א    🔗

כשנפטר ברל כצנלסון היו, בימי אבלו ולאחריהם, באות, וחוזרות ובאות לפני, י“ח השנים של בינתי בו ובמחיצתו והעלו לפני זכרם של דברים הרבה, שהיו כמצווחים נגדי: קבענו לדורך. עוף־השמים, שהוליך את הקול, הביא אצלי עד־מהרה שלוחיהם של שלושה בתי־הוצאה, וכאילו נדברו ביניהם, שאלוני כאותה שאלה עצמה: מה אתה, בעצם, מבקש לכתוב בספרך. אמרתי להם: את האמת. מאותה שעה שוב לא שמעתי מהם לא דבר ולא חצי־דבר. אין בלבי עליהם, שהרי זכותו של מו”ל לשקול ריזיקו כזה, ולקבלו או לדחותו כשיקולו. אמרתי בלבי מה שאמר החכם מכל אדם: לכל זמן ועת לכל חפץ. ואמנם, מזמן לזמן, אם כי ברווחים גדולים למדי, ננערו מיני חפץ שונים, לפי יאָרצייט וחשש גליון־זכרון חלק, ובייחוד ערב־בחירות או בשעת־פולמוס, אך לפי שכל אלה היו דברים לגופם ולא לגופו, לא נעניתי להם. נהגתי אורך־רוח, עד שנתעורר מי שהתדפק על אשנבי, או נאמר בלשון־ימינו: עד שצילצל אלי הטלפון. הוא הטלפון שהוליך אלי את קולו של חברנו המושלם אלכסנדר פוקס, שהודיעני, כי הכינוס השמיני לעיון בהיסטוריה עניינו בעיית האישיות, ותוכניתו נכלל בה גם ברל כצנלסון, והריני נקרא לימא ביה מלתא. אף שלא הייתי בשום אחד משבעת הכנסים שעד־עתה, הרי לאחר שסיפרתי מה שסיפרתי לא תתמהו, כי אמרתי מניה וביה הן. יתירה מזו; שלא אהסס באמירת הן, לא שאלתי, מי הם שיהיו מסיבים עמו, עם ברל כצנלסון, לשולחן, ולימים, כשנודעתי וראיתי פירמות אדירות כאלה – המורבי ופריקלס, מוחמד ומרטין לותר, יוליאנוס הכופר ולואי הקדוש ואין צריך לומר פטר הגדול, התעלמתי מבעיית הפרופורציה, ולא בלבד משום־כך, שאחריותה על המכַנסים, אלא גם משום־כך, ואולי בעיקר משום־כך, שלאחר שבושתי משהו, במעמד היסטוריונים מודרניים, להישען אל ראייה אתנוצנטרית, או נאמר בפשיטות: אל אתה בחרתנו, לא בושתי להקשות בחינת ולא תהא כהנית כפונדקית, וביותר שעמד לי הכתוב: ומבשרך אל תתעלם.

כתוב נפלא זה שמעתיו בילדותו כרוך במעשה שהיה – בן־עירי, הגאון ר' אפרים זלמן מרגליות, בא אצלו, בימי הרחמים והסליחות, אורח, והוא קרובו עני, ולא קירבו כראוי, ובלילה הלכו שניהם לסליחות, וכשהגאון געה בבכי באמירת אלהי אברהם יצחק ויעקב, נגע אותו אורח בכתפו והיקשה: וואָס ויינט איר אזוי, עס זענען דאָך אזוינע ווייטע קרובים, כלומר: מה לך בוכה כל־כך, הריהם קרובים רחוקים כל כך. ואם ברחוקים בקרב בני־עמנו, ואפילו הם אבות־האומה, כך, ברחוקים בקרב אומות־העולם על אחת כמה וכמה.

 

ב.    🔗

השאלה, היא אם הקרובים, בין מי שמדובר בו ומי שבא עתה לדבר בו, אינם קרובים מדי. והיא, אמנם, שאלה חמורה ותירצתיה באופן ששילבתי את עצמי בסעיף אחד מסעיפי התוכנית של הכנס הזה. הוא הוא הסעיף: ביקור מודרך בארכיון הכללי בתולדות ישראל. ביקור זה התקיים הבוקר ובו נראו אֶכספונאטים, תעודות שבכתב ושבדפוס, והריני בא ומוסיף עליהן תעודה שבעל־פה. לאמור, הופָעָתי לפניכם היא בפירוש לא כחוקרה של תעודה, אלא כתעודה גופה. ידעתי, כי עדות כזאת אפשר לה שתהא חשודה בעיניכם, משום שהיא נסמכת על תירקומת־ייחוסים, שידידות ויריבות התנצחו בה, ואם ידיד פסול לעדות יריב לא כל שכן; אבל דומני שניתן להמתיק את הפַסלות הכפולה הזאת, משום שהידידות לא עימעמה את חובת־היריבות והיריבות לא עימעמה את זכות־הידידות. אולם לא אעלים, כי אין בידי לדבר על ההופעה הזאת כעל חטיבה היסטורית מוגמרת – עוד הומים באזני דברי ש"י עגנון, שהזכרתי בדברי ההספד המעטים, שכתבתים בשער “דבר” ביום הפטירה: שער לך את ברל בן השמונים, איזה זקן חכם, איזה זקן נחמד. ואוסיף עתה מה שאמר הסופר ולא הזכרתיו: זקן שכל היצָרים – כמדומה אמר: כל היִצרים – חלפו הלכו להם, ונשארה החכמה בלבד. וכן עוד הומה באזני מה ששמעתי מפי יוכבד בת־מרים, כמה שנים לאחר פטירתו: אני עודני מתווכחת עמו. אכן, עתים אני תופס את עצמי בשיחה עם הזקן החכם, הזקן הנחמד, שכל יצריו חלפו הלכו להם ונשארה חכמתו בלבד, ואני מיצר, שאין בי מסגולות־פיוטו של שמעון הלקין, שתפס את עצמו, שנים לאחר פטירתו של יעקב רבינוביץ', לאחר שיחה כזאת, אי־שם בירמות, ותיארה כמו. הרי לפניכם מעמד־הנפש, שמתוכו אומר את דברי, שאינם אלא כשירטוט כולל של מסכת־ציור רבת־עניינות, שאם תתפרסם כולה, תהיה אולי להועיל לבלטריסט נזיר־הדמיון הקרוי היסטוריון, או להיסטוריון שיכור־הדמיון הקרוי בלטריסט, או לשניהם לקיים מניה ומניה תסתיים שמעתתא.

 

ג    🔗

בנסותי עתה לשרטט דיוקנו של ברל כצנלסון אגלה קודם כל את אמריקה – מאנשי העלייה השנייה היה. וכבר היתה לי שעת־כושר להעיר, כי אנשי העלייה השנייה ניתן להם בידי אנשי העלייה השנייה עצמם תיאור ברור ומסויים, וניתן באיזור המסוגל במיוחד לכך, הוא איזורה של הבלטריסטיקה. תיאור זה בולטים בו שני הקטבים שבטיפולוגיה של חברת־אדם זו – מזה הנפש הראשה של העלילה הברנרית ורחשה ומזה הנפש הראשה של הרחש העגנוני ועלילתו. לאמור, מזה האקטיביסטן־לכרחו הנפתל ברשת ההיסטֶריה ומזה הפאסיביסטן־לרצונו המעמעם במלכודת־הפטאליזמוס. תיאור קצוות זה אינו ממצה ואינו יכול למצות את כל הטיפולוגיה שבקשת הדרוכה שביניהם, ומתוך ששני מתארי הקצוות ממזלם חזו, אף אינם ממצים את שבתוך כל קצה וקצה. מתוך סיפוריהם אין אנו מבינים חזיונות שבאמצע, שהם רחוקים משני הקטבים – אם אליעזר יפה או יוסף אהרונוביץ', כשם שאין אנו מבינים חזיונות הסמוכים, במעט או בהרבה, לקטבים – אם שמואל יבנאלי או שלמה לביא. לא כל שכן חזיון שכאילו נצמדו בו כל הקטבים – ברל כצנלסון, שהערצתו המופלגה לשני המספרים באה מתוך ששניהם, שדיברו איש איש ממזלו, דיברו מנפשו שלו עצמו. כי ודאי לי, כי כשם שהכיר את עצמו, ביתר דיוק: את פלג־עצמו, ב“שכול וכשלון”, שידע אך קצתו, וכאן וכאן היה אומר לנפשו: בך הכתוב מדבר. חיזוק לכך ניתן לי בתמיהה אחת שתמה וחזר ותמה: מה חכמה היא לכם, המספרים, שאתם הורגים את גיבוריכם. לא שלא ידע מפורסמות נדושות, הכתובות על כך ספר של סלוֹוסטנוסט, אלא שידע את עצמו חי מעבר לתסבוכת על משבריה, ואולי אפילו שיער, כי הוא עצמו פתרונה. חובה היא, שחבה הבלטריסטיקה לדור ההוא, והחובה בעינה עומדת, כל עוד ש"י עגנון מטריח כינורו ראשון, הוא מעשה הסיפור, להטיל את עסקנסקי עסקנוביץ ועסקנזון בקדירה אחת כראוי להם, ואת כינורו שני, הוא מעשה זכרונותיו, לברל כצנלסון, שאפילו עטו סביבו יוצרי־משרתים וכפות־מבשלים, היה משכמו גבוה לא בלבד עליהם אלא על העם כולו.

 

ד    🔗

ובבואי לדבר בגבהות הזאת, הייתי שמח לקיים את הדיוקן, כפי שצייר לעצמו צרכו של עם רב, ציור אשר כפשע בינו ובין צדיק־הדור, אבל, אם להסתייע בגינוני דיבור של סוקראטס, אומר: מה לי שאני הייתי שמח, והאמת לא היתה שמחה. המבקש לחזר אחרי דמותו של צדיק הדור, שכבש את עצמו למוסר ונכבש לו במזגו והליכותיו, יילך אצל גדולי־ישראל בדור האחרון, החפץ חיים או הרב חרלפ עליהם השלום. האישיות שלפנינו קורצה מחמרים אחרים – פוליכרומיה היא, המרהיבה ומחרידה בשחוק ניגודיה. מרהיבה בגדלויותיה – חזיונה וכוחה לשאת אותו ובו, רוחב ראייתה ועומק בינתה, מעשה מחושב ומתמיד, הצלת עמו ובניינו; מחרידה בקטנויותיה – גרירה אחרי יצרים שהצדקתה היחידה היא במאמרם, כי הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, והיא הצדקה מסופקת ורפויה למדי. אם להצטמצם על שני אותות כוללים של הבחינה המרהיבה והבחינה המחרידה, אומר, כי כשם שידע את הקשה במגרעות, היא שנאת־חינם, כך ידע את הנעלה שביתרונות, אהבת־חינם, ומשיטי דבריו, שמילטם בשעת גילוי נדירה, ניכר, כי היה לו שיח גדול וחמור עם עצמו, והוא גדול וחמור בהרבה מן השיח, הקשה והחמור גם הוא, שהיה לו עם עַמו. הבחנה זו נותנת, כי הרגשת שיתופו בגדול ביטויי־דורו, היא שירת ביאליק, מעמידה לו את “מגילת האש” כעיקר ואת “בעיר ההריגה” כטפלה לו, ביתר דיוק: כטפולה לו, אם כי שירה אחרונה גילגל בה, אפילו דרך גוזמה ברשות־הרבים, ושירה ראשונה הגה בה, דרך צניעות, ברשות־היחיד. והרי הפואימה הזאת, שבה נראית הנפש נפלגת לצד הניגודים, העלם בהיר העיניים והעלם זעום־העפעפיים, טבורה בהודיה הגלויה והאמיצה: נפשו קן הנשר ומאורת הנחש.

כי אכן, השיח הגדול והחמור היה בין הנשר והנחש; יש ואראלים גברו על המצוקים ויש ומצוקים גברו על אראלים, ויש וצווחות נשר ולחישת שרף שימשו בעירבוביה; אבל המתיחות שביניהם לא פגה, שלא ידע האיש לא התחטאות למרומיו ולא התחנפות לתחתיותיו, וספק אם עשוי היה בלבב שלם לצאת ידי המתיחות בפראדוכסיה הנוחה של בשני יצריך.

 

ה    🔗

כבישת עצמו כהוויה נפשית לעצמו כשליחות היסטורית – הרי חידת גדולתו ופתרונה. תהא זו אולי שאלה בטלה, אם נשאל, האם ידע הנער, שבתכונותיו כבר היפלו אותו סביבו בעיר מולדתו, כי בלכתו לארצנו נועדת לו התעודה הזאת; אבל במידה שניתן להקיש מאחרית ראשית, הרי התנהגותו מעידה על כך. הוא שרגיל היה לומר, כי יותר משאנו בוחרים בעמדות, העמדות בוחרות בנו, פירש, ככל הנכון, ברוח אמירתו זאת את ההכרעה בהיסוסו, האם לילך לישיבת הרידב“ז בצפת או למושבת פתח־תקוה; אבל בראותנו אותו כחטיבה לעצמה, ודוק: יחיד כחטיבה לעצמה, שאינה נפתית לשתי החטיבות, חטיבות הציבור הקיימות ויריבות, “הפועל הצעיר” מזה ו”פועלי ציון" מזה, ורואה את שניהם נושא משותף לאחדות כוללת יותר וקובע בבהירות של ניסוח מוגדר ומדקדק את האחדות הזאת ואף דורשה הלכה למעשה, קשה לנו לשער, כי לא ראה את עצמו מזומן לתעודה הזאת ולקיומה. אם לא אטעה, הרי יותר משצפה בהבדלי־מחשבה או תוכנית שבשתי הפלגות האלה, צפה בהבדלי המזג והסבר שבאישיהן. ואם אין ראייה לדבר סימן לדבר, שפעם אחת אמרתי לו, עד מה נדהמתי, כשנודע לי הדבר הידוע, כי אליעזר שוחט וישראל שוחט, שאין כמותם לייצג איש איש הבדלי מנטאליות קיצוניים, שהם בנותן־ביטוי לשתי הפלגות, הם שני אחים, ונסתייעתי כדרך האופנה במונחים של אינטרוברסיה ואכסטרוברסיה; חייך כדרכו על שימושי־לעז, שלא נגמלתי מהם עדיין בימים ההם, וענני בשימוש־לעז גם הוא, אולם אלה לא היו שימושים טכניים אלא עממיים, שאמר: אתה מתפלא שהם אחים, ואני מתפלא שאינם תאומים, יתר על כן שאינם אדם אחד. מתוך דבריו הבנתי, כי משנולדו כשני אחים והפליגו איש איש לפי יסודו, נעשו מה שנעשו, והמרחק שביניהם מוסיף והולך, הרי אם סוג כאליעזר שוחט יפליג על¹ לקצה־יסודו, סופו יורידיבי, ואם סוג כישראל שוחט יפליג עד קצה־יסודו, סופו סאַמודור, ואלה שתי הסכנות האורבות לאדם שלנו; ואם לא יכונסו באורגאניזמוס אחד, הן מפוצצים את חלל עולמנו. לפי שלא הצד הציבורי אלא הצד הייחודי גירני יותר, חזרתי לאמירתו הראשונה ושאלתיו: ולדבריך, אפשר שיהיו כנוסים שניהם באדם אחד, מעניין מה מתרחש בנפשו. אחז, כדרכו, ראשו בקצות כפיו ומעיניו ניכרת היתה תשובתו, שפירשתיה בתיבה אחת: תופת. רתימת היסודות הפולגים בתופתה של הנפש, שנפתל עמה כל ימיו, נוצח ונכשל נכשל ונוצח, הרי הערובה לכוחו לרתום נפשות הרבה, ללכד אבק־אדם, ולהוסיף על כך את האבק שנתלכד בינתיים לגושים, ולשלבו במערכת עשייה גדולה, מכוונת, מכוננת. נסכם ונאמר: ליכוד עצמו על סתירותיו לתעודתו, והוא המסד לליכוד העם.

 

ו    🔗

אמרנו: לליכוד העם, ודין שנדקדק ונאמר: ליכוד חלקו של העם שנחשב לו כעיסה, שהממשות המאווה והמחויבת נילושת בה. אין בידי להכריע, מה חשב בשעה שעמד ללכת לישיבת הרידב"ז בצפת, אבל כולנו יודעים, מה חשב בשעה שלאחריה, שעמד והלך לפתח־תקוה. וגם עתה, אם מותר להקיש מאחרית על ראשית, הרי כבר באותה שעה נצטיירו לו שלושת המעגלים הגדולים, הנתונים לא דרך עיגול אלא דרך ספיראלה. בצמד־התיבות: אחדות־העבודה התכוון לאחדות כוללת, חופפת ואופפת, של המפלגה המדינית, ההסתדרות המקצועית, התנועה הרעיונית. אמנם, החיים לא הניחו להם להיות ספיראלה אלא עיגול בתוך עיגול, והוא השלים־לא־השלים לקורֶקטה הזאת; השלים למעשה, מבלי להשלים להלכה. ולא עוד, אלא ההלכה שלו לא ויתרה על חלומה להיות נדרשת למעשה, והוא אף חזר על נסיונותיו לדרוש אותה למעשה. אם לא אטעה בהבנת מניעיו ופירושם, דומה עלי, כי עשייתו העקשנית הזאת ניזונה מיסוד שהיה ומיסוד שעתיד להיות, ויורשה לי לקרוא את מה שהיה מיתוס ואת מה שעתיד להיות אוטופיה. אכן, לפי סברתי זאת, היה לו כמין מיתוס משלו – מימי נעוריו, שדבק בהם ובגילגוליהם ברוב אהבה, שעד התרפקות הגיעה, הציל אמונה באפשרות של אחדות־חבורה; בימי שחרותו, שדבק בהם במישנה אהבה, שעד התרפקות הגיעה גם היא, רקם לו אמונה באפשרות של אחדות־חברה, כשהאחדות האחת והאחרת גמורה וחלוטה. ואף שפיקחותו ליחשה לו, כי השלימות האחת והאחרת היא בגדר השליה, הרי כשם שלא הניח מן המיתוס, לא הניח מן האוטופיה; ולטעמנו נוסיף ונאמר, כי כשם שלא הניח מן האחדות הראשונה, שאי אפשר לה שתתקיים, לא הניח מן האחדות האחרונה, שאי אפשר לה שתתקיים. הלא בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו, כי ככל שמי שנחשב לו כחד מחבריא או קירובו, מצא, לאחר רוב גילגולים ותמורות של סיימיזם וטריטוריאליזם וכדומה, את דרכו לארצנו וללב־מפעלה, התלבתה בו תקווה מוזרה, על כל פנים מוזרה לגבי ריאליסטן כמוהו, כי אבידת נעוריו חזרה ונמצאה, עד כדי אפשרות התלכדותה המחודשת של החבורה. תקווה זו הציצה משיטי דבריו על אליעזר שיין, כשם שהבליחה מיגיעתו, יגיעת־שווא, לעכב את צאתו של בן־אדיר לאחרונת הרפתקאותיו הטיריטוריאליסטיות, אף נשמעה בתרועת שמחתו על תשובתו של יעקב לשצ’ינסקי בעוד לחלוחיתו עמו, וכל פיכחונו לא עמד לו וייחל לדבר־של ממש מלאַצקי־ברטולדי.

 

ז    🔗

חוששני לומר, כי המיתוס הזה, כשם שהיה לו כוח מתסיס, עד שכל אכזבותיו לא היו עלולות לשקעו לחלוטין, היה לו גם גורם מעכב – לא היה כמותו מעורה ברשות הרבים וברשויות־יחידים, וספק אם נמצא כמותו לקשרי קשרים, עד שמותר לראותו כמין רוטשילד של ריבוי־זימונים ופגישות ושל ריקמת יחסים, אבל לא היה כמדומה כמותו להרגשת היעדר חבורה. במלאות עשור ל“דבר” צייר אריה נבון שתיים קאריקאטורות – קאריקאטורה אחת נדפסה, והיא הראתה אותו כמקפץ מכיסא לכיסא: הוועד הפועל של ההסתדרות, הדירקטוריון של הקרן הקיימת, הקוראטוריון של האוניברסיטה, מרכז מפלגת פועלי־ארץ־ישראל, המרכז לנוער, מערכת “דבר”, ועוד סדר ארוך של כסאות, שגם הם לא היו אלא חלק ממסלול קפיצתו; קאריקאטורה אחת לא נדפסה, והיא הראתה פלוני אלמוני ומטבורו או מצווארו נמשכים חוטים אליו והכתובת: ² הכל תלוי בברל. חבל שלא נדפסו שתיהן, כי הן משלימות זו את זו: הבריחה מן התלויים בו היום אל העתידים להיות תלויים בו מחר, שלא יכול שלא לברוח גם מהם, ואלה ואלה לא יכול היה לכבדם, אך לא היה רשאי לזלזל בהם, בין ידע בין לא ידע, שהוא שעשאם כך. שמא כאן מפתח להסברת ההופעה, שהוא עצמו היה מעמיד עליה, והיא הליכתו ממוסדות שישב בהם, אם בנק הפועלים, אם המשביר וכדומה. הוא היה מפרש הליכתו, שלא רצה להיות אדונים למוסדי פרנסה וממון. אבל פירושו אינו עשוי שיעמוד בפני מה שראיתי בעיני: הוא עזב גם את מערכת “דבר” ועמד על סיפה של עזיבת “עם עובד” וניתן להוסיף מוסדות אחרים שעזבם, או עמד לעזבם. והרי כמעט בכולם הרכיב בעצמו את החבורה, ולא יצאו ימים מרובים וחש עצמו כיושב אל עקרבים. עובדת־יסוד זו בביוגראפיה הפעילה שלו עשויה שתתבלט לאור חילופה – מסילתה של הופעה מונוליטית, כדוד בן־גוריון, שראינו אותו בשלוש תקופות־עשייה. תקופה תקופה ומרכזה המסוים, שהוא גם מוקד ההנהגה הכללית: מזכיר הסתדרות העובדים, ראש ההנהלה הציונית, ראש הממשלה. קאריירה כזאת כמעט שלא תצויר בביוגראפיה של ברל כצנלסון; שאם תרצו, הרי עם כל נכיחתו ברוב מוסדים, שכל אחד נזקק לו ולבינתו, והיא, אמנם, שימשתו כהלכה, עד שנעשה, ובנקל וכמאליו נעשה, כראש המדברים בכל מקום, היה לו לעצמו כל מוסד כמיפלט מפני חברו, ובעיצומו של דבר היה בכל שלושת המעגלים, התנועה, ההסתדרות, המפלגה כבן בלי בית, ואם מותר להיעזר בשורת הגיונה־לא־הגיונה של מעשיית ר' נחמן, הרי מתוך שהיה בן־בלי־בית היה פטרונו של כל הבית כולו.

שמעתי אתמול בתשומת־דעת את הרצאתו הנהירה, אולי נהירה מדי, של חברנו המחונן בן הלפרן על חיים וייצמן. כמותו כאחרים, שדיברו בו זה מקרוב, הרמיז על הטראגיות שבו. אולי גם משום הקו הזה, ואולי דווקא משום הקו הזה, דברים עליו הם במקומם ובשעתם, ושמא יהא בהם למעט את סכנת השיכחה האורבת לו והעלולה להתגבר, כשמנגנונו של זכרון־העם כמינהגו ינהג – כלומר יבור לעצמו את השיאים בלבד, וכשם שיתבלט לו הרצל, כך ייבלע לו וייצמן. והרי זכרון־העם ספק אם מנהגו יהא מנומק נימוקי־חקר שבהיסטוריה, כגון שיהא סובר ומקבל, כי, בעיצומו של דבר, הרי הרצל הכין כמעט את הכל: את התוכנית, את ההסתדרות, את העתונות, את הבנק, את הקרן הקיימת, את כיבוש דעת הקהל, את יחסי־הדיפלומאטיה, והרי אפילו הצהרה, שכתובתה אמנם לא נראתה לנו, השיג. אבל חובה להתעורר ולעורר את זכרון העם על אותה תיבה אחת קטנה: כמעט. כי התיבה הזאת מקופל בה הנושא של כל המעשה הרב, הצבת הגדולה, שראשית יציקתה באה עם אחרוני צלילי קינת העם שהתייתם מקברניטו. הלא היא תנועת הפועלים העברית, שהברית הכרותה בינה ובין וייצמן, עשתה את היישוב כפי שנעשה ועשתה את המדינה כפי שנעשתה. ניסחתי דברי בזהירות וקימטתי את דעתי לאמור: כפי שצריך היה ליעשות, וכפי שצריכה היתה ליעשות, כדי להניח להם לפולגים על כך לומר את דעתם שלהם. הרי מה שהיה, בין לטוב בין למוטב, אין לשנות, ומה שהיה היה על דרך שאני וכמותי רצינו בה, נניח להם, אפוא, למי שלא רצו כך שיאמרו בדיעבד: אי אפשי.

 

ח    🔗

אבל גם האומר אפשי וגם האומר אי אפשי, חייבים לזכור, כי אם קם נושא כזה למדינה ואם קם כדרך שקם, מעשה ברל כצנלסון הוא. לא שיחיד יש בכוחו לעשות כמו אלה. איש בהיסטוריה אין בידו לפעול ולהפעיל, אם אין יחידים וציבורים מסייעים אותו. אפשרות כזאת היא מעשה הוגים, משוררים, אמנים היכולים לעשות את שהם עושים בלא עזרתם של קוראי יצירתם, רואיה ושומעיה, הבאים אל המוכן. הכוונה היא לומר, כי התודעה הברורה על אפשרות שהיא צורכה ועל צורכה שהיא כורחה של ההתלכדות הגדולה הזאת, כפי שהיא מגולמת בחטיבת הציבור העצומה, הקרויה, או שהיתה קרויה: תנועת הפועלים העברית, הבשילה גמר־בישול במחשבתו ובעשייתו של היחיד הזה. שבתי וראיתי במיגוונת הגדולה של דמויות התנועה הזאת, ושיפעתם טפחה על פני כנחשול של מיני סגולה וכשרון, אנרגיה ומסירות, נאמנות ושקידה, מערכה של אישים, שכל אחד ואחד טעון ניתוחו של חוקר ובילושו של אמן, ואף על פי כן לא נמצא לי מי שמידת זכותו וחובתו, או נאמר במסוכם: מידת אחריותו לעיצוב הכוח המכריע בבניין מולדתנו ודרך בניינה גדולה משלו. כבר הרמזנו, כי מעשה העיצוב הזה, על גידולו וסיעופו, רחק מתפיסתו, שמצאנוה מתנאה לאורה של אוטופיה, שכן האחדות החלוטה של שלושת המעגלים לא נתקיימה, ולטעמנו אי אפשר ואסור היה לה שתתקיים. אך הוא לא הירפה ממנה וחזר והוסיף וחזר אליה, גם אם החיים ונסיונם עשויים היו להורותו, כי אפילו אם השווי זוכה במאכסימום, אין השוני מוותר על המינימום, ותנועת־ציבור, הנושמת חללה של חירות, אי אפשר לבטחה עולמית. מוזרה היתה השתערותו התוקפנית על עצם מציאותו של אותו מינימום, ואפילו לא היה בו אלא כדי אופוזיציה של הוד מלכותו, שדימוקראטיה בחונה משלנו רואה אותו כאוויר לנשימה. הלכך ביזבז לא מעט מכוחו, כשבא, בטירחתו המופלגת, להוכיח, כי אותו מיעוט, שלא כלל את עצמו במפלגת הרוב, אין בו מה שיש בו ברוב, כלומר ממשות של דעות אלא תדמיתה, וראה את עשייתו הליכה מאיחוד לאיחוד כולל מקודמו, וגם אם מעשה האיחוד גרר פילוג מועט או מרובה, ואחוזי האַ־פוזיציה והאופוזיציה כמעט שלא נשתנו.

 

ט    🔗

דרכו זאת, שהבטיח לה הצלחה מכסימאלית וביקש לה הצלחה טוטאלית, כמובן בגבולות ציבור הפועלים האַגנס ההיסטורי המכריע של הדור, עשאתו, ובצדק עשאתו, הכתובת הראשה של הסכמה והתנגדות, קירבה ודחייה. כי יותר מכל אחר היה כאבן־הציון השואלת פי ציבור ויחיד: הלנו או לצרינו. שעל כן, כשם שנראה להם לחסידיו, וכדין נראה, כעמוד־התווך הצריך חיזוק, נראה להם ליריביו כעמוד התווך הטעון עקירה. מי שיבדוק בוויכוחי־הציבור הסוערים ומסעירים, ימצא, כי הוא היה בה הכתובת הראשה לאַפקטיביות העמוקה, הפנימית. הכתובת לאפקטיביות הרדודה, החיצונית היו אחרים – מכאן נישאה אליו הערצה גמורה ומכאן השתרגה אליו שנאה כבושה, כשהמעריצים והשונאים יודעים, כי הוא הקשה שבאגוזים וגרעינו גרעין. ומה שידעו שונאיו ידעו יריביו, ובייחוד יריביו מבית, והוא נהג באלה ובאלה לפי הכלל: במלחמה כבמלחמה. אמנם, אי אפשר היה שלא יתמיה בחסרונה של אבירות בפולמוסאותיו, שנהג בהם, כהגדרת אחד יריביו, ליטול את שחלק עליו, כביכול היה תרנגול או ברווז, ולמרוט נוצותיו אחת אחת ולהפריחן בחלל־הניצוחים, ולהניח לטרפו המעורטל שירתת בצינה לשמחתם הרעה, שמחה־לאיד, של קהל השומעים. אמרתי לו דברים קשים על דרכו זאת בחייו ואין אני יכול לחזור מהם גם עתה, אבל דומה עלי, כי לא מעט גרם לכך כעסו של³ טיבם ושיעורם של יריביו, שאפשרות הפולמוס עמהם היתה אולי לקורת־יצרו, אבל כורח־הפולמוס עמהם היה ודאי למורת־רוחו. אבל גם בקיטרוגי הקשה על דרכו בפולמוסאות איני רשאי לשכוח את פתגם העם: א פאטש פארגייט, א וואָרט באשטייט, דהיינו: סטירה חולפת, מלה קיימת, לאמור: נעימת החריפות מתפייגת, והגיון הדברים שעשאה תריס לעצמו קיים ועומד, ואם לצרף את שאמר בנעילת הכנס, חברנו השנון ח. ה. בן־ששון, כי גם הנוצות שנמרטו סופן מתלקטות כדי מערכת נוצות־טווס מקסימה, הרי הגיון הדברים חייב לחזור ולהיבחן בחינה חוזרת. עם זאת חובה להתריע על הסכנה שבדרך פולמוס זה, בייחוד לגבי תלמידים, שאינם חסרים בקרבנו, הבהולים לאכול את הקליפה ולזרוק את התוך.

 

י    🔗

ושוב לעניין ההעדר המצער של האבירות, – ניסיתי לתרצו, כי האיש חסר, או חש עצמו חסר יריבים כשיעור־קומתו. כך ניסיתי, דרך משל לומר: א. ד. גורדון הקדים ללכת, מרטין בובר איחר לבוא, שאילולא כן, היינו אולי זוכים תחת מהדורה מחודשת של נעימת פולמוס ישנה, כפי שהרגילתנו מסורת הוויכוחים למן ימי יעקב עמדן עד ימי אורי קובנר, למהדורה מחודשת של נעימת פולמוס חדשה, כפי שהיא עולה ממרבית הדברים שבין אחד־העם וברדיצ’בסקי, יוסף חיים ברנר וא. ד. גורדון, מרטין בובר והרמן כהן וכיוצא באלה. ויש לי כמה סמוכין לכך: צא, למשל, וראה מה ההבדל בין תשובתו והשגתו הראשונה של ב. כצנלסון על י. ח. רבניצקי, שדימה וכנראה כדין את ביאליק עומד מאחוריה, ובין תשובתו להשגתו האחרונה לו, ששוב לא דימה כן, ואף עתה כדין. ובודקי־ירישתו בכתב ימצאו כשוני הזה גם באיגרותיו, ובוחני שיחו בעל־פה, ימצאוהו בשיחותיו – הכל לפי איש־דברו. מבחינה זו הזכירני איש גדול גם הוא, הרב המקובל ר' יהודה לייב אשלג, שהיה מסיים שיחו לאמר: איך וויל, איר זאָלט וויסן, אַז איר האָב גערעדט מיט אייך לויט אייער מדרגה. כלומר: רצוני שתדע כי דיברתי עמך לפי מדרגתך. אבל איני מעז לומר, מה היתה השגתו של ברל כצנלסון במדרגות.

 

יא    🔗

המעלה את דמותו של ברל כצנלסון, על משחק אורותיו וצלליו ונפתוליהם, ומעלה אותו כמי שעומד לפניו גם עתה, מתפתה לשאול שאלה שהיא, כמדומה, אסורה על היסטוריונים, אבל, ככל המשוער, היא מותרת לעדיהם: מה היה אילו. לעניננו: מה היה, אילולא אותה תאונה בדרך מרחובות שקיפחה חולייתו וכפתה על גופו מלחמת־תמיד על חייו, שהראה בה גבורה עילאית, ונשבר בה; מה היה אילו היה עמנו עתה, במעמד החדש של הווייתנו ההיסטורית. הריני נוטל לעצמי רשות להקשות קושיה זאת גם מתוך שנשאלה לגבי גדול ממנו והלך מעמנו צעיר ממנו – הרצל. ידועה תשובתו של ר' בנימין, כי הרצל לא היה בכוחו להיות את יבושת הימים, ימי הקטנות, עד בוא מלחמת העולם ותמורותיה, והיה מתמעך בהם; וטובה מיתה חטופה מניוון ממושך. אבל שמעתי ומפי היסטוריון דווקא, מורנו וחברנו בנציון דינור, ודעתו, שאפילו אמרה אינקוגניטו, דעתו היא: אילו הרצל הוסיף לחיות והיתה לנו מדינת יהודים לפני מלחמת העולם הראשונה. נסמך על שני מורי, מורי־הוראה, הריני מנסה להקשות כקושיה הזאת על ברל כצנלסון, ובייחוד ששמעתי מעברים שואלים כשאלה הזאת, ואפילו מנסים להשיב תשובות שונות מן הקצה אל הקצה. ואחת התשובות האלו כך ניסוחה: ולו האריך עד מאה ועשרים, הרי חששנותו מפני קפיצה, שכמותה כסאַלטו מורטאלה, היתה אולי מקפחת את שעת המזל היחידה של תקומת המדינה. סברה זו אין הדין עמה, וראיה עקיפה ופיקאנטית בידי, שפעם אחת המשלתי באזניו משל, שעל פיו הוא משול כמי שעומד על פיסגת הר ורואה שבילים מתפתלים אילך ואילך, ממנו למרגלות ההר, ובכל שביל ושביל נראית לו חיה רעה ואורבת, פה אריה ופה ברדלס, פה נחש־עקלתון ופה נחש־בריח, והניצב על הפיסגה אינו רואה אפשרות ירידה והבקעה; מה שאין כן אחר, והכוונה היתה לדוד בן־גוריון, המכה כלפי הברדלס אצבע צרדה: חתול הוא, ויורד ומבקיע. גירד שפמו והשחיק את שחור־אישוניו ואמר: כסבור אתה, דבר פיקחות אמרת ולא אמרת אלא דבר־שטות, כמונו כמוהו רואה, כי ברדלס הוא, אבל הוא אומר: הירידה וההבקעה כורח, ולשעה קטנה הוא עושה לו לב של שני ברדלסים, ויורד ומבקיע.

היום ידענו, כי נבואה קטנה נזרקה בו, אבל בשעה ההיא, כשהלכתי מעמו, הבנתי, כי גם עליו יחול, ובייחוד באותן השעות המעטות והקצרות, הקרויות שעת מזל או שעות הכרעה, מה ששלמה שילר מצא כשורת הגיונה של הלאומיות המודרנית שלנו וקרא בשם: אי־העקיבות הברוכה. הלכך סברת הפסד השעה הגדולה מחמת חששנותו אין לה על מה שתסמוך. אבל בכל השעות הארוכות והיגעות שבין שעת מזל לחברתה, והיא מסילת רוב חיינו ולבטיהם, חסר העומד על ההר וצופה סביביו. ונראה שאף הוא סבר כך, וסימנך, כי שבועיים לפני פטירתו, כפי ששמעתי מפי רבקה גובר, דיבר במסיבה אחת וסיים: אנו, הזקנים, חייבים להחזיק מעמד, כי עוד יש צורך בנו, ועוד יהא צורך בנו.

 

יב    🔗

מה היה רואה עתה מעל ההר אין בידנו לנחש, ויש פנים לכאן ופנים לכאן, ואין לנו עסק בנסתרות. מה שמותר לנחש, כי היה גם עתה כאותו שמתוך שהוא בן־בלי־בית הוא פטרונו של הבית כולו, וככל המשוער היתה המדינה, שהוא בנאה לבנה לבנה מיום דרוך רגלו על אדמת ארצנו, מתקשית במה שהז’רגון היה מכנה שיבוצו בה, וכנראה לא היתה ברירה, אלא לקבוע רשות מיוחדת: רשות ברל כצנלסון. ועוד זאת, אילולא היתה המדינה קובעתה, היתה נקבעת מאליה.

[תשכ"ב]