1.    🔗

יהא ספר התיקנים. יישאֵל:

האם הוא יתחקה אחר התיקנים, האם הוא ייתן קולם להצטמצם, האם הוא יצביע עליהם, האם הוא יגרע מהווייתם, האם הוא יעפיל אותם? איננו יודעים.

2.    🔗

יהא ספר התיקנים צץ כשם שהתיקנים צץ. – –

3.    🔗

יהא ספר התיקנים זע כשם שהתיקנים זע: באופל, באשמנים, בלחוּת־באשמנים, בהרף־חשכוכית. – –

4.    🔗

יהא ספר התיקנים דבר דבוּר על אופניו, קם, צנועתני־קם; באשר תיקניו שיעשיר אלה תיקניו שיחטיא. יָדַע וחשק את שפתיו. יָדַע ונצר את לשונו. ידע וְהִטְמִיר.

5.    🔗

לכן התחיל אצל עצמו. שחלם לפני לילות אחדים. שקם בחלחלה. שקם באופל, באשמנים. שנזדעק מחלומו. וחלומו הינה שתיקן נפילי – ופני־פניו עגומים, עגומים – נשתרבב אצל חדרו ונתפחד הימנו – וצרח, ויי ויי – ונתכווץ על סף הקיר – ומעד, ויי ויי – והוא שחלם הפליא עליו את מכותיו – באכזריות, ברצועת־עור – ופני־פניו פני־עולם לו, והוא צרח ויי ויי, ולא חדל מלהכותו ופצעוֹ וחיללו; והתיקן התמוטט – ופני־פניו נתגוננו בידי ארבע מתוך שש־וכמה גפיו – ופני־פניו עגומים, עגומים – והתיקן נשא קולו, והאכזריות – אוי, אדם! – השתלשלה מעליו והוא חילה את פניו ונעווה.

6.    🔗

מה עמד ביסוד החמלה? –

לא יכולת לשהות כלשהו במחיצתם: לא יכולת, למשל, להניחם על ידך, חרישית, מגוששים על ידך, מתערסלים נוכח ידך: היד העידה על עצמה שהיא, היד, אינה הוא, התיקן.

הוא הִתחרג נוכח גפיים שלא הפציעו ממנו; הוא הִתחרג נוכח גפיים־של־האנושי; הוא הִתחרג נוכח הניסיון האנושי להכריעוֹ – הניסיון האנושי להכריעוֹ נתפגל מפניו.

7.    🔗

שמעתי להגים אחדים:

זה לא תקין? זה מוכרח להיתקן? הינה השאלה: קֵן? זה עבריתן? אימתי זה לא עבריתן? אימתי זה בדיעבד אֵי־שם תוּקן לכדי לשון־תיקן? אני עוצר. הינה כי כן, הָהּ; הינה התיקן – בבת ראשינו – בבת עִנְייננו – הָהּ – מה יאמרו על אודותיו קומץ מרעיו: שעבריתיקן מבהקת, שעבריתיקן מחושתיים־מַבלטת, שלא התיידד אלא עם שנפנה לנקביו וכאשר דבר־מה השהה את נקביו הוא, המסתער הנפילי־המזרה־אימה, נתלכד בטריזים־של־כלונסאות או בכלונסאות־של־עור או בעור־של־בני־אנוש – בני־אנוש! הָהּ!

8.    🔗

חלום נוסף – איזו הקדמה; מי הם? – ובו פני נערות – מרוככות, נימפות – וגופ(ן) גוף־תיקן עובָּרִי – והן מתערסלות כזחל כרסתני על ספסל מרופד, ארגמני, מעליהן בוקיצה שעירה, מעליהן נשות תראקיה, מעליהן צקלונות.

וכשהם מסתעפים מעליהן. וכשהם מושכבים אי־שם מעליהן. והן עצמן מסתעפות. וכשהן עצמן פת־בג ליציריהן וסביבות הצקלונות דוממים ורופסים – אך הן־עצמן למטה מן להיעשות פת־בג; העולם כולו מתמקמק מפניהן כל העת. הינה.

9.    🔗

שמעתי, להגים־עוד:

מאתיים וחמישים מיליון שנים: בכדור הלכת ארץ, במדמנת היקומות, הינה; מאתיים וחמישים מיליון שנים. רגע. אנחנו לא משיגים. מתרוצצים על הארץ, משריצים; הפכו כל אבן, וראשם מוגן יותר מראשים אחרים – ראית? – פלא־כאן, פלא־כאן־צץ. הינה.

10.    🔗

שמעתי מעליי:

המילה הזאת מחשידה מדי, אי־עתיקוּת מעלילה עליה. חקור: אֶת זאת. חקור: שמץ תיקניות – איזו היא? שדבר־מה עיניים מליט עצמו מפניהם? שהמילה־עצמה־היא חולפת על פניהם? שאין ברוּח לכדי שׂאתם כל־עיקר? שהם יקום שהֵשים את עצמו בסוגריים? כל זאת שמעתי מעליי.

11.    🔗

אביתי לשהות בנוכחותו. שמבטו לא ידלוף מישותי שעיקרה הוא המבט. אלא שמבטו – כך נדמה לי – לא היה חלק־הארי של ישותו־שלו; מבטו לא הדליף את ישותו. אביתי להסכית עליו. לצותת עליו. להקיף אותו. לכתר אותו. לכאורה, תיעוב־אדם השים עצמו לפניו; לכאורה, הלז נזהר מפני האדם־אויבו.

אך כיצד היינו מעלים בדעתנו – דעתנו שהתרחקה ארוכות־ארוכות מעבטיט, מרקק – שהלז היה פורש את עומק־משושיו, עומק־פרכוסו, עומק־כמעט־תיעובו על הבתרים הנפיליים שפשטו להסתאב ממנו?

הזוהי הווייתו?

12.    🔗

יצאתי אל דרך יפו לקראת גוועים־של־אור הרחבתי את צעדיי ופניתי אל צללים אחדים – עצים שנועדו לנוי, למשענת; עצים עמיתניים – ברחוב אליפלט, וצִמצמתי את צעדיי, והבחנתי בגוויות של תיקנים שהלילה פלט מעליו: זה התיקן שנודע על נמרצותו כשבא לאור בני־אנוש – אין אנו חושדים כלל ועיקר בממלכת־ישותו, בשלל־הווייתו, בעצם־היותו – הינה הוא. כך. נמלים נושאות את הפגר. הוא הפגר. כאשר הפציעה חיוּתוֹ – כאשר הפגר שעט ושעט – באפלולית, בקרב משפחת־בני־התיקן, הוא השתהה נכחו; וכאשר הערה נפשו למות – אותו פגר נמשך אל מאפליה של משפחוֹת־חיוּת אחרות – וביניהן: מעין רחשושים, מעין אוושושים, מעין כסות־של־אֲברים, מעין לחשושים של עומק כל־העולמים.

13.    🔗

אני מערים על עצמי שהינה, היווצרות הכתיבה מבארת את עצמה אל מולי; שהינה, היווצרות הכתיבה – מה שנכתב בדיעבד – עשויה להיות סותרת ודוחה את מעמד הכתיבה כדבר־מה שנִברר והוקפד וכביכול התכונן מראש להיעשות: להיעשות כזה ולא אחר – להסתגנן או להתבלט – וכביכול אני־כותב נמלט ממה שנכתב־כלשהו בדיעבד – וכביכול אני־כותב הִשלים את מחשבתו מחוץ לו: ומחשבתו־מחוץ־לו הִכתיבה את מעמד הכתיבה – ומהו? – אני מביט בתיקן, מהופך על גוו, גפיו מתנודדות מעלה, נלפתות־בעצמן, ואומר: הוא מובס. הימצאותו מחרדת. יש להטילו אל כְּלָיָה.

14.    🔗

צפירה, צפירה –

חברבורה בחיוורון, בחשכוכית; הוא, שָם.

15.    🔗

דל־לשוני לכאורה; מרהיט את עצמו; בולט מדי; הוא, שָם.

16.    🔗

צפירה, צפירה –

חַבּורה בחדרי־חדרים, בדיבוּקֵי־טחב; הוא, שָם.

על פי רוב איננו מייחסים עליו בדידות.

על פי רוב איננו מייחסים בדידויות לאיברים יחידאיים.

17.    🔗

לבדי, בסלון. עלטות כלשהן. אני עוסק בכתיבת ספר התיקנים. ראשי כבד־איברים; מתעוררת שאלה איומה בנוגע להימצאותו או למי נושאו. חללי־גוף, אלח דם, שריקות מרות ונמהרות. אולי דלקת בפה. המילה דלקת נקראית ומזדהרת בחדר. צצים בה מחושים. נקודות אדמדמות. עיניים זערוריות. חדק.

18.    🔗

ועד כאן הפתיחה לספר התיקנים והוא תיק(וּ)נֵי־לשון על אודותיהם; שיתחמק ויתמקמק ויתערער ויסתודד לעולמֵי־עד.