רחוק מפה, חלאות,” קילל כלאחר יד, “סוציאליסטיים יהודים, מבריחים את הילדים שלהם.”

וכשמר קישינסקי ביקש להתערב ולהגיב, גער בו השני ואמר, “תהיה בשקט, צ’ה”.

השוטר גיחך מעט ומלמל, פבליטו, פבליטו, כחוכך בדעתו. ואז הרים את משקפיו ופתח ודיבר באריכות על הילד החביב שהיה פבליטו, בכל שבת היה רץ אל הרחוב עם מכוניות מתכת למשחק, קאצ’ו היה מלטף את בלורית שיערו, ופעם אף הסכים לפתוח לו את חלון הקומה ולהציע לעוברים ושבים גזוז תפוזים תמורת כמה סנטאבוס.

“אתם אומרים שהוא איננו? אבל יום אחד כולנו נלך, אף אחד לא יידע אם בכלל היינו.” אמר השוטר בדרך עקיפה, “אני, מרגע שהבנתי את זה, ממעט לכבות את האורות בבית. זה נראה לכם פשוט, אבל כשמכבים את האורות הדברים נעלמים. אפשר לפחד ממה שנמצא בחושך, גם כאשר העיניים מתרגלות. בחושך אי אפשר לדעת מה ישנו ומה איננו, אתם מבינים אותי. וגם אם הדבר אובד, יש הבדל גדול בין דבר שנעלם כלא היה ודבר שנעדר. וזה עוד כלום: מה יקרה אם תצאו יום אחד מהבית, ומה שנעלם בעבר יחזור אל הבית בהיעדרכם?”

כל העת הזאת מר קישינסקי הרכין את ראשו. הברנשים הקשיבו לשוטר בגבות מכווצות, וכשסיים את דבריו, השלישי מביניהם חשף את ידית האקדח שחבש למותניו ורטן לעברו: “על מי אתה צוחק, שוטר? אתה רוצה לומר שאתם מסתירים אותו?”

“אתם, למי אתה מתכוון?” תמה השוטר הזוטר.

“אנחנו מכירים את הממונה עליך, שוטר.” שניים מהם חייכו זה לזה חיוך זדוני, “לא היינו רוצים לסבך אותך.”

הם הנהנו בראשם ואחד הסוכנים הניח שטר כסף על השולחן, זקף את ראשו, כמו אומר, זה בשבילך.

“בסדר, בסדר”, אמר השוטר, “אענה לכם.” וידו גורפת בגנֵיבה את הכסף ונעלמת מיד בכיס הטרֵנינג. “אם ההורים אומרים שפבליטו איננו, אתם רשאים להאמין להם, הם אנשים אמינים, אני נותן את מילתי, מילה של איש המערכת. אני עצמי לא ראיתי אותו בזמן האחרון, אבל זה לא אומר שהוא לא נמצא. איפה שהוא הילד נמצא. איפה שהוא הילד תמיד יימצא, אלא אם כן תפסו אותו כבר. ואם לא תביאו הוכחות, לא תוכלו לדעת, ואם לא תוכלו לדעת, לא תעשו את העבודה שלכם.”

עיניו של מר קישינסקי התרחבו בהשתוממות.

“עכשיו נלך לתחנת המשטרה, ואתה תלווה אותנו, טוב?” לראשונה הוציא אחד הברנשים תעודה מזהה של אחד מר ב., נספח מיוחד במשרד הבטחון. “תעשה לנו סיור שם?”

“אם זה מה שאתם רוצים: ניסע לשתות קפסיטו, אה?” הצטחק קאצ’ו, שוטר המקוף.

“כן, כן,” הנהן מר בואנדיינה, “את התעודות והאקדח תשאיר בבית.”

“בשעה כזאת, ממילא אין אף אחד חוץ מתורן הרישום.” אישר השוטר.

“נו אז מה, לפחות הסוהר יפתח את התאים ונמצא לך מקום שם להירקב.”

“במעצר?” היתמם השוטר.

מר ב. המשיך להנהן בראשו והשניים האחרים פרצו בצחוק.

הם נסעו בפורד הגדולה, צמודים זה לזה במושב האחורי כמו חברים מימים ימימה. רגע אחד, ביציאה מדלתו של השוטר, ביקש מר קישינסקי לחמוק בתואנות אחדות, אבל יותר לא הניחו לו להסתובב לבדו. הוא עלה בחזרה אל דלת ביתו, וברנש אחד חיכה לו בקצה חדר המדרגות. בקומה השביעית, דפק על הדלת במתינות, ואחר־כך הסתובב בבהלה ואמר: “התבלבלתי בדלת.” וירד קומה נוספת, ומייד החליט לסגת כדי לא לעורר חשד מיותר. “לא חשוב, נצא לדרך,” אמר בליבו והצטרף לחבורה.

תחנת המשטרה של הרובע, מרחק בלוקים משם, היתה אכן שוממה בלילה. אף על פי כן, תבעו מן השוטר הזוטר לשבת במשרד המנהל ולהתקשר אל קצין המבצעים האזורי. משם נסעו אל תחנת הפיקוד הפדראלית בכניסה לבית הקברות בצ’קריטה, אבל במקום להתקרב אל בניין המשטרה, כפי שהיה מצופה, חנו במרחק ונכנסו בשערי בית הקברות וחצו את דרכם בין מצבות הקברים, בחושך, בשביל הלוויות הראשי, עד שהגיעו אל המשרפה.

“אתה רואה, סניור קישינסקי, מה מצפה לאחדים מאיתנו?” ומר קישינסקי הרים את ראשו אל הארובה הגבוהה של משרפת המתים ונדמה לו שהיא ניצבת בדממת הלילה, אימתנית וחלולה מעשן.

“אם תגיד לנו איפה פאבליטו, לא יאונה לך כל רע ותשוחרר מיד!” קרא אליו מר ב. באור הקלוש של פנסי הרחוב. קאצ’ו שוטר המקוף התכווץ בתוך עצמו. ובתוך כך חשב לעצמו: “בתנאים מסוימים החיים מתאיידים, ומה נשאר אחרי האש הבוערת.” עכשיו כבר סכר את פיו ולא הוציא הגה.

סוף סוף יצאו מבית הקברות והתקרבו אל תחנת המשטרה הראשית. בפתח הייתה המולה רבה. רעש מנועים וסירנות ואומניבוס מעושן צפצף למעבר. אחר־כך נפתחו הדלתות בשקשוק מהיר ואנשים צעירים הורדו מן הרכב בתורים חפויי ראש אל תוך אולם הכניסה ומשם נעלמו במסדרון ארוך ואפלולי. “אלה היו באוניברסיטה הערב,” צווח אחד השוטרים מעל הראשים. לרגע התגבר הרעש, והצפיפות נעשתה בלתי נסבלת, ואז פסק זרם העצורים והאולם הגדול שב והתרוקן למצב הבטלה הסמויה השגורה שבו.

הם הובלו דרך מסדרון נעול בבריחי ברזל אל חדר צדדי ובו תא מעצר רחב מידות מלא בסטודנטים צעירים, ומר ב. העמיד את מר קישינסקי אל מול דלת הסורגים, כך שכל העצורים הביטו בו בעיניים טרוטות. “אתה מזהה את הבן שלך? זה שם? אולי זה שם? אולי בכל זאת, סניור קישינסקי, הילד שלך דיסידנט לא קטן.”

מר קישינסקי נאלם דום. מלבד היותו עייף ורעב, בתום יום עבודה בחנות הנעליים, הוא הועמד עתה למשפט שלא היה ממנו מפלט.

“אשתי כבר אמרה לכם שהוא בישראל,” התרעם. העלבון שחש עכשיו נבע מרגש הכבוד היסודי ביותר שלו.

“אתה מסרב לשתף פעולה, סניור קישינסקי.”

“אני?”

“סניור, אתה מסרב לתת לנו לעזור לך.”

“רבותיי,” כחכח קישינסקי בגרונו, “הוא לא פה, אני לא יודע איך להגיד לכם את זה בדרך אחרת, הוא פשוט לא פה לפניכם.”

“אתה בטוח?”

“אתה בטוח שזה לא זה, שזה לא ההוא שם?” הם הצביעו על בחור מזוקן חבוש קסקט על ראשו. “לא, לא. זה בטוח לא הבחור שם, אולי זה הקומוניסט שם, נכון?”

ובאותו רגע, אחד הסטודנטים קרב אל הסורגים גלגל את עיניו וסימן לשוטרים שהוא ישסף את גרונם.

קאצ’ו שוטר המקוף הרגיש שהוא מביט בו, על לא עוול בכפו.

אחר כך, דלת הסורגים נפתחה. שני צעירים הוצאו משם. ובן רגע, ידיו של האב נאזקו, “אתה מסרב להסגיר את פבליטו, אז תיחנק איתו בפנים.” אמר מר ב., ושניים מהם דחפו אותו אל תוך תא העצורים.

הוא לא התנגד. לראשונה הרגיש שגורלו אינו נתון בידיו. הוא השתדל לא להביט בכיוונו של בנו שעמד שם באחת הפינות, שעון על הקיר ובידו ספר עבה. מה עשה שם? כיצד נעצר?

כעבור רגע, הכניסו פנימה גם את קאצ’ו השוטר הזוטר בשל שיבוש החקירה. “סניור אתה יכול לגשת אליו. להיפרד ממנו.” אמר קאצ’ו לקישינסקי, “אמרו לי להעביר לכם את המסר: עכשיו זה אתה או הוא, אמרו לי להגיד לכם, אחד מכם יצטרך להיעלם.”

הסיפור השלם יראה אור באסופת סיפורים מאת המחבר בהוצאת ‘פרדס’

אני כותב מתוך בּוּרוּת. אלא שכל־עיקר ידעתי כי פניי עומדים להיות משוספים.

סביבי צעצועים אחדים, ממורטים, נטולי־שימוש ובולטים מאוד בעטיו של כך. מעליי מופשלת מנורה. אני קפוא בתוך האור. בשׂרִי נעשה חידודין־חידודין.

הידיעה על החבלה העתידית בפניי הושלכה בחדר, מַבְהקת, בין החפצים האחרים; קרן־שמש נסוגה אצל החרך העָשׁוּן, היחידי בחדרי.

שָׁם, פניי.

נזכרתי בְּמראָה אחת בְּגומחה צדדית שאשנב אין בה, אלא שנתפסו בה עניינים כגון מגבת או טחב או מעקה או גלד או זבובים. אסיר אותה, את המראָה היחידה, חשבתי, ואצא את החדר עדוי מצנפת בחשאֵי־חשאין: בלילה, בדממה.

יצאתי מחדרי.

חשוך מאוד; בידִי, מגוללת בצעיף, המראָה, שגודלה כצלחת ומשקלה ככבד־אדם. הנחתיה בכיכר. פתע נשמטה המצנפת לארץ ורוח באה בפניי. נדמה לי שטרם שוספו.

צעדתי כפוף ותהיתי אם השמיים היו ההמשך הבשרני של פניי, אף על פי שלא אחזתי לחלוטין במיקומם.

אעצור לבהות, חשבתי. כך. אעמיד את פניי, מבטבטים בחשכה אלמותית, נוצצים כמחושים גבוהים.

מבטי השכיח ממני את פניי: נתפסים על־ידֵי האיש שצועד מולי, חפוי מעיל חורף, שערו זז לכאן ולכאן, וארשת־פניו מחמירה מאוד עם חלק הארי של נוכחותי.

הוא חלף על פניי, והליכתי נדמתה בעיניי משונה מאוד ולא מתקבלת על הדעת; הכנתי פעמַי לחדול מן ההליכה, וסרתי אצל בית הקפה שעמד באחד הרחובות, והאור בו היה דק, והמראות בו כוּסוּ בקבוקים כהים, והאנשים בו הניחו את גופם, אלומים ומחרישים.

הסבתי אל שולחן העץ המלבני המרוחק כשתי פסיעות מן המוצָאות. ידיי נפרשו עליו ככיכרות לחם והליכתי נשכחה־כלשהו. הזמנתי משקה חם. בהססנות מכותרת־אימה הבטתי באנשים האחרים: מהתלים בְּמזלגות ובספלים ובְסכינים; אויבים שמסועפים לאויבים קטנים מהם, והם מסועפים לתת־אויבים, והם מִפעלים מיקרוסקופיים לייצור אויבים: מתגדלים בעל־כורחם להיות מתנגשים ומיטלטלים ומקרטעים.

דמום מאוד העברתי את ידי השמאלית על פניי: מחוררים בשקערורית רחבה בחלקם התחתון; זהו האנושי, ידעתי. מייד הנחתיה, את ידי, על השולחן, ונדרכתי שוב, שמא יגיחו המשחיתים להפתיעני.

ניגש המלצר: האם ארצה עוד דבר־מה; לא, לא, אצא עכשיו ואשלם; הוא חייך כמו ללהגני ולקח את השטר ויצאתי את המקום ההוא, והרחוב היה נטוש מאדם, ויפעה כלשהי – איזה תימהון – הייתה מכתרת להתבדלותו.

בחדרי; נדמה כי ניצלתי. יתוש בא בלחיי. ישבתי על הכיסא והִמְהומו חדל כאשר היה מאכֵּן את פרצופי; והִמְהומו ניצת כאשר איברים אחרים היו מטרידים את זממו.

מה היתוש יודע על־אודותיי אשר חומק מידיעתי? אני קם. אני יושב. אני פונה לשירותים הדחוסים, המבאישים, שם הפשפשים מתעלמים מפניי אבל מצותתים לתוך־תוכי – נפשו, מעליו, טרם־חתה־ממנה – אני יוצא מהשירותים וחוזר לחדר הגדול מהשירותים.

הלילה כבד וארוי בקרביים זוהרים. מעליו עופות אחדים.

אני חושב על שֵינה. אני מביט לאן. נשמע טרטור כלשהו. אני יושב על המיטה. מיטת היחיד הצרה תשמש זירה למאבק עיקש באויבֵי החידלון. אין כל סיבה נראית לעין שהחידלון לא יגבר על הפעלתנות: הגְזרה המסואבת הזאת, הפנים שלא בחרתי, שלא יכולתי לבחור, הפנים שכל הווייתן אומרת: תִּרְצח; שמא ישתמטו מתכליתן המִּבְדִּית וינוחו על משכבם: חסויים ונוטפי־מיצים, חתומים במזור־של־שינה עד אורו המאובן של הבוקר.

אני חושב על הבוקר.

הינה העתיד: רופש כמה רפשים עשיתי. הינה העתיד: בוצץ כמה רפשים עשיתי. איני זוכר אם משימה כלשהי נאנסה עליי לעשות.

הבוקר, הקיקלון.

שם, גופי;

מופעל כל־כולו בידי עצמו ובכל זאת נִכפה עליי להאכילו או להעבידו או להחביאו במקלט הזה.

אני עומד ומחריש.

החדר קטן מאוד אלא שישותי משתרעת מעליו. קולות כלשהם, נשרים אולי; ידיי פרושות. אני עייף.

בחלומי ראיתי רקפות ענקיות. ילדים יפהפיים, נטולי ראש, היו מהדסים סביבן בחגיגיות. מוזיקה גדולה נשפכה מהשמיים. אורות כיסו כל תזוזה במעלה ההר למרגלותיו הרקפות. רוח רכה פיזרה אֶת האצבעות הזעירות ואֶת עלֵי הכותרת. אלה ילדֵי הרוח ואלה כלל מעשיהם בעולם, שמעתי. אלה כלל מעשיהם אֵי פעם, שמעתי. ראיתי: הם רועדים מאוד; מסתופפים בפאתי הרקפות הענקיות, סביבם צעצועים אחדים ומצנפות.

שמא אתעורר עכשיו. החדר חשוך ואִי־ניתן להאירו אלא במנורות. מה שמעיד על בואו של היום הוא טרטור המכונות מעליי. אשטוף את פניי ולא אנגבם עד שהמים יחדלו לטפטף מאצל זקני.

אני שופת תה ומחמם מעט את ידיי. שירת־המכונות אוגפת עליי. הגמיעה מן התה מאזכרת־כלשהו את פניי: אבודים, שייכים לי רק בדיעבד.

הספל כחול ורחב ושיניי נוקשות בקוֹר. אי העשייה פִּשְׁרה סתום באשר הגוף־הוא־חי ופִשרה סתום באשר הגוף־הוא־חי אינו מתבאר לפניה; ובכל זאת, ידוע לי, איכשהו, כי פניי עומדים להיות משוספים, והיום הזה ראוי להתרחשוּת כזאת, כמו כל הימים האחרים.

אני יוצא לרחוב. בקושי רב אני מזהה אנשים. נמסכים מולי: הצלליות או השלדים או העורות. אני עומד מופקר. מעליי פניי. אלה פניי, שמעתי. הינה פניי.

כאשר באתי להתפרנס בדוחק וניגשתי אל הגן שבו נעשית העבודה שהועסקתי בה מפעם לפעם. השמיים אפורים, ראיתי. לא. השמיים בהירים. לא. ראיתי. השמיים כשירים לעפיפונים. כן. הינה: ילדים אחדים והוריהם בגן, ביום, באור. עכשיו יבואו להפריח בו עפיפונים. כן. איזו הקלה. איזה כפור. נאספות דמויות ונאספים דוממים. אלה שיירים של עולם שאקרצף בקרוב מאוד. ארכין פניי. כן. הינה פניי. אני מאבחן את השיירים. אני אוסף אותם ממקום אחד, נראה לעין, למקום אחר, שאינו נראה לעין. לשם כך קיבלתי כובע וחולצה להתבדל, ויעה ומטאטא ושקיות אשפה. מנהל העבודה הביא. האדון, חשבתי. נדמה לי שהאדון מחבבני. בא, מתחייך עליי, אומר: כאן. אומר: כאן וכאן. זעיר שם זעיר שם, אני עונה חרישית. תמשיך, תמשיך, לאט־לאט, הוא אומר. אני ממשיך. העבודה אינה מסיחה את דעתי. מפעם לפעם אני עוצר ובוהה בעפיפונים. אחר כך אני מחתים את הכרטיס במקום שהוא אינו המקום הזה.

ברחוב, בדרך לחדר, מישהו הבחין בי. לא הכרתי אותו, אך השגתי בו שהשגיח בי והאצתי הליכותיי. עיניי לא יכלו להצטמצם לכדי ראייה בלבד; פניי היו תלויות מעליי כמטוטלת ואימה כלשהי השתרגה בכל הגפיים־הזעירים־של־העולם. תהיתי: במה הלז הבחין כשחלף על פניי; מה התגלה בפניו; מדוע עצר פתע.

הגעתי לחדר. הטרטור הקדחתני כמעט פסק. ייתכן כי לילה עכשיו. אני דמום ומכוֹפף. אני זוכר: גיל תשע, הייתה יד בעולם, והיד ליטפה את הראש; וכאשר חדלה ללטף השבתיה לראש – דמום ומכופף – והבטתי ביראה בעינֵי מי.

אצא לשוטטות ערב. משקפיים כהים יעמידוני בַּמקום. ידיי משולבות מאחורי גבי ונשלחות מטה להתפרכס שם. אני גבוה מאוד ותפוס בחטוטרת, והערב נמשך בעולם ופוסח על הראשים. והראשים מדולדלים בשמיים וכמעט קשורים לספינות־הגפיים שנושאות אותם, ומהדסות, ומפרפרות, וצועות, ואוחזות ברגליהן, שהן כמעט על הקרקע, וכמעט בשמיים, וכמעט בחידלון; מייבבות ומייבבות.

אני נעצר לשבת על ספסל. ראשי זז מצד אל צד. האויבים עשויים להיות מגוונים מאוד, שמעתי. אני דרוך מאוד, ועם זאת, אני בוהה בעצים שסוככים מעליי: בדממה, בתימהון. אנשים שחלפו במקום לא התעכבו לעומתי. מעליהם, רשרוש העצים, כמו תפאורה עלומה להוויוֹת כמוסות מאוד – עד שהקולות יתרוששו מנמענם. נעשה קר מאוד. קמתי מהספסל וסבבתי סביבו והלכתי משם וחזרתי אל הספסל והבטתי סביבו וידיי היו מחופרות במעילי.

בימים הבאים גשם כבד בא על הארץ. צרחות גדולות נשמעו. ציפורים או צלליות. האור שבא בפניי היה בהיר מאוד והחדר היה פנימי וחלון מלבני היה משמש חדר אחר שבקע מהחדר הזה. הייתה תהלוכה סביבי. בהיתי. נשאלו שאלות אחדות.

לא, לא, אולי לא, כמעט ידעתי, לו אך ידעתי, כן, אם אתה מתעקש, אז כן, אבל הרוח, אדוני, האם ראית את הרוח? אדוני, מתי הגעת לכאן? קר לי, אדוני.

אדוני, האם קר לך? כן, תמיד היה לילה, כן, אני נזכר עכשיו, לא, אבל הוא לא התקרב עד אליי כשראיתיו, סְלח לי, לא, האור הנורא הזה, אדוני, האור המבעית הזה, אדוני, באמת, יש שפע של לחם במקום הזה, אלא שהבשר נותר עני.

כל בקר אני יושב כמה זמן ליד הכלוב של השועל הלבן. יש כאלה שחושבים שזה נורא לשים חיות בגן החיות. גם אני חושב. לכן אני הולך לשם יותר. כמו לבקר את אחי בבית הסוהר ואת דוד שלי בבית חולים למשוגעים. חולי נפש מיוחדים מתמודדים. נפגעי נפש. תשושים. יש עוד הרבה שמות יפים או יפים פחות. אני פשוט קורא להם שועלים.

השועל הלבן אולי הוא גור. יש לו עיניים כחולות והוא עושה רונדלים. נע ללא מעצור רץ בכל המסלול ושוב מתחיל מהתחלה. לא נעצר, לא קולט, לא מבין, לא רואה. דרוך לרוץ. מצד שני לפעמים מרוב שהוא רץ, אני מתחיל לבכות וסר הצידה. הולך הביתה. זה לא ניתן לעצירה.

הוא רץ במרחב כמו שאוגר רץ על גלגל בכלוב פלסטיק קטן. המרחב גדול לכאורה. הוא קיבל שם גבעות, חומות, מערות ומנהרות ובריכה קטנה ובית מסתור, אבל בכל זאת המרחב הזה מוקף.

היום יש סערה בחוץ וכל העצים משתוללים. הסערה עוברת על כל הארץ. אני אוהב ימים כאלה. בימים כאלה אין הבדל בין ירושלים לתל אביב ולא בין באר שבע לנהריה או עכו או חיפה. הסופה מפזרת בחוץ ומכנסת בפנים.

אני יושב כאן בלי נטאשה. לעיתים קרובות יותר ויותר בזמן האחרון התחלנו לעשות הליכות בוקר יחד, ואז היינו נכנסים קצת לפארק החיות. היא התמוטטה. היא אף פעם לא הייתה באמת נטאשה הגדולה. למרות שרצתה. אמרתי לה מזמן שהיא משחקת משחק מסוכן. אבל נטאשה רצתה כל הזמן לעסוק בדברים הגדולים.

נטאשה קרסה בבת אחת. בבת אחת פגשה אותה ההתמוטטות שעליה כתבה ואיתה התמודדה כל החיים. לזר אומר: יש אנשים שנשפכים לבפנים כמו מגדלי התאומים שקרסו לבפנים. זה נראה מבחוץ יציבות של פלדה, אך שכשהתלהטה היא נמסה לבפנים. יש כאלה שכשהכול מתמוטט הם נשפכים החוצה. לא קורה להם כלום.

יש אנשים שיודעים משהו והם רצים אליו. יש שיודעים משהו והם בורחים ממנו. ויקטוריה שהיא המורה של חלק מאיתנו וגם נטאשה מאוד החשיבה אותה תמיד אומרת יש אנשים שרצים אל גורלם ויש אנשים שבורחים ממנו. בסוף מתברר שאלה שברחו מגורלם הגיעו אליו יותר מהר מאשר אלה שרצו לקראת. אני אומר שיש סוג שלישי, השבויים, הם רצים במקום כמו השועל הלבן.

רק כשהכול נגמר אתה יודע אם אדם שרץ היה במנוסה, היה שבוי או שרץ כדי להגיע. מבחוץ כל ריצה נראית אותו דבר. אבל זה לא שהכול נגמר במוות. הכול נגמר בדיוק ברגע שהאדם חושב שגילה שהוא רץ אל גורלו. שהוא כל הזמן בורח או שהוא שבוי. זה לא אומר שהתגלית נכונה, אבל ברגע שאדם מרגיש שגילה את המנגנון שלו, באותו רגע מתחיל המוות שלו. זה בלתי נמנע. הוא מתחיל למות. למרות שהיית יכול לחשוב שגילוי יוביל להארה, זה כמעט לא קורה לרצים או לשבויים.

אחרי הצהרים אני הולך לעזור לאבא שלי בצורפות. נותן כמה שעות עבודה בעשיית תכשיטים וכלי כסף שהוא מוכר בחנות שלו בבני ברק. בלילה אני לומד. כמה שאני מסוגל. נרשמתי לאוניברסיטה הפתוחה, ואני לומד כימיה ופילוסופיה. זה הבסיס לכל.

אני זוכר את הרגע הזה שעוד ישבתי עם נטאשה ודיברנו, ועוד לא ידעתי שהיא פתחה את הדלת הסגורה של החדר הזה שבו אין רצפה שאין קרקעית – רק פיר עמוק שלתוכו נופלים ושהיא עומדת על שולי בולען שמתרחב. כך זה היה.

אנחנו בעצם שני בני אדם… שלושה או ארבעה. בבושקה. הבובות האלה שהן אחת בתוך השנייה. אדם בתוך אדם, זה מה שאנחנו, רק שלא אצל כולם זה אותו הדבר. יש כאלה שבתוך הבובה יושבת עוד אחת אותו דבר רק קטנה יותר וכך עד אין סוף. אבל יש כאלה שבפנים יושבת בובה אחרת, עם פרצוף אחר משהו שונה, לפעמים אפילו חייתי, לפעמים רודן עם שוט, ואז מתחיל להיות מפחיד. אבל מבחוץ הכול נראה אותו דבר.

כשהייתי קטן הייתה אצלנו בשכונה את המכולת של “מה לא”, אני לא חושב שזה היה השם האמיתי של החנות קראו לה אולי “הכול זול” או “שפע טוב” או כל דבר אחר אבל כולנו קראנו לו אדון “מה לא”. הוא היה מתקשר לאמא של ילדים ואומר גבירתי הבן שלך פה עכשיו, והוא לוקח המון חטיפים ושוקולד ולחם וגבינה צהובה וסרדינים ובמבות ומה לא, לרשום? את אומרת לרשום הוא לקח הכול ומה לא הוא לקח. שהיית בא ושואל אותו יש שוקו הוא היה אומר: אתה רוצה שוקו, שוקו אתה רוצה? כשהיית אומר לו לרשום, הוא גם היה שואל לרשום אתה אומר, אתה אומר לרשום?

אני זוכר שחשבתי שזה משהו כזה של אשכנזים שהם מדברים כפול. אם יש לך זקן לבן ופאות קטנים מאחורי האוזן וחלוק שחור כמו של אשכנזים שעובדים חנוונים במכולת לא כשהם הולכים לבית כנסת בשבת, אז אתה בטח מתרגם הכול מיידיש, כשאתה מדבר עם הילדים מהשכונה שהם כולם כורדים או עירקים או סמך טיתי"ם שכאלה, ואז בטח שביידיש הכול כפול, וזה גם סגנון כזה לוודא שלא מרמים אותך.

בבושקות חיות שבתוכם יש בבושקות מתות.

התקשרתי לויקטוריה לספר לה שנטאשה איננה. היא נדהמה. כל אחד ראה מבחוץ רק את השמחה והעדינות שלה. מאור פנים. באותה מידה יכלה ללמד ריקוד. איך זה יכול להיות השבועיים שלושה שבהם נטאשה דיברה איתי יותר ויותר, וניסיתי לעודד לתמוך ודיברנו שעות ולא הרגשתי או האמנתי או לא יכולתי למנוע את זה שהיא מרצונה תפתח את הדלת שתמיד פחדה, שהיא תיפתח ותלך אליה מרצון.

בגדול לא ממש ידענו מה חיבר אותנו באותו פרק זמן שבו היינו נפגשים. זה התחיל בשיעורים של ויקטוריה שבדרך כלל לא ידעה מי מכל התלמידים והאנשים שהיו מגיעים אליה, היו מתחברים ביניהם. אחרי שפעם אחת חזרנו ברכבת לתל אביב ודיברנו כל הדרך, התחלנו להיפגש שם, בתל אביב. אז פעם אחת הסתבר שגם ויקטוריה מגיעה לשם פעם בשבוע, ומדי פעם היינו מתראים בגן או הולכים לאכול משהו.

אנשים עשויים מחומרים שונים. יש מזכוכית, יש מבטון, יש מחמר, יש מקרטון, זה בערך כל הסיפור. העיקר הוא החומר. יכול להיות אותו מבנה סיפור דומה והכל, אבל אנחנו לא באים מאותו חומר. כל מגדת עתידות משיכון סלע תגיד לך את זה.

יש פרק זמן קבוע שבו ההדף של תופעה מסוימת נגמר. אצל כל אדם זה שונה. ברגע שזה קורה מגיע הסוף. נדבקנו אחד לשני טוב טוב באותם שנתיים משונות שבה כל אחד נדד בין כמה ערים בארץ. ויקטוריה בדיוק ברחה כי הכול התמוטט במשפחתה ונעה בין ירושלים לצפת שם לימדה במכללה ובירושלים עבדה במשרה נוספת. נטאשה בדיוק נסעה כל הזמן לירושלים בכדי למכור את בית הוריה, אני הייתי מגיע לעבוד בגבעת רם, זאת הייתה אשליה נחמדה להשתמש בדברים ולנוח מזה שהם משתמשים בי, ולזר עבד על תערוכה ובינתיים התאהב בירושלים, והיה בורח מתל אביב אליה וההיפך.

היינו ביחד נער אכול מבפנים, שתי נשים שונות מאוד אבל חכמות נורא מכל מה שאני מכיר, ואני שאני לא יודע מה לומר על עצמי חוץ מזה שיש לי עשרה אחים ושמגיל אחת־עשרה אני מנסה למצוא לי את הדרך. דרך למה אני לא בטוח. וחוץ מזה גם אם הייתי מוצא אולי הייתי מאבד את זה שוב.

נטשה כשהייתה קטנה הייתה עובדת בחנות בגדים מפוארת במדרחוב בן יהודה והיא גם הייתה אחראית על הכול עוד כנערה. פעם סיפרה לי איך שבערב הייתה אוספת את הפדיון ושמה אותו בצרור קטן שהייתה קושרת מחביאה בחזה והייתה רצה כל הדרך הביתה, כי פחדה שמישהו יעקוב אחריה וישדוד אותה. והיה נדמה באמת שהיא רצה כל החיים ולא עוצרת. וכאילו לא שדדו אותה אף פעם והיא שדודה.

יש עוד כלובים בגן החיות שאני הולך. יש את הקופים שעצוב לי איתם. אבל עם השועל אני ממש בוכה.

אם תראה בלילה פרפר צבעוני כתום נגיד או ירוק־כחול ואפילו לבן אני חושב שהוא יהיה זוהר בגלל הצבע ובגלל החושך. ואם תדליק את המנורה ויהיה שם עש לילה בוודאי תיזכר איך הנשמה נמשכת אל האור כמו עש שרוצה להתאבד אל השמש.

אנחנו כולנו היינו ילדי שמש. מזותומרת, היינו משומשים. זה מה שהיה איתנו כל אחד בילדותו היה משומש. היה לו הורה או גדול שהשתמש בו. ואז נהיינו ילדי שמש כאלה שמחפשים כל הזמן הארה שקורעת ולפעמים חלק מאיתנו טבעו עמוק בבוץ והשתמשו בכל חומר עד שנדפק להם המוח ולא ידענו מה אנחנו עושים, ואיך זה שגם ויקטוריה ונטאשה איתנו. אין כל חדש תחת השמש אמר קהלת, והמקובלים אמרו כמו שויקטוריה הסבירה, שיש חדש מעל השמש. ויק ונט הן רצו לראות את השמש בלילה ואת הלילה בשמש, זה מה שאוסף אנשים שעברו כוויה להבין אחד את השני.

זה ריק בפנים כמו בור בלי תחתית, ואז אתה שותה ושותה להגיע אל הלמטה של הדברים למצוא את החור דרכו הכול נוזל ואוזל. או שאתה מספר לעצמך שזה מלא, ואתה כל הזמן ממלא את זה בדברים ובשמש, אבל אז כשאתה נופל, אף אחד לא בא ולא תופס אותך באמצע הנפילה אין דבר כזה ואתה נופל עוד ועוד ועוד. בלי סוף.

[תמונה.56 כיתוב: נועם שפירא, ללא כותרת

מה זה הדבר הזה? היא שואלת את הרופא. לרצות כל כך. לרצות עד כלות. לרצות לא להיות.

מתי? הרופא שואל.

פתאום, היא אומרת. באמצע יום בהיר. שמים. תכלת. ענני נוצה. ופתאום תרנגולת מנקרת בערמת זבל.

נעורים, היא אומרת. הנאות. בריאוּת. חדוּת השכל. ערנות העין. תשוקות. נגיעות. הגיגים. מורכבוּת יוצאת מן הכלל. תעלומות שיש עוד לפתור. יופי טמיר מעבר לאופק. חלב ודבש מן ההרים. גבעות מתמוגגות. מלכויות שמים. ופתאום, היא אומרת.

יצרים? הוא שאל.

פתאום רק יצר אחד באמצע הלא־כלום.

איזה מהם? הוא שאל.

כמו תרנגולת מנקרת בערמת זבל. אבל עריצה, אלוהים. איזו עריצות.

חכי במסדרון, הוא אמר.

רק תגיד לי מה זה הדבר הזה?

צריך לחשוב, הוא אמר. זה לא מהיום למחר.

כן, היא אמרה.

הוא נראה בן־אדם רציני.

לפעמים היא ניסתה בלי אוכל. זה היה אפילו נעים. עד גבול מסוים. קלות התנועה. עצמות הלחיים. השקיפות. הסבלנות. להימוג מרגע לרגע. כרטיס לכיוון אחד. האופק ומה שאחריו. גלישה חרישית. אט אט. ללא מעצורים. הבהוב אחרון.

עד גבול מסוים זה היה נעים. לא כשהתחילה לחיות במוות. לא אז. או או.

שניהם – זה התיש אותה. זה העמיד הכול על הראש. עכשיו היא הייתה במוות וההזיות היו על החיים. הזיכרון של מי שהייתה פעם המשיך לקרטע לצידה כמו עוף מוזר במדבר צייה.

הרופא אמר: קחי את עצמך בידיים.

כן, היא אמרה. הוא נראה רציני. הוא נראה בן־אדם עם כוונות טובות. הוא נראה מעוניין.

כן, היא אמרה.

החיים זרמו בתוך גופו במעגל סגור. אבל היו כמה פתחים קטנים שדרכם אפשר היה לראות אותם מפכים, מלבלבים. דרך העיניים, למשל. מקומות כאלה. אפשר היה לראות אותם זורמים, את החיים שבו.

כן, היא אמרה, אבל –

בפעם הבאה, הרופא אמר.

הכיוון ההפוך התאים לה יותר. המטרה הייתה זהה. מכת חיים. הלם אנרגיה. מטביע אותך בתוך עצמך. עוד עוד ועוד. ממתקים. עוגות. תופינים. גם דברים מלוחים. למה לא? כל גל מתעלה על עצמו. בולע את קודמו. כופתאות. כיסונים. פשטידות. מכת מוות. הכול או לא כלום.

מי חשבת שֶאַתְּ? היא שואלת את עצמה.

חשבת להתכווץ למהות שבמהות? מסוגפת? סחופת רוחות? ערער בערבה? מלאך בלי כנפיים?

בינינו:

אַתְּ מכל ענקי של פודינג שוקולד. חבית של שמנת מדשדשת על שתי רגלים בצקות. את אוניה עמוסה קצפת פונץ’־בננה. מתנהלת בכבדות בביצת מי אפסיים.

חכי במסדרון, הוא אמר.

במסדרון טייל בחור עם שברים ברגליים. קליק קלאק קליק קלאק. לפעמים הוא חשב שהוא עכביש וצחק בקלילות כשהתנדנד על הקביים.

על ספסל ישבה בחורה שמנה שחייכה כל הזמן. היא לא ידעה ממה היא סובלת.

זה יכול לקרות באמצע רחוב סואן, היא אומרת להם, לבחור ולבחורה. בשוּק, בית קפה. תחנת אוטובוסים.

פתאום ריח יערה. פתאום וילון שקוף. לא חשוב מה. פתאום חלון גבוה.

אופס, אין לדעת.

הבחורה השמנה חייכה.

או בשדה ירוק. או באחו. או בשיפולי גבעת כלניות. פתאום התהום קוראת לך, אופס!

“ממעמקים קראתיך יה”, חייכה הבחורה השמנה.

או מול חלון ראווה מלא עוגות היער השחור. היער הזה פתאום. השחור שמציף אותך. אין לדעת. אולי להתמלא שוב בקרם שוקולד? זה תהליך. זה לא מהיום למחר. אולי משהו מהיר יותר. אופס, מפה לשם.

גלולות? אולי הפעם, אין לדעת. אולי יותר ממאה? מאתיים?

“וגם כי אבוא בגיא צלמוות…”, חייכה הבחורה השמנה.

בתיק שלי כתבו אובדנית. אפשרות שעומדת על הפרק. יום יום. רגע רגע. כמו כדור אש בין הידיים. כמו נבואה שמגשימה את עצמה. כמו סימן חקוק על המצח. כמו שיממון שאופף אותך בלכתך ובבואך. האבדון מנופף לך בידו מכל פינת רחוב. השמים אפורים. נמוכים. הרימי יד ותגעי בהם…

אופס! חייכה הבחורה השמנה, כמה שאת מדברת.

את צודקת. משפט־שדה. גזר דין. הוצאה להורג. חד וחלק. לערוף. אופס וגמרנו. עבודה נקייה. שיהיה שָקֶט. מה שמגיע – מגיע. למה החמקנות.

למה הפחדנות, החלקלקות, החידלון וההתחסדות. למה להיאחז בציפורניים. לגמור ודי. לצאת בכבוד. להוריד את המסך. תם ונשלם. להוריד את המים.

לְמה מחכים במסדרון?

התחלתי לשרוף, היא אומרת לבחורה השמנה. מראה לה את היד. גם את הזרוע. רוצה לראות את הכתף? לא חשוב. את לא חייבת להקשיב. אני אעשה את זה בחושך. במרתף אפל. איש לא יידע. הכל יתגלה לאחר מעשה. אפילו בלי מכתב. ככה טוב. אני אהיה גם התליין וגם – – –

– – – לא, זה לא. בלי קליק קלאק. אני יודעת. שמעתי את זה בסרט. בסטריאו. רק לא זה. על תדברו אתי על חֶבל. מה קרה לכם? תעזבו אותי! משתוקקת לחיות אני!

זה מה שאתם לא מבינים…

אז קחי את עצמך בידיים, אמר הרופא.

שלךָ?

שלךְ

ואתה?

את צריכה לרצות, הוא אמר. רק את.

איך זה יקרה? היא שואלת.

אם את לא רוצה – איש אינו יכול.

איש אינו יכול, היא חוזרת.

אפילו לא טיפ טיפה? מעט שבמעט? אפילו לא פירור של קמצוץ?

רק את, הוא אמר.

אופס, אז הכל חוזר לנקודת ההתחלה. אפילו לא גרגר חול בין מיליארדי הגרגרים? אפילו לא זנב כוכב בגלקסיה רחוקה? אפילו לא שבריר שבשבריר של הנחה? אז הכול חוזר לנקודת ההתחלה. אולי תלמד אותי לרצות, היא לחשה.

זה לא מהיום למחר, הרופא אומר. צריך לחשוב. וחכי במסדרון. ורק אַת יכולה. ואיש אינו יכול בשבילך. וקחי את עצמך בידיים. ואני לא קוסם.

במסדרון היא מחבבת את הבחור שחושב שהוא עכביש. הוא חושב, חושש, ושוב חושב.

הוא רואה את עצמו צונח מעל מגדל. צניחה חופשית. בלי קוּרים.

מגדל העיר. מגדל דוד. אולי מגדלי הכנסת, אם יש דבר כזה.

בפעם הבאה. כשהשברים ברגליים יתאחו, הוא אומר לעצמו בתקווה.

בינתיים הוא מדדה הלוך ושוב. והבחורה השמנה עדיין לא יודעת ממה היא סובלת.

אני לא מה שאתם חושבים, היא אומרת לבחורה השמנה ולבחור.

גם אני לא עכביש, אומר הבחור עם הקביים. אני רק נופל בלי להרגיש.

נופל נופל נופל על הכביש.

אופס, מחייכת הבחורה השמנה.

נופל ומחריש. זה מתיש.

זאת לא בחירה שלי. זה לא מה שאני רוצה, היא אומרת להם. הכול יכול להיות רגיל לגמרי. לפעמים אפילו נפלא. ואז פתאום התרנגולת, אתם יודעים.

היום נתנו כנף לארוחת צהריים, מחייכת הבחורה השמנה.

תרנגולת, עכביש – הכל מושפע מהכבידה, מדדה הבחור עם הקביים, קליק קלאק.

אני לא מה שאתם חושבים. הייתי ילדה. אני כמעט נערה. רציתי. אני רוצה. זה לא ויתור. זה כואב, אתם יודעים. זה עטלף מעופף במערה טחובה. זה עולם הפוך עלייך. עוד נשמה באפנו, היא פונה אל הבחורה השמנה.

נולדים אנחנו כדי לחיות, חולמים. מקווים. אילו רק מישהו. לא יודעת. אי אפשר אפילו להגות את זה. משהו חייב לקרות. זה יבוא, אני יודעת.

כוכב שביט. הר געש רדום, אולי, שיתעורר פתאום. משהו בטח רוחש בבטן האדמה. מה – הלבה לא רותחת שם מיליון שנה?

יש בי כוחות. אני מציירת. ומנגנת מנדולינה. אוהבת חיות. שוחרת שלווה. פעם כתבתי שיר. המון אני הולכת ברגל בגשם. מדברת עם זקנים. צופה בכוכבים…

הלך הבחור עם הקביים ועלה על מגדלי הכנסת. היה דבר כזה. אלה לא היו מגדלים, אמנם. זה היה מלון רב־קומות והוא עלה לקומה התשיעית, הפעם. ליתר ביטחון. והוא צנח כמו עכביש. אבל בלי הקורים. הוא נמרח על הכביש.

אמבולנס בא. מאוחר מדי. היא בוכה. היא מעריצה את הבחור עם הקביים. היא ממאנת להתנחם. היא מקנאה. היא מקווה.

גם לו אמרת לקחת את עצמו בידיים? היא שואלת את הרופא.

גם לו אמרת לחכות במסדרון? ושאיש אינו יכול ושהוא צריך לרצות? ושאתה עוד צריך לחשוב ושזה לא מהיום למחר?

במסדרון יושבת עכשיו רק הבחורה השמנה ומחייכת. הבחורה השמנה והיא.

היא שואלת את עצמה מה הפתאום הזה באמצע יום בהיר. שמים. תכלת. ענני נוצה. מה זה התרנגולת הזאת המנקרת בערמת זבל. לאן הלכו הנעורים. הבריאות. חדות השכל. ערנות העין. התשוקות. הנגיעות. ההגיגים?

“מעפר אתה…” מחייכת הבחורה השמנה.

והאובדנית עולה לרגל אל קברו של הבחור עם הקביים. בגשם. ברוח סערה גם. משתטחת על האבן הקרה. לבה נחמץ מצער. הלך ועשה את זה. ועכשיו הוא תחת אבן. היא מקשיבה. אין קול ואין אוושה. רק הרוח באורנים. היה ואיננו. מה זה הדבר הזה? למי תשובה. למי נחמה.

והרופא נראה בן־אדם עם כוונות רציניות.

מה זה הלא־כלום הזה? היא מתעוררת בבוקר אל עולם עגול שיש בו הכול.

והיא על קרקעית צחיחה. מעולם לא ידעה מֵי מעיין זכים. ומישהו גזר: אין לך חלק ונחלה. היא מביטה סביבה. אין קול ואין אוושה. מאין גזר־הדין? האם זו תורשה? או אולי סביבה? אולי משהו שקרה מלכתחילה? מישהו הסתכל עליה בעודה בעריסה. העיף מבט בעיני הכול או לא כלום. וכמו סכין שרט שריטה סמויה במוחה. והיא עדיין לא עשתה דבר. רק קלטה מסר דק. בלתי נראה. מתוך ערפל של בוקר. בין יניקה ליניקה.

האם יש בית־דין עליון? אולי אפשר לערער. להגיש בקשה.

אני מבקשת לאפשר לי ליהנות מפירור של עולם עגול ומושלם. אני לא אעשה נזקים. לא ארעיש. לא אפריע את הדממה. אני אשתלב. אני אהיה בסדר. יש בי דברים. אני לא רק שלילית. בעצם אני אחרת. מבפנים אני אוהבת. יש לי הוכחות. אני יכולה להביא עדים. יותר מֵאוהבת. זו אצלי התמכרות. חסידה גדולה אני של העולם הזה. של המלאות. של השלמות. מעדיפה את הכול על הלא כלום מאז ומתמיד.

האם את מוכנה להתפשר? מחייכת התובעת הכללית העליונה.

השאלה קצת מבלבלת. אין לי תשובה.

קצת תעוזה, אומרת התובעת הכללית העליונה.

אולי אני אצא לרכוב על סוסים, היא מעיזה.

רעיון, אומר הרופא.

אולי אני אקרא שירים, אנגן במנדולינה. אשיר מזמורים. אטייל על הגבעות. אפסל בשעות אחר הצהרים. אדוג דגים.

לא הכול בבת אחת, אומר הרופא.

רק תן לי משהו: חוט מהסוודר. כפתור. ציפורן. ריס. הבל נשימה. שבר חלום. מנגינה.

תן לי הבטחה. אולי בעשור הבא. בגלגול הסופי. בממלכת הנצח. בחשכת יערות הגשם. אולי בקצה קצווי ארץ. מקץ כל הדורות. באחרית הימים.

בלילה ראיתי להב גיליוטינה נוצץ בחושך. קול לא נשמע. עמדתי על הברכיים בראש מורד. חיכיתי. הייתה דממה. ואילו צעקתי, האם היית בא?

חכי במסדרון, אומר הרופא.

והבחורה השמנה עלתה על חומת העיר ואופס קפצה. ושברה את עמוד השדרה. אמבולנס בא. עכשיו היא משותקת בטיפול נמרץ. שמע ישראל, היא מחייכת.

היא מעריצה את הבחורה השמנה. היא ממאנת להתנחם. היא בוכה. היא לא מקנאה. היא עוד קצת מקווה.

אולי תטייל קצת במסדרון, היא אומרת לרופא. קליק קלאק קליק קלאק.

אולי תשב על ספסל ותחייך כמו בחורה שמנה שלא יודעת ממה היא סובלת. ותסתכל על חלונות בקומה העליונה. ותהיה קצת עכביש.

אולי תהיה שמים. תכלת. ענני נוצה או מגדל דוד? מגדלי הכנסת קומה תשיעית? או עוף מוזר מקרטע במדבר צייה. פודינג שוקולד. ערער בערבה. מלאך בלי כנפיים?

קח את עצמך בידיים, היא אומרת לרופא.

אם אתה לא רוצה, איש אינו יכול.

זה לא מהיום למחר, היא אומרת לו.

וצריך לחשוב ורק אתה יכול וחכה במסדרון, היא אומרת לו.

ואופס, בפעם הבאה – שלא תופיע אם אתה לא קוסם.

הסיפור הופיע בקובץ סיפורי המחברת, ‘זית הזהב של הקוקטייל הציוני’, בהוצאת ‘פרדס’.

א.

לילה אחד עלו החמורים לירושלים. הם נכנסו מן הכביש הראשי העולה ממערב. כיוון שהגיעו באמצע הלילה, בתחילה לא ראה אותם איש, וחלף זמן רב עד שהבחינו בני העיר במציאותם. העיוור היה למעשה הראשון לראות אותם. כיוון שעמד ברמזור מכיוון בית־חינוך עיוורים לכביש הראשי ולא שמע כלל תנועת מכוניות, אלא דווקא נעירות חמורים, הבין שחמורים עלו הלילה לירושלים, ושמע כי רבים הם.

חודשים ארוכים אחר כך ניסו להבין מאין הגיעו אותם חמורים, וכיצד התקבצו ועלו יחד בשיירה אחת לירושלים, ולמה עלו דווקא בכביש מספר אחד, אך איש לא מצא לכך את התשובה. במקום זאת שמחו שבאותו לילה כשהודיעו בחדשות, באופן בלתי צפוי, כי נגמרו מקורות הדלק בעולם ואין עוד שימוש במכוניות, הגיעו לירושלים מניין חמורים כמניין משפחות ירושלים. כך רק התחזק אמונם של תושבי העיר כי ניסים קורים בירושלים, ולכל משפחה בירושלים היה חמור לנהוג בו, ואין גודלו או כוחו נקבעים על פי עושרה של המשפחה.

ותמו הפקקים ברחובות העיר.

ב.

בתחילה הייתה ארץ ישראל באפריקה. וכך אברהם הלך מאסיה לאפריקה, שכבר לקחה לשם פרעה, ועל כן נקרא אברהם העברי, שעבר מאסיה לאפריקה. וכל מה שלימין השבר הסורי אפריקאי נקרא אז אסיה, וכל מה שלשמאלו נקרא אפריקה. ובא משה רבנו והעביר את ארץ כנען לאסיה בחציית ים סוף. ובא יהושע בן־נון ובחציית נהר הירדן החזיר את כנען לאפריקה, שהיו בני־ישראל מתגעגעים לאפריקה. בא נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא והחזירה לאסיה. שט רבי יהודה הלוי מספרד לארץ ישראל והחזיר את שתיהן לאפריקה. קם רבי סאלם שבזי והפכה לאי, שצריכים האנשים ללמוד לשחות או לצלול או לצוף כדי לגעת בשעריה. בא ביאליק וניסה למשוך האי שיהיה אחד מאיי אירופה. בא ביבי ומשכה שתהיה אחד מאיי אמריקה. הלכה אמירה הס מבבל לבגדאד, הלכה על המים מבגדאד לירושלים לאלקודס, ועלה הים וירד הים ושבה ארץ ישראל מן האוקיינוס האטלנטי לחופי הים־התיכון, והתחברו אסיה ואפריקה ליבשת אחת על מסמר ירושלים.

ג.

בלילה באה משטרת ירושלים ולקחה את א' לבית המעצר המרכזי של ירושלים. הושיבוהו בתא מעצר מאחורי שבעה שערים ושבעה שומרים. הוציא ספר התפילות שהיה עמו. כשהתפלל תפילה ראשונה נפתח השער הראשון ונרדם השומר הראשון. כשהתפלל תפילה שנייה נפתח השער השני, ונרדם השומר השני. וכך עד תפילה שביעית שנפתח השער השביעי, ונרדם השומר השביעי. יצא א' את בית המעצר המרכזי של ירושלים בהילוך איטי ובקומה זקופה כמי שיוצא מתוך שלו ויוצא אל שלו, ולא כמי שבורח. אף כחתן מחופתו. בא אל ביתו וראתה אותו אשתו נ' וצעקה: מה אתה עושה כאן. סיפר לה כך וכך. אמרה לו: חזור אל בית־המעצר ואל תא המעצר, שלא יבואו לכאן השומרים לחפשך, ובעוון הבריחה יסגרו עליך השער זמן ארוך שבעתיים. אמר שלא ברח, וכן יוכל לברוח שוב, ושמעו השוטרים דופקים בדלת. פתחו השער לשוטרים, ואלו נכנסו וצעקו: כיצד תברח מבית המעצר של ירושלים? אמר להם: ספר תפילות יש עמדי, קראתי תפילה ראשונה ונפתח שער ראשון ונרדם שומר ראשון, וכך עד תפילה שביעית ושער שביעי ושומר שביעי, וקורא אני עתה בתפילה ונחזה מה יקרה. הניחוהו השוטרים בביתו ולא לקחוהו עמם לבית־המעצר.

ד.

באותו לילה חלם א‘, ובבוקר סיפר החלום לאשתו נ’: חלמתי שבאתי על פתחו של בית־אסורים, והסוהרים לא הניחו לי להיכנס. אמרתי להם: כאן ביתי. והם עמדו בסירובם. קראתי לאחד האסירים שהכירני שיעיד לטובתי ששם אני גר, והוא הפנה עורפו כאילו לא שמע קולי. לבסוף בכיתי כילד והניחו לי להיכנס לחצר, אך אסרו עלי להיכנס לתאים. לאחר מכן חלמתי שתי פעמים שאני בתוך בית־האסורים בתאי ומבקש לצאת ממנו, והסוהרים לא מניחים לי לצאת. אמרתי להם: ביתי בחוץ. והם עמדו בסירובם. קראתי לאחד מחברַי החופשיים שראיתי מעבר לחומה הנמוכה שיעיד לטובתי ששם אני גר, והוא הפנה עורפו כאילו לא שמע את הקול. לבסוף בכיתי כילד והניחו לי לצאת לחצר, אך אסרו עלי לצאת לעולם.

ה.

באותו לילה חלם ראש העיר ירושלים, ובבוקר סיפר החלום ליועצו: חלמתי שירושלים תהיה לאספלט, מגרש חנייה גדול, ומי שראה בה פעם תאנה, ומי שראה בה זית, ומי שראה בה כרם, יראה מכוניות במגרש ענק, עד קצה האופק, כמו מרכז קניות בעיירה אמריקאית שלווה. בירושלים יפתרו כל בעיות החנייה של ארץ ישראל, אולי בארץ ישראל ייפתרו כל בעיות החנייה של העולם, הארץ כולה תכוסה אספלט, כי הפתרון הוא באספלט שירגיע סוף סוף את המריבה על קודשת האדמה, שתיעלם.

ו.

אחרי ששמעה נ‘, אשתו של א’, חלום בעלה סיפרה לו חלומה: חלמתי ששיירת חמורים עלתה לירושלים בכביש מספר אחד ממערב, ובראש החמורים רכב המשיח על ראשון החמורים, וכאשר הגיע לעיר הניח את חמורו, את החמורים כולם, והלך לרחוב הנביאים ברגל, ושם מצא לו חדר להתאכסן בו, ושם הוא ישן עכשיו ומחכה לחסידיו. ועוד אינו יודע שהוא המשיח.

אמר לה בעלה: אצא ואחפשו.

ז.

א' רצה להיות תלמיד חכם, אך בינתיים היה כותב סיפורים, ועדיין לא מצא מורה שיהיה תלמידו וחסידו, ובינתיים היה כותב את מוריו. לקח עמו שורות שכתב, אולי יעניין בהן המשיח ויקרא לפניו את שכתב:

מעשה בשני תלמידי חכמים שיצאו מתלמודם וראו באדמת חצר בית המדרש אצבע עולה מן האדמה. אמר הראשון לשני: נקדש אותה? ענה השני לראשון: קדש אותה. הושיט הראשון לאצבע שווה פרוטה שבכיסו ואמר לה מילות הקידושין. שניהם צחקו למחזה ומיד יצאה מן האדמה שדה גדולה וצחקה להם: אותי קידשת, ועתה אתה נשוי לי ואסור לאחרות, ואני נשואה לך ואסורה לאחרים. צחקה ונעלמה, ושני תלמידי החכמים מעט צחקו, מעט פחדו, מעט שתקו.

עברו ימים ושבועות וחודשים וקיוו שכלל לא קרה דבר זה, ורק חלום חלמו ולא היטיב להם החלום. כשחלפה שנה קם תלמיד החכמים הראשון להתחתן, והכין חליפתו והכינה כלתו שמלת כלולותיה, והכינו הוריהם מלבושיהם, ובאו קרוביהם ושכניהם לחגוג. עמדו תחת החופה ועמד הרב לקדש אותם. יצאה אותה שדה מן האדמה ועמדה לפניהם לבושה גם היא בשמלת כלולות. צחקה בקול גדול עד שפנו אליה כל העיניים, ושמעו אותה אומרת לרב: אינך יכול לקדשם שזה כבר קידש אותי לפני שנה, ואני אשתו וכולכם באתם לחגוג בשמחת כלולותינו.

עמדו כולם נבוכים ולא ידעו מה לעשות. עמד תלמיד החכמים ואמר לרבו: המקדש שדה בחלומו מה דינו? ענה לו: אינה מקודשת. אמר לו: בסיבת החלום או סיבת שדותה? ענה לו: כי בחלום מדובר, ואם נתחיל לקדש בחלום אין סוף לדבר, שכל אחד יחלום שהוא מקדש מלכת אנגליה, ומה ננהג? אמר לו: ואם שדה היא, אין לה ממש, שהיא אוויר מתפוגג, ואני יכול לעבור דרכה, ודינה דין חלום. אמר לו: נסה לעבור דרכה. ניסה ונתקע בה כשם שנתקעים בחומת לבנים. אמר רבו: בני, הרבה מעשים עושים הנעורים, ואתה עודך צעיר, לך חייה עמה שנה, וראה אם ממש בשדים ואם לאו, ואם לאו אני מבטל נישואיכם.

הלך אחריה והשאיר כל החוגגים לעמוד. לקחה אותו לארץ השדים, למקום שאצבעות רבות היו יוצאות בשדה מן האדמה. אמרה לו: חש אתה לקדש אחת מהן? אמר לה: ואת מקנאה לי? אמרה לאו, שמשדה זה לקחתי האצבע שהעמדתי לפניך. שאל: ולא הייתה אצבעך ממש? אמרה: לאו. שמר בלבו שהינה בידו ההוכחה לפני רבו ויבטל נישואיהם. אך בינתיים סקרן היה לארץ השדים. אמרה לו שכדי שתיטול גופו לארץ השדים ממש, ולא למקום מעבר זה, עליה להופכו לשד, והבטיחה לו שתחזיר גופו לאדמיותו ועפריותו כשיבקש. התיר לה, ולחשה לחש ונגעה בטבורו עד שנעלם טבורו בתוך בטנו, שהסבירה לו ששדים אין להם טבור, ואחר הפך גופו לאוויר, וגדלו ידיו והפכו ארוכות ואצבעותיו הפכו ארוכות.

הביט בעצמו ושמח, הביט בעצמו ובכה. תהה על אוזנה כיצד מקיימים השדים מצוות ריבונם לפרות ולרבות. הראתה לו במחשבתה הדבר כולו וראה וצחק וראה ורעד. אחר כך קרבה אליו לעשות אותו מעשה, שדווקא השדה, כפי שהראתה לו, מביאה שני שדיה, והם חודרים לבטנו עד שהם מעברים לבו ונעשה בו נוזל סגול היורד אל בטנו ומתגבש לעוברי השדים, והזכר נושא אותם תשעה ימים בבטנו לפני שמטילם לתוך ביצים שהיא מכינה לו בקן בענף העץ. תפחה בטנו וחלם חלומות פחד מפני הלידה, וכשבא היום הזיע והיה קר, והראתה לו לטפס על העץ ולשבת מעל הקן ולהטיל השדים לביצים.

וחש שגופו נפתח ועצמותיו נחתכות ואשכיו נקרעים. עד שהטיל. כשסיים באה השדה לנשקו, והיה שוקע בגופה והיא שוקעת בגופו. שאל: וכמה נמתין עד שיבקעו מן הביצים? אמרה: אם תרצה יבקעו עכשיו. אמר: רוצה אני. נשקה לו ובקעו, והשמיעו קול צרחות. והייתה השדה נושקת לו כל הזמן הזה, ואחר מלטפת עיניו עד ששקע בתרדמה. חלם, וראה ילדיו גדלים, ובעבור יום עזבו את הבית ולא ידע אם בני אדם יהיו אם שדים. התעורר ושאל אותו למקום ילדיו, ואמרה שכבר הלכו למקומם, שאין השדים נקשרים בילדיהם. ביקש אותה להשיבו לארצו ולעולמו. הסכימה, אך הזהירה אותו מפני הכאב שיחוש כשישוב להיות בשר. ביקש שוב, וכאב כל בשרו.

לבסוף קם והוא עדיין במסיבת החתנים, ואינו יודע אם ארכה המסיבה שנה, וכבר זקנו הוריו וזקנה כלתו, או התכנסו ביום שנה למסיבתם לחגוג בשנית. הלך אצל רבו, אמר לו רבי, בידי ההוכחה שלא היו נישואיי לשדה נישואי ממש. שאל אותו מהי, והסביר לו כיצד הביאה אצבע שאינה אצבעה, משדה אצבעות שבארץ השדים, והוא קידש והתכוון לאצבע, וכלל לא הייתה השדה חלק מן האצבע. כשאמר זאת עלתה השדה, ולא היו שאר האורחים רואים אותה, אלא רק הוא רואה אותה. ואף כשפנה לראות פני כלתו, ראה השדה, ואף כשהביט בעיני כלתו, הביט בעיני השדה.

והחלה השדה בוכה, ואמרה לו, וקולה מגיע רק עד אוזניו שלו, שמברכת היא כל הברכות שיתברך בהן עם כלתו שיינשא לה, והיא תתפוגג ותחלוף מן העולם, אף מעולם השדים, כאשר יינשא לאישה אחרת ויבוטלו נישואיהם, שהייתה היא השדה המיועדת רק לו, ואף יתפוגגו ילדיהם תולדותיהם, והוא ישכח ולעולם לא יזכור ימי נישואיהם ומראה פניה. הביט במראה פניה, ומה שהיה קודם נורא היה יפה בתכלית היופי. לא יכול היה לעמוד בפני יופי זה שיכלה, ונטל הטבעת שביקש לקדש בה כלתו, וקידש בה השדה, ואמר לה: איה העדים? והביאה ילדיהם שיהיו העדים, וקידשה. נגעה היא בטבורו עד שעבר עמה לארץ השדים, וכל אורחיו עדיין עומדים במסיבת החתנים.

ח.

הגיע א' עד מקומו של משיח, שהיה שואל כל החולפים ברחוב הנביאים איה מקום המשיח, והיו מביטים בו כאינם יודעים האם הוא שרוי בדעתו או שאינו שרוי בדעתו, אבל כששאל איה האיש שבא אמש בגפו ושכר חדר אחד ברחוב הנביאים מצאו לו לבסוף האיש והמקום. דפק על דלתו אחרי שהתבונן בעץ האגס שהיה עומד בחצר שממנה נפתח אותו החדר, ולבסוף פתח משיח הדלת והכניסו בלי מילה. היה עומד וקורא בספר, והספר כתוב בפיוטי רבי שלום שבזי, ופנה משיח אל א' וקרא לפניו בקול:

אעלם, יא אייה אלחכים, דע, אתה החכם, אד’א כנת פהים, אם מבין אתה, אן מא ראית פי דיואן אלשירות, כי מה שתראה בדיואן השירות, בלסאן ערבי חביבי, כ’לילי, בלשון ערבי אהובי, ידידי, לא תצ’ן חס וחלילה אנהו דברי חשק, לא תחשוב ח"ו שהוא דברי חשק, כמא שסוברין המינים שאינם מאמינים. אלא המשורר, בין ר' שלום שבזי בין שאר המחברים שירות ותשבחות, נצנצה בהם רוח הקודש וראו כי רוב ארץ תימן אינם בעלי תורה, ורובן הולכים בנימוסי הגויים ושומעים דברי נבלות ודברי זנות בימי אידיהן ושמחין ומשוררין ומרקדין עם הגויים ועם הנשים עד שבאין לידי עברה. כיוון שראו החכמים האלה כגון רבנו שלום בן יוסף שבזי וחבריו שהיו בימיו, עמדו וחברו שירות בלשון ערבי, כדי להבדיל אחיהם מן האומות, והייתה כוונתם לעורר הקץ ולקרב הגאולה. וכל מה שזכרו בלשון חביב, אהוב, או ודוד, ידיד, או כ’אל, דוד, רמז למשיח. ומתוך צער שהיה מצטער אבא שלום בן יוסף שבזי על אריכות הגלות ועל רוב גזרות שאומות העולם גוזרים על ישראל היה מעורר הקץ ומתפלל לפני הקדוש ברוך הוא ושכינתו, אולי יזכה ויבוא גואל בימיו, והיה מסדר השיר בתפילתו כאילו הם שני אהובים שהם מתפוגגים זה עם זה וכוונתו לעורר המשיח, אולי הגיעה השעה ונשלם הגלות. ואלו הדברים לשם מי שאינו בקיא בתורה לבל ייכשל ויאמר שהם דברי חשק ומליצה. אבל מי שהוא תלמיד חכם, התורה והמשנה והקבלה ודברי חכמים יספיקו לו להבין, ודי למבין.

ט.

בינתיים הייתה יושבת נ' בביתם, ומצאה סיפור, שאמר המחבר שאולי זכר אותו מספר ‘הקומדיה האלוהית’ של המחבר האיטלקי, אולי מספר אחר, ושם נכתב שישנו מקום מיוחד בגן עדן ובו חלון פתוח אל הגיהינום, ומטובו של האל הוא מניח לכמה מיושבי גן העדן לשמוע הקולות הנוראיים העולים מן הגיהינום, ואם הם מתקרבים הם גם מריחים את הריחות הנוראים, ויחידים שבהם גם מעיזים להביט ממש במראות הנוראים דרך אותו חלון. וסיפר המחבר שכשסיפר לחברו הסיפור אמר שאינו חושב שאצל דנטה מצויים הדברים, אלא דווקא אצל אחד המקובלים. אבל כדי להוכיח קרבה בין דנטה למקובלים סיפר אותו חבר ששני חתולים לאשתו ולו, לאחד קראו לוריא ולשני דנטה, שבאחד ראו סימני ענווה ובשני סימני גאווה, וכשבא לוריא לקראתם הם קוראים: האר“י בא, וכשמתרחק לוריא הם קוראים: האר”י הלך.

י.

סיפר משיח לא' שמצא טעות בספר שהוא מחזיק, כי אין ספר שאין בו טעות. כמובן שלא יכול היה לדעת אם טעות סופר כאן, טעות מעתיק, טעות עורך או טעות מדפיס, או טעות שלו שאינו מבין מדעתו. תיקן הטעות בעותק הספר, והוא מבקש לפגוש מי שערך הספר, להציע לו תיקונו ולבררו, האם כך בכתבי־היד, והאם תיקון שתיקן נכון.

קרא לו א' משיח, הרים משיח גבותיו כאומר, מה קורא אתה לי בשם זה שאינו שמי, שהיה שמו הרגיל ח‘. אמר לו א’, הרי אתה המשיח, שנכנסת לירושלים רכוב על חמור, ואף אשתי בלילה חלמה החלום שאתה נכנס לירושלים בראש שיירת חמורים, והנה אתה. התפלא משיח שידע א' על אודות רכיבת החמור, ולא ידע דבר על שיירת חמורים שבא אחריו, ורק אמר, כבר מנעוריי קבעתי לי שיום אחד אעשה הרכיבה מן הגליל לירושלים על חמור, והנה עשיתי זאת, וחשבתי שיהיה מסע זה לזכר נעוריי, שעתה אני בן ארבעים, אבל הנה נזקק אני להינפש בחדר בירושלים ברחוב הנביאים ולשבת על כיסא שכרית רכה מונחת עליו, כי לא ידעתי בנעוריי שהרוכב על חמור לירושלים טחוריו יענוהו.

הבטיח א' לצאת ולקנות למשיח רפואות לטחוריו, ועוד הבטיח שיברר עניין שיירת החמורים, אם יש בה ממש אם לאו, ולא שקט לבו כל הדרך לביתו.

יא.

קנה הרפואות א', וכששב לביתו מצא חמור חונה מחוץ לביתם, ואף מחוץ לבתי שכניהם. הבין שכנראה בעניין שיירת החמורים שראתה אשתו בחלומה היה ממש. נכנס וסיפר לה דברי הפגישה עם המשיח, וסיפרה לו דברי יומה ודברים שקראה.

יב.

הלך שנית א' אל המשיח, והביא עמו התרופות ונתנן למשיח, ונ' באה עמו להכירו, אם ראתה אותו בחלומה. ונכנסו לחדרו, והחליפו שלומות, ופתח א' ואמר, אמת היה דבר שיירת החמורים, הנה באנו עדייך עתה רכובים על חמור שחנה ליד שער ביתנו, וכך כל בני ירושלים עתה. פתחה נ' ואמרה, מכירה אני פניך שראיתי אותך בחלומי, וסיפרה החלום אף ביותר פרטים ממה שסיפרה לבעלה.

פריצת אור גדולה במערב. בהיעדר מילה ראויה יותר ערוצי החדשות השתמשו במילה “אירוע”, שבכל פעם שנהגתה חשפה את הרעד מאחורי הקולות של שדרני הטלוויזיה. זלדה ואני בדיוק עברנו תקופה. חשבנו שטיול יעזור. יצאנו לשחות בבריכות התת־קרקעיות של אגמון החולה כשראינו את השמיים מתמלאים באור אינסוף (כך נשארו במשך שבוע שלם). עד אותו הרגע זה היה חורף עצל ולא מעניין במיוחד. אבל בשפת הסתרים של הגוף ידענו: הכול עומד להשתנות.

המכה השנייה הייתה אימייל, הרביעי במספר, מסבסטיאן: “מצאנו את זה קבור באדמה בשדה ליד נורפוק – אשלח ממצאים בקרוב. בינתיים רמז – תבדקו בלענה”. זלדה הוציאה אופניים מוכי־ברק ונסעה בין הדרכים והסמטאות שלרוב רואים רק בזוויות העין בחיפוש עיקש בגשם, עקום וקרנבלי ובלתי פוסק. היה זה לילה אלמוני ואכול־חלום כשנתקלה סוף סוף בצמח הלענה היחיד שנמצא ברדיוס של עשרה קילומטרים מהבית שלנו, אי שם בדיונות של תל ברוך. בידיים רועדות תלשה אותו ונברה בין העלים כשפתאום מצאה: גוש קטן וגועש, בלתי ניתן לתיאור. כשהרימה אותו ראתה שובל ניצוצות סגול־זהב רודף ונטרף אחריו באוויר הקר. היא נפנפה בו אנה ואנה והסתכלה באבק המוות נושר. אחרי זה לא היה לאן לחזור.

המסנו את הגוש בפויקה מיוחד עשוי סגסוגת לא חוקית, כזה שצריך להזמין במיוחד מיודעי הח“ן שהפעילו נפחיות סמויות מאחורי התריסים הסגורים של דרום העיר. (סב כתב, שבועיים לפני כן: “תמיסו כמה זמן שתרצו –לבחירתכם. זה כל מה שצריך. אין פרק זמן יותר או פחות טוב – זה פשוט יוצא אחרת”). פחד מפני הגיצים הוביל אותנו לעטות מסכות אב”כ – כל מה שהיה לנו בבית – וכפפות שסבתא רבתא של זלדה סרגה בבוכנוולד במטרה להרחיק רפאים. הבזקי אזמרגד באו והלכו. תחילה בתוך הסיר ואז מחוצה לו, בכיור, תוך הכרית, אחורי המראה שבשירותים.

החזיונות באו יומיים אחר כך, פחות או יותר. הייתי קורא תהילים במקלחת בציפייה לראות באילו פסוקים אמצא את התדר שמהדהד בין הקירות. על האמבטיה הונחו קמעות וסבונים: הד אנד שולדרז נגד קשקשים, אגיספור לטיפול בזיהומים בקרקפת, נוצה מראשו של שחף מת שראינו בחוף בוגרשוב לפנות בוקרשהו. מדי פעם כשהייתי שר במקלחת – קייט בוש, או לכל הפחות אריאל זילבר – הייתי שומע את זלדה בוכה בחדר השינה. הקירות היו צמודים ודקים. אבל כשהיא התקלחה דאגתי לשתוק כדי שלא תגלה בעצמה.

ביום שבו נפלנו מחסד הדעת (שני) ישבתי בסירה, כרגיל. שמש עלתה מההרים, כל הגלים שמיכה בוערת. אדי שאל מה עובר עליי. אמנם עוד לא קרה כלום, לפחות לא בגוף הזה, (בדם הזה), אבל ידעתי: הכול עומד להשתנות. עניתי: לא יודע. לא היה עוד מה לומר. הסטנו מבט במבוכה. חיפשנו סודות שונים על נקודות שונות של ראשית צירי הים. איחלתי לעצמי שיום אחד אוכל לראות את השטיח המשונה הזה – מעבר בין העולמות – בפעם הראשונה מחדש. אבל היום רק עלה והתבהר, והאש נצבעה כולה במים, ובזוויות העין הדגים קפצו בכוראוגרפיה לוליינית, עשו דווקא.

המייל החמישי מסבסטיאן הגיע באיחור. ניסיתי שלא לדחוק בו אבל אחרי כמה ימים נטרפתי מדי. כתבתי “הקשבתי שוב לפסיון שלך… יצרת דבר יפהפה…”. גנרי, מזמין, חסר בושה. הוא הגיב בהתנצלות וגעגוע, ואחרי כמה פסקאות של ברבורי בלהות ציין שמפלס המים של ימת באיקל שברוסיה התחיל סוף סוף לעלות. זה אומר, הוא הוסיף, שזה מצליח. את החיזיון האחרון אכלתי בסירה עם אדי, קילומטר ורבע מנמל אילת – האור התחיל להתגושש מתוך הים עד שפרץ בצרורות בלתי ניתנים לעצירה. כל צרור היה מונולית של הים, גורד שחקים, בריאה שלמה, פריצת אור שמנסה להשיב אליה את הרקיע אם רק לרגע ורבע עד שהוואקום של הים שואב אותה בחזרה פנימה, ואת הדמעות לא ניגבתי עד שאדי טפח לי על הכתף ואמר “ריגשת אותי ברמות אחי”.

זלדה התחילה לפגוע בעצמה ממש אחרי שנפטרנו מהסיר. היא לא סיפרה לי, אבל אלונה התקשרה אליה פי כמה משהייתה מתקשרת ביום־יום ואז כבר הבנתי. בלילות היינו מתחבקים כפיות, מזדיינים רק מתוך שינה. מדי פעם היא הייתה מתעוררת בצעקות, ואני הייתי הולך לחלון שפונה מזרחה, מסתכל לשמיים ומחכה, בדיוק כמו שסב אמר שצריך. לא זכרנו כלום.

יום אחד הוא הפסיק לכתוב. קמתי בחמש בבוקר לראות את השמש עולה כשלפתע התפרצה להקת עגורים לתוך העולם הגלוי, ממש מול העיניים שלי. ביליתי יממה בקריאה ברוטר ו־0404. רציתי – הייתי צריך – לשמוע שמישהו ראה את זה גם. אבל לפנות בוקר זלדה קראה לי בשמי הפרטי וידעתי שגם אם אמצא עדיין יהיה לי אוכל להכין, עיניים להסתכל לתוכן, הבטחות לקיים. אפילו בקריוקי שרנו, “גם כשאגלה את המשמעות / העולם יהיה בדיוק באותה המידה…”. במראת הכיס ראיתי את האישונים שלי הולכים ומתרחבים וידעתי שאנחנו בדרכנו לנקודת הסיום. והרי “השלב האחרון חיוני ביותר”, סב כתב, “ואסור לפשל”.

המתנו לתשובה, נעים על קו חדרשינה־שירותים. אחרי יומיים נואשנו. החלטנו לסגת מהקיום ולהתבצר בכליל שבועיים. אני מצאתי עבודה כחוטב עצים בשביל כת ההתאבדות הידועה לשמצה שהתמקמה בהרים, בעוד שזלדה צבעה את הבקתות של כפר הדמה שחברי הכת בנו כהטעיה. אח של זלדה היה חבר בכיר, ואומנם הקשר ביניהם היה מזערי על סף לא קיים מאז שהתנזר מהגשמי, אבל כשהצליחה להתקשר אליו אמרה ששמעו על הקול שלו שהוא צריך אותנו שם, למרות שלא ראינו אותו באותם שבועיים, ואז לעולם.

התורה שלהם הייתה חרוטה לתוך לוח עצום שהוטבע באדמה בכניסה לאותו כפר דמה. רק דבר אחד נכתב שם: כל המְשַׁיֵּם ימצא את מותו בהולדת הרגע. היינו זקוקים לחופשה – זלדה רצתה אתנחתא בת שבועיים של מקרוני וגבינה מול הקמין, ואני הייתי מסופק בשחיטת היער לצלילי השלג ההררי שירד במעורפל על העיניים העייפות. את כל ימינו העברנו בדמדומים, בפחד מכל מה ששמו ברור – בין אם זו מנה מסוימת, טון מסוים של דיבור, או הבוקר בכבודו ובעצמו. לא פגשנו אף בן או בת כת. יום אחד חזרתי לבקתה, ומצאתי את זלדה עם קעקוע חדשה על האמה השמאלית. היא בכתה מאושר והראתה לי: גדי שתוחב את קרניו החמקמקות לתוך הלענה. שאלתי אם זה הסימן. היא אמרה שכן. השמש כבתה.

כשהתעוררנו השלג היה פרוס על היום כמו מלכודת. הייתה עבודה לעשות והשעות היו חיוניות ביותר, כאלה שכמעט אפשר היה לגעת בהן. הדלקנו את הרדיו המתפרק ונתקלנו – מבעד לגלי הקול המתנפצים, לרעש הלבן הנד־ונע, לחשמל המתפקע – בחשיפת בכורה של האלבום החדש של קֶניה ווסט. הזדמנות אחת. ישבנו מול המקלט כמו מלאכים שמשננים את הנבואה שעליהם למסור. זלדה לקחה מחברת ושעתקה את הטקסט שהצליחה לפענח מבעד להינומה החונקת של הרדיו. ביטים מתפרקים, אותיות גרוניות וקריאות הלל שנושמות השמיימה. אמן, אמן, אמן. משפט מתוך השיר השלישי: “איי פאקד דיס ביץ' סו יו קוד ביקאם גאד”. ראיתי את עיני הזלדה שלה רוקדות במאניה, כאילו אותו סוד כמוס לפרה ולסוס קועקע לה על העיניים ועכשיו הגיע הזמן לשנן.

יום אחד חרגתי מהמסלול שלי לתוך האזורים האסורים של היער ומצאתי לענה שיחנית. התכופפתי להרים אותה כשהמילים של סב הגיחו לי פתאום (“אל תשכחו – רוב מה שאתם רואים בכל רגע נתון אינו אלא הקרנת שווא של הכוחות שמסתירים את העולם מעצמו”), אז המשכתי ללכת. השלג שנכתש מתחת לרגליים שלי נשמע כמו ילדוּת שנמחתה מהזיכרון. רציתי לספר לזלדה, אבל הובכתי נורא. עלתה לי המחשבה שמבוכה מוקרנת לתוכנו אך ורק כדי שלא נעשה את דרכנו האיטית אל השם המפורש. הרי הסיבה שעוד לא נהגה במלואו היא שהוא נודד בהסתר בין הסמלים. רק ככה אפשר לקיים את הסוד.

כשחזרתי לבקתה גיליתי שעל דוש המקלחת שלנו השתלט נחיל נמלים. שטפנו אותו במים חמים, אבל הן היו איתנות ונחושות, “כמו אביונת האינסוף אל מול האש הראשונה”. אחותי הזכירה לי שזה משפט משיר, אבל ניסיתי לראות מה יקרה אם אעמיד פנים שכתבתי אותו בעצמי. למחרת הן שילשו את מספרן, ואחרי יומיים נוספים כבר כבשו את הקיר הדרומי. למחרת חזרתי מהעבודה ומצאתי פתק שעליו כתוב ששוטרים פשטו על כפר הדמה במחשבה שהיה הכפר האמיתי. זלדה נעצרה. בשמיים פטרלו העורבים והמתינו להוראות. ידעתי שאין מה לעשות. רק אמן, אמן, אמן. עברתי לדירה של ירמיה במזרח ירושלים. פחדתי לצאת לקנות אוכל במחשבה שתפרוץ מלחמת אחים. רכב משוריין הביא לי פירות וירקות מהפרדסים הסמוכים. קניתי אוכל ערבי כי חשבתי שרק ככה אוכל ללמוד לסמוך עליהם. חייתי בעיקר בשביל עצמי. חיכיתי.

בוקר אחד שמעתי בחדשות שכל שלושים ושבעת חברי כת יוחנן נמצאו מתים עמוק ביערות הגליל המערבי. כתר נושם. על הקיר מחוץ לדירה שלי נכתב בערבית, این هفت فرشته کار خود را بعد از باز شدن علامت هفتم آغاز خواهند کرد. שאלתי שכן עם מבט עלוב אם הוא יכול לומר לי מה כתוב, אבל הוא רק הניד ראש בلَا, لَا, והלך. באותו היום הכתה בי המחשבה שכל האותיות העבריות דומות מכדי שלא תהיה אות־אם, שאולי בשמה הכול נפער ולתוכה הכול מתכנס. זלדה ביקרה רק בלילות, הגיחה בזוויות החלום כאשת האפוקליפסה או זוג העיניים הראשון שהסתכל לתוך אלה שלי, אי שם בימי צהרון מרוצצים. בימים מילאתי מחברות באותיות־אם פוטנציאליות ואיחלתי: שיהיו צלקות על כולנו. כדי שנבין.

המייל האחרון מסב הגיע ברטט. הוא הודה לנו על העבודה שלנו ומסר כל טוב. קראתי לאט ובמסירות, כמו שנוצרים צבע עיניים אהוב או חלום. ידעתי שזלדה. שלפני הכול, וללא עוררין, זלדה. העננים הלכו והתכנסו לתוך עצמם, כיסו וילון איטי על הרקיע כאילו בדיוק החליף תלבושת, ואסור היה להסתכל. אפוקליפסה ביוונית משמע התגלות, קראתי עוד יותר לאט. חשבתי שאצחק אבל בכיתי (לא ידעתי מה ההבדל). מחוץ לחלון קריאות הרחוב של ירושלים שמשתגעת. רציתי להתפרק לתוך כל זה. השלב האחרון עבר בהצלחה, סב כתב. זה אמור לקרות בכל רגע. הוא סיים באיחולי הצלחה לכולנו – “ואני מתכוון לכולנו” – ואחריהם משפט אחרון, סופי ומסיים: “תסתכלו לשמיים”.

הלוע האטום. שני כיסאות, חלון וסולם קטן. נער ונערה כזקנים, הוא ניצב על הסולם, היא מדליקה מנורת גז. חושך. אור. “נו, חמודי, סגור את החלון, המים העומדים מבאישים ונכנסים יתושים”, היא מפצירה בקול קשישה נמרצת.

על הסולם, עומד בלא ניע. שותק. המילים מסרבות, הוא להן.

היא מופתעת, מאלתרת, ממשיכה אל המשפט הבא, מקווה שיתעשת אחריו: “נו, נו, חמודי, בוא לשבת. אל תתכופף. אתה עלול ליפול למים. אתה יודע מה קרה למלך פרנסואה הראשון. צריך להיזהר”. המשפטים כמעט מוטחים כלפיו, הוא בוהה למרחק, בלי נקודה באופק. צחוק אדיר מרעיד את החדר. מתגלגל בקול: נהדר, תמשיכי, את לא זקוקה לו.

אבל איך אפשר בכלל, הוא אמור להתווכח איתי עכשיו, היא זועקת.

נו, נו, קדימה, לא באנו ליהנות, קראה המורה מקצה החדר.

“אינך יכול לראות אותן, אין שמש, עכשיו לילה, חמודי”, היא המשיכה, מעקמת כל מילה כברזל לוהט.

שקט.

“בחיי! אתה מפחיד אותי חמודי…” המשיכה.

צחוקה של המורה בקע בקול, מתגלגל בחלל ארוכות.

די, אני לא יכולה יותר, היא צועקת וקמה, מביטה בו בתוכחה, מה נסגר איתך? אתה מוכן להתאפס על עצמך כבר?

הוא ידע, היה בזה מן העונג, לשבת ולסרב למילים שכבר התקבעו עמוק בגרון, בחך, בסרעפת, לבוז לאשליית הייצוג, לדרוך חזק על שלוחותיה, המילים, כל התחושות שעדיין לא ידע לנסח לעצמו בבירור; מימיקה, הכול מימיקה, תכליתה היחידה מסכה וקישוט לחלשים. הוא רצה לחיות בלי מילים, בלי המשקל שלהן, להיבלע בחור השחור של הבמה, לא להיות נוכח בצורה הנוכחת ביותר שישנה.

נו, אני לא מבינה, יש לנו בגרות בעוד שבועיים, מה עושים עם הדבר הזה עכשיו, היא רקעה ברגל והרעידה את הבמה כולה.

תמשיכי כרגיל נועה, הורתה המורה ולחשה לתלמיד שלידה לחישת אוזן. קדימה, ממשיכים.

הקטע עם השמש או אחרי?

מאיפה שהתחלנו, קדימה.

היא ירתה את הטקסט בחוסר אמון ותיאטרליות מוגזמת, והתלמיד שישב ליד המורה זרק בקול את הקטעים החסרים בתגובה. הוא בינתיים המשיך לשבת על הבמה בשתיקה שנחתכה במשפטים שנזרקו לעברו. חיוך קטן הבליח על פניו לרגע, לא יכול להיות שאיש לא שם לב עם אור הזרקורים המופנה כלפיהם, הוא החל פותח את פיו בחוסר סנכרון משווע, היא אומרת את משפטיה, התלמיד מהקהל משמיע את משפטיו, והוא פותח את הפה בלי חוקיות, פעם כשהיא מדברת, פעם כשהוא אמור לדבר, וחיוך קטן של ניצחון מפלח את פניו.

בראבו, בראבו, כל הכבוד, הריעה המורה בסוף הסצנה. נועה ירדה מהבמה. הוא נשאר במקומו, לא בטוח מה עושים עכשיו. המורה ניגשה אליה ולחשה לה באוזן, יהיה בסדר, אנחנו נראה מה עושים עם זה. יש לך קטע של מאה, אל תדאגי.

הוא קם בלי שום מחשבה מהדהדת ויצא החוצה. חיוורונו בהק לאור התאורה שבקעה ממחשכי החדר.

בשיעור אזרחות הם התעלמו זה מזו וגם בהיסטוריה. רק בסוף היום, כשהצלצול המתכתי התיר את יומם, הם נתקלו זה בזו ביציאה משער בית הספר. אחרי יום ארוך של חיבור וחיסור התאים המשתוקקים היא כבר לא ביקשה תשובות, רק לתת למילים הקטנות לנחם, להראות שבכל זאת יש בהן אמון. היא הלכה קרוב וסיפרה על מחילות הנמלים שהופיעו בחדרה. הוא הלך לידה קשוב בעוד הדרכים מפלסות אותם אל המולת האוטובוסים ברחובות, בינות הממתינים והמהלכים בתימהון. לפני שנפרדו לדרכם עצרו. היא אמרה, אנחנו עוד נהיה שמחים, נכון? התיכון נגמר מתישהו. החיים מתחילים. היא מחתה דמעה קטנה שבקושי נראתה, צחקה צחוק מרוסן וחיבקה אותו. לרגע הייתה תנודה חדה והכול רעד פנימה, הועתק ממנו אליה, הוא גלש אל מחוזותיה, חוזה בה מבפנים ללא עיניים, רק אור או חושך או צבע שפולש אל גבולותיה, אל שכבות הנפש המקופלות בלי דימוי. היו שם חיים אחרים, זיכרונות שמבעבעים בתחתית, ניווטים עיוורים בשבילי ארגמן, בוהקים, נפלטים אל השקט, תודעה נושקת תודעה, בתוך חיבוקה אחז בקשרים ההדוקים של הווייתה, הוא אינו גוף אינו איבר אינו שרף, מביט בפרימות העדינות של הילדות, קרעים חדים של נעורים והרחש החזק, זמזום טורדני של קיום, חבוק בתנועות הלב והחושך.

כשעיניו נפקחו היא עוד הייתה שם, אך הוא כבר לא היה בטוח היכן הוא עומד. הוא הביט ממושכות בעיניה והיא ניסתה להוציא קול חדש מפיה, אבל שניהם עמדו שותקים, נבוכים. הוא לא הצליח להבין אם גם היא הייתה איתו שם, בפנים, אם הרגישה, ושמא גם היא נבלעה בו ואם הרגישה את היבלעותו בה, וכעת כל כולה מתמוסס בתוכו, כסם בוורידים, הכרתה נסוגה אל שלו, הם עמדו זה מול זו עד שהמבוכה התנפצה כמו גוף וכל אחד פנה לדרכו חרישית.

בבית מקלעות הקולות הפורצים מהמסך, ההורים שקועים בחדשות היום, פיצוצים בלבנון, נפילות מעזה, הסתננות מסוריה, משהו מכל אלה, הוא מזמן אדיש לזה, מהגורל הלוחש באחוריו, מהעתיד הצפוי. הוא כמה לשקט, להיאחז בו כמו עכביש בקורים הדקיקים. גופו הושלך אחר גוו אל המיטה, התקרה בערה מול עיניו, רעש לבן מתמשך ברקותיו. לא הצלחת לחשוב, לא הצלחת להיזכר, לא יכולת למקם עצמך בשום גוף. השרירים התכווצו, לופתים אותו חזק אל תוך הבשר, כמו מנסים לאחוז בשארית נוכחותו. מפוצל, מפוזר לכל עבר, הוא ניסה לשוב לשם, להיאחז שוב ברגע הזה שנשאב פנימה בלי לדעת מה. רק צעיפי אור צבעוניים, רמזים לפתילי הכרתה.

הוא קם אל שולחן העבודה, פותח מחברת בכריכה שחורה וכותב, זרועותיו נשלחות אל מעבה הזיכרון, דולה רשמים מנערה שהוא אוהב. העיפרון מתח קווים בין תודעה למקום, מנסה לצלול אל המראה הצלול. הוא ניסה בדימויים, אך זה היה אחרת. הוא לא מצליח לתאר את אי־הפער בין היות להיות, רק אחדות שבצבעים, במרקמים, צלולים, נטולי מרחב. הדימויים היו מעגן להיתלות בו, אך לא היו הדבר עצמו. אלו רק מילות היזכרות של מבט מאוחר, שום דבר מהדבר עצמו. הוא כתב על חור תולעת ארוך ומתפתל שמבקש להתמלא בלא מרחב, חור שחור של הכרה, מבנים של אופי ותודעה נמתחים אל קירות רגש נזיל.

הוא קרא את שכתב כמו מביט בתמונה ישנה ומקומטת. מתאים לך להיפגש? שלח הודעה. גם אז לא תדבר? ענתה אחרי דקה. דווקא יש לי הרבה מה להגיד פתאום, כתב. נדבר מחר, טוב? אני גמורה. יושבת עם דנה על היסטוריה. מחר, בסדר?. הוא שתק וצנח אל המיטה, נשכח אל פרק של קומדיית נעורים.

בבוקר האוטובוס איחר, והוא נכנס באיטיות אל תוך השיעור, המורה עמדה, לוח מלא נוסחאות מאחוריה, אטום להערות שנלחשו סביב.

הוא רק רצה לפגוש את מבטה, לשלוח חיוך קטן, אך היא הקפידה לא להביט לעברו, אולי חוששת להיבלע. מכיסו הוציא את הדפים שקרע מהמחברת וביקש מהיושבים לידו להעביר אליה בשקט. לרגע חשב, אולי היא כבר יודעת את כל זה. הוא הביט בה קוראת, מחכה לשינוי תווי הפנים – לרגע ניסה לדמיין אילו צלילים מפיקים התווים האלה – מבטה חתום, פניה מתעוות ומתיישרות, נמתחות ונפרמות. היא נעצה בו מבט ארוך וחתמה אותו, לא מביטה בו יותר עד סוף השיעור.

בהפסקה חמקה ממנו, ובזו שאחריה התעלמה. רק מבטים מלאי עיניים. הוא בכלל חשב שתרצה לשבת ולדבר, לשחזר את כל מה שהיה. היא תהיה חייבת להתייחס אליו איכשהו לפני החזרה בחדר תיאטרון, חשב. הוא חיכה לה על הספות מחוץ לחדר, תפס אותה כשהיא נמהרת ודעתה מוסחת, נועה, למה את מתעלמת ממני כל היום? מה עשיתי לך, אני לא מבין. באחת התמוטטו בתוכה כל חומות הלב, יש לך חתיכת חוצפה, אתה יודע את זה? אתה חוצפן ואתה סוטה ואתה מגעיל, אני לא מאמינה שאני צריכה לעבוד איתך עכשיו על הדיאלוג הזה, ששוב פעם תשב ותשתוק כמו איזה פרינססה, חתיכת סוטה דוחה.

מה, אני לא מבין, על מה את מדברת… איך אני… את לא הבנת אותי – היא פערה מבט ופלטה צחוק לגלגני – זה לא כמו שאת חושבת, זה היה אמיתי, אני הייתי שם, בתוך, בתוכך, כאילו, כן, צללתי פנימה, את לא הרגשת את זה גם?

ידה עלתה מעלה והיא כמעט וסטרה לו, אך הוא היה רחוק ממנה, היא רק שלחה פרצוף נגעל ופנתה אל חדר התיאטרון. אני מחליפה דיאלוג, אני אעשה משהו אחר עם מישהו אחר, הכריזה.

הוא כמעט ולא שם לב לדבריה מרוב בהילות, דחף להיות מובן – נועה, את חייבת להבין, זה לא ככה, אני הייתי אחרת, בלי גוף בכלל, אני ראיתי בלא גוף את הבלתי ניתן לגוף, את מבינה, את ההוויות החלקיקיות, וזאת היית את, את חייבת להבין – –

תפסיק כבר, אני לא מוכנה לשמוע את זה יותר, צווחה, דחפה את דלת חדר התיאטרון בעוצמה ודהרה פנימה. הוא לא הצליח שלא להשתוקק לצלול לתוכה ברגע זה, לחוות על כל חושיו את הזעם החוצב, המחשכים הבוערים.

כשצעד פנימה בהיסוס, קראה המורה, אדון הופמן, איזו הצגה אתה מתכנן לנו היום?. הוא זרק את התיק על הרצפה וחייך חיוך מעושה. המורה הביטה בנועה, משכנעת אותה במבטים.

בחימום הוא השליך את כל הגוף שלו אחורה, קדימה ולצדדים, מנסה לתלות את חוברת העצמות והבשר על קולב אחד ויחיד, דק מדק. כשקראו לו לעלות לבמה היה צריך להתעורר בהקיץ, הוא סחב עצמו הלאה, התמקם על הכיסא והביט בה, בנועה, חתומה ומשוכלת. קדימה חברים, מתחילת הדיאלוג, תרוצו עם זה כמו שאתם, עם כל מה שאתם נמצאים בו. זו ההזדמנות שלכם. גם אם זו הפעם האחרונה שלכם, תנו אותה כמו שצריך.

האורות כבו, והיא חיכתה שיתחיל עם השורה שלו. אין סיכוי שאתה עושה לי את זה שוב, צעקה עליו מלוא גרון. גלגלי עיניו בלטו חוצה באור הבוהק, את חייבת להאמין לי, הוא לחש, קולו נמסך באבק הבמה המתבדר לאור אלומה ארוכה, בתחינה זעק חרישית, זה אמיתי, איך אפשר בכלל לזייף דבר כזה. היא ניסתה להשיב בשורה הראשונה שלה בטקסט, גמגמה, מעדה בשפתיה, כל העיניים נשואות אליה, היא לחשה, די, נדבר על זה אחר כך, טוב? משהו בה שוכנע. היא כמעט הושיטה אליו יד, לגשש כיוון במגע, אך מיהרה להחזירה, חוששת לרגע שהכול יתפוצץ שוב. בוא פשוט נמשיך עם הטקסט, בסדר?

בסוף השיעור המורה סימנה לו שיישאר. מה קורה איתך, אדון הופמן, אתה מוכן להגיד לי? הוא הביט ושתק, ניסה לדבר בלי מילים. משהו מזה היא הבינה – מורה לתיאטרון, קוראת מימיקה מקצועית – אז היא המשיכה, תיזכר רגע איך הגעת הנה בכתה ט‘? רצית להיות כוכב – טלוויזיה, פסטיגלים, טאלנט בט’ גדולה. עברת תהליך. למדת לנקות, לוותר על קישוטים מיותרים, כל מיני מניירות, הלכת וחידדת את הנקודה שאתה רוצה לבקוע, רואים את זה. אבל אי אפשר להישאר עירומים. אנחנו לא יכולים לוותר על הכול. יש לך כלים, תשתמש בהם. אתה זה שמחליט מה לעשות איתם. אבל לוותר על הקול, אתה לא יכול. לא ככה עושים דברים, ילד.

פניו לבשו מסכת מיוסרת של מבטים, עד שלבסוף גלגל החוצה בכוח, אני כבר לא מבין מה עושים עם מילים. נמאס לי לזייף אותן. הוא חנק את הדמעות בתוך הגרון, עיניים יבשות ופה לעוס ממילים. לרגע הוא עיכל את טעם האותיות שנשארו, חש במגע העור שלהן, והאמין שהמשפט שאמר אמת. הבמה היא בית מרחץ למשמעות, זה המקום שלך לנקות את כל מה שמאוס בעיניך. תן להן הזדמנות – לעצמך, תראה שאתה מצליח. אל תוותר. היא הניחה את כף ידה על כף ידו, מאשרת את דבריה במעשה, ופתע עולמו חשך עליו; הוא נשאב אל עומק התהום שאחזה בו מבפנים, ספירלות של מחשך איום שלפת אותו, אחז אותו בקצות הציפורניים, אורות קטנים בדמות אותיות מציעים מאחז, הוא התנער ונבהל, הביט בה, היא שמה לב או שלא –– שוב יכתוב עכשיו תיאור בלהות, יאבד עצמו לדף – – פניה צלולות, לא ניכר שינוי. יהיה בסדר אופיר, אפילו יהיה טוב. אתה תצליח. היא הרימה את ידה חזרה אליה. הוא הודה לה חלושות ויצא החוצה, מקווה שלא יהיה לזה זכר, שיגיע מחר לכיתה, לחדר התיאטרון, והכול יישכח, הוא יפתח את הפה והמילים יצאו בקלות, וכל הקורים העבים של החושך ייפרמו מבפנים.

הוא העדיף ללכת ברגל, לחוש את האדמה נרמסת תחת רגליו. גם הדרכים הידועות נמאסו עליו, לסבוב תמיד סביב אותו מעגל, אותו ציר, המראות תמיד אותם מראות. המחשבה על נועה, על הצלילה פנימה והמכתב ייסרה אותו. בסך הכול רצה להיאחז בין שתי ידיה ולדעת שהיא שם, גם אם הוא צולל למרחבים אחרים, מרחביה. הוא פנה לצדי הדרך מעת לעת, קוטף פרחים קוצניים של חורף – העלים הצהובים של החוח העקוד, הכאב הדוקר מניע אותו הלאה, הבלורית הסגולה של הגדילן המצוי וקוציו, מצמיד אותם זה אל זה ומקיף אותם בסבך אטד, נושא את הזר, והיד כבר חומדת את הצריבה. תחושת כובד מלאה את פיו; הוא דיבר הרבה בחזרה. סינן את הטקסט בחוסר טעם, אבל לפחות הוציא אותו החוצה. נועה ראתה שהוא מתאמץ. למה נאבק במילים, למה וויתר עליהן, זה היה לפני רגע, שבוע, שבועיים, שחשב שהמילים זקוקות לשפה של דימויים, לא להיכנע לסתמיות, לתיאור המדווח – בשיעור חברה עמדו במעגל וכל אחד התבקש לצעוק את הרגש שמלווה אותו היום – מה בדיוק רצה המורה, לשתף כדי לאחד, ורק הוא עמד מול כולם וצעק בקול “אני מרגיש היום כמו תות בשדה”. היה רגע אחד של שקט, ופתאום כולם פרצו בצחוק אדירים. הוא זוכר את הפיות שלהם נפערים, את הידיים נשלחות לבטן, את המבטים האדירים של לעג. הוא עמד יציב, בז לבינוניות, לקונפורמיזם של ההמון, רק הוא יודע איך מרגישים באמת, רק הוא יודע מה קורה בפנים – החיים הם דימוי, הוא ידע את זה, עמוק, ומה הם בכלל יודעים.

בפתח הבית אחז בזר הקוצני, דפק בדלת, הידיים כבר אדומות, היא פתחה, אופיר, היא אמרה, מופתעת, מתלבטת, בוא, תיכנס. הוא הביט בה עומדת בפתח. מחשבה אחת גילפה אותו פנימה, שבסופו של יום, היא אוהבת אותו. זה בשבילך, רוצה לשים בכד? שאל והניף את הזר לכיוונה. תניח את זה על השולחן. ההורים שלי נסעו לקניון. אני מכינה לך תה. קפה? מיץ קר. הזיעה נמסה בחורים הקטנים שעשו הקוצים בידיים. הם הלכו לחדר, צהוב אפרוחי ופוסטר אחד גדול דמוי גראפיטי, וציורים קטנים שציירה בעיפרון פזורים בצד השני של הקיר, מכתבה גדולה, ספרים במדפים, צבעי פסטל צבעונים, חולצה מבצבצת מתוך הארון, פח קטן מסורג ממתכת וכמה דפים בפנים, נעלי בית. הוא התיישב על כיסא המכתבה, היא על המיטה מולו.

רונה לחוצה מהמתכונת, היא אמרה כדי לפעור את החלל הדחוק.

רונה תמיד לחוצה, גם כשאין מתכונת, אמר. היא צחקה בקול קטן.

הייתה שתיקה. הם חשו בכובד המילים שיאמרו, החשיבות שלהן.

תודה ששיתפת היום פעולה, היא אמרה, אבל זה מגוחך שאני בכלל צריכה להגיד לך תודה על שהסכמת לפתוח את הפה, המשיכה בכעס, מה קורה איתך, אתה יכול להסביר?

אני מרגיש כמו בן שישים, מתלונן כל הזמן על החיים.

למה נראה לך שבני שישים מתלוננים על החיים כל הזמן?

לא יודע, אולי לא, סתם אני מרגיש שכלום לא קורה.

זה לא כל כך מה שכתבת לי במכתב ה… המוזר הזה? לא יודעת כבר איך לקרוא לו.

זה מה שאת חושבת? מוזר?

תגיד לי אתה מה היית חושב אם מישהו היה כותב לך משהו כזה.

אני לא יודע, באמת, אין לי מושג, אני אפילו לא יודע מה אני חושב על זה. מאיפה זה בא לי בכלל.

איפה היית, איפה כל זה קרה, אני לא מבינה, מה קרה שם?

אני… הייתי… לא יודע, אני הייתי שם, בלוע בתוכך, כולי, התמזגתי בך. רק אחר כך יכולתי לחשוב את זה מבחוץ, את מבינה? כתבתי את זה, כדי לא לאבד את זה. אבל זה עדיין בתוכי, תוכך, כלומר, כן? חשבתי שגם את הרגשת את זה.

אתה משוגע, היא אמרה ונתנה למילה להדהד בחלל, אבל המשיכה לדבר, ואתה היית אתה?

אני… הייתי אני בלי, אבל בלי אני שאני מכיר, כלומר, בלי הדבר הזה שמחזיק את הלב, הגוף הזה, זה לא היה, רק תחושה של לב בלי גוף.

היא העבירה את אצבעותיה חזור ושוב על סדין המיטה, מרגישה את מתיחותו. הקול שלו מילא את החדר, כן ושליו. זה היה הרגע שהיא החלה להאמין לו.

הבעיה היא שאני הולך ומאבד את המילים של זה, אני פחות ופחות מצליח לתאר מה היה שם, גם לא עבורי. אני נאחז בזה בקצות הציפורניים וכותב הכול, ברצף, שכל מה שמופנם יעלה. יש לי מחברת, קטנה ושחורה וכרוכה בסליל. אני יודע מה את חושבת, אבל בבקשה, תני לזה ניסיון. אני לא יודע אם זה יקרה שוב, אבל אני חייב לתת לזה מקום.

הוא הוציא מהתיק את המחברת. הביט בה. הגיש לה אותה.

תקשיבי, את רק צריכה לקרוא את זה. לא עכשיו, ברור, אבל את צריכה לקרוא את זה, ואני צריך להיות שם. אני חושב שיקרה משהו למילים.

היא לקחה אליה את המחברת אבל נעצה בו מבט עם גבות מכווצות, והיא ניסתה לדחוק אותו ולאחוז בו באותו הזמן.

עכשיו אני יודע את סוד אחדות הרגשות, עכשיו אני יודע איך הכול מתלהט מבפנים והצבעים משיקים זה לזה. תבטיחי לי שתקראי את זה, ואחר כך תגידי לי אם את מסכימה שאני אהיה שם כשאת קוראת את זה שוב. רק ככה הדברים יתבהרו, נוכל לאחוז בהם יחד, אולי.

אי אפשר ככה אופיר, אתה לא מבין? זה לא עובד ככה. למה אתה לא יכול לעשות את זה כמו שפשוט כולם עושים? למה זה צריך להיות כזה מוזר? לא צריך לסבך את החיים כל הזמן. אתה חייב להבין – יש עדינות אחרת, היא כאן, רק תחזיק בה.

הוא השפיל מבט, העיניים כבר לא יבשות כמו שהיו, אני לא יודע אחרת, נועה, אני לא יכול אחרת.

נועה קמה, התקרבה אליו, אחזה בו, חיבקה אותו. כל גופו היה בידיה. חבוק. יש דרך אחרת, היא לחשה. מסביב הכול רעד, הועתק ממנו אליה, פנימה, ממנה אליו, הם כבר לא – –

הבן שלי מספר לנו על ג’ינגיס חאן. הוא מגלגל את ה־ג' על שפתיים קטנות, טוען ששיערו של המונגולי היה כתום ומכאן שמו, מסרב להאמין שהוא לא דיבר עברית. ביציאה מבית הספר הוא נע בצעדי רדיפה ממקום למקום, בידו קשת דמיונית. בכניסה לחצר המשותפת הוא צועק, מפסיק כשהשכנה צועקת עליו שהוא ברברי. לאחר שהיא סוגרת את דלת ביתה הוא מכוון אותה קשת אל המרפסת, עוצם עין אחת ובקול חד משלח חץ מדויק לעבר אדנית הגרניום שלה ומרסק אותה.

תמונתו של ג’ינגיס חאן מופיעה על צג המחשב. הבן שלי, בקושי בן שש וחצי, שומע ששמו האמיתי טמוג’ין. אכזבתו נכפלת כשהוא רואה את הרוך שמופיע על פני הרוצח. הוא שואל מדוע זקנו של השליט קלוש. נעלם בחדר וחוזר כשהוא עטוי גלימת חייל רומאי ובידו חנית – מגב שמקלו נוטה החוצה. הסתערותו נקטעת באחת והוא רץ לשירותים. מבעד לדלת הסגורה אפשר לשמוע את המשך הקרב שרקם בעיני רוחו. אחר כך הוא מודיע שניגב טוב את הטוסיק.

הוא מפחד למות בצבא. כך אמר לפני כמה ימים, רגע לפני שהשכנה התלוננה שוב על הרעש שאנו מקימים בשכונה המנומנמת. כשהנכדים שלי מרעישים, אמרה, אני מקריאה להם ספרים. בפעם אחרת שאלה מדוע מבקרים אותנו כל כך הרבה אנשים. זו לא גינה ציבורית, היא אומרת, זו גינה משותפת. בלילה בתי שואלת אותי אם היא מכשפה ונענית על ידי הבן בחיוב. אבל ג’ינגיס חאן יהרוג אותה, הוא מוסיף כדי להרגיע.

למחרת הוא שואל על המהנדסים הסינים שאולצו לסייע לצבא המונגולי. הוא מתעקש שהשליט האכזר רצח אותם בסופו של דבר. כשהשלג מגיע במפתיע הוא שואל אם גם במונגוליה יורדים שלגים, ומה אכלו החיילים בדרך. בשר סוסים, אני עונה אל הפרצוף המתעוות מיד לאחר מכן בתחילת־בכי. אתה טועה, תיכנס לאינטרנט הוא אומר, ותקריא לי מה כתוב שם. הציווי בקולו מכעיס, מעורר התנגדות. החנחון שמגיע אחר כך משכנע.

הוא מבקש לשמוע על האימפריה הח’ווארזמית. מהיכן שמע עליה – לא ברור. הוא מסביר שיש תוכנית לילדים על היסטוריה שהראינו לו מזמן. אבל ראית סתם פרקים. כן, ויום אחד הוא ראה וראה והפרקים התחלפו, ואז עלתה התכנית. הוא מספר על המונגולים ועל האימפריה הח’ווארזמית שנכבשה על ידיהם. מעולם לא שמעתי עליהם קודם לכן.

את המידע החסר אנחנו שואבים מוויקיפדיה. הוא מקוטע, מוטל בספק. מדי פעם אני מזכיר לו שייתכן שהדברים שהוא שומע שגויים. אבל אמרת שאם אני רוצה לדעת אני צריך לחפש באינטרנט. כן, אבל יכול להיות שחלק מזה מוטעה.

יומיים לאחר מכן אנחנו צועדים לגן סאקר. בִּתִי שואלת מדוע אני לא מספר להם על טיגריס חאן. מחליפה צחקוק בתנועה פתאומית, מחוללת מולנו ושרה טיגריס חאן טיגריס חאן, הוא מזמן הלך מכאן. אני עוצר את שמחתה, מצביע לעבר הריסות מגדל שמירה ממלוכּי ליד הצומת המרומזר. היא ואחיה לא מביעים עניין, גם לא כשאני מספר להם על מלחמות הממלוכים במונגולים. מאיצים בי להמשיך למתחם המתקנים שבפארק. שם הם רבים, מטיחים זה בזו קובבות חול.

אנחנו חוזרים. עם הכניסה לחצר המשותפת הם שוב צועקים. התכווצות לופתת את בטני. אני משתדל להתגמד, אבל הם מפזרים את מה שהצטבר בנעליהם בכניסה לחצר, לעיניה המשתאות של השכנה שלא יודעת אנה תוליך את חרפתה.

העניינים מידרדרים במהירות. אל גברת לוי השכנה נוספים קולות לא־מרוצים חדשים. אתם ממש לא בסדר, אומר לנו אחד מהם. כל הזמן צועקים. ואני שמתבייש נשען עליה בערב. מה נעשה, אני שואל. הם פשוט שונאים אותנו, את מבינה? למה אתה מתייחס אליהם, למה תמיד אכפת לך כל כך מה חושבים עליך, היא מנסה להשקיט עלבון. ובינינו שוב המילה הזו, ברברים, ותמונתו של טמוג’ין.

חודש חולף, בשמיים עננים נקודים ורמז לאובך שיישבר באחת. ברדיו מבטיחים שנה גשומה, החזאי החובב טוען שאי אפשר לדעת. שקיות עם בגדי ילדים מחליפות ידיים, אנחנו מוסרים את המעילים והאפודות ששימשו אותם בשנה הקודמת, מקבלים תמורתם מעילים מרופדים, נפוחים, שלא מתאימים למזג האוויר הסתווי.

לילה מגיע. היא שהרדימה את בננו התינוק, האחר, נכנסת לחדרם של הילדים, יוצאת ורומזת לי להגיע בעקבותיה. הגדולים ישנים מכורבלים במעילים שקיבלו, מזיעים. אנחנו מחלצים אותם מהמעטפת, משקיטים את הבהלה הפתאומית של התינוק ויוצאים. הם כל כך חמודים, היא אומרת. אני מתקשה להסכים איתה אחרי היום שעבר עלינו. אתה קפוץ־יד מדי, מוכן תמיד למלחמות, מגיעה אלי ספק לחישה, חבל, חבל לבזבז את החיים ככה, בשעטה בלתי פוסקת. תשמח במה שיש. בהיעדר תשובה מתאימה אני אומר שהיא צודקת.

אני נרדם מוקדם מדי. מתעורר בח’ווארזם. עטוף בגד עבה, עשוי ככל הנראה מפרוות גמל דו־דבשתי. רגליים ממוצעות מושכות את הגוף ברחובות סמרקנד. אני מאזין לחיתוך ההברות ולהפתעתי מגלה שהמילים מובנות לי, אך ברצותי לדבר והנה עברית נשברת מהפה. ילדים בגיל בתי לועגים לי, הזר התועה ברחובות ושואל בשפה אחרת. דמדומי בין ערביים מתמשכים על הרקיע. אני מבקש עיניים מוכרות. שאננות על פני האנשים, הנשים, הישישים והצעירים. אין טעם לשאול באיזו שנה אנו חיים. שיירת סוחרים עוברת לא רחוק. אני רץ לעברה, מבקש להצטרף. הדרך לתבריז ארוכה הם אומרים, ואין לי מספיק כסף. אני מחלץ צרור מטבעות, וכאשר ידי מושטת לעברם אני שומע בכי מתמשך.

התינוק מתפתל בלול. הריח לא מותיר מקום לספק. החיתול החדש מנחם אותו והוא חוזר לישון. סמרקנד ממאנת לשוב. הבת מגיעה למיטתנו בלילה, משתחלת בין גבי לבטן אִמָּה. מדי פעם נשלחת אלי כף רגל, מזיזה אותי עד המעבר לספה. נשכב, הבד מתחספס על גבי העור. השינה מדומדמת.

הבוקר מגיע שמשי וצלול. בדרך לגן ולבית הספר אני מספר לילדיי על החלום. עיני בני בורקות. מגלגל שקר על חלום אחר, ואולי זו אמת. ג’ינגיס חאן והוא רוכבים זה לצד זה, מאחוריהם בזיר ששילח את ציפורו. הם צדים איילים עטורי קרניים ואוכלים את בשרם הצלוי. אני מביט בצמתה של בתי. היא עשויה היטב, קלועה בדיוק מפליא. היא שואלת מדוע היא לא חולמת. ההסבר לא משכנע אותה – זה לא היה חלום, זה באמת היה טיגריס חאן שהגיע אלינו הביתה בלילה. והוא יודע איפה אני ישנה, אפילו שמעתי אותו אומר לאימא שהוא יאכל אותי מרוב שהוא אוהב אותי. ואיך ג’ינגיס הגיע אל הבית שלנו? באונייה, היא אומרת. אונייה כמו שראינו בחיפה בקיץ.

שבועיים נוספים חולפים והיורה מגיע. ניתך בעוז. מפתיע. התחזית חוזרת לחיינו. בבוקר למחרת אנחנו מלבישים אותם במעילים, אותם מעילים שנלבשו בלילה ההוא. מסווים התרגשות. הוא שואל איך הצליחו סוסיו של ג’ינגיס חאן לדהור בגשם. אין מענה. שאלות נוספות מגיעות, על החומה הסינית ועל גבולות האימפריה בשיאה. הוא מסתפק בתשובות החלקיות, אלה שמרמזות על כך שאין לי מושג. מספר על מזג האוויר הקשה שם, רק פרות, סוסים וחמורים יכולים לשרוד בקור כזה, הוא אומר. לכן גידלו רק אותם.

לפני השינה הם מבקשים סיפור. כשהם רואים ספר שנשלף מהמדף הם קופצים וצועקים. לא רוצים סיפור כזה. אתה צריך להמציא משהו. באין ברירה עולה ח’ווארזם עם השאה העייף הנלחם באימו, האימפריה המתנוונת, הצבא המפוזר. הם קמים מהמיטה חרף המחאות, מתכסים בצעיפי משי, מחוללים וצווחים. צעקה שחוזרת אליהם משיבה אותם למקום. השכנה ודאי עוצרת בעצמה שלא לרדת קומה. אולי תחכה למחר בבוקר, ואז תצא אחרינו, תביט בנו בשתיקה נוזפנית.

ומה נשאר מהח’ווארזמים? שוב אני שם, חייל בצבאו של טמוג’ין, רודף אחרי הח’ווארזם־שאה כבר כמה ימים, ניזון מבשר הסוסים שטבחנו בקרב האחרון. אין מקום לרחמים – הם, הח’ווארזמים, שבעים מדי, יהירים מדי. הפרשים מזכירים זה לזה כיצד הם שלחו את שליחי שליטנו חזרה מגולחי־זקן וכיצד הרגו אחד מהם. מרחוק אנו רואים ספינה לא גדולה שטה לעבר אחד האיים. הים זר לנו, מוזר לנו.

אנו עולים על סירה קטנה, מתנדנדים. בחילה מקיפה. תוך כמה דקות אני נופל מהסירה. מתעורר על הרצפה. עושה דרכי חזרה למיטה. מתקשה להירדם, נצמד אל הגוף לידי, לא נענה. הח’ווארזם־שאה ופילגשיו, איפה הם עכשיו? ואימו של מחמד השני, שביקשה את השליטה על האימפריה ונאלצה להתעמת עם בנה, מה עלה בגורלה.

שני סופי שבוע חולפים והיא מפתיעה אותי. הזמנתי לנו מקום בצפון. אנחנו אורזים שלוש מזוודות, וביום חמישי אחר הצהריים יוצאים מהעיר. אני מספר לילדיי על בריחתו של הח’ווארזם־שאה אל האי בים הכספי. הם רוצים שנבקר שם. הרדיו במכונית, שבתוכה אנו סְפונים, משמיע את החדשות האחרונות, אותן חדשות. הנסיעה לכינרת מתמשכת עוד ועוד. יד נמתחת ימינה לעבר שביל הטשטוש ובקעת הירדן המזרחית. עפעפי הבת נסגרים לאט. התינוק משחק בכדור קטן ונרדם אחריה, בננו הבכור מחזיק מעמד רבע שעה נוספת. הימים הקצרים באים עלינו, והשמיים אפורים, קרובים.

הם מתעוררים ליד כוכב הירדן. שומעים על המצודה הצלבנית בשעמום מופגן. תשומת הלב מופנית שוב מזרחה. באזור נהריים הבת אומרת שצריך לכבוש את ירדן. וגם את מצרים, להגיע עד רוסיה, כדי שיהיה לנו מקום. למה? כי ככה עשה טיגריס חאן. והבן מחרה־מחזיק אחריה. ומה על ח’ווארזם שאתם כל כך אוהבים. אבא, לא נשאר מהם שום דבר, אנחנו רק בדמיון יכולים לחשוב עליהם. ואם זה בדמיון, אז מה. אז זה כבר לא קיים. וטיגריס חאן. גם הוא כבר לא קיים. ובתי מוסיפה בשירה, טיגריס חאן טיגריס חאן, הוא מזמן כבר לא קיים.

אנחנו נוסעים מהצד המערבי, הגלילי. עוצרים בחוף, נכנסים למים הקרים מדי. הם שואלים האם המונגולים הגיעו לכאן. שאלה נצעקת ליבשה, היא בודקת בנייד שלה. כן. הם היו לא רחוק מכאן, בעמק יזרעאל. האפרוריות הנמסכת מטשטשת את קווי המתאר של ההרים סביב. הם הגיחו מסוריה, עלו ממזרח והתקדמו דרך בקעת הירדן. מצביע על הכיוונים, צפון־מזרח, מזרח, והגלים הקטנים ושכבת הבוץ שליד החוף הנסוג. גם החורף הזה יכריזו על בצורת. הימים קצרים, אפורים, החום כאן מתיש. הצמרמורת מבלבלת.

בלילה, אחרי שהילדים נרדמים, אנחנו יוצאים לריבוע הבטון שנוצק מחוץ לחדר. יושבים על כיסאות פלסטיק ירוקים, מדברים בקולות נמוכים. שוב חם ולח. המקום הזה בלתי אפשרי, היא אומרת. איך אנשים חיים פה. ומוסיפה, אתה בטוח לא צאצא שלו. של מי. של ג’ינג’יס חאן, אתה שעיר מדי. לפי זה גם את לא. ממש מצחיק. היא לוגמת מהבירה, מניחה אותה לאט. למה אתה לא שותה. האמת לא מתחשק לי כל כך הערב. אתה חושב שזה יכול לקרות שוב? מה, שיבוא צבא חסר רחמים ויכבוש ויטבח? כן, ברור. היא שותקת. זה תמיד ככה. ושתיקתה הנמשכת ועיניה הירוקות מביאות יד להישלח אל הלחי. עזבי, בואי למיטה.

בוקר בא אל החדר, מעיר את התינוק. אפו מנוזל, תוצאה של שמיכה שעשתה דרכה הצידה בלילה. המזגן הביא איתו ריח של ערפל ורמזי־עשן. כיבוי, פתיחת החלון אל קרירות מפתיעה. אנחנו יוצאים אל הכינרת, עומדים על חומר כבד, טין של עומק שנחשף עם השנים. אבא אני רוצה להיכנס למים, כל אחד מהם אומר בתורו. הרגליים מנסות לא להחליק בבוץ. שפמנון כבד עושה דרכו לא רחוק מאיתנו. הם מפחדים, רוצים לצאת.

הנסיעה הבאה לעמק יזרעאל. בדרך הם מבקשים לראות משהו בטלפון הנייד. מתפשרים איתנו על סדרה מצוירת, ויקינגים ודרקונים. המכונית חונה קרוב למעיין חרוד. אני מספר להם על קרב עין ג’אלות בין הממלוכים למונגולים, מצטט שוב מוויקיפדיה. אבל הם כבר לא מעוניינים בג’ינגיס חאן. שואלים על הדרקונים ועל הוויקינגים, ומתעקשים שנצפין לחרמון. אולי שם, ליד השלג, נוכל לראות אותם, את הדרקונים שנחבאים במערות קרחוניות, שיורים אש מלוע פעור.

בפורים של אותה שנה בני מתעקש להתחפש לוויקינג. בתי רוצה תחפושת של נסיכה, לא פחות, משתכנעת לבסוף להסתפק בפרפר. אבל פרפר של ויקינגים, היא אומרת ושוכחת מכך למחרת. אנחנו עורכים מסיבה ביתית. למחרת דפיקה בדלת: השכנה מודיעה לנו שאנחנו בלתי נסבלים. אם לא תהיה ברירה היא תיאלץ להזמין את המשטרה. אתם לא נותנים לאף אחד לישון כאן, מה עם קצת התחשבות, היא אומרת. ומוסיפה, אני לא בטוחה שאתם לא מכים אותם. כשהיא הולכת בתי שואלת אם היא תבוא גם בלילה לחטוף אותנו. מסרבת להאמין לנו.

היא, שתפרה במו ידיה את התחפושות, מצלמת את הילדים ומשתפת בקבוצה המשפחתית. ויקינג עומד לצד הפרפר ולידם שמוליקיפוד, תותים מעטרים את קוציו. תחייכו, אני שולחת את התמונות האלה לסבא וסבתא. אתה רוצה להצטלם איתם? אני חובש את הפאה, את העגילים המלאכותיים, את משקפי השמש. מה איתך? אני מצלמת, אחר כך, אולי. אני רוצה לומר לה שאני אוהב אותה. אבל עכשיו זמן להצטלם. אולי אחר כך.

ח’ווארזם ממשיכה להופיע בחלומות. מטרידה את הלילות עם השאה הצעיר, אימו הגדולה והתככים הפנימיים. מדי פעם נשמע הד קלוש, כמעט בלתי נשמע, רחש פרסות שחודר את כיפת היומיומיות. היא שואלת מה לי, צוחקת כשאני מספר. זה נגמר, עבר, מתי תלמד לשחרר מהאובססיות הקטנות שלך. וכשאני רואה את גברת לוי השכנה, אני נזכר במונגולים ההם שעדיין מידפקים על השערים. המונגולים שביום מן הימים יפשטו על המקום.

החולד כליל־הבוץ חותר תחת אדני הארץ. הוא חופר, המלוכלך, בבשר האדמה. גם אתה חופר, יצור יולד־מן־העיסה, גם אתה באדמה בפה מלא בבוץ, בעיניים מלאות בבוץ, בידיים ורגליים מרוחות כולן בבוץ. לאן אתה חופר, לאיזה עומק עוד תגיע, ואיך בכלל תשיב בפה מלא עפר, בלשון דבוקה לחיך, באוזניים נקובות מהלמות החפירה. בתוך ההד שחור־עולם, במסעף הנעלם, האדמה נהפכת. אתה חופר והחולד כליל הבוץ חופר ואיתכם חופרים כולם, חופרים בבשר הארץ, מעתה ועד עולם.

* * *

אתה נכנס לאיזה חדר בחסות החשכה. החדר מבפנים חשוך, ואתה, שבאת בחסות החשכה, מחליק בטבעיות מחושך אל חושך, עד שאי אפשר עוד להבחין היכן נגמר החושך של החוץ ומתחיל החושך של הפְּנים. וממילא הבחנה כזו היא מיותרת למי שאת בואו בישר הלילה, למי שהתגנב, כמשדל־לזנוּת בחדר מדרגות, בחסות החשכה. זה שהחדר איננו ריק, אתה יודע כבר מראש; לא נדרשת לחרחורי הגסיסה שלמרות הכל קיבלו את פניך באותה אצילות מאופקת ששמורה לתליינים. לא נצרכת לחושיך; ידעת, כשם שבטח אתה יודע עכשיו, כשם שתמיד ידעת, באותה הידיעה השמורה לזה שבא מתוך החשכה.

* * *

שנזרקת לערוּת בוקר סתמי אחד ובכפות רגליך, גילית מיד, צמחו שתי שורות שיניים. כשניסית להיחלץ ממיטתך (ראה זה פלא) נפלת ארצה, מתפתל בכאבים, משקל הגוף שלך לוחץ את כפות הרגליים אל הרצפה והשיניים נדחקות פנימה, כמו לשוב בחזרה אל הבשר. ואתה כבר לא יכול ללכת מבלי שכאב אדיר יפלח את גופך. מה עכשיו? והרי אין לך ברירה. אתה יורד על הגחון ומתחיל להתקדם בזחילה. גורר את הרגליים אחריך, על הרצפה, אתה נפלט אל הרחוב, ועוד גורר, נאנק ומתקדם, משתנק ומזדחל, ומשתעל על מדרכת הרחוב, על האספלט שעכשיו הוא לוהט מחום. רק מה, השיניים האלה שרק הולכות ומתחדדות כתוצאה מהחיכוך באספלט (הרי לא באמת חשבת שבתוך שעות ספורות תשכיל להשתלט על מלאכת הזחילה, יצור מסכן שכמותך) ננעצות ללא הרף כמו קרסים בחריצי המדרכות, מונעות ממך את הזחילה, קורעות בבשר הרגל. ובדיוק כשאתה נכון לתלוש את הלשון מפאת כאב הגוף המתפתל, הלא־נסבל, הכל פתאום – וזה מצחיק – נגמר.

* * *

בית מלון. עת צרה. חדר מסודר, מראה קטנה. תאר לעצמך. מי נכנס מי יצא. עכשיו היא שם, הזקנה שאותה אתה מכיר עוד מילדות. במרכז החדר על כיסא רחב היא ישובה. על ברכיה העקומות נח משהו, גוש בלתי ידוע עטוף שמיכות, בשר צעיר אתה חושב, עדין אתה חושב, עשוי־למחצה, תינוק אולי, לבטח, היא רוכנת מעליו, בריכוז, בשקידת זקנים, יד גרומה לופתת את הראש, אחרת מחזיקה במחט מלובנת, והיא רוקמת, הנבלה, רוקמת בקדמת הראש המבהיקה את תווי פניו ואת תולדות חייו ואת כל מה שעתיד עוד להיות. מתמעך ומתמלאך ולדרך הוא הולך. ככה זה. פייד אאוט.

* * *

בכל זאת אתה מנסה להיזכר מתי לראשונה באת בסוד החרחורים. תחילה היו קלושים, תלושים, כאילו מישהו משך רהיט ישן, נוטה להתפרק, אי־שם בקומה גבוהה. ואז, עם כל יום שעבר, משהו נדחק קדימה, נאבק, מנסה להזדחל, עם כל יום שהתחלף ממלא את תוך האוזן, בולע את מרחב השמע, מתגדל עד שלא ניתן עוד, גם לו רצית, לשמוע משהו אחר. ואיך ביום אחד חנוק, מכחיל בין קפלי החשכה, שרוע על שיירי רגלך הנכה, ברגע סתמי אחד ונטול גינונים, שמאז ומעולם, דומה, ארב לך מאחורי הדלת (בשלווה של טורף חיכה, איך המתין לך כך, בעלטה): תעלות האוזן הקורסות, ועור התוף בקוע ופעפוע החרחור פנימה, אל עומקי החשכה שלך, מציף, מכניע את שריריך, חורץ את פעימות לבך. עכשיו אבל עדיין לא שם, עכשיו עוד מנסה להיזכר מתי בכל זאת מתי לראשונה.

* * *

שאתה מחייך, את זה אפשר להבין מהאופן שבו הצוואר שלך נשלח קדימה ושריר נסתר מסיט במעט את קצה האוזן לאחור. אפשר שאיזה פרכוס עלום עובר, כרטט לא־נראה, את אחת מכפות רגליך, זו הנגדית לצד שאליו חתר החיוך להתפשט, לו משהו ממנו היה ניכר עוד בפניך החתומות עכשיו באותו האופן שבו נחתמו אז, ביום ההוא שבו פגשת בו לראשונה וביטוי פניך נקרש והתקשה כדרכם של מאובנים. ראה, תמונת ילדות: על גחון בחיפוש אחר תולעת. ממעל – נדנדה ניתכה. הראש כמו אבטיח, נבקע. העוזרת, תימנייה, תופסת אותך חזק מתחת למים שמתערבבים בדם. זה הדם שלך, מהראש שלך הוא יוצא. בבית־חולים תפרו אותך וגם נתנו זריקה בתחת. יומיים לא ישבת. אימא, רחמנייה, חרב פלסטיק לגבורה קנתה. עכשיו אבל, כמו תמיד, בתוך החשכה.

* * *

שוב עם הקולות. רחוקים תחילה, קשים־לשמע, כאילו נדחקו מבעד לכרית ענק. שם תמיד, אבל כמו הדים מחלימה רוחקת ששייריה עוד רודפים את הערוּת. לפרקים חשבת שכבר לא שומעים אבל בהתקרב הלילה, כששוב שָקט הכול, כשישבת עמוק יותר בתוך עצמך, פרצוף־השמע שלך פעור נוכח פורענות הלילה, שמעת אותם, חיים, עדיין רחוקים אבל הרבה פחות, שמעת וידעת שלא היה זה תעתוע, שאותם איש לא יכול לחלום. קלוף מעצמך היית קרוב אצלם. הרגשת אותם זוחלים מתחת לרצפה, בקירות, בארובות עיניך. צללים ללא גוף, צלמים חסרי צל. מה שברא אותם היה מה שברא את הלילה שאיש אינו מדבר בו, והשתיקה בו אסורה. משהלכת והעמקת בלילה, מוותר כליל על האפשרות לחזור, יכולת לשמוע אותם בבהירות גדולה יותר. את כובד הנשימות, את החריקות והגניחות, “חרחוריהם של אלה שללא הרף חדלים לחיות”.

* * *

הכול התחיל בחפירה. בנברנות שקדנית לאין־קץ, במציאה. אחרי הראשון הגיעו כולם. הם עדיין חופרים שם, מהפכים בקרבי ארץ, קרועי עור תוף, עמומי רואי, בציפורניים מטונפות, מלאות בבוץ, בשרם מדיף ריח טחב ושורשים. הם מחפשים אותו, את הראשון, לדעת מה מצא, ואיך מצא, ומתי יוכלו גם הם למצוא ולחדול סוף סוף ממלאכת החפירה. ועד שימצאו ימשיכו לחפור, ימשיכו להפוך את קרבי האדמה. והוא, שזה כמו לומר אתה, יושב לו שם, אורב בחשכה, מוצץ את כפותיו בשתיקה.

במילון של קירלו הוא מקבל פסקה קצרה מאוד, ובכלל תחת הערך עכברוש. באנציקלופדיה של קופר הוא מופיע כעכבר, סמוך לערך הר. הפִּסקה גם שם קצרה, וסמיכותו להר מעניינת יותר ממה שיש לשני הספרים לומר עליו. למשל, שהוא מסמל תנועה בלתי פוסקת וכוחות עלטה כתוניים (קופר) ורוע (קירלו). ברשת הצלחתי למצוא שהופעתו יכולה לסמן שהגיע העת לנקות את הבית/הגוף/הנפש או לחלופין שעושר רעיוני מתבשר. מה בדיוק חיפשתי כאשר חיפשתי אחריו? אולי את ההבשלה של כל ההחטאות הקודמות של כתיבתי עליו על מנת לאפשר את ההבלחה והפגיעה המדויקת – מדוע דווקא הוא מופיע בפני פעמים רבות כל כך לפני הנפילה לשינה? מדוע לא דברים אחרים, יפים בהרבה ממנו, שגם אותם ראיתי בחטף, והותירו כנגיעה בלתי רצונית באש, מקום מעט לח, שלרוב מסרב לשכחה אך גם מסרב להכנס לאינוונטאר הזיכרונות העומד תמיד לרשותי, והוא מעורר עייפות גדולה אם אני מנסה מרצוני לזמנו; אולי זה מקום המצפה לשקיעה “לקרקעית השלווה של הנפש” (אייסכילוס, נושאות הנסכים). כי ההבלחות של יופי שבוקעות מכאוס ההיסטוריה, קובעות בשל חריגותן מידה ויחס לנקרה על דרכנו; מכיוון שההבלחות הללו לא ניתנות למִשְׁמוע משום סוג שהוא, ההיתקלות בהן היא כמו ההיתקלות עם הלא צנוע והלא מסתפק במועט שבנו, עם עול היותנו חופשיים. כך למשל זביגנייב הרברט כותב ברשימה שלו “הפמליה של פוסידון” (מתוך מלך הנמלים): “מעודי לא התפללתי להקלה בסבל, לחיוכו של המזל או למוות קל. התפללתי בלהט של ילד, בעיקשות של זקן, שיוּתר לי לחזות פעם אחת בפמליה. והחסד ניתן לי, כאשר על שִדרת גל ענק, ברעמה מסנוורת, בין עפעוף לאין, הבחנתי בפוסידון, ובנראידות, ובטריטון, והיה זה ללא שיעור ומידה כמו נטיפי מוזאיקה לבנים על רקע לבן, כמשתה נישואין של דולפין – בעיקר ביום רביעי ההוא, הבלתי נשכח, כשסערה הלכה וקרבה ממערב”.

ראיתי דברים לא פחות יפים מהפמליה של פוסידון, אך מעולם עמדתי לא הייתה נועזת או הֶרוֹאית כעמדתו של הרברט ביחס לאופן בו היופי נשתקע בו וקבע את יחסו של המשורר לעמידה בזמן המקהה־אומץ־ותשוקה. פלא היופי המתגלה הוא פלא לא רק במה שמתגלה אלא ביחס אל הנגלה – לא ניתן לשחד את היופי בעבור דבר – הנגלה אינו גמול או פיצוי, תנאי הופעתו חמורים ואינם ניתנים לחליפין משום סוג, לא של דבר בעבור דבר, ולא היקלעות למקרי על מנת להיחלץ מהגורלי. אני איני מכירה אוטונומיות כזו, אנונימיות כה מרחיקת לכת במטפיזי. ולכן עמידתו של הרברט היא עצמה פלא – החוזה הופך להתגלות כחזיון עצמו שהוא רואה בחטף של חסד. ולא, לא לשם רוחי הולכת לפני השינה. בצער אני כותבת את זה, ובנמיכות קומה. ואני כמובן מבלבלת בין דברים – כי המקום שרוחי הולכת אליו לפני השינה אינו המקום שאליו אני מייחלת. רוחי כמו מובלת בידי דבר מה, הולכת אל העכבר.

מדוע, מדוע דווקא אליו?

שעת צהרים מאוחרת. אין איש בחצר הבניין. הילדה החוזרת מבית הספר עולה, חסרת נשימה, בשלוש הקומות הגבוהות המצויות על שיפוע גבעה, שבקצהָ, בתוך צל עד, חבוי גן הקופים. רק בדיעבד, שנים אחר כך, אחרי שעברה עם הוריה למקום אחר, סמוך לספארי, ושאגת האריות העירה אותה מדי שחר, אחר כך, שנים אחר כך, כשאישה אחת שאלה אותה מאין כל החיות בשיריה, הופתעה – הרי היתה מוקפת ומאוימת ומנוחמת בהן ללא הרף, על כל צעד ושעל. ויעברו עוד שנים ועוד שנים והיא תתגורר בעיר וייוולד לה בן שהיה רואה נמלה על השיש ומעיר אותה משנתה כדי להראות לה חיה.

המקום הזה, שאליו הולכת הנפש לפני השינה, לפני החלומות, שונה מהחלומות, שכן לעתים החלומות לא מעניקים מה שנרצה מהם: איזה עוד פעם אחת. אז לבד היא הולכת למקום ההוא, ניצבת לפני הדלת הלבנה, רפופת הצירים ועבת המנעול, מאחורי הבית, בצהריים, איש אינו יודע היכן היא. חוסר המעש של החיכיון מלמד אותה משהו על מה שהמבוגרים יכנו שיעמום – הצורך לעשות מבלי לדעת מה לעשות – אבל כרוב הילדים היא תבין את הצורך הזה נטול המטרה כאיכות מסוימת של נצח. הילדה מוליכה אותי לשם, והנפש מוליכה אותי לשם, ואני הולכת אחריהן אל החידה הזו שהיא פגישה שאינה פגישה. שהיא בהלה שבה אין ולוּ שרטת, שהיא בדידות שהיא בעצם לבדִיוּת. לא קרה שום דבר: אבל ברגע ההוא לא היה הבדל בינה לבין העכבר. שניהם נבהלו באותה מידה, שניהם קפצו באותו כוח: היא למעלה, הוא למטה. שניהם חשבו שהם בבית אבל מצאו עצמם בטריטוריה זרה. בשניהם הלם הלב כה חזק עד שהילדה מובילה שוב ושוב את האישה אל המקום הזה טרם שינה, המקום בו גילתה בפחד שהיא גם מאיימת. את רוצה לראות שוב? אני יודעת שאת רוצה לראות שוב. זהו אחד מהימים בהם נולדת. אז, מול הדלת, כשחיכית לשווא שיקראו בשמך לעלות הביתה.

בוקר ואתה ממהר, אבל את דרכך חוסם זקן שמתנהל לאיטו על המדרכה לפניך, שקית ניילון בידו ובתוכה עיתון מגולגל ושתי לחמניות שהוא קנה במינימרקט שהוא קורא לו “צרכנייה” או בפיצוצייה שהוא מכנה “קיוסק”, ולמרות רוגזך אתה מחייך למראה הילוכו המתנדנד וחולצתו המשובצת התחובה לו בתוך מכנסיו המשוכים מעלה ומהודקים בחגורה על צלעותיו עד שסוף־סוף אתה עוקף אותו וצועד קדימה מהר, מהר, פחות מהר, לאט, נורא לאט, לאט, בהילוך מתנדנד, חוסם את דרכה של בחורה בבגד גוף שחור עם נצנוץ מתכתי ונעלי ספורט כסופות שממהרת מאחוריך, ולמרות רוגזה היא מחייכת למראה תיק הלפטופ המיטלטל לך מהכתף, מלבֵּן הטלפון הלפות בידך כאילו חייך תלויים בו, האוזנייה האלחוטית הלבנה המזדקרת מאוזנך, ולשמע השאלה הנשלחת אליה דרך אחד משלושת העגילים הנעוצים בתנוך אוזנה, היא ממצמצת פעמיים ומשדרת למסך השקוף הנדלק ומרחף מול עיניה: “אני מאחרת דקה, זקן אחד חוסם לי את הדרך.”

בשעה שאתה יושב באוטובוס שיושב אף הוא בפקק ברחוב ראשי כלשהו בלילה, ומבטך נודד ומטפס במעלה אחד הבניינים הניצבים לצד הכביש, אתה קולט באחת המרפסות המוארות צללית שחורה של מישהו העומד ומשקיף על הנוף הכעור של הכביש עמוס הרכב, תחנת הדלק, מסעדות המזון המהיר, הפיצרייה העגומה, הדחפורים והבורות והשלטים הבלויים והפנסים שאחד מהם ממצמץ, ואולי גם אותך הוא רואה, צדודית מטושטשת צמודה לחלון האוטובוס, שהתקדם כמה מטרים ושוב נעצר, אבל עכשיו אתה קולט שמרפקו מכופף וידו מושטת אל מול פניו ומטילה עליהן אור חיוור: לא אותך הוא רואה ולא ברחוב הוא מתבונן, אלא, בריכוז, במכשיר הטלפון שלו, וגם אתה לאמיתו של דבר אינך מביט באדם במרפסת אלא בסרט שגיבורו עומד במרפסת, המוקרן בטלפון שאתה אוחז בשעה שאתה יושב באוטובוס.

מדיאה המגפונית. “אדיפוס בקולנוס”, כפי שהוצג בימים הנאיביים ההם על ידי אנסמבל “אורקל”, היה לא פחות מהתגלות עבורי, התגלות בשפה, התגלות שלעולם תהסס מלבוא. רציתי לומר התגלות כגלות פנימית בשפה המרחיקה אותנו לפרקים מעצמנו, מחליקה בגרון על מנת להשיב לנו דבר־מה שמעולם לא היה שלנו ובכל זאת הוא נקלח, בבחינת את שלא אבד לי אני מחפש.

אנסמבל “אורקל” מורכב מחמש נשים מוכשרות להפליא שהן גם השחקניות וגם מנהלות הרפרטואר (כן, הן גם עובדות הבמה, הסאונד, האביזרים, התלבושות, הניקיון והתאורה). לפני שלוש שנים זכיתי לראותן מעלות את “מדיאה” של אוריפידס במרתף צר המידות של בית הבד ביפו שנסגר בינתיים, והן אכן הותירו בי רושם עז, אבל משום מה לא עלה בי הצורך שמקנן בי עכשיו לרומנן לדרגת־על של אמנות. אבל כאמור, ולו בדיעבד, “מדיאה” שלהן הייתה הצגה מעולה. זכור לי במיוחד איך מדיאה, משוחקת בעוצמה ורוך שאין שני לו על ידי אורנה עשת, נעזרה במגפון הפגנות כך שמילותיה שנדמו קטנות לעומת התוקף והסמכות של יסון וקראון קיבלו עתה לא רק את ההילה המיוסרת שלהן אלא גם את החירות והתנופה לעזוב את לשונה מהר ובנחישות יותר מכפי שיכלה לשער. זו מדיאה שנולדה לחוף הים השחור שבו ראו היוונים את קצה העולם המתורבת; זו מדיאה, נכדת הֵליוֹס אל השמש, האישה שנשבתה בקסמיו של יסון ועתה מאיימת לרצוח את ילדיה, פרי בטנה. טירוף בארמון, לא משהו שאפשר לשכוח. זו מדיאה אשר סוף המחזה כדאוס אקס מכינה מעוור חושים מראה אותה (אם אפשר לומר כך, “מראה אותה”, על תמונה זו שבה מה שנגלה לעיננו אסור שייחשף, שכן לעורנו כיסוי דק) עולה בסערה השמיימה במרכבה הרתומה לדרקונים ועמה גוויות שני ילדיה.

באחד מרגעי השיא של המחזה, כאשר בעיני הקהל והמקהלה כאחד ניקוו ריבוא דמעות שקופות בתחתית העין, מדיאה מחדירה מילים נוקשות אל תוך פתח המגפון אשר מוליך דבר־מה שנשמע כמו מניפסט שעניינו יחסי קניין ומקומה של האישה בסדר החברתי: “אני ארצח את בני, אין איש שיציל אותם […] כי לא אסבול, יקירותיי, שום השפלה. שכך יהיה, בכלל, מה טעם לחיי? אין לי מולדת, בית או מקלט. שגיתי אז כשעזבתי את בית אבי, מוקסמת ממילים של יווני שבעזרת האל עוד ייתן את הדין”.¹ המגפון לא רק מגביר פי כמה את קולה של מדיאה, הוא לא רק מעצים אותו בצורה מוגזמת, אלא גם מחלץ אותה מהפוזיציה הבלתי אפשרית של האישה הקפריזית, המשוגעת, הלא־רציונלית, חיה מסוכנת שיש לרסן, לאסור ולהגלות. בה־בעת, הדיבור המועצם דרך המגפון מסמן את הגברים במחזה (יסון וקראון) כמי שהובילו את מדיאה – כמעט בעל־כורחה – בכוחניות שלהם, עטופה במחוות צדקניות־הומניסטיות ופטרנליסטיות (כך יסון למדיאה: “ראשית, את חיה ביוון, לא בין ברברים, למדת בארצנו מה זה צדק, ואיך לנהוג כחוק במקום באלימות” [שם, עמ' 49]), לשבירת אחד הטאבואים שאין עליהם עוררין בחברת אנוש, חרף העובדה שבעולם העתיק הקרבת בנים בכורים הייתה מעשה לא־טרנסגרסיבי שנועד לפייס את האלים או לחילופין לזכות את המקריב בטובין.

כזה הוא הרקע להתרחשות במחזה אחר של אוריפידס, “איפיגניה באוליס”: לאחר שאגממנון הרג צבי קדוש של האלה ארטמיס, החליטה האלה להענישו והפסיקה את הרוח, וכך מנעה מספינותיו של אגמננון להפליג לטרויה על מנת להחריבה במלחמה. הנביא קלכס גילה שהדרך היחידה לפייס את האלה היא להקריב את איפיגניה, ביתו של אגמננון, לאלה ארטמיס. המידע הזה סופק לקהל בתוכנייה ל“מדיאה”, כלומר שנשות אורקל ביקשו להצביע על הפער הסכיזופרני שמלווה את התרבות בין ההקרבה הלא־לגיטימית, החייתית־ברברית, שמתקיימת כמעשה פלצות בשפה במרחב הדומיסטי, הקרבה רצחנית שאינה ניתנת לתפיסה ומתוקף זה חוקי המחילה והחמלה אינם חלים עליה, לבין ההקרבה הלגיטימית שמתקבלת כטבעית בספרה הציבורית – זאת אף זאת היא נתפסת כנשגב הכרחי. ובכן, על מנת לעבוד את הקדוש יש לחללו, הפוליטי על פי נשות אורקל כבר מצוי בארכאי ואינו צריך לעבור פוליטיזציה, שכן הוא מושחל בארכאי כסם משכר.

קול רדיקלי. אנסמבל “אורקל” נוסד על ידי דורית לב, יעל טביב, נועה פרנק, רות בר־חיים ואורנה עשת; חמישתן בוגרות החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב במגמת משחק, שם גם הכירו. אנסמבל “אורקל” – אשר שמו גזור ממקדש האורקל מדלפי, שם ישבה אישה המכונה פיתיה, כוהנת מתנבאת (האל הוא זה שדיבר מגרונה) שהייתה ממלמלת דברי נבואה סתומים ביחס לשאלות שהופנו אליה עבור האל אפולו בענייני דת, מלחמה, נישואין וטהרה – הוא בהחלט נטע זר בנוף התאטרון המקומי, שכן הוא מתמחה בהעלאת מחזות יווניים בלבד (טרגדיות וקומדיות) אחת לשנה. כמובן, על הדרך הן גם יוצרות היפוך מגדרי שובה לב, שכן ביוון העתיקה, כידוע, לא היו נשים שחקניות ואת תפקידי הנשים מילאו גברים (גם חברי המקהלה היו גברים) שעטו מסכות על פניהם שהבליטו את תוויי הפנים בצורה מסוגננת לכדי יצירת ארכי־טיפוס.

לצד “מדיאה” ו“אדיפוס בקולונס” האורקליות העלו עד כה את “הציפורים” של אריסטופנס", את “הפרסים” של אייסכלוס ואת “פילוקטטס” של סופולקס. לא זכיתי לראותן, ונדמה לי שעל כך איני יכול אלא להצטער, שכן התפיסה האמנותית שלהן היא פונדמנטליזם אורקלי שבמגע עם הנבואי, אם אפשר לומר כך, כלומר חיפוש אחר רגיסטר צלילי אבוד בשפה א־טונאלית שיהיה בן־זמננו ובה־־בעת יקפל בתוכו את חרדת הדורות; השמעת קול־דיבורי־רדיקלי אשר נמסר לנו ממרחקים ארכאיים, כלומר שנשות אורקל מבקשות לתפוס את התיאטרון כמעין מאגיה מודרנית, באותה מידה שבתוקפת הסוד והמאגיה (כמו למשל השירה הערבית־אוראלית, הטרום־אסלאמית, תקופת הג’אהיליה) השירה לא נתפסה כאמנות אלא כמעשה המצוי מחוץ לטבע או מעליו. ובמרחב היווני־ארכאי שבו האורקליות פועלות אי אפשר שלא להזכיר את פולחני דיוניסוס ובכחוס אשר במהלכם ראש קבוצת הבכחיות (מדובר בפולחן של נשים שבראשן עמד כהן גבר) היה הופך לדיוניסוס בעצמו, כלומר שהאל היה מצוי בתוכו של המשתתף בפולחן; כהן זה נכנס למצב של “אקס־טזיס”, כלומר עמידה־מחוץ־לעצמו, מעבר לכל הזדהות או תקשורת, כך שמעשהו היה מעתה גילום האל – “מימזיס”. אבל לא היה זה סתם חיקוי כפי שאנו מבינים אותו היום (לא נשמרה הפרדה קנאית בין האל לאדם), אלא זאת שבאותו רגע היה הכהן התגלמותו של האל בבשר ודם, מעין אינקרנציה קדם־ישועית בבשר.

קולות גדולים אלה, מגעיות נבואית זו שמעבר לתפיסה חושית, אקס־טזה זו של הגוף לקראת היאספות בשר ודם אל האלים עצמם, אינם זרים לפרקטיקות של העולם העתיק. אפילו סוקרטס התבוני של ה“אפולוגיה”, שעכשיו קרוב יותר מתמיד לכוס התרעלה, מעיד על עצמו שהוא שומע קולות נבואיים בעודו בוגד באלי המדינה האינסטרומנטליים: “אבל עלי לומר לכם כי זו משימה שהטיל עלי האל באמצעות נבואות וחלומות ובכל דרך שבה השגחה אלוהית זו או אחרת מצווה על אדם לעשות מעשה כלשהו”²; ובאותה נשימה סוקרטס מדמה את עצמו לברבורים אשר כאשר הם מרגישים שעליהם למות הרי הם שרים את שיריהם בקול רם יותר, מתוך שמחה על כך שהם עומדים להגיע לאפולון, אל הנבואה, אשר הם משרתיו. ברבורים־משוררים אלה אינם אלא נביאים אשר ביכולתם לחזות מראש את הטוב הצפוי להם בשאול: “ובכן, גם אני רואה את עצמי, עם הברבורים, כעבד וככהן של אותו אל, ואני חושב שקיבלתי מאדוננו כוח נבואה שאינו נופל משלהם”.³

אדיפוס של האורקליות. “אדיפוס בקולונוס” הוא הצד האחר של הטרגדיה. הוא מתפקד כמעין מחזה רפאים בתוך הקאנון הספרותי, כלומר שהוא תרכובת פרדוקסלית של לא־קאנון־קאנוני ששוכן עמוק בלב הקאנון, שכן המופעים הבימתיים שלו ספורים בלבד. בהקשר זה זכורה העלאה בימתית של המחזה על ידי ניקו ניתאי בתאטרון “קרוב” בשנת 2009, אז כתב מיכאל הנדלזלץ דברים לא מחמיאים על ההצגה: “אהדה לא יכולה לחפות על שורה של דברים שמקשים להתייחס להצגה ברצינות […] המקהלה לבושה בחליפות טניס לבנות מאמצע המאה הקודמת, עם מחבטים ביד (אחת מהן גם מנגנת בחלילית שהיא שולפת מנדן לבן); בנוסף, תזאוס מופיע בחליפה לבנה, מגפיים וכובע בוקרים לצלילי האות של סדרת הטלוויזיה ‘בוננזה’, ועל הקיר מוקרנות כרזות בחירות ‘תנו אמון בתזאוס’ ותמונות של חיילים צועדים; קריאון ופולינייקס לובשים מדי צבא פאנקיסטים”, וכו'.

ולענייננו, “אדיפוס בקולונוס” הוא המשכו הסמוי מהעין של “אדיפוס המלך” שנכתב כחלק השני בטרילוגיה, לפני “אנטיגונה” אשר חותם את המסכת, אבל זמן כתיבתו של “אדיפוס בקולונוס” מאוחר מזה של “אנטיגונה”, כלומר שהוא המחזה האחרון שסופוקלס כותב, והוא בן 90, כך שסופוקלס הוריש לנו אוצר בלום ששמו סוף והמשך. לאחר שאדיפוס מגלה בחקירה עצמית הרת אסון את פשעו כרוצח אביו וכחוטא בגילוי עריות עם אימו (בניסוח המפורסם: “נולדתי, נישאתי ורצחתי”), לאחר שעיוור את עצמו בדקירות עם סיכת הזהב של אִמו־אִשתו יוקסטה על מנת שלא יאלץ לחזות בה בייסורים בשאול, לאחר כל זאת הוא מוּגלה כבעל טומאה נישאת מעירו תבאי על ידי קראון, נבגד עלי ידי בניו. עיוור, זקן בבלואים כקבצן (אולי הכי קרוב לפיגורה של היהודי הפוסט־חורבני שיווני יוכל אי פעם להיות), הוא יוצא לגלות רבת ייסורים, מלווה בביתו המסורה אנטיגונה. הם מגיעים לקולונס ומוצאים מנוחה בחורשה המקודשת לאריניות (אלות הנקמה). בסוף המחזה הוא נקרא על ידי האלים כפי שאף גיבור לפניו ואחריו לא נקרא: “היה זה אֵל אשר קרא לו שוב ושוב: ‘היי, אדיפוס, מה מעכב אותנו עוד מלכת? כבר התמהמהת למכביר!’. והוא, משהבין שמזמנו האֵל, דרש שהשליט תסאוס יתקרב […] תסאוס לבדו רשאי לשהות כאן ולבוא בסוד ההתרחשות”.⁴

וזה בדיוק המקום שבו בחרו האורקליות לפתוח את המחזה – בסופו. התרחשות זו שאורכת מספר דקות לא רק פותחת את המחזה, ובכך מרמזת שאת הסיפור הזה אנו כבר מכירים, באותה מידה שבאי התאטרון האתונאי הכירו את המיתוסים והסיפורים הנפתלים בעלילותיהם ביחס לבית המלוכה, סיפורים שהיוו תנאי מקדים לטרגדיה שבה צפו עכשיו. ובכן, התרחשות התגלותית זו שבה האלים מזמנים אליהם את אדיפוס מוצגת בעלטה מוחלטת, כך שרק הקולות הנומינוזים ולחש הזמן מהדהדים בתוכנו; והרי אנו נתונים מלכתחילה בעיוורון מוחלט יחד עם אדיפוס, עבדים מרצון לקול ששולט באדיפוס בחומרה עודפת, אבל מעתה גם בנו. איזו פתיחה מזהירה היא זו שמייד אחריה עולה האור בעוצמה אור־סגולית ומסנוור את הקהל לקראת עיוורון לא צפוי נוסף, הפעם הוא מותקף על ידי אנטיגונה שמבכה את מות אביה שאותו ליוותה בנדודיו כקשיש, עיוור ומנודה, מקולל מבטן ומלידה, אשר איש אינו חפץ בו. אלא זאת שהאור שעולה לפתע ודורס את העלטה מוחלף בעלטה אחרת, פנימית, יגון נורא שנדמה שנלקח מהעולם הבא שאין לו סוף ואינו אלא קינה מרה שפורצת מגרונה של אנטיגונה, והיא מובאת על ידי האורקליות בחגיגיות אופראית שחורה, כאילו היינו שרויים בלב המאפליה עם קול האלט הבוקע מתוך “אורפאוס ואוירידיצ’ה” של גלוק: “הוי, אומללות שכמונו, כעת, כעת, יש לבכות על הדם המקולל שירשנו מאב. כשחי, טרחנו ועמלנו למענו, ובאחריתו היינו עדות ראייה לאירועים שהדעת מתקשה להבין” (“אדיפוס בקולונוס”, עמ' 87).

הרגיסטר הצלילי הזה שעולה מקינתה האורפאית של אנטיגונה – שאפשר שנראה בו, בעקבות הרדר של “החיבור על מוצא השפה”, “דיבור שכולו מונשף, נשיפה מתמשכת ורוח של הפה […] נשימתו של אלוהים, רוח נושבת שהאוזן קלטה” – מהדהד את ההליכה רוויית הסבל לקראת המוות של אדיפוס, מוות שמושהה כבמעשה אמן לאורך כל המחזה, כך שנוכל אנו לשהות בו כמאזינים דרוכים לקראת שמיעת הקול הקורא ממרומים – המעבר לצליל הצורם (הבלתי־אפשרי שהופך לאפשרי) של ההתגלות עצמה. הקול הזה עומד במרכז ההתרחשות ששמה “אדיפוס בקולונס”, לעומת הראייה־ידיעה־הבנה שעומדות במרכז ההתרחשות ששמה “אדיפוס המלך”. זה הקול שאין בו שמץ מהגלוי לעין, הקול המערטל מכל ידיעה קודמת, הקול שכופה עלינו את חוּמרת האותיות, הקול שגבולו אינו מובחן והוא נח שווה על פני הדברים, הקול הרדיקלי הזה שקבור בזמן שעמד מלכת ונשות אורקל מבקשות שנשמע, הקול כמו זה ששומע אדיפוס בסוף המחזה, כאשר הוא נקרא על ידי האלים לקראת קבורה השמורה בסוד ומעניקה לו מעתה אפשרות לא רק להסיר מעליו את הטומאה שדבקה בו, אלא אף מעניקה לו כוח כמו־אלוהי לברך ולהפוך לקדוש.