בסוף הסגר השלישי נסעתי לצפת. נסעתי לשם כדי להתרחק, להתבודד, להשלים את ספרי שכתבתי על אבי.
העיר כמו הדרך הייתה ריקה ושקטה.
בבית שגרתי בו היו חדרים גדולים, מעט רהיטים, כיור חלבי וכיור בשרי, ארון ספרים יהודי ושולחן אוכל גדול עם שעוונית. בגב הבית, בצד שלא רואים, הייתה העיר העתיקה, ובחזית – מרפסת גדולה שמשקיפה אל העלייה לבירייה.
כדי להגיע לבית יש לטפס שבעים וארבע מדרגות, כתבה לי בעלת הבית. ניסיתי לאמת זאת בכל עלייה וירידה, אך כל ספירה השתבשה במחשבות.
מתחת לבית, ממש בבטנו, היה מעין חדרון שבעלת הבית אמרה לי שגרה שם זקנת צפת, שספק פלשה ספק הותר לה לגור שם. היא גם אמרה שהדיירת הפולשת יכולה להחזיק במקפיא אוכל לחתולים ואף לבוא לכבס בתיאום איתי. אבל, היא אמרה לי, אם תראי לה פנים, היא לא תניח לך, אז פשוט אל.
כשהגעתי היה כמעט ערב. בחנתי את המדרגות וראיתי את החדרון שלה, ושמתי לב שיש עוד משפחה שגרה בצד הנגדי, אך הכניסה לביתה היא מהצד הלא נראה, ואת החלון שפונה אל השביל סוגרות כנפי מתכת כחולות.
הכנסתי את המפתח למנעול, סובבתי, הדלת נפתחה אבל לא הצלחתי לשלוף את המפתח מהמנעול. ניסיתי שוב ושוב. פתחתי ונעלתי ולא הצלחתי למשוך את המפתח. כמעט התייאשתי והתכוונתי להתקשר לבעלת הדירה כשפתאום בלי מחשבה כלל סובבתי את המפתח רבע סיבוב חזרה, משכתי, והוא יצא.
אחרי הדלת היה סורג פנימי שלא היה נעול. הזקנה, שלמעשה לא הייתה כלל זקנה, כנראה שמעה אותי במאבק ובאה. ראיתי אותה מתקדמת לעברי ואמרתי שלום. נכנסתי ובינתיים היא התקדמה והגיעה ועמדה בפתח. השארתי את הדלת פתוחה, ורק הסורג הפנימי היה מוגף. היא השעינה את כל משקלה על רגל אחת וביד אחת אחזה במוט הסורג. גובה התקרות של הבית גרמו לי להרגיש שהחלל לא יצליח לכנס אותי.
היא אמרה שהיא מלמטה, ושאמרו לה שאבוא, ושאלה כמה זמן אישאר. אני חושבת שאסע מחר בבוקר, אמרתי. היא שאלה למה, ואמרתי שהבית גדול מדי. היא אמרה שאולי מחר בבוקר ארגיש אחרת. הקול שלה היה פנימי ועמוק, כמו של מישהו שיש לו דלקת גרון. עמדתי במרכז חדר הכניסה הגדול, והיא המשיכה לעמוד בחוץ. דיברתי איתה דרך הסורג. הייתה זרות, ללא עניין לנחש את נפשי את נפשה. שאלתי אם היא צריכה משהו, והיא אמרה שלא, ושתבוא מחר לקחת אוכל לחתולים. היא אמרה שיש לה מפתח ושאלה אם זה בסדר שתיכנס כשאני לא נמצאת.
אחרי שהלכה שוחחתי עם אחיי, והם אמרו לי שאבינו אושפז והתחיל את דרכו האחרונה. הזמן קצר חשבתי, וחזרתי לכתב היד.
בלילה הרגשתי משהו חם בכפות רגליי ותנועת שמיכה. מתוך שנתי חשבתי על מגע אוהב של הורה שקם בלילה לבדוק שילדו מכוסה.
בבוקר התעוררתי, הכנתי קפה, וישבתי במרפסת מול העלייה לביריה.
התעדכנתי במצבו של אבי. חשבו שנדבק בנגיף. אחר כך חזרו בהם.
הבנתי שאישאר, שעליי למהר ולסיים את הכתיבה כי אחרי מותו, חשבתי, אהיה אני אחרת. כתבתי כל הבוקר, וכשהרעב כרסם בי, יצאתי אל העיר. נסעתי במכונית, וראיתי אותה חוצה כביש עם עגלת שוק. התעלמתי ממנה, אבל הספקתי לראות שהיא שוב בבגדים ארוכים וכבדים, וקפוצ’ון מכסה את ראשה למרות החום הכבד של צוהרי היום. היא נראתה כמו הקיו מהאיים האבודים.
בערב היא באה כדי לקחת אוכל לחתולים. שכחתי מהאיסור של בעלת הדירה, והזמנתי אותה לשבת. היא ישבה על ספה אחת ואני במרחק על הספה השנייה. ודיברנו. היא בעיקר דיברה. במבט הישיר שלה היה דבר מה פולשני שעמד בניגוד לכל דיני היזק הראייה ששלטו בה ובשכנים במעלה המדרגות. דלות הרהיטים לא אפשרה לי להסתתר או לנתק את מבטי ממבטה ולתלות אותו בחפץ נוי כלשהו. שמה רייזל אמרה והתעניינה בשמי ובמוצאי. היא לא גדלה כאן. הגיעה לבדה מעיירה נידחת בארה"ב ששכחתי את שמה. עזבה שם אימא, אבא, משפחה. היא סיפרה לי על חתול אחד שהיה מדבר איתה כל הזמן, והקול שלו הפריע לשכנים, והם הִגלו אותו לאכזיב. “מי זה הם?” שאלתי, והיא התעלמה משאלתי וסיפרה שאחת הציפורים שבבית שלה סיפרה לה שראתה אותו שם באכזיב מטפס על תרנים. דימיתי את חדרה הקטן, מיטה גדולה שחתולים ישנים עליה, וציפורים מקיפות אותה, מקלחת צפופה, כיור, קומקום וכירה.
חשבתי על זה שהיא האדם היחיד שדיברתי איתו ישירות ביומיים האחרונים. גם בחנות המכולת שעצרתי בה אספתי כמה מצרכים, הקופאי העביר אותם בברקוד, הכנסתי אותם לשקית, הכול בלי מילים, מסרתי לו את הכרטיס, שמענו את הצפצוף, את מגירת הקופה קופצת, ומטבעות משתקשקות והלכתי.
“אני יודעת את שפת החתולים והציפורים”, היא אמרה.
יום אחד היא פשוט הבינה שהיא יודעת. “גם את יכולה לדעת,” היא אמרה לי.
אמרתי, “בטח, גם שפות שמעולם לא שמעתי אני מבינה”.
היא חזרה ואמרה שהיא לא מכאן. הנהנתי. היא שתקה לרגע ואז אמרה שהיא לומדת עכשיו את שפת החירשים והאילמים. למרות שמאוד רציתי לומר לה שאני מבינה את שפת המרחקים, שתקתי. היא קמה ואמרה שמחר תבוא לעשות כביסה.
קיימתי שיחה עם שלושת אחיי. “השעות ספורות,” הרופא אמר, “קַבלו הערב החלטה כי מחר נבקש את הסכמתכם או סירובכם לחבר למכשירים”. פה אחד ידענו שלא.
למוחרת הקדימה אחותי להגיע לבית החולים וברגע האמת כשלה.
נסעתי לקבר הרשב“י וביקשתי. משם המשכתי לקבר הרמב”ם.
איש דתי סיפר לי על כתרים ונגיפים. ירדתי לכינרת. החופים היו ריקים, וכל האגם היה רק לי.
כשלא הייתי בבית, היא כיבסה. כשחזרתי היא הייתה בחדרון שלה, שהיו לו דלת וחלון שפנו למדרגות, והיא העמידה מולם חפצים שיסתירו את הפתחים, אך היא יכלה להציץ ביניהם ולראות את העולים ויורדים.
היא עלתה בעקבותיי כדי לאסוף את הכבסים שהיו תלויים על המתקנים במרפסת ועטופים בבד עבה ואטום, כדי שאיש לא ידמיין את המקומות הצנועים שהם נועדו להסתיר. עשיתי עצמי שקועה, והתעלמתי ממנה. היא יצאה בשתיקה.
בעשרים ושניים באוקטובר עשרים עשרים, חזרתי מצפת ישר לבית העלמין, ללוויה של אבי.
לבית האבן שבצפת לא אחזור שוב לעולם, אבל אלך יום אחד לראות אותה.
היא נשארה שם כמו רעיון לא גמור. יש כאלה בתוך הספרים. יש גם שאלות שהתשובות עליהן משתנות, ויש גם ספרים שלא אומרים לי כלום, והם בכל זאת משמעותיים או יפים. יש דמויות שלא יתפתחו, אבל בכתיבה, אמרה לי פעם דמות חלקית מתוך ספרי, מכירים את האדם הכותב, וכתבתי בצפת את סופו של אבי, והשלמתי מקומות ריקים בחייו שעליהם לא כתבתי. בראתי אותו כפי שהבנתי, כפי שבחרתי להבין, בשפה שלא דוברה בינינו, במילים שתורגמו ממחשבות ורגשות בלי מטרה מוגדרת, וזמן רב אחרי מותו לא קראתי אותו, ודברים השכיחו, וכשחזרתי לקרוא בו, הבנתי כמה הרבה יש בי אותו.
בעשרים ושניים באוקטובר עשרים עשרים כשירדתי במדרגות עם חפציי, כשעברתי ליד חלון חדרה, תהיתי אם היא רואה אותי, אם תצא לומר שלום, ואז אולי אולי הייתי אומרת לה אבי מת. שלום.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.