צ’וּפִּי הגיע אלינו כחודשיים לאחר שסתר בפני אימו עם דג אמנון בשוק רמלה. ככה לפני כוּלם. ואם התקרית עוד הייתה מסתכמת בזה ניחא, ואולי אף לא היינו זוכים להכירו כלל, אלא שאתרע מזלו וגם אבא הצטרף הפעם לסיבוב בין הדוכנים, ואנשים סיפרו שהזקן המופנם דווקא פחות חיבב מהתלות בהשתתפות בעלי סנפיר עם דם קר, וחיש מהר תפס ומשך לצ’וּפִּי האומלל בשיער בעודו גונח מכאב, וגרר אותו משם, כמעט תולש את הקרקפת ממקומה. “שיתפגר עוד הלילה, שתיקח אותו חולירע,” עפה כמו הד צעקה חוזרת ונשנית בין חנות הדגים לבין אברם של התבלינים, וגרמה לקומץ סקרנים לבהות לכיוונם, עד ששלושתם נדחפו אל תוך היונדאי החמה והחבוטה ולא הפסיקו לבעור מזיעה ובושה עד היציאה הצפונית מהעיר מול אבולעפיה, איפה שאפשר לעצור גם ביום שבת לתקן פנצ’ר, סמוך למעקה הבטון בעל הגרפיטי הלא מפוענח שיושבים עליו שלושה ילדים ערבים דרך קבע ומנפצים בקבוקי בירה ריקים שההומלסים הותירו מהלילה הקודם.
וכולם היו בטוחים שאף הפעם היא תצליח להרגיע אותו במילות חיבה ופיתוי, כולם – אם אתם רוצים לדעת זה בעיקר דודה חַסְיָה, שהיא האדם היחיד שההורים לא התביישו להכניס לביתם. והיה לה על מה לסמוך כי במקרים דומים, כשסערו הרוחות, אישתו הייתה מוזגת לו כוס ברנדי 777 בערב, במרפסת הקטנה מימין למתקן התלייה של מגבות המטבח המרופטות, ואחר כך מציעה לו את אחוריה, לתענוג לילי, אותם הוא נהג ללטף מפעם לפעם עת נחה עליו הרוח לפני שעשה את שלו, והיה מדמיין שמצידם השני מציצות לעברו פנים של אחת מאותן נערות שמראים כמותן בטלפון בשירותים. אך כל הניסיונות הפעם לא צלחו. הוא לא שש להירגע, ודרש “להוציא”.
“מה פתאום להוציא,” דפקה האם על החלון, על השולחן ובכל מקום, “ככה כמו כלב, איך אפשר, הוא שם – ואנחנו פה, תיראה אותך, רק מי שבחיים לא הוציאו לו יכול לדבר ככה מילים כמו ‘להוציא’, ואני שמהבטן שלי – – ושלושים וחמש שנה כל יום לפני שפוקחת עיניים בבוקר בטוחה שמלאך מעיר אותי ואומר הכול בסדר טעינו, הקטן שלך כבר למד לדבר ותכף מוצא גם כלה בן פורת יוסף, איזה ילד – כל האחיות ידברו רק בו, ואת בעזרת השם תהיי סבתא…, כאילו אני לא יודעת איזה תכשיט קיבלנו, ועכשיו אתה מדבר ‘להוציא’ –, ואימא כל הזמן אמרה –”. “אל תתחילי, אל תתחילי,” הוא מעך את נחשול דיבורה בשיא הגאות, “לא יעבור יום אחד בלי שתחזרי על מה שהזקנה שלך ברברה שם –”. “אתה תשמע עכשיו עד הסוף, אתה שרוצה להוציא, אתה תשמע טוב מאוד! גם אם זה כואב לך, תשמע הכול! איך שאימא הייתה אומרת: ‘דבר אחד את צריכה לעשות כמו שצריך בעולם הזה, רק דבר אחד –’ היא הייתה אומרת, ‘להתחתן טוב, זה הכול’, ועכשיו תראי אימא מה קיבלתי. נו – רוצה להוציא כמו שקית של עיתונים”.
אבל את צ’ופי לבסוף הוציאו. ואני נזכר איך הוא רגיל היה לשבת בתוך ארגז החול מחוץ לחלון הרחב שלנו הפונה לגינה. זה היה עיסוקו העיקרי מידי יום שישי בבוקר, היום בו נהגנו לקלח אותם מוקדם ואז להלביש יפה לכבוד ההורים כפי ששוטפים מכוניות להשכרה לפני שהלקוח מגיע, ולא היו עוברות חמש שעות, וצ’ופי היה שב אלינו, לאחר שהם השתעשעו איתו מעט בבית כדי למרק את המצפון, והזקן היה נכנס כתמיד במבט מתנצל ומסתיר סוד כמו ילד עם ספר שאיחר להחזיר לספרייה ולא הצליח להתקדם בו מעבר לפרק השלישי, חושש שהספרנית תחקור אותו – האם אהב ומה הוא חשב, והוא יתבייש ויאמר שכן, בהחלט, אבל ספר כזה הוא לא בשביל כל אחד.
אני מקווה שהזיכרון הקלידוסקופי שלי אינו משטה בי, אך נדמה שאני רואה בצלילות לא רגילה איך באחד מאותם ימי שישי בהוסטל עמדתי מול התריס שמוביל אל החצר המופרדת בגדר משאר חלקי הבית, והקפתי במבטי את שיח הפסיפלורה שהקנוקנות שלו חוזרות ומתפשטות סביב חיבורי הגדר הארוכה בקשרים שקשה להתיר. העונה לא הבשילה לקטוף את הפרי ולהאכילם בכפית כפי שהיינו רגילים לעשות לעיתים כצ’ופר על התנהגות טובה לאחר שהיו נגמרים לנו הבַּמְבּוֹת, התַפוצִ’יפְּסים ושאר החטיפים שההורים, המתפקעים מרגשי אשם היו דוחפים בחופזה אל ארונות המטבח בסדר משתנה. תפקידי היה בעיקר לפקוח עין ולנסות למנוע ממנו לבלוע את פירות הבוסר היישר מהעץ יחד עם הקליפה. לא התחשק לי לשוב ולהכניס בכוח אצבע אל גרונו לפני שייחנק כפי שיצא לי לעשות בעבר, כי הוא להבדיל מהחיות לא יודע מה טוב לו, ככה הוא – נתקע באמצע, או כמו שאמר לי פעם הטבח שלנו יוסי: “הוא לא אצלנו ולא אצלם”.
אני נזכר איך שיצאתי לחצר והתיישבתי על הנדנדה בזמן שצ’ופי עזב את ארגז החול לטובת הדשא והחל לברור ולמחוץ בכפיו הגדולות את הנמלים שחלפו דרכו, מזכה כל אחת מהן בנהמה הרגילה רגע לפני שהן סיימו את תפקידן בעולם. קריאתו נשמעה פעם חומלת ופעם אכזרית מאין כמותה, והנמלים הלכו לפי סדר מופתי, בלי שום סטייה מדרך הטבע וחצו את החצר בשיפולי הפסיפלורה אל תוך הירוק הרענן, מתקדמות אל ברכיו השלובות על העלים הרחוצות עדיין מטל הלילה. נמלים אומללות. תחילה קיוויתי שחלקן תלמדנה מתוך צפייה בעתידן המר של חברותיהן למסע, אלא שדבר לא הצליח להסית אותן מהתלם, כל אחת ואחת יצאה עם תוכנית סדורה להוביל מסר של פירורים אל ביתה והייתה בטוחה שתמשיך, תחזור ותשוב חלילה בשיתוף פעולה מופתי דרך כל המכשולים עד לסוף שביל הגינה. אלא שמידי פעם נמלה אחת או שתיים נותרו מאחור תחת כפותיו כמו חיילים אלמונים לאחר שחצו את ברכיו המקופלות בישיבה מזרחית מגושמת, והאחרות המשיכו להן כאילו שדבר לא אירע בעולם, לכל היותר זזו מעט הצידה ותכף שבו אל מקומן הקודם, אל אותו טור ממושמע והתעלמו מה“צ’וּפּ צ’וּפּ צ’וּפּ” החותך ומגופות אחיותיהן שהותירו בדרך.
“צ’וּפּ, צ’וּפּ, צ’וּפּ” – אלו ריסוקי המילים היחידות הדומות לשפה שהוא ידע. המדריכות שלנו חשבו שזה חמוד כשהוא אמר את זה, הן אפילו קראו לו כך: “צ’וּפּי בוא לאכל”, “צ’וּפּי התנהגת יפה היום מגיע לך מסאז”. כך או אחרת, סבלנותו לציד הנמלים הייתה קצרת מועד. הושטתי לעברו יד – לסייע לו להתרומם כאשר הצ’וּפּים הפכו למהירים יותר וחסרי מנוחה, סימן מקדים לתחילת ההתפרצות הקרבה. כמה מילדי בית הספר הדתי שמעבר לגדר עצרו באמצע משחק הכדור לצפות במחזה בעיניים עליזות כבתחרות מכות של הפסקה. שני גברים תחומים בחצר קטנטנה. אוחזים ידיים ומהלכים זה לצד זה. רקע רומנטי ירד ודאי מין הפרק אחרי שהבחינו כי אחד מאיתנו מנסה לשמור על קור רוח יחסי והשני מעיף ידיו בפראות, משלח מבטים חייתיים משופעים בהברות המגיעות ממעמקי נפש מיוסרת.
תמיד הגיע שלב בו הכאב בשורש כף ידי החל להציק, ורק אז הייתי נזכר בטלפיו החזקות שמועכות את שלי, דבר שהפך לשגרה באותה תקופה. לא הייתי מתעכב על כך לולא מכר מהאוניברסיטה הפנה את תשומת לבי לכתמים הכחולים שצצו אצלי לאורך כל הזרוע עד לאצבעות. הוא הסתכל בי ברחמים, אולי חשב על מזרקים, כמו שואל – תראה עד לאן שהגעת. אבל אני כבר התרגלתי, ולפעמים ממש חיכיתי לצ’ופי שימחץ אותי ויביט אל תוך עיניי בניסיון לחוות הבנה עמוקה ואמפתיה, מבט שהייתי נמס ומשתתק אל מולו פעם אחר פעם.
ובאותו יום מבטו לא היה שונה: הוא עמד והסתכל בי במשך דקה ארוכה. לא רבים זוכים למבט כזה, יש בני אדם שעוברים חיים שלמים ואיש אינו מתבונן בהם כך. ויחד עם זאת נדמה כי בפעם ההיא הייתי אחר, נחה עליי רוח רגשנית ודימיתי לראות בקו שחיבר בין שני זוגות העיניים דבר מה לא רגיל, מבקש עזרה, מתחנן להשתנות, ואולי מושיט לי יד, מציע שאני אשתנה ואתחלף, שאחדור לתוכו ואגאל אותו, שאמשה את השד שלי ושלו החוצה, ארקח תרכובת משותפת – מובנת ביחד, ביד חזקה, בכוח היותי אחד מהם, האחרים. וכך חלפו דקה, שתיים, אולי יותר, ואני לא הרגשתי כבר את הזרוע מפאת אחיזתו הכואבת בזמן שהלכתי לאיבוד בתוך עיניו, והוא ניצל זאת להשתחרר ולנתר באחת אל עבר הפסיפלורה. למזלי הצלחתי ברגע האחרון לשלוף את פרי הבוסר מכף ידו לפני שתקע אותו פנימה ונחנק. בתנועה מהירה תפסתי וקילפתי את הכדור הקשה מאגרופו הקפוץ, ולמרות שהוא גבוה ממני בשני ראשים ובעל גוף, הייתי נחוש והחלטי.
והיו גם את אותם ילדים, הילדים הדתיים שמעבר לגדר. הם ראו הכול. ואחרי שרִגְעֵי התמיהה התפוגגו, הם התחילו לרדוף האחד אחרי השני בסיבוב ולצחוק, מנסים לחקות אותנו, וכשנעצרו לבסוף והתנשפו בצחוק נעורים בריא הבחנתי כי במבטם נשזרה פליאה וסלידה מחוצפת, מעורבת בביישנות נוכח המופע הפרברטי, שכה קשה להתיק ממנו את העיניים, כמו להפסיק לגרד את הפצע הפתוח שלא יגליד מעצמו אלא אם תניח לו, ואולי כמו שַפְשֶפֶת במפשעה המצריכה מגע תדיר שהוא לא מכובד, אך מוכרח להתבצע, אחרת משהו יישרף שם למטה.
*
כן, זה אחד מאותם זיכרונות מפורטים על צ’ופי שאני מקפיד לאגור בקנאות אצלי בקלחת, וכך כשתוקפים אותי געגועים אני יכול לדלות אותו או זיכרון אחר ולהפוך בהם בלי שום תכלית. והנה מאז קורותיי עם צ’ופי עברו חמש ואולי שש שנים ובפעם האחרונה שעברתי באזור הייתי בצדה השני של הגדר. חזרתי לשם במקרה, מצויד כבר בטבעת ובמשפחה. התיישבתי לנוח, לחכות לבת שלי. היא נכנסה לקונסרבטוריון שהיה במרחק נגיעה מההוסטל, בצדו השני של הכביש. שיעור הפסנתר שלה נמשך חצי שעה ותכננתי לדחוף לתוכה את כל מה שלא הספקתי השבוע, אולי השנה. רציתי לקרוא ספר, רציתי לכתוב משהו במחברת וגם להאזין ליצירה שחלקים ממנה התפזרו בראשי ולא הצלחתי לחברם. ובעוד אני יושב, מתלבט וכועס על הזמן שאוזל בלי שעשיתי דבר מכל אלו, ראיתי אותה. בספסל השני. תחילה לא ידעתי מי היא, בחיי שלא ניחשתי. אם הייתי מבחין באב הייתי מזהה אותו מיד, אבל היא מעולם לא באה לבקר, ואף כעת כמו לא באמת הופיעה: עורה היה פגום מהשמש ומהשנים, כמעט שקוף, גופה נח בסטואיות גרומה על הספסל, דומה לאחת מאותן זקנות בשחור ולבן מהאלבום של סבתא ברוסיה מתקופת המלחמה, ורק המבט, אותו מבט שנצרב ואותן עיניים, אותן עיניים ממש, אין ספק בזהותה.
החלטתי לקום מהספסל ולהמתין לבת שלי במקום אחר. רק זה היה חסר לי – להישאב לשם שוב. נעמדתי, אספתי את התיק הקטן וזרקתי לעברה מבט אחרון, שהרי מה לי ולמשפחה הזו, הלוא הייתי בסך הכול מדריך, מדריך פשוט, וכשגמרתי את חיי הסטודנט עזבתי את צ’ופי ואת כל היתר ולא הבטתי לאחור. כמה יכול אדם להיות נתון לעומס רגשי באינטנסיביות כזו, “ואתה תמיד עצבני” אמרו לי, “כזה בחור רגיש, לך תמצא לך משרה מול מחשב, בני אדם זה לא קל, ועוד מהסוג שלהם”.
אלא שלפני שהספקתי להסתובב, הנה הפציעה צללית נוספת סמוך לשיח הרוזמרין, מאחורי זו הרוח השקופה שישבה רדומה על הספסל כמו בובת תצוגה עירומה ועגומה בחלון ראווה נטוש. והדמות החדשה, נדמתה במבט ראשון צעירה בהרבה, אולי בשל תנועות גפיה הזריזות, רק שמקרוב תכף הבחנתי כי קמטי הזיקנה חרשו בפניה המחודדות תלמים רבים ועמוקים. וכאן אותה זקנה שניה גם מדברת, כלומר יודעת לפעול בעולם: “קומי, קומי, כמה אפשר…”. רק שאמא של צ’ופי לא זעה, לא מצמצה והמשיכה להביט נכחה בגדר הירוקה של ההוסטל. ואז שוב: “קומי, שאלוהים יעזרו לי, נלך לאכול” ועדיין אין תשובה.
הסתכלתי בשעון. נותרה לי עוד רבע שעה עד שעליי לפגוש את הקטנה. לעזאזל עם זה! כמה פעמים שרציתי להגיע לכאן ולראות שוב את צ’ופי מאז שעזבתי, לחבק אותו, להביט בעיניו, כל כך רציתי, אלא שידעתי כי מוטב לא לטלטל אותו עם ביקורים ארעיים, הוא חייב יציבות, ובטח שלא לפגוש אחד כמוני שנטש אי־אז וכעת מפציע לפתע ושוב נעלם, אבל כאן בבקשה – יש לפניי הזדמנות לשאול, לדעת, לחזור, להתקרב.
אמרתי בליבי ששתי מילים לא יזיקו ופניתי אל האישה שדיברה:
– “תגידי, זאת לא במקרה האימא של צ’ופי, סליחה – של נועם, נכון?”
– “מי אתה?”
– “עבדתי כאן פעם, מזמן. אבל לעולם לא ראיתי אותה, רק אבא שלו היה מגיע”.
– “האבא, כן האבא, עם כאלו אבות שהיינו כולנו יתומים… במקרה זה האח המתוק שלי”.
– “אז את הדודה?”
– “נו, נו, דודה, סבתא, תקרא לי איך שאתה רוצה, ממילא הם מכירים שם עכשיו רק אותי, כי שאול אחי כבר מזמן לא יוצא מהבית וזאת, נו מה יש לדבר, תביט לבד, זוג כזה – שני גבעולים יבשים ברוח, אחד יותר עלוב מהשני, ואני זוכרת איך שהוא זחל אליי שנה אחריי שהם הוציאו אותו…”
– “סליחה, את מי הוציאו?”
“את מי, את מי? את פינוקיו, נו, את זה שם הקטן, ושאול נכנס מייבב כמו תינוק: ‘איך אני בעצמי, בעצמי – תסתכלי – איך – – –’, הוא אמר לי ונפנף באותן ניירות, ואני הסתכלתי עליו, לא בלי רחמים, אחרי כל אותן הקללות והקישוטים שמצאתי בשבילו מאז ששמעתי על התקרית עם הדגים בשוק, ובמיוחד לאחר שהיא החלה להיעלם ולהופיע על הספסל, והוא דחף לי את הנייר ואמר ‘בבקשה ממך, מה זה פה, מה אני יודע, חסינקָ’ה, תהיי טובה, אני מתחנן,’ ואחר כך הוא הלך והיא התייצבה אצלי בשש בבוקר עם שיער פרוע וכותנת דקיקה, כמו לא עלינו ברחה מפוגרום ומספרת איך שהיא לילה ועוד לילה בשתיים וחצי ואחר כך בשלוש וחצי ואחר כך בארבע וחצי ואז בחמש, הולכת בכל פעם אל המיטה הריקה של הקטן כמו שהגוף זוכר, למרות שהיא מזמן ריקה, כי בלילה, היא אומרת, אפשר להאמין שכל האנשים רגילים, ואחר כך מספרת שזה הרוצח שלה, האח החמוד שלי, כבר עבר לספה בסלון ולקח אתו את הבקבוק, והיא שאלה אם היא יכולה, רק לכמה ימים, הרבה מקום היא לא תופסת, עד שתסתדר, כי הוא, נו – הקטן שלה ממש פה ממול, כאילו ביקשתי אותה לשלם שכירות חלילה, ואמרתי לעצמי שאולי ככה תהיה לי גם אוזן לפטפט, אבל היא כמו גולם תמיד שותקת, ומאז שבאה הוציאה אולי מילה וחצי, ועכשיו לא נעים כי אנשים, הם מדברים, ומבקשים אותי להגיע לאסוף אותה פעם ועוד פעם, שכאן היא יושבת, אתה רואה בעצמך – ליד שיח הרוזמרין שאני קוטפת ממנו רק כמה ענפים מלמעלה, מאיפה שהחתולות לא מגיעות להשתין, ‘ואם תמשיכי ככה עוד מעט קוטפים גם אותך חלילה’, אני אומרת לה, אבל היא בבוקר וגם בערב מגיעה כמו שומרת ומסתכלת בגדר.”
אחרי שהדודה גמרה לדבר הגיע תורי לומר משהו, לכל הפחות איזה דבר בנאלי, נוסחתי, אפילו המהום של השתתפות, כזה שרגילים לחזור עליו בניחום אבלים. אלא שאני מצידי רק נרעדתי מעט, מצמצתי בעיניי בשביל להתגונן מהשמש שהחליפה כיוון ובלעתי שארית של רוק. חשתי שאין דבר בעולם שיכול להניע כעת את הפה הזה – הפה היפה והבורגני שלי, שסגור באיפוקו ומסתתר תחת הזָקָן הארוך שנתתי לו לצמוח סביב השפתיים כמו מגן מפני דברים לא מהוגנים ומעוררי מחלוקת. הסתכלתי מעט לכיוון נעליי ואחר כך אל מעבר לכתפה של הדודה בניסיון למדוד את המרחק ביני לבין הרכב. הנעתי יד מלטפת על הזקן בשביל להיזכר בכל מה שרציתי לקנות במכולת בדרכי חזרה הביתה, ואז לא התאפקתי והסתכלתי בפעם האחרונה בעיניה הכבויות של האימא. השתדלתי לשוות למבטי נועם נוגה, כזה שמעניקים לפרח שמותירים לקמול לבדו באדנית לפני נסיעה לחופשה ארוכה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.